לפני כמה שנים, בספינה ההולכת מנמל־סעיד לאלכסנדריה של מצרים, חלה במחלת־הרוח אדם עלוב ומכוער אחד, שבשיחותיו אתי, חברו לספינה, מקודם לזה, הרבה להטעים את הצורך ביחס טוב לבני־אדם. האיש היה כבן שלושים ושלוש בחלותו, ופניו, שהיו גם מקודם מתוחים מתיחות תמידית, בלתי־פוסקת, הביעו מבוכה גמורה. ויהי כאשר הורד, נשאר אחריו בספינה יתום פעוט – צקלון קטן, וממנו נתגלגלו ובאו לידי קונטרסי־רשימות אחדים שמתוכם נודע לי, כי האיש חלה את חליו זה לא בפעם הראשונה. בעקבות הקונטרסים ההם עמדתי אז, כשבאתי אל היבשה ואל המנוחה, והעליתי על הכתב, בצורה המקובלה והרגילה של סיפור, פרקים אחדים על מעשיו וחיי נפשו של אותו אדם בשנות חייו האחרונות. ואולם סיבות שונות גרמו לכך, שאת הפרקים ההם לא הוצאתי לאור עד היום. בין הפנימיות שבסיבות אלו העיקרית היא, אולי, זו, שלבי היסס על שמצד אחד לא השתמשתי בכל החומר ועדיין שיירתי ענינים אחדים הצריכים לגופם ומצד שני לא עיבדתי ולא חיברתי ככל הצורך גם את המעט שהשתמשתי בו ועדיין ריח “מימוּארים” נודף מן הפרקים, ובהרבה מקומות נשמע עדיין אפילו קול של מדבר בעדו בגוף שלישי… איך שיהיה, וכיום הזה, שלמרות כל הפקפוקים בנוגע לצורה, שלא פסקו ולא יפסקו, כמובן, הריני מחליט, סוף־סוף, להטילו לבין הקוראים – את ה“סיפור” הזה! וכמו שהוא אתי בכתובים מאז: בלי תיקונים! הרי אני דולג בקפיצה אחת גם על היסוס־לבי בנוגע לדבר אחד, שאינו כבר מגוף הענין, אבל בכל זאת מעורר פקפוק, היינו בנוגע לזמן הוצאתו לאור, זמן שאינו גורם ואינו מתאים כלל לקריאת סיפורים ממין זה. אמנם, כשאני לעצמי, יש שאני, בעל־הסיפור, משלה את עצמי לחשוב, שאין הדבר נורא כל־כך, כי בכגון דא אין התחומים שבין “בזמנו” ו“שלא בזמנו” כל־כך מוגבלים וקבועים: עינויי האדם המסכן, צריך לשער, לעולם יעמדו, ומאַבּדים עצמם לדעת, או יוצאים מן הדעת, על כי לא יכלו נשוא חרפת חייהם הפרטיים הדלים, יקרו גם בזמנים היותר נהדרים (הן ראה ראינו, שהדאגה הקטנה על חייו הבטלים אצל כל אחד ואחד מאתנו לא פסקה גם בימינו אלה, הימים הגדולים, המהממים). אבל, בכל זאת, גם הפקפוק הזה נשאר פקפוק וצריך עיון.

 

חלק ראשון    🔗

פרק א    🔗

בשעת צהרים אחת בשלהי אדר שני קרהו האסון. השנה היתה מעוברת, גשומה ושחונה, ובאותו יום אדרי־קיצי כבר ניתנה לו הטענת בַּקיה בעבודת הקבוצה, והוא עם מנחם, הפועל הארעי, עסקו בזה בשדה; מנחם מלמעלה, על גב העגלה, והוא, חֵפֶץ, מתחת; מנחם – בלי התאמצות יתירה, כי אם בשובה ונחת, כדרך הפועלים הארעיים, שהיום הם כאן, בדן, ומחר בבאר־שבע, והוא, חפץ, הקבוע בקבוצה, החבר בעל החובות והזכויות השוות, בהתפעלות־נפש, התאמצות־שרירים ומסירות־גוף רבה, כדרכו הוא מאז, ובפרט בעת האחרונה, מששב מחוץ־לארץ. פלגי־זיעה כבר זלגו פניו, עיניו נוצצו בנצחון של חריצות ובהתגדרות של “איני גרוע מאחרים!” – והוא לא פסק אף לרגע מאַמץ את שארית־כוחו ולייגע את שותפו לעבודה ועוד יותר את עצמו בהגשה והקרבה תכופה וגדושה. מנחם, קל־התנועה, לא היה מספיק לסדר את המוגש לו – והנה צרור חדש וגדול מהקודם נוגח בו כבקרני פרה. העגלה נתמלאה, נתמלאה עמיר; המרחק בין שני המטעינים, העילאי והתתאי, הלך וגדל, ואתו גדלה התאמצותו של חפץ. הכֵּפיה שלו צנחה – והוא לא השגיח גם בזה. השמש מצדה בערה כבכל הימים, כדרכה היא. פתאום התמלטה גניחה קלה מפיו של המגיש, והוא עם הצרור החדש, הנתון בראש הקלשון שבשתי ידיו, קרסו במקצת. מנחם העיף עין למטה, והנה הצרור הגדול והכבד מן הרגיל מתגולל על הארץ והמרים מפרפר סמוך לו בחבליו. “לשדים!” – נהם הפועל הארעי והחליק אל חברו ממרום מעמדו. מה? מכת שמש? קדחת? רעד של קור? – לא, לא, דקירות… דקירות בחלק גופו התחתון… אי, שלומיאל!

לערב נאספו חברי הקבוצה במטבח־הפועלים והחליטו להוביל את חפץ על חשבון קופת־החולים לירושלים. יפו, אמנם, קרובה למקום מירושלים, אבל בזו האחרונה, בירושלים, יש לו לחולה, כפי שנתגלה בינתים, איזו קרובים־רחוקים. ראש־הקבוצה (אחד מפועלי יהודה הישנים, איש שזה כבר תשע שנים להיותו עסקן חברותי בארץ, והוא אוהב את ההתבודדות הגלויה ביום וכתיבת שירים נסתרה בלילה, איש בעל ידים לא־חזקות, אבל נקשות, מבט כבד, אבל לא מכביד, מידת־יושר גדולה וכשרון־זכרון חזק) עמד אפילו באותה שעה וסיפר, שבחפץ כבר היה מעשה, לפני שנים אחדות, שצריך היה להובילו לירושלים – שלא בפניו החליטו אז כך, ואז – לא תיאמר כזאת כיום – דוקא ירושלים, ירושלים או בירוּת, מפני… מפני שביפו אין מוסד כזה, שהיה דרוש לו אז… אבל אז… אז הקדים חפץ ונסע לגמרי חוצה־לארץ – ומעשה וסופו. ואולם, נראה, שאין אדם בורח ונמלט מפני גורלו… כך…

כך, כך. בנסיעתו של חפץ אז לחוץ־לארץ ובמה שקדם לה נזכרו עוד שנים־שלושה מן הפועלים הישנים בשעת האסיפה. ביחוד הרבה לתאר אותה בצבעים בהירים ה“אינטריגן” שבחבורה, פועל קלוש־המשקל, שעבודתו עשתה תמיד רושם של טירוניות ודרכו היתה מעולם להתפאר ולהפחיד כאחת, שעוד מעט ויקבל כרטיס־נסיעה מאחיו שבברזיליה, ולפי שעה – זה חמש שנים ויותר – לסכסך בכל מה שאפשר את חבריו איש ברעהו, וביחוד לקבּוֹל על המבשלת, שאינה ממלאה את תפקידה, תפקיד מבשלת בקבוצת פועלים ארץ־ישראליים. כן, כן, אותו שגעון של חפץ – שגעון שהלואי והיה ביד כולנו להגשימו בחיים, ומי יתן ונזדרז שם אחי הברזילאי, לכל הפחות לגאול אותי וכו' וכו' – כן, אותו שגעון היה לפני שנים אחדות. ה“קבוצה” הזאת עוד לא היתה אז, אז לא היו עדיין קבוצות בכלל, זאת אומרת, החזיון החדש בחיי פועלי ארץ־ישראל, חזיון־הקבוצות, עוד לא היה נפרץ כל עיקר, והם כולם עבדו במושבה, זאת אומרת, התהלכו במושבה – וחפץ ביניהם. והנה – שמעו ותמהו! – בימים שלפני הפסח – אבל ממש כמו עתה, גם כן בימים שלפני הפסח! – חלה… אמת, מחלתו אז, רבותי, היתה אחרת. התרגזות… התרגזות פסיכית. איך לאמר זאת? הוא כאילו לקה אז קצת ברוחו. מה שייך לומר, לכזב לא צריך: מטורף בדעתו לגמרי לא היה; בכל אופן, לאחרים לא נשקפה אף משהו סכנה מטירופו. איך? כן, כן, הגדרה זו של החבר נכונה היא: זו היתה מחלה השייכת רק לבעל־הדבר בעצמו. איך לאמור זאת? איזו אימה הוטלה עליו…

– זאת ועוד אחרת, – הוסיפו יתר הפועלים הישנים בראשי המדברים – אימה… בוודאי… אבל בכלל… מצב־הרוח בין הפועלים הן היה אז נורא… תקופת־מעבר ושעת־משבר היו אז לפועלים העברים במושבה… וחפץ דנן קדח אז הרבה, ובלע גרמים הרבה של חינין, ונחלש מאד; מילא, זו לא חדשה; אבל מחמת חולשתו ואי־יכלתו לעבוד ביום, עסק בשמירה בלילות. סכנת השמירה, אמנם, לא היתה אז גדולה כל־כך, כמו היום, אבל מחמת שהיו עצביו מתוחים ומאי־רגילות בעבודה זו, בעבודת השמירה (‘והרי גם גיבור גדול איננו!’ – באה הוספה מן הצד ונתקבלה ברצון), כן, מחמת כל זה נבעת, אומרים, על־ידי איזה דבר באחד הלילות… דמיונו הפחידוֹ ונדמה לו שמתנפלים עליו… ובלי ספק היתה מחלתו אז תוצאת הפחד…

– איך שיהיה, צר על חפץ! – נענה האינטריגן בניחותא, שלא כדרכו – לא מחכמה היתה נסיעתו אז. אחרים יכלו אז לנסוע ולא נסעו, והוא יכול אז שלא לנסוע ונסע, והוא הדבר: כל נסיעתו אז היתה בוודאי כבר פרי שגעונו. הן צריך לצאת מן הדעת כדי לעזוב את הארץ. הלא כך הוא, רבותי? אבל בדיעבד… שם בחוץ־לארץ, רבותי, יש מבשלות יותר טובות מהמבשלת שלנו, חי־חי… ואיך שיהיה, משם הביא אתו לחיים, קיבה וגם זרוע – כל מתנות־כהונה… חפץ – “בריה” הוא! מפני מחלת הרוח, כביכול, ברח, וספק הוא, אם נרפא ממנה, אבל תחת זאת הביא אתו בחזרה – איך לאמור זאת? – הביא מעט גוף ועתה גם זה הלך שוב לאבדון. ובמשך חדשים אחדים. אין מזל לקבוצה שלנו, רבותי!

- אבל מי מאתנו יוביל אותו? – הפסיק ראש־הקבוצה במתכוון את שטף־דיבורם של חבריו, ועיניו הכבדות, כמנהגו תמיד בשעת שאלה הנוגעת לכלל, הביטו לארץ (בכלל היו נפלאות עיני ה“מנהל” הלז! בהביט איש אליהן, כמעט שלא ראה משום מה, אם גדולות הן או קטנות, אם שחורות או ירוקות – המבט האפור־הכבד של משורר נסתר לקח את כל תשומת הלב. מה, מה הם השירים אשר יכתוב בלילות הפועל הישן הזה?).

שאלתו המעשית של הראש עוררה ויכוחים, פולמוס־דברים, עקיצות. אלה מהחברים, שהתעצלו להיטלטל עם חולה קשה עד ירושלים, מיהרו להעמיד את ה“קאנדידאטוּרה” שלהם, להביא, זאת אומרת, קרבנם לכלל, אך יחד עם זה, לסדר את פני הדברים ותנאיהם באופן שהם לא יצטרכו לנסוע; ולעומתם אלה, שרצו מאד לנוח שנים־שלושה ימים מעבודת הקבוצה ולראות אגב־אורחא את העיר ירושלים בלי מחיר, השתדלו בכל יכלתם לכסות על רצונם ולהשתמט למראית־עין מהחובה הקשה, אלא שאם יגזרו עליהם – מובן שאין הם בני־חורין להתפטר…

– רבותי! כבר שעה אחרי חצות וצריך לגמור! – נשמעו קולות עיפים.

אז אמרו להטיל גורלות. אך מנחם, הפועל הארעי, הציע את שירותו. זה היה צעיר כבן עשרים ושתים, שכבר היה “בכל העולם”, וגם עם חפץ כבר נפגש באחת מערי המערב, לפני בואו ארצה־ישראל, ויאהבהו. בקי גדול היה הלה בגיאוגרפיה, מובן שלא מפי ספרים, וידע כמעט בדיוק כמה קילומטרים מעיר פלונית עד עיר אלמונית באוסטריה, באנגליה, גרמניה, צרפת, ואפילו בבלגיה והולנדיה. בכלל אהב לעמוד בבתי־נתיבות ולקנות כרטיסי־מסע. פתגמו היה: “לשדים! הדגה מבקשת לה מים עמוקים; האדם – מתוקים”. עיניו היו עגולות כעיני הינשוף, אבל ההבעה שלהן לא היתה ינשופית, כי אם גלויה, שמחה; צבען היה כצבע־הדבש, אבל הן לא הביעו מתיקות יתירה, דבשית, כי אם הזכירו את הדבש הרענן, שזה עתה רדו מן הכּוורת והוא מתנוצץ בטהרתו וברעננותו. מדי בואו לאיזה מקום חדש היה נכנס במאַנירה מיוחדה, כאילו טובל הוא באַטמוֹספירה החדשה כבפלג זך, ובשעת פגישה עם מי שהוא חדש היה מושך את ה“ש־לום” בעונג רב, כאילו יעלוץ להאציל מדבש־עיניו גם על הנפגש. הוא התהלך יחף והתהדר בזה, אך משום מה לא עשה הוא על חפץ את הרושם הבלתי־נעים של היחפים המתהדרים: “ראו, אני מתהלך בלי נעלים!” העונג הפשוט, הילדותי, שהיה בהתהדרות זו, חיפה על הכל. הוא אהב להישבע: “בחיי!”, לקלל: “לשדים!”, לדרדר בצחוק, לפטפט על נערות המושבה הסמוכה, לספר אַניקדוֹטוֹת בלתי־צנועות (באותה שעה היה חפץ נעשה כולו הכנעה ומצטחק צחוק נכנע עד מאד), אבל כל זה לא דחה מעליו את השומע, בהיות כל זה בלי רעל, בלי ארס, כי אם בקול אפרוחי קומי קצת. “אני איני אוהב לדבר על צרות! – היה מרגלא בפומיה בשיחותיו עם חפץ ידידו – בחיי! לשדים! נוּ, אילו ידעתי, שעל ידי דיבורי עליהן יוסרו הצרות – מדוע לא? אז הייתי מקדיש לזה יום אחד והייתי מדבר, מדבר כל היום על הצרות, כמוך, אבל – הגע בעצמך!” – – –

הוויכוחים בדבר הצעת מנחם נתעצמו. אלה שמיאנו לנסוע ונתייראו מפני מקרה־הגורל, שיכריחם לדבר בלתי־רצוי זה, הראו מן הצד וכמעט בלא כל זהירות (השעה המאוחרה והעיפות טישטשו מידה נאה זו) על ה“נימוק” הנכון, שזה הפועל הארעי, אשר אתו, את חפץ, בא לחוה מחוץ־לארץ, ומן הדין הוא, שהוא יהיה גם בן־לויתו מהחוה; אך לעומתם היו גם נימוקים חזקים, נימוקים כנגד, של הצד שכנגד, והנימוק העיקרי, שאיש שלא מן הקבוצה – מן הדין הוא שיסע על חשבון־עצמו… הסכמתו של המציע לתנאי אחרון זה המהירה את קבלת ההחלטה, סוף־סוף, לטובתו.

וכך הוביל מנחם את חפץ לירושלים.

– – – – – – – – – –

בדרך, בקרבת ירושלים, נדמה לו לחפץ, כי הוקל לו הרבה – והוא “התחרט על כל הענין”. נדמה לו, כי כל הענין מעיקרו בדמיון יסודו, וכי “זו תכונתו הרעה לעשות ענינים מלא־כלום!” הוא נפל פעם בשעת העבודה – ובכן מה? ובכן צריך מיד לרוץ להתרפא? אוי, כמה אין הוא יודע לסבול קצת! ארורה תכונתו!

מנחם ירק באָפנוֹ המיוחד, דרך השִנים, וניחמהו. אם אין סכנה –­ מה טוב! אבל כאב הלא יש, וגם לעבוד בימים הקרובים הן לא יוכל בין כה וכה, ומה הוא מפסיד?

חפץ הקשיב ונרגע, אבל הודיע מראש: בירושלים לא ידרוש ברופאים. הן אסור לו לאדם לעשות את עצמו ללעג ולקלס. והרופאים הן יצחקו עליו. בזה אין כל ספק. וכבר היה מעשה לא פעם, שנדמה לו, כי הוא חולה בדבר־מה, והיה אמנם, לכאורה, כאב גדול, אבל בבואו אל הרופא, והנה התנדף הכאב ואין מה לאמור ואין על מה להתאונן… וגם לקרובו שם לא יאמר, שהוא הובא בתור חולה. הוא יאמר, פשוט, שלחג הפסח עלה ירושלימה לתומו. ואם יצטרך לשהות שם זמן־מה גם לאחר־כך, יאמר את ה“אמת”: קדחתני הוא, “מַלָריה” בדמו, החינין כבר אינו מועיל, והחלפת האויר נחוצה לו – לכן הוא יושב בירושלים ואינו שב לחוה…

לא, אף על פי כן, הוא לא היה צריך לנסוע… תכונתו הארורה מאז… נסיעות ונסיעות…

גם נסיעתו ההיא – למה באה?.. כבן עשרים היה בבואו לארץ; בריא ומלא כוח, איש בלי תביעות יתירות, לכאורה, משונה קצת בתור פרט, אבל מכובד. בסביבה אחרת הן לא היה מכובד (בסביבת הסטודנט חמילין שם, בחוץ־ארץ, הן לא היה מכובד): בחור לא־פיקח, לא־זריז, לא־עליז, שעם עלמות אינו יודע להתהלך כלל וכנפי חסדן לא תפרושנה עליו – בקיצור, ההפך הגמור מן הראוי להיכּבד… כן, איש כמוהו במקום אחר אינו יכול להיות מכובד בשום אופן! אבל בהוטל־הפועלים שבמושבה, בין האינטליגנטים המובהקים, הפרוּשים, העבדקנים, יודעי־הספר וחובבי־העבודה, במקום שכל אחד ואחד הוא קצת “אוריגינאל”, קצת בבחינת “והוא פלאי” – שם, רק שם, יכלו לכבד גם אותו, את חפץ, כחבר טוב, אם כי לא היה, כרובם, “איש־ריב ואיש־מדון לכל הארץ”, לא התאבק ולא הראה גבורה עם ההמוניים ולא התקוטט ולא “התקהל” ולא “עשה פוליטיקה”, מתוך שעמום ונטיה למַצה ולמריבה, עם המפלגתיים…

אבל – תכונתו הארורה… הוא נסע… וגם לפני זה, בכל תקופת היותו אז במושבה – שנים אחדות רצופות – התהלך עם הרגשה משונה בלבו פנימה… ההרגשה היתה, שהוא נמצא באיזה פרוזדור, שכל זה הוא רק לפי שעה ושהטרקלין עוד יבוא, מוכרח לבוא. מה הוא הטרקלין וכיצד הוא מתאר אותו לו – על זה לא ידע לענות לעצמו. אבל דמיונות היו, דמיונות שונים, דמיונות בלתי־נתפסים, מגוחכים, אבל מתוקים. בכל אופן, שיימשך כך לעולם, בלי התגשמות אותם הדמיונות – הרי אין זו “תכלית” כל עיקר… והעיקר היה לא רק מה שחייו כיום, חייו בעין, הנם רעים והוא שאף לטובים מהם. אמנם, גם שאיפה זו היתה, ולא עוד אלא שהיא צפה למעלה, אבל במעמקים לא היתה השלטת… גבירה־שאיפה זו היתה, היתה… הלא מסביב הכל כל־כך יבש ומר וקשה: האויר הצורב, מוצץ־הזיעה, ההוטל הנרפש, האוכל המגואל והמרעיל, הזרות הקרה, ואי־אפשר היה שלא לשאוף לדירה נעימה, לארוחה טובה, לצל, לפלג זך, לעבי־יער, לשדרת־אילנות… ברם, מכל־מקום ובכל זאת לא היה זה עיקר־העיקרים… ויש גם שאדרבא, להפך: בשתי ידים היה דוחה כל נסיון להיטיב את חייו, לצאת לרגע מן העזובה והרשלנות והדחק והרפש הזה… ואולם מה שנגע תמיד עד דכדוכה של נפשו היה חוסר־הטעם שבחיים אלה; לדבר נורא עד מאד נדמה לו להוסיף לחיות כך, חיי־תפל אלה, בתור “פועל חקלאי” המחפש עבודה, וכשהוא מוצאה, הוא יוצא בבוקר ומתחרה כל היום בערביים המרובים, ה“זרים”, מימין ומשמאל, ונלחם כל היום עם ה“משגיח” ועם נימוסיו, ושב בערב אל ההוֹטל, ואוכל חמיצה מבעבעת ומבשרת־רעות לבטן, ובא אחר־כך לקלוב־הפועלים ומפהק מעט וקורא עתון ישן וחוזר להוֹטל, וישן שנת רווקים עם כל מיני שרצים עוקצים, ומשכים עם צלצול־הפעמון, ויוצא שוב לעבודתו עד ערב… והעבודה אינה נוגעת, אינה נוגעת, ומטרתה רחוקה, רחוקה, מטושטשה, בלתי־נראית, בלתי־הוֹיָה… וכך שנה, שנתים, עשר שנים, לעולם… בלי שינוי, בלי חליפה, בלי תמורה, בלי תקוה… מה? כל האנשים חיים כך, אומר מנחם? כן, ודאי, זה נכון, וההתאוננות ממין זה והשעמום הזה הנם באנאליים, בלי ספק… זה יודע הוא, חפץ, וידע גם אז… אבל הוא סבל מזה… אַפּאטיה תקפה אותו, התרשלות גמורה בנוגע למאכל, למלבוש ולמשכב… הוא היה נכון לבלי החליף חלוקו חדשים שלמים… הוא היה נכון לשכב על מיטה בלתי־מוצעת משבת לשבת ולשגות או לא לשגות בדמיונות… הוא שנא את חבריו למעון, כשנתעוררו לכבד את החדר… מחלה משונת־גון חלה אז… השם “מרה־שחורה” לא יספיק לה, כמדומה… כמו איזו בעתה מפני החיים נפלה עליו, כמו איזו בחילה בכל אשר מסביב תקפה אותו… נפשו תיעבה כל אוכל, הוא כחש ורזה משעה לשעה, וככל אשר המעיט לאכול, כן הוסיף לחלום ולדבר, כאילו להימלט בזה מפני האימה הפנימית; והוא מקודם לכן לא היה מן הדברנים…

על מה דיבר? – על הכל, ורק לא על דמיונותיו וחלומותיו שלא ניתנו לדיבור… – – – אותה הילדה הנאוה, אשר ראה לפני חדשים אחדים, בבקרו בבית־הספר שבמושבה, תגדל ותהיה כלילת היופי והשלמות, נפש־גבר וחן־אשה יתלכדו בה, והיא כבר כבת שבע־עשרה… והוא בן שלושים וחמש, פי־שנים משנותיה, דווּי וסחוּף… אבל היא תאמר לו: “אין דבר… ראיתי את עינוייך, ובת־לויה בחייך הקשים הנני רוצה להיות… אבי הוא העשיר במושבה, ואני היפה בבנות… אבל אני עוזבת הכל והולכת אתך, כי בך בחרתי…” לא, היא לא תאמר כך, היא לא תדבר אליו בלשון גסה שכזו… היא תגש ותניח את כפה עליו בלי אומר – והכל יובן מאליו והכל יתוקן לאושר שכולו טוב… – – –

על הכל הרבה חפץ לדבר באותה תקופת הדיבור הנוראה, אבל לא על דברים שכעין אלה, לא על דמיונות התוהו והשגעון האלה. כמו מאליו, שלא בדקדוק ובכיוון, הוּסבּוּ דבריו לרוב דוקא על עניני הכלל, כלומר, על דברים, שאם הכאיבו לו במקצת וזיעזעוהו בימים כתיקונם, הנה בעצם, ובפרט בשעות הרעות, לא נגעו בו; וביחוד הביע תרעומת רבה על הענינים הרחוקים שבאותם עסקי הכלל, על ענינים שלא בידו ולא ביד חבריו בני שיחתו היה לתקנם אף כחוט השערה. הוא הרבה, למשל, לשיח בתנועה הערבית, בתחיית הערבים, בשנאה הלאומית שלהם, הרבה גם לדאוג… לעלילת דם; לשער השערות, לבקש עצות, לחבל תחבולות של הצלה ושל המלצה. וזוכר הוא: פעם אחת אירע ובאה בת אחת המשפחות הערביות שבמושבה להוֹטל־הפועלים, הקרוב לביתה, לשאול לתומה את היושבים על הספסל מבחוץ, אם לא ראו את אחיה הקטן, שהלך לאיזה מקום ולא ידוע להיכן. הוא, חפץ, שישב על המפתן, נתחוור מיד כתכריכי־מת. הוא לא התנפל עליה ולא דחף אותה, – עדיין לא הגיע לידי זה שיתנפל על איש או שידחוף אשה במו ידיו – אבל כששמע מפיה את המלה “זְריר”, כלומר הקטן, קפץ ממושבו כדקור־סרפד, נרתע לאחוריו לחלל־הדלת, כמבקש מפלט, ושם התחיל לרקוע ברגליו ולצעוק: “זריר… זריר… יוּ”ד זעירא… ידעתיך!… איננו אוכלי־אדם… איננו שותי־דם… אבל לך והוכח לה לערביה הלזו, שאחיה הקטן שאבד אינו אצלנו, בעוד שהערבים מתעוררים לתחיה… וצרעת השנאה והחשד פרחה גם בם… וימי הפסח ממשמשים ובאים… לך והוכח!…" – – –

בשים לב לתנאי המקום יובן על נקלה, שכל זמן שחפץ התנהג ככה, עדיין לא דאגו לו חבריו כל־כך: כל זמן שהאיש דיבר הרבה בשאלות כלליות ובעניני הציבור, לא שמו כל־כך לב לשינויים שנתהוו בו, אם כי ראו אותם. הן כל זה היה באותה הסביבה של חולי־עצבים, של דואגי־עולם, של נגועי מחלות־הכלל, שהכל אצלם, לכאורה, הוא עניני כלל וציבור; שבהלוך אחד מהם לחוץ־לארץ, לא היה הולך סתם, בחינת מאן דביש ליה בהאי מקומא לילך למקומא אחרינא, כי אם “עוזב” ו“בוגד באידיאל”; שבעסוק אחד מהם בשמירת כרם, לא היה שומר פשוט של כרם פלוני, אלא עומד על משמר שמירת כרם בארץ־אבות; הלא זה היה באותו ההוטל, שכשהאכסנאית היתה מקדיחה את התבשיל, – ואימתי לא הקדיחה? ומי השגיח בזה באמת, שלא לשם דיבור? – לא היתה בעיני אורחיה מבשלת גרועה מעלמא, אלא דוקא “אשה שאינה יודעת ואינה מוכשרה למלא כהוגן את חובתה כלפי הסמוכים על שולחנה”. – – –

ואולם מהרה באה הריאקציה והכל ראו פתאום, שחפץ אינו כלל קרבן־הכלל. ה“מיטאמוֹרפוֹזה” האחרונה של חפץ הוכיחה זאת לכל. פניו לא הוטבו, עיניו לא נרגעו, אך לשונו, לא רק בינתו, כמו נסתתרה. טוב, הוא נעשה שתקני, אבל שתקנות לשתקנות לא דומה! הן ימים שלמים אינו מוציא אף מלה אחת מפיו! אז ידעו, כי גם דבריו שלפני זה היו לחוד ומחלתו לחוד; כי סיבת מחלתו אינה צרת הכלל – מה! – אלא זו, כנראה, בסיס פרטי לה; פשוט, מכאובים פרטיים, שאין להם שייכות ישרה למצב הכללי ושאינם נוגעים, איפוא, ואינם צריכים להיות נוגעים לאחרים, זיעזעו את עצביו. ובכן… ובכן מה לעשות? – באסיפות שהוקדשו לחפץ החולה שלא בפניו, אם כי לא שלא בידיעתו, נדבר הרבה על הצורך לרפאותו, פשוט לרפאותו, כלומר, “לשים תחבושת על הפצע הישן הנגלד של הנדון, שקרומו, כפי הנראה, נקרע והתחיל שותת דם” וכו‘. אמנם, “תרופה ראדיקאלית, מי יודע אם יש לה למחלה שכזו, אבל בתור פאליאטיב” וכו’ – ירושלים או בירוּת…

ויחס־הכבוד החיצוני אל חפץ נתמעט עוד יותר ורגש־הרצון הפנימי נתרבה מקץ הימים, כשהתחיל הוא, בעל־הדבר ובעל־היסורים, להודיע – בבושה גמורה! – שהוא… “נוסע” לגמרי, שהוא… שהוא יוצא את הארץ. למרות שגם אז, כמו תמיד, רבו היוצאים על הבאים והנשארים, עדיין היו נוהגים להתמרמר בפה – ואחדים גם בלב – על ה״מוֹעלים בשליחות הלאומית" ו״עוזבים את המערכה".

חפץ חלה… מה היתה מחלתו? חפץ נסע… למה נסע? רוצה הוא לראות קצת את העולם הגדול – היה מגמגם. אבל בלבו היה מוסיף: רוצה הוא לחיות, לחיות… הוא לא הגיד, לא יכול להגיד זאת לאחרים, למרות כל הזכויות שנתנה לו מחלתו על זה, אבל בתוכו פנימה ידע, איזו צרכים אנושיים דוחפים אותו מפה… צרכים פרימיטיביים, ואם תמצא לאמור – לא יפים, שבכל אופן כאן לא ימָלאו, לא יוכלו להימלא… כן, הוא היה עיף מן החיים החד־גוניים, הכבדים מנשוא, בלי זיק־עונג, בלי אשה, ורצה להיפטר מהם באיזה אופן שהוא, להמיש צוארו מעול אופן־חיים שכזה… גם דמיונותיו פה, דמיונותיו הרחוקים, הבלתי־פוריים, היו לו, סוף־סוף, לזרא ולמוּקצה מחמת מיאוס… הוא בלבו ידע את אשר הוא חולם, חולם מקרוב: שם… ערים גדולות… ערי אירופה… שם כל שׂכיות־החמדה… שם אפשרויות שונות… שם גם יעבוד… שם יעבוד קשה… ודאי קשה מאשר כאן… אבל המשכורת תהיה הגונה… שעות־החופש, שעות־הפנאי בערב, תהיינה מוקדשות לו, לעשות בהן מה שלבו חפץ… הוא יהנה קצת מן העולם… הוא יחיה קצת חיי אנוש… ככל האנשים… הוא ישכח כל זה… הוא יטייל בערבים ברחובות, חפשי, יבוא לבתי־זמרה, לתיאטראות, כחפצו… תהיינה בוודאי פגישות מעניינות, פאנטאסטיות… לא ימנע גם מבתים אחרים… ושמא יתוודע גם לעלמה רכה, עדינה, יפה…

ושוב דמיונות, דמיונות רחוקים!.. תכונתו הארורה…

*

כשלוש שנים נדד חפץ בערי האוניברסיטאות שבמערב־אירופה, עבר מעיר לעיר, ממקום למקום – ולא נח. בסקרנות ובעריגה, רעב וחסר־כל, היה נושא עיניו אל “ברק־הציביליזאציה של המאה העשרים”, אל הרחובות המפוארים, ההומים, עם דרכי החיבור שלהם המשוכללים, אל המחסנים הענקיים, השוֹבים בפאר־עשרם, אל חלונות־הריסטוֹראַנים המבריקים, אל מבואות־התיאטראות המוארים, אל תערוכות של תמונות ושל סחורות. שפות לו זרות צילצלו באזניו ואנשים הדורים וזרים ונשים טופפות־לראוה עברו על פניו. בפאריס עבד שלושה חדשים באיזה בית־עבודה על יסודות פילאנטרופיים בשביל “האחים העניים הנודדים מן המזרח”, עד מלאת מועדו, ושוב נשאר בלי עבודה, ושוב נדד למקום אחר ומשם בא לשווייץ הצרפתית… ואז ראה חפץ, כי השינוי הנכסף בשבילו לא בא על ידי שינוי המקום. בכל אשר יבוא הוא גר בפאת מיטה נאלחה אצל איזה גולה־רוכל עני שברחובות־היהודים הנאלחים בערי־המערב, שאפילו הז’ארגון שלהם, של אותם היהודים־האבות הגרים ברחובות ההם (הבנים לומדים בבתי־הספר ומדברים שפת הארץ), כבר אינו יהודי, אינו עברי־טייטש, אלא מין בליל אחר, חדש, זר ונכרי… שם־העיר משתנה, אבל המיטה אחת היא… ובימי הבטלה הוא מבלה שעותיו על כרחו בשעמום ובתפלוּת ב“קלוב הפועלים היהודים” שבגיטו, באותו בית־האוסף לנדכאים ולנידחים ולפליטים ולמשועממים ולתלושים ולמושפלים ולמרי־יום כמוהו…

סדנא דארעא בשבילו היה איפוא אחד. לא, לא אחד: המאוחר היה רע מן המוקדם; הרבה יותר רע. כי בעוד שתַּמָן, ב“ארץ־ישראל”, היה, איך שיהיה, איש ככל האנשים, הנה כאן, במערבא, הרי הוא אדם ממדרגה נמוכה מאד, מה שמתבטא בגדולות ובקטנות. דרך משל: שם השתמש בשפה המדוברת בין יהודי ארץ־ישראל ה“אשכנזים”, וזה היה טבעי, לא היה במה להתבייש, ואם דיבר לפעמים עם איזה מורה או תלמיד בית־ספר או עלמה משכילה עברית, הרגישו כולם גם מעין איזו הרגשה יחסנית. וכאן – כאן כאשר יפנה לאיזה גולה מרוסיה, ולא כל־שכן ליליד־, ובפרט לילידת־הרחוב שבארץ זו, בלשון האב והאם, ובהכרח, אחרי אשר משפת הארץ לא קלט אלא איזו מלים בודדות, ירגיש הוא כל הזמן, שהוא מדבר ז’ארגון, ז’ארגון, ז’ארגון, בעוד שבן־שיחו, וקל־וחומר בת־שיחו, היה בוחר לפטפט אתו בשפת הבחירה – שפת רוסיה או שפת המדינה. ארשת־השפתים היתה אז אחרת לגמרי! שאלת־הלשונות שוב לא היתה כאן “פרובלימה לאומית”, כי־אם דבר מפגעי ומרשמי החיים יום־יום, שעה־שעה.

אמנם, מקץ שנתים ימים לשבת חפץ בחוץ־לארץ ניצח בו לזמן כשרון־ההסתגלות של בני גזעו ומצבו החיצוני התחיל להשתבח. הוא מצא משׂרת משָׁרת בבית־מסחר יהודי למכירת בגדים ישנים ולאט־לאט התחיל להיעשות ל“איש אחר”. התחילו משתכחים, לכאורה, כל אותם הקאפּריזים הרוחניים ו“השגעונות המזרחיים”, כדברים אשר אין חפץ בהם, ובעת שמנחם, ידידו כעת, פגש בו לראשונה, לא היה אפילו שמו יחזקאל, יחזקאל חפץ, כי אם אחר, לגמרי אחר, לגמרי לא נבואי ולא מזרחי ולא ארץ־ישראלי.

מנחם נפגש בו באותה העיר אשר בשווייץ הצרפתית בבית משפחה יהודית אחת, שגורשה מרוסיה ונדדה לאנגליה ונשלחה בחזרה מאנגליה ותעתה לאותה העיר ש“בצדי הדרך”, מפני שקיוותה למצוא שם קרוב עשיר, והקרוב לא נמצא, ובינתים התחיל הבעל לעסוק באיזה עסק של קומיסיון ונסע לאיזה מקום ולא יסף לשוב (יש שאמרו שמת בדרכו מן המחלה, שבגללה לא הוכנס לאנגליה, אבל הדבר לא נתברר כל־צרכו).

האשה העגונה ההיא היתה אשה אֶכּסצנטרית במקצת. למשל: למרות מחלתה, שלא נתנתה לעבוד ולהשתכר ולפרנס את בני־ביתה המרובים, ולמרות חולשת ילדיה “היתומים החיים”, התעקשה דוקא, שכולם, כולם, כל ילדיה, החל בקטן וכלה בגדול, לא ימנעו מבקר במכינות של בתי־ספר תיכוניים, דוקא בתיכוניים ולא בעממיים, שאיש מהם לא ילך, חס־ושלום, לעבוד, אלא שכולם ילמדו, ילמדו הרבה, ובכל מאמצי שארית כוחותיה השתדלה, שיהיו כולם לבושים כדרוש, כ“ילדים מהוגנים” (על אכילתם לשובע לא עמדה כל־כך ובזה לא דיקדקה ביותר). לתכלית זו כמעט שוויתרה על אחת, על בתה הבכירה, שלא הקדישתה ללימודים, ובחשבה אותה ליפהפיה מאין דוגמתה, היתה מוכנה להשיאה ל“מפרנס”, יהיה מי שיהיה, למרות מה שזו, ה“יפהפיה”, היתה עדיין צעירה לימים מאד, אולי פחות מבת שש־עשרה. היא, האם העגונה, היתה מוסיפה שנתים על שנות־הנערה, שאמנם היתה די־מפותחה באברי־גופה, והיתה מעידה עליה, שכבר מלאו לה שמונה־עשרה, והיא, איפוא, כבר בת תשע־עשרה, ברוך השם, ואין כלל מה להתבייש בבת שכזו, ברוך השם. זו היתה נערה לא יפה ביותר ולא בריאה כל עיקר, אבל מושכת את הלבבות ברזון־פניה, בגובה־חזה, בעדנת־רפיונה, בבהרות המעטות שמשני עברי חטמה המופשל, בהרות־קיץ כמעט בלתי ניכרות, שבאו לה מתוך אי־ההתאַקלמות הגמורה בעיר החדשה – ובצוארה הכחוש, הזקוף. תלבשתה היתה תמיד – שלל־צבעים. בשמלתה הצבעונית־כהה, שמתחת, במקום שהיא מתקצרת, כפי האָפנה, היתה כחולה, ובחולצה שלה הבהירה מאד דמתה אותה נערה לצפור פלאית, שבאה ממדינות־הים. ברם היא היתה מחליפה את צבעיה ונטיותיה – ומאליה, שלא במתכוון, מבלי משים – לפי תכונת הדיירים הקבועים ב“פּאנסיון” שלהם. פעם, כשגרו אצלם צעירים, שהיתה להם איזו שייכות לעבודת הצבא, התעניינה הרבה במחולות, ואפילו בהתעמלות של נשים; אחר־כך באו בני בית־ספר תיכוני לגור אצלם והיא התחילה עוסקת ביושר־הכתיבה, בקאליגראפיה, בגיאוגראפיה, בדקדוק, ואחד התלמידים הגיע אפילו אתה בהיסטוריה כמעט עד אלכסנדר מוקדון. רק לשמו של חפץ, שאף הוא נעשה באחד הימים לאחד מאוכלי שולחנם, לא נעשו אצלה כל שינויים.

לחפץ, כאמור כבר, היתה אז משרה לא־רעה והאם היתה קוראה לו “הקומיסיונר שלנו” ומדברת הרבה באזני בתה, שאין לדחות איש כזה, שלא יחסר לה אצלו דבר (האשה המשוגעת האמינה משום מה, שיש לו לחפץ “מטמונים”, ואיש בלעדיה לא ידע!), איש כזה, האוהב אותה כל־כך, אַשר יאַשרנה אושר גדול ויתן את כל חייו בעבורה.

מה שנוגע ל“אהבתו” וכל יחסו של חפץ לענין, הנה לא היו אלה אלא יחסים עדינים־ציניים של גבר חלש לנערה רכה. לראשונה, כשבא אל הבית במקרה, בבקשו לו בית “רוסי” לאכול שם, חמל על המשפחה הנידחה והיטיב לה ככל אשר יכול, ואולי גם קצת יותר מכפי יכלתו, ולנערה לא שם לב כלל, כי לא מצאה חן בעיניו. בהכרה – וכמו על פי מצות הרופא – ביקש לו נערה בריאה, דוקא בריאה, ובעצם הדבר אף כזו לא ביקש. הוא, אמנם, חשב על נישואין, אי־אפשר היה לו שלא יחשוב על זה – הן מצות הרופא היא – ושלא ידפוק לבו בעת חשבו על זה, ויש גם שנטה להכריח את עצמו לישא אשה, יש גם שהשיא את עצמו להחליט דבר, לקבל החלטה חיובית ויהי מה – ביחוד בעלות על זכרונו מחזות ומחשבות כעורים, שרק כתלי חדריהם של הרווקים יודעים אותם – אבל הוא היה כל־כך בלתי בטוח בעצמו וכל כך שפל בעיני עצמו, עד כי בעצם הדבר לא ביקש ולא יכול לבקש לעשות צעד ממש. אפילו קצות חלומותיו משכבר הימים, טרם נסעו מארץ־ישראל, על “פגישות” ו“יחסים חפשיים” – לא נתקיימו. הוא נמשך, התלהב, רטט – ופחד וירא; ובז לעצמו גם על המשיכה גם על היראה. הוא לא ידע מהו פרי הכרת חולשתו: עדינותו שבגלוי או ציניותו שבסתר… ואי־הידיעה הזאת המרה לו עד מאד. ואולם, בכל אופן, היה מתענג – ובאמת – כשהאם העגונה היתה מוכיחה אותו תוכחת חיבה ומתק־שפתים שבמעמד בתה על “פזרנותו היתירה” בנוגע אליהן… קמצן לעצמו ופזרן לאחרים, ו“מה מצא בהן, מה ראה על ככה?” הוא היה מתאדם מעונג ומגמגם, שאין דבר… אין דבר… הוא משׂתכר… יש לו רב… בתורת הלואה… הוא מלוה להן… והאם היתה שולחת מבטים רבי־הרמז לבת, שהיתה סרה אל החלון הפונה חוצה לראות בעוברים ושבים… אך פתאום, ביום מעונן אחד, ראה חפץ את הנערה ברפיונה המיוחד ויחמדה מאד, וממחרת אמר בלבו: “אני אוהב אותה ואני אשא אותה”… רק רגעים אחדים עברו פקפוקים במוחו, אם היא המתאימה לו: הן הוא עני, והיא מפונקה, ולעבודה אינה מוכשרה (משרתת שכוּרה תמידית הן מחזיקות בבית ונקיון וסדר אין…); רק זמן קצר היה צר לו בעומק־לבבו על ש“מתוך כך נתגלה לו” – מה שבאמת אולי לא היה כך, והוא ידע זאת, אלא שלא האמין – כי כל “חסדיו” ו“צדקותיו” למשפחה זו היו בגלל הנערה… ואולם כעבור התקופה הקצרה הזאת, תקופת הפקפוקים הראשונים, התבצר עוד יותר באהבתו לבת־העגונה והתחיל לבקש את “לבה” (אף על פי שהפקפוקים, כמובן, לא חדלו; היתה כאן, כרגיל בענינים כאלה ובכל הענינים, עוד תוספת של צירופי־אֶמוֹציות אויריים, חולפים, בלתי־נתפסים). אמנם, גם לאחר־כך, כשלבה זה כבר היה נתון לו באופן רשמי, והוא, ברשות אמה ודעת הקהל, חשב את עצמו ל“חתנה”, יש שהד מימי השעמום והשגעון של עונת חייו האחרונה בארץ־ישראל היה מגיע אליו, מתגבר עליו, קורא לו לחזור, ואז היה מתרפה ומתקרר ברגשותיו אליה וסובל מאד מזה. סובל משנה: מצטער על הקשר שנקשר בו שלא לצורך ועל התרופפותו של הקשר הזה גם יחד. מצד אחד כבר היה צר לו על דמיונות־הבלהות הנעימים, שייפסקו, על היציאה בעל־כרחו ממדור־הרווקות, שהוא כבר התרגל אליו וכבר נושא הוא את אוירו בקלות, ומצד שני איימה עליו התבטלות הדבר החדש בכל נוראותיה, בכל נוראותיה, קודם כל כלפי הצד השני וסבלון הצד השני, וביחוד בנוראות של התנדפות רגשו ואי־פוריותו, שנדמתה למועקה של חוב שלא נפרע… “אה!.. – דיבר קול נורא בנפשו – גם זה כבר הולך ונמוג; הא לך ‘האהבה הנצחית’ שלך”… וסוף־סוף אימץ חפץ את רוח־עצמו ולא הרפה ממנה. הוא העלים עין מהרבה צדדים וביקש לשתות מן הכוס המזוגה ויהי מה. יש שהיה הולך אתה לטייל ביום יפה, שותה את האויר הרוה בקרבתה, מגרש כל מחשבה רעה על אודותיה, מתעלס אתה, בוכה הרבה בחיקה וחושב את עצמו למאושר ומתפלא ומתענג על אשרו, בעוד שכל הזמן לא תפסוק ממנו הרגשת־אימה מעורפלת, כי אין בלבו אמונה גמורה באשרו, כי רק מתחפש הוא לפני מאן־דהו, רק משיא את עצמו כי מאושר הוא… והעקא היא לא רק בה, – היא בוודאי אינה כדאית, שיבכה בחיקה ושיהיה מאושר על ידה – כי אם, בעיקר בו, בו… בין כך וכך, והוא עבר לגמרי לבית אם־“כלתו”, נתן לה את כל משכורתו – גם את זו שלקח במוקדם – עד הפרוטה האחרונה. ואם כי עדיין לא היה מתמיד כל הבטחון בלבו, כי זו היא המיועדת לו בוודאי, אם כי הספק עוד כירסם את כל עולמו הפנימי וגזל את יתר הפליטה שבמנוחת נפשו, הנה האחר שבו, המשרת בחנות של בגדים ישנים – ואולי לא רק הלז – מצא את סיפוקו, והאמין, כי מצוֹא מצא את אשרו בעיר הנכריה הזאת וכדאי להקריב הכל, אם ידרש, ובלבד ש“זה לא יבָּטל”… האומנם, אפשר שגם זה יבּטל? לא!.. אל יפתח פה לשטן… חִתּת אלוהים באפשרות זו…

ושם אתם סטודנט בן עירה של האשה העגונה וחמילין שמו. האיש ההוא, למרות היותו יליד־רוסיה, היה בחיצוניותו ובתכונתו דומה לבן־מזרח שקיבל “השכלה” באירופה. יחזקאל חפץ, בנסעו לארץ־ישראל וגם בהיותו שם, ראה שכמותו בין הארמנים או היוָנים, שהתבוללו ע“י נישואי־תערובת עם ערבי סוריה הנוצרים, או בין התורגמנים השונים, הערבים העירוניים החרוצים, היודעים לשמש לפני טוריסטים. קולו של חמילין היה קול עבה־ניחר, מעין קולו של החולה במחלת הסיפיליס, אבל פניו היו דוקא חלקים, שחרחרים־צחים. אגב: לו, לחמילין זה, לא היו פנים שמחים, למרות כל הדר־שחרירותם, ומבת־צחוקם השמנה והקהה, שאף היא היתה מופיעה עליהם רק לעתים רחוקות מאד, זינקה והבהיקה תמיד איזו אבירות נוקשה, פָּרית. בין החברים בני בית־הספר העליון שבאותה העיר דיקדק חמילין להבליט את בורגניותו, את אי־היותו בן עניים, את אמידותו, שׂביעותו ואת בגדיו החדשים, המגוהצים – מימי ילדותו ועד היום הזה. ואולם בחוסר הסבל הרוחני שלו לא מצא לנכון להתפאר; את בוזו ל”אידיאליסטים" לא חשב לו לחובה להבליט; בזה לא היה דומה לאנשים מסוגו; הוא כמעט לא ידע מזה, לא חש בזה ולא הירהר בזה. אם היו לו לחמילין איזו סכסוכי נפש ורוח, הרי הצטמצמו בשאיפה למלא תפקיד של מבריק־בעולם יותר מכפי שניתן לו על פי כשרונותיו וכוחותיו. הוא דאג על כל קמט חדש שבפניו ובלבושו, ויחד עם זה כאילו לא הביאוֹ בחשבון. בין הסטודנטים הגויים, התושבים, הקבועים, ה“קאריֶריסטים”, בלי כל משבר, בלי כל מסוה וצורך־מסוה, היו רבים כמותו בגסות־המזג, אם כי שם נתכסה הדבר לרוב מאליו בקליפה דקה של תרבות שנתקבלה בירושה מן שתי מאות־השנים האחרונות, מה שלוֹ, לחמילין, בן “המפלגה הבינונית בישראל”, לא היה כלל; אבל בין הסטודנטים הישראליים, הגרים, המטולטלים, המסוערים, ה“קאריריסטים” המבולבלים, היה הוא חטיבה מיוחדה במינה. הוא התייחס אל כולם, בלי הוציא איש מן הכלל, כאל איזו “קבצנים עושי העויות”, או יותר נכון: לא התייחס אליהם כלל, לא הביאם בחשבון כל עיקר, כקמטים אלה שבפניו ובלבושו, השתמט מהם וביקש לו חברה יותר נכבדה.

אל האשה העניה בת־עירו היה נכנס, בכל זאת, מפקידה לפקידה.

