[דברים אחדים על אישיותו הספרותית} ¹

 

א    🔗

טולסטוי נותן לנו במקום אחד בסיפורו “התחיה” תיאור ההבדל שבין נאֶכליוּדוֹב העלם, הסטודנט הטוב, ובין נאכליוּדוב הבא בשנים, הדומה לכל בני סביבתו, הנסיכים הבטלים, בפשטות ובעמקות, המיוחדה תמיד לטולסטוי (כמובן, כל זמן שאינו כותב טראקטאטים על הנצרות ואינו בא להתווכח עם דתות אחרות, כלומר, כל זמן שאינו עוסק בתיאולוגיה), מתאר אותו הגדול האַלוֹני הרוסי את עיקר-ההבדל שבין “לפנים והיום” אצל גיבור רוֹמאַנוֹ ההוא. לפנים, כשהיה נאֶכליוּדוֹב עלם טוב, האמין לעצמו ורק לעצמו, מצא שכך הוא צריך לחשוב, חשב כך; מצא שכך הוא צריך לעשות, עשה כך – בכּל העמיד על עצמו. כשמצא, למשל, שהקנין הפרטי ביחס לאדמה אינו אלא עוול, מיד עמד ונתן את חלקת אדמתו, שהיתה אז ברשותו, ירושה מאביו – לעובדיה. לא כן כשהגדיל ונעשה איש בין אנשים. מחשבתו “נתבגרה”. אבל זו לא היתה מחשבתו שלו: זו היתה מחשבת אחרים, מחשבת המון האצילים והאצילוֹת, הדודים והדודות, המכובדים והמכובדות, הסובבים אותו. הוא התחיל בכל להאמין לאחרים, לסמוך, כמו שהיה ברדיצ’בסקי אומר, אַכּתפי דאחרים, במקום רודה בעולם-מחשבותיו הוא נעשה אזרח נכבד בעולם המחשבות המתהלכות.

כן, רבותי, “נכבד”. המחשבה בכלל תיחשב אצל הכל לדבר נכבד מאוד. מי ימנע את עצמו מתת כבוד למחשבה ולבעל המחשבה? ביחוד בספרותנו אנו. לנו – יגידו לכם רבים – יש אפילו מונופולין על המחשבה. כי מי עוד בעל-מחשבות כיהודי? זה שהיהודי משוֹלָל עצמיות עמוקה, זה שהיהודי יונק את חייו משדות-אחרים זה אלפי שנים. ובאין יניקה עצמית, חיונית – המחשבה העצמית החיונית מאין תימצא? זה שהיהודי ידע רק בכל ימי ההיסטוריה שלו, או להיבּדל על כרחו מעל הכל ולבלי לחשוב כליל מחשבות אנושיות. או להיבלע באחרים ולהתחפש, שהוא חושב בּכּל כמוֹתם – כל זה לא יעלה בחשבון. בכלל, יש איזה.פירוש מיוחד, כמעט “מקורי” למלה “מחשבה” אצלנו. עוד לפני זמן-מה, למשל, היה מקובל בחוגים הכי-מכוּבדים בספרותנו, ש“סיפורי מעשיות” נאים ויאים לגויים: עם-ישראל – אמרו אותם ה“מקוריים”, בעלי העצמיות הלאומית המיוחדה“. הבאים בשם “הרוח העברי”. “רוח-האומה” – עם-ישראל מכבד רק את המחשבה! ה”מחשבה" איפוא היתה איזה “זה לעומת זה” לשירה ולאמנות; המחשבה איפוא לא היתה מה שנובע – כשירה האמיתית – מתוך חיינו, סבלון-חיינו וששון-חיינו, שאז באמת היא מקורית, מקורית בהכרח, גם אם אנו מוצאים כמותה, לכאורה, אצל אחרים, אצל שכנינו (ואפילו גם אם אנו לומדים אותה ממש משכנינו, אם רק אותו לימוד בא לשם צרכינו החיוניים, שאז הרי היא, “המחשבה הזרה”, מוּשׂמה מאליה בדפוסים החיוניים המיוחדים לנו). המחשבה העברית המקורית, אליבא דאותם חושבים היא רק הנתונה בספרים עבים ישנים, מקובלים,. איזו ספרים – רחוקים או קרובים, מפרנסים את צרכי נפשנו או זרים לנו בתוכנם ובצורתם, מיוסדים על עצם תכונתנו או לקוחים בהקפה מדעות של אחרים, שהתהלכו בתקופות ידועות – אין נפקא מינה! העיקר, שהמחשבה בספרים עבים היא, בספרים מכובדים על פי משקלם; שהיא – איזה ענין של פרופיסיה, שאין לזלזל בה. כמו עסקי באַנקים וקרדיט, למשל: שהיא – איזה תואר של כבוד חקוק במידאליה, שתוֹלים על כל כרס מלאה סכום של כרכים מכורכים. רק בעל כרס מלאה ומכובדה שכזו חושב יִתְקְרי, חושב נכבד.

ומובן הוא מאליו, שאם כל כבודה של בת-המלך הזאת, של המחשבה, הוא בתכשיטיה העתיקים, בכל היְקר שבאה עליו הסכמת האחרים – בנדון זה הסכמת הראשונים המוסמכים – מה ערך יש לכל מה שאיזה עלם עברי הוגה כיום? איזו חשיבות לכל פרי מחשבתו של אדם צעיר החי אתנו כיום? כלום הדרת המחשבה חופפת עליו? ראו, הנה הוא מתרוצץ בחדרו הקטן – לא תואר לו ולא הדר – עיניו עששות, כמעט סגורות… אינן מפיקות מחשבות נעלות ומזהירות כלל וכלל… מזָקָן של אַפָּטְרֵךְ איך לוֹ אף חתימה. הכזה יהיה חושב נבחרהו? כלום כך היה קלסתר פני “חכמי ישראל” מדור דור, אשר מימיהם אנו שותים?

ואמנם, רבותי, ראה ראינו עד הזמן היותר אחרון, עד ימי היכּנס בּרדיצ’בסקי לתוך ספרותנו ועד בכלל, תוצאה קוּריוֹזית אחת מהיחס המקובל אל המחשבה אצלנו, תולדה קוּריוֹזית מאוד וכמעט שלא תאומן כי תסופר – גם בנוגע לספרותנו בפרט וגם בנוגע לשאלת היהדות הישנה והחדשה, או יותר נכון הצעירה, בכלל. ומהי? רוב סופרינו – שׂרידים מהם ישנם עוד עמנו גם כיום – שלא פסקו מדַבּר על עולם-המחשבה, לנשׂא אותו לעילא ולעילא ולתת לו את המקום היותר מכובד, התיחסו לספרות העברית החדשה, כלומר, לספרות שהם בעצמם, לכאורה, עסקו בה, באי-כבוד, לפעמים בבוז גמור. ולא מצד עניותה הרוחנית של ספרות זו – העניות, גם כשאינה דוחפת למפעלים, שיש בכוחם להוציא מכּוּר-העוני, הרי היא רק מכאיבה, אבל אינה מעוררת בוז, ובכלל גם העני הן רוצה בקב שלו ומכבד קב שלו מתשעה קבין של עשירות-אחרים. לא! הבוז שלהם לא נבע כלל מהניגוד המר שבין הדרישות העשירות והמציאות העניה, כי דרישותיהם מהספרות לא היו גדולות כל עיקר; בו, באותו בוז, לא היו כל סימנים גם מאותו הביטול העצמי של כל אלה הרואים את עצמם גשר ומעברה לעולמות אחרים חשובים מהם; הבוז שלהם היה מסוּג אחר לגמרי, וסיבתו, כאמור, פשוטה מאוד, פשוטה בתכלית הפשטות. מכיון שהמחשבה לגבי דידם לא היתה דבר היוצא מתוך חיי הנפש לפרנס את חיי הנפש, כי אם איזה דבר חיצוני מעולם ה“כיבוּדים” וההתכבדות מה איפוא יש לכבד שיחת חולין של בן-הדור, בעוד שיש לנו, ברוך השם, ארונות, ארונות מכוּבדים של דפים “ישישים” ממאות דורות? אם לתוכן ממשי – בינינו לבין עצמנו – הרי יש בשבילנו, הניצבים פה, יותר תוכן בציור בן עמודים אחדים כ“בלעדיה” מאשר במאה ספרי דרוש, חקירה, ו“פילוסופיה דתית”; אבל אם לכבוד – כלומר, בשבילם – סמי מכאן כבוד… ואם זה אין כאן – מה יש כאן בשבילם?

כיוצא בזה, כמו שאמרתי, בנוגע ל“יהדות”. ה“מחשבה” המקובלת באותו החוג ביחס לשאלה היהודית – ה“מחשבה” שברדיצ’בסקי, אשר האמין במחשבותיו לעצמו, ורק לעצמו, התקומם כנגדה בכל עוז – נבעה אף היא מן היחס אל המחשבה בכלל, כמו אל דבר שמחוצה לנו. המחשבה, או בלשונם, ה“רעיון”, הרעיון החיצוני, עושה את היהודי ליהודי; היהודי הוא מה שהוא חושב. בעלי המחשבה היהודית הקודמים לנו קבעו עיקרי-היהדות – הלא הם זה וזה וזה – מי שחושב כך הרי הוא יודע על מה הוא יהודי והרי הוא יהודי, מי שחושב אחרת, כלומר, מי שאינו חושב את “מחשבת”-היהדות, הרי הוא, כמובן, מוציא את עצמו על ידי זה מכּללה, כלומר אינו יהודי…

כי – אגב אורחא – הימים ההם, ימי היכּנס ברדיצ’בסקי אל ספרותנו, ימי סוף תקופת ההשכלה וראשית ניצני הלאומיות, ימי בטחון-שינה ליהדות היו בספרותנו. השינה, אמנם, לא היתה מתוקה ביותר לבעליה – גם מתוכה אי-אפשר היה שלא להרגיש את אפיסת הכוחות ואת הדלות היהודית בכל המקצועות – ואולם על כל פנים, היתה זאת שינה לכל פרטיה, שינה ומנוחת השינה וסיכלוּת השינה. האמן האמינו אז בני הספרות העברית, הישֵׁנים והמיַשנים, כי שלום להם בתוכם וכי הכל הולך למישרים. ההשכלה פשעה, הביאה לידי התבוללות, אבל הרעיון הלאומי יציל הכל, הרעיון הלאומי ההולך ומתגבר יחזק את היהדות, זו היהדות, שניצחה, תמיד ותנצח תמיד. תרבות בת ארבעת אלפים שנה, שהיא אור לגויים, תאיר גם הלאה…

שכבו, ישנו והתחממו לאור האַפּוֹלוֹגיטיקה הישנה מימוֹת…נוּ, יהא אפילו מימות פילון החכם האלכסנדרוני, שהוכיח כי היהדות אינה נופלת מפני ההֶלֶניות, באשר בראשונה יש גם קצת מן האחרונה ובאשר יעקב אבינו הפשוט הוא בבחינת שֵׂכל הנקנה. ועד יעבץ, החכם מירושלים שבפלשתינה ומירושלים שבליטא, שטען, או יותר נכון, שטענו – הוא וחבריו – כי היהדות עולה על צרתה הגוֹיוּת, באשר היא, היודעת את האלוהים ואת הרצון ואת האהבה ואת המוסר ואת הצדק ואת הסיפוק, עדיפה בהרבה מהיוונוּת, רחמנא ליצלן, השוקעת במ"ט שערי הטבע והאונס והכוח והיצר והתועלת והכיבוש וכל מידה רעה…

התחממו מליצי-היהדות לאור-המליצה, התחממו ונחו. יש, אמנם, אשר גנחו מתוך השינה… פרצים בכתלי הבית – וכל החום מתנדף לפרקים… הקור חודר אל עצמותיהם… ובכל זאת… מקובל היה ומנוי וגמור: רק דעת-היהדות מחזקת את הלאומיות, הרעיון הלאומי מצדו ירבה את דעת-היהדות. אחת תשמש משגב ומבצר לרעותה. ודעת-היהדות גלויה וברורה היא ואינה אלא אחת. קנייני היהדות ניתנו ניתנו מרועה אחד. ערכי היהדות קבועים, בטוחים. הירושה גדולה, חטיבה מוצקה וקובעת ברכה לעצמה עד סוף כל הדורות. יש לנו רב, אחוֹז בספרותנו העתיקה וגם מחכמת-ישראל החדשה המלקטת שיבלים בעמק-העתיקות אל תנח ידיך. הרי “האמונות והדעות” והרי שי"ר, צוּנץ, גייגר…

כן, רבותי, קטנים היו הצרכים הרוחניים ופעוטות היו הדרישות הספרותיות. החלומות שוא דיברו, ואף חלומות לא היו. אחד חזר על גמגומו של רעהו, גמגום מתוך נימנום, גמגום מתוך שינה; אחד נרדם על כתפו של השני… נכון היה רק מה שהוגד כבר על ידי נכבדי המשפחה…

אך הנה שם אתם אחד מבני המשפחה הצעירים, עלם אחד מפני הכוהנים, מ“בית-המדרש”, שלמד הכל כמוֹתם, כמו כולם – לא, יותר מהם– אלא שהתחיל להאמין לעצמו, ליחיד שבו, רק לו. בעיני הילד הזקן הזה, אשר נולד זקן ולעולם לא יזקין (“הזקנתי מנוער ונער אהיה עד יגון-שיבתי”. – |מבית ומחוץ"), אי-מנוחה, והוא קם ומרעים קול פתאום, קול משונה, קול בלתי-רגיל. קול "היחיד בעד רשות הרבים,…

מספרות-התנומה והפזמונות המיישנים יצא “מהָרס ומחריב”. אויב ובועט קם לה לחקרנות התורנית הנכבדה מתוך ביתה.

 

ב    🔗

המחשבה.לברדיצ’בסקי אינה ענין של פרופיסיה, של רכישת דעות ידועות, של “לימוּדיות”, ואין צורך לומר של התכבדות, התחממות ודעתנות. המחשבה, כלומר חשבון-עולמו, הרי הוא בשבילו כל תוכן-חייו, עיקר-העיקרים, ובמובן זה הוא כולו מחשבה, מחשבה-שירה. בשבילו אין מחשבה גרידא, רעיונות בעלמא, המתגלגלים כאבנים שיש להן הופכין; ההבדל שבין המושגים השונים נוגע בתוך-תוכו, בתמצית-הווייתו. ולא רק מפני שמעבודת המוח תוצאות להנהגתו ולמעשיו, כי אם, בעיקר, מפני שהמחשבה-השירה היא היא החיים, חייו, עצם-החיים בשבילו. הוא נושא אותה בתוכו כאשר ישא האדם את עול-החיים הכבד והנעים בכלל. ועוד פעם: לאו דוקא מחשבה זו, הגיון זה, כי אם המחשבה בכלל, יותר נכון הרת-המחשבה, אסון-האדם ויתרון-האדם שבזה. יכול הוא להתמרמר במקום אחד על ש“החיים, העולם, כל המציאות אשר מסביב לנו ובנוּ, שהם העיקרים ויסוד ומהות הכל, נעשו לדברים טפלים לגבי המחשבה והדעת; החיים היו טפלים לחוקי החיים והמהות בעצמו נעשה צדדי לחשבון-המהות” (“ערכין”, מאמר “שינויים”). ואולם הוא הדבר, שהפגם הזה, אשר בעולם האדם התרבותי בכלל, באשר ובמידה שהוא אדם תרבותי, כלומר, רחוק מן ה“טבע” ועומד בניגוד ידוע לה, הנה בנוגע להווייתם של סוג אנשים כברדיצ’בסקי, שבמובן ידוע החיים והמחשבה אצלם חד, אין אותו קרע – במידה ידועה – אלא גורם מרכיב ומעשיר. “החיים הפנימיים, החיים התוֹכיים והעצמיים, החיים של חיים” אצל האנשים הללו, גם בהיפגמם באיזה צד על ידי המחשבה. אינם בשום אופן טפלים אצלם לגבי המחשבה, ואף –חס וחלילה! – לא מותנים מהמחשבה, אלא, פשוט, אחוזים בה ולא יתוארו בלעדיה, בלי זו, בלי מחשבה, בלי ביקורת וניתוח, בלי חשבון-המהוּת, שאינו פוסק ואינו יכול להיפסק.

ברדיצ’בסקי הוא חושב בן בניהם של חושבים. “המחשבה והדעת” – בדמוֹ ובדם-אבותיו הן. ואולם בנוגע לתוכן-המחשבות, הנה אבותינו לא חשבו, בעיקר, את מחשבותיהם הם, כי אם את מחשבות אלו שקדמו להם. הם חשבו כך וכך מפני שיראים היו לחשוב אחרת, ובכלל לא שמעו מעולם נוסח אחר; כל סתירותיהם היו רק מאלה שהעלה ה“פרי-מגדים” לה“ש”ך"… לא כן הוא, ששורש נשמתו-יחידתו הוא יותר מעולמות החיפוש ובקשת ארחות-החיים, ואף רוחות אחרות נשבו עליו, רוחות מאופקים אחרים, שנתנו דחיפות אחרות למהלך-מחשבותיו והציגו לו שאלות וחידות רבות הדורשות פתרונים…

המחשבה ל“העוזב” ב“מעבר לנהר” אינה ענין של משחק שחמטי, של התעסקות רוחנית, של התעמלות מוחית; וכשם ששנואה עליה כל השתעבדות, כך זרה לה כל התפנקות של “סַמכוּני באשישות, רַפּדוני בתפוחים”. אין אותו “עוזב” עומד לחשוב אלא מתוך כובד-ראש גמור ומוחלט. כי המחשבה בשבילו היא – שאלת החיים ואי-החיים. הוא עוֹין את בני חברתו, את “מורדי האור” בכל נפשו, יען כי שונאים הם למחשבותיו. הוא עוזב את ביתו, את אשת נעוריו האהובה, יען כי צר לו המקום – מקומה, יען כי מחשבותיו ישאוהו הלאה. לכאורה, מי עוד כמוהו אוהב את הקוֹמפוֹרט שבחיים, או יותר נכון, את הרוח היתירה שבקוֹמפוֹרט, שבמוֹתרוֹת, את הרחבת הדעת שבהם, את הנגיעה עם האידיליה. והעיירה היהודית בימים ההם הרי עוד היה בכוחה להעניק עונג ונחת-רוח בעל-ביתית לאהוביה ולשומרי תורתה. הנה תענית יום-הכיפוּרים והנה סעודת מוצאי-יום-כיפור, שאת תפילת הערבית שלפניה מתפללים ב“איזה צל-תורה”… עוד שלמים ורכּים היו המרבדים לנוח עליהם! ברם, שממון-המחשבה היה תקיף אצלו סוף-סוף, ממנוחת הסביבה הנעימה. בעדינותו, ואפילו בחלומותיו על מלבושים קצרים וגילוי הראש של העוזב הלז, שהיסוד של אברך-משי עדיין גדול ורב בו בכל אשר הוא פונה, יש כבר דבר-מה מעולמות אחרים. לפנינו, סוף-סוף, איש הרוח והמטאפיסיקה, אידיאליסטן גדול, שבלי חיים מופשטים, בלי “בקשת האמת”, בלי “חיי-מחשבה ואוויר-המחשבה” חייו אינם חיים… מי מכם, רבותי אינו זוכר את המחזה בעת הסליחות? הנה, איזו נגיעה באה אליו מן האנשים המתפללים ומערבת רגשותיו בפחד חדש, באנחת אלוהים. “נדמה בעיניו כמו קמו זה עתה מבית-הקברות; כולם קמו, הם והמצבות שלהם, והם מתפללים לאל רחוק, שגם האדמה אינה הדום לרגליו” (“מבית ומחוץ”, הוצאת “תושיה” ע' 61). ודווקא האל הרחוק הבלתי-מוגשם – אשר אליו, בכל זאת, ינאקו “שמע קולנו” – שוֹבה את לבוֹ ודוחף אותו לעולם אחר…

והעולם האחר היה – אירופה. “כל ישותי, הווייתי, חפצי ותשוקותי נצטמצמו בנקודה אחת – סיפר ברדיצ’בסקי לאחר כך – ומנקודה זו הסתכלתי והתבוננתי אל כל העולם כולו. הנקודה הזאת היתה – הקוּלטוּרה המערבית. מערבא! לשם בן חמש אותיות זה כרעתי והשתחוויתי” (“ערכין”). אל רחוק, שאירופה היא הדום לרגליו… “משאת-נפשי היתה, – יסופר שם – כי ישפוך אלוהים רוח הקולטורה המערבית על כל בשר ומלאה הארץ דעתה והשכלתה”. והוא בטרם יֵדע את אלוֹ ובטרם יראהו פנים, אבל הוא נמשך אליו, הוא נמשך לאירופה, בחשבו למצוא בה פתרון לחידת חייו, ולמצער, מספָּרים ל“חשבון-המהות”…

