רקע
דוד בן־גוריון
אגרת העליה

כחדשיים אחרי אגרתו של אורמסבּי־גוֹר לנציב הקודם בדבר החלוקה, נתפרסמה אגרת חדשה של מיניסטר־המושבות לנציב העליון החדש בדבר העליה. אם אגרת ראשונה המחייבים והשוללים מצאו בה טעם שונה — הרי לגבי האגרת החדשה לא יהיו כל חילוקי־דעות בקרב המחנה הציוני. גורל העליה הוא גורל הציונות, גורל העם היהודי.

גם חסידי המנדט וגם חסידי המדינה רואים במלחמה על העליה — מלחמה בכל שעה ורגע — את מלחמתנו הראשית והקובעת את קיומנו ועתידנו. “מנדט” בלי עליה מתרוקן מתכנו. “מנדט בעליה מוגבלת מערער את עתידנו לא פחות מ”מדינה" בלי שטח ובלי שלטון. הסיכוי למדינה יהודית הופך למדוח־שוא, אם לפני הקמת המדינה נסגרת הארץ בפני עליה יהודית. צמצום העליה על־ידי הממשלה — להבדיל מהצטמצמות העליה מסיבות כלכליות אובייקטיביות — אינו אלא “גיבוש” הבית הלאומי: גיבוש מספָּרי במשטר מנדטורי, גיבוש טריטוריאלי במשטר של מדינה יהודית. ואם יש דבר שיאַחד כאיש אחד את המחנה הציוני, הרי זוהי ההתנגדות הנחרצת והבלתי־מתפשרת לכל רעיון של גיבוש הבית־הלאומי באיזו צורה שהיא. העם היהודי לא ישלים אף פעם ובשום פנים עם מעמד של מיעוט במולדתו. וקשה להעלות על הדעת שאנגליה תנסה להטיל על היהודים בארץ את גורל אשורי עיראק1. ומשום כך באה ההכרזה של ממשלת הוד מלכותו ביולי 1937 על קביעת מכּסימום של שמונת אלפים עולים לשמונת החדשים מאבגוסט 1937 עד סוף מרס 1938 – כמהלומה אכזרית ותמוהה, שאי־אפשר היה למצוא לה כל הסברה והצדקה, והמלחמה נגד גזירה זו לא פסקה מאז ועד היום הזה.

*

לא רק התנועה הציונית והעם היהודי, אלא גם דעת־הקהל באנגליה ובעולם, הבאה לידי ביטוי בפרלמנט הבריטי ובועדת־המנדטים שעל־יד חבר־הלאומים בז’ניבה, ראתה בגזירת המכּסימום הפוליטי פגיעה קשה בהתחייבויות שאנגליה קיבלה על עצמה כלפי העם היהודי וסתירה לפירוש המוסמך שניתן למנדט על־ידי חבר־הלאומים. הקביעה המכּסימלית של העליה הוכרזה, כידוע, ב“ספר הלבן” מיולי 1937, בו הודיעה הממשלה האנגלית, שהיא מקבלת את נימוקיה ומסקנותיה הכלליים של הועדה המלכותית, שאין המנדט נתון להגשמה והפתרון הטוב ורב־הסיכויים ביותר לשאלת ארץ־ישראל היא חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות עצמאיות, אחת ליהודים ואחת לערבים.

בישיבת ועדת־המנדטים מיום 9 באבגוסט, העיר יושב־ראש ועדת־המנדטים את תשומת־לב בא־כוח ממשלת־המנדט לעובדה, שמועצת חבר־הלאומים בשנת 1930 (“עתון רשמי”, נובמבר 1930, עמוד 1232) קיבלה על־פי עצת ועדת־המנדטים את עקרון העליה שנקבע על־פי ממשלת־המנדט עצמה, כלומר, שהעליה היהודית תורשה עד כדי יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ. חבר ועדת־המדנטים, ראפּארד, שאל אם קביעת אלף עולים לחודש היא אמצעי זמני להרגיע את הערבים ולהחזיר מידה ידועה של שקט בארץ, או זהו ביטוי למדיניות העתידה של הארץ, במקרה שהחלוקה לא תבוצע? ואם כך הדבר — כיצד אפשר ליישב מדיניות זו עם המנדט, לאחר שקביעת מספר נמוך זה לעליה אין בה כל יחס ליכולת הקליטה הכלכלית?

מר הול, מי שהיה אז המזכיר הראשי של ממשלת ארץ־ישראל, ענה, שלדעתו אין זה אלא אמצעי זמני שאינו קובע את העתיד, וההחלטה מבוססת על הצעות הועדה המלכותית בנוגע לתקופת־המעבר, האומרת, שעליה יהודית בתקופה זו לא תוּרשה בשטח המיועד למדינה הערבית. אולם הממשלה לא יכלה לקיים הצעה זו כמות שהיא א) מפני שהשטח הזה טרם הוגדר הגדרה סופית וממשלת ה. מ. לא קיבלה באופן מוחלט את המפה שהוצעה על־ידי הועדה המלכותית, ב) מפני שקשה למנוע עליה לשטח אחר של הארץ, והקביעה החדשה נעשתה לדעתו באופן זמני למען קיים את הצעת הועדה המלכותית בתכנה אם לא בצורתה.

*

בישיבה מאוחרת (ביום 13 לאבגוסט), במעמדו של מיניסטר־המושבות אורמסבּי גוֹר, חזרה ועדת־המנדטים לשאלה זו. יו"ר הועדה, מר אורטס, הזכיר את הצהרתו של המיניסטר באותו יום, שהצהרת־בלפור תעמוד בתקפה עד שתקום מדינה יהודית, וכן גם המנדט ישָאר קיים עד שיבוא במקומו משטר אחר, ולכן סבור אורטס שבתקופת־המעבר, מהמשטר הנוכחי עד הקמת משטר חדש, אין להניח שארץ־ישראל תנוהל על־ידי ממשלת המנדט לפי שרירות לבה. אם המנדט יעָלם בטרם יוחלט על סידור בין־לאומי חדש — תאַבד בריטניה את המשען החוקי לשלטון בארץ. ואם המנדט קיים גם בתקופת־הביניים, — הרי הוא קיים על כל התחייבויותיו2.

טענה זו של יו"ר ועדת־המנדטים גררה אחריה בירור רחב ויסודי, שמפני חשיבותו הפּרינציפּיונית והמעשית יש לעמוד עליו ביתר הרחבה.

כפי שציין יו“ר ועדת־המנדטים טוענים היהודים — וטענות אלו הוגשו כמובן לועדה על־ידי הסוכנות היהודית — שהחלטת ממשלת ה. מ. להגביל מראש את העליה היהודית במכּסימום מספָּרי סותרת התחייבות הממשלה המנדטורית להקל על העליה היהודית לארץ לפי עקרון יכולת־הקליטה ב”ספר הלבן" אשר הוגש באחד ליולי 1922 על־ידי הממשלה האנגלית למועצת חבר־הלאומים, בצירוף חליפת־המכתבים שבין הממשלה הלאומים ב־24 ליולי את המנדט. מכאן יש להסיק שעקרון יכולת־הקליטה ובין הערבים וההסתדרות הציונית. על בסיס “ספר לבן” זה אישר חבר־הכלכלית, אשר אם־כי לא נזכר בפירוש במנדט — משַמש אחד היסודות שעליו נשעָן המנדט. ואורטס שאל מהי דעת ב"כ ממשלת אנגליה בשאלה זו.

אורמסבּי גוֹר בתשובתו ציטט את הפיסקה ב“ספר הלבן” של 1922 הנוגעת לעליה יהודית. הפסקה אומרת:

“כמות העליה אינה יכולה לעלות על היכולת הכלכלית של הארץ באותו זמן לקלוט עולים חדשים. יש להבטיח שהעולים לא יפלו למעמסה על תושבי הארץ בכללה ושלא ישללו משום חלק מהאוכלוסים הנוכחיים את עבודתם”.

