הנר / שלמה שפאן

© כל הזכויות שמורות. מובא ברשות בעלי הזכויות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.


 

א    🔗

הואיל וכבו כל המאורות, הייתי זקוק לנר מועלה בידי עצמי. מאורות שבשמים לקו בידי שמים, ואותם של בני-אדם – בני-אדם כיבו אותם. ואיני ידוע על שום מה כיבו אותם, אם משום שבכלל בחושך ניחא להם, או משום הוראת שעה, לשם מעשים שצריכים לעשות ואין האור יפה להם. בין כך ובין כך השתלטו מחשכים ובלעו את הכול, וזה הטעם שהייתי זקוק לנר משל עצמי. קודם מפונק הייתי על-ידי שפע של אור שבע לי כבהיסח הדעת בלי עמל וטרחה. אתה מרים תריס של חלון, ואור בהיר משחקים שופע וזורם ושוטף את כולך; או אתה לוחץ על כפתור שבקיר, ומנורות נדלקות מסביבך ומטביעות אותך בגלי זוהר. עכשיו כשהגיע לי הצורך להדליק נר לעצמי – מצאתי את עצמי בלתי מוכן לכך, ונראה לי הדבר כיגיעה מרובה, שלא אוכל לעמוד בה.

התחילה נפשי מתגעגעת על ימים שעברו. אילו תינוק הייתי במעי אמי, היה נר דולק על ראשי ומאיר לי מסוף העולם ועד סופו. אילו סמוך הייתי על שולחן אבא, היתה אמא מדליקה נרות ומעלה את האור בשבילי. אילו נער הייתי עם נערי החדר, הייתי נהנה מאורה של תורה ומנרות שמאירים בהם חדרי תורה. אילו הייתי מסתופף בחצרות בית-אלהים, הייתי תולה עיני בנר התמיד, או בנר נשמה. עכשיו שכל אלה אינם אצלי, אני שרוי באפלה ואין לי אלא לטרוח בעצמי ולהעלות נר משל עצמי. נראה לי הדבר למעלה מכוחותי. אין לי כלי ואין לי שמן ואין לי פתילה. ואף אילו היו לי כלים, מהיכן אקח אש להדביק בפתילתי ולהדליק את נרי? קינאתי באותן שהושיבו בתולה לשמור על האח בתוך הבית ולשקוד על האש שלא תכבה, כדי שתמצא תמיד לכל דורש. היתה בתולה זו שומרת על שלום הבית ועל מעשי המשפחה, היתה שופתת את הקדירה ומשעשעת את התינוקות והיתה מלווה את בני-הבית בחיוך של חסד בצאתם למעשיהם בחוץ, והיתה רומזת להם על-ידי שליחת אור על דרכם, לבל יתעו בחושך בחזרם לביתם. ואיני יודע למה ביטלו את משרתה של בתולה זו וסילקוה ממקומה על-יד האח ופיטרוה מן הבית. נראה, יותר מדי סמכו בני-אדם על מעשי-כשפים שלהם, להעלות אש על-ידי לחיצת-כפתור בכל שעה שירצו, ועכשיו שחל קלקול וליקוי במאורות – הם שרויים באפילה.

שבתי וקינאתי בצדיקים, שיש להם אור גנוז לעתיד לבוא, ובבואה של אור זה זורחת להם ומאירה להם כל ימי חייהם. אותו אור גנוז אור חזק הוא וקרניו בוקעות את חומות האופל השחור ומגיעות אליהם, אל הצדיקים. אך דא עקא, שאין בני-אדם פשוטים יכולים ליהנות מאורה זו, וכשם שהיא גנוזה להם, לצדיקים, למעלה, כך היא גנוזה עמם פה בעולם התחתון. הייתי שרוי בצער רב, ודמעות נתקשרו ועלו בעיני. בדידות ויתמות אחיות הן לאפילה, וכולן אפפוני ולחצו את נשמתי. אילו הייתי כאמו של המשורר, ודאי שדמעותי היו מדליקות נר להפיג את בדידותי ולפכח את צערי ולהשיב מנוחה אל נפשי. אילו יכולתי להירדם, אפשר שהיו מראים לי בחלום נוגה רב שופע בשחקים, וספר של שירים פתוח שם, ואני קורא באותו ספר שכולו מואר באור המופלא, ובאותה שעה מתיקות שאין לתאר ממלאה את נפשי. טעם כזה בשירים לא טעמתי בשום פעם בהקיץ בכל ספרי השירים שקראתי. אולם אותו אור נעלם, ואותו סופר של שירים נסגר או נגנז בשבילי, ושוב איני זוכה ליהנות ממנו בחלומותי.


