(מכתב וידוי) 🔗
ידידתי היקרה!
זמן רב נמלכתי בלבי, אם לכתוב, אם לאו, ואם לכתוב – למי, אם אליך או אל מי זולתך? סוף כל סוף החלטתי לכתוב, ודוקא – אליך. זהו לא רק משום כך, שאת יקרה לי, קרובה ללבי יותר מכל האחרים, לא רק משום שרוצה אני, שתביני יותר לרוחי, שלא תטילי את כל האשמה, לפחות, על ראשי – לא, לא רק משום כך, אלא משום מאמין אני, שאת דוקא מסוגלה להבין אותי יותר מהאחרים. ובהיותך מבינה היטב את כל חסרונותי האמתיים, את כל חולשותי הטבעיות, תמנעי בשביל זאת מלזרוק אבן כבדה ביותר על קברי… שלא לזרוק אבן כבדה ביותר על קברי – יותר מזאת איני מבקש, ליותר מזאת איני ראוי!…
אמת הוא, את היא ההיפך הגמור ממני, ובהקבלי לאופיך, שהוא כלו שלמות והתאמה מוחלטה, נבלטים עוד יותר כל השניות וכל הנגודים שבאופיי שלי;אךְ דוקא את, בהרגשתךְ הדקה ובנשׁמתךְ העדינה, התופסת הרבה, מסוגלה לחדור לתוךְ עמקי נשמתי ולהבין, שאיני אשם כל כּךְ שבכל תיכף רצוני לשׁנות את עצמי, לא היה ביכלתי לעשות זאת….
מה יש לעשות, כשנולד אדם בעל נשׁמה אינטליגנטית רקובה ונפסדה, כלו קומץ עצבים נרגזים, נפש חלושה בתוך גוף חלוש? מה יש לעשות, כשמקבל אדם שׁלא מדעתו חנוך כל כך גרוע, שטותי ומפסיד, כשזכה דוקא להורים אינטליגנטיים, שאוהבים כל כך את ילדיהם וחושבים לעשות את הילדים הללו למאושרים באמת על ידי כך, שהם נוטעים בלבם של אלה את כל אותם החסרונות והחולשות, שיש בהם בעצמם?… כשנעשה אדם למפונק כל כך מנעוריו, כשהוא מתדבק כל כך בכל אותם ההרגלים השטותיים, הרי הטבע מחייב, שגם אחר כך, כשהוא מגיע לבינה, אין הוא שליט יותר בעצמו, אלא נשאר עבד כפות לחולשותיו של עצמו, שנטעו בו מילדותו.
מעטים הם המאושרים, שכמותך למשל. הם גדלים ונעשים בכל זאת לאנשים בריאים, תקיפים בדעתם, מחוננים ברצון חזק, – על המאושרים המועטים הללו, היוצאים מהכלל, איני יכול להחשב בודאי.
יש עוד כמה וכמה אנשים בעלי נשמות שׁלימות ובריאות, כמו שהוא הרוב היותר גדול של החברים שלנו;אולם אלה הן חונכו באופן טבעי, בילדותם לא היו להם אפוטרופסים רחמניים, שחבלו וקלקלו אותם, שרצו לעשותם למאושרים על ידי השׁגחתם המיוחדת, על ידי שמירה מעולה, פינוק ועידון יתירים… על אלה אין מה לדבר – וכי יכול אני להשתוות להם!
אמנם, לא אכחד, יש עוד כמה וכמה בני-אדם שכמותי, או אולי גם גרועים הרבה ממני; אך… בני-אדם הללו דוקא שבעים כולם רצון מאד מעצמם, אולי הרבה יותר ממי זולתם… רק אני עומד לי באמצע: מאלה התרחקתי, ועד האחרים לא הגעתי… מי ומה אני? למי, למה יש בי צורך?…
היו עתים, לפני איזה זמן, שנתתי לרמות את עצמי; רוצה הייתי להאמין וגם האמנתי באמת, שמסוגל אני לאיזה מפעל הגון. זה היה לפני איזו שנים. צעיר הייתי אז, מחוסר נסיון; הכל נראה לי כל כך ברור, כל כך קל. סבור הייתי שדי הוא להכיר איזו אמת, לקבל איזו דעות קבועות, והכל טוב ומתוקן, הכל נעשה מאליו על צד היותר טוב… חי לו אדם בשלוה, על פי הכרתו הפנימית, והכל נעשה בדיוק, כמו שמחייב לעשות השכר הישׁר, ההגיון הבריא…
רק אחר כך הכרתי בטעותי המרה. את זאת הרגשתי על כל צעד וצעד, בכל הפרטים היותר פחותים, בלי שים לב להתקרבותי המלאכותית, לא הייתי יכול לסבול באמת את נימוסיהם של החברים שלנו. האינטליגנט המנומס והמפונק שבי היה חזק יותר מדי, כדי שאוכל להתיחס בשויון גמור אל כל מיני פועלים פשוטים שׁונים… כמה פעמים הייתי מקנא בך מאד. הרי גם חנוכך לא היה שונה הרבה משלי, ואף על פי כן לא הרגשת שום מבוכה, שׁום לחץ בכל אותם המקומות והמקרים, שאני מצדי לא הייתי יכול לעמוד בהם. כמה פעמים הייתי מסתכל בך ברגשות קנאה והתפלאות מסותרת, את אוכלת ושותה במנוחה, בשויון-נפש גמור, יחד עם כל האנשׁים הללו, בשעה שאני לא יכלתי להשתחרר בשום אופן מרגשׁ תיעוב נמרץ למראה הידים המזוהמות עם אצבעותיהן העקומות וקצות צפרניהם המושחרים והמסואבים, ואת לא השגחת כלל בכך….
