א    🔗

סובבת הולכת רוח האדם מן הגשמיות אל הרוחניות ומן הרוחניות אל הגשמיות, ועל סביבותיה שבה הרוח. סובבת הולכת רוח האדם שלא בטובתה, כי חזקה עליה יד היאוש הקשה והיא הודפת, דוחפת אותה תמיד הלאה, הלאה, שואפת, שוקקת הרוח אל היופי הנעלם המרחף לפניה בתהום המרחק; היא מבקשת להסתכל בו פנים אל פנים ולהתאחד עמו ייחוד שלם, והיא חופרת, חותרת בקרבה פנימה, חוקרת דורשת ואיננה מוצאת את החזיון אשר חזתה לה. נואשת, נרגזת, רעבה ותאבה היא קופצת אל נבכי העולם אשר מחוצה לה, החומר הדומם היא מדמה לגלות את משאת נפשה, למצוא את האותות הקדושים הפורחים לפניה, והיא טובלת במצולות הגשמיות; יורדת, טובעת, שוקעת – עד אדר תנחת עליה עוד הפעם יד הייאוש, להעיר ולעורר אותה, להוציאנה מטיט היוון ולהעלותה אל שמי-על. הרוח הנואשת מן היופי הנעלם מבקשת שם, בתחומי מרומיה, את האמת הערומה, היא רוצה להסתכל באמת העולם, לראות אותה כולה כמות שהיא, והיא מתחננת: הראיני נא את כבודך! דופקת על כל השערים – והם נעולים, סגורים על מסגר, אבלה וחפוית ראש היא שבה על עקביה אל העולם הגשמי, בוחנת, בודקת את כל הנגלה, מרגלת, מנתחת את כל הנראה – ונחת רוח איננה מוצאה בעמלה הרב. הנגלה והנראה צולל במעמקי הנעלם והנסתר, האמת הערומה מלובשת בגדים על גבי בגדים, אין אדם בעולם מכיר מה יש שם תחת הבגדים, ואם יש שם דבר-מה מחוץ לבגדים. חלשה הרגשת-היופי, חלשה הכרת-האמת – התקצר גם יד הרצון מהשיג את מטרתו? הרצון הולך ישר ואי-ישר אל המטרה אשר הציב לו, כל האמצעים כשרים לו והכול נעשה כלי שרת בידיו – אפס כי המטרה היא ממנו והלאה. מי מעכב? איה המכשולים? בחומר הנחשל המפגר ללכת אחרי הרוח? ברוח הטס מעבר למטרה? – וחזר הדין.

ב    🔗

אבל עד שרוח ספקנית ונקרנית סובבת הולכת סביב סוד ההוויה סחור סחור, ועל סביבותיה שבה – מהולכת לה ההוויה לפני עין האדם ועוברת בדרך אחת ממנה לא תזוע. גלויה אותה הדרך לאדם ונראית לו מראשית הימים, ובוודאי כך תהא נראית לו עד אחרית הימים. מה ההוויה? רוחנית או גשמית? זו וזו בבת אחת או לא זו ולא זו? מה לפניה ומה לאחריה? מה דרכיה כי נדע? נעלמה היא ונעלמות דרכיה בסתרי אין סוף. רק משעול אחד צר פתוח לפנינו ודרך המשעול הזה אנו רואים את ההוויה עוברת ממדריגת הדומם אל הצומח, ובשתי המדריגות אין עינו של אדם תופסת אלא גשמיות לחוד, גשמיות בלא רוחניות. אז הולכת ההוויה ומתרוממת אל מדריגות החי והמדבר, ובשתי המדריגות הללו היא מתגלית לפנינו בשתי צורות קשורות זו בזו – בצורה גשמית ובצורה רוחנית. פה, בממשלת החי והמדבר, אין גשמיות בלא רוחניות ואין רוחניות בלא גשמיות, גוף ונשמה מורכבים זה בזה. אמת, האדם רואה בעיני רוחו עוד מדריגה עליונה, שההוויה מגעת אליה ונעשית שם רוחניות טהורה מבלי שיהיה לה גוף ודמות-הגוף. אבל מדריגה זו נמצאת כבר למעלה מן האדם ומעבר לאדם, אותה יראה, אליה תכלה נפשו ועדיה לא יקרב. כללו של דבר: למטה מן האדם רואה האדם בחוש גשמיות בלא רוחניות, למעלה ממנו הוא רואה ברוח רוחניות בלא גשמיות, אבל בממשלת החי והמדבר – על הכול בממשלת המדבר – הוא רואה גשמיות ורוחניות מלוות זו את זו, מתאימות זו לזו, מדובקות זו בזו.

