הַמַּבּוּל הָרִאשׁוֹן    🔗

א. דּוֹר אֱנוֹשׁ    🔗

בימי אנוש החלו בני־האדם, אשר רבּוּ על פני הארץ, לחלל את שם ה‘, וילכו ויעבדו אלהים אחרים וישכחו את האלהים הגדול, אשר זה עתה ברא ארץ ושמים, ויעשו להם צלמי נחושת וברזל ומעשה עץ ואבן, אשר פה להם ולא ידבּרו, אוזן ולא ישמעו, וישתחוו להם ויעבדו אותם. ויתחכמו בחכמת הכשפים והקסמים וידעו לעצור בכוחות השמים ולחבּל מעשי בריאה, ויקימו להם איש איש אֵל בביתו ובאהלו ובחדר משכּבוֹ; ותימלא הארץ אלהים רבים, ויקטרו להם ויבנו להם מזבחות. ויחר אף ה’ בבני־האדם ובתהלוכותיהם ותועבותיהם, ויאמר: את האדם עשיתי מטה לעבדני ולהוקיר את שמי, ותחת למלא את פקודתי, בגד בי וימר את כבודי בלא־הועיל! ויצף את נהר הגיחון על ארצות בני־האדם, ויאַבּד את שליש הארץ, ויכלה וישחית את אשר זרעוּ ואשר בּנו יושביה; ותהי אדמת־אלהים שממה ימים רבים. ובכל־זאת לא שבו בני־האדם מדרכם הרעה, ועוד הוסיפו לעשות הרע בעיני ה‘, וינחם ה’ כי עשה את האדם.

ב. לוּחוֹת קֵינָן    🔗

ויחי אנוש תשעים שנה ויולד את קינן. ויגדל קינן ויחכם. וירבה דעת וחכמה וישכיל מכל בני דורו וידע גם את המקרים העתידים לבוא וימשול ברוחות ובשדים ובכל רוחות השמים. ויקומו משפחות האדמה וימליכו אותו למלך עליהם ויביאו לו מתנות רבות ויעשרוהו עושר רב. ומכל חלקי האדמה באים לשמוע לקח מפיו והוא דיבר על הבהמה ועל העוף ועל כל חיות הארץ.

ויהי בארבעים שנה למלכו וידע ויבן בחכמתו, כי עתיד אלהים להביא מבול על הארץ, לשחת את אשר ברא ולהקים אחרי־כן עולם חדש, ויכתוב את הדברים האלה על שני לוחות־אבן בכתב עברי ויעמיד אותם על הר בחר לשבת עליו, והם מתנוססים ועומדים עד היום הזה.

ג. הַגֹּלֶם    🔗

עוד שלוָה בארץ, כל החיות, הבהמות והעופות למיניהם הולכים איש איש בצל שדי, עושים את תפקידם; ומשפחת האדם הקטנה, מהזוג הראשון שבנה אלהים, ושת, שממנו אמר ה' להקים זרע חדש תחת קין ואנוש בנו, גרה מעֵבר לגן־עדן, ועובדת את האדמה, להעמיד ממנה ניר וראשית לכל באי העולם.

ויהי יום אחד, כשנטתה החמה לערוב ואדם וחוה הנם ביער ללקט עצים, ושת נשאר לשמור את הבית, ויגש אנוש אל אביו ויאמר לו: שאלה לי אליך, שת אבי, ואל תכחד ממני דבר. ויאמר שת לאנוש: שאל, בני, שאל. ויאמר אנוש: מי אביך, אבי? ויענהו שת לאמור: הלא תדע, כי אדם אבינו הוא. חזר אנוש לשאול: אתה הנך אבי, ואדם הינו אביך; אבל הגד נא, מי הוא אביו של אדם, ואדע? ויאמר שת אל אנוש בנו: שאלה גדולה שאלת, בני: ועתה דע, כי לאבינו אדם אין אב ולא אֵם מן הבשר; אך אלהים, אשר גבל את האדמה למושב כולנו ועשה את השמים, הנטויים על ראשנו, הוא גם גבלוֹ מן העפר ויקימוֹ בין כל שאר החי. וידוֹם אנוש ויחשוב בלבבו, אם אך מן העפר נעשה האדם, אלך ואנסה לעשות כתבניתו גם אני.

בלילה ההוא נדדה שנתו של אנוש, ויקם בבוקר, ויחפור באדמה, ויצבור את העפר, וישׂם בו מים, ויגבול ויעש דמות אדם בידים וברגלים וראש על גבו, ומראהו כזה אשר עשה ה'; אך אין כל תנועה בו, לא יראה ולא ישמע. ויתמה ויבוא לפני אביו ויאמר לו: שת אבי, עשיתי כמעשה האלהים אשר דיברת ובניתי לי אדם מן העפר, אבל ללכת אינו יכול או גם להרים את ידיו; וניסיתי לדבּר עימו ואין עונה. השיב שת ואמר לבנו: אלהים, אשר יצר את האדם, נפח באפו גם נשמת חיים, ועל כן היה האדם לנפש־חיה. ויאמר אנוש: אם אך זה עשה, למה לא אעשה גם אני כמוהו? ויעזוב את אביו וישב אל הגולם שעשה, וישתטח עליו ויחל לנשוב גם הוא באפו; והשטן עומד מולו ורואה בעמלו. מיד קפץ בבטן הגָבול מעפר, ויחל להתנועע ויחי ויקם על רגליו.

