א
ההצגה היתה מעניינת מאד. גם המקום שישבתי בו היה מן המשובחים, למעלה בתוך תא על כסא מרופד ומצופה קטיפה אדומה. מקום כזה מרחיב דעתו של אדם ופותח את לבו לקלוט דברי אמנות בשלימותם ובמלואם. נקלעתי לשם במקרה. ראיתי לוח מחירים, בחרתי בבינוני שבהם ולא ידעתי כי הפעם, להצגה יומית, היו המחירים מוזלים, ובכסף ששילמתי הגיע לי המקום המובחר והמשובח. ואף על פי שרציתי לחזור בי ולהחליף את הכרטיס בזול ממנו, לא עלה הדבר בידי. הממונה על הקופה טען, שבכרטיסים להצגות אין נוהג דין חרטה, ומה שקנוי קנוי. הרי שבעל-כרחי ישבתי באותו מקום.
התא היה ריק, וגם בשאר התאים לא רבו האנשים, ועל כן היתה ישיבתי בהתחלה לא בטוחה, בנקיפת-לב והיסוס פנימי, כמי שתפס מקום שאינו מזומן לו, והוא חושש שיבואו ויעבירוהו משם.
כאמור, הייתי יחידי. בנוהג שבעולם, אדם בא לראות במחזה שעל הבמה בלווית בני-משפחה, ידידים או מכרים, והללו בהכרח כובשים את לבו לעניינים צדדיים, לשיחות שלא מן העניין ולהערות על כל מה שעיניהם רואות ואזניהם שומעות על הבמה ומחוצה לה, וכך הם מבלבלים את דעתו ומטשטשים את רשמיו ומכניסים מהומה בנפשו. מה שאין כן עתה, כשהייתי יחידי, נדמה לי כאילו נתרוקנו לבי ומוחי, והרי הם צמאים ומשתוקקים להתמלא מאותו דבר-אמנות, שמציגים לפניהם. והנכנס בשלום ונקלט בשלימות, ואין שום דבר דוחקו לקצצו, לצמצמו או לסרסו.
ב
מה שראיתי על הבמה אין בו צד של חשיבות. היתה שם מלחמה של גבורה, נשמעו מצהלות אבירים מנצחים ואנקת מנוצחים, דהרת סוסים ששים אלי קרב, נפנוף חרבות וזריקת כידונים. היו שירה וריקודים, שמחה והוללות, ולעומתם צער ויגון, דמעות אומללים, נפש מתיפחת בכאבה ונאבקת עם גורלה. אהבה וחובה יצאו למערכה וניצבו זו כנגד זו – והגבור נפל על במותיו, וכיוצא באלה. עד שלסוף נסתיים אותו מחזה, והוטל עלי בתוך שאר הקהל לעזוב את האולם, שקניתי בו שביתה נעימה ונוחה כל כך.
הליכתי היתה כבדה במקצת. כך טבעו של אדם: כשהוא הולך לבית-המחזה, לעולם הוא מזרז את צעדיו ונחפז, משום חשש שבו, שמא יאחר, שמא ימצא את מקומו תפוס על-ידי מישהו, שמא ינעלו בפניו את הדלתות. אולם בצאתו משם הליכתו תמיד שלווה ומתונה, כאילו הוא נושא אתו משא ממה שראה ושמע, וקשה עליו הפרידה מעולם זה שעל הבמה. כשמלווים את האדם בני-משפחה, ידידים או מכרים, ודאי שאינם נמנעים מלפתוח את פיהם ולהשיח את ה“רשמים”, ובדרך כל הם מסייעים לו לפרוק מעליו את משא המחזה. אולם כשאדם יוצא יחידי, ממילא אותו ענין מוסיף להעסיק את לבו ואת מוחו שעה יתירה.
פניתי בדרך לביתי. מכיר אני יפה את הדרך, ואפילו עיני עצומות אני יודע לילך בה. שנים-שלושה רחובות שקטים ובצדיהם בתים אפורים, מאובקים. באחת הפינות אתה מוצא שוק של מיני מכולת ופרקמטיה (מה שיש שם בדיוק באותו שוק אין אני יודע, הואיל ואין דרכי לקנות בשוק, ומלאכה זו נעשית בשבילי בידי אחרים). אחר כך אתה בא בין קבוצת אילנות ושיחים שבתוך חצר צרה, ובאותה חצר נמצא בית-דירתי.
ג
הקהל שיצא יחד אתי מבית-המחזה נתמוגג עד מהרה. כמעט שלא הרגשתי בכך. הנה היו פנים מרוכזים, וצל המאורעות שעל הבמה עדיין ריחף עליהם ונשתקף במבט-עיניהם, והנה נטשטשו ונתערבבו בין הולכי-רחוב, אּצים לדרכם ולסחרם, ואין בין אלו לאלו ולא כלום. הואיל והלכתי יחידי ויכולתי שלא למהר, נתתי לקהל לעבור על פני. ועוד מעט ואי-אפשר היה לחשוד בי, שמבית-המחזה אני בא. אלא שבין כך ובין כך לא שם אלי איש את לבו, והליכתי לא היתה נוגעת לשום בריה, אף על פי שהרחוב סביבי המה מאדם רב.
ואף-על-פי-כן קצת תמיהה היתה בי בעניין זה: הנה הרימותי את כובעי ובירכתי לשלום אדם אחד, שנראה לי כאחד מידידי, והלה הציץ בי ברפרוף, נענה ולא נענה לברכתי ומיהר וחלף על פני. אבל מיד לימדתי עליו זכות בלבי: אפשר לא הכירני, ואפשר הוא טרוד ביותר בעסק חשוב ואינו נותן את דעתו עלי. ומחמת המקרה הזה שוב נהגתי זהירות, וכשנזדמנה לי גברת אחת, מכירה אף היא, לא בירכתיה, הואיל וראיתי שעיניה נתונות לעבר אחר, וחשבתי בלבי: אם תכוון אלי מבטה ותסביר לי פנים, אני ניגש אליה, ואם לאו, הריני עושה עצמי כלא רואה. איני יודע, מדוע נדמה לי שיש בזה משום פחיתות כבוד בשבילי שאגש אל אותה גברת, מבלי שנתבקשתי על-ידיה.
הגברת עמדה להציץ בחלון-ראוה אחד. היו בו כלים שונים, המיוחדים לנשים, כיצד יכולתי להתעכב, שאציץ אף אני באותו חלון? לא ממנהג העולם הוא, שיהיו גברים משתהים ליד חלונות-ראווה לכלי נשים, והקפדתי שלא לעורר עלי תמיהה ולגלוג. יאמרו: ראו זה בעל תאווה מסוג ידוע. עד כה ועד כה והגברת נכנסה לחנות פנימה, ואני נשארתי בחוץ. לא הבינותי, מהי צביטה זו שנצבט לבי, אבל המשכתי דרכי הביתה. הן גברת זו – פגישה שפגשתי אותה דרך מקרה היתה, אחרי שלא ראיתיה מכבר. ואפילו נראה לי הדבר משונה, שנזדמנה לי עכשיו בקרבת מקום לביתי.
ד
רק בהמשך הדרך שמתי אל לבי, כי יש שייכות בין האדון שפגשתי תחילה ובין הגברת שנכנסה לחנות. אנשים אלו – או שיש להם תרעומת כלשהי עלי, או שהם מתביישים מפני, על שגרמו לי צער. אם לתרעומת – נראה לי, אין הדין עמהם, לא גרמתי להם כל רעה, לא היתה לי כל כוונה רעה עליהם. ואם לבושה – הרי מכבר סלחתי להם ומחלתי להם, ואין לי עליהם ולא כלום, מן הראוי היה לרדוף אחרי האדון ולומר לו את הדברים האלה. אבל כבר איחרתי. לכל המופרז יכולתי לשוב על עקבי ולחכות ליד החנות, על שתצא הגברת, ולהסביר לה את הענין. אולי כדאי היה להילוות אליה בדרכה, או אפילו להזמינה לטיול לשם כך. כי בדברים כגון אלה לא בנקל אתה פותח את פיך ומתגבר על המחסום הסותם את הרגשות שבלבך. תחילה יהיו בודאי הדברים מגומגמים ומקוטעים, סתומים ותפלים. קשה לנער את שכבות הימים, המקהות את שהיה לפנים חד וחריף בנפשך. הדבר הטוב ביותר הוא לישב בתוך קרון הטראם העובר ברחוב הסמוך ולנסוע בו אל מחוץ לעיר. מתוך ישיבת-שניים חורשה המוריקה אפשר לשוחח ביתר קלות ודרך חירות. חורשה זו ריקה מאדם, מאפילה צלליה הרעננים ואוצרת בתוכה כל רחש וכל ניד של דבריך. והרי בדברים רחש-הלווי ורעד הקול חשובים עיקר. קרון הטראם עובר בדרך זו עד שעה מאוחרת בלילה. ובשובנו נסכים ודאי ללכת ברגל תחנה אחת, או שתים – הליכה שהרבה נעימות כרוכה בה. הולם הלבבות עולה בד בבד עם קצב הצעדים המשותפים, קול מלים שוב אינו מפריע את הדממה העמוקה מסביב; הרוח הקלה מלטפת ברוך את הפנים המשולהבים ומנשקת את העינים הטובלות בחלום מתוק. כזאת היא ההליכה בדרך חזרה מאותה חורשה שאננה, המרוחקת אילו פרסאות מן העיר.
ה
ועדיין אני מהסס בדבר, אם לחזור אל אותה חנות ואם לא לחזור אליה, ולקראתי באה נערה מוכרת פרחים. תמהתי על כך ולא תמהתי. יודע אני שבעיר מוכרים הרבה פרחים, ומסחר זה פורח, אלא שלא נזדמן לי עד עכשיו לפגוש נערה מוכרת פרחים מתוך סל צבעוני מקושט. חשבתי כי מן הראוי לקנות ורדים אלו, שריחם נודף ומראם רענן כל-כך. הפרחים ודאי יגרמו קורת-רוח לגברת, כמו בימים שעברו. ולבה יהיה טוב עלי. ואם תכתוב לי פעם מכתב, תוכל לתת בו מן העלים המיובשים שעינם עומדת בהם שיהיו לי כזכרון ברכה. ולא עוד, אלא שצבע-הנייר יהיה ורוד-ענוג כצבע עלי-הוורד. בזה יש אמנם בשבילי קצת מן הטרדה, כי על מכתב כזה מחויב אתה להשיב בשיר, וחיבור שירים אינו עולה לי בנקל, ביחוד שירים שיש בהם המן החובה והנימוס. התוכן בהם אנוס, ולא במהרה אתה מוצא את החרוז. ומשום כך ראוי אולי לוותר על הפרחים, אף-על-פי שבושמם נודף באפי ומגרה בו כמה וכמה חושים.
בעוד אני מהרהר בדבר ושוקל בדעתי: הן או לאו, נפל מבטי על בגדי, ונתחוור לי שאין אני לבוש הדר: הקמט במכנסי אינו חד די-צרכו, ורק סימנים קלושים נשתיירו הימנו, וגם כותנתי אינה מבהיקה ואינה מגוהצת כראוי. הבינותי שיש בזה משום דיסהרמוניה, אם אקנה פרחים מרהיבי-עין וכו' – ומתוך כל הסחתי בכלל את דעתי מן הגברת וביטלתי את רצוני לשוב אליה. בלי פרחים אי-אפשר, ופרחים אינם הולמים אותי עתה כלל וכלל. ואף על פי שנצטערתי על כך משהו, ראיתי בזה אות לטובה וקיבלתי עלי את הדין באהבה.
ו
הרגשתי כעין הקלה בנפשי. כך דרכי תמיד, להתיר ספקות נכבדים בדברים ובנימוקים של מה בכך. וגדולה מזו: יש בי מעין יוהרה לומר, שפתרונים כאלו הם הטובים ביותר והיחידים שבגדר האפשר. וכשאני מונה את עצמי על כך בחולשת האופי, בחוסר כובד ראש ובהעדר תקיפות של רצון, אני חוזר ודוחה טענות אלו, שאני מטיח כלפי עצמי, ושוב במיני אמתלאות ותירוּצים שאינם ממין הטענה, ובלבד שאהיה צדיק בעיני. אלא שבוודאי אין אני רע בזה מאחרים, בין בדברים הנוהגים בין אדם לנפשו ובין בדברים הנוהגים בין אדם לחברו. ואדם-אדם לפי דרכו.
והרי שהייתי יכול ללכת עכשיו מתוך נחת-רוח הביתה, אלמלא כנופיה של בני-אדם שעמדה בקרן הרחוב, ובתוכה שניים מתפלמסים ומתווכחים בשצף לשון ובהתלהבות עזה וחריפה. השכל מחייב, שכל ויכוח בא לשם מלחמת האמת ובירורה, ולא הוא. ראיתי בפניהם של המתווכחים, שכל כוונתם למשוך את השומעים לצדם, זה לצדו וזה לצדו שלו, ובכל אותו העניין האמת אינה עיקר, אלא טפל.
יודע אני שיש ויש על מה לדון ולהתפלמס. יש דעה לכאן ויש דעה לכאן, אלא שאני כשלעצמי לעולם איני יכול להחליט בנפשי, מהי הדעה הצודקת. ומשום כך אני מתמלא יראת-כבוד אמיתית כשאני פוגש אדם, שיש לו דעה ממש, היינו, היודע להכריע את הכף לצד זה, או לצד זה. אולם יש בי ליקוי, והוא במה שנדמה לי, כי אין דעתם של בני-אדם דעה, אלא כמין פניה עצמית לטובת גופם, בין שמודים בכך, ובין שאין מודים בכך. ומה שאני תולה את הקולר בצווארי ורואה את הדבר כליקוי בעצמי, הרי זה משום שלא מצאנו עדיין בני-אדם שיודו בכך. ולא עוד, אלא שאני חושש אפילו לשאול אותם על כך, מתוך שאני יודע שיתרעמו עלי ביותר ויהיו מוכנים לנטור לי איבה על החשד הזה.
ז
שוב אירע לי, שלא עמדתי על כך, ששני בני-אדם אלה הנתונים ראשם ורובם בתוך הוויכוח העז על דברים העומדים ברומו של עולם, הם שני מכרים משכבר הימים. שניהם מקובלים עלי וחביבים לי, אלא שתמיד יש לי צער מהם, מפני ששניהם שונאים לי, הואיל וכמה פעמים ניסו להשפיע עלי, כל אחד לטובת הרעיון שלו, ולא עלה הדבר בידם. מבליג אני על הזלזול שהם מזלזלים בי ועל הביטול שהם מבטלים אותי, ושומר חיבתם בלבי.
מן הראוי היה להחיש את פעמי ולהסתלק מאותו מקום, שלא לראות בקלקלתם של מכרי. הקולניות שלהם היתה מכווה את אזני, ושלהבת אמריהם – ריח של נפט עלה ממנה, כמו ממי שמצית תבערה משום טעמים שאינם טהורים. ומתוך סלידה זו, שסלדתי מהן אותה שעה, לא היה סיפק בידי לתמוה: היכן הללו עומדים ומה שעה היא להם זאת לוויכוח.
ח
וודאי שלא הייתי שוהה באותו מקום, אלא ממשיך דרכי לביתי, לולא התקרבה אלי מן הקהל נערה אחת, שנתנה לי שלום במאור-פנים וביקשה ממני שאביע דעתי על הענין הנידון. הבינותי שמכיר אני את הנערה, ואף השכל מחייב שכך הוא הדבר, הואיל ונתנה לי שלום במאור-פנים ופתחה אתי בדברים של טעם. ואף-על-פי כן לא יכולתי לתרץ לעצמי את הקושיה, מה ראתה על כך לדרוש ממני חוות-דעת, ומנין לה העניין קרוב ללבי ומחוור לי די-צרכו. לא נוח היה לי לשאלה על כך, מחשש שמא אעליב אותה ותסלק ממני את מאור-פניה, שגרם לי קורת-רוח בשעה זו. וגם לדחותה בדברים של מה בכך אי-אפשר היה לי, הואיל ומעיין עיניה היה צלול, ומבטה זך וטהור, וחששתי שמא אטיל בה עכירה של מרירות.
נמצאתי נואם על-כרחי. לאחר מעשה לא זכרתי כלום מכל שאמרתי. העיקר שהצלתי את כבודי. שני המתווכחים נשארו שונאים לי, כמו שהיו קודם, אולם הנערה הוסיפה על מאור-פניה ונטתה לי חסד בגלוי. וזה היה שכרי. משום מה נחפזה ונפרדה ממני. אפשר מישהו קרא לה. הן לא יתכן, שנערה צעירה תמצא עניין בוויכוחים ממין אלה כשהיא לעצמה, ובוודאי נתעכבה כאן עם בן-זוגה, שעכשיו רמז לה להמשיך את דרכם למקום המיועד. על כל פנים היא הודתה לי שוב לפני לכתה, ואפילו אמרה כי דברי השפיעו עליה השפעה מרובה.
לא ידעתי אם דעתו של בן-זוגה מסכימה עם דעתי, שאם כן ודאי השפעתי תתמיד עליה, או שמא דעתו אחרת, והשפעתי, עליה לא תאריך ימים. אבל בין כך ובין כך לא יכולתי להילוות אליה, שמא אהיה עליה לטורח וגם אעורר עלי את כעסו של אותו חבר שלה.
ט
עכשיו ודאי שלא יארע לי שום מכשול, חלילה, ואגיע בשלום לביתי. האנשים עוברים על פני במהירות, ואני כאילו נחפז גם אני. כבר הדליקו את פנסי הרחוב, כבר האירו החלונות בחנויות, ודמדומים ערבים נסוכים על פני העולם כולו. לולא התביישתי, הייתי עומד ומתבונן בחלון אחד, שהוצגו בו לראווה צעצועים בשביל תינוקות וכלי משחק שונים. תמיד רואה אני בכלי-המשחק יותר חכמה ממה שאני רואה בכלים שנועדו לשימושם של הגדולים. אבל קצת התבישתי וקצת חשבתי שיש למהר, כדי להגיע בשעה הקבועה לביתי.
וכך אני הולך וקרב אל ביתי, ואף על פי שאין הסביבה דומה כלל לסביבה שאני רגיל בה. הבתים כאן נמוכים יותר ומרוחקים יותר זה מזה. החלונות קטנים והחצרות מרווחות. אין זו הסביבה שאני דר בה, ובכל זאת מוכרת היא לי ביותר ועומדת לפני גלויה בכל פרטיה ופרטי פרטיה. ושוב לא מובן לי, מהו הרגש שצץ בקרבי, רגש שיש בו מן התמיהה ומן הסיפוק הנפשי כאחד.
אני מציץ את תוך חצר אחת, והריני מוכן להיכנס בתוכה ולבוא אל חדרי. חצר קטנה ונקיה היא זאת, וחדרי מושך אותי אל תוכו, כשהוא מעולף רז והזיה. אולם רגש התמיהה מולך וגדל בלבי: ביתי הוא זה ולא ביתי. דומה הוא בכל לבית-ילדותי, שמכבר הוזנח ושביליו נעזבו.
י
אותה שעה שאלתי עצמי: איך הגעתי לכאן? והוספתי שאלה לשאלה: הכול כשורה? ואני פונה שוב לרחוב ומתחיל בודק בשלטים ובמספרים ומציץ לסימטאות, לידע: האומנם בשעה שיצאתי מבית-המחזה – בדרך הפוכה יצאתי, עד שהגעתי לבית-ילדותי?
א
המלכה ילדה בן למזל טוב. פעמיים לפני זה הפילה את הוולד, ובית המלכות היה שרוי בדאגה לגורל הכסא. כי אין לך כסא מלוכה בלי יורש-עצר, המשתעשע סביבו בשעשועי ילדות כשהוא צעיר לימים, החומד אותו חמדה עזה בהיותו נער, והיושב עליו ישיבה כבדה ומכבידה, בבוא שעתו לקבל את ירושת המלוכה. כך מנהג המלכות מאז ומעולם.
על כן היתה השמחה גדולה בבית-המלוכה, כשנתבשרו בשורה זו של לידת הילד, שלפי דעתם של המילדים המומחים, שטפלו בענין במסירות נפש ממש, הוא עתיד להיות זרע של קיימא. בני המשפחה בירכו זה את זה, ואפילו התנשקו בנשיקות פה, לפי החוקים והדיוקים המנויים לפרטיהם בהלכות-המלוכה, בסעיפים הנוגעים לעניין, ושר מיוחד, ממונה על כך, היה מהלך בין הקרובים המרובים ומלמד אותם את החוקים ההם, ומחנך אותם ומאמן אותם בדבר הזה, משום שפרטי הלכות אלו אינם ידועים לכול, ואף אלו שידעום פעם כבר הספיקו לשכחם, שהרי לידתו של יורש עצר אינה שכיחה כל-כך, וזמן רב עובר בין פעם לפעם.
ולא בבית המלכות בלבד רבתה השמחה, אלא עשו פרסום גדול למאורע בכל רחבי המדינה, והכריזו על חג מהודר בשביל המוני העם, והעמידו מקופת המדינה יודעי נגן ומיטיבי שיר ועושים במלאכת הציור והקישוט ושאר מיני אומנים, בשביל לקשט ולפאר את הרחובות ולמלא אותם תרועת גיל ושיר ונגינה, כיאות וכראוי למאורע הגדול. והכל מעין המאורע: הקישוטים מראים לך את הכסא ואת הכתר ואת השרביט ושאר סמליות של מלכות: והנגינה – יש בה מתרועת נשי חיל הצועדים בסך, מארשים ממארשים שונים והימנונות מקובלים ונערצים, שכל שומעם יקום ויעמוד על עמדו עמידה ישרה ומתוחה, ופניו קפואות ועיניו מישירות להביט נכחו בלי ניד כל-שהוא. וכל כך למה? כדי שלא יתקל מבטו במבט חברו ולא יסיח, חלילה, את דעתו מן הענין ולא יפנה את לבו להרהורים שונים, שיש בהם כדי להפריע אותו מהרגשת החג, אלא כוונתו תהיה שלימה לשם יחוד כבוד המלכות וקבלת עולה, ומוחו ונפשו יהיו מרוקנים מכל מחשבה זרה ומכל הרהור צדדי, ולא יהיו נתונים אלא לקליטת הנגינה בלבד ולשיתוף עצמם בשמחה, וכדומה.
רבים הם הלהוטים אחרי שמחה, ובפרט אחרי שמחה שכזו, שאינה נוגעת לפרט, ואין אחריותה חלה עליו, על הפרט, והרי זה יכול להתערטל מעצמיותו ולהסיח את דעתו מדאגותיו וממצוקותיו ולקחת חבל בה מתוך קלות-רוח וליהנות הנאה מלאה מכל מה שמגישים לו, באין עליו כל חובה וכל דאגה וכל צער של הכנה וכל טרחה כיוצא בזה.
בשמחה של פרט לעולם הקנאה מתערבת, ויש מי ששמחת חברו היא לו צער רב, והוא מעלים עיניו ממנה, כדי שלא יראנה ולא יביא כאב אל לבו, או שהוא לוקח בה חלק בעל כרחו, משום נימוס או חובה, ונמצא כי יותר ממה שהשמחה מדשנת את עצמיו היא שולחת בו רזון. ואפילו ידיד ורֵעַ, שאין קנאה לפניו, אינו זוכה לשמחה שלימה, הואיל והוא דואג וחרד, שמא תארע תקלה, חלילה, והתכונה של חברו לא תעלה יפה, או שהוא מצטער על ממון רב שחברו מפסיד בעריכת השמחה, בין כך ובין כך אין שמחתו שלימה, ואין הנאתו בלי פגם. מה שאין כן בשמחת הכלל, שאין שייך בה לא קנאה ולא תחרות וגם לא חרדה ודאגה פרטית, ויכול אדם להנאות נפשו ולשמוח שמחה של שלימות, יתערב בהמונים ויקבל את המוכן לו ואת המוגש לו בסיפוק-רוח. ולא זו בלבד, אלא ששמחה זו של בכלל משכחת אותו את צרותיו הפרטיות ומסירה את דעתו מענייניו המצערים אותו, והרי צד זה של הענין יש לו חשיבות יותר מכל שאר הצדדים, ועל כן אין סתם בני-אדם נוהגים לחקור ולדרוש אחרי מקור השמחה המזדמנת להם, ואין הם מתחקים על סיבתה הראשונה, אלא די להם במה שלפניהם ונוח להם בשמחה כשהיא לעצמה.
ובשמחת בן המלך שנולד יכלו לשמוח אפילו עקרות, שכל ימיהן אבל וצער על עקרותן, הואיל ושמחה זו, שכל עיקרה הוא אמנם עניין של לידה, לא רק שלא הזכירה אותן את צרתן הפרטית, אלא עוד הועילה להשכיחה מלבן, כי לא הולדת בן-המלך חשובה להן, אלא הרחובות המקושטים, התזמורות המנגנות והפנסים השופעים אור-יקרות המשעשע את העין.
ב
והיה שם גיבן אחד, שיצא לשמוח עם כולם. כל המומים אדם יכול להסתיר ולחפות עליהם כל-שהוא, לא כן החטוטרת שעל הגב ושעל לוח החזה. ולא החטוטרת בלבד, אלא כל הפנים מעידים עליה, אותם הפנים, שאבריהם מחודדים ומוקשים וכולם זיזים בולטים ודוקרים, הנראים כננעצים לתוך חלל העולם.
ישב הגיבן כל ימיו בהיחבא והסתיר ככה את הגבנון שלו. ואם יצא, לא יצא אלא בשעה של אפלולית, כדי שלא ירגישו בו ולא יתנו בו את עיניהם קטנים וגדולים. ביחוד סלד מפני הקטנים. הללו – כל מום הוא להם מקור שעשוע ובדיחות-דעת, מבלי לצרף לכך אף קורטוב של חמלה ורחמנות. מסתבר, שהם מתנקמים באופן כזה על מום שבגופם, על קטנות שבהם. אולם עכשיו, כשהגיעה שמחה זו, יצא הגיבן ממחבואו וצעד ברחובות העיר מאז הבוקר, בשעה שקרני השמש הזהיבו את כל הקישוטים והציורים על הבתים והמגרשים, והמוני בני-אדם נדחקו אליך ואילך, כשהם אצים להשׂביע את עיניהם ולזכות במידה הגונה של כל ההצגות והתענוגות, כדי שלא יביישו אותם אחר כך, ולא יאמר אדם לחברו; זה לא ראית וזה לא ראית, ומה שלא ראית דווקא הוא העיקר.
הלך הגיבן בתוך ציבורי אנשים ונשא את מומו בגלוי, ואפילו הסיח דעתו הימנו. ודוקא משום כך, או אולי משום ההמולה והרעש והסקרנות המרובה שהיתה שרויה באנשים, לא שמו לב אליו ולא דקרוהו במבט-עינים, לא קטנים באכזריותם ולא גדולים בחמלתם, אלא נתנו לו להלך כרצונו ולעשות כל מה שלבו חפץ ולהתענג על מה שימצא כשר לעצמו.
אלא שאין שמחה ביחידות, ועוקצה של בדידות חריף יותר, כשאתה נמצא בתוך קהל ועדה. על כן היתה רוחו של הגיבן עכורה עליו, ולבו לא נתפנה מן התוגה, אף על פי שהיה צריך לשמוח, שנשתכח ממנו מומו, או שנתעלם מאחרים, חוץ משמחה זו של מלכות, שהיתה, כביכול, חובה על הכול.
ובמקום שיש תוגה אין הנאה. נמצא הגיבן הולך ללא תכלית ומפסיד לעצמו את כל הטוב הנתון בדרכו. ולא עוד, אלא שמלוותה לו הרגשה של חטא כלפי המלכות, שאין הוא נהנה בהנאתה, ואין נפשו שמחה בשעה שזו רוצה שישמח, וכל זרעי הצהלה והתרועה שזרעה בראשי הומיות, כדי לבדח את דעתו ולגרום לו קורת רוח, כאילו יצאו לבטלה.