ולפי דעת אורמסבי גור פירוש הדבר שיכולת־הקליטה הכלכלית, הנערכת לפי השפעת העליה של האוכלוסים הנוכחיים ביחס לעבודה, תשמש גבול מכּסימלי בקביעת העליה, אבל הוא הודה שבאגרת מקדונלד משנת 1931, שבאה כפירוש מוסמך ל“ספר הלבן” של פּספילד, נאמר בפירוש שהגורם הכלכלי יהיה השיקול היחיד בחישוב מידות־העליה (באגרת מקדונלד נאמר: “השיקולים הקובעים את גבול יכולת־הקליטה הם שיקולים כלכליים בלבד”). שעה זו, הוסיף המיניסטר־המושבות, היא שעת־מעבר. אין איש יודע אם תכנית החלוקה תבוצע או לא. הממשלה האנגלית עדיין לא קיבלה את הצעת הועדה המלכותית שהמכסימום של העליה היהודית למשך חמש שנים יהיה במספר 12.000 לשנה. לפי־שעה רק החליטה הממשלה, שבמשך שמונת החדשים מאבגוסט 1937 עד מרס 1938 יעלו לא יותר משמונת אלפים יהודים. לורד דופרין, סגן מיניסטר המושבות, כבר אמר בבית־הלורדים שהחלטה זו היא ארביטררית, ונתקבלה למען סדר הענינים בינתיים, כשהשאלה בכללה תיבדק ותיבחן. אם יתברר בהחלט שהמנדט יתמיד ללא שינויים לזמן בלתי־מסוים, שאלת העליה תיבחן ביסודה. הועדה המלכותית בעמוד 393 של הרצאתה הדנה בשאלת החלוקה הציעה:

“במקום המכּסימום הפוליטי, שהוצע בפרק ו' סעיף 97 — תותקן הגבלה טריטוריאלית לעליה יהודית. שום עליה יהודית לא תורשה לשטח הערבי. וכיון שהעליה לא תפגע בשטח הערבי וכיון שהמדינה היהודית תקבל בקרוב את האחריות לתוצאותיה — יש לקבוע את כמות העליה היהודית לפי עקרון יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ בניכוי השטח הערבי”.

מפני שני טעמים לא קיבלה הממשלה הצעה זו תיכף ומיד: 1) כיון ששטח המדינה היהודית לא הוגדר, אין להעריך את כושר קליטתו הכלכלית. 2) כושר הקליטה הכלכלית של השטח העומד תחת שלטון יהודי, הפטור מתנאי המנדט והגבלותיו, יתכן שיהא שונה בהרבה מכושר הקליטה תחת מנדט כפי שפורש בשנים שעברו. והממשלה היתה סבורה, שבתנאים הנוכחיים, מיד לאחר המהומות והשביתה הכללית, השטח של המדינה היהודית, אם לקבל את המפה המוצעת על־ידי הועדה המלכותית כבסיס זמני להערכה, כושר קליטתו הכלכלית יהא פחות משונת אלפים במשך שמונה חדשים3. אולם בשים לב לכל הנסיבות היתה הממשלה סבורה שמן הראוי לקחת את כל הארץ ממערב הירדן כיסוד להערכת כושר הקליטה הכלכלית, ומשום כך קבעה באופן זמני את המספר 8000 לשמונה חדשים. אם יתברר במשך התקופה הזאת, שכושר הקליטה של הארץ בשלימותה הוא פחות מ־8000 — יהיה מן הצורך להקטין מספר זה.

ואורמסבי גור הוסיף: במקרה שהמנדט יתמיד — יש כמה סעיפים בחלק ב' של הרצאת הועדה המלכותית (החלק הדן על “פּאַליאַטיבים”) שממשלת־המנדט תצטרך לדון עליהם עם ועדת־המנדטים בטרם יוחלט באופן סופי (מושב ל"ב של ועדת־המנדטים, עמוד 189—188).

*

ועדת־המנדטים לא התספקה בהסברות אלו של מיניסטר־המושבות. ראפארד הדגיש שהמנדט מחייב “הקלת העליה היהודית”. הוסכם שחובה זו תוגבל ביכולת קליטה כלכלית. פרזה זו היא גמישה אמנם, אבל היא מגדירה את המדיניות הטבועה במנדט. הצעת הועדה המלכותית (“מכּסימום פוליטי”) עומדת בסתירה למנדט, ולא תיתכן בלי שינויים במנדט. ויש לראות סתירה בדברי הועדה המלכותית, שמצד אחד היא מדברת על המשכת המנדט, ומצד שני היא מציעה שינוי זה. שינוי זה פירושו לא המשכת המנדט הקיים אלא קביעת מנדט משונה של ביטול תכנית החלוקה.

וכשהעיר אורמסבי גור שאין מנדט משונה אלא פירוש משונה למנדט הקיים, כי במנדט אין שום זכר ליכולת־הקליטה הכלכלית, השיב ראפארד, שבמנדט אין זכר להגבלת העליה אפילו בעקרון יכולת־הקליטה הכלכלית. ראפארד עמד על כך שזהו כלל יסודי במשפט הבין־לאומי, שאין לקבל שום פירוש המרוקן את החוק מתכנו. המנדט בנוי על החובה הראשונית להקים בית־לאומי לעם היהודי, ורק בשורה השניה — להקים מוסדות של שלטון עצמי, במידה שאין הם מונעים את הקמת הבית־הלאומי. לא יתכן שהקמת הבית־הלאומי תהא מותנית בהסכמת הערבים, כי בשעת מתן המנדט ידעו שהערבים מתנגדים לבית־הלאומי, ובית־לאומי בלי עליה היא מילה ריקה.

בגמר הבירורים קיבלה ועדת־המנדטים מסקנה האומרת:

“הועדה רושמת לפניה את החלטת ממשלת המנדט להפחית באופן זמני את העליה היהודית מאחד באבגוסט 1937 למשך שמונת החדשים הבאים ולהעמידה על 8000 עולים. אין הועדה חולקת על זכותה של ממשלת־המנדט, האחראית להחזקת הסדר בשטח המנדטורי, לאחוז בצעד כזה במקרה ידוע, כשהיא רואה צורך בכך, בתור אמצעי זמני ויוצא מן הכלל. אולם הועדה רואה חובה לעצמה להעיר תשומת־לב לסטיה זו מהעיקרון אשר אושר על־ידי מועצת חבר־הלאומים, שהעליה צריכה להיערך לפי כושר יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ”.

מסקנה זו יחד עם שאר מסקנות הועדה הוגשה על־ידי ועדת־המנדטים למועצת חבר־הלאומים, ואושרה, לאחר הדין־וחשבון של המרצה מר אנטונסקו, על־ידי המועצה. בישיבת ה־98 של המועצה, ב־14 לספטמבר 1937 הודיע המיניסטר הבריטי לעניני חוץ, מר אנטוני עידן, ש“ממשלת ה. מ. מוכנה לקבל את הדין־וחשבון של המרצה, והיא מתחייבת להתיחס בשימת־הלב הראויה להצעות ומסקנות שהועלו. — בדין־וחשבון יש נקודה אחת שיש לעמוד עליה לחוד — זוהי השאלה החשובה של עליה יהודית בהתאם לסעיף 6 של המנדט. ועדת־המנדטים עוררה תשומת־לב להפחתת העליה היהודית כדי מכסימום של שמונת אלפים נפש בשמונת החדשים הקרובים. זהו, כפי שהועדה בעצמה ציינה, אמצעי זמני בלבד המכוון לתנאים זמניים ויוצאים מן הכלל. אם זוהי, כפי שהיא אומרת, סטיה מהעיקרון שאושר על־ידי המועצה בזמן קודם, הריני בטוח שחברי יעריכו את הנסיבות המיוחדות שבהן נתקבלה החלטה זו. מה שיקרה לאחר שמונת החדשים, כלומר לאחר 31 במרס 1938, יהא תלוי בהכרח מההתקדמות שתיעשה בתכנית החלוקה”.

מכאן ברור שגם ועדת־המנדטים, גם מועצת חבר־הלאומים וגם באי־כוח ממשלת־המנדט אישרו מחדש בדרך עקרונית, שלפי המנדט אין העליה היהודית נתונה להגבלה אלא ביכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ.

ההחלטה שנתקבלה במועצה, לאחר הודעת מיניסטר־החוץ הבריטי, מציינת את ההבטחה שניתנה על־ידי באי־כוח הממשלה האנגלית בדבר העליה, וקובעת באופן מוחלט, כי “המנדט שאושר ב־24 ליולי 1922 עומד בתקפו עד שיוחלט אחרת”.

*

באמצע אוקטובר 1937 הודיעה ממשלת ארץ־ישראל להנהלת הסוכנות היהודית בירושלים שהיא עומדת להוציא תיקון לחוק העליה, המכוּון בין השאר לתת תוקף פורמלי להצהרת ממשלת ה. מ. מיולי 1937 (ספר הפקודה 5513) בדבר העליה, והמציאה לסוכנות את נוסח הצעת־החוק שנתפרסם כעבור ימים אחדים בעתון הממשלתי, על־מנת שהסוכנות תעיר את הערותיה.

