תל אביב, 5 בינואר 1938

– – – אתמול נתפרסמה אגרתו של אורמסבי־גור ¹. אגרת זו סותרת במידה ידועה את החששות הקשים, שהיו לחברינו בלונדון, כאילו יש בדעת הממשלה גם להסתלק מרעיון המדינה העברית וגם להביא לידי חיסול הבית־הלאומי ולהשאירנו במצב של מיעוט במדינה ערבית. באגרת זו מודיעה הממשלה, שהיא עומדת כמקודם על תכנית החלוקה כפתרון הטוב ורב הסיכויים לבעיה הארצישראלית, אלא שאין היא יודעת עדיין, אם הדבר ניתָּן להגשמה. יש לזכור, שגם בהכרזות הקודמות לא קבעה הממשלה מסמרות והניחה לעצמה פתח לחזור מהתכנית, ולא פעם הזהרתי על כך, שאין המדינה היהודית מונחת עדיין בקופסה שלנו. אולם מלבד הספק, שאגרת זו משאירה בדבר עצם הגשמת התכנית, יש בה שני רמזים מדאיגים: א. שהגליל יוצא מתחום המדינה היהודית; ב. שביצוע התכנית ימָשך זמן רב.

אנחנו למדנו כבר לא לסמוך על הצהרות והבטחות טובות של הממשלה. ידענו, שמדיבור למעשה יש מרחק רב, ושההצהרות ניתנות במשך ההגשמה לפירושים שונים, המסלפים לפעמים את כל תכנן. אין להיבהל יותר מדי גם מהצהרה גרועה, אם־כי הממשלה עלולה יותר לקיים את הבטחותיה הרעות מאשר הטובות. הנטיה הגלויה של הממשלה ל“דחיית הקץ” היא המסוכנת ביותר. אי־הבטחון הפוליטי ירע בלי־ספק את המצב. העליה נצטמצמה לא רק מפני המכסימום הפוליטי, אלא לרגל המצב הפרוע של הבטחון והספקות בעתיד הקרוב. הדחיות המרובות עלולות לגבש ולהגביר את הכוחות המתנגדים לנו והלחץ האנטי־ציוני יגדל, הזמן הוא נגדנו. — אם בינתיים אין עליה גדולה, ובלי שינוי רדיקלי במצב והתבהרות הסיכויים אין תקוה לעליה גדולה, גם אם יעלה בידינו לבטל את המכסימום הפוליטי. וחוסר־העליה עלול לשתק את כל פעולתנו, וחוסר העבודה והפרנסה ילך ויגדל. אין גם לזלזל בסכנה הצפויה לגליל במקרה שתכנית־החלוקה תצא לפועל. כל הזמן אני שרוי בדאגה קשה זו. מכל הצעות הועדה המלכותית היתה זו ההצעה הנועזת ביותר לטובתנו. ומיד קמו לה מערערים רבים, לא רק בקרב הערבים, אלא גם בקרב האנגלים התומכים בערבים ואשר בדרך־כלל הסכימו לפתרון הועדה המלכותית.

אם־כי עדיין יש בתוכנו חילוקי־דעות עמוקים ביחס לפתרון הועדה המלכותית ביסודו, מוטלים עכשיו על כולנו — כמחייבים כשוללים — שלושה תפקידים:

א. עלינו לעשות עכשיו מאמצים מכסימליים בתנועה הציונית ובעם היהודי לרכוש במהירות האפשרית נקודות חקלאיות חדשות בכמות הגדולה ביותר ולהעלות עליהן מיד אנשים, ולפני כל — באזור הגליל, העליון, כלומר במחוזות עכו וצפת, בשטח ההרים והעמק המערבי, כי לשטח זה נשקפת הסכנה הגדולה ביותר בעתיד, גם במקרה של הגשמת תכנית־החלוקה וגם במקרה אחר. במחוז עכו יש 807.895 דונם, מהם רק 4.900 דונם שייכים ליהודים. ובקרב ישוב של 44.000 איש יש לנו רק קצת יותר מחמש מאות יהודים. במחוז צפת יש לנו אדמה רק בעמק החולה — כל החלק ההררי של מחוז צפת הוא עכשיו “טהור”, לועדה המלכותית היו נימוקים פוליטיים רבי־משקל לטובת מסירת החבל הזה ליהודים. אולם המציאות הישובית בשטח זה היא נגדנו. גם בלי הרמז הברור, שניתן באגרת החדשה — סיכויינו לקבל את הגליל הם בלתי־בטוחים. עכשיו בלי־ספק הורע המצב ועלינו לבצר במהירות האפשרית את מעמדנו — ע"י כיבוש שטחי־אדמה רבים בגליל ויישובם. לא רק שאלת הגבולות, אלא גם צרכי הבטחון מחייבים אותנו לפעולות־כיבוש מהירות ונמרצות בשטח זה. ועלינו לגייס מיד אמצעים ואנשים.

הסכנה הצפויה לגליל גדלה, אולם אין לחשוב, שיש סכנה רק לתכנית המדינה היהודית. אם אפילו החלוקה לא תצא לפועל — יש סכנה לא־פחות קטנה לצמצום אפשרויות גאולת הקרקע:

א. על־ידי סגירה גמורה של אזורי ההרים בשבילנו, כאשר הציעה הועדה המלכותית בפּאליאטיבים:

ב. על־ידי קביעת קנטונים ערבים, שבהם אסור יהיה בכלל ליהודים לקנות קרקע. אפשריות גזירות והגבלות אחרות. צריך אדם להיות אופטימיסט גדול, לא ביחס לעצמנו, אלא ביחס לאנגלים, כדי להאמין, שהממשלה תשוב לסטטוס־קווֹ שלפני המאורעות. גם בקרב הערבים קשה להניח, שהדברים יחזרו למסלולם הנורמלי שלפני המאורעות. המהומות של שתי השנים האחרונות — ואיש אינו יודע מתי יגָמרו — חרשו חריש עמוק בנפש המוני הערבים. ומה שאפשר לעשות עכשיו — מי יודע, אם אפשר יהיה לעשות אחר־כך. ברכישת קרקע בשעה זו אני רואה לא אַקט רגיל של פעולה ישובית כבכל השנים, אלא הצלת המולדת. הגליל בסכנה — ועלינו לעשות מאמץ עליון להצילו.

התנועה הציונית בגולה נתונה עכשיו במצב של דכאון. הטירור בארץ והחששות המדיניים זורעים יאוש ורפיון. יש דברים שאין בכוחנו לשנותם. אין בידינו לעקור את הטירור, אין בכוחנו לאנוס את הממשלה האנגלית לשנות את דרכה, אבל יש דברים שהם לגמרי ברשותנו ותלויים בכושר עבודתנו. בנו תלוי הדבר להרחיב את הגבולות — למעשה; בנו תלוי הדבר לגאול קרקעות נוספים. עלינו לדעת להפוך כל פורענות למקור של ברכה. מצב־הביניים עלול להימשך — עלינו לנצל את הזמן להגברת כוחנו ולהקמת נקודות חדשות באותם השטחים, שבהם ישובנו קטן או נעדר לגמרי. שום סכנה לא תוכל לנו, אם נדע לדַרבּן את עצמנו לעמוד כנגדה, לא באזלת־יד ובקינות ובמחאות — אלא במעשי־יצירה. תשובתנו הראשונה לאגרת החדשה צריכה להיות יזמה נועזת ויכולת־הגשמה. ועל ההסתדרות להתחיל במצוה — ולהיות לאות ולמופת לישוב ולעם.

אם נעשה את הפעולה, אני מאמין, שנמצא את ההד הרצוי בעם. מפעל זה יעודד את התנועה הציונית ויגביר את אמונתה בכוחות עצמה. ההמונים יראו, שלא חשך, על אף הכל, העולם עלינו ומקור יצירתנו לא נסתם.