רצה להתחבר אל מישהו, בשביל לחוג את החג בצוותא, אבל ראה את כל האנשים סביבו אצים-רצים, ואין לבם פנוי אליו. הללו, כנראה הילוכם מכוּון למקום מסוים, או לתכלית מפורשת, ואין שעתם נתונה לתהיות ולחישובים. ידועים הם במה לזכות והיאך לזכות ומה מן הטוב מזומן להם, והכל אצלם קבוע ומתוכנן מראש. ולא זו בלבד, אלא שהם מהלכים חבורות חבורות, ואין בתוכם מקום פנוי לאחד זר, שבוודאי לא ידע להצטרף למניינם ויכניס ערבוביה בשיחתם ובמעשיהם, ואף אם לא יראוהו כגורם הפרעה וקלקול בחברתם, הרי כיוצא דופן ודאי יהיה בעיניהם.
משום כך היה הגיבן מהסס מלהתחבר אל אנשים שברחוב, והמשיך את דרכו יחידי, והמועקה בלבו גדֵלה וגוברת.
ג
ודאי שהגיבן היה מפסיד על ידי כך את עיקר כוונתו, ליהנות ולשמוח, וסופו שהיה חוזר לפינתו במשנה תוגה ובכפל צער, והיתה מרירות תוססת בו ומרעילה את הוויתו ללא שיור וללא תקנה, ואפשר שהיה משתלט עליו רשע של נקמה, כדי לאמת את דעת הרבים, כי בעל מום סורו רע ופגיעתו אסון כרוך בה. אלמלא התרחש נס, אחד מאותם נסים שאנו דשים בעקבינו ואין אנו משגיחים בהם. נס ודרך הטבע – הכול לפי המרגיש והרגש, לפי הרואה וראייתו. כי לאמיתו של דבר אף הנסים החשובים ביותר אינם ולא כלום ואינם מוּדעים כלל למי שאינו נוגע בדבר, למי שבשרו ונפשו לא נעשו כמין חומר רותח ומפעפע, גועש ומרטיט, בשעה שאותו סממן הקרוי נס נבזק לתוך הוויתו של האדם.
גברת אחת צעירה ויפה עמדה בתוך הדחק של האנשים, ועל פניה היתה נסוכה מבוכה רבה. מבוכה זו היתה, לכאורה, בלי סיבה מספקת, כי לצדה של אותה גברת צעירה נמצא אדם צעיר קרוב לה ושומר צעדיה. אפשר שההמולה והשאון הרב מבסיס השפיעו עליה אותה מבוכת נפש. צעירה היתה, עיניה תכולות וזכות, ונפשה דמתה לאגם שקט חבוי בצל אילנות עתיקי ימים. ואפשר שמבוכתה באה לה בגלל טבעת שנשרה מאצבעה, בשעה שזרם ההמונים פרץ מכל העברים, הציף דרכים ומדרכות וכמעט שגרפה והשמיטה מאותו מקום, ששם נשרה טבעתה, אלמלא אימצה את כל כוחותיה כדי לשמור על מעמדה. ועד שמבטה תועה ונבוך, כאילו מתוך אבדן עצות ובלבול נפש, ראתה והנה האדם הצעיר, קרובה ומגינה נסחף לעבר אחר, ושוב אינו שליט על עצמו ואין לו אחיזה במקום, אלא נמשך עם גלי האנשים הנוהרים בלי מעצור והולך ומתרחק ממנה. גדלה מבוכתה עוד יותר, ולא ידעה אם לרוץ אחרי ידידה, או להשאר במקום ולשמור על טבעתה שנשרה. חשבה: ידידה שזז ממנה בוודאי ישוב ויחפש אחריה, או – אם תרצה – תלך היא ותחפש אחריו. אולם טבעתה – אבדה שאינה חוזרת היא. והיה צר לה על הטבעת יותר מאשר על הידיד, והסיחה דעתה הימנו.
וקרה המקרה, שאותה טבעת נתגלגלה ונגעה בקצה כף רגלו של הגיבן. חש מגע רך של טבעת זהב קטנה ונגע אל אזנו צליל דק ועדין של המתכת היקרה. זעה נפשו בקרבו למגע זה, ומתנגן הד מופלא בתוכו, עד שעמד והרים את הטבעת מן הארץ. במסיבות אחרות ודאי שאנשים היו נותנים את דעתם על כך, שאדם זה מציאה מצא, והיו תובעים ממנו שימלא את חובתו ויכריז על האבידה, או שיפנה לבית הפקידות ויפקיד את האבידה בידיה, עד שיימצא בעליה, ואם לא יימצא – הרי תרד לטמיון של מלך, המתמלא מכל אבידות שבעולם. אך כיוון שהפעם היו האנשים מבוהלים ודחופים ביותר, ולבם לא היו נתון אלא להנאותיהם ולמראות עיניהם, לא השגיחו בגיבן ובמעשהו ולא הפכו את לבם אליו, אף על פי שכל עין בוחנת יכלה לראות את ההיסוס ואת המבוכה בפניו ואפשר היה לקרוא מהם בנקל, כי החפץ היקר בא לו בהיסח הדעת ואין הוא בעליו האמיתי של זה.
ברם, כשם שאחרים לא השגיחו בו ולא חשו בדבר האבידה והמציאה כל עיקר, כך לא נעלם הדבר מעיני בעלת הטבעת עצמה, היא ראתה כיצד התכופף הגיבן והרים את טבעתה, כיצד החזיק אותה בידיו הגרמיות, ואף דבר המבוכה שבעיניו לא נסתר ממנה.
ובאותה שעה שמחה שמחה גדולה. ודאי שמחה למציאת הטבעת, אף על פי שעדיין לא חזרה לידה ועדיין לא תפשה את מקומה הראשון על אצבעה הוורודה והמאֳרכת. מוטב שהיא יודעת מוטב שהיא יודעת מקומה, משהיתה מתגלגלת ונעלמת ואובדת לגמרי. לא חששה, שמא אותו אדם שהרים את טבעתה אינו אלא מכת הגנבים והרמאים, ועכשיו שבא לידו חפץ זה, ימהר ויתערב בין הקהל הרב ויעלם מעיניה לאין יכולת למצאו שוב. ואף אם תמצאהו ותכירהו, הרי אין זה מובטח כלל וכלל שיודה על המציאה ויחזיר את האבידה, ואפשר אפילו שיעבירנה מידו ליד אחר, ושוב אין תקנה לדבר. נמצא, איפוא, שעליה להדחק אליו, ללכת בעקבותיו ולא להרפות הימנו. אולם מחשבה כזאת היתה, כאמור, רחוקה ממנה, ולא עוד, אלא שאפילו התשוקה לאחוז שוב בטבעת נדחתה לאיזו פינה נידחת שבנפשה ולא היתה מטרידתה יותר, ובמקומה חשה מעין הכרת טובה וחיבה של חמימות לאותו אדם, ששלה את החפץ הקטן מתחת רגלי ההמונים, שנהרו וסחפו את הכל בזרמם. על כל פנים היתה מעכשיו קשורה לאותו אדם, ועניין קרובה ומגינה, זה שיצאה בלוויתו לטיול ונעקר ממנה לפני שעה קלה, נדחה לגמרי.
ד
ככה נפגשו מבטיהם ונגעו נשמותיהם זו בזו, מעל לראשי האנשים שנצטופפו ביניהם ועל ידם מכל עבר. חתר הגיבן לפלג בין מחנות המהלכים, כדי להגיע אל אותה גברת צעירה ויפה, ואף היא הטתה כל גווה לקראתו, ובעיניה רמז של ידידות והכרת טובה.
וכשהתקרב אליה הגיבן, נראתה לו כמטרוניתא חשובה ומהודרת, אף-על-פי שהיתה צעירה לימים, הואיל וכל תנועותיה היו עטויות חן, וגזרתה דקה ועדינה, ועיניה שקטות ועמוקות. ומרגע שידע, כי שלה היא הטבעת שבידו, עלתה בעיניו ביותר, כמי שהפקידו אצלו אוצר גדול והוא יודע לכבד את בעל הפקדון, שלו שייך האוצר הגדול באמת. ומאידך גיסא, שמחה אף היא לקראתו וראתה בו אדם קרוב לה, משום שהחזיק בידו את הטבעת, ויתר מזה – משום שלא תצטרך להיות בודדה ומטושטשת בקהל האנשים, אחר שידידה ושומר צעדיה נעלם ממנה. אף לא הרגישה בדבר, שגיבן הוא. אדרבה, היא מצאה בו עניין רב, בלי שתברר לעצמה מהו הדבר המשווה לו ערך מיוחד והמוציא אותו מכלל שאר כל האנשים.
ובשעה שהגיבן התקרב וניגש אליה, אף לא ביקשה ממנו את טבעתה, והיה הדבר בעיניה כהיינו הך, אם היא בידיו או בידיה. ודומה אפילו, שדעתה היתה נוחה מזה שטבעתה שרויה בידיו של הגיבן, או משום שבכך יש לה שמירה מעולה יותר, או משום שרצתה בו שילך לצדה וילוונה בדרכה. והיה הדבר כמובן מאליו, שהוא ילווה אותה ויתהלך אתה.
נמצא, שבבת אחת נשתנה גורלו של הגיבן, שהיה מקודם מנודה ומבדד, ולא עוד אלא שזכה זכייה גדולה ונתלווה לגברת כזאת, שרבים בוודאי היו מקנאים בו בגללה, לו רק נתנו דעתם עליו ואל גורלו.
ואף היא, כאמור, שמחה בו, ולבה רחש אמון וטובה לאדם זה, שנשא את טבעתה. וטבעת זו, אף-על-פי שהיא עגולה וסגורה, נראה שהיא נעוצה ושחולה בתוך נשמותיהם ומחברת אותם חיבור של שמחה והנאה. מכאן ואילך הלכו ביחד, וההכירות שביניהם, שהיתה תחילה קלושה ורפויה, נעשתה אמיצה והדוקה יותר. הוא הכיר יותר ויותר בכל מעלותיה של בת-לוויתו, והיא – הרגש הטוב שבלבה עליו הלך ותפח, ולא עלה בדעתה להתנגד לו כשחבק את זרועה ולטף את גבה ותמך בה בכל שעה שבאו בין המצרים בדחק ההמונים.
צריכים היו ללכת ולראות בשמחה הכללית, הואיל ולשם כך באו הנה, ויפה להם לשתף עצמם בתוכה, הגיבן – בחברת אשה נאה, והיא – מגן ותומך לצדה. אלא שדווקא עכשיו, משניתן לו לגיבן למלא את תאוותו ולהתערב בין הקהל וליהנות מכל מראה עיניו, נצטמצם רצונו על בת לוויתו, ושוב נראה הכול תפל בעיניו, ולא איווה אלא אותה בלבד. והיא אף היא הסכימה דעתה ללכת אחריו, כשהציע לה לפרוש לצדדין על מנת שיחזו בכל המתרחש בראיה מן הצד.
ה
בצדדיהם של הרחובות והמגרשים, השופעים אור-יקרות ונוגה עצום, נתמשכו שקועים באפלולית ובעלטה של תעלומות גנים רחבי ידים וחורשות מרבות צל. בדרך הטבע נהרו המוני האנשים בתוך הרחובות והמגרשים המוארים, צמאים לראות את הנראה יפה ובהולים להזין את עיניהם בלי טרחה יתירה, מכל מה שמזדקר בתוך האור המרובה והמנצנץ בנצנוץ רב. מה שאין כן באותם גנים וחורשים אפלים – מעטים הציגו כף רגלם בשבילים השקועים בצל. אפשר שפחדו מפני מקומות אלה, ואפשר שביטלו אותם בלבם. מה ששייך לפחד, הרי לא צדקו כלל, הואיל והסכנה היתה מרובה יותר בתוך הדחק הרב של מקהלות אנשים, במקום שיכולת לצאת בריסוק אברים, ואף צעקת הכאב לא תגיע לאזנם של השוטפים במרוצת החג. ומה שנוגע לביטול – לא צדקו כפליים, מפני שרחש ההוויה בתוך הפינות הללו, הסמויות מן העין, היה ממלא את הנפש עדנת כמיהה ועריגה ומפלאות אל. אלא שכל זה לא היה מוכר להם לבני האדם, ובמקום שאין הכרה וידיעה, לא שייך לומר: צדקו, או לא צדקו. והעיקר, שמגמת פניהם היתה לחזות בכל אותם הדברים, שנוצרו במכוון לשם החג, ולא בזה שעומד וקיים מששת ימי בראשית. בין כך ובין כך נשתיירו אותם מקומות שקועים בבדידות, ואותם שבילים – מכונסים בתוך עצמם, ואותה אווירה – רוגעת ושומרת על תוכה בלי ניעור ועכירה.
מה ראה הגיבן על כך שרצה לפרוש דווקא לצדי דרכים ושלבו נמשך משיכה חזקה לאותם מקומות אפלים ומופלאים? אפשר משום שרגיל היה בבדידות, וקשים היו עליו המון בני האדם, זרמם ושטפם. ומה שיצא מביתו לא יצא אלא משום שבדידות זו שלו ריקה היתה, ועכשיו, שמצא בת-לוויה, שוב לא היה זקוק לרעש שמחתם של אחרים. ואפשר משום שהיו בו אמונות תפלות וחשש לעין הרע, שלא תזיק בראייה ותגזול ממנו מת שנמצא לו באקראי ובהיסח הדעת. חרד היה על הדבר במאד מאד. מכל מקום, אין הליכתו עכשיו כהליכתו קודם, ואין רצונו עתה כרצונו בתחילה. בתחילה השתוקק להתמזג בעדת החוגגים ולהיבלע בתוכם, ונמצא הולך יחידי ומבודד, ועתה, ששוב לא היה מהלך יחידי, רצה להיבדל מן העדה ולעשות את דרכו לעצמו ובדרכים מיוחדים לו. ועוד נדמה לו, שמן הצד ייטיב לראות ולקלוט את הדברים השונים, לא יחסר כלום גם מן השמחה הכללית. אותה ראיה מן הצד בוודאי טבועה היתה בתכונתו וקשורה היתה במומו. בראיה זו מן הצד לעולם נגלו לו מחזות ועניינים שאינם ניתנים לראיה הרגילה, הקרויה ישרה. אום יספר לבת-לוויתו ממה שהוא רואה, בוודאי תשמח על כך, והוא יקנה על ידי זה את לבה להטות לו חסד. וכשהציע לה לזו לנסות לעבר החורשות האפלות, לא התנגדה לו, אלא קיבלה את דעתו בשלוות נפש והלכה אחריו, אף-על-פי שהוא לא היה לה לא אדון ולא בעל ואף לא מיועד להיות בעלה. נראה שהיה כוח בטבעת זו שלה, שנמצאה עתה על אצבעו או בידו של הגיבן, או שהיה חוסר-כוח בנפשה, והואיל ונסתבכה במבוכה ואבדה את דרכה, נתמשכה אחרי האיש שנתלווה לה באותה שעה, וחששה להישאר לבדה וללכת אחרי חיפושים ותהיות בדחק הרב שעל סביבה. ומה שלא היה פחד בלבה מפני הגיבן, הרי זה הדבר המופלא ביותר. את החטוטרת שלו לא ראתה ולא שמה אל לב. נמצאה הולכת אחריו ברצון, ולא עוד אלא שראתה את רצונו כרצונה ואת דרכו כדרכה.
נטל שהיה מעיק על נפשו של הגיבן כל זמן בלא יודעים ניטל עכשיו ממנו, משעה שנכנסו לבין השדרות ונשמו לרווחה את האוויר המבושם של גני הלילה. כאן באפילה אין כל חשש שירגישו בחטוטרת שלו. ומתוך שנשתחרר מחשש זה, שהיה מסותר בלבו, נתפנה לרגשות חדשים ולמאוויים, שלא היתה להם עד עתה שליטה עליו. נטל את ידה של בת-לוויתו וחיבקה ברוך, לטף את אצבעותיה, שהבהיקו בלבנוניתן מותך החושך, ולחש על אזנה דברי חיבה עדינים. הלכה זו ונתקרבה אליו ונתהדקה אל כתפו, והיתה שומעת את לחישת דבריו בעונג ונהנית מלטיפתו, שהיתה אף-על-פי-כן רוטטת ונעדרת בטחון. הוא דיבר והיא הקשיבה, כי מטבעה שקטה היתה, ומצב זה, שבא עליה ללא ציפייה ומחשבה, נסך עליה מעין חלום של קפאון. הלכו להם בשבילים בין כרי דשא נושמים נשימת לילה עמוקה, הקשיבו לרעם התשואות והצהלה שבא מן השטחים המוארים אור רב, אשר נחו במרוחק מהם. האורות הגיעו אליהם ממוזגים ורכים, והקולות נשמעו לאזנם כצלילי שירה רחוקה. נמצא, הם משתפים עצמם בשחת הכלל ולוקחים חלק בגינוסיא של מלך על פי דרכם, וחג זה שערך המלך ביום שמחת לבו לא נתקפח בשביל שום בריה, שאל הכול נהנים ממנו, זה בכה וזה בכה.
ו
היה בדעתו של הגיבן לבקש מבת-לוויתו לישב באחד המקומות החשוכים, שמתוך כך תרבה הנאתם, אלא שלא מצא עוז בנפשו, וחשש שמא תראה את הדבר כפגיעה בכבודה ותשתמט ממנו מכול וכול. והיא אף היא, אף-על-פי שעיפה היתה והישיבה רצונה לה, לא פתחה את פיה להזמין עצמה לשבת, מתוך שהיתה בעלת מידות וחשבה שלא נאה לנהוג כך. הוסיפו ללכת בשבילים ובמשעולים, משוטטים אנה ואנה, וסופם ודאי שהיו יושבים להנאתם מתוך הסכמה בדיבור או בלב. אלמלא נזדמן שם אדם אחד, שהתהלך הנה והנה וזרק מפעם לפעם עיגולים של אור מתוך פנס שבידו, כמחפש ותר אחרי מישהו.
משנתקרב אותו אדם אליהם, ראה הגיבן והנה אין זה אלא מכירו משכבר הימים, ולא מכירו בלבד, אלא ידיד נאמן ומסור לו, אף-על-פי שלא גיבן היה אלא זקוף וישר ביותר. ואם כל כך היה, מהיכן ידידות זו שביניהם? מסתבר שגם הוא נמנה על כת בעלי מומין, אלא שמום שלו מסותר היה, וחרש היה. מום של חרשות – לא מיד הבריות עומדים עליו ומרגישים בו. חרש זה, כשהוא שותק ונותן תשובה על-ידי נענוע בראש, חושבים שיש עמו הסכמה ונהנים ממנו. ואפילו כשהוא עונה שלא לעניין, תולים לפעמים האנשים את הקולר בעצמם, שלא ירדו לסוף דעתו העמוקה, ורואים בו מקוריות ועניין לעצמו.
עכשיו שמח הגיבן שמחה רבה ורצה שאותו ידיד ימהר ויגש אליהם, כדי שיראה בטובתו, שמצא לו בת-לוויה נאה כל-כך, וכבר רחש לו בלבו הכרת טובה על השתתפות של ידידות, שהלה ודאי ישתתף בשמחת לבבו. אמנם, תמיהה היתה בו, מה מחפש אשם זה במקומות אלו, הואיל וידע בו, שאין הוא נוטה לצל ואין הוא מחבב לשוטט בצדי דרכים, אלא מהלך תמיד בדרך המלך ואוהב להתערב בין הבריות ולהיות כמותם. ולא עלה לו ליישב תמיהה זו, עד שנתקשרה לה תמיהה שניה, גדולה מן הקודמת. משנתקרב אותו אדם יותר, נתחוור לו לגיבן, שהוא מוכר לא לו בלבד, אלא גם לזו המהלכת על-ידו. לכאורה, צריך היה הגיבן לשמוח על כך משנה שמחה, שנמצא להם אדם משותף ועניין משותף, חוץ מאותה טבעת,שעדיין נשאה בידו ולטפה מפעם לפעם ברוך ובחיבה רבה. על-ידי אדם קרוב לשניהם תוסר המחיצה האחרונה של זרות, שעדיין היתה חוצצת ביניהם, יבוטל מורך הלב, שעדיין היה שרוי בלבו של הגיבן, ויגדל האמון אליו מצדה של בת-לוויתו. אלא שנפשו ניחשה מה שניחשה, ונתפחד מאד מאותה פגיעה ומאותה ידידות. ולא נתבדו חששותיו, הואיל ואדם זה הביא לבת לוויתו של הגיבן ידיעה מבן זוגה שאבד לה והאיץ בה לחזור אתו – עכשיו שעלה בידו למצאה – והוא ילוונה למקום שהלה מחכה לה.
היה הגיבן כמי שמאבד עולם מלא, וחש בצער, כאילו נפשו עומדת לצאת מגופו. הרהר בגורלו, ונתקשרו בנפשו עננים של יאוש ונתלו על ראשו הררים של יגון. חש היה שאין מן המועיל להיכנס בשיחה עם ידידו ולבאר לו את העניין, שהרי חרש הוא. ולא זו בלבד, אלא שהוא בוודאי חושב לו את הדבר לצדקה גדולה, לזכות ולמצווה. דרכם של חרשים שהם אדוקים במצוות. ואף אילו הצליח לכרות לו אוזן ולהשיח לפניו את תוגתו, והיה מתחנן לפניו על נפשו, שלא יטול ממנו מה שניתן לו ושלא יניחנו בבדידותו, הרי גם אז ודאי שהחרש לא היה משנה את דעתו, ומסתבר אפילו שהיה עושה מתוך מידת האכזריות הטבועה בו, שהרי כל אלה כרוכים יחדיו: החרשות, האדיקות והאכזריות.
על כן בחר הגיבן בשתיקה, אף-על-פי שבשרו ונפשו נעשו חידודיין חידודין. ויפה לו, שהיו שרויים באפילה ולא ראו על פניו אל כל המתחולל בקרבו פנימה. אחז בטבעת כמו בקמיע וגלגלה בין אצבעותיו. סופו שיהא אנוס להחזירנה לבעליה הראשונים, שהרי אם יסרב להחזירה, יוכלו להוציאה ממנו בדין. בלי נס לא יוכל להשהותה ברשותו.
עד שהוא מהרהר כך, נשמטה הטבעת מתוך ידו ונפלה לבין העשבים, שהיו פרושים לרגליהם. מה שנפלה הטבעת – אין תימה בדבר, שהרי ידו רוטטת היתה ביותר. אולם מה ששייך לעצם האבדה – אינה דומה אבידתה עכשיו לאבידתה בתחילה. בתחילה נפלה בשטח מואר, במקום שסופה להיות נמצאת ומוחזרת לבעליה, ואף אם לא תוחזר, הרי יש הנאה הימנה למוצאה, עכשיו שנפלה בתוך השטחים האפלים – שוב אין תקנה לדבר, ולא תועיל כל טרחה להעלותה מאותם שיחים או עשבים שנתגלגלה לתוכם. נמצא שהגיבן לא יחזיר את הטבעת, אף-על-פי שמצאה בתחילה, גם הוא לא יהנה הימנה, הואיל ושוב אינה ברשותו, ובשביל בעלת הטבעת זוהי אבידה עולמית.
הואיל ובחשכה היו, נעלם דבר האבידה מן השנַים האחרים, וכן גם דבר החלחלה שנתחלחל הגיבן באותה שעה. בעלת הטבעת עוד לא הספיקה לתת לבה לחפץ שלה, שנמצא כל הזמן בידיו של הגיבן. היא ראתה חובה לעצמה ללכת אחרי המכיר, שלקח על עצמו להחיזרנה לבן-זוגה, אף-על-פי שלא ניחא היה לה לצאת ממקומות יפים אלו ולהיסחף מחדש בהמולת ההמונים.
פנו ללכת לעבר הרחובות השוקקים וצוהלים בתרועות שמחה ובשפע של אורות. נגרר אחריהם הגיבן מתוך אבילות ועינוי נפש. לא שהיה מיצר שנשמטה הטבעת מידו, שהרי סוף סוף לא שלו היתה ועתידה היתה לצאת ממנו, אלא שחשש לחשד שיחשדו בו, שהוא מעלים את הטבעת מתוך כוונה רעה ושכל עיקרו אינו אלא רמאי ונוכל. ואף על פי שיש לו כעת אדם ידיד, שבודאי יגן עליו ויעיד על כשרותו, הרי אותו ידיד חרש הוא, ומתוך שלא ישמע את עצם הדברים, ינענע בראשו וייראה כמסכים למאשימיו של הגיבן.
היה הגיבן מהלך כמובל לגרדום, ולא העלה בנפשו שום הצלה לעצמו. לא די שנתקפח בבת אחת והוחזר למצבו שהיה בו קודם, עוד יטפלו עליו עוונות וחטאים, יראוהו כמתעתע ויבוזו לו על לא אשם בכפו.
הלכו ונתקרבו אל ההמונים השוקקים בקריאות הידד לחיי בן המלך שנולד. נדחקו לתוך הרחוב, שהיה כאילו סתום על-ידי האנשים הנוהרים לבמה, שעליה עמדו לצים ובידחו את הקהל, גל אחד שלהמום עם הפריד בין הגיבן ובין הולכים אתו, ובעוד רגע נעלמו מעיניו, נסחפו עם הזרם ללא מצוא. והגיבן נישא בצד אחר, כשהוא תוהה ונבוך מכל העניין שלא בא לידי גמר.
הנר / שלמה שפאן
© כל הזכויות שמורות. מובא ברשות בעלי הזכויות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
א
הואיל וכבו כל המאורות, הייתי זקוק לנר מועלה בידי עצמי. מאורות שבשמים לקו בידי שמים, ואותם של בני-אדם – בני-אדם כיבו אותם. ואיני ידוע על שום מה כיבו אותם, אם משום שבכלל בחושך ניחא להם, או משום הוראת שעה, לשם מעשים שצריכים לעשות ואין האור יפה להם. בין כך ובין כך השתלטו מחשכים ובלעו את הכול, וזה הטעם שהייתי זקוק לנר משל עצמי. קודם מפונק הייתי על-ידי שפע של אור שבע לי כבהיסח הדעת בלי עמל וטרחה. אתה מרים תריס של חלון, ואור בהיר משחקים שופע וזורם ושוטף את כולך; או אתה לוחץ על כפתור שבקיר, ומנורות נדלקות מסביבך ומטביעות אותך בגלי זוהר. עכשיו כשהגיע לי הצורך להדליק נר לעצמי – מצאתי את עצמי בלתי מוכן לכך, ונראה לי הדבר כיגיעה מרובה, שלא אוכל לעמוד בה.
התחילה נפשי מתגעגעת על ימים שעברו. אילו תינוק הייתי במעי אמי, היה נר דולק על ראשי ומאיר לי מסוף העולם ועד סופו. אילו סמוך הייתי על שולחן אבא, היתה אמא מדליקה נרות ומעלה את האור בשבילי. אילו נער הייתי עם נערי החדר, הייתי נהנה מאורה של תורה ומנרות שמאירים בהם חדרי תורה. אילו הייתי מסתופף בחצרות בית-אלהים, הייתי תולה עיני בנר התמיד, או בנר נשמה. עכשיו שכל אלה אינם אצלי, אני שרוי באפלה ואין לי אלא לטרוח בעצמי ולהעלות נר משל עצמי. נראה לי הדבר למעלה מכוחותי. אין לי כלי ואין לי שמן ואין לי פתילה. ואף אילו היו לי כלים, מהיכן אקח אש להדביק בפתילתי ולהדליק את נרי? קינאתי באותן שהושיבו בתולה לשמור על האח בתוך הבית ולשקוד על האש שלא תכבה, כדי שתמצא תמיד לכל דורש. היתה בתולה זו שומרת על שלום הבית ועל מעשי המשפחה, היתה שופתת את הקדירה ומשעשעת את התינוקות והיתה מלווה את בני-הבית בחיוך של חסד בצאתם למעשיהם בחוץ, והיתה רומזת להם על-ידי שליחת אור על דרכם, לבל יתעו בחושך בחזרם לביתם. ואיני יודע למה ביטלו את משרתה של בתולה זו וסילקוה ממקומה על-יד האח ופיטרוה מן הבית. נראה, יותר מדי סמכו בני-אדם על מעשי-כשפים שלהם, להעלות אש על-ידי לחיצת-כפתור בכל שעה שירצו, ועכשיו שחל קלקול וליקוי במאורות – הם שרויים באפילה.