ויטעה דורו של אנוש אחרי הגולם, ויקומו וישימו אותו לאלהים בארץ, תחת אלהים יושב מעל.

וירא ה' וינאץ ויפתח את דלתות אוקינוס, ויעלה עד עכו ועד יפו ויצף חלק גדול מן העולם. ויאמר אלהים לבני־האדם: הנה עשיתם בידכם אתם מעשה חדש ותקראו אותו בשמי; אף אני לא אציב עוד דלתים ובריח לממלכת המים ואקרא עצמי בשמי. וזה דבר הנביא: הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ, ה' שמו!

אומרים: עוד ארבעה דברים נשתנו בימי אנוש בן שת, על עבדם את האל האחר. ההרים והגבעות, שהיו עד אז מרעה לצאן ונתנו גם בּר רב בכל עתות השנה, נעשו קשים כסלעים, ונשברה כל מחרשה העוברת עליהם. עד הימים האלה לא היה כל מת מסריח בקבר, ולא העיזו התולעים וכל קטני רמש האדמה לנגוע בפיהם במעשה האלהים; ויהי כי החלו לעבוד את הגולם ולהשתחוות לו, ותינתן רשות למחנות הרמש לאכול מגוף האדם ולשׂבוע ממנו. וגם בחיים סר כל צלם ודמות אלוה מעל האדם וידמה לקוף בכּל, כאילו שניהם אחים המה. ולא עוד, אלא ש“נעשו בני־האדם חולין מזיקין”, וסר פחד אלהים מעל פניהם.

 

נֹחַ    🔗

א    🔗

נח בן־למך נולד בחודש הראשון הוא ניסן וארץ מולדתו היא שנער. ויהי בארבעה־ עשר יום להיוָלדו עלה כוכב שביט בשמים ויעמוד מערב עד הבּוקר ויהי למופת. באו זקני הארץ וראשי השבטים אל אדם אביהם ויאמרו לו: הגד לבניך, מה משפט הכוכב הזה ומה מעשהו? ענה אדם ואמר: מבול יבוא על האדמה להשחיתה וישטף כל חי וכל בשר, כל עצי היער יעקרו, ימָחו כל הגנות והפרדסים ויהיה הכל שומם מאין־יושב.

ויהי כי גדל נח, מסר לו אדם שלושה ספרים, את ספר האותיות, ספר הנקמות וספר המלחמות. ויברכהו לאמור: שלושה גוֹיים יצאו ממך, ומהם יפּרדו כל העמים והלשונות, וריב יהיה להם כל הימים; ואם יעלה שבט אחד, ירד השני ויהי עבד לו כה תרוה הארץ מדם, עד יבוא יום השלום לכל חי.

ב    🔗

ויהי בהילקח חנוך איש האלהים מאת בני־אדם וימלוך בנו מתושלח תחתיו, ויהי כי הזקין וסר כוחו, חדלו בני־המשפחות לשמוע בקולו וישחיתו דרכם. ויקוב ה' את האדמה – ואין זרע ואין קציר ימים רבים ועוד ידו נטויה להשחית.

ולמתושלח בן ושמו למך, ויקח לו אשה את אשמוע בת אלישוע ותהר ותלד לתקופת השנה בן. ויהי בצאתו מרחם אמו ויהי בשרו לבן כשלג ופניו אדומים כפרח־שושנים ושערות ראשו כצמר צח; וכאשר פקח את עיניו הבריקו ככוכבים ויאירו את כל הבית. וכאשר לקחה אותו המילדת על כפיה, פתח את פיו וידבר אל אדון הצדק. ויגידו לאביו, הנה בן פלאי נולד לך. ויבוא וירא אותו יושב ומשׂיח כגדול ויפחד מאוד. וימהר אל מתושלח אביו ויאמר אליו: ילד ילדה לי אשתי, והוא לא כדרך כל הארץ, פניו יאירו ועיניו כקרני השמש והוא מדבּר כגבר. לא לבן כזה פיללתי ואתה הודיעני נא את דרכו בארץ. ויהי רוח ה' על מתושלח ויאמר אל בנו: הנה חמת ה' תהיה בארץ, כי עברה חוק, ויכלה כל חי; ובנך זה הנולד לך ימלט והוא לבדו יוָתר מן הכליון. ויקראו שמו נח, לאמור: זה ינחמנו וישים שארית לעולם.

ויגדל נח ויהי לאיש צדיק ותמים.

ג    🔗

ותרב רעת האדם וכל יצור עד למעלה ראש ותימלא הארץ חמס וחטאה; וינחם ה', כביכול, על מעשהו ומלאכתו בששת ימי המעשה, ואש קנאתו בערה בו לכלות כל אשר ברא לעשות. ויאמר להביא מבול מים על הארץ לשחת כל בשר וכל אשר בארץ יגוָע, ושממה תהיה בכּל.

