תל אביב, 5 בינואר 1938

– – – אתמול נתפרסמה אגרתו של אורמסבי־גור ¹. אגרת זו סותרת במידה ידועה את החששות הקשים, שהיו לחברינו בלונדון, כאילו יש בדעת הממשלה גם להסתלק מרעיון המדינה העברית וגם להביא לידי חיסול הבית־הלאומי ולהשאירנו במצב של מיעוט במדינה ערבית. באגרת זו מודיעה הממשלה, שהיא עומדת כמקודם על תכנית החלוקה כפתרון הטוב ורב הסיכויים לבעיה הארצישראלית, אלא שאין היא יודעת עדיין, אם הדבר ניתָּן להגשמה. יש לזכור, שגם בהכרזות הקודמות לא קבעה הממשלה מסמרות והניחה לעצמה פתח לחזור מהתכנית, ולא פעם הזהרתי על כך, שאין המדינה היהודית מונחת עדיין בקופסה שלנו. אולם מלבד הספק, שאגרת זו משאירה בדבר עצם הגשמת התכנית, יש בה שני רמזים מדאיגים: א. שהגליל יוצא מתחום המדינה היהודית; ב. שביצוע התכנית ימָשך זמן רב.

אנחנו למדנו כבר לא לסמוך על הצהרות והבטחות טובות של הממשלה. ידענו, שמדיבור למעשה יש מרחק רב, ושההצהרות ניתנות במשך ההגשמה לפירושים שונים, המסלפים לפעמים את כל תכנן. אין להיבהל יותר מדי גם מהצהרה גרועה, אם־כי הממשלה עלולה יותר לקיים את הבטחותיה הרעות מאשר הטובות. הנטיה הגלויה של הממשלה ל“דחיית הקץ” היא המסוכנת ביותר. אי־הבטחון הפוליטי ירע בלי־ספק את המצב. העליה נצטמצמה לא רק מפני המכסימום הפוליטי, אלא לרגל המצב הפרוע של הבטחון והספקות בעתיד הקרוב. הדחיות המרובות עלולות לגבש ולהגביר את הכוחות המתנגדים לנו והלחץ האנטי־ציוני יגדל, הזמן הוא נגדנו. — אם בינתיים אין עליה גדולה, ובלי שינוי רדיקלי במצב והתבהרות הסיכויים אין תקוה לעליה גדולה, גם אם יעלה בידינו לבטל את המכסימום הפוליטי. וחוסר־העליה עלול לשתק את כל פעולתנו, וחוסר העבודה והפרנסה ילך ויגדל. אין גם לזלזל בסכנה הצפויה לגליל במקרה שתכנית־החלוקה תצא לפועל. כל הזמן אני שרוי בדאגה קשה זו. מכל הצעות הועדה המלכותית היתה זו ההצעה הנועזת ביותר לטובתנו. ומיד קמו לה מערערים רבים, לא רק בקרב הערבים, אלא גם בקרב האנגלים התומכים בערבים ואשר בדרך־כלל הסכימו לפתרון הועדה המלכותית.

אם־כי עדיין יש בתוכנו חילוקי־דעות עמוקים ביחס לפתרון הועדה המלכותית ביסודו, מוטלים עכשיו על כולנו — כמחייבים כשוללים — שלושה תפקידים:

א. עלינו לעשות עכשיו מאמצים מכסימליים בתנועה הציונית ובעם היהודי לרכוש במהירות האפשרית נקודות חקלאיות חדשות בכמות הגדולה ביותר ולהעלות עליהן מיד אנשים, ולפני כל — באזור הגליל, העליון, כלומר במחוזות עכו וצפת, בשטח ההרים והעמק המערבי, כי לשטח זה נשקפת הסכנה הגדולה ביותר בעתיד, גם במקרה של הגשמת תכנית־החלוקה וגם במקרה אחר. במחוז עכו יש 807.895 דונם, מהם רק 4.900 דונם שייכים ליהודים. ובקרב ישוב של 44.000 איש יש לנו רק קצת יותר מחמש מאות יהודים. במחוז צפת יש לנו אדמה רק בעמק החולה — כל החלק ההררי של מחוז צפת הוא עכשיו “טהור”, לועדה המלכותית היו נימוקים פוליטיים רבי־משקל לטובת מסירת החבל הזה ליהודים. אולם המציאות הישובית בשטח זה היא נגדנו. גם בלי הרמז הברור, שניתן באגרת החדשה — סיכויינו לקבל את הגליל הם בלתי־בטוחים. עכשיו בלי־ספק הורע המצב ועלינו לבצר במהירות האפשרית את מעמדנו — ע"י כיבוש שטחי־אדמה רבים בגליל ויישובם. לא רק שאלת הגבולות, אלא גם צרכי הבטחון מחייבים אותנו לפעולות־כיבוש מהירות ונמרצות בשטח זה. ועלינו לגייס מיד אמצעים ואנשים.

הסכנה הצפויה לגליל גדלה, אולם אין לחשוב, שיש סכנה רק לתכנית המדינה היהודית. אם אפילו החלוקה לא תצא לפועל — יש סכנה לא־פחות קטנה לצמצום אפשרויות גאולת הקרקע:

א. על־ידי סגירה גמורה של אזורי ההרים בשבילנו, כאשר הציעה הועדה המלכותית בפּאליאטיבים:

ב. על־ידי קביעת קנטונים ערבים, שבהם אסור יהיה בכלל ליהודים לקנות קרקע. אפשריות גזירות והגבלות אחרות. צריך אדם להיות אופטימיסט גדול, לא ביחס לעצמנו, אלא ביחס לאנגלים, כדי להאמין, שהממשלה תשוב לסטטוס־קווֹ שלפני המאורעות. גם בקרב הערבים קשה להניח, שהדברים יחזרו למסלולם הנורמלי שלפני המאורעות. המהומות של שתי השנים האחרונות — ואיש אינו יודע מתי יגָמרו — חרשו חריש עמוק בנפש המוני הערבים. ומה שאפשר לעשות עכשיו — מי יודע, אם אפשר יהיה לעשות אחר־כך. ברכישת קרקע בשעה זו אני רואה לא אַקט רגיל של פעולה ישובית כבכל השנים, אלא הצלת המולדת. הגליל בסכנה — ועלינו לעשות מאמץ עליון להצילו.

התנועה הציונית בגולה נתונה עכשיו במצב של דכאון. הטירור בארץ והחששות המדיניים זורעים יאוש ורפיון. יש דברים שאין בכוחנו לשנותם. אין בידינו לעקור את הטירור, אין בכוחנו לאנוס את הממשלה האנגלית לשנות את דרכה, אבל יש דברים שהם לגמרי ברשותנו ותלויים בכושר עבודתנו. בנו תלוי הדבר להרחיב את הגבולות — למעשה; בנו תלוי הדבר לגאול קרקעות נוספים. עלינו לדעת להפוך כל פורענות למקור של ברכה. מצב־הביניים עלול להימשך — עלינו לנצל את הזמן להגברת כוחנו ולהקמת נקודות חדשות באותם השטחים, שבהם ישובנו קטן או נעדר לגמרי. שום סכנה לא תוכל לנו, אם נדע לדַרבּן את עצמנו לעמוד כנגדה, לא באזלת־יד ובקינות ובמחאות — אלא במעשי־יצירה. תשובתנו הראשונה לאגרת החדשה צריכה להיות יזמה נועזת ויכולת־הגשמה. ועל ההסתדרות להתחיל במצוה — ולהיות לאות ולמופת לישוב ולעם.

אם נעשה את הפעולה, אני מאמין, שנמצא את ההד הרצוי בעם. מפעל זה יעודד את התנועה הציונית ויגביר את אמונתה בכוחות עצמה. ההמונים יראו, שלא חשך, על אף הכל, העולם עלינו ומקור יצירתנו לא נסתם.

למפעל זה תהיה גם השפעה כלפי חוץ. אני יודע, כיצד אנגלים חשובים בארץ מעריכים את מאמצי ההתישבות החדשה וכמה גדל כוחנו בעיניהם. לפני ימים אחדים כתב לי הנציב העליון: “הרצון הנחרץ של עמך, אשר ראיתי במו־עיני בישובים מוּקעים לכל סכנה, ואדיר חפצו להמשיך בפעולה בלי רתיעה מכל איום ופגע, ישָארו תמיד בזכרונותי הארצישראליים כמעשה מלהיב ביותר”.

ב. התפקיד השני העומד לפנינו בשעה זו — ונדמה, שגם בנידון זה לא יהיו חילוקי־דעות בין המחייבים לבין השוללים — הוא להמריץ את הממשלה האנגלית להחיש ככל־האפשר את פעולתה ולקרב את המוצא הפוליטי. כשהודיע עידן בז’ניבה על ה“גוף” החדש — האגרת קוראת לו “ועדה טכנית” — היינו סבורים, שבקרוב יעבור מרכז הכובד הפוליטי לארץ. עברו מאז כארבעה חדשים והועדה טרם נתמנתה, ואין יודע מתי תבוא. אבל גם אם תבוא הועדה לארץ — נשארת ההכרעה בלונדון. הממשלה הדגישה עכשיו, שתקופת־הביניים תהיה ממושכה. אין אנו יכולים להשלים עם כך, כי בינתיים תיחנק העליה, הארץ תדולדל — ואחר־כך לא יהיה בנו הכוח לא לקבל מדינה ולא לדחות אותה. עלינו לגייס כוחות־העזרה שלנו בלונדון, ושינגטון ופריס. מרכז הפעולה הפוליטית הוא שוב — לונדון. בעוד חודש יפָּתח הפרלמנט, ועלינו להתכונן לכך. דברי האגרת אינם הלכה למשה מסיני. ובלחץ פוליטי עלולים כמה דברים להשתנות, והדבר הראשון שיש לשַנות — זהו הטמפּו. עלינו לרַכּז כל מאמצינו לקַצר את ימי הציפיה ואי־הביטחון.

שום דבר לא נגזר עדיין. כשם שלא יכולנו לבטוח בהודעה הראשונה של הממשלה, כך אין אנו מחויבים להיכנע להודעה חדשה זו. בממשלה יש התרוצצות, ובחדשים האחרונים הועמדה תחת לחץ גדול של גורמים אנטי־ציוניים. אבל אין אנו חסרי־אונים וחסרי־משען. העם העברי קיים — ואין לבטל את רצונו בנקל. יש לנו משען חשוב גם באנגליה. אנגליה אינה חטיבה אחת. יש בה כיווּנים שונים. בקרב דעת־הקהל האנגלית, בעתונות ובפרלמנט, יש לנו תמיכה. והממשלה נתונה להשפעתה של דעת־הקהל.

אין לנו ספק שלש. לא היתה שום כוונה רעה בהבטחות שנתן לו. לפני עזבו את לונדון. הוא כנראה האמין במה שאמר, ואז היה לו כנראה יסוד לאמונתו. אך אחר־כך נשתנה המצב, ובינתיים נתרוקנה לונדון מאנשים. אבל הידידים שיש לנו באנגליה קיימים, ועלינו להפעיל אותם. גם בעתונות. גם בחוגי הפרלמנט יש אהדה רבה למפעלנו ולשאיפותנו. הבוקר כבר יצאו העתונים הגדולים — “טיימס” ו“מנצ’סטר גרדיין” — נגד שיטת הדחיות והסטיות של האגרת החדשה. אנו עומדים בפני קרב פוליטי, אחד הקרבות המכריעים, ויש הכרח לגייס מלוא כוחנו.

כחדשיים אחרי אגרתו של אורמסבּי־גוֹר לנציב הקודם בדבר החלוקה, נתפרסמה אגרת חדשה של מיניסטר־המושבות לנציב העליון החדש בדבר העליה. אם אגרת ראשונה המחייבים והשוללים מצאו בה טעם שונה — הרי לגבי האגרת החדשה לא יהיו כל חילוקי־דעות בקרב המחנה הציוני. גורל העליה הוא גורל הציונות, גורל העם היהודי.

גם חסידי המנדט וגם חסידי המדינה רואים במלחמה על העליה — מלחמה בכל שעה ורגע — את מלחמתנו הראשית והקובעת את קיומנו ועתידנו. “מנדט” בלי עליה מתרוקן מתכנו. “מנדט בעליה מוגבלת מערער את עתידנו לא פחות מ”מדינה" בלי שטח ובלי שלטון. הסיכוי למדינה יהודית הופך למדוח־שוא, אם לפני הקמת המדינה נסגרת הארץ בפני עליה יהודית. צמצום העליה על־ידי הממשלה — להבדיל מהצטמצמות העליה מסיבות כלכליות אובייקטיביות — אינו אלא “גיבוש” הבית הלאומי: גיבוש מספָּרי במשטר מנדטורי, גיבוש טריטוריאלי במשטר של מדינה יהודית. ואם יש דבר שיאַחד כאיש אחד את המחנה הציוני, הרי זוהי ההתנגדות הנחרצת והבלתי־מתפשרת לכל רעיון של גיבוש הבית־הלאומי באיזו צורה שהיא. העם היהודי לא ישלים אף פעם ובשום פנים עם מעמד של מיעוט במולדתו. וקשה להעלות על הדעת שאנגליה תנסה להטיל על היהודים בארץ את גורל אשורי עיראק¹. ומשום כך באה ההכרזה של ממשלת הוד מלכותו ביולי 1937 על קביעת מכּסימום של שמונת אלפים עולים לשמונת החדשים מאבגוסט 1937 עד סוף מרס 1938 – כמהלומה אכזרית ותמוהה, שאי־אפשר היה למצוא לה כל הסברה והצדקה, והמלחמה נגד גזירה זו לא פסקה מאז ועד היום הזה.

*

לא רק התנועה הציונית והעם היהודי, אלא גם דעת־הקהל באנגליה ובעולם, הבאה לידי ביטוי בפרלמנט הבריטי ובועדת־המנדטים שעל־יד חבר־הלאומים בז’ניבה, ראתה בגזירת המכּסימום הפוליטי פגיעה קשה בהתחייבויות שאנגליה קיבלה על עצמה כלפי העם היהודי וסתירה לפירוש המוסמך שניתן למנדט על־ידי חבר־הלאומים. הקביעה המכּסימלית של העליה הוכרזה, כידוע, ב“ספר הלבן” מיולי 1937, בו הודיעה הממשלה האנגלית, שהיא מקבלת את נימוקיה ומסקנותיה הכלליים של הועדה המלכותית, שאין המנדט נתון להגשמה והפתרון הטוב ורב־הסיכויים ביותר לשאלת ארץ־ישראל היא חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות עצמאיות, אחת ליהודים ואחת לערבים.

בישיבת ועדת־המנדטים מיום 9 באבגוסט, העיר יושב־ראש ועדת־המנדטים את תשומת־לב בא־כוח ממשלת־המנדט לעובדה, שמועצת חבר־הלאומים בשנת 1930 (“עתון רשמי”, נובמבר 1930, עמוד 1232) קיבלה על־פי עצת ועדת־המנדטים את עקרון העליה שנקבע על־פי ממשלת־המנדט עצמה, כלומר, שהעליה היהודית תורשה עד כדי יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ. חבר ועדת־המדנטים, ראפּארד, שאל אם קביעת אלף עולים לחודש היא אמצעי זמני להרגיע את הערבים ולהחזיר מידה ידועה של שקט בארץ, או זהו ביטוי למדיניות העתידה של הארץ, במקרה שהחלוקה לא תבוצע? ואם כך הדבר — כיצד אפשר ליישב מדיניות זו עם המנדט, לאחר שקביעת מספר נמוך זה לעליה אין בה כל יחס ליכולת הקליטה הכלכלית?

מר הול, מי שהיה אז המזכיר הראשי של ממשלת ארץ־ישראל, ענה, שלדעתו אין זה אלא אמצעי זמני שאינו קובע את העתיד, וההחלטה מבוססת על הצעות הועדה המלכותית בנוגע לתקופת־המעבר, האומרת, שעליה יהודית בתקופה זו לא תוּרשה בשטח המיועד למדינה הערבית. אולם הממשלה לא יכלה לקיים הצעה זו כמות שהיא א) מפני שהשטח הזה טרם הוגדר הגדרה סופית וממשלת ה. מ. לא קיבלה באופן מוחלט את המפה שהוצעה על־ידי הועדה המלכותית, ב) מפני שקשה למנוע עליה לשטח אחר של הארץ, והקביעה החדשה נעשתה לדעתו באופן זמני למען קיים את הצעת הועדה המלכותית בתכנה אם לא בצורתה.

*

בישיבה מאוחרת (ביום 13 לאבגוסט), במעמדו של מיניסטר־המושבות אורמסבּי גוֹר, חזרה ועדת־המנדטים לשאלה זו. יו"ר הועדה, מר אורטס, הזכיר את הצהרתו של המיניסטר באותו יום, שהצהרת־בלפור תעמוד בתקפה עד שתקום מדינה יהודית, וכן גם המנדט ישָאר קיים עד שיבוא במקומו משטר אחר, ולכן סבור אורטס שבתקופת־המעבר, מהמשטר הנוכחי עד הקמת משטר חדש, אין להניח שארץ־ישראל תנוהל על־ידי ממשלת המנדט לפי שרירות לבה. אם המנדט יעָלם בטרם יוחלט על סידור בין־לאומי חדש — תאַבד בריטניה את המשען החוקי לשלטון בארץ. ואם המנדט קיים גם בתקופת־הביניים, — הרי הוא קיים על כל התחייבויותיו².

טענה זו של יו"ר ועדת־המנדטים גררה אחריה בירור רחב ויסודי, שמפני חשיבותו הפּרינציפּיונית והמעשית יש לעמוד עליו ביתר הרחבה.

כפי שציין יו“ר ועדת־המנדטים טוענים היהודים — וטענות אלו הוגשו כמובן לועדה על־ידי הסוכנות היהודית — שהחלטת ממשלת ה. מ. להגביל מראש את העליה היהודית במכּסימום מספָּרי סותרת התחייבות הממשלה המנדטורית להקל על העליה היהודית לארץ לפי עקרון יכולת־הקליטה ב”ספר הלבן" אשר הוגש באחד ליולי 1922 על־ידי הממשלה האנגלית למועצת חבר־הלאומים, בצירוף חליפת־המכתבים שבין הממשלה הלאומים ב־24 ליולי את המנדט. מכאן יש להסיק שעקרון יכולת־הקליטה ובין הערבים וההסתדרות הציונית. על בסיס “ספר לבן” זה אישר חבר־הכלכלית, אשר אם־כי לא נזכר בפירוש במנדט — משַמש אחד היסודות שעליו נשעָן המנדט. ואורטס שאל מהי דעת ב"כ ממשלת אנגליה בשאלה זו.

אורמסבּי גוֹר בתשובתו ציטט את הפיסקה ב“ספר הלבן” של 1922 הנוגעת לעליה יהודית. הפסקה אומרת:

“כמות העליה אינה יכולה לעלות על היכולת הכלכלית של הארץ באותו זמן לקלוט עולים חדשים. יש להבטיח שהעולים לא יפלו למעמסה על תושבי הארץ בכללה ושלא ישללו משום חלק מהאוכלוסים הנוכחיים את עבודתם”.

ולפי דעת אורמסבי גור פירוש הדבר שיכולת־הקליטה הכלכלית, הנערכת לפי השפעת העליה של האוכלוסים הנוכחיים ביחס לעבודה, תשמש גבול מכּסימלי בקביעת העליה, אבל הוא הודה שבאגרת מקדונלד משנת 1931, שבאה כפירוש מוסמך ל“ספר הלבן” של פּספילד, נאמר בפירוש שהגורם הכלכלי יהיה השיקול היחיד בחישוב מידות־העליה (באגרת מקדונלד נאמר: “השיקולים הקובעים את גבול יכולת־הקליטה הם שיקולים כלכליים בלבד”). שעה זו, הוסיף המיניסטר־המושבות, היא שעת־מעבר. אין איש יודע אם תכנית החלוקה תבוצע או לא. הממשלה האנגלית עדיין לא קיבלה את הצעת הועדה המלכותית שהמכסימום של העליה היהודית למשך חמש שנים יהיה במספר 12.000 לשנה. לפי־שעה רק החליטה הממשלה, שבמשך שמונת החדשים מאבגוסט 1937 עד מרס 1938 יעלו לא יותר משמונת אלפים יהודים. לורד דופרין, סגן מיניסטר המושבות, כבר אמר בבית־הלורדים שהחלטה זו היא ארביטררית, ונתקבלה למען סדר הענינים בינתיים, כשהשאלה בכללה תיבדק ותיבחן. אם יתברר בהחלט שהמנדט יתמיד ללא שינויים לזמן בלתי־מסוים, שאלת העליה תיבחן ביסודה. הועדה המלכותית בעמוד 393 של הרצאתה הדנה בשאלת החלוקה הציעה:

“במקום המכּסימום הפוליטי, שהוצע בפרק ו' סעיף 97 — תותקן הגבלה טריטוריאלית לעליה יהודית. שום עליה יהודית לא תורשה לשטח הערבי. וכיון שהעליה לא תפגע בשטח הערבי וכיון שהמדינה היהודית תקבל בקרוב את האחריות לתוצאותיה — יש לקבוע את כמות העליה היהודית לפי עקרון יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ בניכוי השטח הערבי”.

מפני שני טעמים לא קיבלה הממשלה הצעה זו תיכף ומיד: 1) כיון ששטח המדינה היהודית לא הוגדר, אין להעריך את כושר קליטתו הכלכלית. 2) כושר הקליטה הכלכלית של השטח העומד תחת שלטון יהודי, הפטור מתנאי המנדט והגבלותיו, יתכן שיהא שונה בהרבה מכושר הקליטה תחת מנדט כפי שפורש בשנים שעברו. והממשלה היתה סבורה, שבתנאים הנוכחיים, מיד לאחר המהומות והשביתה הכללית, השטח של המדינה היהודית, אם לקבל את המפה המוצעת על־ידי הועדה המלכותית כבסיס זמני להערכה, כושר קליטתו הכלכלית יהא פחות משונת אלפים במשך שמונה חדשים³. אולם בשים לב לכל הנסיבות היתה הממשלה סבורה שמן הראוי לקחת את כל הארץ ממערב הירדן כיסוד להערכת כושר הקליטה הכלכלית, ומשום כך קבעה באופן זמני את המספר 8000 לשמונה חדשים. אם יתברר במשך התקופה הזאת, שכושר הקליטה של הארץ בשלימותה הוא פחות מ־8000 — יהיה מן הצורך להקטין מספר זה.

ואורמסבי גור הוסיף: במקרה שהמנדט יתמיד — יש כמה סעיפים בחלק ב' של הרצאת הועדה המלכותית (החלק הדן על “פּאַליאַטיבים”) שממשלת־המנדט תצטרך לדון עליהם עם ועדת־המנדטים בטרם יוחלט באופן סופי (מושב ל"ב של ועדת־המנדטים, עמוד 189—188).

*

ועדת־המנדטים לא התספקה בהסברות אלו של מיניסטר־המושבות. ראפארד הדגיש שהמנדט מחייב “הקלת העליה היהודית”. הוסכם שחובה זו תוגבל ביכולת קליטה כלכלית. פרזה זו היא גמישה אמנם, אבל היא מגדירה את המדיניות הטבועה במנדט. הצעת הועדה המלכותית (“מכּסימום פוליטי”) עומדת בסתירה למנדט, ולא תיתכן בלי שינויים במנדט. ויש לראות סתירה בדברי הועדה המלכותית, שמצד אחד היא מדברת על המשכת המנדט, ומצד שני היא מציעה שינוי זה. שינוי זה פירושו לא המשכת המנדט הקיים אלא קביעת מנדט משונה של ביטול תכנית החלוקה.

וכשהעיר אורמסבי גור שאין מנדט משונה אלא פירוש משונה למנדט הקיים, כי במנדט אין שום זכר ליכולת־הקליטה הכלכלית, השיב ראפארד, שבמנדט אין זכר להגבלת העליה אפילו בעקרון יכולת־הקליטה הכלכלית. ראפארד עמד על כך שזהו כלל יסודי במשפט הבין־לאומי, שאין לקבל שום פירוש המרוקן את החוק מתכנו. המנדט בנוי על החובה הראשונית להקים בית־לאומי לעם היהודי, ורק בשורה השניה — להקים מוסדות של שלטון עצמי, במידה שאין הם מונעים את הקמת הבית־הלאומי. לא יתכן שהקמת הבית־הלאומי תהא מותנית בהסכמת הערבים, כי בשעת מתן המנדט ידעו שהערבים מתנגדים לבית־הלאומי, ובית־לאומי בלי עליה היא מילה ריקה.

בגמר הבירורים קיבלה ועדת־המנדטים מסקנה האומרת:

“הועדה רושמת לפניה את החלטת ממשלת המנדט להפחית באופן זמני את העליה היהודית מאחד באבגוסט 1937 למשך שמונת החדשים הבאים ולהעמידה על 8000 עולים. אין הועדה חולקת על זכותה של ממשלת־המנדט, האחראית להחזקת הסדר בשטח המנדטורי, לאחוז בצעד כזה במקרה ידוע, כשהיא רואה צורך בכך, בתור אמצעי זמני ויוצא מן הכלל. אולם הועדה רואה חובה לעצמה להעיר תשומת־לב לסטיה זו מהעיקרון אשר אושר על־ידי מועצת חבר־הלאומים, שהעליה צריכה להיערך לפי כושר יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ”.

מסקנה זו יחד עם שאר מסקנות הועדה הוגשה על־ידי ועדת־המנדטים למועצת חבר־הלאומים, ואושרה, לאחר הדין־וחשבון של המרצה מר אנטונסקו, על־ידי המועצה. בישיבת ה־98 של המועצה, ב־14 לספטמבר 1937 הודיע המיניסטר הבריטי לעניני חוץ, מר אנטוני עידן, ש“ממשלת ה. מ. מוכנה לקבל את הדין־וחשבון של המרצה, והיא מתחייבת להתיחס בשימת־הלב הראויה להצעות ומסקנות שהועלו. — בדין־וחשבון יש נקודה אחת שיש לעמוד עליה לחוד — זוהי השאלה החשובה של עליה יהודית בהתאם לסעיף 6 של המנדט. ועדת־המנדטים עוררה תשומת־לב להפחתת העליה היהודית כדי מכסימום של שמונת אלפים נפש בשמונת החדשים הקרובים. זהו, כפי שהועדה בעצמה ציינה, אמצעי זמני בלבד המכוון לתנאים זמניים ויוצאים מן הכלל. אם זוהי, כפי שהיא אומרת, סטיה מהעיקרון שאושר על־ידי המועצה בזמן קודם, הריני בטוח שחברי יעריכו את הנסיבות המיוחדות שבהן נתקבלה החלטה זו. מה שיקרה לאחר שמונת החדשים, כלומר לאחר 31 במרס 1938, יהא תלוי בהכרח מההתקדמות שתיעשה בתכנית החלוקה”.

מכאן ברור שגם ועדת־המנדטים, גם מועצת חבר־הלאומים וגם באי־כוח ממשלת־המנדט אישרו מחדש בדרך עקרונית, שלפי המנדט אין העליה היהודית נתונה להגבלה אלא ביכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ.

ההחלטה שנתקבלה במועצה, לאחר הודעת מיניסטר־החוץ הבריטי, מציינת את ההבטחה שניתנה על־ידי באי־כוח הממשלה האנגלית בדבר העליה, וקובעת באופן מוחלט, כי “המנדט שאושר ב־24 ליולי 1922 עומד בתקפו עד שיוחלט אחרת”.

*

באמצע אוקטובר 1937 הודיעה ממשלת ארץ־ישראל להנהלת הסוכנות היהודית בירושלים שהיא עומדת להוציא תיקון לחוק העליה, המכוּון בין השאר לתת תוקף פורמלי להצהרת ממשלת ה. מ. מיולי 1937 (ספר הפקודה 5513) בדבר העליה, והמציאה לסוכנות את נוסח הצעת־החוק שנתפרסם כעבור ימים אחדים בעתון הממשלתי, על־מנת שהסוכנות תעיר את הערותיה.

לפי הצעה זו ניתנה סמכות בלתי מוגבלת לנציב העליון לקבוע לפי ראות עיניו מכסימום כללי של העולים שיורשו להיכנס לארץ במשך איזו תקופה שהיא, לקבוע את סוגי העולים ולהתקין מכסימום מספרי לכל סוג, ולהחליט כמה מהמכסימום הכללי וכמה מהמכסימום של כל סוג יהיו “מבני הגזע היהודי”. במקרה שנתעורר ספק אם המהגר הוא “בן הגזע היהודי” או לא — תהא הכרעת מנהל־העליה בענין זה סופית. הצעת־החוק כללה “תיקונים” אחרים, חמוּרים כשלעצמם, אך אינם נוגעים לשאלה היסודית של סידור העליה היהודית בכללה.