שבתי וקינאתי בצדיקים, שיש להם אור גנוז לעתיד לבוא, ובבואה של אור זה זורחת להם ומאירה להם כל ימי חייהם. אותו אור גנוז אור חזק הוא וקרניו בוקעות את חומות האופל השחור ומגיעות אליהם, אל הצדיקים. אך דא עקא, שאין בני-אדם פשוטים יכולים ליהנות מאורה זו, וכשם שהיא גנוזה להם, לצדיקים, למעלה, כך היא גנוזה עמם פה בעולם התחתון. הייתי שרוי בצער רב, ודמעות נתקשרו ועלו בעיני. בדידות ויתמות אחיות הן לאפילה, וכולן אפפוני ולחצו את נשמתי. אילו הייתי כאמו של המשורר, ודאי שדמעותי היו מדליקות נר להפיג את בדידותי ולפכח את צערי ולהשיב מנוחה אל נפשי. אילו יכולתי להירדם, אפשר שהיו מראים לי בחלום נוגה רב שופע בשחקים, וספר של שירים פתוח שם, ואני קורא באותו ספר שכולו מואר באור המופלא, ובאותה שעה מתיקות שאין לתאר ממלאה את נפשי. טעם כזה בשירים לא טעמתי בשום פעם בהקיץ בכל ספרי השירים שקראתי. אולם אותו אור נעלם, ואותו סופר של שירים נסגר או נגנז בשבילי, ושוב איני זוכה ליהנות ממנו בחלומותי.
ב
הואיל ולקו המאורות, הלכתי אחר הקול. כך נהגו באותה שעה, לא רק אני בלבד. קודם, כשהעולם היה מואר, היה האדם נהנה מראיה שבעינים ויכול היה להתיחד עם ספר ולקרוא בו. אם הספר טוב, הוא משמח את הנפש ומפיג את הצער בשעת צער, ואם הוא רע, אפשר לסלקו וליטול טוב הימנו. וכן כשצריכים היו להודיע כל דבר, מודיעים על-ידי הכתב, על-ידי הודעות ומודעות שהדביקו על שערי בתי-תפילה, מקום שבני-אדם מתכנסים שם, או על עמודים מיוחדים לכך שבמקומות ישוב, ואנשים נותנים את עיניהם וקוראים ויודעים מה לעשות או מה לחשוב, או לאן ללכת. מעלה יתירה למראה-עינים, שאינך תלוי באחר, ואתה יכול לשוב ולראות ולהתיחד עם מראה עיניך ולבדוק ולשקול בדעתך. מה שאין כן בקול. ולא השתמשו בקול אלא לתפילה בלבד, שהקול יפה לתפילה. ואף כאן לא הרימו קולם, אלא התפללו בלחש והעדיפו כוונה על ביטוי-שפתיים. כך עשו מקובלים ואנשי מעשה, שעשו תחינתם דממה ארוכה וממושכת והשקיעו את עיניהם ואת לבם בכוונות הכתובות בסידורים משובחים. רק הדיוטות בלבד היו נמשכים אחרי חזנים המגביהים קולם ומסלסלים בגרונם ומכריזים על עצמם ועל ניגונם. עכשיו, באפילה שעטתה את העולם, לא נשתיירה מידה אחרת זולתי הקול, ולא נמצא לשימוש כלי אחר מלבד הגרון. העמידו להם בני-אדם כרוזות שמכריזים על כל דבר קטן כגדול. והואיל וכמה כרוזות משמשים בבת-אחת, וכמה וכמה הכרזות והודעות ופרסומים וגילויי דעת יוצאים דחופים בעת ובעונה אחת – נמצאת דעתך המומה ומבולבלת, ונפשך טרופה ורסוקה, נמשכת לעברים, פעם לקול זה ופעם לקול זה, אינה קולטת שום דבר בשלימות, אין לה סיפק לבדוק את העניינים, ואין הדעה מתקררת על שום דבר.
כרוזות שהעמידו – מכריזים על כל מיני דברים, וביותר על מקומות של כינוס ואסיפה. פחד הבדידות, בדידות שבאופל, נפל על בני אדם, והם מחפשים להם מקום של חברה ושל צוותא. באותה שעה לא היה מסחר טוב כמסחר בבתי-פומבי, משום שבני-אדם מתכנסים שם בין לבילוי זמן בחבורה של ליצנות וקלות ראש ובין לאסיפות של צדקה, שבהן מטכסים עצה לתיקון העולם. ואף על שמותיהם של אותם מקומות,כגון “נהורא מעליא”, “אבוקה ולפיד”, הכריזו הכרזות, כדי למשוך את הלבבות בהבטחות של תענוגות או של ניחומים. הבטחות שהבטיחו לא קיימו, ואם היתה קרן-אור דלה וחיוורת, לא היה בה כדי להשביע את הנפש. אבל בני-אדם לא באו בטענות, הואיל והשלימו עם הזיוף ועם הרמאות, כשם שהשלימו עם החשכה, ואפשר שאף בכך היה ניחא להם. ואם נשמעו טענות, לא טען אלא בית-עסק נגד בית-עסק, והכול ידעו, שאין זו מחלוקת לשם שמים.
הלכתי גם אני אחרי הקול ואירי ההכרזה למקום שבני-אדם מתכנסים שם. מסתבר שהלכתי למקום שחכמים מצויים בו, וכמה טעמים לדבר: הרי במחיצתם של חכמים שרויה אורה, ואהיה פטור מבדידות ומן החשיכה גם יחד. ואפשר אוכל להסתייע בהם לשם אותו עניין, שנראה לי קשה מאוד ולמעלה מכוחותי, והוא הדלקת נר למאור לעצמי. הלכתי ולבי מלא ענוה וכבוד ודרך-ארץ, שזו מידה יש בי, שאני מתבטל בפני בני-תורה ובני-חכמה. וכך דרכי: כשאני בא בחברה של חכמים אני עושה אזני כאפרכסת, שלא לאבד טיפה מדבריהם. לא תמיד הדברים נהירים לי ולא תמיד חכמתם נראית לי, אבל תמיד אני תולה בעצמי, בליקויים שבי ובקוצר שכלי והשגתי, עד כדי כך שלפרקים אני בא ליד חולדת-הדעת. וכן בוחר אני לצדד את עצמי ולא להקשות על דבריהם של חכמים, אלא לקבל מה שיש לקבל ולשבת בשתיקה ובהכנעה. שתיקה זו הכרח היא לי, הואיל ובחברתם של חכמים יורדת עלי אימה, ודעתי מתערבבת עלי, ולשוני מתאלמת בתוך פי, ואם אני רוצה לומר דבר, אורב לי כשלון-פה, והדברים יוצאים מגומגמים, או שהם מחטיאים את כוונתי. זה מום שיש בי, ואיני מוצא לו תקנה או תרופה, ולכן אני רואה טובה וברכה לעצמי במידת השתיקה.
היה שם חכם אחד, שחוט של כעס היה מתוח על פניו. איני יודע על מה כעס, אם על דברים ששמע ולא הסכימה דעתו להם, או על דבר אחר. אפשר כעסו היה מוצדק, הואיל והרבה מן הדברים הנאמרים יש בהן להביאנו לידי רוגז, או אפשר מיחוש אחד היה מטרידו באותה שעה וגורם לו צער, וצער זה מביאו לידי חימה על העולם; ואפשר שהיה מכת בעלי מרה שחורה, ואף על כך אין לתמוה, שהרי באותה שעה לא היתה כל סיבה להיות מבעלי מרה לבנה. עד שאני מתבונן מן הצד אל פניו של אותו חכם, שהיה מוכר לי עד אז רק בשמו בלבד, הפנה הוא את ראשו אלי והשהה עלי את מבטו. מבטו היה זועף, עד שעבר רטט בבשרי. הרגיש אותו אדם ברטט זה שלי ופנה אלי בשאלה, שהקנטור היה מרובה בה. אלמלא כך ודאי הייתי שמח על שנזדמן לי אדם זה, ששמו מכובד עלי, ועל שהוא נכנס אתי בשיחה, והייתי נהנה מזה הנאה גדולה. עכשיו שכוונתו היתה לקנטרני, התכווצתי בתוכי ועניתי מה שעניתי. מה שעניתי לא מצא חן בעיניו, ובא עלי בטענה שלא ירדתי לסוף דעתו, אם כי נדמה היה לי, שדבריו פשוטים היו ולא היתה בהם לא עמקות של עניין ולא רמזים של לשון. התחיל להסביר לי את דבריו על-ידי משל ועל-ידי משל למשל. הואיל ולכתחילה נראו לי הדברים פשוטים, לא החווירו לי המשלים כלום, אלא גיבבו כניינים וצדי-עניינים שלא לצורך והאפילו על הדברים ביותר. עניתי מה שעניתי לפי עניות דעתי, ומה שאמרתי אמרתי בהכנעה ובדרך ארץ כמנהגי כלפי חכמים, שאני מתבטל מפניהם. היה אותו אדם מתרעם עלי ונוזף בי, ואני לא ידעתי על מה אני לוקה כך, פשפשתי במעשי ולאמצאתי בעצמי כל עוול.
היה שם חכם אחר, ואף הוא נכנס בשיחה אתי, ואף ממנו לא שבעתי נחת. בתחילה קרא לעניינים בשמות משונים, בוודאי כדי להבליט את חכמתו ולהוסיף לה עמקות, ועד שאני מפענח את השמות ומתפלא על רוב חכמתו של זה ורוצה להודות לו על-כך, הפך את לשונו ודיבר דברים, שנראה היה לי שאין בהם מן החכמה ולא כלום. ראיתי סתירה בדבר: מלים עמוקות אלה, שנתיגעתי הרבה עד שסיגלתי לי את פירושן ואת משמעותן, מה ראה על כך להשתמש בהן לעניינים שאינם עניינים?
שוב היה שם אדם, שלא היה חכם כלל, ואף על פי כן היה נכנס לתוך דבריהם של אחרים והיה משפיע שפע של דיבורים במתיחת לשון וברחבות פה. והיה אותו אדם הולך ופולט קיתונות של חירופים ועביטים של גידופים על גדולים ועל טובים. תמהתי, מה זכות יש לו לנבל ולשקץ את שמם ואת דבריהם של חכמים, ויותר מזה תמהתי על שחכמים מחזיקים בחברתם אדם זה, שהוא ריק מחכמה ומלא מידות מגונות. שמא תאמר, לשמוע חכמה בא, הרי חייב היה להתנהג בנימוס ובדרך-ארץ, והחכמה היתה מעדנת את רוחו ומשפרת את נפשו. והנה אותו אדם, שלא הכיר כלל לא אותי ולא את מעשי, נטפל אלי ומצא בי כל מיני מומים וכל גנות שבעולם. עניין זה עלול היה לדכא את רוחי בשלימות, אלמלא הנחמה שגדולים וטובים ממני, ואף גדולים וטובים באמת, סבלו מתגרת-פיו של הלה, והכול ראו בו פגע רע ומשלחת-רעה.
אבל בינתיים נעשתה נפשי דוויה עלי. באתי להינות מזיו-אורם של חכמים והנה נגרם לי צער במישרין ובעקיפין, עד שבאתי לידי הרהורים רעים, שחכמים אין לבם טוב עליהם. והרי מן הראוי היה שיתקיים ההפך מזה, ולא עוד, לאל שאותם חכמים בעצמם הטעימו לא פעם, שעיקר החכמה – לב טוב, וזו היא תכלית כל האדם.
ג
בין כך ובין כך ירדו עלי דכאות-רוח ודכדוך נפש ושעמום לב.
דכאוני דברים של עלבון, ועדיין לא ידעתי אם ראוי אני להם או לאו; ודיכאוני דברים שלא הבינותי, ועדיין לא ידעתי אם מפני עמקם או מפני טשטושם לא ירדתי לסוף עניינם. חיטטתי בנפשי כדרכי וחיפשתי מומים בעצמי, והגעתי לידי שלילת עצמי. ירדה עלי עצבות גדולה, עד כדי מרה שחורה, ונמצאתי מפסיד וניזק במקום שקוויתי להיות משתכר ונהנה. חשבתי שחברת החכמים תרחיב את דעתי ותוציאני מעגמת-רוחי, מבדידות ומאפילה שאני שרוי בה, ועתה הכניסתני ליוון-מצולה של צער ויסורי נפש שאין דוגמתם.
מאותה שעה הוצאתי בהיסח-הדעת מכיסי צעצוע קטן, הנמצא שם תמיד, והתחלתי מגלגלו בין אצבעותי. צעצוע קטן זה צורת לב לו והוא עשוי מתכת פשוטה. שוב איני זוכר מאין בא לי כלי זה. הוא נמצא ברשותי זמן רב, בוודאי עוד מימי הילדות, ומשום כך בוודאי נודעת לו, לחפץ זה חיבה גדולה ממני. הוא נמצא בכיסי תמיד, ובשעות של דכדוך הנפש אני מוציאו משם – הרבה פעמים בהיסח גמור של הדעת – ומשחק בו. כיצד אני משחק בו? אני מגלגלו מיד ליד, ממשמש בו באצבעותי ולפעמים מקרבו לשפתי. לא שאני מנשקו, אלא יש לי צורך לחוש אותו במגע קרוב יותר, עמוק יותר, וכל זה – כאמור – בהיסח-הדעת. לאחר שאני משתעשע בו ומגלגל בו, בצעצועי הקטן, רוחי נרגעת, דעתי מצטללת ואני חש הקלה. אין ברצוני לומר שיש לו, לחפץ זעיר זה, סגולות מיוחדות, סגולות של קמיע או של כישוף, בשכבר הימים אפשר והאמנתי כך, ואפשר שטוב היה לי שהאמנתי כך. לא רק החפץ הזה, אלא כל העולם היה מלא פלאים. ועיני צדו אותם על כל מדרך כף רגל. ואפשר שלא רק החפץ, אלא אף אני בעצמי יכולתי לעשות אז מעשים שלמעלה מדרך הטבע, ומשעי אלה בין שעשו רושם בעולם החיצון ובין שרישומם לא ניכר, אני על כל פנים נהניתי מהם הנאה מלאה ומצאתי בהם רוב עניין ורוב טובה. היום ניטל ממני כוח זה. היה זמן שהצטערתי על כך, אבל בהמשך הימים השלמתי עם הדבר ושוב איני חש בחסרונו. יש שאני רוצה לנחם את נפשי על אבדן כשרון זה, ואני אומר לעצמי שכל זה לא היה בו ממש, אלא היה פרי דמיון בלבד. ועכשיו שגדלתי וקניתי דעת, ממילא נתנדפו הדמיונות ופרחו להם, וכיום אני מכיר את המציאות ואת חוקיה הקבועים והאיתנים, והרי זו מעלה גדולה יותר. אך דומני שאין זו אלא נחמת שוא. ראשית, אין אני מאמין שחכמתי חכמה ודעתי דעת, ושנית, עדיין צל הפלאים והניסים מלווני בדרכי חיי, אלא שידי קצרה ויכולתי אינה מגעת לשלוט בהם ולהטותם לחפצי, בין כך ובין כך, חפץ קטן זה נשתייר לי כנראה מאותם הימים הרחוקים ואף על פי ששוב אין אני מאמין בסגולותיו הנפלאות, עדיין הוא פועל עלי פעולה בשעות של עגמת נפש ושל צער או מבוכה, ואין חשיבות בדבר, כיצד נסביר את הפעולה הזאת.
איני יודע אם הוקל ללב או לא. הדברים הסתומים לא נעשו מחוורים יותר, ושערי בינה לא נפתחו לי, החכמים לא שינו את טבעם, וכל שכן אלה שאינם חכמים, והרי סימן נוסף, שצעצוע זה שבידי אין בכוחו לעשות מעשי-נסים. אבל בינתיים נכנסה בי רוח של ליצנות ובדיחות-הדעת. רוח זו תוקפת אותי מזמן לזמן, ואני מיטיב לדעת את בואה ואת צאתה, את תכליתה ואת פעולתה. בליצנות זו אני מגרש את הרוחות הרעות, הקמות עלי לטרפני ולהכריעני בלי רחמים, ואלמלא היא לא היתה לי תקומה בפניהן. יש שאני מתבייש בה ברוח-ליצנות זו, הואיל ובני-אדם שאינם מכירים אותי רואים בה קלות ראש וחילול קדשים, ואני נוטה להערצה ולפולחן יותר מאחרים.
עכשיו, בשעה שישבתי משחק בחפץ הקטן שבידי, תקפתני רוח זו בכל עוז, עד שבקושי יכולתי להחניק בגרוני התפרצות של צחוק. נשכתי את שפתי וצבטתי את בשרי, שלא אצחק ולא אגרום לשערוריה ולמבוכה במסיבה זו של חכמים. מי הוא שעורר את בדיחות-דעתי ובמי הייתי רוצה לשלוח את חצי לעגי – אין זה העניין. אפשר שחוטמו של פלוני לא נראה לי, או העויית שפתיו של אלמוני. והרי אין פלוני אחראי לחטמו, ואלמוני – העוָיית שפתיו ודאי הרגל ישם הוא לו ואינו יכול להיפטר הימנו. אלא מכיוון שניתנה רשות לליצנות, נדמה לי שפלוני מבליט את חטמו בכוונה ותולה בו חשיבות-יתר לעצמו, ואלמוני מעווה את שפתיו מתוך ביטול כלפי כל העולם כולו. איני ידוע עד היכן היו הדברים מגיעים, אלמלא מקרה שקרה.
תוך כדי משחק, שהייתי משחק בצעצועי ומגלגלו בין אצבעותי, נשמט מידי ונפל למקום שנפל. משהרגשתי בכך נתחלחלתי. חפץ קטן זה, שברוב הזמן אני מסיח דעתי ממנו, בין שהוא מונח בכיסי ובין כשהוא מגולגל בין אצבעותי, תפס עתה, בנפילתו, את כל מערכי רוחי, ודב הישמטו מידי נראה לי כאסון גדול ונורא עד לאין שיעור. נשתתקתי פתאום ובבת אחת, ולא לשוני בלבד נשתתקה, אלא הכול בי נדם וכאילו קפא מתוך בעתה ובהלה. עיני החלו בולשות מסביב על הקרקע, ואף ידי התחילו ממשמשות שם ומחפשות את החפץ. ודאי שעוררתי בזה עלי תמיהה רבה, ומן הראוי היה לדחות את החיפושים עד שיתפזרו האנשים ויתרוקן הבית, אלא ששוב לא היתה לי שליטה על עצמי, ומה שעשיתי עשיתי מתוך אונס וכפיה, שאין לעמוד נגדה. נטיתי לצדדים, הצצתי תחת רגליהם של בני-אדם, גחנתי לארץ ולא נמנעתי מלנגוע ברגליהם של אנשים ושל נשים שהיו שם, והם נרתעו מתוך קפידה וסלידה. אזני קלטו נזיפה של תרעומת ושל גינוי: “אל תפריע!” אבל לא יכולתי לחדול ממעשי. טוב שהאנשים לא ידעו מה אבידה אבדה לי, שאילו ידעו, היתה התמרמרותם גדולה יותר ונזיפתם תקיפה יותר, שהרי בשום פנים לא יכלו לדעת, חפץ קטן-ערך זה מה היא חשיבותו בשבילי. אבל גם בלאו הכי גדל עלי הרוגז. נראה, כי אי-מנוחה זו, שתקפה את נפשי שלי, עברה ללבם ולמוחם של בני-אדם כאן, עד שהופרעו מעניינם. לאמיתו של דבר הפריעו אחרים יותר ממני, כגון שגרפו את חטמם בקול, או התקינו גרונותיהם וצחצחו אותם, אף על פי שלא התכוונו לדבר, וכדומה. והיו שהזיזו את כסאותיהם בקול למצוא מקום נוח יותר. ובכל זאת לא על כל אלה יצא הקצף, אלא עלי. יש שחזרו ואמרו: “שאַ!” אף בשעה שלא הוצאתי כל קול, ואחרים נעצו בי עינים של זעם, אף-על-פי שבוודאי לא יכלו לומר, על מה הם זועפים עלי, נראה שבעצם עיסוקי שלא בעסק של כלום נמצא פגם. על-ידי זה שנפשי היתה תפוסה לעניין של עצמה ומצירה ודואגת לאבידה פרטית, נפרץ מעגל החכמה, שהיה שלם וסגור בין כל המסובים. העיקר, שהרגשתי כי פגמתי בנימוסיהם של בני-אדם ובעסקם, אף שאין אני יכול להסביר במה וכיצד.
ד
חיפושי, שלא היה בהם ממש, היו לחינם, אלא שבוודאי לא הייתי מפסיקם ואולי גם מגביר אותם, אלמלא אותו גל של רוגז שבא עלי, אפילו ידידים שלי שהיו שם לא הראו לי כל אות של אהדה ונצטרפו למקטרגים עלי, לא יכולתי לקבול על הידידים – אפשר שיקרו להם ממני דברי-חכמה שהופרעו על-ידי, ואפשר שהיו ידידים יותר לאלה שהיו נגדי. הרי אינני יכול לגזור על ידידי שלא יהיו להם ידידים אחרים ואפילו מתנגדים לי, וכן איני יכן לתבוע מהם שידעו את צרת נפשי, בשעה שאינני משיחה להם. אף כשאני משיחה להם, אינם יורדים לסוף עיקרה. הייתי איפוא אנוס לחדול מחיפושי האבידה שאבדה לי. ישבתי ללא תנועה, ולבי רחוק מכל הנאמר והנשמע על סביבי. אלה שהתווכחו אתי קודם הנחיתו בי מבטים של ביטול ושל בוז, הואיל וראו את עצמם מנצחים, ואותי – כמי שנסתתמו כל טענותיו, ואחרים חדלו ממני במשיכת כתפיים של תמיהה למידות מגונות שבי. לקום ולעזוב את המקום גם-כן לא יכולתי, לא יכולתי לעזוב את צעצועי הפקר תחת רגלי האנשים. ישבתי איפוא ישיבה של אזלת-יד, מתענה בעינויים שאין להם שם ואין להם כינוי, ולבי נלחץ במסתרים וכואב לעצמו.
סוף סוף הגיעו הדברים עד קיצם. אפשר שנלאו המדברים ותמו כוחותיהם, ואפשר שתמו הדברים. צללים היו נטושים על הקירות ועל הנאספים, ועגמומיות רחפה בחלל הבית. אפשר שאחרים לא הרגישו כלל בעגמומיות זו, אבל אני, שכולי הייתי פתוח לקראתה, גמעתי אותה מלא הוָייתי, וחזרה הבדידות ומצצה את נשמתי, אף-על-פי שהייתי בתוך קהל רב.
אנשים קמו ממקומותיהם ונדחקו לצאת, ואני שבתי והתחלתי מגשש על הקרקע. האפילה גברה וכמעט נתיאשתי מלמצוא אבידתי.
אותה שעה נגשה אלי גברת אחת וקראה שמי. ידעתי שנמצאה בבית, כי מבטי חלף עליה קודם ורפרף עליה בלי לגעת בה. כל מה שנוגע לגברת זו היה טמון עמוק בחובי. ידעתי שבאה ממרחקים, ושבאה בשבילי, ומסתבר שאף לכאן, לבית הזה, הגיעה בשבילי. אלא שכל ידיעות אלו לא העליתי למדור עליון שבנפשי. ועל שום מה נמנעתי מלהעלותן, איני יכול להגיד. אפשר משום שהדבר דרש טרחה יתירה ממני, ואפשר מסיבות חשובות יותר. עכשיו שניגשה אלי וקראה בשמי, תמהתי ולא תמהתי. ואם תמהתי, לא היתה זאת אלא העמדת פנים של תמיהה. אמיתית יותר היתה תמיהתי, כשהושיטה לי ידה ובתוכה צעצועי הקטן. לפי מה שהסבירה לי בשעת מעשה, היה הכול בדרך הטבע, החפץ הקטן התגלגל סמוך למושבה ונגע ברגלה. היא הרימתו, וכשראתה אחר-כך את טרחתי ואת יגיעתי למצוא משהו, הבינה כי שלי הוא, לא היתה לה שעת כושר להחזירו לי אלא עתה. לא רצתה להפריע למסובים, ולא רצתה גם להפסיק משמיעת דברי החכמה. אמרתי לה מה שאמרתי, וידעתי בלבי שיש גם הסבר אחר לכל הדברים האלה. וכשהרימה את החפץ הקטן מן הקרקע, הכירה של מי הוא, אף מבלי לראות את חיפושי ואת צערי על האבידה. ואם לא החזירה מיד, לא דברי-החכמה גרמו לכך, אלא סיבות אחרות. אפשר פקפוקים ושיקול-דעת חבויים בתוך הנשמה. ואם עשתה את הדבר עתה, יש כוונה כמוסה בכך, ועלי לעסוק בעניין זה.
ולא זו בלבד, אלא שעניין העלאת הנר שייך גם הוא לכאן. אבל על כך יש לספר באריכות בפרטי דברים.
© כל הזכויות שמורות. מובא ברשות בעלי הזכויות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
א
כל זמן שהאדם נמצא עם עצמו אינו זקוק לתעודת זהות, שהרי הוא – הוא, אף על פי שאליבא דאמת אין הוא מכיר את עצמו ואין הוא יודע את זהותו האמיתית. אפשר גם שאין האדם רוצה כלל להכיר את זהות עצמו ולחקור את מהותו ומיהותו. נוח לו במה שהוא עוסק בזיהוי של עולם ובחיבור תעודת זהות לעולם. וכיצד הוא עושה זאת? יש לו בתוך נפשו מין מצלמה והוא מצלם בה את העולם, אחר-כך הוא כותב על לוח של נייר מין שם וכינוי, מדביק על הנייר את התמונה עם הגושפנקא – והרי תעודת זהות לעולם. וכל פעם שהאדם חושד בעולם, שמא נזדייף עליו או נתחלף באחר, הוא מוציא אותה תעודה ומשווה לאותו פרצוף שנעשה על-ידי המצלמה שבתוך נפשו, וקורא בשם וכינוי שהוא עצמו חיבר וכתב על הניאא – וכך הוא מעמיד את העולם על זהותו ועל אמיתו.
אך נשוב אל תעודת הזהות שלי. משעה שהאדם יוצא אל בין הבריות ומתערב בהם ויש לו משא ומתן אתם, הוא זקוק לתעודת זהות, ולא די כלל ועיקר במה שהבריות יכולים להכיר אותו מתוך המשא ומתן שיש להם אתו. וביותר זקוק האדם לתעודת זהות, כשהוא מפליג לדרך רחוקה אל בין אנשים זרים, הרי אין כל הבדל, מי הוא האיש ומה כתוב בתעודה שבידו. מכל מקום בודקים הזרים בתעודתו בדיקה מעולה. ומשעה שנתערבב העולם ונשתבשו דרכיו ואין מבחינים בין קרוב לרחוק – זקוק האדם לתעודה בכל פסיעה שהוא פוסע, ושוטרים ממונים על תפיסת בני אדם ועל בדיקת כליהם ותעודותיהם. אותם שוטרים, הואיל ופרנסתם על כך, עושים את מלאכתם באמונה ומטרידים בני-אדם טרדה של ממש, חושדים בהם חשדות יתרים, הופכים בהם מכל צד וגוזלים את מנוחתם.
