© כל הזכויות שמורות. מובא ברשות בעלי הזכויות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

 

א    🔗

כל זמן שהאדם נמצא עם עצמו אינו זקוק לתעודת זהות, שהרי הוא – הוא, אף על פי שאליבא דאמת אין הוא מכיר את עצמו ואין הוא יודע את זהותו האמיתית. אפשר גם שאין האדם רוצה כלל להכיר את זהות עצמו ולחקור את מהותו ומיהותו. נוח לו במה שהוא עוסק בזיהוי של עולם ובחיבור תעודת זהות לעולם. וכיצד הוא עושה זאת? יש לו בתוך נפשו מין מצלמה והוא מצלם בה את העולם, אחר-כך הוא כותב על לוח של נייר מין שם וכינוי, מדביק על הנייר את התמונה עם הגושפנקא – והרי תעודת זהות לעולם. וכל פעם שהאדם חושד בעולם, שמא נזדייף עליו או נתחלף באחר, הוא מוציא אותה תעודה ומשווה לאותו פרצוף שנעשה על-ידי המצלמה שבתוך נפשו, וקורא בשם וכינוי שהוא עצמו חיבר וכתב על הניאא – וכך הוא מעמיד את העולם על זהותו ועל אמיתו.

אך נשוב אל תעודת הזהות שלי. משעה שהאדם יוצא אל בין הבריות ומתערב בהם ויש לו משא ומתן אתם, הוא זקוק לתעודת זהות, ולא די כלל ועיקר במה שהבריות יכולים להכיר אותו מתוך המשא ומתן שיש להם אתו. וביותר זקוק האדם לתעודת זהות, כשהוא מפליג לדרך רחוקה אל בין אנשים זרים, הרי אין כל הבדל, מי הוא האיש ומה כתוב בתעודה שבידו. מכל מקום בודקים הזרים בתעודתו בדיקה מעולה. ומשעה שנתערבב העולם ונשתבשו דרכיו ואין מבחינים בין קרוב לרחוק – זקוק האדם לתעודה בכל פסיעה שהוא פוסע, ושוטרים ממונים על תפיסת בני אדם ועל בדיקת כליהם ותעודותיהם. אותם שוטרים, הואיל ופרנסתם על כך, עושים את מלאכתם באמונה ומטרידים בני-אדם טרדה של ממש, חושדים בהם חשדות יתרים, הופכים בהם מכל צד וגוזלים את מנוחתם.

משעה שהחלטתי לצאת בין הבריות, קפצה עלי היגיעה של תעודת הזהות. אילו ידעתי מראש את כל הטורח הכרוך בדבר, ואת גודל הצער והאכזבה שעתידים ליפול בחלקי, אפשר שלא הייתי מתרצה כלל לצאת אל בין הבריות, אלא הייתי מתכנס כחומט זה בתוך קליפתו והייתי מסתפק בהסתכלות בפרצופו של עולם, בין שהוא אמיתי ובין שהוא מדומה, ולא הייתי חושש כלל. אך הואיל ואת כל זה לא ידעתי, ויצרי לחש על אזני, שכדאי לי לצאת לאוויר העולם, שהרבה מצוות אפשר לקיים בו, וחוץ משכר מצווה – מצווה יש עוד תוספת שכר וטובת הנאה במצוות, והרבה תענוגות כרוכים בהן – נתתי את עצמי לפיתוי, ניענעתי בראשי להסכמה, שאני מוכן לצאת אל בין הבריות ולעשות את המוטל עלי, ויהי רצון שה' יצליח את דרכי וישמרני ויסעדני בכל אשר אלך. מאותה שעה התחילה הטרדה של תעודת הזהות, שאין לזוז בלעדיה, אותה טרדה שהיתה הקדמה לשאר טרדות ופורענויות שבאו אחריה.

 

ב    🔗

ראשית דרכי היתה לשוק, מקום שנמצאים בו הצלמים, אלו הממונים על העתקת פרצופיהם של בני-אדם. לכתחילה חשבתי, כי פשוטה היא. מין מכונה כזאת, שהיא בעצמה חשוכה, מוציאה מתוכה פרצופים של בני-אדם טבולים באור ובזוהר ומענגים עין רואיהם. ובזה נגמר העניין. אך לא כן היה. תחילת המבוכה באה עלי, שעה שכתרוני מכל צד צלמים מכל המינים ומשכו אותי כל אחד לעברו, מתוך הבטחות משונות ומתוך פיתויים לעשות את פרצופי משופר ומהודר בתכלית ההידור, עד ללא הכיר. וכל אחד מהם הפליג בשבח אומנותו ובשבח מלאכתו, ומתוך שביקשו להגדיל את שבחי עצמם באו לכלל גינוי של פרצופי ותלו בו כל מיני מומים וליקויים שלא היו בו מעולם, עד שחלשה דעתי עלי. נוסף על ההבטחות לתקן בפנַי את הטעון תיקון, באו בהצעות מרובות ומשונות בענין התפאורת, שבה יש לשבץ את קלסתר דמותי. כל אחד מבעלי אותה אומנות הציע תמונה אחרת ונוף אחר, שעל רקעו יש לצלמני, וכל אחד מהם בא בהסברים ובנימוקים ובהוכחות, שדוקא רקע זה נאה לי, ודוקא מסגרת פלונית תתן לי את הארשת הנכונה והרצויה והמתאימה, שיהיה בה משום הרמוניה והשלמה והבלטת וכו' וכו'.