וינסה נח להוכיח את בני־דורו ללא הועיל, וירא כי אפס צדק וקץ כל בשר יבוא. ויעש תיבה שלוש מאות אמה ארכה, חמישים אמה רחבה ושלושים אמה קומתה, ויכפּור אותה מבית ומחוץ בכּופר; ומכסה עשה לה, למען לא יאחזו בה המים.

וה' מילא את אשר נשבע באש קנאתו, ויתן קולות וברקים, כמוהם לא היו למיום השמים והארץ, וימטר על האדמה, וגשם אדיר ונורא נשפך על פני כּל. וימהר נח ויבוא אל התיבה, הוא וביתו וכל אשר לו; וישרוק לכל בשר, ויבואו שנַים שנַים מכל אשר בו רוח חיים, החיה למינה, הבהמה למינה, עוף השמים למינו וכל רמש הרומש על הארץ למינו. ויביאם אל התיבה, זכר ונקבה, לא הניח גם בריה קטנה, שלא מילט אותה להחיותה ולהקים לה זרע. ויכן לכולם צידה לימים רבים, ויסגור את הדלת בעדם; ויתלה בתוך התיבה מרגלית אחת, שהאירה להם, ומחוץ יכסֶהָ האופל.

והגשם הולך הלוך ורב, הלוך וגדול, ארבעים יום וארבעים לילה ירד בלי הרף; וירבו המים ויעלו ויכסו כל הבתים והערים, שטפו כל הטירות והמגדלים הרבים, וגם כיסו את כל ההרים הגבוהים. ממלכת המים נתגעשה ונשפכה בשטף עוזה על כל שטח הארץ, וימח כל יקום, כל עץ חזק נעקר משרשו, סלעי מגור נישאו כרעפים, וקנאת ה' עוד אוכלת וסוערת. תבל כולה תחרוג ממסגרותיה!

אחר חמישים ומאת יום למימי המבול נח ה' מזעפו ויעבר רוח על הארץ וישוכּוּ המים, נסגרו מעיינות תהום ומעיינות השמים ויכּלא הגשם. והמים הולכים הלוך וחסור, כבר נראו ראשי ההרים, ותנח השיירה הנמלטת על הרי אררט, ושם השער לה'. ויפתח נח את חלון התיבה ויפרח עורב לרוחב העולם, ואחריו יצאה ודאתה היונה בכנפים משיקות. השמש יצא, רגעי־בּישׂוּר באו וחיי נעורים מילאו את היקום אשר רוּחץ וטוהר ואת שמי המרומים, כל הבהמה הטהורה ושאינה טהורה נתנה בשיר קולה. וידע אלהים, כי שׂם נח חסידו שארית לכל חי, ולא נטבעו מעשי ידיו כולם, ויאמר: ישובו לארץ זרע וקציר וקור וחום, ימי קיץ וחורף לא ישבּותו, ולא אוסיף לקלל את האדמה ולהכות יושביה. ויכרות את נח ואת זרעו ואת כל נפש חיה ברית־עולם, ויברך אותם ויאמר להם: פרו ורבו ומלאו את הארץ!

ויהי כן, ויצאו מן השארית הזאת כל אלפי הגויים ושבטי החיות למיניהם ויפותו בכל אפסי האדמה להחיותה. על כן יאָמר: המלך כמעט איבד את עולמו בחמתו, והעבד מילט אותו בחכמתו.

 

מִימֵי הַמַּבּוּל    🔗

א. הִיוָא וְחִיָּה    🔗

עמדו שמחזאי ועזאל ונשאו נשים והולידו בנים. שם האחד היה היוָא ושם השני חייא. מאכלו של כל אחד יום־יום היה אלף גמלים ואלף סוסים ואלף שוָרים וישתו את כל הנחלים והנהרות אשר מסביבם. בלילה אחד נרדמו שניהם וירא היוא בחלומו והנה אבן גדולה מונחת על הארץ ועליה כל גלילי האדמה חרותים שורות שורות וקוים קוים, ומלאך של אש, נורא מראהו, עומד לפני האבן וסכין חדה בידו והוא גורר ומוחק כל השורות והקוים האלה ואך ארבע תיבות נשארו בולטות. וחייא גם הוא ראה בחזון־הליל פרדס נאה ומשובח נטוע וכל מיני אילנות עושי־פירות גדלים בו ונותנים ריחם למרחוק. והנה התפרצה שורת מלאכי־זעם, כל אחד קרדומו בידו, והחלו לקצץ באילנות ולהפילם אחד אחד ולא נשאר רק עץ אחד נחמד למראה ולו שלושה ענפים. ויקיצו בבּוקר ותיפעם רוחם וילכו ויבואו לפני אבותם הגיבורים אנשי־השם ויאמרו: כזאת וכזאת ראינו בלילה עין בעין. מה פשר המראות הללו? אמרו שמחזאי ועזאל: עתיד אֵל קנא להביא מבול על חלקת האדמה ועתיד הוא לנתץ ולמחות כל אשר יצר בה, לא ישתיירו אך נח בן למך ושלושת בניו ואף עוג בן־אחינוּ. כיון שהאזינוּ הילדים את דבר הפשר, הרימו קולם בבכי ויאמרו: חביבים עלינוּ החיים ואף מחזוֹת תבל נעימים, ואנו נרד בימי עלומינו שאולה ואין שם וזכר לנו! אמרו אבותם להם: חייכם, אף בעת תחדש האדמה נעוריה ודור חדש יקום לבנות את הארץ ויעשה חיל, בעת רבים יהיו הגויים ומספר השבטים וסחר העמים יהיה נפרץ ונסעו בני־האדם באניות ובספינות מים אל ים וממדינה למדינה, והיה כי תקום סערה וגלי המים יאמרו להפוך את האניות ויושביהן בשטף עוזם, ויעמדו הנוסעים ויזכירו בפחד־לבם את שמותיכם, אז ינוח הים מזעפוֹ והנוסעים יבואו בשלום למחוז חפצם. אמרו היוא וחייא: רב לנו, רב!