לפי הצעה זו ניתנה סמכות בלתי מוגבלת לנציב העליון לקבוע לפי ראות עיניו מכסימום כללי של העולים שיורשו להיכנס לארץ במשך איזו תקופה שהיא, לקבוע את סוגי העולים ולהתקין מכסימום מספרי לכל סוג, ולהחליט כמה מהמכסימום הכללי וכמה מהמכסימום של כל סוג יהיו “מבני הגזע היהודי”. במקרה שנתעורר ספק אם המהגר הוא “בן הגזע היהודי” או לא — תהא הכרעת מנהל־העליה בענין זה סופית. הצעת־החוק כללה “תיקונים” אחרים, חמוּרים כשלעצמם, אך אינם נוגעים לשאלה היסודית של סידור העליה היהודית בכללה.

הסוכנות היהודית בתשובתה ציינה את התנגדותה הנחרצה לסטיה מעקרון יכולת־הקליטה הכלכלית הכלולה ב“ספר הלבן” מיולי 1937 והעירה, שאם הממשלה עומדת על דעתה ורוצה לתת תוקף חוקי לסטיה זו — הרי יש להגביל את החוק רק לתקופת שמונת החדשים שהכריזה עליה ממשלת ה. מ. “הספר הלבן” דן בפירוש רק על שמונה חדשים. והחוק אף הוא צריך להיות מצומצם לתקופה מסוימת זו. למעשה ההצעה החדשה עוברת את גבולי “הספר הלבן” ומעניקה לנציב סמכות של הגבלה מספרית של העליה לתקופה בלתי־מסוימת. סמכות זו סותרת מסקנות ועדת־המנדטים, החלטות מועצת חבר־הלאומים ואינה מתישבת עם רוח ההודעות של באי־כוח ממשלת־המנדט בז’ניבה. הרצון הברור של מוסדות חבר־הלאומים היה שהמכּסימום הפוליטי לא ימָשך לאחר מרס 1938 — כל עוד המנדט עומד בתקפו, וכל עוד הפירוש המוסמך של מועצת חבר־הלאומים בשנת 1930 לא נתבטל על־ידי חבר־הלאומים עצמו. שינוי החוק, אם יש לעשותו בכלל, יוכל רק להיות זמני, עד סוף מרס 1938, ומאז ואילך יש לכוון את העליה לפי עקרון יכולת־הקליטה הכלכלית.

הסוכנות ערערה גם על הסעיף החדש בהצעת החוק הקובע מכסימום מיוחד לעולים “מבני הגזע היהודי” בתוך המכסימום הכללי של מספר העולים המותרים בעליה. מניסוח סעיף זה נודף ריח הפוגע בכבוד היהודים, והוא עלול להזיק למעמד היהודים בארצות אחרות. סעיף זה גם עלול להביא לידי הפליה בין עליה יהודית לעליה לא־יהודית. המנדט מחייב את ממשלת־המנדט להקל עליה יהודית, ז"א שלגבי העליה היהודית יש חובה מפורשת של הפליה לטובה. אולם קביעת שני מכסימומים נפרדים בשביל יהודים ושאינם־יהודים, עלולה להביא לידי כך, במקרה שמספר היהודים הרוצים לעלות יעלה על המכּסימום המותר להם, ומספר הבלתי־יהודים יפחת מהמכסימום המותר ללא־יהודים — מקרה רגיל ושכיח לגבי העליה לארץ־ישראל — שהארץ תהיה סגורה ליהודים ופתוחה לבלתי־יהודים, בניגוד לחובת המנדט לתת זכויות־יתר לעליה יהודית שאין המנדט נותן לעליה בלתי־יהודית.

הממשלה קיבלה דעת הסוכנות בנקודה זו, ובחוק המאושר שנתפרסם בעתון הרשמי ב־11 לנובמבר 1937 — נשמט הסעיף המדבר על מכסימום מיוחד לעולים “מבני הגזע היהודי”. הממשלה הסכימה גם לטענה הצודקת של הסוכנות שהחוק צריך להיות זמני, אולם קבעה את הדבר בצורה כזו המבטלת למעשה את האופי הזמני של החוק. לסעיף הדן בסמכות הנציב לקבוע מכסימום לעליה, נוספה בחוק המאושר פיסקה האומרת: “החוק יתם תקפו ב־31 למרס 1938 או בתאריך מאוחר שיקָבע על־ידי הנציב העליון במועצתו באישורו של מזכיר־המדינה”. ברור שהחלק השני של הגבלת הזמן מבטל את כל ערכו של החלק הראשון, וגורל העליה לאחר מרס נשאר תלוי ועומד.

יחד עם פרסום החוק בצורתו המתוקנת, הודיעה הממשלה שהנציב קבע על יסוד החוק החדש שבמשך שמונה חודשים, מתחילת אבגוסט 1937 עד סוף מרס 1938, יורשו 9600 עולים חדשים, מהם 900 בעלי־הון, 2380 פועלים, 5470 קרובים, 1440 תלמידים, 250 בעלי משרות דתיות, 50 בעלי הכנסה בטוחה של לא־פחות מארבע לירות לחודש, 10 יתומים, בס"ה 9600, מהם 8000 יהודים.

*

החוק החדש השאיר את שאלת העליה לאחר מרס 1938 — פתוחה. הממשלה השאירה לעצמה את הזכות לבטל את “המכסימום הפוליטי” בתוך תקופת שמונת החדשים או להמשיכו לתקופה בלתי־מסוימת. סכנת המשכת המכסימום הפוליטי הדאיגה לא רק את התנועה הציונית והסוכנות היהודית — אלא גם את דעת־הקהל האנגלית, כפי שאפשר היה לראות מהשאלות המרובות שהוצגו למיניסטר־המושבות בפרלמנט בחדשים האחרונים.

משלחת של צירי כל המפלגות הפוליטיות פנתה ביום 17 לפברואר ש"ז לראש הממשלה מר צ’מברלין ולמיניסטר־המושבות בדבר מדיניותה הארצישראלית ובראש־וראשונה בדבר מדיניות העליה. המשלחת דרשה להחזיר מאחד באפריל ואילך את העיקרון של יכולת־קליטה כלכלתית. הממשלה לא נתנה למשלחת תשובה ברורה — והחרדה בפרלמנט האנגלי לגורל העליה היהודית גברה. יותר מארבעים צירים מכל המפלגות הגישו לממשלה דרישה בכתב לקבוע זמן מיוחד בפרלמנט למען החליט על העליה היהודית לפי יכולת־הקליטה הכלכלית.

בשמונה למרס ש"ז הציע מיניסטר־המושבות לפרלמנט תקציבים נוספים לצרכי ארץ־ישראל: לצבא, לחקירה הידרוֹגרפית ולהוצאות הועדה הטכנית4, שהכריזו עליה באגרת מ־5 בינואר. לרגל הצעות אלה נתקיים בפרלמנט ויכוח על ארץ־ישראל. הויכוח לפי הפּרוצדורה הנהוגה בדיונים אלה היה מוגבל רק לשאלות התקציב, והיושב־ראש הודיע שלא ירשה שום ויכוח על המדיניות הארצישראלית בכללה ועל שאלת העליה בפרט. למרות איסור זה העלו כמה צירים את שאלת העליה. ג’ונס, לנסבּוּרי, דנמן, אדמס וּואַג’ווּד דרשו הרחבת העליה וביטול המכסימום הפוליטי. מיניסטר־המושבות בתשובתו המקוטעת (לפי חוקי הפּרוצדורה נפסק הויכוח בשבע וחצי לפנות ערב) הודיע, שהממשלה אף פעם לא קיבלה את המכסימום הפוליטי. “קיבלנו מידה ארביטררית בהחלט לתקופת תיקון מצב־הענינים. יהיה צורך בתקופה ארביטררית שניה. מהי כוונת הדבר — אודיע על כך בזמן המתאים כשתתקבל החלטה. ההחלטה טרם נתקבלה”.

ואַג’ווּד שאל: לאו־דוקא 12.000 איש לשנה?

מיניסטר המושבות ענה: לא.

הציר בּוּקאנאן התחיל לדבר — ונפסק באמצע הפסוק כי תם הזמן הנועד לויכוח זה.