וכשהיה מזדמן לי להשאר ללינת לילה באיזו עלית-גג שוממה, באיזו מרתף לח, כשהיה מזדמן לי לישון על הקרקע המסואב בכיח ורוק, או יחד עם עוד איזו חברים על דרגש רעוע ושלשה כסאות סמוכים לו, – במקרים כאלה לא הייתי אמנם פורש מן הצבור, אך כמה היה מצערני זה! מכוון הייתי להיות שוכב מן הקצה, אף על פי שדפני הכסאות היו מכאיבים בשרי, וכל הלילה הייתי מתהפך מצד אל צד.
כל אלה קטנות הן;הנשמה האינטליגנטית הרקובה והממוזמזת היתה מתגלה, ובאופן בולט עוד יותר, בכמה פרטים אחרים יותר חשובים.
נזכר אני במאורע, שהיה לפני שתי שנים בערך. כלוא הייתי אז חדשים אחדים בבית-הסוהר הב-י, ודוקא נזדמן, שהפוליטיים שלנו הכריזו באותו זמן רעבון. כמה פעמים קודם לכן בא לידי לשמוע ספורים שונים על דבר שביתות של רעבון;לא פעם אחת ושתים נזדמן לי קודם לכן לדבר בענין זה עם אנשים, שנסו בעצמם לרעב חמשה-שׁשה ימים. וכשהייתי שומע את כל הספורים והתיאורים הללו, היה מתעורר בי כמה פעמים החשק לעמוד בנסיון כזה בעצמי… מלבד זאת הרי הכניס זה איזה שינוי מבדר בתוך חיי-הכלא המשועממים ומחוסרי=ענין. באחת, הכל טוב ויפה! אך הנה עובר יום אחד, שנים, שלשה ימים. בן-האינטליגנטים המפונק מרגיש שלבו נחלש, רעידת קדחת תוקפת כל גופו, והוא מתהפך מצד אל צד על משכבו הקשה… מכל התלהבותו הקודמת לא נשאר עוד זכר, לבו נפל, ידיו רפו, והוא מתחזק עוד רק מתוך רגש בושה, רק משום שׁאינו יכול להחליט בנפשו לפרוש מן הצבור…
רגש בושה, יראה לפרוש מן הצבור – זה היה מין שׁוט מיוחד, שהיה דופק אותי בכל פעם ומעוררני למעשים שונים נגד רצון עצמי. את בנשמתך הזכה ואומץ-רוחך המרומם אינךְ יכולה גם לשער, כמה פחדנות פנימית שפלה היתה מסותרה תחת המסוה החיצוני של אומץ-לב מעושה, של גבורה מזויפה! לא פעם אחת ושתים ראית אותי ברחוב, כשאני צועד בגאון, בלי שום פחד, בתוך השורות הצפופות הראשונות מסביב להדגל, ובודאי לא עלתה מעולם על דעתךְְ, שדוקא ברגעים ההם, כשהייתי מרגיש מסביב התרוממות-רוח נאדרה כזו, התלהבות עצומה של כל החברים, של כל אותם הפועלים הפשוטים, שאינם מפותחים ביותר, – באותה שעה הייתי רועד כולי, בכל איברי, ופני היו חורים כשיד… וכשנראו מרחוק חזותיהם הרחבים של הסוסים, השולים האדומות של המכנסים וקווצות-השער הפרועות מבעד לכובעים השמוטים לצד אחד, כסתה זיעה קרה את כל בשרי, ואלמלי היראה מפני מה שיאמרו הבריות, הייתי נס מהרה כאחד הפחדנים מהמין היותר שפל וגרוע…
לנוס לבדי אמנם לא יכולתי להחליט בנפשי, אך מחכה הייתי בקוצר-רוח נמרץ לאותו הרגע המאושר, שיתחילו האחרים לנוס, וכשאלה – לא פחדנים כמותי! – לא נחפזו כלל לעשות זאת, הייתי מרגיש להם בלבי כעין שנאה…
