מִסִּפּוּרֵי חֲנוֹךְ 🔗
א
ויאריך אדם ימים מאד ויחי תשע מאות שנה ושלושים שנה וירא בנים ובני בנים, דור אחרי דור, וימסור להם אשר ציוָהו האל וימת. וימלוך בנו אחריו, שנעשה לדמותו ולצלמו ויקרא שמו שת. ושת הוליד את אנוש, אנוש היה אבי קינן, וקינן אבי מהללאל, ויפרצו בני־אדם לרוב. ובן מהללאל יֶרֶד; ואז כבר רבה היתה רעת בני־האדם ויתנו את עיניהם בחמודי תבל, וכל יצר מחשבות לבם רק רע כל היום.
ויאמר מלך עליון, אדון כל הארץ, לשלוח להם לבני־אדם מושיע ונביא להשיב לבם, ויוָלד לירד בן, ותרא אמו בלדתו כי טוב הוא ותקרא שמו חנוך. ויגדל הנער ויחכּם ויתהלך את אלהים, ורוחו חוקר ודורש לתכונות עולם ותדבק נפשו במוסר והשכל. ויתהלך בדד במדבר ימים רבים וינזר מהבלי החיים ויתקדש.
ויהי היום, והוא עומד במערה, והנה מלאך ה' קורא אליו: חנוך, חנוך! ויאמר: הנני, ויאמר אליו המלאך: רב לך שבת פה, צופה נתתיך וקמת והלכת למושב בני־אדם והוכחת אותם ויסרתם בשבט פיך והוריתם את דרכי ה‘. ויתאזר חנוך ויקם וילך אל מדינת האדם ויטיף להם מוסר שדי; ויהפוך את לבבם לטוב, ויהי לנשיא אלהים על כל משפחות האדמה, ויהי עושה משפט וצדקה וחוקק חוקים ישרים, וה’ עמו בכל אשר יורה ויעשה.
ויהי בהיותו בן שלוש מאות שנה וחמש וששים שנה, ורוח נשאו מעלה מעלה, ויאמר ה' לקחתו אליו, להיות מושבו במרומים עדי עד. וישלח אחריו רכב אש וסוסי אש, ויבואו ויעמדו לפני פתח ביתו, וידע חנוך, כי המלך קורא לו, ויקבץ את תלמידיו וכל מתי סודו ויאמר להם: הנה אני הולך לשמי־מרום, ואתם זכרו את הדברים, אשר ציויתי אתכם ואת התורות אשר לימדתיכם; ואם תשכחו את העדוּת אשר ציויתיכם וזניתם אחרי לבבכם, כי אז יפקוד ה' עליכם ויענוש אתכם על אחת שבע. ויפלו על פניהם, ויאמרו: את ה' נעבוד, ושמך יהיה חרוּת על לבנו עד עולם. ויקם וישב על הסוס ויפרוש את כפיו לברך את העם. וההמון נאסף מכל אפסים, ורבים מתאמצים ללכת אתו, ויאמרו: אך המות יפריד בינינו!
ויראו מראות אלהים ברקיע, ויתרומם הרכב את רוכבו ויעלו בסערה השמימה, וחנוך איננו, ויקרעו כל העם את בגדיהם ויצעקו: אבינו, אבינו, אַייך? ויתאבלו עליו ימים רבים.
ב
וירד בן מהללאל בן קינן בן אנוש בן שת בן אדם היה זקן ושׂבע־ימים ויולד בהיותו בן מאה שנה ושתים וששים שנה בן, ויקרא שמו חנוך, וחנכנו לעבודת ה' ולמעשה הטוב; ויתהלך חנוך את האלהים יתר מבני דורו ויתקדש מאד ויבקש משכּנו בין ההרים. וירא ה', כי גדול האיש, ושאין בני־העולם זכאים לשאת את טהרתו, ויקחהו אליו וישימהו ל“ספרא רבא” על כל דרי מעלה. הלא הוא האיש, שנכנס בחייו לגן־עדן, שם ישכון לבטח ויעבוד את רבו בכל מלאכת ספרי הזכרונות לדרי מטה באמונה.
ג
ויהי כאשר ברא אלהים את הארץ, לשבת בה, כיסו פניה אבנים ורגבים וכל עובר ודורך בה מיד נכשל ושבר רגלו. מה עשה חנוך הצדיק? היה מַשכּים בכל יום לסַקל את צורי־המכשול. נושא אותם על כתפו ושׂם אותם בצד והיה סולל את הדרכים והארחות. אמר אלהים: זה צדיק גמור הוא, אקחנו אלי, פן יחמץ ולא ייטיב לעשות.
