קיבוץ גלויות / בר טוביה
א 🔗
משעה שנפקחו עיני האדם להסתכל בסודו-של עולם נגלה לו הכוח הנסתר של הספירות, היחס הנעלם שבין הכמות והאיכות, עיתים נראו לו השנים טובים מן האחד: האויב, אשר לא יכול לו האחד, נכנע לפני השנים; התפילה אשר קפאה על שפת האחד, בקעה שערי-שמים במצאה לה הד בפי השני. ועיתים נראו לו השנים רעים מן האחד: מעשה ה אכזריות, שהוא למעלה מכוח האחד, הלך ונעשה על ידי השנים: ההוללות והשובבות גברו ורבו כרבות מספר האנשים, שנכנסה בהם הרוח הרעה. בין כך ובין כך ראתה עינו של אדם את הכמות והאיכות קשורות אשה אל אחותה, וכלעומת שתשתנה הכמות במספר החלקים או בסדרם כן תשתנה האיכות של אותו הדבר שבו חל השינוי. הגיעו הדברים לידי כך, שרבים באו ואמרו, שהאיכות אינה כל עיקרה אלא תולדת הכמות, ואחרים החליטו מהם, שהגשמי הכמותי הוא הבורא את הרוחני האיכותי. אבל סוד הלידה של הכמות והאיכות טרם נתגלה, ואין אדם יודע מה טיבו של היחס שביניהן, חוץ לזה: הכמות עצמה אינה עניין גשמי לחוד, והספירות כלולות בהאין-סוף.
לכאורה באה תורת משה ללמדנו, שהכמות היא דבר טפל, שנאמר: “לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם”. אבל כשאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:" הניחה לי וייחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול“, אמר לו משה:” מחני מספרך אשר כתבת“. יודע היה משה רבנו, ששכינת האומה אי אפשר לה להתגלות בכל צדדיה ובכל צבעיה, בכל תמימותה ושלמותה, אלא בכל האומה כולה, לרבות הפושעים והריקנים שבה, שגם בהם יש צורך לכלל האומה.: תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב”. אפילו אחד חסר מן המניין “גורם לשכינה שתסתלק מישראל”. משל למה הדבר דומה? לכינור, שמכיוון שניתק אחד ממיתריו ניטל ממנו כוח-נגינתו.
אף על פי שהמימרא המפורסמת על ביטול כוח-היצירה בישראל אחרי חורבן הבית השני אינה אלא בדותא שבדו אותה שונאי ישראל והאמינו בה קצתם מן הסופרים ומן המגידים בעלטה; מעולם לא בטל כוח היצירה הלאומית ולא נסתתמו צינורות ההשפעה לגמרי, “כל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם”. אף על פי אינה דומה שכינתא בגלותא בקרב נידחי ישראל מפוזרים ומפורדים בכל העמים, לשכינה בת-חורין על אדמתה ובתוך עמה היא. שכינת הגלות היא בבחינת הנוגה השב משכינת הארץ, משל לירח המאיר האורה הנופלת עליו מן השמש. שכינת הגלות היא, כביכול, עניה סוערה, מתכווצת ומצטמקת, אינה מתעוררת אלא בשעת הסכנה, כשחרב חדה מונחת על הצוואר, וכנסת ישראל הולכת בעצמה או מובלה בידי אחרים אל הכליון. לא כן היתה שכינת הארץ בשעה שכל שבטי ישראל היו חונים סביב להב, סוככים לראשה ונושאים את דגלה ביד רמה: שאננה היתה ובוטחת, ישנה ולבה ער, אומרת שירה לא מן הסערה ותחת להלמות כשיל וכילפות, כי אם מרוחב הנפש וממלואה. אבל משהתחילו השבטים גולים מן הארץ זה אחר זה, התחילו פני השכינה מתקדרות: גלות ישראל מלמטה וגלות השכינה מלמעלה, פיזור האומה מזה ופיזור הנפש מזה. לא מזמן החורבן של הבית השני התחילה תשישת כוחה של היצירה הישראלית, אלא מזמן מריבה קודם לזה – מזמן הגלות של עשרת השבטים, מאותה שעה ירדה חולשה לעולמו של ישראל, פסקה ההתפתחות השלמה, החפשית והטבעית של האומה.
ב 🔗
מי שהפסיק באמצע העניין אומרים לו: חזור לעניין הראשון!
ההתפתחות השלמה, החפשית והטבעית, של האומה נפסקה באמצע, בזמן הגלות של עשרת השבטים, ואל הנקודה הזאת היא צריכה לחזור. כאן היא צריכה להתחיל מחדש למרות כל המעצורים והמכשולים, למרות כל המונעים והמעכבים, למרות חוסר-הרצון וחוסר היכולת!