ב. פְּלֵיטַת עוֹג    🔗

מימי המבול הזכרים ירדו בקצף משמי מרום ונתחברו עם מימי תהומות הנקבות, שעלוּ לקראתם וימחו את כל היקום שבין מעל ותחת ולא נותרה נשמה, לבד מאלה שנמלטו בתיבת נח, שבנה לפני בוא ימי־הזעם. אך עוג מלך הבשן, גדול מכל בשר ומכל חי, עודנו נגרש מן המים הזידונים וישׂחה בכל כוח, עד אשר אחז סולם אחד קשור אל התיבה ויבקש לו שם סתרה. נשבע לנח ולבניו, שיהיה להם עבד לעולם. ויקוב נח חור בתיבה והושיט לו מזונות בכל יום.

ג. לְבִיאָה וְגוּרֶיהָ    🔗

וידבר ה' אל נח לאמור: הנך בא אל התיבה ונתאספו אליך כל בהמה וכל חיה, לתת להם פליטה. מי מהן תרבץ לפניך, תביא אותן אליך ואת העומדות תגרש. ויהי ביום הכניסה באוּ בהמות, חיות ועופות לאין מספר ויסובבו את התיבה. ונח עמד פתח האוהל, מי שרבץ לפניו הכניס ומי שלא רבץ שלחהו לארץ המדבר. עוד הוא עושה מעשהו והנה באה לביאה אחת ושני גוריה עמה, אחד זכר ואחד נקבה, וירבצו שלשתם לפני נח. אמר נח בלבו: אך שנַים ימצאו מחסה, והמקום צר לשלישי. מיד קמו שני בני הלביאה ויגרשו את אמם ויבריחו אותה וישובו וירבצו לפני הממלט. ראה נח את המעשה ויתמה ויאמר: על אמם לא ירחמו ואני מצוּוה מפי הדיבור לחנן אותם. דרכי אלהים נפלאים המה. יצתה בת־קול ואמרה: במכוסה ממך אל תדרוש. לא דרכי בשר־ודם דרכי.

ד. סֵפֶר הַיְרֻשָּׁה    🔗

ספר כולל רמזים וסודות, כספרו של האדם הראשון, ניתן מרזיאל המלאך גם לנח בן־למך בן־מתושלח בן־חנוך. הספר נכתב על אבן ספיר ואותיותיו מזהירות ובולטות וממנו למד בן־למך לדעת מעשי פלאים, דרכי בינה ומחשבות עצה. למד ממנו לעמוד על חקר מעלות מרומים, לשוטט בשבעה מעונות, לתכּן דרכי המזלות, לדעת מסילות עש וכסיל וכימה ולהגיד שמות כל רקיע ורקיע. ידע נח להביע את שמות המשרתים ואת צירופי הכוחות, ידע לסַמן מעשה חיים ומעשה מות, לשקול את הרע והטוב, לפתור חלומות וחזיונות; ובידו היה לעורר קרב ולכרות ברית שלום, למשול ברוחות ובפגעים ולהגיד בכל מועד ותקופה, אם שנת בצורת תבוא או שנת שוֹבע, אם ייטיבו בני־אדם את דרכם או יוסיפו להרע.

מפרקי הספר הזה למד גם נח לבנות לו תיבה לפליטה, בעת יפרוץ המבול להטביע את הארץ. כשנכנס לתיבה, נתנהו בארון של זהב וישמור עליו כל ימי חייו. במותו מסרוֹ לשֵם, משֵם בא לאבות, הם מסרוהו למשה וממשה נתגלגל ובא לשלמה, החכם מכל אדם. אשרי הלב שהשכיל בו.