הסוכנות היהודית בתשובתה ציינה את התנגדותה הנחרצה לסטיה מעקרון יכולת־הקליטה הכלכלית הכלולה ב“ספר הלבן” מיולי 1937 והעירה, שאם הממשלה עומדת על דעתה ורוצה לתת תוקף חוקי לסטיה זו — הרי יש להגביל את החוק רק לתקופת שמונת החדשים שהכריזה עליה ממשלת ה. מ. “הספר הלבן” דן בפירוש רק על שמונה חדשים. והחוק אף הוא צריך להיות מצומצם לתקופה מסוימת זו. למעשה ההצעה החדשה עוברת את גבולי “הספר הלבן” ומעניקה לנציב סמכות של הגבלה מספרית של העליה לתקופה בלתי־מסוימת. סמכות זו סותרת מסקנות ועדת־המנדטים, החלטות מועצת חבר־הלאומים ואינה מתישבת עם רוח ההודעות של באי־כוח ממשלת־המנדט בז’ניבה. הרצון הברור של מוסדות חבר־הלאומים היה שהמכּסימום הפוליטי לא ימָשך לאחר מרס 1938 — כל עוד המנדט עומד בתקפו, וכל עוד הפירוש המוסמך של מועצת חבר־הלאומים בשנת 1930 לא נתבטל על־ידי חבר־הלאומים עצמו. שינוי החוק, אם יש לעשותו בכלל, יוכל רק להיות זמני, עד סוף מרס 1938, ומאז ואילך יש לכוון את העליה לפי עקרון יכולת־הקליטה הכלכלית.

הסוכנות ערערה גם על הסעיף החדש בהצעת החוק הקובע מכסימום מיוחד לעולים “מבני הגזע היהודי” בתוך המכסימום הכללי של מספר העולים המותרים בעליה. מניסוח סעיף זה נודף ריח הפוגע בכבוד היהודים, והוא עלול להזיק למעמד היהודים בארצות אחרות. סעיף זה גם עלול להביא לידי הפליה בין עליה יהודית לעליה לא־יהודית. המנדט מחייב את ממשלת־המנדט להקל עליה יהודית, ז"א שלגבי העליה היהודית יש חובה מפורשת של הפליה לטובה. אולם קביעת שני מכסימומים נפרדים בשביל יהודים ושאינם־יהודים, עלולה להביא לידי כך, במקרה שמספר היהודים הרוצים לעלות יעלה על המכּסימום המותר להם, ומספר הבלתי־יהודים יפחת מהמכסימום המותר ללא־יהודים — מקרה רגיל ושכיח לגבי העליה לארץ־ישראל — שהארץ תהיה סגורה ליהודים ופתוחה לבלתי־יהודים, בניגוד לחובת המנדט לתת זכויות־יתר לעליה יהודית שאין המנדט נותן לעליה בלתי־יהודית.

הממשלה קיבלה דעת הסוכנות בנקודה זו, ובחוק המאושר שנתפרסם בעתון הרשמי ב־11 לנובמבר 1937 — נשמט הסעיף המדבר על מכסימום מיוחד לעולים “מבני הגזע היהודי”. הממשלה הסכימה גם לטענה הצודקת של הסוכנות שהחוק צריך להיות זמני, אולם קבעה את הדבר בצורה כזו המבטלת למעשה את האופי הזמני של החוק. לסעיף הדן בסמכות הנציב לקבוע מכסימום לעליה, נוספה בחוק המאושר פיסקה האומרת: “החוק יתם תקפו ב־31 למרס 1938 או בתאריך מאוחר שיקָבע על־ידי הנציב העליון במועצתו באישורו של מזכיר־המדינה”. ברור שהחלק השני של הגבלת הזמן מבטל את כל ערכו של החלק הראשון, וגורל העליה לאחר מרס נשאר תלוי ועומד.

יחד עם פרסום החוק בצורתו המתוקנת, הודיעה הממשלה שהנציב קבע על יסוד החוק החדש שבמשך שמונה חודשים, מתחילת אבגוסט 1937 עד סוף מרס 1938, יורשו 9600 עולים חדשים, מהם 900 בעלי־הון, 2380 פועלים, 5470 קרובים, 1440 תלמידים, 250 בעלי משרות דתיות, 50 בעלי הכנסה בטוחה של לא־פחות מארבע לירות לחודש, 10 יתומים, בס"ה 9600, מהם 8000 יהודים.

*

החוק החדש השאיר את שאלת העליה לאחר מרס 1938 — פתוחה. הממשלה השאירה לעצמה את הזכות לבטל את “המכסימום הפוליטי” בתוך תקופת שמונת החדשים או להמשיכו לתקופה בלתי־מסוימת. סכנת המשכת המכסימום הפוליטי הדאיגה לא רק את התנועה הציונית והסוכנות היהודית — אלא גם את דעת־הקהל האנגלית, כפי שאפשר היה לראות מהשאלות המרובות שהוצגו למיניסטר־המושבות בפרלמנט בחדשים האחרונים.

משלחת של צירי כל המפלגות הפוליטיות פנתה ביום 17 לפברואר ש"ז לראש הממשלה מר צ’מברלין ולמיניסטר־המושבות בדבר מדיניותה הארצישראלית ובראש־וראשונה בדבר מדיניות העליה. המשלחת דרשה להחזיר מאחד באפריל ואילך את העיקרון של יכולת־קליטה כלכלתית. הממשלה לא נתנה למשלחת תשובה ברורה — והחרדה בפרלמנט האנגלי לגורל העליה היהודית גברה. יותר מארבעים צירים מכל המפלגות הגישו לממשלה דרישה בכתב לקבוע זמן מיוחד בפרלמנט למען החליט על העליה היהודית לפי יכולת־הקליטה הכלכלית.

בשמונה למרס ש"ז הציע מיניסטר־המושבות לפרלמנט תקציבים נוספים לצרכי ארץ־ישראל: לצבא, לחקירה הידרוֹגרפית ולהוצאות הועדה הטכנית⁴, שהכריזו עליה באגרת מ־5 בינואר. לרגל הצעות אלה נתקיים בפרלמנט ויכוח על ארץ־ישראל. הויכוח לפי הפּרוצדורה הנהוגה בדיונים אלה היה מוגבל רק לשאלות התקציב, והיושב־ראש הודיע שלא ירשה שום ויכוח על המדיניות הארצישראלית בכללה ועל שאלת העליה בפרט. למרות איסור זה העלו כמה צירים את שאלת העליה. ג’ונס, לנסבּוּרי, דנמן, אדמס וּואַג’ווּד דרשו הרחבת העליה וביטול המכסימום הפוליטי. מיניסטר־המושבות בתשובתו המקוטעת (לפי חוקי הפּרוצדורה נפסק הויכוח בשבע וחצי לפנות ערב) הודיע, שהממשלה אף פעם לא קיבלה את המכסימום הפוליטי. “קיבלנו מידה ארביטררית בהחלט לתקופת תיקון מצב־הענינים. יהיה צורך בתקופה ארביטררית שניה. מהי כוונת הדבר — אודיע על כך בזמן המתאים כשתתקבל החלטה. ההחלטה טרם נתקבלה”.

ואַג’ווּד שאל: לאו־דוקא 12.000 איש לשנה?

מיניסטר המושבות ענה: לא.

הציר בּוּקאנאן התחיל לדבר — ונפסק באמצע הפסוק כי תם הזמן הנועד לויכוח זה.

*

הסוכנות היהודית בירושלים ובלונדון הגישה את עצומותיה לממשלה. היא ציינה ש“הספר הלבן” מיולי 1937 בנוגע לעליה הכּה מכּה אנושה את כל המדיניות של הבית־הלאומי וסתר את הזכות היסודית של העם היהודי לשוב לארצו “בזכות ולא בחסד”. הוא סילף את התחייבות המנדט המצווה על “הקלת העליה” — וגרם למצוקה כלכלית ותגבורת האַנרכיה והטירור בארץ. בהפחתה ארביטררית של העליה היהודית על־ידי קביעת מכסימום פוליטי אין לראות אלא הכנעה לאלמות שאורגנה בארץ. בהמשכת המכסימום הפוליטי לאחר מרס 1938 יש משום אסון כלכלי ופוליטי כאחד — ומשום הפרה גסה של מסקנות חבר־הלאומים והבטחות באי־כוח הממשלה בז’ינבה. לפי הבטחות ומסקנות אלו הצהרת־בלפור והמנדט עומדים בתקפם גם לאחר שהממשלה הסכימה להצעת הועדה המלכותית בדבר החלוקה, ושום תיקון או שינוי במנדט לא יתכן בלי אישור חבר־הלאומים. העיקרון של יכולת־קליטה כלכלית נוסח על־ידי ממשלת־המנדט עצמה, וזוהי ההגבלה היחידה החָלה על העליה היהודית, שהממשלה מצווה לפי המנדט על הקלתה. המנדט עומד עדיין בתקפו, כפי שהממשלה עצמה הכריזה על כך, וגזירת מכסימום פוליטי היא סטיה חמורה שאינה יכולה להתפרש על־ידי כוחות־ההרס שבארץ אלא כהכנעה לטירור. כנופיות המרצחים יראו שהטירור יש לו שכר, והפרת המנדט על־ידי הממשלה בקביעת המכסימום הפוליטי עשויה לאמץ את הטירור ולהגבירו. שרירות בסידור העליה מערערת את המשטר החוקי של הארץ ומפקירה את הישוב ועתידו של הבית־הלאומי למשחק כוחות ההרס והאַלמות.

התוצאות הכלכליות של הגזירה אינן פחות חמורות ומזיקות. המצוקה הכלכלית המתגברת בארץ היא מצד אחד פרי המהומות וערעור הבטחון, מצד שני — פרי ההיסוסים והנדנודים של המדיניות הממשלתית וחוסר ודאות ביחס לכוונותיה בעתיד. אולם הפחתת העליה וקביעת מכסימום מספרי לסוגי העולים השונים אף הן גרמו לדלדול כלכלי, ואם תימשכנה — הן עלולות למוטט את משק הארץ ולשתק את גידולו. החוק החדש (של 11 בנובמבר 1937), שהתקין מכסימום לעולים בעלי־הון, פוגע קשה במקור הפריחה של הארץ. הוא מצמצם באופן מלאכותי את הכנסת ההון לארץ וגוזל ממנה את מקור עשרה. המאזן המסחרי של ארץ־ישראל הוא שלילי בולט. האימפורט עולה פי־כמה על האֵכּספורט. אולם חסרון זה מתמלא על־ידי זרם ההון הרב של עולים בעלי־אמצעים. עולים אלה מגדילים את כוח־הקניה של הארץ, יוצרים נכסים ומפעלים ומרחיבים את מקורות־העבודה בארץ. הגבלה מלאכותית של עלית בעלי־הון אלה גוזרת על הארץ עוני וקפאון כלכלי. לא יתואר סילוף יותר זד של כוונת המנדט מגזירה זו העשויה לדלדל ולסתום את הצנורות המיניקים את בנין הארץ.

קביעת שיעורי עלית־העובדים נתונה גם בלאו־הכי להכרעת הנציב בכל מחצית שנה, לאחר בדיקה חמוּרה ומדוקדקת של צרכי העבודה בארץ.

תוספת מכסימום ארביטררי הנקבע למפרע, בלי חקירת המצב שבארץ, אינה מוצדקת משום בחינה. המכסימום הנקבע למפרע אינו מחייב את הנציב להרשות עלית־עובדים כדי המכסימום. אם הנציב מוצא שהמשק בארץ אינו זקוק למספר זה של עובדים נוספים, יש בידו להקטין את מכסת עולי־העבודה. קביעת המכסימום למפרע מכוּונת איפוא למנוע מאת הנציב אישור מכסה של עולי־עבודה, אם הוא גם ימצא שמיכסה זו דרושה בהחלט לצרכי־המשק הדחופים בארץ. אם הנציב ימצא לאחר חקירה יסודית שהארץ זקוקה לפועלים נוספים במספר שלמעלה מהמכסימום לא יהא בידו להרשות עלייתם. זאת אומרת שהעבודות העומדות להיעשות לא תבוצענה, והמפעלים הטעונים הרחבה — לא יתרחבו, ומפעלים חדשים לא יבּנו, ובמקום להקל על העליה ועל בנין הארץ — תביא הממשלה לידי כך שהבנין ישותק והעולים הנדרשים לארץ לא יעלו.

ואם בהגבלה מלאכותית של שני סוגי עולים אלה יש משום דלדול משקי של הארץ וסילוף מטרות המנדט — הרי בקביעת מכסימום לשאר הסוגים, כגון קרובים (נשים וילדים של עולים ותושבי הארץ) יש גם משום התעללות אכזרית בהם. לפי חוק־העליה הקודם רשאי כל תושב הארץ להביא אליו את אשתו וילדיו ושאר קרוביו התלויים בו, אם הוא יכול להוכיח לממשלה שיש בידו לפרנסם. החוק החדש ימנע כניסת קרובים אלה, גם אם תושבי הארץ יוכיחו שיש ביכולתם להחזיק בהם — אם במקרה ישארו מעבר למכסימום. להפרדה זו של נשים מבעליהן וילדים מהוריהם אין כל הצדקה כלכלית, אין כל הנמקה משפטית, ולא עוד אלא שהיא אכזרית מבחינה אנושית אלמנטרית.

אי־אפשר גם להתעלם מהמצוקה הגוברת של המוני ישראל בגולה. אם יש איזה צידוק פוליטי לסטיה מעקרון הקליטה הכלכלית — הרי אין זה אלא לטובת הרחבת העליה ולא צמצומה.

כשהמיניסטר לעניני חוץ הכריז בז’ניבה שקביעת המכסימום של 8000 לא היתה אלא “אמצעי זמני בלבד”, הוסיף ואמר, שמה שיקרה אחרי מרס 1938 תלוי בפרוגרס שיעָשה בתכנית החלוקה. ידוע שבמשך שמונת החדשים לא נעשה על־ידי הממשלה שום דבר להצעיד את הפתרון של השאלה הארצישראלית ולא יתכן הדבר שהישוב היהודי והעליה היהודית יעָנשו בגלל חוסר הפעולה של הממשלה, וגזירת המכסימום הפוליטי תתמיד לאחר 31 במרס. כל עוד משטר המנדט קיים, חייבת הממשלה לנהוג ביחס לעליה לפי העיקרון שאושר בחבר־הלאומים, היינו לפי עקרון יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ.

*

באגרת החדשה לנציב בעשרה למרס ושנתפרסמה בלונדון ובירושלים ארבעה ימים לאחר־כך נעשה נסיון להגדיר ולהבהיר את עמדת הממשלה בשאלת העליה, להשיב למערערים על הסטיה מעקרון יכולת־הקליטה, ולספק חלק מהדרישות של הסוכנות היהודית. עד כמה נסיון זה הצליח נראה מתוך ניתוח ובדיקת ההנחות הפוליטיות והמעשיות של האגרת.

האגרת אינה מבטלת את חוק־העליה החדש שהותקן ב־11 לנובמבר דאשתקד, המיפּה את כוחו של הנציב לקבוע מכסימום כללי לעולים ומכסימום מפורט לכל סוג וסוג של עולים. חוק זה קיבל תוקף חדש לשנה נוספת. “לאחר עיון מלא החליטה ממשלת הוד מלכותו, שלא חל שינוי כזה במצד לאחר אבגוסט (1937), אשר יש בו כדי להצדיק שלילת סמכות־הקביעה שניתנה לנציב העליון בסעיף 5א (של חוק־העליה), ותוקף סעיף זה יאֶרך לתקופה נוספת של שנים־עשר חודש”.

אולם נתנה הוראה לנציב לנהוג ביחס לששת החדשים הקרובים, ז“א מאפריל עד אוקטובר ש”ז ועד בכלל, לפי כללים חדשים, השונים להלכה ולמעשה מהקביעה שבשמונת החדשים שעברו. בששה חדשים אלה יבָּטלו כמה מההגבלות הקיימות. “ביחס להגבלות שנקבעו נמשכה תשומת־לב ממשלת הוד מלכותו לעצומות שונות שהוגשו על־ידי הסוכנות היהודית ועל־ידי אחרים. הממשלה מודה שיש תוקף ניכר בטענות שנשמעו לטובת עליה יותר נדיבה — לבעלי־הון, מתוך נימוקים כלכליים, ולקרובים מהסוג המוגדר בסעיף 2(1) של חוק־העליה, היינו לנשים ולילדים של מהגרים, מתוך נימוקים אנושיים”.

קודם כל נתבטל, — לפי שעה, לששת החדשים הקרובים — המכסימום הכללי לעולים. בשמונת החדשים שעברו יכלו לעלות לארץ לא יותר משמונת אלפים יחידים, בממוצע אלף לֶחודש. בששת החדשים הבאים יוכלו לעלות פחות מאלף או יותר מאלף לחודש. לפי ההוראה החדשה שבאגרת אין מניעה חוקית שיעלו ששת אלפים, שמונת אלפים או עשרת אלפים — וגם יותר מזה, וכמובן גם פחות מזה. — — —

מבחינת כמות העליה יש בתקנות החדשות הטבה ניכרת, לא־גדולה ביותר, לעומת הסדר של שמונת החדשים הקודמים.

הגדלת מספר הרשיונות לבעלי־הון יש לה חשיבות מיוחדת, לא רק לחיזוק הכלכלה בארץ — אלא גם סיכוי של הקלה פורתא לאסוֹן האיום שמתחולל עכשיו על יהודי אוסטריה. אולם שיתוק העליה העובדת היא מכה אכזרית לתנועת “החלוץ” ופגיעה קשה בצרכי המשק החקלאי, ביחוד המשק העובד, שלמרות חוסר־העבודה הוא זקוק לכוחות חלוציים נוספים, שאין לקבלם, מתוך מחוסרי־העבודה שבערים.

ולאחר שהממשלה הטילה על הנציב לבדוק מחדש את הנסיבות המשקיות ולבחון אם יש מקום לעילה עובדת ולקבוע את כמותה לפי צרכי המשק — וסמכות זו נתונה לנציב גם בלי הוראה מיוחדת מאת לונדון — קשה להבין, ועוד יותר קשה להצדיק, את שרירות־הלב בקביעת המכסימום למפרע: אלף ולא יותר. ואם הנציב ימצא לאחר חקירה יסודית שהמשק בארץ דורש אלף וחמש מאות או אלפיים פועלים נוספים? מדוע אין אפילו הנציב נאמן בענין זה על ממשלת הוד מלכותו? אולם אין זו הנקודה התמוהה האחת באגרת תמוהה זו.

*

את התמהון הגדול ביותר מעוררות ההנחות הפוליטיות שבאגרת. מיניסטר־המושבות לא הסתפק הפעם במתן הוראות מעשיות לנציב איך לנהוג לבגי הסוגים השונים של העולים — כל ההוראות האלה כלולות בסעיף אחד של האגרת, בסעיף האחרון (התשיעי). כל יתר הסעיפים מוקדשים לבירור העמדה הפוליטית של הממשלה בשאלת העליה ולהסברת הנימוקים שהניעו אותה לפני שמונה חדשים לחדש את הקביעה המכסימלית — בניגוד להלכה ולמעשה של המנדט במשך חמש־עשרה שנה.

“אני רוצה בשורה הראשונה — נאמר מיד לאחר הפתיחה — להסביר את הנימוקים שהביאו את ממשלת הוד מלכותו לידי קביעה, בהצהרה על המדיניות (“הספר הלבן” מיולי 1937), שהעליה היהודית בתקופת שמונת החדשים מאבגוסט 1937 עד מרס 1938, תהא מוגבלת במיכסה מכסימלית של 8000” — הנימוקים הנתונים אינם נוגעים לעליה בלבד אלא לכל המדיניות של הממשלה בארץ־ישראל, ומשום כך נודעת חשיבות יתירה לחלק זה של האגרת. לפי האגרת יוצא שהממשלה לא קיבלה כלל את העיקרון של “מכסימום פוליטי” אשר הוצע על־ידי הועדה המלכותית. המכסימום שנקבע לפני שמונה חדשים היה מכסימום “ארביטררי” ולא פוליטי.

הועדה המלכותית אמנם הציעה בחלק ב' של הרצאתה קביעת “מכסימום פוליטי” של 12 אלף לשנה במשך חמש השנים הבאות. הצעה זו מותנית בהמשכת המנדט הנוכחי. אולם הממשלה עדיין לא קיבלה את מסקנות הועדה הכרוכות בהתמדת המנדט, מפני “שהגיעה לידי מסקנה שהפתרון הטוב ורב־הסיכויים ביותר נתון בתכנית־חלוקה לפי הקוים שהוצעו בחלק ג' של הרצאת הועדה המלכותית”.

ו“היה ברור שהחלטת ממשלת הוד מלכותו לטובת מדיניות של חלוקה אינה יכולה ליהפך למעשה אלא אחרי תקופה נוספות של חקירה ותכונה, והיה מן הצורך לשקול את הצעדים שיש לאחוז בהם לשם הסדרת העליה היהודית בתקופת־ ביניים”.

האגרת מבחינה בין “תקופת־ביניים” לבין “תקופת־מעבר”. “תקופת־המעבר” נזכרה בדין־וחשבון של הועדה, ולפי האגרת מתחילה תקופה זו רק לאחר שתחומי “השטחים” בחלוקה המשולשת יקָבעו ויוגדרו ותתקבל החלטה סופית על תכנית־החלוקה. תקופה זו תימשך עד שהמנדט יבָּטל, ובמקומו תבוא שיטת אמנוֹת (חוזים ממלכתיים) על בסיס החלוקה ותקומת המדינות העצמאיות. במשך “תקופת־מעבר” זו, הציעה הועדה המלכותית שהעליה היהודית תסודר לפי עקרון יכולת־הקליטה של הארץ — מתוך הגבלה טריטוריאלית. לשטח הערבי לא תורשה עליה יהודית. ויכולת־הקליטה תחושב רק ביחס לשטח הבלתי־ערבי — כלומר השטח היהודי והבריטי, או בנוסח הועדה המלכותית “לפי יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ בניכוי השטח הערבי”.

“אולם הועדה לא הציעה שום הצעה ביחס לסידור העליה היהודית במשך תקופת־הביניים הקרובה, שבין פרסום ההצהרה על המדיניות (“הספר הלבן”) ובין ההחלטה הסופית על חלוקה. היות והגבולות העתידים של השטח היהודי והערבי אין לחזותם מראש ובהכרח ישָארו לא־ידועים עד שתתקבל ההחלטה על יסוד הדין־וחשבון של הועדה החדשה שתצא בקרוב לארץ, — לא היה זה בגדר מעשי לנקוט בפרוצדורה המוצעת ע”י הועדה המלכותית ביחס ל“תקופת־המעבר” הנזכר בפרק ב' של הרצאתה". כלומר אי־אפשר לסדר את העליה לפי עקרון הקליטה הכלכלית של הארץ, מחוץ לשטח הערבי, כי שטח זה אינו מוגדר עדיין, וכאן באה האגרת לידי הנחה תמוהה:

“היות והתכלית המוצהרת של מדיניותה (של הממשלה הבריטית), כפי שנוסחה ב”ספר הלבן" מיולי דאשתקד, היא תכנית־חלוקה שלפיה תצטמצם העליה היהודית בשטח מוגבל, סבורה ממשלת הוד מלכותו שלא יתכן הדבר להרשות קביעת העליה לפי יכולת־הקליטה הכלכלית של כל הארץ במשך תקופת־הביניים של חקירה והכנה, ואין להימנע מהגבלה זמנית של העליה מתוך שרירות־לב מפורשת. ובהתאם להשקפה זו נקבעה המיכסה המכסימלית של 8000 עולים לתקופת שמונת החדשים מאבגוסט 1937 עד מרס 1938, וניתנה למטרה זו סמכות חוקית לנציב העליון בתוספת סעיף 5א לחוק־העליה".

יסוד השרירות מונח גם בסידורים החדשים שנעשו למשך ששת החדשים הקרובים לפי הודאת האגרת עצמה. ואם במקום מכסימום כללי ומיכסות מכסימליות מיוחדות לכל סוג עולים בפני עצמו, בשמונת החדשים שעברו, הוכנסו לגבי ששת החדשים הבאים שינויים ידועים שצוינו בפרק הקודם, הרי הם באים, לפי הסברת האגרת, א) מתוך נימוקים כלכליים (בהגדלת רשיונות־עליה לבעלי הון), ב) מתוך נימוקים אנושיים (בביטול המכסימום לקרובים ותלמידים), ג) מתוך שאיפה “להפחית במידה ידועה את יסוד השרירות הכרוך בסידורים הזמניים הנוכחים”, ד) מתוך רצון “להימנע באותו זמן משינוי ניכר בשיעור הכללי של העליה בתקופת־הביניים הבלתי אמצעית”, כלומר, מתוך רצון למנוע הרחבת העליה…

האגרת מבטיחה ששיטה זו של שרירות־לב בסידור העליה תיפסק מיד עם התחלת “תקופת־המעבר”.

כנזכר בפרק הקודם הוארך תוקף החוק המיפּה כוחו של הנציב “לנהוג בשרירות” ולקבוע מיכסות מכסימליות לעליה בכללה ולסוגי העולים השונים בפרט — לשנה נוספת. “אם בסוף התקופה הזאת ירָאה שוב צורך שהנציב העליון יחזיק בסמכויות נוספות אלה — התחוקה הדרושה תהא אז מותקנת”. כלומר, יתכן שגם כעבור שנה ינתן תוקף לנציב להסדיר את העליה לפי שרירות־לב. אולם האגרת מוסיפה: “אותו זמן רוצה ממשלת הוד מלכותו להודיע ברבים שיש בדעתה, מיד לאחר שהגבולות של השטחים השונים לפי תכנית־חלוקה צודקת ומעשית יהיו מוגדרים, וכל עוד המנדט הנוכחי יעמוד בתקפו, שהעליה היהודית תהא מסודרת, במידה שהדבר נוגע ל"שטחים שאינם ערביים, לפי עקרון יכולת־הקליטה הכלכלית”.

לפי כך, יוצר שכל זמן שהממשלה נוקטת במדיניות החלוקה, והמדינה היהודית טרם הוקמה — יהיו שתי תקופות שונות ושתי שיטות נפרדות לגבי סידור העליה היהודית: תקופה זו שאנו עומדים בה עכשיו, והאגרת קוראת לה “תקופת־ביניים”. בתקופה זו ישלוט יסוד השרירות בסידור העליה, מתוך הנחה שהעליה היהודית כבר מעכשיו מוגבלת הגבלה טריטוריאלית, אלא שהגבלה זו אינה מוגדרת ומסוימת, מכיון שהשטח הערבי, שיש לנכותו מחשבון הקליטה הכלכלית של הארץ כולה, עדיין לא נקבעו תחומיו.

התקופה השניה — שהועדה המלכותית והאגרת גם יחד קוראות לה בשם “תקופת־המעבר”, תתחיל לאחר קביעת התחומים של “השטחים השונים” לפי תכנית־החלוקה המשולשת, היינו השטח היהודי, השטח הערבי, השטח הבריטי. תקופה זו תימשך עד ביטול המנדט הנוכחי, ולאו־דוקא עד הקמת המדינה היהודית העצמאית. באגרת זו לא נאמר הדבר, אולם מהאגרת של 5 בינואר, אנו יודעים שיש בדעת הממשלה לנקוט בשיטת הקנטוניזציה הזמנית או בשיטת מנדטים נפרדים, לשלושת “השטחים” הנדונים. במשך תקופה זו תסודר העליה היהודית לפי יכולת־הקליטה הכלכלית של השטח היהודי והאנגלי. מה יהיה גורל העליה לאחר תקופה זו — אם בתום התקופה הזאת לא תקום עדיין המדינה היהודית העצמאית — לא ברור לפי־שעה והאגרת התעלמה משאלה זו.

*

אין איש יודע מתי תתחיל “תקופת־המעבר”. לא באגרת זו ולא באגרת ינואר אין הודעה ברורה וסופית על תכניותיה של הממשלה לגבי פתרונה של שאלת ארץ־ישראל. מיולי 1937 ועד היום נקטת הממשלה בתכנית־החלוקה. לפי אגרת ינואר היה נראה שביצוע תכנית זו הוא ענין לעתיד הבלתי־קרוב. עד כמה שיש לדון על־פי האגרת החדשה חל שינוי כלשהו בשיטת הדחיות, והדברים עלולים להתפתח עכשיו ביתר מהירות. אולם גם באגרת זו אין קביעה מוחלטת. רק אם תכנית־החלוקה שהוטלה על הועדה החדשה תימצא “צודקת ומעשית” תתקבל החלטה סופית. הצעות הועדה המלכותית במקרה של המשכת המנדט (“פאַליאַטיבים”) לא נתקבלו לפי־שעה על־ידי הממשלה, אולם האגרת מדייקת ואומרת: “עדיין לא נתקבלו”, כי יש עוד אפשרות פוליטית, במקרה שתכנית־החלוקה לא תימצא מעשית או צודקת — שהממשלה תנקוט בהמשכת המנדט, ואז תדון ותחליט על הצעות ה“פאליאטיבים”. כל אלה לפי־שעה אינם אלא ניחושים והשערות על הבאות.