 

ב    🔗

הואיל ולקו המאורות, הלכתי אחר הקול. כך נהגו באותה שעה, לא רק אני בלבד. קודם, כשהעולם היה מואר, היה האדם נהנה מראיה שבעינים ויכול היה להתיחד עם ספר ולקרוא בו. אם הספר טוב, הוא משמח את הנפש ומפיג את הצער בשעת צער, ואם הוא רע, אפשר לסלקו וליטול טוב הימנו. וכן כשצריכים היו להודיע כל דבר, מודיעים על-ידי הכתב, על-ידי הודעות ומודעות שהדביקו על שערי בתי-תפילה, מקום שבני-אדם מתכנסים שם, או על עמודים מיוחדים לכך שבמקומות ישוב, ואנשים נותנים את עיניהם וקוראים ויודעים מה לעשות או מה לחשוב, או לאן ללכת. מעלה יתירה למראה-עינים, שאינך תלוי באחר, ואתה יכול לשוב ולראות ולהתיחד עם מראה עיניך ולבדוק ולשקול בדעתך. מה שאין כן בקול. ולא השתמשו בקול אלא לתפילה בלבד, שהקול יפה לתפילה. ואף כאן לא הרימו קולם, אלא התפללו בלחש והעדיפו כוונה על ביטוי-שפתיים. כך עשו מקובלים ואנשי מעשה, שעשו תחינתם דממה ארוכה וממושכת והשקיעו את עיניהם ואת לבם בכוונות הכתובות בסידורים משובחים. רק הדיוטות בלבד היו נמשכים אחרי חזנים המגביהים קולם ומסלסלים בגרונם ומכריזים על עצמם ועל ניגונם. עכשיו, באפילה שעטתה את העולם, לא נשתיירה מידה אחרת זולתי הקול, ולא נמצא לשימוש כלי אחר מלבד הגרון. העמידו להם בני-אדם כרוזות שמכריזים על כל דבר קטן כגדול. והואיל וכמה כרוזות משמשים בבת-אחת, וכמה וכמה הכרזות והודעות ופרסומים וגילויי דעת יוצאים דחופים בעת ובעונה אחת – נמצאת דעתך המומה ומבולבלת, ונפשך טרופה ורסוקה, נמשכת לעברים, פעם לקול זה ופעם לקול זה, אינה קולטת שום דבר בשלימות, אין לה סיפק לבדוק את העניינים, ואין הדעה מתקררת על שום דבר.

כרוזות שהעמידו – מכריזים על כל מיני דברים, וביותר על מקומות של כינוס ואסיפה. פחד הבדידות, בדידות שבאופל, נפל על בני אדם, והם מחפשים להם מקום של חברה ושל צוותא. באותה שעה לא היה מסחר טוב כמסחר בבתי-פומבי, משום שבני-אדם מתכנסים שם בין לבילוי זמן בחבורה של ליצנות וקלות ראש ובין לאסיפות של צדקה, שבהן מטכסים עצה לתיקון העולם. ואף על שמותיהם של אותם מקומות,כגון “נהורא מעליא”, “אבוקה ולפיד”, הכריזו הכרזות, כדי למשוך את הלבבות בהבטחות של תענוגות או של ניחומים. הבטחות שהבטיחו לא קיימו, ואם היתה קרן-אור דלה וחיוורת, לא היה בה כדי להשביע את הנפש. אבל בני-אדם לא באו בטענות, הואיל והשלימו עם הזיוף ועם הרמאות, כשם שהשלימו עם החשכה, ואפשר שאף בכך היה ניחא להם. ואם נשמעו טענות, לא טען אלא בית-עסק נגד בית-עסק, והכול ידעו, שאין זו מחלוקת לשם שמים.