ה. סֵפֶר הָרְפוּאוֹת    🔗

ויהי כי יבשה האדמה, ונח ובניו עזבו את התיבה ויתאחזו בארץ ויתישבו בה, החלו רוחות הממזרים להתגרות בהם ולהכות בחלאים ובמכאובים ובכל מיני מַדוים. ויתאספו כל שבטי נח ויעלו אל ההר, מקום מושב אביהם, ויאמרו:טוב לנו כי מַתנוּ במי המבול מלהיות מעונים ונדכאים במחלות המתהלכות בעֵמק. ויקדש נח את בני משפחתו, קרא צום ועצרה ויעל עולות על הצור, הוא המזבח, ויתפלל אל ה'. ויעָתר לו וישלח מטה את מלאכו רפאל ויצו לכלות את רוחות הממזרים ולטהר את הארץ מכל באשה וטומאה. ויורה רפאל את נח טבע המחלות וילמדהו גם סימני הדשאים, העשבים והעיקרים שנבראו למרפא ולחיים. ויכתוב נח את כל הדברים הראשונים, את ראשי חכמת הרפואה וכלליה, ותרב ותפרוץ חכמת הרפואה עוד על ידי חכמי הודו וחכמי מצרים, חכמי ארם וחכמי מוקדון עד ימי אסף היהודי.

ו. הַתּוֹכָחָה    🔗

ויהי כי הסיר נח את מכסה התיבה וירא והנה נחרבה האדמה, נעקרו כל היערות והגנים, פגרים פגרים מתים מונחות החיות והבהמות, אין דשא ואין עשב והכל שומם מאין יושב, התחיל להכות ראשו בכותל האניה ובכה לפני ריבונו ואמר: אדון כל המעשים ומלך כל היצורים, בששת ימים בראת ארץ ומטעיה, כגן היה הכל ושולחן ערוך; והנה חיבלת בעצמך את מעשה ידיך, עקרת את אשר נטעת והרסת את אשר בנית. מדוע לא ריחמת על בריותיך? ואיך עשית את דבריך שוא? השיבו אלהים ואמר: רועה בלתי־נאמן! עכשיו, אחרי החורבן, אתה בא וקובל לפני? אבל כשבאתי ואמרתי לך: עשה לך תיבת עצי־גופר, כי הנני מביא מבול מים על הארץ לשחת כל בשר, לא עמדת לפנַי בתפילה ולא ביקשת רחמים על בני־דורך. בוא וראה, מה בינך ובין הצדיקים הבאים אחריך. עתיד אני לומר לאברהם בן־בנך: זעקת סדום ועמורה רבה – והוא עומד ומתפלל. וכשאומַר למשה בן־עמרם: לך רד כי שיחת עמך, – גם הוא נותן נפשו על עמו. ראית מידת־הדין פוגעת בעולם ומלואו, ומילטת את נפשך ואת נפשות ביתך ונשטף היקום בשטף של מבול ואש. הרגיש נח כי חטא, בנה מזבח והקריב עליו קורבן. נפשוֹ היתה עטופה עליו ועגומה ואמר: ענני, ה‘, ענני ברוב חסדך ובנה עולם אחר במקום זה שחרב וחדש את ימי הבריאה. מיד יצאה אש מלפני ה’. ליחכה את קרבנו ותאכל את הבשר ואת העצמות. אדמו פני השמים ועמדו גם אראלים ושרפים בתפילה לפני יוצר בראשית. יבשה הארץ, ירד עליה הטל בבּוקר, השמש עלה והנה מלאו כל השדות דשא ועשב, צפרים מספּר עפו, געה השור שיצא מן התיבה ומצא את בת־זוגו. דגי הים החלו לפרות ולרבות. נתעוררו החיים בכל פינה ועֵבר. וה' נשבע ואמר: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם ואני כורת ברית עם כל עוף השמים וחית הארץ. ישבות כל חורבן, אף המות יאָסף, ואני ועמי נחיה לעולם.

 

דִּבְרֵי מָשָׁל    🔗

א. מִתֹּהוּ לְיִשּׁוּב    🔗

את פני הארץ תהומות יכסו וענני־אופל פרושים על פני כּל. בא עירוב המינים והנמצאים. פרץ בכּל, הרקיע הפוך מכל עבריו. אין שיתוף הכוחות ואין מנוח לכל רגל חי ושורץ, ונלחמה ההויה עם האפס, היש עם האַין. ורוח נח, ראשון לבני משפחת האֵלים, מרחפת מעל, והוא חושב את דרכו. וַיקָרֶה במים ביתו וגם תחתיים, שניים ושלישים עשה, ויאסוף סביבו מכל חי למינהו ויטע מכל עֵץ־מאכל על מקום משכּנוֹ בראש ההרים. ונראית הקשת ממעל, והיתה לו לאות־ברית ולזרעו אשר באו אחריו. זרחה השמש, נראו ראשי ארזי לבנון. נוסדה תבל על מכוניה, בּל תימוט לעולם. ליבשה נקרא ארץ, ולמקוה־המים – ימים. ובאו ימי זרע וקציר, קור וחום וקיץ וחורף, ויהי היום ליום וחלילה ללילה, לא ישנו ארחם.