בקיצור, בתוך אמנות זו ששמה צילום ובתוך רעיונות אלו, שכל אחד מן הצלמים הביע בהתלהבות ובבטחה – מן המוכן ומן השגור אתו כל ימי עשותו באומנות זו – מכל זה נתבלבלתי תכלית הבלבול, ונפשי היתה מעורבבת ומטושטשת עלי, ואלמלא ההכרח בתעודת זהות, כדי למלא מה שהוטל עלי בשביל לצאת בין הבריות, אפשר שהייתי מוותר על כל עניין הצילום שהייתי פונה עורף לכל קהל הצלמים ולכל מלאכת הצילום, שרחשה כאן בשוק על סביבי.

 

ג    🔗

אך גם לאחר מכן לא הייתי חפשי לנפשי לעשות את שלי בלי כפיה ובלי מהומה. פרצוף פנַי, לאחר שיצא מהודר ומתוקן וכלול בכל המעלות, עדיין היה צריך אישור של מלכות. לכאורה, מה קושי יש כאן לאשר, הרי אני והרי פרצופי, ואפילו מתוקן ומשופר ועשוי בטוב טעם על דעתם של טובי הצלמים? אך אין מקשים על הליכות משרדים ולשכות וממוני מלכות. חייב הייתי להביא עדים, שיעידו עלי כי אני אני הוא, וכי פרצופי שלי פרצופי שלי הוא, כדי שתוכל המלכות לאשר ולתת לי את התעודה הנכספת. הלכתי אל ידידי, אלה שמכירים אותי זמן רב, שגדלו עמי יחד והיו שותפים למעשים שעשינו ולמחשבות שחשבנו, וביקשתי מהם שיעידו עלי, שפרצופי הוא פרצופי. אולם – לא ייאמן הדבר – ידידי השתמטו מלעשות את חפצי מהם שאמרו כי פרצופי, כפי שיצא מתחת ידם של צלמים, אינו דומה לי כלל וכלל, ועל כן אינם יכולים להעיד. ומהם שמצאו אמתלה, כי המלכות אינה מחשיבה את דעתם ואין היא מקובלת עליה. מהם שדחו אותי בלך ושוב, אף-על-פי שלא היה כל קושי לעשות את הדבר, ומהם שהגיעו אפילו למין טענה משונה, שאינם בקיאים בחכמת הפרצוף, וכדומה. כללו של דבר, טרחה רבה טרחתי עד שהשגתי את העדות הדרושה, ודווקא לא מבין ידידי, אלא מבין אנשים זרים, שבאמת לא הכירו אותי כלל וכלל, ולא העידו מה שהעידו אלא בעד מתן שכר ותשלום הוגן.

לא אספר כמו את פרשת עמידתי לפני השרים הממונים על תעודות הזהות. אותן עינַים זועפות שננעצו בי, חודרות חדרי בטן; אותם מביטים דוקרנים, שחשדו בי. כאילו באתי להחריב את המלכות כולה וכולי איני אלא כלי מלא זיוף ומזימות. התכווצתי בתוכי וחשתי שנפשי עלובה ודוויה עלי. וככל שהוסיפו לחקרני ולבדקני מכל צד ומכל פרט שוב ושוב, כן הייתי נבוך ונדהם יותר, ומתוך בלבול כמעט נכשלתי בלשוני. אפשר אפילו שבאמת נכשלתי בתשובות בתשובות שהייתי צריך לתת לחוקרי ולמעני נפשי, ובלבלתי כמה עניינים וכמה פרטים ולא ידעתי לכוון דיוקם של דברים לשעות ולרגעים, למקום פלוני ולאיש פלוני. ומשום כך נדחה מתן התעודה מפעם לפעם. דרשו ממנו שאוסיף ואביא הוכחות וראיות. ופעמים דחוני גם מסיבות שאינן תלויות בי, אלא בשרים עצמם, שעסוקים בעניינים חשובים מאד, ואין לבם פנוי למלא את צרכי הפרט.

נשאתי כל זה בדומיה, שהרי לא היתה לי ברירה והייתי נתון בידיהם לחסד ולשבט. דכאון רוחי גדל כל כך, שלא יכולתי לשמוח בשעה שבישרוני, כי עוד מעט ומשפט תעודתי יצא לאור. לא ידעתי, אם כל האנשים מתענים כמוני בקבלת תעודת זהות ועוברים שבעה מדורי גיהנום, או שאני לבדי עלה בגורלי כל הסבל הרב הזה, בשעה שאחרים יודעים לכוון את מעשיהם ולקנות את לבם של השרים שלא יכבידו עליהם, והגעתי למחשבות נוגות מאד על המזל שנולדתי בו, שאינו נושא לי ברכה – עד שסוף סוף הגיעה תורה של תעודתי שתיכתב ותיחתם בחתימת ידם של השרים ותימסר לי בשעה טובה ומוצלחת.

 

ד    🔗

משקיבלתי את תעודת הזהות ראיתי את עצמי כמי שהותר מאסוריו. מעכשיו אוכל לעשות את שליחותי ולמלא את המוטל עלי. אוכל לבוא בגלוי ובלי כל מורא למקומות של ציבור ושל יחיד, של שלטון ושל אזרח. אפשר אפילו שדעתי זחה עלי והוטלה בי שמינית של גאווה, כמי שהכול הולך אצלו למישרים ואין בו חסרון ופסול. ואפשר כי מה שלקיתי אחר כך לא לקיתי אלא בעטיה של אותה זחיחות דעת שירדה עלי.