הלכתי גם אני אחרי הקול ואירי ההכרזה למקום שבני-אדם מתכנסים שם. מסתבר שהלכתי למקום שחכמים מצויים בו, וכמה טעמים לדבר: הרי במחיצתם של חכמים שרויה אורה, ואהיה פטור מבדידות ומן החשיכה גם יחד. ואפשר אוכל להסתייע בהם לשם אותו עניין, שנראה לי קשה מאוד ולמעלה מכוחותי, והוא הדלקת נר למאור לעצמי. הלכתי ולבי מלא ענוה וכבוד ודרך-ארץ, שזו מידה יש בי, שאני מתבטל בפני בני-תורה ובני-חכמה. וכך דרכי: כשאני בא בחברה של חכמים אני עושה אזני כאפרכסת, שלא לאבד טיפה מדבריהם. לא תמיד הדברים נהירים לי ולא תמיד חכמתם נראית לי, אבל תמיד אני תולה בעצמי, בליקויים שבי ובקוצר שכלי והשגתי, עד כדי כך שלפרקים אני בא ליד חולדת-הדעת. וכן בוחר אני לצדד את עצמי ולא להקשות על דבריהם של חכמים, אלא לקבל מה שיש לקבל ולשבת בשתיקה ובהכנעה. שתיקה זו הכרח היא לי, הואיל ובחברתם של חכמים יורדת עלי אימה, ודעתי מתערבבת עלי, ולשוני מתאלמת בתוך פי, ואם אני רוצה לומר דבר, אורב לי כשלון-פה, והדברים יוצאים מגומגמים, או שהם מחטיאים את כוונתי. זה מום שיש בי, ואיני מוצא לו תקנה או תרופה, ולכן אני רואה טובה וברכה לעצמי במידת השתיקה.

היה שם חכם אחד, שחוט של כעס היה מתוח על פניו. איני יודע על מה כעס, אם על דברים ששמע ולא הסכימה דעתו להם, או על דבר אחר. אפשר כעסו היה מוצדק, הואיל והרבה מן הדברים הנאמרים יש בהן להביאנו לידי רוגז, או אפשר מיחוש אחד היה מטרידו באותה שעה וגורם לו צער, וצער זה מביאו לידי חימה על העולם; ואפשר שהיה מכת בעלי מרה שחורה, ואף על כך אין לתמוה, שהרי באותה שעה לא היתה כל סיבה להיות מבעלי מרה לבנה. עד שאני מתבונן מן הצד אל פניו של אותו חכם, שהיה מוכר לי עד אז רק בשמו בלבד, הפנה הוא את ראשו אלי והשהה עלי את מבטו. מבטו היה זועף, עד שעבר רטט בבשרי. הרגיש אותו אדם ברטט זה שלי ופנה אלי בשאלה, שהקנטור היה מרובה בה. אלמלא כך ודאי הייתי שמח על שנזדמן לי אדם זה, ששמו מכובד עלי, ועל שהוא נכנס אתי בשיחה, והייתי נהנה מזה הנאה גדולה. עכשיו שכוונתו היתה לקנטרני, התכווצתי בתוכי ועניתי מה שעניתי. מה שעניתי לא מצא חן בעיניו, ובא עלי בטענה שלא ירדתי לסוף דעתו, אם כי נדמה היה לי, שדבריו פשוטים היו ולא היתה בהם לא עמקות של עניין ולא רמזים של לשון. התחיל להסביר לי את דבריו על-ידי משל ועל-ידי משל למשל. הואיל ולכתחילה נראו לי הדברים פשוטים, לא החווירו לי המשלים כלום, אלא גיבבו כניינים וצדי-עניינים שלא לצורך והאפילו על הדברים ביותר. עניתי מה שעניתי לפי עניות דעתי, ומה שאמרתי אמרתי בהכנעה ובדרך ארץ כמנהגי כלפי חכמים, שאני מתבטל מפניהם. היה אותו אדם מתרעם עלי ונוזף בי, ואני לא ידעתי על מה אני לוקה כך, פשפשתי במעשי ולאמצאתי בעצמי כל עוול.