ג    🔗

לנו אומרים: צא ולמד ספר דברי הימ ים לבני האדם וראית מה גדול כוח הרוחני וממשלתו בעולם! בוא וראה מה שנעשה לפניך ולעיניך! הנה אותיות כתובות בדם אדום על גבי דם שחור פורחות באווירך, מעורבות בקרעי ספרי תורתך, בפיאות זקן אחיך ואחיותיך, בראשי חוטמיהם ובפטמי דדיהם. מן המזרח הקרוב נושא את כולם הרוח, משדה המהפיכה. עדות המה לכל באי עולם כי אין מהפיכה באה בחיי האומות על ידי הכח הגשמי, כי רק הכוח הרוחני לבדו הוא המהפך של החיים, המפשט את עקמומיותיהם ומתקן ומעלה אותם. משל למה הדבר דומה, למהפיכה התורכית שנעשית בכוח רוחני והצליחה הצלחה גמורה.

אבל עדיין מקום יש לבעל דין לטעון ולומר, שכל אותה הרוחניות, שנתגלתה במעשי האדם בין במלחמה ובין בשלום, בין במהפיכה ובין בהתפתחות, היתה בשעת התגלותה בהכרח גם גשמית, וקודם התגלותה מותנית מכמה וכמה גורמים גשמיים ורוחניים כאחד. ואותה המהפיכה התורכית תוכיח. לכאורה היתה כל עיקרה רוחנית, וכך נראתה לרבים מבני האדם בחדשיה הראשונים, אבל חצי השנה טרם נמלא לה, והיא כבר גילתה לנו את צורתה השניה ולימדה אותנו לדעת מה גדול הוא כוחה החמרי. ולא זו בלבד: דומה, שדווקא זה הכוח החמרי הגדול, הנמצא מאחורי המהפיכה התורכית, הוא שעמד לה שתהיה רוחנית, נזהרת מהוצאת כוח לבטלה, מהריגות ומרציחות אכזריות שכיחות בשעת מהפיכה. מחוללי המהפיכה התורכית היו כל כך בטוחים בכוחם הגשמי, כל כך מכירים אותו, עד שלא מצאו כל צורך להשתמש בו קודם שהכריחו אותם מתנגדיהם לכך.