משעה שהחלטתי לצאת בין הבריות, קפצה עלי היגיעה של תעודת הזהות. אילו ידעתי מראש את כל הטורח הכרוך בדבר, ואת גודל הצער והאכזבה שעתידים ליפול בחלקי, אפשר שלא הייתי מתרצה כלל לצאת אל בין הבריות, אלא הייתי מתכנס כחומט זה בתוך קליפתו והייתי מסתפק בהסתכלות בפרצופו של עולם, בין שהוא אמיתי ובין שהוא מדומה, ולא הייתי חושש כלל. אך הואיל ואת כל זה לא ידעתי, ויצרי לחש על אזני, שכדאי לי לצאת לאוויר העולם, שהרבה מצוות אפשר לקיים בו, וחוץ משכר מצווה – מצווה יש עוד תוספת שכר וטובת הנאה במצוות, והרבה תענוגות כרוכים בהן – נתתי את עצמי לפיתוי, ניענעתי בראשי להסכמה, שאני מוכן לצאת אל בין הבריות ולעשות את המוטל עלי, ויהי רצון שה' יצליח את דרכי וישמרני ויסעדני בכל אשר אלך. מאותה שעה התחילה הטרדה של תעודת הזהות, שאין לזוז בלעדיה, אותה טרדה שהיתה הקדמה לשאר טרדות ופורענויות שבאו אחריה.
ב
ראשית דרכי היתה לשוק, מקום שנמצאים בו הצלמים, אלו הממונים על העתקת פרצופיהם של בני-אדם. לכתחילה חשבתי, כי פשוטה היא. מין מכונה כזאת, שהיא בעצמה חשוכה, מוציאה מתוכה פרצופים של בני-אדם טבולים באור ובזוהר ומענגים עין רואיהם. ובזה נגמר העניין. אך לא כן היה. תחילת המבוכה באה עלי, שעה שכתרוני מכל צד צלמים מכל המינים ומשכו אותי כל אחד לעברו, מתוך הבטחות משונות ומתוך פיתויים לעשות את פרצופי משופר ומהודר בתכלית ההידור, עד ללא הכיר. וכל אחד מהם הפליג בשבח אומנותו ובשבח מלאכתו, ומתוך שביקשו להגדיל את שבחי עצמם באו לכלל גינוי של פרצופי ותלו בו כל מיני מומים וליקויים שלא היו בו מעולם, עד שחלשה דעתי עלי. נוסף על ההבטחות לתקן בפנַי את הטעון תיקון, באו בהצעות מרובות ומשונות בענין התפאורת, שבה יש לשבץ את קלסתר דמותי. כל אחד מבעלי אותה אומנות הציע תמונה אחרת ונוף אחר, שעל רקעו יש לצלמני, וכל אחד מהם בא בהסברים ובנימוקים ובהוכחות, שדוקא רקע זה נאה לי, ודוקא מסגרת פלונית תתן לי את הארשת הנכונה והרצויה והמתאימה, שיהיה בה משום הרמוניה והשלמה והבלטת וכו' וכו'.
בקיצור, בתוך אמנות זו ששמה צילום ובתוך רעיונות אלו, שכל אחד מן הצלמים הביע בהתלהבות ובבטחה – מן המוכן ומן השגור אתו כל ימי עשותו באומנות זו – מכל זה נתבלבלתי תכלית הבלבול, ונפשי היתה מעורבבת ומטושטשת עלי, ואלמלא ההכרח בתעודת זהות, כדי למלא מה שהוטל עלי בשביל לצאת בין הבריות, אפשר שהייתי מוותר על כל עניין הצילום שהייתי פונה עורף לכל קהל הצלמים ולכל מלאכת הצילום, שרחשה כאן בשוק על סביבי.
ג
אך גם לאחר מכן לא הייתי חפשי לנפשי לעשות את שלי בלי כפיה ובלי מהומה. פרצוף פנַי, לאחר שיצא מהודר ומתוקן וכלול בכל המעלות, עדיין היה צריך אישור של מלכות. לכאורה, מה קושי יש כאן לאשר, הרי אני והרי פרצופי, ואפילו מתוקן ומשופר ועשוי בטוב טעם על דעתם של טובי הצלמים? אך אין מקשים על הליכות משרדים ולשכות וממוני מלכות. חייב הייתי להביא עדים, שיעידו עלי כי אני אני הוא, וכי פרצופי שלי פרצופי שלי הוא, כדי שתוכל המלכות לאשר ולתת לי את התעודה הנכספת. הלכתי אל ידידי, אלה שמכירים אותי זמן רב, שגדלו עמי יחד והיו שותפים למעשים שעשינו ולמחשבות שחשבנו, וביקשתי מהם שיעידו עלי, שפרצופי הוא פרצופי. אולם – לא ייאמן הדבר – ידידי השתמטו מלעשות את חפצי מהם שאמרו כי פרצופי, כפי שיצא מתחת ידם של צלמים, אינו דומה לי כלל וכלל, ועל כן אינם יכולים להעיד. ומהם שמצאו אמתלה, כי המלכות אינה מחשיבה את דעתם ואין היא מקובלת עליה. מהם שדחו אותי בלך ושוב, אף-על-פי שלא היה כל קושי לעשות את הדבר, ומהם שהגיעו אפילו למין טענה משונה, שאינם בקיאים בחכמת הפרצוף, וכדומה. כללו של דבר, טרחה רבה טרחתי עד שהשגתי את העדות הדרושה, ודווקא לא מבין ידידי, אלא מבין אנשים זרים, שבאמת לא הכירו אותי כלל וכלל, ולא העידו מה שהעידו אלא בעד מתן שכר ותשלום הוגן.
לא אספר כמו את פרשת עמידתי לפני השרים הממונים על תעודות הזהות. אותן עינַים זועפות שננעצו בי, חודרות חדרי בטן; אותם מביטים דוקרנים, שחשדו בי. כאילו באתי להחריב את המלכות כולה וכולי איני אלא כלי מלא זיוף ומזימות. התכווצתי בתוכי וחשתי שנפשי עלובה ודוויה עלי. וככל שהוסיפו לחקרני ולבדקני מכל צד ומכל פרט שוב ושוב, כן הייתי נבוך ונדהם יותר, ומתוך בלבול כמעט נכשלתי בלשוני. אפשר אפילו שבאמת נכשלתי בתשובות בתשובות שהייתי צריך לתת לחוקרי ולמעני נפשי, ובלבלתי כמה עניינים וכמה פרטים ולא ידעתי לכוון דיוקם של דברים לשעות ולרגעים, למקום פלוני ולאיש פלוני. ומשום כך נדחה מתן התעודה מפעם לפעם. דרשו ממנו שאוסיף ואביא הוכחות וראיות. ופעמים דחוני גם מסיבות שאינן תלויות בי, אלא בשרים עצמם, שעסוקים בעניינים חשובים מאד, ואין לבם פנוי למלא את צרכי הפרט.
נשאתי כל זה בדומיה, שהרי לא היתה לי ברירה והייתי נתון בידיהם לחסד ולשבט. דכאון רוחי גדל כל כך, שלא יכולתי לשמוח בשעה שבישרוני, כי עוד מעט ומשפט תעודתי יצא לאור. לא ידעתי, אם כל האנשים מתענים כמוני בקבלת תעודת זהות ועוברים שבעה מדורי גיהנום, או שאני לבדי עלה בגורלי כל הסבל הרב הזה, בשעה שאחרים יודעים לכוון את מעשיהם ולקנות את לבם של השרים שלא יכבידו עליהם, והגעתי למחשבות נוגות מאד על המזל שנולדתי בו, שאינו נושא לי ברכה – עד שסוף סוף הגיעה תורה של תעודתי שתיכתב ותיחתם בחתימת ידם של השרים ותימסר לי בשעה טובה ומוצלחת.
ד
משקיבלתי את תעודת הזהות ראיתי את עצמי כמי שהותר מאסוריו. מעכשיו אוכל לעשות את שליחותי ולמלא את המוטל עלי. אוכל לבוא בגלוי ובלי כל מורא למקומות של ציבור ושל יחיד, של שלטון ושל אזרח. אפשר אפילו שדעתי זחה עלי והוטלה בי שמינית של גאווה, כמי שהכול הולך אצלו למישרים ואין בו חסרון ופסול. ואפשר כי מה שלקיתי אחר כך לא לקיתי אלא בעטיה של אותה זחיחות דעת שירדה עלי.
כל זמן שישבתי במקומי, היתה תעודת הזהות שלי מונחת בכיסי ללא כל שימוש. עדיין הימים היו כתיקונם, ואזרחים שלווים לא הוטרדו על-ידי בדיקות ועל-ידי חיפושים, ולא נזדקקתי לתעדתי. אולם משהחלטתי לעזוב את מקומי ולילך למקומות אחרים, משמשתי בתעודתי וחזרתי וקראתי את הכתוב בה מתוך הנאה וקורת רוח, מחמת עדות שמעידים עלי, וחזרתי ועיינתי בפרצופי, כפי שהציץ אלי מתוך התעודה מהודר ומשופר ועשוי בטוב טעם. ואף על פי שידעתי, שאין הוא דומה בתכלית הדמיון לי ממש, לא היה איכפת לי כלל וכלל, ואפשר אפילו נהניתי מכך בסתר לבי. העיקר שזיוף ומרמה בכוונה אין כאן, והגושפנקא – גושפנקא.
תחילה עבר הכל בשלום. היוצאים אל מחוץ למקומם היו מועטים, ולא היה דוחק, והבדיקה, בדיקת התעודות, היתה קלה בערך. איש שררה בה בימים, שלבו טוב עליו למרות מראהו המגושם, זרק מבט קל לתוך התעודה, החזיק בה רגע, כאילו שקל את משקלה, והחזירה לי בלי כל הערה. ומאותו רגע ניתנה לי רשות לעבור דרך השער שנפתח לכבודי. ולא אני בלבד עברתי כן, אלא כך עברו רבים לפני ולאחרי. ולא פעם אחת עברתי כך, אלא הרבה פעמים. לפעמים אף זכיתי לטובות קטנות או גדולות במעבר גבולין זה.
פעם אחת נראה פרצופי שבתעודה – ודאי תודות לשיפורים שנעשו בו – לשומר הגבול כפרצופו של כהן דתו. עמד והתבונן זמן ממושך בתעודה, כשאני עומד על ידו מרעיד כולי, שמא מצא בי פסול. ובסוף נטל את ידי ונשקה, כמנהג אותו מקום לגבי כוהניהם. ולא זו בלבד, אלא שפטר אותי מתשלום של חובה המוטל על כל עוברי גבולות.
פעם אחרת זכיתי להכרותה וללוויתה של גברת אחת צעירה ויפה ומושלמת בכל המעלות הטובות. בשעת בדיקת תעודות נמצאה עומדת בסמוך לי, ואיני יודע, אם התמונה שבתוך הנייר, או אני בעצמי מצאתי חן בעיניה ונתלוותה אלי. זמן רב הלכה עמי מתוך חיבה ומסירות והיתה עושה לטובתי ככל יכלתה, ואני הייתי חרד עליה מאד. משום מה פחדתי זמן רב, שמא בפרצוף של הנייר נתאהבה, וכשתציץ יום אחד בפני ממש ותיווכח לראות שאינם דומים לאלו שבתעודה, תקום ותעזבני. אם אמנם לדאגה כשהיא לעצמה היה מקום, הרי הסיבה שפחדתי מפניה לא היה בה ממש כל עיקר. וכשעזבה אותי לאחר זמן, לאונסה עזבתני, שכפו עליה קרוביה ואנשי ביתה שלא בטובתה.
אולם בהמשך הזמנים נעשו הדברים קשים יותר ומסובכים יותר. מפעם לפעם הופיעו שומרי חוק זועפים, שתפקידם היה לשים מכשולים לרגליהם של עוברי דרכים. הללו התחילו לבדוק בדיקה מעולה בתעודות ובחפצים, ולא הניחו דבר גדול וקטן שלא הפכו בו ולא משמשו בו לא נתנו עיניהם עליו. מכאן ואילך לא הסתפקו בעיון מרופרף בתעודה, אלא השהו אותה בערכאות שלהם לשם חקירה ודרישה. בשעות כאלה נשארתי מעורטל מכל ותלוי באוויר בלי תעודה ובלי עדות על פרצופי ועל עצמי. ואם חלילה אזדקק לתעודה בשעה כזאת, לתעודה כדת וכדין, הרי אעמוד ככלי ריק, ואיני יודע, אם יתקבלו דברי, שתעודתי נמצאת בידי החוקרים והבודקים ואם אצטרך להוכיח את הדבר – כמה יגיעות וטרדות נכונו לי בשל כך. אבל יותר מזה הייתי חרד כל פעם, שמא לא תסכים דעתם של בעלי השלטון, כי פרצופי דומה לי ושייך לי, ואין כאן זיוף וחילוף. פחד זה היה גוזל את מנוחתי כל פעם שהגיעה שעת בדיקה ותעודתי נלקחה ממני, ועל כן הייתי מפיל את תחינתי לפני השוטרים, שלא יקחו את תעודתי ממני, או, לכל הפחות, לא יזהו אותה תחת ידם שהיה יתרה. הייתי בודה כל מיני אמתלאות ותירוצים, כדי לקיים את נחיצותה של התעודה בידי. יש שנתנו בי עינים חשדניות בשל כך, ויש שלגלגו עלי ועשו או לא עשו את בקשתי. על כל פנים, השלווה היתה רחוקה מנפשי, והדאגה והפחד היו בני לוויה תמידיים בכל שהייתי עובר בדרכים ובא בין הגבולות.
ה
יום אחד הגעתי למדינה גדולה, שגבולותיה בצורים ושמורים על ידי לגיונות וסרדיוטים הרבה, ויש בה הקפדה יתרה בבדיקת נכנסים ויוצאים, הם ותעודותיהם וכליהם. איני יודע משום מה נהגה אותה מדינה בקפדנות רבה זו, אם משום שרצתה לשמור על טהרת המידות של תושביה וחששה שמא תיכנס לתוכה ערבוביה על-ידי אנשים זרים שאינם מהוגנים, או משום שחשבה כי בהקפדה זו יש משום תוספת חשיבות ותוספת גדולה למדינה ולשלטונה. השתוקקתי מאד לבוא בשעריה של מדינה זו, כדי לתקן בה תיקון חשוב, אף על פי שכעת כבר איני יודע, למה דבר זה היה נחוץ לי. לאחר זמן הרי נמצאתי סובל ולוקה. כשהתחלתי להתעניין בדבר, נתחוור לי, כי מדינה זו, אף על פי שהיא עצומה ועשירה, וחוקיה מושתתים על אדני יושר ואמת, וספר המידות שלה גדוש במוסר ובאהבת הבריות והחסד, בכל זאת אין לבוא בתוכה בדרך הישרה, הואיל ושומרי השערים פוסלים בכשרים ושמים מכשולים לרגלם של הולכי תמים. ולא לתעודות כשרות נשואות עיניהם, אלא למתן בסתר ולמקח שוחד מכשרים ופסולים כאחד.
התחלתי לחבל תחבולות, כיצד להגיע לתוך אותה מדינה. אם אלך בדרך הישרה, בוודאי יחפשו וגם ימצאו מומים בי ובתעודתי ויפסלוני, או שיעכבוני זמן ממושך ביותר, עד שכל צרכי באותה מדינה יתבטלו. עמדתי בסמוך לגבול וחכיתי לראות, איך יפול דבר. נזדמן לי אדם אחד, שנראה לי חשוב אצל המלכות שם, ואף על פי שלבי לא נמשך לאדם זה, העברתי על מידותי וכפיתי על עצמי ידידות שלו, ובלבד שאזכה על ידיו להיכנס לאותה מדינה. היתה זו אהבה התלויה בדבר, שסופה בטלה ומביאה כאב-לב. אך באותה שעה לא נתתי את דעתי על מה שעתיד להיות, אלא על התועלת בלבד, שהרי אותו אדם הבטיחני, שיש בידו להעבירני את הגבול בלי קושי. כשם שידידותי עם אותו אדם היתה תלויה בצורך שלי, כך אהבתו אלי היתה תלויה בטובת הנאה שלוף שהרי התנה אתי תנאי מפורש, שאתן לו חלק ברווחים שארוויח במשא ומתן שלי באותה מדינה. שכן, לדבריו ראה באצטגנינות שלו, שעתיד אני להרוויח ממון הרבה בעסקים שלי הצפויים לי שם. בעיני לא הרווחים היו חשובים, אלא עצם הכניסה למדינה, שחשבתי לעשות בה מעשים חשובים ולנחול שם תהילה בארץ.
נכנסתי איפוא למדינה זו בהשתדלותו ובסיועו של אותו אדם, שעשה עצמו ידיד לי, ולא ארכה הבדיקה בתעודת הזהות שלי ולא נמצא בה שום חסרון וליקוי, אלא הממונים מעבירים אותי מיד ליד, והשרים מאשרים את תעודתי אישור אחרי אישור, עד שזחה דעתי עלי. ומתוך אותה זחיחות הדעת, ומתוך שהייתי להוט כל-כך ליכנס לשם, לא שמתי את לבי לזה, שכשרות כניסתי יש בה פגם מאיזה צד. לא חלילה שהיא בניגוד לאיזה חוק מן החוקים, שהרי תעודתי כשרה היתה, אלא שהיא בניגוד לנהוג ולמקובל, שנתפנו הקשיים מדרכי ולא החמירו בי חומרות הרבה ולא השהוני שהיות יתירות ולא דחוני דחיה אחר דחיה, עד שימאס עלי כל העניין ואסלק עצמי מן החשק ומן הרצון להיכנס למדינה, שזה כל חפצם של השרים. נמצא אני נכנס למדינה על פי דין, ובכל זאת בניגוד לרצונה של מלכות – על ידי סיוע, שהוא כשר כשהוא לעצמו, ובכל זאת ריח של שוחד ושל מתן בסתר נודף הימנו. באותה שעה לא שמתי, כאמור, לב לדבר, אולם בבאות עתיד הייתי ליתן את הדין על כך ולמרק ביסורים קשים את החטא שלא חטאתי, היינו את הטובה היתרה שעלתה בגורלי באותה שעה.
ו
כבר רמזתי למעלה, שגברת אחת עשתה עצמה בת לוויה שלי, מתוך שנשאתי חן בעיניה – אני או קלסתר פני שבתעודתי – ונמשכה אחרי בכל לבה. אולם יותר משנמשכה היא אחרי, נעשיתי אני כרוך אחריה, עד שהפכה הכרח לנפשי, וכל חדרי לבי מלאו אותה. האשיר שיר מזמור לאהבה? אם לא היו בפי מלים משלי, לקחתי משל משורר אחד תמים ונלבב, תרגמתי ללשוני והתאמתי לחפצי.
יוֹם אִם בִּלְעָדַיִךְ יֵט וְיַחֲלּף
חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי, חֹשֶׁךְ עַד אֵין סוֹף;
אֶת רֹאשִׁי עוֹטֶה אָז מַעֲטֵה יָגוֹן –
עַל שָׂדֶה וְיַעַר רַד הַשִּׁמָּמוֹן.
עֶרֶב כִּי יַגִּיעַ – אִם לֹא בָּאת אֵלַי,
חִישׁ בַּקְשֵׁךָ אֵצֵאָה אֶל גִּבְעָה וָגַיְא.
הֵן אִם לִי תֹאבֵדִי, תֵבְךְ עֵינִי מָרָה,
כִּי אֶגְוַע מֵעֹצֶר צַעַר וְצָרָה.
אַךְ בְּעֵת תּוֹפִיעִי, רַן דָּמִי מִגִּיל,
קוֹל מִשִּׂפְתוֹתַיִךְ אֵת לִבִּי יָצְהִיל;
כָּל מַגַּע יָדַיִךְ לִי כְּמוֹ חֲלוֹם.
לא היתה ידי זזה מידה, וכל דרך שהלכתי בה לא היתה קשה עלי כשהיא על ידי. כל מעשה שעשיתי נראה לי, שהברכה שרויה בו, אם היא נתנה את עיניה עליו. איני יודע, אם חטאתי לתכלית בואי למדינה על ידי זה, שכל מעיני היו נתונים לאהובת לבבי, או שנתוספה לי גבורה ואומץ לעשות את שליחותי ביתר מסירות מתוך האהבה והכמיהה אליה. הרבה פעמים הייתי תוהה על עצמי ועל גורלי והייתי מלא חרדה לטובה זו שבאה לי בהיסח הדעת. ומתוך החרדה, שמא תגלה בת לוויתי, כי פרצופי האמיתי אינו דומה בכל לתמונה שבתוך התעודה, הייתי נתון תמיד לשיפור עצמי והייתי עסוק בתיקון פני והייתי דואג שלא ימצא בי פגם, כדי שזו הממלאה את כל חיי לא תמצא בי חסרון ולא תעזבני בגלל אכזבה שתתאכזב בי. וכל מצווה שקיימתי וכל מעשה טוב שעשיתי – ובאותה שעה הרביתי מצוות ומעשים טובים – לא נעשו בעיקרם אלא לשם אותה תכלית, שאהיה אני שלם במידות ומשופר ומתוקן במנהגים נאים, ואזכה לחסדה ולאהבתה של זו שאהבתי.
ז
אולם כל מידות טובות וכל מעשים טובים שעשיתי לא היו תריס בפני הפורענות. אותו אדם, שהיה סרסור לדבר כניסתי למדינה, נתן עינו באהובה זו שלי. אפשר שנתאהב בה גם הוא, שהרי היתה מושלמת בכל המעלות, ואפשר שרק חמדה מתוך שנתקנא באשרי ובהתלהבותי שלי. ומשום שהיה כביכול שותף לעסקי, נעשה מתמיד בחברתי ומילא גם בחברתה של ידידתי. והיה עושה עצמו כמי שהוא שותף לא רק לענייני ממון, אלא גם לענייני לב שלי. היה מתערב בדברים שביני לבינה והיה משים עצמו מעין אפוטרופוס עלי ועליה, מחווה דעות ותובע תביעות בעניינים שאינם שייכים לו. לא שהייתי חושש לאהבתה של ידידתי ומתיירא שמא תלך אחריו, אלא שהדבר הציק לי מכמה וכמה פנים אחרים. דומה הייתי בעיני כמי שחירותו ניטלה הימנו והוא משועבד בכל מעשיו ובכל הליכותיו. דברים שההעלם יפה להם והם מכבשונו של לב, כאילו נתחוללו ונעשו הפקר לרשות הרבים. קצת דאגתי גם למה שיאמרו הבריות, שאינם יכולים לדעת את האמת לאמיתה ויביטו בעין רעה על שותפות זו, הנוגעת כביכול בעניינים שאין השותפות יפה לבם, ואפשר אפילו שיעלה על דעתם, כי שותפי עיקר ואני איני אלא טפל לו, שהרי הוא בן המדינה, מעורב עם הבריות ובעל זכויות מרובות, ואני איני אלא גר וזר. די אם אומר, כי החששות והכעסים והמרירות נתרבו ונצטברו אצלי, עד שהרעילו את הוָייתי ואת קיומי ואת מנעמי האהבה שנפלו בחלקי, והביאו נזק גם לעסקים שלי, אלה שחייב הייתי לעשות באותה מדינה, ולשליחות שצריך הייתי למלא בה.
התחלתי לחבל תחבולות להרחיק אותו אדם מחברתנו, להמעיט את שהייתו עמנו ולהעמיד את שותפותנו רק על התנאים בלבד, שהתנינו בינינו בשעה שסייע בידי להיכנס למדינה. רווחים שהייתי חייב לו סילקתי במידה מלאה, דין וחשבון מעסקי מסרתי לו בנאמנות ובדייקנות ובלי שהיות, ולא זו בלבד, אלא שלא פעם אף ויתרתי על שלי ונתתי לו עודף על שהיה מגיע לו. אבל בכל הנוגע מחוץ לעסקים השתדלתי להרחיקו ולרמוז לו, שאין ידידותנו ידידות ושאין לו עלי ולא כלום. אולם אותו אדם נעשה רוגז וכועס עלי, אף על פי שהשתדל להסתיר את כעסו עמוק בלבו, ולא הפחית כלל את תביעותיו על חברתנו ולא חשב כלל לסלק עצמו ממחיצתנו. והיה מוסיף להתערב בעניינים שבינינו, משיא עצות, מאשר ומקיים, או שולל ופוסל, ככל העולה על רוחו. ואיני יודע, אם היתה כוונתו להרגיזני ולהוציאני מן הכלים, או שזמם באמת לגזול את אהובתי ממני ולמשכה אליו, שכן ראה את עצמו תקיף וכול יכול. היה נוהג בי זלזול, כמי שידו על העליונה, הואיל ועדיין אני זקוק לערכאות ותלוי בחסדי שררה, ועדיין הוא המתווך ביני ובין השררה, אף-על-פי שזו כבר הכירה בי ואישרה אותי, ואף נהגה בי עין יפה ונתנה לי רשות לעשות במדינה את מה שהיה מוטל עלי.
ח
יום אחד, כשהייתי טרוד בעסקי, בא אותו אדם אל ידידתי והתחיל מפתה אותה ומדבר אל לבה, שתעזוב אותי ותלך אחריו. גיבב דברי גנאי עלי, עלילות ולעז, שאין האוזן סובלת לשמוע, וכן הרבה דברי שבח על עצמו, והיה מראה את רוב גדלו ועשרו ואת עוצם ידו ואת השפעתו הרבה בכל אשר יפנה.
היתה אהובתי נסערת מאד ונבוכה כשסיפרה לי את הדברים האלה, ולא משום שנלחמה בנפשה, אם לקבל את דבריו של אותו אדם, אלא משום אהבתה ודאגתה לי, שחששה שמא יבוא להתנקם בי על סירובה ודחייתה שהיא דוחה אותו. היינו שנינו נדהמים ונרגזים, שראינו צרה באה עלינו כגל איתן שאין לעמוד בפניו. וכל כך גדל יאושנו, עד שעלתה מחשבה בלבנו לצאת מגבולותיה של מדינה זו, אף על פי ששיקעתי בה את כל כוחי ויגיעי ועדיין לא מילאתי בה מה שצריך הייתי, ובלבד למלט את יחידתנו ואת אהבתנו מידי רשע.
הלכתי אל אותו אדם לעשות אתו חשבון ולסלק לו את המגיע לו, כדי שלא לתת בפיו אמתלה ובידיו נשק לעכב את יציאתנו בגלל עסקים שלא סיימתי אתו ובגלל חובות שלא סילקתי לו. כששמע אותו אדם כך, חס על רווחים שהרוויח ועל הכנסות גדולות שבאו לו מידי ובזכותי בלא יגיעה ובלא טרדה, והתחיל לשדלני ולמנעני מלהפיק את רצוני. דיבר אתי בשפת חלקות ועשה עצמו אוהב לי ומסור לי, והבטיחני עזרה וסיוע בעניינים שהייתי זקוק בהם לשררה וכיוצא באלה. ובינתיים היה דוחה את סיום החשבון מיום ליום והיה ממשיך את העניינים מסיבות נכונות ומדומות, או מסבך אותם במכוּון, כדי לדחות את השעה ולא לפטרני לנפשי שאוכל לצאת מן המדינה. ואני, שהייתי קשור במעשי כאן, היתה בי חולשה ולא דחקתי עליו ביותר – שכן באותה שעה הרפה במקצת גם מחברתנו ולא בא עוד בדברים עם ידידתי – והייתי שטוף באותם עניינים שראיתים עיקר בשבילי ושלמענם באתי לכאן.