היה שם חכם אחר, ואף הוא נכנס בשיחה אתי, ואף ממנו לא שבעתי נחת. בתחילה קרא לעניינים בשמות משונים, בוודאי כדי להבליט את חכמתו ולהוסיף לה עמקות, ועד שאני מפענח את השמות ומתפלא על רוב חכמתו של זה ורוצה להודות לו על-כך, הפך את לשונו ודיבר דברים, שנראה היה לי שאין בהם מן החכמה ולא כלום. ראיתי סתירה בדבר: מלים עמוקות אלה, שנתיגעתי הרבה עד שסיגלתי לי את פירושן ואת משמעותן, מה ראה על כך להשתמש בהן לעניינים שאינם עניינים?

שוב היה שם אדם, שלא היה חכם כלל, ואף על פי כן היה נכנס לתוך דבריהם של אחרים והיה משפיע שפע של דיבורים במתיחת לשון וברחבות פה. והיה אותו אדם הולך ופולט קיתונות של חירופים ועביטים של גידופים על גדולים ועל טובים. תמהתי, מה זכות יש לו לנבל ולשקץ את שמם ואת דבריהם של חכמים, ויותר מזה תמהתי על שחכמים מחזיקים בחברתם אדם זה, שהוא ריק מחכמה ומלא מידות מגונות. שמא תאמר, לשמוע חכמה בא, הרי חייב היה להתנהג בנימוס ובדרך-ארץ, והחכמה היתה מעדנת את רוחו ומשפרת את נפשו. והנה אותו אדם, שלא הכיר כלל לא אותי ולא את מעשי, נטפל אלי ומצא בי כל מיני מומים וכל גנות שבעולם. עניין זה עלול היה לדכא את רוחי בשלימות, אלמלא הנחמה שגדולים וטובים ממני, ואף גדולים וטובים באמת, סבלו מתגרת-פיו של הלה, והכול ראו בו פגע רע ומשלחת-רעה.

אבל בינתיים נעשתה נפשי דוויה עלי. באתי להינות מזיו-אורם של חכמים והנה נגרם לי צער במישרין ובעקיפין, עד שבאתי לידי הרהורים רעים, שחכמים אין לבם טוב עליהם. והרי מן הראוי היה שיתקיים ההפך מזה, ולא עוד, לאל שאותם חכמים בעצמם הטעימו לא פעם, שעיקר החכמה – לב טוב, וזו היא תכלית כל האדם.


 

ג    🔗

בין כך ובין כך ירדו עלי דכאות-רוח ודכדוך נפש ושעמום לב.

דכאוני דברים של עלבון, ועדיין לא ידעתי אם ראוי אני להם או לאו; ודיכאוני דברים שלא הבינותי, ועדיין לא ידעתי אם מפני עמקם או מפני טשטושם לא ירדתי לסוף עניינם. חיטטתי בנפשי כדרכי וחיפשתי מומים בעצמי, והגעתי לידי שלילת עצמי. ירדה עלי עצבות גדולה, עד כדי מרה שחורה, ונמצאתי מפסיד וניזק במקום שקוויתי להיות משתכר ונהנה. חשבתי שחברת החכמים תרחיב את דעתי ותוציאני מעגמת-רוחי, מבדידות ומאפילה שאני שרוי בה, ועתה הכניסתני ליוון-מצולה של צער ויסורי נפש שאין דוגמתם.