ד    🔗

המהפיכה התורכית הצליחה לפי שהיו לה גם כוח רוחני גם כוח גשמי. משום מה לא הצליחה המהפיכה במזרח הקרוב?2 משום שלא היה לה אלא כוח גשמי? מסופקני. מסופקני, אם היה לה כוח בכלל, וכוח גשמי בפרט. היו לה הרבה בעלי-אגרופין. היו לה גם הרבה דרשנים ולמדנים, אבל להיוצרים הרוחניים של המהפיכה – לא לכולם ולא לרוב מכריע בהם – לא היתה תכנית קבועה ומסוימה, שעל פיה היו רוצים לתת לארצם צורה חדשה. בלל ה' את שפת האנשים האלה ועל הכול את רצונם. הללו אמרו: אין כוחנו גדול אלא לפסוע פסיעה קטנה, והללו פתחו את פיהם בחכמה וצעקו: כולנו נטולי טחורים וחקוקי-כפות-רגלים, ומרוצתנו כמרוצת-הנשר בשמים. ושוב אחרים כסבורים היו: פסיעות ומרוצות הללו למה הן באות? מוטב שנעמוד במקומנו, והארץ תקפוץ לנו ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. והיו גם מתלמידיהם של הרוצים בפסיעות ובמרוצות או בקפיצת הארץ שאמרו: באמת אין אנו נזקקין כלל לא לפסיעות ולא למרוצות, ואפילו לא לקפיצת-הארץ, אלא אם כן יחזירו אותנו מעט אחורנית, לפחות לזמנם של הקומוניסטים הראשונים שקדמו לבריאת העולם התרבותי. היו אמנם פה ושם יחידים, שגם בשעת הפלגה ובלבול לשונות כזו שמרו עדיין את שכלם הבריא, או חלק ממנו, וידעו מה יש לרצות. אבל מועט זה בטל ברוב הגדול והמכריע. וכשיצא רוב זה אל מערכת המהפיכה להגשים את תורת רבותיו במעשה, קיים זה מה שכתוב בזו – כלומר: גזר על ימין ועל שמאל וקצץ בידו האחת מה שנטע בידו השנית. הגשמיות והרוחניות מתאימות היו זו לזו. כאן ערבוביה של מחשבות ושם ערבוביה של מעשים. מה נשתומם איפוא, כי הארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום?

ה    🔗

בעיקר הדבר, אין ערבוביה זו יונקת אלא מן הערבוביה הגזעית שבמזרח הקרוב. השאיפה אל סדרי המערב פוגשת מכשולים ומעצורים לא רק במוסדות הטאטאריים שנשארו בארץ, אלא קודם כול – בחלק הנשמה הטאטארית של האומה הסלאווית, אשר גידל את המוסדות האלה, טיפח וריבה אותם עד אדר היכו שורש למקה ועשו פרי למעלה. גדולה מזו: כל אותה השאיפה אל המערב ואל סדרי המערב היא כל כך פגומה בתכנה ובצורתה, עד שעיתים קרובות אינה נראית כל עיקרה אלא מלאכותית

ומזויפת מראשית צמיחתה ועד עתה – כלומר: מן הנסיונות הראשונים של פטר הגדול להכניס את ההשכלה בלבות נתיניו בשוט וברצועה, ועד הנסיונות האחרונים של רבים מאנשי המהפיכה להוריד את מלכות השמים אל ארצם בפצצה ובאקדח. כל אלו הנסיונות יותר משהועילו להכניס אל הגוף הקיבוצי שעליו נעשו את החדש, הועילו להוציא את הישן ולא היה מחובר אליו חיבור אורגני, ועל כן לא יכול להיקלט ולהיעכל. היו אמנם מי שחשבו לחבר את הקומונה, שעלתה במחשבתם של המערביים להיבראות לעתיד לבוא, אל שרידי הקומונה שנשמרו בארצות מזרחיות מתקופת הפראים הקדמונים. אבל יותר משאי אפשר לו לאדם לקרב את המזרח את המערב, אי אפשר לו לקרב את העבר הרחוק אל העתיד הרחוק ולקפוץ קפיצה אחת על סדר זמנים.

