א. קוקוריקא, בני רחמנים! 🔗
בכף-ידו עושה סבא את אזנו כאפרכסת, כופף אל הקטנים ואומר:
– מה? – איני שומע… דבּרי, בתי, בקול יותר רם… כך? נשף עורכים בבית הספר לכבוד חנוכה? נאה ויאה!… גם שירים ונגינות ומחולות יהיו? טוב וטוב! – בשמחתכם גם לבי ישמח.
ואצלכם, שמעוני, מה יהא? – כך – מחזה אתם עורכים ואף אתה מן המשחקים? לשמחה ולששון יהיה לכם, בָנָי!
אבל בבקשה? אל נא תצעקו יחד… ואשמע!
מה? רוצים אתם לדעת אם גם בחדר היינו שמחים בחנוכה?
כן… מובן… ברם יש שמחה ויש שמחה… אנחנו שמחנו למשל, במשחק הדרֵיידֶ"ל (סביבון), גם בקלפים שיחקנו… כן, בקלפים כתובים באותיות עבריות היינו משחקים… וביותר שמחנו בדרור שנתּן לנו בימים ההם בתוך החדר… גמרא לא למדנו בחנוכה, רק פרשת השבוע בלבד – “מקץ” או “ויגש”…
אך בחנוכה אחד, זוכר אני שמחה גדולה מכל השמחות – כן, שמחה רבה היתה לנו אז, שמחה יוצאת מן הכלל. –
מה? לשמוע אתם רוצים? – טוב, שבו ואספֵּרָה:
היה המעשה ביום ראשון לחנוכה…
כן, ביום הראשון היה זה, יום נאה של תחילת חורף היה: בחוץ יורד השלג הראשון ומלבין פני הרחוב, תינוקות עומדים שמחים וחוטפים בידיהם האדומות את הנוצות הלבנות הנופלות מן השמים; וכמדוּמה, שאפילו הגדולים אינם הולכים בשעה זו ברחוב אלא כדי לקבל עליהם את פתּי השלג הקלילות המרחפות ונופלות בחשאי…
אך אנחנו, עשרת התלמידים של בית רב אחד, אם כי דרור נתּן לנו ו“איש כל הישר בעיניו יעשה” – עומדים היינו כולנו בתוך ה“חדר”, ואף אחד מאתנו לא ביקש לצאת בשעה זו לשמוח בשמחת השלג.
שמחים היינו בשמחה אחרת, גדולה מזו. –
הרבי עצמו יושב וכותב ומצייר לנו קלפי-משחק!
כולנו עומדים צפופים אצל השולחן, ראש על גבי ראש, ראש אצל ראש, ראש תחת ראש – וכל העינים שבכל הראשים יחד צופות ותמהות למלאכת רבנו, שהוא מפליא לעשות. על כל קלף וקלף שהוא גומר ומניחו להתיבש קוראים כל הפיות שבכל הראשים ועונים בשמחה רבה:
“הו, כמה יפה! כמה נאה! ממש כמו שנדפס!”
הנה זה כותב הרבי את האות “למד”, ועושה הוא אות זו כמין חסידה בשעה שהיא משקשקת במקורה; עומדת היא לה על רגל אחת וצוארה הארוך מוּפשל לאחוריה וכמין עין תמוהה קבועה בראשה…
עוד “למד-אלף” – והקלפים נשלמו!
יתיבשוּ ונשב לשחק, – לשחק בכסף ממש!
וכסף יש ויש!
הון רב בחדר, כסף כאבנים וכחַרסי-אדמה! – האבות והאמות, הזקנים והזקנות, הדודים והדודות, הקרובים והקרובות, שיחיו – הכל, ברוך השם, נתנו מעות של חנוכה!!
כולנו, כל הקהל, עשירים באותה שעה, עשירים ושמחים וטובי-לב!
הרי אני, יוסילי, למשל: כמדוּמה לכם, שקטן אני, תינוק בן שמונה? אבל הביטו נא בכיסי, שלא תשלוט בו עין-הרע – הביטו והִתַּמָהוּ!
את הכיס, כיס זה של אַטלֶס, כיס קטון זה, תפרתי לי בעצמי – חי ראשי – אני באצבעותי תפרתיו לי! – ורק שנצים אלו בלבד עשתה הדודה אסתר מלכה שתחיה; רוצה אני ומושך – והכיס מאליו יפּתח, רוצה ומושך – והריהו סגוּר ומהוּדק!
ובתוך הכיס מה?… הוא מלא וגדוש! הרי “זהוב” אחד כסף – כלומר, חמש עשרה אגורות… הרי “אֲרִי” אחד כסף – כלומר, עשר אגורות… והרי בת-חמש, חמָשית אחת של כסף – הו, כמה אני אוהב אותה! קטנה היא, דקה היא, מנוצצת היא – חדשה, לגמרי חדשה! וחמה היא, חמה, כאילו יצאה אף עתה מבית היציקה!… והשאר? השאר מטבעות של נחושת הם, גם אלה שמם ממון! – ופרוטה אחת קטנה יש לי בהם והיא מזהירה כדינר, כדינר זהב ממש!
ובסך הכל, יודעים אתם, כמה מעות יש לי?… יש לי בסך הכל שלושים ושמונה אגורות… ועתה הרי עוד נשַחק – ובודאי גם אזכה עוד במשחק…
אתם אומרים: “לָאו”? ואני אומר לכם: הן והן! – חי נפשי, כי זכה אזכה! והאמינו – כי יודע אני במזלי!… רמאות? – חלילה וחלילה! הרי הרבי עצמו ישגיח במשחק שיהא כדת וכדין! הוא, רק הוא יפַקח על הכל! גם את הקלפים הוא יחַלק! – אבל יודע אני מראש במזלי שהוא כך!
ושמעו נא מה צָדוֹטל טוּרטבן אומר – שמעו והשתוממו! – צדוטל זה, לא רק דובר אמת הוא אלא גם בעל חשבון "דדוֹל " הוא – והנה קפץ על הספסל והריהו עומד ומכריז:
“בנים! שתיטה! טמה אדורות לטוּלנו יש – מי יודע?”
הוא שואל והוא משיב:
“טמה אדורות לטולנו – אני יודע! לטוּלנו, לטל עשרת הנערים יחד – ארבע מאות וששים וחמש אדורות, שהם ארבעה שטלים ומחצית השטל וזהוב אחד!”
“הו הו הו!! כל כך מעות יש לנו?!…”
“ומה היינו יכולים לטנות, בנים, בטל הטסף הזה?”
“עשרה גַלְגלונים של זהב טהור!”
“לא! עשר חביונות מלאות סוכריות”.
“לא! סוס לרכיבה – ולא נלך ברפש!”
“לא! ספר-תורה קטון לבית-הכנסת!”
“לא ספר-תורה, אלא כתר-תורה עם פעמוני זהב!”
והרבי מגחך ועוסק בגמר עבודתו.
הוא כל כך טוב וחביב ביום זה! אנו מרעישים ומהגים כבני-אַווז והוא אינו מקפיד כלל, אלא מחריש ומגחך בין שפמיו…
“תם ונשלם, שבח לאל בורא עולם!” אומר הרבי בניגון ומניח את הקלף “למד-אלף”.
הרף-עין – דפיקת רגלים כבשעת הכאת-המן – והכל יושבים כבר מסביב לשולחן! הכל צוהלים, כל פנים מאירים משמחה – הרינו מוכנים ומזוּמנים לקיים מצות משחק בחנוכה!
אבל הדיו על הקלפים עודנה רטובה. הקלפים פרושים על פני כל השולחן זה בצד זה ואין לגעת בהם; הדיו נוצצת עליהם ומגָרה את יצרנו – אוי-וי! מתי זה, מתי תיבש? – אין גם מקום להניח בו את הכסף…
הכל נופחים בהבל פיהם על גבי הקלפים להחריב את הדיו מעליהם:
– הַהוּוּ! הַהוו! הַהוו!!
ומה הרבי עושה? לוקח הוא את העששית הקטנה, שאנו לומדים לאורה בלילות-החול, ומדליקה ומיבש לאורה כל קלף וקלף שהוא עדיין רטוב.
כמה חביב, כמה חכם ומחוּכם הוא הרבי היום!
הכל מניחים את כספם גלוי על השולחן, עשרת צבּוּרי-כסף עומדים בשתי שורות: שורה של חמשה אוצרות מעבר מזה, ושורה של חמשה אוצרות מעבר מזה…
גם אסתרקא, בת הרב, קטנה היא בת שלש וראשה מתוּלתל – רוקדת ומוֹחאָה כף, נותנת ומושיטה לחטמו של הרבי את שתי אגורותיה וקוראה:
“גם אסתיקא, אבא! גם אסתיקא!…”
גם היא עשירה היא, וגם היא רוצה לשחק עמנו.