חֲנוֹךְ 🔗
א
וירד בן מהללאל בן קינן בן אנוש, שבימיו הוחל לקרוא בשם ה', לקח לו לאשה את ברכה בת רצוצאל בת אחות אביו בשבוע הרביעי ליובל הגדול, ותלד לו בן ויקראו את שמו חנוך, לאמור: חניך־האלהים. ויחכּם הנער ויגדל וירבה תבונה ודעת יתר על אחיו. הוא היה הראשון בבני־אדם, אשר למד את חכמת הכתב, ויפץ את החכמה ואת ההשכלה באותות השמים ובכל מזימה. הוא ראה וידע את אשר יבוא בעולם ואת אשר יקרה את בני תבל ויושביה, עד יום המשפט לכל בני תמותה, ויחרות הכל בספר בחרט שדי, וישם אותו לעדות על הארץ ולדורותיה, לאמור: והיה כי נושנתם ותעיתם מני דרך, וראיתם בכלב ובמכתב הזה ותיפּקחנה עיניכם וייטב לכם.
וירא צור־עליון כי גדול האיש, ועוד מעט ויהיה כאלהים לדעת טוב ורע, ויקחהו ממושב בני־אדם לשבת את מלאכי מעלה, ויושיבהו בשורה ראשונה בגן־עדן לכבוד ולתפארת.
ב
וחנוך לא חדל לסובב בעליונים ובתחתונים אל כל מקום אשר ישאהו רוחו. ויבוא במהלכו אל מערב העולם, וירא שם הר גדול וגבוה של סלע קשה וסביבו כרים רחבים, כי שם תיאָספנה כל נפשות בני־אדם לחכות ליום המשפט, עד תצא כאור צדקתם. וישבּח את אדון השבח. משם הרחיק ללכת ויבוא אל מקום שני במערב העולם, וירא והנה אש גדולה מאד בוערת, מתנועעת בלי הרף וסובבת במהירות רבה, והכל ממעל ומתחת מתאדם ומזהיר, עד לבלי שיעור ועד לבלי אומר. ותכהינה עיניו מראות, הלא שם המקום אשר ממנו נמשכת אש לכל מאורות השמים.
והנה לפניו שבעה הרים יפים עד למאד. שלושה ממזרח קשורים זה בזה וכן גם שלושה ממערב, וההר השביעי לבדו הוא, נדמה לכסא רם ונישא, ובשיפולו עצי פרי נותנים ריח עד למרחוק; וביניהם עץ אחד גדול מאֶחיו, נחמד למראה, פריוֹ כאשכּלות התמר, לא הריח כריח זה מימיו, וירחב לבו למראהו ויאמר: מה טוב עץ כזה למאכל ומי יזכה לו? ויען אותו מלאך אחד: כל בשר לא יוכל לגעת בעץ הזה, עדי יבוא יום המשפט הגדול, שבו יכופרו כל העוונות והפשעים ויהיו אך צדיקים וענוים בארץ.
משם בא אל לב הארץ, וירא מקום מבורך ודשן, עציו רעננים, על גבולו הרים גבוהים; וביניהם גיאָיות עמוקים ויבשים, אין שם כל צמח, ויאמר: זה לטובים וזה לרעים. משם בא קדמה מזרחה, בין הרי המדבר, ושם רק מישור לבד; ומשם בא אל גן הצדק. מה רבות המראות אשר ראה שם!
מֵחֶזְיוֹנוֹת חֲנוֹךְ 🔗
א
ויסתתר חנוך, נבדל מכל בני־אדם והמונם וילך וישב על מי דן מהעֵבר המערבי של הר חרמון. ויהי בהתעצמו בבינה ובהשגת האל, נפלה עליו תרדמה ויישן, ויבוא רוח ויאחז אותו בציצת ראשו וישאהו מעלה. עבים קראוהו, וברקים דחפוהו ויבוא אל ממלכת השמים; ויקרב אל חומת אבני בדולח ולשון אש תסובבנו; מצא שער פתוח ונכנס, ויבוא אל אולם גדול, וגם הוא קירותיו בדולח, ורצפתו בדולח, בכיפתו כיען מרוצת כוכבים, וביניהם כרובי אש, ותיפּעם רוחו למראה ההוא.