מאותה שעה הוצאתי בהיסח-הדעת מכיסי צעצוע קטן, הנמצא שם תמיד, והתחלתי מגלגלו בין אצבעותי. צעצוע קטן זה צורת לב לו והוא עשוי מתכת פשוטה. שוב איני זוכר מאין בא לי כלי זה. הוא נמצא ברשותי זמן רב, בוודאי עוד מימי הילדות, ומשום כך בוודאי נודעת לו, לחפץ זה חיבה גדולה ממני. הוא נמצא בכיסי תמיד, ובשעות של דכדוך הנפש אני מוציאו משם – הרבה פעמים בהיסח גמור של הדעת – ומשחק בו. כיצד אני משחק בו? אני מגלגלו מיד ליד, ממשמש בו באצבעותי ולפעמים מקרבו לשפתי. לא שאני מנשקו, אלא יש לי צורך לחוש אותו במגע קרוב יותר, עמוק יותר, וכל זה – כאמור – בהיסח-הדעת. לאחר שאני משתעשע בו ומגלגל בו, בצעצועי הקטן, רוחי נרגעת, דעתי מצטללת ואני חש הקלה. אין ברצוני לומר שיש לו, לחפץ זעיר זה, סגולות מיוחדות, סגולות של קמיע או של כישוף, בשכבר הימים אפשר והאמנתי כך, ואפשר שטוב היה לי שהאמנתי כך. לא רק החפץ הזה, אלא כל העולם היה מלא פלאים. ועיני צדו אותם על כל מדרך כף רגל. ואפשר שלא רק החפץ, אלא אף אני בעצמי יכולתי לעשות אז מעשים שלמעלה מדרך הטבע, ומשעי אלה בין שעשו רושם בעולם החיצון ובין שרישומם לא ניכר, אני על כל פנים נהניתי מהם הנאה מלאה ומצאתי בהם רוב עניין ורוב טובה. היום ניטל ממני כוח זה. היה זמן שהצטערתי על כך, אבל בהמשך הימים השלמתי עם הדבר ושוב איני חש בחסרונו. יש שאני רוצה לנחם את נפשי על אבדן כשרון זה, ואני אומר לעצמי שכל זה לא היה בו ממש, אלא היה פרי דמיון בלבד. ועכשיו שגדלתי וקניתי דעת, ממילא נתנדפו הדמיונות ופרחו להם, וכיום אני מכיר את המציאות ואת חוקיה הקבועים והאיתנים, והרי זו מעלה גדולה יותר. אך דומני שאין זו אלא נחמת שוא. ראשית, אין אני מאמין שחכמתי חכמה ודעתי דעת, ושנית, עדיין צל הפלאים והניסים מלווני בדרכי חיי, אלא שידי קצרה ויכולתי אינה מגעת לשלוט בהם ולהטותם לחפצי, בין כך ובין כך, חפץ קטן זה נשתייר לי כנראה מאותם הימים הרחוקים ואף על פי ששוב אין אני מאמין בסגולותיו הנפלאות, עדיין הוא פועל עלי פעולה בשעות של עגמת נפש ושל צער או מבוכה, ואין חשיבות בדבר, כיצד נסביר את הפעולה הזאת.

איני יודע אם הוקל ללב או לא. הדברים הסתומים לא נעשו מחוורים יותר, ושערי בינה לא נפתחו לי, החכמים לא שינו את טבעם, וכל שכן אלה שאינם חכמים, והרי סימן נוסף, שצעצוע זה שבידי אין בכוחו לעשות מעשי-נסים. אבל בינתיים נכנסה בי רוח של ליצנות ובדיחות-הדעת. רוח זו תוקפת אותי מזמן לזמן, ואני מיטיב לדעת את בואה ואת צאתה, את תכליתה ואת פעולתה. בליצנות זו אני מגרש את הרוחות הרעות, הקמות עלי לטרפני ולהכריעני בלי רחמים, ואלמלא היא לא היתה לי תקומה בפניהן. יש שאני מתבייש בה ברוח-ליצנות זו, הואיל ובני-אדם שאינם מכירים אותי רואים בה קלות ראש וחילול קדשים, ואני נוטה להערצה ולפולחן יותר מאחרים.

עכשיו, בשעה שישבתי משחק בחפץ הקטן שבידי, תקפתני רוח זו בכל עוז, עד שבקושי יכולתי להחניק בגרוני התפרצות של צחוק. נשכתי את שפתי וצבטתי את בשרי, שלא אצחק ולא אגרום לשערוריה ולמבוכה במסיבה זו של חכמים. מי הוא שעורר את בדיחות-דעתי ובמי הייתי רוצה לשלוח את חצי לעגי – אין זה העניין. אפשר שחוטמו של פלוני לא נראה לי, או העויית שפתיו של אלמוני. והרי אין פלוני אחראי לחטמו, ואלמוני – העוָיית שפתיו ודאי הרגל ישם הוא לו ואינו יכול להיפטר הימנו. אלא מכיוון שניתנה רשות לליצנות, נדמה לי שפלוני מבליט את חטמו בכוונה ותולה בו חשיבות-יתר לעצמו, ואלמוני מעווה את שפתיו מתוך ביטול כלפי כל העולם כולו. איני ידוע עד היכן היו הדברים מגיעים, אלמלא מקרה שקרה.