אבל הנה נפתחה הדלת – וזֶלְדָא האלמנה נכנסת לה לאטה…
אתמול ושלשום כשהיתה שכנה זו נכנסת אלינו – פעם בפעם, היתה מקוּבלת עלינו בסבר-לב יפה: הרבי היה פוסק מן הלימוּד עמנו, נפנה אליה כאחד עם הרבנית (אשה צעקנית היא זו, ואף על פי כן רחמנית) ושניהם, הרב והרבנית, מתחילים לשאול אותה על הפרה שזלדא רוצה לקנות, ועל האשכנזי, בעל הפרה – מה הוא אומר? ויועצים ביחד על הכסף מאין ימָצא לה. שלשתם משוחחים ודואגים, ואנו בתוך כך מצחקים בסתר, נושאים ונותנים זה עם זה בחשאי, ומי שהוא רוצה יושב ושומע בדבריהם, – סוף סוף, הרי פרה אדומה זו שלנַפּח האשכנזי מעסיקה יותר מ“שור שנגח את הפרה” שבגמרא… אבל עכשיו – למה עשה הקדוש-ברוך-הוא עניים בעולמו, ואין אלו באים אלא להשבית כל שמחה ממי שיש לו?…
יודעים אנו שיש לה לזלדא בנים קטנים, והם יחפים, יודעים אנו שפרה, ובפרט אדוּמה, דבר חשוּב הוא. יודעים אנו שזלדא מבקשת “פרנסה” מן הפרה, ויודעים אנו שלזלדא יש רק שלושים שקל, והאשכנזי רוצה דוקא חמשים – אדם רע הוא נפּח זה ואינו רוצה להאמין בזלדא שתשלם לו קימעא קימעא עשרים שקל הנותרים, אף על פי שהיא רוצה ליתן לו רבית ורבית דרבית – אבל – אנו מה אנו חטאנו לה, לזלדא, שתשבית עלינו את המשחק? –
הנה עזב הרבי את הקלפים ונפנה אליה ואל חשבונותיה…
“מה אעשה? מה אעשה? מה אעשה, רבונו של עולם?!” נאנחת זלדא ואנחתה אינה נאה כלל לכבוד חנוכה…
“מה אעשה, ומחר הוא מוליך את הפרה ליריד!… יותר אין הגוי רוצה להמתין – ואנה אני באה?… הרי אֵם, אֵם רחמניה היא זו ולא פרה! – אילו ראיתם את החמאה שלה – זהב, אני אומרת לכם – זהב טהור של דינרים ולא חמאה! – אוי לי ואוי ליתומָי!…”
“רבי, מתי נשחק?”… שואל אהרלי הקטון.
“הנח!” – גוער בו הרבי בנזיפה.
ערבה השמחה: הרבי עצוב, הרבנית תמכה סנטרה באצבעה ומנידה ראש כאבֵלה על המת, וזלדא דומעת וגורפת מחטמה ועושה חשבון.
חשבון זה מעסיקני דוקא בענינוֹ – וזהו:
הרבנית שלנו השאילה לזלדא את שתי כפות הכסף שיש לה עם מטפחת של משי; זלדא עצמה צֵרפה לאלו את מנורותיה (שתי מנורות של נחושת יש לה לשבת ומועד); רבקה החייטית השאילה לזלדא מחבת נחושת גדולה וטבעת זהב; שמואל החזן הוסיף על זה גם הששה סדרי משנה שלו – והלכה זלדא ונשאה כל אותה הכבודה בעבוט ליצחק-יוסף המלוה. אבל זה רוצה לתת על הכל רק שנים-עשר שקל – חסרו לה לזלדא עוד שמונה. מה עשה הקדוש-ברוך-הוא? הוא הגדיל חסדו עליה ופגעה בשיינדל הזקנה – ספּרה לה הזקנה את נגעי לבבה. ושיינדל – ש"י עולמות תנהל, רבונו של עולם! – אמרה לה לזלדא בזו הלשון: “יודעת את בתי, שאני מקבצת לי מעות לתכריכין – איני רוצה שאהיה קבורה בתכריכין שלא מיגיע כפי – אבל אַת, הרי אלמנה אַת ויתומים קטנים לך ורוצה את לפרנסם מיגיע כפיך – את עדיפה! אעשה נא בכספי זה גמילת חסד ומוּבטחני בהשם יתברך, שיחייני עד שתסלקי לי חוב זה…” ונתנה לה שיינדל שלושה שקלים. הלכה זלדה בשמחה רבה אל האשכנזי – אמרה: רק חמשה שקלים בלבד הרי יאמין לה, וימתין לה כשני שבועות. אבל הוא הנפח באחת: או כל החמשים, או שהוא מוליך את פרתו ליריד…
“ומה אעשה? מה אעשה עכשיו, רבונו של עולם!?…”
“פרה כזו, פרה כזו”, מתנודדת זלדא בדמעותיה והולכת אחר הרבנית לחדר-הכירים – פרה כזו, הרי גן-עדן היתה עושה לי בביתי… בוקר – הילדים קמים, ואת נותנת להם כוס חמין בתערובת של חלב; הולך לו שימעלי אל ה“חדר”, ואת נותנת לו פרוּסת גבינה – יאכל לו, קדישי היקר, ישיב נפשו ולא יקנא באחרים… ופרנסה – הרי פרנסה כשרה יכולה זו לתת ב“פה מלא”!…
הרבי תמך ראשו בכפות-ידיו, יושב ומביט למטה ודומם.
הצצתי על כספי שלפני – אִי! אילו היו לי פה חמשה שקלים והייתי יכול לעשות מצוה גדולה, בשעה זו… אבל אף לאחד ממנו אין חמשה שקלים, ואנו מה אנו ומה הוננו? זה כספי – במה נחשב הוא?…
“רבי”, אומר צדוטיל ומתאדם…
הרבי אינו שומע.
“רבי”, חוזר הוא שוב…
“הַנַח!” גוער בו הרבי, “עוד תשַחק, בהמה!”
ומתחיל צדוטיל לגמגם:
“לא לשׂחט, רבי… אנחנו… אם אנחנו… טל הילדים נתּן טספנו… לטסף שלנו חסר רט שלושים וחמש אדורות – והיו חמשה שטלים, רבי”.
“ובכן?” שואל הרבי ופניו הלבינו והאדימו ועיניו התחילו תועות על פני כולנו בתמהון…
“הנתּן לה?” שאלו שנים ביראה…
“ובמה נשחק?” אמר אהרלי הקטון והתחיל נושך אצבעו…
“איני צריך!… איני צריך לשחק!” נעקרה קריאה מתוך לבי ושלא מדעתי, ומיד סילקתי את כספי מלפני בבושה ובקנאה לצדוטיל שהקדימני. נדמה לי, כי אני הייתי רוצה לומר זאת שאמר הוא…
מעותי מושלכות מלפני…
זה כספי, זה אוצרי, זה עשרי אשר אִשרני… מטבעות הכסף והנחושת אלו לא יהיו לי עוד – וכיסי כיס זה של אַטלס – מה יהא עליו?…
עוד פעם משמשתי בבת-חמש שלי הקטנה, החמָשית הדקה והנוצצת – ובהחלטה גמורה לקחתי את הוני בקומצי והטלתיו כולו על גבי הקלפים!
והכל, הכל עושים כך…
זה אחר זה מרים את קוּמצוֹ הקטון בחשאי ומטיל את כספו על הקלפים…
אף אסתרקא מטילה את שתי אגורותיה ואומרת:
“גם אסתיקא, גם אסתיקא, אבא!…”
וּראו – – עיני הרבי כמה הן נבהלות, פקוחות הן לרוָחה ודמעות עומדות בהן…
“מה?… מה?… מה, ילדים?” הוא מגמגם…
“יקח נא, רבנו – יקח ויתן!”
“יקח נא, יקח נא!” מסכימים הכל כאחד.
הרבי ידיו רוענות – הן נוגעות בכסף ונרתעות, כאילו גחלי אש הוא רוצה לחתות בפיסות ידיו…
“בלב שלם אתם נותנים, ילדים?…”
“הן! הן-הן!”
“זלדא, זלדאנוּ!” קורא הרבי בקול רועד.
זו נכנסת אל חדרנו, ותמהה לפני הרבי…
והרבי גורף בשתי פיסות ידיו את המטבעות, מרים כספנו לגבוה ואומר:
“לכי, זלדאנוּ, וקני את הפרה… הרי, הרי בני מַלוים לך את כספם שיש להם!…”
“ארבעה שטלים וששים ושבע אדורות”, אומר צדוטיל, “טי דם אסתרטא נתנה שתים!…”
“הוי, הוי!” קראה האלמנה, הפשילה ראשה ונשענה על הקיר שלא תפול..
ופתאום קפצה ממקומה, נפלה אל בין הילדים – ובכיות, וגניחות, ונשיקות וברכות של חיים… של הצלחה… של תורה וחופה… ושל גמילת חסדים – ברכות ונשיקות על לחיינו, על מצחותינו ועל צוארינו.
––––––––––––––––
יצאה זלדא.
הקלפים מוטלים על השולחן כשברי כלי יקר…
כולנו הרגשנו שדבר, דבר גדול נעשה כאן – אך הכסף איננו, הוּרק החדר… אבל דבר חשוב שליט כאן בכבודו, ואין מי שיפתח פה לדבּר מפני כבודו של זה, רק הרבי קורא בדחילו וּרחימו:
“הא! הא, רבונו של עולם! – בניהם של ישראל! בניהם של ישראל…”
והרבנית עומדת בפתחו של חדר-הכירים, ומסתכלת בנו, ועיניה – כמה אהובים אנו עכשיו לאשה זו…
יתר הרגעים איני זוכר במה עברו עלינו…
עד שלא קרא אהרלי הקטון: “הנה הפרה והעגל!” וכולנו קפצנו ממקומנו ונתפרץ החוצה.