כל זמן שישבתי במקומי, היתה תעודת הזהות שלי מונחת בכיסי ללא כל שימוש. עדיין הימים היו כתיקונם, ואזרחים שלווים לא הוטרדו על-ידי בדיקות ועל-ידי חיפושים, ולא נזדקקתי לתעדתי. אולם משהחלטתי לעזוב את מקומי ולילך למקומות אחרים, משמשתי בתעודתי וחזרתי וקראתי את הכתוב בה מתוך הנאה וקורת רוח, מחמת עדות שמעידים עלי, וחזרתי ועיינתי בפרצופי, כפי שהציץ אלי מתוך התעודה מהודר ומשופר ועשוי בטוב טעם. ואף על פי שידעתי, שאין הוא דומה בתכלית הדמיון לי ממש, לא היה איכפת לי כלל וכלל, ואפשר אפילו נהניתי מכך בסתר לבי. העיקר שזיוף ומרמה בכוונה אין כאן, והגושפנקא – גושפנקא.

תחילה עבר הכל בשלום. היוצאים אל מחוץ למקומם היו מועטים, ולא היה דוחק, והבדיקה, בדיקת התעודות, היתה קלה בערך. איש שררה בה בימים, שלבו טוב עליו למרות מראהו המגושם, זרק מבט קל לתוך התעודה, החזיק בה רגע, כאילו שקל את משקלה, והחזירה לי בלי כל הערה. ומאותו רגע ניתנה לי רשות לעבור דרך השער שנפתח לכבודי. ולא אני בלבד עברתי כן, אלא כך עברו רבים לפני ולאחרי. ולא פעם אחת עברתי כך, אלא הרבה פעמים. לפעמים אף זכיתי לטובות קטנות או גדולות במעבר גבולין זה.

פעם אחת נראה פרצופי שבתעודה – ודאי תודות לשיפורים שנעשו בו – לשומר הגבול כפרצופו של כהן דתו. עמד והתבונן זמן ממושך בתעודה, כשאני עומד על ידו מרעיד כולי, שמא מצא בי פסול. ובסוף נטל את ידי ונשקה, כמנהג אותו מקום לגבי כוהניהם. ולא זו בלבד, אלא שפטר אותי מתשלום של חובה המוטל על כל עוברי גבולות.

פעם אחרת זכיתי להכרותה וללוויתה של גברת אחת צעירה ויפה ומושלמת בכל המעלות הטובות. בשעת בדיקת תעודות נמצאה עומדת בסמוך לי, ואיני יודע, אם התמונה שבתוך הנייר, או אני בעצמי מצאתי חן בעיניה ונתלוותה אלי. זמן רב הלכה עמי מתוך חיבה ומסירות והיתה עושה לטובתי ככל יכלתה, ואני הייתי חרד עליה מאד. משום מה פחדתי זמן רב, שמא בפרצוף של הנייר נתאהבה, וכשתציץ יום אחד בפני ממש ותיווכח לראות שאינם דומים לאלו שבתעודה, תקום ותעזבני. אם אמנם לדאגה כשהיא לעצמה היה מקום, הרי הסיבה שפחדתי מפניה לא היה בה ממש כל עיקר. וכשעזבה אותי לאחר זמן, לאונסה עזבתני, שכפו עליה קרוביה ואנשי ביתה שלא בטובתה.

אולם בהמשך הזמנים נעשו הדברים קשים יותר ומסובכים יותר. מפעם לפעם הופיעו שומרי חוק זועפים, שתפקידם היה לשים מכשולים לרגליהם של עוברי דרכים. הללו התחילו לבדוק בדיקה מעולה בתעודות ובחפצים, ולא הניחו דבר גדול וקטן שלא הפכו בו ולא משמשו בו לא נתנו עיניהם עליו. מכאן ואילך לא הסתפקו בעיון מרופרף בתעודה, אלא השהו אותה בערכאות שלהם לשם חקירה ודרישה. בשעות כאלה נשארתי מעורטל מכל ותלוי באוויר בלי תעודה ובלי עדות על פרצופי ועל עצמי. ואם חלילה אזדקק לתעודה בשעה כזאת, לתעודה כדת וכדין, הרי אעמוד ככלי ריק, ואיני יודע, אם יתקבלו דברי, שתעודתי נמצאת בידי החוקרים והבודקים ואם אצטרך להוכיח את הדבר – כמה יגיעות וטרדות נכונו לי בשל כך. אבל יותר מזה הייתי חרד כל פעם, שמא לא תסכים דעתם של בעלי השלטון, כי פרצופי דומה לי ושייך לי, ואין כאן זיוף וחילוף. פחד זה היה גוזל את מנוחתי כל פעם שהגיעה שעת בדיקה ותעודתי נלקחה ממני, ועל כן הייתי מפיל את תחינתי לפני השוטרים, שלא יקחו את תעודתי ממני, או, לכל הפחות, לא יזהו אותה תחת ידם שהיה יתרה. הייתי בודה כל מיני אמתלאות ותירוצים, כדי לקיים את נחיצותה של התעודה בידי. יש שנתנו בי עינים חשדניות בשל כך, ויש שלגלגו עלי ועשו או לא עשו את בקשתי. על כל פנים, השלווה היתה רחוקה מנפשי, והדאגה והפחד היו בני לוויה תמידיים בכל שהייתי עובר בדרכים ובא בין הגבולות.