כרגע אנו עומדים ב“תקופת־הביניים, לפי נוסח האגרת החדשה, ואין יודע כמה “תקופה” זו תימשך, והעליה במשך תקופה זו היא שאלה בוערת, גם מבחינת השעה וגם מבחינת העתיד. לפי רמזים באגרת נראה כי הממשלה סבורה שיתכן כי “תקופת־הביניים” תימשך רק ששה חדשים. אבל אין זה מן הנמנע שתימשך יותר משנה. סמכות הנציב לשרירות־לב” בסידור העליה הוארכה לשנה, אולם הוראות מסוימות ומעשיות ניתנו לו לפי־שעה רק לששה חדשים, אבל מיניסטר־המושבות ראה צורך לפרש שיתכן הדבר כי גם כעבור שנה יהיה צורך לָחוֹק חוקים בכיווּן זה, שלא על־פי עקרון הקליטה הכלכלית של השטחים שאינם ערבים. וכיון שהמצב לא־ברור, ואורך “תקופת־הביניים” בלתי־מסוים, והעליה בינתיים נחבלת ונכבלת בשרירות־לב — אין אנו רשאים לעבור לסדר־היום בלי בדיקה של ההנחות הפוליטיות אשר על יסודן מבססת הממשלה את שיטת השרירות בעליה שהונהגה ב“ספר הלבן” מיולי 1937 — ועלולה להימשך מי יודע כמה.

*

האגרת אינה שוללת את עקרון יכולת־הקליטה הכלכלית, ולא עוד אלא שהיא מנסה לבסס את כל הנחותיה ומסקנותיה על יסוד עיקרון זה. היא אומרת בפירוש ש“עדיין” לא נתקבלו הצעות הועדה המלכותית בדבר מכסימום פוליטי. ובפני ועדת־המנדטים בז’ניבה הודיע מיניסטר־המושבות בפירוש, שאם תכנית־החלוקה משום־מה תיבטל והממשלה תמשיך במדיניות המנדט, לא תחליט באופן סופי על ה“פאליאטיבים” שמציעה הועדה המלכותית (ובתוכם הצעת “המכסימום הפוליטי”) עד שועדת־המנדטים תדון בכך (דו“ח מושב ל”ב של ועדת־המנדטים, עמ' 189).

אפשרות זו לפי שעה אינה אקטואלית, ואין מן הצורך לברר עכשיו מה יקרה אם הממשלה תסתלק ממדיניות החלוקה. לפי שעה הצהרת המדיניות החדשה של “הספר הלבן” מיולי 1937 עומדת וקיימת, ושתי האגרות האחרונות של מיניסטר־המושבות אישרו הצהרה זו, והועדה הטכנית יוצאת בקרוב לארץ. אולם עם ההכרזה על מדיניות חדשה הצהירה הממשלה בז’ניבה שבינתיים המנדט עומד בתקפו והוא מחייב גם את הממשלה האנגלית וגם את חבר־הלאומים. כמו־כן הוכרז שהצהרת־בלפור עומדת בתקפה — ותקפה ימָשך עד שהמדינה היהודית תוקם. “היהודים לא יאבו לשמוע על רעיון המדינה היהודית אלא אם, ועד אשר, המדינה תוכר למעשה כחבר בחבר־הלאומים בתור מדינה עצמאית ובלתי־תלויה. עד שנגיע לנקודה זו — הצהרת בלפור והמנדט עומדים בתקפם” — אלה הם דברי המיניסטר־למושבות בז’ניבה. ביום 16 לספטמבר דאשתקד קיבלה החלטה האומרת: “המנדט של 24 ביולי 1922 עומד בתקפו עד אשר יוחלט אחרת”. מיניסטר־החוץ הבריטי הודיע שממשלת הוד מלכותו מקבלת החלטה זו.

אם למלים “המנדט עומד בתקפו” יש איזו משמעות שהיא, הרי אין זו אומרת רק שהשלטון הבריטי על הארץ בשם חבר־הלאומים עומד בתקפו — אלא שכל ההתחייבויות של המנדט לגבי היהודים (והוא הדין לגבי אחרים) עומדות בתקפן. עם קבלת תכנית החלוקה ביסודה ע“י הממשלה הבריטית, ועם הסמכות הקודמת שניתנה על־ידי חבר־הלאומים לממשלה זו לעבד תכנית מסוימת של חלוקה — לא חל כל שינוי במנדט, לא בכללו ולא בפרטיו. המנדט אינו נתון לשינויים בלי הסכמת מועצת חבר־הלאומים. סעיף 27 של המנדט אומר: “הסכמת מועצת חבר־הלאומים דרושה לכל שינוי בסעיפי המנדט”. הסכמה כזו לא ניתנה ולא נדרשה עד עכשיו על־ידי הממשלה. עומד בתקפו, ללא כל שינוי, גם סעיף 6 של המנדט המחייב “הקלת עליה יהודית” ועומד בתקפו סעיף 2 של המנדט המחייב את ממשלת־המנדט “לשים את הארץ בתנאים מדיניים, אדמיניסטרטיביים וכלכליים אשר יבטיחו את הקמת הבית־הלאומי היהודי, כפי שנקבע באקדמה” וכו'. ואין מן הצורך להוסיף שעליה יהודית לארץ־ישראל היא התנאי הראשי והעיקרי להקמת הבית־הלאומי. חובת ממשלת־המנדט ביחס לעליה יהודית היא לא פסיבית אלא אקטיבית. המנדט מצוּוה על “הקלת העליה היהודית” — ולא רק על התרתה. זוהי התחייבות פוסיטיבית של המנדט. התחייבות זו אינה מוגבלת במנדט — לא במספרים, ולא בשטח — אלא אך ורק בשמירת הזכויות והמעמד של שאר חלקי האוכלוסים. ו”הספר הלבן" של 1922 נתן את הפירוש המוסמך להגבלה זו: "העליה היהודית אינה צריכה ליפול למעמסה על תושבי הארץ בכללם ואינה צריכה לשלול משום חלק של אוכלסי הארץ את עבודתם. לזה קראה ממשלת־המנדט “עקרון יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ”. היהודים ראו בעיקרון זה הגבלה לזכות עלייתם, כי העליה היהודית לארץ־ישראל אינה דומה לעליה לארץ אחרת. העליה לארץ היא עליה “בזכות ולא בחסד”; העליה הזאת מבוססת על הקשר ההיסטורי שבין עם־ישראל ובין ארץ־ישראל, כפי שהוכר במנדט, ועל “היסודות שעליהם מקימים מחדש את ביתם הלאומי בארץ”. אולם ההסתדרות הציונית, על־פי פניַת הממשלה האנגלית בשנת 1922, קיבלה הגבלה זו — מתוך ידיעה והכרה שזוהי הגבלה מכסימלית ולא מינימלית, מתוך ידיעה שזוהי ההגבלה היחידה והאחת שיש לשים לכמות העליה היהודית. הממשלה האנגלית בהודעות חוזרות ונשנות במשך כל השנים אישרה שזוהי ההגבלה האחת, ושרק ביכולת־הקליטה יש למדוד את שיעורי העליה.

עוד לפני אישור המנדט, ביום 24 לפברואר 1922, הודיע הדוכס מסוטרלנד בשם הממשלה בבית־הלורדים: “ביחס לעליה — הרי ההתחייבות המוטלת על ממשלת הוד מלכותו לרגל התנאים שבהם הופקדה ארץ־ישראל בידה, מצריכה אותה להניח יסוד למדיניות של עליה יהודית מובחרת ובדיקה קפדנית במלוא יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ”. הממשלה המנדטורית חזרה והכריזה על דבר זה בהזדמנויות שונות, ובשנת 1930, כשלרגל המהומות באבגוסט 1929 נתעוררה השאלה מחדש, הציעה הממשלה לועדת־המנדטים לאַשר את העיקרון הזה, והועדה החליטה: “הועדה מאשרת את רצונה של ממשלת־המנדט להתאים את העליה היהודית ליכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ, כפי שהוצהר בבהירות ב”ספר הלבן" של 1922" (מושב י"ז של ועדת־המנדטים). דבר זה היה לפני פרסום אגרת מקדונלד שנשלחה לד"ר וייצמן רק כעבור שמונה חדשים (13 בפברואר 1931), ובה ניתן תוקף חדש להנחה זו.

בא־כוח הממשלה בפני ועדת־המנדטים בשנה שלאחריה (במושב העשרים של הועדה, 1931) חזר והדגיש: “עוד משנת 1922 קבעה ממשלת־המנדט שמדיניות העליה תהא מיוסדת על יכולת־הקליטה של הארץ”. וערב המאורעות האחרונים, ב־30 לינואר 1936, הודיע הנציב העליון, בשם מינידטר־המושבות, לועד הערבי בארץ, כתשובה לתזכיר שלו על הפסקת העליה וכו', את הדברים האלה:

“העיקרון המדריך ביחס לקבלת עולים הוא — המדינות של יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ, וממשלת הוד מלכותו אין בדעתה לסטות מעיקרון זה”.

כבר צוין למעלה, שלאחר פרסום החלטת ממשלת הוד מלכותו על שמונת אלפים עולים לתקופת שמונת החדשים — קבעה ועדת־המנדטים שזוהי סטיה מהעיקרון שנתאשר ע"י חבר־הלאומים על־פי דרישת ממשלת־המנדט, ומיניסטר־החוץ, מר אנטוני עידן, התנצל שזה היה “אמצעי זמני בלבד”.

לשבחה של האגרת החדשה יש לציין שאין היא מנסה אף ברמז אחד לערער את עקרון יכולת־הקליטה. אולם נשאלת השאלה: על מה היא מבססת את ההגבלות החדשות של העליה — שהיא בעצמה מציינת אותן כאמצעים “ארביטרריים”? האגרת גם אינה חולקת על קיומו ותקפו של המנדט הנוכחי, להיפך היא מציינת בפירוש שהמנדט הנוכחי קיים ועומד בתקפו, ויעמוד בתקפו עד גמר “תקופת־המעבר”. האגרת גם קובעת שהצעות הועדה המלכותית בדבר מכסימום פוליטי — לא נתקבלו עדיין, וכל עוד תכנית־החלוקה נקוטה בידי הממשלה, לא יתקבלו. ובכן מהו פשר השיטה החדשה, השיטה “הארביטררית” בעליה?

*

התשובה הניתנת באגרת לשאלה היא הדבר התמוה ביותר שבתעודה זו.

בסעיף 5 של האגרת נקבעה הלכה חדשה — והיא משמשת יסוד לשיטה החדשה בעליה. הסעיף אומר: “היות והתכלית המוּצהרת של מדיניותה, כפי שנוסחה ב”ספר הלבן" מיולי דאשתקד, היא תכנית חלוקה שלפיה תצטמצם העליה היהודית בשטח מוגבל, סבורה ממשלת הוד מלכותו שלא יתכן להרשות קביעת העליה לפי יכולת־הקליטה של כל הארץ במשך תקופת־הביניים". זאת אומרת שכבר מעכשיו, עוד בטרם נקבעה תכנית־החלוקה ועוד בטרם אושרה על־ידי הפרלמנט הבריטי ועל־ידי חבר־הלאומים — כבר הוגבלה העליה היהודית הגבלה טריטוריאלית, וחלק אחד של הארץ, החלק הערבי לפי תכנית החלוקה העתידה, מוּצא כבר היום מחשבון יכולת־הקליטה הכלכלית, ושטח זה כבר עכשיו אינו חל עליו המנדט כמו שהוא — עם סעיפי הבית־הלאומי וחובת הקלת העליה היהודית — ומשום שגדלו ותחומו של שטח זה לפי־שעה אינם מוגדרים ואינם ידועים, ואין לדעת בדיוק כמה יש לנכות על חשבוננו מחשבון הקליטה הכלכלית של הארץ כולה — מוכרחה הממשלה לאחוז בסידור העליה בדרך של שרירות.

הסברה זו הניתנת באגרת, כנראה לא היתה ידועה למיניסטר־החוץ הבריטי בשעה שהודיע במועצת חבר־הלאומים כי קיצוץ העליה ביולי 1937 היה רק “אמצעי זמני בלבד”.

אולם הסברה זו היא מופרכת ביסודה. לא נכון הדבר, כפי שמודיעה האגרת, שהתכלית המוצהרת של מדיניות “הספר הלבן” מיולי 1937 היתה תכנית־חלוקה שלפיה תצטמצם העליה היהודית בשטח מוגבל, כלומר: תכנית שתצמצם ותפחית את זכויות העם היהודי ואפשרויותיו בארץ.

“הספר הלבן” מיולי 1937 הצהיר כי “תכנית־החלוקה על־פי הקוים הכלכליים המוּצעים על־ידי הועדה המלכותית היא הפתרון הטוב ורב־הסיכויים ביותר”. תכנית־החלוקה של הועדה, שממשלת הוד מלכותו אישרה ב“ספר לבן” זה, לא היתה תכליתה “צימצום העליה היהודית בשטח מוגבל” – אלא להקים מדינה יהודית עצמאית בלתי־תלויה בשטח מוגבל. כוונת הועדה וכוונת “הספר הלבן” לא היתה להפחית את זכויות היהודים שבמנדט ולצמצמן בשטח מוגבל — אלא להעניק ליהודים זכויות נוספות שאין להם לפי המנדט, להגדיל ולהרחיב את הזכויות האלה — כפיצוי בעד הגבלת השטח.

הפתרון שהועדה הציעה לא היה חלוקת המנדט — אלא חלוקת הארץ על־מנת להקים שתי מדינות עצמאיות, למען שבכל אחד משני השטחים המחולקים יהיו גם לערבים וגם ליהודים זכויות ואפשרויות שאין להם במנדט. “הספר הלבן” עצמו מציין את היתרונות אשר יתווספו גם ליהודים וגם לערבים מביצוע תכנית־החלוקה. בסעיף 7 של הספר הלבן" נאמר: “בתמיכה בפתרון שאלת ארץ־ישראל על ידי חלוקה, ממשלת הוד מלכותו נתרשמה הרבה מהיתרונות שזו מעניקה גם לערבים וגם ליהודים. — החלוקה תבטיח את הקמת הבית־הלאומי העברי ותציל אותו מכל אפשרות של כפיפה בעתיד לשלטון ערבי. היא (החלוקה) תהפוך את הבית־הלאומי למדינה יהודית עם שלטון מלא על העליה. היהודים יחדלו סוף סוף לחיות "חיי־מיעוט”, והמטרה הראשית של הציונות תוגשם“. אין זה “צמצום העליה בשטח מוגבל” — כפי הכוונה שמייחסת אגרת זו ל”ספר הלבן“, אלא “שלטון מלא על העליה” וסוף לחיי־במיעוט. זהו לא “בית־לאומי” ו”עליה יהודית” לפי ההגבלות של המנדט, — אלא “בית־לאומי” עצמאי, סוברני. כפיצוי לצמצום השטח של הבית־הלאומי, המחויב על פי תכנית־החלוקה — השטח אשר לפי המנדט הוא מתפשט בכל רחבי הארץ — מציע “הספר הלבן” לעם היהודי זכויות יתרות ויתרונות של עצמאות סוברנית שאינם במנדט, בכל אופן לפי שהמנדט נתפרש עד עכשיו להלכה ולמעשה על־ידי ממשלת המנדט. ואם האגרת קובעת עכשיו ש“הספר הלבן” התכוון להפחתת השטח וצימצום העליה לשטח זה — אין זאת אלא סילוף זדוני של הצהרת ממשלת הוד מלכותו והתעללות בתבונתו של העם היהודי. לפי הצהרת ממשל הוד מלכותו מיולי 1937, מוסבר צמצום השטח של הבית־הלאומי — בהרחבת זכויותיהם של העם היהודי ושל הבית־הלאומי בשטח המצומצם.

“הספר הלבן מבחין בין עליה של מנדט ובין עליה של מדינה יהודית. העליה של המדינה היהודית תחול על שטח יותר קטן, אבל היא לא תהיה תלויה בפקידות המנדטורית ולא תהיה מוגבלת בתנאי המנדט. היא תימצא בידי השלטון היהודי הסוברני. זהו היתרון ש”הספר הלבן" רואה בתכנית־החלוקה לגבי היהודים. וההנחה הראשונה שבאגרת להסברת העליה המקוצצת, הארביטררית ב“תקופת־הביניים” — כשהמנדט עומד עדיין בתקפו — היא סותרת את “הספר הלבן” שעליו היא מנדה להישען.

כשם שנקודת־המוצא של האגרת בהנמקת השיטה החדשה בעליה היא מופרכת ביסודה — כך המסקנות של האגרת אינן עומדות בפני בקורת האמת. ב“תקופת־הביניים” לפי האגרת עצמה, עומד המנדט בתקפו, המנדט הנוכחי, כמו שהוא. מנדט זה חל על ארץ־ישראל כולה, וכל סעיף שבמנדט זה חל על ארץ־ישראל כולה. הממשלה לא שינתה את המנדט — ואינה מוסמכת לשנותו. רק חבר־הלאומים מוסמך לכך. הצעת הועדה המלכותית לסדר את העליה העברית ב“תקופת־המעבר” לפי יכולת הקליטה של הארץ, בניכוי השטח הערבי, מניחה למפרע — והאגרת אינה חולקת על הנחה זו — שהגבולות של השטחים השונים יוגדרו, תכנית־החלוקה תאושר על־ידי הפרלמנט האנגלי וחבר־הלאומים, ורק לאחר שממשלת המנדט תשוחרר מהמנדט הנוכחי — רק אז אפשר יהיה לבצע את ההגבלה הטריטוריאלית של העליה היהודית.

כל עוד המנדט הנוכחי עומד בתקפו — ולפי האגרת המנדט יעמוד בתקפו בכל ”תקופת־הביניים" — כל קיצוץ טריטוריאלי והגבלה אחרת של העליה, מלבד ההגבלה של עקרון יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ כולה — סותרים את ההתחייבויות של המנדט, מתנבדים להכרזות של ממשלת־המנדט ומפירים את ההחלטות של חבר־הלאומים.

אין ממשלת המנדט יכולה לאחוז את החבל בשני ראשיו. דעת־הקהל הבריטית, חבר־הלאומים והעם היהודי לא ישלימו לא עם הפרת המנדט — כל עוד הוא קיים — ולא עם סילוף תכנית־החלוקה, כל עוד הממשלה נוקטת בתכנית זו.

ב“תכנית־הביניים” המנדט עומד בתקפו, והעליה צריכה להסתדר לפי עקרון יכולת־הקליטה של הארץ. ותהיה הדעה מה שתהיה על תכנית החלוקה — כל עוד זו לא בוצעה, כל עוד העם היהודי, הפּרלמנט האנגלי, חבר־הלאומים לא נתנו הסכמתם לתכנית — יש רק בסיס חוקי אחד להנהלת הענינים בארץ — המנדט כמו שהוא. וכל עוד המנדט קיים — תימשך המלחמה על העליה לפי מלוא יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ.

לונדון, 18.3.1938

הרצאה בועידה הרביעית של מפלגת פועלי א"י, רחובות, 7 במאי 1938

הנשיאות גזרה עלי לדבר על ענינים פוליטיים ולא פירשה לי מה הם הענינים שיש לדבר עליהם, ואינני בטוח שאכוון בדברי לדעת הנשיאות. אומַר מראש על מה לא אדבר. לא אדבר על הפעולה של המחלקה המדינית, כי איני רוצה לקפח את החבר הנושא יום-יום בעול הפעולה הזאת, ואיני רוצה לקפח את הועידה. רק משה שרתוק קרוא לדבּר על ענין זה. לא אדבר גם על השאלה הגדולה השנויה במחלוקת – על שאלת המדינה והמנדט. לפי הכרתי אין מה לחדש עכשיו בשאלה זו. רק לפני ימים אחדים יצא לאור ספר הדיונים במועצת-האיחוד בציריך (“על דרכי מדיניותנו”), ואילו הייתי מדבר על שאלה זו לא הייתי משנה הרבה מהדברים שדיברתי אז ¹. וחוששני, שגם לחברים אחרים אין מה לחדש הרבה בויכוח זה. עד שתסתכם הצעה מסוימת ומוסמכת מטעם הממשלה האנגלית על הקמת מדינה יהודית בארץ – יש לנו קו-פעולה ברור ואימפרטיבי שאין לשנותו; קו-הפעולה דואליסטי שחייבת בו ההנהלה וההסתדרות הציונית כולה, על “מחייביה” ו“שולליה”:

א) להילחם על מלוא זכויותינו שבהצהרת-בלפור והמנדט עד שיוסכם מצדנו – אם יוסכם – למשטר אחר בארץ;

ב) להילחם על הצעה מתוקנת מטעם הממשלה האנגלית להקמת מדינה עברית, שתובא לקונגרס לדיון ולהחלטה. זוהי העמדה שיצאה תחילה מפי הגבורה של תנועתנו העולמית – במועצת-האיחוד בציריך, ועמדה זו נקבעה אחר-כך ברוב גדול בקונגרס הציוני. עמדה זו מחייבת אותנו, את כולנו, ואין להרהר אחריה, כל זמן שלא הגענו לשלב חדש בהתפתחות הענינים המדיניים. רק כשתסתכם – אם תסתכם – הצעה מסוימת ומוסכמת מטעם הממשלה האנגלית על יסוּד מדינה יהודית, תצטרך תנועתנו לקבוע עמדה – עוד לפני הקונגרס – לעצם הצעה, ולויכוח המחודש תהיה אז אחיזה ממשית ותוכן מדיני. מה שאני רוצה לנסות עכשיו – זהו בירור התפקידים הדחופים שלנו לאור הסיטואציה הפוליטית בעולם, ביהדות ובארץ בשעה זו.

צו השעה

אני מדגיש את המלים “בשעה זו”, ובהדגשה זו אני מתכוון להגבלה כפולה. אין בדעתי לדבר הפעם על התפקידים הקבועים שתנועתנו מצוּוה עליהם בכל שעה ושעה, בכל מצב ומצב, עד שיבוצע במלואו חזון הגאולה והפדות. אין בדעתי לדבר אפילו על הצעדים הקרובים של תפקידים אלה, שעלינו לעשות בשעה זו, כחלק מהפעולה הקבועה שלנו. אני מתכוון הפעם לתפקידים מיוחדים של שעה זו, באשר אנו שרויים במצב מיוחד שלא היה בדומה לו עד עכשיו ולא יהא אולי בדומה לו בימים הבאים. קיימת עכשיו סיטואציה כזו בעולם, ביהדות ובארץ המחייבת אותנו לקו-פעולה אשר בסיטואציה אחרת לא היינו מוכרחים לנקוט בו, או היינו יכולים לעשות בו כמה וכמה שינויים, קטנים וגדולים. אין איפוא בדעתי לקבוע הלכות היסטוריות – אלא לסמן הוראות שעה, הנראות לי כמחויבות המציאות הפוליטית שבימינו אלה. אף פעם אולי לא היתה שאלת המחר כל-כך חמוּרה ומדאיגה כבימים אלה. שאלת המחר חמורה עכשיו ומדאיגה לעולם כולו – לעם היהודי פי שבעים ושבעה, וכל קו-פעולה שמתעלם ממחר מדאיג זה חוטא ומחטיא את המטרה. אי-אפשר לתנועתנו לפעול בלי לשוות לפני עיניה בכל רגע ורגע את קצה-המטרה, את סוף-הדרך. ראית הצעד הסופי היא בחינת מצפן המדריך את התנועה לקראת מחוז-חפצה; טלו מצפּן זה מהתנועה – והיא תאבד דרכה, תתעה בלי דעת לאן, תהיה טרף לרוחות סוערים וגלים זידונים עד שתצלול חדלת-אונים בתהומות-ים. אולם התנועה לא תגיע אף פעם למחוז-חפצה אם בכל שעה ורגע לא תדע ידיעה ברורה ומובהקת מהו הצעד הקרוב הבלתי-אמצעי אשר עליה לעשות אותה שעה ואותו רגע. והצעד הקרוב נקבע בכל פעם לא רק לפי כיווּנה הכללי של התנועה, כלומר לפי הכיווּן המוליך לקצה-המטרה, אלא גם לפי הנסיבות ההיסטוריות הטבועות בזמן ובמקום. כיווּנה הכללי של התנועה הוא גורם קבוע; נסיבות הזמן והמקום הן גורם משתנה, ומשום כך מחייב כל צעד – בחינה חדשה; לא בחינת הדרך של התנועה וכיווּנה הכללי, אלא בחינת הנסיבות המתחלפות, נסיבות הזמן והמקום. הצעד המסוים בשעה נתונה, שומה עליו להיות מכוּון לצרכים ולתנאים של הסיטואציה הנתונה, המיוחדת אותה שעה. כי היסטוריה אינה חוזרת. אין מעמד היסטורי הולך ונשנה; כל תופעה היסטורית היא יחידה-במינה, יש לה פרצוף אינדיבידואלי משלה, וכל מי שפועל לפי גזירה-שוה בין מצבים היסטוריים אינו אלא טועה ומטעה. אמנם יש בכל שורת תופעות היסטוריות כמה צדדים דומים, כמה קוים משותפים, כמה גורמים כללים, וכשאנו רוצים לבחון תופעות היסטוריות בחינה מדעית, בחינת-הכרה עיונית בלבד – עלינו לעמוד בעיקר על הדומה, המשותף והכללי. אי-אפשר למצות “חוק”, או מה שנראה לנו לחוק, אלא מתוך דבר שהולך ונשנה. אבל כשאנו באים לבחון תופעות היסטוריות בחינה פוליטית, כלומר בחינה המכוּונת לקביעת מסקנת-פעולה, לקביעת קו-ההתנהגות-והתגובה המועיל והרצוי, עלינו לעמוד על היחוּד שבהופעה על עצמיותה האינטגרלית, על גילויה השלם בכל פרטיה ובכל צירוף נסיבותיהם כמו שהם; ובשלמותה המלאה אין שום תופעה היסטורית חוזרת ונשנית אף פעם. ולא רק תופעות היסטוריות הן תמיד יחידות במינן. בכלל אין שני דברים דומים זה לזה. אין בעולם שני בני-אדם, שיש להם פרצוף אחד. הקול של כל אדם שונה מחברו. טביעת-אצבע של כל איש היא יחידה-במינה, ועל פיה אפשר להכיר ללא כל ספק את בעליה. לכל איש כתב-יד מיוחד לו, ובכל זאת אינו חותם את שמו פעמיים באותה צורה ממש. ההבדלים הדקים הטבועים בפרצופים ובגופים אינדיבידואליים, אורגניים, אינם נתפסים לרוב בעין פשוטה, ואין להם כרגיל ערך מעשי ושימושי, ומשום כך מסיחים מהם את הדעת ברוב המקרים. אולם יש לפעמים שסימנים אינדיבידואליים אלה הסמויים מן העין קובעים גורל אדם, ובדיקת ההבדלים וגילוייהם נעשית לשאלת-חיים. אין איפוא לזלזל בהבדלים אינדיבידואליים דקים אלה. ואם בתופעות פשוטות, בודדות, מיכניות ואורגניות, כך – בתופעות היסטוריות, סוציאליות ופוליטיות, על אחת כמה וכמה. בתופעות אלה פועלים לא מכונות ולא דפוסים וגם לא אנשים בודדים אלא המוני אנשים, והטבָעים הפועמים בהמונים אלה, וצירופי התנאים והנסיבות שבהם הפעולה נעשית, וצירופי-צירופיהם אי-אפשר לחלוטין שיהיו דומים זה לזה בכל פעם, ומי שאינו רואה את התופעה ההיסטורית ביחוּדה, בפרצופה, האינדיבידואלי, בעצמיותו האינטגרלית – אינו רואה ולא כלום.