עד שיום אחד נגנבה ממני תעודת הזהות שלי. לא ידעתי מתי נגנבה וכיצד נגנבה, אם מקרה הוא או יד שותפי באמצע. ואף אם חדשתי בשותפי – דבר המתקבל על הדעת – שביקש לבטל לחלוטין את אפשרות יציאתי מן המדינה, כדי שאהיה נתון כולי בידיו לשבט או לחסד – הרי פחדתי להעביר את החשד הזה על דל שפתי. כן לא ידעתי מה כוונתו במעשה זה, אם להתנקם בי או באהובתי, או לעכבני לשם המשך קבלת הרווחים ממני, או לשם כל הדברים האלה כולם יחד.
אדם בלי תעודת זהות, במדינה זו שהייתי ברוי בה, הוא כנטול חופש, כנטול זכויות, ואף מטה לחמו עלול להישבר. כל זה ציער אותי והכביד על רוחי, אולם יותר מזה הציקה לי המחשבה, כי האדם שגנב את תעודתי ינסה להשתמש בה, ובוודאי לא למעשים טובים וישרים, אלא למעשה מרמה וזיוף, וסופו נתפס, והדברים חוזרים אלי, ואני עתיד ליתן את הדין על מעשים אלה. לילך אל המלכות ולמסור הודעה בענין זה פחדתי, שהרי מלכות זו חשדנית ביותר, ויבטלו את כל זכויותי לאלתר. אצטרך איפוא לשוב ולהוכיח ולהעיד על עצמי ועל מעשי ועל כשרותי, ואין לך דבר קשה מזה במדינה זו. ביחוד קשה להוכיח דברים שהם כשרים ונכונים ואמיתיים. ואם בתחילה יכולתי לסמוך על שותפי, שהוא קרוב למלכות, הרי כעת ודאי שלא נקוף אצבע לרווחתי ולישועתי, אלא – היפוכו של דבר – ישחק למשבתי וינצל את מצבי לטובת עצמו, שהרי מסתבר, כי ידו בכל עניין הגניבה, כדי לעכבני ולהתעלל בי. היתה נפשי מעונה מפחד תמיד, שמא יתבעו ממני את תעודתי, שאינה אתי, או שמא יבואו להיפרע ממני על מעשים שעשה אחר בעזרת תעודת הזהות שלי.
שוב אי-אפשר היה לצאת מן המדינה, ונמצאתי סבוך ומסובך מכל צד, כמי שקשרו את שתי ידיו ושתי רגליו ושמוהו הפקר בפני כל עושי עוול, שיעשו בו כרצונם. חיפשתי ידידים שיעמדו לי בשעת צרה, שינהלוני בעצתם ויושיטו לי עזרה בשעת דחקי. רבים נדו לי בראשם, ריחמו עלי ונתנו צדק לכל טענותי, אך לא מצאתי ידידים של ממש שיסכימו לעשות למעני מעשה אצל המלכות, שבאותם הימים נעשתה המלכות חשדנית ביותר ורשעה ביותר, ואנשים – אף הנוטים אחריה והנאמנים עליה – נמנעו מלבוא במגע אתה. הייתי איפוא צפוי לכל מיני תלאות והרפתקאות, הואיל ועם חשדנותה של המלכות תכפו הבדיקות, ונתרבו החיפושים, ורוב בני אדם היו בחזקת חשודים בחשדות שונים ומשונים, עד שלא ידע אדם מה מותר ומה אסור לו, ממה עליו להיזהר וכיצד עליו לנהוג. היו שנתפסו על דבר והיפוכו, ופסקו כל הבחנה וכל בירור בין טוב לרע. גדל הטשטוש ורבה האנדרלמוסיה ונפגעו טובים ורעים כאחד. אני, שתעודת הזהות לא היתה עמי, ודאי שהייתי צפוי לכל פורענות, ומן הדין היה שלא אזדקר לעיני הבריות ואחדל מאותם מעשים שעשיתי עד אז בפומבי, כדי לשמור את נפשי. אולם מצד אחד היתה בי צעירות ומצד אחר הכרת חובה. מעשים שעשיתי מחמת צעירות השכיחו ממני את מצבי ואת מעמדי. ומעשים שעשיתי מחמת הכרת חובה – עשיתים על אף שהכרתי את מצבי ואת מעמדי. בין כך ובין כך עשיתי את המוטל עלי, ומתוך עשיה הסחתי הרבה פעמים את דעתי מן הסכנות שריחפו על ראשי ומאותו דבר שחסר לי והוא עיקר במדינה זו.
ט
מעשים שעשיתי מחמת צעירות, אף על פי שסכנה היתה כרוכה בהם, הנאה שבהם היתה מכרעת את הסכנה. פעם יצאתי לטייל עם אהובתי, ונמשך הטיול זמן רב, עד שירד היום והגענו אל מחוץ לעיר, מקום גנים ופרדסים, חורשות ויערות, שהיו שייכים למלכות ונשמרים שמירה מעולה על-ידי שומרים מומחים עם כלי-זין בידיהם. התהלכנו בתוך הגנים ובתוך החורשות, שהיו עטופים אפלולית של לילה. צעדנו בשבילים בלתי מוכרים לנו, ללא דרך וללא מגמה, והיינו חבוקים ושקועים בעניין שלנו. נשכח מלבנו כל העולם ולא נשתיירנו אלא אנו השנַים, כדי ליהנות מכל שפע היופי הנאצל מן הבריאה וממלא את חלל ההוויה שעה חלפה אחרי שעה, והלילה התקדם בצעדי קטיפה, בלי שניתן דעתנו על כך. לא התרגשנו שאדם אחד, ודאי שומר משומרי המקום, הולך אחרינו ושומר את צעדינו כל הזמן. אך כשישבנו במורדה של גבעה אחת, שהיתה עטורה אילנות עבותים ושרויה כולה באפילה, ניגש אלינו אותו שומר ודרש מאתנו את תעודות הזהות שלנו.
איני יודע, אם חשד בנו אותו שומר בכוונה רעה לחבל במקום ולהשחית את הנטיעות ואת הצמחים, או שהיה ממונה על שמירת הצניעות באותם המקומות. ואפשר שנצטווה על-ידי המלכות למצוא את מישהו ולתפסו. על כל פנים אני הייתי נתון בסכנה גדולה, להיתפס למלכות כחשוד מעיקרא. והיתה זו ידידתי שנכנסה בדברים עם אותו אדם ומצאה לה דרכי שיחה ודיבור, שהשפיעו על השומר עד שעזבנו לנפשנו.
וכשחזרנו העירה היה לבנו כואב על אותה שעה נאה שנטרפה עלינו בעטיָם של בני-אדם, ואותה דממה ואפלולית, שהיו שרויות על אילנות ודשאים בשבילים ובדרכים, שוב לא היו מענגות ומעדנות את נפשותינו, אלא מטילות אימה ורעדה, כהד חריף לאותו זעזוע שעבר עלינו בשעת החקירה על-ידי השומר. רצתה ידידתי לנחמני ולא עלתה בידה, נשתתקה ואחזה בידי כל אותה דרך שהלכנו בחזרה העירה. היינו נתונים כל אותה שעה בצער ובחרדה, צער על הרע שבעולם, וחרדה סתומה על ניחוש הפרידה העתידה לבוא בגלל רשעותם של בני-אדם, שאין מפלט ממנה.
י
מעשים שעשיתי מחמת חובה שבלב, אף-על-פי שסכנה היתה כרוכה בהם, שמחת עשיה והכרת מילוי חובה מכריעות את הסכנה. אותה שעה התחלתי דורש ברבים על מנת להחזיר אנשים למוטב, ודבר זה אסור היה מטעם המלכות. הייתי מקהיל קהילות של צעירים וזקנים ומדבר על לבם ומעודד את רוחם, שיאמינו בתשועת ה' כהרף עין. לכאורה, מה חטא יש בזה, ומה דבר זה פוגע במלכות או מזיק לה? אילו היתה מלכות של שכל ושל יושר ושל רצון טוב, ודאי שהיתה קובעת לי פרס, שאני מחזק לבם של הבריות ומחזירם למוטב. אלא שדעתה של המלכות היתה אחרת לגמרי בעניין הזה. העיקר שמעשי היו שלא כדין, ואם אתפס בהם עלול אני ליתן עליהם את הדין. ואף על פי שידעתי, כי באין תעודת הזהות אתי, התעודה המעידה על כשרותי, העבירה גדולה פי כמה וגם ענשה גדול פי כמה, בכל זאת לא נמנעתי מלעשות את המוטל עלי והוספתי לשאת את דברי ברבים ולומר לאנשים את אשר עם לבי, כי הכרת החובה אימצה את רוחי וחיזקתני למלא את חובתי ואת שליחותי, ולא להשגיח בסכנות שבדבר.
פעם אחת כמעט מעדו אשורי ונפלתי בידיהם של אנשי השררה, נפילה שאין אחריה קימה. ומעשה שהיה כך היה. באחת האסיפות נכנס עמי אדם אחד בוויכוח על הדברים שאמרתי. אני עונה לו בניחותא ובהשתדלות של טעם ושל הסבר, והוא מתריס כנגדי בדברים של חריפות ושל עזות, של הטלת מום ודופי ושל פסקנות. נתלהטו הדברים, עד שלא שלטתי ברוחי והייתי גם אני מתרתח ומתלהב ועונה לו בלשון חריפה. בעיקר חרה לי, שמכל הקהל שנמצא באותו מקום, שקודם שמעו את דברי בהנאה ומתוך סימנים של הסכמה, לא נמצא שום אדם שיתערב בוויכוח לטובתי ויגן עלי מפני דברי הגנאי והגידופים שהטיח כלפי בעל-דברי. בתחילה לא הרגשתי בכך, אבל ככל שהעניין הזה נעשה בולט לעין ומחוּור יותר ויותר, גדלה התמרמרותי ובאתי יותר לידי רתחה ושלטתי פחות ברוחי ובלשוני. עד שגם כאן עמדה לי אהובתי, שתפסה בידי והוציאתני מתוך הקהל במשיכה שבכוח והרחיקתני מן המקום בחפזון של בהלה, שלא היה אפילו סיפק בידי לברר לעצמי, מה טעם מעשיה והתנהגותה. רק אחר כך הוסבר לי, שבעל-דברי היה אחד משליחי המלכות, שכל מטרתו היתה ללכדני בפח שטמן לרגלי וציפה להוציא מפי דברים כנגד המלכות, בשביל שאתפס כמורד ומתקומם ויהיה ענשי חמור ללא תקווה. ורק אז הבינותי, מדוע נרתע הקהל ממני ולא העזו להוציא מפיהם מלה טובה להגנתי ולתמיכתי. סוף סוף אין גבורה רבה בהמון בני-אדם, וכל אחד רואה עצמו מצוּוה מטעם טובת עצמו לשמור את נפשו בשעת סכנה ולא להשליכה מנגד לטובת הזולת.
יא
מכאן ואילך מתחיל עיקר הסיפור של תעודת הזהות שלי, כיצד הגיעה לערכאות ושימשה חומר לבדיקה וחקירה, וכיצד נתמנו בתי-דינים בזה אחר זה לשם אותה חקירה ודרישה. היה שם שמש בית-דין שגרם לי צרות צרורות בכל מהלך החקירה והדיון. אפשר שצריך הייתי לשחדו ולא עשיתי כך, ואפשר שטיבו היה בכך, שהיה מציק לבריות. מסתבר גם שהיו לו ידידים שהם שונאי, והללו הסיתוהו לעשות לי רעה. ושונים היו דרכי ההתעללות שהתעלל בי. יש שהעלים את מציאותי בבית הדין, ונמצא הדיינים רוגזים על העדרי ודוחים את ענייני לימים רבים. יש שקרא את שמי בצורה מסורסת ומשובשת, עד שלא הכרתי את עצמי ולא נעניתי לקריאה, והתוצאות כנ"ל. ופעם כשהגיע כבר עניין בדיקת תעודתי לידיהם של הדיינים, הלך ותלש רשימה של חטאים ממקום אחר והכניס לבין הניירות שלי, וכשקם הדיין לקרוא את הפרשה שלי, קרא את הרשימה בקול רם, ובה עבירות ופשעים שארבע מיתות בית דין אינן מספיקות כדי לשמש עונש ראוי עליהם. כמה יגיעות היה עלי להתיגע וכמה צער צרי הייתי להצטער, כדי להוכיח את הטעות שבדבר, שאני נקי מכל אותם עוונות שאינם שלי. ועדיין איני יודע, אם הצלחתי להוציא מלבם של קהל ומלבם של דיינים עניין זה ולמחקו לחלוטין.
אילו היה לי עורך דין טוב, אפשר היה משמש לי תריס בפני עלילות והתעללות והיה יודע לשכך את חמתו של שמש בית-הדין ולהפוך את לבו לטובה עלי. אך הואיל וטענתי את טענותי בעצמי ולא על ידי שליח ועמדתי פנים אל פנים עם הדיינים הייתי נתון לכל אותן פגיעות ופגעים, כמי שעומד גלוי בשדה מלחמה ומשמש מטרה ומפגע לחצים ולבליסטראות מן המארב.
אבל כל זה שהוא עיקר סיפורי, טעון פירוט ובירור ויש לדחותו לפעם אחר.
© כל הזכויות שמורות. מובא ברשות בעלי הזכויות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
א
מדרכם של בני אדם לערוך נשפים שתועלתם כפולה: לשעשע נפשם ולהרחיב דעתם של בעלי הנשפים, וכן לאסוף כספים לשם מעשי חסד וצדקה, לטובתם של דלים ונצרכים ובעלי יסורים למיניהם. מסתבר, שהנשפים נערכים על ידי בעלי כיסים ובעלי יכולת, בעלי ידיעה בהליכות העולם ובהלכות מידות ודרך-ארץ. ולוקחים בהם חלק כעושים ובנהגים גברים מהודרים בעלי זקיפות ובעלי תקיפות, וביותר גברות מהודרות, שזיו פניהן מושך את הלב, ויקר מלבושיהן נוסך תדהמה של פליאה.
תועלת ראשונה מושגת בדרך כלל בשלימות. להוטים בני אדם אחרי הזדמנות של שמחה, של שעשועים ותענוגות, והם עושים כל האפשר לשמח לעצמם ולשמח ידידיהם. בעלי הנשפים נוהגים לפזר ממונם להנאות ולכיבודים של מאכלים ומשקים יקרים המוסיפים, כידוע, על השמחה ועל הידידות ועל קירוב הלבבות. ואף מי שידו קמוצה מטבעו עושה שלא כדרכו ומזיל ממונו מכיסו, ובלבד שלא יפגר אחרי חבריו ואחרי בני אומנותו, ואפילו דבר זה נוטל מתענוגו של נשף.
הדלים והנצרכים ובעלי היסורים עצמם אין להם, כמובן מאליו, שום חלק בנשפים אלה. אסורה עליהם הכניסה אליהם, ואין להם דריסת רגל בהם ולא אחיזת יד בהנאתם. על כך ממונים ה“סדרנים” ושומרי הסיפים. הללו, בעלי היסורים, מתכנסים איפוא מחוץ לכתלי השמחה, או מחוץ לגדרות התיל הדוקרני המקיפות את מגרשי השמחה, והם צובאים על הנשף הנערך בפנים, באולמות ובכיכרות הגדורות, בלבם אוכלת אש קנאה, ועיניהם כלות לתפוס מבעד לחרכים קרן של אור יקרות ושל נגוהות צבעונין הזרועים לנהנים, ואזניהם מתוחות לקלוט צלילים של צהלה ושל צחוק ושל שירה הבוקעת מבפנים. אך עינם של שומרי סדרים צרה אף בעמידה זו והם באים ודוחפים אותם, את עומדי חוץ, ועוקרים אותם ממקומם.
תועלת שניה על פי רוב אינה מושגת כלל, או מושגת רק במיעוט שבמיעוט. צא וחשוב, צרכי נשפים עולים בדמים מרובים. בעלי מקצוע נוטלים שכר רב בעד חיבור “מסכת” ותכנית… מוסמכים לטעם עורכים את התפאורות ואת הקישוטים למיניהם. ובעלי “אמנות” ובעלי קול נשכרים לשם מילוי וביצוע וכל כיוצא בזה. צרכי אוכל ומשקה נלקחים מן המשובח ומן המעולה, כראוי לבעלי הנשף ולאורחים המכובדים, ומבזבזים עליהם ממון הרבה. נמצא שהיציאות מרובות, וההכנסות מכסות אותן בקושי, או אינן מכסות אותן כלל. יש אפילו שנשפי הצדקה גוררים אוריהם הפסדים וגרעונות, שמתמלאים אחר כך על ידי אסיפת תרומות ונדבות. ואין הבריות עומדים על כך, שתרומות ונדבות הנקצבות למען נצרכים הולכות לסיפוק תענוגותיהם של בעלי יכולת. יוצא איפוא בסיכומו של דבר, כי אלה שלטובתם נערכים נשפים, אינם נהנים מהם לא בגופם ולא ברוחם, לא בשעת הנשף ולא לאחר הנשף. ולא עוד אלא שלעיתים אף נמצאים מפסידים תרומות ונדבות, שמאספים בשמם ולמענם, שיוצאים לפרוע גרעונות של נשפים, שנהנו מהם בעלי כיסים ובעלי הנאה למיניהם.
ברם, הפסדים של נשפים יוצאים בשכרם של שמחה ושל ידידות ושל קירוב הלבבות הנגרמים על ידיהם לעוסקים בצרכי ציבור, לנדיבים ובעלי טובות, הדואגים כל ימיהם דאגת אביונים ובעלי מומים ובעלי יסורים.
ב
יום אחד החליטו נכים ובעלי מומים לעשות היפוכו של דבר ולערוך נשף לכבודם ולטובתם של מיטיביהם ואנשי חסדם. הלכו וקבעו שתי תקנות יסוד. אחת, שטורחים בהכנת הנשף ומשתתפים בו בפועל ומשמחים בו את נפשם רק בעלי היסורים, שהם הנכים ובעלי המומים. ואין הם משתפים בשום הכנה ובשום עשייה ובשום ביצוע את השלמים ואת הבריאים, היינו את בעלי הטובות. לעומת זה תיקנו תקנה שניה, לחלק לבעלי ממון ולבעלי כיס, לנדיבים ולבעלי החסדים, כרטיסי חינם, שיבואו ויהיו צופים ומסתכלים ונהנים מכל ה“מספרים” ומכל החידושים ומכל האטרקציות, שיבוצעו בנשף זה.
מיד שלחו הזמנות לכל האירגונים ולכל הסקציות של הסתדרות נכים ובעלי-מומים וביקשו לשלוח נציגים, היינו באי-כח לוועדה היוזמת ומתכננת והמסדרת והמוציאה לפועל את ה“מפעל” הזה. נענו כולם בחיוב להזמנה ונתנו יד והטו שכם לביצוע המפעל החשוב, בראותם בו דבר גדול וחיובי, שתועלתו ניכרת לעין, וברכתו עשויה להתפשט על קרובים ועל רחוקים, על שעה של הווה ועל שעה שלעתיד לבוא. וכשיֵצא הדבר אל הפועל, יניע בלי ספק כמה וכמה גלגלים של יצירה ושל ארגון ושל רפורמות חשובות לתיקונה של החברה בכלל, ולטובתם של החברים בפרט, ולא זו בלבד, אלא שיהיה בזה משום גמול פורתא לנדיבים ובעלי הטובות על יגיעם כל הימים ועל דאגתם שאינה פוסקת לגורלם של בעלי מומים ובעלי יסורים.
עניין בפני עצמו הוא חיבור התקציב, חישוב ההוצאות ותכנון מימונו של הנשף. לא נספר ולא נפרט, כיצד התחכמו מָכים ונָכים, החיים על קצבה ועל צדקה, להשיג את כל הדרוש לאותו נשף. מה מכרו מחפציהם, מה נתנו בעבוט, מה חסכו מפיהם ומה לקחו בהשאלה. חשוב מזה מאמץ המחשבה וההמצאה וכל מרץ החידושים ששיקעו בתכנית, שנפנו הפעם מצרכיהם הפרטיים, מיסוריהם הפרטיים ומדאגותיהם וכן ממריבות ומחלוקת שביניהם, ולא היה לבם נתון אלא לעניין הכללי, שהוא כשלעצמו היה חידוש שבחידושים ועשוי היה להפליא עיניהם ולבם של בני אדם.
ולאחר שהכול היה מתוכנן ומוכן, חקקו את חוקי הכניסה כדלקמן: כל חברי הסקציות השונות והארגונים השונים של בעלי מומים – כניסתם חפשית והשתתפותם חפשית ורשות דיבור ניתנת להם בשעת דיבור ורשות שעשוע בשעת שעשוע, והם המציגים והם המבצעים והם מתערבים אלא באלה ונהנים ומשמחים אלה את אלה. וסימנים חילקו ביניהם, תו מיוחד לכל סקציה ולכל ענף של בעלי מומים, שיהא כל אחד נושאו בדש מעילו, ועל פיו יכירוהו שומרי הפתחים ושומרי הסיפים ויכניסוהו פנימה בכבוד גדול, כראוי לבעלי הנשף ועורכיו, ועל פי סימן זה יכירוהו ה“סדרנים” ויכירו בזכותו ליהנות ולהשתתף באין מפריע. לכל שאר בני אדם, היינו לאלו שנמצאים ברשימת הכבוד של בעלי צדקה ובעלי ממון, יחולקו כרטיסי חינם, שיוכלו להיות צופים בכל ה“מספרים”, בלי שתהא להם רשות של השתתפות אקטיבית. וגם לאלו סימן מיוחד, שעל פיו יכוונו את מעמדו ואת מקומו של כל אחד, שלא יתערב בין בעלי הנשף האמיתיים, דבר שנאסר על פי סעיף מיוחד של התקנות. העיקר שהנשף לא יהיה הפקר ולא יהיה פתוח לכל מיני אורחי פורחי, שאין להם מעמד ואין להם יחס אמיתי ליצירה ולאמנות והם קופצים על כל שמזדמן להם באקראי.
ג
מודעות שהודבקו על כל הבתים הציבוריים, על לוחות המודעות ועל כתלים סתם מצופי שיש או משוחים בצבעי שמן, עוררו תשומת לב רבה ושיחות ודיבורים בין תושבי העיר. הכול הרגישו בחידוש שבדבר, והכול דנו בו מצד זה או זה. יש שראו בו עלבון צורב לבעלי ממון ולבעלי יכולת, שנוטלים כלים שלהם ותכסיסים שלהם ומידות שלהם, שהם קודש לצדקה, ועושים בהם שימוש של חולין. והיו לצים ובדחנים שהמציאו דברי ליצנות ובדיחות כשרות ובלתי כשרות על חשבון יגיעתם ומאמציהם של בעלי מומים, שהם בדרך כלל דלי מעש ורפי אונים. והיו לעומתם שראו ב“מפעל” משום תקנת החברה, בחינת “תושיע לך זרועך”, מין אירגון שיבוא במקום חברות של פילאנטרופיה ושל חסדים, ושוב לא יהיה העולם נצרך למעשיהם הטובים של נדבנים וצדקנים למיניהם. והיו אפילו שהפליגו ומצאו בכך חידוש פני התרבות, שתעבור לפסים חדשים ותגלגל במסלול חדש של כוח יוצר וכוח דמיון, שיהיו נובעים ממקור אמיתי של מַדווים ויסורים, ולא ממעיינות נרפשים של שלווים ושבעים ומטומטמים. בקיצור, ההתעוררות היתה גדולה ויוזמי הנשף נהנו מכך ועוד הוסיפו להפיץ דברי הבאי ודברי הגזמה והבטחות משונות ומופלאות על חשבון אותו נשף העומד להתבצע בקרוב, בשעה טובה ומוצלחת, במרכז העיר, באולמות ובחדרים, בגינות ובמגרשים של אחד הבנינים המפוארים ביותר.
ובערב הנשף עצמו היו הבנין והמגרשים והגישות מוארים באורות צבעונין של פנסים וזרקורים מגוונים, והקירות והגדרות היו מקושטים בכרזות ובפלאקאטים מרהיבי עין, ורמקולים רבי עצמה הכריזו בתרועות על פתיחת הנשף והזמינו את בעלי הממון ובעלי הכיסים שימהרו לזכות בכרטיסים המיועדים להם, כדי שייהנו מכל האושר ומכל הנחת, שנשף זה עומד לספק להם. נכים ובעלי מומים לא היו טעונים שידול וזירוז, שכן היו מתוחים ומזורזים מבעוד מועד וצבאו חבורות חבורות על השערים ועל הכניסות ועל הפתחים מוכנים ומזומנים לבוא פנימה ולזכות במה שמוכן להם ולעשות את המוטל עליהם לשמוח ולשמח בנשף זה. עמדו סקציה סקציה, ארגון ארגון וענף ענף, עם סמליהם וסימניהם המקשטים אותם. אם לא נאמר “איש על מחנהו ואיש על דגלו”, הרי זה משום שדגלים אינם אלא שריד של יוצאי מלחמות, גיבורים ואלימים, שהיו מחולקים ללגיונות ולגדודים ולפלוגות, כשהדגל הולך בראשם. מה שאין כן בעלי מומים, שלא היו עושי מלחמות מעודם, ואין להם דגל אחר אלא מומם.
ד
הייתי בין העומדים בחוץ באותו ערב של נשף ובאותו מקום של נשף, עומד ונדחק בין המחנות. אלה שדוחקים עצמם לקבל כרטיסיהם, ואלה שעומדים להיכנס על פי זכותם ופריבילגיות שלהם. לא היה חלקי לא עם אלה ולא עם אלה. מעולם לא הייתי בין בעלי טובות, נדבנים ועושי צדקה, שמכבדים אותם ב“הזמנות” יקרות. מעולם לא הייתי בין העוסקים בצרכי הכלל, שדעתם נשמעת והכל משתדלים לקנות את לבם. אולם גם מום גלוי לא היה בי, שעל פיו תינתן לי רשות כניסה לנשף גרנדיוזי של בעלי מומים. והעיקר שלא הייתי רשום בשום תא או ארגון של בעלי יסורים ונצרכים. אמרתי: מום גלוי דוקא, שכן, לדעתי, הייתי מלא כרמון מומים וחסרונות וליקויים, אלא שכל אלה לא היו בולטים כלפי חוץ ולא היו נראים לעין, לעינם של שומרי פתחים ולעינם של מסדרי סדרים, ולא יכולתי ליהנות בזכותם הנאה כל שהיא. אילו טרחתי קודם להביא אישור על מומים נסתרים שבי, ודאי שהיו רושמים אותי באחת הסקציות והיו נותנים לי רשות להיכנס לנשף. אולם גם זה מום שבי, איני דואג די הצורך לענינים שלי ואין בי כוח לעשות לטובת עצמי כדרך שבני אדם בכלל עושים לעצמם.
עמדתי איפוא מלא צער שהייתי מיצר על כך שנתקפח גורלי מכל הצדדים, שאיני מבעלי ממון ואיני מבעלי מומים, וניטלה זכותי ליהנות משעשועיהם של בני אדם, היה זרם ההמונים משלהב את דמיוני על כל הצפוי שם פנימה ומגרה את יצרי להיות גם אני בין הזוכים בכל הטוב הזה. עד שעיני תרו בצמאון על סביבי, שמא אמצא מכיר ומודע שיבוא לעזרי וימצא לי עצה ותקנה. מכרים ומודעים נראו לי רבים בין הבאים השונים, אבל הם עברו עלי בחפזון, ואיני יודע, אם באמת לא ראו אותי, מתוך שהיו בהולים להקדים להיכנס פנימה, כדי לתפוס מקום נוח ומכובד, או שראוני והעלימו עין ממני, כדי שלא אבוא להטריחם בבקשות, שהרי מן הסתם ראו את מעמדי והבינו לרוחי ולחפצי. בין כה ובין כה לא נראתה לי כל ישועה, ומצוקת נפשי הלכה וגברה, עד שהיתה קרובה למרירות ולטרוניה על מנהגי העולם ועל סדריו, מצד אחד, ועל מידות של בני אדם, מצד אחר, שנראים כידידים ואינם עומדים לו לאדם בשעת דחקו.