ומן האולם הזה בא אל אולם שני; וגדול הבית הזה מן הראשון ונעלה עליו בפאֵרו וביפיו, כל דלתותיו אש ורצפתו אש וגם כיפתו בוערת באש. ממעל נפתח עוד שער, וירא כסא רם, סביבו אור השמש, ומתחת הכסא נמשכים נהרי אש בוערים; ועל הכסא יושב הדוּר רב־השבח, מעילו יאיר מבּרק השמש, מלאכים עומדים מימין ומשמאל, קבל כרובים ולפידי־אש בוערים; והאדון קורא ואומר: קרב הנה, חנוך בני! ואל דבר קדשו חרד, ויפול על פניו למראה אלהים וייקץ, והנה קרן עור פניו.
ב
ויהי כאשר יסף חנוך לדאות על כנפי רוח, ויבוא אל מקום אחד וירא שם כעין להבות־אש, ודמות להן וצורה להן. משם בא אל מקום סוּפה גבוה וענקי; ראשו מגיע השמימה, וירא שם קשתות־אש וחרבות־אש. משם בא אל נחל־אש ואשוֹ נוזלת כמים ושוטפת אל ים הגודל. וירא את כל הנחלים הגדולים ואת החושך ואת מפלשי עבי־החורף, את פיות כל הנהרות ועומק התהום.
ויפן וירא את פינות הארץ, את אוצרות הרוחות ואת ארבע הרוחות הנושאות את הארץ והנושאות את העבים; וירא גם את מוסדות השמים ממעל ואת נתיבות המלאכים. וילך חנוך אל דרום, והוא בוער יומם וליל, ושמה שבעה הרי אבני־יקר, שלושה מעֵבר מזה ושלושה מעֵבר מזה ואחד באמצע. שלושה ההרים אשר מימין, האחד הוא מאבני תרשיש, השני ממרגליות, והשלישי מאבנים טובות. השלושה אשר משמאל כולם מאבני אודם. וזה אשר באמצע ראשו מגיע עד לשמי־השמים, הוא כולו מאבני פוך, עליו עומד כסא רם על כל רמים, והוא עושי אבני ספיר. אש בוערת על כל ההרים, לא יכול אדם לגשת אליהם.
ויבוא רוח וישאהו אל העבר השני מקצוי הועלם. ושם התהום בעומק הארץ ועמודיה אש; ועל התהום אין רקיע שמים ממעל לה, ולא מצע אדמה מתחת. גם מים אין בה, צמח ועוף. שממון, שממון עולם! איוֹם המראה אשר ראה! ויוסף לראות מקום גדול ונורא, אשר בו אסורים שבעה כוכבים, על כי עברו על מצוַת ה' ולא באו להאיר בעתם. שמה ישארו עד אשר יעברו עשרת אלפים עולמות. הלך מזה, וראה עוד מקום נורא מן הראשון, ובו תהום עמוקה ונוראה, שם בית אסורי המלאכים, אם אלה ימרו את פי ה'.
ג
ויהי בהלוך חנוך אל קצות הארץ, וירחק ללכת למקום לא דרכה בו עוד רגל אנוש; וירא המקום, אשר שם ינוחו השמים ושם שערי השמים פתוחים, וירא בצאת הכוכבים לעבודתם ופעלם וישמור את צעדם, ויספור את מספר השערים, ויקח חרט ויחרוט בו עלי גליון את כל מוצאם לשמותם ולפלגותם, כאשר הורהו המלאך אוריאל, אשר ליוָהו במסע הזה.
הוא בא צפונה, ושם שלושה שערים פתוחים בשמים, משנַים תצאנה רוחות הצפון וברד קרח ושלג, ומן השער השלישי יבואו טללים וגשמי הברכה. ומלחמה לטל עם הסער כל הימים. אם ינצחו השנַים – רוח סערה בעולם; ובנצח השלישי – רוָחה תהיה לכל.
ושוב ראה שערים, אשר שמה יעברו כוכבי השמים בלכתם, ושערים אשר בהם ישובו בבואם, ויברך את אלהי כל המעשים האלה, אדון התשבחות. וילך וילַמד את נפלאותיו לבני־אדם.