הבחנה בין דיבורים לדברים ובין סברות לעובדות

ולמען נראה נכוחה עלינו להבחין קודם-כל בין דיבורים ובין דברים. לא הנאמר אלא הנעשה הוא הקובע. כששומעים, למשל, את נאומיהם של אישי-המלוכה, המנהיגים הפוליטיים וראשי-הממשלות – נדמה שאין שאיפה יותר כללית ויותר עמוקה בתקופה זו מהשאיפה לשלום. אולם הנעשה בעולם אומר אחרת. ואין צורך לחשוד בנואמי-השלום בצביעות. יתכן שבכנוּת הם ממליצים על השלום – אולם לא הדיבורים וגם לא כוונת הדיבורים קובעים. הדבר הנעשה בכל הארצות – הוא ההזדיינות. בקנה-מידה ענקי ומדהים כאשר לא היה אף פעם, הזדיינות רבתי ביבשה, בים ובאויר. וריבוי נשק אינו מרבה שלום בעולם. אין אדם מתהלך עם רובה טעון אלא אם יש בדעתו להשתמש בו בשעת הצורך – בזמן מן הזמנים. עלינו לראות את הדברים כמו שהם, כלומר עלינו לראות את העובדות – העובדות ולא סברות, עובדות ולא שאיפות. עלינו להבחין הבחנה קפדנית בין עובדות ובין סברות, אם-כי יש סברות חשובות שאין להקל בהן ראש. אולם אין לבנות פעולה פוליטית, הקובעת גורל עם, על-פי סברה בלבד, וכל סברה פסולה אם העובדה הקטנה ביותר מתנגדת לה. כשלוש מאות שנה שלטה במדע סברה אחת, שנחשבה כיסוד-מוסד של המדע האסטרונומי והפיסי, והיא – הסברה הגאונית של ניוּטוֹן על חוק הגרביטציה. והנה נתגלתה עובדה קטנטנה שלא הלמה לגמרי סברה זו; כוכב-הלכת מרקור לא התנועע סביב השמש בדיוק לפי סברה זו, ולא ידעו חכמי התכונה מה לעשות לעובדה ולסברה, עד שבא חכם גדול בימינו ואיינשטיין שמו ותיקן את הסברה של ניוטון – שהיתה מאות שנים בחינת “שתים כפוּל שתים – ארבע”, והקים סברה חדשה שקרא לה בשם “תורת היחסיות”. ואם בסברות אסטרונומיות, המיוסדות על המדע הודאי והמדויק ביותר, כך – בסברות סוציאליות ופוליטיות, שאין בהן כלל וכלל משום מדע מדויק – על אחת כמה וכמה. לפני שמונה-עשרה שנה שלטה ברבים סברה, שמילאה תפקיד גדול בתנועת-הפועלים בעולם וגם בתנועתנו אנו. על יסוד המהפכה הרוסית היתה לקומוניסטים סברה, שהעולם כולו עומד על סף המהפכה הסוציאלית, ממש ערב ריבולוציה עולמית. על יסוד סברה זו נתפלגו הרבה מפלגות-פועלים בעולם, וניר וזרובבל וחבריהם נפרדו מאתנו ². הם מצאו שערב מהפכה סוציאלית לא יתכן להשתתף במוסד נושן ובורגני כקונגרס הציוני. לאחר שמונה-עשרה שנה נתברר להם שסברתם נתבדתה – והשנה החליטו להצטרף לקונגרס הציוני. לפני מספר שנים שלטה בתנועה הקומוניסטית סברה מקודשת שנאומי זינובייב בקומאינטרן הם שיא המהפכנות העולמית ושספרי בוכרין ³הם המלה האחרונה של המדע הקומוניסטי. ונוער רב והמוני פועלים נתחנכו על נאומי זינובייב וספרי בוכרין, ובשמם הרסו כמה וכמה כיבושים גדולים של תנועת-הפועלים והפרידו בין אחים – והנה לפני זמן קצר שמענו מפי טריבונל ריבולוציוני של השלטון הקומוניסטי ברוסיה שזינובייב ובוכרין לא היו אלא בוגדים וקונטר-ריבולוציונרים, מרגלים וסוכנים של מדינות אימפּריאליסטיות זרות. עלינו גם להבחין בין עובדה ובין שאיפה, בין הדבר כמו שהוא במציאות ובין רצוננו-אנו ומשאלת-לבנו כלפיו. כולנו היינו רוצים בלי ספק שרוסיה הסוביטית, בין שאנו מסכימים לכל שיטות פעולתה ובין שאיננו מסכימים להן, לא תתנגד למפעלנו בארץ ולא תרדוף את התנועה הציונית ברוסיה. רוסיה הסוביטית היא גורם עולמי גדול, עלולה להיות בעתיד, ואולי בעתיד הקרוב, גורם עוד יותר גדול. ותנועתנו מעונינת בהבנה ובאהדה של הגורמים העולמיים. אולם זהו משגה פאטאלי לראות את רצוננו זה כעובדה קיימת ולהכריז, כאשר עושים זאת לפעמים, שקיימת שותפות גורל בין מפעלנו ובין רוסיה הסוביטית. שותפות זו היא שאיפה חד-צדדית, ולא עובדה.

הערכה מוסרית והערכה פוליטית

אמרתי שיש לראות עובדות כמות שהן. אבל אין להסתפק בראיה בלבד. עובדות פוליטיות טעונות הערכה. ושתים הן ההערכות: מוסרית ופוליטית. ההערכה המוסרית שואלת: הרצויה או אינה רצויה העובדה, המוצדקת היא אם לא? לא כל קיים הוא מושכל. לא כל עובדה אנו רשאים לקבל ולהשלים אתה כגזירת-גורל. עובדה רצויה עלינו לקיים ולחזק; עובדה לא-רצויה עלינו לשנות ולתקן או לבטל ולחסל. במה דברים אמורים? כשגורל העובדה הוא בידינו. אולם כשגורל העובדה אינו תלוי בנו כלל וכלל, אין לנו הערכה פוליטית: מה כוחה ומשקלה של העובדה, מה תועלתה ונזקה? כיצד נוכל להפיק מהעובדה את התועלת האפשרית או למנוע את הנזק הצפוי? ובדיון בפוליטי, ועוד יותר בפעולה הפוליטית, יש להבחין בין שתי מערכות שונות של עובדות, שכן מערכה אחת מחייבת קודם-כל בחינה מוסרית, בעוד שמערכה שניה מחייבת בחינה פוליטית בלבד. מערכת-העובדות שבהן אנו מופיעים כגורם (בין מכריע ובין משפיע) מחייבת הערכה מוסרית. עובדה שאנו אחראים להתהוותה, לקיומה או להמשכתה שומה עלינו לבחון בחינה מוסרית; אולם עובדות שבהן אין לנו כל שליטה והשפעה – הבחינה המוסרית שלנו אינה לא מעלה ולא מורידה, ולגבי התנהגותנו וקו-פעולתנו אנו אין לנו להעריכם הערכה פוליטית: מה עלינו לעשות ואיך עלינו לפעול למען נפיק מהעובדות את התועלת הרצויה והאפשרית או למען נרחיק מאתנו את נזקן וסכנתן. ונראה לי למשגה פוליטי כבד שאנו מערבבים את שתי ההערכות, ובמקום שדרוש דיון פוליטי אנו באים בדיון מוסרי. אם, למשל, אומרים אצלנו מתוך זלזול ופיסול שכל מה שאנגליה עושה בארץ אין היא עושה אלא לרגל האינטרסים שלה בים התיכון – אין באמירה זו כל תוכן פוליטי. זוהי עובדה שלאנגליה יש אינטרסים בים התיכון, ומובן מאליו שהיא דואגת לאינטרסים אלה. עובדה זו אנו מוכרחים ומצוּוים לקחת בחשבון ושום דופי או פיסול שנטיל בעובדה זו אינם משנים את המסקנות הפוליטיות שאנו חייבים להסיק ממנה. אפשר עוד גם להתווכח אם הדופי שיפי-רוח מטילים בעובדה הוא מוצדק או לא. מסופקני אם אנו – תנועת-הפועלים בכללה, או העם היהודי בכללו – מעונינים בכך, כי העמדות הפוליטיות שיש לאנגליה בים התיכון יפלו בידי מעצמה אחרת המתחרה בה ורוצה לרשתה. איני יודע מה היא התועלת שתצמח לחופש, לדימוקרטיה, לתנועת-הפועלים, לשחרור העמים אם במקום בריטניה תשלט במלטה, בקפריסין, בחיפה, באלכסנדריה, בגיברלטר מעצמה פאשיסטית או נאצית? חוששני, כי אילו עמדה בראש האימפּריה הבריטית לא ממשלה שמרנית אלא סוציאליסטית או גם קומוניסטית, לא היתה בשום אופן בנסיבות הבין-לאומיות הקיימות בעולם מסתלקת מעמדות אלו שבים התיכון. אולם גם מי שסבור אחרת, אינו יכול להתעלם מהעובדה שיש לאנגליה זו, הקיימת ושלטת בימינו, אינטרסים חיוניים בים התיכון, ולא הערך המוסרי או הבלתי-מוסרי של עובדה זו – אלא משקלה הפוליטי הוא הקובע. אין אנו חייבים להכשיר או לפסול את העובדה – אבל אנו מצוּוים לקחת אותה בחשבון כשם שאנו באים לקבוע את קופעולתנו בשעה זו. והוא הדין ביחס לכל עובדה אחרת – שקיומה או ביטולה אינו נתון בידינו, אלא שהיא משמשת גורם במעמדנו הפוליטי.

* * *

ואני רוצה לציין עכשיו מספר עובדות פוליטיות מסוג זה, הקובעות לדעתי את קו פעולתנו בשעה זו. אני מדגיש את המלים “בשעה זו” לשם הגבלה שעמדתי עליה בתחילת דברי.

התאַלמות דעת-הקהל

עובדה א': התאלמות דעת-הקהל בחלק גדול של כדור הארץ. זוהי, נדמה לי, עובדה היסטורית חדשה, שלא היתה כמותה אף פעם. אפילו בימי-הביניים, כשלא היתה קיימת עיתונות ותחבורה של קיטור וחשמל, והקשר בין ארץ לארץ היה כבד ואטי ויקר, גם אז היתה נשמעת דעת-הקהל, ולא רק דעת השליטים בלבד. בכנסיה הנוצרית, באוניברסיטאות, במסיבות המעמדות, בנדודי הסוחרים ובעלי-המלאכה –באה לידי ביטוי דעת-קהל שאינה תלויה בדעת המושלים. לפני מלחמת-העולם לא היתה אף ארץ אחת באירופה שלדעת-הקהל החפשית לא היה לה משקל פחות או יותר גדול. היתה דעת-קהל בגרמניה של וילהלם קיסר. היתה דעת-קהל אפילו ברוסיה הצארית. לא רק יחידים כטולסטוי אלא ציבורים שלמים, סוציאליסטים וליבראלים, לא נכנעו לדעת העריץ ושמרו על חופש הבעתם ותגובתם ודעתם בצורה זו או אחרת. עתונים רבים שמרו על עצמאותם, גם כשעמדו תחת גזירת הצנזורה. עכשיו יש בעולם שורה ארוכה של ארצות, וביניהן ארצות גדולות בעלות תרבות גבוהה, שנתאלמה בתוכן דעת-הקהל אֵלם גמור ומוחלט. ורק דעת-יחיד, דעת השליט-“המנהיג” נשמעת מעל הבמה, בעתונות, ברדיו, – ודעת-יחיד זו מבוימת בכשרון עצום ובהצלחה רבה כדעת העם כולו, ואין איש, שאין דעתו כדעת השליט, פוצה פה ומצפצף. היו לפני שבועות אחדים “בחירות” כביכול בגרמניה ובאוסטריה. כמעט 100% של הבוחרים (והם עשרות מיליונים!) הלכו לקלפי, כמעט 100% הצביעו, כמעט 100% נתנו קולם לשליט. והן רק לפני שש שנים עוד היו בגרמניה שבעה מיליון סוציאליסטים, חמישה מיליון קומוניסטים –וב“בחירות” האחרונות הצביעו כולם בעד היטלר… דבר כזה עוד לא היה לעולמים. והדבר לא יאָמן כי יסופר! עמים גדולים, עמי-תרבות, שגילו לא פעם גבורה מוסרית וגופנית כאחת, שהוציאו מתוכם מאורות גדולים לאנושות כולה, שיצרו תנועות-שחרור כבירות והמוניות, שעמדו במערכות קשות, שנתנסו בנסיונות קשים – עמים אלה נאלם מצפונם, נכבלה מחשבתם, נגזר על חופש-בחירתם, ואינם יודעים אלא לחזור על דברי שליטם, ואין מוחה, ואין מערער, ואין מתקומם, ואין מתפרץ. פסקו כל חילוקי-הדעות, חדלו כל דיונים חפשים; בכל העתונים ובכל האסיפות, בכל הבחירות ובכל המסיבות, בקרב עשרות ומאות מיליון אנשי תרבות ורוח יש רק שפה אחת ודברים אחדים – השפה והדברים של השליט, השליט היחיד. איני יודע אם אפשר להביע במלים את האימה השחורה של האסון והקלון והפשע הנורא והגדול הזה. ההיה כדבר האיום הזה במלכות-הדמים של צ’ינגיס-חאן, בימי הוונדלים וההוּנים, בחשכת ימי-הביניים? אולם איני בא להעריך הערכה מוסרית את תופעת-אימים זו. אני מציין רק את הצד הפוליטי של העוּבדה. והתאלמות דעת-הקהל יש למצוא לא רק בתוך הארצות הגדולות שמניתי, אלא גם בשורה ארוכה של ארצות קטנות ובינוניות במזרח אירופה ובדרומה: הארצות הבלטיות, פולין, רומניה, יוגוסלביה, יון, בולגריה, תורכיה. בצורה פחות או יותר מוחלטת שולטת בכל הארצות האלה דיקטטורה טוטליטרית – ודעת הקהל נחנקת, נכבלת, ומצפון-העם כפוי ונאלם. רק דעת השליט היחיד נשמעת, רק מצפונו או חוסר-מצפונו קובע. ואין מקום לדיון חפשי, אין מקום לקובלנה, לטענה, לבירור. על-פי גזירת השליט יקום דבר – לרבות מחשבת-העם ו“בחירות”. ונשאר רק העולם האנגלו-סכסי – אנגליה, אמריקה, הדומיניונים הבריטיים, ומספר ארצות שנער יכתבן. הארצות הסקנדינביות והפינה המערבית הצפונית של אירופה: צרפת, הולנד, בלגיה ושויץ. שעדיין נשתמרה בהן דעת-קהל חפשית. לא הזכרתי מדינה אחת – צ’כוסלובקיה – המדינה הדימוקרטית, החפשית והתרבותית היחידה באירופה התיכונית העומדת כאי בודד בתוך ים טוטליטרי. אולם כולנו יודעים מה צפוי חלילה למדינה זו מחר או מחרתיים. ומי יערוב לנו שמה שנתרחש ומתרחש בספרד לא יקרה גם את צרפת ואת שויץ והולנד ובלגיה? לא נקל להתעלם מחשש מחריד זה. אולם גם בלי חשש זה – דיינו. אֵלם דעת-הקהל בארצות גדולות ורבות הוא עובדה, עובדה פוליטית, אולי העובדה המרכזית הקובעת את גורלו של העולם – ושלנו כמובן – בשעה זו. היהודים כמיעוט בכל ארצות-הגולה לא היו אף פעם יכולים להיות גורם פוליטי מכריע או ניכר. אולם בכל ארץ שיש בה דעת-קהל חפשית יכלו היהודים לא רק למצוא משען בחלק מדעת-הקהל, אלא גם לעצב בעצמם במידה ידועה את דעת-הקהל. בארצות טוטליטריות, שגזרו על דעת-הקהל בכלל, ניטל מהיהודים הקורטוב האחרון של כוח והשפעה ומשען שהיה להם, וגורלם נתון כולו לשרירות לבו של השליט היחיד. למעלה מחצי העם היהודי מפוזר בארצות טוטליטריות, ולא רק לגבי שמירת זכויותיהם האנושיות והאזרחיות בארצות-הגולה – אלא גם לגבי הגנת זכויותיהם הפוליטיות בארץ-ישראל נעשו כמה וכמה מיליוני יהודים משותקים, חדלי-אונים, משוללי כל השפעה. רוב העם העברי חדל לגמרי מהיות גורם פוליטי – אפילו במידה הזעומה והדלה שבה ניתן למיעוט להיות גורם, כי בארצות שבהן יושב רוב העם היהודי אין עכשיו גורם פוליטי מחוץ לרצון השליט היחיד; ושליט זה, כמובן, אינו לוחם מלחמת העם היהודי בשום ארץ, וברוב הארצות הוא צורר ואויב לעם היהודי.

הסכנה של מלחמת-עולם קרובה

עובדה שניה: סכנה קרובה של מלחמת-עולם. אני אומר: סכנת-מלחמה ולא מלחמה. אל נהיה נמהרים ולא נקבע בעצמנו שהמלחמה העולמית מוכרחה היא ואין להימנע ממנה בשום אופן. אני מקוה שיש עוד סיכוי כלשהו להימנע מהשואה האיומה הזאת; אבל לית מאן דפליג, שזוהי סכנה ממשית, אקטואלית, חמורה מאוד. ואם חלילה תפרוץ מלחמה – לא תהא זו חזרה על מלחמת 1914, לא לגבי העולם כולו ולא לגבי העם היהודי. אמצעי-ההשמדה של 1938 אינם אמצעי ההשמדה של 1914. לפני עשרים וארבע שנים עוד היה קיים משהו בכל הארצות שאפשר היה לקרוא בשם מצפון אנושי. המצפון האנושי הושתק והוחנק בכמה ארצות. נשתנו הדברים מאז גם בארץ ובסביבותיה. בשנת 1914 היה בארץ ישוב דל וחלש – ולא היה לנו פה כוח רב, אולם גם לא היה לנו הרבה מה לאבד. עכשיו אנו כאן למעלה מארבע מאות אלף. אין אנו עוד כמות מבוטלת, אך גם יש לנו הרבה מה לאבד. וגם הסביבה אינה עוד זו מלפני עשרים וארבע שנים. בימים ההם היתה ארץ-ישראל וכל הארצות הערביות שמסביבה פרובניצה תורכית. פרט למערב הצופה לים גבלה הארץ מכל רוחותיה עם חבלי ארץ שהיו תחת שלטון תורכי; עכשיו יש לנו מדרום – מדינה ערבית עצמאית, ממזרח מדינה ערבית עצמאית, מצפון מדינה ערבית שעומדת בקרוב להיות עצמאית. ואל יהא הבדל זה קל בעינינו! וסכנת מלחמה – פירושה שהמדיניוּת של כל הארצות, גם הפנימית וגם החיצונית, נקבעת עכשיו בשורה הראשונה מתוך התחשבות עם צרכי מלחמה, מתוך שיקול צירופי-כוחות ועמדות אסטרטגיות. הגורמים והשיקולים הפועלים בימים כתיקונם במדיניוּת הבין-לאומית ובמדיניוּת של הארצות השונות, מורישים את מקומם לגורמים ושיקולים חדשים הכרוכים בסכנת מלחמה. וגם מהבדל זה אין אנו ראשים להסיח את דעתנו בשעה זו.

התבודדות אמריקה

עובדה שלישית: התבודדות אמריקה. זוהי כאילו רק עובדה לוקלית, אבל יש לה משמעות פוליטית עולמית. מדינות-הברית של אמריקה הצפונית נקטו במדיניות איזולציונית וגזרו על עצמן “ניטרליות” לגבי הסכסוכים הקשים המתארעים בעולם מחוץ לקונטיננט האמריקאי. לפני כשנה או כשנתיים – איני זוכר את התאריך המדויק – חקק הפרלמנט (“הקונגרס”) האמריקאי חוק של ניטרליות, האוסר על הממשלה להתערב בריב שמחוץ לאמריקה, והגוזר על מכירת נשק לצדדים הנלחמים, ואפילו לצד הנתקף. הממשלה הריפובליקנית בספרד, שנבחרה על-ידי רוב העם הספרדי בבחירות דימוקרטיות, אשר נתקפה על-ידי שתי מדינות זרות המתחפשות במסוה של מורד פנימי, אינה יכולה לקנות נשק באמריקה למען הגן על עצמה – חוק ה“ניטרליות” מעכב. ואין לחשוד בממשלתו של רוזבלט שאין לה אהדה לעם הספרדי ולממשלתו הריפובליקנית. ובודאי אין רוזבלט חשוד באהדה לשתי הארצות הפאשיסטיות שתקפו את ספרד, ואף-על-פי-כן קצרה ידו מהושיע – אפילו בהספקת נשק בכסף מלא לממשלה החוקית בספרד – כי רוב העם האמריקאי להוט אחרי מדיניות של התבודדות והתרחקות מכל סכסוך שמחוץ לגבולות אמריקה. לא רק בספרד, שאין בה לאמריקה כל אינטרסים חמריים מיוחדים – אפילו בסין, שבה נפגעו קשה אינטרסים אמריקאיים חיוניים, לא התערבה אמריקה, גם לאחר שספינת-מלחמה שלה טוּבעה על-ידי היפּנים. ושוב איני מעריך את מדיניות-ההתבודדות של אמריקה הערכה מוסרית, אולם אני מציין רק את העובדה הפוליטית, – כי מעובדה זו תוצאות גדולות ורבות לכל המתרחש ועתיד להתרחש בעולם. כל פני העולם היו אולי אחרים אילו לא התכנסה אמריקה לאחר מלחמת-העולם בקליפתה ולא התבדלה מאירופה. בעמדת אמריקה תלוי אולי גורל השלום והמלחמה בעולם. אין ברצוני להינבא שאמריקה תתמיד בהתבודדות בכל התנאים ובכל המקרים, יתכנו מאורעות כאלה שיכריחו את אמריקה, הכרח מוסרי או פוליטי, להסתלק ממדיניות-ההתבודדות ולהיפך לגורם אקטיבי במדיניות הבין-לאומית. אבל מי יודע, אם, מתי ואיך יחול השינוי הזה בהלך-הרוחות באמריקה. לפי שעה נוקט רוב העם האמריקאי בקו של התבודדות מתוך עקשנות וקנאה רבה. וקו זה מחליש את כוחות הדימוקרטיה והחופש בעולם בכללם, וגם עושה כמעט לאֵל את הכוח הפוליטי הגדול ביותר שיש לעם היהודי בארצות-הגולה. ארבעת המיליונים של יהודי אמריקה מהווים בארצות-הברית גורם פוליטי לא-קטן. מחוץ לארץ-ישראל אין אף קיבוץ יהודי אחד שיש לו כוח ומשקל פוליטי כאשר יש ליהדות האמריקאית. אולם כל זמן שאמריקה נוקטת בקו של התבדלות והתבודדות – אין כוחם של יהודי אמריקה נופל במלוא-משקלו על כף המאזנים הפוליטיות של העם היהודי.

התמוטטות חבר-הלאומים

עובדה רביעית: התמוטטות חבר-הלאומים. יש שבע מעצמות גדולות בעולם, ובהן תלוי גורל דורנו. מתוך שבע מעצמות אלו פרשו ארבע מחבר-הלאומים. הראשונה יצאה אמריקה. שליח אמריקה בועידת-השלום –הנשיא וילסון – הוא שהניח את היסוד לחבר-הלאומים ותלה כל תקות השלום במוסד כל-אנושי זה. אולם הסינט האמריקאי לא אישר את פעולתו של וילסון, ואמריקה לא אישרה את חוזה-השלום של וירסל ולא נתנה יד לחבר-הלאומים. פרישה זו של האדירה במעצמות הגדולות הכתה מכה קשה את המוסד הצעיר שבא לגלם משטר החוק והשלום ביחסי-העמים. בשנים האחרונות פרשו מחבר-הלאומים גם יפּאן, גרמניה ואיטליה. שתי מדינות קטנות, שאמנם אין להן ערך צבאי גדול, אבל יש להן משקל מוסרי-פוליטי רב, לפי מצבן הגיאוגרפי באירופה – ערערו את חברותן בחבר; שוויץ ובלגיה דורשות לעצמן נייטרליות גמורה – ואין נייטרליוּת מתישבת עם חברוּת אפקטיבית בחבר-הלאומים. כמה ארצות אחרות ממדרגה שניה, כגון פולין, רומניה, הונגריה, עומדות בחבר-הלאומים רק ברגל אחת. גם באנגליה נתערערה התמיכה בחבר-הלאומים, והממשלה “הלאומית” של צ’מברלין הכריזה בפומבי על כשלון “השלום הקולקטיבי”. וזוהי אירוניה מרה, ששתי המדינות אשר עדיין נשארו נאמנות לחבר הן אלו שסבלו יותר מכל מחולשת החבר: סין וחבש…

דיכוי תנועת הפועלים

העובדה החמישית: דיכוי גמור ומלא של תנועת-הפועלים בארצות הטוטליטריות. יחד עם הדימוקרטיה נצמתה תנועת-הפועלים בשורה ארוכה של ארצות גדולות, בינוניות וקטנות. אף במשטר העריץ ביותר שלפני מלחמת-העולם לא הצליחו להחניק במידה כזו את מעמד-הפועלים כאשר עשו זאת במשטר הנאצי והפשיסטי בימינו. עם החנקת תנועת-הפועלים נשתתק הקול היחיד שהורם מזמן לזמן להגנת זכויותיו של המדוכא בעמים.

מלחמת-השמד נגד היהודים

עובדה שישית: מלחמת-השמד נגד העם היהודי. רדיפות וגזירות נגד היהודים אינן תופעה חדשה בהיסטוריה, ועד פרוץ מלחמת-העולם היה הקיבוץ היהודי הגדול ביותר בעולם, קיבוץ יהודי רוסיה, משולל זכויות-אנוש. אולם בשום זמן ובשום ארץ לא קמו כוחות אכזריים ונוראים כאלה נגד העם היהודי כבימים אלה. אין זה הגבלת זכויות היהודים כבימי הצאר. אין אלה גם פרעות שפרצו מזמן לזמן במאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים. זוהי מלחמת-השמד ביהודים שהונחה ביסוד פוליטיקה ממלכתית, וכל הכוח האיום של שלטון טוטליטרי, שכל האמצעים ישרים בעיניו, מכוּון באופן מחושב, שיטתי ואכזרי לנישול, שמד וגירוש של המיעוט היהודי חסר הישע והמגן. מצוקת ישראל היתה היסוד לציונות המדינית. הרצל הכיר ששאלת-היהודים היא שאלה בין-לאומית, ועל יסוד הכרה זו רצה לבנות את פעולתו המדינית. מעולם לא היתה מצוקת ישראל חריפה כבימינו, ואף פעם לא העיקה מצוקה זו לא רק על היהודים אלא גם על אומות-העולם. שאלת-היהודים נעשתה לאחת השאלות הבוערות בעולם. לא היהודים בלבד – אלא רוב הארצות, הגדולות והקטנות, מתחבטות עכשיו בשאלה היהודית ללא-מוצא. בארצות הדיקטטורה והדימוקרטיה, בארצות של הפליה גזעית ובארצות שעדיין לא נוגעו באנטישמיות רשמית, בארצות שמתוכן היהודים רוצים לברוח ובארצות שלתוכן אין היהודים יכולים להכנס, – אין כמעט אף ממשלה אחת שמבחינה זו או אחרת אינה נתקלת ב“שאלה היהודית”. לכאורה, נראה כאילו הציונות המדינית נמצא לה, דוקא לרגל התחדדות זו של שאלת היהודים, מנוף חדש ורב-אונים; והתמיכה הבין-לאומית לפתרון הציוני של שאלת-היהודים תתגבר; ומה שלא עלה בידינו לפני חמש-עשרה, עשרים שנה – יעלה הפעם אחרי שכמעט כל המדינות באירופה מעונינות בהגשמת הציונות. ואנו שומעים מזמן לזמן קולות מבפנים ומבחוץ, שעכשיו הגיעה שעתה של מדיניות התנופה הבין-לאומית, של גיוס האינטרס של כל אותן הממשלות המעונינות באֵבקוּאַציה המונית של היהודים מארצותיהן לשם תמיכה במלחמתנו הציונית בארץ. עלי להזהיר מפני טעות מרה זו! ודאי שהציונות המדינית נשענת על מצוקת ישראל ועל הצורך הבין-לאומי למצוא מוצא למצוקה זו. אולם דוקא התחדדותה הקטסטרופלית של המצוקה היהודית עלולה בתנאים מסוימים להביא לידי כך שהציונות, ככוח מדיני, תרד מעל הבמה העולמית. מבחינה יהודית, הציונות היא לא רק בריחה מרדיפות וגזירות – אלא קודם-כל אהבת-המולדת וחזון תקומה לאומה ממלכתית. הציונות שלנו מורכבת מאידיאולוגיה לאומית מרגש אהבה לארץ, משאיפה לקוממיות ממלכתית ומרצון וצורך להתישב בארץ-ישראל. טלו מהציונות את אהבת-הדורות למכוֹרת-האומה במשך מאות שנים; טלו מהציונות את השאיפה הפוליטית לעצמאות ממלכתית – והציונות מתרוקנת מתכנה, גם אם מצוקת ישראל תעמוד בכל חריפותה. צרת-היהודים כשהיא לבדה אינה מוליכה לארץ-ישראל דוקא. ולהיפך: העליה לארץ-ישראל אינה ממצה כשהיא לבדה את כל תכנה של הציונות. ואם בתקופה מסוימת, לרגל נסיבות זמניות, ינָעלו שערי ארץ-ישראל בפני העליה היהודית, אין אנו חדלים להיות ציונים. אולם התמיכה המדינית של הממשלות המעונינות ביציאת היהודים מארצותיהן – אינה ניתנת לאידיאולוגיה הציונית ולא לסנטימנט הארצישראלי; תמיכה זו מכוּונת אך ורק להגירת היהודים וקליטתם בארץ, והאינטרס הפוליטי של המדינות הללו תלוי ומותנה באפשרוּיות האקטוּאליות של קליטת העליה היהודית בארץ. הקולטת ארץ-ישראל מהגרים יהודים למעשה – זוהי השאלה היחידה המענינת את הממשלות הללו. ואם משום-מה, לרגל חוסר-בטחון, לרגל זעזועים מדיניים או לרגל סיבות אחרות תחדל ארץ-ישראל במשך זמן ממושך להיות מרכז-קליטה חשוב – הרי עלולה הציונות לאַבּד את ערכה הפוליטי. ודוקא התחדדות המצוקה היהודית, דוקא הרדיפות המוגברות והצורך הבוער במקלט-הגירה גדול, עלולים להוריד את ארץ-ישראל מעל במת המדיניות הבין-לאומית, – אם משום-מה תחדל הארץ לשמש כלי-קיבול-ומקלט לעליה המונית.