ו    🔗

בוא וראה, שלא רק הסדר הקומוניסטי, שגם במערב אינו אלא הלכתא למשיחא, אלא אפילו המשטר הקונסטיטוציוני, שהוא שורר במערב זה עידן ועידנים, אי אפשר לו עד עתה להיקלט במזרח הקרוב. זה יותר משני יובלות שנים הולכת ונמשכת “המהפיכה”, נחנקת ומתעוררת, מתעוררת ונחנקת בערבות השלג אשר במזרח הרחוק, בערפילי המבצרים אשר מרחוק ומקרוב, באדי עליות ומרתפות, יריות ותליות. נוראים חבלי הלידה – וכוח אין ללדת. האך מקרה הוא הדבר ולא תוצאה מוכרחת מנשמת העמים היושבים במזרח הקרוב ומכל תולדותיהם? – המשטר הקונסטיטוציוני הוא חלק מסדר העולם החדש, הוא המבטא המדיני של סדר עולם זה. היש לנו עובדות מוכיחות, כי האומה ה“סלאווית” יכולה לעבור מסדר עולמה היא אל סדר-העולם המערבי ולצאת מן המעבר בשלום? להפך. בקשו שבטי הסלאווים היושבים בבהמן לעבור מהשקפת עולמם אל השקפת העולם החדש, והיתה תבוסתם כמעט שלימה: מזמנם של הוס ותלמידיו מתחלת הגסיסה המדינית של השבטים האלה, שוב בקשו שבטי הסלאווים היושבים בפולניה לצאת מעולמם אל העולם המערבי, ויצאה נשמתם המדינית. עכשיו מבקשים גם הסלאווים האחרים את הדרך אל המערב, והם מתחבטים ומתלבטים זה זמן רב ואינם מוצאים את אשר הם מבקשים. משעה ששיחררו את האיכרים שרפו את האניות המובילות אחורנית, – אבל איה האניות אשר בנו כדי להובילם לפנים? – " האומה הפולנית לא נתנה לנו אפילו אות אחד, שהיא מוכשרת לצאת מן המצב הפיאודלי הנוסד על השתעבדותם של עובדי-אדמה" – כה אמר לא אשכנזי שוֹויני, כי אם קארל מארכס. יאמרו: עכשיו נשתנו כבר הדברים. כן! נשתנו הדברים, אבל על ידי מי? הפולנים והצ’כים לא יצאו מעולמם, הם הוצאו ממנו ביד חזקה. ומה יהיה הלאה? ימים יגידו.

ז    🔗

אלה הן העובדות ופירושיהן בתורכיה ובמזרח הקרוב. ואנחנו מה? מה הן עובדותינו אנו ומה טעם יש להן? הללו אומרים באמונה ובתום לבב: ישראל עם עולם הוא, הולך הוא ומתקיים בכל התנאים החמריים שבהם הוא נתון, ולא נזקק להם ואינו תלוי מהם, בכוח הרוח היה חי וקיים עד הזמן הזה ובכוח הרוח יחיה ויקום לעולמים. לכאורה אמירה נאה זו כולה אמת וצדק, וישראל הוא מחאה היה כלפי כל בעלי החומר למיניהם. אלא שבאו הקנטרנים ושדו בה נרגא. הקנטרנים אומרים: היה היה גם לישראל חומר, שבו ובזכותו נפלה מעל כל העמים במשך כמה מאות שנים.החומר, שבו הכתוב מדבר, זהו סדר הכלכלה המיוחד שהיה לו לישראל בגולה, ושהיה ממלא את תפקידו של החומר העיקרי נושא תולדותיה של כל אומה ואומה – של ארץ המולדת. כל זמן שישראל בגולה היה “המעמד השלישי” המיוחד בתוך שאר האומות שאליהן גלה. נבדל מעל אומות העולם הבדלה מעמדית והבדלה לאומית וחי במידה ידועה חיים עצמיים. כך היה בימות-הבינים במערב אירופה, וכך היה במאות האחרונות הארצות פולניה וליטה, ולאחרונה גם ברוסיה. משעה שהתחילו הגויים “מתייהדים” והעמידו להם “מעמד שלישי” מקרבם, נשתנה מצבה של כנסת ישראל באירופה תכלית שינוי – קודם כול נעשה פתח פתוח כפתחו של אולם לטמיעת ישראל בעמים.