תוך כדי משחק, שהייתי משחק בצעצועי ומגלגלו בין אצבעותי, נשמט מידי ונפל למקום שנפל. משהרגשתי בכך נתחלחלתי. חפץ קטן זה, שברוב הזמן אני מסיח דעתי ממנו, בין שהוא מונח בכיסי ובין כשהוא מגולגל בין אצבעותי, תפס עתה, בנפילתו, את כל מערכי רוחי, ודב הישמטו מידי נראה לי כאסון גדול ונורא עד לאין שיעור. נשתתקתי פתאום ובבת אחת, ולא לשוני בלבד נשתתקה, אלא הכול בי נדם וכאילו קפא מתוך בעתה ובהלה. עיני החלו בולשות מסביב על הקרקע, ואף ידי התחילו ממשמשות שם ומחפשות את החפץ. ודאי שעוררתי בזה עלי תמיהה רבה, ומן הראוי היה לדחות את החיפושים עד שיתפזרו האנשים ויתרוקן הבית, אלא ששוב לא היתה לי שליטה על עצמי, ומה שעשיתי עשיתי מתוך אונס וכפיה, שאין לעמוד נגדה. נטיתי לצדדים, הצצתי תחת רגליהם של בני-אדם, גחנתי לארץ ולא נמנעתי מלנגוע ברגליהם של אנשים ושל נשים שהיו שם, והם נרתעו מתוך קפידה וסלידה. אזני קלטו נזיפה של תרעומת ושל גינוי: “אל תפריע!” אבל לא יכולתי לחדול ממעשי. טוב שהאנשים לא ידעו מה אבידה אבדה לי, שאילו ידעו, היתה התמרמרותם גדולה יותר ונזיפתם תקיפה יותר, שהרי בשום פנים לא יכלו לדעת, חפץ קטן-ערך זה מה היא חשיבותו בשבילי. אבל גם בלאו הכי גדל עלי הרוגז. נראה, כי אי-מנוחה זו, שתקפה את נפשי שלי, עברה ללבם ולמוחם של בני-אדם כאן, עד שהופרעו מעניינם. לאמיתו של דבר הפריעו אחרים יותר ממני, כגון שגרפו את חטמם בקול, או התקינו גרונותיהם וצחצחו אותם, אף על פי שלא התכוונו לדבר, וכדומה. והיו שהזיזו את כסאותיהם בקול למצוא מקום נוח יותר. ובכל זאת לא על כל אלה יצא הקצף, אלא עלי. יש שחזרו ואמרו: “שאַ!” אף בשעה שלא הוצאתי כל קול, ואחרים נעצו בי עינים של זעם, אף-על-פי שבוודאי לא יכלו לומר, על מה הם זועפים עלי, נראה שבעצם עיסוקי שלא בעסק של כלום נמצא פגם. על-ידי זה שנפשי היתה תפוסה לעניין של עצמה ומצירה ודואגת לאבידה פרטית, נפרץ מעגל החכמה, שהיה שלם וסגור בין כל המסובים. העיקר, שהרגשתי כי פגמתי בנימוסיהם של בני-אדם ובעסקם, אף שאין אני יכול להסביר במה וכיצד.