התסיסה במזרח הקרוב

עובדה שביעית: התסיסה במזרח הקרוב. לא רק בארץ נמשכים זה יותר משנתיים בלבולים פוליטיים שאנו קוראים להם בשם “מאורעות”. כל הארצות מסביבנו נמצאות במצב של תסיסה פוליטית מתמדת: בין הארצות העומדות על סף עצמאות ובין הארצות שזכו כבר מזמן או מחדש בעצמאות. רק בערָב של אבן-סעוד יש לראות יציבות ידועה, אולם יציבות זו תלויה כולה באיש אחד, באישיותו של אבן-סעוד, ואין יודע מה יהיה גורל האימפּריה הווהבּית לאחר שיוצר האימפּריה יסתלק. בעיראק נתחלפו בזמן קצר שלוש ממשלות – ולא כהתחלף ממשלות בארץ פרלמנטרית. בצרפת יש שמתחלפות שלוש ממשלות בשלושה שבועות. אולם בעיראק נפלו הממשלות בידי מרצחים. במצרים נהרס ונתפורר הואפד – הכוח המאורגן והמכוון של האומה המצרית במשך כמה שנים. והארץ מרובת-האוכלוסים ביותר במזרח הקרוב עומדת בפני סכנת אנרכיה או דיקטטורה. בסוריה ובלבנון תוהו-ובוהו פוליטי. כל המזרח הקרוב תוסס ורותח. נוכח המצב החמור בעולם כולו, תסיסה זו נושאת בחביונה כל מיני סכנות ואפשרויות.

הטירור הממושך בארץ

ולבסוף, עובדה שמינית: הטירור בארץ, הנמשך זו השנה השלישית. רק מתוך עיוורון אפשר לתלות את קולר המהומות אך ורק בכשלון הפקידות או במעילתה. ודאי שנתגלו אצלה כשלון, חוסר-כשרון ומעילה. אולם לטירור זה שרשים עמוקים יותר, ולא מחולשת הפקידות או מכשלונה בלבד הוא יונק את כוחו. מי שמתעלם מראיית השורש של הטירור במציאות הערבית – מפחד מראיית האמת. ופחדנות מוסרית ושכלית גרועה ומסוכנת אפילו מפחדנות גופנית.

* * *

לא נתכוונתי לדלות את כל העובדות הפוליטיות הקובעות את הסיטואציה העולמית. ציינתי רק מספר עובדות בודדות, שיש בהן כדי להעמיד אותנו על הסכנות החמורות הצפויות לנו בשעה זו ועל הנסיבות הקשות שבהן פועלים עכשיו. כל עובדות הללו אומרות לנו דבר אחד: להתגונן ולהתכונן למחר – לא למחר הרחוק, לא לימים הבאים, אלא למחר הקרוב, הקרוב מאוד, ליום הבא. הדאגה לעתיד בלבד אינה מספיקה עכשיו. עלינו לדאוג עכשיו לכך שנוכל להגיע לעתיד ולדאגות העתיד. יש מוקדם ומאוחר בהיסטוריה. כל התכניות והסיכויים למאוחר לא יסכנו – אם נחמיץ את המוקדם. בשעות מעטות בהיסטוריה היו הפרובלימות האקטואליות כל-כך דוחקות ומכריעות כבשעה זו.

כהֵלֶך שעיניו נשואות לפסגה

אין זאת אומרת שאין חשבון היסטורי וחזון העתיד. אלא למה הדבר דומה? לאדם שמהלך במעלה ההר ועיניו נשואות לפסגה הרחוקה שעל ראש ההר. ההלך חותר כל הזמן לקראת הפסגה, אך פתאום נתקל ברצועת-הר זרועה שוּחות וחתחתים ומשובשת בחיות-טרף. כמקודם הפסגה מושכת ומכוונת את דרכו של ההלך, אך בפני הסכנות החדשות אין ראיית הכיוון והחתירה לקראת הפסגה מספיקה. על ההלך לעקוף את השוּחות והמוקשים ולהתגונן בפני החיות הטורפות. אחרת – נפול יפול או טרוף יטָרף. הפסגה במקומה תעמוד – אפס ההֵלך לא יגיע אליה לעולם. עלינו לדעת בשעה זו איך לעקוף את הפחת הפעורה לפנינו, איך להימלט מחיות-הטרף האורבות לנו בדרך, איך להחזיק מעמד – עד יעבור זעם. והזעם איום ונורא – כאשר לא היה כמותו בהיסטוריה העולמית. לפני חדשיים הייתי באנגליה, ובבוקר אחד ראיתי שרעדה אחזה את האי הזה החולש על רבע כדור הארץ. מה קרה? דבר של מה בכך: מדינה קטנה של אירופה – פולין – שלחה למדינה עוד יותר קטנה – ליטא – אגרת התראה. ואוּלטימטוּם זה הדריך את מנוחתה של אנגליה, כאילו חשך העולם. לא גורל ליטא החריד את בריטניה הגדולה, – אלא היתה הרגשה: מי יודע אם אין זו סאראייבוֹ ⁴של שנת 1938. ובמה נחזיק מעמד? בשעה זו – ועל שעה זו מדובר עכשיו –לא הזכות אלא הכוח מכריע. ביחסי העמים בימינו לית דין ולית דיין – כל דאלים גבר. וחבש, ספרד, סין ואוסטריה יוכיחו. העם היהודי ומעמד-הפועלים אינם רשאים אף לרגע לזוז מאמונתם שלא הכוח אלא הצדק קובע. ובחשבון ההיסטורי הארוך אמונה זו לא תכזיב. אולם בשעה זו אין הצדק לבדו מספיק. ואין זה מקרה שהמדינה אשר חרתה על דגלה: שלום וצדק ביחסי-העמים – המדינה הסוביטית – היתה הראשונה שהקימה אחרי המלחמה צבא גדול ועצום והזדיינה במלוא יכלתה, והריהי מוסיפה להזדיין ולהזדיין. ובצדק! ומדינה גדולה אחרת, הדוגלת פחות באידיאלים של שלום וצדק, אלא שלפי מצבה בעולם הריהי מעונינת יותר אולי מכל מדינה אחרת בשלום עולמי – בריטניה הגדולה – אף היא, באיחור זמן, מזדיינת במלוא יכלתה, ותכנית-הזיון הענקית הראשונה העולה אלף וחמש מאות מיליון פונט – נמצאה כבר בלתי-מספקת, ומתכנים תכניות חדשות להגברה מתמדת של הזיון. ובמה חטאו אנגליה וצרפת ואמריקה נגד ספרד – אם לא בחוסר הספקת נשק? בנבואות הושע ומיכה ובדרשת ישו על ההר מצילים כבשה משיני טורף. והצו הראשוני של ימי-אימה אלה בעולם, ביהדות, בארץ הוא: התגוננות והתכוננות למלחמת גוג-ומגוג. בשלושה דברים נתכונן:

א) אחדות המעמד העובד במפלגה ובהסתדרות.

ב) ליכוד החזית בישוב ובציונות.

ג) חישול כוח יהודי: מכסימום של כוח במינימום של זמן.

אחדות המעמד העובד בהסתדרותו ומפלגתו

באחדותנו הפנימית אני רואה את התנאי הראשון והראשוני להתגוננותנו הפוליטית בימי-חירום אלה. לא במקרה ולא במשגה טיפלה הועידה כל-כך בשאלות הפנימיות של המפלגה. לא באשר הדיון המפלגתי חשוב מהדיון הפוליטי – אלא באשר לא תיתכן תנופה פוליטית בלי כוח פנימי, בלי שלמות פנימית. ברגע איום זה מצוּוה התנועה לבדוק את כושר-פעולתה ונאמנותה ליעוּדה. על מה תיכּוֹן האחדות במפלגה? נאמר: על האידיאה המאוחדת. ואמנם, יש למפלגה רעיון – שהוא מאחד, שהוא מייחד – רעיון הציונות הסוציאליסטית. אבל לא על הרעיון לבדו תחיה המפלגה. למפלגתנו דרושה אחוַת-חברים. לא הרבה מפלגות בעולם נתבעות לבצע מה שאנו צריכים לבצע. אין אנו מפלגת-בחירות, ואין תפקידנו לכבוש את ה“שלטון” באספת-הנבחרים או בקונגרס הציוני. הדברים הנתבעים מאתנו – אנו חייבים למסור עליהם את נפשנו, וחברים מוסרים עליהם את נפשם יום-יום. ומפלגה שדבר זה נדרש ממנה זקוקה להרבה-הרבה חברוּת, להרבה-הרבה אחוה. אין אנו אבטומט המוּנע על-ידי רעיון; אנו ציבור חי; אנו פועלים בצַותא, ופעולה קולקטיבית לא תיתכן בלי מוח קולקטיבי ובלי לב קולקטיבי. לשיתוף הלב והמוח אני קורא חברוּת. חברות אינה שייכוּת אורגניזציונית או אידיאולוגית בלבד – אלא קודם-כל תכונה נפשית, הרגשה של ערבות הדדית. בלי ערבות הדדית אין אחדות שלמה, אמיתית. ומשום כך אין אידיאולוגיה של כלליות מספיקה; כי יש להבחין בין אידיאולוגיה של כלליות – ובין בכלל. כלל המפלגה, כלל ההסתדרות, כלל העובדים אינו אובייקט של המחשבה והרצון – אלא הסובייקט שלו. החטא הכבד של השומר הצעיר הוא לא האידיאולוגיה הנפסדת שלו – כל אחד מאתנו יכול להיכשל באידיאולוגיה קלוקלת או מוטעית – אלא בהעמדת עצמו מעל למעמד הפועלים, ואינו רואה חובה לפעול בתוך מעמד הפועלים ועל ידיו. החטא של השומר הצעיר הוא שהוא קובע את הדברים לא יחד עם כל הציבור, לא מתוך בירור חברי בתוך התנועה כולה, לא מתוך פגישה בלתי-אמצעית, לא מתוך דיוּן משותף ומתוך הכרעה משותפת – אלא בתוך מחיצה נפרדת למפרע, מתוך התבדלות פרינציפיונית, מתוך חוסר אמונה בזולתו, מתוך חוסר זיקה לכלל. את הבירורים והדיונים הנוגעים לכלל כולו הוא עושה לחוד, וקובע הלכה לחוד, ולאחר שקבע הלכה הקושרת את חבריו הוא בא לציבור; ולא לדון אתו כדיין חבר עם חבר, לא לשמוע ולהשמיע, לא ללמוד וללמד, אלא להאציל את טוּבו על הציבור, להרביץ בו את תורתו, לעשות נפשות לעמדתו. כל ציבור הפועלים שמחוץ להשומר הצעיר אינו אלא חומר לתעמולה, אובייקט להסברה. מה טוב ומה רע לציבור הפועלים – את זה קובע השומר הצעיר במועצה שלו; אולם אין הציבור יכול לקבוע מה טוב ומה רע להשומר הצעיר. חטא זה של השומר הצעיר אנו מכניסים עכשיו לתוכנו. כל סיעה שמתארגנת בתוך המפלגה – הורסת את שלמותה המוסרית של המפלגה ומעמידה בסכנה את אחדותה הפנימית. איני אומר שלא יתכנו בתוכנו כל מסגרות. תיתכן מסגרת של אגודה מקצועית, של קואופרטיב, של ארגון מושבים, של חבר קבוצות, של קיבוץ מאוחד וכדומה. אולם מסגרוֹת אלו יש בהן ברכה כשהן משמשות דבק נוסף בשביל חבריהן. הן עלולות ליהפך לרועץ אם ישמשו מחיצה בין חבריהן ובין חברים אחרים. במפלגה ובהסתדרות אין החברים צריכים להיתקל במחיצות המִסגרות. חבר הקיבוץ כחבר המושב, חבר האגודה המקצועית כחבר הקואופרטיב – עומדים במפלגה בחברותם האישית, הבלתי-אמצעית, ללא כל חציצה ועקיפין של מסגרת וסיעה. בצבור חי, בן-חורין ונאמן לעצמו אי-אפשר בלי חילוקי-דעות, וכל ויכוח בין חברים יש בו ברכה להבהרת המחשבה ולמיצוי הרצון הקולקטיבי. אבל ויכוח בין מסגרות וסיעות – מן ההכרח שיסלף את חיפוש האמת ויכניס ריב-אינטרסים במקום ריב-רעיונות. תנועתנו בנויה לא רק על רעיון אלא גם על צרכים. הפועל הוא לא רק מגשים אלא גם מעונין. הוא לא רק שליח אלא גם האינטרסנט. ואין ניגוד בין השליחות ובין האינטרס, בין הרעיון ובין הצורך. האינטרס הוא חלק של הרעיון, וסיפוקו מוליך לקראת ההגשמה. אולם תחומי האינטרס ותחומי הרעיון אינם חופפים. האינטרס של כל פועל, של כל קבוצת-פועלים – אינו ממלא את חללו של הרעיון כולו. צורך הפועל וחזונו הם שני שיעורים שונים. – ויתכן ניגוד בין האינטרס של פועל אחד, או קבוצת-פועלים אחת לבין האינטרס של פועל שני או קבוצת-פועלים שניה. יתכן ניגוד בין אינטרס היחיד ובין אינטרס הכלל. ואין סכנה גדולה מזו הצפויה לתנועתנו – אם תחת המחלצות היפות של ריב אידיאולוגי וּויכוח רעיוני יסתירו המפלגות והסיעות התחרות של אינטרסים ופניות. כי בין מפלגות לא יתכן ריב רעיוני צרוף. וכל התגוששות של אינטרסים שתתכסה ביודעים או בלא יודעים במסוה של מחלוקת רעיונית סופה לעכור ולערער את הכוח העיקרי שהקים וקיים את תנועתנו – הכוח המוסרי. וכחרדתנו למפלגה – חרדתנו להסתדרות. איני כופר בצורך המפלגה, אך אני מתודה: עדיין לא נתיאשתי מאמונתי הישנה שתיתכן מסגרת אחת כוללת וכללית לכל הפועלים ולכל הפועלות. אני מאמין שמעמד הפועלים יכול לעשות במסגרת אחת את כל מלאכתו, את כל שליחותו. אך גם בהיות מסגרת כפולה – מפלגה והסתדרות – אני רואה בהסתדרות את כלי-היוצר הגדול שהקימה תנועתנו. ולאט לכם להסתדרות זו! גם ההסתדרות אינה ארגון של אינטרסים בלבד; גם להסתדרות יש אידיאה וחזון. בלי הרעיון והחזון המפעמים בלב ציבור הפועלים בארץ, בלב הציבור כולו, לא היתה קמה הסתדרות כזו. ועל שלמות ההסתדרות ועצמאותה, על רעיון ההסתדרות וחזונה נשמור מכל משמר. נכסי ההסתדרות אינם נכסי המפלגה, אינם נכסי שמונה-עשר אלף חברי המפלגה; אלה הם נכסיהם של מאה אלף פועלים בארץ, ושל רבבות ומאות אלפים נוער חלוצי בגולה. אין המפלגה פרקציה בהסתדרות. למפלגה יש תפקידים גם מחוץ להסתדרות. ואין ההסתדרות כפופה למפלגה. ההסתדרות היא עצמאית, ובה פועל הרצון הקיבוצי של מעמד-הפועלים כולו. המפלגה היא מפלגת הרוב אך ורק באשר היא נאמנה לכלל הפועלים, ולא רק באשר היא דוגלת בכלליות של הפועלים. הכיווּן של המפלגה הוא הכיווּן של רוב חברי ההסתדרות – רק בתוקף עובדה זו מכוונת המפלגה את ההסתדרות. שמונה-עשר אלף חברי המפלגה אין להם שום יתרון בקרב חברי ההסתדרות. דרך המפלגות אינה נעשית באופן אבטומטי דרך ההסתדרות. בלי אישורה של ההסתדרות, כלומר של ככל הפועלים המאורגנים, אין כיווּן המפלגה מחייב את ההסתדרות יותר מכיוונו של השומר הצעיר או מכיווּנם של פועלי-ציון-שמאל. שליחי המפלגה אינם מתמנים בתוקף המפלגה שליחי ההסתדרות. מבלי שהציבור ההסתדרותי יבחר בהם, אין להם שום סמכות הסתדרותית. שליחי ההסתדרות הם אלה שההסתדרות בחרה בהם – ולא אלה שהמפלגה קבעה למטרה זו. אין אנו רואים בהסתדרות אובייקט לפעולת המפלגה – אלא סובייקט של פעולת-עצמו. ההסתדרות מנהלת פעולתה וחיה את חייה – כאילו לא היתה מפלגה. אחרת היא נהפכת למסגרת ריקה. חברי המפלגה בהסתדרות דינם בכל כדין חבר אחר. לגבי הנאה ממוסדות ההסתדרות ושרותיה כמו לגבי זיקה למוסדות ההסתדרות וארגוניה אין כל הבדל ופדות בין חבר לחבר. אולם חבר המפלגה בהסתדרות, כחבר המפלגה בכל מקום אחר, כפוף למרוּת המוסרית והרעיונית של המפלגה. מסגרת המפלגה אינה גורעת מכפיפות חבריה למשמעת-הפעולה של ההסתדרות, אלא היא מטילה עליהם עול נוסף: נאמנות לציווּיים המוסריים והאידיאולוגיים של המפלגה. תסביך הבעיות של המפלגה וההסתדרות אינו ענין לדיון מדיני, ומשום כך אני מקצר בבירור שיש להרחיבו. אולם הבחינה של המצב המדיני בשעה זו תובעת לדעתי בשורה הראשונה שמירה מעולה על שלמותם, אחדותם וטהרתם המוסרית של שני הכלים של מעמד הפועלים: המפלגה וההסתדרות.

ליכוד החזית בציונות ובישוב

והתביעה השניה: ליכוד החזית בציונות ובישוב, אימוץ הקואליציה הלאומית בארץ ובגולה, השלטת משטר ציוני בחיינו ובחיי העם. תנועת-הפועלים חתרה ותחתור לקראת הגמוניה מוסרית בציונות ובישוב – למען קיים והבטיח ערכי-היסוד של הציונות המתגשמת: עבודה עברית, עליה חלוצית, התישבות עובדת, תרבות עברית, שויון-אחים, זכויות-עם, עמדות פוליטיות, שלום עם שכנינו, עצמאות מדינית, גאולה מלאה ושלמה של העם במולדתו. כל עוד תנועת-הפועלים תהיה נאמנה לשליחות לאומית זו – תתקיים שליחות העם בידיה. אחד התפקידים הראשיים המוטל על תנועת-הפועלים המתיצבת בראש האומה – להקים ולקומם את אחדות העם וארגונו תחת הדגל הציוני. רק מעמד הפועלים המתנגד לכל הפליה ופריבילגיה, השולל כל ניגוד וקיפוח מעמדי – ימצא בקרבו את הפּתּוס, העוז והנאמנות למדיניות של כלל-ישראל. ציבור-הפועלים יבָּחן – יותר מבכל דבר אחר – בכשרונו ובנאמנותו לשירוּת-הכלל, להלכה ולמעשה, ובאלה יקיים או יפסיד את שליחותו בעם. ועם בדק-הבית הפנימי נראה לי שעלינו לבחון ולבדוק עד כמה הכשרנו והתאמנו את עצמנו לשליחות מאחדת זו בישוב ובציונות – וראוי, לדעתי, להקדיש מושב מיוחד של ועידת המפלגה לבירור שאלה מורכבת ומוקשה זו. כי בהזדמנות זו יכולתי רק לציין את התביעה, תביעת האחדות בישוב ובציונות; בירור קונקרטי של תביעה זו חורג ממסגרת הזמן שברשותי עכשיו. ולבסוף – התביעה השלישית: חישול כוח יהודי. גם בסעיף זה אדבר רק בראשי-פרקים.

הצורך בבני-ברית

המצב הנוכחי בעולם מחייב אותנו יותר מבכל זמן אחר לטפּח בן-ברית. גם לאחר ארבעים שנה של ציונות חושבים ציונים רבים במושגים לא-ציוניים. בגולה ידעו היהודים רק יחסים של נתינים לממשלות. היהודים לחמו על זכויותיהם כאזרחים או כנתינים – אבל מעולם לא היו להם יחסים וקשרים בין-לאומיים, באשר לא היו קיימים כיחידה פוליטית בין-לאומית. הציונות חידשה את ההכרה המדינית של העם היהודי כיחידה לאומית ומדינית. בהצהרת-בלפור הכריזה פעם הראשונה מעצמה גדולה על קיומו המדיני של העם היהודי. במנדט ניתן אישור בין-לאומי לנציגותו המדינית של העם היהודי, והעם היהודי נעשה בפעם הראשונה לאחר החורבן גורם בין-לאומי. אולם עד היום אין ציונים רבים יודעים עדיין להבחין בין יחסינו לממשלת הארץ, בחינת יחסי נתינים ואזרחים, ובין יחסנו לממשלת-המנדט בחינת יחסי-עמים. היחסים שנוצרו בעקב המנדט בין העם היהודי ובין אנגליה אינם מצטמצמים ואינם מתמַצים ביחסים שבין יהודי ארץ-ישראל ובין ממשלת הארץ. יחסי נתינים לממשלתם הם בעיקר יחסי חוק ומשפט. יחסי-עמים הם בראש-וראשונה יחסי-תועלת ואינטרס פוליטי. אזרח או נתין פונה לממשלתו בתוקף החוק; עם פונה למשנהו בתוקף האינטרס ההדדי. התביעות והזכויות של האזרח או הנתין מוגדרות במשפט הארצי, – ובמדינות מתוקנות יכול האזרח לתבוע משפטו מאת הממשלה על ידי בית-דין, והממשלה כאזרח כפופה למרוּת הדין. יחסי-עמים נקבעים מזמן לזמן על-פי האיניציאטיבה החפשית של העמים המעונינים והם מוגדרים בבריתות או באמנוֹת בין-לאומיות שנכרתות למטרה זו. יסוד האמנה והברית הוא לא המשפט והחוק – אלא התועלת ההדדית. עם יסוּד חבר-הלאומים האמינו רבים שהקיץ הקץ על משטר הבריתות וההתחרויות הבין-לאומיות, ובמקומו יוקם משטר החוק הבין-לאומי, הפורש את שלטונו על כל העמים. אמונה זו נכזבה לפי שעה. גם בימי זהרו לא עלה בידי חבר-הלאומים להבטיח את השלום ולהגן על החלש מפני תוקפו. לאחר תבוסת הסנקציות ⁵וכיבוש חבש על-ידי איטליה – אין שום אומה קטנה או גדולה שׂמה את מבטחה בחסות חבר-הלאומים בלבד. כל העמים מחפשים לעצמם משען בבני-ברית. ובשעה איומה וטרופה זו אי-אפשר שלא נשאל את עצמנו: הזקוק העם היהודי לבן-ברית? ואיך ואיפה ימצאהו? מדינה אדירה באירופה החותרת לקראת הגמוניה עולמית חרתה על דגלה מלחמת-השמד ביהודים. מלחמתה של גרמניה הנאצית ביהדות מכוּונת לא רק נגד יהודי גרמניה, אלא נגד היהודים בעולם. ומלחמה זו מתנהלת על-ידי סוכני היטלר בכל הארצות: בהולאנד ובשוייץ, באנגליה ובאמריקה, במצרים ובעיראק. מדינה אדירה אחרת, רוסיה הסוביטית, הכריזה על האנטישמיות כעל חטא פלילי, ובפעם הראשונה בתולדות עם עולם זכינו לראות מדינה שבה מענישים על שנאת ישראל. אולם מדינה זו שביטלה כל הפליה בין יהודי ללא יהודי והשוותה בהחלט אל כל עמיה בפני החוק ללא יוצא מן הכלל – הכריזה מלחמה על תקוַת עם ישראל במולדתו. איטליה הפאשיסטית אינה נגועה באנטישמיות ואינה פוגעת ביהודי ארצה, אולם היא קשורה לגרמניה הנאצית, ומתוך שאיפות התפשטות בים התיכון היא רואה בעין רעה את המפעל הציוני בארץ, וספק הוא אם אפילו ההסכם האנגלי-איטלקי שנכרת בשבועות האחרונים – אגב, הסכם שלא קיבל עדיין תוקף חוקי – שינה בנידון זה את המצב לטובה. הישָען העם היהודי על פולין ורומניה? לא כל המדינות בעולם, לאשרנו, מנשלות ומחריבות את עמדות היהודים בארצותיהן כשתי המדינות הללו. עוד יש ארצות שבהן רואה עדיין עצמו היהודי שוה-זכויות, והחוק והאדמיניסטרציה אינם מפלים בינו לבין אזרח אחר. אולם עד עכשיו נמצאה רק אומה אחת בעולם אשר הושיטה ידה לעם היהודי באשר הוא עם והבטיחה לו עזרה וסעד לתקומתו הלאומית במולדת – הבטיחה וגם עשתה. זוהי אנגליה.

* * *

יש לנו הרבה טענות – וטענות קשות ומרות – לשליחי האומה הזאת בארץ. בשנים האחרונות עלה בגורלי להשתתף בהיאבקות הבלתי-פוסקת שהוטל עלינו להיאבק בירושלים ובלונדון, על כל סעיף שבמנדט, על כל קורטוב של זכות, על כל צעד ושעל, וידעתי כל פרשת האכזבות, הקיפוחים והקיצוצים הנמשכת זה עשרים שנה – ואף-על-פי-כן אני קורא תגר במלוא הכרתי הציונית, היהודית, הסוציאליסטית על השיגרה הנפסדת של המשכילות הרוסית ביחס ל“אנגליה הבוגדת”. אני קורא תגר על השיגרה המשניאה ומנאצת, הנפוצה בנאומים ובמאמרים, באספות ובעתונים ביחס לבן-הברית היחיד שמצא העם היהודי בכל תולדות גלותו. שיגרה נפסדת זו נפוצה בכל המפלגות, ונשואה על שפתי העסקנים מימין ומשמאל, החל מאוסישקין וגמור ביערי. ידעתי שמה שעשתה אנגליה בארץ למעננו – לא עשתה לשם-שמים בלבד, ואיזו אומה עושה לשם-שמים? אבל אם אנגליה הפיקה תועלת ממפעלנו הציוני – ואין כל ספק בדבר שהיא הפיקה ומפיקה תועלת לא-קטנה מהמפעל הציוני – הרי זוהי האומה האחת בעולם שידעה להפיק תועלת לא מרדיפת העם היהודי – אלא מתמיכה בשאיפתו הלאומית. ודאי, לא קיבלנו מאנגליה את כל אשר הבטיחה לנו – אבל לא נמצא עדיין שום עם אחר בעולם שהבטיח לנו מה שהבטיחה לנו אנגליה. אמנם כן, היינו לברכה לאנגליה בשעת מתן הצהרת-בלפור ולאחריה; אבל מי זה לא יודה שאנגליה היתה לברכה גם לנו – אם כי לא במידה שציפינו לה. האומנם קלה בעינינו עזרת העם האנגלי? מה היתה נותנת צ’כוסלובקיה בעד הבטחה אנגלית, בעד ברית אנגלית? מה היה נותן דימוקרט צ’כי, סוציאליסט צ’כי, קומוניסט צ’כי בעד ברית עם אנגליה? היש להעלות את הדעת שסוציאליסט צ’כי או קומוניסט צ’כי ינאץ עכשיו את האימפּריה הבריטית וישניא את אנגליה על העם הצ’כי ואת העם הצ’כי על אנגליה? האם מצבנו טוב יותר ממצבה של צ’כוסלובקיה? הזקוקים אנו פחות ממנה לבני-ברית? ידעתי; נצח ישראל לא ישקר, גם נצח הפועלים ונצח הפרוגרס והסוציאליזם לא ישקר. הנאציות, הריאקציה, משׂטמת-העמים, שׂנאת-ישראל, דיכוי הפועלים והדימוקרטיה לא יעמדו לנצח. אך אין אני דן על תפקידי-נצח ועל סיכויי-נצח. אני דן על תפקידי-השעה ועל סיכויי השעה הזאת. ובשעה זו, יותר מאשר בכל שעה, אנו זקוקים לבן-ברית, ואין לנו לפי שעה אלא קורטוב של בן-ברית– ועלינו לשמור עליו בבת עיננו. והזלזול הזה שאנו מזלזלים בבן-בריתנו; תביעות הצדק המוחלט והיושר העליון והאלטרואיזם הצרוף, שבהן אנו באים לממשלת המנדט; הפרזאולוגיה הנפסדת, הפסיבדו-רדיקלית, שבה אנו מגדירים את בקרתנו כלפי אנגליה, – כל אלה אין בהם לא תבונה פוליטית, לא חשבון ציוני, לא אמת מדעית. בל נרכין ראש ובל נצדיק את הדין כשתקופח זכותנו. נעמוד בתוקף ובהתמדה על המגיע לנו. לא נכסה על פשעים, ונמתח בקורת על כל כשלון ומעל, אבל נשמור כעל בבת עיננו על מעט הידידות וקורטוב הברית שמצאנו באנגליה – כי בנפשנו היא. נטפּח ברית זו, נגבירה וניזהר מכל צעד ודיבור העלול לחתור תחתה או להחלישה. הימים האלה שאנו עומדים בהם מכריעים אולי לא-פחות מימי הצהרת-בלפור, ואנו חייבים עכשיו בפעולה מוגברת באנגליה – לא רק במשא-ומתן עם הממשלה, אלא בהגברת המגע עם כל חוגי הציבוריות האנגלית: תנועת-הפועלים, האינטליגנציה, המנהיגות הפוליטית של כל המפלגות, ראשי העתונות. ועוד אמת מרה אחת: בשעה זו אין לנו בן-ברית בעולם הערבי. למרות כל מה שעבר עלינו בשתי שנים אלה, אני מאמין בברית יהודית-ערבית, ברית שלום ואמת אשר תושתת על שאיפת-גומלין ועזרת-גומלין של שני העמים האלה. ואין אנו פטורים גם בשעה זו מכל נסיון ומאמץ להבנה הדדית וקירוב הלבבות, ולא נחמיץ אף אפשרות קלה של פגישה, של מגע, של בירור ושל קואופרציה עם ערבי ארץ-ישראל ועם ערבי הארצות השכנות. נסיונות אלה נמשכו מצדנו זה שבע שנים – מזמן שהוטלה עלינו הפעולה הפוליטית בהנהלת הסוכנות, ולא פסקו לא בימי הגיאות ולא בימי השפל, לא בימי השקט ולא בימי המהומות. ואם כי התוצאות היו זעומות ודלות – לא נואשנו, כי יש לנו חשבון היסטורי ארוך. ומאמצים אלה לא נפסיק. אולם בשעה איומה וטרופה זו אין לנו עדיין בן-ברית בקרב העם הערבי או בקרב עמי-ערב. אין כרגע אף מנהיג פוליטי אחד בקרב הערבים, בין בארץ-ישראל ובין בארצות השכנות, אשר יהיה מוכן לדון על הסכם שלא על בסיס של מיעוט יהודי נצחי. ולדיון כזה לא ניתן יד.