נח החל להיות גיבור בארץ. ותהי ראשית ממלכתו נחלת בני־האדם. ומאלה נפרדו כל משפחות האדמה. איש ללשונו ולגזעו.

ב. מִמַּיִם לְמַיִם    🔗

לפני ברוא אלהים את השמים ואת הארץ ואת כל צבאם ממעל ומתחת, “היה העולם מלא מים במים” באין סוף ובאין תכלית, וה' מולך על פני מרחבי המים. ו“לא היה קילוסו של המלך עולה אלא מן המים”, כי שאר עבדים ומשרתים לא היו לו. ובאו משבּרי המים ואמרו שירה למלכם תמיד. מה היו אומרים? אדיר במרום ה'! ונשמע קולם עד מרומי האפס ועד התוהו והבוהו, ויהי קול בלתי יסף.

ויאמר מלך המים: אם גלים אלה, שאין להם פה ולא כוח־הדיבור, והרי הם מקלסים אותי ומסַפּרים בכבודי; כשאברא עולם גמור, ואעשה בו תחתיות ועליות, ואשׂם בו אילנות, ואטע בו גנות ופרדסים, אשר יוציאו כל פירות למיניהם, ואושיב עליהם שומרים חיים, שנשמה באפם ורוח בהם, להבין ולהרגיש, לשמוע ולדבּר ואף לזמר, ויאכלו וישׂבעו ויראו את ידי הרחבה ואת עושר מלכותי בכּל, איך יזמרו הם למעשי ואיך ישבּחוני המה תמיד. מיד אמר: יקווּ המים אל מקום אחד! ויבוא עולם בכל תאיו וחדריו, ויבנה בו יום יום, פעם למעלה ופעם למטה. וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד; ויעש עוד נפש חיה, ועוף ירב בארץ, ויברא עוד את האדם ואת בת־זוגו; ויברכם ויאמר: פרו ורבו ומלאו את הארץ והיו אתם מעתה שומרי ומשרתי. מה עשה דור אנוש? “עמדו והחזיקו בפלטרין של מלך”, מרדו בו ואמרו: שלנו הוא ביתו; ותחת להודות לה' ולשבּח לו על כל מעשיו אשר עשה, באו עוד לדחוק את רגלי השכינה. וינחם אלהים על אשר הסיר את המים מממשלתם וצימצמם אך במקום אחד, ויקרא ויאמר: יפַנה העולם שוב את מקומו למקוה המים, ויבוא מבול ויכסה עוד הפעם את פני הארץ. ונשפכו הגלים מכל הקצוות בקול רעש, ויהיו מים מכל עֵבר.

ג. מִשְׁבְּרֵי יָם    🔗

קמה הסערה לדממה, נבנה העולם. הנה כיפת השמים פרושה, השמש יאיר, הסהר עולה. נחלים בין הרים יהלכון. מלאכי אלהים – רוחות, הוד והדר לבושם. נשאו נהרות קולם, עצי יערות ריננו, עלז שׁדי וכל אשר בו.

אמרו בני מרום: ומה בריות אלו, שאין להם לא פה ולא לשון ואין כוח־הדיבור להם, מקלסים כך מעשה מעלה, משבחים ומפארים ומרננים בכל נפשם ומאודם; כשיבּראו בני־אדם כצלמנו וכדמותנו עלי אדמות ויכירו וידעו את אלהי מסיבות, לא דין הוא שיתנו בשיר קולם ויזמרו זמירות רבות. מיד קראו עצרה. נוצרו ילדי האשה, בם הושם נפש, רוח ונשמה, וכל ניצני הדעת וההכרה ניטעו בם; ואמור נאמר להם: אחזו בארץ וכבשוה. עמדו אלה ומרדו ויאמרו: אף אנו עולים ונירש כל הנחלה במרומים. נתקנאו יוצרי־מעל ביצוריהם מטה. וקול יצא וקרא: פנו שוב מקומכם למשברי הים. ונבקעו תהומות רבה ונשמעה הזמרה העריצה של שאון המים הזידונים בכל אפסים.

 

מִימֵי הַמַּבּוּל וְאַחֲרָיו    🔗

א    🔗

סוד גדול גילה האלהים לנח, בימי כניסתו אל התיבה, כי לימדהו במעשה מזונות של כל חי וכל בהמה, כל ציפור כנף וכל רמש, מה שאין כל בריה יכולה לעמוד על אלה. וילמד אותו לדעת, כמה העוף אוכל בכל יום, ומה יאכל, ובאיזה זמן ממועדי היום מַאכלוֹ ומשתהו; וילמדהו לדעת, כמה כל חיה וחיה אוכלת בכל יום, ומה היא אוכלת וטיב מזונה, ובאיזו שעה מן היום היא נזונית ושותה. וכל אותם הימים, שהיה שרוי בתיבה, לא טעם טעם שינה, לא הוא ולא בניו, כי הן יש חיה נזונית ביום ויש חיה נזונית בלילה. אין מנוחה ואין מרגוע לשארית האדם שומרת כל חי. ופעם שהה נח להאכיל את הארי והכּישוֹ ומאז נעשה צולע ברגלו. ונח לא קבל על עמלו ועל עבודתו הרבה; והוא הלך מחיה אל חיה, מן עוף לעוף ומן רמש לרמש, והביא לכל אחד מזונותיו בעתו.