חשבון-המהות! מהות-עצמו ומהות-עולמו, מהות-סביבתו, כלומר, מהותו של ישראל. כי כשם שבמובן ידוע הוא והמחשבה חד, כך, בעצם, הוא וישראל – חד. “הצער שלי אינו צערי, צערי לחוד וחיי לחוד, כי אם צער כל הגוי שלנו, צער הגוי הרב, שנעשה צערי” – כתב ברדיצ’בסקי בסוף “ערכין”. “נעשה” – לא דָק. הוא לא נעשה, כי אם הוא הוא צערו. צערה של האומה היה צערו של המשורר גם בעת שהעמיד, לכאורה, בראש הכל את היחיד, ורק את היחיד. אותו צער – גם אילו היה רוצה המשורר לשחרר את עצמו ממנו, לא היה יכול, כי לא זר, לא דבר מן החוץ הוא לו. היהודי הרי אינו יהודי מפני שהרכיבו בו אמונות ודעות ידועות, שאפשר להשתחרר מהן, אינו מפני זה שהוא שואף למזרח או מעריץ את אירופה, אינו מפני זה שהוא מעריך את ערכי הטוב והרע מנקודת ההשקפה של משאלות-היחיד או משאלות-הציבור – דברים שאפשר להחליפם ולחזור בהם. היהודי הוא יהודי רק מפני שיש בו צער-החיים ורצון-החיים – או בנוסח אחר: רצון-החיים שהוא הוא צער-החיים – של בני עמו, שאתם הוא נמצא במקום. מובן, שכשהוא הולך מהם, שכשהוא עוזב את סביבתו, בסיבת תנאי חיי האומה, שאין לה מקום, או מאיזו סיבה שתהא, אזי הרצון העממי המשותף בפועל מתרפה בהכרח במעט, כשם שמתרפה רצון-החיים האישי אצל המאבד עצמו לדעת, אבל הצער העממי הפאסיבי, צער-החיים התולדתי, שיסודו בזמן ולא במקום, אינו יכול להיכחד, כל זמן שאותו בעל הנפש היהודית אינו מושלך מעבר לזמן. ומובן, על כן, שגם לאחר שעבר ברדיצ’בסקי את הגשר ואת הנהר ועזב, לכאורה, את משכנות-ישראל ואת השם בן ארבע האותיות להשתקע לעולם באותו השם בן חמש האותיות, הנה לא יצא, לא יכול לצאת אף לרגע מה“ישראלוּת” שבו, מההרגשה שהוא בן אומה זו, בן “המהות שבהיקף תולָדי זה”, כמו שהוא אומר במקום אחד ב“על אם הדרך”. אמנם, לפעמים נדמה לו, שהאירופיות שלו פוסלת את יהדותו, ששאלת-השאלות היא מזרח או מערב, ושכל מי שאינו בעד המזרח (במובן התרבותי) הוא חָפץ שניבּלע בין האומות (מאמר “להיות או לחדול”). אבל הרי גם אותו מאמר שנכתב במערב ביראה נוראה מפניו, שמא הוא נושא חדלון לישראל, גומר ב“ואני בתוך הגולה”. ברדיצ’בסקי לעולם בגלות-ישראל הוא, גם אם אלף שנים ישב במערב וגם אם יהיה בעד המערב… ואולי גם ניבא ברדיצ’בסקי באותו פסוק חותם, שגם היראה המחרידה שלו אז מפני המערב, כלומר, מפני הבליעה בין האומות ומחיקת הצורה הלאומית היהודית המזרחית, אינה אלא מפני שהוא “בתוך הגולה”. כי מי שמביט על המזרח לא כעל קשר בזמן, כי אם, בעיקר, כעל התרכזות במקום, הוא לא יפחד לעולם מפני המערב התולדתי, התרבותי, שהבּליעה המיטאפיסית בו – אך ברכה בה אז ל“מהותנו” העממית. הן מי אם לא ברדיצ’בסקי אמר בשפה ברורה וחותכת, ש“עם הוא זה שמקבץ אנשים בעלי רצון חזק להתקיים, אנשים אנוסים להתקיים. בהיותו עם, הלא הוא מהות-הרצון והגשמת-הרצון לחיות, הסתור בסתר כל איש ואיש”?. ואם כך, אם זהו העיקר – מה לנו הזכות והמהות המזרחית שלנו, כי בה נחיה? העיקר, שאנו מרגישים את ההיקף הישראלי שבנו ברצון לחיות יחדיו באותו היקף, ואחר כך – השקפת העולם המזרחית או המערבית– “הדגה במים תבקש את הכי-עמוק בשבילה, האדם בחיים את הכי-טוב לו” – שאלת ההוויה והחדלון אינה תלויה בזה, בכל אופן.

השאלה היא רק, עד כמה גדול רצוננו ויכולתנו לרצות, עד כמה חשובה מהותם של ה“אישי” וה“לאומי” שבנו, ה“אנוסים” להתקיים, עד כדי שימצאו גם את אפשרות הקיום (לא את זכות היקום, שאינה תלויה בחשיבות המהות כלל!).

וזהו הצד הקשה שבחשבון-עולמנו, שבו ורק בו עסק ברדיצ’בסקי המחַשב ברוּבּי-כתביו – ולא מצא מענה.

 

ג    🔗

ב“מחניים” יסופר על אותו התלמיד מיכאל בהיותו ב“מערבא”. שיעורים בשפת עבר אינו רוצה להורות לחניכים, מפני שאינו מאמין בתחייתה של השפה, ואת חניכי הרבנים השכיחים בעיר הוא שונא בכל לב בשאר כלי-קודש והיראים למיניהם. בעד חלון חדרו הוא רואה בימי השבתות את ההולכים ושבים מבית-הכנסת ל“מתוּקנים”: ולפיכך הוא מכסה באותה שעה את החלון בוילון, כדי שלא לראות בני אדם בשעת קלקלתם. ובהאי גיסא: את השם מתבולל אינו יכול לשמוע בלי צער-הנפש, ולבו יֵצא על השקר שבאותה הנפש…

המורה הראשי לדברי הימים קרא לו ויושט לו מאה שקל על מנת שילמַד משניות לזכר נשמת אשה אחת, שלא השאירה אחריה בנים… הוא התחלחל מאוד ולא יכול להשיב למורה דבר, וכאשר שָׁנה המורה את הצעתו, מיהר לעזוב את הבית ועיניו זלגו דמעות.

מורה ראשי – ב“מערבא”! – יאמין ב“קדיש”? בעיניו נדמה, כמו חיללו את כל קדשיו, כמו ניסו לקנות את חירותו בעד פת-לחם, אשר תחסר לו… בעיניו נדמה, שאפסו בני-חורין מן הארץ…

חורין, בני-חורין, חירות! המחשבה והמעשים! אכן צל של תוֹם-נערוּת ליווה את הדברים, הנער נאֶכליוּדוֹב…

ואולם גם בהיות הנער לאיש לא נכנע מפני כל כפיה דתית, מסורתית:; הוא אינו נכנע גם מפני תכליות בדויות אנושיות אחרות, המטילות חובה עלינו מחוצה לנו…

“הרוחני – יאמר ב’על אם הדרך' – כלומר, עיקר-חיינו, עצם-חיינו, חיינו שבשבילם אנו חיים ואנו חפצים להתקיים, הלא היא התכלית האחרונה, רצוני, תכלית פנימית שבחיינו, אבל לא חיצונית, המוטלת עלינו, כאילו נבראנו בשבילה”.

ושם שוב:

“רק אנשים הולכים, על כל פנים בפנימיותם, בקומה זקופה ומרגישים ערכם וערכי החיים, המה יצטרפו לעם בן-חורין”.

חורין, חירות, עם בן-חורין!

ואת החירות הזאת, את החירות לחשוב על אחריותנו ולהיות בני-חורין, על כל פנים בפנימיוּתנו (החירות והזקיפות החיצונית הרי לא תמיד הן תליות בנו!) לימד אותנו מיכה יוסף ברדיצ’בסקי לא רק על-ידי תוכן מחשבותיו הוא, שבאו לגרש כל מקובל ולהוציא מסקנות אחרונות מתוך הנחת-והרגשת לב-עצמו, לא רק על ידי דעותיו הוא, ההולכות לרוב בקומה זקופה ודוחקות את רגלי השכינות השונות, כי אם גם על ידי אוֹפני-מחשבתו, על ידי אוֹפני-מדבָּרו, קולו והנעימה המיוחדת שבדבריו. כי כלל גדול הוא, רבותי: בכל מקום שיש קטנוּת-הלב וצרוּת-המוח, שם אתם מוצאים את זחיחות-הדעת ואת הטוֹן של מורה לרבים. מי שמַרצה דעות מפי הגבורה או מפי סופרים וספרים מוסמכים, הוא מדבר בוודאות וביוהרה: “היוצא מדברינו”… לא כן האדם המעמיק לחשוב בעצמו, שאינו מביט רק לצד אחד, כי אם רואה הרבה צדדים, אם לא כל הצדדים, האדם היודע את חבלי המחשבה ומצָריה, תרתי משמע, הוא בלשון אחרת ידבר אלינו. מי"ב, שמחשבותיו שלו הן, נובעות מעצמותו, ממהותו, שהשקפת עולמו היא של עולמו, הוא שהכניס גם לשון אחרת, לשון עצמית וחפשית,לתוך ספרותנו. אמנם, נפש-ברדיצ’בסקי, הלא אחת היא, יחידה היא לו, ואין שתי נפשות שוות, ואין גם שני טעמים שווים בכל, ולפיכך אין כוונתי, כמובן, לומר, שכל מה שאנו קוראים אצל ברדיצ’בסקי, בן במאמריו והן בסיפוריו, לוקח את לבנו ומרעידו. אדרבה, יש ויש בספרי ברדיצ’בסקי, ביחוד בראשונים, קולות-תרועה וקולות-הטפה, שמלבד שאינם נכונים ואינם צריכים לגופם בעינינו, הנם גם דוחים בצלצולם. מתוך התלהבות ספרותית צעירה, או אולי גם מתוך רצון לעשות רושם – דבר שאין כל מדבר-בשער יכול להשתחרר ממנו, והסופר הצעיר הן תמיד מדבר הוא בשער – הוא משתמש שם לפרקים בפסוקים פּאתיטיים צוֹרמים. לא טובה מזו, לרוב, היא גם הרצאת דבריו בסגנון תורני, שאז קולו החפשי כמו כּפוּת ברבבות-מאמרים, נסחב ונתקל בתלי-תלים של מימרות ישנות, העושות את הדברים משובשים, בלתי-ברורים, ביחוד בעת שהמדבר רואה, על פי דרכו, בהן, באותן המימרות, התגלמות “הרוח התולדי” ודברים יותר מפשוטם… כי, כידוע, אכן גדול כוחו של היוצר להשתחרר מכּבלי המסורה וההרגל, אבל גם פרוצס-ההשתחררות בעצמו משאיר סימנים קשים, והתורניוּת הן העמיקה, העמיקה את שִׁבתה בברדיצ’בסקי (עוד אשוב לזה בהמשך-דברי). ואולם למרות כל הליקויים הלכאוריים הללו איני מסתפינא מֵחזוֹר על אשר אמרתי, כי ברדיצ’בסקי יצר צירופי-מבטא חדשים והכניס לשון חדשה, חפשית, לשון משלו, לתוך ספרותנו. הזרוּיוֹת נשארות זרוּיוֹת, אבל הטוֹן העיקרי שלו, הריתמוס הפנימי החדש של קול-דבריו בכלל – מי חֵרֵש לבלי להקשיב אליו? הטוֹן העיקרי של ברדיצ’בסקי, העיקי בהבעת מחשבותיו, הוא של מתאמץ לחתור לתוך עומק-הדברים, לברר אותם לעצמו ולהסבירם או לאָמרם לאחרים, מבלי לכסות על הרגשים השונים, שהיו אבות למחשבותיו. שלשלת השאלות והתשובות חשוּפה לעין הקורא היודע לקרוא והמסור לקריאתו, בכל חוליותיה ועם כל הסער המכה בהן, המפרק אותן ומחברן. אוצר-מבטאיו דולה ממקורות שונים, אבל בכל מה שהוא מדבר, הוא מרכיב מן השמור בנפשו ומן היסוד שבנפשו. מלאך-חייו של ברדיצ’בסקי מלא עינים, שבהן הוא רואה ומביט לתוכם של החזיונות, לפנים ולפני ולפנים – ההוא יימנע לעשות צירופי-לשון כרצונו, על פי מראה-עיניו המיוחד לו?

* * *

אמרתי: הבטה לפני ולפנים. כיצד?

ראשית, בשירת מאמריו. אל שירת סיפוריו אעבור אחר כך. בספרותנו מתחילה כשהרעיון הלאומי-הציוני המודרני כבר התחיל מתבסס על ידי גדוֹליו. ואולם הסופרים בשוק עשו תעמולה לתנועת שיבת-ציון בקול אחד: השנאה לישראל התגברה, צוררי בני-שם הרימו ראש ורוצים להכחיד אותנו מגוֹי, ואנחנו אלמלי היינו חזקים בדתנו כאשר היינו בימי הביניים היינו שׂוחקים גם לגלים האלה, ואמנם גם עתה מישחק לנו כל אויבינו הרעים העומדים לכלותנו. אבל דא עקא, שהדת המקשרת את כל בני ישראל ונותנת להם חיזוק, מתרופפת באשמת הדור הצעיר העוזב את כל קניינינו הלאומיים. נחוץ איפוא לקיומנו הדבק הלאומי, נחוץ להחיות את דעת העבר שלנו, נחוצה חיבת-ציון, למען נראה לשונאינו, כי כל כלי-יוצר עלינו לא יצלח.

כזו היתה הדרך הכבושה במחנה ה“לאומיים” – להימין ולא להשמאיל. מהערכת דברים לא יָדעו. כל ערכי הדברים הסתובבו מסביב לתקווֹת-ההשכלה שנכזבו – ולאומיוּת. ההשכלה בגדה וקילקלה – הלאומיוּת תתקן. ואף אלה שהעמיקו לעשות חשבונות של “לפנים” ו“אחור”, של “אבותינו” ו“אנו”, לא היו מרחיקים ללכת אלא עד ההרגשה העצמית של אבותינו ושלנו. אבותינו בימי הביניים הרגישו את עצמם בטוב, היו שבעים רצון מהיותם יהודים, בעוד שאנו חדלנו לחבב את הצרות… ברם, מה היה ערכּם – לא רק הרגשתם העצמית – של אותם ה“מאושרים” ומהו ערכנו האנושי אנו, ה“בועטים” – בזה לא נגעו…

היו גם שדיברו על היהדות בתור שכזו. יהדות, כמובן, לא תרגום המלה “יוּדנהייט”, כי אם דוקא “יוּדנטוּם”. מה זאת יוּדנטוּם? דת, מוסר לאוּמי, השקפת-עולם, שכולם עומדים על מרומי הקידמה האנושית. ואולם איש לא דיבר על צורות-חיינו בתור עם בעבר ובהווה ועל כל השלילה שבהן כשהן לעצמן; איש לא דיבר על הפוּנקציוֹת שמילאנו ושאנו ממלאים בתור יהודים ועל העסקים שלנו, עסקי-סרסורים. היו מזכירים את יסורי היהדות ההיסטוריים, את יסורינו ההיסטוריים על היהדות, אבל איש לא נגע בכיעור שביסורים האלה, בחטא שבהם, שצריך להשתיק כל חלום על כוחה של היהדות לעתיד לבוא. לא היה איש מן המנבאים ליהדות אשר יאמר: מה לי כל עתידות-היהדות המופשטים וקיומה המופשט ומעלותיה הגדולות בתור אידיאה, אם אנו, אנו מוּטלים ברפש וניווּל כל ימי חיינו ההיסטוריים? מה לי חיזוק-היהדות על יד הרעיון הלאומי, אם אין לנו כל אפשרות לחיים לאומיים, כלומר אנושיים, בפועל? לא היה איש מן השואלים לקיום-היהדות ורוצים לפתור אותה על ידי חיבת-ציון (ושואלים כאלה היו גם לפני מאמרו של ש"י איש הורוויץ!), שיהיה קרוב להבין, כי האסון הוא לא בזה, שהיהדות בתור אידיאה יכולה להיבטל, ואפילו לא לגמרי בזה, שהיהודים יכולים להתבולל, כי אם בזה, שהיהודים גם אילו היו מחזיקים בדתם היהודית לעולם ולא היו מתבוללים, הנה צורות-חיים יהודיות ערכיות לא היו יוצרים, והבזיון הטבוע והקלקול הנמשך לא היו נפחָתים במשהו, באשר הזוהמה המיוחדת לגיטו היהודי הן אינה מעלה ואינה מורידה כלל לגבי פתרון-השאלה, ולחיי יצירה גואלת ועבודה עצמית מכפרת אין מקום בגיטו. לא היה איש שיבין, כי שאלת היהדות היא שאלת-חוסר-העבודה של המוני-היהודים, אותם ההמונים שהנם אבק פורח ואינם יודעים לעבוד; כי הדאגה צריכה להיות לא על מה שהיהדות עם כל אידאליה הרוממים וכו' עתידה להיבטל, כי אם על מה שכבר עתה אנו בטלים, על מה שכבר עכשיו אין אומה עברית יוצרת, ואולי על שמעולם לא היתה אומה עברית יוצרת, על שתמיד חיינו או חיי צוענים המתחככים אצל התושבים להנאתם, או חיי כלבים, המחניפים ומשמשים לאדוניהם, על שתמיד נתקיימנו לא למרות הזירות הרעות, כי אם הודות להן, רק הודות להן… הבעלים לא רצו בסמוּכים על שולחנם, במשתווים להם, במחַקים אותם, ומשנאה גזרו עליהם גזירות להרחיקם, לבלי תת להם להיות כמוהם… ואלה – לא עבדו, אלא הסתגלו, התחפשוּ, החניפו, סבלו… היכן האידיאלים הרוממים?

איש לא היה; אבל האיש בא, איש עם שאלת “האומנם?” על שפתיו וחדירה לפני ולפנים בבת-עינו…

 

ד    🔗

פרצים, פרצים בחומתנו. והנה הם אומרים לסתמם במוך. בקש ובגבבא. האומנם ככה ייעשה? לא, לא, אל ייעשה כזאת בישראל! הוא, הוא אשר יוציא את המוך, ירחיב את הפרצים – יראו, יראו, יבקשו עצה. יבקשו – נבקש, כולנו נבקש. כל היחידים ברשות הרבים שלנו… כל ההולכים בקומה זקופה על כל פנים בפנימיותם… הלא אחראים אנו… הלא החירות הגדולה מטילה אחריות גדולה… הלא גדולה ונוראה האחריות…

… הנה הם, סותמי הפרצים, אומרים: ההיסטוריה, כוחות היסטוריים, התרבות הלאומית. זו, תרבותנו הלאומית, מתמוטטת בדור הנוכחי – צריך לחזקה, צריך לתת לה איזה חיזוק שיהא. הוא, מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, הנושא עוון-הדורות ואחריות-הדורות, יודע אף הוא למדי לתת גודל לכוח “התולדה המאספת אותנו ומקיפה אותנו” (“על אם הדרך”, הוצאת “צעירים”, ע' 42); הוא, ש"על יד שולחנו הקטן בחדרו הקטן הוא יושב ומקשיב את נכאי הגוי הישראלי ואת עצבו הארוך משנות דור ודור (סוף ספר “ערכין”), יודע את כל חבלי התרבות העברית עוד מימי הבית הראשון; ולא עוד אלא שיש גם שהוא נכון לוותר ולהודות: “כבר לנו עבר גדול ועתיד משיחי יפה” (“על אם הדרך”, ע' 24). ואולם זה הדבר, שעם כל היותו בעצמו נעוץ כולו בקברות-אבותיו, הנה “רגש חזק ועמוק” אומר לו, כלומר, אמר לו בעת ההיא, שצריך דוקא לקעקע אותם הקברים, שצריך לעמול לשכוח את העבר, למרוד בעבר, למרוד בתרבות הישראלית!