תפקידים דחופים

והדבר השני: שנצטווינו עליו בשעה זו היא רכישת עמדות-מפתח קרקעיוֹת בארץ, רכישה מהירה, מתוך מאמצים עליונים. איני מדבר על הרחבה שיטתית ומתמדת של התישבותנו החקלאית. על זו אנו מצוּוים יום-יום, בימים כתיקונם ובימי-חירום כאחת. הציונות המתגשמת, כלומר העברת המוני ישראל לארץ-ישראל, עומדת בעיקר על שני דברים: עבודה עברית ואדמה עברית. הפעם אני מתכוון לדבר אחד, לא אדמה להתישבות רגילה – אלא עמדות, עמדות-מפתח להרחבת הגבולות, לביצור הבטחון, להגנת דרכי-התחבורה של הישובים היהודיים. זהו חלק של תכנית התגוננות לקראת הבאות, ואולי יש בזה גם משום הצלת-המולדת.

והדבר השלישי: חיפה. בשעה זו עלינו להפנות כל מאמצי ההתישבות העירונית כלפי חיפה. כל העליה העירונית – לחיפה, כל התעשיה החדשה – לחיפה. השנתיים האחרונות ירָשמו בתולדות שיבת-ציון לא כשנות המהומות אלא כשנות כיבושנו הימי הראשון – פתיחת נמל תל-אביב. ואילו לא עשתה הנהלת הסוכנות בשנתיים אלה שום דבר אלא השיגה אפשרות בנין נמל זה – הריהי ראויה למקום-כבוד בהיסטוריה הציונית. ואין אני סבור שכבר השלמנו את מלאכת הנמל בתל-אביב. אנו עומדים רק בראשיתו. ועוד נצפנו לו עלילות. אולם בשעה זו מספיק לנו השלב שאליו הגענו בנמל תל-אביב: הורדת נוסעים ועולים, והחשבון ההיסטורי שלנו דורש עכשיו ריכוז כל המאמצים בחיפה. תל-אביב תגדל ותתרחב – אך אי אפשר ואין צורך ליַהד עוד יותר את תל-אביב. מאה אחוזים מספיקים לנו סוף-סוף, לא כן חיפה. כאן מקום התורפה, בעיר ובנמל, ובמאמצים מכוּונים ועקשניים, בקצב מהיר ונמרץ עלינו להגביר כאן את כוחנו, מספרנו, משקלנו, משקנו, אחיזתנו, – ואסור להחמיץ אף רגע אחד.

והדבר הרביעי: הכשרה צבאית לנוער, גם בארץ וגם בגולה. יש לתת לחלוץ גם הכשרה צבאית. ומכאן צריכה לצאת קריאה נמרצה לנוער הציוני באנגליה ובאמריקה (ואולי גם בהולנד) להכשיר עצמו בבתי-ספר צבאיים, ימיים, אויריים. מעטות הן עכשיו הארצות בעולם שעדיין יש לאזרחיהן היהודים אפשרות להינות מכל השירותים הממלכתיים, בתוכם בתי-ספר צבאיים – אסור לנו להחמיץ הזדמנות זו. בנין הארץ ידרוש מומחים חלוציים בכל ענפי החקלאות והחרושת והמלאכה ביבשה, בים ובאויר. בשעה זו עלינו להכשיר גם מומחים צבאיים בחיל היבשה, הים והאויר, והנוער הציוני באמריקה ובאנגליה הוא אולי היחיד שניתנה לו אפשרות זו – ואל נבזבזנה.

לראש הדף– אניות. הנמל אינו פתח-לים, ואנו זקוקים לדרך בים, ובשעה זו – יותר מבכל שעה אחרת. ואין דרך בים לעם – בלי ספּנים וספינות משלו. במהירות האפשרית, במינימום של זמן, עלינו לרכוש מכסימום של מכשירי-שיט, ספינות לנוסעים, למשא ולדיג ולשאר השימושים, ולהכשיר עצמנו להיות יורדי-הים באניות, עושי-מלאכה במים רבים.

מוסר-ההשכל שיש להסיק מהמצב העולם, ביהדות ובארץ, אפשר לנסח ולמַצות בפסוק אחד: בשעת-אימה זו עלינו להכשיר את תנועתנו, את המפלגה וההסתדרות, את הישוב והציונות, את העם היהודי לעמוד הכן!

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לונדון, 3 באוקטובר 1938

ל­­־־־ בירושלים

הימים הטרופים עברו. הטרגדיה הצ’כוסלובקית נסתיימה. נסתלקה אימת המלחמה – לפי שעה. צבאות היטלר נכנסו לחבל הסודטים, וברלין חוגגת נצחונה הגדול. גם בלונדון הריעו לקראת ה“שלום” ועושי־השלום. בחוגים הרשמיים שמחים וחוגגים. מנעו הפעם טבח־עמים. ההיתה באמת סכנת מלחמה? לאחר שהחליטו הצרפתים והאנגלים להפקיר את צ’כוסלובקיה בניגוד להתחייבויות ברורות מצד צרפת וקבלת אחריות מוסרית מצד אנגליה – לא האמנתי, שתהיה מלחמה. אמנם היטלר, לאחר שהכריע את אנגליה וצרפת, התחצף, כדרכו, והציג תביעות חדשות, שהפתיעו ו“הדהימו” את צ’מברלין, – אבל היה כמעט ברור, שבגלל “קטנות” אלו לא יעשו מלחמה, לאחר שכבר החליטו לרסק את אבריה של צ’כוסלובקיה. מפי איש, שעמד כל הזמן פה במרכז המשבר, שמעתי פרטים על הבגידה המביישת, שבגדו בצ’כוסלובקיה – קודם בעלת־בריתה צרפת, ואחר כך ידידתה אנגליה. הצ’כים היו מסתדרים עם הגרמנים שבסודטים אילו ידעו, שצרפת ואנגליה לא יבואו לעזרתם, והיו מקבלים את “שמונת הסעיפים של קרלסבד”¹. אולם היתה להם הבטחה חגיגית – מיוסדת על ברית כתובה וחתומה שחור על גבי לבן – מצד צרפת לעמוד לימינם, ואנגליה מצדה התחייבה שאם צרפת תילחם – תילחם אף היא.

מובן, שכל אחד מאתנו שמח, שאין מלחמה – אבל השמחה אינה שלמה. שולם מחיר יקר. לא רק אבדן שלמותה של צ’כוסלובקיה וריסוק אבריה של המדינה הנאורה וההוגנת היחידה מאלו שהוקמו אחרי המלחמה העולמית; ולא רק חורבן עשרות אלפי יהודים בסודטים. הפקרת צ’כוסלובקיה והכּניעה להיטלר מסמנות מפנה חדש בפוליטיקה העולמית וקודם־כל באנגליה וצרפת. נתערער לחלוטין הבטחון ב“נדיבים” – בבריתות – ובהתחייבויות של התקיפים כלפי החלשים. הורמה קרנו של היטלר בעולם, ולעמי אירופה התיכונית, המזרחית והדרומית ואולי גם הצפונית, לא נשאר אלא להירתם בעגלת המנצח. צרפת הוכתה מכה אנושה, אשר לא תקום ממנה. נתבטל ערך שיטת בריתותיה. היא חדלה להיות מעצמה ממדרגה ראשונה. היא יכולה עוד להיגרר אחרי אנגליה – עד כמה שיהא ברצונה של הממשלה הבריטית. “כל דאלים­־גבר” נקבע כפּרינציפּ המדריך בפוליטיקה האירופית והעולמית. בכל משך השבועיים האלה כמעט שלא נזכר שמה של ז’ניבה. חבר־הלאומים כאילו נסתם עליו הגולל. הציר רומא־ברלין יבתּר מעכשיו את גרמניה וצרפת. יש אומרים שדעת־הקהל באנגליה תמרוד במפנה החדש (האם הוא כל־כך חדש אחרי הסכם צ’מברלין־מוסוליני?) של צ’מברלין. מביאים ראיה מהתפטרותו של דוֹף קוּפּר². אולם איני מאמין במרד זה. היתה באנגליה תגובה חריפה על התכנית האנגלית־צרפתית – וכל העם התמרמר על הדרישות הנוספות של היטלר, אולם צ’מברלין עשה הפעם את המעשה המחוכם של הכנסת העִזים והוצאתן. מתחילה הכניס עֵז אחת – מסירת הסודטים לנאצים. וכשרגז העם הכניס עז חדשה: פחד המלחמה. חילקו לכל איש מסכת־גז, הוציאו את הילדים מלונדון, חפרו יומם ולילה חפירות הגנה בהייד־פארק; הקימו בהלה שמחר מחרתיים תפוּצץ לונדון באוירוני היטלר. גוּיס הצי – ופתאום הכריזו על שלום – ותהי רווחה גדולה. אין פצצות, אין חורבן, אין טבח, ו“האיש ברחוב” מריע לקראת “מציל השלום”. וגורל צ’כוסלובקיה, גורל אירופה – כל זה רחוק, זר, לא ממשי. מה שיש למשש ביד, זהו שלום. ויש עכשיו שלום. ויש סיכויים לסידור היחסים עם גרמניה. על חשבון מי? זה לא מעניין.

עד היום לא היה אף זכר כלשהו בעתונים למצוקת פליטי הסודטים: יהודים, צ’כים, גרמנים. פראג מלאה כבר פליטים – אך מי דואג לכך ואת מי זה מעניין?

אין אנו, היהודים, גורם במאורעות־עולם אלה. אין בכוחנו להכריע את הכף לצד זה או אחר. הפוליטיקה האנגלית יש לה חשבונותיה־היא, ולא רק שאין בידינו להכריע, אין בידינו אפילו להשפיע. יהודי אנגליה אחוזי פחד. יש אנגלים האומרים: היהודים רצו במלחמה. – כך צועק מוזלי, וכך אומרים בלחש אנטישמים־למחצה אחרים.

אולם אם אין אנו גורם, הרי אנו אולי הקרבן הראשון של המפנה החדש. לא רק יהודי צ’כוסלובקיה – כל יהודי אירופה, ואולי גם אסיה ואמריקה, ירגישו בקרוב את נצחון הרשע. עם הידידות להיטלר – תתפשט האנטישמיות באירופה. מבקשי קרבתם של הנאצים יחפּו על כל מעשי־הזוועה, ואולי גם ילמדו זכות עליהם. אהדה הפוליטית תגרור אחריה אהדה אידיאולוגית. ואם לא יקבלו כל תורת היטלר, יקבלו לכל הפחות את תורת האנטישמיות. המצע לכך מוכן מששת ימי בראשית.

אולם לא רק מצב ישראל בגולה יוּרע. חוששני, שהמאורעות הפוליטיים האחרונים ישפיעו גם על מצבנו בארץ. הסגירו את צ’כוסלובקיה – מדוע לא יסגירו גם אותנו?

מוסוליני הכריז על עצמו כמגן האיסלם. היטלר בנאומו בנירנברג שפך דמעות־תנין על מצוקת הערבים. הממשלה הפאשיסטית אינה מכסה ואינה מעלימה התנגדותה הנמרצת לציונות. ארץ־ישראל יהודית משמשת תגבורת לאימפריה הבריטית בים התיכון המזרחי, ומוסוליני רואה בו “ים שלנו”. היטלר שונא אותנו “שנאה לשמה”, וּוַדאי לא ירצה בהרמת קרן העם היהודי בארצו. שני הדבָּרים האלה מתנגדים למדינה יהודית – האיטלקי באשר היא בארץ־ישראל, והגרמני באשר היא יהודית.

אני רואה תקופה זו כעת צרה לישראל כאשר לא היתה עוד. ולציונות צפויים ימים קשים ומרים. במשך ארבעת־ששת השבועות הבאים יתבררו כוונות הממשלה כלפי ארץ ישראל; בכל אופן נדע מסקנות ועדת־החלוקה. לא אגזים אם אומַר, שהממשלה תראה את עצמה במצב לא־נוח, אם בדרך־נס תהיינה מסקנות הועדה לא כל־כך רעות ולא נדחה אותן מיד. אולם אין “סכנה” גדולה בשביל הממשלה, שהצעות הועדה תהיינה בנות־דיון מבחינה יהודית. אין איש מאתנו יודע עדיין מה בלב הועדה. גם הממשלה אומרת לנו, שאף היא אינה יודעת. אבל נדמה לי, ששוללי החלוקה יכולים לישון במנוחה. אם כל שליחות הועדה לא היתה אחיזת־עינים בלבד, אם כל החלוקה לא נקברה עוד בחורף שעבר במו“מ עם מוסוליני, או אחר־כך, במו”מ עם המלכים הערבים, – הרי אפשר להניח, שהועדה תקבור את התכנית, והממשלה תצא בידים נקיות מכל הפרשה הזאת. אבל לא רק המדינה היהודית היא בסכנה: גם העלייה, חוששני, היא בכל רע.

יתכן, שהממשלה לא קבעה עדיין עמדתה הסופית. הממשלות האנגליות אינן ממהרות בקביעת עמדה סופית. הן עלולות לשנות דעתן לפי חליפות הנסיבות. אבל הנסיבות אינן נוחות לנו; הן משתנות לרעתנו, וטוב שלא נשגה באשליות – אלא נתכונן ליום רע. נתכונן לא באזלת־יד וברפיון־רוח ובהרגשות דפיטיסטיות ובשבירת־הרצון – אלא באומץ ובתבונה של מיואשים, הנלחמים על קיומם כשגבם אל הקיר.

ועלינו להיגמל ממליצות ומשיגרה, שהתרוקנו מתוכנן. עד עכשיו ידענו רק אמצעי אחד: לצעוק. מסופקני, אם יש תשועה לנו בכוח הצעקה. אין שנה זו שנת 1930 – לא ביהדות ולא בעולם, לא באנגליה ולא בארץ.

בימי פּספילד שלטה באנגליה ממשלת־מיעוט, שרבים מחבריה היו ידידינו. רבי־המדינה היו מחוץ לממשלה, ונוח היה להם להתנגד למעשי הממשלה הבלתי־אהובה והחלשה. סיימון, בולדווין והילשם יצאו במחאה נגד “הספר הלבן”. עכשיו יש באנגליה ממשלה תקיפה, פופולארית, עם רוב עצום בפרלמנט ופרסטיז’ה חדשה ואדירה בעם. ממשלה זו – כך סבור העם – הצילה את אנגליה ואת העולם מחורבן. הלך־הרוח השליט בממשלה ובציבור הוא הלך־רוח “ריאליסטי”. האזניים אטומות עכשיו לתביעות יושר וצדק, ואף הבטחות והתחייבויות ישנות (וגם חדשות: רק לפני שבועות הבטיחו חסות לצ’כוסלובקיה), אינן עוד מטבע עוברת לסוחר. בנין ורסיל נהרס עד היסוד, ואין רוצים לזכור הבטחות לא־נוחות, שניתנו פעם. הסגירו את חבש, על אף ההכרזה של חמישים מדינות ע"ד סנקציות. הסגירו את סין על אף הברית של חבר־העמים. הסגירו את צ’כוסלובקיה. לא זכרו אפילו להבטיח גורל מאות אלפי הפליטים מחבל הסודטים.

הבטחות והתחייבויות ניתנו לפירושים. והמבטיחים והמתחייבים הם המפרשים, לא אנו. ואין בית־משפט עליון, כאשר מדמים עוד כמה תמימים בינינו. לית דין ולית דיין בימינו אלה וכל דאלים – גבר.

ובימים אלה אין אנו רשאים להוציא מן החשבון, שעלולים להפקיר אותנו. איני אומר, שיפקירו. אין להתייאש מראש – ועדיין נעמוד במערכה פה ובכל חזית פוליטית אחרת, שיש לנו בפינות העולם. אבל אין אנו רשאים להתעלם מהאפשרות הרעה ביותר. ועלינו לדאוג ליום רע – ולהתכונן.

בשעה זו יש לנו שתי חזיתות: חזית הביטחון בארץ וחזית המדיניות באנגליה. לפני הידיעה המרעישה על י"ט קרבנות חדשים בטבריה³ ומי יודע כמה עוד צפויים לנו בימים הבאים. אך איני חושש לחזית זו. במצב זה אין אנו רשאים לעשות רק חשבון היחיד: בכל אחד מאתנו בארץ יכולה לפגוע חרב המרצחים. אולם חשבון הכלל הוא שונה ממנו. המהומות גרמו אבידות יקרות וקשות לישוב – גם בנפש וגם ברכוש. אבל החשבון הכללי הוא לטובתנו. הישוב התחזק ונתבצר, ועוד עלול להתחזק, אם נוסיף לפעול באומץ ובתבונה ובנאמנות כאשר פעלנו עד עכשיו. אנחנו שרויים במצב של מלחמה בארץ, ובמלחמה יש חשבונות עליונים. לא הפסדנו כל עמדה – להיפך, ביצרנו מעמדנו. גם מבחינה התיישבותית־משקית – אם כי המצוקה גדלה ותגדל – וגם מבחינה פוליטית־צבאית.

הטרגדיה המזעזעת והמדכאת של היהדות בגולה עכשיו היא לא רק בזה שקיבוצים שלמים וגדולים נרדפים, נהרסים ונחרבים, אלא שאנו מחוסרי ישע ומגן, ואין אנו יכולים אפילו לעמוד על נפשנו. יהודי גרמניה, פולין, רומניה וצ’כוסלובקיה אינם יכולים אפילו להילחם על זכויותיהם, אינם יכולים אפילו למחות ולצעוק על החמס והנישול והגירוש וההתעללות. אין שומע לצעקותיהם – ואפילו מפחדים לצעוק. הוטלה אימה על תפוצות הגולה, והיהדות בארצות הרשע משותקת ביסוריה.

בארץ אנחנו נלחמים – ומלחמתנו אינה עולה בתוהו, אנחנו כובשים עמדות חדשות ומבַצרים את הישנות. זוהי הנחמה האחת, שיש לעם היהודי בזמננו. וכמה שימָשכו המהומות – נגבּר חיילים, אם־כי באבידות יקרות.

מסופקני, אם ידכאו את המהומות בכוח – אם־כי איני שולל את האפשרות הזאת וסיכוייה. בתוספת צבא, בגיוס מורחב של יהודים, ברצון טוב יותר היינו יכולים לדכא את המהומות. הימָצא הרצון הטוב הזה?

והסכנה הגדולה הצפויה לנו – לאו דווקא בהמשך המהומות. חושש אני “לעשית־שלום” – כאשר עשו שלום עם היטלר: על חשבון צ’כוסלובקיה. האם לא קל לקנות את השלום בארץ – על חשבוננו?

סכנה כזו ישנה, והיא ריאלית. איש לא יערוב לנו, שבקרוב לא יבואו בדברים עם המופתי. יתכן, שכבר באו בדברים עם מישהו אחר – עם אבן־סעוד, עם ממשלת עיראק. ויש יהודים המסייעים לכך. מרובים רודפי־“השלום” בקרב היהודים. וח. וידידיו מוסיפים להירגן ולחתור תחתינו – מאחורי גבנו.

אמנם, יש להיזהר מאַנלוגיות מיכניות. מה שקרה במרכז־אירופה אינו מחויב לקרות בארץ. אבל זה יכול לקרות, ואל נעצום עינינו. עלינו לראות בלי כל מורא ואונאה עצמית את כל הסכנות האורבות והצפויות לנו – ולפיהן לכלכל את מעשינו.

דעת־הקהל באנגליה טרודה בעניניה היא. המפנה הפוליטי החדש יתן, חוששני, אותותיו גם ביחס לציונות.

הפוליטיקה האנגלית החדשה אומרת: התחשבות עם עובדות קיימות. התחשבות עם כוח, אלמות, מציאות כמות שהיא. ובדעת הקהל האנגלית של עכשיו ימצאו שוללינו אוזן קשבת לטענות נגד מדינה יהודית של פיל, אבל איני בטוח, שימצאו אזנים קשובות לתביעות עליה יהודית.

הניעגן לעזרת אמריקה? כלומר אמריקה הרשמית, הגויית? אמריקה זו ניסתה לעשות ג’סטה “לטובת הפליטים”, ולא עמדה על ארץ ישראל ולא הזכירה שם הארץ. אמריקה זו נדחקה עכשיו, ע"י הפוליטיקה האנגלית, למדיניות של איזולציה והתרחקות מכל “הסתבכות” חיצונית. אמריקה זו לא עמדה לצ’כים. התעמוד לנו? התריב עם אנגליה בגללנו?

הפקרת צ’כוסלובקיה והתקרבות אנגליה להיטלר אין בהן בשבילנו משום תקנת המצב, אלא להיפך.

חבר־הלאומים?

צ’כוסלובקיה היתה חברה בחבר־הלאומים, ו“ברית” החבר מבטיחה עזרה לשמירת שלמותם ועצמאותם של חבריו. בימי המשבר התקיים מושב החבר – שאלת צ’כוסלובקיה לא הועלתה אפילו על הפרק. אנגליה וצרפת לא ראו כלל צורך, אפילו מבחינה פורמאלית בלבד, אפילו למראית עין, להביא את הדבר בפני המושב.

איני מאמין, שעצת מינכן תקום לעולם. “השלום” של היטלר לא יאריך ימים. אבל בינתים חרך רמיה צידו – ומי יודע כמה ימָשכו ימי הרמיה, והציונות אינה עומדת מחוץ למקום ולזמן.

לא לעולם רשע. ועוד צפויות חליפות ותמורות באירופה ובעולם. הצדק הנרמס עכשיו ברגלים עוד יופיע. אך – היופיע מיד? אין סיכויים לכך. ועלינו להתכונן לשלטון־רשע – ולעמוד נגדו, עכשיו, בימינו, בימים הקרובים.

ובימים אלה עורער עוד יותר הבטחון ב“נדיבים” זרים. יש הרבה צרות בעולם – צרות סין, חבש, ספרד, צ’כוסלובקיה – ואין משגיחין בהן, ואין אהבה שופעת בעולם ליהודים ואין סיכויים רבים, שיַפלו אותנו לטובה.

ואין לנו אלא “אבינו שבשמים” – העם היהודי עצמו. אולם במצב חמור זה, לנוכח הסכנה האיומה הנשקפת לנו – אסור לנו גם לשגות באשליות פנימיות.

כשנקבל מכה, ירימו ראש אויבינו שבעם היהודי. הם כבר הרימו, ובסכנות האורבות לנו יש לאויבים אלה יד. המלחמה נגד המדינה היהודית (והציונות כולה!) מתנהלת לא רק על ידי המופתי ומלכי־ערב והאנטישמיים באנגליה, האנטי־בריטים באיטליה והנאצים בגרמניה, – לשונאי־ציון היהודים יש חלק לא קטן במלחמה זו.

התקופה, שאנו חיים בה, היא תקופה של “מדיניות־כוח”. נפסלו הערכים המוסריים, ניטל כוחן של תביעות היושר והצדק. האוזן אטומה – אוזן השליטים – ואינה מסוגלת לשמוע אלא את קול התותחים. וליהודים אין תותחים.

אם חלילה תבוא הצרה – ואני אומר ומדגיש שוב – אין הכרח שתבוא ואיני אומר שהיא הולכת ובאה, אבל היא עלולה לבוא – אין לנו אלא משען אחד ממשי – הישוב היהודי בארץ.

ומשנה צורך, צורך דחוף, יש לדאוג לביצורו של הישוב. אם תצא הגזירה להסגירני למופתי – רק הישוב בארץ יכול להצילנו.

מובן מאליו, שבינתיים עלינו לעשות הכל למנוע את הגזירה: במו"מ עם הממשלה, בהשפעה על דעת־הקהל באנגליה, באמריקה, בז’ניבה. עלינו להמשיך את פעולתנו הנורמלית, הפוליטית והישובית. עלינו להימנע מבהלה היסטרית ומדפיטיזם. מחר יכול להשתנות המצב, ואין לראות את מצבנו כמיואש. אבל עלינו להתכונן גם לרע ביותר – ועלינו להעמיד את ראשי התנועה הציונית בעולם על כל חומר הסכנה ועל העזרה התכופה, שצריכה לבוא מיד לביצור עמדותינו האסטרטגיות, להרחבת רכושנו החקלאי, ביחוד באזורים המסוכנים והמנותקים, ולציוד הישוב ליום צרה.

לונדון, 7 באוקטובר 1938

עלינו תמיד לראות את הדברים כמו שהם, גם אם הם מרים כמוות. הדבר הגרוע ביותר הוא מנהג בת היענה. הסתרת העינים בחול, כדי להימנע מראית הסכנה אינה מעבירה את הסכנה – אלא חוסמת את הדלת להצלה. העובדות הן עובדות. ובמידה שהן רעות וקשות, בה במידה עלינו לראותן בכל מערומיהן ללא כל טשטוש וללא כל חציצה. פחדנות שכלית ומוסרית אינה טובה מפחדנות גופנית. המצב כמו שהוא איננו טוב, ויתכן שיוּרע. אל נשלה את נפשנו. ובמצב קשה זה יש להיזהר מתרופות אליל.

החזוּת הקשה – – – יתכן, שלא תתקיים. יתכן, שהנבואה השחורה תתבדה, והלואי שתתבדה. אנו עושים עכשיו כל מה שאפשר, למען תתבדה. רק היום דיברנו ממשרדנו טלפונית לשלושת חלקי תבל: אפריקה הדרומית, אמריקה הצפונית, אירופה המזרחית. טלפַנו ליוהניסבורג, לניו־יורק ולוארשה. הזהרנו על הסכנה, ויתכן שאמצעים אלו ואחרים, שלא יפָּסקו, יעבירו את רוע הגזירה.

הלחץ של הערבים הולך וגדל. יתכן מאוד, שמישהו בלונדון מאמץ את התנועה הערבית נגדנו. היטלר ומוסוליני ודאי שאינם מרַפִּים את ידי הערבים. ידוע לנו, וידוע לממשלה, שסוכנים נאציים פועלים במרץ במצרים, ארץ־ ישראל, עיראק, סוריה וארצות ערביות אחרות. הערבים פועלים גם בכוח עצמם. אם־כי אינני מאמין, שלהמונים בעיראק או במצרים נוגע באמת עניין ארץ־ישראל, אבל קרבת דת ולשון ותרבות אינה מלתא זוטרתא. וכל עסקן ערבי, הרוצה לעשות קריירה, יש לו ענין להופיע כמגן ומציל את הערבים בארץ־ישראל. ומי יודע מה יכריע הכף: אם ההבטחות וההתחייבויות, שנתנה לנו אנגליה, אם הצדק והמאור של מפעלנו בארץ, אם המצוקה האיומה של היהדות בגולה וחתירתה לחדש מולדתה העתיקה – או הפצצות והמוקשים של הכנופיות הערביות וההשפעות של מדינות־ערב, הנעזרות בשנאת־ישראל המתגברת בעולם.

כעבור שבוע או שבועיים יחָתם הדו"ח של ועדת החלוקה. ויש שלוש אפשרויות:

א) הועדה תמצא, ששום תכנית־חלוקה אינה “מעשית” ואינה “צודקת”; שאי אפשר לחלק את הארץ ולהקים מדינה יהודית בלי לקפח את הערבים; או שהמדינה הערבית בלי יהודים ובלי עמק־החוף לא תוכל להתקיים; או מסיבה אחרת – פוליטית, כספית, צבאית, או אדמיניסטרטיבית – אי אפשר לחלק את הארץ.

ב) הועדה תציע תכנית של חלוקה, שאי אפשר יהיה לנו לקבלה. רבים בטוחים, שמה שתציע הועדה יהיה גרוע ממה שהציעה ועדת־פיל. אם אנחנו נדחה את ההצעה – אין מי שיתמוך בה, כי הערבים מתנגדים (בגלוי בכל אופן) לכל תכנית של חלוקה, והממשלה, נדמה לי, לא תוציא לפועל חלוקה גם מתוך התנגדות היהודים וגם מתוך התנגדות הערבים.

ג) הועדה תציע תכנית של חלוקה שאפשר יהיה לקבל. כמעט ברור, שהיא לא תעמוד על תכנית־פיל. אין כל יסוד לקוות, שועדת־החלוקה תהיה יותר ציונית מוועדת־פיל. לא היתה אף ועדה אנגלית, שחדרה כל־כך לעומק הרעיון הציוני כועדת פיל. גם הניתוח הפוליטי שלה, ניתוח המצב בארץ, הוא קולע למטרה ונכון ביסודו, אם־כי לא כל הנחותיו מדויקות. אנשי ועדת־החלוקה אינם מסוגלים כלל לחדירה מעמקת, שנתגלתה בועדת־פיל. אין גם “לחשוד” בהם, שהם ידידים לעם היהודי יותר מועדת־פיל. אבל, להלכה בכל אופן, יתכן שהשינויים שהם יציעו בתכנית החלוקה, לא יהיו כולם לרעתנו.