 

ד    🔗

חיפושי, שלא היה בהם ממש, היו לחינם, אלא שבוודאי לא הייתי מפסיקם ואולי גם מגביר אותם, אלמלא אותו גל של רוגז שבא עלי, אפילו ידידים שלי שהיו שם לא הראו לי כל אות של אהדה ונצטרפו למקטרגים עלי, לא יכולתי לקבול על הידידים – אפשר שיקרו להם ממני דברי-חכמה שהופרעו על-ידי, ואפשר שהיו ידידים יותר לאלה שהיו נגדי. הרי אינני יכול לגזור על ידידי שלא יהיו להם ידידים אחרים ואפילו מתנגדים לי, וכן איני יכן לתבוע מהם שידעו את צרת נפשי, בשעה שאינני משיחה להם. אף כשאני משיחה להם, אינם יורדים לסוף עיקרה. הייתי איפוא אנוס לחדול מחיפושי האבידה שאבדה לי. ישבתי ללא תנועה, ולבי רחוק מכל הנאמר והנשמע על סביבי. אלה שהתווכחו אתי קודם הנחיתו בי מבטים של ביטול ושל בוז, הואיל וראו את עצמם מנצחים, ואותי – כמי שנסתתמו כל טענותיו, ואחרים חדלו ממני במשיכת כתפיים של תמיהה למידות מגונות שבי. לקום ולעזוב את המקום גם-כן לא יכולתי, לא יכולתי לעזוב את צעצועי הפקר תחת רגלי האנשים. ישבתי איפוא ישיבה של אזלת-יד, מתענה בעינויים שאין להם שם ואין להם כינוי, ולבי נלחץ במסתרים וכואב לעצמו.

סוף סוף הגיעו הדברים עד קיצם. אפשר שנלאו המדברים ותמו כוחותיהם, ואפשר שתמו הדברים. צללים היו נטושים על הקירות ועל הנאספים, ועגמומיות רחפה בחלל הבית. אפשר שאחרים לא הרגישו כלל בעגמומיות זו, אבל אני, שכולי הייתי פתוח לקראתה, גמעתי אותה מלא הוָייתי, וחזרה הבדידות ומצצה את נשמתי, אף-על-פי שהייתי בתוך קהל רב.

אנשים קמו ממקומותיהם ונדחקו לצאת, ואני שבתי והתחלתי מגשש על הקרקע. האפילה גברה וכמעט נתיאשתי מלמצוא אבידתי.

אותה שעה נגשה אלי גברת אחת וקראה שמי. ידעתי שנמצאה בבית, כי מבטי חלף עליה קודם ורפרף עליה בלי לגעת בה. כל מה שנוגע לגברת זו היה טמון עמוק בחובי. ידעתי שבאה ממרחקים, ושבאה בשבילי, ומסתבר שאף לכאן, לבית הזה, הגיעה בשבילי. אלא שכל ידיעות אלו לא העליתי למדור עליון שבנפשי. ועל שום מה נמנעתי מלהעלותן, איני יכול להגיד. אפשר משום שהדבר דרש טרחה יתירה ממני, ואפשר מסיבות חשובות יותר. עכשיו שניגשה אלי וקראה בשמי, תמהתי ולא תמהתי. ואם תמהתי, לא היתה זאת אלא העמדת פנים של תמיהה. אמיתית יותר היתה תמיהתי, כשהושיטה לי ידה ובתוכה צעצועי הקטן. לפי מה שהסבירה לי בשעת מעשה, היה הכול בדרך הטבע, החפץ הקטן התגלגל סמוך למושבה ונגע ברגלה. היא הרימתו, וכשראתה אחר-כך את טרחתי ואת יגיעתי למצוא משהו, הבינה כי שלי הוא, לא היתה לה שעת כושר להחזירו לי אלא עתה. לא רצתה להפריע למסובים, ולא רצתה גם להפסיק משמיעת דברי החכמה. אמרתי לה מה שאמרתי, וידעתי בלבי שיש גם הסבר אחר לכל הדברים האלה. וכשהרימה את החפץ הקטן מן הקרקע, הכירה של מי הוא, אף מבלי לראות את חיפושי ואת צערי על האבידה. ואם לא החזירה מיד, לא דברי-החכמה גרמו לכך, אלא סיבות אחרות. אפשר פקפוקים ושיקול-דעת חבויים בתוך הנשמה. ואם עשתה את הדבר עתה, יש כוונה כמוסה בכך, ועלי לעסוק בעניין זה.

ולא זו בלבד, אלא שעניין העלאת הנר שייך גם הוא לכאן. אבל על כך יש לספר באריכות בפרטי דברים.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 52813 יצירות מאת 3070 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 21975 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!