“ודאי הוא הדבר, שהקולטורה, רוב-הקוּלטוּרה, היא תוצאה אחרונה של מעמד-האוּמה, אבל כיון שתוצאה אחרונה כזו, בהתבשלה במועד ידוע בתבנית שלמה ומוחשית, עמדה מלדת ועמֵלה היא להאריך ימים רק בזכות זו שכבר נתהוותה ותהי לחיים, הרי היא פועלת מכאן ואילך כעין טבע חיצוני וכדבר המחליש את הטבע הפנימי” (“על אם הדרך”, ע' 45).

וכשמקניטים אותו בהבלי האמרות המתהלכות, המועתקות ממליצות “חכמי ישראל” בשפת אשכנז, הוא עומד וצועק: להד“ם! איזו תרבות ישראלית? הספרות הישראלית העתיקה, שאין לנו כל יחס אליה? הן אפילו אם נניח, “שיש לנו שאיפות רבות ומחשבות גדולות ורבות ראויות להיקרב (כלומר, שיעלו לקרבן) על מזבחן”, הרי “יש לנו רב ומאומה אין לנו, אחרי שאין לנו אנשים להדעות והמחשבות הללו” (פרק “על המחיה”, ב“על אם הדרך”), אחרי ש”מיני נמלים אנחנו ולא בני אדם" (“ערכין”), ובמי האשם? הלא שוב בעבר התרבותי שלנו, שלא היה תרבותי! התרבות הרי היא בחיים תרבותיים ערכיים, וחיינו בעבר, כמו בהווה, לא היו בני תרבות כלל. כל העבר שלנו בעיקרו יצר ספרים שונים, שאין כל אחדות תרבותית ביניהם ושלנו אין כל שייכות אליהם. וכי את השייכות הזאת תחַיוּ? אדרבה, הרי דא עקא, שקצות מאותם הערכים הישנים עודם בולעים את החדשים ואינם נותנים לבנינו להיות לאנשים אחרים, בעלי ערכים אחרים…

ואם תאמרו: בנינינו הלא נעשים לאנשים אחרים, בנינו הלא הולכים מאתנו, באי-דעתם כלום מערכינו הישנים, ועל זה אנחנו הלא מצֵרים ודוֹאגים – אף הוא יענה לכם: זה הדבר, שאתם, הגודרים והעומדים בפרץ, כביכול, עומדים בחוץ ומביטים כל ימיכם לחוץ, ל“בריות”, ל“אַנטיסימיטין”, לאלה שיוצאים מתוככם ונעשים לאַנטיסימיטין – ועל פי זה אתם מעריכים את ערכי חיינו. אני לא באלה עסקי. אני, אמנם, קורא, שהכל אנו צריכים ללמוד מהם, אבל עומד אני בפנים וכל מבטי הוא לפנים. אתם חושבים כל היום על העוזבים ועל הגויים המדברים עלינו רעות, ואני עם אלה יש לי חשבונות מיוחדים, ואולם העיקר אצלי, סוף-סוף, הם הנשארים אתנו, הניצבים אתנו כיום. אני מביט לתוכי, אדם שבא מבית-אבא אל חיי התרבות ככלי ריק. אני יש לי עסק עם קהילת ישראל הדוויה כמו שהיא, המעמידה “אנשים שכמותנו, עם מבואותינו האפלים, שהם תולדות ערכינו עת עתה” (“על אם הדרך”). לי יש הרגש, שאיך שיהיה, ואנו חיים, ו“לדידן שונים התנאים הכלכליים והחברתיים מאשר לכל אומה ולשון, שורש מעמדנו החמרי הוא, סוף-כל-סוף, ישראלי ורק ישראלי… הנקודה הלאומית נפעלת גם מתוכנו ברובה, ואולי רק מתוכנו” (פרק “על המחיה”).

ובאותו ספר בפרק “על הקדושה”, הוא קורא:

“אם אין לנו מחיה נקיה, מחיה בת עבודה טהורה, עבודה שאפשר לה להיעשות בטהרה ובחירות שבטהרה, אז מאומה אין לנו ומאומה לא נוכל להשיג”.

“אם אין מחיה לנו בתור עם, זכות בתור עם עובד ואוכל פרי-עבודתו, אז אין לנו מחיה נפשית בתור בני אדם, אין אנו יכולים להיות בני אדם כלל”.

אתם, בעלי הסניגוריה מכל המינים, שההתנצלות והסניגוריה והאשמת-אחרים בחטאינו נעשו אצלכם ליסוד-היסודות, מה אתם רוצים מהאנטישמיים? מה אתם מביטים כל היום לצד “צוררי-ישראל” ומגדפים אותם במקהלה? מדוע לא תאבו להבין את המובן כל כך מאליו – את חזיון השנאה והבוז לישראל, כלומר, לעצם שיושב בתוכם, נזון מהם ואינו נבלע בהם? וכי מקרה הוא, שטובי-וגדולי בני אירופה חרקו וחורקים שן עלינו? כבשו פניכם בקרקע זה, שאינו שלכם! מה אתם בוחרים לאחוז את החבל בשני ראשיו? מה זה רצונכם המוזר להיות גרים ותושבים בנשימה אחת: לשבת בתוכם בתור לאומיים עבריים, להיות מתווכים בפירות-עבודתם החמריים והרוחניים, ויחד עם זה להיבדל בבתי-כנסיות משלכם ולהוציא עתונים יהודיים מיוחדים לכם בשפתם הם?

איזו מידת-עבדים מגוּנה לתלות תמיד את הקולר בצוואר-אחרים! מדוע אתם, הלאומיים, למצער, לא תכירו בסיבת הבכיה לדורות שלנו? מדוע טחו עיניכם מראות את חטאנו הרוחני הארוך? מדוע תשכחו את אותה העובדה הנוראה, כי “אנחנו מיהרנו ללכת גולה, התחלנו לברוח מארצנו עוד טרם הקיאה אותנו בתתנו משפט-הבכורה לסחר-עמים” (“נמושות”). ומה הפלא, כי נשתרשה השנאה העולמית בלב העמים אל אלה שבאו אליהם ורצו להשתמש בפרי-יצירותיהם וקיבלו מהם וחיקו אותם, ועם כל זה נתבדלו מהם, כביכול, והיו תמיד לצנינים בעיניהם? מדוע לא תבינו, כי “דוקא אנו אשמים בתלאותינו, אנו כמו שהננו היום, כמו שהננו אתמול, בכל הזמנים ובכל הדורות”? (“דין ודברים”).

והאשמה, אליבא דברדיצ’בסקי, אינה, בעצם, אשמת הגזע. אי-אפשר לומר בהחלט, שתכונתנו הגזעית רעה ביסודה. אדרבה, “היו ימי-עוז לישראל” בימים מקדם, בעת שהיה “חוטא” בכל העמים אשר על פני האדמה, אבל גם יוצר כמוהם. ואולם הנטיה הרוחנית המזוייפת, שנשתלה בעם ישראל על ידי “מאוֹריו”, על ידי תלמידי-חכמיו השנואים (לא לחינם!), היא שעשתה אותו ללא-עם… ובארצות-הפיזור נתמקקנו עוד יותר, עבירה גוררת עבירה.

לברדיצ’בסקי בעת ההיא לא היתה ה“תולדה” איזה עצם מושג ועומד בפני עצמו, ומושגי “השגחת-ההיסטוריה” ו“עין-ההיסטוריה”, שרבים בספרותנו חוזרים עליהם, כמעט שזרו לו. רק ברבות הימים, בקצות-מאמריו בהוצאת “צעירים” מאחרי “שנות ראינו רעה”, כלומר, לאחר שנתעייף ונשתתק והסער קם לדממה, והויכוח, כשנתעורר עוד לפעמים, כבר היה הגיוני ואֶלגי, וזעיר שם, זעיר שם, ניסה גם לצעוד לאחור – רק אז יש שנמצא אותו מבקש-אויר בכדי שנוכל לבקש פתרון ל“ההשגחה העולמית העמית ולתעודת הלאום” (“בחומר וברוח”). ברם אז, בתקופה שאנו עומדים בה, לא גרס “מכיוון שחשבנו כך שמע מינה שהיינו מוכרחים לחשוב כך” – בעולם המחשבה, ואף לא “מכיוון שהיה כך, שמע מינה שהיה מוכרח להיות כך” – בעולם-התולדה. ה“תולדה” אינה אשמה בכל אשר מצאתנו. אשמים אנו, אשמים הרצונות הרעים, אשמים תלמיד-חכמינו ודרכיהם המסולפות, אשמים הרוחות הנמליים, יותר נכון שנעשו נמליים… “העם ומיטב-העם ידעו טיבה של האדמה ולחמו בעדה, אבל מאשרי העם הטעו את נטייתו הטבעית” ונתנו לו “חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם”…ואם כי “יודע הוא את כל הסיבות התולדיות וההכרחיות לפיזורנו, מאמין הוא, שההכרחיוֹת הללו אינן הכרחיוֹת גמורות ויכולים היינו לשנותן על-ידי רצון לאומי חזק” (“נמושות”).

הנה הוא חשבונו של ברדיצ’בסקי, החשבון החדש לגמרי, המהפך באמת את כל הקערה על פיה! ואם בהתקוממות נגד הכתב והמכתב ובהתמרמרות על כל האופל שבחיינו המשיך מ. י. ברדיצ’בסקי הלאה רק את הקו של י. ל. גוֹרדוֹן ומ. ל. ליליינבלום, הנה את “הטעות הגדולה הזאת בחשבון-הגלות”, לכל היקפה ולכל אימתה, גילה הוא ראשון, וגם עד היום שני בסופרים אין לו, אשר תמיד ישים את הדבר הזה לנגד עיניו!

“לרוח יבנה ובנותיה – הוא חוזר ואומר באותו ספר – אין כל מובן בלי אדמת ירושלים ובלי מקום תמידי שיכולים בני העם לשאוב את כוחותיהם ממנו ולהתקיים על ידו”…

“אמנם – הוא מבין גם לרוח-אחרים – איזה יופי מונח ברעיון: להניח חיי-שעה ולעסוק בחיי-עולם. אבל, בעיקר-הדבר – (ועיקר זה, רבותי, צריך היה להיות חרות על לב-כולנו!) – חיי-שעה בריאים וישרים הם הם חיי-עולם (ההדגשה של המַרצה). חיי-עולם מופשטים, ספרי-תורות בארון-הקודש ולא בשוָקות ובחוצות אינם מועילים מאומה” ².

זהו ה“שינוי-ערכין” במוסר הישראלי! זהו קולו של מי שערכי-החיים האמיתיים נתונים בלבו, של מי שיודע להבדיל בין המוסר העמוק הנובע משרשי החיים וחוקיהם הטמירים, היסודיים, המוסר של אנשי עבודה, המוסר של טהרה נפשית וריליגיוזיוּת מחרישה, ובין המוסר השכלי, הפרוּשי, הצְבוּעי, הצעקני, המוסר של חלשי-המזג, ממציאי “תעודות” ובעלי מוסר פרופיסיונליים!

ושם, באותו ספר:

"טעות גדולה היתה לחשוב את חיי-העולם בהיותם, כפי הנראה, מופשטים מזמן ומקום, לקניינים המשותפים והקיימים של העם, וחיי השעה לבודדים וארעיים. אדרבה, דווקא חיי השעה בשלימוּתם והאפשרות הארצית לבנות בית ומשפחה הם הם הקניינים המשותפים והציבוריים, כלומר, הקניינים, שרק על ידם הציבור מתקיים ואפשר לו להתקיים.

סוף דבר: כל עוד שמדור התחתון שלנו רקוב לא תועלנה לנו כל העליות".

רבותי! אימתי נשמעו עוד אצלנו דברים כמו אלה? רק פעם אחת נשמעו – ולא יספו.

 

ה    🔗

ובניכם וטפכם העוזבים, אשר אמרתם –––

על דרך הפשטות, אשר יש וברדיצ’בסקי עומד כולו עליה, העזיבה הרי היא חזיון ברור וטבעי כל צרכו ואינה “פרובלימה” קשה כל עיקר. צעירי בני ישראל, שרק נולדו ישראל, אבל כל עולמם הרוחני וכל אָרחות-חייהם קיבלו בבית-הספר הזר, החילוני, הנוצרי, אשר דיבורם הוא בשפת הארץ מימי ילדותם ואשר בעודם תינוקות כבר נשבו בין הנכרים – הן פלא היה אלמלא “עזבו את כרמם”. ובאמת, הם כלל אינם עוזבים: הם הלא אינם יודעים משום “כרם” אחר, משום סביבה ואויר אחר. ידיעות-ה“יהדות”, אשר יושיטו להם בקצה-המזלג, "למען לא יעזבו, לא יועילו איפוא כלום, הואיל ובמובן התרבותי הם, אמנם, כבר אינם יהודים בשום אופן. השנאה שלהם ליהודים וליהדות היא ממש כשנאת חבריהם הנוצרים לזה, אלא רק בתוספת מקצת או הרבה כעס (הכל לפי הטמפּראמנט) על אי-הנעימות שמולדתם היהודית (הפיזיולוגית) גורמת להם.

ואולם הוא הדבר, שברדיצ’בסקי הוא כל כך פנימי, כל כך עומד מבפנים, עד שגם לשאיפות-הטמיעה יתחכם להעניק נימוקים לאומיים, עד שגם את ההתבוללות הוא מכניס לתחומי הלאומיות, ובעת שהוא מהרהר או מתווכח על הפרובלימה של “מחוץ למחנה” אין עיקר-עניינו כלל ביהודים הצעירים, שכל עינוייהם הם מה שאין התבוללותם התבוללות שלמה, כי אם רחף ירחפו לפני צלליהם של היוצאים הגדולים: שפינוזה, שלמה מַימוֹן, מיכאל התלמיד מ“מחנים”… של אלה, שהעבר הישראלי חי בהם, והצער שלהם הוא דווקא מה שבעומק-נפשם היו רוצים להישאר – ואינם יכולים… צר להם המקום בכרם-ישראל… “מיטב-בנינו זה מאה שלמה בורחים מהיהודית (-ם?) על ידי היהדות” – כתב הוא ב“ערכין”, ע' 21. ואותה הטענה בהרחב-הביאור בע' 46: “רצוני לומר, אנוסים הם ללכת לנטור כרמים אחרים באשר לימדו אותם להאמין, כי הצירוף הנפשי עם ישראל מחייב להאמין, כי הצירוף הנפשי עם ישראל מחייב להאמין באיזה חשבון של עולם קבוע ומוגבל, דבר לפי תנאי הקולטורה הגדולה של המאה שלנו רבת המחשבות והתפיסות הרוחניות החפשיות אי-אפשר לשום אדם”.

בגודל לאומיותו האינסטינקטיבית, הדָמיית, מנסה איפוא ברדיצ’בסקי לתת גם להולכים מעין ביאור לאומי, פנימי: הם הולכים, כביכול, מאת העם מפני שאינם סובלים את היהדות, מפני ש“אין שייכות טבעית לנפשותיהם להקולטורה של העבר שלנו”. והואיל וכך, הוא מוצא, לשיטתו, ב“שינוי-הערכין” הפנימי תרופה גם לזה. יתרחבו הגבולים – ולא יֵצר המקום…

מלחמת-ברדיצ’בסקי בעד היהודים המוחשים וצרכי-ותביעות-חייהם המוחשיים נגד היהדות המופשטה ונגד חובותיה המופשטים, שאף שאינם מצטרפים לחשבון אחד, יש שמטילים אותם על כל הקורא לעצמו יהודי כתנאי ראשון – מלחמה זו כשהיא לעצמה ודאי ברוכה תהיה, ואין עכשיו השעה להאריך בזה. ודאי השכיל הוא להתווכח עם כל גדולינו היהודים הסניגורים, המחזיקים בנדון זה דווקא בדעתם של הקטיגורים הנוצרים (למשל, הגאון הרוסי המעוּקם דוֹסטוֹיבסקי והסופר הגרמני נהדר-הלשון צ’מברליין), שכל מי שמשליך מעליו תורת הפרוּשים והרבנים אינו יהודי. ודאי שאחר לא היה יודע להכות את האידיאולוגים שלנו, בעלי החקרנות היהדותית, שוק על ירך, כמו ברדיצ’בסקי, שהוא בעצמו בן-בית גדול אצל אותה חקרנות ואותה אידיאולוגיה, ואפילו לא תמיד משוחרר ממנה (“מזרח או מערב – להיות או לחדול”…). בלי ספק זכותו היא, שהבדיל לחלוטין בין “הצירוף הנפשי של עם-ישראל” ובין כל “חשבון-עולם קבוע ומוגבל” ובזה נתן את האפשרות המטאפיסית לכל בעלי המחשבות והתסיסות הרוחניות החפשיות להישאר בפנים… ואולם עם כל זה צריך להגיד, שבמאמריו אשר מעבר השני לספרו “ערכין” העמיק יותר ב“שאלת התרבות” ובשאלת העזיבה וההתבוללות…

קולטורה בת ארבעת אלפים שנה, שאינה משתמרת אלא באפלה ולאורה אין כוחה אתה, מה ערכה? ולמה איפוא נַדה אבן בעוזבים אותה? כך היה טוען ברדיצ’בסקי מקודם, כאמור וכמובן מאליו, עכשיו אין מיידי-אבן בהולכים, אחרי שגם הנשארים הספוּרים יודעים, כי אי-אפשר באופן אחר: אותם ההולכים הרי אינם הולכים כלל לרעות בשדות אחרים; הם רועים בשדות אשר הם יודעים מימי ילדותם. ואולם במה שנוגע לשינוי-ערכין פנימי ביחס לשאלה חיצונית זו – קול קורא בנפשנו: לחינם, לחינם כל הדברים! העבר שלנו ותרבות העבר שלנו הנם אפסיים – זה נכון, זאת צריכים אנו, הנשארים, לדעת, בכדי להתחיל הכל מחדש, מבראשית! ואולם הראָיה על אותה אפסות מזה, שבנינו נשקעים ב“הווה” חדש, מזה ש“גדולי-ישראל” אצל אומות-העולם היו למה שהיו רק אחרי עזבם את הגיטו – אי משום הא לא איריא… בנינו לא היו נשארים בגיטו גם אילו היו עוקרים שם את העבר הבלתי-פורה ומשַׁנים את הערכין הפנימיים; בנינו הולכים מאתנו לא מפני שהעבר מעיק עליהם, כדעת ברדיצ’בסקי ב“ערכין”, ובנינו לא יישארו אתנו, אם יֵדעו את עברנו, כדעת החולקים עליו; הגיטו ייעזב תמיד מכל מי שיכול לעזבהו; הגיטו נעזב תמיד מכל מי שיכול לעזבהו. הרי לא רק במאה האחרונה – בנינו לא נשארו אתנו גם בתקופה האלכסנדרונית, גם בתקופה הערבית-הספרדית, גם בכל הזמנים שבאו ביחוסים קרובים עם האינם-יהודים. פשוטים הדברים.

ולחינם כועס ברדיצ’בסקי (ב“על הפרק”) על המאן-דאמר, כי התבוללות מוּתנה משינוי תנאי החיים הכלכליים. הן הוא בעצמו אומר במקום אחד: “ימי החסידות והתגלות תרבות רוחנית גדולה בגולה היתה אפשרית לפי התנאים החומריים המוגבלים אז, לפי תכנית עולמו (של היהודי), שהיה בעד עצמו וחי בעד עצמו, וימים כאלה לא ישובו לנו עוד” (“בחומר וברוח”)…ובאותו ספר גופא, ב“על הפרק” (ב“גרגרים”)“, כשהוא מתווכח עם בטחונו של אחד-העם בכוחו הרוחני של החיקוי הבא מתוך התחרות, שהוא,חיקוי מסוג זה, הציל, כביכול, תמיד ויציל את הישות הלאוּמית מהתבטלות וכליה, ברדיצ’בסקי מבין היטב, שמשל למה הדבר דומה? אומרים לחולה: השכיבה תביא עליך כליה – צא במחולות!. כי הואיל והיהודי התלוי בפרנסתו באחרים מוכרח לחקות ולהתבטל בפניהם, מה תושיענו העצה הטובה, ש”נתחרה"?.ובפרט שאכן כבר היה הדבר לעולמים: כמה שחיקו, הסתגלו והתחרו האישים הפרטיים מתוכנו וניסו “להשתמש באותו הכוח הרוחני עצמו”, הנה להם הביא הדבר תועלת או לא הביא, אבל אצלנו לא נשאר מזה רושם כל עיקר, שום סכום כללי עברי…

עבודת “האישים הפרטיים” המוצלחה או הבלתי-מוצלחה אצל האחרים ובתוך האחרים ו“הסכום הכללי העברי”, שאינו מתקבל לעולם, שאינו יכול להתקבל – הנה שאלת-התרבות שלנו! מי שיכול ללכת הולך, אצלנו אין לו מה לעשות – תרבותנו איפוא מאין תימצא? ובאין תרבות – על מה נסמוך? במה נפרנס את צרכי רוחנו?