ואז קרה המאורע הקטן, שחפץ עוד היה מזכירו למנחם אפילו בשבועות הראשונים לשובו אתו ארצה־ישראל בהיתול מרובה כלפי עצמו ושלפעמים היה גם מכתיר אותו בכינוי מיוחד, לומר, המאורע־ה“אֶפּיזוֹד”, שיש לקרוא לו – נו… “כיצד נעשה אדם לספקן”, או – “בית מול בית”. כי מול ביתה של אותה אשה עגונה, שגרה באחד הרחובות הנידחים ברובע־היהודים, היה “בית” אחר, בית במרכאות כפולות. והנה חמילין – צריך להקדים – למרות מצאוֹ לנכון לכבד לפעמים את בית בת־עירו בביקוריו, מאס לאכול על שולחנה: בן “בעל־בית” שכמותו רגיל ל“פנסיון” אחר! והפונדקאית שׂטמה אותו, כמובן, על זה משטמה גדולה, עוד יותר מאשר על שהיה כבר, כפי הידוע לה, בעל אשה וילדים (לחמילין היתה אשה בעירה של אם־הבת, אשה שהוא חי אתה בתגרה, אם כי גם היא, האשה־אשתו, מלבד הוריו, תמכה בו תמיכת כסף), והיתה מדברת לה לבתה תמיד ברמיזה גדולה, שאם האדון הסטודנט מוקיר את רגליו מביתם, הנה מהבית שממול ביתם אין הוא מוקיר את רגליו כלל. לילה־לילה; לא ייעף ולא ייגע. ולא פעם כשהשכימה היא, הפונדקאית, בבוקר לצאת לשוק, ראתה אותו יוצא משם. – בזה, אמנם, אפשר, שהפריזה קצת: חמילין, ה“בלתי עיף ויגע”, היה באמת, ביחוד בשנים האחרונות, מאוהבי־המדה ומהולכי הדרך הממוצעת ולא היה שטוף כל־כך, אבל על הצעירה הכלה, שקיבלה את הדבר כהויתו, עשה הדבר רושם. עשה עליה רושם גם זה, שחפץ “חתנה”, כאמה, לא ידע זהירות והזהירה על חמילין, שבחברתו אין הוא רוצה לראותה בשום אופן, אחרי שאותו מנוּול וזוֹנה מתהלל בריש־גלי על “האינטריגה הקטנה שלו בבת בעלת הפנסיון הקטנה”. –

…פעם אחת בערב נזדמנו חפץ וחמילין באותו הרחוב ומבלי אמור שלום איש לרעהו ניגשו שניהם עד שני הבתים וכל אחד מהם נפנה לעברו. “הוא הולך ל’ביתו' ואני הולך לביתי – הי עדיף?” – כך חשב חפץ לא בלי משהו גאוה ובלבו פיזז רגש־הנעימות, שמקורו בבטיחות ובקרקעיות של ההולך לקראת העתיד המסוים, של ההולך לבנות לו בית נאמן, להקים לו יסוד מוּסד לשבתו בחיים… הוא היה אז במרום מצבו ה“חתני”, כבר קנה אפילו איזו “מתנות”, שנדרשו ממנו, ובעוד שבועות אחדים כבר היתה צריכה להיות חתונתו. ואולם בהיכנסו לא מצא את “כלתו” בבית. אַיה? – אמה לא ידעה. – “אם היא חיכתה, חיכתה לו, והוא לא בא” – דיברה אתו המחותנת קשות. – “איך ‘חיכתה’? הן זו שעת שובו מבית־המסחר; הן בכל יום הוא בא בשעה זו, לא במוקדם… " – “נוּ, מילא, אין דבר… כנראה, הלכה עם איזו רֵעה לטייל”… ואולם אחרי שעה, כשעדיין לא שבה, והוא, חפץ, כבר הספיק לאכול לחם, הלך לבקשה בגן־העיר. בּיקשה שם ולא מצאה. במפח־נפש שב על עקביו ובגשתו לספסל אחד אשר בשדרת האילנות הקטנה, שברחוב הסמוך לאותו ה”בית" מעבר השני – והנה זוג: היא יושבת בחיק חמילין.

חמילין לא הרבה אחר־כך לשהות באותה העיר, כי בינתים נתגלתה במועצת בית־ספרו תרמית אחת, שעשה זה ה“רוסי” השחרחר בנוגע לעבודה־שבכתב המובאה לבחינה, והוחלט שיוּצא מבית־הספר עולמית מבלי רשות חזרה. ואולם גם חפץ עזב אז במהרה את העיר, אם כי אחרי יציאת חמילין זרחה לו תקוה רבה, ש“עסקיו יוּטבוּ”. לא הועילו לו כל דברי הניחומין שבהם ניחם את עצמו, כי בעוד שהוא, חפץ, התנהג אתה כל הזמן בתום־לב, בישרת־לב ותוכו כברו, מה שגרם לו להיות גלוי לה כולו ובלתי־מעניין, לקח פלוני את לבה של הנערה הבלתי־מנוסה בעקלקלות ובחנופה, עד שנכשלה. כלום לא הועיל. הכאב היה חזק, עז, עוד עז מה“אהבה”. למעשה, אמנם, יכול היה גם עתה “להשאירה בשביל עצמו”, כדברת אמה, שאחזה בכל האמצעים “לעשות שלום” ולא הבינה בשום אופן את דברי הטירוף של החתן האומלל. “טוב… במציאות אהיה אני, אחרי שהוא איננו… אבל כלום אני אהיה?.. גם הלב הוא מן המציאות… ובלבה הן הוא יושב”… – “איזה לב? מה לב? מה נערה שכמותה יודעת על דבר לב? טענה האשה – ילדה היא… היא אינה חושבת עצמה כלל לחוטאת… אילו הרגישה שחטאה, הן לא היתה יכולה להרים את עיניה אליך, ואתה הלא תראה” – – – כן, חפץ ראה, ראה הכל, וגם ידע הכל, ידע אפילו ש… ש… שבדיעבד ניחא לו, ניחא לו בכך, ניחא לו, שנגמר כך, שלא יצא כלום (הלא כן דרך “גברים” שכמותו ו“אהבתם” של אלו שכמותו). אבל… אבל עם זה דמיו לא שקטו וכולו חש, שאין בכוחו אלא אחת: לברוח… הוא הרגיש רק אחת, שהוא צריך לברוח, לברוח… ואז נעורה בו החרטה על אשר נסע מארץ־ישראל… היאך! שם הלא האנשים אחרים, יחסי החיים אחרים, אחרים לגמרי… הוי! הוא לא ידע להוקיר את חייו במושבה הארצי־ישראלית – והנה ענשו… שם הלא אין מקום לאֶפּיזודים שכאלה – אין מקום; זה, לכל הפחות, ודאי; לשם, לשם ישוב…

­פרק ב    🔗

חצרות־בתי־החולים שבירושלים, כפרוזדורי־בתי־הכוללים שבה, היו מלאות המונים תשושי כוח ודווּיים, עניים ואביונים, חבושי פרצוף ונגררים אחרי מקל, נאנחים ונאנקים – לא פחות מאשר אז, לפני אלפּיים שנה, כשנתגלה בה אותו האברך הגלילי, שבתומת הזיותיו וגאותו האוילית האמין, כי רפאוּת בידו למַדוי המוכים והנגועים, הטעונים והעמלים. שמשי החברה קדישא התרוצצו בהן, באותן החצרות, ומיהרו לקבור את המתים של היום, “כדי שלא לאחר את הכולל”, כשם שהעומדים צפופים בפרוזדורי־בתי־הכוללים נשאו עיניהם הצמאות אל הגבאים וה“אוחזים ביד”, לקבל מהם “שעה אחת קודם” את המובטח מלפני ימים ושנים, וחלו ורעדו, שמא יאחרו, חס וחלילה, את שעת הביקור של חוליהם בבתי־המרפא.

– בואי ברכה, – אמרה אשה זקנה אחת לחברתה בחצר בית־החולים “רפואת־הנפש”, שלשם בא הפועל חפץ בעונה הקבועה לשאול על מחלתו – בואי ונשב על הספסל פה. הנה ספסל פנוי.

– בואי, גוֹלדה, – הסכימה ברכה להצעה וישבה ראשונה.

– אני אשה ישרה ואַת אשה ישרה, וזיווג אותנו הקדוש־ברוך הוא, – המשיכה גולדה – בואי ונשב יחדיו ואספר עמך. אל ייסר השם יתברך… שרה…

– מ“משכנות”?..

– הא? הן, ממשכנות"…

והשיחה־הגניחה החלה. וַי־וַי־וַי. אַל ייסר השם־יתברך. לא איכפת לה, לא איכפת לה, לגוֹלדה הזקנה, ש“בעלי־החברה הטובים” יקחו… שיקחו את הכרים והכסתות… של שרה… של שרה מ“משכנות”… מילא… יקחו ממנה את הכר אשר עליו תשכב… אבל הדירה… להוציאה מן הדירה… היתכן?.. הלא זהו גזל… גזל בראש חוצות… היא הלא יתומה מרה… יתומה… אין לה קרוב ואין לה גואל…

“הנני בירושלים”, – הרגיש חפץ וישב גם הוא על אחת האבנים.

הזקנה המדברת התלהבה במחאתה, ריר התחיל נוזל מפיה, והיא היכתה על חזה הצמוק ביד, אבל “ודאי פחות ממה שהיכתה על חזה בעלת־הדבר, שרה מ’משכנות', בעצמה, בשעת מעשה, בשעת לקיחת הכרים והגירוש מן הדירה, לפני שעות אחדות” – חשב חפץ, שישב כפוף, מתוך המתנה לרופא, ופסוקים, פסוקים מן הנביאים, הראשונים והאחרונים, נישאו באויר לפניו וזימזמו, זימזמו באזניו. זקנו הצהוב המדולדל של אותו האברך המדולדל מן הגליל אף הוא נראה בחזון, ולבסוף חלף גם הפסוק “וראיתי את דמעת העשוקים”… אין להם מנחם… אין להם כוח… “מיד עושקיהם כוח”… אין להם מנחם… אין להם… אין להם…

ברכה, חברתה של גולדה, שהיתה, כנראה, בעלת מזג יותר נוח, מילמלה בקרירות של גזלנית:

– הם יקחו… את הכרים… יקחו… וגם מן הדירה יגרשו… יגרשו… אין כלל מה לדבר…

–הם כבר לקחו… כבר היה מעשה!.. – צעקה גולדה.

– זהו מה שהיא, ברכה, דוברת. הם יקחו. אין כלל מה לדבר. תשמע גולדה מה שהיא, ברכה, תספר לה –

והמספרת השניה התחילה לשפוך את שיחה מצדה ולתנות את צרותיה ופגעי חייה היא. יולדת מכּירה יש לה בבית־החולים הזה, אלמנה, שבעלה מת לפני חדשים אחדים. זו… אלמנת ברוך־בֶּנציה מ“כרם־שלמה”. מכּה היתה לו בגרון, לברוך־בנציה מ“כרם־שלמה”, וכשכבר היה מסוכן, הביאוהו לבית־החולים, אבל שבת היה אותו יום, ובשבת הלא אין מקבלים, ומת בחצר זו באותו יום… ואב ואם אין לה, לפריידה (שם האלמנה היולדת), וילדה בן־זכר, והיום צריך להיות סדר־הברית, והיא, ברכה מכירתה, שמטפלת בה ומבקרת אותה יום־יום, השיאה אותה, את היולדת, שתמסור את כיבוד־הסנדקות לר' יעקב. ר' יעקב אוהב להיות סנדק, והיה בוודאי מנדב בעד מצוה גדולה זו חצי מג’ידי ליולדת (“כיצד סבורה את? זה היה לה למוֹתר? היא היתה משליכה זה החוצה?” – התלוצצה ברכה תמרורים), ורבע מג’ידי אפשר שהיה נותן גם לה, לברכה, בעד טרחתה. סנדק אצל יתום ובכור – לאו מלתא זוטרתא היא. ר' יעקב היה משלם, והיא, ברכה, טרחה בזה לא מעט. גם אתמול היתה אצל ר' יעקב וגם היום היתה – הדבר בא לידי גמר, ור' יעקב, על סמך זה, כבר לא אמר “תחנון” היום. והנה עכשיו באה היא, ברכה, הלום… לא בפעם הראשונה… אך מקודם היתה החצר סגורה… והנה היא באה – רעם הלמה! סברה היא, שכבר היתה הברית…

– היתה!.. בלי ר' יעקב?! מה אַת מדברת?!

– מה שהיא, גולדה, שומעת. המשרת אמר לה, לברכה, זה עתה, שכבר היה סדר־הברית, אלא שהיא אינה מאמינה… אמת, המשרת אומר, שלרופא לא היה פנאי והבהיל את המוהל, ועשה זאת בבוקר השכם בחפזון, ובעצמו היה הסנדק… אלא שהיא, ברכה, אינה מאמינה, שלא היה לו פנאי… הוא רצה להיות סנדק בעצמו – זהו הטעם.

– והיכן פריידה?

– היולדת?.. בהמה היא… כְּפָרָה הניחה, שיעוללו לה כדבר הזה!

–עַולה היא, עַולה גדולה! – רעמה גולדה מחדש – כזאת לא יֵעשה… היכן היושר? פריידה ראויה לנזיפה.

– אני אשאל אותה, – קבלה ברכה בלי הפוגות – אני אשאלה: פריידה! מה עשית לי? רעה תחת כל טובותי שילמת לי?.. עתה איכה אשא פני אל פני ר' יעקב, אם רק אמת היא? הן הוא יירק בפני – ויצדק… האם נער קטן הוא? האם איזה מאן־דהו? הן הוא סמך עלי ולא אמר “תחנון”…

“בירושלים הנני” – נתעוו שפתי חפץ הצרובות.

על הספסל שמלפניו דיברה אשה אחרת:

– הלכתי למרוח את עיני ואמרתי: אסורה לראות את הזקן שלי… תמיד הוא יוצא לקראתי… לקדם את פני… בשעה זו… פנימה אין מכניסים… משרתים רשעים… כל חלי וכל אסון עליהם… אלמלא הם לא הייתי הולכת כלל מכאן… הייתי יושבת פה כל הימים… אך עתה איני יודעת מה לחשוב… הזקן שלי איננו… בוודאי הורע לו אם לא יצא…

– והנער שלי, – ענה לה היהודי שישב על ידה – זה שלושה ימים ושלושה לילות, שהוא שוכב בארבעים…

– אוי, אוי, אוי! – נאנחו באיזו פינה; ילד מגודל אחד התרפק שם עטוף על חיק אמו, ואחיהו העולל, על זרועה השניה, התייפח ופרש כפים…

– ארבעים זה פחות מארבעים ואחת, – ניחם את אבי הנער החולה שכנו הקרוב לו בישיבה על הספסל ותוך כדי דיבור התחיל להוכיח, שהאדם, כשפורענויות באות עליו, הרי הוא חושב, שרע מזה כבר לא יכול להיות. אבל הוא טועה, האדם טועה. אליבא דאמת, אין הדבר כך. הנה הוא, המספר־המנחם, יודע יהודי אחד, בר־אורין ובר־אבהן ואביון גדול, לא עלינו, ומטופל בבנות גדולות שאין במה להשיאן, ובעצמו חולה ברגליו, לא עלינו, והדוחק בבית אין לשער – יהודי רוסי, בא הנה לפני שנים אחדות ויושב לו בלי פרנסה, ב“שערי יהודה” הוא גר; הוא, היהודי המספר, אינו רוצה לפרש בשמו – והרי שאפשר היה לחשוב, כי רע מזה כבר אין. אבל מה עושה השם־יתברך? בימים אלה הביאו לו עוד, נוסף על כל הצרות, קרוב אחד מאיזו קולוניה והכניסוהו לביתו – ולך ושווע “חי וקיים”!

“כתוּב זה בי הוא מדבר” – הלבינו שפתי חפץ.

– אוֹי־אוֹי־אוֹי! – לא פסקו האנחות וקולות־הקובלנה מסביב. אך הרוח הירושלמי הקל, רוח־השפיים הצח, טישטש את כולם ועשה אותם לאפס, ללא־כלום, למחוסרי־תוכן. שם איזו יתומה מוּצאה מדירתה, מושלכה החוצה, מצעה נלקח ממנה, והיא גוזזת את שער־ראשה, טופחת בשני אגרופיה על גופה ומשוועת לא בקולה: “חמס ושוד!” פה איזה זקן הולך למות וזקנתו עורגת לו בחצר, איזה נער בוער באש אוכלה ואביו יושב על גחלים בוערות ומצפה לרפואה, ושכנו בספסל מתחכם ומוזג לו כוס־תנחומין, שגסיסה פחותה היא מן המיתה; נשים־אמות נמקות בצערן, ילדיהן הבוכים על זרועותיהן, פתילי חייהן ניתקים, ניתקים… קחו גם אותן הקברה, קחו, גזלנים, כי למה להן חיים?.. אוי־אוי־אוי־אוי… דוחק, דוחק, דוחק על דוחק… אבל כל רגש אינו מתעורר… תוחלתו של ר' יעקב הגבאי, של ר' יענקלי גולדמאן, להיות סנדק היום, אף היא נכזבה… וגם “תחנון” החסיר, לא עלינו – ולא כלום… צרות מצרות שונות בעולם –­ ולא מאומה… בחצר, על האבנים, מת אבי הנכנס בבריתו של אברהם אבינו, מפני שבשבת הורע לו, מפני שבשבת באה שעת גסיסתו, ובשבת אין מקבלים… שבת־קודש היא מלזעוק… לא כלום. בחצר־בית־החולים הרוח מנשב, אבנים מתגוללות. נתאבן העולם. אבן, אבן… הכל אחת. יסבול מי שהרעה נגעה עד נפשו. אנו מה?

– – – – – – – – – – – – – – – – – –

– עכשיו אהיה לירושלמי גמור, – אמר חפץ למנחם, שחיכה לו בחצר, בצאתו מאת פני הרופא – היינו? היינו: הולך־בטל. מאונס או מרצון, אבל הולך־בטל. או יותר נכון: יושב־בטל. ואצל “קרובים”. אצל קרובים כקרובי… כך.

אחר־כך התהלכו שני הרעים לאט־לאט ושוטטו בחוצות ירושלים הישנה והחדשה. חפץ קנה באחת החנויות שבפנים העיר את האיזור אשר אמר לו הרופא ולבשוֹ מיד. ומתוך מצוקת הבטלה ולחץ האיזור פתח את פיו ודיבר – ושוב לא על אשר חשב; שוב – כמו לפני שנים אחדות, באותם הימים – דוקא על ענינים אשר לא נגעו בו בעצם.

הוא חשב: יסורים מכוערים… יסורים מכוערים… בספר איוב המצורע כתוב: “ויקח חרש להתגרד בו”… אני איני איוב: על האלוהים אין לי כל תביעות. בכלל אין לי אלוהים, אין לי מגע אל האלוהים. ואף במה שנוגע לתביעות – אין לי תביעות ואיני מתרעם. אינני איוב. ואף לא בתוך האפר אני יושב, כי אם באשפה, באשפת יסורי המכוערים. אבל את החרשׂ איני מניח מן היד: להתגרד איני פוסק. כנראה, אי־אפשר לי בלי חרש…

אלה וכאלה חשב הפועל – או יותר נכון: מי שהיה פועל – יחזקאל חפץ, ואולם הדברים אשר בפיו לבן לויתו היו על – על “הצד הסוציאלי” שבחיי הישוב היהודי בירושלים. כחמישים או כששים אלף יהודים ישנם בירושלים, כך אומרים, בדיוק לא יודעים, (לא יודעים!.. אַי, אַי, כמה חבל!.. – ליגלג מי שהוא בקרב המדבר). אבל אם גם נניח, שאמת הדבר – האם יש במספר ההגון הזה, – מספר שהוא כמעט פעם וחצי כמספר עולי־בבל – הוסיף ברצינות – האם יש במספר הזה אף משהו כדי לשמח? (לשמח את מי?.. – שאל מי שהוא בקרב המדבר). ששים אלף!.. אבל הן ודאי תשעים אחוזים מן המספר הזה חיים, בעיקר, ממה שמביאות הפוֹסטוֹת, להם או לאחרים; הן מסחרם העיקרי של היצורים האלה אינו אלא ה“שטרות” של מוסדותיהם השנוֹרריים; הן כל בעלי הכרס, שאנו פוגשים כאן בעגלות העוברות, ספוגים דם עניים עלובים וגזל “חלוקה” עלובה; הן בחלטים הללו צפונים “כניוֹקוֹת”־עלוקות, האוכלים את חלקם ועוד עשרה חלקים של אחרים.

– אימה! אימה! – התלבט חפץ החולה ולבו בל עמו – עיר גדולה, שכולה תלויה בחסדי נדיבים ובקאפריזים של שולחי נדבות; שאם תטול ממנה את ה“צדקה”, שאחרים נותנים לה מרחוק – ותמות ברעב!.. – והאם משווה אתה, מנחם, בנפשך את כל הנעשה בחלוקת ה“חלוקה” הזאת, את כל הקנוניות והרשעות של סרסורי המוסדות ופקידיהם? הוא, חפץ, התעניין בזה (כאן יאים פנים של חשיבות! – העיר מי שהוא בקרב המדבר). האם שמת אל לבך, מנחם, ש“חלוקה” זו, הבאה מארבע כנפות הארץ, אינה נחלקת למקום אחד, אלא היא נחלקת לפי הכוללים, לפי הארצות והמדינות? – האם תדע, שיש כוללים עניים מאד וכוללים עשירים מאד, ושמזלו של אדם בירושלים הוא להיוולד בכולל עשיר? – האם משער אתה, מנחם, בנפשך, שבהתאסף אלה היהודים לשמוח בשמחת־תורה והם מרקדים: “אשריך, ישראל!” הרי פירוש־הדברים הוא: אשריך, ישראל, שיש לך “חלוקה”? –

אימה! אימה!

ואולם בבואו הביתה, לבית דודו ר' יוסף חפץ, לאחר ששכב ונח והוקל במקצת כאב ה“מיחוש” שלו, שאיש בבית לא ידע ממנו, הוקל גם גזר־דינו הקשה של יחזקאל חפץ. ביטוי־שפתיו כבר לא בטה כמדקרות־מחט, כי־אם היה מרושל וגם קצת סִפְרִיִי, והוא הסיק כעין מסקנה מכל רשמיו בימים האחרונים, ימי שבתו במקום הזה.

– בדרך כלל, מנחם, הרי ירושלים עיר ככל הערים, – אמר – פרטי הפרטים ומה שסמוי מן העין הן לא על נקלה יתּפסו, אך בדרך כלל – עיר!.. גם בה חיים ומתים בני־אדם, גם בה אוהבים ושונאים, צוהלים ובוכים, חולים ומבריאים, מבריאים וחולים… חתונות, – הרשה הוא לעצמו גם טון דבדיחותא – חתונות נעשות בה על ידי שדכנים או גם בלי שדכנים, ו“לויות” נוהרות בה בהמון או בחשאי. הרי הסתובבנו כל היום וראינו: תושבים ותיירים, עוברים ושבים, עגלות “תרקדנה”; הרבה גלחים ומיסיונרים. ארובות־עשן של בתי־חרושת לא תרקנה עליה ענני פיח, אך תחת זה ינשאו בה כיפות־המסגדים, צלבי בתי־הכנסיות אשר לנוצרים ותימרות־האבק. כן, כן, מנחם, האבק רב ונשי היהודים מ“מאה שערים” ומ“משכנות” מתהלכות בו ברחובות כמתעלפות. הראית, מנחם? שמע! אַסוֹציאַציה נפלאה! שמע! באותה שעה יושבים בעליהן הגברים, שאינם גברים, בבתי־המדרש, בחנויות או אצל הכותל ושותים אבק גם הם; וילדיהן, ילדי ה“חורבות” – הלא היינו ב“חורבה” וראינו – כן ילדיהן, מנחם, ילדיהן, שמוחותיהם מלאים אבק סידורים וגמרות, הרחוקים מלבם, ודמם המעט מהוּל במי אבק, מתנועעים וחולמים בהקיץ חלומות רפים על ארצות רחוקות… מבין אתה? ארצות רחוקות, שהאנשים שם עשירים, עשירים, עשירים, כמו באמריקה, ושאלמלא הם, אלמלא האנשים העשירים ההם, היתה ירושלים נחרבת כהרף־עין… פואימה נשגבה – וכי לא כך? פואימה של אבק!.. מילא, לפי שעה, אותם האנשים הנם עשירים, חוננים ונותנים, וירושלים מתפללת ועומדת על תלה, ובעינים הטרוטות, העיוורות־למחצה, מהבהבת ציפיה לפרנסה נִסית… מנחם, הננו בירושלים – – –

ואולם מנחם בעצמו לא הרבה להיות בירושלים; עוד לפני הפסח חזר למקום שיצא משם. וכשבא לפני שולחיו מסר להם, שמצבו של המוּבל הוא בטוב. מחלתו אינה מסוכנה כלל; צחוק; ובכלל מותר לאמור, שהוא נשאר בירושלים לרצונו, כי הסתדר שם יפה. על כל החולים! כי אם גם לא יתכן לאמור, שדודו שם (כי זאת למודעי, דוֹד ממש יש לו לחפץ בירושלים, ולא כמו שחשבו, שרק איזה קרוב רחוק; אמו של חפץ ואשתו המנוחה של דודו – שתיהן מנוחתן כבוד בבית־הקברות שבהוֹמל… אם כן, דוד מבית־הקברות!)… ובכן, לא יתכן לאמור, שדודו שם הוא גביר גדול. אבל בנות גדולות יש לו שתים. אמת, הבכירה, חברים, היא כבר קצת גדולה יותר מדאי (“בוודאי לא צעירה מהמבשלת שלנו” – סייע האינטריגן), אבל תחת זאת יש גם אחת במיטב־העלומים. בחייו! בקיצור. אם אתם רוצים לקנא, הרי אמוּר לכם: גן־עדן תוגרי, חברים, ומשם לא יצא כל־כך מהר… אבד, אבד לכם החפץ שלכם, חברים… לשדים!

פרק ג'    🔗

“ואחרי שהורני הנסיון… הנסיון הורני… שכל מה שמתעורר בתוכן־החיים… בתוכן־החיים המצוּי… הבל הוא ורע… – – – ואחרי שראיתי… שראיתי… שכל הסיבות והנושאים של פחדי… אין בהם לא טוב ולא רע… על פי עצם מהותם… כי אם לפי הניעם את הרוח… נתתי את לבי… את לבי… לבקש אחר הטוב האמיתי”… – – –

ר' יוסף חפץ, דודו של יחזקאל, עיין בספר שלפניו על השולחן הארוך ולחש, עיין ולחש. אָכלו, שהגישה לו מרים, בתו הצעירה, עמד לפניו, אבל הוא עדיין לא נגע בו. הוא לעס לחם, העלה גרה, עיין בספר ולחש את הדברים שהיו בו וחזר עליהם ולעס גם אותם. יחזקאל, בן אחות אשתו המנוחה, ישב ממולו חבוּק־ידים ולא הבין כלום ממה ששמע. “כל מה שמתעורר בתוכן־החיים המצוּי הבל הוא ורע”; אין כל סיבה לא לבכות על זה ולא לשמוח, ואף על פי כן יש איזה “מניע” לבקש אחרי “הטוב האמיתי” – הטוב האמיתי?!

ר' יוסף התמיד בעיוּנו: – “ומזה יסתעף… היות נחוץ מאד לדעת”…

“כן, כן, מאד נחוץ לדעת… שהוא… יחזקאל חפץ… החגורה עליו… ומומו הוא מאותו סוג המומים, שמתבּיישים בהם ואין מגלים אותם… למה לא נקעה רגלו? למה לא נתעוור בעין אחת? למה נוּגע דוקא במום זה, במום זה? בחלק גופו התחתון… לאחר שניצל… ניצל לשעה… מן המשבר?.. מן המשבר שבחלק גופו העליון?.. – – – איך שיהיה, הוא במומיו עומד… רק לבו, הלב היחזקאלי, נשאר לו לפליטה… שלם… ומזה יסתעף” – – –

– אבא, אכוֹל!

הקול קול אסתר, הבת הבכירה.

זגוגיות־משקפיו של האב הבלתי עונה התנוצצו והפחידו. דוקא הפחידו. זגוגיות־משקפיו, שהיו נטויות לנוכח עיני בתו, העינים שהבריקו כמשקפים שחורים, הפחידו, “כל הסיבות והנושאים של פחדי אין בהם” – – – והן הפחידו. אותו, את יחזקאל חפץ, שהחגורה היתה עליו ושכעבור ימים אחדים אחר זה הוכנס, סוף־סוף, לבית־החולים, אבל לא לבית־חולי־הגוף; אותו, ששם, בבית שבקצה העיר, בדרך למוֹצא, החל לתת את לבו… את לבו – האבר היחידי הבריא והחזק בו מעולם! – “לבקש אחרי הטוב האמיתי”, אותו הפחידו זגוגיות־המשקפים של דודו החכם, המעיין, ר' יוסף חפץ.

*

ר' יוסף הניח את מטפחתו על גב עלי הספר, נהג בעצמו קוּלא ולא סגרו, הזדקף, התקרב ונתן עין בודקת במה שלפניו. אף על פי כן נשארה ישיבתו על הדרגש הקשה שלפני השולחן ישיבה משונה: כאילו לא בביתו ובקרב משפחתו כיום הזה הוא יושב, כי אם נמצא הוא מכורבל ומסותר בירכתי אחת העגלות, שהשתרכו, ודאי, ממקום למקום באשכנז או בארץ־השפלה בימי הבינים. ואף גם הזדקפותו לא היתה אלא לרגע; הרגילות לשבת כפוף על הספר ניצחה אותה מיד. לבסוף הסיר גם את משקפיו והניחם בצד המטפחת. הקצה האחד של זקנו הדק, הקלוש, העדין, התפזר לצדדין והשני, הארוך וצר יותר, התחדד על החזה. מבט עיניו השקדיות, הגדולות, התלמיד־חכמיות, היה רגזני־עצור, מבט של איש שנפל לתוך חברה זרה, שאינה יודעת להעריך אותו כמו, והכובע הרחב, קארטוּ“ז בלע”ז, שלו, שבחדישותו לא התאים לכל מלבושי בעליו ושעשה רושם כאילו נקנה סמוך לאיזו נסיעה, לשמה של הנסיעה, היה שמוט על בבותיו ונתן להן, בצד הפיאות הארוכות־הגזוזות, הישרות, המסבירות, הבעה של תרעומת, קפידה ותביעות רבות…

*

תחילת אמריו בשעת הסעודה פיכו, בכל זאת, בנחת. הוא אמר: יש ספרים המועילים מאד לחיזוק האמונה. הספר הזה, למשל (זריקת מבט על הספר המסולק לצדדין), שארית הפליטה שלו; בהוֹמליה היו לו הרבה ספרים, וחלק מהם – אמנם, חלק קטן – הביא גם אתו. אבל הם מונחים עד היום בבית־המכס ביפו. ספרים מכורכים – והמכס עליהם גדול ואין לו במה לפדותם. מאז בואו הנה הם מונחים שם, וכבר אבדו בוודאי, והוא בלי ספרים כמו בלי יד. בכל מקום שספריו אתו שם ביתו. עם ספריו מרגיש הוא בכוח עצמו, וכוחו אז כוח אחר לגמרי. מתעוררת איזו שאלה בחידושי הלכה, אגדה, חקירה או לשון – מיד כל ספריו עומדים לעזרתו. שם, בהומליה, היה לו ממש “מזן אל זן”: ש“ס פשוט (הש"ס עם המפרשים השאיר מתנה לבנו בקיוב ביום חתונתו), שני סדרי מדרש, “עין־יעקב”, דפוס וילנה, תנ”ך עם ה“ביאור” ו“מקראות גדולות” עם ל“ב פּירושים, “אוצר־השרשים” לבן־זאב, קוֹנקוֹרדאנציות, צוּנץ באשכנזית, ה”טראקטאט“, גם כן באשכנזית, מנדלסון, סַלוַדוֹר (אה!), “מורה נבוכי הזמן”, ה”חקר־אלוה“, גם שלייאַרמאכר. והנה ה”חורב" של ר' שמשון רפאל הירש. לזה הוא מתגעגע עד היום הזה. אח, אילו היה, לכל הפחות, ה“חורב” אתו! הרבה מועיל ספר שכזה לחיזוק האמונה. הוא, ר' יוסף – רשאי הוא לאמור – עיין גם בקאנט. אבל אלמלא היראה מפני החוקר הנודע לתהילה, היה אומר שקאנט לא נתן כל חדשות, ר"ל לא חידש כלום. הוא לקח את כל הרעיונות מאת יוּם. כך קרא הוא, ר' יוסף, בספר בלשון־אשכנז מאת פילוסוף אחד ידוע – שכח את שמו – וגם דעתו כך היא. קאנט רק שבר וסתר ולא בנה. “בקורת־התבונה” – כך, כך. השלילה מרובה מן החיוב. הוא מדבר על סיבה ומסובב, כמו יוּם, אבל גם יוּם לא חידש כלום. כל מה שאמרו הם, כבר נמצא אצל שפינוזה. תורת הפינוֹמן! פיש!.. אין סתירה. זהו אותו החזיון בעצמו, אלא שכל זמן שהוא בכוח, הוא סיבה, וכשיוצא לפועל, הוא מסובב – – –

ר' יוסף נתן לאחרונה זית חמוץ־ירוק וחצי כזית לחם רך לפיו (את הקשה חתך בסכין בשעת הדיבור והשאיר על השולחן, לבלתי אכול ממנו כי קהות שניו), ופניו אורו, לכאורה, מקורת הרוח שבתורת הפינומן; אלא שכרגע התקדרו שוב והוא התיז:

– אם יאמר לך אדם, שהוא מבין את ה“אֶתּיקה” – ירוק בפניו! החרימו את שפינוזה כמין, ככופר, כאפיקורס – ובאמת היה שפינוזה צדיק, צדיק גדול, והכל שותים את מימיו הזכים ונהנים מאורו הגנוז. מה הוא מדבר על מילוי תאות החושים, על העושר, על הכבוד! “תעתועים” הוא קורא לכל זה. נכסים מעין אלה אינם מחזקים את קיומנו, אלא חותרים תחתיו חתירה יסודית – המבינים אתם? זוהי חכמת־החכמות, זהו המוסר האמיתי! כי “החוק המוסרי באמת הוא ציווי לא כשהוא לעצמו, כי אם ביחס לרצון האנושי הבלתי־שלם, הנמשך אחרי ההרגשות החולפות, אחרי הנימוקים הטבעיים, הנסיוניים”. ושוב: “ההכרה המוסרית מורגשת כאונס, מפני שהרצון אינו טהור; בשביל הרצון הטהור, הקדוש, המוסרי, אין החוק המוסרי עוֹל ושעבּוּד, כי אם חופש” – – – ברוך השם, הוא, ר' יוסף, יודע כל זאת בעל־פה… כאשר תשמענה אזניכם… ה“אֶתּיקה” – זהו ספר־מוסר גדול! הכל בא בו בחשבון! הקנאה, הפזרנות, אהבת האדם… כן, אהבת הבריות… ותכלית שנאה שונא הוא, ר' יוסף חפץ, את אלה המדברים על הפילוסופים מתוך דברי ימי הפילוסופיה… הידיעה ממקור ראשון נתמעטה בדורנו (רמז מר כלפי שניאוּרסוֹן, מורָה המתנדב לעברית ולתנ“ך של מרים, בחור בן־אמידים ולא גרוע מכל בני גילו, אלא שאבי התלמידה לא חיבבו משום מה ביותר, אולי משום “אמידותו” ו”צעירותו"). הוא, ר' יוסף, הנה, ברוך השם, הגריס כל ימיו את שִניו בספרי המחקר בעצמם – – – ומה אתם סבורים? יש חושבים, שהם מבינים בשיעור הראוי את ענין האַטריבּוּטים – מילא, יחשבו להם!.. ובכלל, ה“חקר־אלוה”! הקרא, הלמד מי מכם את ה“חקר־אלוה”, ההבין מי מכם את ה“חקר־אלוה”?! כדי להבין ספר זה, שהעתיק ללשון הקודש הר' ש. רוּבּין, צריך אדם שיהא בקי בהחוקר דיקארט ובפירושו של שפינוזה לדיקארט. אחר־כך טול אותו ספר – ספר אחד קטן יש משפינוזה על אושר־האדם, שנמצא, כמדומה, לפני חמשים שנה… אחר־כך המכתבים – מכתבי שפינוזה!.. רק אז אפשר שיבינו ענין… ענין… ואפילו ענין החוק והבחירה! באמת, גם לאלוהים, כביכול, אין בחירה. הוא כפות לחוקיו, אבל השם־יתברך עם זה הוא גם אדון לחוקיו, הוא מחוקק לעצמו. הידיעה היא הבחירה! ומכאן (הטיית הראש לצד יחזקאל), מכאן שגם האדם, ככל אשר הוא מוסיף לדעת, ככל אשר הוא לומד ומשכיל על דבר אמת, הוא משתחרר מההכרח, מחוקי הסביבה, ומידבּק באלוהים… רעיון אשר אין חקר לעמקו… רואים אתם, ה“טראקטאט” הוא כבר יותר קל… אמת, יש בו דברים האסורים ליהודי לדעתם, ממש אסורים… למשל, חקירת הכתובים שבו… אלא שגם בזה צריך רק להשיג את הכּונה האמיתית – והמשכיל האמיתי לא יחוש…

אז יפליט ר' יוסף את החרצן של הזית האחרון, שלא נעם לחכו (אי, מרים, איזו זיתים נותן לה החנוני! מָרִים כלענה!), וההכנות למים אחרונים ולברכת־המזון מתחילות.

*

למרות מה שה“כבוד” על פי ה“אֶתּיקה”, כמו העושר ויתר ה“תעתועים”, אינו אלא מן “הנכסים המפסידים”; ולמרות גם זה, שבפיו ובלבו הרי ר' יוסף מבטל את שניאורסון, מורה של מרים, האוכל את ארוחתו בבית הזה, תכלית ביטול, לא ימנע, אף על פי כן, מלספר אחר האוכל להלה – ודוקא להלה, לא ליחזקאל – ופעם אחר פעם, בלי הפוגות – את ה“ביוגראפיה” שלו, את דברי ימי שנות חייו עלי אדמות.

חייו של האַבטוֹביוֹגראף ר' יוסף חפץ בחלד נחלקו, לפי דבריו, לשלוש תקופות. ואלו הן:

א) התקופה הראשונה. עד חתונתו. לימוד בעצמו והוראה לאחרים בתלמוד, תוספות ומהרש"א, פוסקים, “יורה דעה”, “פרי־מגדים” – מילא.

ב) התקופה השניה. דין ודברים עם חותנו (גם כן חפץ… זקנו של יחזקאל מצד האם… ממשפחה אחת… קרובים… עקשנים ובעלי גאוה…). תנ“ך ודקדוק. אבל דקדוק! אין ספר־דקדוק בין מן הישנים, בין מן החדשים, מ”המכלול" עד “צוהר־התיבה” ו“יד לניקוד” ומה“מסלול” עד ה“תלמוד לשון עברי” ו“מורה הלשון” לרחצ“ל ז”ל, שהוא, יוסף חפץ, האברך המדקדק, לא עבר אז עליו והכל מעצמו, הכל מעצמו – אבטודידאקט! – והכל, ברוך השם, מונח בקופסה עד היום. בעת ההיא היתה גם התוודעותו היסודית אל החקירה, ובעזרת החונן לאדם בינה נכנס לפרדס זה בשלום ויצא בשלום – ושלא על מנת ללמד ולקבל פרס, לא קרדום, חס ושלום, כי אם לשמה ולשמה של הדעת, כמו שכתב אז לחותנו (שאמנם דר אתו בעיר אחת ואפשר היה להגיד לו כל זאת בעל פה, אבל לחדודא ולתפארת־המליצה, כמנהג הימים ההם) התנצלות ארוכה על שני הדברים יחד, על מסירותו ללשוננו הקדושה ולחקירת חכמי העמים בחדא מחתא. הנה שמורה עדנה אתו אותה מגילת הספר בכתובים, ואם לא יטעהו זכרונו, – הוא מתעצל לחפש אחריה – כתב אז בדבר הראשונה לאמור: “מליצת שפת עבר נשארה מורשה לקהילת יעקב מכל מחמדיה הֶהָיוּ לה בימי קדם ובה יתפאר ישראל כי היתה לו לגפן אדרת ויין הרקח, לא כהתה עינה ולא נס ליחה ואמריה נעמו להשקות צחי־צמא, אם כי שנות אלף נגוזו ועברו מאז חדל להיות לה אורח בלשונות וניב שפתים ואשר על־כן אמרתי” – וכך הלאה, הלאה – את זה דוקא אינו זוכר הכל בעל־פה. מעשה־ילדות! – ובדבר השניה, בדבר אשר “בילדי נכרים ישפיק”, התחיל כך: “האמונה וההשכלה, חותני נכבדי! מראש מקדמי ארץ באחוה ורעות הישירו ללכת מעדנות ותנהלנה את האדם ביניהן ללכת במעגל ישר ותפלסנה נתיב לכף רגלו למען לא יכּשל בלכתו ולא יעבּט ארחותיו וככוכבי נוגה הזהירו ברום שמיו ותורינה לפניו את הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה בעברו ארחות ים המסיבות ותהפוכות חלד בתוהו לא דרך” – – –.

כן, היו ימים… חותנו, יהודי קשה, כאמור, סוחר ביערות, אמנם, אטם אז את אזנו משמוע ודרש ממנו, כי יבחר לו את “המעשה אשר יעשה” – דרך ממשית בחיים; אבל הוא, האברך ר' יוסף, לא שמע לו ולא ניחם על הדרך אשר צעד בו. גם בקיוב, גם בהוֹמליה – לחמו ניתן לו ומימיו היו נאמנים חלף הוראות השעה שנתן לילדי עשירי אחינו בני ישראל. ולא עוד אלא ששעה אחת ללימודי ההגיון ולשפת אשכנז היתה לו אפילו בבית נוצרי אחד, בבית פקיד־ממשלה אחד מן הגבוהים, ודוקא נוצרי, רוסי גמור, פּראבוֹסלאבי. – נאמן עליו הדיין, על ר' יוסף, שאינו מתבולל ושמעולם לא היה מתבולל, לבקש חן וחסד בעיני הנוצרים, אבל, יאמרו מה שיאמרו, ועובדה זו לא תמוש מזכרונו עד היום! עליה גאותו, כי יכול היה להיות מורה בבית שר רוסי – ולא מעדו קרסוליו!.. ודי להגיד, שיושבי הוֹמליה היו מתלחשים עליו, על ר' יוסף, בעברו אצלם: הרואים אתם יהודי בעל־פיאות זה? מורה הוא בבית כבוד מעלתו קוֹלטוּנוֹב (כך היה שם השר), ולא מורה סתם, בעלמא, אלא שמכבדים אותו שם כבוד גדול וקוראים לו “המורה שלנו” (וכל זה היה אמת!..), והוא, צריכים אתם לדעת, אינו יושב שם בגילוי־הראש, כי אם בירמולקה, ואין מוחה בידו… כך היו מתלחשים… וכמה פעמים באו יהודים אליו בבקשה, שיחַלה למענם את פני האדון ויהיה להם לפה ולמליץ לפניו… אמת, הוא, ר' יוסף, לא אהב את זאת… והיה מעשה… פעם אחת בא סרסור גדול לאותו המקום, ועמד, כמובן, בפתח… אך משראה אותו, את ר' יוסף, בבית פנימה, נתמלא אותו היהודי, כמו שאומרים, אומץ־רוח, נתאזר עוז ונכנס לפנים… אמר לו השר: “מה ראית על ככה להרהיב בנפשך הפעם ולהיכנס לפני ולפנים?” אמר לו היהודי: “הרי רואה אני אחד משלנו פה”… אמר לו השר: “לא כל היהודים שוים; ואל תתגאה, יענקיל, בזה שגוֹספּוֹדין חפץ הוא מורה לבני… האדון חפץ קנה חכמה – ואתה מה?”.

בעל התולדה השקיף על שומעיו בהתפעלות גאה־תמימה ומהולה בסקרנות, לראות איזה רושם יעשה על שניאורסון – על שניאורסון ביחוד! – מענה־השר. מה שנוגע לו לעצמו, מרא דעובדא, הנה הוא לא פסק אף להרף־עין מהביע קורת־רוח גלויה מן השבח, כאילו כלל לא הוא המתכבד ולא בו ידבר הכתוב…

– שהרי כלום צריך הוא, ר' יוסף, להתפאר?.. אלא… אלא נקח־נא, למשל, את חכמת ההנדסה. מתחילה לא ידע הוא בעצמו, כמה גדולה ידיעתו בה… כי כך דרכו של אַבטודידאקט, שלעולם אין הוא יודע, עד כמה כוחו מגיע… יש שהוא מפריז בהכרתו הפנימית, על מידת ידיעותיו, ויש, להפך, שהוא ממעיט… והוא, ר' יוסף, המעיט… אלא שהיה מקרה – הוא, ר' יוסף, אמנם, אינו מאמין במקריות – אבל כך הוה: תלמיד אחד היה לו, בעל כשרונות מצוינים, – הוא, כפי הנשמע, יֵעשה בקרוב לפרופיסור מן המנין באחת מארצות־המערב: המיר את דתו – סטודנט בפוליטכניקום… ופעם אחת עסקו ב“מתימטיקה עליונה”… והגיע להתיאוֹרימה של לובצ’בסקי…. אז אמר הוא, ר' יוסף, סברה אחת – ונזדעזע התלמיד וקפץ: “גספודין חפץ, אני אַרצה את זה לפני הפרופיסורים”…

ר' יוסף שוקע רגע בזכרונותיו המתוקים, ומבלי גמור את סיפור־העובדה הזה, שאין להחוירו כל צרכו אלא לבקיאים בחכמה זו, מה שאין כן, וד“ל – – – הוא חוזר ובא שוב לשיעורו בבית הטשינוֹבניק הרוסי רם־המעלה ולמעשה שהיה שם, שפעם אחת, ביום ערב שבת – זה היה לפני הבחינות האחרונות של תלמידו – נתבקש לבוא להורות גם מחר, כי נחוץ היה, והמבקשים שכחו לגמרי, שמחר שבת ליהודים, – רובל שלם היה מקבל בעד שעה אחת! – אבל הוא, ר' יוסף, ענה להם מיד: “כפוּת אני לכם, כי נותני לחמי אתם, אבל יהודי אני ואת יום השבת שלו יוקיר היהודי ולא יחללוֹ בעד כל הון דעלמא”. והם כלל לא נתכוונו להעבירו על דת, חס וחלילה, אלא שפשוט טעו ושכחו, כי מחר שבת ליהודים. ויהי כשמעם את תשובתו ויחלו לבקש את סליחתו: האב מצדו והבן התלמיד מצדו… וזאת למודעי: אוהב־יהודים גדול לא היה אותו שר… אדרבא, כפי שנתברר אחר־כך, בעת המבוכה בהוֹמליה, נטה כמעט ל”מאה השחורה"… יש אומרים!.. אבל את היהודי החרד, כלומר, את העומד על דעתו ודתו, מכבדים גם האַנטיסימיטים היותר רשעים… והא ראיה: אז, כשבא הוא, ר' יוסף, שמה ביום הראשון שאחר המאורע – ולא ידעו הם כולם, פשוט, מה לעשות לו, כדי לפייסו (התלמיד שלו הצליח מאד בבחינות הראשונות!..)… אֵם התלמיד, השׂררית בעצמה, הזמינתּוּ להיכנס לאולם הגדול לשתות כוס תה – תה! תה של שׂררוֹת! – והתלמיד גופו רקד מסביבו: “את מי אני רואה!.. אדוני חפץ… גולוּבּטשיק!..”

ומן המאורע הזה, שמעולם לא היה ר' יוסף מחסיר לשלבו בתוך תולדותיו ולספרו בקורת רוח בלתי־מצויה אצלו בזמן האחרון, קורת רוח, המשכיחה כל רוגז וכל עצב, היה עובר, לאחרונה, אל –

ג) התקופה השלישית שבתולדות חייו, היא – אהה! – התקופה הארץ־ישראלית.

ברם, לא ישר, לא בלשון פסקנית: “עתה נעבור אל התקופה החדשה”, כי אם בפסיעה אחת לפנים ושתי פסיעות לאחור היה ר' יוסף ניגש אל זה. היה הרושם, שכאילו מתוך קושי להיפרד כל־כך מהר מתקופה זו, השניה, תקופת הזהב והאושר והאילוזיה הנעימה, ולהתנפל פתאום למצולות הפגעים והירידות, הרי הוא כמחבּל תחבולות להמשיכה עוד מעט, עוד מעט, באמצעים מלאכותיים, ואפילו באניקדוטות, אניקדוטות, שהראשונה בהן היה, לרוב, אמנם, מן הענין, אבל אחר־כך היתה אחת כמו גוררת את השניה, והחוט של “התקופה” היה נפסק. האניקדוטה היותר חביבה על ר' יוסף – ומן הענין – היתה אותה המעשיה בניקולי הראשון, ששמע שיש במלכותו יהודי אשר יראת חטאו לא תצרור לחכמתו ושמירת התורה והמצוה הולכת בו שלובת זרוע עם הדעת וההשכלה – חזיון לא־נפרץ ביותר גם בימים ההם, לא רק בזמננו. וניקולי היה “בעלן” על יקרי המציאות שכאלה! שלח המלך להביא לפניו את היהודי, כי רצה לנסותו בחידות. מכיון ששמע אותו היהודי, שהוא קרוּא לבוא אל המלך, נתיירא יראה גדולה ונבהל לגלח את זקנו וללבוש קצרות כאורח־ארעא – משום כבוד־מלכות. משראהו ניקולי בכך, אמר: “כאלה הן יש לי רבים, ומאי רבותא?” – ויגרשהו מעל פניו!