אבל אפשרות שלישית זו היא מסופקת מאוד. בקרב הממשלה אין בכלל כל רצון עכשיו להקים מדינה יהודית. קרוב לודאי, שבעוד שנים־שלושה שבועות נעמוד לפני עובדה, שהועדה, הממשלה או אנחנו, נסלק את תכנית החלוקה.

ומה אז?

כאן יש שתי סכנות: א) שהממשלה תסתלק למעשה מכל פתרון. המצב הנוכחי ימָשך. במובן “המצב הנוכחי” איני מתכוון למהומות, אין לפחד מהמהומות. החשש שלי הוא, שהממשלה תהסס ותפקפק ותפסח על שנים־שלושה סעיפים או יותר, ובינתיים לא תהיה עליה, המצב הכלכלי יוּרע, וגם הישוב וגם התנועה הציונית יסבלו הפסדים קשים. מצב זה לא יוכל להימשך הרבה זמן. כי גם הערבים לא ישקטו. הדבר שהם רוצים בו הוא שלטון עצמי, ממשלה ערבית. וכאן אני בא לסכנה השנייה: מו"מ בין אנגליה והערבים על יסוּד מדינה ערבית. לשם נוחיוּת לא יקראו לה מדינה ערבית אלא “פלשתינה עצמאית”, אבל אין הבדל בין שני אלה. עצמאות לארץ־ישראל עכשיו – פירושה מדינה ערבית, כי הערבים הם יותר מרוב של שני־שלישים. זוהי לכאורה הסכנה הגדולה ביותר, כי פירושה – הפסקת העליה, שיתוק ההתישבות היהודית והסגרת הישוב הקיים לידי הערבים.

בעיני אין זו סכנה חמורה, אם־כי עכשיו אין היא בגדר דמיון. ורבים באנגליה – לא רק בארצות־ערב – חושבים על זה – – – אם רק הישוב היהודי בארץ לא יכָּנע. היה זמן, שכוח הציונות היה בעיקר בתוך העם היהודי. ז. א. בגולה¹. הישוב לא היה עדיין נושא מדיני, אלא נשוא. הציונות נשענת לא רק על כוחנו בארץ, אלא על רצון העם בגולה. אילו היה רצון זה יותר חזק, יותר פעיל, יותר מכוּון בשנים הקודמות, היה מצבנו בארץ אחר לגמרי. לא ארבע מאות אלף – אלא מיליון יהודים יכלו כבר להיות בארץ. אפילו בשנים אלה לא נעשה כל מה שאפשר היה לעשות. ההתישבות החקלאית פיגרה לעומת העליה העירונית, ופעולת הים היתה מוזנחת כמעט לגמרי. העם לא נתן את האמצעים הדרושים לעבודה יותר רחבה. התנועה הציונית ידעה לדבר הרבה יותר מלפעול.

אולם עכשיו מונח הכוח העיקרי של הציונות בישוב עצמו. ציבור של ארבע מאות אלף ויותר הוא כוח גדול בארץ קטנה זו. ויש לקחת בחשבון לא רק את הכמות. אלא את האיכות. בערים העיקריות – ירושלים, תל־ אביב, חיפה – אנחנו הרוב. רוב נטיעות־ההדר בידינו. התעשיה היא כמעט כולה שלנו. נמל אחד הוא לגמרי שלנו. יש לנו חלק הגון בקרקעות הטובים ביותר של הארץ – בעמקים. החשמל וים המלח הם בידי חברות שליהודים יש השפעה רבה עליהן. כוח־ההגנה שלנו גדל. יש עוד פירוד פנימי בתוכנו, המחליש הרבה את כוחנו, אבל אפשר להתגבר עליו בהנהגה תקיפה ונבונה.

לגבי כוחות עולמיים כוחנו אפס, אבל מבחינת הכוחות הפועלים בארץ אנו כוח גדול, ואני בטוח, שנגד רצוננו אי־אפשר לעשות שינויים יסודיים בארץ. השאלה היא רק: היש רצון זה? הנדע לגייס בשעת־צרה את מלוא כוחנו ולהשתמש בו לשם הצלת עתידנו הקרוב – מבלי להירתע מכל אבדה והפסד, בלי להירתע מכל דבר?

ואם מישהו ינסה להפוך את ארץ־ישראל למדינה ערבית – אני רואה את מרכז הסכנה לא בערבים הדורשים הקמת מדינה כזו, ולא באנגלים הזוממים את הבגידה הזאת – אלא באפשרות של כניעת הישוב. אם רק הישוב ידע לא להיכּנע, ויעמוד נגד המזימה הזאת – יש בטחון גמור, שהמזימה לא תקום. כל זמן שבאנגליה אין משטר פאשיסטי־אנטישמי (דבר זה הוא אפשרי, אם־כי רחוק מאוד) וכל זמן שאמריקה נשארת ארץ חופשית, איני יכול להעלות על הדעת שהאנגלים ירצו לדכא אותנו בכוח ולהכניע אותנו בפני שלטון ערבי. דעת־הקהל באנגליה ובאמריקה תתקומם לכל נסיון להסגיר אותנו בכוח צבאי לערבים.

ואם־כי אין עדיין לדבר על נכונות הממשלה להסגיר אותנו לערבים, ולא על נקלה תגיע הממשלה הערבית לידי מסקנה, להפוך את ארץ ישראל למדינה ערבית (דעת הקהל באנגליה, העיתונות והפרלמנט לא במהרה ישלימו עם בגידה כזו בעם היהודי), אבל סכנה כזו ישנה, ואני רואה משום כך את תפקידנו הראשוני והמרכזי בשעה זו להכין, להכשיר, לאַרגן ולצייד את הישוב, למען יוכל וירצה לעמוד על נפשו בכל האמצעים והיכולת אשר בידו.

אנו עומדים לפני קרב מכריע, אם לא אחרון. אין קרב אחרון בהיסטוריה. ועלינו להתכונן לו – ברוח ובחומר. לנוער היהודי בארץ אולי יהיה בתקופה הקרובה התפקיד העיקרי בהצלת תקותנו. ברגע זה יש לזכור את האמת הפשוטה והעמוקה: בגולה ההיסטוריה שלנו נעשית על־ידי אחרים, בארץ – על־ידנו־אנו. ויזומו אחרים אשר יזומו, יעשו אחרים אשר יעשו – אם אנחנו נדע גם בתנאים הרעים והנסיבות האיומות ביותר לעשות היסטוריה – לא יוכלו לנו!

ומשום כך אין אני מצטרף לכל אלה הסבורים, שאם מסקנת ועדת־ החלוקה או החלטת הממשלה תהיה עכשיו נגד הקמת מדינה יהודית – יורדת המדינה מעל הפרק. ע"י האנגלים והערבים בלבדם לא תיפּתר שאלת ארץ־ישראל. איני מזלזל בכוחם. איני מפחית ערך התנועה הערבית והתנגדותה לנו. ופחות מכול אני נוטה לבטל את כוחה ועצמתה של האימפריה הבריטית. אילו היתה השאלה: הקמת מדינה יהודית או קיום הצי הבריטי – היתה כפו של הצי מכרעת. אולם ביחס לעתידה הקרוב של הארץ אין לאשרנו ניגוד בין קיום הצי הבריטי ובין קיומנו. וגידולנו בארץ אינו כרוך בחולשת האימפריה, אלא להיפך, על אף מחשבת כמה ממתנגדינו באנגליה. רק הכניעה שלנו, רק פחדֵנו, רק רפיון רוחנו עלולים להיות בעוכרינו. משום כך איני פסימי – בכל הערכתי הפסימית של המצב כרגע.

תיתכן גם סכנה שלישית: ניסיון להכריח אותנו להסכם עם הערבים. הסכם יהודי־ערבי הוא בעצם פתרון אידיאלי, רצוי מאד, וכל ימי בהנהלה שאפתי להסכם זה וגם חיפשתי דרכים להגשימו. אולם בשעה זו, לאחר שלושים חודש של פרעות ורציחות, כשמצדנו נפלו מאות קרבנות, ומצד הערבים אלפים, כשמשקנו סבל הפסדים קשים, ומשק הערבים אולי חרַב, כשהשנאה בקרב הערבים נתחדדה והחריפה, ויד הערבים הקיצוניים, אויבינו־בנפש, רוממה, ואימתם מוטלת כמעט על כל ערבי א"י – קשה להניח, שהערבים יסכימו לתנאים מתקבלים על דעתנו.

בלי היות לנו מדינה איני מניח – קשה בכל אופן להניח – שהערבים יסכימו לעליה יהודית הגונה לארץ־ישראל. ואם הם יסכימו רק לעליה קטנה, שתבטיח השָארוּת רוב ערבי תמיד בארץ, כלומר: שתדון אותנו להישאר מיעוט נצחי – אנו לא נוכל לתת יד לסידור זה. דברים אלו נוסחו שלשום בהצהרה שנתפרסמה מטעם הסוכנות: “העם היהודי מוכן כמקודם לעבוד שכם אחד עם הערבים לטובת הארץ בכללה, אבל אין הוא יכול לדון על מעמד של מיעוט או על צמצומים שרירותיים בזכותו הבלתי־המופקעת לשוב למולדתו”.

יש יהודים שאולי יסכימו לדבר אחד משני הדברים האלה; אבל אם הישוב נגדם והתנועה הציונית תתמוך בו, איני מאמין, שאפילו הממשלה האנגלית תוכל להטיל עלינו גזירה של מיעוט. אמנם היא יכולה לקצץ את העליה – – – והסכנה הגדולה ביותר הצפויה לנו היא לא מדינה ערבית, לא ביטול המדינה היהודית בחלק מן הארץ, אלא המשכת המנדט וקיצוץ העליה. זהו בעצם הדבר הקל ביותר לממשלה והרע ביותר לנו.

אך הערבים לא יסתפקו רק בקיצוץ העליה. הם נלחמים על שלטון עצמי, והם לא יחדלו, לדעתי, מזה גם לאחר שתודיע הממשלה, שתכנית החלוקה בטלה. הערבים ילָחמו בקיום המנדט, כלומר: בקיום שלטון אנגלי בארץ. כי המנדט יש בו תוכן כפול: כשאנו אומרים מנדט – אנחנו מתכוונים לעליה יהודית ולהתישבות יהודית. אם מנדט כזה ימָשך – הרי הדבר מבחינת האינטרסים שלנו בסדר. אבל אלה החושבים, שהמשכת המנדט כרוכה ממילא בעליה גדולה ובהתישבות בכל הארץ – טועים. תיתכן המשכת המנדט בלי עליה ובלי התישבות. אבל הערבים לא יהיו מרוצים גם ממנדט זה. כי מבחינה ערבית – מנדט, פירושו: שלטון אנגלי. בעיראק היה מנדט אנגלי. שם לא היתה שאלת עליה יהודית – ואף־ על־פי־כן נלחמו העיראקים במנדט, כי הם רצו בשלטון עצמי.

גם בארץ יוסיפו הערבים להילחם במנדט – אף אם לא יהיה מלוּוה בעליה יהודית רחבה. במוקדם או במאוחר תתעורר שוב שאלת השלטון בארץ. וכל שלטון עצמי לארץ, כשאנו מיעוט, פירושו: מדינה ערבית. אם הישוב ידע וירצה לעמוד על נפשו ולא יכָּנע בשום אופן לשלטון ערבי בארץ, לא תקום מדינה ערבית.

(מתוך מכתב למיניסטר־המושבות, לונדון, 1 בנובמבר 1938)

– – – הצהרת־בלפור היתה מפעל גדול של תיקון־מעוּות – נסיון לעקור פשעי שנות מאות של הנצרות כלפי אומה נרדפת ומחוסרת מגן. לביצוע ההצהרה נדרשו רצון טוב ונחרץ, אומץ־לב, תבונה, וחכמה ממלכתית. שלוש מאות אלף היהודים, שעלו ארצה בתלאות וקשיים רבים במשך עשרים שנה – כלום אי־אפשר היה ברצון טוב להעלותם במשך שתים־שלוש שנים? וכלום מן הנמנע הוא עכשיו, במצב הנואש של עמנו בכמה ארצות אירופה, להעלות ארצה מאות אלפים יהודים, כשברור לכל אחד, שהדבר יתכן בלי לשלול אף מערבי אחד את מחיתו? כי התנאי הזה, להגנת האינטרסים של הישוב הבלתי־יהודי, הוא באמת ההגבלה המוצדקת היחידה, שיש להציג לעליה יהודית.

אומרים לנו, שאנו ניצבים מול המשׂטמה של העולם הערבי. מהו הבסיס המוסרי של משטמה זו? הישנה הגירה מעיראק, סוריה, סעודיה? כלום אין להם למעלה משטח־אדמה מספיק לכל בני עמם? המדינות הערביות שליטות בשטחים עצומים, שגדלם כגודל כל אירופה, חוץ מרוסיה. עיראק שימשה ממגורה של האימפּריה הרומית. ישובה הגיע אז לעשרים מיליון בערך. היא היתה, והיא עלולה להיות שוב, אחת הארצות הפוריות ביותר בכדור הארץ. מהי הטינה, שיש לשלושת מיליוני העיראקים, המושרשים לבטח בארצם, על בנין הארץ ע“י יהודים? כלום יסַכן בנין זה את בטחונם, רווחתם? מה הם האינטרסים החיוניים והמוצדקים, מהו המשפט והצדק, העומדים מאחורי התנגדות המדינות השכנות, שיש בהם להטיל על אימפריה אדירה הפרת התחייבותה החגיגית, שניתנה קבל העולם כולו, לסייע לאומה היחידה המחוסרת ארץ לקומם מחדש את מולדתה העתיקה? האימפריה הבריטית בנויה על “משחק הוגן”. האמונה בהגינות בריטית היא שביצרה את הפּרסטיז’ה הבריטית בכל רחבי עולם. ועליה רחבת־מידה לא”י היא עכשיו שאלת חיים ומוות למיליוני יהודים ולעמנו כולו, בשלמותו.

כלום אפשר עכשיו לומר ביושר־לב – ועל יושר זה גאה העם הבריטי בצדק – שבאשר העם היהודי נתון עכשיו לרדיפות אכזריות ואיומות יותר מאשר באיזה זמן אחר – הרי זוהי אמתלה הוגנת לסגור את שערי הבית־הלאומי בפני בניו המתפרצים ארצה?

נימוק שני ניתן להגבלת העליה: המהומות. מי אחראי למהומות? כלום אנחנו היהודים התיצבנו בצד ונמנענו מלמלא את תפקידנו, או סירבנו לחרף נפשנו למען הגנת חיינו ושמירת הבטחון והחוק? יש עשרות אלפים צעירים בארץ גופה, שימסרו בשמחה את חייהם – לא להתקיף את מישהו אלא למנוע רוצחים וליסטים משפיכת דם נקיים ולעזור באמונה לממשלה בהחזקת הסדר והחוק בארץ הקדושה. לפחות כמספר זה היו מוכנים להגן על משטר המנדט בארצנו.

אומרים לנו, שאין זו אלא “נסיגה זמנית”. היו כמה וכמה נסיגות, ואין זכרוננו מעלה אף אחת, שהיתה רק “זמנית”. בשנה האחרונה הודיעה ממשלת הוד מלכותו מתוך יזמה משלה, בעקב החקירה והדו“ח של הועדה המלכותית, שעל יסוד תכנית חלוקה הבית־הלאומי היהודי “יהָפך למדינה יהודית, שבידה יהיה השלטון על העליה”. אולם באותו זמן – ומתוך נימוקים שלא ניתנו להסברה – הוּכה הבית־הלאומי מכה אנושה. העליה היהודית, שסידורה עמד להימסר לבית היהודי, צומצמה באופן מגוחך וטרגי והועמדה על המספר העלוב של אלף לחודש. נאמר לנו, שאין זה אלא “אמצעי זמני ויוצא מן הכלל”. אבל לאחר שמונה חודשים חזר הדבר, ונשנה שוב לאחר ששה חודשים נוספים, ועכשיו אומרים לנו, שיש צורך ב”נסיגה זמנית".

– – – מדיניות העליה הנקוטה בידי הממשלה עשויה להטיל עלינו מעמד של מיעוט נצחי בארץ. יש עכשיו כחצי־מליון ערבים יותר מיהודים במערבה של ארץ־ישראל. הריבוי הטבעי הערבי הוא מעשרים ושנים עד עשרים וארבעה אלף לשנה. לזאת יש להוסיף את העליה הערבית, הליגלית והבלתי־ ליגלית. החזקה ב"מכסימום פוליטי לגבי העליה – פירושה רווח גדל וגדל בין הישוב הערבי והיהודי בארץ. פירושה גם אי־שקט מתמיד בארץ. בתנאים הקיימים – ישוב יהודי קטן בארץ הנתון להתקפה חוזרת ונשנית מצד הערבים – מחייבים התערבות צבאית חוזרת ונשנית לשם דיכוי המהומות – דבר שאינו רצוי משום בחינה: בריטית, ערבית, או יהודית. לדעתי, אין זה פתרון.

תמיד היינו להוטים אחרי הבנה הדדית עם שכנינו הערבים. במשך כמה שנים היה כותב האגרת הזאת וחבריו בארץ־ישראל מתאמצים להגיע להבנה הדדית גם עם ערביי ארץ־ישראל וגם עם מנהיגים ערביים מחוץ־לארץ.

אולם תמיד הועמדנו בפני קשיים – – – ואולי הגדול ביניהם היתה העובדה, שהערבים לא האמינו אף פעם ברצונה הנחרץ של בריטניה הגדולה להקים את הבית־הלאומי היהודי. אבל מעולם לא נרתענו ממו"מ עם ערבים, ולעולם לא נסתלק מהמשכת מאמצינו להגיע אתם לידי הבנה הדדית.

אולם התכנית לשיתוף מלכי־ערב מעוררת דאגות קשות. הרגשנו קצת רווחה, כששמענו בשיחתנו האחרונה, שהאופי הבין־לאומי של המנדט לא יפָּגע. אולם העובדות חזקות מנוסחאות. כלום רק מדינות־ערב מעונינות בארץ־ישראל? גם למדינות אחרות יש ענין בארץ הזאת, ואולי מתוך הצדקה מוסרית ופוליטית גדולה יותר, כגון כמה מדינות אירופאיות והריפובליקה הגדולה בצפון־אמריקה. מדוע לא יצורפו גם אלה לדיונים המוצעים?

יתר על כן, הרבה תלוי במכוּון הריאלי של צירוף מושלי ערב. המוכנה אנגליה לקיים את הבטחתה לעם היהודי ולסייע באופן מעשי לפתרון הבעיה היהודית ע"י העלאה לארץ בזמן קצר ביותר, לפחות מיליון יהודים (מתוך שמירה קפדנית על התנאים המגינים על אינטרסי האוכלוסים הבלתי־יהודים)?

המוכנה אנגליה לומר בגילוי־לב למלכי־ערב: אנו חייבים ואנו עומדים לקיים את התחייבויותינו והבטחתנו ליהודים. לכם יש ענין לא־פחות מאשר ליהודים בקיום התחייבויותיה של בריטניה. סוף־סוף הרי אנו היינו המשחררים והמייסדים של מדינות־ערב המיוצגות על ידכם. אתם בני בריתנו. אנו מוכנים להרחיב ברית זו ולכלול בתוכה קהיליה יהודית רחבה ורבת־השפעה – קהיליה חזקה גם מבחינה מספרית וגם מבחינה כלכלית, – שיש בידה להציע לכם דבר־מה בעל־ערך. אתם שליטים בשטחים רחבי־ידים בלתי־מפותחים. אתם זקוקים למדע, לארגון, לטכניקה, להון, ובכל אלה יש בידי היהודים לעזור לכם. ברית יהודית־ערבית בחסותה של בריטניה יש בה ברכה פוליטית רבה גם לכם וגם ליהודים. אם זהו הדבר אשר יאָמר למלכי ערב – יתכן שההתיעצות אתם תשא פרי. אולם בלי מדיניות חיובית רבת־היקף ונחרצה מעין זו עלולה התערבות מלכי־ערב בעסקי ארץ־ישראל להביא רק לתוצאה אחת – בין שמתכוונים לתוצאה זו ובין שאין מתכוונים לה – והיא: חתירה תחת הבסיס המשפטי והבין־לאומי של המנדט.

– – – ארץ־ישראל ההיסטורית, שעליה חלה הצהרת־בלפור, נחלקה כבר פעמיים. פעם בסידור התחומים בין המנדט הבריטי והצרפתי לאחר תום המלחמה, כשהגליל הצפוני, מהגבול הנוכחי ועד נהר ליטני, נמסר לצרפת, יחד עם מחצית א“י המזרחית, שקוראים לה חבל החורן. אולם החלוקה לא נסתיימה בזאת. לאחר־כך נקרע כל שאר ארץ־ישראל המזרחית ונהפך לאֶמירוּת ערבית. העוני והקפאון של עבר־הירדן, בהשוואה למערב א”י, בולטים למדי ואינם זקוקים לתיאור מיוחד. רבים מערבי עבר־הירדן רצו בחזירתנו למזרח ארץ־ישראל. לא פעם הוזמַנו להתישב שם והוצעו לנו שטחים רחבים. לא יכולנו ללכת שמה רק מטעם אחד: התנגדות השלטונות הבריטיים.

– – – ברור, שהחלוקה בין עבר־הירדן לבין מערב ארץ־ישראל היא מלאכותית, כפי שאפשר להיווכח מהעובדה, ששני מפעלי־משק גדולים (חברת החשמל וחברת האשלג) שכוּנים בשני עברי הירדן. – – –

ועכשיו זוממים לקרוע שוב את ארץ־ישראל לגזרים. קשה לי למצוא מלים הולמות לומר לך, מה הדבר הזה לעם היהודי – העם היחידי בעולם שהוא “מחוסר ארץ”. ברוסיה הצארית לפני המלחמה היה “תחום מושב” ליהודים. מחוץ ל“תחום” לא היה יהודי רשאי לגור. דבר כזה, נדמה לי, לא היה קיים בשום ארץ אחרת, ועכשיו אומרים לנו להקים “תחום מושב” כזה בארץ־ישראל – בבית־הלאומי שלנו. איני יודע עם אחר בעולם המרותק בקשר עמוק לארצו כיהודים לארץ־ישראל. דווקא מפני שגורשו מהארץ ובמשך כאלפיים שנה נותרו מחוסרי־מולדת וסבלו מחוסר־מולדת כאשר לא סבל שום עם אחר בהיסטוריה האנושית – קשרם לאדמת ארץ־האבות נשתרש כל־כך עמוק בלבם. האומנם לא יֵדע העם הבריטי לכבד את העמוק שברגשות העם היהודי – ולא ירגיש באכזריות הבלתי־אנושית שבהקמת “תחום־מושב” ליהודים בארץ מכורתם?

כשפרסמה הועדה המלכותית הצעתה לחלק את הארץ, הרגשנו כאב עמוק. לאחר שנתאשרה ההצעה ע“י ממשלת הוד מלכותו, גמרנו בלבנו לדון בהצעה. הדבר שאיפשר לנו את הדיון הזה היה – הנימוקים שניתנו בהצהרת המדיניות של הממשלה, אשר נתפרסמה יחד עם הדו”ח של הועדה המלכותית. נימוק אחד היה, שהיהודים יקבלו ברשותם המלאה את השלטון על העליה היהודית בשטח המוצע להם. הנימוק השני הוא, שהבית־הלאומי יהָפך למדינה יהודית. היהודים יחדלו לחיות חיי־מיעוט, והבית היהודי ישוחרר מכל אפשרות להיות נתון בעתיד תחת שלטון ערבי.

זה היה הפיצוי החלקי, אשר הביא אותנו לדון על תכנית החלוקה, אם־כי ידענו היטב, שהצהרת בלפור הכילה מלכתחילה אפשרות של מדינה יהודית בכל ארץ־ישראל ההיסטורית.

אולם מה שנראה עומד עכשיו על הפרק – זוהי תכנית־חלוקה בלי מדינה יהודית. משיחתנו אתך הבינונו, שתכניתה של הועדה המלכותית מסולקת. במקומה, כנראה, עומדים לקרוע שוב שטח נוסף של מערב ארץ־ישראל, ולהוציא אותו מכלל הבית הלאומי. זוהי תכנית של חלוקה עם מנדט מצומצם (במידה שהוא נוגע לבית הלאומי), הפועל רק בחלק של מערב ארץ־ישראל, ואפילו כאן רק בהגבלות נוספות. באמוּנה, איני רואה אפשרות לישב זאת עם איזו מידה של הגינות, או עם שמירה על התחיבות בין־לאומית או עם צדק אלמנטרי. – – –

בישיבת הועד הפועל הציוני, לונדון, 13 בנובמבר 1938

– – – המאורעות המדיניים של השנה נסתיימו בפרסום שתי תעודות: א) הדין וחשבון של ועדת החלוקה, ב) הצהרת הממשלה. התוכן של שתיהן ניתן לסיכּום קצר.

הדין וחשבון של ועדת־החלוקה מצטיין בדבר אחד: הוא מתקלס גם ביהודים וגם בערבים. עד עכשיו היו לנו ועדות רשמיות משני סוגים: סוג אחד, שהתכוון להניח דעתם של הערבים בלבד, כגון ועדת־שאו. סוג שני, שניסה לספק במידת האפשרות גם רצון היהודים וגם רצון הערבים, כגון ועדת־פּיל. ועדת־החלוקה גילתה דרך חדשה: להתכחש לשני הצדדים גם יחד.

ליהודים מציעה ועדה זו “מדינה”, שאינה אלא עלבון והתעללות. עלית היהודים והתישבותם יש להתיר רק במידה, שהן מועילות ונחוצות לערבים. אולם גם הערבים יוצאים מועדה זו בשן־ועין: השטח המוּצע למדינה הערבית הוא שליש ממה שהציעה להם ועדת־פּיל, והדין וחשבון קובע, שאין הערבים מסוגלים להתקיים בלי עזרת היהודים ותמיכתם הכספית. למסקנות הועדה יש רק משמעות פוליטית אחת: אין להעניק עצמאות לא לערבים ולא ליהודים; השלטון בארץ צריך להישאר בידי אנגליה – לעולם ועד…

בהצהרת הממשלה שנתפרסמה עם הדין־וחשבון של ועדת־החלוקה, יש רק דבר אחד ברור: חיסול תכנית־פּיל להקמת מדינה יהודית וערבית בארץ. כל השאר מטושטש וסתום ונותן מקום לחששות קשים. מדאיגה ביחוד הפיסקה האומרת שהחומר “החשוב” שליקטה הועדה, יהיה לפני עיני הממשלה בשקלה את המדיניות העתידה.

האלטרנטיבה היחידה הנראית עכשיו לממשלה במקום הצעת־פיל היא – הבנה הדדית בין היהודים והערבים ו“ממשלת הוד מלכותו מוכנה למאמץ נחרץ למען קדם הבנה זו”. לשם כך יוזמנו ללונדון נציגי ערבי ארץ־ישראל והמדינות השכנות מצד אחד ונציגי הסוכנות היהודית מצד שני, והממשלה תדון עם כל צד לחוד על המדיניות העתידה. – – –

בכינוס הישובי של הועד הלאומי, ירושלים, 12 בדצמבר 1938

– – – לא נבין את מצבנו הפוליטי אם לא נראה את הרקע העולמי ומסגרת התנאים הבין־לאומיים, שבהם נתונה היאבקותנו הפוליטית.