אלמלא היתה נשמתי כל כך פעוטה ושפלה, היה בי, לפחות, די אומץ-רוח ויושר-לב להודות גלוי לכל על האמת, שאיני מסוגל אפילו לדבר כזה;אולם גם את זאת לא יכולתי להחליט בנפשי, ושוב רמיתי הכל מסביב, שוב התחפשתי באמנות מצוינה באותו המסוה המזויף של אומץ-לב, מסירת-נפש לאידיאה, ובאופן כזה נהלתי את הכבוד, שאיני ראוי לו, כבוד אדם אידאלי, המסוגל להקריב הכל, להקריב גם את חייו על מזבח האידאלים הקדושים שלו…
להקריב את החיים – איזו אירוניה מרה היא זו! שוב אני נזכר נגד רצוני בדימונסטרציה אחת לפני איזו שנים. כשלשים אישׁ מחברינו נתפסו אז והובלו אל בית-פקידות הרבע. הרוב הגדול שבהם כבר הובאו מחובלים ופצועים. אך בחצר בית-הפקידות התחילו שוב מכים וחובלים אותם בלי רחמים;רק בי ובעוד שנים-שלשה “אינטליגנטים” כמעט שלא נגעו…. וכמה שלא כעסתי על הרשעים הללו, על שׁהם מכים באכזריות כל כך את הפועלים האומללים, כמה שלא גדל בקרבי הרוגז על השוטרים הפראים, אף על פי כן ניהניתי בסתר לבי על שבי, לפחות, אין נוגעים… יותר מזו, בסתר לבי כמעט שהייתי מכיר תודה ל“הפראים” הללו על כך, שבכל גסותם ואכזריתם, הרי הם נוהגים בכל זאת קצת כבוד במלבוש של סטודנט – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
… זרקתי את העט מידי וברחתי מתוך החדר. איני יודע בעצמי כמה, אך נראה הדבר, שזמן רב הייתי רץ כמשוגע ברחובות. הכל בי היה כמרקחה, תוסס, רותח. נגד רצוני עוררתי בקרב עצמי על ידי כתיבתי זכרונות ישנים ונשכחים למחצה;וכעין נחשול גדול ועצום התנשא, עלה מתוך תהום עמוקה ואפלה, התנשא ברעם, ברעש וסערה, עלה והתרומם, עלה והתרומם בלי חשך…
איני יודע זאת בעצמי בבירור, אך קרוב הוא מאד לשער, שאי-ספוק פנימי זה בי בעצמי היה דוחף אותי תמיד בכח עצום כל כך ממקום למקום, מסיעה אחת לחברתה, מפעולה אחת לשניה. בכל מקום שהייתי ובכל מעשה שעשיתי הייתי מרגיש בעצמי, שאין זה המקום הראוי והמעשה הנאות לי. ובאותה שעה לא הבנתי, יותר נכון – עשיתי את עצמי כאילו איני מבין, שהסבה האמתית מונחת עמוק, עמוק בי בעצמי ולא מחוצה לי, – ומכיון שלא הבנתי, או שלא רציתי להבין זאת, הייתי פונה לכאן ולכאן, אוחז פעם בזו, פעם באחרת, ולא הייתי פוסק מלקוות, שעוד יוטב לי, שעוד ירוח לי באיזה מקום אחר.
חלומות בטלים, שטותיים! הרי מכבר צריך הייתי להבין, שלפני פתוחה רק דרך אחת יחידה, שלאנשים שכמותי אין בזמן הזה עצה אחרת, אלא זו…. אך אילו הייתי מבין זאת קודם לכן, הרי לא הוצרכתי, לפחות, לעמוד בהנסיון האחרון, באותו הנסיון היותר קשה והיותר מר שבחיי;וברגעי חיי האחרונים, בשעת חשבון-הנפשׁ האחרון שלי לא היתה, לפחות אבן אחת כבדה ויתירה מוטלת על לבי!