ושוב “הערכין הישנים הכפוּיים כגיגית” – מאריה דאברהם! על מי כפופים הערכין הללו? ובמצבנו – מה יועילו איזו ערכין חדשים שיהיו? ובאיזה אופן יצוֹרפו, יוכלו להיצרף הערכין החדשים? “המוסר הלאומי”. למשל, של אחד-העם ודאי שהוא רעיון בדוי מכל הצדדים. אבל גם אם היינו מניחים, שיש איזה ממש בכגון דא, גם אם היינו מניחים, שיש דעת-היהדות ושהיהדות, בכלל, היא אכן חטיבה שלמה – מה תושיענו כל הנחה שתהא, אם אין אויר של חיים יהודיים, אם אין לבוש לאותו מוסר ולאותה יהדות, אם אין סביבה, אם אין היקף?

“התהום הרובץ בין מה שבבית ומה שבחוץ גדול מאוד, או אולי, יותר נכון, אין לנו בית כלל. מאומה אין לנו מכל הקרן הקיימת להשכלה ולצרכים אנושיים-רוחניים באופן שנרכיב עמהם את אשר שם בחוץ”. ריאה שנימַקה – אין עם מה להרכיב – זוהי המחלה… הנה הדיאגנוזה…

ואמנם, בחוברת “דין ודברים”, הוצאת “צעירים”, הוקדש לענין זה עוד מאמר אחד, ושם אנו מוצאים יתר הארה ותפיסת עוד צדדים שונים. שם אנו שומעים עוד פעם מה שנכון וצריך לאמרו ולחזור ולשנותו, לא כלפי העוזבים אלא לתועלת הנשארים, ש“לחינם, לחינם אנו מתיימרים בקולטורה מוסרית מאוד נעלה, בעוד חושך באהלנו ואופל בחיינו”. ואם, אמנם, בהכותו שם בשוט-לשונו את הנוטרים כרמים אחרים, ש“חייהם, מהותם והדם הנוזל בהם סותר למה שבפיהם, למה שבמחשבותיהם ודעותיהם” (אותו “לבו יצא על השקר שבאותה נפש” ב“מחניים”!) עוד אפשר לחלוק עליו במידה ידועה: הרי המבקרים העברים בספרות הרוסית, למשל, חדרו לרוחה של אותה ספרות והבינו וביארו את גדוליה יותר מאלה שנולדו רוסים; ואם, אמנם, כשהוא מדבר בפרק ב' של אותו מאמר בכלל על הרכוש הרוחני התולדי, על השארית הנצחית והאור הפנימי –אפשר לקבל כל דבריו ואפשר שלא לקבל. אבל כשהוא נוקב את החזיון המר והוגה אותו בכל אותיותיו: לנו אין שמים ואין ארץ – פחד יקראך ורעדה.

 

ו    🔗

איה המוצא?

לכאורה, המוצא ברור הוא וגלוי. אתם אומרים יהדות, ואני אומר עם-ישראל. עם-ישראל כמו שהוא, בכל קלקוליו ובכל ליקוייו, בכל פצעיו ובכל מכאוביו, שאין דוּגמתם בשום אומה ולשון, גדולה או קטנה, הרי הוא מעשה, מעשה בפועל ולא נושא של סכום-מחשבות מסוּיים. עם-ישראל – כלומר אנחנו – רוצה לחיות וצריך לחיות ממש, יהיה מה שיהיה. אבל עם-ישראל, כאמור, מקולקל ולקוי, לעם-ישראל אין חירות ואין פדות. עם-ישראל מרוסק ונתון בין המצָרים. עם-ישראל כולו קרעים ושניוּת. לעם ישראל אין אדמה והד-האדמה. עם-ישראל, אינו עם. ואם חפצים אנו להיות לעם, צריכים למצוא את האפשרות הראשונה לרכוֹש נכסים ולשתף נכסינו בתור עם, למצוא את האפשרות להמשכת האור הלאומי עם כל הצרכים האנושיים, את היכולת לטווֹת חוט תולדי אחד ומיוחד לנו בכל מעשינו ובכל צרכינו. לא “מרכז רוחני” לתפוצות-הגולה. זה לא יושיענו. נחוצה התרכזות של המוני יהודים, שיהיו מן הישוב. נחוץ יסוד עובד. נחוצים מעשים ומילוּי-הצרכים בהיקף עממי וארצי; מעשים ועבודה. עתיד האדם ליתן דין וחשבון לפני אלוהי החיים על שאינו חי ועובד. ועם, שאין לו שטח קרקעי, אשר בו יחיה ויעבוד – קורי-עכביש הנהו, קורים הנמתחים, פורחים וכלים באויר.

המוצא ברור הוא: הציוניות! ואולם ברדיצ’בסקי האויב (ב“מוקדם”) לרוּחניותה של האחד-העמיות והרוצה בתגבורת הכוח המדיני, הציביליזאציוני והארצי בישראל, לא היה גם מהרצים לפני מרכבתה של הציוניות הבזילאית ההרצליינית. ה“רוחניות” של הראשונה, למרות כל הקידות וההשתחוויות כנגד אביה, לא היתה לגביה, בעצם, אלא קליפת-הרוח, וה“מדיניות” של השניה – שוב אך קליפה, חיצוניות. הציוניות הבזילאית, הקונגרסית, לא תתן את האפשרות להיות עברי בכל המפעלים גם מחוץ לד' אמותיה; ציוניות זו היא כעין היהדות האשכנזית, שמקומה רק בבית-הכנסת (הרחב-הביאור ב“בחומר וברוח”). כלומר: לה אין כל המשך וקישור לשאר החיים והעבודות בבית אחר כך, בחיי כל איש ואיש יהודי בביתו, בקרב בניו ובעתידות-ביתו הקרובות. מה בין “ציוניים” והבלתי-ציוניים בחיי יום-יום?

סתירה זו, שאכלה את הציוניות ההרצליינית ועשתה אותה לאפס, התבלטה, בעצם, בכל מרירותה בהרצל עצמו. הרצל היה אדם יפה, בעל כשרונות ובעל מידות תרומיות. הוא “עזב” את עברו ה“אי-ציוני” ובא לעבוד בשביל היהודים. אבל מה נשתנה בו בעצם? האם נעשה ליהודי, באותו המובן שאנו כולנו יהודים? לא, הוא נשאר כשהיה, בן תרבות אחרת, בן אותה התרבות, שהיה שלה עד עבודתו בציוניות. מה הועילה לו זו? מה שינתה בחזון-נפשו? מתחילה כתב פיליטונים גרמניים בעתון גרמני וגם אחר כך כתב ממש אותם הפיליטונים באותו העתון.

גם כאן איפוא הציץ ברדיצ’בסקי, כדרכו, לפני ולפנים ולא כיחד את אשר עם לבבו.

הציוניות הפוליטית – “תחילתה ברעש וסוֹפה לא ברעש”. כי הנקל היה לעשות תעמולה בין המוני-עם אַפסיים, כהמוני-עמנו הבטלים והאויריים, שהנה בא איש, אשר לפני מלכים יתייצב והוא יפתח שערי הארץ ויביא לשם את כל קהל-ישראל בצבים ובכירכרות. אבל מאפס יצא אין.

והרצל בעצמו – איזו דרך היתה לו לגאולת העם? הוא בעצמו כאילו האמין, שהכל יפול משמים ארצה. איך יגיע העם היהודי למצב-הגאולה ובאיזה אופן יגיע – זה חסר בתכניותיו. פוליטיקה הנעשית באספות ובאגודות הן לא תועיל בעת שאין לה העיקר שתסמוך עליו. העם הוא בארצות אחרות, וגם הפוליטיקה היא בארצות אחרות – מה עניינה של זו להעמיד את העם על הקרקע, שאינו עליו?

הרצל – מעלה ברדיצ’בסקי – לא היה איש-המעשה, לא ידע מה לעשות. הוא לא רק שלא ידע, למשל, להשתמש בהגירה, אלא שגם לא שם לב כראוי לחזיון ראשי זה בחיינו, לבנות עליו את תכניותיו. הוא בעצמו לא עבר לציון להיות שם לעינים למתיישבים. הוא עמד מרחוק, חלם, חזה חזיונות ואמר לעשות דבר בעזרת קונגרסים, שאינם כלום.

ברדיצ’בסקי המבקש מוֹצא היה נותן ערך של מוצא ושל הצלה לציוניוּת של אנשים, שכולם נבלעים בציון דלמטה שלהם, כולם עם שאיפותיהם הפרטיות והכלכליות, ו“בעשייתם, לכאורה, הכל בעד עצמם ובעד ביתם הם עושים ממילא את הדבר של ציבור ומניחים איזה יסוד לבנין של ציבור ולשכלול איזה ציבור כלכלי” (“מימי המעשה”); ברדיצ’בסקי היה נותן ערך להגירה המונית של אנשים עובדים לארץ-ישראל, שאנשים מסורים לענין בתור עינין של עצמם עומדים בראשה. אילו היה רואה תנועה ציונית שכזו, כי אז היה קולו אחר לגמרי בדברו בה. ואולם הוא ראה בכל “ימי המעשה” רק ציוניות של “טובת הכלל”, ציוניות של גמילות חסדים לאחרים, שלא די שאינה יוצרת ואינה יכולה ליצור כלום בשביל העתיד, הרי גם בהוֹוה, בגולה (שאם מצד אחד אין לנו כבר מה להפסיד, הנה סוף-סוף, אנו יושבים, צריכים לישב, ולעולם נשב שם), היא עוד קורעת את היהודי לגזרים, נוסף על כל הקרעים הישנים שבו: לעובד פרטי בעד חייו ולעובד בעד הכלל, להיות עם המעשים העצמיים כאן ולהיות עיניו צופיות לשם. וציוניות כזו – מובן, שאין לה חשיבות יתרה בעיניו.

ברם, העיקר, רבותי, העיקר הוא, שמלבד כל זאת, מלבד כל השאלות הצדדיות וה“נעלמות”, שבארץ-ישראל או אפילו בארץ סתם, מלבד שאלת העבודה ושאלת ילידי-הארץ הנושנים ושאלת התרבות השלטת בארצות-הכניסה החדשות, ומלבד שאלת הקרעים וניגודים החדשים, המוכרחים לבוא על-ידי הנסיונות החדשים והמעשים החדשים, העומדים בהיפך גמור לכל חיינו ההיסטוריים במשך מאות ומאות בשנים, הנה בסתר לבו של מחשב חשבונו של עולמנו זה מופרך הדבר מעיקרא. ברדיצ’בסקי, סוף-סוף, כמנדלי מוכר-ספרים ב“בימי הרעש”, אינו מאמין בכוח העם, אינו רואה את הכוח הזה ואפשרות הכוח הזה.

אמנם, בראשית עבודתו הספרותית של ברדיצ’בסקי אפשר היה לטעות ולחשוב, שבתוכו תקנן דווקא האמונה, כי עתידות גדולות נצפנו ליהודים, כי בטוח הוא באפשרויות הגדולות המונחות בהם, אם רק ימרדו בעברם הגרוע וישנו את ערכי החיים שלהם. אז נתן מקום לחשוב: הרי אדם מישראל זה אינו חושש להראות על כל הפרצים שניבעו בחומתנו, לקרוא לכל המחלות בשמן ולגלות את כל האמת שנתגלתה לו, שמע מינה, שבטוח הוא, כי כדאי לעשות זאת, כי יש שכר לפעולתו זו; שמע מינה, שכוח-שלילתו על תנאי הוא: אם תוסיפו להיות כך וכך ולא תחדלו מזה ומזה – ואבדתם; אבל אם תהיו לאחרים – תירשו ארצות… ותו: אדם זה הלא הרבה כל כך להילחם בעד מהלכים חדשים בספרות-ישראל ובמחשבת-ישראל, שמע מינה, שהאמין אמונת-אומן, כי על-ידי הכנסת האוניברסאליוּת לתוכן, על-ידי תיקון עולמנו הרוחני, יבוא איזה פלא בחיינו, יתאחו הקרעים ויתגלו הכוחות… (עיין ביחוד בראש מאמר “לשאלת העבר”).

כן, רבותי, במקצת, ואולי גם בהרבה, היה כל זה בתוֹר-עלומיו של ב., היה, ונסער, ואבד… ולמסתכל אי-אפשר שלא לראות, כי גם באותו התור, בימי סערת המלחמה, כבר היה היאוש בלבו, כי גם בהשיאו את עצמו, כי יודע הוא, ש“העתיד על צדו, הדור הבא על צדו וכו'”, היה היאוש בלבו, תמיד היה זה בלבו, זה, אשר אדם מישראל בזמננו, אם רק קצת בעל-מחשבות הוא, אי-אפשר שׁלא ידע ממנו. המתבונן ראֹה יראה, כי בצעדים איטיים, אבל בלי הפסק, התקרב המשבר – עוד מראשית עלות משוררנו על הבמה…

ומחשבת הפלצוּת העיקרית שלו, שהביאה אותו עד לאין מוצא, היא: מעולם בוֹנים לא היינו. גם אבותינו ואבות-אבותינו לא היו בוֹנים מעולם. יחס חיצוני היה להם לדברים מאז ומעולם – יחס של סוחרים. הכל היה אצלם מסחר – כל קנייני-החיים, כל עבודות-האדם ויגיע-כפיו. תמיד חיו חיי-שעה. ולא חיי-שעה, שהנפשיוּת הפנימית שבם עושה אותם לחיי-עולם, שפירותיהם נשארים בהכרח לדורות, כי אם חיי-שעה של נמלים זוחלות ורוחשות על גבי פתוֹתים. עד שבאנו כולנו עד משבר.

 

ז    🔗

עד משבר.

ואימת המשבר, כאמור, באה לאט-לאט, הלכה וקרבה בצעדים איטיים, אבל בלי הפסקה. עוד בהקדמות לספריו שלפני “שנות ראינו רעה”, כלומר, ימי המהפכה והפוֹגרוֹמים ברוסיה, שהראו ברור את החשבון מכל הצדדים, אנו מוצאים, ש“אז בימים ההם, בערך שנתיים לפנים, עם כל היותי מרבה לשאול ולסתור, עוד הייתי בונה וחולם, רצוני [לומר], חולם לבנות. וצל הימים ההם אשורנו ולא עתה” (פתיחתא ל“על אם הדרך”, תר"ס). בפתיחתא למסכת “ערכין” שאחריה, נדמה, ש“כל קיומנו ובירור האפשרויות לקיומנו תלוי בשאלת הערכין”; ב“על הפרק” זה הספר היקר, יש רמז בתחילתו, ש“עוד הרבה יש לשאול”… ואולם ב“דין ודברים”, שנדפס בשנת תרס"ב, כבר פקע המיתר: “גם אתה, גם האנשים הבאים אחריך לא תעברו ולא תעשו”…

ואולם, אם בכל הדברים הקשים והמחרידים, שנמצאו באלה חמשת ספרי הוצאת “צעירים” המוקדמים, אפשר היה לראות מעין שפודין נוצצים ולוהטים הנתחבים בכוונה בבשר הקורא העברי, להודיע לו, שאם לא יעשה כלום לרווחתו, לישועתו – ואבד, הנה קול אחר, אם כי לא דעות אחרות בעצם, אנו שומעים בשאר ספרו אותה ההוצאה, שיצאו בשנת תרס“ח. “אז, – קוראים אנו בפתח-דבר ל”בחומר וברוח”, הראשון שיצא אחרי “שנות ראינו רעה” – בעת נכתבו הדברים ההם, עמדו שאלות כאלו ביסוד-חיינו בתור עם על הפרק והאמינו בהם אומן, האמינו, כי עוד רוח בנו, ועתה גם זה לנו אין".

בעצמו לא היה ברדיצ’בסקי במקום-המעשה בשנות ראינו רעה", ואולם החשבון מכל הצדדים נתברר על-ידי המאורעות גם מרחוק. ראשית כל נתברר, שעם התקוות הקלושות הראשונות לחופש מדיני, הושלכה הספרות העברית מן גו, צפו ועלו כל החזיונות המביאים אתם את הטמיעה הגמורה שראינום במערב בתנועות-המהפכה במאה הקודמת ולפניה. אך העיקר, העיקר – אותו התפקיד, שמילאו המוני-היהודים, או יותר נכון, גולגולות-היהודים בימי המהפכה, בערב היותן מרוֹצָצות בפרעות הבאות!… היהודים, שידיהם אינן נוגעות שם, כבכל מקום, במכונת התעשיה ויצירת העושר העיקרי של המדינה, היהודים, שאף החלק היותר טוב שבהם אינו עוסק אלא במלאכות ביתיות, קלות, קלושות, עוברות, ממדרגה רביעית או חמישית, הם הם שקפצו דווקא בראש תנועת המהפכה, בעת שכל הארץ הגדולה והרחבה פירפרה בחבליה, הם שהתרוצצו בשביתת מסילות-הברזל, בעוד שבכל המקצוע הזה אין אף יהודי אחד, הם שהתאמרו להיות, בלשונם ובעצביהם החולים, חומר-התסיסה בעורקים העבים והחזקים של העמים הצעירים האיתנים, בעלי הכוח האמיתי, הממלאים את רוסיה… איזה אסון!

בספרים אלה, מאחרי המשבר, שגם בהם, כבקודמים, באים בירורים באותם העניינים – ורק קצת יותר בתקופות הגלותיות ובחטאת-הדורות שבתקופות האלה – המברר כמו נדחף לצדדין ומן הצד ידבר אלינו. אין הוא לוקח מאתנו מה שנתן לנו מקודם, כאחד-העם ב“מאוחר” שלו, אבל הקול הוא יותר נמוך, מַשק-הצעדים יותר איטי. מתקבל הרושם, כאילו לו, לכותב, כבר הכל ברור, אלא שהוא מברר זאת גם לנו בסיגנון בּירורי לשם בּירור – ואנחה שוברת גופו של האדם הדובר לפנינו. לרוב הוא חוזר גם כאן על הנחותיו בשכבר הימים, למשל, כי בתולדה לא הדעת הוא העיקר, כי אם המעשה, כלומר, לעשותה לכוח מניע בחיים. “דעת התולדה בלי תוצאה פוריה מונחת רק כאבן בלבנו להפריע. בהיפסק החוט התולדי העממי המדיני אצלנו נתהוו גיבורי-ישראל שלנו כשמשון ושאול בפי האגדה לחוטאים”. הרי אותן ההנחות, אלא שהאוהב להשתמש בלשון נופל על לשון היה יכול לומר שכאן גם האנחות כבר נעשו להנחות. זעיר-שם יש גם “קביעת מַסמרוֹת” – מסמרוֹת לסתוֹר. זעיר-שם יש אפילו מעין קוּלטוּס-היאוש, פולחן-היאוש, בעיטה בכל עבודה, ולפעמים גם השיכחה, שאם קולטוס-היאוש מובן ומובן בתור מצב-נפש שליט, הנה אין מקום לזה ביחס לשאלות חברתיות: אין עומדין להתפלל ליאוש בציבור. טלית שכולה רווּיה דמעות מבפנים ויבשה מבחוץ ומוצא אין. “נצח-ישראל לא ישקר”, אבל תנאי-החיים עכשיו בעולם אחרים הם. גם לפנים היו כל החיים שלהם ורק הדת שלנו, אבל לדתות היה אז ערך אחר. ואנחנו התיימרנו בדתנו – והם יש שהודו בזה על כרחם.. עכשיו הם הם אדוני החיים, ובצדק, ואנו אין לנו על מה להישען, אחרי שלא בידינו היסודות. אבטונומיה לאומית בגולה אינה אפשרית ואין לה גם ערך בלי יסוד לאומי-קרקעי, בלי ציביליזאציה לאומית. יש יהודים סוחרים – אבל אין מסחר יהודי. יש יהודים משתתפים בתעשיה – אבל אין תעשיה יהודית. אחדות בין חלקי האומה הפזורים אינה אפשרית. הרי יהודי אשכנז ויהודי תימן – מה ביניהם? התורה? – הרי לא תורתם ההווית של אלה כתורתם של אלה. והתורה הישנה – גם זו הרי יצאה לא רק מציון… השפה? אבל זו אינה אחת גם אצל חלק אחד מחלקי האומה… הנה שפת המדינה, שאי-אפשר בלעדיה והיא תופסת את המקום העיקרי בחיי הכלכלה והתרבות, והנה לשון-קודש, והנה שפת-האם, שגם היא נהיתה לחלק מעצמוּתנו, מעברנו ³…ואם אין אחדות לאומית, אין צריך לומר שאין מקום לאחדות בלב האדם היהודי הפרטי, הקרוע לאלפי קרעים. ומכיוון שבקיבוץ.-גלויות מדיני אין להאמין, מכיוון שזהו למעלה מדרכי טבע-חיינו, הרי שכבר אין אנו עם אחד, כי אם רסיסים, רסיסים, שלא הרי זה כהרי זה ולא סוף גלגולו של זה כגלגולו של זה. וארץ-ישראל – אפילו אם ייעשה איזה דבר אצל היושבים הספוּרים שם ויציץ, סוף-סוף, ישוב קטן, אבל בריא, הנה עם כל חשיבות הדבר כשהוא לעצמו, מהו אם לא קרע חדש ביחס לחיי כל האומה, שכבר אינה אומה, ואף על פי כן עוד לא מתה בתור אומה. אלא שלא נראית האפשרות שתחיה גם להבא בתור אומה, הואיל ובניה כבר חיים לא בתור בני אומה ידועה, אינם יונקים ממנה ואינם מיניקים… ספוגין של צמר!