ושוב מוארות עיני ר' יוסף, העיפות והמרוגזות התרגזות עצורה, באור תמים, ילדותי, כמעט אצילי, ועל כל פניו משתפכת בת־צחוק חשוכת עזרה של פּייטנים טיפּוסיים, תלמידי־חכמים מובהקים ושאר בטלנים ומבלי עולם, שאינם יודעים, כמבטא ההמון, צורת מטבע, וברכת “רדוּ” לא נאמרה בהם. פיאותיו הגזוזות־הנוחות כאילו חוזרות על סיפורו ומסיחות בלי אומר: “הנה הוא, ר' יוסף, לא נהג, ברוך השם, כאותו היהודי הניקולאיי; הוא עמד ביהדותו עד הסוף…” אבל מיד מזדעזע זקנו, זה הזקן המיוחס, שהרבה־הרבה שערות ממנו אצורות בספרי קודש, מזדעזע בכעין תרעומת: הוא נזכר בקורבה שקירבהו אותו הגימנזאי הרוסי בן־השר, שקרא לו “רחימאי”, משווה את העבר המפואר הזה עם ההוֹוה המר, והוא מתריס:

– בצעירי ארץ־ישראל בדור הזה לא ראה הוא, ר' יוסף, מידה זו של הידור פני גדול מהם. “פני הדור כפני כלב” – אל תקרא “הדוֹר” אלא “הידוּר”. מי שראוי להידור יש לו פה פני כלב, אה? מה דעתכם על “אל תקרא” דנא? ואולם אין מקרא יוצא מידי פשוטו; שם, בהוֹמליה, היו נכנסים אליו, לר' יוסף, אנשים ממינים שונים: גימנזיסטים, סטודנטים בני ברית ושאינם בני ברית – והוא היה מקבל את הכל בסבר פנים יפות. הוא סבלן בעניני דעות ודתות, כאשר הורוהו רבותיו החוקרים. ולא על ההפקרות הדתית שבין צעירי הדור שבכאן, בישוב החדש, הוא דן. יש מתלמידיו שלו, של ר' יוסף, אשר הקים במשך עשרים וחמש שנות עבודתו הפדגוגית, שנעשו אחר־כך ל“פריבאט־דוֹצנטים”, אם לא רצו להמיר, ורבים מהם גם עברו למקום שלא ישובו עוד ממנו, ואת כולם ידע הוא, ר' יוסף, להתהלך ברעוּת, רשאי הוא לאמור, להתחבב על כולם, ולהיכּבד – אינו צריך לאמור. רק פה, בארץ־ישראל, מעת שבא הנה – – –

ר' יוסף משתתק משום מה, אבל כעבור רגע אינו מבליג על עצמו וממשיך:

– פה… תוגד האמת… קשה האמת, קשה להישמע… ואוי לו אם יאמר!.. אבל תוגד!.. פה אין האדם נחשב במאומה… אין הוא רוצה לנגוע בשמות אנשים פרטיים… בפלוני ובאלמוני… אבל האמת אמת היא. תכלית הפילוסופיה היא בקשת האמת, והוא, ר' יוסף, בעד האמת. אמת, החוקרים העלו, ששכלו של האדם אינו משיג את כל האמת, אבל בכל זאת גדול כוח המשכיל האמיתי, שחותמו אמת, ואל יתפאר הנבער, שכמוהו כבעל־השכל. “תכלית הידיעה, שלא נדע” – אמר הפילוסוף. ובכל זאת יש הבדל גדול בין זה שיודע שאינו יודע ובין זה שאינו יודע כלל שאינו יודע. דעתו של ר' יוסף היא, שיש הבדל גדול בין החוקר ובין הבלתי־חוקר, יש הבדל גדול ביניהם בידיעת האמת, וישים יחזקאל היושב כאן אל לבו, שכל המזלזל בחוקרים אינו אלא טועה… פערנוּנפט אונד וואהרהייט! די וואהרהייט! – מלתא זוטרתא – די וואהרהייט!.. שלושים שנה היה מורה, שלושים שנים רצופות, לגדולים ולקטנים, לתורנים ולמשכילים, ובשביל בתי־ספר בארץ־ישראל (שמא יודעים אתם גדלותם של הני בתי־הספר והחכמה הרבה שמלמדים בהם?.. בתי־ספר של אחינו בני ישראל… פּיש!..) – בשביל אלה אינו ראוי והגון!.. ומה? מה מגרעותיו? אין הוא מפטפט עברית בהברה הספרדית… כאילו הברה זו ניתנה ממשה… לא, אליבא דאמת, אין הוא מכחיש… עכשיו אינו מכחיש… עכשיו מודה הוא דוקא בעצמו בהברה זו… אמת, מתחילה התנגד לה והרבה נתחבט ונתלבט בשאלה זו… אבל עכשיו, אחרי העיון הרב, התחיל להודות בה… כי, אמנם, הוא, ר' יוסף, אינו אוהב להחליט דבר על רגל אחת, כמו שנוהגין בזמן החדש. הוא איזן וחיקר את שאלת המבטא הנכון לא יום אחד ולא לילה אחד… הוא שׂם על ענין זה חדשים כימים. כן, כן, עתה שב וראה, שאין הצדק עם החכם ר' יהושע שטיינברג בהקדמה לספרו “מערכי לשון עבר”… עכשיו הוא יודע, שיש ראיות חותכות לצדקת המבטא הספרדי, ובפרט מה שמצא בספר אחד ראיה נאמנה וברורה לזה ממאמר חז“ל, מהמאמר: בתורתו של ר' מאיר נמצא כתוב במקום “טוב מאד” – “טוב מות”. דוק ותשכח, שהתי”ו שבתיבה “מות” היו הם מבטאים כמו דל“ת ולא כמו סמ”ך במבטא האשכנזי, ומפני זה יכלה טעות כזו לנפול בתורתו של ר' מאיר. שאם לא כן… אה? נוּ… אבל – מה יש לדבר? דבּר אל העצים ואל האבנים! – – –

השומעים אינם עונים כלום. כבשו האנשים, שבחיקם שפוך שיח־צערו של ר' יוסף, את פניהם בקרקע – ושותקים. ר' יוסף מתרגז עוד יותר ומוסיף לאקוֹנית:

– פה יש מקום לאנשים כחמילין…

– חמילין?! – תמה יחזקאל.

– כן, חמילין… כשמו כן הוא… זה… אחי אשתו של גולדמאן… כסבורים אתם, איני מכיר את הצפּור הזאת? הן הוא היה זמן־מה מתלמידי… בנערותו… בקיוֹב… ובשם האמת – מהגרועים שבהם… ראש של בן־בקר… גפן בוקק – פרי ישוה לו?.. אבל כאן… כאן מתפעלים מגוֹי קטן… כאן כל הארץ ניתנה בידי אלה, שיודעים לפטפט בלשונות־לועז… דוק ותשכח… הוא עוד לא בא, אבל הוא הלא דוֹקטוֹר – וכבר מוכנות לו אלף משׂרות… עוד טרם בא – וכבר משרה מוכנה לו באינסטיטוט זה ובאינסטיטוט אחר… “מלא וגדוש” – במשרות… ומעיקרא דדינא… שמא אינכם יודעים את הלימודים הגדולים שמלמדים בקולג' שבבירוּת?

– בבירות? התעניין יחזקאל.

שניאוּרסוֹן ביאר לו, ליחזקאל, כי בבירות גמר הד"ר חמילין את חוק־לימודיו, ואולם קודם לזה למד באירופה. ולר' יוסף העיר, שחמילין, כפי שנודע לו לשניאורסון ממקור נאמן, יבוא רק לגור הנה ולא להשתקע, ולחינם חשד בכשרים… אך ר' יוסף לא רצה לשמוע דבר ואף יחזקאל שמר את תמיהתו והתעניינותו בלבו:

– חמילין?!

פרק ד'    🔗

שתי קווּצותיה הבלתי־ארוכות, אבל הערמוניות־המבהיקות של מרים, בתולת בת ישראל, הביטו בידידות אל שניאורסון מורה־מלמדה להועיל. הוי, כל שאיפתה, כל משאת־נפשה היא – ללמוד וללמוד. האושר היחידי הוא בלימוד. מהו האדם הבלתי־מלומד? איזה ערך לו? הנה דודה חיים, הנה מכרותיה פלונית ואלמונית. הנה היא בעצמה. מה ערכה? אילו היתה יכולה להיכנס לסמינר לגננות – מי היה אז דומה לה? היא היתה מאושרה. שתי הקווצות נתחלקו מתחת המטפחת הלבנה, השׂומה על ראשה, ונסתכסכו על השכם הבריא והבולט מבעד לחולצת המלחים שלה. פניה הבלתי־מהוקצעים, אבל השחומים, הנאים, היו מוסבּים אל ה“אוֹפּטימוּס”, מכונת הספירט הגדולה והמעלה עשן, שאיזו קליפּות־ביצים הלבינו אצלה ושסיר־הנזיד רתח והעלה קצף עליה. עיניה הכחולות־כהות, שהברק שלהן היה אמוץ־ירוק, משהו חתולי, התרפקו, ושרטוטי פיה הרענן והמושך היו מלאי חן, למרות כל האנרגיה העקשנית, הדוחה, הבלתי־אִשית שבהם. מדברה קפץ מענין לענין והחריש בצלצולו החי את הזמזום של מכונת התפירה עם נהימתה העצובה של אסתר אחותה הנובלת והכמושה, שישבה ונהמה, כפופה על אותה מכונה.

מרים השליכה את הקליפות בעד החלון הפתוח ודיברה אל שניאוּרסוֹן מורה, כי הוא צודק מאד. חייב אדם לעמוד על דעתו. אין לך מידה טובה מעקשנות, וביחוד אצל אשה. הנה אבא סובר, שהאשה אינה צריכה ללמוד כלל. האשה, לדעתו, צריכה להינשא לאיש ולהיות למבשלת – ודי. לו, לאביה, די במה שהוא עצמו מלומד – אחרים אינם צריכים ללמוד. בכלל, אבא אינו מוקיר כלל את המין החלש. הנה לאחיה שברוסיה אין בנים זכרים – והרי הוא בעיני אבא כאילו אין לו ילדים כלל. הוא אומר, שהמגע־ומשא עם אשה מחליש את הזכרון. חה־חה, מה דעתו של אדון שניאורסון בזה? אשרה הוא, אשרה של מרים, מה שיש לה אחות בכירה ממנה – ולכן אבא נותן לה מנוחה בנדון זה. אלמלא שכך, היה בוודאי טוען את טענתו התמידית: שמונה־עשרה לחופה. ועל אחותה, אמנם, הוא כועס. בושה לחזור על דבריו, אבל הוא חוזר ואומר תמיד: “אסתר מגרשת מאתה בידים את הבחורים… אינה דואגת לתכליתה…” כך הוא אומר… אמירה שכזו… נורא! אבל מה תכליתה שלה, של מרים, בירושלים? אם רק לא יעלה בידה ל“היכנס” – תסע ליפו או לקאהירה. היא תעסוק בתפירה חצי יום ותלמד חצי יום. כאן היא רק מכבידה על עצמה ועל הכל. כלום היא יודעת לבשל? כלום זוהי מלאכתה? כאן היא אינה רואה לפניה כל עתיד. אבא מרוגז תמיד. באיזה ספר כתוב, ש“לא הקפדן מלמד”… היכן? ב“פרקי־אבות”? כן, ב“פרקי־אבות”… היא נזכרה… אבא, אמנם, אמר פעם – בליצנות, כמובן – שלפיכך חדל מהיות “מלמד” ונהיה ל“מורה”… אבל הקפדנות לא סרה ממנו – בלי ליצנות! מעולם אין היא, מרים, זוכרת, שהוא, אביה, יעבור על מידותיו. ולא רק תלמידיו מעוררים את רגזנותו – הכל, כל דבר. הכל לא ישר בעיניו, הכל לא כשורה לגבי דידיה, הכל לא על צד האמת, לא על צד המוסר. הוא תובע הרבה, הוא אינו נותן מנוחה. לכאורה, הוא שבע־רצון מעצמו, אך גם זה ללא אמת. בפרט גדלה קפדנותו מעת שבא הנה. הרופאים יעצו לו עוד לפני עשר שנים, שיסע לארץ חמה, אבל כל זמן שאמא היתה בחיים, אי־אפשר היה להוציא את הדבר אל הפועל: היא פחדה לנסוע למקום חדש… גם היא, אמא, סבלה ממחלת הכליות. והקיץ שעבר היה, אמנם, קצת למרפא לאבא. אבא מאמין, שארץ־ישראל מעלה ארוכה לכל התחלואים, ורק האנשים שבה אינם טובים בעיניו. כמה אוהב אבא את ירושלים! כמה יופי הוא רואה בה! הוא אומר, כי ירושלים עומדת בטבור־העולם. הוי, הדוד חיים כבר בא לאכול – והארוחה עדיין אינה מוכנה… מבשלת מצוינה! מה אתם אומרים? וראו: מה היא עושה? ואיש אינו מעיר… למה היא מבשלת בבית? למה אינה הולכת אל המטבח? שגעון!.. היא תעביר את המכונה אל המטבח… מי יעזור לה?.. אדון שניאורסון, לא צריך… לא צריך… גם הוא, שניאורסון, ודאי כבר רעב… ילעס לחם לפי שעה… אל יתבייש… הוי, דרושים מים… היא הולכת להביא מים… היא שכחה לגמרי, שאין אף נטף מים… אין לה זכרון… את הסינר לא תסיר… אבל היא תשים את הסודר הקצר הנחמד על כתפותיה ותלך… סודר נחמד, הלא? טרה־טה־טה…

*

לאחר שמרים נעלמת ולאחר שגם שניאורסון נמלך, סוף־סוף, בדעתו ובא לידי מסקנה, שצריך לצאת ולעזור לתלמידתו גם בשאיבת מים, מתעוררת אסתר מקפאון־שתיקתה, מעיפה מבט כבוי על כתלי החדר ונתקלת בחיים אחי־אביה, שבא לאכול. מה? מה דעתו של הדוד? – – – מה יהא הסוף? –

– הסוף?… לא כלום… אבא ישיג משרה, סוף־סוף… פָטוּר־נוּ… בין כה וכה, היכן הוא? הלך לבית־המדרש?

אסתר חוזרת ונכלאה בתוך עצמה. מכונת התפירה מזמזמת. אין מה לדבר עם בני־אדם – הם אינם מבינים כלום. מרים אומרת מפי שניאורסון, שאין מידה טובה מעקשנות. הוי, אלמלי היתה מידה זו לה, לאסתר. אלמלי יכלה היא לעמוד על שלה ושלא לוותר תמיד על טובתה היא לטובת אחרים: עד מתי תעבוד יומם ולילה במכונה זו? ובשביל מי ומה? ומה יצא מזה?

– גם אתה, דודי, נותן צדק למרים? – אין היא מתאפקת לבסוף.

– בין כה וכה, במה, למשל?

–במה? היא אומרת, שראוי לכל אדם להתעקש ולדאוג דוקא לטובת עצמו, ורק לטובת עצמו, שכל אדם צריך להיות עקשן…

– עקשן? – אין הדוד חיים ממהר לענות חלקו, אבל מלה גוררת מלה, והוא ממשיך. – כן, עקשן עקשן… גם הוא לפנים היה עקשן. זוכר הוא: בראשית היווסד המושב “יזרעאל” בא גולדמאן והתחיל לכפות הר כגיגית על הכל, שיתחילו להתפלל במנין נוסח האר“י. שאלו אותו: למה? כמעט הכל היו רגילים בנוסח־אשכנז. אבל כך! הלא על כן גולדמאן הוא. התחילו קטטות וסכסוכים, ולבסוף ניצח גולדמאן. המצדדים בעד נוסח האר”י נהיו מעט־מעט לרוב. קרובים אנו לצפת, טענו, וכמו שאומרים, היה האר“י בצפת. אבל – פטור־נוּ, הוא, חיים, יודע: לא את האר”י יראו, כי אם את גולדמאן, ולכן הוא התעקש, הוא, חיים, התעקש והוסיף להתפלל, גם כשהיה עובר לפני התיבה, את הנוסח שלו – נוסח־אשכנז. הוא היה אז מיוחס בעיני עצמו. ספר־התורה היחידי שבמושב היה שלו. מפני שפעם אחת בבחרותו, כשנמצא בשעה של סכנה (הן הוא עסק בקונטראבאנדה – אסתר הלא יודעת!) נדר נדר, שאם יוֹציאוֹ השם מן הסכנה בשלום, יקנה ספר־תורה לבית־המדרש (סחורה בשני אלפים רובלים היתה אז אתו). ואת נדרו זה קיים בבואו לארץ־ישראל ובהחילו להיות מן הבונים הראשונים של המושב. בשארית־כספו קנה את הספר. אַי, אַי… גם ספר זה… לא, לא… הלא אסתר יודעת, היכן עכשיו ספר־התורה הזה… מה הועילה עקשנותו?

לא, עכשיו אין הוא, חיים־“פטור”, עקשן כל עיקר. למה העקשנות? הן רואה הוא: מה העקשנות מועילה? פעם אחת בימים ההם התעקש לזרוע תפוחי־אדמה. ברוסיה יש תפוחי־אדמה – מדוע לא יהיו פה? אגרונום אחד הזהיר אותו: אדמת־טיט; אבל הוא לא שמע לו. התעקש. ובאותה שנה ירדו דוקא גשמים בשפע ונרקבה הזריעה מפני רוב הגשמים. פעם אחת בא הפקיד והתחיל בלשון של גוי המדבר יהודית: משק אינטנסיבי, שיטה אירופית, קוּלטוּרה מעורבת – בקיצור, לזרוע שומשום. לא היתה ברירה. זרעו שומשום. חרשו במחרשה אירופית, זו שדרכה להפוך את האדמה היבשה העליונה למטה ואת האדמה הרטובה מתחת למעלה. באה השמש והוציאה את הרטיבות גם משכבה זו. ומלקוש לא היה, וזרעו את השומשום באדמה יבשה – ולא היה שומשום. הוא הדבר – לעקשנות דרוש גם מזל מיוחד. הנה הערבים התעקשו אז – והצליחו. קראו אותם למושב לזרוע. התעקשו לחרוש תחילה במחרשות שלהם. הוכרח המושב להזניח את המחרשה האירופית הגדולה, שעלתה בדמים מרובים ולקנות מחדש בשבילם מחרשות־עץ. אבל, פטור־נוּ, בין כה וכה ניתנה להם דריסת הרגל ב“יזרעאל” ומילאו הם את המושב בתור פועלים יומיים ובתור חָרָתים, לקחו מתוכו, מתוך המושב, את כל אשר רצו, כל אשר שמו בו עין, ולא עוד אלא שגזלו מסביב גם את האדמה. הפקידות לא חסה על אלפים ורבבות פרנקים, פיזרה כסף כאפר על ימין ועל שמאל. אבל פקידי הרשות, שקיבלו מלוא־חפנים, שנתעשרו, פשוט, מהענין, לא הועילו כלום. הללו הלא אינם יודעים אלא למוֹץ דם־ישראל…

“פטור”, מה העקשנות מועילה! הנה התעקש בנו אז לישא את בת גולדמאן. גולדמאן בעצמו לא היה נגד זה. הן הוא עדיין לא היה אז, כמו עתה, מיקירי ירושלים, בעל־דעה ובעל־עצה, “כף־המבשלים”, ה“כל־ולך” בהרבה מוסדות. הוא היה אז, בסך־הכל, מתאַכּר עני ב“יזרעאל”, שנחלתו עזובה, ובתו – לא שררית נכבדה כיום, עם “טוּרניר” ועם צרפתית ועם כל שבע החכמות; היא היתה אז “בִכרה קלה”, עצלה, שצעירי החרתים הערביים שבמושב היו אורבים לה והיא בכסילותה היתה מתאווית להם ועוגבת עליהם – תסלח אסתר למה שהוא מספר דברים כהויתם. גולדמאן פחד לבתו הבוגרת והיה מקבל ברצון את כל מי שהיה מכסה את כנפיו עליה ועוצר בה קצת מסור מן הדרך; והנערה – את פיה לא שאלו, ואף אילו היו שואלים, ודאי שלא היתה בועטת בהצעת בנו של חיים, מאחר שצעירים יהודים אחרים לא היו במושב, שכמעט הכל יצאוהו. הוא, חיים, אמנם, הזהיר את בנו: “ראה, חנוך, צרה אתה לוקח על ראשך. מילא, כבר לא איכפת לי מה שאתה מתחתן עם איש, שהוא אתנו ‘אש ומים’ – מילא, לא אתו עליך לחיות. אבל היא… אתה… מה יהא בסופך?” ברם, בנו, יחיה, פטור־נוּ, התעקש ולא שמע לו, אם כי הוא, צריך לאמור, איש נלבב, ברוך השם, עד היום…

כן, איש נלבב הוא בנו, חנוך בן חיים, נלבב, ברוך השם. יקר־המציאות. רשאים לאמור: אין כמוהו היום, ולא היה כמוהו אז. בריא, חסון, חרוץ וחי, אם כי אינו מקשקש בלשונו הרבה. מן השנה העשירית גדל בלי אם. כבד־פה היה, אבל עוד מקטנותו הצטיין בכוח, בבריות־גופא. הוא מעולם לא ישב רגע בלי עבודה. צחוק: כשהיה ילד, היה דרכו לחטט ולפשפש בסחבות ובסמרטוטי אמו, עליה השלום, שהיתה מחביאה לצרכי ביתה, להוציאם ולהשליכם החוצה. הוא היה עושה זאת – רשאים לאמור – בחשק רב, במין מסירות־נפש, והיא, עליה השלום, היתה צועקת: “אוי לי! את כל סמרטוטי!..” אבל הוא היה עובד בכל הכלים. וכשגדל קצת – עם סוסו היה ישן באורוה. וזאת למודעי: הסוס ההוא לא היה סוס בעלמא. זה היה סוס ערבי, שוטף, משוגע, ממש פרא כערבי, כאדונו. למלחמה היה יותר מתאים מאשר לחרישה. בשעת חרישה היה משׂתער, כאילו כלב שוטה נושך אותו. חנוך היה אוחז במושכות בכל כוחו. יש שהסוס היה מפיל אותו, סוחב אותו – וחנוך, שעדיין לא היה בקי בחרישה כל צרכו, היה נסחב אחר הסוס ואינו עוזב אותו. מבינה היא, אסתר? להחזיק בו, לעצור בו, לא היה בכוחו – אך גם עזוב לא עזבהו מעולם; עקשנות. ולא עוד, אלא שפעם אחת אמר לו הוא, האב: בשביל סוסך, חנוך, עליך לקנות מחרשה קטנה – במחרשה גדולה לא תעבוד בו לעולם. אך חנוך ענה: “אני אחרוש במה שיש”. התעקש כאבן.

אבל איזו תועלת? בין כה וכה – סוף־סוף, הוכרחו לעזוב את המושב החרב. מה לעשות? גולדמאן בעצמו התכונן לעבור לירושלים, ובשביל בתו היחידה וחתנו אמר לעשות איזה עסק בבירוּת. הבת־היחידה עמדה על זה בכל תוקף – לצאת לבירוּת. היא רוצה לראות באנשים, להכיר את העולם. סברה היא! אבל חנוך לא רצה בזה בשום אופן. הוא רצה ללכת לצפת או לטבריה ולהיות לבנאי. ואז הציעו לפניו להיות שומר במקום אחד. חברה יהודית קנתה אדמה לפני כמה שנים מהלך חצי יום מהמושב “יזרעאל” ולא עבדוה. אחר־כך נשאו עין וראו, שהערבים השכנים מסיגים את הגבול לאט־לאט ועובדים באדמת־ישראל. נמלכו, שתכנית זו אינה עולה יפה, כי באופן הזה הרי סופה של האדמה, שעלתה במאות אלפי פרנקים, לעבור לידי העובדים. החליטו לבנות בית קטן ולהושיב שם לפי שעה שומר יהודי, לכל הפחות. באו והציעו לחנוך, שיקבל את המשרה ההיא. הוא הסכים מיד. אבל הֶניה, האשה, מיאנה גם לשמוע. מה? כלום משוגעה היא? ללכת למקום שומם כזה! “החיים הטובים, שאתה נתת לי פה! – טענה אל חנוך – ועוד עלי ללכת אחריך למדבר! המשרתות הרבות, שאתה שוכר לי פה…” ועוד ועוד. לשון יש לה להניה, לשון חדה! פטור־נוּ!.. אבל חנוך, יחיה, אמר: “אם לא תלכי אתי – אלך לבדי”. והאמת צריך לאמור: הניה היא הניה, אבל גם אחרת במקומה לא היתה טובה ממנה. ואפילו הוא, חיים בעצמו, התערב אז בדבר, שלא ילך לסכן את הנפש – על מה?.. ושם הלא סכנת נפשות ודאית. אמנם, הוא גם הוא, חיים, בצעירותו, לא היה מן “עשרת הפחדנים”, אבל בכל זאת, אסור לאדם לאַבד את עצמו לדעת, ואפילו על פת־לחם. בית אחד על אלפי דונמים… מעבר לירדן, או אלוהים יודע היכן… “בכף־הקלע” – פטור!.. ואולם חנוך, יחיה, התעקש שוב: “אבא! – אמר – הנה הערבים לוקחים פה את מקומותינו, ויקחו גם שם, ואין לדבר סוף. בפירוש אמרו שאם לא ימצאו שומר יהודי, יושיבו ערבי. והן יהודי אחר אין בקירוב־מקום, שילך שמה, אם אני לא אלך, ואיך לא אלך? הם לקחו את כל המקומות, אתפוס אני, לכל הפחות, מקום אחד”. ואולי לא ממש כך אמר, לא מלה במלה, אבל זה היה הטעם שלו. הוא בכלל הלא בעל־שתיקה גדול, כבד־פה – אסתר יודעת זאת. הנה הוא, אביו, בעל־חברה הוא, רגיל לחברה ולשיחה ארוכה – פטור־נוּ!.. לא כן חנוך, יחיה. אפילו במלקחים אי־אפשר להוציא גמגום־שפתים מתוכו. ומה לכם עוד? גולדמאן רצה להשאירו, שישגיח על נחלתו, שאז עדיין לא מכרה – וגם לזה לא הסכים חנוך בשום אופן. “מ־מ־שגיח – איני רוצה להיות למ־מ־משגיח” – אמר. בין כה וכה הוא הלך לשם – עוד איך הלך! ושמר שם זמן רב עד שפיטרוהו, מפני שכפי הנשמע, אמרו להושיב שם קבוצת פועלים, שגם השמירה תהיה עליה. מני אז חנוך, יחיה, נמצא בטחנה. טחנה ערבית קרובה לאותו המקום – ונתקבל שם לשרת. כשערבי רוצה לקבל יהודי בטחנה – וכי לא עבירה היא ליהודי שלא ילך? בקיצור, נקל לספר, אבל המעשיה ארוכה היא. שנים עברו – והֶניה, בין בשעה שחנוך היה שומר, בין מעת שעבר לטחנה – והיא אז טרם עברה לירושלים – לא נסעה אליו אף פעם אחת לבקרהו. וגם כשהיה בא הוא ל“יזרעאל” ליום־חג, היתה ממררת את חייו. היא כבר ביקשה תואנה להיפטר ממנו. “נמאס הוא עלי” – היתה מתפארת לפני הערבים. ובפעם הראשונה, כשבא הוא הנה לירושלים לחג הפסח – אסתר ואביה לא גרו עוד אז בירושלים – לא יצאה היא, הניה, לפגשהו, כי אם שלחה אליו את גולדמאן בפקודה, שידרוש ממנו גט. אלה הן הנשים והבתולות שבימינו… בחיים קלים רוצות הן… מעלות עשן – ואין תרופה. עקשנות לא תועיל. התתעקש נגד העשן, שלא יחדור לעינים?.. אַי, מרים זו – והעשן שלה… ולאכול בשעה הקבועה אינה נותנת. לא, כפי שהוא רואה, לשוא כל המתנתו… פטור־נוּ… מרים לא תתן לאכול כל־כך מהרה: צריך ללכת לפי שעה להתפלל מנחה.

*

בבית נשׂתררה מיד איזו דממה מעיקה. לאחר יציאתו של הדוד חיים סגרו על אסתר ויחזקאל שאר בשרה, שנשארו לבדם, כתלי החדר המצל. הוא הירהר משום מה הרהורי בין־השמשות מרוסקים על מרים, על דברי אסתר, אשר ישָמעו ודאי מיד בנוגע לאחותה, ועל איזה שרטוט משותף, שיש, כמדומה, בזו, במרים, ובאותה הגיבורה של אותו האֶפּיזוֹד שלו האחרון. שתי תכונות כל־כך רחוקות, ואף על פי כן מעין איזה שרטוט משותף… היתכן? ומהו אותו שרטוט? האם לא שרטוט אי־ההתאַקלמות שבזו ובזו? אפשר… בכל אופן, הרהוריו אלה מעידים עליו, שאותו האֶפּיזוֹד עוד לא נשכח ולא נמחה מעולמו – גם בפרק־חייו החדש, גם בתקופת המשבר שלו האחרון! – שאותו האסון עוד לא נהדף מפני אסונותיו החדשים… גדולה מזו: עכשיו אין מקום אצלו, כמובן, “לקשור יחוסים”, כל יחוסים, אך גם אלמלי היה מקום, היתה פלונית עומדת עדיין על דרכו להפריעהו… כך הוא מרגיש… האומנם? האומנם לא די בזה, שאותה כחושת־הצואר אכלה את כוחותיו אז, האם עוד לא תתן לו מנוחה גם עתה ותעמוד לו עד היום כצר?.. הלכתא למשיחא – אבל לא יתכן!.. לא יתכן, כי פגישה מקרית תוכל להיות לאסון־נצח בחיי האדם… “לא! לא! חפשי הוא ממנה! חפשי הוא מאותו המאורע!” – קרא כמעט בקול. ובאותו רגע נשא עיניו וראה את זו שלפניו.

אסתר, הגבוהה והכפופה במקצת בגבה, כפפה גם את ראשה אל המכונה, אבל ידיה היו תלויות בטלות. היא לא עבדה. שפתה היתה רגע נשוכה ורגע נפער פיה ואז נגלו שניה הכהות, הרעועות. בגדיה הנקים למדי עשו רושם מוזר והזכירו איזו עלמה משׂכילה ובת־עשירים שנתעוורה, אבל לא שכחה להתלבש כחוק גם בעיוורונה: לכאורה, הכל כשורה, הכל על מקומו, הכל אפילו על פי המוֹדה. אבל, סוף־סוף, תלבושת שנעשתה מכונתית; חסר הטעם של ההבטה האחרונה בראי המלוטש.

חפץ ישב שקוע בהרהוריו וּבמדוה שלו ועם זה הרגיש בכל כובד מהותו, כי צריך הוא להגיד דבר־מה (“אך רק לא דבר מבדח”), כי חייב הוא לפזר קצת את הרוח הרעה, הקשה – אולי על ידי הערה קלושה בדבר האביב שעבר או בדבר עונת הבטלה הממשמשת ובאה בקוֹנְטוֹרה לכתיבת אדריסות רוסיות, מאחר שעברו ימי חגיהם, ושלפיכך תקותו להוסיף להשׂתכר שם איזו גרושים, רפויה מאד – אבל הוא לא מצא מלים, לא יכול לעשות שקר בנפשו ובפיו ונאלץ לשתוק. ואולם מיד נזעף על שהוא לוקח חלק במחזה־דומיה נלעג זה, שאינו נוגע ואינו שייך לו, והחריש מרצון; אבל רק לרגע; כי ברגע השני כבר היה כחוטא בעיני עצמו על שלום־נפשו ועל שבשתיקתו הוא נמנע ומשתמט בכוָנה מקחת חלק בחזיון זה, שדם־אדם חי מטפטף בו… ואז נפער קצת גם פיו הוא, האילם…

אסתר קמה פתאום ממקומה ותעמוד. על כל פניה הירקרקים הגרמיים, הגבריים, ובכל גופה הדל היתה הבעה של התאפקות, אבל ההתאפקות היתה כמעט גלוּיה, מובלטה, מכוּונה להתבלטות והתגלות. היא עשתה רושם של מתחפשׂת למתחפשׂת – רושם קשה ומצער כגסיסה. אבל הדממה, בכל זאת, עדיין לא הופרעה. לבסוף ניגשה בהתפרצות אל מקום־מושבו של חפץ המדוּכא, וכמו מכסה על התפרצותה, כדי שעל כל פנים עוד ישאר לה פתח־הצלה לחזור ולהפוך את כל הדבר לשיחה פשוטה, רגילה, ובידים רזות ושלוחות משום מה לפניה, ובעינים מביטות לעבר אחר ובשפתים דקות־דקות ובקול קדחתני לחשה:

– מה זאת, כי זה ימים אחדים היא רואה, היא חשה, שהוא, יחזקאל, מתרחק ממנה, מסתיר פניו ממנה, כמו כועס עליה? כן? הוא כועס? על מה? על מה הוא כועס עליה? עליו להגיד, להגיד לה גלוי, על מה הוא כועס עליה. לה אפשר להגיד הכל. אין צורך להסתיר דבר.

לחפץ לא היה מה להגיד, לא היה מה להסתיר. זה ימים אחדים היא רואה – והנה כל ימי היותו פה אך ימים אחדים! ואולם הוא ראה לפניו את פניה, את שפתיה החיוורות־הדקות, ראה את הכפתורים, שרכסו בפרק־היד את קצות־שרוולי־מעילה הארוכים וסגרו על זרועותיה הרזות, השחופות, שמע את הד־גיהוקה, שהתחיל אצלה מרוב הסתערות, ולא יכול שלא לדובב:

–כועס עליה? הוא? על מה? חס ושלום! מה פּירוש: הוא יכעס עליה? הוא יכעס? להפך… וכי במה נתן הוא לה האות לחשוב כך?

– לא? ובכן טעתה, טעתה… לה נדמה… חשדנית היא… לה היה קשה לחשוב, שגם עם “קרוב” לא תוכל להיות גלוּיית לב, לא תוכל להיות ידידה…

דיבורה המחודד, העוקץ, שככל אברי גופה היה זר לכל נוֹחוּת, לכל עיגוּליוּת, שב מעט למנוחתו. כלום יודעת היא? אין אדם יכול לעולם לצאת ידי חובתו בפני הבריות. ולה נדמה תמיד, שהיא חייבת איזה דבר למי שהוא, שכועסים עליה. לא, היא אינה טובת מזג מטבעה. למה תתפאר לשוא? להפך, רעה היא… זאת אומרת, לא רעה ביותר. מרים רעה ממנה. מרים היא אֶגוֹאיסטית מכף־רגל ועד ראש. היא מרים, השיאה את עצמה, שעליה להיות למלומדת, לבעלת פרופיסיה חפשית, בכל אופן שהוא – ובשום דבר אינה מתחשבת עוד! היא נכונה אפילו לנסוע לחוץ־לארץ! אבא אינו בכוח לכהות בידה וגם הוא מסכים שתסע לקאהירה ובלבד שלא תסע לקוֹלוֹניות. הן הוא, אבא, כבר רואה את סופה של בתו הבכירה, שבילתה זמנה בקולוניות. בכל אופן, יהיה מה שיהיה, והיא, אסתר, לא תתן לה, למרים, להוציא לפועל את מזימותיה. היא, אסתר, כבר למוּדת נסיון, ולמוּדי הנסיון אינם יכולים להיות טובים. היא, אסתר, אינה טובה, הכל היא עושה לשם עצמה… ואולם היא אנסה תמיד את עצמה להיות טובה. היא מסוגלה להיות חברה טובה, נאמנה, מסורה! היא כפתה את עצמה לזה – והצליחה בזה (היא חושבת, שהרבה גרם לזה הרוח החברתי, ההוּמאַני, ששׂרר ברוסיה לפני שנים אחדות, בעת הריבוֹלוּציה, בעת שהאנשים שכחו את האֶגוֹאיזם שלהם… בתור “גורם נוסף” אפשר לחשוב, לדעתה, גם את מוסרו התמידי של אביה, את תביעותיו המוסריות). היא הקריבה עצמה למפלגה. ומי יודע, אם לא היתה בזה הונאה עצמית… עכשיו יש והיא חושבת בזה… שלושה־ארבעה לילות בשבוע היו עוברים עליה ללא־שינה: אסיפות, הרצאות, משמרות… ימים שלמים היתה סובבת בעיר לאסוף לטובת “הצלב האדום”… הראה איש את כל זה? לא, אז לא היה איש, שיראה את כל זה, את כל מסירותה, את כל אשר היא עושה… קרבנותיה נתקבלו כדברים המובנים מאליהם, בלי תודה… ואחר־כך, כשביזבזה את כל כוחותיה, כשכלו כל כוחותיה, כשבאה הלום, כשהלכה לעבוד במושבות… כן, הן זמן־מה עבדה במושבות… ויש אפילו תמונה מפורסמת אחת, גלוּיה מצוירת מה“בציר”, ששם היא מצוּלמת… בתוך קבוצת פועלים… במגבעת־תבן רחבת־שולים והסל על כתפותיה… לא ראה יחזקאל את התמונה ההיא? ישנה אצלה… הנה היא… אבל הרבה לא עבדה שם… נכזבה תוחלתה גם משם… הפועלים פה מכירים בזכות האשה להיות רק למבשלת… והיא היתה גם מבשלת בקבוצות… אלה הם לגמרי חיי כלבים… להאכיל ארבעים איש… וכל אחד בא עם הפרטנזיות שלו, כל אחד עם דרישותיו… לזה תן שמנת, לזה חביתה של ארבע ביצים… זה דורש קוֹמפוֹט וזה רוצה פשטידות בכל יום! מגישים את המרק – והם שופכים אותו כחזירים… מסדרים את הקערות בשורה ושופכים מקערה לקערה לשם שחוק – עד שדם המבשלת נשפך מתוכה… ועכשיו הצלצול בכפות עד שתחרשנה אזניך… ועכשיו הצמחונים שבהם – אלה ממררים את החיים לגמרי… ואחר־כך טענות: האוכל עולה ביוקר! דיפיציט! אין כוח לעבוד מאוכל שכזה! ופרוסות־לחם מתגוללות – ואין מאסף! וצריכים התורנים להביא מים, עצים – ואין מביא, ואין מכניס… והאוכל מתאחר… ובכל המבשלת אשמה! בקיצור, הפועלים פה רוצים בשעבוד־המבשלת! אין לה זכות־אדם! אם עוד היא מסוג ידוע, שיודעת להאיר פנים לזה או לזה – אז עדיין יכולה היא להתקיים, אז יש לה “צד”, שיגן עליה… אבל… חודש אחד עבדה היא, אסתר, במטבח עם עוד אחת… שהיה לה “צד”… והיתה פלונית משאירה כל העבודה עליה, על אסתר, ורצה אל הגורן לטייל (באסיפות לא היתה גם לפלונית זכות־דעה!). “אסתר חביבה, תרחצי את הכלים! אסתר יקרה, את תּרדי את הפת מן התנור!” בין בתור שלה ובין שלא בתורה… ויש שהיתה תשוקה מתעוררת דוקא לבלי רדות את הפת בשעה הדרושה… יֵחרך הלחם, ישָרף… יֵחנקו בו האוכלים אותו… נקמה!.. לא, היא אינה טובה… הוי – – – הוי! בטרם בואה הנה חשבה, שכאן מתהלכים מלאכים… אין היא תמימה כל־כך, אבל היא קיוותה… ולבסוף – איך מתייחסים פה הפועלים הצעירים אל הנשים? באיזו גסות, באיזו דחיה… כאל לא־אדם… איש מהם לא נתן לה יד… איש מהם לא דיבר אתה כדבּר רע אל רעהו… תמיד ביטוּל, תמיד מהתלות, עקיצות… הן איש מהם לא היה, שראה אותה בעלומיה, בעת שהקריבה הכל… ועכשיו… עכשיו בזים לה כשהיא חפצה… חפצה גם כן במעט חיים… גם בשבילה…

אסתר דיברה ודיברה. הדברים היו שונים, רמז בגלוּי וגלוּי ברמז. היו בהם גם אמירות הגיוניות, גם מסוּתרות, גם פילוסופיות, גם ליריות. ואולם, בכל אופן, קולה היה אחר מדבריה ויותר מדבריה; בקולה, שנתחלף לפי טבע הענין, לא היו כל סתירות. דבריה לא גילו את כל התהום שבנפש, את כל דכדוכה של הנפש, אבל הקול סיפר הכל, הכל. דבריה היו מעורבּבים, יותר קולעים אל המטרה או פחות קולעים, אבל הקול הבלתי־נעים נתן משקל לכולם, עשה את כולם לחשובים, למקיפים, לסמליים. הבת לא־רוּחמה! היא הקריבה הכל למפלגה, לאידיאלים. שם גם למדה יחוסים אידיאליים, למדה לבוז לכל חולשה שבין גבר לעלמה, ולמרות סערת המזג החם שלה, לאסונה, לא היתה סולחת אז לעצמה, אילו הרשתה למי שהוא לנהוג בה מנהג־חירות. אך “אי־טוּב־המזג”, או יותר נכון, רעות־הלב בצוותא חדא עם הנטיות הטבעיות, שאינן בעצם לא טובות ולא רעות, אלא שנדכאו בחוזק הסביבה הרוחנית־הריבוֹלוּציוֹנית, מרדו בה עכשיו ועשו לה ריבולוציה ככלות כוחה הגופני…

חפץ ניסה להיענות:

–אבל אף על פי כן… תשׂם־נא לב… עכשיו מה חסר לה? היא חיה חיים של עבודה… חיים כשרים… חיים המביאים תועלת לאחרים… היא עוזרת לאחותה ולאביה… ומה לה עוד?..

אסתר הביטה אליו ולא דיברה דבר. במבטה היתה משאלה חרישית מהולה בכעין צל של נזיפה. ואז נקלה חפץ פתאום בעיניו עד זיבולא בתרייתא על הדברים הכוזבים, על דברי הניחומים השׁאַבּלוֹניים, הטיפשיים, שהוא עומד ומדבר באזניה. צריך לנשק לה לנערה הזאת, צריך לאחוז בה ולנשק לה נשיקה חזקה, בוערת, רותחת, צריך לתת לה את הלחם אשר היא מבקשת. תזכור אחר־כך, כי ידי גבר חיבקו את מתניה בעוז ונישקו את לחייה ששוּפוּ, את שפתיה שנסדקו, את עיניה המלאות עריגה וכמיהה – תזכור וינעם לה.

– – – – – – – – – –

מרים נכנסה החדרה.

פרק ה    🔗

שניאורסון, מורה של מרים, היה צעיר מן הצעירים העברים־הלאומיים, בכלל לא גרוע מכל חבריו ובני גילו ה“רוּסים”, שירדו פעם בחוף־יפו לארץ־ישראל, התפעלו מן הטבע המקסים מעל מכסה־האניה, נכנסו בלב רוטט העירה וכעסו על הערבים הנפגשים להם, הזמינו ארוחות בהוֹטלים, שאלו לעבודה, ריננו על האיכרים, שאינם נותנים עבודה לפועלים עברים, יצאו פעם לעבוד, כשבקבוק מים וחצי כּיכּר לחם תחת בית־השחי ומעדר אתם על הכתף, התנודדו במושבות, עלו ירושלימה לאיזה חג, שאפו לראות את הגליל, ובסוף נדודיהם – איזו משׂרה קטנה של מזכירוּת או הוראה ביפו או בירושלים. שניאורסון לא הלך עם מעדר על הכתף לשדה ולא היה זקוק למשרה, בהיותו בן־אמידים, מקבל כסף חדשי מהוריו בלי איחוּרים והוצאתו מצומצמה. הוא גר במלון הזול “הראל” שבשכונת “שערי יהודה”, בחדר קטן ונרפש ובשותפות עם רווק זקן אחד, כּהנוֹביץ שמו, מי שהתכונן להיכּנס לסמינר. כּהנוביץ היה בחור עקשן ונאמן למטרותיו, אחד משרידי פליטת ישיבת טֶלז, בקי בחדרי הספרות העברית העתיקה, אלא שלא מצא בזה סיפוּק. הוא רצה דוקא לשבת על ספסל בית־ספר חוּלוֹני, בהיות דעתו חזקה עליו, שכל זמן שאין אדם מתחיל הכל מאל“ף, כל זמן שאין אדם יושב על ספסל בית־הספר ולומד ראשית־לימודים מפי מורים וספרי לימוד, אין מוֹצא לו מפני הסתירות הפנימיות, ואם נדבר בסגנון ספרותי, אין בטחון לרוחו. לפיכך היה הוא, בן הכ”ח או הכ“ט, עם כל ידיעותיו בש”ס ופוסקים וספרות־ההשכלה, נכון להיכּנס למחלקה הנמוכה שבסמינר, לשבת שם עם נערים ספרדים־ירושלמיים בני ארבע־עשרה, והוא “התכונן” בהתמדה רבה, ובלבד שיחוסו עליו ויקבלוהו.

גם שניאורסון לא נמנע מהביע את הדעה (אלא, כמובן, באופן יותר עמוק, יותר מודרני!), שהאדם צריך לעבּד לו השקפת־עולם אחדותית: לא קטעים, לא קרעים, לא טלאים; ואף הוא, אליבא דאמת, היה באיזו בחינה צעיר מתלמד, אם כי איש לא ידע אל מה הוא מתכונן ומה הוא לומד. תמיד היה מדבר בפנים מסבירות ובאנחה על הצורך והחובה לעבוד, כלומר, ללמוד הרבה (“עבודת הלימוד לא רק מסדרת את החיים, כי אם גם – מה שחשוב ביותר – ממלאה אותם!”). וכשהיה נשאר לבדו עם חברו במעון היה מעמיד על זה זוג עינים קובלות־אינטימיות וגונח כבעין שתיקה מכוּונת: נוּ, ובכן?.. מה תהא התכלית?.. לא טוב! לא טוב!.." (רצונו לומר: עבודת הלימוד אינה מסדרת ואינה ממלאה את חייו).

לאחר שהיה שניאורסון גומר בערבים את שיעור־החינם שלו עם ה“פֵיָה” שלו, עם מרים, היה יוצא ומתרוצץ ומסתובב בחוצות ובשכונות ללא־טעם וללא־מטרה – צר היה לו מקום־חדרו ב“הראל”, וצר על חיצוניותו, שאינה בלתי־נאה, ההולכת לאיבוּד. כשהיה פוגש במכּר אינטליגנטי, היה פותח מיד בשיחה, שפּה הכל דיליטאנטים והכל מתבטלים ואין עבודת־לימוד ואין השקפת־עולם אחדותית; ואם במכּרה אינטליגנטית – היה משתמט, לכאורה, מבּוֹא אתה בדברים כל עיקר, אך לבסוף מתרצה ומדבר על הדממה, שכוחה יפה מן הדיבור, ולא יֶעצר בשעת הצורך מהזכיר גם מה שמצינו אצל מטרלינק או אצל פּייטן אחר. משם היה עובר לרשמים, שהביא אתו לפני שנתים מאירופה. שם השכיל לראות זאת ושם ראה זאת. עכשיו הוא יושב במלון “הראל” ואינו רואה כלום. אם כי, באמת, בית־מלון זה הוא – זירה של טיפוסים! מבינה היא? הוא מדגיש: לא אנשים, כי אם טיפוסים. כמדומה לו, שבזה נאמר הכל!.. (את ה“כמדומה לי” הוא מטעים ביחוד, לאמור: שומעת היא? הוא אומר: כמדומה לי, הוא נוהג כך, הוא אינו דורש, שיקבלו את דעתו, שיאמינו באבטוֹריטט שלו, הוא איש אירופי, ואינו מטיל את דעתו על אחרים, אבל באמת “כמדומה לי” או “כמדומני” שלו ו“ברי” של אחרים, שלא ראו כל מה שראה הוא, שלא קיבלו את הרשמים שקיבל הוא, שאינם זקוקים ל“ויתוּר”, מפני שאין להם דרישות, אין להם דרישות תרבותיות, שלא היו ב“זירה של הטיפוסים” כמוהו – מה עדיף?).

שניאורסון חשב את עצמו לרואה, זאת אומרת, לבעל הסתכלות עמוקה, ולכן היה רואה את חובתו לנעוץ בכל “טיפוס” נפגש עין חודרת, כאילו היה מתכוון לחדור לכל מעמקיו ולהתבונן אליו רגעים ממושכים, עד שיעמוד, כביכול, על טיבו ועד שיוכל לסמן את אפיו בכינוּי אחד. אמנם, יש שהקמטים האחדים שבין ריסי אותן העינים המסתכלות הכשילוהו וגילו, שבאמת הוא אינו דן כי אם נדוֹן, שיותר משהוא לוטש עין כדי לדוּן את השני, הוא עמל להשיג את טיב הרושם, שהשני מקבל ממנו… אבל, בכל זאת – באופן רשמי היה הוא השופט והוא המכנה שמות למכיריו: לבעל־האכסניה, למשל – דיליטאנט בפונדקאות; לחיים פטור־נוּ –“נחשל”; לחפץ – “אינוַליד” ו“מַנְיַק”; לר' יוסף – “פינוֹמֶן” ו“קוֹנסרוַטוֹר בפרוגרסיה”; למרים – “פֵיָה”; לאסתר – “בתולה זקנה” שלא בפניה (“זה הטיפוס של הנערות הגלותיות, הבאות לארץ־ישראל”!), ובפניה – “פוזמק כחול”. זו מצדה קראה לו “סטודנט בלי אוניברסיטה”. –

לחברוֹ־במעון, לכהנוֹביץ, קרא שניאורסון “פליגמאטיקן”. הכינוּי הזה נוסד על הרבה עובדות מהליכות־חייו של כהנוביץ, שעינו החדה של המכנה תפסה אותן. למשל: את מעיל־הקיץ הלבן שלו היה כהנוביץ מתבייש ללבוש לא קודם מלחג־השבועות, אף כשהחום הקיצי היה מתחיל עוד לפני הפסח, אבל כשהיה לובשו כבר, שוב לא היה מסירו מעליו עד אחר חנוכה. את ארוחתו היה כהנוביץ אוכל לתיאבון, כמעט ברעבתנות, אך במה דברים אמורים? כשהיו פרוסות־לחם הרבה חתוכות ומוכנות ביד מי שהוא על השולחן (שניאורסון מסביר: כלומר, על הארגז הגבוה המשמש שולחן בחדרנו). ואולם כשצריך היה להתחיל לשם זה בכיכר־לחם חדשה, היה הוא, כהנוביץ, בוחר להסתפק בפרוסה קטנה, ובלבד שלא לבוא במגע ומשא עם כיכר חדשה. במלה אחת: פליגמאטיקן!

בדיעותיו היה שניאורסון חפשי, כמעט רדיקאלי (אם כי לא הרבה יותר מכל בני גילו ובני סביבתו בכלל). בכלל נאחז בדעות מתקדמות, במלוא מובן המלה – איש משכיל. אלא כשהיה מזכיר את התואר “משכיל”, היה מוצא לנכון לבאר, שלא כמשכילים הראשונים משכילי הימים האלה. אותם המשכילים היו ראציונליסטים, במחילה. מבינים אתם? ראציונליסטים! בעוד שהשקפת עולמו שלו, של שניאורסון, ושל כל המשכילים דהאידנא היא היסטורית. הכל הוא התפתחות היסטורית ועל הכל צריך להביט מנקודת ההשקפה של ההתפתחות ההיסטורית. מבינים אתם?

וכדי שלא לתת פתחון־פה למי שהוא לאמור, שאינו מבין, היה הוא, המורה המתנדב, עומד ומבאר בדרך משל. קחו את דברי האגדה שבתלמוד! המשכילים הראשונים או שראו בהם דברי הבל, או – כר' יוסף ה“קוֹנסרוַטוֹר בפרוגרסיה” – שביקשו להכניס לתוכם רעיונות, שאין להם כל שייכות לתקופה ההיא. כי הן תקופה תקופה – ורעיונותיה. ואולם רק הפרספקטיבה ההיסטורית מגלה את כל היופי שבאגדה התלמודית!

הוא, שניאורסון, הזכיר את ר' יוסף – ועליו לבאר. אין הוא מתכוון לאמור, שר' יוסף הוא טיפוס של משכיל מאותם הימים. כלל לא. ר' יוסף – אם הורשה לאמור כך – בריה בפני עצמה הוא, פינוֹמן! לא ללמד על הכלל כולו יצא, כי אם רק על עצמו! ומה שראוי לציין, שהוא, כלומר, ר' יוסף – אור וצל משמשים בו בערבוביה. לכאורה, לא זרות לו, לר' יוסף, המסקנות האחרונות של המדע, של הפילוסופיה וההיסטוריה, ויחד עם זה – משפטים קדומים ואמונות תפלות. התאמינו, הוא, ר' יוסף, מאמין בכוח הלחשים והקמיעות! הוא מאמין בכישוף ובגלגול! מה? כהנוביץ מביא ראיה מחכמי ימי הבינים, שהאמינו באַסטרוֹלוֹגיה ואַלכימיה? לא! אין הראיה דומה לנדון! הוא, שניאורסון, מבאר זה על פי דרכו, בדרך המיוחדת לו. לדעתו… כמדומה לו… מלחמת הדת וההשכלה בנפשו של ר' יוסף – מלחמת הישן עם החדש… אֶה־אֶה… ולכן יש שהוא, ר' יוסף, אוחז את החבל בקצה האחד ואינו מרפה ממנו, ויש שהוא מתנפל אל הקצה השני שבחבל…

– זה נכון! – מעירה מרים – כשמדברים על אביה, הלא יש לה הזכות להיכנס לתוך הדברים. אצל אבא מונח זה בצד זה. הוא משכיל גדול, והוא מדקדק בכל המצוות, ויש לו הנאה מן המצוות. רגיל הוא בהן מימי נעוריו. הן כל חייו.