הרי שום איש לא דרש כזאת ממני, ורק אני בעצמי נטלתי עלי אותו הדבר. מי יודע, אולי שלא מדעתי, מבלי שנתתי לעצמי חשבון ברור בכך, רוצה הייתי להוכיח שאם גם רקובה ונפסדה היא מאד הנשמה האינטליגנטית שבי, אף על פי כן מסוגלה היא לאיזה מפעל הגון… ובאמת הרי הייתי במשך הימים המועטים, מעת שהחלט הדבר, שבע רצון מאד מעצמי, מהמנוחה המצוינה שלי, שלא שערתי אותה בעצמי. ברגש של רצון וגאון מיוחדים הכרתי בעצמי, שאיך שׁלא יהיה סופו של הדבר גופו, אם יעלה יפה, או לאו, בכל אופן לא אתבלבל אני בעצמי, ואם לא יעלה בידי לברוח, הרי אותו האקדח מזומן בעד עצמי…
ובטוח כולי מצד זה, האם יכולתי לשער איזה דבר מצד אחר לגמרי? לאמתו של דבר הרי גם עכשיו איני מבין עוד מה עלתה לי באותו רגע…
רגע – הרף עין אחד. באויר ביני לבינו כעין עננה קלה של עשן אמוץ… העננה מתפשטת, נבקעה במקומות אחדים… מתגלים פני אדם חורים, פה פעור למחצה ופתיל אדום, שמתחיל מגב העין ויורד למטה על גבי הלחי עד הסנטר… רעידה קונבולסיבית חולפת על הפנים הללו, מזעזעת את השפתים, ושתי עינים רחבות מאד, פקוחות באופן משונה, נועצות בי את מבטן…
לא, מבט כזה אין לשכוח במשך ימים ושנים! כמה פחד, תחנונים, תוכחה במבט אלם יחידי!
באותו רגע כאילו נתק איזה דבר בתוך לבי. מהרתי לנוס, רצתי בכל כחי, אך לא כדי להמלט – על זה לא חשבתי כלל באותם הרגעים! – אלא כדי להתרחק ככל האפשר יותר מאותן העינים, הפקוחות באופן מבהיל כל כך, מאותו המבט האלם הנורא עוד הרבה יותר בשביל שהוא אלם…
שני ימים רצופים הייתי יושב סגור בבית ושותה בלי הפסק. מתירא הייתי להתפכח, לשוב לדעתי הצלולה, ואפילו רק לרגע אחד. אך גם השתיה לא הועילה ביותר… באמת הרי הבנתי היטב עוד מהיום הראשון, מה יהיה סופו של הדבר, אלא שמאיזו סבה בלתי-מובנה פקפקתי עוד ונמנעתי מלקבל אותה ההחלטה היחידה שמוכרח הייתי לקבלה סוף סוף…
בין כך וכך לא נתנו לי מנוחה חברים יקרים הרי כונתם היתה טובה בכל אופן! ראו שסובל אני יסורים נוראים ובקשו אמצעים להקל קצת את יסורי. עצתם היתה, שאסע לאיזה זמן מכאן;הם היו טוענים עמי כל העת, שסכנה הוא לי להשאר בכאן, אך עיקר כונתם היה, שבמקום חדש ירוח לי יותר, יקל לי הרבה לשוב למנוחתי…
כמה תמימים הם האנשים הללו! חברים טובים ונאמנים, אך תמימים כל כך, תמימים עד כדי גיחוך!
כמה נבהלו, כשעלה פתאם על לבי הרעיון הזר ללכת אל הלויה! בשעת הלויה הרי נקל הוא כל כך שיכירוני ויתפסוני… הרי זה עלול להביא סכנה גם על אחרים….
במה שנוגע לטענה אחרונה זו הייתי מוכרח להודות בעצמי, שצודקת היא במקצת, ואף על פי כן לא הייתי יכול בשום אופן להסתלק מהחלטתי – זה היה למעלה מכחותי…
והכל, הכל כמעט היה בדיוק כך, כמו שצירתי בדמיוני מקודם. הארון, המרכבה והסוסים העטופים כולם שחורים, הזמרה הדתית העגומה, הפנים החורים והרטובים מבכי של האשה עם צעיפה השחור והארוך, הכל היה כאן, כמו שציירתי מקודם. רק שבמקום ילדה אחת לבושה שחורים היו בפועל שלשה ילדים…
זמן רב הייתי מהלך אחריהם כמקוסם, ומה שהתחולל בתוך נפשי במשך העת ההיא – זה אין לתאר בדברים… זה היה מין רגש מוזר ומשונה, לא מעין חרטה, לא מעין האשמה-עצמית, אלא איזה רגש אחר, שאי אפשר כלל לסמנו במלה אחת, בתואר מכוון לו, מפני שבאמת אין זה רגש מסוים אחד, אלא ערבוביה של מיני רגשׁות שונים, הפכיים וסותרים….
ובתוך ערבוביה נוראה זו של כל מיני רגשות משונים הסתמן בפעם הראשונה בברירות מספקת, באופן בולט למדי אותו הרעיון, שזה כמה היה חבוי באיזו זוית טמירה של נשמתי. כחודו של סייף משחז הבריק רעיון זה במוחי, ירד ונזר בהולכה חטופה אחת כל אותה הפקעת המסובכה…
ברגע אחד נעשה הכל כל כך ברור – ברור וקר כיום חורף צלול וקריר.
כּשאין אדם יכול להיות כהגון, הרי צריךְ הוא לדעת, לפחות, למות בשעה הראיה!
וכּי גם זה יהיה למעלה מכּחי?!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.