מְתוּשֶׁלַח 🔗
א
ומתושלח בן חנוך, אשר ילד אותו עוד בהתהלכו בין בני־אדם, ירש מַפתח החכמה והדעת מאביו; והיה גם הוא מלמד להועיל לבני־אדם, מרבה טוב וישר ומאיר נתיב לכל שבטי האדמה.
וצדיק גמור היה מתושלח, איש קדוש ומתהלך בעליונים. הוא היה אך מדבר בשבחו של הקדוש־ברוך־הוא יוצר יצורים וממשיך אור וחיים לכל הנמצאים; והיה שונה תשע מאות סדרי דעת והשׂכּל לכל הנמצאים; ויזקן מתושלח מאד, ויחי תשע מאות ותשע וששים שנה ויולד בנים ובנות. ובכל יום ויום הוא מחדש את תורתו ועבודו את ה'. ותהי נחת־רוח גדולה הימנו למעלה; והיו מלאכי־השרת מחבּבים אותו ומתפארים בו. כיון שמת, לבשו שמים קדרות, התעצבו החיות, התאבלו האופנים; וקול רעש נשמע ברקיע השמים: פנו מקום לעבדי מתושלח, ילך לו הבן אצל אביו!
ב
למתושלח החסיד בן חנוך בן ירד בן מהללאל בן קינן בן אנוש בן שת בן אדם היתה חרב נפלאה ושם המפורש חקוק עליה, והיה מפיל בה אלפי מזיקים ולוחם בה נגד כל הסטרא־אחרא ומגרשם לקצוי הארץ. ויהי במותו הוריש את חרבו לנח, ונח מסרה לשם, ושם לאברהם, ואברהם ליצחק, ויצחק ליעקב, ויעקב נתנה לעשׂיו תחת הבכורה. והוא הורישה לבניו אחריו.
הַנְּפִילִים 🔗
א
ויהי כי החלו בני־האדם לרוב בארץ ובנות ויָלדו להם, וישחיתו את דרכם וירעו לעשות. ויתעצב ה' אל לבו.
ניגשו שני מלאכי־השרת, שעמדו מימינו ומשמאלו, הלא הם שמחזאי ועזאל, ויאמרו לפניו: ריבון העולמים! מה אנוש כי תזכּרנו! ענה ואמר להם: ועולמי איך יתקיים? אמרו לו: שלח אותנו לארץ ונעשה אנו את מלאכתך באדמה. ויורדם ה' מטה. ויהי כי ראו את בנות האדם, כי טובות הנה, ויהפך לבבם ויחמדו את יפיָן ויקלקלו גם הם את מעשיהם.
היתה אז ריבה אחת יפה עד מאד, ושמה איסטהר, וירא אותה אחד מן המלאכים האלה יורדי־מטה, ותבער בו אש אהבתו אליה. ניגש והחל לדבר על לבה, כי תשמע לו. ותען הנערה ותאמר: לשום אדם לא שמעתי עד היום וגם לך לא אשמע. אמר לה: איני אדם, כי אם ממלאכי־מרום מוצאי. אמרה לו: אם ממלאכי עליון אתה, למדני גם אני, איך תעלה אתה לרקיע; ותפצר בו, וישמע בקולה וימסור לה את השם המפורש. מיד נקבה אותו במלואו ותדאה לעיניו לשמי השמים, והמלאך עמד נבוך מתחת. וירא אלהים, כי היטיבה הנערה לעשות, להמלט מעמק החטא, ויפרוש עליה כסותו ויאמר לעושי רצונו: נלכה ונקבע נשמה טהורה זו בין שאר כוכבי לכת. וישׂם מושבה בכימה וקרנים לה ונוגה לה לנצח נצחים.
ויהי הדבר למשל: בני האלהים ירדו לארץ ונפלו, ובת האדם למרום עלתה!
ב (נוסחא אחרת)
ויהי כי רבּו בני־אדם ויושבי תבל ויעשו עושר וישכללו חייהם ובנות יפות נולדו להם, שלחִנן אין ערוך, ראו בני השמים ונתקנאו בעולמם, ויאמרו איש אל אחיו: נרדה נא גם אנו ליושבי מטה, את בנותיהם נקח לנו לנשים, מיטב שדותיהם נאכל ומיטב כרמיהם נשתה ונהיה לעם אחד. ויתאספו אל ארדיס, והוא ראש הר חרמון, כי שם החרימו חרם, וישבעו שבועת אמונים לעשות את הדבר הזה. מלאך מלאך אל יעָדר. והיו באותה מועצה כמאתים מלאכים, וראשיהם המפקדים עליהם, הלא הם שמ“עזא, תמי”אל, רמי"אל, ועוד אחדים מגיבורי אנשי השם.