הוא אשר דיבר הוא, שניאורסון! ר' יוסף אוחז את החבל בשני ראשיו ואינו מרפה ממנו. הוא, ר' יוסף, אומר, למשל, שהוא יודע, מדוע היתה נבואה בימי קדם ומה נחוץ כדי שתוכל להיות גם עכשיו (כהנוביץ מעיר, שדעתו של ר' יוסף בזה היא כדעת ר' חיים מרומסישוק בספר “מקור־חיים”). הוא, ר' יוסף, אומר גם כן, שיודע הוא, מדוע היה כוח הכישוף, הדיבוקים, הגלגולים, הקמיעות וההשבעות לפנים, נאמר בימי ר' מנשה בין ישראל, ככתוב ב“נשמת חיים”. שלא להאמין בזה אי־אפשר, שהרי יש עליו עדים נאמנים. עתה אין הכוחות הללו, אינם מתגלים, אבל אז היו. כך היא דעתו של ר' יוסף. וכמדומה, שלמדבר ככה אין כל מושג מהתפתחות המושגים, מהתפתחות האמונות והדעות, מהתפתחות הדת! ואולם זה רעיון־ההתפתחות, ורק הוא מפיץ אור על קנינינו הרוחניים, על ספרותנו הישנה, על המדרשים, על האגדה, כמו שאמר מקודם –

– או מה לכם עוד? – מוסיף שניאורסון לדאוג לשומעיו – קחו את כתבי הקודש בעצמם! קחו את סיפורי התורה! קחו את ספר בראשית! קחו את כל הדברים הנשגבים והנצחיים של…

– ראו, הדוד חיים נרדם, אף־על־פי־כן… מעיפות… – מפסיקה מרים.

–אין דבר! – קורא המתלהב שניאורסון – מעיפות… ספר־הספרים הוא ספר נצחי בשביל הכל, גם בשביל… העיפים! יקראו בו יגיעי כוח ויחליפו כוח. “הפוך ביה והפוך ביה דכולא ביה”. ובשביל הערה זו לא צריך להיות דוקא איש אדוק. להפך ואדרבא: דוקא בקורת־המקרא החפשית, דוקא הפרספקטיבה ההיסטורית־הלאומית באות ומגלות לנו מה הם כתבי הקודש ומה ערכם הלאומי בשבילנו. דוקא כשרואים, כיצד נוצרו ומתי נוצרו הספרים העולמיים האלה, רואים עד כמה צדקו דברי היינה על ערך הספר הקטן הזה. והנה גם הוא, שניאורסון, אינו יכול לתאר לו, שיעבור עליו יום בלי קריאה בכתבי הקודש. ונכונים דברי מי שאמר: התנ“ך הוא המתנה היותר גדולה, שנתנו היהודים לאנושיות! הוא, שניאורסון, צעיר־המשכילים דהאידנא, המחזיק ברעיון־ההתפתחות, אינו יכול לתאר לו את האנושיות, את אירופה, בלי התנ”ך. דור הולך ודור בא – והתנ“ך לעולם עומד. התנ”ך הוא נצחי. מה? חפץ אומר איזה דבר? לא? האינוַליד שוב מתהפך בחליוֹ? שוכב המַנְיַק? בושה!…

פרק ו    🔗

חפץ היה מוטל על ערש־דוי. אסתר טיפלה בו.

פצעו הציק לו לחפץ. ואולם הוא לא על זה חשב. אל הכאב כבר התרגל, ואותו היה יכול לשאת באיזו מנוחה; על כל פנים, בלי גניחות יתירות. אבל הוא גנח. הוא גנח כחולה־טיפוס־הבטן, שמעלת חומו ארבעים ואחת, כשמטילים אותו לאמבטי קר ככפור. פצעו לבש איזו צורה משונה בעיניו ויהי לעצם מטאפיזי, וכשהיה מביט עם זה על המטפלת בו, שגם היא נהיתה לאיזו “סוּבסטאנציה” בזעזועי מוחו, היתה בו משום מה ההרגשה המשונה והמדאיבה של האדם המביט על תמונה של עלמה אשר אהב לפנים, לפני רבות בשנים, אהבה עזה וסוערה, ועתה נשכחה, נשכחה לגמרי מלבו, והוא תוהה ותמה הרבה מה היה לו אז… תמהון־אלוהים!

אסתר המוחשית, הקוֹנקרטית, המטפלת בו, המהפכת את משכבו בחליו, המוציאה גרף של רעי שלו, לא נגעה בו כלל, כאילו לא היתה אצלו כל עיקר – ואף זה ציער אותו. וכי כך מתייחסים לבת־אדם? ומלבד זה זימזם כל הזמן בתוכו הרהור אחד: ומה אילו ידעה, ומה אילו ידעה את כל האמת על אודותיו, אילו ידעה את מהות מחלתו – ההיתה גם אז מטפלת בו?

כדאי וראוי לדעת!..

אילו ידעה, ואף־על־פי־כן היתה מוסיפה לטפל בו, הלא זה היה מוכיח דבר־מה; הלא זה היה מוכיח, שיש גם לא־הוא; הלא זה היה מוכיח, שיש גם אי־פניות בחיים ובעולם!..

דמיונו בעיני עצמו היה לבעל־עבירה גדול, המתיירא מפני העונש, המתיירא מפני גילוי־עוונו, שמדי היפּגשו באנשים הוא חושב: מה אילו ידעו הדוברים בי, שאני רצחתי את הנפש… מה אילו ידעו… ותאוה משונה מחלחלת בו לקום ולצעוק פתאום: “אני הוא הפושע!” – לראות את הרושם, את עוית פניהם…

פצעו הוגיע אותו עד דכּא, עד דכדוכה של נפש, אך הוא התחפש במצוקותיו לקודח, אך לקודח. הוא התפלל, שהטרמומטר, אשר שׂמה אסתר בבית־שחיו, יראה, לכל הפחות, שלושים ותשע, לא יחדל מהראות שלושים ותשע. לכל מקרה שלא יארע השתעל, כיעכע, ירק על הרצפה – הצטנן; צינה מסוכנת אחזה את חפץ!

בעיקר הדבר היתה בו אַפּאטיה. יותר נכון: חוסר כל תקוה. אך מתחת לריקניות פיעפעה איזו הרגשה מוזרה־מצויה, שכל זה הן כבר היה אתו לעולמים. לא רק האַפּאטיה וחוסר־התקוה, כי אם גם ההתחפשות של קדחת והצטננות. גם אז – אימתי? בגלגול ראשון? בחלומות־בעתה? – היה כך. ממש כך. אותה האפאטיה ואותה ההתחפשות. הוא צפה אז, הרגיש אז, אם כי לא ידע בעצמו, שהוא צופה ומרגיש, כי, סוף־סוף יהיה כך… כן, אז… מני אז כבר עברו, אולי, אלפי אלפים שנה… אך חוזר הגלגל… גלגל – גלגול…

ופתאום עלו ובאו צללים חדשים ונתווספו על ההרגשה המוזרה־המצויה. שוב אותו הדבר… שוב אותו הדבר… הולך ונשנה… חוזר ונשנה… אך הנה לפני איזה זמן – לפני חמישים, או לפני שנתים, או לפני שנה, או אולי גם אתמול או היום בבוקר – צפה מראש והרגיש, הרגיש ברור, כי עכשיו, עכשיו, היינו לאחר חמישים שנה, או לאחר שנתים, או לאחר שנה, או מחר, או הערב, עכשיו, ברגע זה, יהיה כך… ממש כך… ועוד פעם עתיד להיות כך… ממש כך… וגם לפני מותו ירגיש, שעתיד חזיון זה להישנות… שעוד עתיד הוא לשכב בבית הזה… בבית בעל אחות־אמו ר' יוסף… ואסתר… אסתר תבשל בשבילו מעט חלב…

החולה הוסיף להשתעל, להשמיע כעכוע משונה ולירוק על הקרקע. שלא כדרכו השמיע הפעם על עצמו, הכריז על מציאותו – אולי על ידי כך יוקל לו. הוא חשד, שזה מרגיז את אסתר – ועשה את הדבר כמו במתכוון. ואולם הוא לא העלה על דעתו, שכל זה, יחד עם ההרגזה, גורם לה מעין איזו הנאה משונה, בלתי־מובנה; שכל זה דוקא כמו משך אותה אליו, כמו תקָפה ונשָׂאה ממקומה לקום ולגעור בו: “עד מתי תשתעל? חדל!” ואחר־כך, כעבור רגע לכרוע ולאסוף את כל כיחו וניעו בבקבוק למשמרת.

ורק עם ערב, כשהוקל לו, לכאורה, – סימן גמור, שאינו קודח! – והיא ישבה סמוך לו מחרישה ונכנעת, חזר חפץ בלבו על מחשבתו העיקרית בעת האחרונה: למה באמת הוא דוחה אותה? למה אינו מקרב אותה, אם היא רוצה בכך, אם היא שואפת לזה?

“אילו היה חזה לא כל־כך צמוק, או יותר נכון, אילו נדמה לך חזה קצת יותר גבוה על ידי איזו תחבולה מצדה, כאשר תעשינה הבתולות, כי אז, בכל אופן, הן לא היית אסתּט מפונק שכזה” – דיבר איזה קול בנפשו.

– אה־אה־ה!.. – התכווץ חפץ מכּאב.

ויהי כשמעו את הקול וַיבן מיד. הוא הבין, כי פגימתו העליונה שוב חוזרת אליו, כי הכל אבוד…

הוא אחז בכפה – והתעשת. הוא חשב: אילו ידעו מה שבלבי ברגע זה איזה בעל־בית נכבד או משורר של יופי נאצל ואידיאלים רוממים – המרחק בין זה וזה הן אינו גדול כל־כך, כאשר ידמה בסקירה ראשונה – כי אז ודאי היו שׂוטים ממני מעקימת חוטם קטיגורית: “ציניזם!” “כּיעור!” “גועל־נפש!” – היו קוראים שניהם בנשימה אחת… והם היו צודקים… הצדק הלא גם הוא עם בעל־הביתיות ועם היופי… הוא, חפץ, חלאת המין האנושי, אַל יתווכּח אתם… הכבוד להם, היופי להם והצדק להם…

– חי־חי, – גחך פתאום, אינגד ואיתנח – “צער־העולם”… “צער העולם שבשירה”… לזה הם מסכימים… את זה הם מקבלים… פואיזיה!.. אך, חי־חי, מכאובי אני… פֶה!.. בזה אינם רוצים!.. בעל־שֶׁבֶר… מכאוב נמאס… צער־העולם היפה אינו רוצה לדעת ממנו… אינו רוצה לקבל… בעלי השבר אַל יכּנסו…

– לקבל? – לחשה היא – לאן? לבית־החולים?

– אינם רוצים לסלוח! – המה החולה.

– לסלוח? מי? מה אתה סח? מתוך חום?

– לא מתוך חום… יודע אני מה שאני מדבר… לעת־עתה יודע אני… הם… הבריות… החיים… צלולי דעת הם… ואינם רוצים לדעת מכל “קאטאסטרופה”… אינם רוצים לדעת, שעוד בשבוע זה ודאי יכניסוני לאותו מקום… כבר נגזרה גזירה… וכשאני מזכיר להם, הם מורים עלי באצבע: הביטו אליו!.. כמה הוא מרעיש עולם!.. ראו את האדם התחתון, המתהדר בפגימותיו… “בפגימותיו העליונות” – נוטים הם להתל כמעט קט בגודל־חסדם… אבל טעות היא, החיים הנכבדים! טעות היא, אדוני הנורמאַליים! טעות בידכם, רמי המעלה! אין אני מתגאה כלל ואין אני מחבב כלל את הכניסה… אשר ידברו עליה… אני רק מזכיר… וגם מסכים: הכּיעור שלי אינו צריך לכער את העולם… המכאוב שלי אינו צריך לבוא בחשבון… החן והרוממות – זוהי האמת… ואני – נוגע אני בדבר ועדותי פסולה… אל תגוללו מידת הרחמים!.. אל תחמלו אף במעט על בעל־שבר ואידיוֹט! – – –

אסתר הניחה לראשו תחבושת קרה.

*

… הוא עמד לפני שער יפו, כמו אז, לפני איזו שבועות, בהסתובבו בחוצות ירושלים הישנה עם מנחם. השער היה ברזל והיה סגור. שער יפו אינו סגור, כרגיל, והפעם היה ברזל סגור. וזה הפליא. השמש להטה על הראש ובכל הגוף קלח צונן. ואף גם זה הפליא. אבל הוא לא השגיח בזה ודיבר את דבריו אל מנחם. מנחם לא היה פה, מנחם היה שם, במטבח־הקבוצה, באותו המטבח, שאסתר מבשלת שם (יחזקאל חפץ ידע זאת היטב!), אבל הוא, יחזקאל חפץ, דיבר אליו פה. ואף גם הפליא (“שלוש פליאות”!).

הוא אמר לו, למנחם, בקירוב, כך:

– לחיות כך אי־אפשר. כלו כל הקצין. לנסות לחיות באופן אחר – אין רשות. אין רשות, מפני שאין כוח. היה לי אך דבר אחד, שינקתי ממנו: רחמים. אך, חי־חי, נוכחתי, שאין בי רחמים, שאין לי כוח לרחם, שאין לי רשות לרחם, כי אך שקר ברחמי. לפנַי – שער יפו, עמק־יהושפט, גי־בן־הינוֹם.

אמר לו מנחם בזו הלשון:

– לא תמיד יצדק ה“לא”. יש שצריך לצאת ממנו. יש שה“הן” מגלה צדדים, שלא פיללו להם. כל זמן שאתה חי – יחיו החיים ונסיונות־החיים!

והוסיף להשיאהו:

–אתה, יחזקאל, עומד מרחוק לחיים. אתה עוד לא חיית, עוד לא נוּסית במַסות. ובלי נסיונות אין לך רשות להחליט דבר. מה אתה יודע? מה הנסיון שלך? כמה מצומצם הוא נסיונך! רק קדחת־יחיד, רק קדחת־יחיד. רק את עצמך אתה יודע, רק את עולמך. איזו דלות! מצא כוח בעצמך לנסות. מה, אתה רוצה לחיות את חייך הקלים עתה? אתה ירא מפני הקושי? צריך שיבואו יסורים חדשים. חדשים! אתה מבין?

מנחם נעלם – ושער־הברזל החל להסתובב על ציריו. “צירי וחבלי יולדה”! – נאנק החולה החולם ורצה לקום, אבל נפל בתוך כדי נאקתו. תרדמת בלהות עצמה שוב את עיניו. והוא נמצא בשדה, ביום־חול אחד, בשעת ההפסקה של ארוחת־הצהרים. פה לא היו כל פליאות; פה היה הכל מובן. כל הפועלים החברים עמדו דוממים ובטלים. אך כהרף־עין התחילה לזמזם בראש נקישת המעדרים. הכל שבו לעבודה מבלי אוכל (קציצות־התרד, שעשתה מרים, העיקו על הקיבות), ורק הוא בעצמו התחבא תחת השיח. הוא היה חלש יותר מדאי ולא יכול לעבוד. הוא שכב סרוח, היה נעים, אבל לבו רעד מאימת המשגיח. בקבוצה אין משגיח, אבל זה היה בעוד שעבד אצל האגודה. “אה?! – הופיע פתאום המשגיח – אתה משתמט? יַלָה!” אז באה אסתר: “אני בעדך! – אמרה – אתה הישאר פה! אתה חלש! אני אעבוד! רק אל תשתה ממי־הבור! המים מבארה של מִרְיָם מָרִים הם וגורמים לקדחת… שתה מן החלב אשר הבאתי!” ואולם הוא מיאן לשתות, אף כי צמא מאד. הוא חיכה לנס. “הקציצות קציצות של כמהין ופטריות!” – קרא בקול ונשתתק. אבל הקול הוסיף לדבר בנפשו: “נס, נס מוכרח לארע! אי־אפשר בלי נס! מן הטבע, מדרך־הטבע אין לו מה לצפות… כלום… צריך שיתרחש דבר־מה מחוץ לדרך הטבע!” אבל בדברו אליה כך – בשפתיו דיבר וקולו לא נשמע – ידע, הכיר בכל מהותו, כי הנס לא יבוא, כי אין נסים…

אז עמד מנחם על רגליו וגילה לו:

– ישובו של עולם – הנה הנס! בשדה אנו – הנה הפלא הגדול, הנה המיסטיקה הנשגבה!

– למה מלים לועזיות? – התווכּח החולה – אבל מה שאמת אמת: בלי כל תמהון על עצמי יכול אני לאמור: מן המצב של עכשיו טובה לי גם היא. ואף זה ברי לי: עתה יש לי רשות לזה. מאחר שעתה לא לשמה ולטובתה אלך אליה, לא לעשות עמה חסד, לא פילנטרוֹפּיה, חס ושלום (גם אני במלים לועזיות!), כי אם לשמי, מתוך הכרת מצבי, מתוך שאני חולה, מתוך שנחוץ לי לדעת את הדרוש לי לדעת, מתוך שנחוץ לי להתנסות במה שאני צריך להתנסות… אלא מה? תאמר: היא בתור נסיון? והיא כשהיא לעצמה? “וכי ככה מתייחסים לבת־אדם?”… ואם הנסיון לא יעלה יפה? על זה אני עונה: עלי העווֹן!.. אם אין אהבה, הרי מפני שבכלל אין מין זה בעולם, מפני שבכלל בדויה המלה הזאת מן הלב… ואילו היתה בת־מלכה – כלום הייתי אוהבה? אז רק היו לי פניות אחרות… רק פניות… אבל אני אלך אליה! עם ה“פניות”! אני אוהבה… נס גדול יהיה פה… יהיה? אבל גם אם לא… גם אם יתגלה, שהצעד היה מוּטעה – גם אז מה טוב!.. אז ודאי יבוא, סוף־סוף, הגבול, שאחריו בא, מוכרח לבוא, הקץ: ודאי יש גבול כזה, סוף־סוף… אז תגיע השעה הנכונה ללכת מארץ־החיים… אני – אחת דתי: מחוץ לכף־הקלע!

– – – – – – – – – –

אבל בינתים נקלע בכף־הקלע.

לא שער־ברזל ואף לא שער־עץ. עליה, עליית אבן, טֶנֶמֶנט, בניו־יורק.

הוא עמד שם והביט על האקדח הקטן והישן, שהיה מונח לפניו על משקוף־החלון.

האקדח היה ישן, קטן ומקולקל קצת. בששת נקבי התוף נמצאו והתבלטו רק שני כדורים. השאר היו חלולים, ועל גב השפופרת הקטנה, החלודה, היבהבו איזו אותיות לועזיות חרותות־מחוקות משמה של הפירמה.

הוא עמד שם יחידי. אשתו לא היתה אתו בחדר. היא יצאה באותה שעה לעבודתה. הלא תופרת היא!

והוא חשב עליה, על עצמו, על החיים, על חייהם, והביט אל האקדח בעינים קמות.

המבט שאל: האומנם יגָמר מיד הכל? האומנם זה כל־כך פשוט? האומנם ימצא, סוף־סוף, די־אונים בקרבו לעקור את כל התופת הדלוחה שבתוכו על ידי החדלון הגואל?

המפלט! המוצא! בואו! בואו! בואו והצילוהו מהכל! מהתוֹפת שבלבו, מהבוז הגמור לעצמו, מהשנאה הנוראה לזולתו – גם מהחולשה הנוראה, אשר לא תתנהו לקיים את הבטחתו, הבטחתו לעצמו…

והוא הן הבטיח, נשבע בלבו… אז, כשהלך לעשות את הצעד, אשר לא היה לו לעשות…

אז… (לפני רגע…), כשעשה את הצעד, הן האירה את מוחו השבועה, שהוא יאהב ויחיה, או ישים קץ ויחדל. יחדל – וכל זה לא יהיה עוד. הוי, מה מתוק לבלי היות!

מתוק? גם זה שקר. טוב שכל זה לא יהיה. מוכרח הוא, שתהי אחרת, אך לא שיבוא קץ מיד, לא אי־ההויה הגמורה, לא החורבן הגמור…

לא! הוא ילך מזה, ילך, ילך… ילך שוב למקום אחר… למקום שאין מכירין אותו כלל וכלל… לבין הכושים ילך… איך יחיה שם – אין הבדל, ובלבד שישאר בחיים… ושם יראה…

אבל גם זה כזב! אין לו לאן ללכת. אין. ופה, ותיכף ומיד, צריכה להיות קבורתו. אונס שכמוהו, אונס־עצמו, רחמנא לא פטריה. אונס־עצמו אין לו כפרה עולמית. אונס־עצמו חייב מיתה.

והיא? מה תאמר היא לזה? אבל גם על זה הוא חייב מיתה, שרק את עצמו הביא בחשבון – וטעה! – ועליה לא חשב כלל. איזו דורות יעמידו נישׂוּאין כאלה – על זה עוד חשב, אבל עליה לא חשב. היא הלא תהיה אומללה – על זה לא חשב. וכשעלתה המחשבה במוחו, אמר: אין דבר… היא אינה מעולה ממך… בעלי־המום עוינים איש את רעהו… היחס הוא שוה בשוה… הונאה לא היתה כאן… ההפסד אינו גדול!

ועכשיו – עכשיו אין כבר מה לחשוב עליה. עכשיו, כשדורות עוד לא הועמדו ואין את מי להשקות רעל – צריך למהר ולשחרר אותה… לתקן… תיכף ומיד… להרוג את הקלקול… על חיים כאלה עם אשה חייבים מיתה!

והרגעים עוברים… והמים המאָררים אינם נכנסים לתוכו…

מים? מי רעל?.. כלומר, האקדח אינו יורה…

הוא בעיניו כאיש, שבעל־חובו – והוא הוא התלין! – דורש ממנו את התשלום כרגע, פן ישימהו בכבלים, פן יוקיעהו על העץ; והוא, שאין לו מה לשלם וסופו להיתלות, מתרפס לפניו ומפלל על ארכא: עוד רגע… עוד רגע…

מה בצע? למה לדחות? אבל הוא דוחה, דוחה את רגע המחנק האחרון…

קצרה נפשו למות. כמה נוראה לו נשימתו. כמה אינו רוצה לחיות! כמה נורא לו כל דק ודק! למה הוא דוחה?

הוי, הוי, הוי, הוי –

והוא נועץ ידיו בסבך־שערותיו, מורט, מורט ארוכות – ומביט על האקדח…

איזה ברז נפתח במוחו ומתחיל קולח שם איזה קור. ריר־קצף, כעין אפר בלול במים, נוזל על שפתיו, על גרונו. פלא! גופו לא נשרף, כי אם נתקלקל, לא נפרד לכל יסודותיו, רק זיעה ואפר! הוא כטובע, כטובע ברקק־השנאה וגועל־הנפש הפיזי לחיים, לחייו. האקדח קורץ לו מרחוק, והוא לא יקרב עליו, לא יגע בו. “אקדח!? איך נתנו לי על הגבול באֶליס־אַיילאנד להעבירו?” הכל נשכח, ורק תמיהה זו מעסיקה אותו, מצערת אותו עד לאין קץ ומתחילה להעיר אותו. עיניו קמות, ובהיכּשל רגליו, הוא נופל על המחצלת הפרוּשׂה על הקרקע. “מחצלת?! כלום גם בטֶנֶמֶנט שבניו־יורק שוכבים על מחצלות? לא מובן!” הוא חורק שן, מורט שערותיו, רועד, מתנער למחצה ולוחש בשפתים יבשות:

– אנוש כי יפול… אנוש כי–כי–כי… יזיע… אני מזיע?

– – – – – – – – – –

– כן, אתה מזיע, יחזקאל! החום הולך ופוחת… אולי תתהפך על הצד השני?

– הניחי לי, אסתר! אם ככה או ככה תשכיביני, לי יכאב לעולם! – ענה החולה כמוציא מסקנה מכל דברי החלומות הבטלים, שנמשכו, כפי הנראה, יותר מרבע שעה.

*

– מובן! – חשב יחזקאל חפץ אחר שעה קלה סמוך ליקיצתו על אודות ה“תורה”, היוצאת לו ממה שהראו לו לחלומו, שאינו מעלה ואינו מוריד – ודאי עוון גדול היה מצדי, לוּ תעיתי בשוא להתנסות ב“חיים חדשים” וב“יסורים מעלים”. בנוגע לי, זאת אומרת, בנוגע לכל – אני בשביל עצמי הרי הנני, סוף־סוף, הכל! – אין מה לנסות. כל היסורים יהיו תמיד אותם היסורים. – לא חדשים ולא מעלים. הכל גלוי. מובן, איך שיהיה. יפה יהיה לחדול מהיות. אבל גם עכשיו, שאיני חדל, כאילו חדלתי. שלום לחיים! אני מסוּלק. זוהי ה“תורה”!

הוא התכסה בפּאַלטוֹ שלו וביקש להירדם. אלא שלא יכול, כי לאחר עוד שעה קלה, כשנרגעו בני־הבית מן הזרות והתהפוכות שהשמיע החולה מתוך שנתו על “הכמהין והפטריות” וכדומה (איזו דברים ממלאים את מוחו של קודח!), נתמלא כל הבית תורה – ותורה ממש. חדרי דירת ר' יוסף הריקים מרהיטים (בירושלים הדירות עולות לא ביוקר, וכשאין בהן רהיטים, החדרים נראים בלתי־קטנים ומרווחים) – התורה מילאה אותם בערבים עד אפס מקום. רק הדוד חיים, ששב מעבודת יומו, ישב על הספסל בלי ספר וגם בלי נוע. ר' יוסף בזוית אחת מעבר מזה היה עסוק עם תלמידו היחידי, הבא אליו בערב, ומרים, שנפשה חשקה בתורה, ישבה בזוית שניה מעבר מזה עם שניאורסון מורה.

ר' יוסף לימד את תלמידו מן החומש – “מקראות גדולות” – או ה“חומש’ל”, כמו שהיה קורא לו בדרך הקטנה לאות חיבה, ושניאורסון הורה את מרים אותם הדברים – מ“סיפורי המקרא”.

בעל־הבית חש, כי חייב הוא לתת מענה על כל הדברים, שדיבר שניאורסון לפניו לפני שעה – בשובו מתפילת המעריב – על אודות התנ“ך. אז שׂם מחסום לפיו והחריש. כי הן לא יתכן לו, לר' יוסף, להיכּנס בוויכוח רציני עם עול־ימים על אודות התנ”ך! אך עכשיו, לאחר שצלילי הד דבריו של שניאורסון נשתתקו לגמרי, הגיעה השעה לו, לר' יוסף בעצמו, לענות את חלקו.

פתח ר' יוסף ואמר: – החוקר שפינוזה אומר על תורת משה, שהיא קונסטיטוּציה. ויש אנשים בין בני הדור החדש האומרים, שסיפורי התורה הם רק לֶגֶנדות. גם דעתו הוא, ר' יוסף, נוטה לזה, אלא שהוא כהרמב"ם סבירא ליה: הוא מבין את הדבר קצת יותר עמוק…

לבסוף נתגלה, שעמקוּת־הבנתו של ר' יוסף היא בזה, שלא היה בקי ביותר בכינויי־לועז, ובין לגנדה לאליגוריה נתחלף לו. הוא התחיל להוכיח איזו לגנדה (כלומר, אליגוריה) הוא רואה בברכת יצחק ליעקב ועשו – ונתפעל בעצמו מחדירת ראיתו! גם בענין דור ההפלגה הוא רואה אך שיטות פילוסופיות. ועיבורה של רבקה, למשל: ויתרוצצו הבנים בקרבה… אז אמרה: אם כן, אם יש שתי רשויות, למה זה אנכי, למה זה נאמר אנכי יהוה אלוהיך, אנכי ואין שני, אין פּוֹליתיאיזמוס, חס ושלום, כי אם רק המוֹנוֹתיאיזמוס הטהור… אה? וענין יעקב והסולם… דיקארט אומר, שהמופת החותך על מציאות השם הוא מציאות האדם בעצמו. שהרי באמת, שמא כל העולם אינו אלא חלום? אלא יהא גם חלום – הרי הוא, המשיג את העולם, הוא החולם, ונמצא מופת על מציאותו… כן… כך גם אצל הבורא… יהא שהאדם אינו, אבל בורא־האדם ישנו… הוא מחויב המציאות… וזה מה שכתוב אצל יעקב: ויחלום… ויאמר: אכן יש אלוהים במקום הזה, ואנכי לא ידעתי… כלומר: נניח, שרק חלום חלמתי… אבל יש אלוהים במקום הזה, שהרי ו“אנכי”, יש אנכי, החולם, ראיה ברורה, ולא יתכן בשום אופן לאמור, שלא ידעתי… אה, מה המצאה זו בעיניכם? הפירוש על “אם כן למה זה אנכי” – זה דבר ישן, אבל זה, הפירוש על “אכן יש אלוהים”, נתחדש לו לר' יוסף, בעזרת השם, לפני חודש… אה? חידושים כאלה רבים אתו, ברוך השם… כי רק השוטה יאמר, שהדברים כאן כפשוטם… גדולה מזו: אלמלא היה הדבר מקובל כל־כך, ואילו היה הוא, ר' יוסף, מוצא על מי לסמוך ולא היה מתיירא כל־כך, היה הוא אומר, שגם כל ענין־מצרים אינו אלא לגנדה… אה, צריך היה לעיין באבן־עזרא או ברלב“ג… אבל ספריו אין אתו… החומש’ל בורא לו מלה “מצרים” – ואתם סבורים, מלה פשוטה? לא! מצרים – מלשון”מצר"… לגנדה יש בדבר… אלא שהוא, ר' יוסף, עוד יתירה יעשה: – כדי לצאת ידי חובת כל הדעות – הוא חושב את זה גם למציאות וגם ללגנדה – – –

שניאורסון, ששמע על כרחו לכל הדברים, אם כי באי־סבלנות גלויה, לכד, סוף־סוף, הרף־עין של הפסקה, שתק הרף־עין שני מפני הנימוס, ואחר מיהר ופנה אל תלמידתו:

–ובכן… אנו ממשיכים… מה ברא אלוהים בראשית?

התלמידה התגנבה להביט לתוך סיפורי המקרא וענתה בקול־עלומים תם:

– בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ.

יחזקאל חפץ לא יכול לישון. הוא התנודד בחבליו על הספסל־המשכב שבירכתי החדר וכל הברה והברה מתשובתה של מרים נחתה בו עמוק, עמוק.

הוא הרהר:

אלוהים… שניאורסון ודודי – שניהם, כל אחד על פי דרכו – מדברים לפעמים על מבקשי־אלוהים ובקשת־אלוהים… ואולם המבקשים… הם אינם מבקשים כלל אותו… הם מדברים בשמו… הוא ברא – וחסל… כל הענין כאילו אינו נוגע בהם בעצם…

“בראשית ברא אלוהים” – התפלץ המהרהר – זה רק מלמדנו, כי בזמן מן הזמנים היו לאנשים – יהא היותר מתקדמים – בישראל אלה המושגים על בריאת העולם… אבל מה זה מלמדנו, מה זה יכול ללמדנו על העיקר, על בריאת־העולם באמת?

“בראשית ברא אלוהים” – חי… היד אשר כתבה זאת – מה ידעה היא להגיד על חידת העולם, על חידת מציאותי אני, יותר ממני? חי, את הפסוקים האלה כתבה יד של אחד מריבוא־ריבואות בלתי־יודעים, שהשלה את נפשו לדבּר כיודע!

“בראשת ברא אלוהים” – אה? ובכן יש אלוהים ויש בריאה ויש התחלת שמים וארץ ויש מתחיל ויש עילת־העילות וסיבת־הסיבות… ומה אם אין כל מתחיל ואין כל סיבות ואין כל התחלה, כי אם ערבוביית בלהה ואבדון של מקרים, מקרים לאין קץ, ויש אני – החש באחדים מהם וחושב על אחדים מהם… בכל אופן, לא חוקי־עולם וסדר־עולם, בכל אופן, לא “והארץ היתה תוהו ובוהו”. בכן אופן, לא “בראשית ברא אלוהים” – – –

השעון השמיע תשע. חיים נרדם במקום־מושבו; ראשו המנמנם, שנתכופף כמעט עד לבין ברכיו והתנועע ממעלה למטה, עשה רושם כאילו הוא מסכים לכל אשר ידובר מסביבותיו. מבטו הבוער של החולה נתקל מרחוק בראש זה והוא חשב לאמור:

חיים ישן… מחשבתו של חיים ישנה גם בשעת שינה… אולי אינו רואה גם דברי חלומות כמוני… אבל אילו נראה לו בנו חלומו, בנו חנוך ה“גרוּש”, חנוך מן הטחנה, זה שעליו סיפר עוד אתמול לפנינו, כי אז היה בוודאי אומר לו: "אבא! אל תשמע לאשר הם מדברים על גדלות ‘הספר הנצחי’. הספר הנצחי – מה יש בו על השנים, אשר אני מבלה ערירי אצל הריחים? מה יש שם על מצוקותי, על חיי ועל מיתתי הקרובה? לכל היותר – זעיר פה זעיר שם – מעין קושיה על צדקת אלוהים… על צדקת דבר שאינו… או אולי שנותי אני אינן כלום? חיי אני אינם חשובים, אינם נתפסים, אינם ראויים להיות מבוטאים שם? שתים שלוש שנות־שכיר בטחנה נידחה… אה? כך? אל מול פני הנצח אין זה כלום? ספר־הנצח עובר עליהם בשתיקה? נצח? –

החולה הבהיל פתאום את הכל בקריאה בקול:

–נצח! נצח קר! הנה מושטה לקראתך לשוני החמה!

– – – – – – – – – –

כעבור ימים אחדים, בצהרי שלהי ניסן מזהירים, הובא יחזקאל חפץ בעגלה לבית שבקצה העיר.

 

חלק שני    🔗

פרק א    🔗

עברו חדשים אחדים בשטף הזמן, עברה גם תקופת סוף־הקיץ הקשה בירושלים, – תקופה של חוסר אויר ומים – נקפו ימי החגים, חלף גם חשון, ועם תגבורת הגשמים שבמר־חודש זה גברה מחלתו של ר' יוסף חפץ. כל חלק גופו השמאלי ושתי רגליו כאילו נעשו זרים לו. הוא כמעט שלא יכול עוד לעסוק בתורה; היה מוטל רובו של המעת־לעת במיטה, עיניו הבוערות נטויות אל הסיפון, ספר עם משקפים נתונים בתוכו פתוח מימינו או משמאלו, והמקראות “ותקצר נפשו למות”, " ויקרבו ימי דוד למות“, " ושכבתי עם אבותי” מזמזמים חליפות במוחו העיף. בבקרים יש עוד שהיה משחר את פני הרופאים בביתם או במסדרוני בתי־החולים הרבים שבירושלים, מובל לאט־לאט בידי מרים בתו הצעירה, כשזו היתה נפנית או מתרצה להוליכהו; אבל הרופאים, כפי שלמד ר' יוסף מתוך דבריהם, לא ידעו להגדיר את מחלתו בבירור. דעת הרוב מהם היתה, על כל פנים, שהשם “רימאַטיזם” הולם, בכל אופן, את מצב גופו של החולה. כן, רימאַטיזם – דרכו של זה להתגבר בעונה זו.

פעם אחת, לפני הצהרים, שב ר' יוסף מביקוריו בבתי הרופאים והתחיל לחלוץ את נעליו כדי לשכב במיטה. בשעת חליצת נעל־שמאל התחילו הדקירות שבאותה רגל מנסרות ביותר. פני ר' יוסף הצנומים והמרוגזים הוארכו ונעשו רגזניים ביותר, ממש כמו באותה שעה, שגולדמאן, בעל דבביה בקלויז, כלומר, ב“מנין” הקטן של בית־הכנסת־האורחים שמתחת, חלק עליו לפני איזו ימים, בעת שכל העיר להטה עדיין מצמא ומחורב, ושמועות התהלכו, שבית־הדין עומד לגזור תענית, ואמר להכעיסו! – רק להכעיסו! – שאין צורך לגזור תענית על עצירת גשמים!.. אותו גולדמאן־חכם סובר, מסתמא, שמכיון שיש לו “אפותיקי”, בכלל זה בורות מלאים מים למכירה, והוא עוסק בצרכי ציבור, ואחד מגבאי בית־הכנסת־האורחים בעצמו, ורבים מסרסורי שטרות־המוסדות כפותים לו, ואחי־אשתו הוא חמילין, הדוקטור החדש, ויש אומרים גם המיועד להיות בעל בתו הגרושה, הרי שוב כל רז לא אניס ליה – לרבות גם מה שלא יחול עליו המופת!.. כך, כך, הכל הוא יודע, אותו “הרבני הנגיד המפורסם”, כל מה שצריך וגם מה שלא צריך, עד שהוא, ר' יוסף, החוקר האמיתי, בעזרת השם יתברך, הבקי בלימודיות ובטבעיות, שלא הניח, ברוך השם, ספר גדול או קטן במקצוע זה, מן “ספר הברית” עד “איל משולש”, ושאינו מודה בכל לבית־דין־הצדק שבירושלים – הוא זקוק היה להוכיח (באותות ובמופתים ובראיות נאמנות, ברוך־השם) לאותו בור ופחותי, עם־הארץ וגס־רוח, שיהא בית־דין־הצדק הירושלמי כשהוא לעצמו מה שיהיה, הנה יפתח בדורו וכו‘, ותענית־ציבור יש לה השפעה ו“אל תחריש מזעוק אלי” כתיב!.. עולם מהופך!.. הוא, ר’ יוסף, היה צריך להכניס ראשו… להוכיח… ולמי? ליענקלי גולדמאן!.. אַי, אַי, יש פרדוֹכסין בעולם!…

ר' יוסף הצטחק מרה והוסיף לעמול בחליצת נעלו. מיד התחיל גם לגנוח ברמה, למען תשמע מרים, זו הנערה בתו, ששבה אתו מן החוץ ושכבר עמדה במטבח להכין אוכל בשבילם ובשביל הסמוכים על שולחנם, ותחוש לעזרתו. אבל הנערה לא באה. קשקוש המטר שעל הגג החריש, כפי הנראה, את קולו, שלא יגיע לאזניה. או שמא לא שמעה – מפני שלבה נתון שם לענינים אחרים?..

– כן, כן, חדלה מרים לשמוע והתחילה לבעוט… ענינים משונים יש לה… ואתמול היא מתיישבת ומודיעה, שמפני היוקר הגדול אין חשבון להחזיק את האוכלים אצלם, ובפרט את שניאורסון הקאפּריזי, המשלם מעט ודורש הרבה… יאכל ב“הראל”!

החולה נשא את עיניו השקדיות־הגדולות, עיני צורבא־מרבנן בלי משקפים, אל הסיפון הנמוך והשחור, בשעה ששתי ידיו החזיקו ברפיון בנעל החלוצה למחצה, ומבטו אמר: איני רוצה, איני רוצה ביסורים…

ואולם כתמי הלחוּת אשר בקרני הכתלים מתחת לסיפון פיעפעו, פיעפעו: – הרוגז לא יועיל – אין מנוס.

*

אחר הצהרים בא חיים הסַתּת, אחי ר' יוסף, לשבת אצל אחיו החולה, ואתו, בפתח אחד וברגע אחד, נכנסה גם אסתר. חיים נכנס במתינות וישב בדממה. הוא לא עסק בימים האחרונים במלאכתו, מלאכת סיתות אבנים, מפני התמעטות עבודת הבנינים בכלל, ובעיקר מפאת הגשמים התכופים, ש“זה שנים רבות לא נראו כמותם”, לפי עדות ר' יוסף. אמנם, מה שנוגע לסיבה האחרונה, ידע חיים, שזה לא כל־כך נכון : לפני שנתים, למשל, היו גשמים עוד מרובים מאלה, עד שגם אמרו סליחות בכל בתי־הכנסיות לעצור בעד רוב הגשמים, כפי שהוא זוכר – ולאמור, איפוא, ששנים רבות לא היו גשמים כאלה יש בזה משום הפרזה. ולמה להפריז? אבל, מאידך גיסא, מה בכך? בין כה וכה – פטור־נוּ. כך גזר אחיו הגדול ממנו, התורני ובעל־היסורים, ויהי כך. איך שיהיה, וחיים התהלך בטל זה ימים אחדים, ושעתו היתה פנויה לקיים מצות ביקור־חולים באין מעצור. מקום־מלונו היה במקום אחר, אבל כמעט כל הזמן, מן הצהרים עד שעת מנחה ומעריב ומאחר תפילת ערבית עד לכתו לישון, היה שוהה במתינות, ולרוב גם בדממה, על הספסל שממול מיטת אחיו. לא כן אסתר, שבחדשים האחרונים שירתה באגף־הנשים אשר בבית־המרפא לחולי־ הרוח שבקצה העיר, ולא יכלה ל“היקרע” משם כדי לבקר בבית־אביה אלא באקראי ולעתים לא קרובות כלל. על כן באה, כדרכה בעת האחרונה, במרוצה מכוּונת, לבושה מלבוש־ארעי ו“לשעה קלה”; “שהרי על מרים אין לסמוך, היא אינה ממין הדואגים לאחרים, ואבא הן חולה”. בחצי השנה, ששימשה בבית־המרפא, למדה לבטא את המלה “חולה” כ“אחות רחמניה” ממש, באותו הצלצול של זחיחות־דעת ואי־נפקא־מינה, שכל אוּמן מדבר בו על אומנותו. בנעימה מיוחדת של מומחית הזכירה גם את המלים הטכניות של משׂרתה: טמפּראטוּרה, טרמוֹמטר, קליסטיר… היא שלפה את משקפיה כדרך שאביה רגיל לשלוף את שלו, הניחה אותם משום מה על השולחן וניענעה בראשה על נעליו המטולאות, הממועכות, של אביה בתנועה של רופא בר־סמכא, היודע מקור כל המחלות וסיבותיהן; גם דיברה על ההצטננות ועל הצורך לעשות אמבטאות חמות לרגלים.

ר' יוסף גנח על מיטתו ואמר: כדי לעשות אמבטי, צריך לשאול את הכלי, המשמש לתכלית זו, מאיזה מקום, מאת איזה שכן, או לקנות אמבטי מן החנות בכסף מלא. והנה שני האפנים כמעט שאינם בגדר־האפשרות. האופן הראשון: לשאול – לא שייך לאמור: מי ישאיל להם אמבטי בירושלים? ירושלים אינה קיוֹב ואינה הוֹמליה. שם ידעו אותם, שם היו להם ידידים, אבל פה – מילא. הוא, ר' יוסף, אינו רוצה לדבר רעות על ירושלים!.. והאופן השני: לקנות – לקנות הא־הא, לקנות לא גרסינן: ענין של נַפוליון־זהב!.. וחוץ מזה, אם לעיין בדבר, עומדת עכשיו על הפרק לא שאלת האמבטי, כי אם שאלת הדירה, לא שאלת נפוליון־זהב אחד, כי אם שאלת חמישה נפּוֹליונים: הנה ימי המֶשֶך ממשמשים ובאים. נחוץ יהיה לשכור דירה ולשלם בעד כל השנה מראש (מנהגי ירושלים!) – לשלם בבת אחת כחמישה נפּוֹליונים – ומאין? “החכם גולדמאן” אמר, שהדירה הזאת, שמשפחת ר' יוסף יושבת בה, תהיה דרושה מאחרי “מוחרם” ל“הכנסת־האורחים”, כיון שמתחת צר המקום.

– ל“הכנסת־האורחים”? – רעמו פניה הירוקים של אסתר ואש־שנאה נשקפה בעיניה הנוצצות כעיני השחופים – או אולי רוצה הוא להושיב בדירה זו את גיסו, את חמילין?

מרים בת השבע־עשרה, שעמדה כאן, התאפקה ולא השיגה כלום על עקיצת הרעל של אחותה הזקנה, עקיצה שאין לה כל יסוד וכל טעם ונאמרה “כך”, בעלמא, מתוך כעס של זקנה. היא מצאה רק את רגע־הכושר, בעת שאביה נשקע בענין־השיחה עם דודה, עם חיים, ולחשה לאסתר:

– על מה שצריך לפקוח עין, דוקא אין היא, אסתר, מפקחת. לשון לה ותדבר, אבל עינים לה ולא תראה. אבא קנה אתמול עוד ספר. איזה תנ"ך משונה, עם ביאור חדש. ארבעה פרנקים. הוא אמר, כשהביא את הספר, ששאלהו ממכּיר. הוא נתיירא לאמור את האמת. אבל שניאורסון גילה לה, למרים, את האמת לפי תומו. אבא קנה את הספר ולא שאל. לפי שעה קנה בהקפה. כסף מזומן הלא אין לו. אבל הוא הבטיח לשלם – וישלם. זוהי איזו תאוה משונה: לקנות ספרים בעת שאינך בטוח, כי מחר יהיה לך לחם. זה נורא. צריך היה להודיע בבתי־מסחר־הספרים, שלא יקיפו לו. כבר כשל כוח־הסבל.

– ואני אספר לך חדשה, – ענתה אסתר פתאום שלא כענין.

– חדשה? מה יש?

– אה… ידעתיך… אותך לא תעניין…

– מה את אומרת – חדשה? איזו חדשה? – נתעורר ר' יוסף.

- בימים האלה אפשר שיצא יחזקאל מן המוסד שלנו.

– ובכן, הוטב לו? – התעניין מאד גם חיים.

– כן. הרופא ממחלקת הגברים שאצלנו אמר היום בבוקר, שאם לא יורע המהלך, אפשר…

– כך?! – אורו עיני ר' יוסף שלא כדרכן – אה, אה… ברוך השם! ברוך השם! איהו דמחי ואיהו דמסי… נפלאים מעשי ההשגחה העליונה! ברוך השם!

– “ברוך השם”! – חיקתה אסתר בתרעומת – ולבקר אותו לא מצא איש לנכון, בכל זאת… הן שבועות וירחים…“קרובים”!

- עַולה היא, עַולה! – הסכים חיים – מילא, יוסף חולה, אבל…

- את מי לבקר? – היתּממה מרים.

- את יחזקאל! – ניקרה אסתר את עיניה.

- יחז־קאל? – הציגה מרים שאלה בקול של שויון־נפש מוטעם ובהמשכת ההברות; עיניה חייכו בערמומית של עלמה.

- כן, יחזקאל!.. דיברה הבכירה רתת.

- שלום עליכם!.. יחזקאל… מי זה יחזקאל?

מרים ידעה, כי בקריאה שובבה זו תקלע אל המטרה ולא תחטיא, והיא לא טעתה:

- לא שניאורסון! – הטילה לה אסתר בפניה.

- שניאורסון?

- לא “הסטודנט בלי אוניברסיטה”.

- אה, עתה ידעתי… יחזקאל, קרובנו… המשוגע…

- זה לא עסקך. את בעצמך משוגעה. ומורֵך –

אבל מיד נקטה אסתר בפני עצמה על בלתי דעתה למשול ברוחה. ביחוד חרה לה בזכרה, שהאַרגוּמנט “שניאורסון, מורך” אינו מעכשיו ואילך ארגומנט כל עיקר. הן מרים אמרה לה שלשום בעצמה, שימי לימודה אצל מורה זה העברי חוצצו. היא רואה, כי אין לה תקוה מן ה“גננוּת” ואין לה יותר צורך במורה לעברית. היא החליטה, שסוף־סוף תצטרך לנסוע מפה, ובוודאי לאמריקה, כי אין לאן לנסוע, אם לא לאמריקה, ובמקום השיעור העברי עליה להקדיש זמן לראשית לימוד שפת אנגליה. גם מבישול־האוכל הן בדעתה של מרים להתפטר מיד, ולא יוסיף עוד שניאורסון גם לאכול לחם על שולחנם… ואחרי כל הדברים האלה – היא, אסתר, עדיין משתמשת בכלי־זין חלוד זה ומטיחה בפניה של הצעירה: מורך, מורך – – לא! צריך היה למצוא ולהגיד לה דבר־מה, שיבטֶה אותה באמת כמדקרות־חרב… צריך היה להקניטה באיזה אופן אחר… באיזה?

ובעוד שכל השקלא־וטריא הזאת מבריקה במוחה ובלבה, כמעט מבלי משים ומבלי דעת, נפלה אסתר על המציאה הפתאומית והפליטה, שלא בקשר, לכאורה, עם הקודם, אבל בהדגשה בוטה כמדקרות־מחט:

– או שמא הד"ר חמילין יתן לך לקח, אנגליה שלי? הן הוא למד בקוליג' הבירוּתי – ודאי רק כדי לדעת את השפה הזאת, הדרושה לך…

– ומה את מלגלגת כל־כך? – ענתה לה הנדקרה בטוֹן שלה – מנין אַת יודעת, שכבר לא ביקשתי?

– והוא הבטיח?

– יוכל היות, שהבטיח.

– ויבוא אלינו ללמדך?

– זה שוב לא עסקך אַת. אם גם אני אלך אליו, לא תוכלי אַת להפריעני…

– לא, לא, לא אפריעך. איש לא יפריעך. את תלכי אליו לבית־המלון… תלכי…

– אלך, נוּ?

– ודאי. אין דבר. הלא רק ללמוד. והלא הוא בן־עירו של אבא… ותלמידו… משלנו… בן־עירנו… ודאי! אבל אבא מה יהא עליו?

– אבא? הגם אבא רוצה ללמוד?

– אבא החולה ישאר בבית לבדו?

– מה? מה? מה אבא? איזה בית־מלון? – נתעורר ר' יוסף.

– פטור־נוּ, – הרגיעהו אחיו – הן מדברות על גיסו של גולדמאן… הוא היה צריך לבוא עוד לפני השבועות, ובא רק אחר הסוכות…הוא גר במלון “הראל”…

– אה… “הראל”… גולדמאן… כך…

ור' יוסף חזר אל הענין שהיה לו עם אחיו. גם לחיים הסתת היו ימים שלפני המֶשֶך – גם לו דאגות וצרות של דירה. בתי־ה“חצר”, שבה הוא גר, מתחלקים בקלפי, וכפי שיש לדון מאיזו מעשים, יש “בעלנים” על אותו הבית מצד אחר. ושוב בעטיו של האדון גולדמאן. שכשם שנאמר בחומש על ישמעאל: “ידו בכל”, כך, להבדיל, אפשר לאמור גם עליו. הצרה היא רק, ש“לא יד כל בו”. כן, גם פה ידו של ר' גולדמאן באמצע. איש חרוץ הוא, ימח שמו, ומוֹליד ששה עסקים ביום אחד. השדים יודעים אותו: הוא רוצה לייסד גם מין בית־ספר, שילמדו בו לשונות וחכמות אומות־העולם והכל על טהרת־הקודש, ושיראת שמים “ממדרגת ארבעים” תשלוט בו. את המוסד הזה, אמנם, אין הוא רוצה לפתוח בבית זה, אבל לתכלית זו מצא מקום אחר, ועשה על כן איזו חילופים וקנוניות עם אנשים שונים, שיש להם דריסת רגל בחצר זו, שיפנו לו מקומות לצרכי עסקיו. נוספו על זה עניני שטרות וגמילות־חסדים ומַשכּונות – באמת, אין מוחו של חיים תופס כל מה שנעשה שם ואין הוא יכול למסור לאחיו כמו את כל ההמצאות שיש בדבר, אבל, הקיצור, זהו יודע: כשבאו השכנים לקבוֹל לפני ר' יעקב, ענה הלה, שלא עליו תרעומותיהם, מאחר שהוא אינו שייך לזה וכבר הדביק גם מודעות, שסילק את ידיו מכל עניני הדירות שבאותה החצר ושאַל יבואו לבלבל את ראשו, כי לא יענה לאיש; וחוץ מזה, הוא אומר, הלא הכל תלוי בקלפי – מי שיזכה בגורל הוא ישאר לגור, ומה לכם כי נזעקתם?