 

ה    🔗

יום אחד הגעתי למדינה גדולה, שגבולותיה בצורים ושמורים על ידי לגיונות וסרדיוטים הרבה, ויש בה הקפדה יתרה בבדיקת נכנסים ויוצאים, הם ותעודותיהם וכליהם. איני יודע משום מה נהגה אותה מדינה בקפדנות רבה זו, אם משום שרצתה לשמור על טהרת המידות של תושביה וחששה שמא תיכנס לתוכה ערבוביה על-ידי אנשים זרים שאינם מהוגנים, או משום שחשבה כי בהקפדה זו יש משום תוספת חשיבות ותוספת גדולה למדינה ולשלטונה. השתוקקתי מאד לבוא בשעריה של מדינה זו, כדי לתקן בה תיקון חשוב, אף על פי שכעת כבר איני יודע, למה דבר זה היה נחוץ לי. לאחר זמן הרי נמצאתי סובל ולוקה. כשהתחלתי להתעניין בדבר, נתחוור לי, כי מדינה זו, אף על פי שהיא עצומה ועשירה, וחוקיה מושתתים על אדני יושר ואמת, וספר המידות שלה גדוש במוסר ובאהבת הבריות והחסד, בכל זאת אין לבוא בתוכה בדרך הישרה, הואיל ושומרי השערים פוסלים בכשרים ושמים מכשולים לרגלם של הולכי תמים. ולא לתעודות כשרות נשואות עיניהם, אלא למתן בסתר ולמקח שוחד מכשרים ופסולים כאחד.

התחלתי לחבל תחבולות, כיצד להגיע לתוך אותה מדינה. אם אלך בדרך הישרה, בוודאי יחפשו וגם ימצאו מומים בי ובתעודתי ויפסלוני, או שיעכבוני זמן ממושך ביותר, עד שכל צרכי באותה מדינה יתבטלו. עמדתי בסמוך לגבול וחכיתי לראות, איך יפול דבר. נזדמן לי אדם אחד, שנראה לי חשוב אצל המלכות שם, ואף על פי שלבי לא נמשך לאדם זה, העברתי על מידותי וכפיתי על עצמי ידידות שלו, ובלבד שאזכה על ידיו להיכנס לאותה מדינה. היתה זו אהבה התלויה בדבר, שסופה בטלה ומביאה כאב-לב. אך באותה שעה לא נתתי את דעתי על מה שעתיד להיות, אלא על התועלת בלבד, שהרי אותו אדם הבטיחני, שיש בידו להעבירני את הגבול בלי קושי. כשם שידידותי עם אותו אדם היתה תלויה בצורך שלי, כך אהבתו אלי היתה תלויה בטובת הנאה שלוף שהרי התנה אתי תנאי מפורש, שאתן לו חלק ברווחים שארוויח במשא ומתן שלי באותה מדינה. שכן, לדבריו ראה באצטגנינות שלו, שעתיד אני להרוויח ממון הרבה בעסקים שלי הצפויים לי שם. בעיני לא הרווחים היו חשובים, אלא עצם הכניסה למדינה, שחשבתי לעשות בה מעשים חשובים ולנחול שם תהילה בארץ.

נכנסתי איפוא למדינה זו בהשתדלותו ובסיועו של אותו אדם, שעשה עצמו ידיד לי, ולא ארכה הבדיקה בתעודת הזהות שלי ולא נמצא בה שום חסרון וליקוי, אלא הממונים מעבירים אותי מיד ליד, והשרים מאשרים את תעודתי אישור אחרי אישור, עד שזחה דעתי עלי. ומתוך אותה זחיחות הדעת, ומתוך שהייתי להוט כל-כך ליכנס לשם, לא שמתי את לבי לזה, שכשרות כניסתי יש בה פגם מאיזה צד. לא חלילה שהיא בניגוד לאיזה חוק מן החוקים, שהרי תעודתי כשרה היתה, אלא שהיא בניגוד לנהוג ולמקובל, שנתפנו הקשיים מדרכי ולא החמירו בי חומרות הרבה ולא השהוני שהיות יתירות ולא דחוני דחיה אחר דחיה, עד שימאס עלי כל העניין ואסלק עצמי מן החשק ומן הרצון להיכנס למדינה, שזה כל חפצם של השרים. נמצא אני נכנס למדינה על פי דין, ובכל זאת בניגוד לרצונה של מלכות – על ידי סיוע, שהוא כשר כשהוא לעצמו, ובכל זאת ריח של שוחד ושל מתן בסתר נודף הימנו. באותה שעה לא שמתי, כאמור, לב לדבר, אולם בבאות עתיד הייתי ליתן את הדין על כך ולמרק ביסורים קשים את החטא שלא חטאתי, היינו את הטובה היתרה שעלתה בגורלי באותה שעה.

 

ו    🔗

כבר רמזתי למעלה, שגברת אחת עשתה עצמה בת לוויה שלי, מתוך שנשאתי חן בעיניה – אני או קלסתר פני שבתעודתי – ונמשכה אחרי בכל לבה. אולם יותר משנמשכה היא אחרי, נעשיתי אני כרוך אחריה, עד שהפכה הכרח לנפשי, וכל חדרי לבי מלאו אותה. האשיר שיר מזמור לאהבה? אם לא היו בפי מלים משלי, לקחתי משל משורר אחד תמים ונלבב, תרגמתי ללשוני והתאמתי לחפצי.

יוֹם אִם בִּלְעָדַיִךְ יֵט וְיַחֲלּף

חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי, חֹשֶׁךְ עַד אֵין סוֹף;

אֶת רֹאשִׁי עוֹטֶה אָז מַעֲטֵה יָגוֹן –

עַל שָׂדֶה וְיַעַר רַד הַשִּׁמָּמוֹן.

עֶרֶב כִּי יַגִּיעַ – אִם לֹא בָּאת אֵלַי,

חִישׁ בַּקְשֵׁךָ אֵצֵאָה אֶל גִּבְעָה וָגַיְא.