כמה רחוק כל זה מ“סתירה ובנין”, שנדפס רק עשר שנים לפני צאת המחברות “בחומר וברוח” ו“מימי המעשה” (“סתירה ובנין” נדפס ב“השקפה” בשנת תרנ"ז!) איזה טל-ילדות ספוג אותו מאמר ואיזו אמונה מיוחדת, פנימית, למרות הכל, בסופו: “היושבים על המשבר, בידכם עתה הכל מסור! יהודים! הראשונים אתם, אם האחרונים?” המאמרים, רבותי, שבאלה הספרים האחרונים, שאנו עומדים בהם, גומרים אחרת: “ואצלנו עוד אין יוצרי-תולדה”… “ואתם אמרתם: גוי אחד נַחנו”… ומי שעוד ב“על אם הדרך” כתב את הפרק “על הגמור”, עכשיו כאילו תש כוחו (איך לא יתש?!) ויש שהוא מוצא כבר, כי הקיצוניות מידה רעה היא וצריך ללמוד מפי הכל בתולדתנו: מהרבנים והקראים יחד (שַׁאלו אותו בכלל: מה לנו בתור חטיבה עממית, הדואגת להמשך קיומה ולעמידתה בפני הנחשולים הקמים עליה לבלעה, ולקראים, שאינם אתנו זה מאות בשנים? אם לפני אלף שנה היו סכסוכים בין מלומדי-האומה בנוגע לתורה שבכתב ותורה שבעל-פה – הנם ענין לחוקרי דתות וקדמוניות, אבל מה יש לנו “ללמוד” מזה בנוגע למלחמת-קיומנו ואפילו למלחמת-רוחנו כיום? אלא שהוא הדבר, שבברדיצ’בסקי האחרון נתחזק ביותר חוקר הדת והקדמוניות, היושב בו מאז התחיל לתהות על הראשונות…). “כל התנועות בעולמנו וכו' וכו' נותנים מקום להכיר על ידם חלקי-העם, לחדור אל מסתרי נפש-העם. כולם נותנים את הצורה השלמה של ישראל ושל מהות-ישראל” (“בחומר וברוח”).

ה“קרעים” שואפים, אפוא, כבר ל“התאחות” ולהיות ל“מהות”; יש שאיפה גלויה להתפשרות – הד מ“לשאלת העבר” שבסוף “דין ודברים”… וכאן באה התורניות, היושבת עמוק-עמוק בברדיצ’בסקי מימי “בית-המדרש”, שישב בו ושהוּצא מתוכו, באה ומציצה מן המארב… “למי הצדקה – אינו מתבייש ברדיצ’בסקי לומר בצד 84 של ספרו “מימין ומשמאל”, ספר, שהציטאטות העקָרות המרובות בו, ושאין המחבר מתייגע כלל להעתיקן ככתבן וכלשונן, מעידות עליו הרבה – למי הצדקה במהלך תרבות-ישראל ותגרות-הכוחות, להדוחים או להנידחים, זאת היא חידת תולדתנו”.

ברדיצ’בסקי הקודם, ה“אחר”, המורד ב“רוחות” וב“אידיאות” ובכל אותם העצמים המופשטים המרובים אצלנו, היה יכול לומר לתוהה-על-חידת-תולדתנו זה: לא זאת החידה ואין לנו ענין לחידה זו. אנחנו הננו עם, עם הרוצה לחיות בכל אופן ומבקש כל מימי אפשרויות ממשיות לחיים. אנו, הניצבים כיום, המרגישים עצמנו יהודים ולא חושבים כלל על האפשרות לבלי להיות יהודים, אנו, העושים רק מה שנחוץ לנו וחושבים רק מה שרצוי לנו – מה לנו ול“צדקת” הנידחים, שאינם עמָנו“? חידה יש במהלך חיינו, ולא אחת, כי אם הרבה, הרבה חידות, חידות-חיים ושאלות-חיים, אבל סמי מכאן חידת-ה”נידחים" שלא בה קיומנו תלוי והיא לא תעלה ולא תוריד. שהרי בחיים ובמילוּי תפקידי-החיים העיקריים, היסודיים, הגלויים, – לא בתורות ובמחשבות על שמיא וארעא – לא היו הנידחים טובים, מעולים ובעלי ערך גדול מהדוחים, מעולים ובעלי ערך גדול מהדוֹחים…

ברם, הוא הדבר: בשעה שאדם בונה או חולם לבנות, שולל הוא את העבר או פוֹסח עליו לגמרי, ברצותו להתחיל הכל מעצמו ומהיום (עיין “ערכין”, ע' 43), ואולם בשעה שהוא כבר עומד עייף ומסתכל – במה יסתכל אם לא במה שלאחור?… הן, כפי שכבר הזכרתי, האויר הדרוש עכשיו לברדיצ’בסקי אינו דרוש לו אלא “בכדי לֵישֵׁב ולחקור בתולדתנו ובעברנו”…

באמת! מה שהיה ליליינבלום הראשון לספרות הרבנית היה ברדיצ’בסקי לחקרנות של ההיסטוריה החדשה – אויב ביתי. הוא מכה את בטוחי היהדות ההיסטורית וכוהניה “מימין ומשמאל” – מיניה וביה. ואולם כשם שיושר-הנפש הגדול של בעל “ארחות התלמיד”. שהוציאהו מעולם-הרבנות, לא יכול לעמוד לו בעת זקנתו נגד גירסא דינקותא, כך המשורר והמעמיק שבברדיצ’בסקי, האוחז אותו בציצת ראשו ומוציאהו מהחקרנות המודרנית, אינו יכול, סוף-סוף, לעמוד בפני התורניות המושרשה במהות-חינוכו, אותה התורניות, שעוד ב“דין ודברים” היא עושה את המהַפּך הגדול לצדיק, מרבה לחוש טיפוח-לב ומוסר-כליות בפני כל אדם מישראל, על שהוא, ברדיצ’בסקי, עובר על מצוה קלה, שנוח היה לה שלא נבראה, בעוד שפלוני המית עצמו עליה; אותה התורניות, המכניסה נהמת-נפש לתוך דבריו על “חכמת ישראל”, למרות דעתו, ש“כשמה לא היא”; אותה התורניות, הנותנת לו לחשוב, כי ישראל יוסף סירקיס, למשל, אשר “יורה לנו הדרך לאחור”, אדם גדול הוא (“חקירותיו” של סירקיס, אליבא דאמת, מזכירות לנו את מכתביו של “נתן בן נתן” בשעתו… אבן הקרן תורני עד עשרי דָרי – לא תבזה חקרן באפיה!) יתר על כן: ברדיצ’בסקי, שלכאורה יודע הוא כל-כך להבדיל בין קול לקול, בין נעימה לנעימה, בין מדַבר למדַבר, הנה התורני שבו ומשיכת-לבו של התורני אחרי סוג-דברים ידוע מכה לפעמים את עיניו בסנוורים, עד שגם סופר כש“י איש הורוויץ נעשה לו “אוהב” גמור כל זמן שהוא “אויב” לכל ושואל ומשַׁבר; מה שלא הניין לו בש”י איש הורוויץ הוא דווקא כשזה נעשה ל“אוהב”, כלומר, בונה לאומי בציוניות ובספרות (“מימין ומשמאל” מאמר “אויב ואוהב”). כבודו של ש“י איש הורוויץ במקומו מונח, ואני, רבותי, אהיה האחרון לזלזל בו. איך שיהיה, וסופר זה בעל-כשרון ובעל-דעה הוא, פיו ולבו שווים, יקר-המציאות אצלנו בעירניותו תמיד להביע ולהגיד כל דעתו ברבים, ובכלל, סופר נחוץ ומועיל ברוב דבריו הנמרצים והחפשיים שלו ובעשותו בית-כינוס לדברי אחרים – ולא בו עסקינן הכא. מה שמעניין אותנו פה הוא, שלא-התורני שבברדיצ’בסקי, אשר יתנפל על הרבה סופרים, שבאמת דעתם כדעתו, רק בעד קולם, שאינו ישר בעיניו, לא היה יכול לדבר כך על ש”י איש הורוויץ, הרחוק ממנו, סוף-סוף, מרחק רב ביסוד שבנפש, ולכייל את יאושו האחרון הוא, יאושו של משורר, עם פקפוקיו, משפטיו, שבריו והגיונותיו של בעל-המאמרים “לשאלת קיום היהדות” ו“שתי דרכים”…

רבותי! לא על הסתירות אני דן בזה. הן ברדיצ’בסקי יודע לעמוד על סתירותיו הוא יותר ממני. והן הוא בעצמו לא די שאינו מכסה עליהן, כי אם עוד מגדילן ומרחיבן. כדין חותך באיזמל… ורק לעתים רחוקות הוא מפרשן ומיישבן (ראה, למשל, את בירורו בנוגע לסתירה, אשר כבר עמדתי עליה, ביחסו לנקודת ההשקפה החמרית, שפעם נקטה נפשו הימנה, פעם הוא גוער ב“פוסקיה” השטחיים, ולסוף הוא בעצמו מודה בכולה, עומד על ההשקפה הריאלית הקיצונית, עוין את בעלי-הרוח הרוחניים-כולם עד היסוד, בראותו שקר פנימי ברוחם ובשם ה"חומר, יקרא, אלא שבמקום “חומר” הוא גורס “ארץ”, כלומר, קרקע לרוח, אחרי שלא אבי-הרוח הוא החומר, אלא סיוע לרוח; בכדי שהיצירה שבחומר תבוא לידי גילוי ביותר, בכדי שהמיית נשמת החומר תישמע ביותר, אנו צריכים לתנאים ידועים; וכשאחרים באים ואומרים: החזיונות הרוחניים נושאים עליהם חותם תכנית אותו האופק שבו נולדו ונתגלו – לא סגי לו בזה, אלא יאמר דווקא: אלוהוּת אותם ההרים והעמקים, שבהם ראינו מאורות!)

כן, רבותי, לא להקשות על ברדיצ’בסקי ולקרוא לו “ורמינהו” מדבריו אדבריו, ממשנה ראשונה למשנה שניה, אני מתכוון. ה“ורמינהו” נתון בחיים בכלל, ובחיי עמנו ביחוד, בנפש האדם בכלל, ובנפש האדם העברי ביחוד, ולא יימלט מן הפירכות כל מי שחי וחושב על אחריות עצמו. אדרבה, אני רואה את ברדיצ’בסקי בכל דבריו, בכל הפכיו, בכל ניגודיו, בכל שניוּתיו – והנה אחד הוא, עד כמה שאדם יכול להיות אחד ועד כמה שיש אחדות במציאות בכלל. ברדיצ’בסקי הוא תמיד איש-הרוח האמיתי, שנשמתו תמיד יתירה אתו ותכונתו וסיגנונו הוא לא יבגדו בו, איש-הרוח גם בנפילותיו, גם בירידותיו, גם ב“טומאת-מחשבותיו”, שזהיר הוא מגַלוֹתה (זהיר אולי יותר מכפי שהורשה לאיש-הרוח…); הוא איש, שמלחמת הערכין בוערת בתוכו תמיד, שהקטנויות, אשר לא יימלט האדם מפניהן, הנן טפֵל-טְפֵלָא לגבי הצרכים הרוחניים-התרבותיים, שכולו מלא מהן; איש החי בכל היקום ובכל צדי-הצדדים שבו; איש, שלמרות היותו יושב מנעוריו ועד היום הזה הרחק מהמוני בני ישראל, הוא בוער תמיד באש-צרכיהם, משאלותיהם, תסיסותיהם, וגבו כפוף תחת סבלון-האומה, שהוא סבלונו הפרטי.. היום תהמה נפשו על אי-המוסריות שבחיי בני עמו ה“מוסריים”, כביכול, על אי-הרוחניות שבחיי עם-הרוח, כביכול, על החטא הגדול שבחיי בטלה ותפלוּת, ומחר, בכל זאת, בשמעו, כי הרבנים גזרו על המוסר שבסלובודקה, שכוח ישכח את כל אי-המוסריות שבאותו המוסר העקָר והמכוער של מבַלי עולם, והוא נלחם לו; היום הוא מביע את כל הרגשת-התועבה שלו ליחסני בני ישראל, כביכול, ולכל השקר שביחוס זה, ולמחר תתגבר הערצת התרבות שבו, והוא יבכה למשפחותיו, כלומר, על עסקי המשפחות המיוחסות בישראל, שאין להן תקומה; היום הוא גונח: “נוסח, נוסח, נוסח, הכל מנוסח אצלנו” (“נמושות”), ולמחרת אל תתמהו, אם הוא יכרע על ברך לפני הנוסח ולבו ידווה על העדר-נוסח בחיינו…. התתמהו על כל אלה? אל-נא? אמת-המחשבה וטהרת-המחשבה הכא כהתם. אלה ואלה דברי אדם אשר נפשו תכלה לאלוהים חיים – ואינו.

ברדיצ’בסקי וישראל חד הוא – גם בישראל אין “מוקדם” ו“מאוחר”, הקושיות מדהכא אהתם מרובות, מרובות. ואולם, אף על פי כן, יש איזו אחדות ויש תחומין: היו לפנים ימי-עוז לישראל… ואחר הדברים האלה, בהיחלש העוז הזה… ואחר כך, בהיחלש נפשנו כולה…

בהיחלש הנפש כולה… מסיימת הוצאת “צעירים” בעלֵי “חורב”, העוסקים בכעין תיאולוגיה, להראות, שבספרותנו העתיקה יש גם מאמרות נגד תורת הסופרים, הפרושים הרבנים ורוּחה, שנתגלגלו שם גם ביטוּיים ומושגים על אלוהות עולמית ואהבת-אלוהים אמיתית, בלי תשלום-גמול וכו' וכו'. שברי-לוחות.

כן, יש שתיחלש הנפש כולה… ואלמלא היוצר שבברדיצ’בסקי, לא היתה לו תקנה עולמית אחרי כל מה שהציץ וראה…

 

ח    🔗

אלמלא ברדיצ’בסקי יוצר היה, ואולם,לאשרנו, יוצר הוא ברדיצ’בסקי וכוח-היצירה יש בו משום הצלה פורתא.

ושוב: ברדיצ’בסקי וישראל חד הם. ישראל, לכאורה, כבר אין לו מה לעשות בעולם, ואף על פי כן הוא חי וגם כמו עושה איזה דבר: נודד למדינת-הים, מנסה להציג איזו נקודות משלו בארץ אבות-אבותיו, מייסד חברות להלוואה ולקואופראציה… ובן-ישראל זה, שאנו עסוקים בו היום, אחרי כל אשר העלה בחיפושיו, לכאורה אין לו מה לעשות בספרותנו – ואף על פי כן הוא עושה, ועוד כמה הוא עושה!

תהיינה מסקנותיו של ברדיצ’בסקי על עתידו-עתידנו מה שתהיינה, הנה כוח-היצירה העממי, כל זמן שהנשמה לא נדעכה כליל בעמנו, מעמידו על רגליו ומכה בו: גדל ועבוד!

המסקנות של אין-מוצא ודאי שהן מרַפּוֹת את הידים ומפסיקות את העבודה לזמן קצר או גם ארוך, אבל אין בכוחן לשלוט בכל צדדי החיים. יש דבר-מה, שאינו נותן מנוחה למרות הכל, וקורא: עבוד!

והוא עובד.