אך על־דבר הזיקות לא לימדהו אלהים מה מאכלן, ולא ידע נח במה לפרנסן. ויהי היום, והוא חותך רימונים, והיו בהם תולעים, ויפול אחד על הקרקע, ותקפוץ הזיקה ותבלעהו; ויתן לה נח מני אז והלאה תולעי־ירקות למאכל ותחיה.

וצפור אחת היתה בימי המצור הללו בתיבה, ושמה אורשינה, והיא ישרה וכשרה ורחבת־לב, ותרא בעמל איש שׂבע־הימים ותאמר: לא אטריד אותו זקן במזונותי; מצאה לה פינה בתיבה ותשכב שם ותרעב.

ראה אותה נח פעם אחת ישנה, ניגש אליה ויעוררה ויאמר לה: אורשינה בתי, למה לא תבקשי לך מאכל כאחיך? ותאמר אליו הצפור: ראיתיך טרוד, אדוננו, ולא ביקשתי להטרידך עוד, כי רב עמלך. הושיט לה נח צידה ומשקה. אמר לה: חלף דרכך הטוב, יהי רצון מאבינו, שחיה תחיי לעולם ולא תדעי מות. וגם היא חיה עדי עד, כמלחם עבד ה', אשר כבר ידעתם.

ב    🔗

ויהי בימי המבול, וה' פתח בחמתו את ארוּבּות השמים, ומן כל חי למינהו באו אל נח אל התיבה להחיות מהם זרע בשוך חמת ה'. נכנס גם החתול גם העכבר אל מדור מפלט זה וימצאו להם מקום. ויהי היום ויפגוש החתול את העכבר ויאמר, הן זוכר אני, כי מלחמה בינינו מימי האדם, ועתה אקום ואוכלו ואכחד גם פה זכרוֹ. ויברח העכבר מפני החתול, כי נשמר לקיום המין, וירדוף זה אחריו. וימצא הנרדף גוּמא עמוקה בתיבה ויכּנס שם, ולא יכול אויבו עוד להשיגו. ויקצוף החתול ויכניס את ידו בגוּמא ויפגע בפי העכבר וימשוך לחייו בצפרניו, ויקרע מהם חתיכה וישב אל מקומו. ובראות העכבר כי אין עוד אורב, קם ויבוא לפני נח ויאמר אליו: איש צדיק תמים ושומר חיינו, עשה עמדי חסד ותפור לי פצעי, כי נשכני החתול אויבי. ויאמר נח אל העכבר: לך והבא לי שׂער מזנב החזיר, ואתפור לך מכתך, ויעש העכבר כן. הלך וקרע שׂער מזנב החזיר, ויביאהו אל נח, ויתפור לו את לחייו. ונשאר מקום תפירה זו ניכר בלחיי העכבר עד היום הזה.

ג    🔗

שאלו את בן־סירא, בנו של ירמיהו, לאמור: מפני מה הנשר כי יעוף מגיע קרוב לרקיע השמים ולא תשיגהו כל צפור כנף אשר בממלכת האל? ויען ויאמר: אספר לכם מעשה שהיה עמו, בעת שיצא מן תיבת נח עם אחיו ותדעו פשר הדבר.

ויהי כאשר הסיר נח את מכסה התיבה, וירא והנה חרבו המים, וידבר אלהים אליו לאמור: צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך; ותצא עמך כל החיה אשר אתך וכל העוף והבהמה והחיה והחרמש, ושרצו ופרו ורבו בארץ וימלאו את אשר החסרתי בימי המבול והשחתי כל בשר. ויצאו כולם שנַים שנַים, איש ואשתו, ויצא גם הנשר, והוא רעֵב אז, ויזד לקפוץ על ציפור אחת, שנמלטה זה עתה מני שחת, ויאמר לאכלה. נתקבצו שאר העופות ויאמרו: זה שמלאוֹ לבו להכחיד את אחד מבעלי־החיים, שהצילוֹ אלהים להקים ממנו זרע, אחת דתו למות. ויקומו ויכו אותו, וימרטו כנפיו וישליכו אותו לפני האריות, ויאמרו: יקומו אלה ויאכלוהו ולא נשפוך דמו. ולא אבה ה' להכחיד גם את הנשר, אם כי הרבה הרע, ויצו לאריות, לבל יגעו בו. וישב הנשר שם, עד אשר גדלו כנפיו, ויעף. ראו העופות והצפרים, שאותו זד עודנו חי, ויעופו אחריו לתפשו. מיד “השרה האלהים שינתו עליו” והגביהו למעלה מכל הצפרים ומהמעופפים, ויאמר: אל תשיגוהו אויביו ולא תיבטל דמות הנשר מעולמי. ולא שילם ה', בגודל חסדו, לנשר מידה כנגד מידה.