*

הסוכנות היהודית בירושלים ובלונדון הגישה את עצומותיה לממשלה. היא ציינה ש“הספר הלבן” מיולי 1937 בנוגע לעליה הכּה מכּה אנושה את כל המדיניות של הבית־הלאומי וסתר את הזכות היסודית של העם היהודי לשוב לארצו “בזכות ולא בחסד”. הוא סילף את התחייבות המנדט המצווה על “הקלת העליה” — וגרם למצוקה כלכלית ותגבורת האַנרכיה והטירור בארץ. בהפחתה ארביטררית של העליה היהודית על־ידי קביעת מכסימום פוליטי אין לראות אלא הכנעה לאלמות שאורגנה בארץ. בהמשכת המכסימום הפוליטי לאחר מרס 1938 יש משום אסון כלכלי ופוליטי כאחד — ומשום הפרה גסה של מסקנות חבר־הלאומים והבטחות באי־כוח הממשלה בז’ינבה. לפי הבטחות ומסקנות אלו הצהרת־בלפור והמנדט עומדים בתקפם גם לאחר שהממשלה הסכימה להצעת הועדה המלכותית בדבר החלוקה, ושום תיקון או שינוי במנדט לא יתכן בלי אישור חבר־הלאומים. העיקרון של יכולת־קליטה כלכלית נוסח על־ידי ממשלת־המנדט עצמה, וזוהי ההגבלה היחידה החָלה על העליה היהודית, שהממשלה מצווה לפי המנדט על הקלתה. המנדט עומד עדיין בתקפו, כפי שהממשלה עצמה הכריזה על כך, וגזירת מכסימום פוליטי היא סטיה חמורה שאינה יכולה להתפרש על־ידי כוחות־ההרס שבארץ אלא כהכנעה לטירור. כנופיות המרצחים יראו שהטירור יש לו שכר, והפרת המנדט על־ידי הממשלה בקביעת המכסימום הפוליטי עשויה לאמץ את הטירור ולהגבירו. שרירות בסידור העליה מערערת את המשטר החוקי של הארץ ומפקירה את הישוב ועתידו של הבית־הלאומי למשחק כוחות ההרס והאַלמות.

התוצאות הכלכליות של הגזירה אינן פחות חמורות ומזיקות. המצוקה הכלכלית המתגברת בארץ היא מצד אחד פרי המהומות וערעור הבטחון, מצד שני — פרי ההיסוסים והנדנודים של המדיניות הממשלתית וחוסר ודאות ביחס לכוונותיה בעתיד. אולם הפחתת העליה וקביעת מכסימום מספרי לסוגי העולים השונים אף הן גרמו לדלדול כלכלי, ואם תימשכנה — הן עלולות למוטט את משק הארץ ולשתק את גידולו. החוק החדש (של 11 בנובמבר 1937), שהתקין מכסימום לעולים בעלי־הון, פוגע קשה במקור הפריחה של הארץ. הוא מצמצם באופן מלאכותי את הכנסת ההון לארץ וגוזל ממנה את מקור עשרה. המאזן המסחרי של ארץ־ישראל הוא שלילי בולט. האימפורט עולה פי־כמה על האֵכּספורט. אולם חסרון זה מתמלא על־ידי זרם ההון הרב של עולים בעלי־אמצעים. עולים אלה מגדילים את כוח־הקניה של הארץ, יוצרים נכסים ומפעלים ומרחיבים את מקורות־העבודה בארץ. הגבלה מלאכותית של עלית בעלי־הון אלה גוזרת על הארץ עוני וקפאון כלכלי. לא יתואר סילוף יותר זד של כוונת המנדט מגזירה זו העשויה לדלדל ולסתום את הצנורות המיניקים את בנין הארץ.

קביעת שיעורי עלית־העובדים נתונה גם בלאו־הכי להכרעת הנציב בכל מחצית שנה, לאחר בדיקה חמוּרה ומדוקדקת של צרכי העבודה בארץ.

תוספת מכסימום ארביטררי הנקבע למפרע, בלי חקירת המצב שבארץ, אינה מוצדקת משום בחינה. המכסימום הנקבע למפרע אינו מחייב את הנציב להרשות עלית־עובדים כדי המכסימום. אם הנציב מוצא שהמשק בארץ אינו זקוק למספר זה של עובדים נוספים, יש בידו להקטין את מכסת עולי־העבודה. קביעת המכסימום למפרע מכוּונת איפוא למנוע מאת הנציב אישור מכסה של עולי־עבודה, אם הוא גם ימצא שמיכסה זו דרושה בהחלט לצרכי־המשק הדחופים בארץ. אם הנציב ימצא לאחר חקירה יסודית שהארץ זקוקה לפועלים נוספים במספר שלמעלה מהמכסימום לא יהא בידו להרשות עלייתם. זאת אומרת שהעבודות העומדות להיעשות לא תבוצענה, והמפעלים הטעונים הרחבה — לא יתרחבו, ומפעלים חדשים לא יבּנו, ובמקום להקל על העליה ועל בנין הארץ — תביא הממשלה לידי כך שהבנין ישותק והעולים הנדרשים לארץ לא יעלו.

ואם בהגבלה מלאכותית של שני סוגי עולים אלה יש משום דלדול משקי של הארץ וסילוף מטרות המנדט — הרי בקביעת מכסימום לשאר הסוגים, כגון קרובים (נשים וילדים של עולים ותושבי הארץ) יש גם משום התעללות אכזרית בהם. לפי חוק־העליה הקודם רשאי כל תושב הארץ להביא אליו את אשתו וילדיו ושאר קרוביו התלויים בו, אם הוא יכול להוכיח לממשלה שיש בידו לפרנסם. החוק החדש ימנע כניסת קרובים אלה, גם אם תושבי הארץ יוכיחו שיש ביכולתם להחזיק בהם — אם במקרה ישארו מעבר למכסימום. להפרדה זו של נשים מבעליהן וילדים מהוריהם אין כל הצדקה כלכלית, אין כל הנמקה משפטית, ולא עוד אלא שהיא אכזרית מבחינה אנושית אלמנטרית.

אי־אפשר גם להתעלם מהמצוקה הגוברת של המוני ישראל בגולה. אם יש איזה צידוק פוליטי לסטיה מעקרון הקליטה הכלכלית — הרי אין זה אלא לטובת הרחבת העליה ולא צמצומה.

כשהמיניסטר לעניני חוץ הכריז בז’ניבה שקביעת המכסימום של 8000 לא היתה אלא “אמצעי זמני בלבד”, הוסיף ואמר, שמה שיקרה אחרי מרס 1938 תלוי בפרוגרס שיעָשה בתכנית החלוקה. ידוע שבמשך שמונת החדשים לא נעשה על־ידי הממשלה שום דבר להצעיד את הפתרון של השאלה הארצישראלית ולא יתכן הדבר שהישוב היהודי והעליה היהודית יעָנשו בגלל חוסר הפעולה של הממשלה, וגזירת המכסימום הפוליטי תתמיד לאחר 31 במרס. כל עוד משטר המנדט קיים, חייבת הממשלה לנהוג ביחס לעליה לפי העיקרון שאושר בחבר־הלאומים, היינו לפי עקרון יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ.

*

באגרת החדשה לנציב בעשרה למרס ושנתפרסמה בלונדון ובירושלים ארבעה ימים לאחר־כך נעשה נסיון להגדיר ולהבהיר את עמדת הממשלה בשאלת העליה, להשיב למערערים על הסטיה מעקרון יכולת־הקליטה, ולספק חלק מהדרישות של הסוכנות היהודית. עד כמה נסיון זה הצליח נראה מתוך ניתוח ובדיקת ההנחות הפוליטיות והמעשיות של האגרת.

האגרת אינה מבטלת את חוק־העליה החדש שהותקן ב־11 לנובמבר דאשתקד, המיפּה את כוחו של הנציב לקבוע מכסימום כללי לעולים ומכסימום מפורט לכל סוג וסוג של עולים. חוק זה קיבל תוקף חדש לשנה נוספת. “לאחר עיון מלא החליטה ממשלת הוד מלכותו, שלא חל שינוי כזה במצד לאחר אבגוסט (1937), אשר יש בו כדי להצדיק שלילת סמכות־הקביעה שניתנה לנציב העליון בסעיף 5א (של חוק־העליה), ותוקף סעיף זה יאֶרך לתקופה נוספת של שנים־עשר חודש”.