ה
עד שאני עומד כך, מיטלטל ונדחק ביד ההמונים, הופיעה מן הצד גברת אחת מצוינת ביפיה ומהודרת בלבושה, שעשתה לה דרך בין האנשים והתקרבה אלי. ומיד כשבאה אצלי לקחה את ידי בידה. ברגע הראשון אף לא הכרתיה, שכבר עבר זמן רב מיום שראיתיה בפעם האחרונה. אך מיד שבתי וידעתי מי היא העומדת על ידי ושמחתי עליה שמחה גדולה. ולאו דוקא בשל יכולתה לעזור לי להיכנס לנשף, שכן לא היה כל ספק, שהיא היתה מן היוזמות ומן המארגנות ומן המשתתפות הפעילות ב“מפעל” זה. נדמה לי אפילו, שכל מחשבת הנשף נדחתה ממני באותו רגע, ובמקומה באה התרגשות גדולה של שמחת הפגישה, והמון זכרונות רבים שטף את לבי, מחזות ומראות וענינים וריגושים וכאבים ועינוגים – עולם מלא שלי שהיה קשור באותה גברת. הייתי איפוא נדהם ונרגש ונבוך, בעוד ידי נתונה בתוך ידה, ולבי פועם בחזקה. באותה שעה פתחה זו, כדרכה, בפשטות של דיבור ושאלתני במישרים:
– הרוצה אתה לבוא פנימה?
מסתבר, שראתה מרחוק את עמידתי והבינה לצערי, שהרי היטיבה לדעת, שאין אני מבעלי נכסים וכן איני רשום בשום סקציה מתאימה, ועל כן החליטה לבוא לעזרתי. מיד הוציאה מארנקה תו והדביקה אותו לדש בגדי ואמרה:
– בוא אחרי!
העפתי עין על התו-הסמל וראיתי שהוא שייך לתא של חרשים. הללו מומם אינו גלוי, ומשום כך אין מעשה התרמית עשוי להתגלות בדוחק הרב ובהמון האנשים, שאין הכול מכירים את הכול. נמשכתי איפוא והלכתי אחריה, כשתדהמת הפגישה עם ידידתי וההתרגשות לקראתה חזקות יותר משמחת הזכיה, שבאה לי בהסיח הדעת, כלומר היכולת להיכנס לנשף וליהנות מכל הטוב אשר בו. הייתי באותה שעה לא רק חרש כלפי כל ההמולה אשר מסביבי. אלא אף עיוור לגבי כל מה שראו עיני, שכן לא ראיתי ולא שמעתי אלא תמורות ומראות וענינים וקולות שלא ממקום זה ושלא משעה זו, אלא מנופים רחוקים מלאי קסמי געגועים ומזמנים שחלפו מדיפי ניחוח חריף של בשמי ערגת נפש. והיה כל זה כרוך בידידתי זו, ההולכת לפני ומפלסת לי מעבר בין המוני האנשים, והיא כאילו אפופה נוגה בוקע מתוך מעטה ערפל זורח. נצטמצמו באותה שעה בתוך נפשי אהבה וקנאה וחלומות וגעגועים וצער וכאב משכבר הימים, והייתי כמהלך בארץ רחוקה, כשאני אוחז בידה של ידידתי ואיני מרפה הימנה. לאמיתו של דבר יכולתי באותה שעה “לוותר” על כל אותו נשף, ולא היה בלבי אלא חשק אחד, שידידתי תוסיף להתהלך עמדי באותם מחוזות רחוקים, ושאהיה אני מוסיף ומחזיק בידה ומשיח באזניה את כל שהוגה רוחי, ולוחש לה כל אותם דיבורי אהבה שמלאו את נפשי. אולם מסתבר, שידידתי זו מעשים חשובים היו מוטלים עליה באותו ערב, וחוץ מזה מן הסתם ידידים רבים לה, שנקשרו אליה במשך הזמן הרב שלא ראיתיה, ואין לי זכות לכבוש ידידותה לי לבדי.
ו
לא קשתה איפוא עלי הכניסה לשטחי הנשף, היינו למגרשים, לגינות, לאולמות ולחדרים, שבהם התרחשו כל האירועים והתבצעו כל הבילויים וכל הבידורים, שנועדו והוכנו לנשף זה, דבר דבר במקומו ובשעתו.
סדר עבודתם של ה“סדרנים”, שומרי הכניסות, כך היה. בעלי מומים גלויים ומפורשים מוכנסים בלי בקורת ובלי בדיקה, ואין חושדים בכשרותם, הואיל ומומיהם נראים לעין. אמנם ידוע בעולם, שיש מזייפים ומתחפשים לבעלי מומים, כדי לעורר רחמיהם של הבריות ולזכות בנדבת ידם. ויש אפילו שמפליאים לעשות בענין זה. לפי עניות דעתי, מן הראוי היה להתיחס לדבר ביתר כובד ראש וביתר הקפדה, משום שהרבה תקלות ונזקים נגרמים על ידי זיופים ממין זה. כל גניבה קשה, וגניבת דעת קשה יותר, בכלל זה גניבת רחמים וגניבת אהדה. ולא זו בלבד, שאותם זייפני-מומים שולחים ידם לכל קופות של צדקה ולכל קרנות המיוחדות לסיוע ולעזר ומקפחים על ידי כך את בעלי המומים הכשרים, אלא שבהיותם, לאמיתו של דבר בריאים ואלימים ונוסף לכך מלומדים במרמה ובכחש, הרי הם נוטלים מן העליה ומן העידית מנה אחת אפיים, וזרועם עומדת להם לתפוס כל נתח טוב וכל ביכורי הצדקה ומשמניה, ואינם משיירים לנצרכים ולבעלי יסורים של ממש אלא שיורים ופירורים בלבד. אולם, כאמור, בעלי מומים גלויים מוכנסים בלי בדיקה ובלי חקירה, ואין שומרי הפתחים עסוקים אלא בבעלי תווים המעידים על מומים נסתרים וליקויים שאינם נראים לעין. לאלה האחרונים הייתי שייך גם אני באותה שעה.
ידידתי שהלכה לפני עברה בפתח בלי שה“סדרנים” בחנו אותה, אף-על-פי שלא נראתה כבעלת מום כל עיקר. נראה, שהיתה מוכרת היטב לממונים על הנשף ולממונים על הפתחים והיתה בעלת פרסום ובעלת זכויות. כשעברה נשארה עומדת מעבר לכניסה פנימה וממתנת, עד שאכנס ואבוא אחריה. רק לאחר זמן הבינותי, כי שאלות ששאלוני בכניסה לא נשאלו אלא לשם בדיקה, אם אין תו זה שעל דש בגדי תו מזויף, שהגיע אלי שלא בדין. אפשר שמתוך מבוכה הייתי מכשיל את עצמי ועונה על שאלותיהם ומגלה על ידי כך, שאין מומי מום, ואזני מלים תבחן, והיא מטיבה לשמוע ולקלוט קולות ודיבורים, ואז ודאי היו מגרשים אותי בבושת פנים, או כולאים אותי לשם חקירה, מאין הגיע לי תו זה של כת חרשים, כדי למצוא שורש הרע והקלקול והשחיתות. ודאי גם שסופי היה רע, שהרי מטעמים של הגינות ומטעמים אחרים לא הייתי מתוודה ולא הייתי מגלה, מי היא זאת שנתנה לי את התו. אבל אירע לי נס באותה שעה, שנעלמו אזני מכל שאלותיהם ומכל דיבוריהם של פּקחים ובדקנים ו“סדרנים” ולא עניתי כלום על כל ששאלו אותי ודברו אלי. עדיין היה לבי מלא מפגישה זו עם ידידתי ועדיין הייתי שרוי כמו בחלום ונמשך כולי אחריה, אחרי זו העומדת ומחכה לי מעבר לסף. כך איפוא הוכשרתי להיכנס פנימה לקחת חלק הנשף.
ז
ידידתי, שבזכותה נתמלאה משאלת לבי ונכנסתי למקום השמחה, אך ראתה, כי עברתי בשלום את הביקורת ואת הסף ולא אונתה לי חלילה כל רעה, מיד נסחפה בהמוני האנשים ובהמולה הרבה ששררה מסביב. גלים של בני אדם, שפנו אליה מכל העברים, הפרידו בינינו, והיא הלכה ונתרחקה ממני, עד שנעלמה כליל מעיני. ודאי שהייתי מתרעם עליה בלבי ומהרהר אחרי מעשיה, שפקחה עלי עינה לטובה והביאתני למקום שחשקה נפשי, ואחר עזבתני בודד עם נפשי. ברם, לא ראיתי צדקה לעצמי לבוא בתביעות ובטענות, שכן ידעתי, כי רבים ידידיה ורבים העניינים המוטלים עליה, המשימות והתפקידים המצפים לה. לא היתה בלבי אלא קנאה בכל אותם בני אדם, שהם בעלי בריתה ושותפים לה בעסקים ובעניינים ונמצאים במחיצתה ונהנים מזיווה. עמדתי איפוא על מקומי שעה קלה, ואחר כך נפניתי ויצאתי להנות את נפשי בכל מה שהיה מזומן לי באותו נשף, בכל אותם מקומות גלויים ומוארים ובכל אותם מקומות אפלים ומועמים, שבהם התקיימו כל ה“הפעות”, ה“מספרים” והבילויים.
בעלי כרטיסים, אלה הנדיבים והנדבנים של כל השנה, עסקנים ובעלי צדקה, כל אותם שידיהם מלאות תמיד עבודה, ורישומם ניכר, ואדנותם ובעלותם נותנות אותותיהם בכל מקום – הללו ישבו כאורחים וכצופים המחכים למה שיוצג לפניהם, או התהלכו חבורות חבורות, מסתכלים על סביבם מתוך זהירות, שלא לגרום הפרעה ותקלה, וקולם נמוך ודיבורם עצור וצעדיהם חשאיים. אפשר שהיתה טינה בלבם, על שהוצאו מכלל פעולה ופעילות, ואפשר שהיו שמחים שהם פטורים מטרחה ומדאגה, והם יכולים להזין עיניהם ואזניהם מכל הטוב באותו נשף שנערך לכבודם. לעומתם היו בעלי המומים הומים וגועשים ונחפזים ממקום למקום בעסק רב, כמכירים בכל כובד העול הרובץ עליהם ובכל האחריות המוטלת עליהם, כערבים להצלחתו של נשף זה, ראשון במינו ויחיד במינו. הם הוסיפו לתכנן ולתקן ולסדר כלים ובני אדם ו“מספרים”, להקדים את המאוחר ולאחר את המוקדם, לשפר ולשכלל מאחורי קלעים ומלפני קלעים. הם המתכננים, הם העושים והמבצעים, והם הנהנים העיקריים, איש ממעשה ידיו וממעשי ידי חברו.
והתוכנית עצמה עשירה ומגוּונת ביותר, מדור מדור ושעשועיו, פינה פינה ותענוגותיה, נגינה וזמרה וריקוד, ומערכונים ומחזות ממחזות שונים. ולא חסרו גם שיחות של חכמה ובמות לוויכוחים על דברים העומדים ברומו של עולם, חידונים של תנ"ך ושאר חידונים וחידודים מכל המינים ומכל הטעמים ומכל המגמות.
ח
הייתי מהלך ממקום למקום וממדור למדור, כדי להנות את עיני, ולא רק את עיני אלא את כל חושי, בכל מיני האמנות והשעשוע והבידור, שהנשף היה משופע בהם. איני אומר, שהסחתי את דעתי מידידתי. אדרבה, היא מלאה את כל חדרי רוחי, וערגתי אליה היתה כרוכה ודבוקה בכל מה שנזדמן לי לראות ולשמוע בדרכי. כל מה שראיתי היה, כמובן, על דרך המותר והמורשה. לא כן מה ששמעתי, שהרי נכנסתי בזכות חרשות, ותו שעל בגדי אפילו העיד על כך. אך כיון שהחרשות היא מום שבמוצנע, ואינו ניתן לגילוי אלא כל ידי בדיקה במכשירים, או על ידי תחבולות מכוונות, הרי ששמיעתי לא עשתה רושם ולא נתגלתה למי שיכול היה לתפסני בזיוף ובמרמה. ואפילו אם נזדמנו בדרכי מכרים ומודעים, הרי היו עסוקים ביותר בתכנו העשיר ובתענוגותיו של הנשף ולא נתנו דעתם על תו שבבגדי, שאינו תואם את מה שהם יודעים בי. יכולתי איפוא להפיק תועלת רבה ממעמד מיוחד זה שלי, שכן רבים לא ראו צורך להסתיר מפני את דבריהם, ובראותם אותי כאילו אינני נמצא על ידם, שפכו את לבם וגילו את מצפוניהם ואת סודותיהם בלי חשש. דברים רבים קלטה אזני באותה שעה, מהם שהכיסוי יפה להם משום דרכי שלום, מהם שכיסויָם חטא משום שלום הציבור. אפשר שחייב הייתי למהר ולספר כמה ענינים ממה ששמעתי לבעלי הנשף, אלא שחששתי לגורלי, שעל ידי כך תתגלה תרמית שבי, ולא יעסקו בענין סיפורי, אלא בי ובמעשי, עד שיוציאוני החוצה ויגרשוני בחרפה מן הנשף. ועדיין לבי נוקפני על שתיקתי באותה שעה.
הייתי מהלך לי ממדור למדור ומפינה לפינה ומשעשע את נפשי בכל מה שנזדמן לי. נקלעתי למקומות מוארים באור גדול ורב, שזהרו בזוהר שבעת הימים, והיו שם קישוטים והידורים ותפאורות של נוי מרהיבי עין. ולעומתם נקרו לי פינות מואפלות ומועמות באמנות רבה לשמחת לבם של מתבודדים ומתיחדים, הן יחוד של עצמם והן יחוד של טן דו, ואף על פי שנראה לי הדבר מוזר ביותר, שבאור הגדול התהלכו לפעמים בני-אדם סגי-נהור ובאפילה גיששו דוקא בעלי עין פקוחה וחדה, הרי השיבותי אל לבי, שהנשף נשפם של בעלי מומים, ואין להתפלא על מידות שהן הפוכות ועל נוהג שאינו כנוהגו של עולם. שכן ראיתי גם חיגרים ופיסחים שהיו משעשעים עצמם ומשעשעים את הקהל במעשי להטים של לולינות, רסוקי צלעות עסקו בהתגוששות, חרשים אמיתיים ניגנו בכלי נגינה שונים, והולכי על קבים יצאו במחול ובריקוד. אפשר שבעלי הכרטיסים, שלא היו שותפים לנשף, תמהו על כך ואפילו סלדה נפשם ממה שראו ושמעו, אלא שכבוד זה שנתכבדו בו והנאה זו שתהיה להם כשישובו לבתיהם ויספרו לידידיהם ולשכניהם נפלאות מאותו נשף של בעלי מומים, שרק מעטים זכו להיכנס לתוכו, והיו נוכחים בו שרים ורוזנים, שגרירים ושד"רים, סגנים וחוגרים – כל זה חיפה על מה שראו עיניהם ושמעו אזניהם, ושוב לא היה הנשף עצמו אלא טפל לעיקר של כבודם והתפארותם.
ט
פעמים הרבה תפסה עיני מרחוק את מראה ידידתי. ראיתי שהיא הרוח החיה בכל מקום שנתגלתה שם. מבט עיניה, בת צחוקה, תנועת ידה או נטיית גווה – דומה שהלהיבו את הסובבים אותה ואת הבאים במגע אתה. היה נדמה לי, שנוכחותה פותרת בעיות קשות, מתירה ספקות, מישרת הדורים ומביאה ללבם של בני אדם שקט ובטחון. נראה, שהיא מופיעה בכל מקום שמתהווית בו מבוכה, שנוצר בו קושי כל שהוא, או חוסר ידיעה כיצד לנהוג, וכיוצא בזה. בכל פעם שנתגלתה לעיני נתלבתה בי תשוקה עזה למהר ולהתקרב אליה, על מנת ששוב לא ארפה ממנה, אלא אהיה כרוך אחריה כל זמנו של נשף. אולם עד שאני עושה כה וכה, חזרה ונעלמה ממני לצד זה או אחר. ודאי גרמו לכך גם היסוסים שבי, שלא נזדרזתי די הצורך, מפחד שמא איני רצוי לה באותה שעה ואהיה עליה לטורח, או שמא אין זה מן הדין לגרום לה עיכובים במילוי התפקידים והמשימות המוטלים עליה, ושאר חששות בדומה לאלו. נסיונותי ללכת בעקבותיה בכוון שפנתה לשם עלו בתוהו, שכן שוב לא נראתה לי. וכשהבחנתי בה לאחר זמן, לא היה זה אלא באקראי, במקום ובשעה שלא פיללתי כלל.
הייתי תוהה על מצבי ועל גורלי. חפצי העז לבוא לתוך הנשף הביאני לפגישה עם ידידתי. הייתי מוכן לוותר על הנשף ובלבד להישאר בחברתה, והנה נעלמה ממני ועזבתני לנפשי. והריני מתהלך כשלבי שסוע וחצוי בין בילויים ותענוגות שבנשף ובין געגועים לידידתי. תענוגות ובילויים זכיתי בהם בסיועה של ידידתי על דרך התרמית. געגועי שהיו כולם על דרך האמת והיו קשורים במישרין בידידתי, לא זכו לסיפוקם ולמילוים.
י
בדרך הילוכי בשטחי הנשף, באולמיו ובחצרותיו נקלעתי למקום אחד, שהיתה שם במה לנואמים. גם זה אחד מבידוריו של נשף, שאין לך נשף שאין בו במה למברכים, לנואמים, למרצים, ולמזכי הרבים בתורה ובחכמה.
במה זו, שהיתה אחד מהסעיפים שבתוכנית, היתה מיוחדת במינה. יכלו להשתתף בה כל בעלי מומים ויכלו לומר את דברם באין מפריע, ולא חל שום איסור על שום ענין ועל שום אדם. היו שם עילגים וכבדי פה שנשאו נאומים ארוכים והיו משעשעים את הקהל בצלילי קולם ובהעויותיהם המשונות ביותר. היו שאלות יוצאות דופן ותשובות שלא מן העניין, שיצאו מפיהם של חרשים, שלא כיוונו בשמיעתם לדברים שנאמרו, וגרמו לרעמים של צחוק ולהנאה של בדיחות הדעת. מסתבר אפילו, שזו היתה תרומתם של חרשים להצלחת הנשף, ושעשוע זה מכוון היה על פי מתכנני התכנית. מטעם זה לא עוררתי כל חשד, שהתעכבתי במקום והטיתי אזני לשמוע, כביכול, את הדברים הנאמרים מעל הבמה, ואפשר אפילו שציפו ממני, שאבוא גם אני לבדח את הקהל בדבר שפתים ובמענה לשון.
בינתיים עלה על הבמה אדם אחד גבוה, בעל זקן צהוב וחטוטרת על גבו. כשפתח את פיו לדבר, ראיתי שאני מכיר את קולו. היה הדבר תמוה בעיני, עד שנתתי אל לבי, שמא הוא מתחפש, ואין מומו מום של ממש. הטיתי אזני לדרשתו, שענינה היה ענייני דשמיא. בהתלהבות רבה דיבר על גן עדן ועל גיהנום, על צדיקים ורשעים, ונתן בהם סימנים מובהקים. הבטיח לצדיקים חיי עולם ותענוגות נצח ותינה גורלם של רשעים הנידונים בזפת רותחת בתחתיות שאול. וכל זה בתוקף ובבטחון, משל יש בידו סוכנות של מעלה, והוא ממונה על חברת ביטוח של מלכות שמים.
איני יודע, מדוע נתעורר בי רוגז למשמע הדברים. אפשר משום שהרגיזו אותי דברי השטות שיצאו מפיו של הדרשן, ואפשר שנתרגזתי בגלל אופן דיבורו שהיה משונה ביותר. ואפשר אפילו – משום מעשה שהיה, שאותו אדם שילם לי פעם רעה תחת טובה. הוסף לכך מה שלבי היה מר עלי, שידידתי נעלמה ממני ולא נראתה לעיני זה זמן רב. לעולם אין אדם יודע, ילידי איזו רוגזה הם פעליו ומעשיו בשעה מן השעות.
יא
כמעט בהיסח הדעת הורמה ידי ברמז לממונה על הבמה, שאני מבקש רשות הדיבור. כשגמר הדרשן את דרשתו, נשלח אלי שליח, שאחז בידי והעלה אותי לבמה. פתחתי את פי והתחלתי לדבר ולהפריך כמה וכמה מטענותיו והנחיותיו של הדרשן. נראה שדברתי במרץ ובתוקף, שכן ראיתי פניהם של השומעים מרוכזים בהקשבה דרוכה. אולם לא עברו רגעים מועטים, ואני הבחנתי בשינוי שחל בפניהם של שומעי. מקצתם הוסיפו להקשיב לדברי, והשאר – קמה ביניהם תנועה ולחשים, ואפילו סימני כעס ורוגז. לא היה הדבר לי מכל וכל, שנדמה לי, שלא אמרתי שום דבר העלול להרגיז את שומעי.
והמהומה בקהל שמסביב לבמה הלכה הלוך וגבור, ואף נקראו אנשים מן הצד, ששומעי טענו באזניהם מה שטענו, עד ששוב לא ישמעו דברי ולא נתפסו כלל לאוזן. חשתי, שלא תוכן דברי מעורר את תגובתם ואת זעמם של השומעים, אלא איזה ענין אחר, שאין לו כל קשר לרעיונותיו ולדברי, והוא בכל זאת קשור בי ובמעמדי על הבמה. ועדיין לא נתתי דעתי על סיבת ההתרחשות, עד שבינתים נגשו אלי שני “סדרנים”, שנקראו למקום, והורידוני מן הבמה, ולא זו בלבד אלא שלא הרפו ממני גם לאחר מכן, אלא החזיקו בי והליכוני אל עבר הפתח. רק אז תפסתי את עצמי במעשה הפזיז שעשיתי, בהתנהגות של קלות דעת וחוסר זהירות. ומעשה שהיה כך היה: אלה מבין הקהל שלא היו חרשים והטו אזנם לדברי ומצאום נאמרים לעניין, התעוררו על כך, שהתו בדש בגדי הוא תו של חרשים, והרי תמיהה גדולה, כיצד הגיעו לאזני דברי הדרשן וכיצד הבחנתי בהם קלות וחמורות, כדי לענות לו ככתוב? מיד נתעורר בלבם החשד, שמשהו אינו כשורה, והואיל וכבר התהלכו שמועות, שרבו המזייפים שהתגנבו לתחום הנשף במומים שאינם מומים, מיהרו לקרוא לממונים על הסדרים ועל החוקים, כדי למסרני בידיהם, שיבדקו אחרי בדיקה מעולה.
יב
אותם “סדרנים” שהוליכוני לעבר הפתח מסרוני לידי “סדרנים” גבוהים מהם, שהחלו חוקרים ובודקים אותי מכל צד. לא הועילה טענתי שנעשה לי נס ונפקחו שתי אזני לשמע דבריו של הדרשן. לא עמדו לי ראיות שהבאתי ממעשים שהיו ומדברי חכמים ומלומדים. כן לא שעו לדברי, שיש לי מומים ממומים שונים, ביניהם אפילו מכובדים ביותר. לחוקרי לא היתה שהות לעסוק בבדיקתם, ואני מצדי לא יכולתי להעיד עלי שום ראש ענף או ראש סקציה של הסתדרות בעלי מומים. היתה רק ידידתי שיכלה להעיד על מעלותי ועל מומים שבי, על זכויותי ועל הדרך שבה נכנסתי לנשף. אולם לא רציתי לקרוא בשמה, כדי שלא לגלות את דבר הסיוע, שסייעה בידי, שלא אֵראֶה ככפוי טובה, אף על פי שמן הסתם לא היו תובעים ממנה, שכן היתה חשובה ביותר ובעלת השפעה, ודברה נשמע ונעשה. ויותר מזה לא חפצתי לחלל את געגועי, שחיפשו אחריה לא לשם תועלת ורווח, אלא לשמה עצמה.
ירדה עלי מבוכה של סבך רגשות, והיו דברי מגומגמים ומקוטעים. מבוכה זו שלי לא נעלמה מעיניהם של חוקרי, ובעטיה הגבירו את חשדותיהם והחלו לחפש בי עוונות נוספים, מלבד העבירה של כניסה לנשף שלא כדין. נראה, שחשדו בי בכוונות כמוסות של חבלנות ושל מזימות הרס, כאילו נשלחתי על ידי חברת סתרים טרוריסטית ל“פוצץ” את הנשף ולהפר את השמחה הכללית. החלו להתחקות על קשרים שלי ועל מעשים שלי מיום שבאתי לאוויר העולם ועד היום הזה. חקרו על קרובים וידידים, ואף אבותי ואבות אבותי לא נוקו ולא הוצאו מכלל בדיקה ומכלל חשד.
נעשתה מבוכתי גדולה יותר ודברי מגומגמים יותר, והלכתי והסתבכתי יותר ויותר ברשת החשדות, ומן הסתם הייתי צפוי לכל רע, אלמלא נזדמן למקום שר וגדול, מראשי הסתדרות בעלי מומים ומראשי מארגני הנשף, שפקד להפסיק את החקירה ולגרשני החוצה. רק לאחר מעשה הבינותי, שרצה למנוע שערוריה ומהומה, מתוך חשש שהדבר עלול לעורר בהלה בין הנאספים, שיתחילו להידחק לפתחים כדי לברוח ממקום של סכנה, ועל ידי כך יעמידו עצמם בסכנה של ממש. וחשוב מזה, שמעו של נשף זה, שהוא ראשון במינו ויחיד במינו, יצא לשמצה ולדראון, וכוונה גדולה של תקנת העולם והחברה והתרבות תהיה בטלה מתחילתה ומעיקרה.
באותו רגע ראיתי את ידידתי ממהרת ומתקרבת לעברי. ודאי שמעה את דבר המהומה ובאה לראות פשר דבר. אפשר אפילו שחשה, כי אני נתון בסכנה, וחשה לעזרתי. משראיתיה נצטללה עלי דעתי ונתחזק בטחוני, שהיא תוציא לאור צדקתי. ושוב לא התקווה לחזור לנשף היתה העיקר, אלא עצם התגלותה של ידידתי לעיני. שוב הייתי מוכן לוותר על הנשף ועל כל התענוגות שבו, ובלבד שאמצא בקרבתה ואהנה מזיווה.
והנה בעוד כפשע בינה וביני, וה“סדרנים” דחפוני החוצה, והשער ננעל מאחורי.
ת“א, תשכ”א
המשיח הקטן / שלמה שפאן
© כל הזכויות שמורות. מובא ברשות בעלי הזכויות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
א
נקראתי למסיבה אחת. איני יודע למה נעניתי לקריאה זו, שהרי בדרך כלל אני מוקיר את רגלי ממסיבות ומחבורות. ואפילו מנהגי זה נראה כיוהרה ומושך עלי טרוניה ותרעומת וגינוי, אין אני יכול לתקן. ואילו אני ניזוק על-ידי כך ומפסיד בעיני הבריות ונדחה מעניינים שיש לי עניין בהם, אין אני יכול לשנות ממנהגי זה. לא כך מסיבה זו, שנעניתי לה, ואיני יודע על שום מה.
מחוסר הרגל של מסיבות ישיבתי משועמם ומדוכדך. אין מסיבה בלא דיבורים שבני אדם מדברים בזה אחר זה באזני המסובים כולם, וכלל הוא שכל המרבה בדיבורים הרי זה משובח. הללו שדרכם לבקר במסיבות ודאי שהם נהנים מדיבורים שהם שומעים, שהרי מראש הדיבורים צפויים להם, ויותר מזה הם נהנים מדיבורים שהם משמיעים, שהרי על מנת כך באו למקום שבאו. נמצא שהקהל כולו דומה לחברה שכל חבריה ערבים זה בזה ונהנים זה מזה ואין פורצים גדר שגדרו לעצמם.