הֵן אִם לִי תֹאבֵדִי, תֵבְךְ עֵינִי מָרָה,

כִּי אֶגְוַע מֵעֹצֶר צַעַר וְצָרָה.

אַךְ בְּעֵת תּוֹפִיעִי, רַן דָּמִי מִגִּיל,

קוֹל מִשִּׂפְתוֹתַיִךְ אֵת לִבִּי יָצְהִיל;

כָּל מַגַּע יָדַיִךְ לִי כְּמוֹ חֲלוֹם.

לא היתה ידי זזה מידה, וכל דרך שהלכתי בה לא היתה קשה עלי כשהיא על ידי. כל מעשה שעשיתי נראה לי, שהברכה שרויה בו, אם היא נתנה את עיניה עליו. איני יודע, אם חטאתי לתכלית בואי למדינה על ידי זה, שכל מעיני היו נתונים לאהובת לבבי, או שנתוספה לי גבורה ואומץ לעשות את שליחותי ביתר מסירות מתוך האהבה והכמיהה אליה. הרבה פעמים הייתי תוהה על עצמי ועל גורלי והייתי מלא חרדה לטובה זו שבאה לי בהיסח הדעת. ומתוך החרדה, שמא תגלה בת לוויתי, כי פרצופי האמיתי אינו דומה בכל לתמונה שבתוך התעודה, הייתי נתון תמיד לשיפור עצמי והייתי עסוק בתיקון פני והייתי דואג שלא ימצא בי פגם, כדי שזו הממלאה את כל חיי לא תמצא בי חסרון ולא תעזבני בגלל אכזבה שתתאכזב בי. וכל מצווה שקיימתי וכל מעשה טוב שעשיתי – ובאותה שעה הרביתי מצוות ומעשים טובים – לא נעשו בעיקרם אלא לשם אותה תכלית, שאהיה אני שלם במידות ומשופר ומתוקן במנהגים נאים, ואזכה לחסדה ולאהבתה של זו שאהבתי.

 

ז    🔗

אולם כל מידות טובות וכל מעשים טובים שעשיתי לא היו תריס בפני הפורענות. אותו אדם, שהיה סרסור לדבר כניסתי למדינה, נתן עינו באהובה זו שלי. אפשר שנתאהב בה גם הוא, שהרי היתה מושלמת בכל המעלות, ואפשר שרק חמדה מתוך שנתקנא באשרי ובהתלהבותי שלי. ומשום שהיה כביכול שותף לעסקי, נעשה מתמיד בחברתי ומילא גם בחברתה של ידידתי. והיה עושה עצמו כמי שהוא שותף לא רק לענייני ממון, אלא גם לענייני לב שלי. היה מתערב בדברים שביני לבינה והיה משים עצמו מעין אפוטרופוס עלי ועליה, מחווה דעות ותובע תביעות בעניינים שאינם שייכים לו. לא שהייתי חושש לאהבתה של ידידתי ומתיירא שמא תלך אחריו, אלא שהדבר הציק לי מכמה וכמה פנים אחרים. דומה הייתי בעיני כמי שחירותו ניטלה הימנו והוא משועבד בכל מעשיו ובכל הליכותיו. דברים שההעלם יפה להם והם מכבשונו של לב, כאילו נתחוללו ונעשו הפקר לרשות הרבים. קצת דאגתי גם למה שיאמרו הבריות, שאינם יכולים לדעת את האמת לאמיתה ויביטו בעין רעה על שותפות זו, הנוגעת כביכול בעניינים שאין השותפות יפה לבם, ואפשר אפילו שיעלה על דעתם, כי שותפי עיקר ואני איני אלא טפל לו, שהרי הוא בן המדינה, מעורב עם הבריות ובעל זכויות מרובות, ואני איני אלא גר וזר. די אם אומר, כי החששות והכעסים והמרירות נתרבו ונצטברו אצלי, עד שהרעילו את הוָייתי ואת קיומי ואת מנעמי האהבה שנפלו בחלקי, והביאו נזק גם לעסקים שלי, אלה שחייב הייתי לעשות באותה מדינה, ולשליחות שצריך הייתי למלא בה.

התחלתי לחבל תחבולות להרחיק אותו אדם מחברתנו, להמעיט את שהייתו עמנו ולהעמיד את שותפותנו רק על התנאים בלבד, שהתנינו בינינו בשעה שסייע בידי להיכנס למדינה. רווחים שהייתי חייב לו סילקתי במידה מלאה, דין וחשבון מעסקי מסרתי לו בנאמנות ובדייקנות ובלי שהיות, ולא זו בלבד, אלא שלא פעם אף ויתרתי על שלי ונתתי לו עודף על שהיה מגיע לו. אבל בכל הנוגע מחוץ לעסקים השתדלתי להרחיקו ולרמוז לו, שאין ידידותנו ידידות ושאין לו עלי ולא כלום. אולם אותו אדם נעשה רוגז וכועס עלי, אף על פי שהשתדל להסתיר את כעסו עמוק בלבו, ולא הפחית כלל את תביעותיו על חברתנו ולא חשב כלל לסלק עצמו ממחיצתנו. והיה מוסיף להתערב בעניינים שבינינו, משיא עצות, מאשר ומקיים, או שולל ופוסל, ככל העולה על רוחו. ואיני יודע, אם היתה כוונתו להרגיזני ולהוציאני מן הכלים, או שזמם באמת לגזול את אהובתי ממני ולמשכה אליו, שכן ראה את עצמו תקיף וכול יכול. היה נוהג בי זלזול, כמי שידו על העליונה, הואיל ועדיין אני זקוק לערכאות ותלוי בחסדי שררה, ועדיין הוא המתווך ביני ובין השררה, אף-על-פי שזו כבר הכירה בי ואישרה אותי, ואף נהגה בי עין יפה ונתנה לי רשות לעשות במדינה את מה שהיה מוטל עלי.