השפעת המצב המדיני בעולם על המזרח הקרוב

רק לפני חודשים אחדים היינו עדים לכישלון איום ומעציב של אנגליה ובעלת־ בריתה צרפת – כישלון מדיני וגם מוסרי. אם היה הכרח צבאי או אחר לאנגליה ולצרפת להיכנע להיטלר ולהקריב את צ’כוסלובקיה, אם לא – לא אנחנו נהיה השופטים. אולם לא נוכל להתעלם מהעובדה המרה הזאת ומכל השתמעויותיה. ראינו שתי ממלכות אדירות, העומדות בראש הדימוקרטיה האירופית, נכנעות לאלמות הגסה של מדינת הנאצים, ואומה קטנה, אולי ההגונה באומות שקמו לתחיה אחרי מלחמת־העולם, הוקרבה קרבן לרפיונם, פחדם או בגידתם של בעלי־בריתה וידידיה החזקים; צ’כוסלובקיה ניתנה טרף לגרמניה. מאורע מחריד זה לא היה מאורע מקומי, אף לא אירופי בלבד. הוא נתן אותותיו בכל מערכת היחסים והכוחות הפוליטיים בעולם; הוא לא יכול שלא להשפיע על הפינה הזאת בעולם, על המזרח הקרוב, שאנחנו רק חלק ממנו. האימפּריה העולמית של בריטניה, המשמשת עד עכשיו גורם מכריע בחלק זה של העולם, נתגלתה לעמי־המזרח בכשלונה ובחולשתה, ואולי גם בחרפתה. האינטריגות של שלטון הנאצים ובן־בריתו ברומא, שרִשתן פרושֹה על־פני כל כדור הארץ – ואין זו מליצה בפי – נעשו עכשיו נמרצות ואפקטיביות יותר לאחר הסגרת צ’כוסלובקיה. נימוקי הנאצים נשמעים עכשיו יותר ממה שנשמעו קודם. אינטריגות אילו נותנות תוקף גדול יותר לעולם הערבי, המקיף את ארצנו הקטנה מכל העברים. עולם ערבי זה, המתפשט מן המפרץ הפרסי באוקינוס ההודי ועד מיצר גיברלטר באוקינוס האטלנטי, הכולל חצי־האי ערב, עיראק, סוריה, מצרים, תוניס, אלג’יר, מרוקו, עמד עד עכשיו תחת השפעתן של שתי הדימוקרטיות המערביות הגדולות, של האימפּריה הבריטית והצרפתית, עכשיו הוא הולך ונתפס יותר ויותר ברשת האינטריגה הנאצית והפאשיסטית, הנארגת בברלין וברומא. הערבים יודעים עכשיו, שבהתנגדותם לשתי אימפּריות אלו יש להם עוזרים נועזים, מחוצפים ומצליחים. העוזרים הללו אולי מסוכנים הרבה יותר לקיומם, לחופשתם ולעתידם מן השליטים הנוכחים. אבל בריב עם השלטון הקיים אין בודקים באמצעים וגם מתעלמים מן הסכנה של האלטרנטיבה השניה. ראינו זאת לא פעם גם בתוכנו. מנהיגים מרחיקי־ראות שביניהם יודעים היטב, שאם יש סכנה חמורה לעתידן של מצרים, של עיראק ושל כל הארצות הדוברות ערבית – הרי זוהי סכנת ההשתלטות והדיכוי של שתי המדינות הטוטליטריות. אולם סכנת שתי מדינות אלו היא סכנה בעתיד וסמויה מן העין בשביל הערבים. מה שבולט ומורגש בהווה זהו השלטון הזר של צרפת ואנגליה. ההתגברות והנצחונות של שתי ארצות הדיקטטורה בשנים האחרונות, קודם בחבש ואחר־כך באוסטריה וצ’כוסלובקיה, גרמו לאורינטציה חדשה בעולם הערבי ונתנו לעמי־ערב אחיזה חדשה במלחמתם נגד אנגליה וצרפת. ואורינטציה זו ונסיבות בין־לאומיות אלו אינן יכולות להישאר בלי השפעה ניכרת ומתגברת על מצבנו אנו. וכשאנו עומדים בהיאבקות קשה כל־כך עם אותה מדינה גדולה, אשר היתה הראשונה להכיר בנו כאומה, אישרה זכותנו למולדת וסייעה – אם כי בהיסוסים והפרעות לא־מעטים – לעלייתנו ולהתישבוּתנו בארץ; כשאנו עומדים בהיאבקות עם המדינה האנגלית, שהיא הידידה הטובה, כמעט היחידה, חוץ מאמריקה, שנשארה בעולם המטורף ורווּי־המשטמה לאומה היהודית – אין אנו יכולים להתעלם מהרקע העולמי הזה ומהגורמים הבין־לאומיים הפועלים בעולם כולו, ובאופן מיוחד במזרח הקרוב.

לאחר שלוש שנות־מאורעות

בארץ גופה אנו עדים לפרדוקס משונה. עוד מעט תימלאנה שלוש שנים למהומות. נקרא לדבר בשמו האמיתי: זה השנה השלישית אנו עומדים במלחמה. מה שמתרחש בארץ זה שלושים ושנים חודש – זוהי מלחמה נגדנו. ואינני יודע, אם רבים בתוכנו היו מאמינים, שהישוב מסוגל לעמוד במלחמה זו חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה, שלוש שנים תמימות. עמדנו במלחמה זו ונעמוד בה. נפלו קרבנות, ומי יודע, כמה קרבנות עוד יפלו. במלחמת־העולם הקריב העם היהודי קרבנות פי־אלף, וזו היתה מלחמה לא־לנו. נלחמנו מתוך אונס, ואיש באחיו נלחמנו, בתוך מחנות זרים, זה מול זה. הפעם אנו נלחמים את מלחמתנו. לא אנו התגרינו ואין אנו רוצים במלחמה – זו הוטלה עלינו על־ידי אויבינו בארץ. אבל אנו נלחמים כאן את מלחמתנו־אנו. אין תשלומים לחיי יהודי הנופל בקרב זה. אבל אל נרַפּה את ידינו, ואל נדַכּא את רוחנו. נראה את המציאות כמות שהיא – מציאות מלחמה – ונהיה מוכנים לכל מה שידָרש מאתנו, למען נעמוד בשער. מי יודע, אם מלחמה זו תיגמר כל־כך מהר, מי יודע אם אין היא עתידה להתגבר. מי יודע, אם כל מה שקרה עד עכשיו אינו אלא הקדמה. אבל מבחינת מעמדנו בארץ אין כל יסוד ליאוש ולרפיון־רוח. במשך שלוש שנות־המלחמה לא נהרסנו, לא נכנענו, ולא עוד – אלא שהתבצרנו. התבצרנו בכל המובנים, גם במובן הצבאי וגם במובן המשקי וגם במובן הציבורי.

מגמת החיסול של מפעלנו

אולם לא הסכנות הבלתי־אמצעיות של המלחמה שהוכרזה נגדנו בארץ, לא סכנת אבדן החיים והרכוש הצפויה לנו ממצב־מלחמה ממושך, לא המהומות כשהן לעצמן מדאיגות אותנו כל־כך הרבה. הדבר המאיים עלינו הוא – מגמת החיסול של הבית־הלאומי, המתגברת בתוך ממשלת־המנדט בעקבות המהומות, בעקבות הלחץ הערבי ובעקבות הנסיבות הבין־לאומיות, שרמזתי עליהן בתחילת דברי. מגמה זו לא אתמול החלה, ואינה פרי קפּריסה מקרית. היא נעוצה בגורמים עולמיים, שאין לנו שליטה עליהם, ואל נפחד לראות את האמת המרה כמות שהיא, אל נזלזל בחומר המצב, אל נקטין את גודל הסכנה, אל נרגיל את עצמנו באשליות קלות. נראה את האמת המרה בכל מוראה, למען נתכונן במלוא יכולתנו למלחמה הגדולה והקשה, העומדת לפנינו בחזית הפוליטית. נגייס מלוא־יכולתנו – והיא לא קטנה גם בארץ וגם בגולה – למען נעמוד בשער במלוא זיננו ונגן על תוחלת העם היהודי במולדתו, כי המולדת בסכנה.

משטר האלמות והרשע בגרמניה מתנשא לשלוט בעולם כולו, ואחת ממטרותיו של משטר זה היא השמדה פיסית גמורה של העם היהודי, ולא בגרמניה בלבד אלא בעולם כולו. מה שהיטלר עושה בגרמניה הוא זומם לעשות גם בארץ־ישראל. וסוכניו מסיתים את הערבים לא רק להילחם על הפסקת העליה היהודית וחיסול הבית־הלאומי – אלא לגרש את היהודים מן הארץ. הנאצים מבטיחים לשליטי־ערב עזרת גרמניה בהשמדת הישוב היהודי בארץ. והחוצפה של כמה משליטי־ערב גדלה והולכת, הלחץ על אנגליה מתגבר, הגורם הערבי נעזר בכוחות־האַלָמות המתגברים בעולם – ובתוקף נסיבות בין־לאומיות אלה מתגברת בממשלה האנגלית מגמת החיסול של הבית־הלאומי. בויכוח האחרון בפרלמנט נעשה נסיון לתת פירוש חדש להצהרת־ בלפור. אומרים עכשיו, שהצהרת־בלפור לא נתכוונה לעליה המונית, לא צפתה מראש תגבורת האנטישמיות בעולם – ואין להסיק ממנה את החובה לסייע לקליטת המוני הפליטים היהודים, המהוָה כביכול בעיה חדשה בלתי־צפויה. כאילו בקונגרסים הציונים לפני המלחמה לא היה הציר המרכזי של הדיון קינות־ירמיהו של נורדוי על צרת ישראל; כאילו בשעת מתן ההצהרה לא היתה כוונה מפורשת לאפשר ליהודים לא רק לשוב לביתם היהודי אלא ליהפך לרוב ולהקים קהיליה יהודית בארץ־ישראל ההיסטורית, ולא זו המקוצצת של עכשיו; כאילו לא היו שחיטות המוניות באוקראינה עוד בטרם שנחתם המנדט ואושרה הצהרת־בלפור בסן־רימו; כאילו לא הסכים אפילו בא־כוח עמי־ערב בועידת השלום, בחוזה פייסל־וייצמן ל“עליה יהודית בקנה מידה רחב”; וכאילו כל עיקרה ונשמתה ומטרתה של הציונות, שהצהרת־בלפור באה לחייב, לא היה פתרון שאלת העם היהודי, על ידי הפיכת העם מחוסר־המולדת לעם עצמאי בארצו. עכשיו מנסים לשכוח ולהשכיח את העובדות ההיסטוריות האלה ונותנים פירוש חדש, כדברי ה“טיימס”, “פירוש בריטי ולא פירוש ציוני”, כאילו הצהרת־בלפור לא התכוונה אלא למרכז רוחני בארץ־ישראל.

הכוונות של “השולחן העגול”

אומרים לנו עכשיו, שהתרבותנו בארץ והמשכת מפעלנו בה יותנו בהסכמת הערבים: במידה שיסכימו הערבים נוכל לעלות ולהתישב; בלי הסכמה זו לא תיתכן הרחבת עבודתנו. מנסים עכשיו לערער את היסוד המוסרי והמשפטי העיקרי של מעמדנו בארץ – שאנו כאן “בזכות ולא בחסד”. בפה מודים בנוסח זה, וגם חזרו עליו בפרלמנט בויכוח האחרון. למעשה כופרים בו; ואת העליה החדשה – אפילו עלית ילדים מגרמניה – תולים בחסדם של הערבים. ולא של ערבי ארץ ישראל בלבד, אלא גם של הארצות השכנות.

ועכשיו מכַנסים את כל מלכי־ערב לדון בשאלת ארץ־ישראל. לכתחילה היתה מחשבה על “שולחן עגול” – כלומר על דיון משולש: אנגלים, יהודים וערבים יחד. עמדו להזמין מצד אחד את עיראק, סעודיה, מצרים, עבר הירדן, תימן, סוריה, לבנון, וערבי ארץ־ישראל; מצד שני – את הסוכנות היהודית ואת שועי ישראל, כלומר סמואל ודומיו. סוריה והלבנון לא הוזמנו – מפני שצרפת עיכבה. תימן לא קיבלה עדיין את ההזמנה, וספק הוא, אם תקבל; כנראה איטליה מעכבת.

התנגדנו להזמנת מלכי־ערב ולא הכרנו בזכותם לדון יחד אתנו בבעיה הארצישראלית. אין צורך להסביר כאן את נימוקינו. הממשלה החליטה לבסוף לא לכנס “שולחן עגול” – אלא להזמין את הערבים לדון אתם לחוד, ולהזמין את היהודים לדון אתם לחוד, ורק אם במשך “שיחות” אלה יתברר שיש מצע אפשרי להסכם, יפגישו את היהודים והערבים יחד.

התנגדנו להזמנת יהודים מחוץ לסוכנות. עמדנו על זכותנו שבמנדט, שיש רק נציגות אחת, של ארץ־ישראל – הסוכנות היהודית.

מחשבות אלו לא צצו במקרה בלב הממשלה. היא כנראה אמרה לעצמה, שהלחץ הגדול שלחץ כל הזמן עליה בסתר ועבר עד היום רק דרך המשרדים של לונדון, קהיר, ג’ידה, בגדד, רבת־עמון וירושלים – רצוי להוציאו החוצה, להראותו לעולם כולו, להבליטו, לבל יתלו את האשמה של חיסול הבית־הלאומי רק ברצון הרע של ממשלת־המנדט. וכנראה רצתה גם להראות שכאילו מצד היהודים יש לחץ לצמצם את העליה ולמעט את דמותו של הבית־הלאומי, ולפיכך אמרה להביא לשולחן את שועי־ישראל המתכחשים לעם. לפני שנה, לאחר פרסום הדין־וחשבון של הועדה המלכותית, התקיים ויכוח בפרלמנט, ולורד סמואל, המתנגד לתכנית המדינה העברית, יצא כבר אז בהצעתו לקצץ את העליה ולצרף את ארץ־ישראל לפדרציה ערבית. אז ענה לו מיניסטר אנגלי, לורד סוינטון, ששימש קודם כמזכיר המושבות, שאף יהודי אחד לא יסכים לתכנית זו. ובויכוח האחרון בפרלמנט נשען כבר בא־כח הממשלה על תכנית סמואל וכמעט שעשה אותו לתכניתו־הוא.

רעיון “השולחן העגול” נתבטל. אין בידי לקבוע מה גרם לכך: התנגדותנו־ אנו או התנגדותם של מלכי־ערב. כשם שאנו טוענים: מה לעיראק ולסעודיה בקביעת עתידה של ארץ־ישראל – כך טוענים הערבים: מה ליהודי אמריקה ופולין בקביעת מעמדה של ארץ־ישראל? גם הם אינם רוצים לשבת אתנו יחד, – כי ישיבה זו פירושה הודיה בזכותנו, בזכות העם העברי כולו, על ארץ ישראל. ואין זה מן הנמנע, שלרגל התנגדות הערבים, ואולי בגלל התנגדותנו המשותפת, הסתלקה הממשלה ממחשבתה הראשונה, ובהצהרתה, שנתפרסמה עם הדין־וחשבון של וועדת ווּדהד¹, הודיעה על הזמנת הערבים לחוד ואת היהודים לחוד.

עלה בידינו גם להביא את הממשלה לידי כך, שתתחייב בהכרזתה בדבר “השיחות” על שמירת האופי הבין־לאומי של המנדט וההתחייבויות הכרוכות בו, וגם שתודיע בפרלמנט, שהצהרת־בלפור והמנדט עומדים בתקפם.

היתה סכנה, שהממשלה תבוא לשיחות אלו כצד “ניטרלי” וחפשי, שאין עליו כל חובה ואינו קשור בשום עמדה. עם הכרזת הממשלה בפרלמנט לא עברה הסכנה – אך העדר הכרזה היה מגדיל אותה פי־כמה.

אתם יודעים, שהממשלה הכריזה בפומבי – וכך הודיעה לנו קודם ההכרזה הפומבית – שאם בשיחות הנפרדות עם הערבים והיהודים לא ימָצא בסיס משותף למדיניות מוסמכת, לא תהיה לממשלה ברירה אלא לגזור מדיניותה על שני הצדדים. אין בידי לומר עכשיו, מה הן המחשבות של הממשלה במקרה זה. אולם אין לנו כל יסוד לקוות לבשורות טובות מצידה.

מסע־ההשמד בגרמניה

כל זה היה עד שבאה הפורענות החדשה. – חודש נובמבר 1938 משמש תאריך חדש, או פרק חדש, שלא היה כמותו בתולדות המרטירולוגיה היהודית.

לא רדיפות, לא גירושים – זוהי השמדה מאורגנת, השמדה פיסית, מלוּוה התעללות סדיסטית, של קיבוץ יהודי שלם, של 600,000 יהודי גרמניה ואוסטריה. אולם לא זה בלבד. הפוגרום הנאצי בנובמבר שנה זו הוא אות נתון להשמדת עם היהודים בעולם כולו. הלואי שאתבדה. עד עכשיו לא העז אפילו השטן לבצע תעלולים אלה. עכשיו הותרה הרצועה. דמנו, כבודנו, רכושנו – הפקר, ואין גבול, אין גבול לרע, שזוממים לעשות לנו.

כל זה העמיד אותנו – את העם היהודי, את הישוב הארץ־ישראלי, את הציונות – בפני מצב חדש. איש מאתנו אין לו רשות להיות מה שהיה לפני חדש ימים. אחרי אות־ההשמד, שניתן בחודש האחרון בגרמניה, אנו מחויבים לחשב את חשבונותינו, עם עצמנו ועם אחרים, מחדש. עלינו לראות בעיניים פקוחות בפני מה אנו עומדים. הפוגרום הנאצי שינה בתנופת־יד אחת כל מעמדה של הציונות בתוך העם היהודי ומחוצה לו. בשעה זו לא אטפל בהגדרת מהותה של הציונות. לציונות יש הרבה מקורות והרבה שרשים, והיא מתגלה בפנים מרובים ושונים. זוהי מסורת־קדומים, זוהי האהבה לארץ־המכוֹרה, זוהי מצוה דתית, זוהי מרידה בתלות ובנכר, זוהי בריחה ממצוקה ורדיפות, זוהי שאיפה לקוממיות, זוהי ערגת מהפכה – ועוד ועוד. לכל אחד מהגורמים והמניעים האלה אפשר לתת כמה וכמה הגדרות – ואין ההגדרות השונות סותרות אלא משלימות זו את זו. בשבילנו זוהי גאולת העם היהודי, גאולה מלאה ושלמה של העם היהודי כולו, גאולה גופנית ורוחנית, משקית ופוליטית – וגאולה יחידה. אין אנו רואים קיום לעם ישראל שלא בארץ־ישראל. – כליון צפוי לעם אם לא יקבץ גלויותיו בארץ. הציונות זוהי קיבוץ גלויות. ידענו, שדבר ביצוע הציונות אינו תפקיד בן־יומו, שזהו ענין לדורות, ואנו למודי סבל וסבלנות – לא של שנים ויובלות אלא של מאות בשנים, של שנות אלפיים. ובמשך עשרות שנים עשינו עבודה קטנה, הנחנו לבנה על גבי לבנה ואריח על גבי אריח – בהתמדה, באמונה, בסבלנות. ידענו: הקטנות האלה תצטרפנה לגדולות, ולא טעינו. אלמלא העבודה הקטנה בששים השנים האחרונות, היינו בשעה טרופה וקטסטרופלית זו עומדים כריקים, חדלי־אונים ומחוסרי־ישע.

אולם הועמדנו עכשיו בפני מצב חדש, ולא מתוך שינוי השקפה ואידיאולוגיה עלינו להיות עכשיו דוחקי־הקץ. גזירת גורל, גזירת ההשמד, שהוטלה מטעם משטר־האלמות המתפשט בעולם, ואפשרות הפסדה של ארץ זו בשביל עתידנו – מצַוה עלינו עכשיו תנופה אחרת, קצב אחר, מאמצים אחרים ודרכי מלחמה ופעולה חדשות. במליצות לא נעמוד בפני נחשולי המציאות האיומה, העומדים לטרוף אותנו בגולה ובארץ. הציונות כאידיאולוגיה בלבד לא תעמוד ולא תתקיים נוכח הנחשולים האלה.

העם היהודי ואומות העולם הוצגו בפני בעיה בוערת ואיומה של מאות אלפים פליטים – ומי יודע, אם מחר לא יגיע מספרם למיליונים. ומן ההכרח שיצופו תכניות ואידיאולוגיות טריטוריאליסטיות – גם בקרב היהודים וגם בקרב הגויים.

סכנת הטריטוריאליזם

בימי אוגנדה היה הטריטוריאליזם צמח קיקיוני, אפּיזודה חולפת, גם מגוחכת וגם טראגית; והוא היה מצומצם בחוג יהודי קטן, שנאחז בחלום־שוא. כרגע צפויה סכנת הטריטוריאליזם לא רק ממיואשי־ישראל, אלא גם ממדינות כבירות. ממשלת אנגליה נעשתה טריטוריאליסטית, אמריקה נוטה לטריטוריאליזם. הכול יודעים, שאת האסון הגדול לא ירפאו בהעברת אילו מאות או אלפים פליטים לאנגליה, הולנד, שוייץ, וארץ אחרת. ישנה שאלה של מאות אלפים, והיא דוחקת, בוערת, ואינה סובלת כל דיחוי. מאות אלפים יהודים נדרסים ונשמדים – אנשים, נשים, זקנים וילדים. ועם כל הטמטום המוסרי שהתפשט בעולם, עם כל האלמות שנשתלטה בארצות גדולות, יש עוד מצפון אנושי, והמצפון אינו שקט. ודוקא משום כך – צפויה סכנה לארץ־ישראל. ממשלת אנגליה רוצה, מפחד הערבים, להתחמק מהתחייבותה הגדולה, הממלכתית, שנתכוונה לה בהצהרת בלפור: להחזיר לנו את ארץ־ישראל ולהחזיר אותנו לארץ־ישראל – והיא ממטירה עלינו הצעות טריטוריאליסטיות. מציעים לנו מקום בטנגניקה, גויאַנה, אַנגולה, ועוד כמה ארצות. אני מציין זאת לא בלגלוג ולא בכפִיַת טובה אלא בצער וחרדה. כי הצעות אלו יתבדו, מוכרחות להתבדות – אבל בינתיים יאחזו בהן כל אלה הרוצים מטעם זה או אחר להוציא את ארץ־ישראל מחשבון פתרונה של הבעיה היהודית. והללו אומרים: ארץ קטנה זו, השטופה בטירור של שלוש שנים, המיושבת ערבים ומוקפת מדינות ערביות – וכל אלה עומדים מגויסים ומזוינים נגד שיבת היהודים לציון – ארץ קטנה, דלה, מסוכסכת זו אין בכוחה לפתור את שאלת הפליטים, ויש הכרח לחפש ארצות אחרות. ואל נפחד לראות דברים כהוויתם: הציונות בסכנה.

אל ניתן נשק בידי אויבים

וברגע זה יזדמנו שני העמים, העם היהודי והעם הערבי, בבירה של אימפּריה גדולה בעולם, בלונדון, לשיחה עם ממשלת־המנדט. אנחנו יודעים את כל הסכנות הצפויות לנו משיחות אלו. ואנחנו הולכים לשיחות בלי כל אשליות. אנו הולכים – משום שאי־הליכתנו תתן חרב מסוכנת לאויבינו, תסלף דמות תנועתנו ותזיק למעמדנו בעם היהודי ובעולם, אם לא תערערוֹ. הסיכויים מהפגישה עם הממשלה, והסיכויים מהפגישה האפשרית עם הערבים הם קלושים, כמעט אַפסיים. עלינו להתכונן לגזירות קשות, שהממשלה תטיל עלינו, לאחר שלא ימָצא בסיס לסידור מוסכם בינינו ובין הערבים. ועלינו להתגייס למלחמה בגזירות אלו. אם הגזירות תבואנה – ברור, שנצטרך להילחם כאשר עוד לא נלחמנו אף פעם. ודוקא מפני שצפויה לנו מלחמה חדשה וקשה – אין אנו רשאים לערער מראש את מעמדנו האסטרטגי ולא ניתן בידי אויבינו וידידינו המסופקים את האפשרות לומר: אנגליה עשתה נסיון להביא לידי הסכם יהודי־ערבי; שלוש שנים עמדה ממשלת־המנדט במערכה, נלחמה בטירור הערבי, הקימה תליות בארץ, עוררה נגדה חמת העולם הערבי והמוסלמי – וכל זה מתוך אי־רצון להפסיק את העליה היהודית. וכשרצתה פעם לנסות כוחה בעשית שלום, כשהוזמנו היהודים והערבים יחד, למען חפש פתרון משותף ומוסכם, סירבו היהודים לבוא – לאחר שהכריזו כל השנים על רצונם לשלום, להבנה הדדית ולהסכם עם הערבים.

אין אנו רשאים לתת בידי אויבינו נשק מסוכן זה – ואנו הולכים לשיחות אלו. אבל אנחנו הולכים מתוך ידיעה, שזוהי עקדה, עקדה לעם היהודי ולתקוות ישראל.

איני יודע, אם נשיג בלונדון את מבוקשנו, אבל נלך שמה, למען ידע העם האנגלי והעם הערבי, מהו מבוקשנו. ואם לא נשיג – נודיע, שנילחם על מבוקשנו זה, נילחם כפי שלא נלחמנו עד כה, כי הנסיבות והזמנים נשתנו.

במה נבוא לועידת לונדון

בשיחות המוקדמות, שהתקיימו בלונדון בינינו לבין הממשלה, אמרנו: אתם מספרים לנו על הקשיים שלכם; אין אנו מתעלמים מהם, ואין אנו אומרים שהם מדומים לגמרי, אם־כי אתם מגזימים ומפריזים על משקלם; אתם בעצמכם גרמתם להם במידה לא־מעטה; ויש רק דרך אחת לסילוקם: תביאו מהר מיליון יהודים לארץ. כשיעמדו הערבים בפני עובדה, לא בפני ויכוח, ישלימו עם העובדה כאשר השלימו עם סיפוח אלכסנדרתה לתורכיה, ויבינו ויכירו בברכה הרבה הצפונה במפעל היהודי הגדול לכל העם הערבי, ויחדלו הנסיונות העֲקָרים והמטרידים להשבית את מפעלנו וגידולנו – ותיפטרו מהקשיים.

ובזה נלך עכשיו גם לשיחות לונדון. הסכם יהודי־ערבי – כן! פתרון טריטוריאלי לשאלת עם היהודי – כן, אולם פתרון טריטוריאלי יתכן רק בארץ אחת – בארץ ישראל, והסכם יהודי־ערבי יתכן רק על בסיס אחד: על בסיס פתרון שאלת היהודים בארץ־ישראל.

ההכרה הטריטוריאליסטית המתפשטת בעולם היא הישג ציוני, אבל הכרה זו משתבשת ומסתרסת – ועלינו להעמיד אותה על יסודה האפשרי היחיד: היסוד הארצישראלי. טריטוריאליזם מחוץ לארץ־ישראל הוא מקסם־שוא. ארץ־ישראל בלי טריטוריאליזם היא מלה ריקה. ובלונדון נעמוד על פתרון טריטוריאלי בארץ־ישראל. לא פחות מזה ולא יותר מזה: גם בשיחות עם הממשלה, וגם בשיחות עם הערבים.

בחיים הפוליטיים יש הכרח בפשרות, ביחסי עמים יש הכרח בפשרות, גם ביחסים פנימיים שבתוך עם יש הכרח בפשרות; אך יש נקודה, שאין כל פשרה חלה עליה עכשיו: העליה היהודית לארץ־ישראל. נדון בכל פשרה באיזה שטח שהוא – חוץ מפשרה בענייני העליה. נוכח המצב בעולם, נוכח גזירת השמד שנגזרה עלינו מטעם היטלר ובני־בריתו – אין לנו בארץ־ישראל אלא צורך אחד, בוער, דחוף, מוכרח קטגורי: עליה מהירה של מאות אלפים יהודים צעירים, לא במשך דורות, אלא בימינו אלה, בעגלא ובזמן קריב.

מיד אחרי הפוגרום בגרמניה הודענו לממשלה ולעם האנגלי, שארץ־ישראל מוכנה לקלוט מיד מאה אלף יהודים, ועוד כמה מאות אלפים, אם תינתן עזרה כספית גדולה של העם היהודי ושל ממשלות אנגליה ואמריקה; ציונות בשעה זו – פירושה עליה גדולה, המונית, עליה של מאות אלפים; ציונות אחרת לא תוכל עכשיו להתקיים. גם הגויים וגם היהודים יורידו מעל הפרק כל ציונות שאינה עליה גדולה; ואם הציונות תילחם עכשיו על כך – תעמוד, תתקיים, ואני מאמין: גם תנצח!

גיוס העם למלחמת תנופה

– – – המאורעות בעולם מחייבים אותנו למלחמה חדשה. לא למלחמת־דברים בלבד; אין אנו שטופי תאוַת־מלחמה; אנו מלאים יצירה ובנין. אולם מה שמתרחש בעולם, בארץ ובאנגליה, מחייב אותנו לעבור ממלחמת־מגן, שעמדנו בה בשנים אלו, למלחמת תנופה למען עליה המונית לארץ, עד כמה שאפשר מתוך הסכם יהודי־אנגלי; ואם אי אפשר – גם בלעדי זה.

ישבתי ארבעת החדשים האחרונים בלונדון. איני יודע, אם החברים העומדים בחפירות ובחזית האש – ואני יודע קצת את הטעם הזה – מרגישים, מה טעם העמידה בשער בלונדון, כשנציגי עם עני צריכים להגן בכוח דיבור ונימוקים מוסריים – עד עכשיו לא היה לנו כוח – על תקות שנות אלפיים של אומה מחוסרת־ישע וצפויה לכישלון וחורבן בפני אומה אדירה. הרגילה ללשון של ציים ותותחים ובלוקדה.

היש מושג מהצער והעלבון של יהודי, המחויב להוכיח את צדקתו ולהגן על תוחלת גאולתו – בשעה שהעולם הבלתי־יהודי היה צריך לכרוע על ברכיו בפני עמנו ולבקש את סליחתו?..

ואף־על־פי־כן אני רוצה להזהיר אתכם מפני פסימיות ויאוש. יש לנו עוד ידידים באנגליה, באמריקה ובארצות אחרות; יש עדיין מצפון אנושי, ומה שחשוב עוד יותר: יש עם יהודי בעולם ויש ישוב יהודי בארץ, וכוחם לא קטן הוא ויכלתם אינה זעומה – ואם נדע לגייס את הישוב ואת העם ונדע לעזור לעצמנו – נמצא עזרה גם מצד אחרים.