צועדת לה האדמה על רפידת השלג החדש ומנענעה אזנים; טפין דקין של שלג נמס נתלות בשערותיה וגופה מַהבּיל בתוך האויר הצונן; והעגל, עגל קטון ורך, גם הוא אדום, רץ אחרי אמו המכשכשת לו בזנבה ויונק מדדיה בדרך הילוכו; וזלדא שבט ענף בידה עוברת אחריהם בקריאות של חבּה: “הוֹ, הוֹ פרתי… הוא, הו אדומתי… הו, הו, אמי שתחיי לי!…”
לא להכות את פרתה היא רוצה, אלא לנשקה, לנשוק אותה ואת בנה השובב האדמוני והרך.
רואה היא אותנו ואומרת:
“רואים אתם, ילדים? רואים אתם, חביבים?…”
רואים אנו, רואים שדמי-חנוכה שלנו נבלעו בפרה אדומה ועגל יפה המובלים עתה לביתה של זלדא, ואנו, כל התלמידים והרבי והרבנית ואסתרקא הולכים ומלַוים את הפרה ועגלה לביתה של זלדא.
שבנו אל החדר ומצאנו את הקלפים העלובים מוטלים נעזבים על השולחן…
קלפים יפים באותיות נאות אלו מה יהא עליהם?…
אומר הרבי:
“ובכן ילדים, נשב לשחק…”
“במה?” שאל אחד כמבויש – “יותר אין לנו כסף…”
“נשחק ב’קוּקוּריקא'!”
“מי שיקבל שלוש פעמים “למד-אלף” יקרא שלוש פעמים קוּקוּריקא – – –”
… ויודעים אתם מי קבּל ראשונה שלוש פעמים “למד-אלף”? – שמעו והשתוממו:
הרבי בכבודו ובעצמו!
ומיד קם הרבי על רגליו, החליק זקנו, העצים את עיניו וקפץ אגרופיו, הרים ראשו למרום וקרא בכוָנה עצומה ובטעם כקורא ב“שמע ישראל”:
" קוּקוּריקא, רחמנים בני רחמנים!"
הקריאה היתה של מסירת נפש והבהילתנו…
פקח עיניו, שחק לנו ושִנה קולו לקול ילד קטון וקרא כתרנגול צעיר:
" קוּקוּריקא, יהודים קטנים!"
ובעוד שאנו צוחקים לקול משוּנה זה – והרבי הרי זה משַלש בקריאה רועדת ומסתתמת:
“קוּ-קוּ-קוּ קוּ-קוּ-ריקא! אהיה כפרתכם, בני אברהם יצחק ויעקב!”
ונפל הרבי על צדוטיל, חבּקו, הגביהו ונשקוֹ בבכי – –
והרי זה צדוטיל מוחא כף וקורא מבין זרועותיו של הרבי: – טוּטוּריטא! טוּטוּריטאָה!
––––––––––––––––
ומה אומר לכם ילדים? אומר לכם ששמחה גדולה היתה בחדרנו? לא! דבר זה הרבה גדול הוא משמחה…
וּלואי, שתקבלו אתם תענוג כזה בימי חנוכה אלו בחגיגות שלכם – אמן!
ב. עבודת מתנה 🔗
באחד הלילות שלפני פסח, שבהם מקדימים והולכים לשינה, לנוח מן העמל והטרדה והפיזור שבבית, המתפנה מן החורף והחמץ ומתכּשר לחג, לאביב ולמצוֹת, – בלילה אחד שכזה, מיד לאחר כְבות-הנר, התחילה נקישה מרקדת ותופפת על דלתנו החיצונית וקול עָלֵז קורא מבחוץ לשתי אחיותי הגדולות:
“שרה! רבקה! – מה? כבר ישנות אתן?!”
מטרונה המשרתת יצאה לשאול ולפתוח, כשהיא יחפה ומתרעמת בהליכה, – ומיד ונכנסה שפרה בת שכננו, כשהיא נחפזה כרוח לחדרן של אחיותי בקריאה עצורה צוחקת ומזרזת:
“קומנה, עצלניות! – ביילה-רחל אופה מצוֹת!”
ביילה-רחל זו, מכיר אני אותה ואת בניה. היא דרה בדיוטה התחתונה, “במרתף” של רב ישראל-יעקב, אבי שפרה זו – ואלמנה עניה היא, אֵם לקטנים, שהיא רגילה לומר עליהם בשעת-כעס: “ארבעה בנים כעשר מכות נתּנו לי…” עכשיו מה שפרה מבשרת ואומרת עליה? זלמן הנחתום נתן לה לביילה רחל את תנורו שתאפה בו מצוֹתיה חינם. ומפני שאין לה לשלם גם לפועלים, יצאה שפרה לאסוף לה עוזרים אין כסף.
“ורוֹדה יש לה?” שואלת אמי בקול מתוך חדרה.
“רוֹדה שברודים!” מצהילה לה שפרה העליזה בקול, “שמעיה הארוך בכבודו ובעצמו יעמוד לנו!”
גם את שמעיה הארוך אני יודע. ידעתיו וגם אהבתיו. דל שמח זה, גַחכָן וטוב-לב תמיד. לפרקים הוא בא בשביל איזו מלאכה בביתנו, או לילך בשליחותו של אבא; ומשנכנס, מיד כל הילדים מקיפים עליו – ששה היינו – והוא בעוָיה אחת שבפניו הריהו מטיל בנו שחוק, עד שאנו רוקדים ומתגוללים משׂשׂון. – עכשיו, את שמו שמעתי, ומיד קפצתי והדלקתי את הנר, נתלבשתי, – והרי גם אני עם אחיותי.
“גם אני הולך. גם אני רוצה לראות”, אני אומר להן בעקשנות.
“לראות? מה תראה שם, מזיק!”
“טוב! ילך נא גם גבר זה עמנו!” קראה שפרה בשמחה.
“אמא, המזיק נטפל אלינו!”
“אמא, המזיק זה נתלבש!”
“אמא, המזיק מוכן ומזומן לילך!”
כך שתי אחיותי מכריזות עלי ומסרבות להליכתי. אבל אני, לראות אני רוצה, – הלוך אלך ויהי מה!
“קחנה גם אותו”, משיבה אמא ממשכבה, “ילך. גם אני הייתי הולכת אילולי מיוּגעת הייתי כל-כך מעבודת-היום… אך ראֵה יוסי-נא”, מתרה היא בי, “הלא תפריע שם לכּל בעבודה”.
“לא, אמא! לא, לא! בחיי, לא!” אני מבטיח מתוך רקידה.
*
באנו אל בית-האופים – והנה כל הבנות שבשכונה כאן הן! כולן עובדות בשמחה של מצוה ובקולי קולות של זריזות; דופקות במערוכים, גוללות על הבצק, מתבדחות וּמַהגות כולן פה אחד. ואני (“צמח העולה בכל מקום” – כמו שאחיותי אומרות) – אין מקום נסתר מפני. רגע אני כאן ורגע שם.
“חוזר כסֶנְדֶר על היריד!” אמר פיני בנו של השמש ומצחיק עלי את כל הקהל. אבל אני חֵמה אין לי עליו בשעה זו, מפני שמפליא הוא לעשות בגלגל-השִנַים שבידו: חופז-פוזז הוא הגלגל על גפּי הדף, ומצה אחר מצה יוצאת מנוּקבת מעשה-תשבץ – כפתור ופרח!
גם את ביילה-רחל עצמה מצאתי. עומדת היא מאחורי הפרגוד ולשה שם באגן-נחושת ומברכת מסתר פינתה את כל הקהל שבא לעזרתה: “ולואי שתזכו לשנה הבאה, רבונו של עולם! – – בפרנסה טובה – – במזל טוב – – בזיווּג מן השמים בלב שמח…” כך היא עונה על כל לישה ולישה. –
גם “הארבעה בנים” עמה שם, זה בזוית זו וזה בזוית זו: שמואליק “שביב-אש” – על המים, ו“רב יום-טוב נְגַב-חוטם” – על הקמח.
“והיכן, ‘בֶּריל תקע-בשופר’, ביילה-רחל?”
“בפרוזדור הוא. מנדנד הוא שם את אברהמ’לי, שיחיה”, משיבה לי ביילה-רחל ברצון מתוך לישה; ומאמר לה על כל לישה ולישה: "הכל באו – – אנשים, נשים וטף – – לעֵזֶר לאלמנה באו – – יעזור להם השם-יתברך – – בפרנסה טובה – – בישועות – – בנחמות על כל ישראל – –
“עיסה! עיסה אחת!” קורא ‘נגב-חוטם’ על כל עיסה שאמו גומרת.