 

ח    🔗

יום אחד, כשהייתי טרוד בעסקי, בא אותו אדם אל ידידתי והתחיל מפתה אותה ומדבר אל לבה, שתעזוב אותי ותלך אחריו. גיבב דברי גנאי עלי, עלילות ולעז, שאין האוזן סובלת לשמוע, וכן הרבה דברי שבח על עצמו, והיה מראה את רוב גדלו ועשרו ואת עוצם ידו ואת השפעתו הרבה בכל אשר יפנה.

היתה אהובתי נסערת מאד ונבוכה כשסיפרה לי את הדברים האלה, ולא משום שנלחמה בנפשה, אם לקבל את דבריו של אותו אדם, אלא משום אהבתה ודאגתה לי, שחששה שמא יבוא להתנקם בי על סירובה ודחייתה שהיא דוחה אותו. היינו שנינו נדהמים ונרגזים, שראינו צרה באה עלינו כגל איתן שאין לעמוד בפניו. וכל כך גדל יאושנו, עד שעלתה מחשבה בלבנו לצאת מגבולותיה של מדינה זו, אף על פי ששיקעתי בה את כל כוחי ויגיעי ועדיין לא מילאתי בה מה שצריך הייתי, ובלבד למלט את יחידתנו ואת אהבתנו מידי רשע.

הלכתי אל אותו אדם לעשות אתו חשבון ולסלק לו את המגיע לו, כדי שלא לתת בפיו אמתלה ובידיו נשק לעכב את יציאתנו בגלל עסקים שלא סיימתי אתו ובגלל חובות שלא סילקתי לו. כששמע אותו אדם כך, חס על רווחים שהרוויח ועל הכנסות גדולות שבאו לו מידי ובזכותי בלא יגיעה ובלא טרדה, והתחיל לשדלני ולמנעני מלהפיק את רצוני. דיבר אתי בשפת חלקות ועשה עצמו אוהב לי ומסור לי, והבטיחני עזרה וסיוע בעניינים שהייתי זקוק בהם לשררה וכיוצא באלה. ובינתיים היה דוחה את סיום החשבון מיום ליום והיה ממשיך את העניינים מסיבות נכונות ומדומות, או מסבך אותם במכוּון, כדי לדחות את השעה ולא לפטרני לנפשי שאוכל לצאת מן המדינה. ואני, שהייתי קשור במעשי כאן, היתה בי חולשה ולא דחקתי עליו ביותר – שכן באותה שעה הרפה במקצת גם מחברתנו ולא בא עוד בדברים עם ידידתי – והייתי שטוף באותם עניינים שראיתים עיקר בשבילי ושלמענם באתי לכאן.

עד שיום אחד נגנבה ממני תעודת הזהות שלי. לא ידעתי מתי נגנבה וכיצד נגנבה, אם מקרה הוא או יד שותפי באמצע. ואף אם חדשתי בשותפי – דבר המתקבל על הדעת – שביקש לבטל לחלוטין את אפשרות יציאתי מן המדינה, כדי שאהיה נתון כולי בידיו לשבט או לחסד – הרי פחדתי להעביר את החשד הזה על דל שפתי. כן לא ידעתי מה כוונתו במעשה זה, אם להתנקם בי או באהובתי, או לעכבני לשם המשך קבלת הרווחים ממני, או לשם כל הדברים האלה כולם יחד.

אדם בלי תעודת זהות, במדינה זו שהייתי ברוי בה, הוא כנטול חופש, כנטול זכויות, ואף מטה לחמו עלול להישבר. כל זה ציער אותי והכביד על רוחי, אולם יותר מזה הציקה לי המחשבה, כי האדם שגנב את תעודתי ינסה להשתמש בה, ובוודאי לא למעשים טובים וישרים, אלא למעשה מרמה וזיוף, וסופו נתפס, והדברים חוזרים אלי, ואני עתיד ליתן את הדין על מעשים אלה. לילך אל המלכות ולמסור הודעה בענין זה פחדתי, שהרי מלכות זו חשדנית ביותר, ויבטלו את כל זכויותי לאלתר. אצטרך איפוא לשוב ולהוכיח ולהעיד על עצמי ועל מעשי ועל כשרותי, ואין לך דבר קשה מזה במדינה זו. ביחוד קשה להוכיח דברים שהם כשרים ונכונים ואמיתיים. ואם בתחילה יכולתי לסמוך על שותפי, שהוא קרוב למלכות, הרי כעת ודאי שלא נקוף אצבע לרווחתי ולישועתי, אלא – היפוכו של דבר – ישחק למשבתי וינצל את מצבי לטובת עצמו, שהרי מסתבר, כי ידו בכל עניין הגניבה, כדי לעכבני ולהתעלל בי. היתה נפשי מעונה מפחד תמיד, שמא יתבעו ממני את תעודתי, שאינה אתי, או שמא יבואו להיפרע ממני על מעשים שעשה אחר בעזרת תעודת הזהות שלי.