ח    🔗

אמת הדבר, מי שבא ותורתו בידו, שהיהודים לא נתקיימו בגולה אלא בזכותו של סדר הכלכלה שלהם, – הוא טועה טעות רבכתי. אותו הדבר, שהיהודים הביאו עמהם מארץ-מולדתם אל ארצות הגולה ושמרוהו מכל משמר, – לא היה סדר הכלכלה שלהם, שאין מדרכו להיטלטל ממקום למקום, אלא מה היה? צורתם הלאומית, שמרוב בליטתה קשה היה לה להימחק זמן מרובה בכל המים הזידונים אשר עברו עליה. אילמלא היו ישראל בעלי צורה בולטת זו, היו נבלעים זה כבר במצולות הערבוביה שהביאו לעולם אלכסנדר מוקדון ומלכות רומי בשעתם, ולא היה נשאר לשונאיהם של ישראל שריד ופליט זמן רב קודם שנעשו רוכלים מחזירים בעיירות אירופה. אילמלא היה ישראל “מין אנושי שני” (genus alterum) – כמו שקראו אותם בעולם העתיק בניגוד להיוונים, הרומיים והבארבארים – כבר באסיה, לא היה נעשה מעולם ל“מעמד שלישי באירופה. ראשו ורובו של ההמון היהודי ירד למערב לא באניות סוחר, אלא בשלשלאות של ברזל. רק אחרי הרבה גלגולים שונים נתגלגלו זרע אברהם, יצחק ויעקב בגופות של רוכלים וסוחרים, אומנים ופועלים, והיו לעם אשר לו משק של ממון. יצחק שיפר אומר: “הלחץ, אשר לחצו העמים תמיד את הגרים, הוא היה הכוח, אשר הניע א5ת היהודי הנרדף לבקש בכל כוחו את “אבן החכמים”. היהודי למד לדעת את הכוח הגדול של הממון. הממון נתן לו כבוד וחשיבות. הממון היה כלי-זינו המיוחד במלחמתו עם העמים החמסנים”. מן הדברים האלה אין לגרוע, ועליהם יש להוסיף: הממון היה כלי- זינו של היהודי לא רק במלחמתו על קיומו הפרטי, כי אם גם במלחמתו על קיומו הלאומי. בדרכים שונים נלחם היהודי על קיומו בעזרת ממונו – ישר: ע”י תשלומין מרובים בעבור פירורים על זכויות לאומיות; אי-ישר: ע"י המשק הממוני, אשר הבדילו זמן רב מעל אומות בעלות המשק הטבעי, ונתן לחייו צורה מיוחדת.

ט    🔗

אולם החומר העיקרי, שבו נתגלה ועל ידו נשתמרה הרוח הישראלית בגולה כמה מאות שנים, היה – הגוף של התורה: המצוות המעשיות, בין אלו שהן בקום ועשה ובין אלו שהן בלא-תעשה. הרוח הישראלית לא היתה רוח מרחפת בחללו של עולם, ואף לא מצומצמת בארבע אמות של בתי-כנסיות ובתי-מדרשות – אלא רוח פועלת וחיה בכל המעשה אשר עשה היהודי, בשתי מאות ושמונה וארבעים מצוות-עשה ובשלוש מאות וחמש וששים מצוות לא תעשה, בהמון חומרות וחומרי חומרות, שכל אלו שנזהרו אפילו בקצתן – “אפילו ריקנין שבישראל” – היו עומדים כבר פרושים ומובדלים מכל העולם כולו ואי-אפשר היה להם להתערב ולהתבטל אפילו באלפי אלפים. צא ולמד מה עלתה להם לשומרונים, שלא רצו להכניס את ראשם בעול הפרושים? כמה מהם ניצולו משן הזמן? איזו עשרות דלות, שהן עומדות לעבור מן העולם בעוד זמן מועט! והקראים שפרקו מעליהם את עול הפרושים איה הם? כמה מהם נשארו לפליטה וכמה יארכו עוד ימי השרידים הפליטים? ומה הוא עתידם של נושאי היהדות “המתוקנת” במערב אירופה? האינם הולכים לפנינו ולעינינו בעקבות אחיהם הגדולים, השומרונים והקראים, לתהום האבדון הרובצת סביבם? ומי ימנה מספר לשמות אשר עשתה הטמיעה אפילו המרכז ההמון היהודי, במזרח אירופה, משעה שהתחילה היהדות העתיקה מתרופפת, והתריס העיקרי מפני פורענויות השמד מתפוצץ? גורל השומרונים בימות קדם, הקראים בימות-הבינים, והיהודים המתוקנים בימותינו – הוא אזהרה נוראה לשארית ישראל, הוא מחאה נמרצה כלפי השאננים, המתברכים בלבם: אך עם עולם הוא ישראל, ושן הזמן לא תיגע בו לרעה.