“מצה! מצה אחת!” קורא בחור אחד ממקום אחר. וּראֵה – לקולו של זה יוצא ומשתלח כנגדו מרדֶה ארוך מאיזה פתח נמוך, יוצא ונכנס ויוצא בחפזון, מקבל מצה אחר מצה – והב, הב לו עוד…
נדחקתי גם לפתח זה, – והרי אני לפני תנור בוער, תנור נמוך ורחב, מלוּבן ומלהיב ולפניו אחד יושב כפוף, – שמעיה! הוא הוא הרודה במרדה! –
“רב שמעיה, גם אני כאן!” קראתי לו בשמחה, כסבור שבודאי יקדמוני בעוָיה משונה או בהלצה, כדרכו. אך הוא העמיד בי רק פנים זועפים עד שנבהלתי…
פניו היו כחרוכים ומאדמים, וכחושים עד מאד. עיניו קטנו ומלאו דם, פאות ראשו וזקנו פרועות וסבוכות אלו באלו, ולבושו – רק “טלית-קטן” בלבד על כותנתו הפתוחה על לבו, ושרוולי הכוּתונת מופשלים לו על זרועותיו הדקות ומשׂורגות גידים עבים – והידים הללו עובדות במרדה רוץ ושוב, רוץ ושוב, והכל מתוך שתיקה נזעמה…
נכלם נשתמטתי משם וחזרתי לאחורי הפרגוד:
“למה שמעיה ברוגז?” שאלתי ל“נגב-חוטם”.
“לא ברוגז אלא עיף הוא”, משיב לי זה כבנזיפה, על שאין אני מבין דבר פשוט כזה.
“כן עיף הוא, ה' יחזקהו”, עונה גם ביילה-רחל בקטיעות על כל לישה ולישה – “ארבעה שבועות הוא כאן – – לפני תנור גיהנום – – כופף ועובד בפרך – הוי, רבונו-של-עולם – – מחשֵכה עד חשכה עובד הוא – – עובד בגיהנום לשם החג – – וגם הוא עוזרני – – דל עיף ויגע – וחינם – – בשארית כוחו הוא עוזר לי – – הוי, ראֵה ה' והביטה! – – הביטה על רחמנים בני רחמנים שלך!” – –
ואני בקטנותי, אם כי לא יכולתי לשער כל קָשיה של עבודת שמעיה, אך שגופו עיף וכואב הבנתי – וכמשתאה ונפחד עמדתי מפני מתנה גדולה זו, שעני זה נותן להאלמנה בשעה זו…
אכן, ראיתי מה בלילה ההוא…
ובערב-פסח, כשנתן אבא קנקן יין אדום, ארבע כוסות לשמעיה, לא צפּיתי שוב לעוָיה מפניו הכחושים, אלא שאלתי לו בקול נמוך:
“רב שמעיה, אינך עיף עוד?…”
“מה שייך? עכבר קטון!” השיב לי שמעיה בעוָיה והכה לי גם באצבע צרָדָה – “עכשיו שמעיה אחר לפניך, עכשיו אני שמעיה ‘מלך’ לפסח על כל מדינות יקנה”ז! השחוק הוא לך?"
כמובן – שחוק.
ואיך לא תשחק, אם שמעיה רוצה בכך? – –
ג. בקיעת שמים 🔗
שיחת ילדים – –
אני כבר כבדו אזני משמוע. ושיחותיכם, ילדים נכדים, איני יודע מה הן. אך גם אני ילד הייתי, – ויודעים אתם במה הייתי אוהב אני לספּר עם חברי? –
בחלומות.
כן, בחלומות. שבכל בוקר הייתי בא לבית רבי, “לחדר”, וחלום עמי מוכן בפי; חלום חדש ומחוּדש המתבקש מן הלשון לספּרו.
מתפללים הקטנים, יושבים לאכול כל אחד בפת-שחרית שלו – ומיד אני פותח ואומר לחברי בדברי יוסף לאחיו: “שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי!”
ולמה כך? שכן מכל המאכלים אהבתי ביותר – את החלומות…
החדר הצר היה נוטל ממני את התאבון לאכילה ונתן בי תאוה משוּנה לחלומות, – לחלום על מה שאינו כאן, על מה שמחוץ לכתלי החדר ומה שלמעלה מתקרה נמוכה ומפוּחמה זו שלו.
ומכיון שהייתי הולך ומספּר בחלומות, ואני גם יוסף שמי, התחילו צוֹוחין לי “יוסילי בעל החלומות”.
הכינוי, ודאי, דבר מקניט הוא ומקַנתּר. אך מי מחברי שבחדר לא היה נושא טלאי של כינוי על גבי שמו? כל אחד הוספה נתּנה לו לשמו: זה “משהלי בעל ברית”, זה “דוּדיל הסבתא” וזה “צדוטיל טוּרטבן” (כלומר: צדוקיל קורקבן). ואני ביוסף הצדיק אהיה מתבייש? אדרבא! יוסף בן יעקב אבינו היה רואה חלומות, וגם אני יוסילי בן בינוש הפולני רואה, והנה “אף אני בחלומי” בכל בוקר ובוקר.
כעת אמנם יכולני להודות לפניכם, ילדַי, כי אפשר ואפשר שלא ראיתי בשעת שינה יותר משאר התינוקות שבבית רבי, ורק הרבה ממה שהייתי רוצה לראות בהקיץ ולא ראיתי, הייתי מספּר כאילו ראיתי בחזיוני לילה. –
ולמה? בחלום הרי הכל אפשר, ואם תאמר שראית בו כך וכך, לא יקפוץ עליך צדוטיל טוּרטבן (שמטבעו אוהב אמת היה) לקרוא בפניך: “שטר!” – כלומר: שקר.
ואמנם, שָׂהֲדי במרומים, שלא נתכוַנתי לדבּר שקרים, חלילה! אלא הרבה הייתי רוצה לראות ושיראו גם חברי עמי כך, – ובכן הייתי מספּר “חלומות”, רק חלומות בלבד… והחלומות חדשים לבקרים היו אצלי.
אך חלום אחד שבאמת ראה ראיתיו בתנומה, – וחלום נאה וגם נורא היה זה, עד כדי להתמיה את השומעים, – את זה דוקא לא ספּרתי אז בשעתו לפני חברי.
ועדיין אני זוכרו עד היום.
האספרנו כעת לפניכם?
טוב. השומע ישמע.
*
בא לי אותו החלום בענינו משום מעשה שהיה.
וכך היה:
באחד מ“תשעת הימים” שבתחילת חודש אב, בא אותו צדוטיל שאמרנו, וספּר לנו בלשון טית“ין ודלת”ין שלו מעשה שהיה עם “טלמן דרונם” (קלמן גרונם) השמש. ותוכן המעשה זהו:
דבר מפורסם היה אצלנו, כי בכל ליל תשעה באב השמים נבקעים בחצות ונפתחים לרגע כמימרא, כדי דבּור אחד קצר בלבד, – ומי שרואה בכך ומספיק לומר ברגע קטון זה את בקשתו, מיד תיעשה ותנתן לו לאַלתר מן השמים. והנה אשתקד – ספּר צדוטיל – היה מעשה בקלמן גרונם השמש שבבית-הכנסת הקר, ששכב בליל תשעה באב בחוץ ולא היה יכול לישון; שכב והיה מסתכל למעלה וראה פתאום השמים נבקעים. ביקש השמש לשאול קַפֶּלְיוּש (מגבעת) מלא אדומים (דינרי זהב) – “אבל טבצן הרי מזל אין לו” – הטעים צדוטיל את הדבר – והואיל שטלמן דרונם כבד-פה הוא, לא עלינו, – “לא הספיט לומר אלא: 'טְטְטְטופְליוּש ' בלבד” – ומיד נזרק לו קפליוּש על ראשו: “טלומר טפלוש ריטני בלבד!”
– "ומה? – נתכעס עלי צדוטיל משראה אותי מפקפק בדבר – שטר הדבר? אני מדיד שטר? בעל חלומות שטזה, על האמת הוא מלדלד! דבר טטון לו הטַפֶלוּש של טלמן דרונם! – לך לבית-הטנסת הטר – ותראה!
שומעים אתם? – קפלוּש מן השמים, ואפילו רק ספק משמים – מי לא ילך לראותו?
ובכן, עוד באותו שבת – שבת חזון – נשתמטתי בשעת קריאת התורה מבית המדרש, – מקום שאבי היה מתפלל שם עם בני התורה שבעיר, ומיהרתי לבית הכנסת הקר, – מקום שקצבים, אמידי בעלי מלאכה והדיוטי בעלי בתים מתפללים בו מתוך עושר, עם חזן ומשוררים.
באתי, ובעיני ראיתי – ולא האמנתי! קפלוּש כזה גם בחלום בחזיונות לילה שלי לא ראיתי עדיין!
הנה מהלך לו קלמן גרונם ממש, יהודי קטון ודק ובעל זקן גדול שרחבו כמטאטא, להבדיל – הוא ממש עם זקנו זה הצהוב, והוא – ישמרנו ה'! – כמגדל של זפת בראשו הוקם לו, וגוף זה מהלך ונושאו כדבר קל!
אומרין: צילינדר הוא זה. אבל הרי לא השם הוא העיקר, אלא הקומה הגבוהה של זה, והמראה של זה, וברק הזוהר שבזה. זוהר – עין לא ראתה כמוהו אפילו בשום אַטְלס שבעולם! –
ובאמת, מגבעת כזו בימים ההם לא נראתה עוד בעיירתנו מעודה. ואני מסתכל בקפלוש זה ובחוש אני רואה,כי לא מעשה ידי אדם הוא… כי אדרבא, כלום אפשר כלי יקר ומופלא כזה קלמן גרונם הקבצן קנהו? – והיכן? כלום יש כאלו למכירה באיזו חנות שבעיר? על כרחך וגם על רצונך אתה אומר: מן השמים נתּן לו, כדברי צדוטיל ממש.