שוב אי-אפשר היה לצאת מן המדינה, ונמצאתי סבוך ומסובך מכל צד, כמי שקשרו את שתי ידיו ושתי רגליו ושמוהו הפקר בפני כל עושי עוול, שיעשו בו כרצונם. חיפשתי ידידים שיעמדו לי בשעת צרה, שינהלוני בעצתם ויושיטו לי עזרה בשעת דחקי. רבים נדו לי בראשם, ריחמו עלי ונתנו צדק לכל טענותי, אך לא מצאתי ידידים של ממש שיסכימו לעשות למעני מעשה אצל המלכות, שבאותם הימים נעשתה המלכות חשדנית ביותר ורשעה ביותר, ואנשים – אף הנוטים אחריה והנאמנים עליה – נמנעו מלבוא במגע אתה. הייתי איפוא צפוי לכל מיני תלאות והרפתקאות, הואיל ועם חשדנותה של המלכות תכפו הבדיקות, ונתרבו החיפושים, ורוב בני אדם היו בחזקת חשודים בחשדות שונים ומשונים, עד שלא ידע אדם מה מותר ומה אסור לו, ממה עליו להיזהר וכיצד עליו לנהוג. היו שנתפסו על דבר והיפוכו, ופסקו כל הבחנה וכל בירור בין טוב לרע. גדל הטשטוש ורבה האנדרלמוסיה ונפגעו טובים ורעים כאחד. אני, שתעודת הזהות לא היתה עמי, ודאי שהייתי צפוי לכל פורענות, ומן הדין היה שלא אזדקר לעיני הבריות ואחדל מאותם מעשים שעשיתי עד אז בפומבי, כדי לשמור את נפשי. אולם מצד אחד היתה בי צעירות ומצד אחר הכרת חובה. מעשים שעשיתי מחמת צעירות השכיחו ממני את מצבי ואת מעמדי. ומעשים שעשיתי מחמת הכרת חובה – עשיתים על אף שהכרתי את מצבי ואת מעמדי. בין כך ובין כך עשיתי את המוטל עלי, ומתוך עשיה הסחתי הרבה פעמים את דעתי מן הסכנות שריחפו על ראשי ומאותו דבר שחסר לי והוא עיקר במדינה זו.

 

ט    🔗

מעשים שעשיתי מחמת צעירות, אף על פי שסכנה היתה כרוכה בהם, הנאה שבהם היתה מכרעת את הסכנה. פעם יצאתי לטייל עם אהובתי, ונמשך הטיול זמן רב, עד שירד היום והגענו אל מחוץ לעיר, מקום גנים ופרדסים, חורשות ויערות, שהיו שייכים למלכות ונשמרים שמירה מעולה על-ידי שומרים מומחים עם כלי-זין בידיהם. התהלכנו בתוך הגנים ובתוך החורשות, שהיו עטופים אפלולית של לילה. צעדנו בשבילים בלתי מוכרים לנו, ללא דרך וללא מגמה, והיינו חבוקים ושקועים בעניין שלנו. נשכח מלבנו כל העולם ולא נשתיירנו אלא אנו השנַים, כדי ליהנות מכל שפע היופי הנאצל מן הבריאה וממלא את חלל ההוויה שעה חלפה אחרי שעה, והלילה התקדם בצעדי קטיפה, בלי שניתן דעתנו על כך. לא התרגשנו שאדם אחד, ודאי שומר משומרי המקום, הולך אחרינו ושומר את צעדינו כל הזמן. אך כשישבנו במורדה של גבעה אחת, שהיתה עטורה אילנות עבותים ושרויה כולה באפילה, ניגש אלינו אותו שומר ודרש מאתנו את תעודות הזהות שלנו.

איני יודע, אם חשד בנו אותו שומר בכוונה רעה לחבל במקום ולהשחית את הנטיעות ואת הצמחים, או שהיה ממונה על שמירת הצניעות באותם המקומות. ואפשר שנצטווה על-ידי המלכות למצוא את מישהו ולתפסו. על כל פנים אני הייתי נתון בסכנה גדולה, להיתפס למלכות כחשוד מעיקרא. והיתה זו ידידתי שנכנסה בדברים עם אותו אדם ומצאה לה דרכי שיחה ודיבור, שהשפיעו על השומר עד שעזבנו לנפשנו.

וכשחזרנו העירה היה לבנו כואב על אותה שעה נאה שנטרפה עלינו בעטיָם של בני-אדם, ואותה דממה ואפלולית, שהיו שרויות על אילנות ודשאים בשבילים ובדרכים, שוב לא היו מענגות ומעדנות את נפשותינו, אלא מטילות אימה ורעדה, כהד חריף לאותו זעזוע שעבר עלינו בשעת החקירה על-ידי השומר. רצתה ידידתי לנחמני ולא עלתה בידה, נשתתקה ואחזה בידי כל אותה דרך שהלכנו בחזרה העירה. היינו נתונים כל אותה שעה בצער ובחרדה, צער על הרע שבעולם, וחרדה סתומה על ניחוש הפרידה העתידה לבוא בגלל רשעותם של בני-אדם, שאין מפלט ממנה.