האח הבכור, מוטל על הערש, הוסיף “לצאת מעצמו”. מעשים שלא יֵעשו, מעשים שראוי לקרוע עליהם! אלה הם העוסקים בעבודת ציבורנו, אלה הם בעלי־טובתנו… פּרדוֹכּסין!… בעלי־טובות… כן… בימי־עלומיו… זוכר הוא… משכיל אחד היה, מורה בבית־המדרש לרבנים מטעם הממשלה… אוֹכּסנפלד, כמדומה לו, או אֶטינגר… חיבר איזה ספר… “סַטירה”…

ר' יוסף לא יכול בשום אופן לזכור את פרטי ה“סטירה” ואת הדקדוקים שבנוגע לאותו ספר, כגון שנת הדפסתו ותכנו, ואפילו בנוגע לשמו היה אצלו פקפוק: “סרקלי” או “אֶטקלי” – ונצטער הרבה על הטשטוש. בגד בו זכרונו לגמרי! חיים מצדו לא יכול לראות בצערו של אחיו והתחיל באנחת־הכנעה בלתי־מצויה אצלו לדבר דברים שונים, כאילו לכסות על הריקניות והחסר:

-פטור־נוּ, ידו בכל, ממש ידו בכל. גוֹלדמאנ’קה! הוא הממונה והוא “הכל־ולך” גם בקלפי. רק בעניני הכוללים, אומר הוא, אינו מתערב. הוא משקר, הכלב! הוא הכל. ידו בכל. מי ידון עמו? וכלום היה הוא, חיים, הולך אליו? לא, בגלל עניני עצמו לא היה הולך אליו בשום אופן. הן הוא יודע אותו – ולואי לא ידעהו מעולם… “מחוּתן”!.. כן, כן, כשהוא נזכר שעד גירושי חנוך, יחיה, עד ה“גט”, היה זה מחותנו, אבי־כלתו, כשהוא חושב בדבר – פטור־נוּ… מאז הוא, חיים, מונע את עצמו מהיפגש עמו; ולא רק מהיפגש – גם מחשוב על אודותיו הוא מתאפק. כי כשהוא מתחיל לחשוב – מתפקעת המרה. בפרט – בענין הסכסוך על דבר המשכּוֹן. סוף־סוף, הלא עיכב גולדמאנ’קה את המשכון, השאירוֹ אצלו – האם אין זו גזילה גמורה?! המשכון – נקל לאמור: משכון… אפשר לחשוב: טבעת, מורה־שעות או אדרת… משכון… המ… ספר־תורה!… ספר־תורתו שלו, של חיים, שנדר אז לכתוב, אז בהיותו בסכנה, בברחו מפני פקידי־המכס… ושרק בארץ־ישראל עלה לו לקיים את נדרו… וזה הספר נפל בידו של פלוני הטורף!… וזו ה“רייניקייט” נתעכבה בתור משכון! ובשל מה? בשל זה שלחנוך, יחיה, לא היה במה לסלק את התחייבות־ה“כתוּבה”, כתוּבתה של הֶניה!… והרי ה“פריצה” הלזו דרשה בעצמה את הגט, הרי היא הכריחה את בעלה לגרשה, בצעקתה, שהיא “אינה יכולה לחיות עמדו” – – – לא, הוא, חיים, לא היה בא בשום אופן אל בית הגזלנים האלה בדבר צרכיו שלו, אלמלא… אלמלא היה פה… אֶה־אֶה… ענין אחר… ענינו של אח, ושל אח חולה… הן לא דבר קטן הוא: אדם חולה ובלי פרנסה, ואם יֵאָלץ לצאת מדירה זו במצבו הנוכחי – היכן ואימתי ימצא דירה אחרת זולה כמוה?! הרי לא ישאר אז לו, לר' יוסף, אלא להניח ראשו בחוץ… על הסלעים אשר לפני מלון " הראל" – – –

-ואתה, לכל הפחות, דיברת עמו כראוי? – כאילו ניחש ר' יוסף ומצא אותו בתוך עצם הרהוריו האחרונים, שאת רובם בלע חיים בקרבו ולא הוציאם החוצה אלא בגמגום של רמז – לא צריך היית להתבייש מפניו. הוא אינו מר בר רב אַשי ואינו החכם הכולל. בערב ראש־חודש שעבר היה לי סכסוך עמו בדבר דין נפילת אפים. התעקש כחמור ובשום אופן לא רצה להודות על האמת. ובגסות־רוח ובזלזולים! עד שהבאתי לו סידור " נהורא מעליא" והראיתי לו בהדיא… חה־חה… מעשה שהיה!.. הוא הדבר: עם בני אדם שכאלה צריך לדעת איך להתהלך!.. נוּ?.. צריך היה למסור לו כל הדברים כהויתם, דבר דבוּר על אפניו…

– ואתה, כיצד סבור אתה? – רק זה היה בכוחו של חיים לאמור.

– נוּ? ומה? – לא חמל עליו החולה.

– מה? מה? – נתרגז גם חיים משהו – כלום הוא רוצה לשמוע? אצלו אין “לפעול” כלום. הוא באחת, שזה לא עסקו. משקר – פטור־נוּ, כי תיכף ומיד הוא מתיישב ואומר, שלא הוא הגבאי היחידי: יש “ועד”, ותוך כדי דיבור הוא עומד ומציע הצעות על דעת עצמו. כלב שכזה! עיני אנשים ינקר – ולא יבוש ולא יכּלם. כי לראיה שהוא רוצה בטובתו, בטובתו של חיים ( מחותנו לפנים!), הציע לפניו, שיקבל עליו את השמשוּת ב“הכנסת־האורחים”, באשר השמש של עכשיו נוסע למדינת הים. אמנם ה“וועד” אולי לא יחפוץ בו, בחיים, אבל הוא, גולדמאן, יעמוד לימינו, ומה שהוא, גולדמאן, עושה – עשוי. כך אמר בפירוש, ולא איכפת לו כלל מה שאמר מקודם, זה כרגע, שאין הוא דן יחידי. אז, הוא אומר, תהיה לו לחיים, דירה מן המוכן ויוכל להיות לעזר גם לר' יוסף, שלמענו – שׂהדו במרומים! – כבר אינו יכול לעשות כלום.

ר' יוסף הושיט ידו הימנית, הפועלת, מעל המיטה, לקח ספר מן הכסא הסמוך למשכבו, שם את המשקפים על אפו והתחיל לעיין בספר. השיחה, כנראה, קשתה עליו, ורצה להפסיקה בדבר־מה. אך ההפסקה לא ארכה. הוא הרים גבותיו המכוּוצות, חיכך בגב הספר החיצוני את רגלו הקפואה ואמר מבלי הבט לעברו של חיים:

– וזו, לדעתך, אינה סברה כלל?

– השמשוּת ב“הכנסת־אורחים”?

– כשאני אשאר בלי דירה הייתי יכול להימצא שם בזכותך… – הוסיף ר' יוסף כמתלוצץ וכרוצה להפיג את החריפות היתירה של ההצעה הקשה.

– שם אין מקום בשביל בני העיר, – העיר אחיו בכובד־ראש – רק בשביל אורחים וגם בשביל אלה אין מקום.

– לַצְתִּי, – אמר ר' יוסף כמתנצל.

– וגם יותר משלושה שבועות אין נותנים שם לגור לשום איש – התנצל חיים מצדו.

ר' יוסף שתק.

– אני אגיד לך, יוסף, את כל האמת. אפשר, שזה כדאי לי לקבל. פטור־נוּ, לשמשוּת אני מתאים יותר מאשר לסיתות. בינינו לבין עצמנו – כלום כוחותי אני למלאכת הסיתות? וחוץ מזה – עד מתי אמוֹץ מחנוך שלי, יחיה, עשרה־עשרה פרנקים לכל חודש? הן לא בנקל הוא משתכר לחם. אבל להיות מכוּר אליו, לאיש כזה… שאיני יכול להביט בפניו!… גם כשיניחו חרסים על עיני עוד אזכור… אזכור את יום־הגט, את חוצפתו בבית־הדיין. בין כה וכה – פטור־נוּ. אני טענתי טענת צדק. הן לא בני מגרש אותה, כי אם היא אותו, ולמה יתן לה כתובה? ראה הוא, שהדיין שומע לטענותי, קרא לי וסר עמי הצדה ואמר: למה נהיה לצחוק? נבטל את ה“דין־תורה”… הן יודע אני, כי אין לכם (לי ולחנוך, כלומר) כסף, ואיזה הבדל לכם, אם יפסקו, שצריכים אתם או שאינכם צריכים לשלם את הכתוּבה. מילא, חנוך שלי, יחיה, עומד ואינו דובר דבר: רחל נאלמה… אבל אני צועק: היאך, אני צועק, אם אין עלינו לשלם, אז הלא אוציא בדין את ספר־התורה שלי מידכם… את הפקדון היקר שלי שבידכם… לא, הוא אומר, את הספר לא אתן, ספר־תורה שוה כסף… ולבתי הניה יש רשות לדרוש ממנו גט ועליו לתת גט וכתובה. – מפני מה?! – פטוּר־נוּ, כך – הוא אומר – מה תעשה לי, אם אטען, שר' חנוך שלך, העומד כאן, אינו נותן לאשתו מה שמגיע לה, אינו נותן לה שארה, כסותה ועוֹנָ… מבין אתה? ועיניו קורצות, קורצות… עד הרגע הזה אני רואה אותן כמו חיות לפני. חנוך שלי שותק, אבל אני נעשה אש־להבה: היאך! מה פירוש אינו נותן?! והרי זו תהיה טענת שקר!! והוא בשלו: על שארה וכסותה אני מוחל, אבל מה, אם נטען על הסעיף השלישי?… – מה תטענו? – נטען, שהוא לא יצלח, שהוא אינו יכול לתת לה את… הסעיף השלישי… וודאי, חזקה על בריה חרוצה שכמותו… בזו הלשון… פי, ארור!.. כיצד אפשר לעמוד בד' אמותיו של “דבר אחר” שכזה?! – – –

ר' יוסף התנועע על ספרו, שלא עיין בו כלל, והפסיק את הדיבור. את סיפור המעשה הזה הן שמע כבר לא פעם מפי אחיו החלכה. רבה רעת האדם… ובנוגע לגופא דעובדא ודינא עדיין לא בירר הוא, ר' יוסף, לעצמו: הטוענת “מאוּס עלי בעלי”, אם יש לה תשלום כתובה או לא. עד כמה שהוא זוכר, חלקו הגאונים בזה על פסק התלמוד ותיקנו תקנה לטובת האשה, שתצא בכתובה. אם לא יטעהו זכרונו החלש, שבזמן האחרון – אהה – נחלש לגמרי, הנה בחלק השלישי של גרץ־שפ"ר יש הערה גדולה ונכבדה מאד בנדון. מה, אסתר כבר הולכת?

– אלא מה אעשה? – התנצלה ההולכת – אני הלא אמרתי, שרק לשעה קלה… אני השארתי שם את חולַי…

– חוליך? החולה שלך הן כבר הבריא, אמרת.

אסתר נעלבה ולא עלבה, כי ברגע זה נכנס שניאורסון – ותשובתה נשארה נעוצה בגרונה.

– הוא רואה, אני חולה, מר שניאורסון! – התאונן ר' יוסף לפני הבא בחולשה ילדותית.

*

שניאורסון בא – וחדשה גדולה בפיו, תגלית ממש, שאי־אפשר להחמיצה: זה עתה נודע לו במלון ממקור נאמן, שחמילין עדיין אינו דוקטור!

– הא כיצד?

– פשוט בתכלית הפשטות: חמילין עדיין לא גמר את חוק־לימודיו. לשוא יתפארו בו. עליו עוד ללמוד סימיסטר שלם בקוליג'. ולתכלית זו, אמנם, בא הנה, לגולדמאן. גולדמאן היה האיש, אשר יעץ לו לעבור מאירופה ללמוד בבירוּת. ואולם באַליה זו קוץ גדול. וזה הדבר: באירופה היתה לו אשה, והיתה האשה מכלכלת אותו ושולחת לו כסף. עכשיו, כפי הנשמע, נפרד מאשתו לגמרי, והוא צריך לעזרת אחר, ולכן בא הנה לגולדמאן קרובו, והלה הוציא עליו שם, כי כבר דוקטור גמור הוא.

שניאורסון דיבר כל זה כלפי ר' יוסף, אך יחד עם זה ארב לרושם, שהידיעות החדשות הללו עושות על מרים.

ה“פֵיה” – כמה נשתנתה זו בעת האחרונה! זאת אומרת, לא היא – יחוסיה כמה נשתנו! והרי לא בשכבר הימים היתה היא אחרת… עכשיו כמעט שחדלה לגמרי לשמוע לסיפורי מורה העברי וללימודיו. “סיפורי המקרא” עזובים, היא אינה מכינה את שיעוריה, וגם בשעת השיעור למדה לתקוע סיכה בין שפתיה ולחטט כל הזמן באותה סיכה בשִניה – אמנם, בתנועה גראציוזית ומלאת חן – ועיניה מתמלאות אז איזו קהוּת, מעין זו שבעיני הסבל בשעה שהוא הולך עמוס משא לעיפה… שניאורסון ניסה תחילה לאחוז ב“פוליטיקה” של זלזול, לאמור לה “שָלוֹמַים” במקום “שלום”, וכיוצא בזה, קצת לשם התנקמות וקצת מתוך תקוה, אולי ירפא על ידי זה ליחוסיהם המקולקלים – אך לשוא… ללא הועיל!.. והיה מעשה, שפעם אחת בשעת האוכל נתנה לו לפתוח קופסת סרדינים, וכשקילקל את המפתח ולא יכול לפתוח והצטער בעצמו מאד על זה (כאילו ראה בעובדה זו סמל לאיזה דבר; לא לחינם היה הוא, שניאורסון, מרבה להזכיר את מטרלינק!), לעגה היא לו בפניו לעג גלוי וממושך… מובן, שהוא מצדו התחיל להתרגז ולתבוע: הא לא ניחא לו ודא לא ניחא לו (בעוד שמתחילה היה הכל כשר וישר ועל הכל היה מנענע בראשו לאות הסכמה). מתחילה היה הוא מתלוצץ בלבו, שההכנות לסעודה נעשות בחפזון, אבל הסעודה עצמה, אהה, נמשכת ונמשכת, בעטיו של ר' יוסף ודבריו הרבים; עכשיו נוכח וראה, שדוקא ההכנות שלפני הסעודה מתארכות, מתארכות מאד, והסעודה בעצמה – מעט ירק, מעט מרק, כוס תה – ונגמר… סעודה קצרה… והיום הגיע הדבר לידי כך, שמרים הגישה לו בחפזה כף בלתי־מקונחה, ששיורי פיו של אחר – בוודאי של ה“נחשל” – היו עליה בשוליה, שיוּרים שעוררו אותו להקאה ולעמידה פתאומית מעל השולחן…

לא! הוא יתחיל לאכול בבית־המלון. היום יגיד, כי מראשית החודש יתחיל לאכול במלון “הראל”. פשוט, שם הוא גר ושם יאכל. אינו רוצה להיקרע לשתי רשויות!

ואולם לפי שעה החשה, התאפק ולא הגיד; קשה היה להגיד; לפי שעה ארב לרושם, שידיעותיו בדבר חמילין עושות על מרים.

והידיעות עשו רושם! אמנם, כל אותו הענין, שחמילין היה מקודם בעל־אשה ועכשיו הוא פנוי – לא נגע בלבה כל־כך… מילא, ודאי שלפנוי תמיד יש ערך יותר מאשר לבעל־אשה… אך גם זה, שהיה בעל־אשה, לא ציערה מעולם… מה לה ולזה, שהוא בעל־אשה? אותה הן לא ישא בין כה וכה… צר רק, שהוא עדיין אינו דוקטור… לו יאה להיות כבר דוקטור… אף כי מאידך גיסא יש גם איזה רווח בזה בשבילה… עדיין אינו דוקטור… רק סטודנט… קרוב יותר… לא יתגאה כל־כך… עליה…

רוח־גיל לבשה משום מה את מרים; פניה הוטבו וגם לבה הוטב. היא נתרככה, ומתוך רכות יתירה אמרה אפילו להגיש את ארוחת־הערב לאביה אל משכבו; אך ר' יוסף כיהה בה. – לא, אין הוא חולה כל־כך עד לבלי קום אפילו פעם במעת־לעת. השכיבה התמידית אינה מן הדברים הקלים כל־כך. הנה ינעל את נעליו, יקום ויגש אל השולחן.

כשמוע חיים את דבר־רצונו זה של אחיו, התנפל מיד בלי אומר וגחן לרגלי החולה לסייע לו בנעילת הנעל.

– אי, אי, – הביע ר' יוסף את אי־רצונו – אינני תלמיד־חכם, שישמשוני… – ועיניו היו מטייפין כלפי שניאורסון, לאמור: בוא אתה, מר שניאורסון, והפוך את הלאו להן, כדי להוציא מאותו מר גולדמאן, הצורר לי בכל אשר יוכל…

– במצב־בריאותך, יוסף, במצב־בריאותך… פטור־נוּ… – התמלא חיים דאגה.

– דברים בטלים… הפסיקוֹ האח – שאל את הבר־אורין שבמניננו ויגיד לך, איזה תלמיד־חכם אני!

זויות־הסיפון עדיין זלגו מי־ענן; היתה קצת צינה וטפטוף וערב יום גשום.

לאחרונה נגמרה נעילת הנעל, אך ר' יוסף נשאר עדיין יושב במקום־מושבו בעינים עצומות למחצה, ומתוך כך הטיל לתוך חללו של הבית מין “אף על פי כן!” אף־על־פי שהוא, ר' יוסף, אינו תלמיד־חכם… זאת אומרת, כלומר, לא תלמיד־חכם גדול (אינו רוצה כלל להיות עניו יותר מדאי!), אף על פי כן!… אַל ייסרהו אלוהים… אין כּונתו, חלילה, להחזיק טובה לנפשו על זה… אלא כך… הוא חשדן גדול… הוא דן את הכל לכף חובה… כך הוא טבעו… שפינוזה אומר, שאין רע וטוב מצד עצמם, כי אם מצד הרושם, הנעים והבלתי־נעים… כמו כן הוא, ר' יוסף, יודע, שאין האדם חפשי… משל למה הדבר דומה? לאבן שנזרקה. אלמלי ידעה האבן לחשוב כמונו, היתה חושבת, שהיא רצה בעצמה וברצונה לאותו מקום. ואף על פי כן! כך הוא טבעו. הוא מחלק את בני־האדם לקטיגוריות… כך לימדתהו החקירה – ואינו מתפעל כלל… גם גולדמאן הוא קטיגוריה… גם חמילין – בין שהוא כבר דוקטור ובין אם עדיין לא – קטיגוריה… ואף הוא, ר' יוסף בעצמו, קטיגוריה… והוא אינו חושב את הקטיגוריה שלו טובה מהקטיגוריה של אחרים… הוא חושד גם את עצמו… אבל כאן, יאמרו־נא, כאן – במה אפשר לחשדו? הוא ידע, שהעולם נצרך לגשמים והיה בעד זה, שה“בית־דין” יגזור תענית… הוא הביע דעה זו – ומה חטאו? מה חטאו, שמכיון שהוא אמר הן, מצא גולדמאן לראוי לאמור לאו? מה חטאו, אם לעסקיו של גולדמאן טוב יותר שתהא שנת בצורת? הרי לו, לר' יוסף, לא הביאו הגשמים כל טובה… רק רימטיזמוּס הביאו לו… אוי, אוי, לא טוב…

פרק ב    🔗

הכושית, אשת שומר־החצר הערבי, לטשה עליו שני חלבונות־עיניה ופתחה לו במפתח הגדול את הדלת הקטנה אשר בשער – ולעיניו נגלה המון כֵּפֵי הסלעים אשר בככר הפנויה הסמוכה; בעין הכּרכּוֹם של האבנים הצבורות מלפניו בצפון, שהקרנים האדמדמות שנטו עליהן משיפולי דרומית־מערבית – היום הכִּסְלֵוִי כבר רד והשעה היתה קרובה לארבע – הרבו את גוניותן, לא היו כל רחמי אָב ואף לא חיק מאסף של אֵם, אבל גם קודרות ומפחידות לא היו הן בעיניו הפעם. והרי עוד לפני ימים אחדים התרוצץ שם, בעליה שמאחוריו, ונהם חרש: “אבנים, אבנים, אבנים” – ולא ידע מה; וכשידע, ידע, כי לא באבנים ירגמוהו, כי די בזה, שהושיבוהו בבית־האסורים על העלילה… על העלילה אשר העלילה עליו הערביה… שם במושבה… לפני הפסח… כי אבד ילדה… – כשידע, ידע, כי הוא יוכיח… הן דמו הוא דם־גוי… דם־גויים נוזל בעורקיו… הן הוא נולד תשעה חדשים בדיוק אחרי הפרעות הראשונות… והוא לא יהודי כלל… גוי הוא… שמונים אחוזים מגזע סלאווי… ואיך לא תבין הערביה, כי ה“זריר” שלה אינו אצלו? –

דמיונות מוזרים כאלה שיחרוהו, חלומות משונים הבהילוהו. איזו דמות ערך אז לאבנים האלה, שהביט עליהן ממעלה, מרחוק, אחוז־רטט, פרוע־עצבים, פרום־כתונת ומעורפל־הכרה? – ברגע זה לא זכר ואף לא רצה לזכור. כל זה עבר. איזו אימה היתה אז בנהימתו… זה הוא חש גם עתה… אבל עתה הנה זה עבר. פתוחה הדלת לפניו לרוָחה. הוא אוחז בצקלונו, רעו הישן, לבוש לא בחלוק הארוך הקרוע, חלוק־בית־החולים, אשר קרעהו, כי אם בבגדיו הממועכים, בגדיו מאז, בגדי בריא, והנה הוא לא מתהלך בין גרי בית־האוסף, כי אם הולך, יוצא מן המקום הזה – לגמרי. הנה מיד הוא פונה לימין, מזרחה, ל“שערי יהודה”, ל“משכנות ישראל”, ל“אהלי יעקב” – ומי שלא ידעהו ולא ראהו בבית הזה, אולי גם לא יכיר בו, כי ששה חדשים רצופים שכן בו, בבית הזה, מאונס, בעל כרחו. לחפשי, איפוא!.. קדימה!.. אויר־חוצות!.. והאבנים שמלפניו? הנה הן מתערבות עם גבי העזים… הגולשות מן הגבעות ורועות ביניהן… השמש מאדימה־מזהיבה את הכל בלי הבדל… אין מה לנהום. אבנים – ותו לא. הנה הוא שׂוֹטה מעליהן ועובר.

– כמה הוא היה נחפז, כמה הוא ממהר ללכת מכאן, המסכן! – הניעה ראש על חפץ סוכנת־הבית.

– לא פלא! – הֵגן על היוצא המשגיח הפנימי, אותו היהודי האוּרפֶלי, שאבעבועות בפניו וכוחו במתניו ושהניגוד בין יהוּדיוּתו ובין כוחו המרובה עשה אותו כמעט למיוחד במינו, לחטיבה אנושית מיוחדת.

בלי משים שעה יחזקאל חפץ אל הדוברים ועצר כמעט קט את צעדיו.

– לך, לך לשלום! – הרשה לו האורפלי המשגיח לילך ודיבר אתו ברכּוּת מכוּונה – אל תבט לאחוריך! והיה בריא ושלם! ורק – אַל תדבר הרבה, אַל תדבר מה שלא צריך!.. ואל תבט למקום שלא צריך… התאפק… הנה עצתי לך אמונה. איני שונא לך… ידידך אני… התאפק מדיבורים שלא כענין…

האוּרפלי הוסיף להטעים ולהדגיש את ידידותו. לו, כנראה, היו ידים לשער, שליוצא יש הרשות והזכות לפקפק בזה. וחפץ – אמנם, ידידותך־בפה של “מוציאו לאור” עכשיו לא נגעה בו, אבל גם טינא בלב על התנהגותו של זה אתו בימי חליו לא היתה ולא יכלה להיות. יתר על כן: הוא גם לא נזכר בה ברגע זה, ברגע־צאתו, אלא רק לאחר־כך, מעבר לשער, כשצמחה ועלתה אצלו היא, כמתכוונת להשתיק את המשגיח גם הפעם ולגשת אליו, אל ההולך – אז כאילו נוצץ והתלבה זיק־הזכרון… הרי כך היה גם אז… בשעת ההכאה… גם אז היתה היא צומחת ועולה פתאום מן הצד. – – – – – – –– – – – – – – –

– …להכות חולה כזה…שָקט כזה…רֶצַח הוא…

– שָקֵט, שָקֵט! – חיקה המשגיח בחרי־אף את קול המשרתת מאגף־הנשים, שהתערבה אז לא בעניניה, – הוא קורע עליו את בגדיו… הוא מטנף את האוכל, שנותנים לו…

– הלא אמרתי לך, שאין הוא אוכל חמיצה של עגבניות, ולמה נתת לו?

– נתתי מפני שחפצתי. ואם הוא לא אוכל… טוב, לא יאכל, אך אל יטנף!

– כל זמן שהחולה אינו עושה רעה לאחרים, צריכים להיות זהירים בו – טענה היא…

– והוא, בעל־הדבר, המוּכה בעצמו, טען מצדו בקול מתחנן, כבלתי מטורף כלל, לכאורה…

– טוֹמַטס… עגבניות… אבל האומנם עוגב אני, האומנם? שבור אני… שבור מלכא… שבר למטה, שבר למעלה ושבר באמצע… לב האדם הוא באמצע… הלב הוא בלב האדם… אבל לא עוגב… האכילה היא דבר קדוש, האנשים היותר קדושים דואגים שיהיה מה לאכול… לכל, לכל… פשוטו כמשמעו… לכל אשר אִתּם… לא סוציאליזם! חס ושלום! פֶה – סוציאליזם! הכל מדוד וחשוב וספור – פֶה! כראוי לא יסדרו לעולם – דברים בטלים!.. המסדרים יקחו את הדיסה תמיד להם – ודי! שיהא מה לאכול – ודי… פשוט, לאכול לי ולשכני – ודי… ואתם נותנים לי עגבניות?! האם לא בצלם אלוהים נבראתי? ער ואונן לא שמרו על צלם־האלוהים – החומש’ל מספר ואינו מתבּייש! – שיחתו ארצה, המנוּולים… המנוּולים, הבלתי־מנוּולים – כולנו מנוּולים, כולנו בלתי־מנוּולים… אין מנוּולים – ואל יתהלל הבלתי־מנוּול… זה אמת: בני יהודה היו רעים בעיני ה'… אבל אני? רע, טוב – איני מכחיש, אבל איני מבין, איני יודע… איני מכחיש, שאני חולה… שאני צריך לבית־חולים… והיה ביום ההוא – והיה כל העולם בית־חולים… אבל בית־אסורים?! האם פה מקומי? פה? בין אסירים, שסוסיהם אוכלים חַלוַה?

– מה? סוסיהם אוכלים חַלַוַה? – והמשגיח קרץ בעיניו כלפי המשרתת מאגף־הנשים, המתערבת בעניניו, והשמיע לה איזה “נוּ” כפול של נצחון.

– זאת אומרת, אין אני מתאונן… – מיהר הוא החולה, להצטדק – חלוה בלי לחם… חלוה עם פטריות… ודאי, שצריך להיות כך… המאסר הזה אינו הגרוע בתבל… ב“בית־מוות” יותר רע… שם סובלים יותר… אבל האוכלין שאתם נותנים לי – איני יכול… האמינו, איני יכול!! האסירים כל־כך רבים – ואני אחד… ולי אתם נותנים כל־כך הרבה אוכלין?… כוס מים דיה לי… כוס מים בלי חלב… בצל, אם יש לכם… ציבֶּלֶס בלע“ז, ובלשון־קודש בלשון־רבים: בצלים, רמז לבצֶלֶם אלוהים… זה לא יזיק… אבל עגבניות איני רוצה: איני עגבן… יאמר הרופא מה שיאמר… אני יודע את הנשים זה עשרים ושמונה שנים… מן השנה הששית… מן היום הראשון… שש ועשרים – הרי עשרים ושמונה… לא שלושים וששה… לא ל”ו… יש אומרים, שהיודע את הנשים מאבד את צלם־האלוהים… אבל אני איני עגבן… יאמר הרופא מה שיאמר… אל תשמעו לו…

– כך? כך? – התעניינה היא, ניגשה אליו, תיקנה עליו מלמעלה את כובעו ואגב נלחצה אליו בכל גופה הארוך והדק ונשמה עליו – לא נכון הוא מה שהרופא אומר?

– אלא מאי? עגבן אני? עגבניות! – פֶה! איזו שמות מכוערים לפירות ארץ־ישראל ואיטליה… ודאי! באיטליה היה הדבר… מעשה רב…

והוא היה מספר לה את המעשה־רב. מעשה באיש עני אחד ממדינת איטליה, גבר לא־יצלח, שלא היה לו מה לתת, ופרשׂו אליו כפים והיה צערו גדול והסתובב כמה שנים, השתמט – אבל לא נמלט. מה שהיה צריך לבוא – בא. במוקדם או במאוחר, הגלגל חוזר ובא אל מקומו. עברו ארבע שנים – ושוב אותו הדבר. מה הועילה לו איטליה? מה הועילה לו החַוה? הנה עתה שוב עזב את החוה… השמעה את הזמר: “ח־וה? אוי־אוי־אוי־אוי… חוה…”

– וסוף־המעשה?

– הסוף פשוט הוא. לתת לא היה לו מה, כי עני היה, עני וחלש, והצער גדול. אבל האהבה לחיים עוד גדולה מהעניות. וזו התגברה. כי אהב העני האיטלקי את החיים, ויותר משאהב הרגיש, כי שרשים לו בחיים, ממש שרשים כשרשי הבצל… אך דא עקא שבארץ־ישראל עדיין לא ראה הוא, החולה, בצלים… בשום חוה… ח־וה…

וחזר לפטפוטו:

– ארץ־ישראל מרכז, אומרים… צחוק… הוא, הוא – המרכז!… בגלגול זה… הוא – תחנת הטלפון. גלגול, כלומר, על כל גל וגול הוא מנענע בראשו ומקבל טלגרמה. טלגרמות עפות אליו מכל העולם. הכל מודיעים לו על אודות שגעונם. שפודין דקים ולוהטים יוצאים מכל קצוי תבל לדקור אותו ולהודיעהו הכל. יצא כרוז: אצל האלמנה באיטליה מת בעלה ונשארו לה ששה ילדים, מלבד הנערה. הנערה אינה נכנסת בחשבון. היא רק הפריעה, היא רק בילבלה, היא זימרה “חוה”, היא עגבה על חמילין, היא הלכה בדרכה – לה תנו עגבניות! אבל כל ששת הילדים – כולם היו רעבים, כולם היו חולים, שלושה במיטה אחת… הגדול בן עשר, השני בן תשע, השלישי בן שמונה, הרביעי בן שש, החמישי בן ארבע, הששי בן שלוש, והיא, האם, השביעית! אה, הוא יודע לספּוֹר, הוא כמעט סוציאליסט, הוא אינו משוגע!… וכולם רעבים, וכולם ערומים, וכולם חולים… חמילין לומד מדיצינה, אבל ארוכה אינו מעלה ורפואה אין… אין מציל… ואף הוא, העני האיטלקי, אינו מציל… רק שבעה שפודין התחילו דוקרין אותו (הנערה אינה באה בחשבון!). אחד – עשר אמות ארכו, שני – תשע אמות ארכו, שלישי – שמונה אמות ארכו, רביעי – הא?

– מה? מה רביעי?

– מה אתם חושבים, מכיון שאיש אינו מבקר אותי – לכן מת העולם? טעות היא! אני מכיר את הכל ואני מבקר את הכל… בלילה… בבור האפל שבתחתיות חלומי… בתחתיות… בור מלא עינים… עיני מכרי וידידי…. עיני אסירים אחרים… אינכם מאמינים? צבת של כפור ביד הטלפון… והוא צובט את הלב… אל תחשבו! ההויה לא נשחטה…

ופתאום בקול ובסגנון של פיקח גמור:

– על העולם עדיין אין פה כלום. מזה אין שום ראיה על החיים בכלל. פה יש רק אקדח קטן ומקולקל של אנוש קטן. מה אנוש כי תזכרנו? פרט. פרט חולה. ורשות אין לפרט לדון על הכלל. הפרט יכול רק לאמור: מה לי ולכלל? לי לא טוב – ובכן הכל לא טוב בעיני. אבל גם הכלל יצדק: לך לא טוב – ובכן? מרוט שערותיך, אבל מה אני, הכלל, לָמד מזה?

ופתאום שוב חוזרים ומשתטים פניו:

– אבל! העולם עדיין לא נתבהר… ההוָיה לא נשחטה – והעולם לא נתבהר!… בתחנת הטלפון ערבוביה משונה… והטלגרמות סתומות… הטלגרמות משדה־המלחמה סתומות… אפל הבור… כל אור חדש לא יגה עליו… אבל בלי הטלפון היה רע עוד יותר… על ידו מתגלה דבר־מה… יותר נכון, מתערטל… הוסר הצעיף, נפל האגרטל… ושבר גדול השברתי, אבל לעגבניות לא נמכרתי… עגבן אינני… אפילו לא אונן… לא אונן, כי אם קינן… מפני שקינן ילד את מהללאל ומהללאל ילד את ירד וירד ילד את חנוֹך… וחנוֹך את יחזקאל… ואם יחזקאל – שמע מינה גם בן־בוזי וגם כהן? לא! לא דא ולא הא, כי אם יחזקאל סתם… “ומכשול עווֹנו ישים נוכח פניו” – גם זה אמר הוא, יחזקאל…

– – – – – – – – – – – –

– יחזקאל! יחזקאל!

היא, שארת־בשרו. המשרתת מאגף־הנשים. אסתר חפץ. היא – נטולת הריסים. היא – עם קומתה הגבוהה והכפופה משלו, עם חזה הגברי, הצמוק משלו, עם צעדיה הנחפזים, הסואנים, עם קולה היבש, הנסער, המזעזע…

– חכה! חכה רגע!

ההגה הראשון היה זועם, בריא, מימי העלומים, מימים רחוקים, מימים שלפני כל המחלות. ההגה הראשון היה: אין לו צורך בה. למה היא דולקת אחריו?! ההגה השני כבר היה עם הוספה: מה היא רוצה ממנו? הבחולשתו היא רוצה להשתמש? ולמה דוקא הוא? המבלי אין חולים ורקובים ממנו, שתוכל לקוות לתשומת לב מצדם? אך ההגה השלישי כבר היה כמעט נוח, מתפשר… האֱנוֹש האנוּש מצא אפילו כמעט כעין חפץ־מה ברדיפתה אחריו. – נניח, שאינה יודעת את הכל עד היום, אך מי בלעדיה תושיט יד ליוצא מן הבית הזה? מי היא האשה, אשר תאבה לעמוד עתה בד' אמותיו ולנשום אתו יחד במרחק של פחות מטפחַים?

– יחזקאל עמוד! דבר לי אליך.

היא הדביקתהו, קצרת־נשימה ושרויה בזיעה קלה – מריצה ומהתרגשות חולנית… פניה המתוחים היו עלובים, עלובים אולי לא פחות מפניו של היוצא. ואיזה גל של עדנה נכמרה הציף פתאום את לבו של זה האחרון. אליה? אל עצמו? אל “יחוסו הטוב”? – אחת היא… “אחותי האומללה! אחותי החולה כמוני! ניחומי הצוננים עליך! אחרי מי את רודפת?”

האויר הכִּסלוי לפנות ערב היה קצת קריר, אם כי כלל לא רטוב. אף על פי כן ניבאה הקדמת השקיעה ליל מעונן במקצת, עם ירח חיוור, אדי, וכוכבים בודדים, מעוטפים, ליל יקר־מציאות בירושלים, ליל כאשר אהב. ראשו, ראש־חפץ, חזר פתאום לכאוב, לכאוב מאד, לכאוב כאשר לא כאב, אולי, גם באותם הימים, לפני ימים אחדים, שם בעליה… רעד אחז אותו וידו התחילה רועדת פתאום בתוך ידה… עיני אסתר איבּדו משום מה את להבן בבין־השמשות ונתמלאו הכרת תודה רבה, אין־סופית, אם כי עצורה, על “לחיצת היד” הזאת.

– יחזקאל! לאן אתה הולך? – לחצה היא בחזקה את כפו ונתכופפה עוד יותר, כאילו עוד רגע והיא מסתמכת על כתפיו.

– וכי מה? האם אין זו הדרך ל“שערי יהודה”? – דיבר הוא דבר שלא מן הענין.

– כן, הדרך זאת היא, – נכנעה היא לתוכן־הדברים שהוא העלה – כסבור אתה, שאני חושבת, כי אינך מוכשר למצוא את הדרך?

– כלל איני סבור…

– לא, זאת לא זאת… בפחות מששה חדשים לא שוכחים את הדרכים… הן יודע אתה, כמה זמן שהית פה… הן ברור לך?..

– אלא מה?… אַת עוד לא חדלת מחשוב אותי לחולה?…

– לא, חולה כבר אינך… שאם לא כן לא היו מוציאים אותך… אבל עליך להיזהר… הרופא אמר… כן, הרופא אמר, שטוב להוציאך שעה אחת קודם… הצוותא של המוסד משפיעה עליך לרעה… ההדיוטים המשונים… אבל, בכל זאת, עליך מיד לדרוש שוב ברופאים… תכּנס למומחה… תיכּנס אלינו…

– כלום אצלכם גר רופא מומחה?

– לא, אני מדברת בעלמא… היכּנס לאבי… איפה תלון הלילה?

– עוד איני יודע… באיזה בית־מלון…

– ואלינו אינך רוצה להיכּנס? מדוע?

– כלום אצלכם בית־מלון?

– לא… אצלנו… באמת… דחוק… הדוד חיים… אבל אל תתרחק, יחזקאל, מן הבריות. יודעת אני… כשיוצאים מבית־מרפא שכזה, מתביישים להיראות בפני הבריות… האם לא כן?

– אפשר.

– ולכן… לכן יצאתי לאמור לך… יצאתי לרגע… עכשיו אין לי פנאי… מחר אהיה בבית… ואולי אסדר לך שם איזה משכב… עכשיו אני צריכה לשוב… עצתי היא: רק אל תלך לבית “הכנסת־אורחים” שבשכונתנו… שם אי־נקי ואי־היגיֶני בכל המובנים… תשלם חצי בישליק ב“הראל” – ותלון שם… יש לך? קח ממני.

היא התקרבה אליו עוד יותר, רועדת, שואפת, אומללה….

– אסתר’קה – לחש ההולך פתאום, וכל הכעס שהיה בלבו נגדה שלא בפניה, רגע אחד לפני גשתה, נגוז וחלף לרגע כעשן רע – אסתר’קה, מה את רוצה, אחותי? – בקולו היתה הכנעה גמורה – שנינו אנשים לא־צעירים… ולא־בריאים… עלינו להיזהר איש מפני אחותו…

– אל תדבר! אל תדבר! – סתמה היא לו את פיו בידה הקטנה, המושחרה, הבלתי־נעימה. פניה נתעקמו ונעשו אידיוטיים. וכל התחומים כאילו נפלו ביניהם. עיניה כמו נסגרו למחצה, וסכנה נשקפה מהן, שהיא תשכח, כי בלב רשות־הרבים הם עומדים.

הנורא בכל הדבר הזה היה, כי גם הוא, למרות כל אי־אהבתו אליה, למרות כל אי־חפצו בה, למרות כל אי־חפצו העז, שהיא תחפוץ בו, למרות כל זכר דברי החלום ההוא – למרות כל זה כאילו לא יכול להינתק ממנה ברגע זה. כאילו הרגיש שבלכתה ממנו ואבד לו המשען האחרון…

– יחזקאל… רגע אחד… אני הולכת אתך… מיד… לגמרי… – מילמלה היסטירית.

בשארית כוחותיו המתנדפים מנע הוא אותה מן הצעד הזה, אמר לה “שלום”, נשק לה פעם ושתים בגניבה והתרחק ממנה על אצבעות־כפות־רגליו, כאשר יתרחקו ממיטת הגוסס; ודאי במעין אותם הצעדים הזהירים, שהיא היתה הולכת ממנו שם… בחצר שמאחוריו… אחרי אשר הוּכה…

– והרי גם אני, באמת, איני דרוש לה! – לא הבליג הוא על ההרהורים שתקפוהו בהתרחקו ובשובו למנוחה – בפרט שבוודאי יודעת היא כבר הכל… אבל כאב־העונג, כביכול, צורב אותה… העונג… עונג של מדוכאים אחרונים… והרי גם אני נצרב, סוף־סוף… מעורב־בדעת! הדיוט עלוב! פוּ!… והיא – חולה היא, הנזירה העלובה… חולה כמוני… כמוני… אם כי אינה יודעת זאת כמוני…

רגליו כשלו ונשמטו על סלע בדרך. הוא ישב. הירח החוַרור עלה והזיל את עצבותו המצויה, התדירית… יחזקאל חפץ הביט אליו ארוכות… זכר במתכת הצוננת של משקפיה, שחצצה בין פניהם בשעת הנשיקה, זכר גם את המשקפים האלה בעת שנפלו אחר כך לארץ, אבל באיזה אורח־פלא לא נשברו, ומילמל: “עלוב, עלובה… כולנו עלובים, כולנו עלובות… כולנו ראויים לחמלה… מה יש לקצוף? מה יש ללעוג? לבוז – יבוז מי שרוצה…”

שיירה של גמלים רציניים ועמוסי כבדוּת עברה על פניו.

פרק ג    🔗

בית־הכנסת־האורחים שבשכונת “שערי יהודה” היה בן שלושה חדרים, שנים ממוּצעים ואחד גדול, והחדר האחד הגדול, שלרשות הרבים, הוקצה למקום־תפילה: ארון־קודש קטן עם ספר־תורה אחד הועמד במזרחו, שולחן גבוה, ל“בימה” ו“עמוד” גם יחד, באמצעיתו, ו“מנין” מצומצם היה מתפלל בו שלוש פעמים ביום, כדת. כל ה“מנין” לא היה מצטרף מה“אורחים” גופא, באשר מספרם של אלה לא עלה על אחד, שנים, ולכל היותר שלושה, שהיו מצטופפים בחדר השני, הצר ובעל התקרה המפוחמה, שבין חדר־ה“מנין” וחדר השַמש; אלא שזה האחרון, בפקודת ר' גולדמאן, גבאי־המוסד, היה מאסף לכל “מנין” מן השכנים, מעוברי הרחוב, מכל נפגש ובא ביד. מן המתפללים הקבועים במקדש־מעט זה היה חיים הסתּת, חיים “פטוּר־נוּ”, ויש שהיה יורד אליו גם ר' יוסף, אחי חיים הגדול במעלה ובשנים, שדירתו היתה בדיוטה השניה שלמעלה מ“הכנסת־האורחים”, ושם ביתו. ברם, השמש, אם כי לא נמנע מקרוא פעם בפעם לר' יוסף ל“צרף את המנין” ואם כי לפעמים גם התפאר לפני איזה “אורח” חדש ב“מופלג” כזה, כ“השכן מלמעלה”, שבא אליהם להתפלל, הנה לא תמיד שבע רצון גמור מהשתתפותו של השכן המופלג בתפילתם־בציבור: הלה היה מפליג לשפוך מים הרבה על ידיו לפני התפילה, ובתקופת תשרי, בטרם נגמרה רביעה ראשונה ובטרם נקוו הגשמים ב“בורות”, כשהמים נמכרים במשורה, כדאי היה, כמדומה, שלא לבזבז כל־כך הרבה ממי “הכנסת־האורחים”! – “הון! – לא פסק השׁמש מנהום בתוך חטמו – נקל להיות פזרן על חשבון אחרים… יֶס!”

הוא, שׁמש־הבית, גר עם אשתו החיוורה וילדיו הרפים בחדר השלישי של בית־הכנסת־האורחים, בחדר שלצד החצר. זה היה אברך עֵרני, לא טיפש, מילידי ירושלים, בעל שני זיתים קטנים מלפלפים במקום עינים ובלי טיפת דם, בן־אדם אשר כבר היה בעולם הגדול ואשר כבר שב משם ואשר כבר שוב הוא עומד על הדרך לנסוע ניו־יוֹרקה, אלא שבינתים ולפי שעה (“פאר די פרעזענט טיים” – כפי שאמר פעם לבא־כוח כולל אמריקה, כשבא לפניו לבקש טובה ממנו ורצה להראות לו כל מה שהוא יודע) נתעכב בתור שמש במוסד הזה, ב“שׁלטֶר”, כפי שהוא קורא לו ביהודית־אנגלית. מן התלבושת הירושלמית המובהקה נשאר לו לשמש דנא רק ה“חַלַט” המגוּון, וגם את זה – ובלי שיהא מקטורן בעל פסים וכפתורים גדולים נראה בעדו – אינו לובש אלא בימי השבתות. בכל ימות החול הרי הוא לבוש אירופית, אמריקנית, “קצרים”, אלא שגם בגדיו אלה הם משום מה מגוּונים מאד ובעלי צבעים שונים: המגבעת שלו והנעלים בהירות, אם כי החורף הירושלמי כבר בא; הרביד המעוך, המתפתל לצדדין על גב כתונת בעלת צוארון מקופל מגזרה לונדונית, אדום; הכתונת גופה – מרושתת נקודות כחולות; מעילו, מכנסיו והאיזור שעל מכנסיו (בשבת היה איזור זה נתון על גב החלט הצהוב־כהה, ומתחת לכובע־השבת היתה מזדקרת ירמולקה סרוגה מצמר לבן) אמוצים וברודים; הגרבים שלו התבלטו וירדו מעל לסנדליו המאובקים והיו ירוקים. סך־הכל של התלבושת הזאת, שחלקיה השונים נקנו ונאספו, כפי הנראה, בחלקי עולם שונים ובעתים שונות, נתן לבעליה צורה של איש קהלי, מאלה המרוּבים מאד בבירת ארץ־ישראל: קצת שליח־ציבור, זאת אומרת, “חזן” ובעל־תפילה, קצת סופר, זאת אומרת, מכניס פּסקווילים למערכות העתונים המקומיים, קצת אַדמיניסטראטור, זאת אומרת, מזכיר ומלחך־פינכא באיזו חברה או מוסד, והרבה עוסק גם בעסקים ודברים אחרים בכל שעת כושר. מיסטר בּאסין (זה שם השמש) היה מכּוֹלל ווֹלין, היינו כולל עני מאד, וכל ה“יוקס” (החלוקה) שלו לא הכניסה לו אלא איזו עשרות פרנקים לשנה, ולפיכך היה כפוּת מאד לאשתו, שהיתה מכּוֹלל עשיר ונפלה לו כמציאה בהיסח־הדעת; שהרי חזיון יקר־המציאות הוא, שבת כּולל עשיר תינשא לבן כּוֹלל עני משלה. את הסכומים החדשים הדרושים להוצאות דרכו החדשה קיווה מר בּאסין להשיג על ידי הורי אשתו, ולכן היה כפות ומחניף גם להם; אבל בכלל היה הוא מאברכי ירושלים המתמרמרים, הבלתי־מרוצים, ה“מורדים”, ורגיל היה לקרוא תגר רב על חלוקת הכוללים, שאי־היושר שבזה היה – לפי דבריו – אחת הסיבות והדחיפות הראשיות להבריחהו מארצו וממולדתו. “היתכן?! – היה טוען ארוכות במסיבה בבית ה”שלטר" אחרי מעריב – וכי לא כל העדה קדושים, או איך אומרים זה…מה? וכי לא כולנו נולדנו בירושלים? וכי מן הראוי הוא, שהיהודים בעצמם יעשו פדות בין יהודי ליהודי, או איך אומרים זה…היתכן? ואם זה, כדומה למשל, ממדינת ווֹלין, וזה, איך אומרים זה, מאוּנגרן או ממדינת הוֹ“ד, ואוּנגרן שולחת יותר – האם רק בשביל בני המדינה שלה שולחת היא, אוּנגרן, ולא בשביל כלל ישראל?… וכי לא כך, רבותי?! הראיתם?!” הנה יודע הוא, מר בּאסין, שבהיותו בניו־יורק בפעם הראשונה, היה נכנס ל“ליבּרי” (בית־עקד־ספרים) והיה רואה ב“פּיפּר” (עתון) של הסוציאליסטין: “באבּרויסקער רעוואלוציאנערער אונטערשטיצונגס־פעראיין”, “סלוצקער רעוואלוציאנערער אונטערשטיצונגס־פעראיין” – אף שכסבורים אתם, כמה רחוקה סלוּצק מבּוֹבּרוּיסק? שאלו אותו! אף לא חמישים פרסה… אבל, הון, מה שנאה לסוציאליסטין לא נאה ולא יאה, רבותי, לכוללים, שהם, הון, כוללים כלל ישראל ומתפללים “אתה אחד ושמך אחד” – כולל פינסק, כולל מינסק, כולל סלונים, כולל בריסק, כולל קארלין – כסבורים אתם, בכמה הוא ההבדל? באיזו גרושים לשנה, שאלה מקבלים יתר על אלה, ואף־על־פי־כן, הון, מתחלקים ומתפרדים, או איך אומרים זה… יֶס!" –

– יא!… – נופל כאן לתוך הקטיגוריה של השמש (מר בּאסין מניו־יורק) “אדון קויפמאן”, היהודי מ“אָסט־פרייסן”, אחד האכסנאים התדיריים ובעלי ה“חזקה” של בית־הכנסת־האורחים. זהו יהודי גוץ ומעוגל כבן ארבעים, בעל זקן אפור־שחרחר, וגם כן מעוגל, ששׂיבה זרקה בו, שפתים ארוכות וכמו ממושכות ושפם מוקרח במקצת. בבגדיו הישנים והמטולאים נראה נקיון רב ואפילו מעין איזה גיהוץ. לפנים היה עוזר בחנויות גדולות בליק ובקניגסבּרג, משׂתכר די מחיתו וחי חיי כרכים ופתאום – שני ימים לאחר שנכנס לחופה עם יהודיה אשכנזית אחת, זקנה ממנו בשמונה שנים – עבר עליו איזה רוח של אוֹרתּוֹדוֹכּסיוּת מודרנית – איזו “אפענבארונג” בלשונו – והוא קם, עזב את אשתו לעולם ועלה לארץ־ישראל. בבואו לירושלים הביא אתו איזה סכום מצער ורצה ל“פתּח” בה “איינע קויפמענישע טעטיגקייט” ב“מאסשטאַבּ” גדול, אלא שעד היום – זה חמש־שש שנים – לא הצליח, ומאז שנשאר לגמרי בלי פרוטה ובזכות איזו יחוסים קודמים אל גולדמאן קבע מלונו ב“הכנסת־האורחים”, יש שהתחיל עושה רושם, שהוא גם כאילו אינו מבקש להצליח וירא את ההצלחה. אמנם, הוא עדיין לא פסק משלוח לחוץ־לארץ מכתבים, שהמלים “אֶכּספּוֹרט” ו“אימפּוֹרט” ניצנצו בהם, ועדיין לא נמנע ממהר בכל בוקר אל הפּוֹסטה, כשהמזודה קטנה, מעשה קוֹמיסיונר, בידיו; אלא שכהליכתו כך היתה גם חזירתו במהירות, והמזודה הקוֹמיסיונרית – אם לא נזדמנה בה במקרה איזו חתיכת לחם או בצל – היתה ריקה בתכלית.