אולם נתנה הוראה לנציב לנהוג ביחס לששת החדשים הקרובים, ז“א מאפריל עד אוקטובר ש”ז ועד בכלל, לפי כללים חדשים, השונים להלכה ולמעשה מהקביעה שבשמונת החדשים שעברו. בששה חדשים אלה יבָּטלו כמה מההגבלות הקיימות. “ביחס להגבלות שנקבעו נמשכה תשומת־לב ממשלת הוד מלכותו לעצומות שונות שהוגשו על־ידי הסוכנות היהודית ועל־ידי אחרים. הממשלה מודה שיש תוקף ניכר בטענות שנשמעו לטובת עליה יותר נדיבה — לבעלי־הון, מתוך נימוקים כלכליים, ולקרובים מהסוג המוגדר בסעיף 2(1) של חוק־העליה, היינו לנשים ולילדים של מהגרים, מתוך נימוקים אנושיים”.

קודם כל נתבטל, — לפי שעה, לששת החדשים הקרובים — המכסימום הכללי לעולים. בשמונת החדשים שעברו יכלו לעלות לארץ לא יותר משמונת אלפים יחידים, בממוצע אלף לֶחודש. בששת החדשים הבאים יוכלו לעלות פחות מאלף או יותר מאלף לחודש. לפי ההוראה החדשה שבאגרת אין מניעה חוקית שיעלו ששת אלפים, שמונת אלפים או עשרת אלפים — וגם יותר מזה, וכמובן גם פחות מזה. — — —

מבחינת כמות העליה יש בתקנות החדשות הטבה ניכרת, לא־גדולה ביותר, לעומת הסדר של שמונת החדשים הקודמים.

הגדלת מספר הרשיונות לבעלי־הון יש לה חשיבות מיוחדת, לא רק לחיזוק הכלכלה בארץ — אלא גם סיכוי של הקלה פורתא לאסוֹן האיום שמתחולל עכשיו על יהודי אוסטריה. אולם שיתוק העליה העובדת היא מכה אכזרית לתנועת “החלוץ” ופגיעה קשה בצרכי המשק החקלאי, ביחוד המשק העובד, שלמרות חוסר־העבודה הוא זקוק לכוחות חלוציים נוספים, שאין לקבלם, מתוך מחוסרי־העבודה שבערים.

ולאחר שהממשלה הטילה על הנציב לבדוק מחדש את הנסיבות המשקיות ולבחון אם יש מקום לעילה עובדת ולקבוע את כמותה לפי צרכי המשק — וסמכות זו נתונה לנציב גם בלי הוראה מיוחדת מאת לונדון — קשה להבין, ועוד יותר קשה להצדיק, את שרירות־הלב בקביעת המכסימום למפרע: אלף ולא יותר. ואם הנציב ימצא לאחר חקירה יסודית שהמשק בארץ דורש אלף וחמש מאות או אלפיים פועלים נוספים? מדוע אין אפילו הנציב נאמן בענין זה על ממשלת הוד מלכותו? אולם אין זו הנקודה התמוהה האחת באגרת תמוהה זו.

*

את התמהון הגדול ביותר מעוררות ההנחות הפוליטיות שבאגרת. מיניסטר־המושבות לא הסתפק הפעם במתן הוראות מעשיות לנציב איך לנהוג לבגי הסוגים השונים של העולים — כל ההוראות האלה כלולות בסעיף אחד של האגרת, בסעיף האחרון (התשיעי). כל יתר הסעיפים מוקדשים לבירור העמדה הפוליטית של הממשלה בשאלת העליה ולהסברת הנימוקים שהניעו אותה לפני שמונה חדשים לחדש את הקביעה המכסימלית — בניגוד להלכה ולמעשה של המנדט במשך חמש־עשרה שנה.

“אני רוצה בשורה הראשונה — נאמר מיד לאחר הפתיחה — להסביר את הנימוקים שהביאו את ממשלת הוד מלכותו לידי קביעה, בהצהרה על המדיניות (“הספר הלבן” מיולי 1937), שהעליה היהודית בתקופת שמונת החדשים מאבגוסט 1937 עד מרס 1938, תהא מוגבלת במיכסה מכסימלית של 8000” — הנימוקים הנתונים אינם נוגעים לעליה בלבד אלא לכל המדיניות של הממשלה בארץ־ישראל, ומשום כך נודעת חשיבות יתירה לחלק זה של האגרת. לפי האגרת יוצא שהממשלה לא קיבלה כלל את העיקרון של “מכסימום פוליטי” אשר הוצע על־ידי הועדה המלכותית. המכסימום שנקבע לפני שמונה חדשים היה מכסימום “ארביטררי” ולא פוליטי.

הועדה המלכותית אמנם הציעה בחלק ב' של הרצאתה קביעת “מכסימום פוליטי” של 12 אלף לשנה במשך חמש השנים הבאות. הצעה זו מותנית בהמשכת המנדט הנוכחי. אולם הממשלה עדיין לא קיבלה את מסקנות הועדה הכרוכות בהתמדת המנדט, מפני “שהגיעה לידי מסקנה שהפתרון הטוב ורב־הסיכויים ביותר נתון בתכנית־חלוקה לפי הקוים שהוצעו בחלק ג' של הרצאת הועדה המלכותית”.

ו“היה ברור שהחלטת ממשלת הוד מלכותו לטובת מדיניות של חלוקה אינה יכולה ליהפך למעשה אלא אחרי תקופה נוספות של חקירה ותכונה, והיה מן הצורך לשקול את הצעדים שיש לאחוז בהם לשם הסדרת העליה היהודית בתקופת־ ביניים”.

האגרת מבחינה בין “תקופת־ביניים” לבין “תקופת־מעבר”. “תקופת־המעבר” נזכרה בדין־וחשבון של הועדה, ולפי האגרת מתחילה תקופה זו רק לאחר שתחומי “השטחים” בחלוקה המשולשת יקָבעו ויוגדרו ותתקבל החלטה סופית על תכנית־החלוקה. תקופה זו תימשך עד שהמנדט יבָּטל, ובמקומו תבוא שיטת אמנוֹת (חוזים ממלכתיים) על בסיס החלוקה ותקומת המדינות העצמאיות. במשך “תקופת־מעבר” זו, הציעה הועדה המלכותית שהעליה היהודית תסודר לפי עקרון יכולת־הקליטה של הארץ — מתוך הגבלה טריטוריאלית. לשטח הערבי לא תורשה עליה יהודית. ויכולת־הקליטה תחושב רק ביחס לשטח הבלתי־ערבי — כלומר השטח היהודי והבריטי, או בנוסח הועדה המלכותית “לפי יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ בניכוי השטח הערבי”.

“אולם הועדה לא הציעה שום הצעה ביחס לסידור העליה היהודית במשך תקופת־הביניים הקרובה, שבין פרסום ההצהרה על המדיניות (“הספר הלבן”) ובין ההחלטה הסופית על חלוקה. היות והגבולות העתידים של השטח היהודי והערבי אין לחזותם מראש ובהכרח ישָארו לא־ידועים עד שתתקבל ההחלטה על יסוד הדין־וחשבון של הועדה החדשה שתצא בקרוב לארץ, — לא היה זה בגדר מעשי לנקוט בפרוצדורה המוצעת ע”י הועדה המלכותית ביחס ל“תקופת־המעבר” הנזכר בפרק ב' של הרצאתה". כלומר אי־אפשר לסדר את העליה לפי עקרון הקליטה הכלכלית של הארץ, מחוץ לשטח הערבי, כי שטח זה אינו מוגדר עדיין, וכאן באה האגרת לידי הנחה תמוהה:

“היות והתכלית המוצהרת של מדיניותה (של הממשלה הבריטית), כפי שנוסחה ב”ספר הלבן" מיולי דאשתקד, היא תכנית־חלוקה שלפיה תצטמצם העליה היהודית בשטח מוגבל, סבורה ממשלת הוד מלכותו שלא יתכן הדבר להרשות קביעת העליה לפי יכולת־הקליטה הכלכלית של כל הארץ במשך תקופת־הביניים של חקירה והכנה, ואין להימנע מהגבלה זמנית של העליה מתוך שרירות־לב מפורשת. ובהתאם להשקפה זו נקבעה המיכסה המכסימלית של 8000 עולים לתקופת שמונת החדשים מאבגוסט 1937 עד מרס 1938, וניתנה למטרה זו סמכות חוקית לנציב העליון בתוספת סעיף 5א לחוק־העליה".