צילינדר מן השמים – והרי אני הולך ונגרר אחרי פלא זה כעגל אחרי הפרה. מסתכל ומסתכל עוד ועוד, עיני ניזונת בו ואינה שׂובעת – הוא כולו מוקשה אחד, וברק לו מכאן וברק לו מכאן וברק לו גם מלמעלה – קפלוּש עושה חזיזים! וכל חזיז כמראה החשמל לו… חזיז ושוב חזיז – ורעם הממני פתאום – הוי! –
מין נהמה משונה שנשתבשה בתסיסה ורתיחה נתזה עלי בקול פחדים:
“שְשְשְשֶקֶץ! מסתתכככל אתה מה?”
כך ובלשון זו נסתער עלי הגוף המוּצלנדר, רוקע ארץ כנגדי בחימה, השפוכה כדם לתוך פניו. עוד מעט – ואת שתי אזני יתלוש!
מובן, שראשית כל ברחתי כמפני הארי, – חזרה אל אבא, לבית המדרש, ולבי – הולם פעם יהלמני.
*
נמלטתי בשלום, אבל דעתי לא נחה עלי: מה כעס כעס עלי קלמן גרונם זה? שמים וארץ גם הם מעשה אלהינו וכלום אסורים הם בראיה? – –
תינוק הייתי ולא עלתה כלל על דעתי שהשמש חבוש בפאר ראשו זה לאנסו, בגזירה קשה מצד הגבאי החדש – חייט שנתעשר וביקש להנהיג בגבאותו כמנהג אודיסה, והוא שהביא צילינדר זה וגזר על השמש לשאתו. לא ידעתי גם, שקלמן גרונם מתבייש בדבר, כאילו עשוהו “מוֹנדריש”.
לא ידעתי זאת – והקפלוּש אך פלא מן השמים היה בעיני, מעשה נס – ושוב לא נתּן מנוח למחשבה שבראש, עד שבאתי לידי החלטה זו:
בליל תשעה באב הקרב ובא, הריני לן בחוץ, ודוקא אצל תיבת המספוא שבחצר אשכב; שם אשכב ולא אישן אף שינה קלה, אלא אך ורק לשמים אביט, אסתכל עד שיבָקעו, וברגע הבקיעה – אני הרי לא כבד פה, חס וחלילה – אומר מיד בהרף עין אחד דבּוּר אחד קצר ומפורש – ומה הוא?
“תיבה מלאה אדומים!” כלומר: תיבת המספוא היא תתמלא אדוּמים, מטבעות זהב חדשות…!
מובן, שלמסקנה זו בכל פרטיה לא בשעה אחת באתי. הרבה נתיגעתי על הדבר במחשבה תחילה. יומם חשבתי ולילה לא נחתי עד שביררתי לי את הדבר מכל צדדיו ולכל פרטיו – וראיתי כי עשה אעשה ויכול אוכל.
כי מה? תאמרו: בחוץ תלין ואמא מה תאמר?
אבל אל תדאגו לי. דודה אחת אסתר מלכה יש, והיא – מנשים באוהל תבורך – זכותה תעמוד לי בשעה החמורה. זקנה טובה זו בביתנו היא יושבת, ואם אני רוצה דבר ואמא מסרבת לי, או שאני מסרב ואמא רוצה ודורשת ממני – מיד באה דודה זקנה זו ומוצאת פשרה המכריעה תמיד לצדי שלי “לצד התינוק שיחיה” – ורצוני שלי נעשה.
אמנם עם אבא אין הדבר כן. בפני מאמרו ורצונו גם הדודה אסתר מלכה משתתקת ונכנעת – אבל בואו וראו מה הקדוש-ברוך הוא עושה בכדי שלא יבטל אבא ולא יפר את עצתי – שולח הוא אותו מכאן עוד במוצאי שבת זה לאודיסא עד ל“שבת נחמו” – ובכן, הרי הכל אם-ירצה-השם יעלה בכי טוב בליל תשעה באב זה!
עכשיו, סברו נא! עמדו וחשבו קצת: מה יהיה לכשיחזור אבא לשלום וימצא את תיבת המספוא שבחצר כשהיא מלאה אדומים, מטבעות של זהב ממש? – אבא, כמובן, ידוֹע יֵדע מה לעשות באוצר זה: בתים, חנויות, יערות, גג חדש על בית-המדרש, וכלים מכלים שונים יקנה, כלים ותכשיטין לאמא ולדודה אסתר מלכה גם כן ולעצמו – אפשר גם צילינדר יקנה!
ולי? – אני רק דבר קטון אחד אבקש: סוס קטון בלבד. סוס חי ממש, אלא שקטון יהיה מבּרייתו ולבן יהיה כשלג, ופעמוני זהב יהיו תלויים לו בצוארו, והוא רתום יהיה למרכבה קטנה – קטנה אבל מלוּטשה ומבריקה כצילינדר תהיה – ולמה לי זה? בכדי שבכל ערב וערב, כשאני בא מן החדר, אהיה נוסע לי לטייל מעט בשדה, לצד היער…
הדבר אמנם יעלה באי-אילו מאות – ומה בכך? יש ויש, ברוך השם, לאבא ואינו צריך לקמץ!
שוחקים אתם – ולמה? כסבורים אתם שלא יסכים אבא? סימן הוא שאינכם יודעים ומכירים באבא שלי! הוא, עליו השלום, אלמלי שמעתם אותו פעם, כטוב לבו לספּר – מה הוא יעשה, אם ירצה השם, לכשיתעשר – והייתם יודעים כמה פזרן הוא אדם זה מטבעו, וכמה אוהב הוא כל מיני דברים יפים שבעולם! –
עשׂה יעשה זאת אבא לי! תתמלא רק התיבה אדוּמים – ותראו.
*
אבל הנה ליל תשעה באב בא – ונסתבך עלי הענין, ראיתי שההחלטה שלי צריכה להשתנות. –
במה? ולמה?
שמעו נא מתּחילה את המעשה כמו שהיה – וגם אתם, בנים, תסכימו ודאי על השינוי.
שמעו.
– “גם בביתנו יאמרו קינות” – כך אמרה אמא לפנות ערב ולא נתנה לי שאלך לבית המדרש.
ומה טעם? אבא הרי נסע מכאן, ושם, בבית המדרש שלנו, משליכים פקועות של קוצים בליל תשעה באב – ואני, תינוק בלי שמירה, שמא אתנזק שם, חלילה. ועוד טעם יש: ברחוב של גויים צריך אני לעבור יחידי בערב, בחזירתי מבית המדרש – ושקצים יפגעו בי.
ובכן מה יש לעשות? בגלות אנחנו, והריני מוכרח להשאר בבית לאמירת הקינות. ועם מי? עם הנשים השכנות שיתאספו אלינו. –
לישב עם הנשים לא נתאויתי, שהן, כידוע, אינן נוהגות לזרוק פקועות של קוצים, אבל “להשאר” כך גזרה אפילו הדודה אסתר המלכה – ואני נשאר.
והנה ערב עגום מתפרש בשתיקה. נר אינו דולק בבית, ושכנות, שאין להכירן בתוך האפלולית, נכנסות בחשאי, כברגלי חתול תצעדנה, כי בלי נעלים יצאו אלא בגרבים בלבד…
פורשׂה אמא שקים על הרצפה, מדליקה רק פתילת שעוה אחת, זו הכרוכה כפקעת, ונותנת לדודה לאסתר מלכה. וזו נוטלה את הספר “צאינה וראינה” שלה הנושן, את המשקפים על חטמה תתן – מתישבת לארץ, וסביבה כל הנשים על השקים לארץ תשבנה, וכולן מזוּמנות כבר לבכיה.
צללים כמטליות שחורות מרפרפים נבהלים על הכתלים, ומן הזוית, המוּארה מקצת בנר של שעוה, המשקפים של הדודה הזקנה מנצנצות מתוך קפידה…
קוראה היא הזקנה בקול קשה, כמנבאה לרעה בלי רחמים, – הזאת הדודה אסתר מלכה?
ואני עומד לי מן הצד (כי מה? בין הנשים אשב?) עומד אני ומחַשב בשלי; איך אתחיל בדבּוּר אחר כך עם הדודה אסתר מלכה, שהתא מכריעה לצדי, ואהיה לן בחוץ אצל תיבת המספוא?
והיא, הדודה שם, קוראה בלי הפסק, קוראה – וגם לבי נמשך לשמוע, – ואני זה מתקרב ומתישב בחשאי אצלה, ואצל אמא, בין כל הנשים.
ומה נוראים הם המעשים הנקראים מתוך הספר הנושן! – הנשים שופכות דמעות כמים, מתיפחות בחשאי, גורפות חוטם ומנידות ראש כמתאבלות על המת, בוכות עד לחמלה עליהן…
רק היא, הדודה אסתר מלכה – קשה הפעם כצוּר. מתאמצת היא וקוראה בלי דמעה, מסתכלת מבעד לזכוכיות של משקפיה וקוראה כגזר דין קשה, קוראה על מעשים נוראים ואיומים זה מזה.