י    🔗

אתם אומרים: אנחנו מאמינים בנצחיות האומה הישראלית. אבל ילמדונו רבותינו: במה יתגלו החיים הנצחיים של האומה הישראלית בעולם הזה, שאינו אלא עולם של התגלות והתלבשות? כיצד תחיה האומה הישראלית לבדה בלא גוף בעולם הזה, שכל החיים בתוכו כולם מעוטפים בגופות? המשק הממוני, שהיה מיוחד לישראל בגולה, נעשה זה כבר משותף לכל באי העולם התרבותי ועל ידו עוד לא יתנכר ישראל במעלליו, והתעשיה הלאומית, שנגלתה לו לאחד הסופרים בחזיון לילה, אין אדם בעולם יודע מהי וכיצד תבוא לעולמנו. תרי"ג המצוות המעשיות, שהיו מיוחדות לישראל, מתרופפות בידיו של ההמון הגדול, ומתוות לאומיות אחרות אין מי שיתנן ואין מי שיקבלן עליו. שפת ישראל, אפילו בבחינת שפה ספרותית, ואין צריך לומר מדוברת, היא לאו דווקא, וארץ-ישראל בבחינת נושאת תולדותינו לעתיד לבוא היא דבר שאין בו צורך ושאין בו תועלת! למדונו, איפוא, רבותינו: מה החלום הזה אשר חלמתם על נצחיות אומתנו העלובה, ומה פתרונו?!

יא    🔗

אחד אני יודע: אחד הוא הפתרון לחלום החיים הנצחיים של אומה ישראלית רוחנית, מרחפת ברוח בלא מצוות לאומיות, שפה לאומית, כלכלה לאומית וארץ לאומית. חלום חיים נצחיים אשר כאלה איננו כי אם חלום-המוות, ופתרונו: השארת הנפש הלאומית בעולם אחר, אשר ליהודים לא יהיה עוד חלק בו, השארת היהדות באוצר הנשמות העולמי לאחר שהיהודים עצמם יעברו מן העולם. בה במידה שהחומר הישראלי מתרחק יותר ויותר מלבנו באותה מידה עצמה מתקרבים הגויים אל החומר שלנו ובולעים אותו באופן זה או באופן אחר, ובאותה מידה עצמה הרוח הישראלית עוזבת אותנו ופורחת לתוך התרבות הגויים. לא רק הכרת-תודותינו העתיקות, חקירת כתבי-קדשנו עברו זה כבר לידיהם של הגויים, לא רק ההתעמקות בספרותנו המאוחרת, תלמוד תורתנו ותולדתנו לאחר החורבן הולכים ועוברים לפנינו ולעינינו לידי הגויים. לא זו בלבד! רבים מזכירים את העובדה, שאל הכרוז שיצא מעיר הבירה לייסד אגודות חובבי שפת עבר וספרותה נענו רבים מערי השדה, בשעה שאל הכרוז שיצא משם לייסד אגודות מסדרי אמיגרציה כמעט נשלא שמו לב. אחד מגדולינו שמח גם על זה וראה בזה נצחון הרוחניות על הגשמיות. אבל לשמחה מה זו עושה? יש לשמוח על מה שנעשה אם רב או מעט הוא, אבל כיצד יש לשמוח על מה שלא נעשה? אדרבה, הרבה יש לנו להצטער על חוסר-המעשה. בשעה שיעקב אינו דואג לאוכלוסיו, עשו בא ודואג להם. ביאתו של עשו מהי? – אם יבוא עשו אל המחנה והיכהו; אמת! בזמן שישראל זוכין מלאכתם נעשית על ידי אחרים! אבל אוי ואבוי לזכות אשר כזאת!