יסוד השרירות מונח גם בסידורים החדשים שנעשו למשך ששת החדשים הקרובים לפי הודאת האגרת עצמה. ואם במקום מכסימום כללי ומיכסות מכסימליות מיוחדות לכל סוג עולים בפני עצמו, בשמונת החדשים שעברו, הוכנסו לגבי ששת החדשים הבאים שינויים ידועים שצוינו בפרק הקודם, הרי הם באים, לפי הסברת האגרת, א) מתוך נימוקים כלכליים (בהגדלת רשיונות־עליה לבעלי הון), ב) מתוך נימוקים אנושיים (בביטול המכסימום לקרובים ותלמידים), ג) מתוך שאיפה “להפחית במידה ידועה את יסוד השרירות הכרוך בסידורים הזמניים הנוכחים”, ד) מתוך רצון “להימנע באותו זמן משינוי ניכר בשיעור הכללי של העליה בתקופת־הביניים הבלתי אמצעית”, כלומר, מתוך רצון למנוע הרחבת העליה…

האגרת מבטיחה ששיטה זו של שרירות־לב בסידור העליה תיפסק מיד עם התחלת “תקופת־המעבר”.

כנזכר בפרק הקודם הוארך תוקף החוק המיפּה כוחו של הנציב “לנהוג בשרירות” ולקבוע מיכסות מכסימליות לעליה בכללה ולסוגי העולים השונים בפרט — לשנה נוספת. “אם בסוף התקופה הזאת ירָאה שוב צורך שהנציב העליון יחזיק בסמכויות נוספות אלה — התחוקה הדרושה תהא אז מותקנת”. כלומר, יתכן שגם כעבור שנה ינתן תוקף לנציב להסדיר את העליה לפי שרירות־לב. אולם האגרת מוסיפה: “אותו זמן רוצה ממשלת הוד מלכותו להודיע ברבים שיש בדעתה, מיד לאחר שהגבולות של השטחים השונים לפי תכנית־חלוקה צודקת ומעשית יהיו מוגדרים, וכל עוד המנדט הנוכחי יעמוד בתקפו, שהעליה היהודית תהא מסודרת, במידה שהדבר נוגע ל"שטחים שאינם ערביים, לפי עקרון יכולת־הקליטה הכלכלית”.

לפי כך, יוצר שכל זמן שהממשלה נוקטת במדיניות החלוקה, והמדינה היהודית טרם הוקמה — יהיו שתי תקופות שונות ושתי שיטות נפרדות לגבי סידור העליה היהודית: תקופה זו שאנו עומדים בה עכשיו, והאגרת קוראת לה “תקופת־ביניים”. בתקופה זו ישלוט יסוד השרירות בסידור העליה, מתוך הנחה שהעליה היהודית כבר מעכשיו מוגבלת הגבלה טריטוריאלית, אלא שהגבלה זו אינה מוגדרת ומסוימת, מכיון שהשטח הערבי, שיש לנכותו מחשבון הקליטה הכלכלית של הארץ כולה, עדיין לא נקבעו תחומיו.

התקופה השניה — שהועדה המלכותית והאגרת גם יחד קוראות לה בשם “תקופת־המעבר”, תתחיל לאחר קביעת התחומים של “השטחים השונים” לפי תכנית־החלוקה המשולשת, היינו השטח היהודי, השטח הערבי, השטח הבריטי. תקופה זו תימשך עד ביטול המנדט הנוכחי, ולאו־דוקא עד הקמת המדינה היהודית העצמאית. באגרת זו לא נאמר הדבר, אולם מהאגרת של 5 בינואר, אנו יודעים שיש בדעת הממשלה לנקוט בשיטת הקנטוניזציה הזמנית או בשיטת מנדטים נפרדים, לשלושת “השטחים” הנדונים. במשך תקופה זו תסודר העליה היהודית לפי יכולת־הקליטה הכלכלית של השטח היהודי והאנגלי. מה יהיה גורל העליה לאחר תקופה זו — אם בתום התקופה הזאת לא תקום עדיין המדינה היהודית העצמאית — לא ברור לפי־שעה והאגרת התעלמה משאלה זו.

*

אין איש יודע מתי תתחיל “תקופת־המעבר”. לא באגרת זו ולא באגרת ינואר אין הודעה ברורה וסופית על תכניותיה של הממשלה לגבי פתרונה של שאלת ארץ־ישראל. מיולי 1937 ועד היום נקטת הממשלה בתכנית־החלוקה. לפי אגרת ינואר היה נראה שביצוע תכנית זו הוא ענין לעתיד הבלתי־קרוב. עד כמה שיש לדון על־פי האגרת החדשה חל שינוי כלשהו בשיטת הדחיות, והדברים עלולים להתפתח עכשיו ביתר מהירות. אולם גם באגרת זו אין קביעה מוחלטת. רק אם תכנית־החלוקה שהוטלה על הועדה החדשה תימצא “צודקת ומעשית” תתקבל החלטה סופית. הצעות הועדה המלכותית במקרה של המשכת המנדט (“פאַליאַטיבים”) לא נתקבלו לפי־שעה על־ידי הממשלה, אולם האגרת מדייקת ואומרת: “עדיין לא נתקבלו”, כי יש עוד אפשרות פוליטית, במקרה שתכנית־החלוקה לא תימצא מעשית או צודקת — שהממשלה תנקוט בהמשכת המנדט, ואז תדון ותחליט על הצעות ה“פאליאטיבים”. כל אלה לפי־שעה אינם אלא ניחושים והשערות על הבאות.

כרגע אנו עומדים ב“תקופת־הביניים, לפי נוסח האגרת החדשה, ואין יודע כמה “תקופה” זו תימשך, והעליה במשך תקופה זו היא שאלה בוערת, גם מבחינת השעה וגם מבחינת העתיד. לפי רמזים באגרת נראה כי הממשלה סבורה שיתכן כי “תקופת־הביניים” תימשך רק ששה חדשים. אבל אין זה מן הנמנע שתימשך יותר משנה. סמכות הנציב לשרירות־לב” בסידור העליה הוארכה לשנה, אולם הוראות מסוימות ומעשיות ניתנו לו לפי־שעה רק לששה חדשים, אבל מיניסטר־המושבות ראה צורך לפרש שיתכן הדבר כי גם כעבור שנה יהיה צורך לָחוֹק חוקים בכיווּן זה, שלא על־פי עקרון הקליטה הכלכלית של השטחים שאינם ערבים. וכיון שהמצב לא־ברור, ואורך “תקופת־הביניים” בלתי־מסוים, והעליה בינתיים נחבלת ונכבלת בשרירות־לב — אין אנו רשאים לעבור לסדר־היום בלי בדיקה של ההנחות הפוליטיות אשר על יסודן מבססת הממשלה את שיטת השרירות בעליה שהונהגה ב“ספר הלבן” מיולי 1937 — ועלולה להימשך מי יודע כמה.

*

האגרת אינה שוללת את עקרון יכולת־הקליטה הכלכלית, ולא עוד אלא שהיא מנסה לבסס את כל הנחותיה ומסקנותיה על יסוד עיקרון זה. היא אומרת בפירוש ש“עדיין” לא נתקבלו הצעות הועדה המלכותית בדבר מכסימום פוליטי. ובפני ועדת־המנדטים בז’ניבה הודיע מיניסטר־המושבות בפירוש, שאם תכנית־החלוקה משום־מה תיבטל והממשלה תמשיך במדיניות המנדט, לא תחליט באופן סופי על ה“פאליאטיבים” שמציעה הועדה המלכותית (ובתוכם הצעת “המכסימום הפוליטי”) עד שועדת־המנדטים תדון בכך (דו“ח מושב ל”ב של ועדת־המנדטים, עמ' 189).

אפשרות זו לפי שעה אינה אקטואלית, ואין מן הצורך לברר עכשיו מה יקרה אם הממשלה תסתלק ממדיניות החלוקה. לפי שעה הצהרת המדיניות החדשה של “הספר הלבן” מיולי 1937 עומדת וקיימת, ושתי האגרות האחרונות של מיניסטר־המושבות אישרו הצהרה זו, והועדה הטכנית יוצאת בקרוב לארץ. אולם עם ההכרזה על מדיניות חדשה הצהירה הממשלה בז’ניבה שבינתיים המנדט עומד בתקפו והוא מחייב גם את הממשלה האנגלית וגם את חבר־הלאומים. כמו־כן הוכרז שהצהרת־בלפור עומדת בתקפה — ותקפה ימָשך עד שהמדינה היהודית תוקם. “היהודים לא יאבו לשמוע על רעיון המדינה היהודית אלא אם, ועד אשר, המדינה תוכר למעשה כחבר בחבר־הלאומים בתור מדינה עצמאית ובלתי־תלויה. עד שנגיע לנקודה זו — הצהרת בלפור והמנדט עומדים בתקפם” — אלה הם דברי המיניסטר־למושבות בז’ניבה. ביום 16 לספטמבר דאשתקד קיבלה החלטה האומרת: “המנדט של 24 ביולי 1922 עומד בתקפו עד אשר יוחלט אחרת”. מיניסטר־החוץ הבריטי הודיע שממשלת הוד מלכותו מקבלת החלטה זו.