היא קוראה על השחיטה ששחט נבוזראדן את הכוהנים בבית המקדש על דמיו של זכריהו הנביא – ואינה בוכה:
“כלום שכחה, שגם אבא ואני כוהנים?…”
היא קוראה על הילדים, תינוקות של בית רבן ששחט אותו רשע על הדם המרתיח – וכאן נתעקמו שפתיה וגם היא זה גועה בבכי…
היא בוכה, ואיך לא אבכה אני?
בוכה אני וגונח יחד עם הנשים הרחמניות – ולוקחת אותי אמא ומחבקתני בזרועותיה:
“תשעה באב לא עת חֲבוק!…” מטילה הדודה נזיפה עם הצצה חדה לאמא מבעד המשקפים. “ישמע! ישמע גם הוא – וידע…”
ומתרשלות זרועות אמי, עזבתני אמא – ואני כובש פני ובוכה.
הה למה יסרנוּ כה יי בחורבן בית-המקדש זה? איך הרג ביום אפו ולא חמל? – – –
… כלתה קריאת הקינות.
השכנות חזרו אשה לביתה; נתרוקן הבית. ואני – מראה הילדים הנשחטים כבני צאן בבית המקדש, הילדים המוטלים בדמם וגונחים ופושטים ידיהם אל אמותם – לנגד עיני במוראות…
מציעה אמא משכבותינו, ולא על המיטות, אלא על רצפת הבית…
אין אכילה, אין שתיה – וזמן שינה הגיע.
שינה בתוך הבית – ועצתי מה תהא עליה?
איני מעז להתחיל עכשיו בדבּוּר עם הדודה אסתר מלכה שפניה נזעפים עדיין, ואני נגש אל אמא, לבדי באין מליץ על ידי – ואומר בבכי עצור:
“אמא, ירא אני לישון בבית…”
“יראה זו מהי?” משיבה אמא, “שוטה, הן לא יחידי תישן פה. לך שכב”.
“אבל ירא אני פה”, אני אומר בדמעה, “בחוץ אישן…”
“מה חשק זה? – שומעת את, אסתר מלכה?”
“והציעי לו בחוץ”, משיבה אסתר מלכה (מנשים תבורך!) בקול פסקני חמור.
“אבל, אסתר מלכה”, משתאה אמי…
“ומה את משתאה?” משיבה זו ברמיזה קפדנית, “הציעי לו בחוץ וירָדם…”
“בחוץ? היכן?” משתאה שוב אמא.
“אצל תיבת המספוא”, משיב אני.
“למה שם?”
“הציעי לו כחפצו!” נוזפת הדודה שוב. “טענות ומענות מצאה לה בתשעה באב עם הילד…”
ונעשתה עצתי!
אני שוכב אצל תיבת המספוא ועיני לשמים וללבנה המביטה בעגמת נפש על הארץ… אמא ואסתר מלכה עם עוד שתי נשים יושבות להן מרחוק בשיחה חשאית. במה בן משוחחות? אין דעתי נתונה לכך. צריך אני לשמור, להסתכל כך בשמים הבהירים עד שיבָקעו…
אבל כלום לתיבה של אדומים, או לסוס קטון ומרכבה אנו צריכים בעוד שבית המקדש חרב ושרוף?…
צרה כזו באה על ישראל – בית המקדש חרב ופוגרומים נעשים עד היום – ואני בבקשה זו אבוא לשמים? – –
כך, נסתבך עלי הענין…
*
אני שוכב ועיני בשמים הטהורים העמוקים והדוממים ובלבנה הטהורה ומטוהרה וכל-כך נוגה ועצובה…
לא! – איני יכול לבוא בבקשה זו עכשיו… בושה…
ומה בקשה יש לבקש?
רוח קלה קלילה על פני תחלוף ולחשה לאזני – ומחשבה טובה עברתני. –
כך! יודע אני מה יש לבקש!
בקיצור רב ונמרץ – זאת תהיה הבקשה:
– “יבָנה בית המקדש!”
ושמחת הנפש מרעידתני עד שאני מתכוֵץ מחדוה…
“יבּנה בית המקדש” – ומיד בית אלהינו יעמוד כליל בהדרו, מתנוצץ בגג של זהב ואבנים טובות – וכל ישראל עולים ברינה… על כפים ישאוּני כספר תורה… ישאוּני, יחבקוני וינשקוני… והדודה אסתר מלכה תרַקד כמו בשמחת חתן וכלה… אבי ואחיו, כל דודי שכוהנים הם, יעלו בראש… ואז יאמרו בישראל: נער אחד קטון בן שמונה יש וכוהן הוא, יוסף בן בינוש שמו – והוא, קטון זה כִוֵן את הרגע וידע מה לומר. אמר – ונבנה בית המקדש בשעה טובה ומוצלחת! – נלך ונעשהו כוהן גדול!"
צריך רק לכוֵן את הרגע!…
ומשפשף אני את עיני, משפשף ומסתכל למעלה – והשמים כל כך טהורים וחלקים, טהורים ועמוּקים עד מאד ומאד…
ואימתי תבוא חצות?
הנשים עדיין יושבות ומשוחחות – ומלמעלה כוכבים מעל כוכבים מתנוצצים ומשַׂקרים ברמזים, ורוח מעדנת על פני תעבור, והלבנה נשקפת אלי מעבר לגג – ופניה כל כך טובות ורחמניות…
ואני חוזר לעצמי, לוחש לי בשביל שלא אשכח: “יבנה בית המקדש… יבנה בית המקדש…”
והרוח נושבת ומחליקה לי על פני כאומרת: ראה, בני, ראה שלא תשכח… חֲזור וחזור…
“יבנה בית המקדש… יבנה בית המקדש…”
והנה נתעופף לו כוכב, עבר כקשת – ונעלם – –
אפשר, עכשיו רץ זה בשליחות לקרוא למלאך הממונה על בקיעת השמים, כי קרובה השעה?…
ועד אימתי תהיינה הנשים יושבות ומדברות עוד?
כלום גם הן מחכות לבקיעת השמים? ברם, אפשר ואפשר שהדודה אסתר-מלכה מצפה גם היא לרגע זה… ומה תבקש היא?
ואני משפשף וחוזר ומשפשף את עיני… מסתכל ומחכה עוד…
שקט ודממה… הס… הכל שוקט ודומם – ורעדה!
רעדה גדולה ביריעת השמים! –
שנים שאינם נראים לי אוחזים ביריעת תכלת זו, ומנערים אותה כמו שמנערים שטיח מאבקו, ומנערתם רוח טובה נושבת וכוכבים מתנערים ונופלים כמטבעות של זהב…
והרי זה מושך לכאן וזה לכאן – ונקרעים השמים!…
נבקעו לחצאין ואור אדום, אור ברק הבהיק!…
צריך לומר! – אסתר מלכה אומרת – ואני – אני נסתם פי, נסכר גרוני… אני מתחבט, אני מתנער – ואיקץ…
כבר האיר הבוקר – ואני שוכב לא בחוץ אלא בבית…
היאך? – –
קו שמש אדמדם נופל על פני, ואסתר מלכה זו יושבת כבר על השק וקוראה, ולרגליה שכנות מנידות ראש לבכיה חדשה – –
נקרא ההמשך של חורבן בית המקדש – –
––––––––––––––––
ובו ביום כשנפגשתי עם חברי, חלום זה לא ספּרתי להם. עצוב הייתי – ומה אספר? ואם אספר – מה צדוטיל יאמר? יאמר: – “טפש שטזה! בא לבטש על בנין בית-המטדש ונרדם באמצע טמו תינוט טטון!…”
ולכן, עד היום לא ספּרתי חלום זה, אלא לכם, בני.
ד. שליח צבור לאילנות 🔗
כך, בָנַי, זקן אני ולא חזן קבוע אני במלאכתי, אבל משאני נגש אל התיבה כשליח-צבּוּר לפני המקום, ברוך הוא – ממש כוח חדש נתּן בי. ולאחר צום כפּוּר, למשל, לסוף נעילה, גופי כולו רועד, אבל דומה אני שהייתי יכול לעמוד עוד ועוד ולהנעים תפילה בקול גדול וחזק, כצועק מלב כל הצבּוּר, מלבן של כל ישראל יחד.
אכן, רוח הוא באנוש, החזק מכל הגופניות.
וששאלתם: מאימתי התחלתי מתפלל לפני הצבּוּר? שמעו ואל תִתַמָהו.
בן תשע הייתי ושליח צבור לתפילה נעשיתי – ואימתי? ביום של ראש השנה. –
תמהים אתם?
אכן, לא בראש השנה של תשרי היה הדבר, אלא בזה של שבט, כלומר, בראש השנה לאילנות, ועמוֹד עמדתי כשליח-צבּוּר לא בבית-הכנסת, אלא במקום אחר, – בתוך גנו של שכננו, דימיטרי הגוי.
שוב אתם תמהים? אִי, תינוקות! האמינו, הכל אפשר בעולם זה של הקטנים!
ובאמת דבר פשוט היה עמי אז.