עבודתו הפובליציסטית של ברדיצ’בסקי לא נצטמצמה בספרי הוצאת “צעירים”. ואולם גם שאר ספריו קשורים באלה וב“הֵדם הנפשי המרחף מכל עברים”. בכלל, מאמריו הספרותיים של ברדיצ’בסקי, שהוא אינו פוסק לכתוב זה יותר מעשרים שנה, מכניסים אותנו לתוך-תוכם של חזיונות-ספרותנו העיקריים במשך כל השנים האלה. הסופר ברדיצ’בסקי קורא כל מה שחבריו כותבים ולכל הוא שם לב: הוא אינו מוותר על שיחה קלה כחמורה – מראשית ימי שלטון “המליץ” ורעיון שיבת-ציון בהפרזותיו ובסכלויותיו עד ימינו אלה. ובקראנו אנו בכתבי ברדיצ’בסקי הללו – שלדאבוננו הרב עדיין אין סדר למשנתם, כלומר, עדיין לא הוכנסו למקום אחד ⁴ולא יצאו בכרך אחד או בכרכים אחדים בהוצאה מתוקנה, כנהוג אצל אחרים – הרי אנו חיים אתם את כל אשר חיתה ספרותנו ביובל-השנים האחרון, את עליותיה וירידותיה, את כבודה וקלונה – את כל מה שעבר עליה. הם מכניסים אותנו לעמקי סביבתה של אותה הספרות, שאין לה סביבה… הם עצמם סביבה-של-ספרות רבה וגדולה. עד היום, למשל, – זה שלוש-עשרה שנה – לא אוכל לשכוח את הרושם שעשה עלי מאמר כ“צורך ויכולת בספרותנו היפה”, שקראתיו אז, שניתיו ושילשתיו, כי בעוד שעד אותו מאמר שמעתי את המבקרים המוּדרַנים (כך, היינו, יוצאי-הישיבה, קוראים את המלה הזרה הזאת, מבלי דעת פּירוּשה) שלנו מתאוננים סתם (בילקוט “הזמן” של עזרא גולדין, ב“אוסף” “הפרדס” וכו') על ספרותנו היפה, כי עניה היא לגבי הספרויות האחרות, שיש להן איזו זוֹלה, טוּרגנייב, אוירבאך, שפילהאַגן (הכל, כמובן, בנשימה אחת), אבל מה צריכה היא להיות, היא, ספרותנו, שאין לה משום-מה סופרים כנ“ל, מה יידרש מסופרינו הקטנים אנו, זה לא הוגד – הנה מאמרו של ברדיצ’בסקי גילה אופקים חדשים גם בתחומינו הצרים והמוגבלים. למרות מה שבלבי נשארה, בכל זאת, החברה העקשנית, כי צדקו גם אלו האומרים, שאף אילו היו לנו סופרים גדולים, לא היו מוצאים מהיכן לינוק, וגם לא מפני ש”דוכסין ואפרכסין לא היינו" וכו‘, אלא מפני שלחיי המון בית-ישראל אין מקום קבוע ואין צורות קבועות וחשובות: מדוֹמן לא יקום לא רק היכל-תפארה, כי אם גם אוהל דל לא ייעשה ממנו, אלא בדרך נס ופלא… למרות זה, הנה הדרישה של ברדיצ’בסקי, שהספרות היפה תהא “סתר שבגלוי”, דבר שהיה בשבילי גילוי גמור, אימצה קצת את הרוח: לגלות מה שאחרים אינם רואים, הרי זה תפקיד חשוב וגם אפשר וכדאי למלאותו בכל התנאים ובכל המצבים, יהיו חיינו מה שהם… כמו כן הייתי בלבי כולי על צדו של ברדיצ’בסקי בתביעותיו מאת אחד-העם בנוגע לתעודת ספרותנו, כלומר, לתעודת-“השילוח”. חוש-המציאות השכלי שבי נתן, אמנם, צדק גם לאחד-העם: הרי דלים אנו בכוחות, וטוב שנמצא בספרותנו דברים אשר אין אנו מוצאים במקומות אחרים, היינו, ענייני-היהדות; הלא על שאלת העבודה והרכוש, על שחרור-הנשים, על הזרמים השונים שבספרות, על איבסן וטולסטוי גם אני בעצמי קורא בירחונים הרוסיים. אמנם, קרא הלב, טוב היה אלמלי דיברו על כל זה גם בספרותנו העברית… ואולם, חזר מיד השכל ואמר, זהו בבחינת מותרות, בעוד שעניני היהדות הם צרכים הכרחיים; ואף גם זאת: הקרע, שעליו מדבר התובע, הלא באמת יישאר תמיד, גם אם תרחיב ספרותנו את גבוליה, גם אם תהיה אנושית-כללית ולא מוקדשת רק לתעודת “השילוח” בנוסח אחד-העם; הקרע הלא בחיים הוא, בכל חיי-העם, ואיך יאוּחה בחיי-ספרותו? הן זה שעברית היא רק שפה ספרותית ולא מדוברת, זה שכוחותינו הספרותיים מתפוצצים לכמה ספרויות, זה שבהכרח, בכל אופן, עלינו ללמוד עוד שפות ולשאוב מעוד מקורות, בהיות שאין לנו סביבה עצמית ואנו תלויים בכל בדעת אחרים, זה שלמקצועות רבים וחשובים מן החיים ומן האמנות אין זכר בחיינו בתור יהודים, זה שאנו בהכרח תמיד במצב של הגנה והתנצלות ביחס לאחרים – בכל זה ובכל אלה יש כבר די והתור בכדי לעשות קרע לעולם, גם אם יהיו לנו ירחונים עבים ממש כ“המלה החדשה” המארכסיסטית, שהתחילה להופיע אז ברוסית. ברם, כאמור, למרות כל ידיעותי אלה, הייתי בלבי כולי על צד התביעות, שבהן בעצמן כבר ראיתי “מלה חדשה”. לבי הלך שבי אחרי התלהבותו, אחרי מסירותו לספרות של התובע והערך הגדול שהוא נותן לזו. ראיתי, שהאיש הזה מדבר על הספרות כעל הדבר היותר יקר לו בחייו. “באמרך יהדות – לא פסק לטעון – מכלל דאיכא לא-יהדות – והרי קרע”… “מכלל דאיכא” – קסם היה בשתי המלים הארמיות הללו. ספרותנו הדלה והעלובה, ספרותנו הבזויה בעיני כל הפרוֹגרסיסטים אשר נתוודעתי אליהם – התאמינו, שהיא עוד עושה קאַפריסים, ובהבדילה עצמה בעקשנות לעניני-יהדות, הרי היא בזה גופא עושה קרע… מה אתם אומרים על מטרוניתא זו?! איזה כח ואיזו השפעה! אילו הלכה בדרך החדשה, בדרכי התובעים החדשים, כי אז נתאשרנו כולנו: ועכשיו – העומדים בראשה מעכבים בידים את הגאולה, בידים משאירים את הקרע… נער הייתי אז – ואף על-פי כן הבינותי, אמנם, כי אי-אפשר לומר, שד“ר מיכה יוסף ברדיטצבסקי היושב בברלין אינו יודע מצב-הדברים כמו שהם, שנעלם ממנו אף לרגע אחד מה שאני, בן הי”ח, נעדר-ההשכלה, יודע, היינו, מקור-הקרע שבנפש-היהודי ובספרות העברית (ובפרט, שהרי הוא בעצמו חוזר על זה כסהרורי בכל שורה ושורה בשאר מאמריו!); אי-אפשר גם שלא יסכים לצדקת תשובתו החותכת של אחד-העם… ובכל זאת, מה נהדר הדבר, שיש איש “בצעירי הדור החי היום”, אשר צדקת-דרישותיו היא כל כך תופסת אותו עד שאינו ירא להתריס דברים אפילו כלפי עורך “השילוח”, כלפי אחד-העם בעצמו, ולצעוק: “חושב אתה יותר מדי, אדוני (!) אחד-העם, ועל כן אתה מקל בכבוד-השירה” וכו’ – – – דופק-החיים של ספרותנו בשנות-ההתעוררות ההֵנה רעד בשאלות ובתשובות של הפולמוס האופיי הזה, שברדיצ’בסקי היה ראש-המדברים בו, וכמה רחוקה וקרובה גם יחד כל השקלא וטריא הלזו לזקנת-מחשבתנו עכשיו הכבדה והמפרכת!…

* * *

ישועות בל נעשו בלא-ארץ; ואולם עד כמה שברדיצ’בסקי היה יכול לתת דחיפה לספרותנו – נתן. עכשיו כבר נעלמה מכולנו ההשקפה על הספרות כעל תעשיה מיכנית, הבאה לספק צרכים מסויימים של הקורא, ושלפיכך צריכה היא להוציא לשוק דווקא דברים שאינם עוד; עכשיו יודע כל בר-בי-רב, שהספרות היא פרי יצירת הכוחות העממיים הפנימיים היותר נשגבים, ולפיכך – מבינים כולא עלמא – שאם מצד אחד חטא הוא להגבילה בכוונה בתחומים צרים, הגיוניים, מלאכותיים, כי אם חייבים לתת לה את החופש הגמור, שתביע את כל האנושי שבנו, הנה מצד שני לא ביד יוּקח חזון, לא בתביעות והיתר ייברא ולא באיסור מן החוץ ייכּלא. עכשיו לגבי דידן אין זו שאלה, אם צריכים בוא בכתבי-עתנו מאמרים על כל מה שבא בכתבי-העת של אירופה – זוהי, פשוט, שאלה טכנית, חיצונית, שאלת הפרוגראמה והכמוּת של כל הוצאה והוצאה – כמו למשל, שאלת התרגומים בספרותנו, שבמציאות, אמנם, מכניסים אותם לאהלנו כפי ה“יכולת” והאפשר. במציאות מדברים גם על עניינים כלליים, על “מילי דעלמא”, בכל עתונינו, כפי היכולת והאפשר, ואם במידה פחותה מן הרצויה, הנה הסיבות מובנות הן, ובכל אופן, כבר שכחו לגמרי את החשש של “חולין בעזרה”. “השילוח” בעצמו הדפיס עוד לפני שנים אחדות מאמרים על סופרים אנושיים כלליים טהורים כמוֹריס מטרלינק – ולא התנצל כלל. ואם כי עינינו פקוחות על מצבנו, ואין מי מאתנו שיחלום על הרמת ספרותנו למדרגה של ספרות אירופית גמורה, המצויינה בשפעת כוחותיה, או אפילו למצב השלם של הספרויות הקטנות של העמים הקטנים, אבל היונקים מתוך עצמם ושירתם היא שירה עממית פשוטה וטבעית, הנה בצד אחד דרישתו של ברדיצ’בסקי במקומה עומדת, והוא: האדם היהודי הראוי לשם זה הרי חושב הוא לא רק על האומה במובן המצומצם, כי אם על האומה ביחס לגוי ואדם וחיים ועולם, ולפעמים גם על גוי ואדם וחיים ועולם בלי יחס לאומה ולשאלותיה המוגבלות, ונכון, אפוא, שספרותנו, המדולדלה והפגומה בהרבה מובנים, תהא, תחת זאת, הביטוי של כל אותן המחשבות, תהיינה מה שתהיינה; כלומר, שבספרותנו יימצא מקום לכל מה שיהודי חושב וכותב בעברית, אף אם מחשבותיו אינן לפי הדוגמות המקובלות אצלנו, שהן, ורק הן, הנן מחשבות-היהדות. כל מה שאנו מדברים בספרותנו, יהא בקיצור, יהא בצמצום, יהא על עמוד אחד במקום טראַקטאַטים שלמים, שאין ב“יכולתנו” לכתוב ולהוציא, צריך שייאָמר ברוח האדם בן-החורין, צריך שיינתן מן היד הרחבה!

וקריינא דאיגרתא איהו הוה פרוונקא. ברדיצ’בסקי שדרש רָאמות, הוא גם שקיים רָאמות בעצמו. הוא הראשון שכתב “מאמרות” ומחשבות עבריות (עבריות – בזה שעברי חשב אותן ונתבטאו בשפה ובצורה אינדיבידואלית-עברית) על הרשויות השונות והפרצופים השונים בעולם, על מקומו של עולם וחורבנו של עולם, על התפילות שבלבבות ועל העצבות ויתר מידות האדם, על השירה וערכיה; הוא גם שגילה את התכונה העולמית הנאצלה של תורת החסידות הישראלית, כפי אשר השיגה הוא.

ברדיצ’בסקי חוזר הרבה על עצמו. יש עולם של מחשבות ושל צירופי-חיים קרוב אליו, שהוא אינו יכול לבלי להשתקע בו יותר ויותר, ואין צריך לומר שהוא אינו מרשה לעצמו לצאת ממנו לגמרי לזמן-מה. ברם, זה הדבר, שבכל מקום מספרי ברדיצ’בסקי, שאתה פותח בו, אתה מוצא דבר-מה חדש, פסוק אחד נוסף, הנותן צורה חדשה לענין. ואם לא תמיד, בפרט במאמריו התוריים, בהיר ומובן לך המכוּון המופשט בסקירה ראשונה, אם גם לפעמים טובע אתה בהגדרת הסוגים השונים לכאן ולכאן (ביחוד שהדברים, לרוב, באים בלי דוגמאות חיות, שתעשינה את פני הדברים ליותר מושגים ומוחשיים), הנה תמיד מקבל אתה איזה אור, מקצת אור מן השופע.

 

ט    🔗

במאמרים, שנכנסו אחר כך לקובץ “בשירה ובלשון (“ביבליותיקה גדולה”, הוצאת “תושיה”) וגם באלה שלא נכנסו, מנסה ברדיצ’בסקי להעמיד את הקורא על מהות השירה וערכיה בכלל ואצלנו בפרט. הוא מסביר ומדבר על תעודת השירה, על יסודותיה, על הפרספקטיבה שבאמנות, על הסער והמנוחה שבשירה, על השירה ביחוסה לדת, על השירה האֶפּית והלירית, על אי-ההדרגה שבעולם-השירה, על אמנות-השירה, על הנסתר והנגלה שבה. יש שהוא חוזר על דברי אחרים, כמו בנוגע לתועלת ואי-התועלת שבשירה או בנוגע לזה, שמה שאצל החושב הוא ערך מחשבה חדשה, הרי הוא אצל המשורר אופק חדש, וכדומה; יש שהגדרותיו סותרות אלו לאלו (כמו, למשל, בנוגע לתביעת-המנוחה והשכחת-עצמו של המשורר בשירה ועוד). ואולם זה הדבר, שברדיצ’בסקי, שאינו תיאורטיקן של הפואיזיה, אלא משורר גדול ונערץ בעצמו, אינו קובע חוקים וכללים, שעל פיהם תיעשה השירה, אלא נוטל הוא את השירה משורר גדול ונערץ בעצמו, אינו קובע חוקים וכללים, שעל פיהם תיעשה השירה, אלא נוטל הוא את השירה שבעין ובורר מתוכה: דין הניין לי ודין לאו. מבשרו יחזה, ש”אין דבר שבו התחומים יונקים כמו השירה“, אבל יחד עם זה “אין דבר מוגבל על מצריו כמו השירה”. במקום אחר ידבר על זה, על ה”משורר" ו“תחומיו” ועולמו, כמטורף בדעת ממש, כמו מתוך קדחת וחלום-בלהות (“המעורר”, שנה שניה, קונטרס ב', ובאיזו שינויים, כמדומה, נכנס הדבר לקונטרס “ערבים” הוצאת “צעירים”, שאינו תחת ידי). ואולם במאמר “בשירה ובלשון” – כל מבטא ומבטא מהוקצע כאפוֹריסמוס, כל רעיון שלם ו“מוגבל על מצריו”. אימרה אחר אימרה באה ומגלה גדולות ונצורות בעולם-השירה על-ידי ההרכבה השירית והסיגנונית המיוחדה שבפרוזה תורית זו גופא.

ב“המשורר”, אחרי הצעקה “קחו סכין וחתכו את בשרי”, אומר ברדיצ’בסקי, ש“השירה היא סער-החיים, הנפש הסוערת של החיים”, אבל מיד הוא מוסיף גם: השירה היא התפילה שבלחש… במאמר “אמנות ושירה”, שבספר “בשירה ובלשון” פרושי מפרש לה: “השירה אינה רק סער; אדרבה, היא תדע לפעמים לכבוש את הסער”. וקודם לאותו מאמר: “השירה היא האי-מנוחה האישית המתגלמת במנוחה יצירתית או, להיפך, מנוחת-העולם כי תבוא ברעד וברעש על-ידי התרגשות-המשורר”. “איזהו משורר אמיתי – הוא מוסיף הלאה באותו המאמר – הכובש את סערו”.

ולברדיצ’בסקי היתה הרשות לכתוב את הדברים האלה. מי שקרא את סיפוריו, וביחוד את סיפוריו “מהעבר הקרוב”, הוא יודע, איזו כבישת-יצר וכבישת-סער ב“מלאכת-המסַפּרים” ההיא.

––––––––

ברדיצ’בסקי המסַפּר. אלה שרגילים ואוהבים להשווֹת סופרים לסופרים ועל-ידי זה לברר את מהוּתם לא ימצאו אצל ברדיצ’בסקי המספר את ידיהם ורגליהם. המתווכחים עם ברדיצ’בסקי מהוצאת “צעירים” בשעתם קראו לו, כידוע: תלמידו של ניטשה, תלמידו של ניטשה. על שום מה? על שום שהפלגאה שלהם הבין את מקור רוחניותו של ישראל לא באופן המקובל והשתמש במלה “שינוי-ערכין”. כאילו בכדי לחשוב כך ולדרוש הערכה נכונה ודעת-הערכה, שאינן אצלנו, לא די להיות בעל לב מבין ועינים פקוחות על המציאוּת היהודית בהוֹוה ולדון מתוכה על מהלך-תולדתנו, כי אם צריך דווקא להיות תוּכּי, החוזר אחר דברי אחרים, ובעל עינים, שעיינו דווקא בניטשה (אגב: יחסו של ניטשה לערכו של ישראל היה דווקא אחר לגמרי, כידוע, אלא שבאמת אין זה נוגע לענייננו). ברם, איך שיהיה, אם אותה ההשוואה היתה קהה כחרס הנשבר, הנה מי שיאמר לתלות את ברדיצ’בסקי המספר במי שהוא ממסַפרי אומות-העולם או של ישראל, לא יעלה גם חרס נשבר בידו.

ברדיצ’בסקי הוא אותו ה“המשורר בן-חורין” שעליו ידובר בספר “בשירה ובלשון”. “המשורר צריך להיות בן-חורין גם מעצמו ומאופני מלאכתו” – נאמר שם. ואם, אמנם, מעצמו אין ברדיצ’בסקי יכול להשתחרר מעולם, הנה עבד ל“אופני מלאכתו” אינו בשום אופן לעולם. אין אופני מלאכה של מסַפּרים מוסמכים לברדיצ’בסקי; חירות גמורה לקח לעצמו (מסתמא יש לו הרשות לזה!) לבלי התחשב כלל עם איך שנהוג ומקובל לספר; הוא מספר רק כמו שהוא רוצה, רק כאשר יהיה עליו רוחו לשחוק את הסממנים ולהשתחק בסממנים!

אף על-פי כן יש סממנים מיוחדים לברדיצ’בסקי וסימנים גלויים, שעל פיהם אפשר להכיר את ידו. ואם לא תמיד הוא משתמש בהם, כחוק ולא יעבור, ואם גם אינם כעול על צוארו, הנה הם הם המתווים את דרכו בסיפוּריו, הם הם הדרך אשר כבש לו לעצמו, הם הם “סיגנונו”.

ברדיצ’בסקי “מורה-האמנות” נותן סימן מובהק ל“גילוי השירי האמיתי בחיים”, הלא הוא הרוח האגדי. “השירה האמיתית היא המאחדת את הקרעים בהסכם אל המציאות, ובה מתאחדת נפש-המשורר עם נפש המאורעות והמעשים וגופם. לה אין הנפש תוצאה מן הגוף, כי אם הגוף הוא גילוי של הנשמה; ואם אנו רואים בו, כבר אנו רואים בנבכי הנשמה, היא לא תעתיק את הדברים ממקומם, כי אם רואה היא את הדברים במקומם לאור נרה. אין שירה אמיתית בלי אור ואין הדברים במקומם לאור נרה. אין שירה אמיתית בלי אור ואין חזיון אמיתי, או יותר נכון, אין דבר חזיוני-שירי אמיתי בלי רוח אגדי, המלווה את כל הנאחז בין צירי העולם והאדם יחד”.

והנה פִּתחו באיזה סיפור מסיפורי ברדיצ’בסקי, ב“מבית ומחוץ”, בחלק גדול מ“מעירי הקטנה” (בזה, כמו ב“ספר-חסידים”, יש מיניאטורות אחדות אַ-לַ-פרץ, שערכן אינו גדול ביותר), ברוב “משני עולמות”, בכל “מהעבר הקרוב” ו“מעמק החיים”, שיצא זה עתה ב“ביבליותיקה הגדולה” של “תושיה” – האם לא כמו צעיף דק של אגדה נתון על כל אלה החזיונות והיחוסים, אופני-הביטוי וצירופי-הלשון? האם היחס המיוחד של הנפשות והמעשים והתפיסה המיוחדה, שהמשורר תופס אותם, אינם של בעל-אגדה, שמצד אחד הוא יודע לראות סמל בכל דבר, ובפשטות – לגלות את הלמעלה מן הפשוט, ומצד שני היה בו אותה החדווה העילאה, כשעושים שלום עם הכל ו“ליל-מנוחת-החורף כי יבוא” לכסות על כובד-הצער וסבל-התמהון לכל מה שנעשה בין אדם לחברו ובין אדם למקומו? – – –

הנה עוברים לפנינו חיי-טוביה הריאליים, לכאורה, בציור הראשון של קובץ-ציוריו הראשון של ברדיצ’בסקי: “מבית ומחוץ”. הנה לפנינו היהודי טוביה, “יהודי מכל ימות-השנה”, יהודי שאינו מסוגל לכל מלאכת-יד, ואף על פי כן אינו, כמובן, הולך-בטל בעיני עצמו, אחרי שבעל-בית הוא, בעל בית השמור לו עוד מאבותיו, וכל הדברים בשמים ובארץ טפלים אצלו לגבי ביתו הקטן, אשר לא תואר לו לא הדר. בביתו יעשה טוביה הכל, על ידו יתן את כל בנותיו הרבות לאנשים ובכל התפילות שהוא מתפלל הוא מכוון רק דבר אחד, שד' ישמור את ביתו. עסקי ביתו וצרכיו ממלאים כל כך את תוכן-חייו של טוביה, עד שביום שנראה חור בכתלי-הבית, בדלת או בגג, יודע טוביה אפילו לחגור את מכנסיו בחגורה ירוקה, כעכו“ם עובד, להבדיל, ולהכין עצמו ממש לעבודה ולתיקון ב”מין נועם-נפש המחיה בו את הכל". מה ששייך להשקפת-עולמו של טוביה, הנה הגלות אינה אצלו אלא אמירה בעלמא. מה שייך, אחינו בני ישראל הלא יושבים המה בכאן… המה יושבים בבתיהם, ואנוכי, טוביה, בביתי… הכל יש לנו… אמת, אין להכחיש: אולי ישנה גם ארץ-ישראל, ככתוב בספרי-קודש… אבל, ברוך השם, אין הדור ראוי לכך, וההליכה לשם, לארץ-ישראל, עוד רחוקה… הוא, טוביה, יישאר בביתו… ואולם הנה נבנה פתאום בית גדול וחדש אצל ביתו, שהאפיל לגמרי על ביתו של טוביה… דין ודברים ומלחמה ארוכה… אבל “התשועה ממרום לא באה ובית שכנו הרשע החשיך את חרבות-ביתו”, שטוביה כמו נקבר בו בחייו. – – –

אם תרצו, רבותי, הרי כאן גם דברים למעלה מפשוטם וסמל, סמל לחזיון ידוע למדי, וטוביה לא ללמד על עצמו יצא. אבל לא זה העיקר. העיקר, העיקר הוא: הוודאות האגדית והחסד האגדי, שבהם סוּפרו כל הדברים הללו, קסמי האמצעים הבאים מאליהם לאמן-האגדה לאחוז בהם בלי כל תחבולות: העיקר הוא, שכל עולמו הפנימי של טוביה והשקפת-עולמו עוברים לפנינו כמו אגדה ונמסרים לנו כמו באגדה.