יב    🔗

בעיקר הדבר כל אותה התורה של ישראל הרוחני היא הקאריקאטורה העתיקה של חלום הנביאים הגדולים. הנביאים הגדולים חזו בעיני רוחם את ישראל יושב על אדמתו, מתקדש ומיטהר בעבודת אלוהי-ישראל, הולך ומתעלה בדרך הקודש העולה למעלה, מוריד את השפע האלוהי מלמעלה למטה – אל הררי ציון ואל גבעת חרושלים. והשפע מתגבר ומאיר באורו הגדול לכל העמים כולם: " והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוהי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו – כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים!“. זה היה חלום הנביאים ומשאת נפשם: לא ישראל רוחני טס באווירו של עולם, אלא ישראל " מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה”, משל לסולם שראה יעקב אבינו בחלומו. באו העניים והאביונים, אשר קצרה נפשם מיחל אל היום הגדול, ואמרו כמוחמד בשעתו: לא רצה ההר ללכת אל מוחמד – וילך מוחמד אליו, והתחילו משתמטים מקרקעם, מתפשטים מגשמיות, ומתפזרים בכל ארבע כנפות הארץ, ומצודדים נפשות, וסוחרים בפירורים שנפלו מעל השולחן אשר לפני ה'. מעל “ישראל הגשמי” נקרעו, אבל אל מדריגת “ישראל הרוחני” לא הגיעו, כי אחד אחד נבלעו בגויים. לא רצו היהודים הנוצרים לקבל עליהם עול מלכות ישראל, נמנעו להשתתף במלחמת-הרוחות לעמם ולערי אלוהיהם – וקיבלו עליהם את מרותו של הקיסר הרומי! – כך היה וכך יהיה, והדברים עתיקים.

יג    🔗

קשת עורף היא הרוח הישראלית. אינה רוצה להתגלות בלא גוף, והיא הולכת ומתעלמת הלאה הלאה, בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות, בספרות העברית והיהודית לא נותר לה רק שריד כמעט. גם ב“מרכז הרוחני” – אם יהיה בזמן מן הזמנים בארץ-ישראל – לא תתגלה הרוח הישראלית בכל עוצמה ועוזה כל זמן שלא תצמח מתחתה, מ“מרכז גשמי”. הרוח הישראלית – ככל רוחות העולם – היא רוצה ותובעת חומר מוצק – עם חי וקיים, מכה שורש באדמתו ומדבר בשפתו. דומה שכל החרטומים והמכשפים לא יעבירוה על רצונה זה ולא יכבשוה להתגלות ערטילאית. ואפילו אותו הנביא, אשר הודיע לעולם את דבר ה' אלוהיו, “לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי” – לא על גדות הרונה והוולגה נפקחו עיניו לראות את קדוש-ישראל ולדעת במה כוחו גדול, כי אם על גדות-הירדן, על אדמת-הקודש. שם, תחת השמים המורידים את טל-חרמון על הררי ציון, בצל ארזי הלבנון, בין רועי עדר העיזים שגלשו מן הגלעד, בין הבוקרים ובולסי השקמים, הבוצרים והיוגבים, החורשים והקוצרים, דורכי הענבים ומושכי הזרע על אדמת-ישראל, בין בנות ירושלים המחוללות בכרמים בתוך עלמות תופפות, שרים ונוגנים – שם שרתה רוח הקודש על נביאי ישראל, שם “נגלו אלוהים לחוזיך וציריך”.

[1909, “העולם”].