באמת אמרו: קצת משונה היתה דרכו המסחרית של האדון קויפמאן מפּרוסיה המזרחית. אי־הצלחת הספיקולאציוֹת שלו לא היתה לעולם בעיניו אלא בבחינת “הפעם”, אף כי “הפעם” הזאת נמשכה כבר שנים אחדות רצופות – כל ימי שבתו בארץ־ישראל. הכל ידעו, שהוא, המדבר ראמות ונשגבות בבית־הכנסת־האורחים על עתידות המסחר הירושלמי, לכשתיווסדנה על ידי ה“חלוקה” האגודות למלוה ולחסכון – הנה כשהיה בא בעצמו למי שהוא בירושלים לנגוע באיזו הצעה מסחרית, לא היה אלא כמגמגם ומלהג. מעולם לא היה מתחיל ישר: כך וכך הוא הדבר, כך וכך העסק, כי אם, ראשית דבר, התחכך, הסתובב סחור־סחור – ושפת חלקות לא היתה לו. תמיד הצליחו מעשי שטן, תמיד היה בא שטן ומערבב… לכאורה, היה כל־כך מרבה בזהירות, כל־כך מרבה “לבדוק את הקרקע”, ורק לאחר שמצא אותה מוכשרה היטב, היה פותח בנאום גדול ואומר מעין: “ר' פלוני בר' פלוני! באתי להציע שיקדיש לי כבוד־מעלתו איזו שעה קלה, כי דבר נחוץ לי לכבוד־מעלתו”. – " טוב, ידבר ונשמע " – עונים לו כרגיל. – “לא… הרואה כבודו… עכשיו אין לי הזדמנות… – מגמגם אדון קויפמאן – יועיד לי כבודו איזה זמן… היום או מחר” – “מילא, יבוא בשעה זו וזו…” ואדון קויפמאן בא בדייקנות אשכנזית למועד המוגבל, אבל במקום לדבר ולהציע דבר־מה, הוא מתחיל מחדש ב“בדיקת הקרקע”, מאריך בדרוש וגומר, לבסוף, שוב בבקשה “לקבוע לו שעה קלה אחת, כי דבר נחוץ לו אל כבוד־מעלתו”. – – –

אדון קויפמאן היה מתפלל בדבקות ומאריך גם בתפילת ערבית, והשיחה היתה משיגה אותו ב“עלינו”. אז היה גומר בחטיפה, יורק וגומר – ונופל בראשו ורובו לתוך הוויכוח. זה לו לא הפעם הראשונה, שהוא מגיד וחוזר ומגיד, שהוא אינו סובל ולא יסבול כל “אַטאק” על הישוב הישן, והוא – לא יסבול!.. לא יסבול!.. הוא אינו מוצא כל נחיצות “האבען זיך מתווַכּח צו זיין”, אבל הוא לא ייעף ולא ייגע להגן, כפי יכלתו, על ה“אינסטיטוּציאן” הנחוץ הזה: החלוקה!… אם בא “יעמאנד” ומדבר על האחדות – אין לאמור כנגדו כלום. “אייניגקייט איזט ניכט קיין קלייניגקייט!”, אבל, מיינע העררען, החלוקה עוד לא הגידה את מלתה האחרונה ועוד עתידות גדולים נכונו לה. צריך רק להגדיל את המסחר בירושלים, את האגודות המשותפות למלוה ולחסכון – וזה יבוא!.. הוא כבר דיבר על זה עם הרבה אנשים. “די לייטע” הסכימו לו, התעוררות גדולה לזה כבר ישנה, והדבר הוא במצב־ההתהווּת – “אים ווערדען”. הוא, אדון קויפמאן, מחזיק בשלו: אילו היה הוא יודע “כעמיע”, כי אז היה הולך בארץ לארכה ולרחבה לחקור את האדמה, מפני שהוא לא רק מאמין באמונה שלמה – לא, יותר מזה: הוא בטוח – הוא בטוח, שאוצרות גדולים טמונים באדמת ארץ־ישראל. והאוצרות הללו – בשביל להחיותם נחוצות אגודות, רק אגודות, ורק מבני החלוקה, כי ה“צוּקוּנפט” היא אך ורק לישוב הישן. הישוב החדש – נא, כל אלה אינם אלא “פראַזיאָלאָגן” ופושעי־ישראל. הנה הגיד; הגיד את הכל! –

השׂערות המסולסלות, הצהובות־מלבינות, הסדורות לו, לאדון קויפמאן, למעלה מערפו – מעשה “זאנדערלינג” – נראות למסובים בפניתו ומביעות תקיפות ובטחון בדעה; הנואם חוזר ונפנה אל בני־שיחתו – וארשת שפתיו הארוכות והממושכות, שעינן כעין הרפש המוגלד, מיסטית־כסילית. ואמנם, אדון קויפמאן מגיד ואינו מכחד, שהוא יודע לראות בכל את הכוח הנסתר!.. ומלחמה גדולה בו לר' יוסף חפץ, שבתור חוקר מובהק ומשכיל־למדן אינו רוצה בשום אופן להודות ב“נסתרות”, ב“הארה שלמעלה מן השכל”: שהרי אם כן, אין לדבר סוף ולא יחולו מופתי ההגיון על שום ענין!.. בכלל, יש לו לר' יוסף “טאקטיקה” מיוחדה בנוגע לבר־פלוגתיה זה ב“מנין שמתחת”: בעוד שכלפי ר' יעקב גולדמאן הוא מעמיד הכל על הדין, נוטה להחמיר ומביא ראיות מפורשות מ“נהורא מעליא” או מ“יסוד ושורש העבודה”, הנה כלפי האדון קויפמאן הוא מקל גדול, מצדד בזכות הצעירים והישוב החדש, משתמש בכל כשרון הדיאלקטיקה שלו ומביא ראיות מן התנ“ך, מן ה”בּיבּעל“!.. – הצעירים הם “פראזיאלאגן” ופושעי־ישראל? כך אומר האדון קויפמאן? לא ידון רוחו של ר' יוסף ב”פראזיאלאגן", שלא יחשדוהו בכונה להזכיר: כל הפוסל – במומו פוסל… הא־הא…אבל במה ששייך לקלות־ראש וחוסר־מורא־שמים – הנה דעתו היא, דעת ר' יוסף, שאם צעירים חוטאים, אין הם חוטאים אלא בועטים… ובועטים הם מתוך כעס ומתוך רוגז – על שאין להם אמונה… הבינותם? וזה כבר ענין אחר… ומלבד זאת, אם הצעירים חוטאים, הנה גם הזקנים אשמים בזה מצדם. אמרי אינשי: לא צריך למתוח את המיתרים יותר מדאי, שלא יתפקעו. ואשר על כן הוא, ר' יוסף, אומר תמיד: אלמלא היו אוסרים את תספורת הזקן, מה שמוּתר על פי דין, לא היו הצעירים מגלחים ולא היו עוברים על איסוּר מדאורייתא. ועל דרך זו יש גם לפרש את הפסוקים הקשים בישעיה. שם: צו לצו, קו לקו, זעיר שם, זעיר שם… ועוד פעם: והיה לכם דבר ה' צו לצו, קו לקו… פשוט! על ידי הגזירות לגזירות המיותרות – צו לצו, קו לקו – היה להם גם דבר ה' – איסור דאורייתא – צו לצו, קו לקו, ואינם רוצים לשמוע!..

רגע שומע ומקשיב היהודי ממזרח־פרוּסיה לדבריו ה“ליבראליים” של היהודי ממערב־רוסיה, – ר' יוסף – הדברים הנסמכים על הכתוב ב“תורה”; אבל מיד אינו רוצה לשמוע. ולא עוד, אלא שהוא מעֵז פנים ומודיע, שגם בו, בר' יוסף, הוא רואה כוח נסתר… היינו: את השטן המשחית בדמות בעל־תורה ושומר־מצוה!… והוא, אדון קויפמאן, לא חידושי תורה בא להשמיע, – בזה אין כוחו גדול – כי אם להגיד דברו על הפּרספקטיבוֹת המסחריות של החלוקה והישוב. בעצמו בא הנה לשם מטרות מסחריות גדולות, ואם “ספעקולאציאן” אחת שלו לא עלתה לו הפעם – הלא כזאת וכזאת תאכל חרב המסחר. הוא, אף על פי כן, בוטח, כי אלוהים לא יעזוב אותו; הוא אינו נופל ברוחו ואינו סר מדרכו… ויען מה? יען אשר אינו יהודי רוסי כופר!.. יען אשר יש לו “אידעע”! כי הכל היא ה“אידעע”! –

ואדון קויפמאן עוזב את שדה־המסחר ועובר למקצוע אחר, למקצוע ה“פאליטיק”, שגם בה אפשר לדון לא ברוח “חכמי ליזשאנקע”, כי אם לגלות את הכוחות הנסתרים הפועלים בה. מלחמה כי תקרה בין שני עמים, ריב כי יהיה בין שני מלכים – מה כל זה אם לא שתי “אידעען”, הנלחמות ביניהן? לכל “נאציאן” יש ה“אידעע” שלה, שבלעדיה לא תתקיים אפילו שעה אחת – – –

– מילא… ידוע מ“מורה נבוכי הזמן”… רעיון… שר־האומה… – מתרגז ר' יוסף ואינו יכול לבלוע את העקיצה של “חכמי ליזשאנקע”, שה“דייטש” הטיפש חטף פעם ממנו גופו ומשתמש בה כנגדו…

ברם, אדון קויפמאן אינו יורד מן ה“פאָזיציאן” שלו ומתחיל להסביר “קאָנקרעט”, מה היו ה“אידעען”, רצונו לאמור, מה היתה מלחמת ה“אידעען” שבין אשכנז וצרפת בשנת השבעים. או אפילו בין צרפת ורוסיה בשנת השתים־עשרה. אל תשתוממו! גם לפוֹניה־חזיר יש “אידעע”!..

– בין כה וכה, פטור־נוּ, – נכנס גם חיים הסתּת, שביום שאחיו ר' יוסף אינו חולה הרי גם הוא אוהב להישאר קצת אחר תפילת ערבית ב“הקדש” (כך הוא קורא לבית־הכנסת־האורחים!) לשוחח במילי דעלמא – בין כה וכה, דייטשלאנד ורוסלאנד – יכאבו להן ראשיהן בגלל עסקיהן! אבל לאמור, לאמור – הוא משתדל להחזיר את השיחה לענינה – לאמור, שהכל כשר וישר בירושלים – גם כן אי־אפשר. כך נדמה לו. או שמא טועה הוא? לא, אי־אפשר לאמור, שהכל מתוקן כאן. למה הקנאות? למה הנטירה והנקמה? הגבאי שלנו מקנא קנאת ה' צבאות – למה הוא מתכּוון: להגדה או ללביבות? אבל, מילא, גולדמאן היה מחותנו לפנים, ויאמרו: טינא בלבו של חיים עליו ולכן לא ידבר בו כלל. אבל הלא יש עוד גבאים ל“הקדש” זה, וכמה שיטענו על רוב ההוצאות – שמא יודעים אתם מה הן? הנה ידוע מכל מקום, שמאספים הם יותר מזה. הן אלפי אלפים מכתבים נשלחים בבקשה לעזור לבית־הכנסת־האורחים היחיד, שבו ימצאו מקום ולינה אחינו העניים (ובעלי בתי ההקדש האחרים שב“משכנות־יעקב” ו“זכרון־ישראל” טוענים, שרק אצלם הבית היחידי! פטור־נוּ!). בקיצור, קורעים מעל החיים ומעל המתים. ולבסוף, יש לול אחד, – ובינינו לבין עצמנו – גם על הלול הזה שומרים, שלא יהיה בו איש. כמעט תמיד הוא פנוי. אין מקבלים אורח בלי בישליק, ורק כיוצא מן הכלל, כשהאורח מביא אתו כתבי המלצה ממי שאין להמרות את פיו – כגון, כגון… פטור־נוּ! האם לא כן ידבר? הוא, חיים, איש פשוט, אינו יודע חכמות רבות, אבל ענו בפניו, אם לא כן הוא? תמיד עונים: אין מקום, אין מקום. עכשיו מדברים, שירחיבו… אבל אם ירחיבו כאן, יקצרו במקום אחר… אם יוּנח לזה, יוּרע לשני… משל לאותו נער, שהוציא את הזגוגית מחלון זה ושמה בשני, כדי שלא תפרח הצפור מן הבית… שוטה! הלא תפרח מן החלון ההוא… פטור־נוּ, תמיד אין מקום, תמיד גערות, חרפות, זלזולים, פגעים – והיושר נעדר, היושר נעדר. כך הוא המעשה. ואתם אומרים…

*

חיים הסתּת שמח על “חַצקיל” ועל שיבתו בכל פשטות נפשו הטובה. הקרוב האמיתי להשָב היה ר' יוסף, ואף הוא שמח באמת על מעשי הרופא־חולים ומתיר־אסורים, שנראו בעליל בבן אחות אשתו המנוחה, אבל הוא הראה איזו עצבות בשמחתו: הוא היה מביט על יחזקאל כמו מרחוק והיה נמנע מנגוע בדיבורו אתו על העיקר, על האימה, על שהותו של זה חצי שנה בבית־מרפא לפגוּמי־שכל; הוא התחיל לעשות אתו קפנדריה לדבריו ולהשתמש ברמזים, ש“שומר נפשו ירחק מהאֶפֶקט וגם הפילוסופיה מזהירה על זה”… לא כן חיים, ששמחתו, כלשונו, היתה גלויה. אז, פטוּר־נוּ, הצטער מאד, מאד… לנגד עיניו קם אדם ומתבלבל פתאום!.. ובכל ששת החדשים האלה – לא ישובו לעולם! – שאל הוא עליו לא פעם את פי אסתר… יכול הוא, “חצקיל”, לשאלה, אם נכונה בפיו, בפי חיים… אבל לבקרהו – בבית־המשוגעים! – לא איסתייעא מלתא. בין כה וכה, פטור־נוּ, לא נזכיר את זה… לא היה לו פנאי… כי רק בעת האחרונה הוא הולך בטל… בטל הוא הולך ומתפרנס בעשרת הפרנקים, שחנוך בנו – יחַיהו השם! – שולח לו מן הטחנה מדי חודש בחדשו… בוודאי! וכי חצקיל לא ידע זאת? פטור־נו, גם בזה אנו רואים עין בעין, כי הקדוש־ברוך־הוא מקדים רפואה למכה… אילו היה חנוך בעל־משפחה, לא היה יכול לתמוך בו, באביו… זאת אומרת, חס וחלילה, אין הוא, חיים, שמח על שבנו נתגרש מאשתו… הלואי היה בעל אשה ובנים ככל האדם… ואולם כך הוא המעשה: הקדוש־ברוך־הוא מוחץ ביד אחת ומרפא בשניה… עכשיו, שמשפחה אין לבנו הגרוּש, וגם הילד נמצא אצל האם, אצל הֶניה, בבית גולדמאן, וחנוך ערירי הוא שם – עכשיו יכול הוא לדאוג גם לו, לחיים אביו, שמעת שנפסקה עבודת הסיתות אצל בית־החולים החדש, הרי הוא איש מיותר…

“האיש המיותר” לא נשתנה אף במעט במשך חצי השנה, שלא ראה אותו יחזקאל חפץ – במשך חצי השנה הזה, שבו, לפי דבריו, נעשה והיה ל“איש מיותר”. רק הקמטים שבלחייו נתרבו על אלה שבמצחו; אך הזקן הקצר – זקן קצר ליהודי בן חמשים ומעלה! – נשאר חולין גמור, כמקודם: גוש אחד אפור־מתלבן של שערות דבוקות ומפותלות זו בזו, שבקצותן הן עוד מצהיבות פורתא, כאילו עלולות הן לחדש נעוריהן ולשוב לימי העלומים, ימים שבעלן התרוצץ והסתובב על גבולי פולין הרוסית להבריח מכס… בכלל, היה זה יהודי רחב־כתפים ובעל קומה לא למטה ממוצעת, שעוד הביעה והפיקה כוח־גברא. הקול צרוד קצת, שוקט, של בעל מרה לבנה ושמח בחלקו. הדיו הכחולה המעטה שבגולות העינים הקטנות והמסוכסכות היתה מטושטשת והבבות הגסות והמאובקות האפילו על דבר־מה קבור מתחת לאבק או על דבר שעוד לא בא לידי גילוי. כובעו הישן וההדוק כראוי לראשו היה, כמלפנים וכיתר הבגדים, מכוסה באבק ובשחק־אבנים, מה שהשכיח במקצת מפניו את הפרצופיות היהודית, המזכירה אסימונים קלושים, וקירב את תארו לזכר עפר הארץ, לשארית אדמה…

ברם, לא סתת היה חיים מעודו. בימי שחרותו נתפס למלכות בעיר קטנה בפלך סובאלק, העומדת על הגבול, וכמעט שהיה בכל רע, אלמלא הצליח לברוח משם חוצה־לארץ, לפרוסיה, ומשם לאוסטריה, ומשם לרומיניה; מכאן עלה עם חבורת יהודים רומינים לארץ־ישראל. ורק בירושלים, שאליה בא אחרי שנחרבה “יזרעאל”, נתן את לבו ללמוד מלאכה זו, מלאכת הסתּתוּת, שאינה נפוצה ביותר בין היהודים האשכנזים, ולה – כחנוך בנו לטחנתו – נשאר נאמן עד היום הזה…

לא, לו, לחיים הסתת, אין מה להתאונן על רוע־מזלו. הוא, אמנם, כמעט ששכח את דבר הינצלו אז מ“קאטוֹרגה” – אבל כשהוא זוכר, אז הוא רק מברך וחוזר ומברך “גומל”. והוא יתאונן?! מי יתן והיתה רק עבודה ועם זה מעט כוח במתנים, שלא תקפוץ עליו, חס ושלום, הזקנה כל־כך מהר – לבל יצטרך לעולם למתנת יד בנו – כי אז… פיוּ!… חנוֹך, אמנם, אדם טוב הוא, ברוך השם, לא למדן גדול, אבל טוב, ולא יעזבהו… כמותו, כחנוך, ירבו – ואין מה להתאונן… אבל רחמנות עליו… ולא מן הראוי לעשקו… כמה הוא משׂתכר שם בטחנתו? ובין ערביים! יהודי אחד בין עשרות כפרי ערביים מסביב.

הנה רואה הוא, חצקיל, למי לא טוב? לאחיו, ליוסף! לזה אין כל מזל בארץ־ישראל! הוא בא הנה לפני שנים אחדות – חס ושלום, הוא, חיים, אינו אשם בביאתו! הוא לא יעץ לו שיבוא, ואף יוסף ודאי לא סמך על זה שיש לו אח בארץ־ישראל כמוהו, כחיים… מה יש לדבר: יוסף אינו דומה לו, לחיים, האדם הקטן, הוא לא בא הנה כמוהו רק לעמול לפיו. הוא, יוסף, בא הנה, רשאים לאמור, בכונות אחרות לגמרי. הוא, יוסף, חשב, כי פה הוא המקום הראוי וההגון לו, להרביץ בו תורה וחכמה. וגם הוא, חיים, כששמע שאחיו הבכור בא, היה בטוח, כי פרנסתו פה תהיה ברווח ועל פני כל העם יכָּבד. פטור־נוּ! הן לו, לחצקיל, אינו צריך לספר, מי הוא דודו!… הוא מופלג בתורה וירא־שמים אמיתי, לא – אל ייסר אלוהים את חיים על ביטוי־שפתיו – לא מהסוג הירושלמי… כאן, כפי ששמע אומרים, דוקא אין למדנים גדולים… וגם היראה – למה לא נאמר את האמת? – היא רק כלפי חוץ… בעד איזו טובת הנאה, בעד הפרנסה נכון הירושלמי למכור הכל… ויוסף הוא כמעט מוסמך, ויחד עם זה מה גדול הוא בדקדוקים, בהיסטוריות… הן עד ימי המבוכה ברוסיה – לא ישובו אותם הימים! – התפרנס בכבוד מהוראות־שעה, והיה לו, כפי שסיפר אחיו, שֵם ומהלכים בבתי עשירי העיר, יהודים וגם נוצרים. המורה חפץ!… שם ידעו הבריות, מי הוא המורה יוסף חפץ – פטור־נוּ… אבל אחר־כך נהפך הגלגל… בפוֹגרוֹם, אמנם, לא ניזק – אבל מלתא זוטרתא – העיר חרבה… וחשב, שבארץ־ישראל יש שֶבֶר…

– מה? שֶבֶר?

ֻ– כן, כמו שכתוב בחומש אצל יעקב ויוסף… “וירא יעקב” – הלא כך כתוב? גם הוא, חיים, היה בטוח, כי פה יכירנו מקומו: הן פה יש אסכולות השייכות ליהודים לגמרי – ומי יורה בהן, אם לא הוא?… הוא, אחיו, הלא ידען עברי אמיתי הוא!.. פה ודאי יקבלוהו בזרועות פתוחות… אבל – כשאין מזל… איש אינו נפנה אליו… ולאידך גיסא: בשביל החפשים, בני הדור החדש – הוא בן הדור הישן יותר מדאי… מה שהוא יודע פי אלף מהם? אך הנה הוא בעל זקן שלם – היש חסרון גדול מזה? ואם כי הפיאות פיאות גזוזות, אבל מכל מקום פיאות… מה ששייך לבתי־האולפנא הישנים – גם כן איננו מתאים… ואולי מתאים הוא – אבל מי יחפוץ לדעת אותו?.. כאן הרי הכל פניות… ויחוסי אבות והסכמות אין לו, לאחיו הבכור… חכמת ותורת המסכן בזויה – הלא כך נאמר? בשנים הראשונות לשבתו בירושלים ביקש שיעורים פרטיים לגמרא ולדקדוק – וגם עכשיו יש לו עוד איזה שריד… אבל עכשיו כבר אינו יכול ללכת לבקש ולא ללכת להורות, כי חולה הוא ברגליו… אור עיניו הוטב, ראיתו הוטבה… עיניו, שסבל מהן בשנה הראשונה, נרפאו, ברוך השם, אבל רגליו… רימַטיזין יש לו, ליוסף, לא עלינו…

בין כה וכה – פטור־נוּ. הוא אומר: לא עלינו. באמת, הרי גם הוא, חיים, לא בלי ריטמיזין, לא בלי מיחוש. דקירות יש לו, ברוך השם, בצדו השמאלי, עוד מימים קדמונים, מימי עסקו בהברחה, אלא שלמיחוש שלו יש טעם מיוחד וישן נושן הוא. מלבד מה שהיה מתקרר אז לילה־לילה מתוך העבודה שעבד אז באותן העיירות שעל הגבול, הנה גם מעשה אחד מיוחד יש בדבר. מעשה ונפלה דליקה בבית־המדרש הגדול שבאותה עיירה. אגודת מכבי אש כמעט שלא היתה שם, עיירה קטנטנה, וגם אלה שנים־שלושה המכבּים המתנדבים, שהיו שם על אחריותם, נתאחרו הפעם. נוּ, הוא, חיים, מובן, שהיה אז “בֶּריה” יותר גדול מאשר כיום. באו, העירוהו משנתו – ויקם וירץ. אבל כבר היה מאוחר. ובבואו למקום התבערה, ובראותו, שהאש אחזה בארון־הקודש, עמד וקפץ פנימה להציל את ספרי הטהרה (בלשונו ממש של הדובר: " די רייניגקייטן"). אמת, את הספרים לא הציל, כי כבר היה, כאמור, לאחר זמן, אבל גם הנסיון בלבד עלה לו בהרבה. הוא, צריך להבין, נתעייף מאד, ומכוסה־פיח וטבול־זיעה מכף רגלו ועד ראשו חזר לדירתו. מיד נמלך ורחץ את בשרו במים קרים – וצבה כל גופו. פטור, זה עבר אחרי מחלה של שבועות אחדים, כוחו אז לא היה ככוחו עתה, – אף כי גם עתה עוד ברוך השם! – אבל הדקירות אינן עוברות לגמרי מאז. מפקידה לפקידה יתעוררו הדקירות, יחלפו לפרקים ויחזרו, ילכו וישובו. אבל זה לא כלום. ואולם מהיכן לאחיו הרימטיזין? מאיזו סיבה? – זוהי השאלה. הוא שומר את נפשו תמיד. דואג תמיד לבריאותו וזהיר שלא להצטנן. או שמא מרגזנותו? אומרים, שהרגזנות מביאה אתה כל צרה – ויוסף רגזן גדול הוא. ואם תמצא לאמור: אין פלא. יש לו על מה להתרגז. אחר במקומו הן היה נעשה, רשאים לאמור, לפרופיסור – והוא מחוסר לחם, לא עלינו… וגם בבנים אין לו מזל… אשה כשרה ויקרה היתה לו, אחות־אמו של חצקיל – והקדימה למות והשאירה לו בן אחד ושתי בנות… מילא, הבן – עוד אפשר לסבול… בקיוב הוא גר עד היום ואינו עני… (אף כי לזה יש צרה מיוחדת: ארבע בנות קטנות יש לו לאותו הבן, ואף לא בן זכר אחד, ובשביל כך רוצה יוסף אביו להביאהו הנה: אולי תעמוד לו זכות ארץ־ישראל להוליד בנים זכרים!.. יוסף מאמין בזה ויש לו על זה גם ראיות נאמנות מן החקירה!..) ואולם שתי הבנות – את אלו הן הוא, חצקיל, יודע… אסתר היתה תופרת כל ימיה, ועכשיו היא אחות רחמניה שם בבית־המ… המשוגעים… אבל, כמדומה, שאין לה נחת יתירה מזה… ואינה שבעת רצון ביותר… הא? מה דעתו של חצקיל? היום, למשל, אמרה, שהיא כבר רוצה לעזוב את המקום… היא רבה שם עם הכל… הפכפכנית!.. חמישה חדשים שירתה – וכבר נמאס עליה… ומרים – זו, אמנם, יותר בריאה, נערה יפה, רשאים לאמור, אבל שידוך הגון לא יזדמן גם לה. ומה שרע מזה: היא כלל איננה עומדת בשידוכים… היא בבית, מבשלת ועושה הכל, – חצקיל הן יודע – אבל גם היא אינה מרוצה, בכלל… ככל בתולותינו בזמן הזה… היא רוצה לנסוע לאמריקה… כשהשַמש שלנו יסע, היא רוצה להילוות אליו… אבל הכסף לנסיעה מאין ימצא? היא, אמנם, חשבה גם לנסוע למושבה, אבל יוסף אינו נותן לה… הכל, הכל, – רק לא זה!.. בינתים היא מבלה כל ימיה במלון “הראל”, זה שעל יד בית גולדמאן… (האמת הוא הדבר, שגולדמאן רוצה לקחת אותו, את חצקיל, לעבוד אצלו בתור כתבן?..) מרים – אצל חברתה בת בעל המלון היא מבלה את הימים, ועם חברתה זו היא אומרת ללמוד אנגלית מפי חמילין. ובלחישה: שלא מדעת האב… חמילין יודע אנגלית – אה, הוא יודע לשונות הרבה!.. חמילין זה… לפנים גם הוא למד זמן־מה אצל יוסף… ועכשיו…

*

העששית הקטנה דולקת, והשיחה הכללית בחדר־התפילה של בית־הכנסת־האורחים נמשכת על עניני המקום, על ה“משברים” במוסדות־החסד, על הגבאים ועל השטרות ועל הסרסורים, על יציאת התושבים מן העיר, “שאין גדולינו שמים לה לב ואינם מבקשים תחבולות לעצור בעדה”, על המחלות, “שבשום מקום בעולם אינן תופסות מקום כל־כך רחב; ממש אין בית ואין יום שאין בו חולה”… על דא ועל הא… אדון קויפמאן מתחיל, לבסוף, לשפוך אש וגפרית על מעשי המיסיוֹן, " שרק בהתרשלותנו הם מתגברים, רק בהתרשלותנו עושה השטן חיל"… ויחזקאל חפץ יושב או שוכב כאן על הספסל, שומע, נכנס לעולמם הרחוק של המשוחחים – ומתענג על זה עונג גדול. כפי הנראה, יש עוד דברים בעולם – חוץ מזה, שממלא וסובב את עולמו הוא מיום שיצא מאותו הבית, חוץ מחוג יחוסיו הוא, חוץ משאלות הארוטיקה החולנית וההתמוטטות הדתית. הנה יושבים אנשים ומשוחחים – ועל דעת איש מהם גם לא יעלה להזכיר בשיחה את מצוקות החולשה המינית והקנאה המינית, את מצוקות התרופפות העמודים של הטוב והרע, מצוקות אשר בשביל סוּבּיֶקטים כמוהו הרי הן הכל. ולא עוד, אלא שאילו היה הוא מתעורר ומספר להם מצדו את התוסס ומחלחל בתוכו, לא היו הם אפילו מעקמים את חטמיהם ואפילו לא קוראים בביטול של תועבה: “אֶרוֹטוֹמַניה” או “כפירה” – הם, פשוט, לא היו מבינים מה שהוא מדבר; ואילו היה חוזר על דבר אחת ושתים – ודאי שהיו נועצים עליו עוד בלילה הזה להחזירהו לבית־המרפא.

הוי, הוי, התאפק, התחזק, יחזקאל! היה כמוהם בעיניך, יחזקאל חפץ! חולשתך המינית – היֵה זקן בעיניך והתפשר! התפשר, יחזקאל הזקן! הלא רחבים הם החיים גם מבלעדי זאת, והלא גם חיי הזקן חיים הם! ואם אינך יכול, אם אינך יכול להתפשר – סור לקרן־זוית ושלח לשון לעצמך. יהא כך, יהא כדבריך, יהא שאתה בשביל עצמך תצדק בכל; אתה בשביל עצמך יש לך אולי רשות לבטל הכל, כל הענינים, לך בשביל עצמך, גם לא נחוץ לבקש רשות, שום רשות…מי אדון לך? אבל דום – אין מציל לך. שכח – וחַיֵה כאשר אתה יכול. הן כל זה היה עובר, והן יעברו, יעברו חייך גם בלי זה. הדממה, הדממה מחכה לך. חיה לפי שעה ברגשותיך האחרים. חיה, כאשר יהיה הזבוב הממועך וקצוץ־הכנפים וכאשר יחיה הכלב המצורע והסומא. אין לשנות, היכּנע הכנעה אחרונה. הכל מעבר מזה ואתה מעבר הזה. התבטל כאשר יאתה לך – ודום! דומי, נפשו של יחזקאל חפץ! אל תדברי על החיים דבר למטוב ועד רע. אל תדברי על דבר, שאַת מחוצה לו, שעיקרו חסר לך. מה אַת יודעת על החיים – וכולך פרפורי מוות? הבליגה, חפץ! סור לקרן־זוית – והבליגה! הסתתר בקרן־זויתך והיאנק דום! אל תדבר, איפוא, דבר אליהם, יחזקאל חפץ! ואז… אז – טוב. אז תישאר פה, ביניהם. מאשפתות חסרונותיך וקלקוליך, אשר עליהן תשב ותייבב בלבך כל הימים, הן לא יגרשך איש, לא יגרשך דבר – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

הוא נטל את חבילת מכנסיו ומעילו, ששימשה לו למראשותיו, והעבירה אל הקצה השני של הספסל. העששית כבר היתה כבויה ובחדר אין איש. אז התהפך כולו על צדו השני ומחשבותיו קיבלו מהלך אחר לגמרי. הספסל הקשה היה צר מאד, לא רחב מרוחב גופו הכחוש, ואי־אפשר היה לגוף זה להתהפך על הספסל מצד אל צד ברוָחה מבלי נפול ארצה. חפץ חייך על המצאתו: לאחר שהצד האחד, הימני או השמאלי, היה סופג כאב מלחץ הספסל הקשה, היה הוא קם לגמרי, מעביר גם את מראשותיו לעבר השני ושוכב, באופן שהצד התחלף והחליף כוח. ככה יתהפך יחזקאל חפץ כל הלילה – ומראשותיו אתו – מקצה אל קצה.

כן, הוא יקבל את הצעת גולדמאן. הוא יעבוד אצל זה, ב“משרד” שלו. אין דבר; הכל אחת. הוא יעבוד שם, ישאר ללון פה – ואת משכורתו יתן לדודו. כן, הרי יודע הוא, שאין הוא עושה זאת, שאין הוא מקבל את המשרה של גולדמאן אלא בשביל ר' יוסף – לחלצהו לשעה מן המיצר. הוא, יחזקאל, איש טוב, כן, טוב – מה יש להסתתר בזה? אדרבא, הוא איש טוב – וזה נעים. אין הוא איש הרמוני, – ההרמוניה מאין תימצא? – אבל איש טוב הנהו. ולא שהוא מחזיק ב“דת־הטוב” – לא. בכלל לא דת… זהו ענין פרטי… ואמנם, אם דת, אז יש מקום לבעל־דין לחלוֹק… אז יש מקום לאמור: איזו דת היא זו? הדת צריכה לרבים, ואתה, יחזקאל חפץ בעצמך, אלמלא היית כך וכך, לא היית גם אתה כך, לא היית גם אתה בעל דת כזו, ואיך יכולים לקבל דת זו כל הבריות, שאינם כך וכך? ברם, אם לא דת, אם ענין פרטי – אז הס כל קטיגור… כן, באמת, כן! הוא הנהו כך, מפני שהנהו כזה וכזה… ואילו היה אחר, כי אז לא היה כזה… אבל עכשיו, שהוא כזה, – הרי הוא מחזיק בכל עוז בדרכו, דרך־הטוב, ברוחו, רוח־האופל, במנהגו, מנהג איש מדוכדך… יהא בלי הרמוניה!.. הוא ינעים זמירות לדכדוכו, למומו, לאסונו… ואף לוּ גם בלי זמירות – למה הזמירות? הזמירות מערערות שוב את הבנין! – לו גם בקבלה אילמת של דכדוכו, מומו ואסונו… הטוב – מי יודע, אם יש ערך לטובו?.. העיקר גם בו הרי לא־הטוב… ובכל זאת – ולא קשיא. באמת, אין לירוא גם מפני הקושיות. אבל כאן גם לא קשיא. יהא לא אחדות, תהא שניוּת. תהא על יד אסונו מקצת אהבה פשוטה אל חיי אחרים, מעין אותה שהיתה אצל נשים רחמניות יהודיות זקנות בעיירותינו הקטנות לפני דור אחד. כאן, כמובן, נכפלה, נשלשה, נתעבתה “האהבה הזאת אל החיים”, אל זעזועי בני־האדם הקרובים, אל נפתוליהם, עניניהם, אל כל המוּחש והמוּשג. כי הן הוא אינו דואג לעולם, לאנושיות, לאומה – הוא חושב רק על אנשי הבית, אשר ביניהם הוא גר במקרה. ולא “טובות” הוא עושה להם, – ידו לרוב קצרה מעשות טובות! – כי אם מלא הוא אותן, מלא כולו וחי בזה בכל תמצית עורקיו. ממשי הוא – ורק את הממשיות הוא מוקיר, לא את ה“יחוסים” בעלמא, אלא שביחוסיו להבאים עמו בימים האלה באיזה מגע ומשא שהוא, גם ביחוסים האילמים, יש ממשיוּת. העקא שבכל זה – כי בכל זה יש גם עקא! כל זה הרי אינו חלק כל־כך! – הוא, כי אין כל זה נעשה מצדו באיזו נעימות ובאיזו קלות, כמו שמצינו אצל אותן נשים זקנות. הוא אינו אשם בזה – אשם החֶסר שבו – ואף מאי נפקא מינה, אם אשם הוא או לא – מי השופט? לא, הוא אינו אשם, כי מה יעשה, אם אינו קל ואם אינו נעים ואם יש בו חסר ואם אינו בונה?.. יהא הכל בלי כל בנין… למה הבנין? הבנין מאין ימצא? – – – – – – –– – – – – –– – – – – – – – – – – –

….הבנין מאין ימָצא? ההרמוניה מאין תימצא? האסתטיקה מאין תימצא?

וכאמור – למה האֶסתטיקה? מה האֶסתטיקן יודע להגיד על אודות החיים? הוא יודע לקרוא שמות לאבנים טובות ומרגליות, שהוא תולה בצואר־השיש של אשתו האהובה – כן, זה הוא יודע!.. אבל לאידך גיסא, במה מקורו יותר ברוך? במה חשובים הרצון והרגשות של טיפש זה לתפור לעצמו או לשוכבת־חיקו תלבושת יפה אצל החייט היותר משובח, מהרצון והרגשות והדאגה שלו, איש־הכיעור, לדודו העני, שלא ילון בחוץ? האם לא כל הרצונות והרגשות של האנוש יש להם זכות־הקיום? ובמה מחוכם הוא הדוֹגמאַטיזמוס של האֶסתטיקנים מהדוֹגמאטיזמוס של המוסריים? האם לא כל מה שנובע מתוך צרכי האדם הפנימיים – ערכו שוה? מגוחכה וכוזבת וחסרת־יסוד תורת המוסר? אבל האם המוסר נעשה לאינסטינקט, אם המוסר נעשה לחלבו ודמו של האנוש המדוכדך? הוי, הוי, אל יתהללו כהני היופי ביפים ואל יתהללו גיבורי ההרמוניה בשלמותם ואל יתהללו חסידי המוסר במוסריותם, כי אם בזאת יתהלל המתהלל – לפני עצמו, ואם הדבר גורם לו עונג – בזאת יתהלל המתהלל: חפשי אני במילוי תשוקת האינסטינקטים שלי… ואני… אצלי… – יהא מפני שבעל־מום אני, שאלת המקור אינה מן הנדון – הרי גם תביעת מוסר הלב אינסטינקט היא… ואם תביעה זו, בהתנגשה אצלי בתשוקה אינסטינקטיבית אחרת, רפויה ממנה, מנצחת אותה – יהא כך! יהא מוסר! יהא טוב! יהא הכל, לדידי… “האינסטינקטים המנצחים אינם נדונים”– – –

בתורתו עכשיו כתוב: טוב מאד – אלה החיים, החיים הם טוב, הטוב היחידי. אין טוב בלעדיהם. כדי שיהיו טובים ביחוד, טובים מאד, נחוץ שהאנשים הקרובים יחיו, יהיו בריאים, שבעים, מרוצים, מאושרים; שכל החושים יפעלו, יהנו, יתענגו; שנהר אהבה בריאה, עדינה, גופנית־נפשית, יושיבך על שפתו; שילדים בריאים ועליזים יתעלסו בגנך, שיהיה תוכן, “תוכן־החיים המצוי”, שבלעדיו אין תוכן… אבל גם אם אין סיבה לשמוח, כי אם רק לבכות, אם מום נתנו בך החיים ושִלְיָתָם נהפכה לך על פניך, אם אוצרות־החיים חתומים לפניך, ואז רע, רע, רע, ואין לך מנחם – הנה גם אז החיים, חייך, טובים. בחיקם תשכב גם אז, ודבר אין לך חוץ מהם, ואתה דע להוקירם, לברכם ולאהבם – – – כלומר,לא “דע!”. איני מורה; אבל אני – אני יודע להודות גם על המעט שניתן לי, ובזה אשרי…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

עם אשמורה שלישית הוסיף ביתר בירור:

…הענין הוא בבית־החיים, ולא מעבר לבית הזה. וגם ברגע אמרנו: התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין, הנה המטרה היא, בכל אופן, לא הלאה מהטרקלין. זאת אומרת, סוף־סוף, בבית. איש־איש רשאי לאמור: הבית אינו מוצא חן בעיני, ואפילו מפני זה שהוא גבוה ואני נמוך… אבל יכָּסל, אם יתעקש לטעון: הגידו לי, למה כל הבית הזה, כי אם לא אדע למה, אין הוא מוצא חן בעיני!

החיים טובים לא רק מפני שאפשר למלאותם במעשים טובים, לא רק מפני שיש בהם אהבה, אושר, אידיאלים וכו' וכו', בקצרה, לא רק מפני תוכן זה או אחר שבהם ומילויו, כי אם טובים הם כשהם לעצמם. אמנם, יש שהמכאובים משחירים את פניהם עד לבלתי ראותם כמעט, ואז אומרים: “לא כדאי!” אבל גם אמירה זו – חיים היא; ורק מן השפה ולחוץ יאמר האדם “לא כדאי”… באמת, הכל חיים והכל כדאי… ומי שמבין, שהכל כדאי – הכל, גם כשאין כל תוכן – הוא ידע באמת להוקיר כל גילוי־החיים, לעשות “תוכן” מהכל, לברך על כל בת־צחוק מזהירה לפניו, על כל דשא ועל כל אבן, על הטובה ועל הרעה, אם כי רעה היא ומכאיבה, מאחר שגם היא חיים – – –

– תיאוריה?

– כן, תיאוריה, לוּ אמרתיה לאחרים, – ענה הוא לעצמו – לוּ השמעתיה לאחרים, כי אז היה זה מצלצל כתיאוריה גרידא… ורשות בידם להאמין בה או שלא להאמין, לקבלה או שלא לקבל. אבל מי שבא להכרה זו על ידי נסיון, מי שלמד זה בבית שבקצה־העיר – בשבילו הרי זה חיים ולא תיאוריה.

– – – – – – – – – – – – – – – – – –

בחלונות שלרשות הרבים האיר הבוקר.

פרק ד    🔗

בית־גולדמאן, שבאחד מחדריו הצדדיים התחיל יחזקאל חפץ לעבוד יום־יום לטובת עסקי בעל־הבית (בפרט בשביל העסק החדש של בית־ספר אוֹרתּוֹדוֹכּסי־מודרני), היה שונה הרבה מביתו של הדוד ר' יוסף חפץ. הבית הזה לא ידע חֶסֶר של חמישה נַפּוֹליוֹנים לשלם שכר־דירה לשנה ושל חצי נַפּוֹליוֹן לשלם לאופה: הוא היה מלא כל טוב – ממה שאפשר להשיג בעיר אַסיית קטנה כירושלים. כי מכתבי השנוֹררוּת, שיצאו ממוסדותיו של בעל־הבית הזה, לא הסתפקו רק בתחנונים ובשפיכת דמעות ירושלמיות, אלא השתמשו גם ב“ארגוּמנטים כלכליים”, ולא לשוא ולא לחינם ביארו והוכיחו, עד כמה המוסדות הנקובים מועילים להתפתחות הישוב הישן והחדש ועד כמה הם “מקור מחיה וברכה בכל ענפי הפרנסה”… ואף הֶניה הגרוּשה, בתו של ר' יעקב, מי שהיתה רק לפני איזו שנות־מספר אשה כפרית נבערה ואשתו של חנוך כבד־פה, למדה היטב לשחר לעתים קרובות את מחלקת הבּאַנק הגרמני שבעיר. שם היתה ניצבת בלב דופק ובעונג לא יתואר חצאי־שעה אצל האשנבים של רואה־החשבון ושל הגזבר, פנקסה בידה, פניה המזיעים כאילו הם מדוֹנג אדום, ומכניסה יותר משמוציאה. גם אמו של גולדמאן, שבאה מרומיניה לבנה בירושלים, “לבלות אצלו את שנותיה האחרונות” (פיה היה נכשל וקולה נמך בהביעה את המבטא הזה: הן היא רק פה התכוננה להתחיל את חייה ולא האמינה בשום אופן ב“שנים אחרונות”), אם כי מחשש עין־הרע כיסתה והסתירה ככל האפשר על סכומי הכסף שבצרורותיה, הנה רז זה היה גלוי לכל, ובפרט לסוחרים בשטרותיהם של מוסדות־גולדמאן, כי לא באה בידים ריקות. ומזו, מאשה נפלאה ומלאה זו, אמנם למדה הניה את התּיזה והאַנטיתּיזה הגדולה, שנעשתה, סוף־סוף, שגורה על פיה: " דאס איז פראקטיש – דאס איז ניט פראקטיש!".. בכלל, היו שתי הנשים הללו, אם־האב ובת־הבן, שכספי שתיהן סחרו בשטרות של מוסדות בטוחים וסייעו במפעלי הבן והאב, דומות הרבה זו לזו, ואם היה איזה הבדל ביניהן, לא היה אלא כעין אותו ההבדל שבין מטפחת־כּוּתנה אדומה, רומינית, לא־ישנה, ובין מטפחת מאותו המין, שמתחילה כבר להינקב זעיר פה זעיר שם ולבלות מיוֹשן. גם הזקנה, על פי סימנים רבים, היתה יפה בצעירותה, “דם וחלב”, והשראה ביתית, מַחסית, אִשית (לא נקבית בלבד) חסרה גם להנכדה, שגופה היה דומה יותר, ביחוד בקצת ריחוּק־מה ממנה, לגוף אשה ספרדית מאשר לאשכנזית (שניאורסון היה אומר עליה, על הניה זו: “היא טיפוס!.. כלומר: בטיפוס של אשה כזו אין הבעל בטוח לעולם, שהיא לא תזנה מאחריו בכל מקרה ראשון, אבל יחד עם זה, שד משחת, היא מושכת כמו בחבלים!”…).