כיצד?! התולדה אינה שבה אחורנית, התולדה לא תישנה פעמיים, ומה שהיה לא יהיה עוד לעולמים, ומה שנפסק לפני אלפיים שנה וחצי האלף שוב לא יתחיל מחדש!
אבל מי היא התולדה, אשר תשוב או לא תשוב אחורנית, אשר תישנה או לא תישנה פעמיים? – אחת משתי אלה: או שהתולדה היא השם המפשט של התוכן הממשי הנעשה בידי אדם, ואז כל אשר יעשה האדם לו תולדה ייקרא. ילך פרידריך הגדול ולא יכבוש את זאכסן – שמע מינה שאחרת גזרה התולדה. לא ילך פרידריך הגדול ולא יכבוש את זאכסן – שמע מינה שאחרת גזרה התולדה. ואם כן הדבר, אם הכול בידי אדם – רוצה אדם ושב אחורנית ושבה גם התולדה עמו, חוזר על הישן ומחדש אותו ומתחדשת גם התולדה הישנה עמו פעמיים ושלוש ויותר. או שהתולדה היא דבר שיש בו ממש, חי הנושא את עצמו ומושך אחרים עמו – ואז מה שיהיה תלוי במה שהיה, ומה שייעשה קשור במה שנעשה. אז אמת אמרה קוהלת: מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה; ואמת אומרים גם הבריות: זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי! אז הלכה כמאקיאווילי ותלמידיו שהורו: התולדה חוזרת חלילה!
באמת! אם נכון הדבר, כי הכול נעשה בהכרח התולדה ובמאמרה – הנה אין לך הכרח היסטורי גדול מן ההכרח לחזור ולהתחיל את תולדות ישראל מאותה הנקודה ששם נפסקה. פנימי וחיצוני הוא ההכרח הזה, נובע מתולדותיו של ישראל ומתולדותיהם של כל העמים. צא ולמד את תולדות ישראל מזמן הגלות של עשרת השבטים ואילך – תולדות של גירושים וטלטולים, של גזירות ורדיפות, של אלפי הריסות מבית ורבבות אלפי חורבנות מחוץ, של פיזור הגוף והנפש על שבעים ושבעה ימים! וכי מה באו כל המאורעות הללו ללמדנו? האם זה, שהפיזור נאה לישראל – כמו שאומרים קצת חקרנים? או זה, ששר-התולדה מכה בכל מיני השוטים והעקרבים, בכל פולסי-דנורא הגנוזים באוצרותיו על גופם של נדחי ישראל וצועק להם: התכנסו, נידחים, התאחדו, התארגנו וחיו? האין הכול רואים, שההכרח ההיסטורי כפה על ישראל הר כגיגית ואמר להם: אם אתם חוזרים אל שרשכם – מוטב, ואם לאו – קללת-קין תהא רובצת עליכם עד סוף כל הדורות, עד שיחזור כל העולם לתוהו ובוהו! בני-ישראל “אינדיווידואליסטים” המה – אבל ההיסטוריה אינה “אינדיווידואליסטית”. תורה זו היא מלמדת אותנו זה אלפי שנים, מכה אותה בקורנס לתוך ראשנו, חורתת אותה בחניתות וברמחים על לוח לבנו – ועוד ידה נטויה.
גדול כוחו של ההכרח החיצוני: כל מקום שפזורי ישראל מתכנסים לשם, אומות צווחות ככרוכיא: אי אפשר בכם! ועד שהפיות צועקים, הידיים ידי עשו מכות מכות רצח, מכות ונחות כדי לחזור ולהכות ביתר שאת וביתר עוז.
וגדול מן ההכרח החיצוני ההכרח הפנימי: משעה שנסגרה הדרך היחידה והמיוחדה להתפתחותה של האומה – דרכה היא, נפתחו לפניה הרבה דרכים וכולן מובילות לתהום האבדון. באה הפילוסופיה – והוליכה אל השמד, באה הקבלה – והוליכה אל השמד, באו ההומאניות, הליבראליות והסוציאליות – והוליכו אל השמד, באה היהדות החנוטה – וחנקה את שארית-הנשמה… רק בכוח הכינוס הכללי של כל נדחי ישראל, או, למצער, של רובם הגדול והמכריע, לחרוג את כנסת ישראל ממסגרותיה, לשבר את כבליה הגשמיים והרוחניים, לפתוח את צינורות ההשפעה, לגאול את השכינה, כביכול, גאולה שלימה ולהחזיר לכוח היצירה הלאומית ליצור על דעת עצמו ברצונו השלם ובחירותו הגמורה, מבלי התבטלות כלפי פנים או כלפי חוץ, מבלי אימה גלויה או מוסתרה, מבלי פחד הכליון או מורא השמירה – כאשר יצר בימי שבת יהודה וישראל על אדמתם, בימי דויד ושלמה, אחאב וירבעם בן יואש, בימי אליהו ועמוס, הושע וישעיה.