אם למלים “המנדט עומד בתקפו” יש איזו משמעות שהיא, הרי אין זו אומרת רק שהשלטון הבריטי על הארץ בשם חבר־הלאומים עומד בתקפו — אלא שכל ההתחייבויות של המנדט לגבי היהודים (והוא הדין לגבי אחרים) עומדות בתקפן. עם קבלת תכנית החלוקה ביסודה ע“י הממשלה הבריטית, ועם הסמכות הקודמת שניתנה על־ידי חבר־הלאומים לממשלה זו לעבד תכנית מסוימת של חלוקה — לא חל כל שינוי במנדט, לא בכללו ולא בפרטיו. המנדט אינו נתון לשינויים בלי הסכמת מועצת חבר־הלאומים. סעיף 27 של המנדט אומר: “הסכמת מועצת חבר־הלאומים דרושה לכל שינוי בסעיפי המנדט”. הסכמה כזו לא ניתנה ולא נדרשה עד עכשיו על־ידי הממשלה. עומד בתקפו, ללא כל שינוי, גם סעיף 6 של המנדט המחייב “הקלת עליה יהודית” ועומד בתקפו סעיף 2 של המנדט המחייב את ממשלת־המנדט “לשים את הארץ בתנאים מדיניים, אדמיניסטרטיביים וכלכליים אשר יבטיחו את הקמת הבית־הלאומי היהודי, כפי שנקבע באקדמה” וכו'. ואין מן הצורך להוסיף שעליה יהודית לארץ־ישראל היא התנאי הראשי והעיקרי להקמת הבית־הלאומי. חובת ממשלת־המנדט ביחס לעליה יהודית היא לא פסיבית אלא אקטיבית. המנדט מצוּוה על “הקלת העליה היהודית” — ולא רק על התרתה. זוהי התחייבות פוסיטיבית של המנדט. התחייבות זו אינה מוגבלת במנדט — לא במספרים, ולא בשטח — אלא אך ורק בשמירת הזכויות והמעמד של שאר חלקי האוכלוסים. ו”הספר הלבן" של 1922 נתן את הפירוש המוסמך להגבלה זו: "העליה היהודית אינה צריכה ליפול למעמסה על תושבי הארץ בכללם ואינה צריכה לשלול משום חלק של אוכלסי הארץ את עבודתם. לזה קראה ממשלת־המנדט “עקרון יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ”. היהודים ראו בעיקרון זה הגבלה לזכות עלייתם, כי העליה היהודית לארץ־ישראל אינה דומה לעליה לארץ אחרת. העליה לארץ היא עליה “בזכות ולא בחסד”; העליה הזאת מבוססת על הקשר ההיסטורי שבין עם־ישראל ובין ארץ־ישראל, כפי שהוכר במנדט, ועל “היסודות שעליהם מקימים מחדש את ביתם הלאומי בארץ”. אולם ההסתדרות הציונית, על־פי פניַת הממשלה האנגלית בשנת 1922, קיבלה הגבלה זו — מתוך ידיעה והכרה שזוהי הגבלה מכסימלית ולא מינימלית, מתוך ידיעה שזוהי ההגבלה היחידה והאחת שיש לשים לכמות העליה היהודית. הממשלה האנגלית בהודעות חוזרות ונשנות במשך כל השנים אישרה שזוהי ההגבלה האחת, ושרק ביכולת־הקליטה יש למדוד את שיעורי העליה.

עוד לפני אישור המנדט, ביום 24 לפברואר 1922, הודיע הדוכס מסוטרלנד בשם הממשלה בבית־הלורדים: “ביחס לעליה — הרי ההתחייבות המוטלת על ממשלת הוד מלכותו לרגל התנאים שבהם הופקדה ארץ־ישראל בידה, מצריכה אותה להניח יסוד למדיניות של עליה יהודית מובחרת ובדיקה קפדנית במלוא יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ”. הממשלה המנדטורית חזרה והכריזה על דבר זה בהזדמנויות שונות, ובשנת 1930, כשלרגל המהומות באבגוסט 1929 נתעוררה השאלה מחדש, הציעה הממשלה לועדת־המנדטים לאַשר את העיקרון הזה, והועדה החליטה: “הועדה מאשרת את רצונה של ממשלת־המנדט להתאים את העליה היהודית ליכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ, כפי שהוצהר בבהירות ב”ספר הלבן" של 1922" (מושב י"ז של ועדת־המנדטים). דבר זה היה לפני פרסום אגרת מקדונלד שנשלחה לד"ר וייצמן רק כעבור שמונה חדשים (13 בפברואר 1931), ובה ניתן תוקף חדש להנחה זו.

בא־כוח הממשלה בפני ועדת־המנדטים בשנה שלאחריה (במושב העשרים של הועדה, 1931) חזר והדגיש: “עוד משנת 1922 קבעה ממשלת־המנדט שמדיניות העליה תהא מיוסדת על יכולת־הקליטה של הארץ”. וערב המאורעות האחרונים, ב־30 לינואר 1936, הודיע הנציב העליון, בשם מינידטר־המושבות, לועד הערבי בארץ, כתשובה לתזכיר שלו על הפסקת העליה וכו', את הדברים האלה:

“העיקרון המדריך ביחס לקבלת עולים הוא — המדינות של יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ, וממשלת הוד מלכותו אין בדעתה לסטות מעיקרון זה”.

כבר צוין למעלה, שלאחר פרסום החלטת ממשלת הוד מלכותו על שמונת אלפים עולים לתקופת שמונת החדשים — קבעה ועדת־המנדטים שזוהי סטיה מהעיקרון שנתאשר ע"י חבר־הלאומים על־פי דרישת ממשלת־המנדט, ומיניסטר־החוץ, מר אנטוני עידן, התנצל שזה היה “אמצעי זמני בלבד”.

לשבחה של האגרת החדשה יש לציין שאין היא מנסה אף ברמז אחד לערער את עקרון יכולת־הקליטה. אולם נשאלת השאלה: על מה היא מבססת את ההגבלות החדשות של העליה — שהיא בעצמה מציינת אותן כאמצעים “ארביטרריים”? האגרת גם אינה חולקת על קיומו ותקפו של המנדט הנוכחי, להיפך היא מציינת בפירוש שהמנדט הנוכחי קיים ועומד בתקפו, ויעמוד בתקפו עד גמר “תקופת־המעבר”. האגרת גם קובעת שהצעות הועדה המלכותית בדבר מכסימום פוליטי — לא נתקבלו עדיין, וכל עוד תכנית־החלוקה נקוטה בידי הממשלה, לא יתקבלו. ובכן מהו פשר השיטה החדשה, השיטה “הארביטררית” בעליה?

*

התשובה הניתנת באגרת לשאלה היא הדבר התמוה ביותר שבתעודה זו.

בסעיף 5 של האגרת נקבעה הלכה חדשה — והיא משמשת יסוד לשיטה החדשה בעליה. הסעיף אומר: “היות והתכלית המוּצהרת של מדיניותה, כפי שנוסחה ב”ספר הלבן" מיולי דאשתקד, היא תכנית חלוקה שלפיה תצטמצם העליה היהודית בשטח מוגבל, סבורה ממשלת הוד מלכותו שלא יתכן להרשות קביעת העליה לפי יכולת־הקליטה של כל הארץ במשך תקופת־הביניים". זאת אומרת שכבר מעכשיו, עוד בטרם נקבעה תכנית־החלוקה ועוד בטרם אושרה על־ידי הפרלמנט הבריטי ועל־ידי חבר־הלאומים — כבר הוגבלה העליה היהודית הגבלה טריטוריאלית, וחלק אחד של הארץ, החלק הערבי לפי תכנית החלוקה העתידה, מוּצא כבר היום מחשבון יכולת־הקליטה הכלכלית, ושטח זה כבר עכשיו אינו חל עליו המנדט כמו שהוא — עם סעיפי הבית־הלאומי וחובת הקלת העליה היהודית — ומשום שגדלו ותחומו של שטח זה לפי־שעה אינם מוגדרים ואינם ידועים, ואין לדעת בדיוק כמה יש לנכות על חשבוננו מחשבון הקליטה הכלכלית של הארץ כולה — מוכרחה הממשלה לאחוז בסידור העליה בדרך של שרירות.