גולדמאן בעצמו, ר' יעקב גולדמאן (“לא עסקן, כי אם עוסק בצרכי ציבור, אבל מהטיפוס החדש” – לפי הגדרתו של אותו שניאורסון), היה בעל זקנקן־פשתן, הדומה למסוּפר במספרים, ופיקה בגרגרת, כעין הלימוֹן שנחרך, יהודי רומיני פזיז ונרגן מעודו ועד עצם היום הזה. בעודנו במושב “יזרעאל” היה מרגלא בפומיה:

– הכל מתאוננים,אבל אני איני מתאונן. אם הכל עניים, הרי גם אני עני. ואם הכל עשירים, הרי גם אני עשיר. כסף אין לי, אבל למי מאיכרי ארץ־ישראל יש? בית, נטיעות וכל הני מילי מעליותא – אם נחשוב זה לעשירות, הרי גם לי יש. אלא מאי? את הבית והנטיעות אי־אפשר לאכול? זה אינו מזומן? וחזר הדין. אם הכל עניים, הרי גם אני עני. אני איני בעל קנאה. גם לי יש מידות רעות. זה יש. את האמת אני אוהב לאמור גם על עצמי. אינני בעל “צער־בעלי־חיים”, אינני רוצה לשמוע למה שאחרים מייעצים לי. אינני רוצה. אתה בדידך ואני בדידי. אבל נוקם ונוטר אינני, לא כוועד שלנו. –

גולדמאן האיכּר היה תמיד או מן המערערים על ועד המושב ועל כל בני המושב, או – מושל בעצמו ממשלת יחיד בוועד ובמושב, מרחיק ומקרב אנשים בזרוע ועושה שם מעשים אשר לא יֵעשו. תמיד היה מגן על “כבוד־המושב” ותמיד היה רב “בעד האמת”, ובכל רגע היה מזכיר “מעשה־דרייפוס” – משל למעשים הנוראים הנעשים במושב, שלא כדעתו, המחללים את כבוד “יזרעאל” ומושיבים עד דכּא אותו, את דרייפוס הארצי־ישראלי, אשר האמת נר לרגלו. דרכו, כמו כן, היתה להתענֵו, לכאורה, ולפתוח, כשהשעה צריכה לכך: “מה אני, איכר פשוט יודע”… אבל הכל ידעו עם זה, שהוא חושב את עצמו, ורק את עצמו, לבר־סמכא לכל דבר ואינו נותן לאיש לעולם לפצות פה. ברם, מאידך גיסא, אם כי, לכאורה, אהב לייעץ לכל ולהתערב בכל, הנה באמת בז היה לכל ושונא ומתעב כל מה שאינו עלול להביא לו רוָחים. וכל שכניו מצדם שנאוהו, כאשר ישׂנאו את השׂממית. הוא לא היה פוסק מהטיף נגד התענוגים ונגד הלוּכסוּס, “המכאיב כל חלקה טובה בנו ואינו יאה לחלוצי הישוב”, ועם זה היה מתחכך הרבה אצל הפקיד ועושה בכל יום “סצינות” לאשתו, יצור טרחני, סרבני ודאגני, שהיתה הומיה בכל עת ובכל שעה: “אוי, כל־כך הרבה עבודה מוטלת עלי! אוי, אני נופלת תחת עולי!” – על כל וילון שנתלכלך; ולא מפני שהיה לו ענין כלשהו לתפארת הוילונים ולנקיונם, אלא מפני ש“אנחנו איננו מוז’יקים, אלא מוֹלדאבאנים, שהכל יהיה קרוּע ומלוכלך”. שינוי מצבו ומעמדו בירושלים לא שינה הרבה את אפיו של ר' גולדמאן, וגם “דעותיו” כמעט שלא נשתנו: במקום “כבוד־המושב” של האיכר גולדמאן התחיל הגבאי גולדמאן דורש את “כבוד־ירושלים”, אבל בעיקר – כדמעיקרא סבירא ליה, שה“הוצאות כבדות מנשׂוא”, ש“בארץ־ישראל אי־אפשר להתקיים בלי תמיכה מן החוץ”, ושבכלל… בכלל טוב להיות יהודי: שהרי השוו את חיי היהודי לחיי הגוי ותראו מי חי יותר טוב, תראו כמה עובד וטורח האיכּר הרומיני והפלח בכאן ומה עושה היהודי לעומתו; תראו, מה אוכל הגוי ברומיניה והפלח פה ומה אוכל היהודי… אומרים: חיים מן האויר, חיים מן האויר – אבל הוא, גולדמאן, צוחק לזה. מה נפקא מינה! העל זה יקנא היהודי בגוי? אין ליהודי מה לקנא בגויים!.. ברם, אם דעותיו לא נשתנו וגם אפיו לא נשתנה הרבה, אם גם הפיקה שבגרגרתו נשארה בולטת כמקודם והכרס נשארה נופלת – מחמת כעסנותו שגדלה, בעוד שהאכילה לא נעשתה אצלו לעיקר גם בירושלים – הנה הילוכו של גולדמאן נשתנה תכלית שינוי ונרגנותו ופזיזותו נתרבו תכלית ריבוי. הילוכו של גולדמאן,שנעשה מהיר־מהיר, עשה רושם כאילו אין האיש הולך מעולם לתומו, אלא רודף אחר מי שהוא, והביתה היה בא תמיד עיף ויגע וביליל אחד:

– ההוצאות כּבדות מנשוא…

*

אכן למרות כל “כובד־ההוצאות” של העסקנות הציבורית הירושלמית לא היה ביתו של העסקן גולדמאן – כאמור לעיל – חסר מאומה. היו שם גם עופות רכים וצלוּיים ודגים שהובאו מן הירדן באותו יום ובקבוקי יין עם מַרקה בלתי־מזוּיפה ופרפראות ומיני תרגימא, גם לבנים הרבה וכילות ומיטות ורהיטים מבית־מלאכתו של הגרמני ותכשיטי מרגליות בתיבות קטנות; גם “ביקורים” ושיחות־להג מנעימות, מלוּווֹת בגמיעות קפה צהרים וערב, על סידוּר־מעונות ושידוכים ויוקר וזול – כל אותן השיחות של בעלי־בתים בשעות־הפנאי, שהגברים עוד מַטים אותם קצת לתיאוריזציה קלה, אבל הנשים האורחות מפסיקות אותן לרגעים ומבלי משׂים בקוצר־רוח: “טוב…אך”… וממשיכות לבדן את קילוּח־הדברים בלי מעצור ומפריע. הכל היה שם – כל הדרוש; “ורק דבר אחד חסר – חשב יחזקאל חפץ – רק דבר אחד, שכמעט אין מן הנימוס להזכירו, לא ידע הבית הזה: מעט צחוק”. צחוק לא היה בבית הדוד, צחוק לא היה בבית־הכנסת־אורחים, אך עוד יותר זר לצחוק האמיתי היה בית גולדמאן זה, שבשנים האחרונות עלה למעלה וריחות חדשים נדפו בתוכו, ריחות כמעט זרים לרחוב הירושלמי המסרתי. “אותו הצחוק האמיתי, – חשב חפץ – הצחוק הבריא, הבלתי־מתחפּשׂ, הבלתי־עצבני, הצחוק היוצא מלב חזק ומלא, בלי כל טנדנציות ובלי כל סיבות, צחוק של נערה כפרית, היוצאת לרחוב־הכפר בליל אפל ונדמה לה, כי ראובן בא לקראתה… אה, ראובן!.. לא, היא טעתה… הנה זה שמעון… ראובן־שמעון… חה־חה־חה – חה־חה!” – – –

כן, לא היה צחוק בבית גולדמאן ולא היתה בו גם דממה לרגע. בכל שעה שלא נמצא בבית איש מן הצד – ויש גם שאיש מן הצד לא הועיל! – נשמעה שם צעקת תמרורים, מהוּלה בקללות, בבכי וחירוּק־שִנים. מניעים וגורמים לזה לא חסרו מעולם וגם לא נצרכו כל־כך. לעורר “ריב־משפּחה” כאן דיה היתה כל קטנה: ביצה שנשברה, תפוח שנחתך ונמצא רקוב או מתולע, חתיכת בשר שגררתה חולדה, בגד תחתון שלא נטלא כהוגן, מכונת־בישוּל שנתקלקלה, כוס תה שלא הוגשה בזמנה. אך היה היו גם גדולות. היו הוצאות צדדיות יתירות, שלא לפי ההכנסות, היו מעילות בשליחות וגניבת כסף מצד הילדים (שלמדו בבית־ספר אחד ישועי). היה, לבסוף, מיאוּנה של הֶניה, הבת הגרושה, לשמוע אל בן הממונה האונגרי – בּוֹר של שומן – ששידכו לה… הראיתם, למי “חתיכת־בשר” זו נושאת עיניה!.. עוזבת מקור פרנסה והכנסה – כדי “להניח לה צפרים בחיקה”, ולחשוב לה על השם יודע מי (הכּוָנה לחמילין…)! וכי לאן יקחנה פלוני?.. הן הוא עוד לא “גמר”… ואפילו אם “יגמור”, ואפילו אם יקחנה – “קרוב” הוא, וגם כן לא “מיוחס” גדול, לא “בחור”! – אבל “פּראקטיקה” הן לא תהיה לו כל־כך מהרה… וכסף לא יוסיף… והוא הלא להביט בה לא ירצה… היא, “חתיכת הבשר”, הלא לדבר עם בן אדם אינה יכולה!.. ואולם “חתיכת הבשר” ידעה, כי עוול גדול יעשה לה מי שחושב כך, כי לא צודק ולא נכון הדבר, כי היא דוקא יודעת לדבר עם בן אדם… הגזבר בּבּאנק חולק לה כבוד כמו לגבירה חשובה מאד… ואף הוא הבט יביט בה באדיבות למדי, וגם “בּוֹן־סוּאַר” יאמר לה מדי פגשו אותה ברחוב, ולא רק כ“קרוב”, לא כאחי־אמה… והיא גם לענות לו יודעת, ואת כל המלים הנחוצות בכלל למדה כבר לדבר… ולאונגרי המעוּפּש לא תתן גם לדרוך על סף־הבית… בכספו אַל יתייחס – גם לה יש איזו ספרוֹת בפנקס… ובכלל, היא, הניה, לא תתן לשום אדם לפסוע על ראשה. “אמא! היאלמי!! שומעת את? אל תעניני!!” – – ברם, הניה, זו הבת, הרי היתה גם אֵם, ומצדה, בתור אם, היתה מענה וממררת את חיי הילד, ילדה, בן השלוש, “היתום החי”, שבשגעונה לא רצתה למסרו בשעת הגט לבעלה, כבקשתו – ועכשיו היא מתחרטה על זה כל־כך! מתחרטה – ומכלה חמתה בחייב! ביחוד נתרבו דרישותיה מהילד מעת שהתחילו “אנשים” לבקר בביתם – והפגע הלז כאילו אינו רוצה לדעת מזה כל עיקר ועושה מעשהו, זר מעשהו. פרשת העינויים והצעקות היתה מתחילה יום־יום מאז הבוקר. עוד בשעה השמינית בבוקר, כשהיה חפץ עובר את בית־המטבחים, להיכּנס לחדר־העבודה שבבית גולדמאן, היה הוא עד־ראיה ל“סצינה” ראשונה, הסצינה של הסיר. את פניו היו מקדמים פני הילד הצוֹוח ואחוֹריו הערומים, במחילה, כלפי אמו, העומדת וּמַכּה עליהם בלי רחם.

– אה?! עכשיו תדע?! עכשיו לא תוסיף עוד להשחית את פנַי?!

הגרוּשה הצעירה דרשה מבנה, בן־השלוש, לא הרבה, אבל דרשה במפגיע. היא דרשה, שהוא ילמד להודיע תמיד לשפחה מראש, עוד לפני הרגישו את ה“צוֹרך”, כדי שהשפחה תוליכהו לתכלית זו למקום מיוחד. בעוד שהוא, הסוֹרר והמוֹרה, ימח מארץ החיים, דרכו לעשות זה פתאום ובמקום גלוי, ורק אחר־כך, אחר המעשה, הוא בא ומודיע: “אמא! עשיתי מעשה!” וכי אין בזה בכדי להפקיע את המרה? יתר על כן: מכים אותו היום ומודיעים לו, שחס ושלום בל ישנה הדבר מצדו מחר, שהוא ילמד סוף־סוף לקרוא “סיר! סיר!” – למען תדע השפחה את אשר לעשות לו. והוא, משומד שכזה, בוכה, מתרגז, צועק בקולי־קולות, רוקע ברגליו – וגם רכות וגם קשות לא “יפעלו” עליו! ויש שהוא, הממזר, עוד לוטש עיניו, כאילו לא היה יודע מה זה סיר ומה ענינו לכאן, בעת שאומרים לו יום־יום בפירוש, שיבקש סיר. ולא עוד, אלא כשקיבתו מקולקלת – ואימתי אין קיבתו מקולקלת? פגע רע! – כן, כשקיבתו מקולקלת, הרי זה חוזר ונשנה בכל חצי שעה. חובלים בו, “ממיתים” אותו על פראוּתוֹ – המטונף! – וכעבור חצי שעה עוד פעם! הוא לא די שחזר לסורו, אלא שעוד יתירה עשה. מה עשה? הסתתר ועשה את מעשהו בין הארון והמזוזה שבאולם־האורחים, לבל יראהו איש… עוד טוב, עוד שיחק לו מזלו דיוֹ, שזה היה לפני כּבּד השפחה את החדר, וכשבאה, מצאה את הדבר… שהרי… אם לא – היו באים אנשים ומוצאים את… את הסרחון… אוי, אוי, מר ממוות הוא הילד הלז!

וה“אנשים”, כלומר, הדוד הצעיר ד"ר חמילין (“מצוחצח ומקושט ונקי! אירופה!” – מעיר חפץ בקרבו), אמנם לא היו מאחרים לבוא, אם כי גם לא מקדימים מאחת־עשרה. איך שיהיה – תמיד אחר “מעשה־הטינוֹפת”! באותה שעה היתה גם היא כבר שבה מבית הבּאנק – וגם כן מקושטה ולבושה לא שלא־על־פי המוֹדה. הילד עם חַבּוּרוֹתיו שבידי־אמו כבר היה אז בבל יֵראה ובבל ימצא באולם האורחים.

מבטו הגא של חמילין, שכשהוא משוחח עם איש, הרי הוא כאילו אינו מכיר בו מעולם וכאילו גם לא יעלה על הדעת, שיוודע אליו בזמן מן הזמנים, משחק בשעה זו כלפי בשרה הרוטט של בת־אחותו בכל צבעי הקשת.

חדשות לא היו. מה לעשות? בעיר כירושלים החדשות הפיקאנטיות הנן מאכל־תאוה יוצא מגדר הרגיל. אף־על־פי־כן אין השתיקה מעיקה בינותם. ד"ר חמילין מוצא לו תמיד ענין לענות בו (“ובאיזו שפת־חלקות! ובאיזה קול! – מציין חפץ – את הפּאציֶנטים העניים שלו בעתיד לא ידבר בקול כזה!”). אה? תמונת מונטיפיורי? מסגרת לא מכוֹערה… במוּזיאום אחד בלונדון אפשר לראות את מרכבתו וגם מקטרתו של מונטיפיורי…

– של… מונטיפיורי?

– כן… אוסף גדול יש שם… של חפצים יקרי־המציאות… מכל מה ששייך ליהודים… חדר אחד מיוחד הוקצה לכך…

– אח, זה בוודאי יפה מאד… כמה הייתי חפצה לראות זה!…

אבל באותו מוזיאום יש דברים עוד יותר יפים. יש שם, למשל, קוליקציות של מטבעות ישנות. בחדר אחר. הרבה חדרים יש שם. בין המטבעות – גם אלה של טיטוס… שטבע טיטוס… מה היא מתפלאה? היה אחד טיטוס; ידוע בהיסטוריה… וטבע מטבעות… מזהב…

– מזהב?

*

שניאורסון ביקר קשה את חמילין באזני כהנוֹביץ חברו למעון. הוא כבר אינו מדבר על יחוסיו של זה לנשים בכלל ולבת בעל המלון בפרט (והרי זוהי נערה מאוֹרסה! והוא, שניאורסון, ראה מה שאחרים לא ראו!); הוא גם אינו מביא בחשבון את דעותיו האסימילאציוניות… הוא מוצא בכלל, שחמילין – זהו טיפוס של דיליטאנט, טיפוס מוגבל וסמל הגסות. טוב, הוא רחוק מהפּריסה העברית וכל דבר יהודי זר לו ולא יחפוץ לדעתו – טוב; אבל זה עוד לא די. הוא עוד מתפאר, שהוא בטוח, כי אינו מפסיד כלום מזה, שאינו מַפנה לבו לספרות העברית! ולכהנוביץ אין הוא, שניאורסון, צריך להגיד: כהנוביץ יודע למדי, שהוא עצמו, כלומר שניאורסון, מאד־מאד אינו שבע רצון ממהלך־ספרותנו בעת האחרונה. אין מה לקרוא! עתונינו מלאים רק קינות – היכן הפובליציסטיקה שלהם? היכן הטוֹן המורה דרך? איזו דרכים ונתיבות חדשים יוֹרוּ? ובכלל, ספרותנו – כל חמודות־תבל, כל נצחונות הפרוגרס והמדע, כל הפואיזיה ושאר ירקות – כל זה לה כספר החתום. אין בה “מלה חדשה”, אף “מלה חדשה” אחת! כל זה אמת. אבל מה יאמר כהנוביץ על מתבולל זה, – חמילין – המשליך שיקוּצים על כל היקר והקדוש לנו? גם את ארץ־ישראל יבזה ברום־רוחו. ארץ מתה, הוא אומר… אמנם, גם הוא, שניאורסון, יתעצב לפעמים אל לבו: מה יש פה לפי שעה? לפי אין פה כל חיים, אין שלל צבעים, אין אפילו חטא וחטאים, ממש ימות־מלכות־השמים במלוא־מובן־המלה. האם לא כן? ודאי שכן. אבל דא עקא, שחמילין אינו מדבר במובן זה. הוא אינו מוצא לנכון אפילו לדבר… ומה גדולה החוצפה של “קלי בּרוֹמַטוּם” זה (כינוּי לחמילין על שם אומנותו) לאמור אתמול בשיחה שבשעת ארוחת־הערב, שבמה נחשבו בעיניו כל הגעגועים והחיפושים הרליגיוזיים של אלה שכמותו, שכמות שניאורסון! הוא, חמילין, לא אמר כך ממש, אבל זה היה המובן מדבריו בעת האוכל. “אילו נישאו כל המתגעגעים הללו לנשים, כי אז היו פוסקות כל יללותיהם וטראגדיותיהם” – מעין זה אמר חַם זה. ממש מַכּס נוֹרדוֹי… וגדולה מזו: הוא הדגיש: אילו נישאו. בענינים כאלה נמצאו, איפוא, לשור־בר זה, גם חידוּד, גם חריפוּת־ההברה. אילו נישאו – כלומר, בעצם, אינם מוכשרים לישא אשה, כי אם רק להינשא… ובכן, אילו נישאו ואילו היו מצליחים… כי אז הוא, חמילין, בתור סטודנט לרפואה, מבטיח, שהיה סר מהדראמאַטוּרגים הבּכינים כל הפסימיזמוס שלהם – – –

ברוגזה רבה, אם כי קצת מכוּונה, דיבר שניאורסון את כל הדברים האלה לכהנוביץ, וברוגזה חזר עליהם פעם ופעמים במסיבה אחת, שבה ישב לפעמים גם חפץ. אז אמר חפץ בלבו: הוא אינו פוסק מדבר על חמילין, ואני איני פוסק מחשוב עליו. הי עדיף – זה לא נוגע. אבל האומנם אין מפלט מעניבה ישנה־נושנה זו?

והעניבה, אמנם, היתה ישנה־נושנה, אבל חזקה, בלתי־מעוּכה, מאוּמצה במי־בוֹרית. היו ימים מועטים, – הימים האחרונים לשבתו בבית־המרפא, למשל – שהיא נתרחבה, ניטשטשה, לכאורה… ואולם תחת זה באלה הימים היה לו חמילין – לא חמילין הריאלי, הגר במלון “הראל”, הנוהג קלות־ראש, לדברי שניאורסון, בבת בעל־המלון והמדבר עם הניה בַּת־אחותו על מקטרתו של מונטיפיורי, כי אם חמילין, העצם המופשט, אשר גזל אז את בת־העגונה מבין זרועותיו – כמעט להַלוּצינאציה, לחזון־בלהות.

אמנם, יש אשר נטה חפץ להרחיב את העניבה. שטוּתים! – חשב אז – אם לי לא יתכן לעשות איזה קוּלטוּס מאסוני המיני, זאת אומרת, מנזירוּתי בגבולי אני, הנה במה יתכן לי לעשות קוּלטוּס מנצחונותיו־אסונותיו הוא, ה“מאוּשר”?

ה“מאוּשר” – במרכאות כפולות? – נמשכו המחשבות – יהא כך. יהא אפילו בלי מרכאות. אין לי כלום נגד זה. הוא צעיר, חזק, גא, ממשפּחה אמידה, בעל תאוה וממלא תאותו. כמותו ירבו, כמותו רבים. לא רק “מהיכא־תיתי”, כי אם גם אדרבא ואדרבא. לבוש בטוב־טעם, עיניו מחוצפות, מושכות. נערות, לא רק קלות־דעת, לא רק חולניות ותאוניות, נמשכות אחריו, שותות בצמא את קולו, את תנועות־גופו. שפיר, שפיר טובא. אבל מה לכל זה ולקוּלטוּס? מה לכל זה – ולהטפה? מה לכל זה ולמכאובי הרוח?

יהי לו את אשר לו. אמת, הוא שנא אותו. הוא, חפץ, שנא אותו תמיד שנאה עזה; שנא אותו אותו עוד לפני המאורע בבת־העגונה. למה יכחד? וגם זאת בל יכחד: שנאתו אליו לא היתה רוחנית־טהורה, שנאת איש־המוסר לבן־בליעל; שנאתו אליו היתה בהרבה ילידת הקנאה הבלתי־מובלגה. ואולם מה זה מוכיח? רק אנשים כחמילין יוכלו לחשוב, כי הם הגידו הכל באמרם, ששונאיהם אינם אלא מקנאיהם ושהשנאה אליהם מאיזה צד היא רק בת הקנאה. באמת, הרי יודע הוא, יחזקאל חפץ, שבעצם הדבר לא סבל כלל מרגש־הקנאה, מרגש־הקנאה ממש, כי אם מאפשרות הרגש הזה. מהאפשרות לקנא בחמילין ולסבול מזה. לקנא פשוט, אליבא דאמת, הן לא היה לו במה: בכשרונותיו ודאי שלא, בעושר־חייו ובהרכבת־מהותו – גם כן לא; בתוצאות־חייו, בהצלחותיו ובמסקנותיהן– דומה, שגם כן לא. אלא מאי? בזה, שלו, לחמילין, היה תמיד קצת יותר קל מאשר לו? אפשר. האדם רוצה בקלות; אולי רוצה הוא גם בקצת הנאה ובקצת הצלחה, אבל בעיקר בקצת קלות. הוא אינו מכחיש, אינו מכחיש. הוא שטם את חמילין וקינא בו. אבל מה זה מוכיח? העניבה הצרה טרם היתה…

העניבה הצרה התחילה מעת שחמילין איבד את צורתו הריאלית ונעשה להלוּצינאציה… לגולם מטיל פחד…

חמילין הריאלי – למה לא תיאמר האמת? לא נעים להתיירא מפני שד בלי זנב, אבל האמת היא, סוף־סוף, שהשד הלז המטיל פחד הוא בלי זנב. אפילו שניאורסון בודה הרבה על חמילין ורואה בו הרבה מהרהורי לבו, דברים אשר לא כן לגמרי. אליבא דאמת, חמילין אינו אופי, אלא רק מין, ויהא מין זכר, אינו אלא איש ריק וחזירי, כזה האֶפנדי העבה, בעל הנשים השמנות הרבות, שאת ביתו מקנת כספו שׂכר בעל האכסניה “הראל” לשים בו את אכסניתו. חמילין אינו חושב, ולשבחו צריך להגיד, שגם אינו מדבר כמעט מעולם על פרובלימות־עולם. והוא בעצמו – פשיטא שאינו פרובלימה כל עיקר; כבשי דרחמנא – וחמילין! לו הן יש מטרותיו הברורות והמסוּימות: להיפטר לגמרי מאשתו השנואה, לגמור כיאות את חוק־לימודיו ולקבל דיפלוֹם הגון, לעשות אחר־כך, כפי האפשר, “מסע־השתלמות” קל ולא כחוש באירופה ל“תכלית־המקצוע” שלו, כלומר, להתפרסם על ידי כך בירושלים קרתא דשופריא בתור רופא בעל־מקצוע, שעשה נסיעה מדעית באירופה שנה שלמה ולהתקבל אחר־כך – אם לא ימצא דבר שמן מזה – באחת הכהונות המעטות של המוסדות הרבים בעיר־המוסדות. על כל זה הוא חושב ובכל זה כל מעיניו. לצורך כל זה נחוץ קודם כל ואחרי כל כסף. כסף אפשר להשיג על ידי עשיית שידוּך הגון או “פּאַרטיה טובה”, כמו שאומרת השדכנית העיוורת בעין אחת, הנכנסת למלון “הראל” – והוא חושב על “פּארטיה”. “החמרים העליונים” – לא רק הליריקה העברית, כי אם גם הגרמנית – לא יעמדו לו ביום־דין, ולמה יחשוב עליהם, זה שמילדי השטן אינו כלל וכלל? סגי ליה בלאו הכי. הלא כל זה כל־כך ישר וכל־כך פשוט, וכל דבר שטני, כל צל של משׁרת־הרע אין בו, בחמילין. מה פשעו ומה חטאתו, כי תדלקו אחריו, כי תתלו בו בוקי סריקי, כי תוציאו עליו שמות רעים, כי תעשו ממנו עניבה רחבה או קצרה? ואף־על־פי־כן, כך נעשה הדבר. לא נודע למה, לא נודע מהיכן, אבל הוא, דוקא הוא, נעשה ההלוּצינאַציה שלו, של חפץ; בו, ורק בו, התחיל לתלות פתרון שאלות בלתי־נפתרות, ואם לא הוא כמו שהוא, הוא כהויתו הגלויה, הרי – החלק העיקרי שבו, הסוּבּסטאנציה שלו, המטאפיזיקה שבו. מוחו הרותח של חפץ “השכיל” לעשות הפרדה גם באטוֹם פשוט זה, לפצלו לפיצוּלים דקים, לגלות בו איזו שניות ולהתעסק בפרובלימה זו – הפרובלימה של חמילין – באחת: להגות בו כל זמן עבודתו המוכרחה וכל שעותיו הפנויות ולהילחם בו מלחמת רוח. וכשחמילין יושב בחדר השני עם הניה, אסתר התופרת (שעזבה כבר את בית־המשוגעים והולכת לאשת גולדמאן לתפור בתור שׂכירת יום) בחדר אחר, והוא, חפץ, בחדר־ה“משרד”, הרי הוא יוצר לו בדמיונו דיאלוגים ביניהם, דיאלוגים שלא יהיו ולא יוכלו להיות לעולם במציאות. פתאום פותח חמילין ואומר, למשל, שהוא אינו מודה בשום ערכין מוסריים, שהעיקר הוא התפרצות־הרגשות ומילוי החשקים השונים, שהוא נותן ערך רק לרשמים חזקים, מהנים, שהוא אוהב יופי, כוח, אהבה – – – אסתר מעירה מאחורי הכותל: היא אינה מבינה, היא אינה מבינה את בעלי הגאוה, היא בזה תמיד ותמיד תבוז לבעלי הגאוה. כוח? הן גם ממשלת־היחיד הרוסית היא כוח… יופי? כן, היא גם כן אוהבת יופי: מחזות־טבע יפים, מחזה שקיעת החמה, “בציר”… אבל… אבל מה יש להתגאות ביופי? מי שהוא יפה – אשריהו. היא אינה מקנאה אף במשהו ביפים וביפות. יש יפים מבחוץ ורעים מבפנים. העיקר הוא לא היופי החיצוני, כי אם הפנימי. אבל הלא גם היופי החיצוני אינו אלא מתנת הטבע, ומה יש להתגאות בזה? – – – חמילין אינו עונה לה (“בביתו של התלוי אין מדברים על דבר תליה” – אומרים פניו) ופונה שוב להניה (איזו תעתועים!): הוא, חמילין, רופא הוא ועסקו עם החולים, אבל כמה מתעב הוא את החולים! מה מאוסים הם החולים, החלשים! כל אלה הבריות מתנקמין באנשים הבריאים, החזקים. כל תורות־המוסר שלהם – נקמה אחת גדולה, נקמה של שפלים, זוחלים וכל מום רע. בּכיעורם, במומיהם הם מתהדרים, את מכותיהם הם מציגים לראוה, כדי למרר את חיי האנשים הבריאים והיפים, השנואים עליהם – – – וכאן… כאן הוא, יחזקאל חפץ, אינו מתאפק: שמענו, שמענו את הדברים, את הטענות – מהבל המה יחדיו; אמרות בלות וקהות. רשמים חזקים? – אבל הכל בהויה עושה רושם חזָק על מי שמוכשר להתרשם, והחלשים יודעים להתרשם והם חיים לפיכך חיים אינטנסיביים. ובכלל, מה שייך לאמור: רשמים חזקים ולא חזקים, מהנים ולא מהנים? הכל חזק והכל מהנה. כל החיים. כל נשימה ונשימה. ואם יש רושם מצער – מה שייך מצער? מה שייך בלתי מהנה? מה שייך לדחותו, לבלתי אהוב אותו? בכל רושם “מצער” הן יש גם הנאה, שמקורה בזה, שמתרשמים עדיין, שחיים עדיין… והמתרשם האמיתי יודע!.. יופי, כוח – ודאי,ודאי! “אשרי העלובים, אשרי המדוכאים, אשרי העניים” – אמר איש עלוב, מדוכא ועני, בעל “שב ואל תעשה”, בלתי־מוכשר לפעולות של ממש, שוודאי מרוב אהבתו לחיים לא נח ולא שקט עד שניסה להעלות את עלבונו ואת בטלנותו על מרומי הפסגה. אבל אנו איננו מכירים לו כל תודה בעד זה. לנו – זוהי מלאכה מיותרה. למה? וכי מפני שה“יפים”, ה“חזקים” וה“שלמים” מתרוממים עלינו, מעליבים ובועטים בנו – עלינו למוד להם כמידתם? והיא לא תצלח! אנו רק אומרים: אנו הבלתי־פועלים, אנו החלשים…

– אנו, בעלי־השֶׁבֶר, במחילה מאת הגברת הֶלֶנה, – מפסיק חמילין באיטוֹנאַציה של גוי, המחקה קולו של יהודי – אנו נקמות נעשה בכל אלה שאין שלהם שבר…

– נקמות, אדון חמילין אומר? הרי לדעתו, מוכשרים אנו, השפלים, לנקמה, למידה נעלה זו שלכם! פלא: למה לכם להעלות אותנו אליכם ולהשוותנו בדבר־מה אליכם? אבל לא… זוהי פסיכולוגיה“… נקמה מתוך קנאה שפלה, נקמת חלשים מתוך קנאת חלשים – “פסיכולוגיה”, אדון חמילין! סמי מכאן קנאה ונקמה. אפילו השנאה עוד מוטלת בספק. אנו, החלשים, – חפצתי לאמור; רק זה חפצתי לאמור – אנו… גם אנו חיים… זה הכל! גם אנו חלק מן החיים… זה הכל! לא מלח־הארץ, אבל לעצמנו אנו דרושים ואת חיינו אנו אוהבים… ולפילאטוס נאמר… או יותר נכון: לו לא נאמר כלום; בסינר־ה”אמת" לא נסתתר מפניו; בפניו נשב בדד ונשתוק; נגדו אין לנו כל נשק… נגד הבזים לנו לא דרוש לנו כל נשק ונגד הרומסים אותנו – אויה, אין לנו נשק… (ולהוי ידוע: רומסים את מי שהוא רק "חזקים־בטלים; חזקים־ממש, חזקים־עושים אינם רומסים!..) ברם, לדורשים בעוֹז, שנוַתּר להם מרצון בזכות יפים וגבורתם…

– האמיתים או המדומים, – מגיהה אסתר –

– להם, – גומר חפץ כמסכים להערתה – להם נאריך לשון. למטאפיזיקה של הקוראים לעצמם אדונים – נאריך לשון. לבעלי ההטפה הזאת, לבעלי הקוּלטוּס של אַדנוּת מוֹדרנית, נאמר: יהי לכם את אשר לכם. אתם בדידכו ואנן בדידן. כי ערך חיינו אנו, הנדכאים, בשבילנו – בחיינו אנו. וגם על החיים, על החיים בכלל, נשפוט כחפצנו ונביע ונגלה את כל דעתנו. לא על אפכם וחמתכם, לא להינקם בכם, חס ושלום, ולא למאס לכם את החיים – כי מה לנו ולכם? וכלום אפשר למאס לכם את הקציצות המטפטפות שומן, שאתם זוללים, ואת הבשמים והתמרוקים, אשר בהם תתבשמו ותתמרקו, ואת שדי הנשים היפהפיות אשר תקנו? לא, בשבילנו אנו חיים ובשביל עצמנו אנו דנים על החיים, ואף הקריטריון של טוב ורע, של חיוב ושלילה בשבילנו – בנו הוא. אם לנו רע, נאמר שהחיים רעים, ואם לנו טוב, נאמר שהם טובים. מה לנו ולזה, ש“נוגעים” אנו בדבר־המשפט, שמשפטנו אינו “אוֹביקטיבי”? איננו פילוסופים! יורקים אנו עליה, על חכמת הפילוסופיה, ועל האוביקטיביות גם יחד! מה לנו ולזה, שהחלק אינו דן על הכל? את ה“כל” אין אנו רואים, ואולי אין אנו מודים בו כלל (משאירים אנו אותו לחכמיכם, המחבקים זרועות עגולות וחושבים שהם והזרועות הכל!), והחלק, כלומר, אנו, בשבילנו – הוא הכל – – – – – – – – – – – – – – – – – –

נכנס גולדמאן. חפץ התעורר.

– ענית כבר על הפרטנזיות של כולל אמריקה?

– עוד לא. לא הספקתי.

– מדוע? מה יום מיומים? ואת מכתב התודה ללונדון, סטמפורד־היל, שלחת כבר?

– לא, עדיין. אבל הוא כבר מוכן במעטפה.

– הראה. איך העתקת שם?

– הנה.

– מה זאת?

– אה, לא כלום… כך.

ההעתקה נעשתה כהלכה. אך על שולי המעטפה מכל הצדדים היה רשום בעט־עופרת גם כן בכתב־ידו של המעתיק:

שני חמילינים, שני חמיליונים, שני חם־מיליונים.

פרק ה    🔗

קרבו ימי ה“משך”. כל העיר שקקה: דירות, דירות. בכל אשר פנו שמעו רק את המלים: דירה, מסירת מפתח. בעלי־מלאכה עזבו את מלאכתם ונעשו לסרסורי־דירות. גם החשובים שבספרדים, המכובדים והשוקטים כל־כך על שמריהם, התרוצצו בימים האלה בעיר, ועם שׂוכרים מבני עדה אחרת, שלא הבינו ערבית, צרפתית ספּאניוֹלית וז’ארגון, דיברו לפעמים ברמיזות־אצבעות ולפעמים בלשון־הקודש וקילסו את המעונות שלהם: “בתים טובים הרבה… לא־יש שמש… לא־יש כלום”… – הגשמים תכפו; העגלות המתרוצצות מ“מאה־שערים” ומ“מחנה יהודה” לשער יפו וחזרה התיזו מי־מדמנה לכל עבר, והמשכילים בני הישוב החדש שבין היושבים בעגלות המתרוצצות ביקרו אגב אורחא את סדרי ירושלים, התלוצצו על “החג הנוסף” הזה, “שכל חסרונו הוא – שאינו חג”, והתאוננו על שדוקא עונה זו, עונה של גשמים נקבעה מאז להעברה מדירה לדירה. היתכן? לו, לכל הפחות, בימות־החמה! ועכשיו – קחו את מנהג־התשלומין למפרע בעד כל השנה. למי יש לשלם מראש בעד כל השנה?! סדרים אי־ראציונליים כאלה, שאין דוגמתם בשום מקום – ואין מי שיתעורר לעמוד עליהם ולשנותם.

– גם ביפו נהוג כך, – מגן אחד על סדרי ירושלים.

– ואתם נשארים ב“עיר”? – פונות הנשים הנוסעות גם הן אשה אל רעותה בעניני דיומא.

– אני נשארתי ב“עיר”! – מכריזה אחת בקול.

– ב“עיר”? מדוע ב“עיר”?

– אני רוצה לגור ב“עיר”!

– ובעלי רוצה דוקא ב“נחלת שבעה”… הוא אומר, ששם האויר יותר טוב…

– אויר!… מתריסה זו, שרוצה דוקא ב“עיר” כלומר, בתוך חומות העיר הישנה – שאלך לי לבקש “אוירים”!

לבסוף בא גם ערב ראש חודש “מוחרם” לתושבי הארץ והגיעו שנים־שלושה הימים שלאחריו, ימי העקירה וההעברה. דלי העיר נסערו בכתף; נשאו דליים של פח מוחלדים, תיבות של נפט ושל גפרורים, מעוכים ומרוסקים, ריקים ומלאי סחבות, קרשים עם נקבי פשפשים מעושנים וכתמים חשודים, כדי מים גדולים מושחרים דמתקרי ג’ארות; האמידים השתמשו גם בחמורים, העשירים העבירו את עצמם וכלי ביתם על עגלות רתומות לסוסים ועל סבלים. הקוּרדים שבין הסבלים, בעלי הזקנים האשוריים והעינים הנוחות והתמימות, הראו מבלי משים את כוחם ונשאו בשויון־נפש ארונות־של־בגדים גדולים, חצי־קונטר ויותר, על גב עצמם, כשהחבל המהדק נאחז במצחם. הבריות התהלכו מרוגזים – גם אלה המעטים, שמשום מה נשארו בדירותיהם הקודמות וטורח־ההעברה לא היה עליהם, ולא בלי סיבה. אחרי שהכל החליפו את דירותיהם ויצאו ונכנסו כמעט ביום אחד, על כן לא היתה לאיש דירתו פנויה לפניו, הואיל וגם בשביל המשפּחה, שצריכה לפנות את המקום, אין דירתה פּנויה לפניה, מפני שהדיירים הקודמים עוד לא יצאו. ולמה לא יצאו? מפני שגם הדיירים הישנים שבדירתם החדשה לא הספיקו לצאת – וצבת בצבת עשויה, ואין לדבר סוף. ר' יוסף חפץ, בהביעו את דעתו על כל המהומה והמבוכה והמבוסה הזאת, היה משתמש שלא לא־בצדק בלשון־הכתוב: “ויבואו הנשים על האנשים”… – מסביב נשמעו צוָחות: “צאי מן הבית, ואם לא, ידי תהיה בך”… “שוּ־הדא?”… “עד מתי עלינו להמתין?” וזו צועקת: “מה אעשה, והשכנים מהדירה החדשה שלי אינם יוצאים… מה את זורקת את כסאי? מה את צועקת? שו־הדא?” והבעל צועק:" הלאה! גשי הלאה! אני לא אצא עד שאסייד את הבית תחילה!" (כלומר, את בית הדירה החדשה שלו). – “מה? לסייד? ואולי גם עד שיתייבּש?” – “ומה תעשי לי, אם גם כך?” – “מה אעשה? אני אשבר את כל הכלים… הברחוב אלון?”… – “תשברי?! נַסי־נא”… – ואיש אינו רוצה ואינו יכול להבין את המצב, ודברי הריבות הולכים וגדלים…

– פטוּר־נוּ, עוד יותר רע מאשר בערבי פסחים! – דיבר בצהלה חיים הסַתּת.

הוא דיבר על ה“רע” בצהלה: בפיו נהפך רע זה לטוב. הוא היה מן היחידים המאושרים בימים האלה. ידיו היו מלאות עבודה ושכר. הוא אחז בעבודת העונה הזאת – במלאכת סיוד הבתים. והוא עשה את מלאכתו באמונה ובמתינות ובנחת־רוח, ולפנות ערב, בכלותו את מלאכתו, היה גם כחוגג. הבלבול הכללי לא בילבלהו כלל, ואפילו הביתה לא היה נחפז ללכת, אלא עומד מתחילה ומברך את בעלת הדירה שסייד אצלה. יתן השם, פטוּר־נוּ, ותהיה שבעת רצון ותקבל נחת – בין כה וכה – היא ובעלה וילדיה. שיהיו בריאים ושלמים ושיהא להם לחם־חוקם ושלא ידעו מדחקות. כי הנה גם הוא, חיים המסייד, כשהוא דחוק או כשדבר־מה אחר לוחץ אותו – אינו שבע־רצון… הנה בן יש לו, והוא לא קיבּל ממנו מכתב זה כשני חדשים – והוא אינו שבע רצון מזה. יתן, איפוא, השם, שהיא, בעלת הדירה, לא תדע מכל צער… נוּ, צריך ללכת לטעום דבר־מה! מאז הבוקר עוד לא בא דבר אל פיו – פטור־נוּ. בבוקר טרף חתיכת לחם עם חצי אוקיה תמרים. חמין לא הספיק לשתות. בין כה וכה, – זהו מנהגו – כשהוא עיף ביותר, אינו יכול לאכול. ובכן, יתן השם… איזה סיוּד!… ברוך השם… כמו לכבוד יום־טוב…

*

אסתר בת ר' יוסף אף היא הסתובבה והמתה בתוך מבוכת ה“משך” הכללית, ולמראית־עין אולי עוד יותר מאחרות, אבל בעיקר – רק למראית־עין: לבה לא היה עם זה. לבה, בעיקר, היה מלא ענין אחר, לגמרי אחר… רק בקול היתה מתנה: הנה היא שבה מעבודת מחצית השנה בבית־חולים לבית־אביה – ולאביה אין בית, אביה הוא בן־בלי־בית! אפס בלבה, בתוך לבה, שהיה נתון כולו לאותו הדבר האחר, הסתופף, על יד יחזקאל, בטחון! היא ידעה, כי במשך השבועות האחדים של עבודת יחזקאל ב“משרדו” של גוֹלדמאן הספיק הוא לעשות את עצמו כל־כך דרוש לעסקי בעל־ה“משרד”, עד כדי “לפעול” אצלו אפילו מין דבר קשה כזה, שמעון ר' יוסף בדיוטה העליונה, אמנם יֵחשב באופן רשמי על בית־הכנסת־האורחים, ש“הוגדל ונתווספו ונפתחו בו בעזה”ש עוד כמה וכמה חדרים נאים ומרוּוחים“, – ככתוב ב”רפּוֹרטים" החדשים – אלא שלפי שעה, עד שירוַח לו, לר' יוסף, ישאר הדייר בחזקתו ולא יהא אלא כעני הגון, שבא מן החוץ וכו' וכו'; וגולדמאן ענה על זה, אמנם בשפה רפה, אבל כמַסכים; עם זה היה כמעט קרוב לגמר, – וגם כן בעצת יחזקאל – שהדוד חיים יאות לקבל עליו משרת השׁמש ב“הכנסת־אורחים”, שהוצעה לפניו, בשכר־דירת־חינם ועשרה פרנקים לחודש… בכל זאת מצאה היא לנכון – למראית־העין – למחות ולמחות ולהכריז, שאין היא מסכימה, אין היא מסכימה בשום אופן, כי אביה – אביה, שרק היא יודעת מי הוא אביה! ישאר לגור ב“הכנסת־אורחים”… מבלי הראות על מוצא אחר, ואף מבלי הזכיר את הסכום הקטן, שהיה מופקד ומוצנע לה באיזה מקום, שהוא, כלומר, אותו סכום קטן יבוא לעזרה ולפתרון השאלה, היתה היא, מכל מקום, “באופן קטיגורי” נגד תכניותיו של יחזקאל בדבר הדירה, וביחוד נגד התרפסותו של דודה לפני גולדמאן, נגד העובדה של “השפלת כבודו הקיצונית, להיות לשמש אצל גולדמאן”… לא, היא לא תתן לדברים האלה לצאת לפועל כל עוד נשמה באפה – וכל היום התלהבה, הוכיחה, התרוצצה – ולבה בל עמה. (בלבה היתה מרוצה מאד מזה, שיחזקאל חושב, בכל אופן, את עסקי המשפּחה לשלו ולוקח בהם “חלק אַקטיבי”…). כבדרך־אגב הרבתה אסתר להרעיש עולמות גם על הכנותיה של מרים לנסוע לאמריקה בחברת מר בּאסין: כיצד? למה? מה פתאום? איזה שגעון! אבל, בעיקר־הדבר, גם בזה לא היה לבה עמה. עיקר מחשבתה בימים האלה היה: יחזקאל… יחזקאל כשהוא לעצמו… הוא כמעט שלה… כולו שלה… שום אשה, אמנם, לא תקַנא בה בגללו, אבל הוא שלה… היא, איפוא, אינה נופלת מאחרות… נופלת? להיפך! לאהוב היא יודעת יותר מאחרות, יותר מכל הבּוּבּוֹת שבעולם!.. אותן הבובות תגוַענה אלף פעמים – ולאהוב כמו שהיא יודעת לא תדענה! היא אינה בוּבה! היא אחרת – ואהבתה אחרת! היא אינה יפה – כך אומרים, כך שמעה אומרים – אומרים! דעה מקובלת! ומה בכך! היא אינה שמה לב לתלבשתה… היא אינה גם צעירה כל־כך… היא אינה עבה… היא מעולם לא רדפה אחרי הבחורים… אינה רגילה בכך… לא התייפתה, לא עשתה “העויות”… היא לא עשתה כאחרות, שהבחורים ירדפו אחריה… אבל לאהוב היא יודעת!.. גם היא יודעת… גם היא – רק היא… הוי, איך היא אוהבת! אהבה סוערה, עזה, נאמנה… יחזקאל – – –

ואסתר לא שיקרה. בזה לא שיקרה. זו היתה אהבה. הפעמים האחדות של התקרבות מיוחדה, התקרבות שלא ידעה כמותה מעולם, אשר הראה לה אותו האיש הרצוץ, נתנו לאט־לאט את רעיון־הפקפוק הראשון ולבסוף גם את ההחלטה הגמורה בלבה הדוה, כי הוא־הוא האיש, הוא־הוא המיועד לה, וכי עכשיו באה, איפוא, גם שעתה היא להינשא לאיש, להיות בעוּלת בעל, ויהי מה! לא, לא, לא רחמים כאן, לא רחמים של “קרוב”, לא מצדה ופשיטא שלא מצדו, כי אם יחס של אהבה, אהבה גמורה, אהבה אמיתית! ומדוע לא? למה תיגרע? הרק לפראנטים ולקוֹקטיות ניתנה האהבה? לא, לא, לעזאזל כל מחשבות־ההבל, הזוחלות לתוך הראש!

יחזקאל… כמה נחמד לה האיש הזה! (רק לעתים חלף משום מה על לבה היגע צל של איבה בלתי־מובנה). היא נמשכה אליו כולה… היא ידעה את כל חולשותיו, את כל מגרעותיו, ויחד עם זאת חשבתוּ לדגוּל מרבבה, ליקר בכל אנשי תבל, לאיש היחידי… אל אלוהי־אביה!.. זה היה רומאן גס, רומאן בלי מחולות, בלי משתאות, בלי הגשת פּרחים, בלי פלירט ענוג ובלי כל אותם הקודמים לרומאן ומלווים אותו. אבל כאן היה “רומאן”. כאן היתה אהבה, אהבה פיוטית, חולמה, ואִתה חשבון פרוֹזאי מבהיל בפרוֹזאיוּתוֹ, אהבה עצבנית עצורה, ואִתה סיבוב מכוּון, גלוּי – משל לבעל־עגלה הנוסע בליל אופל וסגריר בנתיב לא־ידעוֹ והוא מתיירא בכל רגע, שלא תטבע עגלתו בבוץ. ולפיכך עוד טרם גשתו אל השלולית המסופקה, הנדמית לו מרחוק, הוא דופק בסוסיו בכל כוחו ומאיץ בהם בכוָנה תחילה להבקיע לו דרך… אסתר ידעה, כי האיש המיועד לה הוא בעל רצון חלש ונופל בעיני עצמו – בזה כמעט שהיתה בטוחה – ומי יודע, אם יעשה הוא מצדו את הצעד הראשון, והפעמים של התקרבות הוכיחו, שהיא היתה המתחילה בדבר… ודאי! היא לא היתה מתחילה אלמלא ידעה, שבאמת הוא אוהב אותה מאד, ודאי עוד יותר משהיא אותו, עוד מלפני “בית־המרפא”, אלא שלא העז, ואחרי “בית־המרפא” – ודאי שאינו מעֵז… אבל עליה לדעת לנהל את הדבר במועצות ודעת, ואז קרוב לודאי, כי תגיע למטרתה… אה, היא תיכּנה לרוחו של יחזקאל, ו“כאן צריך לדעת, מלאכה זו היאך היא נעשית” – כמו שהיתה אומרת המורה שלה לתפירה…

ואסתר ניגשה אל המלאכה, זו שממנה תוצאות לכל בנין־חייה, לעתידה ולתעודתה בחיים. הצעד הראשון על הדרך הזאת היה זה, שהלכה ועזבה את משׂרתה בבית־המרפא ושבה לעבודת־התפירה, כמלפנים, בטרם הובא יחזקאל לאותו הבית. כי עליה היה להוכיח לו, – לעצמה, כמדומה, לא – כי היא אוהבת אותו אהבה קדושה, אהבה רומאנטית, אהבה ככתוב! כי מכיון שעלה לה לנצח את היותר־קשה, את הפחד הנורא כי ידחה אותה בהושיטה לו את ידה ראשונה ומכיון שהסוף הוכיח על ההתחלה, כי יפה התחילה, כי יפה עשתה, כי נדחה לא נדחתה וכי לבו נוטה אליה, לכל הפחות, כמו לבה אליו, שוב מיאנה להסתפק במועט, במצער, בפירורים – היא רצתה באהבה גדולה, רחבה, מקיפה, הדורשת קרבנות משני הצדדים. והנה היא, שהיתה ראשונה להתקרבות, היתה גם ראשונה לקרבן. היא נכנסה לפני חצי שנה לשם, לאותו הבית, כדי לטפל בו, בבחירה רצתה נפשה בו, בימי אסונו, ואך יצא הוא משם – וַתּצא גם היא. ושוב, כמובן, כדי להיות ככל היותר קרובה אליו. כן, היא תגיד לו זאת. הוא צריך לדעת זאת. הוא ידע זאת. יחזקאל!

יחזקאל חפץ ידע זאת, ידע גם בטרם הגידה, ובעיניו עתה לא היה כל הדבר הזה נלעג כל עיקר. הוא ראה בכל הענין סמל האסון האנושי, חייב את עצמו, כבכל הזמן, בחוסר יחס אנושי גמור, בחוסר יחס של חמלה באמת, בחוסר יחס כזה, שישכיח למתייחס את עצמו לגמרי – וסבל מזה. הוא סבל נוראות גם מרגש־התודה אליה, אותו הרגש הקשה, שהמה וחילחל ותסס בקרבו, ויהי עליו לעוֹל ולמַשא; והוא סבל גם על אשר הוא סובל בגלל הרגש הזה: על אשר כאילו גם על זה חס הוא, גם בזה צרה עינו בה, גם בכגון דא אינו רוצה להיות קשור אליה. הוא ידע, שדבריה על קרבנותיה בשבילו לא נאמרו בצדיה, ברמיה, בכוַָנה לרמות (את מי תרמה? אותו? למה לה לרמות אותו? ומי הוא כי ירמוהו, ומה יצא לה מזה?) כי אם בתם־לב, באמונה פשוטה, כי אכן אהבתה אליו היתה המניע היחידי גם לכניסתה לבית־המרפא וגם ליציאתה משם – ואת זה לא יכול נשׂוֹא! הוא מצא לחובתו להבזות את עצמו בעיניה בכל עת מצוא, להראות, כי אין הוא כדאי לאהבתה, כי אומלל הוא, וכל הבא עמו במגע ומשא יאומלל. ואולם אף לרגע לא חדל מדבר את עצמו משפטים ומסבול על שהנה הוא “מאושר” – ולזו אינו נותן חלק באשרו! הוא הרבה לדבר אתה על עניותו, על חליו, על שברונו, אבל הרגיש, שבכל דבריו חסר איזה עיקר, איזה גילוי אחרון מהאי גיסא ומאידך גיסא. הטפח שגילה בכוָנה צעק, כי הוא מכסה טפחַים – טפח מעבר מזה וטפח מעבר מזה. והיא גם היא לא יכלה שלא להרגיש בזה, אלא שקיבלה הכל על פי דרכה; בכל אופן היא נמשכה אליו עוד יותר על ידי זה: היא שאפה לדעת הכל, הכל. היא לא תפסה את כל האימה הכפולה שבדבריו, ונהפוך הוא: היו בה כעין רחשי תמהון על שכל הנוראות שהוא מספר על עצמו אינם עושים עליה כל רושם דוחה, אינם מרחקים כלל אותו מעליה ומעל לבה. האפשר, שהוא עוד אינו מגלה הכל? לא, יותר יתכן לאמור, שהוא מפריז, מפריז על מידת האסון, שהוא מזלזל בעצמו יתר על המידה. חפץ דיבר הרבה, שהוא שבור – מבינה היא? שומעת היא? ומיד, מזוּלזל בעיני עצמו על שהוא נפחד, בכל זאת, מפני מלת האמת, מפני הזלזול האחרון, מפני קריאת הדבר בשמו, היה מוסיף כמעט על כרחו: שבוּר – קוֹדח – תלוּי באויר – בלי מעמד – מבינה היא? אבל היא לא הבינה. יש שחשבה, אמנם, על המגרעות הללו, שהוא מזכיר, העמיקה והגבירה עוד אותן בלבה, הביאה אותן בחשבון וקיבלה אותן, רגזה עליו ושנאה אותו באותו רגע על שהוא מדבר עליהן בגלוי, על שהוא מפוצץ את כיפות־מגדליה, כי אין כמותו לטוב, וסוף־סוף, היתה גומרת: שבוּר, כן, שבוּר ורצוץ בנפשו, “אינוַליד”, נפש רצוצה וחולה – אבל לא לאין מרפא –

*

והיא, מבלי דעת, צדקה. נבואת לבה של אסתר נתקיימה, אם כי רק מצד אחד. חפץ נרפא, הבריא. החגורה מעל מתניו הוּסרה זה כבר, אם כי סימנים נשארו עוד, אבל רוחו, ששב אליו רק זה עתה, הבריא לגמרי. הוא היה עתה, בתקופה זו, בהתחלת תקופת טבת, בריא ברוחו, כאשר עוד לא היה כה מעולם לפני המחלה. השמש האיר לו בכל אורו, חימם אותו בכל חומו. המלה “תקוה” והמלה “עתיד” חדלו להיות זרות כל־כך; אך מה שהיה חשוב מזה – שהן כמעט נעשו מיותרות. היה הוֹוה בעין, היו ימים מבוֹרכים בעין. אמנם, לפרקים היה נעור בלילה – באין שמש במקום אשר מסביב – מתוך שיעול צורב ומעכיר, שיעול־הד למה שעבר, שהיה מטיל טלית אדמדמה־כהה על ההכרה. ואולם ביום התהלך חפץ על פני האדמה שטופת־השמש, וההבראה תססה בנפשו כבקבוק יין־מַלגה, שבא לקֶרֶב בבת־אחת. אכן, הוא היה כגבר עברוֹ יין. ואולם השפעת ההבראה עליו היתה בהיפך מהשפעת היין על שותהו. השותה יין – הכוסות הראשונות מעליזות אותו והאחרונות מכבידות עליו; וככל אשר יוסיף השותה לשתות, כן תפוג העליזות הקלה, שהביאה אתה הכוס השניה, וכן ילך רוחו – מן החמישית, הששית ואילך – הלוך וכבד. לא כן חפץ המַבריא. עצביו כאילו נפתחו לחלוטין לקבל כל רשמי ההוָיה ולצהול עליהם, משל לזה שיורד אחרי ליל של אי־שינה ונדודי־ספינה בבוקר נאה אחד לעיר חוף פרובינציאלית יפה והוא נוסע במעקה־הטראמוואַי ורואה – ביום הראשון לבואו ובעיר הזרה והיפה – תלמידים ותלמידות של בתי־ספר נוהרים שבעים ושלוים לבתי־ספרם. בימי כסלו האחרונים, בימים הראשונים לצאתו מ“בית־הישע”, עוד לא השתחרר רוחו מכל כובד האימה שהיתה בו מפני הפגישה עם הבריות; עוד חילחל בו הפחד: ועתה? מה יעשה עתה? וכשאיזה דבר נתן שמחה בלבו, שמח יותר על השמחה מאשר על הדבר עצמו. ואולם ככל אשר רבו הימים בטבת, כן רבתה השמחה (על כל דבר; כל דבר נְתָנה בלבו), וכן הוקל לו. הוא לא הוסיף להתהלך וללחוש לעצמו: " השמש עוד לא כבה בעדי – למה לא אחיה?" עכשיו חש בפועל את חמימותו ורעננותו של השמש ואמר: “כן, הוא מאיר לי; אינני דומם; עודני אחד מכל אחי, מכל בשר הרומשׂ ושורץ בחיקו”. עכשיו הביט על חייו, זאת אומרת, על החיים, לא כעל פשרה באין ברירה, כעל התפשרות מהכרח, כי אם כעל מתנה גדולה ויקרה, הנתונה לו כמו לכל, כמו לאחרים, כמו לבריאים מעודם (וכמה נעים היה להיות דומה לכל!). גם העמל המשונה אשר עליו לעמול לפיו בכתיבת מכתבים שונים ובעריכת חשבונות שונים לא נדמה בעיניו כהר ולא נקוֹט בנפשו, כמו קודם, כמו תמיד, על עשותו לצורך פרנסתו דברים – ולו גם דברים טובים, לא כאלה! – שאין הוא כולו נתון להם, שהם לחוד ומחשבותיו הנתונות לעצמו לחוד. עתה כאילו לא הרגיש בניגודים כאלה. עתה היה מוכן לעשות הכל – כל דבר שיביא לו רווח, כל דבר שיוכל להקל במעט את מצב־משפּחתו, משפּחת דודו, אבי מרים…

מרים! הכל היה חדש לו וביחוד היתה כחדשה עליו – היא. הוא חשב עליה כאילו תמול ראה אותה בראשונה. הוא חשב עליה: היא יפה. עכשיו היא יפה מאד. ולא רק מפני שבימי החורף כל אנשי־ארץ־ישראל יפים מבימי החמה. לה יופי יתֵר נודע לה עתה, אשר לא היה אז. אז היה רושמה של פרי בשל קלוּי – עכשיו שרוי עליה מעין הוד זיו־הסביבה החרפי והטהרה החרפית של ארצות הסלאַווים, אשר משם מוצאה.