באותו היום, אני וחברַי ישבנו כרגיל בחדר; ישבנו ולמדנו כבכל ימות-החורף הנזעמים, – אלא שהלב חכּה הפעם לשעה שתים-עשרה, שעת ההפסקה לסעודת הצהרים, חכּה וצפּה יותר מבשאר הימים.
ואני, זכוּרני, מסתכל הייתי מתוך תרעומת על התרנגול, שהיה קשור במשיחה לאחת מכרעי המיטה שבחדר – כי למה הוא שותק עוד? ועד אימתי יסָכר גרונו מקרוא לנו דרור? –
ופתאום מחא הגבר כנפיו בתרועה גדולה, בקוּקוּריקא שלו – ושני הנערים החוזרים על הגמרא בקול רם, כרגע נָדַמו.
“כלום כבר שעה שתים-עשרה הגיעה?” תמה הרבי כאינו מאמין לשֶׂכוִי ובינתו לעתים.
אבל בו ברגע נשמע גם זמזום דק וצלילים צרודים מעבר למחיצה, מקום שבעל הבית, גרשון הסנדלר, יושב בעבודתו.
השעון אשר שם, גם הוא הכריז על השעה שקיוינו, שעת שתים עשרה.
“ובכן”, אמר הרבי כמוַתר לנו משלו, “לכו הביתה. אך ראו נא”, הרים קול מצוה, “כי תשובו לעת ערב החדרה!”
שמחה וששון! ביום חול, ולא בערב שבת אך ברביעי בשבת, נתּנה לנו חוּפשה לארבע או לחמש שעות ביום, – יום חמשה עשר בשבט.
יום של שבט, והרוח מטאטא פתּי שלג כגריסים לבנים אל עבר הבתים, ושם הם נערמים לתלי תלים לאורך הרחוב, אך באמצעו, בדרך, בולטים רגבי הרפש, טרשים מוּגלדי קרח, שהכל נתקלים בהם, וגם אדם וגם בהמה נזהרים עכשיו בהליכה. אך אני נחפז, אץ ומדלג. נופח הרוח בפני לעצרני בלכתי, ואני הביתה אמהרה, הביתה לכל היום עדי ערב!
את אבי לא מצאתי בבית. הוא אל הטחנה נסע, ואמי עמדה אז עטופה מטפחת גדולה בתוך החנות: מפני הקור הגדול מקדימות הנשים לקחת קמח לחלות השבת, לחממו בבית מן היום הרביעי, ולכן טרודה שם אמי עם הקונות.
רק את הדודה אסתר-מלכה אותה מצאתי בבית כשהיא יושבת לבדה וסורגת גרב של צמר.
היא קמה וערכה לפני השולחן – שכן היתה נוהגת בי כמו באיש גדול, לחנכני במצוות – הוליכתני אל הכיור לנטילת ידים, שמרה על פי וענתה “אמן” לכל ברכה שבירכתי, שׂמה לפני – ואוכל.
ומשגמרתי, לקחתי את הסידור ובירכתי על המזון בקול רם מלה במלה ובניגון, כאשר אהבה הדודה, כי ידוע ידעתי שאוצר בלום של פירות שמוּר אתה בשבילי – פירות של חמשה עשר.
ואף אמנם תקותי לא רימתני. דודה טובה! מכל המינים נתנה לפני: תמרים, תאנים, אגוזים, חרובים, שקדים, צימוקים וגם פלח של תפוח-זהב.
“אכול בברכה ויערב לך!” היא אומרה לי.
חזרה למקומה, נאנחה ואמרה שוב: “כך, היום צריך לברך על הפירות בכוָנה – הרי ראש השנה שלהם היום. יום הדין במרום לכל העצים למיניהם בני, והרי הם נידונים מי יפרח ומי יבּוֹל, מי יבשל פריו ומי יוכה בברד, מי ישלח בדים משרשיו ומי יכָּרת בגרזן… כי עץ השדה כאדם, בני! – את כולם יפקוד וישפוט היושב בשמים”…
ושוב נאנחה הזקנה ונתכוצה לה תוך כסאה המרופד ולעבר החלון נשקפה בשתיקה.
ראיתי בפניה הקמוטים והעגומים, כי זכרון כל המתים, זכרון בעלה ובניה, וכל קרוביה עליהם השלום, עולה הפעם לפניה…
וכך גם נרדמה שם בשבתה.
שתיקה בבית. את הפירות הטובים, פירות ארץ ישראל, כבר אכלתי. הגרעינים והחרצנים, כבר ספרתים ועשיתי בהם חשבונות שונים –
ומה אעשה עוד?
לבדי אני.
עמדתי על יד החלון, ששמשותיו הֵנֵצו בקצותיהן סבך של עלי-קרח, ורחוב שוקט נשקף לי בעדן מימין ומישור ריק ורחב ידים משמאל (ביתנו עמד בקצה העיר) – אין איש עובר בחוץ, אין כל, רק הרוח זורה אבקת-שלג דקה, מסתובב במחולת חורף – וזהו יום של ראש השנה?
“אלכה נא ואראה, מה יעשו העצים ביום-דינם זה?”
ומיד לבשתי בחשאי את אדרתי, התגנבתי חרש לבלתי עורר את הזקנה, יצאתי מן הבית ורצתי אל גנו של דימיטרי, השכן שמאחורי ביתנו – לראות, היתפללו שם העצים גם הם ביום הדין שלהם?
והעצים, עצי-חורף, סוככים עלי בסבך ענפיהם המסורבלים שלג צפוד קרח, והם מתנודדים ורועדים, – ומסביב קול שאון והמולה יהלוך…
“הנה גם העצים עומדים לתפילה ועטופי לבנים הם כישראלים ביום הדין…”
ועץ התות, זקן-הגן, חורק בהנידו את אחד מענפיו השבור ומדוּלדל, – נאנח הוא הישיש הלזה משברון לב של יראת שמים…
והרוח הומה ומתגבר, ומן העצים רסיסי כפור נופלים כדמעות קפואות… וכקול שופר גדול ישָמע: תררוּעָעָה!!
“הנה גם בין העצים יתָקע שופר ביום הדין!”
ומרומי שמים וארץ כמו נתערבו זה בזה באבקת שלג מתחולל, שהעבים זורקים ממעלה והרוח זורה מלמטה, – מלפני יי כי בא לשפוט את העצים!
“עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְיָ בְּקוֹל שׁוֹפָר!”
– תְּררררוּעָעָעָה!!! – – –
ונתמלא הלב רחמים על העצים העומדים לפני כס-המשפט… העלובים! מי יתפלל להם? – עומד הוא הגן במְתי מעט לבדד בקצה העיר כ“מנין”-יהודים נשכח בכפר, וגם שליח-צבור זקן ורגיל אין להם שיתפלל עליהם…
“אנוכי, אנוכי אתפלל לכם!” – קרא אליהם לבי ברחמים, וארוץ הביתה…
חרש באתי הביתה, הוצאתי את ה“מחזור לימים נוראים”, נעלתי נעלי-ידי, זקפתי צוארון אדרתי – ובכן באתי ועמדתי בתוך הגן, ואחל לנגן בתפילת יום הדין:
וּבְכֵן לְךָ הַכֹּל יַכְתִּירוּ,
לְאֵל עוֹרֵךְ דִּין, לְבוֹחֵן לְבָבוֹת בְּיוֹם דִּין,
לְגוֹלֶה עֲמֻקּוֹת בַּ-דִּין…
והרוח נושף ואוטם נשימתי – אבל יודע אני כי אך מעשה השטן הוא זה לסתום תפילתי, כדרכו בימים הנוראים, על כן כשליח-צבור נאמן לשולחיו אאמץ כוח בתפילה המרעישה לבבות:
וּנְתַ-נֶּה תֹּ-קֶ-ף קְדֻשַּׁת הַ-יּוֹם…
ואני מזמר בניגונו של ר' הלל חזן ומרים קולי:
אֱמֶת, אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן!
דַּיָן, דַּ-יָן וּמוֹ-כִיחַ!!
נחר גרוני – אבל איך אחשה והעצים כולם מתנודדים ומתנודדים עלי כמבקשי רחמים, והתוּת הזקן נאנח ואומר: “הוי, הוי! – פגע לנו, יוסילי, התפלל בעדנו, יוסילי!… כי ‘מנין’ נדח אנחנו – הוי-הוי-הוי!”…
ואני מרים קול ומושך בכוח:
וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע, יִתָּקַעַעַעַ!…
– הוֹוֹוֹיי!… תוקע הרוח תקיעה גדולה בהמיה דקה, בעוד שאני מתנודד ועונה אחריו בקול בוכים דק:
וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה דַ-קָּה יִ-שָּׁ-מַעַעַעַ…
וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן, יֵחָ-אָפֵזוּן!
וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן! –
הו, חיל ורעדה! – יד אחזה בי פתאום ותנידני… אשה עטופה… לא! שתי נשים עומדות עלי…
הדודה ואמי יחד באו לכאן, ומדוּכָני מעם עבודתי, מעם תפילתי לקחוני, סחבוני והכניסוני הביתה… ובכמה וכמה דברי מוסר שנִתכו עלי:
“הַאֵיך יוצא ילד לצעוק בגרון בשעת סופה וסערה?”