למפעל זה תהיה גם השפעה כלפי חוץ. אני יודע, כיצד אנגלים חשובים בארץ מעריכים את מאמצי ההתישבות החדשה וכמה גדל כוחנו בעיניהם. לפני ימים אחדים כתב לי הנציב העליון: “הרצון הנחרץ של עמך, אשר ראיתי במו־עיני בישובים מוּקעים לכל סכנה, ואדיר חפצו להמשיך בפעולה בלי רתיעה מכל איום ופגע, ישָארו תמיד בזכרונותי הארצישראליים כמעשה מלהיב ביותר”.

ב. התפקיד השני העומד לפנינו בשעה זו — ונדמה, שגם בנידון זה לא יהיו חילוקי־דעות בין המחייבים לבין השוללים — הוא להמריץ את הממשלה האנגלית להחיש ככל־האפשר את פעולתה ולקרב את המוצא הפוליטי. כשהודיע עידן בז’ניבה על ה“גוף” החדש — האגרת קוראת לו “ועדה טכנית” — היינו סבורים, שבקרוב יעבור מרכז הכובד הפוליטי לארץ. עברו מאז כארבעה חדשים והועדה טרם נתמנתה, ואין יודע מתי תבוא. אבל גם אם תבוא הועדה לארץ — נשארת ההכרעה בלונדון. הממשלה הדגישה עכשיו, שתקופת־הביניים תהיה ממושכה. אין אנו יכולים להשלים עם כך, כי בינתיים תיחנק העליה, הארץ תדולדל — ואחר־כך לא יהיה בנו הכוח לא לקבל מדינה ולא לדחות אותה. עלינו לגייס כוחות־העזרה שלנו בלונדון, ושינגטון ופריס. מרכז הפעולה הפוליטית הוא שוב — לונדון. בעוד חודש יפָּתח הפרלמנט, ועלינו להתכונן לכך. דברי האגרת אינם הלכה למשה מסיני. ובלחץ פוליטי עלולים כמה דברים להשתנות, והדבר הראשון שיש לשַנות — זהו הטמפּו. עלינו לרַכּז כל מאמצינו לקַצר את ימי הציפיה ואי־הביטחון.

שום דבר לא נגזר עדיין. כשם שלא יכולנו לבטוח בהודעה הראשונה של הממשלה, כך אין אנו מחויבים להיכנע להודעה חדשה זו. בממשלה יש התרוצצות, ובחדשים האחרונים הועמדה תחת לחץ גדול של גורמים אנטי־ציוניים. אבל אין אנו חסרי־אונים וחסרי־משען. העם העברי קיים — ואין לבטל את רצונו בנקל. יש לנו משען חשוב גם באנגליה. אנגליה אינה חטיבה אחת. יש בה כיווּנים שונים. בקרב דעת־הקהל האנגלית, בעתונות ובפרלמנט, יש לנו תמיכה. והממשלה נתונה להשפעתה של דעת־הקהל.

אין לנו ספק שלש. לא היתה שום כוונה רעה בהבטחות שנתן לו. לפני עזבו את לונדון. הוא כנראה האמין במה שאמר, ואז היה לו כנראה יסוד לאמונתו. אך אחר־כך נשתנה המצב, ובינתיים נתרוקנה לונדון מאנשים. אבל הידידים שיש לנו באנגליה קיימים, ועלינו להפעיל אותם. גם בעתונות. גם בחוגי הפרלמנט יש אהדה רבה למפעלנו ולשאיפותנו. הבוקר כבר יצאו העתונים הגדולים — “טיימס” ו“מנצ’סטר גרדיין” — נגד שיטת הדחיות והסטיות של האגרת החדשה. אנו עומדים בפני קרב פוליטי, אחד הקרבות המכריעים, ויש הכרח לגייס מלוא כוחנו.