אמרתי: עולמו הפנימי והשקפת-עולמו. ואולם ברדיצ’בסקי המספר אינו חטטן פסיכולוגי מושבע לשמה של הפסיכולוגיה, ואף השקפות-עולמן של הנפשות העושות בסיפורי-האגדה שלו, התופסות בכלל מקום רב בהם, אינן נמסרות על-ידי אופן ידוע של פירוט: פלוני בן פלוני החזיק בדעות כאלו והביע דעות כאלו, ומראן ראייה שתכונתו הנפשית היתה כך וכך. איש רוחני ובעל-דעה כברדיצ’בסקי יודע היטב, שאותן הדעות של האדם, שאפשר לתת להן נוסח קבוע, אין כלל העיקרי והרוחני שבו ולא הן הנותנות את צביונה של הנפש. בסיפורי ברדיצ’בסקי בכלל האנשים ממעטים לדבר ול“הביע” לא רק עם אחרים ולאחרים, כי אם גם עם עצמם ולעצמם. לא רק הדיאלוג חסר, כי אם גם המונולוג. וכך יפה לאגדה, כשם שיפה לה מה שברדיצ’בסקי אינו נבהל לתאר פרטים שונים אחרים. הוא בטוח שהכל יבוא בזמנו והרושם יתקבל, סוף-סוף. וכך גם בנוגע להשקפת-העולם של האנשים: דרך מיוחדה לברדיצ’בסקי גם בזה, ומה שהוא עושה ב“ספר-חסידים” לכל חזיון-החסידות הוא עושה בעמודים הספורים של סיפוריו לכל נפש ונפש, בין שהוא מתאר יהודים מעולם הישן (“שותפים”, “קרובים” “אב ובן”, “הכיור האחרון”) ובין שהוא מתאר את מנחם, יהונתן, גיבורי “עורבא פרח” מהעולם החדש, בין שהוא מתאר שמות אנשים פרטיים ובין שהוא מתאר שמות-הקיבוץ (העיירה ב“הפסקה”, למשל), בין שהוא מתאר יהודים ובין אינם יהודים (ה“חבֵרה” הֶדוויג ב“מחנים”, שאר הגויים שם ובסיפור “קיץ וחורף”). מה הוא עושה? הוא אורג איזו קומבינאציה של פסוקים ידועים ומרפרפים כאחד, הוא שת איזו רשת של קווים פשוטים ועדינים כאחד – עד כי פתאום והנה כל “השקפת-עולמו”, כביכול, של האיש לפניך, אבל “השקפת-עולם” כזו, שעל ידיה אתה יודע על האיש יותר ממה שרגילים לסמן בשם השקפת-עולם, שעל ידיה אתה מקבל מושג ברור, חי, מכל האיש, מכל מה שנעשה בו ואתו, מכל התוך שבו (סיפור מופתי מעין זה היא היצירה הגדולה “מדרך אל דרך”, ששם אין דבר מלבד אותה הרשת של “ליקוטי-אמרים”,ואף על פי כן – איזו תוצאות!).

בנוגע לאנשים שטחיים, שעולמם הפנימי שאוּל להם מאחרים. שלא על מנת להחזיר, משתמש ברדיצ’בסקי בהוּמוֹר המניע את כל נימי-הצחוק של הקורא (נתן בן נתן עם “חכמת הפוליציה” שלו, “הביקור”, ועוד), אל גם שם הוא משתמש באותו מעשה-ארג. אגב, במתנת-ההומור חונן ברדיצ’בסקי במידה גדושה, ובסיפוריו הוא משתמש בה לעתים רחוקות, במידה ובאופן דק עד מאוד; תחת זאת הוא זורק ממנה מלוא-חפניו על מאמרי-הביקורת שלו, מדי ידובר בזעומי-נפשו…

ברם, בכוחות יותר עצומים ובאהבה גדולה ולוהטת הוא חוזר לטווֹת את היריעה הזאת ביחס לנפשות העמוקות, האהובות, הקרובות. ואותו ברדיצ’בסקי, שכתב פרק “על האחרים” ב“על אם הדרך”, “שבו הוא קורא את הקריאה: “דיינו להיות בעד אחרים!”, שבו הוא מנבא לעוז הרוחני להיות בעד עצמנו: “אנוכי בעד עצמי ולא רק בעד אחרים” – אותו ברדיצ’בסקי ידע לספּר לנו דווקא את אגדת העוז הרוחני מאידך גיסא, העוז הקרוב ודאי יותר לשורש-נשמתו, עוזו של שלמה-נתן לחיות רק בעד אחרים ב”מדרך אל דרך" הנזכר (“משני עולמות”). ומה אתם רואים שם בתחילתו, אם לא “השקפת-עולם”, שקרמה עור ועצמות על-ידי פסוקים ישראליים בדבר הרחמים, שבירת-הרצון וכו' משולבים במעשים אגדיים ובסוף אגדי: ויהי ערב בחיי שלמה-נתן… צדקתו וחסדו חדלו, באשר לא השיגה ידו עוד… גם העניים בעצמם חדלו להכיר לו טובה, ויהי עליהם למשא… יראי-אלוהים לא קירבוהו עוד, העשירים התביישו בו – ויהי בודד בין אחיו… לביתו לא בא זה עידן ועידנים, ודרכו היה להיות רעב ללחם. מרוב שעמום החל עוד פעם להסתכל בספרים, והנה – עולם רחוק… למה יאמרו: כך וכך עשֵׂה? למה הם המעשים? מה הם הקישורים שבין אדם לחברו? מהוא האדם וסופו?

"ובאחד הימים כעלות השחר, הוא לוקח מקלו ותרמילו והולך מחוץ לעיר. בדרך-המלך הוא הולך, שעה, שתים, שלוש, עד בואו לכפר הסמוך. שם לו מכיר, והוא שותה אצלו כוס חמין, מברך על הלחם והולך הלאה, מעיר לעיר; במקום שיש לו איזו קרובים יישאר אצל אחד יום או יומיים ואצל השני שבוע או שבועיים. את בני-הבית לא ידבר ואת לומדי-תורה לא יתארח. כזר הוא לכל, יושב תמיד ושותק.

"לפעמים יעזוב את מלונו בלא פרידת שלום והולך לו בבוקר הלאה. לפעמים ישכח הכל, הכל, וכשהוא עיף, ישב לו על שן-סלע על אם-הדרך ויקשיב אל כל אשר סביבו…

"לבבו כבר החל להיחרב, והוא עובד את ה' בשתיקה ובהכנעה יתירה. לו היה יכול להיות כסלע הזה, מונח על מקומו, מאז ומקדם!…

"וכשגשמים באים, הוא כופף את ראשו בין ברכיו וממתין.

"ידיו ורגליו כבדות, ובעת שהוא ישן, הוא חש בראשו. בחלומותיו יראה אנשים מלאים עינים וכולם רעבים ללחם. רוכב בערבות נושא ספר-תורה על כתפו. ושם, הרחק-הרחק, סלעים על גבי סלעים. אשה אלמנה בוכה לפני כיסא-הכבוד, והוא יושב בקרן-זווית ורואה את כל המדור התחתון…

"ובהקיצו משנתו פעם אחת – היום יום-סגריר – והנה הכל שחור סביבו. דמו בא אל עיני ונעשה סומא.

"זהו המירוק בהאי עלמא: שם יתחיל הכל מחדש.

"וימת שלמה נתן באחד-הימים בבואו לעיר נכריה, ואיש לא ידע את קבורתו.

רעד עובר. נשמת-האדם הגדולה כי תרד לתחתיות. נשמת-האדם כי תמשיך את הקו עד הקצה, נשמת-האדם כי ייבלעו לפניה התחומין שבין הטוב והרע. נשמת-האדם כי תחרוג ממסגרוֹתיה, כי תתע ואין דרך. אשרי תועה כזה בלי דרך. אשרי – מה פּירושה של מלה זו לגבי שלמה-נתן?

 

י    🔗

סיפורי ברדיצ’בסקי השונים, כשמם, שניתן להם בקובץ האחרון, כן הם – “מעמק-החיים”. אין הם יודעים מעיקר וטפל – הכל עיקר ועומק אצלם. בכולם אתה מוצא את הצדדים של מטבעות-החיים, את ה“זה לעומת זה”, את ה“זה בצד זה”, את הדברים ודומיהם, את הדברים והיפוּכם. הרבה סיפורים כתב ברדיצ’בסקי והרבה ממה שיש באחד יש גם בשני בפנים אחרים, ועל זה נדווה. כשרונו של ברדיצ’בסקי לא קפא, לא נשתעבד, אבל גם לא גדל, לא עלה – אל השלימות שלו הגיע כבר ב“מבית ומחוץ”. כל סיפור וסיפור של ברדיצ’בסקי, בין מאלה שכתב לפני עשרים שנה ובין מאלה שכתב לפני עשר, נותן עולמות בלבנו, אבל כולם ביחד על הסדר מייגעים. ועוד זאת: מפני שהוא תמיד “בין הפטיש והסדן” ומלא מאלה המחשבות – חשבון מהות-האומה ומהות-עצמו– לכן הוא אוהב לפעמים לחזור ולרדת שוב ושוב אל העיר הקטנה ואל הרבה מענייניה, שלכאורה אין להם כל ערך בעדנו. החושב העליון שבברדיצ’בסקי כאילו יספר באיזה תמהון והתגרות בנפשו: ראו! ראו את ארבעת השותפים בבית-משרפות-היי"ש! ראו, הנה שואב -המים ושבע נשיו! מדרשי-פליאה! חידה לו בחוץ הנערה היהודית, הסטודנטית הנכריה לעמה ולכל, עם כל אשר בנפשה ובסוד-נפשה, עד היפגשה ברוסי מהרי-אוּראַל, שגם הוא לא יפתור את כל החידה (“השנים” ב“מעמק-החיים”), וחידות הן לו יוכבד (“אל הרבי”), ריבלה, גיטל וגיבורת “השק האחרון” בחיי יום-יום שלהם בבית, בעיר הקטנה.

כי מן העיר הקטנה בא אלינו ברדיצ’בסקי, בעיקר, ושם, סוף-סוף, ביתו. העיירה הקטנה הזאת, שבימינו נתמוטטו לגמרי יסודותיה הכלכליים והתרבותיים ובניה יוצאים ממנה מחנות-מחנות לכרכים בפנים-המדינה ולמדינת-הים; העיירה, שבעשר השנים האחרונות עברו עליה ביחוד כל מצוקות חוסר-הפרנסה, ההגירה, הירידה והתוהו-ובוהו של ה“תעמולה” האקונומית – עיירה זו היתה עוד לפני חמישים שנה, בימי-ילדותו הראשונים של משוררנו, חטיבה כלכלית-תרבותית מוצקה ומסויימה בגבוליה. מובן, שהיסוד שלה, בעצם, היה רופף כבר אז, או, יותר נכון, לא היה חזק מעולם. בעיירה נמצאו תמיד שנים-שלושה יהודים אמידים, הַיינו חוכרים ובעלי-עסק עם פריצים, ואצל “קדרותיהם השמנות” ואיש אצל אחיו התחככו הכל; הרב, השו“ב, המלמדים, השמשים, הבלן, המוֹסר, “המקבלים”, החנוונים, ובעלי-המלאכה, באופן, שיושב העיירה ההיא כמעט שבאמת לא הרגיש, כי בגלות הוא (“טוביה”): בתוך עמו ישב ובתוך סביבתו “התפרנס”. אדרבה, הגוי, שהיה אצלו ל”חוטב-עצים" ול“שואב-מים”, הגויה של שבת, שהיתה אצלו למסיקת-תנורו ולמכבת-נרותיו – הם הלא היו אצלו בגלות!

מטיפוס של עיירה כזאת יצאו כמעט כל סופרינו היותר חשובים בדור החולף וכולם תיארו את “התרבות השלמה” של העיירה היהודית, את מושגיה ופרצופיה, את צלליה ואורותיה. ואולם איני חושש לומר, שאיש מהם, ואפילו מנדלי, שהגדיל בתור ריאליסטן אמיתי בהרבה צדדים ומובנים, לא ידע לתפוס ולמסור את נשמת העיירה, את תמצית חייה, כהילכַת ברדיצ’בסקי. בשביל הלה גם כל הנעשה פה, בעיירה, מעללי-חידה המה, שהחי יתנם אל לבו. בשבילו גלגל-ההוויה מנסר כאן בכל עוזו, בכל מצפוניו, אם כי דממה ברחובות. בית-המדרש מלא חיים, ואין צריך לאמור, שוק-העיירה. “הנשים מוכרות שם באבן ובמידה ובהטעמה, כאילו מזכות הן את הקונים שלהן בחיי העולם הבא… רק לפנות ערב, כשהפרוטות מעוטות, מעין אימה נופלת על הגופים הללו והם מתלחשים בקול נמוך”..

ברדיצ’בסקי תיאר וחזר ותיאר את העיירה ואנשיה ב“מנוחתם”, אבל הוא שתיאר גם את סערת-העיירה, שנמשכה פעם שלושה ימים רצופים על-ידי ביאת הרבי המנצח וקמה לדממה אחרי נסיעתו (“ההפסקה”), והוא שתיאר את היציאה מן העיירה, את המעבר להשכלה ולמרכזי-ההשכלה. והיציאה הזאת והמעבר הזה מעולם לעולם אינם אצל ברדיצ’בסקי, כאצל מסַפּרים אחרים, איזו פּרוֹצסים חיצוניים, מיכניים, לא רק מַעבר ל“מלבושי נכרים ולארץ נכריה”, כי אם, בעיקר, הפיכת “הספרים, האמונות והמחשבות שהיו לרועץ”. בעצם הדבר, אין גיבורו העוזב והיוצא עובר, על-ידי מלחמה זמנית, משקט לשקט, כמו שנמצא אצל אחרים, אלא ממלחמה למלחמה, יותר נכון: ממלחמת ההשקפות השונות בצוּרה ישנה (“בין השמשות”, “נשמת חסידים”) דרך מלחמת-מַעבר (“גויים ואלוהיו”) אל מלחמת אותן ההשקפות השונות בעולם החדש בצורה חדשה (“לבדד”, “מחנים”, “בין הפטיש והסדן”" “הזר”)?

במקום אחד בספר “בשירה ובלשון” אומר המחבר: “לא, זהו הבורא, הבורא ויוצר בעד עצמו על פי צרכי-והכרחיות-עצמו, כי אם היוצא מעצמו וכובש את עצמו”. ואולם בסיפוריו היותר חשובים בכמות ובאיכות מהסוג האחרון שמנינו, זאת אומרת, הסיפורים מ“העולם החדש”, מההוֹוה, מהבנים, כמו “מחנים”, “עורבא פרח” ועוד, אין ברדיצ’בסקי כובש את עצמו אף בשורה אחת. אדרבה, צעקה אחת גדולה הנה הנם, צעקה של זה, ששבר את הכבלים אשר רוּתק בהם ואתם נשבר גם הוא…

ואליבא דאמת! אותו רגש-האחריות האיוֹם אשר חי בלב נער-העיירה ב“בין השמשות” קאמי דקודשא בריך הוא ושכינתיה חי גם בלב “המשורר” המטורף “העָרֵב בנפשו לכל אלה”, והוא גם המביא את מיכאל בסוף “מחנים” לידי אותו החזיון הנפשי הגדול והנורא, שאין אני יודע דוגמתו, לאחר ש“חטא” מבלי משים נגד “טהרת” אהבתו להדוויג. כי הרי זה אותו מיכאל, ש“נפשו לא תשקוט מפני האחריות הגדולה בחיים” (“מחנים” – אחריות של ירא-חטא, אחריות של פחדנות יהודית, אחריות של “צדיק בדרכיו והחוטא שבו בא ושופך עליו את המייתו” (“המשורר”). חטא-מה? חטא למי? איזה חטא? – הוא אינו יודע… הוא חורק שיניו: “צדיק בדרכיו”… הוא מלגלג מרה: והחוטא שבו בא ושופך עליו את המיתו… רק את המייתו… איזה חוטא? מה זה חוטא? הוא אינו יודע… הוא הביא אתו את המושג הזה מבית-אבא, מהתם להכא… כשם ש“הזר” הביא אתו את רגש-הזרות הנורא שלו לאנשים ודאי גם כן עוד “מעבר לנהר” (עיין “מבית ומחוץ”), כשם שהביא אתו משם מ“בין השמשות”, גם את התפילה התמידית על שפתיו! בכלל, התפילה, כמו בחיי אבות-אבותיו, תופסת הרבה מקום בחיי הכופר הצעיר שלנו… ובעיקר-הדבר, הרי גם אז כבר הבין, ש“לית מחשבה תפיסא ביה” ושאין למי להתפלל, ואף על פי כן “בבוא הערבים או בשעה שהיה עוצם את עיניו, היה רואה בעיני דמיונו מקצת מכיסא-הכבוד”… מה לו התם ומה לו הכא? התם “רבי” ו“משונה” קראו לו והכא “רבי זר” הוא, אותו הפטיש ואותו הסדן…

“אל תבקשו בהשירה העברית שלווה ועוז, כי לה חיי צער והרגשת הצער” – כך גומר ברדיצ’בסקי את החלק הראשון של ספרו “בשירה ובלשון”. ואלם כזאת לא ייתכן לומר על רוב ספריו מהעיירה, שאיך שייפלא הדבר, יש בהם גם שלווה, גם עוז. שלווה ועוז חסרים רק לשירתו מחיי היהודי החדש שאפילו בנועם והוד של הררי-האלף “הוא רואה לפניו את חורבת ר' יהודה החסיד” ושלוותו ועוזו – “עורבא פרח”.

וגם אהבתו. גם האהבה ליהודי הצעיר של ברדיצ’בסקי היא רק איזו תפילה לאשה, כל זמן שהיא ממרחק… והמחשבות שונות. פעם: מי שרוצה להיות בן-חורין אַל ישתחווה לאשה. ומאידך גיסא: האשה, רק האשה, תעשהו למה שהוא. הצער הדתי והצער האֶרוֹטי הולכים שלובי-זרוֹע, יש גם שעולים בקנה אחד, ובכל אופן הרבה נקודות-מגע ביניהם: יהירות פנימית כלפי האלוהות, כמו כלפי האשה, וענוותנות והתבטלות חיצוניות כלפי שתיהן. לעבוד להן – אין אמונה, אין אונים ואין רצון; להיות אתן במצב של צוותא חדא ושויון אין אפשרות, מאחר שאינן, מאחר שישותן היא רק אחיזת-עינים; ובלעדיהן – אין יסוד לחיים (“לבָדד”" “בלעדיה”, “עורבא פרח”, “השמועה”)?