וילכו לארץ ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, אכלו כל יגיעת האדם; וגם נטו ידם בחיה ובעוף, בשרץ ובדגת הים, לאכול את בשרם ולשתות את דמם. למדו לעשות חרבות ומאכלות, שריונים ומגינים ויתגאו. נפל פחד עריצותם על פני כל חי; ואין מי יעמוד בפני חמסם. על כולם יד עזאל רבם היתה במעל, והוא הגדיל הרע.
וישקיפו מיכאל וגבריאל מלאכי עליון לארץ, ויראו את כל המעשים הרעים, אשר עשו חבריהם מלפנים ואת כל חטאתם כי רבּה, ויבואו לפני אדונם, מלכך המלכים ואדון האדונים, ויאמרו: אדון כל המעשים, אתה עשית את הכל ושלטונך על הכל, והנה הרעו שמעזא ועזאל לעשות, עירבבו עליונים בתחתונים וישחיתו פני האדמה; ואתה יודע הכל ואין נסתר ממך ואתה מחשה! וישמע העליון הגדול והקדוש, וישלח את רפאל מטה לאסור את עזאל ויאסור אותו בידיו וישׂם אותו בהרי־חושך, אשר במדבר, ואת הארץ רפא לבל תישחת. וישלח את מיכאל לאסור גם את שמעזא בחרצובות ולהשליכהו בשאול אש. וינקה את הארץ מכל ערוה וחטא. אז שבו נפתחו אוצרות הברכה אשר בשמים להריק אותם על הארץ, ויבוא שלום ומשפט בכּל.
ג
ויהי כאשר הרג קין את הבל אחיו, גירשהו אביו מלהסתפח בנחלתו וילך הוא ואחותו ענק, אשר דבקה בו, ארצה תימן, ויתישבו בה. וקין לקח אחותו זו לאשה ותלד לו את עוג, ויגדל עוג ויהי איש רובה־קשת. ותהי קומת עוג שלושת אלפים ולשלוש מאות אמה, מי נהר עמוק הגיעו אך עד ברכיו, בצעדו עלי ארץ רעדה האדמה מתחתיו. הוא ישן אך פעמַים בשנה, בקיץ יום ולילה ובחורף יום ולילה, ויהי מאכלו שני פילים גדולים ליום וישת באֵר מלאה מים עד שוליה. רק תאוַת־נשים מנע אלהים ממנו, למען לא יעמיד דור כמוהו ונמצא העולם חרב. ויהי כי גדל ובא בימים, מרד באלהים ויאמר: אף אני גיבור כמוהו! מה עשה אדון כל הגיבורים? הכּהו בסַנורים וחשך מאור עיניו. מיד נפך לבבו ושב לריבונו, והוא גם רפאהו וישב לראות באור החיים.
עוֹד לָעוֹלִים וְיוֹרְדִים 🔗
א. בְּנֵי קַיִן
אלהים שָת לו לאדם זרע אחר ויולד בן בדמותו ובצלמו ויקרא את שמו שֵת. מלמד, שקין לא היה בדמותו ובצלמו ואין מעשיו דומים למעשיו. משת נשתלשלו כל הבריות התמות וכל דורות הצדיקים, ומקין יצאו כל דורות הרשעים, שמרדו במקום. בני־שת נהוּ אחרי טהרת־הרוח ויתקדשו כבני־אלים, למדו להודות לה' ולפרסם חסדיו ברבים. אבל בני־קין התגאו בגבורתם ובעוז כוחם ויאמרו ליושב־מעלה: עמוד אתה בשלך ואנו בשלנו, אין לנו צורך בגשמיך ובמתנת־שמים, יש לנו נהרות ונחלים להשקות את אדמתנו, סוּר מנו ואל תוסף למשול בנו! אמר אלהים: אף אני לא אעמוד בעדת רשעים, אבל את צדיקים אָלין ואהיה עם פיהם. הטוב יבטל את הרע, והאור יגבר על החושך.