הסברה זו הניתנת באגרת, כנראה לא היתה ידועה למיניסטר־החוץ הבריטי בשעה שהודיע במועצת חבר־הלאומים כי קיצוץ העליה ביולי 1937 היה רק “אמצעי זמני בלבד”.

אולם הסברה זו היא מופרכת ביסודה. לא נכון הדבר, כפי שמודיעה האגרת, שהתכלית המוצהרת של מדיניות “הספר הלבן” מיולי 1937 היתה תכנית־חלוקה שלפיה תצטמצם העליה היהודית בשטח מוגבל, כלומר: תכנית שתצמצם ותפחית את זכויות העם היהודי ואפשרויותיו בארץ.

“הספר הלבן” מיולי 1937 הצהיר כי “תכנית־החלוקה על־פי הקוים הכלכליים המוּצעים על־ידי הועדה המלכותית היא הפתרון הטוב ורב־הסיכויים ביותר”. תכנית־החלוקה של הועדה, שממשלת הוד מלכותו אישרה ב“ספר לבן” זה, לא היתה תכליתה “צימצום העליה היהודית בשטח מוגבל” – אלא להקים מדינה יהודית עצמאית בלתי־תלויה בשטח מוגבל. כוונת הועדה וכוונת “הספר הלבן” לא היתה להפחית את זכויות היהודים שבמנדט ולצמצמן בשטח מוגבל — אלא להעניק ליהודים זכויות נוספות שאין להם לפי המנדט, להגדיל ולהרחיב את הזכויות האלה — כפיצוי בעד הגבלת השטח.

הפתרון שהועדה הציעה לא היה חלוקת המנדט — אלא חלוקת הארץ על־מנת להקים שתי מדינות עצמאיות, למען שבכל אחד משני השטחים המחולקים יהיו גם לערבים וגם ליהודים זכויות ואפשרויות שאין להם במנדט. “הספר הלבן” עצמו מציין את היתרונות אשר יתווספו גם ליהודים וגם לערבים מביצוע תכנית־החלוקה. בסעיף 7 של הספר הלבן" נאמר: “בתמיכה בפתרון שאלת ארץ־ישראל על ידי חלוקה, ממשלת הוד מלכותו נתרשמה הרבה מהיתרונות שזו מעניקה גם לערבים וגם ליהודים. — החלוקה תבטיח את הקמת הבית־הלאומי העברי ותציל אותו מכל אפשרות של כפיפה בעתיד לשלטון ערבי. היא (החלוקה) תהפוך את הבית־הלאומי למדינה יהודית עם שלטון מלא על העליה. היהודים יחדלו סוף סוף לחיות "חיי־מיעוט”, והמטרה הראשית של הציונות תוגשם“. אין זה “צמצום העליה בשטח מוגבל” — כפי הכוונה שמייחסת אגרת זו ל”ספר הלבן“, אלא “שלטון מלא על העליה” וסוף לחיי־במיעוט. זהו לא “בית־לאומי” ו”עליה יהודית” לפי ההגבלות של המנדט, — אלא “בית־לאומי” עצמאי, סוברני. כפיצוי לצמצום השטח של הבית־הלאומי, המחויב על פי תכנית־החלוקה — השטח אשר לפי המנדט הוא מתפשט בכל רחבי הארץ — מציע “הספר הלבן” לעם היהודי זכויות יתרות ויתרונות של עצמאות סוברנית שאינם במנדט, בכל אופן לפי שהמנדט נתפרש עד עכשיו להלכה ולמעשה על־ידי ממשלת המנדט. ואם האגרת קובעת עכשיו ש“הספר הלבן” התכוון להפחתת השטח וצימצום העליה לשטח זה — אין זאת אלא סילוף זדוני של הצהרת ממשלת הוד מלכותו והתעללות בתבונתו של העם היהודי. לפי הצהרת ממשל הוד מלכותו מיולי 1937, מוסבר צמצום השטח של הבית־הלאומי — בהרחבת זכויותיהם של העם היהודי ושל הבית־הלאומי בשטח המצומצם.

“הספר הלבן מבחין בין עליה של מנדט ובין עליה של מדינה יהודית. העליה של המדינה היהודית תחול על שטח יותר קטן, אבל היא לא תהיה תלויה בפקידות המנדטורית ולא תהיה מוגבלת בתנאי המנדט. היא תימצא בידי השלטון היהודי הסוברני. זהו היתרון ש”הספר הלבן" רואה בתכנית־החלוקה לגבי היהודים. וההנחה הראשונה שבאגרת להסברת העליה המקוצצת, הארביטררית ב“תקופת־הביניים” — כשהמנדט עומד עדיין בתקפו — היא סותרת את “הספר הלבן” שעליו היא מנדה להישען.

כשם שנקודת־המוצא של האגרת בהנמקת השיטה החדשה בעליה היא מופרכת ביסודה — כך המסקנות של האגרת אינן עומדות בפני בקורת האמת. ב“תקופת־הביניים” לפי האגרת עצמה, עומד המנדט בתקפו, המנדט הנוכחי, כמו שהוא. מנדט זה חל על ארץ־ישראל כולה, וכל סעיף שבמנדט זה חל על ארץ־ישראל כולה. הממשלה לא שינתה את המנדט — ואינה מוסמכת לשנותו. רק חבר־הלאומים מוסמך לכך. הצעת הועדה המלכותית לסדר את העליה העברית ב“תקופת־המעבר” לפי יכולת הקליטה של הארץ, בניכוי השטח הערבי, מניחה למפרע — והאגרת אינה חולקת על הנחה זו — שהגבולות של השטחים השונים יוגדרו, תכנית־החלוקה תאושר על־ידי הפרלמנט האנגלי וחבר־הלאומים, ורק לאחר שממשלת המנדט תשוחרר מהמנדט הנוכחי — רק אז אפשר יהיה לבצע את ההגבלה הטריטוריאלית של העליה היהודית.

כל עוד המנדט הנוכחי עומד בתקפו — ולפי האגרת המנדט יעמוד בתקפו בכל ”תקופת־הביניים" — כל קיצוץ טריטוריאלי והגבלה אחרת של העליה, מלבד ההגבלה של עקרון יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ כולה — סותרים את ההתחייבויות של המנדט, מתנבדים להכרזות של ממשלת־המנדט ומפירים את ההחלטות של חבר־הלאומים.

אין ממשלת המנדט יכולה לאחוז את החבל בשני ראשיו. דעת־הקהל הבריטית, חבר־הלאומים והעם היהודי לא ישלימו לא עם הפרת המנדט — כל עוד הוא קיים — ולא עם סילוף תכנית־החלוקה, כל עוד הממשלה נוקטת בתכנית זו.

ב“תכנית־הביניים” המנדט עומד בתקפו, והעליה צריכה להסתדר לפי עקרון יכולת־הקליטה של הארץ. ותהיה הדעה מה שתהיה על תכנית החלוקה — כל עוד זו לא בוצעה, כל עוד העם היהודי, הפּרלמנט האנגלי, חבר־הלאומים לא נתנו הסכמתם לתכנית — יש רק בסיס חוקי אחד להנהלת הענינים בארץ — המנדט כמו שהוא. וכל עוד המנדט קיים — תימשך המלחמה על העליה לפי מלוא יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ.


לונדון, 18.3.1938


  1. באבגוסט 1933 ערך הצבא הסדיר של עיראק פרעות באשורים.הושמדו רבים — אנשים, נשים וטף.כמעט כל כפרי האשורים — כ־60 מספרם — נשדדו פחות או יותר.מנהיג האשורים גורש מהארץ.לאחר הפרעות עלתה בחבר־הלאומים שאלת עקירתם של 20 אלף האשורים השרידים לארץ אחרת., אבל לא נמצאה כזאת שתסכים לקלטם, מלבד גויאנה הבריטית, ולא נמצא מקור למימון התישבותם.
    האשורים — עם נוצרי עתיק — עמדו בימי המלחמה העולמית הראשונה לימין ארצות־הברית. אנגליה ערבה לזכויותיהם לאחר ביטול המנדט על עיראק, ולבסוף הפקירתם לעכזריות העיראקים. — המע'.  ↩

  2. דו“ח ועדת־המנדטים הל”ב, עמוד 188.  ↩

  3. בטכסט של הדו"ח נאמר בטעות 9 חדשים (עמוד 189).  ↩

  4. היא ועדת החלוקה או ועדת וודהד. — המע'.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!