ג 🔗
בנוהג שבעולם, כל אורגאניסמוס יחידי או ציבורי, שההכרח הטבעי פיתח בו צורך זה או אחר, הוא הולך ובורא לו את האברים או את הכלים, שהם נחוצים למילוי אותו הצורך. במה דברים אמורים? כשהאורגאניסמוס בריא ושלם בגופו ובנשמתו. אבל האורגאניסמוס הלקוי והפגום של אומתנו העלובה היה נחסר כוח ואין אונים למלא את הצורך, שפיתח בקרבו ההכרח הטבעי והתולדי – את הצורך לקיבוץ גלויות. אבל הצורך, לא די שלא בטל בהמשך בהמשך הזמן, אלא שכלעומת שנתרחקנו מעל אדמתנו ריחוק מקום וריחוק זמן, כלעומת שנתפזרנו יותר ויותר פיזור הגוף ופיזור הנפש, כך נתגדל ונתעמק הצורך אל ההתכנסות ואל ההתקרבות לאדמת מטענו. על אותו הצורך, שמילויו הוא תנאי החיים, זימזם פעם בקול ענות חלושה, פעם בקול ענות גבורה. על אותו הצורך צעק ההכרח החיצוני, צעק הקולי קולות – שמעו החרשים וירעדו והאלמים פתחו פה ויצעקו…
סובלים את צער הצורך הגדול, שלא יכולנו למלאותו, סובלים את עינויי הכרת החולשה, השפלות והאפסות, סובלים את משא החטא הקשה, אשר חטאנו לשכינתנו, לנשמת אומתנו, עברנו את מאות השנים הרבות והנוראות, עברנו על פני נהרי נחלי דמנו עד אשר הגענו אל מצבנו עתה, עד אשר באנו אל השחיטה האחרונה, אל החורבן האחרון.
ועתה מה?
עתה, אומרים, זמן המשבר. לא ולא! זה כבר החל המשבר! והמשבר, האיום והנורא, הלך ונמשך עד עתה – ועתה הוא הולך ומתקרב אל הגמר.
עתה, כאשר קרבנו אל גדות התהום, כאשר חשכו לנו כל המאורות המאירים והמתעים, כאשר נקרעו חתיכות חתיכות מגופה של כנסת ישראל והשלכו הלאה הלאה מי אל מי ההרגה, מי אל מצולות המהפּיכה, מי אל הדוד האינטרנאציונלי הרותח מעבר לים, עתה בעמדנו בין גל לגל – נגלה פתאום מעבר המזרח פס אורה עולה ככף איש, ופס האורה הולך וגדול והוא רומז וקורא,,, היעמוד כוח בקרבנו, אם תחזקנה ידינו לקום כולנו כאיש אחד לעזרת עמנו וערי-אלוהינו? האפסה כל תקווה מן האבות ומן הבנים, מן המהלכים ומן העומדים, והלך איש איש אל עברו, ודאג איש איש אל צרכו, והשתחווה המשתחווה אל אלילי-כספו ואלילי-זהבו, והתפלל המתפלל אל אלוהיו, ולא ידע כל העם מן הקצה אל הקצה, כי הגיעה השעה הנוראה והגדולה? או אולי תבער עוד הפעם גחלת ישראל האחרונה, ויצא הגץ האחרון מתחת הפטיש האיום והיה ללהב בוער, לשריפה מאכולת אש, אשר תקיף את שארית ישראל, תחמם את הדם הנקרש, את העצמות הנקפאות, ותאיר את הדרך להעם ההולכים בחושך? היקומו לנו עוד הפעם גיבורים מסיימים ומתחילים, מסיימים את הגלות ומתחילים את הגאולה, או רק גמדים גומרים יהיו לנו, נחלשים ונמושות, עקרים וסריסים, אשר יכלו את הנטיעות האחרונות, יכבו את הזיקים הנשארים!
לא! לא יכבה הזיק האחרון! לא תכבה גחלת ישראל האחרונה! מארבע קצות הארץ סוערות הסערות על עם עני ודל, מנפחות את הזיקים, מדליקות את המדורה, ורוחות כל הדורות, נשמות כל הנשרפים והנשחטים, לבה תלבינה זאת הגחלת בלב שומריה ובלב מכביה גם יחד, לבה תלבינה זאת הגחלת בלב כל יורשיה על אפם ועל חמתם, ובערו כולם מאפס כוח לכבות, מאין אונים להשקיע שלהבת אבות – כי אכן " נורא הדבר היות האדם יורש".
[1909, “העולם”].
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.