אחרים אומרים: אותם המלאכים, אשר ירדו ממקום קדושתם, ראו את בנות־קין הולכות ערומות ומכחלות עיניהן כזונות ותתלקח אש התשוקה בלבם, תעו אחריהן ולקחו מהן לנשים ותלדנה להם את הענקים. ששה־ששה היו יולדות בבת־אחת, ותיכף אחרי הלידה עמדו על רגליהם ורקדו לפני הוריהם. כשגדלו שלחיו ידיהם בכל גזל וחמס וירבו לעשות הרע. קמו נביאים ושליחים והתחילו ליסרם בדברים ואמרו: אם לא תיטיבו מעשיכם, מחה תימחו במי המבול, שעתידים לבוא ולכסות את פני האדמה. העיזו פניהם ואמרו: אם יעלו המים ויגאו, הרי אנו גבוהי־קומה ולא יגיעו אלא עד ברכינו, ואם מי תהומות יפתחו, הרי פרסות רגלינו רחבות כל־כך לסתמם במקומם. מה עשה אֵל קנא? הרתיח עליהם המים ממעל ומתחת, פשטו עורם ושלקו את בשרם. מי יעמוד לפני אלהים ומי יסתר מפני חמתו! –
ב. הָעֵד
כשחטאו בני דור המבול ואמרו לאל־שדי: סור ממנו, דעת דרכיך לא נחפוץ ואף אורך כנוֹס אתך, – כעס עליהם וגזר עליהם ועל בני דורם כליה. אמר אלהים לנפשו: אם אני מחריב את כולם, יאמרו עלי בני הדורות הבאים: אם אלה חטאו – נשיהם, בניהם ובנותיהם מה חטאו? ואם בני־אדם עיותו דרכיהם – למה מקניהם, צאנם ובקרם, סוסיהם ופרדותיהם יספו? מה עשה? העלה את חנוך בן־ירד לשמי מרומים להיות קיים כל הימים ולהעיד לכּל, כי שיחת אז כל בשר ואף אחד מהם לא ניקה.
ג. הַנַּעַר
חנוך בן־ירד, שחפץ בו קונו והעלהו לשמי־מרום ומינהו בין מלאכיו ומשרתיו, נקרא נער, לפי שצעיר היה מהם בימים, בחדשים ובשנים.
ויהי בעלותו השמימה, נתקבצו אופנים ושרפים, כרובים וגלגלים, שהריחו את ריחו, באו וסבבו את כסא־הכבוד ואמרו להיושב עליו: אדיר אדירנו, צבי תפארתנו ונשיא מלכותנו! מה לילוד־אשה בינינו ואיך תתן לבן־מטה אחוזה בתוכנו? השיב להם אביהם ואמר: משרתי, צבאי, כרובי ואופני, אל־נא ירע לבבכם ואל תצר עינכם בבן־ירד עבדי. יחיד היה בין הרבים, טהור בין הטמאים ותם בין הפסולים. הלכו בני־דורו וכפרו בי ובמלכותי, ועמד הוא והכריז על מלכותי. הם עבדו לאלילים רבים ויתמכּרו למעשי ידיהם, והוא הודה באלהותי היחידה והכיר עצמוּתי. ראיתי, שבני מסיבתו לא זכו לו, נטלתיו מהם והעליתיו אליכם ושמתי לו מקום באהלי. כיון ששמעו כך, תפשו את השופרות, לקחו בידיהם את החצוצרות ותקעו והריעו לכבוד חנוך, לכבוד בן־האדם.
כל המלאכים, שנבראו ביום שני לבריאה, כשהם נשלחים בדבר יי – נעשים רוחות, וכשהם משרתים לפניו – נעשים אש, כנאמר: עושה מלאכיו רוחות, משרתיו אש לוהט. לכולם אין אב ואם ומוצָאם הוא המאמר. לא כן חנוך בן־ירד, הוא היחיד בין המשרתים, שהרתה אותו אֵם ונולד. בסערה עלה השמימה, טבל בנהר דינוּר ונעשה כולו אש. אוהב אותו אדון האדונים יותר מכל המלאכים והשרפים. הוא נחשב לאחי אלהים ושני לו ויחסרהו אך מעט ממנו.