 

י    🔗

מעשים שעשיתי מחמת חובה שבלב, אף-על-פי שסכנה היתה כרוכה בהם, שמחת עשיה והכרת מילוי חובה מכריעות את הסכנה. אותה שעה התחלתי דורש ברבים על מנת להחזיר אנשים למוטב, ודבר זה אסור היה מטעם המלכות. הייתי מקהיל קהילות של צעירים וזקנים ומדבר על לבם ומעודד את רוחם, שיאמינו בתשועת ה' כהרף עין. לכאורה, מה חטא יש בזה, ומה דבר זה פוגע במלכות או מזיק לה? אילו היתה מלכות של שכל ושל יושר ושל רצון טוב, ודאי שהיתה קובעת לי פרס, שאני מחזק לבם של הבריות ומחזירם למוטב. אלא שדעתה של המלכות היתה אחרת לגמרי בעניין הזה. העיקר שמעשי היו שלא כדין, ואם אתפס בהם עלול אני ליתן עליהם את הדין. ואף על פי שידעתי, כי באין תעודת הזהות אתי, התעודה המעידה על כשרותי, העבירה גדולה פי כמה וגם ענשה גדול פי כמה, בכל זאת לא נמנעתי מלעשות את המוטל עלי והוספתי לשאת את דברי ברבים ולומר לאנשים את אשר עם לבי, כי הכרת החובה אימצה את רוחי וחיזקתני למלא את חובתי ואת שליחותי, ולא להשגיח בסכנות שבדבר.

פעם אחת כמעט מעדו אשורי ונפלתי בידיהם של אנשי השררה, נפילה שאין אחריה קימה. ומעשה שהיה כך היה. באחת האסיפות נכנס עמי אדם אחד בוויכוח על הדברים שאמרתי. אני עונה לו בניחותא ובהשתדלות של טעם ושל הסבר, והוא מתריס כנגדי בדברים של חריפות ושל עזות, של הטלת מום ודופי ושל פסקנות. נתלהטו הדברים, עד שלא שלטתי ברוחי והייתי גם אני מתרתח ומתלהב ועונה לו בלשון חריפה. בעיקר חרה לי, שמכל הקהל שנמצא באותו מקום, שקודם שמעו את דברי בהנאה ומתוך סימנים של הסכמה, לא נמצא שום אדם שיתערב בוויכוח לטובתי ויגן עלי מפני דברי הגנאי והגידופים שהטיח כלפי בעל-דברי. בתחילה לא הרגשתי בכך, אבל ככל שהעניין הזה נעשה בולט לעין ומחוּור יותר ויותר, גדלה התמרמרותי ובאתי יותר לידי רתחה ושלטתי פחות ברוחי ובלשוני. עד שגם כאן עמדה לי אהובתי, שתפסה בידי והוציאתני מתוך הקהל במשיכה שבכוח והרחיקתני מן המקום בחפזון של בהלה, שלא היה אפילו סיפק בידי לברר לעצמי, מה טעם מעשיה והתנהגותה. רק אחר כך הוסבר לי, שבעל-דברי היה אחד משליחי המלכות, שכל מטרתו היתה ללכדני בפח שטמן לרגלי וציפה להוציא מפי דברים כנגד המלכות, בשביל שאתפס כמורד ומתקומם ויהיה ענשי חמור ללא תקווה. ורק אז הבינותי, מדוע נרתע הקהל ממני ולא העזו להוציא מפיהם מלה טובה להגנתי ולתמיכתי. סוף סוף אין גבורה רבה בהמון בני-אדם, וכל אחד רואה עצמו מצוּוה מטעם טובת עצמו לשמור את נפשו בשעת סכנה ולא להשליכה מנגד לטובת הזולת.

 

יא    🔗

מכאן ואילך מתחיל עיקר הסיפור של תעודת הזהות שלי, כיצד הגיעה לערכאות ושימשה חומר לבדיקה וחקירה, וכיצד נתמנו בתי-דינים בזה אחר זה לשם אותה חקירה ודרישה. היה שם שמש בית-דין שגרם לי צרות צרורות בכל מהלך החקירה והדיון. אפשר שצריך הייתי לשחדו ולא עשיתי כך, ואפשר שטיבו היה בכך, שהיה מציק לבריות. מסתבר גם שהיו לו ידידים שהם שונאי, והללו הסיתוהו לעשות לי רעה. ושונים היו דרכי ההתעללות שהתעלל בי. יש שהעלים את מציאותי בבית הדין, ונמצא הדיינים רוגזים על העדרי ודוחים את ענייני לימים רבים. יש שקרא את שמי בצורה מסורסת ומשובשת, עד שלא הכרתי את עצמי ולא נעניתי לקריאה, והתוצאות כנ"ל. ופעם כשהגיע כבר עניין בדיקת תעודתי לידיהם של הדיינים, הלך ותלש רשימה של חטאים ממקום אחר והכניס לבין הניירות שלי, וכשקם הדיין לקרוא את הפרשה שלי, קרא את הרשימה בקול רם, ובה עבירות ופשעים שארבע מיתות בית דין אינן מספיקות כדי לשמש עונש ראוי עליהם. כמה יגיעות היה עלי להתיגע וכמה צער צרי הייתי להצטער, כדי להוכיח את הטעות שבדבר, שאני נקי מכל אותם עוונות שאינם שלי. ועדיין איני יודע, אם הצלחתי להוציא מלבם של קהל ומלבם של דיינים עניין זה ולמחקו לחלוטין.

אילו היה לי עורך דין טוב, אפשר היה משמש לי תריס בפני עלילות והתעללות והיה יודע לשכך את חמתו של שמש בית-הדין ולהפוך את לבו לטובה עלי. אך הואיל וטענתי את טענותי בעצמי ולא על ידי שליח ועמדתי פנים אל פנים עם הדיינים הייתי נתון לכל אותן פגיעות ופגעים, כמי שעומד גלוי בשדה מלחמה ומשמש מטרה ומפגע לחצים ולבליסטראות מן המארב.

אבל כל זה שהוא עיקר סיפורי, טעון פירוט ובירור ויש לדחותו לפעם אחר.

© כל הזכויות שמורות. מובא ברשות בעלי הזכויות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.