ד    🔗

אומרים: כאשר אמר אלהים לנח בן למך: לך כנוס לך שנַים שנַים מכל מין ומין בחיה ובבהמה ובעוף ובכל אשר בראתי והביאם אתך אל התיבה, להחיותם בימי הזעם, באו כולם אליו שנַים שנַים, זכר ונקבה, איש ואשתו, ויכניסם נח אליו בדבר ה'. ויבוא גם השקר וידפוק על דלת התיבה ויאמר אל נח: הכנס־נא את עבדך עמך ואחיה. ויען נח אותו דבר ויאמר: אין אתה יכול לבוא אלינו, כי יחיד הנך ואין לך בת־זוג, והאלוהים אמר לי – אך שנַים שנַים תביא עמך. וילך השקר מאתו, לבקש לו בת־זוג, ויפגוש במאֵרה, וגם היא הולכת לבדה, ואין מי יארח לה. שאלה המארה את השקר: מאין תבוא ואנה תלך? ויאמר השקר אליה? מנח בן למך, בונה התיבה לימי המבול, אני שב, ואומר להיכנס בחדריו ובתאיו ולבקש לי מחסה, ולא הניחני, באשר יחיד הנני, ואין לי בת־זוג; ועתה, אם עליך טוב, נבואה יחד בברית־עולם והוי אַת בת־זוגי וחיה נחיה שנינו. ותען המארה את השקר ותאמר אליו: טוב אשר דיברת, אבל מה תתן לי בשכרי? ויאמר השקר אליה: אני מבטיחך נאמנה, שכל מה שאני אסגל בעולם הרי אַת נוטלת. ותשמע המארה בקול השקר ותאמר: באשר תלך אלך. ויהי בעזבם את התיבה אחרי דבר הברית, אשר כרת אלהים את נח, וילכו שניהם להיאחז בהארץ, היה היה הדבר, כי כל אשר השקר נחל בעמלו, המארה באה ונוטלת ראשון ראשון; וכשקבל השקר, כי כל עמלו לריק, ענתה המארה ואמרה: הלא כך הותנה בינינו מאז, ואין לקובל עוד פתחון־פה.

ולזה אומר המשל: כל מה שהשקר מוליד המארה נוטלת.

ה    🔗

ויהי בצאת נח מהתיבה לעבוד את האדמה השוממה, ויחל נח, “נתחלל ונעשה חוּלין”. הלא היה לו ליטע דברים של תקנה ולזרוע מן החיטה ומן השעורה; והוא לא עשה כן, ויטע כרם מן הזמורות והנטיעות, שהכניס עמו אל התיבה.

ויהי כאשר החל לטעת את הכרם, התקרב אליו שמדון, אבי השדים, ויאמר לנח, אשתתף עמל במעשה זה, אלא היזהר בך, שלא תיכנס לחלקי, כי אם עלית בחלקי והסגת את גבולי, שוב אני חובל לך. ולא שמע אליו נח וישת מן היין “שלא במידה ונתבזה”.

אמרו חכמים: “בו ביום נטע, בו ביום עשה פירות, בו ביום קצר, בו ביום דרך, בו ביום שתה ממנו, בו ביום נשתכר, בו ביום נתגלה קלונו”.

והדבר עם השטן כך היה: בא בשטן בעת שעסק נח במלאכתו, ועמד לפניו ויאמר לנח: מה אתה נוטע, איש האדמה? ויען נח ויאמר לו: כרם אני נוטע. אמר השטן: מה טיבו של גן זה ואיזה פירות הוא מוציא? כיחש לו ועשה עצמו כתם. אמר נח להשטן: הפירות הללו שיגדלו מנטיעות אלה, מתוקים הם, בין לחים בין יבשים, ומהם עושים היין, המשמח לבבות. אמר השטן: אם כן הדבר, אלך ואשתתף עמך בזה ונכרות ברית.

מיד הביא השטן כבש וּשחטוֹ, ויז מדמו על הגפנים; שוב הביא ארי והסיר את ראשו, ונשפך גם דמו על הקרקע. אחריו הרג קוף ועשה עם דמו כמעשהו עם הקודמים לו; ובאחרונה הביא את החזיר ושחטו גם אותו. ותשק כל אדמת הגן דמים. וילך השטן, בכלותו לעשות את מלאכתו, ויאמר: מעתה ידעו בני־האדם גם בני־איש את טיב היין.

ואמנם, בטרם ישתה אדם יין,הרי הוא תמים בדרכו ככבש, ולא יט ימין ושמאל בדרכו. שתה שתי כוסות, רוחו מתגאה עליו כארי ואומר: אני ואפסי עוד, אין כמוני בארץ. שתה עוד ונשתכר, הרי הוא כקוף הזה, העומד ומרקד ומשחק, ושוב אינו יודע מה הוא עושה. הוסיף לשתות עוד, הרי הוא כבר כחזיר, נכשל ונופל ומתגולל בבצה, וברפש, רוחו יסור ממנו והוא מתבזה מאד.

היזהרו מתעלולי השטן ואל תאכלו מפריו.