ד. חֲנוֹךְ קַדְמוֹן
עוד בימי השמיטה הראשונה, בימים לא שוכללה הבריאה בצביונה עתה ולא היה עוד אדם ואף לא מלאך ולא שרף, היה חנוך מטייל ברחבי אין־סוף ולא ידע רֶשע ודין, לא השיג כל חלאה וטומאה והיה כולו טהור ומלא זוהר כאֵל־הכבוד בעצמו. ויהי כי באו ימי השמיטה השניה ויטע אלהים עצים בגן, עוף השמים פרח באויר ודגי הים התרוצצו במים, אמר הבורא: אוריד את חנוך לעולמי ואושיבו מטה, למען יהיה למופת במעשיו לשאר יצורי וילמדו את דרכיו. אבל בני־דורו פנו לו עורף, לא הקשיבו ללקחו ובחרו מות מחיים. עמד חנוך הנעלב ובא לפני האל הגדול ואמר לו: למה הטרדתני חינם והבאת אותי במסיבה אין אֵמון בה וכולה קמשונים, בור פתחתי ולא שתו מימי, שפכו לארץ את שמני, דרסו ברגל גאוה על דבשי, עקרו את נטיעי ועשוני ללא־אב וללא־רֵע. אמר לו אלהים: חייך, אני מעלה אותך למעונך מיד ואשים ימיך כימי־קדם. נעשה בשר חנוך כלפיד־אש ועלה בסערה לשמי שמים.
ה. הַכְתָּרַת חֲנוֹךְ
הכתיר אלהים ה' צבאות את חנוך מטטרון בכל מיני כתרים, הפקידהו על כל גנזיו ואוצרותיו ועשהו לאב ולפטרון לכל מלאכי מעלה. רומם קומתו כגובה הר, הפך גופו לעמוד־אש, עשה את פניו לאור וזוהר עיניו כמאורות. שׂם לבושו כבוד והדר ועטפו במעטפת פאר וגאון. הגדיל כסאו מכסאו, קראהו בשמו והאציל לו מהודו. מטטרון משפיל גויים, מגביה שפלים, מוריד מלכים מכסאם ומעמיד נשיאים. נותן חכמה לכּל, מבּיע תבונה והשׂכּל, מדריך ענוים, רופא נדכאים ועושה וחסד ומשפט. הוא כותב והוא חותם, הוא נותן והוא מחלק, הוא פורס על הלחם ומברך לכל חי.
כתב אלהים יתברך על כתרו של מטטרון אותיות, שנבראו בהן שמים וארץ, אותיות שנבראו בהן כוכבים ומזלות, ימים ונהרות וכל סדרי בראשית; ועל־כן גדל כבודו על כל מלאכי־השרת, ואף בני השטנים יראים ממנו. מטטרון הוא שליח־הציבור למעלה והוא גם רוכב בערבות.
אומרים: חנוך והוא מטטרון תופר־מנעלים היה, ובכל תפירה ותפירה היה מכוון ואומר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד! ועל כן זכה לכל הכבוד הזה.
שְׁתֵּי סִיעוֹת 🔗
א. מִיכָאֵל וְסַמָּאֵל
למעלה משחקים מעון זבול ובו שבעה היכלות של אש מתנוססים לתפארה, שבעה מחנות של מלאכים ושרפים, שטיהרו עצמם וטבלו באש, סובבים אותם, לפניהם עומדים שבעה מזבּחות של אש. ומיכאל השר הגדול, לבוש בגדי כהונה גדולה, עומד ומקריב קרבנות של אש, מקטיר ומעלה תמר של להבה והוא מתפשט בכל העולמות. משוררים המלאכים, מזמרים השרפים ונפשות הצדיקים באות שיירות שיירות, ומבקשות ואומרות: הקריבו גם אותנו על מזבחות של מעלה ונהיה לריח־ניחוח לאדון האדונים ואלהי הגבורות.
מיכאל הוא בעל־הכנפים, שעליו דברו הנביאים וחוזי־יה, ממשלתו רחבה והוא יבּיע אומר ויגלה נתיבות. ויהי בעת כעס אלהים־צבאות על סמאל ובני־סיעתו, הוריד ותו מכסאו והפיל אותם בחזקה ממקום קדושתם ויגרשם מנחלתם, טס סמאל טיסה אחת, אחז בכנפיו של מיכאל ושמט גם אותו ארצה ואמר: אם אני נעקר ממקומי, יעָקר גם הטהור שבטהורים עמי וימח כל היקום ולא יהיה לו שריד.