ואילו אני, שאין הרגלי בכך, נשאתי את הדיבורים בקושי רב, ובאתי לכלל עייפות גדולה, נפשי נעגמה עלי, רוחי כבדה בקרבי, ואף על פי שאזני שמעו את קול הדברים, לבי לא קלט ולא תפס אותם. דבר אחד ידעתי, שהכול אומרים דברים שכוונתם לשעשע ולגרום הנאה למסובים, והכול נזהרים ביותר מלומר דברים שיש בהם חשש של חריפות ושל עוקץ ורמז כלשהו של ביקורת ותוכחה. והיו הדברים חלקים ומעוגלים, מנופחים ומוקטרים, נאים לאומרים ונאים לשומעים.
אפשר שבסופו של דבר הייתי מגיע גם אני לכלל שמיעה שבעניין ולכלל עניין מתוך שמיעה והייתי מתגבר על דכדוך וליאות וכובד-רוח שהייתי נתון בהם, והייתי משתווה עם הקהל ונעשה דומה להם, אלמלא קריאה שנקראתי פתאום לקום ולפסוק את פסוקי, היינו שלאת את דברי שלי. לא ידעתי שמנהג מסיבה בכך, שאין מחכים עד שפלוני יבקש לומר את מה שיש לו לומר, ואף אין צורך לקבל מראש את הסכמתו של פלוני, אלא הוא נקרא לעמוד ולומר, בין שיש לו מה לומר ובין שאין לו מה לומר. הואיל ולא הייתי מורגל במסיבות, לא ידעתי שכל הבא אליהן מכין לו מראש את דברו, ולכן אינו שרוי בפחד שמא יהיה נקרא פתאום לדבר, ולא עוד, אלא אם יקרה המקרה ולא יָקרא, כמקוּוה וכרצוי, יהיה מיצר וכועס, ויהיה טוען שכל המסיבה לא היתה כדאית, וכל הדברים לא היו שווים כאותו דבר שהיה לו להגיד, וכו'.
עכשיו נקראתי אני, ונמצאתי בכל רע. גם מפאת ריקות שבלבי ובמוחי, גם מפאת אותו כובד-רוח הנזכר, שלא היה בו כלל משום סיוע להמצאת דברים בו במקום. אילו היתה רוחי קלה עלי, אפשר שהייתי יכול לבדות מלבי דברים להנאתם של המסובים.
נעשה בשרי חידודין חידודין. האדם שקם והכריז את שמי חזר וישב, כמי שגזר את גזירתו ואין כל מקום לערעור ולהתנגדות ולביטול. הוא השפיל את ראשו וישב ישיבה מאוששת, כמי שבטוח שיבוא מה שמוכרח לבוא. שאר המסובים תלו בי את עיניהם והביעו ציפיה ותביעה שהיא מובנת מאליה, ואינה משארת כל מקום להשתמטות ולהתחמקות. הרגשתי פתאום שאני משול למי שנטלוהו אלָמים והטילוהו ללב ים, ואין לו ברירה אלא לנענע את ידיו ואת רגליו כמי שיודע לשחות, אף על פי שאינו יודע מלאכה זו, אפשר הקדוש ברוך הוא יהיה בעזרתו ויצילו ממשברי מים רבים, ואם לאו – ירד תהומות וימצא את מנוחתו על קרקע הים, עד שתגיע שעת תחיית המתים.
באין ברירה ביקשתי סליחה מאת המסובים, שאין עמי דברים כאלה הצריכים להאמר במסיבה, ובשביל לפייס את דעתם ביקשתי רשות לספר להם סיפור-מעשה אחד, שהיה שמור עמי והגיתי בו בזמן האחרון.
נענו לי מתוך סלחנות ומתוך ויתור ומתוך היסוס, שכן בזה הייתי יוצא-דופן ומפיר את הרמוניית הכלל ואת מנהגי הרבים. ואני השפלתי עיני והתחלתי מספר מעשה במשיח הקטן.
ב
המשיח שהגיע לעיר היה קטן ורזה ומצומק ולא עלה בגדלו על ילד מן הילדים. ואין לתמוה על כך, שהרי כמה וכמה יסורים עברו עליו באורך הגלות, וכמהנ המעיטו את חלבו ואת דמו הכבלים שהיה כבול בהם, גם הלחץ והעוני והדחק והמחסור לא הניחו לו לגדול ולהשתרבב ולהתמתח, על כן היתה קומתו נמוכה, ובשרו כחוש ואיבריו מכווצים ומצומצמים.
ומשום כך לא הרגישו בו יושבי העיר, עד שבא לתוך תחומה ונמצא פוסע פסיעות חלושות בתוך רחובותיה. ואף כאן לא הרגישו בו בתחילה אלא הילדים בלבד, “בעבור חושם בם”. כיתרוהו הילדים ושמחו בו. הואיל והם עצמם קטנים נמוכים, לא הרגישו בכך שהוא קטן ומצומצם, אלא חשבו שהוא כשורה, אף לא דאגו לסעדו בסעודה הגונה, להבריאו במאכל ובמשתה, לחזקו ולאששו עד שיתעדן ויתחזק ויתגדל, אלא כיתרוהו מיד והתחילו לרקוד סביבו, וגרונותיהם צורחים ורגליהם שועטות, וכל-כולם מערבולת של מחול ושל צהלה.
הגיעה שמועתו של משיח לאזניהם של זקנים, שכל ימיהם התפללו בציפיה למשיח וכילו ימיהם בדחקות ובעבודת פרך, בדאגות ובצער, ולא בדקו הרבה, אלא נסחפו בשמחתם של הילדים ונצטרפו לריקוד ולמחול, לניגון ולשירה בחוצות העיר, בשוקיה ובכל רחובותיה וסמטאותיה שלה.
הקיפה השמחה את כל העיר מקצה עד קצה. הרוב שמחו שמחה יתירה במשיח עצמו שבא לעיר, ומיעוטם שמחו שמחת עקיפין על שמיטת חובות, מחילת עוונות וכדומה. סוחרים שבהם נהנו שהיתה דרישה רבה למכשירי שמחה מכל המינים, כלים שמשמיעים קול, כלים שמקימים רעש, בדים צבעוניים, סרטים מבריקים כזהב וככסף, שניתלו מקצה גג אל קצה גג והוסיפו זוהר וברק והרהיבו כל עין והרחיבו כל לב בשמחה של משיח.
ואף על פי שהיתה השמחה רבה, לא נעדרו גם המריבות והקטטות, הקנאה והתחרות, החירופים והקללות שחרפו וקיללו סיעה אחת של סוחרים את הסיעה האחרת, משום שנדמה לה לכל אחת שהאחרת זכתה בחלק גדול יותר ברווחים, וכל אחת חשדה בחברתה שהיא תופסת יותר ממה שמגיע לה ומסגת את גבולה ודוחקת את רגליה. שהרי אף בימות המשיח עולם כמנהגו נוהג, ובני אדם זקוקים לפרנסה, וקשין מזונותיו של אדם וכו‘, ויש מקום לקנאה ולתחרות וכו’. גדלה המהומה וגברה האנדרלמוסיה ונתערבבו קולות בקולות – מחול ונגינה וצעקות וקללות.
ובאמצע השוק מעגל לפנים ממעגל ועיגול מחוץ לעיגול, גדולים וקטנים רוקעים ברגליהם וצווחים בגרונותיהם ומגדילים שמחה של משיח. והמשיח הקטן הולך ונדחק ממקום למקום, נפגע מבעיטותיהם של רוקדים, נזרק משורה לשורה. ילדים הספיקו לשכחו וזקנים חדלו להרגיש בו, נפשו עליו התעטפה, ואם קרא בקולו לא היה לו שומע, עד שלבסוף חיפש לו מפלט בצדו של רחוב ותקע עצמו בפינה חשכה, שתהיה לו לסתרה מפגיעות ובעיטות, מרעש והמולה.
אפשר יום אחד יתעוררו האנשים משאונם והמונם ויתנו דעתם עליו, וילכו לחפשו בכל רחבי העיר, וכשלו ימצאוהו יאמרו: אך רימונו הילדים שהכריזו על בואו של משיח! או שימצאוהו מפרפר ויעמדו סביבו מעוררים קינה ונהי על מותו
איני יודע אחרית דבר, אני ראיתי רק את בואו של המשיח הקטן וספרתי את המוצאות אותו בעיר.
ג
לאחר שסיימתי את מעשה המשיח הקטן היה מראה פניהם של האנשים זעום וחמור. לא זכיתי למחיאות כפיים, כמו שזכו להם אלה שדיברו קודם לכן את דבריהם. הגיעו אלי רק הברות קטועות של תרעומת או גינוי. נפלה רוחי וישבתי על מקומי בהרגשה של חטא כבד, כמי שקלקל ברבים ולרבים ואין לו כפרה כלל. הייתי מיצר על עצמי ועל גורלי, על ביש-גדיות זו ועל כשלונות שאני נכשל שלא באשמתי. לא ראיתי תקנה לעצמי, אלא לקום ולצאת מאותה מסיבה.
כשיצאתי לא יצאתי אלא לאונסי, כאמור, ונפלתי לתוך רעש הרחוב, לתוך המולה רבה של בני אדם היוצאים מבתי-המחזה ונכנסים לבתי-המחזה, כמין משמרות מתחלפות בעבודת השעשועים והתענוגות. היה הרחוב מואר אור רב מפנסים גדולים שהיו תלויים בשערי הבתים, על עמודים שברחובות, בחלונות ראווה ובפתחי בתי-השעשועים, אור גדול מאד כאור היום. הואיל והיתה צפיפות רבה על המדרכה, סרתי והלכתי בצידה על הכביש, ועדיין לבי מהומם ונבוך ונפשי מרה עלי ממה שאירע לי זה עתה.
ומשום כך לא הרגשתי, כיצד נכרך אחרי כלב שחור והתחיל הולך בעקבותי - - -
א
שטר חוב אחד מעיק מאד על נפשי. שטר זה – לכלל פרעונו איני מגיע ולכפור בו איני יכול. ניכר, שהחתימה היא חתימתי, אף על פי שאיני יודע מתי חתמתי עליו. אפשר שבאתי לעולם כשכבר אני חתום על שטר זה. אמנם אם אומר כך ילעגו לי. ואפילו אם ארצה לקרב את הדבר אל השכל ולומר: בודאי שכחתי את עניין החתימה יחד עם שכחת תלמודי, בשעה שהמלאך סטר לי מתחת לחטמי, בצאתי לאויר העולם – לא יאמינו לי ואף יוסיפו לצחוק לי. אלא שבין כך ובין כך, תקפו של השטר לא יתבטל על-ידי כך לא לדידי ולא לדידם של אחרים, ואפשר שאף יגדל ויאדיר: הואיל והשטר נחתם בעולם שאין בו רמיה והונאה, הרי החתימה שרירה וקיימת, החוב חוב והתביעה מוצדקת.
בין כך ובין כך, והחוב הזה מעיק על נפשי ביותר, גוזל מנוחתי ומדכא את רוחי. נדמה לי שכל ימי נתונים במזל זה של תביעה מבחוץ ומבפנים. לפרוע את השטר אין ידי משגת. אפשר שכדאי היה לגנוב מעות על מנת לסלק את החוב וליעשות פעם אחת בן-חורין. כך עושים רוב בני-אדם. אולם אני קצרה ידי מלעשות כך, אם משום שאין ידי זריזות באומנות זו של גניבה, אם מפני פחדנות שבי, ואם מפני טעמים אחרים. תורה יש לי האומרת, מוטב לפשוט את הרגל ולא לסלק חובות, מלשלוח יד בממונו של אחר. בני-אדם אחרים יש להם אומץ-לב וזריזות-כפים ואינם חוששים שמא יתָפסו למלכות. אף אינם רואים פגם בעצם מעשה הגניבה. נפשם נוחה להם ומותרת להם ואינה מטרידה אותם בהרהורי תשובה, אלא מניחה אותם במנוחה שלמה. ואני אין לי נחת בעולמי: השטר קיים, לכלל פרעונו איני מגיע, והריני נצתון לחסדם של בני-אדם שלא יזלזלו בכבודי, כמו שעושים למי שאין ידו משגת לפרוע את חובו.
ב
ומה טעם איני מערער על חתימה זו, שאיני זוכר מתי נעשתה, ואיני משתדל לבטל את השטר, אלא שבעצמי אני עוד מחפש לי אסמכתא בעולם שאין בו מיקח וממכר ואין להביא ראיה הימנו?
כל זה משום חלום רחוק שחלמתי בילדותי. פעם הראוני מן השמים פינקס גדול, כולו אומר כבוד של מעלה: כריכתו מפוארת מאד, ודפיו כולם זהב טהור. נהניתי הנאה מרובה למראה אותו פינקס, אף פתחתי את דפיו וקראתי את הכתוב בהם. והיו כתובים שם כל עשירי עולם, גבירים אדירים אנשי-שם. והיו בו מניינות של אוצרות ומטמונים ושכיות-יקר עד אין קץ. והיו רשומים שם כל מיני חשבונות של לקיחה ונתינה בסכומים שאין להם שיעור, וכן תשלומים של חובות ושל נדרים ושל נדבות-צדקה במספרים מופלגים. ועד שאני מהלך בין דפיו של הספר, וכולי לוהט מרוב עניין ולבי נמשך לשמות המפוארים הכתובים בהידור רב ולמניין האוצרות והנכסים המפליאים, בא לקראתי דף אחד, שבראשו הבהיק אלי שמי כתוב מפורש ומעוטר ומקושט קישוטים מרהיבי-עין. והיתה בי מתיקות רבה למראה הדבר, ואף הרגשה של גאווה, שזכיתי להיות רשום בספר אחד עם כל עשירי עולם. ועד שניסיתי לקרוא את הכתוב באותו דף – ניטל הספר ממני, כדרכו של חלום, שמכניס ערגה ותשוקה לנפש ואינו ממציא לה את מילואן ואת סיפוקן. וכשהקיצותי ברוח נפעמת נדמה היה לי, שהספקתי לקרוא רק שורה אחת מאותו דף – והיא שורה של חובות שיש עלי, והם עצומים ורבים לאין שיעור. לא הרהרתי אותה שעה אחרי מעשים של מעלה ולא הקשיתי על התמוה שבדבר, שהראוני את שמי רשום בפינקס של עשירים ולא הראוני אוצרות ונכסים שיש לי, אלא חובות שאני חייב. אפשר תירצתי לעצמי באותה שעה, כי מי שחובותיו מרובים ודאי שעשיר גדול הוא וגם נכסיו מרובים, ובזה מצאתי קורת רוח.
ג
כך נעשיתי מחפש מטמונים. היתה בי אמונה, שאוצר גדול שמור לי ואין לי אלא למצאו באחד המקומות, לגלותו, ומיד יקוים בי מה שנרשם עלי באותו פינקס, ואף את חובותי אוכל לשלם במלואם. איני יודע, מה הכוח הדוחף שהניעני לחפש אוצרות ומטמונים: הרצון לזכות לשם תהילה כאחד העשירים, או הרצון לסלק את חובותי ולמצוא מרגוע לנפשי. בין כך ובין כך הסחתי דעתי מעסקי יום-יום ולא דאגתי לפרנסתי וללחם חוקי.
חיפוש אוצרות מידה היא ולא מידה, מעלה בו וחסרון בו ואין לדעת מה מכריע. בני-אדם נוהגים ללגלג על כך. פלוני רודף רוח הוא, בעל דמיון הוא, טס בשחקים וכדומה כינויים של גנאי. אבל בצדו של גנאי מקננת בלבם חיבה מסותרת לאותו בעל-דמיון רודף-רוח. עם כל הפיקחות של בני-אדם, עדיין מקננת בסתר נפשם אמונה בנס שיכול להתרחש, ואפשר שאותו מחפש אוצרות באמת ימצא אוצר גדול, ואז הרי כדאי יהיה להתקרב אליו. יש גם ששונאים אותו, את מחפש האוצרות, לא על שום ההווה, שהרי בהווה אין היזקו ניכר, אלא על שום חשש של עתיד, שמא ימצא אוצר ויתעשר – ויש לקנא בו. מן הצד המעשי – הרי אין בו נזק כלל, אין הוא דוחק רגליו של שום אדם ואינו מהפך בחסרונם של אחרים, שהרי מגמת פניו אוצרות, אוצרות.
ד
שטר חוב זה כשהוא לעצמו – לא בו נעוץ כל האסון. אדם שחוב מוטל עליו הרי הדבר תלוי בנושיו, בבית-הדין ובו בעצמו. אם נוהגים בו נושיו על-פי התורה ומניחים לו, רגש של הכרת-תודה יש לו בלבו עליהם. ומידה של בושה יש לו כלפיהם, והריהו מאמץ את כוחותיו, עובד הרבה ובלבד שיסלק את חובו. ובית-דין, אם של ישראל הוא,ף ודאי שנוקטים במידה של חסד ודנים אותו לפנים משורת הדין, ולא יבואו לעשות בו מעשה של אכזריות. ואם של גויים הוא – מילא, כאן אין מפלט ואין מנוס. חיבת ראשך למלך.
אבל מה שנוגע אליו, אל עצמו, בזה חלוק העניין: אם חוב של גביר הוא – הרי הוא מעז פנים כלפי כל העולם, ואינו מוחל על חזקתו, חזקת גבירים, אלא נוהג מנהגו ברמה ובגדולה, ואם עני הוא – הרי אין לך דכאון גדול מזה, שלא די בזה שמוטל עליו חוב, הרי כל חייו הם גיהנום של חששות, של בושה, של פחד ושל יסורים, של יראת שמים. לסלק חובו – אין לו. לכפור בו – לא יתננו לבו.
הואיל וחוב גדול רשום עלי, אנוס אני לנהוג מנהג של גבירים, ולהוציא יותר מכפי שידי משגת ומכפי שהכנסותי מספקות לי. ובזה יש הרבה מן היסורים שאין צריך לפרטם ולהביא עליהם ראיות.
צובר אני פרוטה לפרוטה, בשביל שאוכל לשלם בזמן מן הזמנים את חובי. צובר אני במסתרים, שכך נאה לעשות אם רוצים לראות ברכה בממון ובסמוי מן העין. ובינתיים מאמינים לי בני-אדם שבעל אוצרות אנכי, ובאים אלי לבקש נדבה וגמילות חסד. ושוב אין אני יכול לסרב להם ונותן - - -
© כל הזכויות שמורות. מובא ברשות בעלי הזכויות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
א
מן השמים הראו לי בחלום ספר בשם “תפארת עליזים”. היה זה ספר נושן ובלה, שקצותיו נתרפטו ונתעגלו מרוב ימים. נדמה לי, אף חרוך היה בשתים מפינותיו. הדפים היו כהים-חומים והכתב היה כתב-רש"י. השם “תפארת עליזים” עצמו בשער הספר היה מודפס באותיות מרובעות, אבל סידורן וצורתן של האותיות לא היה שווה, ונדמה היה כאילו נתפקקו זו מזו. ועל השער היו הרבה חותמות, כרגיל בספר ישן, ומשום כך לא יכולתי להבחין מה שם המחבר, שהיה נתון בתוך שורות ארוכות של תארים ושבחים, וראשי-תיבות של תארים ושבחים, שקשה היה לפענחם ולעמוד על טיבם.
הרבה יגיעות גרם לי השער, והרבה תמיהות גרם לי שם הספר ומראהו, שהיו כל-כך בלתי תואמים זה לזה. לא העליתי כלום ביגיעתי ולא נתרצו לי תמיהותי, עד שהלכתי אל הפנים מתוך השתוקקות לקרוא בספר המופלא הזה.
כאמור, היה הספר מודפס בכתב רש"י זעיר ומטושטש, ועד שטרחתי וקראתי שתים-שלוש שורות, עמדתי על כך שאין אני מבין את פירושם של הדברים. הלשון לכאורה לשון-הקודש היא, ואף-על-פי-כן מובנם של דברים אינו מחוור לי כלל. ידעתי שיש חכמה נסתרה, שפירושן של מלים בתוכה אינו כפשוטו, ופעם אף עסקתי בחכמה נסתרה זו, וניסיתי איפוא לעשות שימוש בה, בקריאת הספר הזה. העליתי במוחי מילון שלם של ערכי-כינויים, של תארי-סמלים ועניניהם, והתאמצתי לתרגם את הספר על-פי המילון הזה. ולא יצא לי כלום. עד שחלשה דעתי עלי והתקשיתי על דרכי גבוה, שמראים לי ספר מעורר ענין רב כל-כך, ואין נותנים לי לקרוא בו ולהבין את תכנו. והיתה זאת לא חולשת דעת בלבד, אלא ההרגשה הלכה ועברה להרגשה וצער שאין לתאר אותם.
ב
לאחר שנתיאשתי מקריאה בספר זה ומהבנה בו, סגרתי אותו והנחתיו במקום שהנחתי. בלב כבד יצאתי משם, בצמאון שלא נשבר, ובראשי מצלצלות רק שתי המלים בלבד: “תפארת עליזים”, שתי המלים היחידות שהיו מובנות לי, ועם זה כל-כך מוזרות בצירופן המשונה. היתה זו שעה של לא יום ולא לילה, מין אור כהה העטה את העולם ונסך על כל ההוויה פחד וקסמים גם יחד, מוראות ומראות-פלאים המושכים את הלב. אפשר שהייתי שוקע בהרגשת שעה זו והייתי צולל בה, אלמלא אותו עוגן מופלא ששמו “תפארת עליזים”, שהחזיק בי ושימש לי מורה דרך בדרכי ובחיפושי, שלא ידעתי מה הן. הואיל ולא ידעתי היטב מה אני מבקש, את “התפארת” או את “העליזים”, או את פתרון הצרוף של שניהם. “תפארת” ידעתי אינה אלא מין אידיאל רחוק, שאין להיאחז בו. “עליזים” ידעתי, ישנם בצורות שונות ובזמנים שונים, אלא שאין להתיחס באמון יתר לעליזותם. ואפשר שאין זו אלא עליזות מדומה. והצירוף כולו מוקשה, הואיל ואינו בנמצא כלל, או שהוא מיותר מפאת הכרחיותו, שהרי מותר לומר שהתפארת לעולם שרויה במקום של עליזים.
© כל הזכויות שמורות. מובא ברשות בעלי הזכויות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
שלושה סיפורים קטנים [הצו; מתי; איה] / שלמה שפאן
© כל הזכויות שמורות. מובא ברשות בעלי הזכויות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
הצו
היתה אשה, אשה.
רק במקרה פגשתיה על דרך חיי – היא היתה מן הצד.
כאילו קראה לי: בוא אלי רגע מעמל דרכך. ואני סרתי אליה. – עוד היתה הדרך ארוכה-ארוכה. העין חתרה למרחקים, והלב איווה את האופקים הסמויים.
ודומה גם, כאילו לחשתי לה: רק רגע קט אשהה פה אתך, כי עוד רחוקה לי הדרך, ועלי לרוץ בה אל הבלתי-ידוע. ומתוך הכנעה ושתיקה קיבלה את דברי. השלימה עם גורלה ועם גורלי. רגעי מנוחה היו הרגעים המעטים אשר ביליתי אצלה, ולא פעם זכרתי אותם בברכה על שפתי.
עזבתיה והמשכתי את דרכי, הסוגה בקוצים, אל המרחקים הבלתי ידועים. ואותה, את האשה, שכחתי.
עברו שנים. בתוך חדרי אל שולחני ישבתי מורכן-ראש לתהומות נפשי.
היה רגע של משבר. נפסקה פתאום הדרך הרגילה.
זע האוויר ורעד – תהיה סערה, אשר תטלטל אותי אל משטחי חיים אחרים…
והלב מנחש בחרדה: מה נושא הסער בכנפיו?…
אני עוצם את עיני ושומע את רעש ההריסות על סביבי. והלב מפרפר וחותר להגיע עד חקר מסתרי הבאות…
דפיקה על הדלת וגלויית-דואר מצוירת מושטת לי.
בתוך תא נזירים מקומר, על-יד שולחן עמוס ספרים ומגילות, יושב אדם צעיר בעל פנים ענוגים וחיוורים מאד, ראשו מורכן, ומבט עיניו העמוקות תוהה ומלא יגון. ממולו, מן החלון הגבוה המקומר, מופיעה דמות בעלת-כנפים, פורשת כפיה אל האדם הצעיר ובפיה כמו בשורת גורל קשה - - - ושם התמונה: “רד אל עמק הבכא”!
ומן העבר השני רק שתי מלים: ברכת אהבה שלוחה אלי ממנה, מן האשה…
היתה אשה, אשה.
אני רק לרגע סרתי לנוח בצלתה ושכחתיה.
והיא אהבתני אהבה נצחת.
ורחש אהבתה שלוח אלי, רחש אהבה עזה, הלוקחת לה קרנים למשול ולכוון את גורלי גם מבלי ידיעה ורצון.
אין יודע את הקשר אשר בין הרגע והגורל.
אי מזה עין צופיה, ולב רוטט. וממנו נשאת אלינו ברכת-שלום, או מארת-זעם – ואנחנו לא נדע.
אין יודע את החוטים החבויים, המקשרים במרחבי החיים קטנות וגדולות…
אני אוחז את הכרטיס המצויר בידי.
יודע אני כי צו הגורל הוא זה. פקודה היא גם גבור הסערה, עם שעת-משבר.
ורגע כאילו תפסתי את כיוון הרוח והבינותי לנשיבת הסערה.
ברכת-אהבה שלוחה אלי מעמה, ומבלי ידיעה – גם הצו הזה.
אני אוחז את התמונה בידי, ולבי חוזה, חוזה את אשר לא נתן לו לחזות.
ירדתי ל“עמק הבכא”.
תו הותווה וציונים הועמדו, ואני בדרך זו אלך… יש אשר קמים לתחיה רגעי האשר שביליתי על-יד האשה שנקרתה על דרך חיי – ואתגעגע להם.
אולי זהו כל חפצה ממני!…
לו ידעתי את הדרך אליה, הייתי הולך - - -
אולם הדרך ההיא זה כבר ניטשה, אבדה – אין תשובה…
לבי מתכווץ מכליון ציפיה.
מתוך שתיקה השלמתי עם פקודת הגורל ובדממה נשאתי את העול הכבד על שכמי –
אבל נפשי כמהה לגאולה.
והלב מתכווץ מכליון ציפייה: צו-גאולה נכון לי – ואני לא אדע מאין יבוא…
שוב פעם אני מאזין לנהם הסופה, והלב מנחש – תהיינה חדשות…
על רחש-אהבה תינשא אלי בשורת-גאולה עם זיו בוקר רענן - - -
מתי
היה לילה קודר. נשבה רוח עגמנית-בוכיה. הגיחו ממחשכים צללים איומים. מתי היה הדבר הזה? ומפני מי ברחתי? אבל הפחד היה גדול מאד. ונפשי קפצה מרוב הפחד. על סביבי היו הרבה אנשים, אולם אף אחד מהם לא נשא בלבו נטל-אימה גדול כזה.
מי רדף אחרי?
ואני מלמלתי לעצמי: הבלים, הבלים – והחשתי את צעדי.
ואני הן ידעתי ברור: לא יהיה מה שלא צריך להיות. לא יבוא הדבר, אם לא הועד לי.
ועוד ידעתי: ישנה עין צופיה והיא רואה הכול.
אבל נשמתי בקרבי קפאה, התאבנה, נדמה מרב הפחד. לבי דפק במהירות גדולה ודמה להתפוצץ.
מתי היה הדבר הזה?
ילדה קטנה, כבת שבע, עיכבתני בדרך: - בבקשה, אדוני…
ילדתי החביבה, איני יכול לדבר אתך. אני צריך למהר, לרוץ, לברוח.