שומעים אתם? ברינה ותפילה עמדתי, כחזן שוררתי – והן, הנשים, סתם צעקה היא זאת להן!…
בקיצור – מה אאריך? –
בהיות הערב לא שבתי עוד ה“חדרה”, כי החילותי לשָעל…
והלילה ליל נדודים היה גם לי גם לאמא וגם לדודה. כי כמעט סגרתי עיני ותערובת חזיונות ביעתוני ושימחוני… מבול של דברים שטף מפי – וכפעם בפעם שוררתי תפילת הימים הנוראים..
וגם ממחרת הבוקר לא שבתי ה“חדרה”.
מהצינה שאחזתני הָחליתי בדלקת הריאה..
ורק אחר חג הפסח שבתי לבית רבי…
שבתי ביום אביב, עת שהעצים כבר הציצו כולם פקעים, והדובדבן כבר פתּח את פקעיו וילבלב ציצים לבנים כשלג, ולקול הצפרים העליזות צהל כל הגן הקטון – גנו של דימיטרי.
משמע, לא עשיתי מלאכת יי רמיה – כי תפילתי עלתה לפניו ביום הדין, והגן פורח ומשגשג מיום אל יום…
אמנם, חברי שבחדר התחילו מכנים אותי בשם חדש: “בּוֹימלי חזן”, כלומר: “שליח צבּוּר לאילנות” – ומה בכך? – התחלה טובה היתה זאת לי, כי הנה זכיתי לאחר כמה שנים להיות גם שליח צבּוּר לישראל בימי הדין.
אבל תחילת עבודתי של תפילה על הצבּוּר ביום הדין – היה בראש השנה של שבט, בגנו של דימיטרי, – ואני אז אך כבן תשע הייתי.
כך, בַני! הכל אפשר בעולם זה של הקטנים!
ה. ידיד נעורים 🔗
– שלום עליכם!
– עליכם שלום!
שואלים אתם, בני: פני מי אנו מקדמים בברכת שלום זו בשעת קידוש לבנה?
פני מודע יקר, בני, – ידיד נעורים נראה לנו אז לנוגה הליל, והרי אנו קוראים לו: “שלום עליכם” ואף הוא יענה לנו בחבּה: “עליכם שלום”.
ידידנו זה מי הוא?
הנה אספר לכם אימתי הכרתי בידידותו של זה.
עוד נער הייתי אז, נער בן שלש עשרה – וכבר קידמוני ימי עצב ולילות נכאים הקדירו עלי פנים, וכל מנחם אין עִמי, כי בודד, גלמוד ועזוב לנפשי הייתי.
גולה מבית אבי ואמי בנכר הוצגתי, וידיד-נפש אחד עוד טרם יהיה לי אז.
איכה היתה כזאת לי?
ימי עוני ודחקות הגיעו לבית אבא. גם שכר לימוד לא מצא אבא לשלם עוד בעדי.
ואני בן יחיד להורי הייתי ובי שׂמו את מיטב תקותם.
מה קיווּ אבותי ממני? לא כי עושר אעשה להם, אף לא כי עזור אעזור להם בפרנסתם הקשה; אך זאת קיווּ ואל זה נשאו נפשם, כי יעסוק בנם ויצליח בתורה.
ומי ידריכני ויעבירני בים התלמוד הגדול?
“לך, בני”, אמר לי אבא, לך וֶהֱוֵה גולה למקום תורה. ובטח, כי אבא ואמא, אם ירצה השם, לא ישכחוך, כי בכל כוחנו מרחוק נתמוך בך, למען תוכל לישב על התלמוד עד שתגדל – והיית לאיש".
צררה לי אמי צידה לדרך, ואני נשקתי לה בלחייה שהדמעות דלפו עליהן בשתיקה, אף לאחותי היחידה נשקתי בלי ברכה, – יראתי מהוציא הגה פן יוּתן קולי בבכי.
ובכן, מבין זרועות האם יצאתי אחרי אבי, זכרונו לברכה, – כי הוא הלך עמי להביאני אל עיר הישיבה, כרך אחד גדול לישראל – וַנִסַע.
שם, באותו כרך, הכניסוני לבית הישיבה, ועוד בו ביום מצא אבא מעון לשבתי, ונלן שם. ולמחרת הבוקר, בטרם יעלה השמש, גם הוא, אבא, נשק לי – ויצא בחשאי כשהוא מתאפק מדמעה.
ואני בכרך גדול וזר ומוזר לי – גלמוד נשארתי.
בבית מדרשה של הישיבה, בשבתי בין חברים לומדי תורה, לא הרגשתי בבדידותי ומתוך געגועים כמוסים הייתי לומד בחשק. הכל לומדים איש בניגון שלו, ואף אני – ניגון שלי היה מתנגן מתוך לבי כמאליו, ומתנחם הייתי בגמרא שאני לומד לעצמי כגדול.
אך כשובי אל מעוני, ואני לבדי נשקף מתוך ארובת הגג, היה לבי נוהה וכואב עד כדי בכיה.
במבוי צר אחד, בחדר קטון מאוד שבעלית הגג, שם דירתי היתה, ושם לנפשי בעוני ובחוסר כל הייתי חי.
רק דבר אחד לא חסרתי, והוא – אורה של החמה. זוֹ היתה מבהיקה כנגד חלוני, ובקו זַרְחָה הראשון תגע בארובתי ותעירני מדי בוקר – לתורה.
מחלוני זה הקטן היו נראים לי כל הגגות שבעיר. אביטה – והנה גגות ומגדלי עשן שחורים, רבים לאין מספר, וכולם ריקים ושוממים לעיני, ואנוכי כצפּוֹר בודד על גג, נפש נדחה ונאלמה – מביט על הגגות, תלי תלים שחורים, שחומים ומוחלדים…
אלה אביט ואזכרה…
אזכרה את עיירתי הקטנה והחביבה, שכל בני משפחתי שם, וכל רֵעַי, אֲחֵי ילדותי, בה יתהלכו; בית אבא אזכרה, הדירה הקטנה והלבנה, שליד הדרך בקצה העיר, ששם אילנות שבגנות מנענעים ראש; אזכור מרחבים שאננים, – את הגבעות העוטפות דשא, את היער של עצי אורן ולִבנֶה, שדות תבואה מזהיבים וגם – את בית הקברות עם קברה של הדודה אסתר-מלכה, זכרונה לברכה – גם את זה אזכורה, ונפשי תכלה בגעגועיה.
אביט ארצה, אתבונן ברחובות – רבים הם העוברים והשבים. אך כל מכיר, כל מודע אין לי ביניהם. הכל הכל זרים לי, וזר אני לכל, – ומכולם אין רואה בי, אין איש משׂים עין עלי.
ויהי ערב. ואני לבדי הייתי מוטל בחדרי, נעצב ומשמים – וצר לי, וגם – זכורני עדיין – רעב הייתי אז… רעב…
נגשתי אל החלון ואפתחהו – ופתאום מילאתני חדוה גדולה, שמחה רבה באה בלבי, כי פני מודע ראיתי!
פנים נחמדים, פנים טובים מעוגלים, פנים מאירים ונאוים נשקפו אלי בחבּה.
את רעי זה אשר ידעתיו מעודי, הוא אשר רֵעָה לי בעיר מולדתי מילדותי ואשר אהבתיו מאז – את ידיד נעורי ראיתי!
ומי הוא?
הלא הוא הירח הנחמד, – אותו ראיתי…
זה דודי וזה רעי אשר מצאתי בנכר, והוא, כמו אז כן גם עתה, הבט יביט לעיני… פניו הנחמדים לא שונו במאומה ועדיין הם טובים כשהיו, מאירים כמו שראיתים מאז.
כך היו שוחקים לי עוד מקַדְמַת ילדותי, כך היה זה נשקף לי בטובו גם שם, שם מבעד לערָבים אשר על שפת הנחל…
– שלום עליכם!
– עליכם שלום!…
ומאז היה רעי זה בא לבקרני בחדרי. כי מדי ערב, בשעה שהיה יוצא לשׂוּח ברקיע השמים, היה עולה ומציץ אל חלוני בשחוק נעים: “ייטב עַרבך, אחי!”
ובאין אומר ובאין דברים, מבלי נשמע קולו, היה עומד ומספר לי בדממת הלילה; מספר ומשׂיח עמי בדממה, על אמא ועל אבא ועל אחותי הקטנה ועל העיירה ועל הכפר – ועל כל אשר בהם גם יחד נשׂיחה…
אעצום עיני – והנה שם ברחובות ובחוצות ההם אני מהלך, נפגש עם כל מכירי, אחי ורעי הטובים, – מהלך ומהלך עוד – עד בוקר…
אשר מנע ממני היום לאור השמש, נתון נתן לי הירח בלילה, גם בהקיץ וגם בתנומות, בחלומות עלי משכב.
ועד היום – יש אשר אשא עיני אל ידיד נעורי זה בלילה, והנה פתאום, ימים מקדם בוצצים ועולים לפני…
– שלום עליכם, ימים חביבים! שלום לכם, ימים ראשונים!
ועליכם שלום, בני הקטנים, בני ימים עתידים!
ראו, ידידכם הירח זה רומז לכם ושולח לכם ברכתו ממרום: “תערב שנתכם!”
לכו לישון, בני היקרים!
ואני – תן נא לי את המשניות, שִמְעוֹני שלי!…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.