בחביון הנפש החומדת של הישראלי הצעיר מיסודו של ברדיצ’בסקי מסתתרת ההכרה, שמקור השאיפות השיריות שלו ביחס ל“היא” אינו שירי כל עיקר – ומכאן מקום לביישנות משונה, ביישנות מפני החמדה… בחביון-הנפש ידבּר גם הקול, שאותו המקור הבלתי-שירי, לכאורה, עדיין אינו “נימוק מספיק” כלל לבוּשה, ואולי, אדרבה, דווקא אותו המקור – הבית וסוד-החיים שבבית – עדיף מהעליה, שאינה מעוררת בוּשה, כלומר, מאותם היחסים העליונים, כביכול, היחסים ה“חדשים” שבין איש ואשה, שאליהם יתפללוּ ואותם יעריצו, ובכל אופן, אין הבית נופל מפני העליה, אחרי שבכלל אין דבר שיפול בערכו מפני רעהו ואין דבר עולה על חברו בשעת-מצוקה… איך שיהיה, והמבוכה גדולה, גדולה ופרי-מבוכה – בוּשה…

והיא, אשר אליה יימשך? לכאורה, אף היא יוצאת באיזה מובן מהכלל, כשם שהוא יוצא מכלל תלמידי בית-הספר חבריו. הן, כלומר, הן כולן, מתיחסות אליו, אל היוצא מן הכלל, כאל אדם העומד מחוץ לשוּרה, אחרי שאינו הולך עם הכל ואינו מדבר מה שהכל מדברים (והן, כמובן, חושבות ומדברות רק מה שהם כולם מדברים!), בעוד שהיא, לכאורה, מצבה המיוחד מקרב אותה אליו… אבל רק לכאורה. סוף-סוף, גם היא, כמובן, אינה יוצאת מן הכלל ביחס אליו. את האחר, אמנם, היא אוהבת על פי דרכה וגם נעזבת ממנו, כדרך-העולם; אך בשבילו המתפלל לה, “לא תוכל להיות הכל” (ניבאה אותה אשה ולא ידעה מה ניבאה!). אותו עוזבת היא לזמן-מה, אלא שבלעדיו הרי קשה לה עוד יותר, והיא קוראת לו… אך כשהוא בא, היא מענה אותו, מקרבת – ודוחה יותר ממקרבת… ואלמלי היה הוא אחר, לא רק חומד ומתפלל, כי אז היה, אפשר אחרת, אבל עכשיו… אילו רצתה, אולי היתה אוהבת אותו ( מדוע לא? הן הוא דרוש לה, סוף-סוף!), אבל כשהוא שופך לפניה את אהבתו במכתב (במכתב!!!), היא מציעה לו אהבה מכתבית – ידידות… הוא הולך ממנה, סוגר את עצמו בעצמו ומתחיל לכאורה, לשכוח את הוותו ולהשלים עם הרעיון, שאין אלוהים – אז באה היא אליו ומחזרת אחריו… קירבות ודחיות, דחיות וקירבות, ברכות וקללות, מכתבים-לממה-נפשך, רגשות לכאן ולכאן – “עורבא פרח”…

הוי, אלה אינם דברי-אגדה! אחרים הם הדברים ב“העבר הקרוב”. שם האנשים ביָשרם יתהלכו והיחוסים שבין אדם לחברו ובין גבר ואשתו אינם קלים ומרפרפים כל כך. ברם, המציאות הגדולה והחזון האגדי הגדול גם יחד ייפגשו ויתנשקו אהדדי בכל עוזם כשהתחומים החיצונים – עד כמה שיש מקום לדבר על תחומים בכגון אלה – מתרחבים, וברדיצ’בסקי, לאחר שנים אחדות, יוצא מחוץ לעיירתו הקטנה להתהלך בדמיונו בעולם הגדול לאלוה ו“בקיץ ובחורף” אשר בו. הנה שושקה הכפר הגדול, אשר “משפחותיו יש אשר יהלכו לשדה לבן במסע לאט, באיזו מנוחת-הדרך, כעוברי שיירה במדבר”, ושם מרתה, אשר “לפניה הבריאים איזה לובן-אדנות” ואשר “להשם כל עובר תשב על הכרכוב של ביתם וכותנתה מבריקה”, ושם גם אוֹסיפּ בּוּשנאקוֹב, המושך בפעמון, אשר “את נשמתו בו יצלצל”. ובהקיץ ה“קיץ” לחיי מרתה, כאשר נשללה מנוחתה לפני בוא עת לכתה לבית בעלה “כאשר ילך הכלב את האדון” – “ותקם מרתה ותלך בכל בוקר לשאוב מים, ותקם ותלך בכל ערב להביא מים,ותקם ותלך”. עשרים שנה גדלה כצמח-השדה, והנה היתה אתה רוח אחרת. היא עומדת על הגבעה בקצה-הכפר, לוקחת אבנים, אבנים ומשליכתן המימה. ואוסיפ ניתק ביום ההוא ביד חזקה ממקומו ויַחץ את העיר לארכה ולרחבה והגרזן בידו. והם נפגשים. ותהי כל הכיכר ללהב.

ובצר לו לברדיצ’בסקי מן הספיקות והניגוּדים וקרעי-הרגשות, העשירים והעניים גם יחד, אבל הבלתי-אגדיים, של “בני-הספר” ובני-הדור, אשר תיאר בסיפוריו, הוצאת “תושיה”, תר“ס, הוא הולך אל החסידות, לבקש בה אגדה ושלימות. מחיים בלי יסוד אין ברדיצ’בסקי רוצה לדעת הרבה, ולשיר עליהם בכל קולו לא יחפוץ. לא רק את המלה הבּאנאלית “טראַגיקה” הוא שונא – גם מחובבי הטראגדיה איני ביותר. ובטרם יעבור אל השלווה האֶפּית אשר ברוב ספרו הגדול “מהעבר הקרוב”, ובטרם גם יתגנב משם לפעמים לכפר שושקה, הרי הוא משתקע בעבר הרחוק קצת שלנו, בתנועה החסידית, בפילוסופיה החסידית, באָרחות-החיים החסידיים – וכותב “ספר-חסידים”. ספרו זה של ברדיצ’בסקי רואה ושומע, כידוע, בחסידות אשר לא ייראה ולא יישמע בה. המשורר צריך לאלוהות – והוא יוצר אותה; הוא צריך לעולם אחר, בלתי-רגיל, לעולם נעלה ונשגב – והוא בורא לו עולם כזה. שם הוא רוצה למצוא ומוצא – על דרך הפשט ועל דרך הסוד – לא רק רוחניות דתית עליונה, שגם חולין שלה נעשים על טהרת-הקודש, לא רק תרבות אנושית שלמה, “תחיה תולדית” וכו' וכו', כי אם גם הרבה ממה שלמעלה מכל זה. ואין דעתו מתקררת עד שבשירתה של החסידות הוא מקשיב גם – התאמינו? לנשיבת רוח-שדה מיוחד. הרי הבעש”ט התהלך על הרי הקארפאטים…

“ספר -החסידים” יצא באותן השנים, שברדיצ’בסקי בעצמו בספריו האחרים עמד על עמדה אחרת לגמרי ביחס לערכי-החיים והחסידות בחיים, ומובן, שאת הטוב והרע בחדא מחתא לא נקבל מידו! אמנם, נגד הספר בעצמו, בתור ספר שירי, אין להשמיע רעות הרבה: יש בו, ביחוד בחלקו האחרון, לא מעט בכדי לפרנס את שאיפות היפה והנשגב המופשטות של הקורא העברי. ואולם על הכוונות והמגמות ה“היסטוריות” שלו, על האספקלריה העכורה או המאירה ונוצצת יותר מדי, שדרך בה מסתכל ב. בחזיון-החסידות וערכו בחיינו, על הטעויות המרות של הקדמת-הספר, המתחילה, לכאורה, כל כך יפה, ועל המוסר היוצא מן ה“פרצופים” האחדים, שנוח להם שלא נבראו משנבראו ושעומדים בניגוד גמור לכל התוכחה הזעומה והיקרה, שהשמיע ברדיצ’בסקי במאמריו השליליים, בניגוד לכל ההערכה החדשה של מוסרי ואי-מוסרי, שהשמיענו באלה – על כל זה לא יחשה הלב, המוקיר את בעל “ערכין” ו“על הפרק” ו“נמושות”!

למה אכחד? החסידות של אינגמאר בן-אינגמאר ויתר איכרי דאלארנה (ברומאן “ירושלים” של סלמה לאגרלף השבֵידית)" אם כי היא רחוקה מעולמי, אם כי אני מביט עליה כעל פרי שרידי-ימים שלא ישובו עוד, חשובה היא עלי ונערצה מכל מקום. בחסידותם הממשית, היסודית, של אותם האנשים השבֵידים אכן יש “ריח-שדה”, כוח ידים מוצקות וכוח-לב גדול, מידות נעלות יוצרות ומסירות-נפש חרישית. החסידות שבנשמתם התמימה, הדתית, של אותם העולים מביאה אותם לנסיעה לארץ-הקודש לעבוד בה ולמעשי-חסידות אמיתיים הכא והתם, למרות שעלייתם היתה מוטעה מן הבחינה האנושית. והם לא ידעו כי “הארץ הנבחרה” בשבילם רק ארץ-מולדתם היא. לא כן החסידות שלנו, שאם נוציא ממנה את עשרות הפסוקים החשובים שבכתבי הבעש“ט, רבי נחמן מבראסלאב ורבי שניאור זלמן מלאדי – שזהו שוב ענין לספרות ול”תורה בארון-הקודש" – מה יישאר בה אז, מה יכול להישאר בה, בתור עיקר מעשי, בתור חתיכה של חיים, מלבד בטלנות, בערות, הזיה, עצלוּת, שקרנות, צביעוּת, קטנוניות ופחיתות-האדם של חצרות-רביים עם מלחכי פינכה תמידיים ואורחים-סוחרים ומלווי-ברבית בעלי-אבנטים? ולא שהחסידות הרֵעה רק אחר כך, כאשר שמענו אומרים, ועל ה“רומאנטיים”, איפוא, להחזיר לה את כבודה הראשון– לא כן הדבר! כי מה היו היסודות החדשים שהניחו החסידים הראשונים לחייהם, בהבדל מה“מתנגדים”, לא בשעת התפילה ולא בקלויז, לא ב“דיני שחיטה” וכו'? מה המה יסודות-החיים החדשים של בעלי ה“תחיה” וה“התחדשות” ואנשי-ה“שדה” הללו, שהביאו אתם אלה מהם שעלו לארץ-ישראל? סחי ומוּקצה מחמת מיאוס. העליהם ישוֹרֵר? האתָּם ייעשה שלום? לא נדבר עוד בזה.

 

חתימה    🔗

בסיפור אחד של י. ב.יאנסן, “מימי קדם” (בשם זה נקרא בתרגומו לעברית ב“הפועל הצעיר”, שנת תר"ע), מימים שלפני ההיסטוריה, מן העת של חלוֹף התקופה הגיאולוגית בצפון סקאנדינאביה מחום לקור, יתואר מחזה מעין זה. בלילה אפל ביער הקדמוני דולקת מדורה; הרוח נוהם גשמים יורדים, מסביב למדורה שוכבים אנשים שקועים בשינה. רק אחד מהם יושב ער וחסר-מנוחה. זהו עלם ממשפחת שומרי-האש. הזכות לשמור את האש שמורה למשפחתו מימים קדמונים, והיא משתמשת בזכות זו לטובתה, אבל מכיון שעבודתה קלה ובשר-הקרבנות המובא לאש יספיק לה אוכל לשובע, לכן בניה, כרגיל, רפי-אונים ומעטי-תנועה. לא כן העלם, אשר שמר את האש באותו הלילה. רוח-מלחמה התנוססה בו. הוא לא שבע רצון מכהונתו. ניקלה היתה בעיניו. גם שבר-הצור, אשר היה בידו, לבקוע בו את העצים בשביל האש – שבר שהיה ירושת-אבות קדושה מדורות קדמונים – לא השביעהו רצון. הוא ישב וסיתת, וסיתת… הוא ביקש לעשות קרדום, דבר אשר לא היה עוד לעולמים. לו נחוצים כלי-זין חדשים להילחם באויב הגדול ההולך ובא על בני-שבטו. סכנה נשקפת, סכנה הולכת וקרבה, ימי-חורבן צפויים ובאים… באויר נתגלה דבר-מה מטיל פחד. מיום ליום נעשה קר ביותר. הגשמים אינם פוסקים. קור. מה זה קור? או מי זה? מאין בא? כל השבט מרגיש, כי לא טוב לו. היער כבר אינו מֵגן, היער הולך וכלה, מוכרחים לנדוד. אבל השבט נודד – ומתפשר. בכלל אינו שם לב כל כך. מה החרדה? דרומה – יהא דרומה. עוד רב המזון בארץ-הדרום! לא כן העלם ממשפחת שומרי-האש. הוא הולך עם בני-שבטו, הוא נסוג עמהם לאחור מעמק אל עמק – אבל לא יֵדע שליו ולא ישלים. עד מתי? שעד אימתי? האם אי-אפשר לפנות פעם דווקא אל מול פני הקור ולשלוח בו שן או קרדום?

…הליל ארוך; הוא ישב תפוש-מחשבות אצל המדורה. כל זיז-משהו הגיע אליו. הנשיבה היותר קלה לא עברה מבלי שימת-לבו. הוא לא שכח דבר קטן או גדול. הכל הביא בקשר ובשייכות – ומהכל יצא לו, כי נחתך גזר-דינו של היער הקדמוני. מה תועיל האש אשר הוא שומר?

…ולפנות בוקר – יסופר שם – הוא עוזב את המדורה ואת בני-שבטו הישֵׁנים, מתקין את הקרדום והולך אל ההרים למצוא את אויבו, את הקרח, להילחם בו מלחמת-תנופה…

והנה הוא עלה על ההרים והרחיב את נחיריו. מי פה המחריב? אבל אחרי יגיעת גוף ונפש ארוכה נוכח, כי לשוא עמלוֹ. אז זכר באחיו העזובים – וירד אליהם. הוא בא עד המקום, אשר הלך ממנו אמש לפנות בוקר. המדורה כבתה ואחיו עזבו את המקום. הקור גדול ואש אחרת אין. הוא הלך לבקש את אחיו. לא בנקל הדביקם. הם ישבו במאורה אחת ויילילו מרה בחושך. הוא קרא למו בכל כוחו, שר להם, כי הוא כאן. הם החרישו. אך כאשר ניגש אליהם, קמו כולם ויפגשוהו בנהם זועם. בידיהם השעירות השליכו עליו אבנים, “הלא אני הוא!” – צעק הוא אליהם, אך הם השתערו עליו בציבור ובזעקת-שבר. הוא נידח, הוא נוּדה. הם כולם, כשישובו לביתם, ישכנו במנוחה זמן-מה תחת אש-הקודש, אשר תחממם בקרה, והוא, ערום וגלמוד, יהיה נע ונד, בעד חפצו להועיל לכולם…

– – – – – – – – – –

מובטחני בכם, רבותי, שמאליכם תבינו, כי בהביאי פה לפניכם, בגמר דברי על ברדיצ’בסקי. את הקטע הקטן מראשית אותו החזיון הרב של הסופר הדני, לא למשל ונמשל מדוייק נתכוונתי. הנה אנחנו, לאחר שסרנו וראינו מעט בחזיון ברדיצ’בסקי, ברגעיו השונים של נושא-החזון, בעמל-חיפושיו, בעבודתו, בחשבונותיו ומסקנותיו, בירידותיו ונפילותיו, ידוֹע נדע, כי שירת-הנצחון שבסוף-הכל אשר באותו הספר לא לנו הוא עם אשר לפנינו. כאן נפגשנו בתעיות ותהיות של נשמה, במלחמת-מחשבות ופרכוסיהן, בהסתובבות, בעיקר, על ציר אחד: אנו והסביבה, כמה תלוי הדבר בנו, וכמה בסביבה, בהיקף התולדתי והמקומי, שלראשון כבר אולי אין תקנה והשני ודאי שאינו לנו. במקום עלומי-הילדות וכוחות-איתנים, גופניים, דמיוניים ואינטלקטואליים, של האדם הראשון ראינו פה זקנת-ילדות, המלווה ב“רגשות דוקרים כשיני החי”. כאן, רבותי, הבטנו אל אשר נדקר. נדקר ולא ניצח, ואף על פי כן… אף על פי כן, כמדומה, שגם כאן, ביחוד בהתחלה, בתקופת המרד ושינוי-הערכין, יש דמיון-מה להתחלת אותו הפרק הנוּגה על בן-הכוהנים, אשר עזב אש מדורת-הקודש בכדי לבקש ישע לאחיו מפני סכנת–הקור הנשקפת להם… נאמן היה לבו של בן-הכוהנים לאש-מורשה – אבל הקור גבר. הארץ החמה נשמטה מתחת הרגלים, אבדה הארץ, באו זמנים אחרים, והוא הולך לבקש דרכים אחרות, הוא הולך “לדרך רחוקה”. הוא עזב אש, אשר רק יתחממו בצלה, למען מצוֹא אור. אבל הוא לא מצָאוֹ. ימים רבים נידח מאת בני-שבטו ונפשו הלכה בעולמות זרים ומוזרים. הבת-קול מחרבות הר-חורב, מחרבות-חייו וחיי-שבטו, נהמה תמיד באזניו. לבוש שחורין ומעוטף שחורין התהלך במקום שאין מכירין אותו, ולבו היה אין-אונים לעשות מה שהוא רוצה. נכרי היה לכל, זר!

ובכאן, יש עוד פרט אחד, שכדאי לנו, רבותי, כי נעמוד עליו בסיומא: כל זמן ש“הזר” (ב“עמק-החיים”) שותק – עדיין יעמוד בו רוחו הכהה והוא מקודש לעצמו בזרותו ובשתיקתו. ואולם יש שהוא יוצא מגדרו – הוא אינו מבליג על עצמו ומספר דברים עם הנושא מישרה בבית-הקברות, כלומר, ב“בית-מקרא עברי באחת מקהילות-ישראל בערי-אשכנז”. “מדבר הוא ולבו יך עליו על זה ומתחרט הוא ברוב על כל דיבור ודיבור”. וככל אשר הוא לוחם את עצמו, כן מוסיף הוא לגלות מעצמו. הוא מספר מחייו, מ“תוגת בן-אדם, באין עם ובאין אלוהים”. אבל לאיש-דברוֹ אין פנאי, ואף הוא עוזבהו. נדהם נשאר האיש עומד בעצם הלילה. “הוא נכלם עד שאול-נפשו”.

ובעמדו ככה נופל ברוח עד להיות “נכון להתמכר לטומאת האדם עד יהיה לנצר נתעב”, בעברוֹ ככה את כל תהום-הירידה הבא מחמת יאוּש אחרון, יאוּש המשתרר ושוֹלט ונעשה לאלוהים, הוא עושה בפעם המאה את חשבון עזבוֹ את עמוֹ ורמסוֹ את כל הנחלה. וקול יאמר לו: איזוֹ נחלה? הלא רק צללים הם. וקוֹל אחר יענה: מי יודע, שמא לא צללים, שמא הם דווקא לא יִכלו – רק לוֹ אין תקוּמה. שיר-השירים אשר ליאוש! שיר-השירים לאי-התקומה!

הוא כושל ומחריש. גם השומע היחידי שב לביתו. נסגר השער. אין איש. אין שומע. עכשיו ודאי אין שומע. ברדיצ’בסקי הפּוּבליציסט, המדבּר אל הקהל ורוצה בתקנת הקהל, נשתתק זה כמה. הקהל כלה או הוא? – מי יגיד פשר-דבר. בכל אופן החשבונות היו גדולים ועצומים, אבל כל סיכום לא נתקבל. האם מפני שאין סיכום או אשמת בעל-החשבון היא? הוא עשה כל מה שיכול. הוא הרחיב אפילו את הקרעים, שמא זה נחוץ למלאכת-האיחוי – אבל האיחוי לא נעשה. קרעי-התולדה ואי-אפשרות-המעשה היו מונחים כאבן על דרכו, כאבן אשר אין מי שיעבור עליה. גם אילו יכול לוותר על קרעי-העבר – מה מזה? מה יכול היה לעשות, לעשות? והרי במעשה העיקר, לא במחשבות נאות. חרדת-תהוֹם.

גיבור-סיפוּרו של יֶנסֶן, בגדלו ובהיצרפוֹ בכור המלחמה הגדולה, ממציא אש חדשה ומגלה ארצות חדשות. אבל “הזר חזר לחדרו”. גם הפּאתוֹס של היאוש חדל. הוא נסגר שם. העלם הזקן, שהיה לפנים שומר-האש ואשר עזבה את המדורה, שוכב עדיין דואב וגלמוד במערה.–

רק יש שמשכבר הימים יעלה זכרון בו. זוכר הוא, שעוד מלפני ידע, כי “כל השאלות והתמיהוֹת, המחשבות והדחיפות למעלה ממנו אינם מזיזים את ההוויה שבבין-הערביים ממקומה וגם את ההוויה שבו ובחייו” (“מבית ומחוץ”).

והוקל יוקל לו. הוויה. הוויה סתם. ברוכה הנשימה. “סוף-סוף, הוא שואף רוח; והרוח מיטיב לו לנפשו, והוא שליו. על כל פנים לעת-עתה הוא שליו” (שם).

על כל פנים לעת-עתה. ברגע השני יחשוב אחרת. ברגע השני ישוּב אליו הפחד, פחד-המערה, ישורנו – וקרוב. אבל לעת-עתה, כלומר, בזה הרגע, שהוא שליו. יהלך רוחו ב“מני קדם”. שואף הוא “אויר” ועוסק בעבר, בזכרונות. מני קדם. אלף אגדות ואחת.

הוא הדבר, אחי ורעי: שאָר-הרוח, מציל לרגע; שאָר-הרוח מחיה לשעה. ומי יודע… מי יודע, מה עוד נכון לו לזר הסגור בחדרו. הן כל הסיום עוד לא נעשה; פי-המערה עוד לא נסתם. המסך עוד לא נפל.

[קיץ תרע“ב. נדפס ב”הפועל הצעיר“, תשרי-כסלו תרע”ג; החתימה: י. ח. ברנר]