-בבקשה אדוני…
ילדגתי הקטנה, אני ירא, ירא מאד. בלבי הפחד הגדול…
-בבקשה אדוני…
והילדה הקטנה שאלתני לשעה. “מה השעה?”…
הילדה הקטנה חפצה לדעת בדיוק את הזמן.
לא, לא אדע. בשום אופן איני יודע את השעה, את הזמן… חכי… אני מקמט את מצחי: כן, מה השעה באמת?…
את מחכה לתשובה….
לא, ילדתי הקטנה. סלחי לי בטובך הגדול, בטוב הילדים שלך – אולם את השעה איני יגול להגיד לך…
הוספתי לרוץ…
איה
הפעם לא ידעתי את המקום.
השעה פעמה באזני, פעפעה בקרבי, ניתזה ממבט עיני. שעה זו, שעת ערב, קלחה בדמי במהירות ובשטף: עשר שעות. שמעתי את הולם העורקים ברקותי: תיק, תיק, תיק… עשר. הרימותי את רגלי, והן מנו מעצמן, בחזרן בכל פעם: עשר, עשר. שומע אני את כל השעונים בכל הבתים מצלצלים בקולות שונים ובניגונים שונים: אחת, שתים שלוש, ארבע, חמש… עשר…
הנה אני רואה את כל הילדים, המביטים אל השעונים בתמהון גדול ומונים אחריהם בעצירת נשימה; עשר שעות, הנה אני מאזין לקולן של כל האמהות, המזהירות את בניהן לשינה: כבר עשר שעות, ומחר צריך להשכים קום.
אולם את המקום לא ידעתי. דפקתי בדלת, או לא דפקתי? השמעתי קול מדבר אלי, או לא שמעתי? ההוצאתי אני בעצמי איזה מלים מפי? –
אפשר, אפשר.
ואני כבר ברחוב, וברחוב אין איש.
– רבונו של עולם, לאן באו פתאום כל האנשים?…
כמו מן האדמה צץ זקן אחד, והוא שאלני לדרך, לרחוב.
– מה אתה רוצה ממני, הזקן?
“כן, יאמר לי, אדוני, את שם הרחוב ואת הדרך אשר אלך בה”.
זקן, את השעה אני יודע – כמדומני שהיא פועמת ומכה במוחי. – אולם לא אדע את המקום, את הדרך.
הזקן הביו אלי תמה.
האם באמת אמרתי לו את השעה במקום שם הרחוב?…
בוודאי רק פרי דמיוני הוא זה.
ירושלים, ניסן תרפ"ה
א
הגיעה השעה, שאנסה לברוח מן הדמות שדבקה בי. זה כמה זמן דמות אחת גדולה וכבדה נכרכה אחרי, והיא מעיקה עלי ומדכאה את רוחי. היא נושאת בתוכה תוגה גדולה והיא משרה אותה על נפשי. הגיעה השעה שאנסה לברוח מפניה.
אבוא לירושלים,זו אשר אהבתי, אולי בה אוכל להשתחרר משיעבודה של אותה דמות. ירושלים ממרקת לא רק עוונות וחטאים. אפשר שאטבול המעיינות הזוהר שלה ויסור מנפשי כל אשר דבר בה, ותשוב להיות מצוחצחת וממורקת וטהורה, כמו שיצאה מתחת כיסא כבודו של הקב"ה.
אהבתי מאד את ירושלים, אף כי לא שרתי לה שירים, לא סיפרתי עליה סיפורים, לא פיארתי את שמה במעללי ומהללי. על כן אני שותק תמיד, כשידידי מדברים בשבח ירושלים. להם הזכות ולהם הרשות. אחד כתב עליה שירים נלהבים ואחר העלה אותה על ראש כתיבתו והשלישי שפך דמו עליה. אני איני מתערב בשיחתם, אלא לוחש לעצמי בלי מלים ואף בלי ניד שפתים: אהבתיך, ירושלים.
ב
ובתוך ירושלים אהבתי שלושה, ואליהם כלתה נפשי: הכותל המערבי, הסופר היושב בה והנערה היפה. בתחילה הסחתי את דעתי מן הכותל המערבי. כל ירושלים היתה חביבה עלי, רחובותיה השקטים, בתי-האבן שלה, שנתנסו בנסיונות קשים ועמדו בהם, אנשיה היפים, שחן של נימוס ושל דרך-ארץ שרוי עליהם. התהלכתי ברחובותיה, שנראו לי כמנמנמים אחרי יגיעה קשה וטורח רב. בהנאה מיוחדת הצצתי בערב לתוך החלונות המוארים, אל המרפסות השלוות, החוסות בצל אילנות עבותים, וגנבתי צלילים משיחת גבר ואשה, או מראה תמונה תלויה על הקיר הצח מול פני הרחוב. כמה לשונות נשמעות בירושלים וכולן צלילן כצליל לשון הקודש. לשונות נכר איבדו כאן את עוזן, את חוצפתן, את תקפן, ונעשו רכות ונכנעות והתאימו עצמן לאוירה של ירושלים ולניגונה של לשון הקודש, לרוחה ולרוחותיה. ודיבור הנשים מצלצל בה בנעימות וברוך מיוחד, כמנגינה עתיקה, כשיר-תפילה וכזמר-אהבה ישן. גם התמונות שעל הקירות, אף-על-פי שרבות מהן תמונות נכר הן, נדמה כאילו קיבלו מרוח הריה וצבעיה וגוניה של עיר הנצח, עמעמו את צבעיהם והתאימו עצמן לצבע האוויר והאור של ירושלים.
התהלכתי איפוא ברחובות ירושלים עד כאב רגלים ופיק ברכים, בשביל שאשבע את רוחה הטובה, השליווה והמרגיעה, עד שרגע אחד נשארתי עומד על עָמדי והרגשתי כי חסר לי הכותל המערבי, ולא די לי בבתים היפים ובארמונות המצוחצחים והמבריקים, שניתנו ליהנות מהם.
ג
השעה היתה שעת השקיעה של מוצאי שבת. בשנה שמת אבי ז"ל עשיתי לי מנהג לרדת אל הכותל המערבי במוצאי שבת. בשעה זו אהבתי לרדת אל הכותל ולקלוט לתוך נפשי את קולות התפילה, מנחה של שבת ומעריב של מוצאי שבת. מין ניגון מיוחד, וטעם מיוחד היה נתון בתפילה זו ובישישים אלה, שהתגברו כאריות וצווחו את תפילתם בקול צרוד מתוך כליון-הנפש ומתוך הצער על פרידת השבת, על פרידת הנשמה היתירה מן הגוף, ממש בכייה ויללה והתיַבבות על פרידת הנשמה.
אותה שעה עלו בזכרוני כל אותן שהיות ששהיתי על-יד הכותל המערבי, בתפילת כל-נדרי או בתפילת נעילה, בלילי תשעה באב או בלילי הושענא רבה. והיו הלילות לילות עמוקים, לילות ירושלמיים, באותם שמנים רחוקים, כשהפחד עדיין לא השתלט על העולם ועדיין היתה בטיחות כלשהי בדרכים ואפשר היה להתהלך בכל השעות ובכל המקומות. במר רוחי ובצר ללבי באתי לכבוש את ראשי בתוך האבנים, והללו תמיד דברו אלי בלשון עתיקה ומסתורית, אף דומה היה שאני מבין אותה ואת רמזיה.
בשנים כתיקונן, כשארובות השנאה עוד לא נפתחו וזרמי המשטמה והרשעה טרם שטפו את העולם הגדול ואת העולם הקטן שלנו, הייתי יורד לעיר העתיקה בלילות ירח. וזכור לטוב רעי ודידי, שהיה מוליכני בסימטאות הצרות והמעוקלות, עד שהיינו מגיעים בסופן של נדודים אל הכתל, לראותו בנוגה הלבנה במילואה ולהרגיש אחד משישים של חסד השכינה השרויה עליו. ובאותן השעות היה לבי רוחש תודה ותהילה לאֵל חי, שזיכני לגילוי-שכינה כלשהו. רגעים אלה תלא כל לשון לתארם, ומתיקות זו של התעלות הנשמה ושל משקה-נשיקתה בצחות מרומים ובקדושת נצחים לא אוכל למסור בעטי הדל.
ולמן אותם ביקורים תכופים על-יד הכותל המערבי נעשיתי דבוק בו ומתגעגע עליו כל הימים, ולאחר שנים הרבה שבעוונותי נעקרתי מירושלים ושוב לא ישבתי בה ישיבת קבע – הייתי חוזר אל הכותל כל פעם שנזדמנתי לעיר הקודש. ואין צריך לומר, כיוונתי להיות על-יד הכותל ביום הזכרון לפטירת אבי.
ועתה עמדתי במקום גבוה הצופה על-פני העיר העתיקה, ועיני תרו לקבוע את מקום הכותל, ונפשי כלתה אליו במאד מאד. דמותה עלי ירושלים כערופה, ככרותת ראש, באין הר הבית עמה ובאין עמה הכותל, התומך את הר הבית כולו. זכיתי והייתי מבקר תכוף גם בהר-הבית – תלמידים ערביים היו לי בירושלים מבניהן של המשפחות המיוחסות, אלה שקבר דוד נמצא בתחום נחלתן ואלה שהיו משרתים בקודש במסגד הגדול, והללו הביאוני לכל פינות-היקר בירושלים, ובתוכם גם להר הבית ממש. והייתי מהלך בו ומהלך בו, יורד לאורוותיו של שלמה המלך, שזכיתי להיקרא בשמו, ועולה אל ראשי הצריחים, שמשם קורא המואזין את המאמינים לתפילה, והגעתי אפילו עד אבן השתיה, שאומרים עליה כי היא המזבח שעליו נעקד יצחק אבינו, ומיששתיה במו ידי. מה אומר ומה אדבר. אילו הייתי אדוק במצוות, הרי אסור היה לי להגיע לאותם המקומות. אבל נפשי אמרה לי, כי זכות זו שנתגלגלה לידי – אינה בגדר נסיון ומוקש ופיתוי, אלא מתת מאלהי השמים, שראה בעניי ורצה לפצותני ברגעים של הנאה עליונה ושל שמחת נפש עילאית. נדמה ליף במלוא העולם כולו אין כטוהר וכיופי הנסוכים על הר הבית. ומוטב שלא ארחיב את הדיבור על כך.
עתה עמדתי וציפיתי מרחוק אל מקום הר הבית ואל מקום הכותל המערבי ונפשי יצאה אל המקומות הקדושים. מי יתנני לנשק את אבני הכותל,מי יתנני ללטף את קמטיהם ואת חריציהם, מי יתנני מעביר ידי על חלקת פניהן, שנתהוותה במשק דורות רבים על-ידי ליטוף יד, נשיקת-שפתים והבל-פה של דורות.
הרבה פעמים היתה אשתי מלווה אותי אל הכותל. היא היתה אתי באבלי על מות אבי והיא היתה אתי בלילות מוצאי שבת על-יד הכותל המערבי. והיא עמדה בסבלנות בין הנשים הבודדות, שנזדמנו באותה שעה לשפוך מרי שיחן ודמעותיהן על אסון ועל מחלה ולפלל תפילה קורעת לב. עמדה אשתי שעה ארוכה וחיכתה לי, ואחר-כך אחזה בידי והלכה אתי בדומיה בסימטאות הצרות, והוליכתני במקומות שהיו מוכרים לה היטב. הוספנו לשתוק בשעה שהריח הכבד של הבשמים בשוק הבשמים אפף אותנו, וכן הוספנו לשתוק ברחוב השלשלת, בשוק הפיקות והירקות. לפעמים טעמנו מדברי-המתיקה ומן הפירות שבני-ישמעאל מכרו לנו, אבל טעימה זו גם היא היתה עלופה שתיקה, כשל מי שמהלך בארץ של חלום ואגדה, אף-על-פי שמסביב צרחו הגרמופונים מפתחי החנויות.
ד
ועכשיו, כשעמדתי בשעה שלפנות ערב עטוף זוהר השקיעה ונועץ את עיני במרחקים ומבקש להתקשר במבט עיני עם הכותל, נגש אלי ידיד צעיר מגיבורי ירושלים ונכנס אתי בשיחה. בתחילה היתה בלבי טרוניה עליו, שהפסיק את הרהורי והתיחדותי עם הכותל. אבל לאחר שסיפר לי כמה סיפורים ממעשיו וממעשי חבריו, מנסיונות שנתנסה בהם, ומפגעים שעמד בהם, סלחתי לו בלבי ונהניתי ממנו הנאה מרובה, וחשבתי לעצמי, כי הקב"ה בוודאי שלחו אלי בכוונה בשעה זו שנפשי היתה עגומה, שאמצא נוחם ופיצוי בעניינים של שעתנו, ואראה בנחמה שבאה עלינו ברחמי שמים. מעשים שסיפר לא כדאי לחזור עליהם, שכן הרבה נכתב והרבה נאמר על גבורתם של בני ירושלים. ואם נופה של ירושלים לנו הוא, הרי זה הודות לאותה גבורה. סופר אחד סיפר את גבורת אנשי סטלינגרד, טמי הסופר שיספר את גבורת אנשי ירושלים העולה עליהם?
ובייחוד שמחתי על סיפור אחד שסיפר לי על מכר אחד בא בימים, שלבש בגדי צבא וליווה את הלוחמים, וסיכן את נפשו וחיפש צרכי אוכל למענם, וסיבב אותם כאב את בניו ודאג להם כאם הדואגת לילדים. אינו דומה סיפור שמספרים לך על מי שאינך מכיר לסיפור של גבורה ושל מסירות שמספרים לך על מי שאתה מכיר ולא חשדת בו שגיבור הוא. נפשך מתעלית ודעתך טובה עליך, שזיכה אותך הקדוש ברוך הוא במכרים וידידים כאלה, ומהם אתה מקיש על השאר.
כשניתקתי ממקומי באו לקראתי שני חיילים עם שתי חיילות, שני זוגות שהתהלכו חבוקים. ברכתים בלבי ושמחתי באהבה זו שהם אוהבים זה את זה, אף-על-פי שאין דעתם נתונה לכותל המערבי.
© כל הזכויות שמורות. מובא ברשות בעלי הזכויות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
נעימה ומרגעת היתה הישיבה בחורשה בבוקר קיץ שקט זה. השקט והמרגוע התמזגו מזיגה מלאה עם הרחש הבלתי פוסק עם רשרושם ותנועתם של יצורים שונים. צפצוף הצפרים שניתרו “מבד אל ענף”, קטנות וגדולות, חינניות מלאות גראציה וזקנות מסורבלות כסבתות טובות מילא את חלל האוויר מבלי לפגוע בשקט, מבלי להפר אותו. ולא רק הזמזום והצפצוף אלא גם מראה העינים היה משמח, מרגיע, משעשע, ממלא את הלב נחת, שלווה, אהבה.
הנה למשל הלטאה שצבעה כולו צבע העץ שהיא מטפסת עליו בזריזות, בגמישות, בחן. הנה היא זוקפת את ראשה לחלל האויר ומאזינה. למה היא מאזינה? וראשה נראה כזיז בולט על הגזע ככל שאר הזיזים המחוספסים.
והנה זיקית על גבעול ירוק, תמימה, שמנמנת, צחה וענוגה, תאוה לעינים, והלב מתמלא אהבה לכל היצורים האלה הרוחשים סביבך, חיים את חייהם, מתעלסים להנאתם, לחמימות.
והיד מושטת מאליה אליהם, לאחוז, וללטף, לרמוז על אהבתך אותם, על רצונך על כל מה שלבך רוחש להם.
אבל הם זעים, נרעשים, בורחים ומתרחקים! רב החשד בלבם, רב הפחד, העולם מלא מזימות, מחשבות רע, התנכלות והתנקשות, בכל אורב האסון, הסכנה, עליך להיות דרוך תמיד עומד על המשמר – אַל אמון, אַל תמימות, אַל התמכרות…
וצר לי, צר לי מאד, שאין לי לשון להסביר ליצורים האלה את מה שאני הוגה בלבי, את אהבתי ואת רצוני הטוב, לקרוא אותם אלי, לשם לטיפה, עידון, חיבוק, להסביר להם, שלא אויב אני ולא זומם רעות. אבל אין לנו לשון משותפת.
© כל הזכויות שמורות. מובא ברשות בעלי הזכויות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
קטונתי מכל החסדים / שלמה שפאן
© כל הזכויות שמורות. מובא ברשות בעלי הזכויות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
יום אחד הייתי זקוק למקום של תפילה ונמצאתי במקום שהתפילה אסורה שם. אין זה מענייני לספר כאן על מה צריך הייתי להתפלל, ואין זה מענייני לספר כאן על שום מה אסורה היתה התפילה באותו מקום. די אם אומר, שצרכי שלי היה ודאי, והאיסור שבמקום היה ודאי.
נתגלה לי, שאף-על-פי שיש איסור, קיים מקום-תפילה במסתרים, ויש שמתכנסים שם בשעות קבועות. החלטתי לילך לשם, אף-על-פי שלא היתה לי כל ידיעה היכן נמצא אותו מקום. לא יכולתי לשאול שום בריה על כך, שמא אסכן את עצמי, ואף אילו הסכמתי לסכן את עצמי בשאלתי, מסתבר ששום אדם לא היה משיב לי תשובה של ממש, מחמת סכנה לעצמו. לא נשתייר לי אלא ללכת אחרי לבי ולחזור אחרי אותו מקום, שהיה בהעלם גמור, שהרי לוותר על צרכי לא הייתי יכול. היתה נפשי נתונה במצוקה גדולה, וצער זה שהצטערתי לא היה לי אפילו לפני מי להשיחו.
וכך יצאתי לדרכי והלכתי כמה שהלכתי, ודומה הייתי למי שמהלך בעינים עצומות ואין לו הבדל לאיזה צד יפנה. עד שהגעתי לפרשת דרכים ומצאתי שם אשה ותינוק, זו פונה לצד וזה פונה לצד אחר. ידעתי ששניהם אין דרכם לילך למקום של תפילה, אף-על-פי-כן החלטתי ללכת אחרי האשה, כדי שתהיה לי לעזרה בשעת הצורך, אם אמָצא, חלילה, בצרה ובסכנה. ואפשר שבלי יודעים הגיע לי ממנה ריח של תפילה תמה ונאמנה ונמשכתי אחריה.
תמהתי על עצמי, על בטחון שבי, שהלכתי בלי תהיה ובלי נדנוד כל-שהוא. כמי שהולך במישרין למחוז חפצו. והואיל וכך היתה הליכתי, הרי שכמעט לא חשתי בכמה וכמה מניעות ומכשולים שנקרו לי בדרך. עברתי בשלום בורות ושיחין, גדרות ומחיצות, ולא אירעו לי עיכוב ושהיה, עד שהגעתי בשעה הקבועה, בשעת בין השמשות, לאותו מקום שהיה רצוילי.
והאשה שהלכתי בעקבותיה נצבה מן הצד, כמי שמוכנה להמתין לי עד שאסיים תפילתי.
נכנסתי לאותו מקום ופתחתי ואמרתי: קטונתי מכל החסדים. מהו חסד? כל שבא בלי יגיעה ובלי טרחה, אלא כדבר המיועד לך והמזומן לך, כשרגליך ערבות בעדך ומוליכות אותך למחוז חפצך ואין אתה זקוק לשום חקירה ודרישה, והנך מגיע בשעה הנכונה בלי מוקדם ובלי מאוחר, דומה כאילו היו המקום והזמן והעניין מצפים לך ומחכים לבואך הבטוח. ומתחוור לך, שכל הגלגלים לא נסתבבו אלא לשם אותו עניין שלך וכל הצינורות לא נתכוון אלא לאותו שפע, שהיית זקוק לו.
עמדתי בין שאר המתפללים, ושפתי נעו:
קטונתי מכל החסדים
תש"א
נפש… / שלמה שפאן
© כל הזכויות שמורות. מובא ברשות בעלי הזכויות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
(אגדה)
האדם הצעיר הלך מורכן ראש, ובעיניו העמוקות נשקפו געגועים עזים מאד. הוא הלך והתקרב אל הגן.
היו צהרי קיץ. השמש שפך את זהבו למכביר, ויתגאה בלבו, כי אין דבר בכל העולם אשר יעמוד בפני שרב זהבו. דומם עמד הגן, כמו מתעלף בעדנת הצהרים, ובין צאליו הרוויים רעדו פתילי הפז של השמש. הפרחים התנוססו בכל צבעיהם העדינים, והיו מהם דומים לתינוקות ומהם דמו לנשים מפוארות, וריחם ריח בשמים דק ומשכר. עצים זקופים בעלי גזרה מחוטבת וצמרות גאיוניות התנועעו בתנועות רבות-חן, כמו ביקשו לגרות ולשבות לבבות ביופיָם המלא. ומבין צמרות העצים נשקפה התכלת, תכלת רוגעת ומזהיר. בעלי הכנף צפצפו בציבור וביחידות, וזמרתן הערבה נישאה בין בדי העצים הירוקים.
האדם הצעיר בא בשער הגן, ראשו מורכן ועיניו מלאות צער וגעגועים. הוא עמד רגע ומלבו פרצה אנחה ממושכת.
אחר נגש אל הספסל הראשון, סמוך למבוא, ויצנח עליו. האנחה באה אל תוך הגן, אולם לא אבדה בדממת הצהרים ובזמזום הצפרים, ולא טסה על כנפי הרוח הקליל לאפסי מרחקים. האנחה נישאה בתוך הגן חיה, מובדלת מכל הסובב, מבלי יכולת להתמזג עם הטבע העומד במלוא שגשוגו. היא נשארה גוש זר מעבר לתחום של צהרי-הקיץ בגן.
אז היתה מבוכה קטנה בגן, ואחריה קמה התרעמות קלה, והיא הולידה המולה דקה. מהו הדבר, המוליד בלבו של האדם אנחות, וקורא להן לצאת לאווירו של אותו עולם, אשר האנחות זרות לו?…
והתחיל הוויכוח.
הפרחים אמרו, כי ריחם הוא המשכר אותו ונוסך עליו רוח עיוועים ומביא מצוקת-תשוקה לתוך חזהו.
קרני השמש עליזי-הגאווה גזרו את לבב סוכת העצים הירוקה במשובת פזיזות, הרעידו את פזם על שיח נמוך, עומד נשען אל הגדר, והטיחו כלפי כל הגן:
רק זהבנו מביא חשק בלבו! והחמדה הזאת, אשר יחמוד את זהבנו, תציק לו ותעכר את רוחו.
הרוח הקליל, יליד מרחבי דרור רחוקים, חיווה את דעתו דרך אגב, כי הגעגועים אל המרחק ואל המרחבים הצרורים בכנפיו – הם-הם שבאו אל לבו של האדם וימלאוהו, ויצר לו.
והצללים אף הם זעו רגע, מבלי יכולת שלא להתערב בכל העניין הזה זזו ממקומם, כמו תרו אחרי מקום אחר נוח לרבצם, וילחשו על אוזן האדמה בלחש-קטיפה:
רק אנו הסיבונו בעקת לבו של האדם, אשר ירדוף תמיד אחרינו ולא ישיגֵנו.
גם הזמיר רצה לומר דבר: אולי שמרתי הערבה והענוגה היא המושכת לב האדם? אבל הוא לא יכול להפסיק את סלסול ה“קדושה” שלו, ובמקומו התערבה בשיחה חיפושית, אשר את לבה אכלה קנאה קשה כשאול, על כי החסירה אלהים מעלות טובות, היא כיסתה בכנפיה השחורות על גופה ובצניעות רבה, קימצה את שפתיה ואמרה בחנופה מתוקה ובכוונה לפגוע בעקיצה בכל יתר המשתתפים בשיחה:
רק קול הזמיר לבדו גרם לכליון-נפש האדם, ורק הוא בזמרתו הערבה הוליד את האנחה בלב האדם.
מן הצד עמד עץ זקן, רב-פארות ועב-צמרת, אשר מבעד לסבך ענפיו ועליו לא חדרה אף קרן-שמש אחת ולא חוט-כסף אחד של הסהר בלילה. זקן מאד היה העץ. בלילות לא יכול לישון ועליו הרחבים רעדו תמיד. העץ הזה היה לו לזרא כל הוויכוח הטפל של פרחחי הסבכים והבריות השונות, וישתק אותם במנוד ראש מתוך המיה ורוויה. הוא ידע את הסוד. מדי לילה בלילה בשעות המאוחרות ישבו תחתיו זוגות זוגות, והוא הקשיב לדיבוריהם ולהולם לבם. הוא ידע את מוצא האנחה. העץ הזקן הזה, אשר לא התעלס עוד באהבים עם קרני השמש ולא נתן להן להגיע עד מצבתו, השתיק את כל החבורה ואמר להם:
הנערה, אשר זה לילות אחדים ראיתי בלווית האדם הצעיר הזה, היא היא שהולידה את האנחה בלבו!
החבורה קיבלה בהכנעה את מרותו של הזקן ונשתתקה. אולם בסתר לבם עוד תססה מחאה על הזקן הזועף, אשר הרס את דמיונותיהם היפים וגזל מהם את האונאה העצמית.
היתה שתיקה. החום היה גדול, והשמש חשב כי כבר הכריע לעולמים את ממלכת הארץ. הגן התעלף בחרבוני הקיץ.
אולם מאורע האנחה לא יכול להשתכח. מחוסר עניין אחר שוב התחילה שיחה על דבר האיש ועל דבר אנחתו.
ופרפר בן-יומו, אשר נחפז למוץ צוף והבטיח לפרחו אהבת-עולמים, אהבת-נצח – עד אשר ישקע השמש – פרפר זה העמיד פני יצור נעלה, ובהתעכבו במעופו רגע אחד אמר:
כלום קלה הנערה יותר ממני ואווירית ופזיזה יותר ממני? כלום יפה תלבשתה מכנפי-הצבעונין שלי? ואם לא, על מה זה יֵאנח האדם ככה? רק אוויל הוא!
וקרן השמש, ברדפה אחרי הפרפר ובאחזה בקצה כנף הצבעונין שלו, אמרה:
כלום יכול זהב שערותיה של הנערה להתחרות בזהבי אני? רק טיפש הוא האדם!
והתכלת אשר הגיהה ממרומים אמרה בבטחון גדול:
לא, עיניה בודאי לא ידמו לזוהר הספיר שלי.ץ רק נואל הוא האדם!
לפנות ערב התחילו להתלקט זוגות מטיילים בתוך הגן. עיני האדם הצעיר הפיקו געגועים וכליון נפש. הוא הביט כל הזמן לצד המבוא, בלי לגרוע עין אף רגע אחד. הגן הכיר בציפייתו המתוחה של האדם, הכיר על-פי תנועתיו העצבניות, על-פי מבט עיניו
ולבסוף באה. הצעיר קם לקראתה, בצעדו בכבדות, כמו אחרי יגיעה רבה מאד. הוא נשק את ידה והוליך אותה אל ספסלו. הנערה סיפרה לו על המכשולים שהיו בדרכה, מקודם בבית ואחר-כך ברחוב, והוא סיפר לה על ישיבתו בגן במשך שעות ועל צפייתו המרגיזה, וחיבק את ידה.
ובמשך השיחה אמרה הנערה:
את כל נפשי נכונה אני לתת לך, את כל נפשי.
והגן זקף את אזניו לשמע המלה הזאת. צליל מוזר היה זה, מלה זרה ובלתי-מובנת: נפש!… הנה, מה שיש לה לנערה!
ועשב אחד לחש לחברו ברטט טמיר: נפש!… הפרחים התכנסו לתוך עצמם בסוד קדושה: נפש! הפרפר כבר היה יגע מפזיזות יומו השוקע והרהר על העולם הבא, והמלה “נפש” נראתה לו כמו בת-קול משם… הצללים נמסו והתחמקו. קרן שמש אחרונה עוד הבהבה על צמרות העצים, אך הלכה הלוך והחוור, והיא התעכבה רק רגע אחד, להרהר על פירוש המלה המוזרה “נפש”…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.