ויהי רעש גדול בעולמות עליונים, אָנו ואבלוּ כל מלאכי־מרום ומשרתי־עליון ואמרו: אנה אנו באים באין כוהן ובאין מקריב? נשַמו המזבחות, חרבו ההיכלות ותהי צעקה ותאניה גדולה מסוף העולם ועד סופו. הופיע אל־עולם וקרא: התנחמו, רעי, התנחמו, אהובי, אושיב את רבּכם במעונו ולא אשים את מזבחותי יתומים. הושיט את ידו, תפש במיכאל, העלהו לשמי מרום והושיבו על כנו, התחילו המחנות המלאכים שוב לרנן ולזמר, הוצת אש על המזבחות.
כזה נאמר במיכאל, שהוא קדוש ומעשהו קדוש, לו היתה גדולה אחרי גלותו. אבל אותם המלאכים, שנפלו מגדולתם וגורשו ממקום קדושתם בימי דור־אנוש והיו לגיבורים אנשי־השם, כשהם חפצים לשוב אל מקומם ומתגנבים ובאים אל אחורי הפרגוד, מיסרים אותם בשבטי־אש ושולחים אותם שוב מטה. אין מעלים את היורדים האלה והמה תועים כל הימים בין גיבורי כל עם ועם.
ב. עַזָּא וְעֲזָאֵל
ויהי כי חטאו בני־האדם והשחיתו את דרכם ממלאכי־מרום, עמדו עזא ועזאל וקיטרגו לפני אדון האדונים ואמרו: למה בראת בריה חוטאת בסוף ימי המעשה? שקט ושאנן היה העולם, לא היה עוון בו ולא מתלאה, והנה בא בן־האדם ועירבב את המציאות, את הכל נתת בידו והמשלת אותו על יצורי־מטה, והוא גם את חסדך אינו זוכר. השיב להם הבורא ואמר: למה תדברו גאוה, לוּ היתה הארץ נחלתכם, כי אז הוספתם לעשות הרע מהאדם. מיד הורידם מטה. ראו את בנות־קין, שהיו תקיפות ובריאות ויפיָן מעין דוגמה של מעלה, ויזנו אחריהן ויתדבקו בהן. כיון ששלט בהם יצר־הרע, נשמטו כנפיהם, נדחפו ממחיצת המלאכים ויהיו לבני־אדם בלי אב ואם. וירשיעו ללכת מכל חי ומכל נברא וימלאו את כל מושבות הארץ חמס וגזל, התמכרו לכל תאוַת־בשרים וניאצו קדוש־עולם. כיון שראה אלהים, שבאים הם להפוך הקערה על פיה ולקעקע ביצת התבל, אחז אותם בציצית ראשם והפילם למעמקי הרי־חושך. עזא עינו האחת סתומה ועינו השנית פתוחה והוא הנופל ושתום־העין, ועזאל תלוי ועומד בין שמים ובין ארץ. אף בלעם לא לקח כל חכמתו אלא מהם; וכל המכשפים והקוסמים שבעולם, כי יבקשו להינבא עתידות, יורדים אל הרי־האופל ושואבים ממעיין הטומאה, אף מימיו לא יכזבו.
ג. אַרְבַּע מַחֲנוֹת
נעמה אחות תובל־קין היתה היפה בבנות־דורה והיתה מכהה גלגל חמה באור פניה. וירא אותה אשמדאי מלך השדים והרוחות ויחשק בה וישבּ אותה שבי. ויענה אותה ותהי לו לאשה; ותלד לו בנים ובני בנים, מהם מושלים בכיפה ומהם אך משרתים לאדוניהם. בלילה הם מבהיקים מאורה של נעמה, וביום אך ענן־חושך יכסמו; כי יצא השמש, יבואו במחילת עפר, וכי תזרח הלבנה, המה ימלאו את היקום ככוכבים של מטה והם באים ומתעים את בני־האדם.
אחרים אומרים: לארבע משפחות שונות נפלגו בני השדים – השבט האחד מתיחס לנעמה, השבט השני מוצאו מלילית, אשתו השניה של אדם קדמון, השבט השלישי נולד מאגרת, והרביעי ממחלת. – כל שבט ושבט חונה על צבאו ודגלו ומושל בתקופה אחת מארבע תקופות השנה. מושבם בהר נשפה על יד הרי־חושך. נעמה, לילית, אגרת ומחלת נשואות היו גם לשׂרו של עשיו הוא אדום ותרבינה את שבטי הטומאה עד־אין־ספור.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.