בן עשרים ותשע היה חפץ בצאתו מ“בית־הישע” והוא כבר לא פעם נמשך אחרי איזו אשה או נשים בחייו. אך כל אלה היו משיכות רחוקות, משיכות עם הכנות לנישוּאין ובלי הכנות, אך ביו כך ובין כך – משיכות שלא חידשוהו ולא ניצחוהו. רק סכסוכים היו הן. מעולם לא האמין בהן ועל נקלה נשכחו. ואפילו במקום שאיזה חלק ממהותו לא אזר שארית כוחותיו – מאיזה טעם שהוא או גם בלי כל טעם – להשתמט מהן, להיפטר מהן, אפילו בנוגע לאותה כחוּשת הצוָאר, זו שהיה קשור בה במשך שנה תמימה ושעכשיו כל־כך נשכחה, כל־כך נשכחה, כאילו לא היתה – גם אז, גם בנוגע לזו, יש שהיה מפקפק: שמא הוא רק מלהיב את עצמו? שמא זוהי רק הנטיה המינית, שאינה רוצה להתהלך ערומה, והרי היא מערימה ויוצאת במחלצות (והנטיה המינית בשבילו, הגבר הבלתי־חזק – לא סגי בהכי!)? ושמא זהו רק הרצון המתחפש לחמול על משפּחתה (והרצון לחמול בשבילו, האיש הבלתי־מיושב – לא סגי בהכי!)? היראה והבטחון באיזה אסון ורעה רבה היו גדולים מהתקוה להתחדשות וטוב, וכשנתבטל הענין, היתה עם כל הכאב גם איזה הרגשה של השתחררות מעול, במקצת מעין אותה ההרגשה הכפולה של הנאסר עד ליום המשפט, שמצד אחד היה רוצה, שדינו יגָמר ככל האפשר במוקדם, ואף על פי כן כשמודיעים לו, שיום־המשפט נדחה, אי־אפשר לו שלא לרטט על שעוד חודש ימים ישב בטח, לא־כבוּל, על שעוד חודש ימים יוכל לשגות בתקוה, כי יזכּוּהו לגמרי. – – – עכשיו, ביחוסו החדש למרים, הודה לעצמו, אמנם לא בלי בושה, אבל כמעט בהרגשת אושר גמורה, כי זו כבר אינה “משיכה”,אלא אהבה; כי את הפרח האנושי הוא אוהב, אוהב אהבה תמה, “אהבה אולי בלתי־מתאימה בכולה אליו ובאי־אלו צדדים ומנקודת השקפה ידועה אולי גם מגוחכת, אבל מה איכפת לו!” הפעם באהבתו – עוד הרבה פחות מב“משיכותיו” – לא היה עומד דוקא לנצח ולהגיע למטרה מסוימה, אחרי כי בעיקר־הדבר מצא די סיפוק בהרגשת האהבה גרידא; ואולם, מאידך גיסא, לא עלה גם על דעתו לתת לכל זה בלבו דוקא איזו צורה שקופה־אידיאלית, והיה נכון גם שלא לברוח מפני המטרות השונות בהמשך הזמן, בעוד איזו שנים… אבל גם אם לא, וקרוב לוודאי שלא – בעיקר מצדה, ובוודאי גם מצד התנאים השונים, שאינם תלויים בשניהם – אז גם כן יתכן. כל הכרח אין. רק רחשי לב. ויהיה מה שיהיה ואיך שיהיה – יבורכו רחשי לבוֹ אליה!

בעד מה? בעד מה ביחוד? למה היא־היא המיועדת? אילו היה שואל את עצמו, מובן שלא היה מוצא כל מענה. לפנים, אפשר שהיה מוצא מענות, או, יותר נכון, מענה אחד, שאין מענה לשאלות כאלה: הפגישה שבין בני־אדם מקרית היא, וגם האהבה, אם ישנה, או יקרא לזה איך שיקרא, באה, כשהיא באה, במקרה. עכשיו היה הצד החדש שבדבר, שהוא כמעט לא שאל את עצמו כלל, מה טיבה של עובדה זו, ואם לאורך־ימים היא, אלא שמח עליה, שמח בכל הרננה והצלילות שבנפשו. הוא אהב לראות אותה מן הצד, לראות אותה ביחוד שהיא קמה משנתה, מעבירה כפיה על עיניה וחבלי תנומה נסוּכים על כל שרטוטי פניה הצעירים; הוא אהב להסתכל בשתי קווצותיה החיות, כשהן קשורות בקציהן, להביט אחרי הילוכה הטופף במקצת, לשמוע את קולה, שאי־צלילותו עשתה אותו לרָוֶה, לעורג; הוא אהב את כובעה העגול הלבן עם התוספתא הורוּדה שבצדו ממעל לשוליו, את סינרה השחור, המהוּדק היטב על מדיה וחמוקי ירכיה. היא הזכירה לו הרבה רשמים שנמחקו, הרבה ארשות־פנים שניטשטשו, ובכל זאת חיו בו – ויחד עם זה היתה היא־היא: חטיבה מיוחדה. הוא מצא בפניה, בגזרתה ובתנועותיה, ערב של קוים מקומיים, ירושלמיים, עם קוים שונים של בנות־ישראל מן המקומות האחרים, הרבים, אשר דרכו כפות־רגליו שם: אוּקריינה, פּוֹדוֹליה, ליטא, בסרבּיה, בוּקוֹבינה, ערי רוסיה הפנימית, ערי־המערב – פרח־המקום עם עלים וניצנים המורכבים בו ממקום אחר! צירוף זה, אמנם, נראה ברבּוֹת מן הצעירות אשר פגש בשכונת מגוריו, ואולם לוֹ נתגלה הלה רק במרים בת יוסף חפץ דודו. הוא לא בירר לעצמו גם כן, מה הרבותא שבדבר; יתר על כן: הוא לא חשב זאת גם לשום רבותא. ואף על פי כן אהבה גם בגלל זה. אילו היתה מתעוררת בו השאלה משכבר־הימים: מה יש לו ולנערה הצעירה והרגילה הזאת? היתה מיד מתקבלת תשובת־ברי מעליזה: יש ויש! הוא אוהב אותה; הוא אוהב אותה בעד זה, שהיא צעירה, שהיא חיה, שהיא הוֹוָה… מרים!

פרק ו    🔗

מתענית עשרה בטבת ואילך השתררו ימים בהירים בירושלים, ור' יוסף חפץ הסתדר בדירתו החדשה, היא הישנה, שבה נשאר הודות לבן אחות אשתו המנוחה, נשמתה עדן, והתחילו אצלו ימים כסדרם. אם חייו במחצית השנה האחרונה, וביחוד בחדשים האחרונים, ימי דאגת הדירה והרימאטיזם, היו כולם בבחינת התנודדות וסערה, עד שיש אפילו ששכח לפעמים להשמיע את פתגמיו החביבים באזני בני שיחתו, וה“חידושים” שלו בתורה ובדקדוק הוטלו לקרן־זוית, הנה עכשיו, כשמדירתו לא גוֹרש ומחלתו הוקלה, שבה לתוכם ה“סטאטיקה”, חזרו הימים כסדרם עם פתגמים, עם חקירה, עם עיון בקוֹנקוֹרדאנציות שאוּלות, עם חיטוט בתנ“ך החדש עם הפּירוש החדש, שקנה שוב בשבוע האחרון בהקפה ויחזקאל הלך ושילם בעדו, עם חידושים במאמרי חז”ל וביאורי המקראות, שכל אחד מהם היה ענין לכמה ימים. ענין לכמה ימים היו גם רחשי התודה מצדו ליחזקאל “על כל תגמולוהי עליו”, שמצד אחד הצניע אותם וכיסה עליהם, לבל יהא מחזי כאילו הוא מחכה לטובות וחסדים חדשים ממנו, ומצד שני לא פסק מדבר עליהם, אחרי שבאמת החשש לבל יהא מחזי הוא אך למוֹתר, כי “אחרי אשר החל יחזקאל להיטיב עמו, בלי תפונה לא יחדל ממשוך ההטבה אליו הלאה, כי מה שהוא סיבה להוציא יש מאין, הוא בוודאי סיבה להתמיד מציאת אותו היש”. ובדרך־אגב ובעזרת השם יתברך ומתוך כל השקלא־וטריא הזאת נתחדש לו לר' יוסף חידוש גדול במאמר חז“ל, שאמרו (ברכות ל"ג): “כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו”. ויקשה: וכי נגרע הוא משאר בעלי חיים, אשר ידענו צער בעלי חיים דאורייתא (שבת קכ"ח:), ו”רחמיו על כל מעשיו" כתיב (ברכות ז')? וכדי לישב זה יש להקדים, שהנה גזירה היא מלפני החוקרים, המדברים על אודות תורת המוסר לאמור: אם איש אחד עושה טוב וחסד לרעהו אינו מן הנימוס, כי האיש ההוא יחכה לתשלום־גמול מרעהו על טובו וחסדו אשר עשה, וגם תודה מרעהו על טוב־פעלו לא נכון שידרוש, שהרי בזה יגלה, כי לא מפאת הרגישוֹ עונג בהצלחת רעהו עשה מה שעשה, אלא לטובת נפשו בעצמו, להתענג על התפארותו במעשהו. והנה, הגם שדברי החוקרים האלה בצדק ובאמת יסודתם, בכל זאת שורת הדין נותנת, שעל מקבל הטוב להראות למיטיבו היותו מכיר הטובה והיותו מחכה לעת אשר יוכל להשיב גמול טובו וחסדו, כי בזה הוא מגדיל כוח מיטיבו להוסיף עוד הלאה לעשות כמעשהו הפעם, וזולת זה הוא מַתיש כוחו לעתיד. ובזה יובן המאמר המוקשה, שהכוָנה במלות “שאין בו דעה” היא, שאין בו הכרת טובה, כמו “ידע שור קונהו”, שבזה הוא מַתּיש ומחליש כוח מיטיבו לעתיד וגרוע מבעלי החיים, ולכן אסור לרחם עליו. אה? מה הפירוש הזה בעיניכם, אה? – ועיני ר' יוסף נוצצו בחביבוּת ובאור־אושר, וקשה היה לדעת על מה הוא שמח ביותר: על הטובה שנעשתה לו, על הרגשת והכרת הטובה שלו או על שכל זה גרם לו והביא אותו לידי חידוש נפלא שכזה! איך שיהיה, והחידוש הזה שימש לו ענין ותוכן של שיחה לארבעה־חמישה ימים. בכל ערב היה שוכח, שכבר הרצה את החידוש גם תמול גם היום בצהרים, והיה מתחיל כמגלה תורה מסיני: “היום למדתי… ונתחדש לי בעזרת השם… באגדה… איתא בברכות דף ל”ג…"

הימים היו בהירים, ור' יוסף היה נח, לפי דבריו, מרוגזו ומעמלו הקשה, בפרט שהוא התחיל גם לצאת מביתו ולשבת על הסלעים שאצלו, בחברת משׂוֹחחים, מה שגרם לו עונג רב, אלמלא… אלמלא צרת הבנות. את הבכירה, אמנם, כמעט שלא יראה בעיניו כל הימים, אחרי שהיא, נוסף על עוד שתי תופרות, עובדת משמונה בבוקר עד שבע בערב, ולפעמים עוד יותר מאוחר, אצל בתו של גולדמאן, המכינה לה את ה“גַרדֵרוֹבּה” שלה… ובכלל, מאסתר התייאש ר' יוסף בעומק־לבו: כל ימיה לא ידעה להתהלך עם בחורים… ועכשיו היא כבר בבחינת אין מה להפסיד… אם יהיה מה שהיא זוממת בדבר יחזקאל – מהיכא־תיתי (אסתר, שהאמינה, כי איש אינו יודע כלום, רצתה, מצד אחר, שהכל ידעו, ורמזה רמיזות הרבה על ימין ועל שמאל). ואם לא – גם כן לא הפסידו כלום… ודאי, ודאי, “טב למיתב טן דו” – אמרו חכמינו, ובכל זאת היה ה“שידוך” הזה פגום קצת משום מה בעיני האב, למרות כל רגשותיו הטובים ליחזקאל ולמרות שמעולם לא היה שום “שידוך” מופרך בעיניו (על כל פנים התחיל ר' יוסף לקרב עוד יותר את ה“צעיר” ולהעניקו ממיטב־חידושיו, משלו וממה שהיה מוצא חדשים לבקרים בספרי השכלה עתיקים, ולא נתקררה דעתו עד שגילה לו, כי הסיפור ב“בראשית” על בריאת האדם לבסוף, כלומר, אחרי החיות, העופות והדגים, עולה בד בבד עם מסקנות המדע והחוקרים החדשים, וד"ל). מילא! אסתר – מילא… קשה מזה, הרבה יותר קשה, היה ענין־הצעירה, מרים זו, שהתעקשה, לנסוע מעבר לים… אמנם, הנסיעה כשהיא לעצמה אינה נוראה, הלא הכל נוסעים, ובפרט שהיא תארח לחברה עם משפּחה מַכּירה, – “הנסיעה אינה צריכה להפחיד את היהודי” – אבל בכל זאת… למה הוטל הגורל הזה דוקא על בני ביתו? ילדה שכמותה… כשהוא שומע אותה אומרת: “מה אעשה פה? מה תכליתי בכאן?” – לבו נוקפו הרבה ועשתונותיו ישתוללו… והוצאות־הדרך מאין יוּקחוּ? המן הגורן או מן היקב? שאלה זו מטרידה גם אותה… בכל אופן, עכשיו כבר בביתה לא ישכנו רגליה… סובבת ומבקשת עצות, כגבר ממש… הנערות דהאידנא! עוד אינה בת שמונה־עשרה במילוי – ואיזו… ואיזו “יָזמה”! (איך הם, בעלי־לשון־הקודש דהאידנא, קוראים לזה? יָזמה!..) בינתים – את כל עניני הבית עזבה, השכיחה מעצמה והסיחה דעתה מהכל… והיה מעשה, שבאה האשה הכובסת לעזור לה בכביסה, כדרכה פעם בחודש, ולא מצאה אותה בבית…. באופן שהכל בלתי־מכוּבד, הכל בלתי־מרוּחץ, הכל עזוב…. בוּשה היא לספר ובל יוָדע לאיש: זה שבועות אחדים רצופים שלא החליפו בביתם את הכותנות!

*

ענין הנסיעה מירושלים לחוץ־לארץ היה, סוף־סוף, לשיחה תמידית בין המתכנסים על הסלעים. שם היו מלפנות־ערב יושבים זקנים וצעירים, חנוָנים וסרסורי שטרות, תלמידי חכמים צעירים ובעלי־מלאכה, בעלי־בתים אשר על כתלי בתיהם פרנסתם ואנשים “החיים מן הכותל”, כלומר, המקבצים על יד “הכותל המערבי” (היותר מדוכאים שבין אלה היו שותקים ומקשיבים לדברי האחרים), אנשי רוח ודמיון, כקויפמאן היהודי ממזרח־פרוסיה, ובאי־כוח הדור החדש, כשניאורסון וכהנוביץ. הזקנים היו מספרים בגעגועים ובאיזו התפארות של זקנים – אבל משום מה בלי הרחבת הדעת, שהיתה צריכה ללוות סיפורים מעין אלו – על הימים והם לא רחוקים, שכל הכיכר הזאת היתה שוממת וה“שכונות” והבתים אשר אתם רואים לא היו עוד בעולם והבריות פחדו לצאת מן החומה. עכשיו נשתנו הדברים. עכשיו אין יושבי ירושלים מפחדים לצאת גם את העיר לגמרי… שניאורסון בדק ומצא, שמפריזים, מפריזים על מידת היציאה מירושלים, והראיה, ששכר־הדירות אינו נופל; אדרבא, יוקר הדירות עולה, ובכלל אין להשיג דירה הגונה בירושלים, והיה מעשה, שחמילין, שאמר להישאר פה עוד לאיזה זמן, ביקש לו דירה נאה כערכו – ולא מצא! (ומתוך שהזכיר שניאורסון את חמילין, מצא מקום לגבות ממנו בפעם אחת את יתר חובותיו ולהאריך לשון ב“קלי ברוֹמַטוּם” זה ובדעותיו הגסות בדבר געגועי ישראל הצעיר…). קויפמאן, היהודי ממזרח־פרוסיה, ששנא את ה“שטודנט הרוסי”, את שניאורסון, שנאת מוות, כשנאתו לכל הרוסים ולכל החדשים בירושלים, “המקלקלים את אויר העיר הקדושה – אים גייסטיגען זין – ומצעידים אותה למדחפות”, נתן הפעם תוקף לדברי אויבו, ובפרט לראיותיו מ“עולם־המעשה”, והכריז בריש־גלי, שהוא רואה בחמילין, כמו ביצר־הרע של העזיבה, של עזיבת ירושלים, את שליח־השטן, את שליח כוחות־הטומאה… בר־פלוגתא שלהם באותו יום היה כהנוֹביץ, הטֶלזי הזה, שפלפול הישיבה הטֶלזית סייע לו למצוא תמיד סתירות אצל אחרים, אבל עם זה לא מנע ממנו את הסגולה להתייחס בעצמו לכל דבר ב“פשטות” וב“אופן בלתי־אמצעי”. בנוגע להתרעמות ה“פייטנית” של שניאורסון על חמילין בדבר אשר העז הלז לאמור, שצריך היה להשיא את “צעירי ישראל” נשים, למען אשר יתנדף היאוש שלהם, העיר כהנוביץ, בלי כל כוָנה להכעיס: “ותסברא? אין הכי נמי…” כלומר: מה אתה סבור? אפשר נכונים הדברים… אלא שדא עקא, שלא בעצת חמילין תליא מלתא! ומה שנוגע לצרת ההגירה, שאדון קויפמאן מוצא גם בה מעשה־שטן (אם כי בכיסו של זה, של קויפמאן, כפי שידע כהנוביץ, היה מונח נוסח של מכתב־בקשה לאחד מאהוביו ידידיו בגליציה, ש“יהיה לו לעזר בכל מה שהוא יכול בכדי לצאת מעמק־הבכא”, מכתב שהיה צריך להישלח ב“הזדמנות”), הנה גם בזה אין דעתו כדעת הכל. מודה הוא, כהנוביץ, לשניאורסון, שהצרה אינה גדולה, אבל לא מטעמו של שניאורסון. ההגירה, אמנם ישנה, והיא גדלה, ועוד תגדל – ולא למושבות: מצב־הפועל שם ידוע! – כי אם דוקא חוצה־לארץ. ברם, לדעתו הבלתי־משוחדה, לא רק שאין להתריע עליה, כאשר יעשו המשׂוֹחחים, כי אם צריך גם לשמוח באמת על החזיון המשמח, שכוחות צעירים (יוצאים מפה, בעיקר, הלא הכוחות הצעירים!) – ובכן, שכוחות צעירים ורעננים, תחת להתמוגג בבור־אשפה־ובטלה זה, שירושלים שמו, יצאו לרוָחה ויהיו לתועלת לעצמם ולחברתם. כך היא דעתו הבלתי־משוחדה של כהנוביץ.

וכאן עונה ר' יוסף אף הוא חלקו. ברוח שלאנן הקשיב לקול כל הדברים האלה ולא חיווה את דעתו, כי לא מצא אותם ראויים לוויכוח ולתשובה. כי רק דברי ילדות הם – ותו לא מידי. ירושלים! האף אומנם יש יודע מה היא ירושלים? ב“הכוזרי” אתה מוצא לענין זה… דברים המסולאים בפז… על ארץ הבחירה בכלל… אלא שלא פה המקום. ירושלים!.. אלמנה חיה היא, חרבה, שוממה, טעונה רחמים, כהלאום הישראלי, שה פזורה ישראל בכלל… ולאוֹם מלאוֹם יאמץ – לא נבנתה רומי אלא מחורבנה של ירושלים… אבל שייך לאמור: ירושלים! ירושלים היא עיר יקרה, מלבד קדושתה לכל אדם מישראל וגם לאומות־העולם, היא עיר־צבי, היא יושבת בסתר־לבו של ר' יוסף, חקוקה שם ממש כבצפורן־שמיר. הנה הוא גר פה… למעלה מ“הכנסת־אורחים”… זאת אומרת, עכשיו באותו בית גופו, שנקרא “הכנסת־אורחים”… אבל לא זה הוא רוצה לאמור. הוא רוצה לאמור: בדירתו זו יש מוֹסקיטין, יתושים קטנים,שאינם נותנים לישון ושעקיצתם כמחט בבשר החי. גרועים עוד מפּשפּשים, במחילה. מקדמת דנא הם שורצים שם, בפרט בקיץ, אבל בדירה זו לא יחסרו גם בימות־החורף. בשם אחד חדש (הכונה לחמילין, אלא שהדובר אינו רוצה לפרש בשמו) אמרו, שעל פי חכמת הרפואה רק מהם תוצאות לקדחת, או כמו שהם קוראים לזו היום: מַלָריה (וליתוש קוראים אנוֹפוֹלי“ש ונזכר השם ברש”י… ולא פה המקום!). והנה הוא, ר' יוסף, ראה את טבען של הבריות הללו: יכול יתוש זה לעמוד שלוש שעות על רגליו העקומות על מקום אחד, ולא ינוע ולא יזוע. ומכיון שהוא, ר' יוסף, מתעורר בחמתו ללחצו ולהרגו, מיד פלוני מרגיש בזה ופורח לו. לא תועיל כל התגנבות ולחינם כל תחבולה: יציר ירושלמי זה מרגיש באדם עוד טרם יגש הלז אליו. בכונה בלבד די לו. חוש!… צריך היה לחפש בספרי הטבעיים על זה. אבל עד כמה שידוע לו, לר' יוסף, לא עמדו על זה הטבעיים. הוא, ר' יוסף, אף־על־פי שאין זה ממקצוע שלו, מוצא על פי הנסיון, שכאן בארץ־ישראל יש להם לבעלי־חיים חושים, שאין כמותם אצל בעלי־חיים בארצות סתם. המשורר האלוהי ודאי ידע מה שאמר: “בך חיה ועוף חכמו”… כי לא ביתושים בלבד ראה ר' יוסף מה שראה. ונקח את החתולים, חתולי ירושלים. כחושים החתולים בירושלים, כי אין להם מה לאכול, והיה מעשה בחתול אחד שבביתו… חתול אחד היה בביתו של ר' יוסף מקדמת דנא… עכשיו, שבתו הצעירה מתכוננת לנסוע, אין מי שישגיח, וכירסם החתול את הלחם הרך, שהכינו לשני ימים… קצף עליו ר' יוסף וענשהו, פשוט, היכה אותו, לבל יוסיף לעשות כדבר הזה. והנה עכשיו – ראה זה פלא! – החתול מכוון לבוא אל הבית, כשאין ר' יוסף בו, ומכיון שהוא מרגיש בצעדיו, בצעדי ר' יוסף, – לא, די לו גם להרגיש את ריחו מאחורי הדלת – מיד הוא מתנפל לרוץ מן הבית בכל כוחותיו… מכיון שר' יוסף פותח רק את הדלת, הרי פלוני נס ונמלט כחץ מקשת. פרדוֹכסין! ברוסיה וביתר המדינות הרי אין לחתול שום זכרון, מפני שהוא אוכל עכברים, וכאן יש גם לזה זכרון… הוא אשר אמר… ואתם אומרים:ירושלים…

*

על ירושלים דיברו גם בבית גולדמאן אשר בשכונת הסלעים. – ירושלים… מצץ גולדמאן את הנרגילה אשר הביאו לו מבית־הקפה הערבי הסמוך, מצץ ודיבר – אין על מי לסמוך בירושלים!.. הוועד הן הסכים לו, שחנוכת־בית־האולפנא תהא מיד אחר חנוכה, ועכשיו כבר חצי טבת ואין קול ואין כסף!.. הסכום שהבטיחו להכניס לו בעד החדרים שהוא נותן, בעד החדרים למעלה ה“הכנסת־אורחים” – לא הוכנס לו עד היום הזה!

הממונה האונגרי בן־שיחתו ישב, שתה תה והניע ראש לכל אשר דיבר אליו בעל־הבית על אודות הנחיצות הגדולה בבית־אולפנא חדש על ברכי התורה ועל עמודי הדת. לא יראה בנחמה אותו ממונה, אם לא ראה בעיניו שני ילדים מכולל ידוע באחד ה“גנים” של בני־החברה, של המכלים כרם ה' צבאות, של העושים ירושלים לשמה ולשריקה. שוֹמוּ שמים! שומו שמים!

בבית היה שאון. במרפסת המו והתרוצצו ילדי הבית, שלא הלכו היום בצהרים לבית־הספר שלהם, מפני שהיה ערב חג הלידה, ובאולם הסמוך ישבה הֶניה ודיברה עם חמילין בתנועות של “גראנד־דאמה”, – אשר החלה לסגל לה יותר ויותר – כי אפילו בבית הספר “יוסף הקדוש” אין ה“אדוּקאַציוֹן” (החינוך) כדרוש: אילו לימדו שם הילדים, שבבואם הביתה לא יחרישו את האזנים ככה, לא יתהוללו ככה…אה, בתי החינוך של ירושלים… קשה מנשוא…

גם אמו של גולדמאן לא היתה שבעת רצון מירושלים. היא הטילה מבט של אי־אמון על הנרגילה אשר בנה שותה, על המים המבעבעים בבקבוק־זכוכית משונה זה, על הצינור המשונה, שהזכיר לה את השפופרת הארוכה של כלי ידוע, ששימש לה כמה פעמים במצות הרופא בהיותה “עצורה”, וקיללה את הטעם של אנשי־ירושלים. אחר־כך הלכה וציוותה למזוג לו כוס קפה, התנועעה על רגליה בבית כאוז שמן, וכשראתה את השדכנית שׂתוּמת העין האחת נכנסת אליה, עיקמה את פניה בגלוי, לכסות על נחת־הרוח שבלבה מביאתה של זו, נמהרה וישבה. הגישו עוגות. השדכנית השכילה לעשות העויה של ענוה ופתחה ואמרה:

– יש לי מזל…בכל מקום שאוכלין ושותין, שם אני.

אבל אמו של גולדמאן לא נלכדה בחכה ולא נפלה תחת השפעת נועם־דבריה ומתקה של השדכנית העיוורת־למחצה. תאמר מה שתאמר, והשידוכים של ירושלים אינם מוצאים חן בעיניה, בעיני אמו של גולדמאן! כלל וכלל אינם נהירין לה… זה שבתה בירושלים חדשים רבים ועדיין לא שמעה, שיֵעשה כאן שידוך הגון! הנדוניות שבכאן… המתנות שבכאן וגם החתנים… רצונה לאמור, הבנים שבכאן… כמה הם שומעים בקול האמות! בפיאַטרה – הכל, הכל אחרת… שם קלמנ’קה בנה הצעיר… התאמינו? היה מעשה, שנסע לבוקארשט, ונתנה לו היא, אמו, מועד של חמישה־עשר יום, והוא, אחר־כך, נצרך להיות שם עוד, אבל לא העז למרות פי אמו… וחזר באותו יום… כך נוהגים שם!.. לא כבנה זה שבירושלים, שאמא אומרת לו כך, והוא אומר אחרת… ומה אתם סבורים? איזה שידוך עשה קלמנ’קה? על כל הבחורים!.. בעלה ה“גאָט־זעליגער” (המנוח) אמר לה, שצריך להשיא את קלמנ’קה אשה, מפני שהוא מתחיל להתפקר ביותר, לבזבז כסף יותר מדאי… צריך לשים חח באפו! נוּ בקיצור… זה היה נער חרוץ, חי! שלוש מאות פרנק היה משתכר ומוציא לחודש… מלבושיו, לבניו, – גרף! באַגנטורה גדולה שירת… שמע מינה, שהיה חי! כשרווק מוציא על עצמו שלוש מאות, הרי הוא יודע שהוא חי. הוא היה “בעלן” לנסוע מאה פרסאות כדי למצוא את החייט הדרוש לו. התחילו לדבר בו נכבדות… מן היותר משובחות, מן היותר יפות ועשירות! ידעו: צעיר מגוהץ – לא־יפה לא יקח. הוא ממש התחנן: אמא, איני צריך עדיין, עוד לא הגיע זמני – וזה בעת ששידכו לו בנות־מלכים… בּוּבּות מצוירות!. ומה אתן סבורות? באו והציעו את בת ר' בּריש… והאמת ניתנה להיאמר: זקנה־לא־זקנה, אבל לא מימי העלומים הראשונים, וממנו, בכל אופן, זקנה בשלוש שנים ואולי בארבע… אבל היא הרי אם: שידוך פּראקטי… לא יפת־תואר, כשאר הכלות, אבל איזו משכילה ומאיזה בית!.. ובת יחידה… אחר מאה ועשרים שנה – הכל שלה… לראשונה התחיל הוא לבכות: אמא, רחמי!.. אבל לבסוף הודה ואמר: אמא, אם את רוצה הרי אני שומע לקולך! והוא – כלום היה צריך לה? שלוש מאות היה משתכר בעצמו!.. אבל הוא ידע: אמא יודעת מה שהיא עושה.. .עשרת אלפים במזומן אינם מתגוללים בחוצות… ובת יחידה… אחר מאה ועשרים שנה – הכל שלה… והוא? על כל דורשי טובתה של המספרת מצב כמצבו של קלמנ’קה! חֶה־חֶה־חֶה, בירושלים לא יודעים מחיים כאלה שחי קלמנ’קה שלה, ברוך השם… ירושלים… גם זוהי עיר… בל ייסרה אלוהים בעד חטאת שפתיה… – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

– ירושלים!.. חזר והבקיע מתוך השאון קולו של גולדמאן – זוהי ירושלים… עצרת חמסנים.. אבל אותו, את גולדמאן, לא יחמוסו! אותו אין מרמים. בכל ימי חייו עלה לרמות אותו רק לתימני אחד. והידעתם מה שעלה לו? זה היה עוד בשבתו באחוזתו ועבד אצלו תימני אחד במרתף־הענבים והיה ממלא בכל יום סל ענבים ונושא לביתו – בגניבה. מתחת היה הגנב מניח ענבים ולמעלה סמרטוטים ולחמו, כדי שלא יכירו. אבל פעם הציץ הוא, גולדמאן, דרך חלון־המרתף, שהיה מלמעלה וראה את מעשה־התימני. רואה ואינו נראה. מה עשה? לא דיבר דבר ועשה עצמו כלא יודע. רק כיוון את השעה, נכנס ושלח את התימני באיזו שליחות. ובינתים ניגש אל הסל, הוציא את הענבים, הניח במקומם אבנים וכיסה בסמרטוטי התימני ובלחמו, כמקודם. וראה זה צחוק! בדרך לביתו פגש בתימני דנן ישמעאלי אחד ידידו, והתימני ביקש ממנו לתומו שיתכבד בענבים. ישב אתו הישמעאלי על הארץ, קיפל את רגליו מתחתיו והיה מוכן להתכבד. פתח התימני את הסל – והנה אבנים! נעלב הישמעאלי ורצה להכותו… כן יאבדו כל הגנבים… לא ממנו, מגולדמאן, לא יגנבו, רבותי!

– אבל, למשל, מיסטר גולדמאן, למשל? – התחנן הממונה מכולל אמריקה שישב כבר במקום האונגארי וגמע גמיעה אחת מן הכוס שלפניו.

– הנני אומר לכם, זה כבד מנשוא… להאמין בפילאַנתּרוֹפים שכמותכם… לא רבותי!

– אבל מה אשמתנו? – התנצל הממונה וגמע שתי גמיעות.

– הנני אומר לכם, יש דברים בגו, – לא פסק גולדמאן מלטעון עם כל מציצה.

– דהיינו? כדומה למשל? ר' יעקב!..

– אני אומר לכם: יש פניה מצדכם בדבר. ידעתיכם, פילאַנתּרופים!

– אבל איזו פניה? – חקר האמריקני באי־סבלנות.

– לעת־עתה לא אגיד, – עמד גולדמאן על דעתו.

– לא יגיד?! זה לא יפה מצד כבודו! מדוע לא יגיד? שמא היו השטרות־היחידים ל“משך”־הדירות ביד ר' זלמן?

– השטרות לא היו ביד ר' זלמן, אבל תועלת קיבל.

– איזו תועלת?

– אמרתי, כי לא אגיד. ר' זלמן נתן ור' זלמן לקח – יהי שמו מבורך. אבל שמעו מה שאני אומר לכם: זה כבד מנשוא. כבוד־ירושלים מתחלל בראש כל חוצות…

– מילא, אם אין מה להציל מפיו כל דבר־אמת…

ובקול רם:

– “ברוך אתה ה' אלוהינו מלך… העו־לם… בורא נפשות רבות וחסרונן על כל… מה שבראת… להחיות בהם נפש… כל חי”… אוי, עתים יפות!…

הממונה כילה לשתות ולטעון; אך גולדמאן עודנו יושב לפני הנרגילה והומה: ירושלים… ירושלים…

פרק ז    🔗

הדוד חיים התחיל לשמש בבית־הכנסת־האורחים, אם כי השמש מר בּאסין עוד לא נסע מירושלים (הלה היה טרוד בהכנות לדרך וכבר לא היה יכול למלא חובת משמרתו). הוא שמע לעצת יחזקאל לבלי עמוד על דעתו ולקבל את המשרה הזאת, וביחוד כשהכרח יש בדבר: בית־האולפנא החדש הן יגרש, סוף־סוף, את ר' יוסף ממעונו מלמעלה, וצריך להקדים רפואה למכה. אגב, הרי צריך יהיה גם לעזור למרים, ויחזקאל בעצמו, כשר' יוסף יֵרד למטה, יצטרך לבקש לו איזו דירה, כי אז כבר לא יהיה מקום גם בשבילו שם. מתחילה, אמנם, רצה חיים להעמיד על שלו, שגולדמאן יפרע לו את העודף של ה“משכון” (בשעת תשלום הכתובה נתן גם איזו מזומנים, וספר־התורה נשאר כנגד סכום קטן, הרבה פחות מכפי שויו), אך אחר כך ציית ליחזקאל גם בזה ונכנע. ואולם מועקה נשארה בנפשו, בנפשו של חיים. דמיונו היה לעבד כנעני, ששאב מים בכלי נקוב ונשאוֹ אל אדוניו בשארית־כוחותיו, וכשהביא – והנה הכלי ריק. בוּקה ומבוּקה! לכאורה, הן גם מקודם לא היה לאל ידו לעשות לגולדמאן עושקו כלום, כלום, במובן־הנקמה; ברם, כל זמן שלא נהיה לשמש אצלו, היתה בו, אף על פי כן, ההכרה הכהה, המטושטשה, אבל הגאה, כי הוא נושא את נפשו מלאה, כי הוא נלחם על זכותו בכל מאמצי כוחותיו, ולבסוף – הנה נתרוקן גם מזה. כשרמז לו יחזקאל בקיצור, שעליו בהכרח לקבל את השמשות, שאין מוצא אחר, התכונן הוא לשפוך לפני זה את לבו, את כל לבו, כדרכו מימים ימימה, אך פתאום, שלא כרגיל, נמצא הפעם דוקא באותו המצב של הנאלם מרוב התרגשות, ולא מפני העדר סגולת הדיבור, כי אם מפני איזה סכסוך משונה, תקיף, בלתי־מובן בתוך־התוך. לכאורה, נתאסף שם הרבה, כל־כך הרבה, ויש מה להגיד, יש הרבה מה להגיד, אבל הפה נפתח – הרף־עין – והכל נמס, נמוג והולך… נשארת המועקה.

הוא לא התהלך קודר – הוא עשה במנוחה את כל המוטל עליו, – פטור־נוּ! – אבל בו קיננה ההרגשה, כי תוחלתו נכזבה גם מבנו, גם מאחיו, גם מחצקיל, גם מבנות־אחיו – מהכל! בנו, חנוך, זה שהיה שולח לו עשרה פרנקים מדי חודש בחדשו עם מכתב, – מכתב, אמנם, לא בכתב־ידו ממש, כי אם כתוב על ידי הכתבן מצפת, וגם הוא בעצמו, אמנם, לא היה יודע לקראו, אלא שיוסף, יחיה, היה קוראו לפניו – אבל מה יש לדבר, מכתב עם עשרה פרנקים, ומדי חודש בחדשו… עכשיו – אלהים יודע מה זאת… חנוך, יחיה, כקבור הוא דומה שם בטחנתו, ומי יודע, אם הוא גם בחיים – כל ידיעה לא באה ממנו זה כבר, כבר… אולי שלושה חדשים, אם לא יותר… ואחיו? ויוסף? הנה הוא, חיים, קיווה, שבית־הספר החדש של גולדמאן, שיפָתח בקרוב, ששם ילמדו גמרא ו“שולחן ערוך”, יתקבל הוא, יוסף, למורה קבוע וקרנו תרומם בכבוד… הוא יאבד את דירתו מלמעלה, אבל תחת זאת תינתן לו האפשרות לשכור דירה הגונה, כבעל־בית הגון, ולא יצטרך ל“הכנסת־אורחים”, והכל יתחיל מחדש, ומעז יצא מתוק ולפום צערא אגרא – ככל אשר הוסיף יוסף, יחיה, בעצמו לדבר בשבוע האחרון – ולבסוף… ולבסוף… צער ממש הוא לחשוב בדבר שכזה. אבל מה לעשות – וכך הוא… אחיו, יוסף אחיו – כמעט שלא יאומן כי יסופר! – משתדל בדבר זה רק למחצה והכל בשפה רפה. והלא גם אם היה משתדל כראוי, בכל הכוחות, כמו שצריך להשתדל בירושלים, כשאדם עני רוצה להשיג איזה דבר, הלא גם אז אין בטחון גמור – אם כי יש ידים לשער בחיוב – שהיה מתקבל, שהרי רבים הקופצים, ועל אחת כמה וכמה עכשיו, שהוא כמעט שאינו רוצה בעצמו, שהוא בעצמו אומר: הן ולאו ורפיא בידו. ומה טעם? ההברה!… ההברה בבית־הספר החדש תהיה באשכנזית ובתרגום לז’ארגון. והנה תרגום לז’ארגון – הא תינח, אומר אחיו, כי אף על פי שהוא מבזה את הז’ארגון ושונאהו תכלית שנאה, לפי דבריו (פֶה!), הנה הוא גם נגד שיטת “עברית בעברית”. וזה, איפוא, אינו מעכב; אבל ההברה, ההברה האשכנזית… לא, לזו לא יסכים בשום אופן… בין מורי בית־ספר אשר כזה אין הוא יכול להימנות… הרי כמה זמן נלחם הוא בהברה הספרדית, נלחם מזוין בכל נשק החקירה והמדע, מפני שחי בטעותו וסבר, כי זו ההברה אינה הנכונה, וראיות ואסמכתות הרבה היו לו, לדעתו. ועכשיו, לאחר שעמד על האמת, לאחר שהכריע בלבו והודה, כי ההברה הספרדית היא הנכונה, עליו לבוא לבית־ספר המחזיק דוקא בהברה האשכנזית! היתכן?

– אבל, אבא, אתה הלא מלמד לתלמידיך גם עתה בהברה האשכנזית? – הקשתה עליו אסתר.

– הא? בהברה האשכנזית? לא לגמרי… בשיגרא דלישנא לא עסקינן… ותלמידים פרטיים שאני. מה שייך? ההברה הספרדית קשה עלי בדרך כלל… ושגורה בפי אחותה המקולקלת… אבל זה אינו מופת… בבית־ספר העיקר הוא השיטה… ושיטתי היא ההפך מזה… ומה שייך לאמור: שגורה בפי? בזה אין משגיחין. העיקר, בתי, היא ההכרה… כמה פעמים אמרתי לך… ההכרה, בתי, הכרת השכל – זהו העיקר, ולא הרגילוּת המוטעית…

חיים שמע, לא הבין וחשש להסכים, כי צדקה אסתר באמרה שאבא, מתוך שזקנה קפצה עליו ומתוך שזה הרבה זמן לא כיהן בתור מורה, הרי הוא, פשוט, מפחד לקבל עליו משרת מורה קבועה, בפרט להורות “מזיקי־ארץ־ישראל”… כלום אפשר באמת לחשוד בכך את יוסף? קשה היא אסתר זו… “אין כוחו של אבא עתה אלא בפה, כל תרעומותיו על שאין מספחים אותו אל אחת מכהונות־ההוראה אינן אלא מן השפה ולחוץ. הוא בעצמו אינו רוצה בזה, הוא עובר־בטל, הוא היה עצל כל ימיו”… לא, לא… שהרי אם כן – למה אינו אומר גלוי? למה יסתיר יוסף את הדברים מהם? הלא יכול היה לאמור: איני מוכשר, אי־אפשי ואיני יכול – ודי… למה יסתיר? ואף חיים הסתיר את חשדה של אסתר בלבו, ולבו לפיו לא גילה.

אסתר, מרים… מרים, אסתר… אוי, אוי… אין נחת… מכל הצדדים… אין אף קורט של נחת… גם חַצקיל… הממנו תצא נחת?… לא יאומן…

חיים יצא והתחיל לקרוא אנשים מן הרחוב לתפילת מנחה.

*

יחסה של אסתר לנסיעתה של אחותה הצעירה הלך הלוך והשתנות – משלילה לחיוב. עוד שלשום טענה: “מירקה! בת־בלי־לב! עלי לבדי אַת עוזבת את אבא? הכל עלי?” – אבל בא היום והיא כבר הסכימה, שמרים רשאית לנסוע ליפו או לחיפה ושתלמד שם איזו מלאכה ושתהיה שם אפילו למשרתת! ברובעי העיר החדשים, הנבנים שם, יש צורך במשרתות! נו, נוּ, תסע!.. ואולם אחר־כך בא היום, ולה, לאסתר, לא היה כלום אפילו נגד זה, שמרים תסע לאמריקה, להרי־חושך, ולא עוד אלא שהיא גם נכונה לתת לה להוצאות־הדרך, אם זה יספיק, כונתה, אם פקדונה הקטן, שיש לה בידי מאן־דהו, יספיק לכל הוצאות־הנסיעה, ובלבד שבכינית זו – כלומר, מרים – לא תציף את העולם במבול־דמעותיה. היא, אסתר, עבדה תמיד כחמור, תמיד, יומם ולילה, לא למענה, לא להנאת עצמה. היא תתן לה את כספה המעט להוצאות, אם לא ימָצא הדרוש ממקום אחר. תתן – אל תבכה.

מרים אמרה, שהשיירה נוסעת בשבוע זה, ששיירה שניה לא תהיה כל־כך במהרה, שהכסף של אסתר לא יספיק (זה נודע לה מפי מר באסין ויתר הנוסעים) ושמוצא אחר אין. וליפו לא תסע, ולחיפה לא תסע, ואף בבירות געלה נפשה, וגם לאמריקה, כפי שהיא רואה, לא תסע… ואז לא ישאר לה אלא לשתות סם־המוות.

אלה היו דבריה, דברי מרים, דבריה ממש; אבל קולה הצעיר דיבר, לכאורה, אחרת. בכל אופן, קולה הצעיר לא נתן בשום אופן להאמין בשטות זו, שלחך מרים הצעירה והמלאה חיים ינעם משתה־סם־המוות.

אחר־כך נזכר בין האחיות שמו של יחזקאל. הוא עבר לדירה חדשה – ולה, לאסתר, לא הגיד. שבעה פרנקים הוא משלם. במעונה של אם מר בּאסין הזקנה הוא גר עכשיו. היא במסדרון, והוא באולם.

אמו של מר באסין, זקנה קטנה, חרשה ומקומטה, גרה ביחידות, נבדלת מבנה. היא לא קיבלה ממנו שום סעד והתפרנסה מזה שהיתה מביאה בוקר־בוקר לבתי־מכּרים אחדים מנות־בשר מן האיטליז. היא היתה כולה נתונה ל“קצביה”, ל“בעלי־בתיה” ול“חלקיה” – אותם ידעה והבינה, ומלבד זאת לא ידעה ולא הבינה דבר ולא חפצה ולא יכלה להבין ולדעת. היא היתה קמה לפנות בוקר, צוררת את מעט מעותיה, – פרוטות־נחושת – מגררת את רגליה הכושלות אל השוק, עומדת באיטליז שעות ארוכות, מקבלת את “חלקיה”, באה בדין־ודברים וגם בריב את הקצבים, הרוצים להונותה, ממזרים! משם היא משרכת דרכה לבעלי־בתיה, מוסרת במטבח את ה“חלקים”, עומדת הרבה על החשבון, – מוחה אינו עובד – סומכת על היושר של עצמה ושל אחרים, מקבלת בידים רועדות את המגיע לה וצוררת גם את זה בצרורה, כצוררת מקור־חייה, שבה, לבסוף, לפני הצהרים, הביתה, מבשלת לה מעט נזיד מאיזו גריסים, אוכלת ושוכבת עד מחר בבוקר. ככה תעשה כל הימים. את בנה לא ראתה שבועות שלמים רצופים. הוא לא בא אליה והיא לא היתה הולכת אליו. בכל יום השבת ובכל שעה פנויה בחול היתה ישנה.

אסתר התרעמה. כיצד זה אין אדם מוצא לנכון להגיד, לאן הוא עובר? אבל הנה מצאה את חדרו, מצאה ובאה. מוּתר? היא אינה מפריעה? הן מי יודע את מחשבות־השני?… היא תשב. מותר?.. מותר לשבת?.. כשהיחוסים הם… נסתרים, אז… אז על כל דבר צריך לשאול: מותר או אסור? בכלל, היא לא הבינה מעולם, איך זה… איך זה נמצאים עם אדם באינטימיות יתירה, וממחרת: שלום! שלום! – ונגמר. כאילו לא היו דברים מעולם…

היא בחנה את חפץ בעיניה הבוערות־הכבויות. פניו היו כפני בעל־החי אחרי אשר ישימו עליו את העול או את האוכף. הוא הרגיש באימה, כי כל בניניו הפנימיים אשר נבנו על ידיו מיום צאתו משם, מיום הבריאו, שוב הולכים ומתמוטטים, נהרסים, נחרבים! ברגע זה לא דיבר את עצמו משפטים ברורים, על שאין בו הכוח הגדול לקום ולאמור לה: אסתר, עזביני לנפשי! ברגע זה לא נתן את עצמו בפלילים גם על שאין בו הכוח השני לקרבה כראוי, להיות צדיק ביחס אליה, זאת אומרת, להיות לה מה שהיא רוצה… ברגע זה התמלא רק מעצם העובדה, שהנה אדם בשמלת אשה מפרפר לפניו, ורחמים עלובים, רחמים מחרידים, רחמי עול ואוכף שטפו את כל קרביו ביחס אליה, ועוד יותר ביחס אליו עצמו, ה“אהוב” עליה. ה“אהוב” הדוחה. הוא – אהוב ודוחה! אלוהים! עד היכן מגיעה אומללותו של סוג ידוע מבני־אדם!

הזקנה במסדרון ישנה שנת מרמוטא. אחרי רגעי שתיקה ארוכים ומענים עשתה אסתר את התאמצותה הרגילה. עיניה נמלאו עינויי רצח והיא לחשה ורטטה:

– נוּ… הבה יד!

וכרגע התלקחה, התלקחה נוראות. גם משרידי־קשי־ההתאמצות, גם מרגע־הפקפוק, גם מהיד המזיעה, הנתונה.

– אתה מפחד מפני החיים… – רטטה – היכּלם!

– אני פחדן… מאז… תמיד פחדן…

– פחדן?.. על עצמך אתה אומר?

– אם זוהי אמת…

– ובכן, למה?

– מה למה?

– כך… למה אתה?..

– כך…

– אתה עושה טובות לי… רק לא טובות!…

– טובות?.. איזו טובות?… וכי נעלה אני עליך?.. הרי להפך…

היא התאנחה עמוקות והתחילה ללחוש דברים, שבפיה לא היה להם, לכאורה, כל שחר. היא יודעת… הוא רקוב… רקוב כולו… אין אהבה בלבו… רק תאוה… הוא אינו בגדר האהבה… רק כך… היא באה – ולא איכפת לו… “קרובה”… כך… לכל עלמה שהיתה ניגשת אליו היה מתייחס כך…

היא נשתתקה וחיכתה. מענה של הן על הדילמא שלה לא היה מצער אותה; להפך, הוא אולי היה מרכך את הכאב הנגלד, את הכאב מאז, את הכאב בן עשר ובן חמש־עשרה השנים, על שהם, הגברים, אינם חושבים אותה לעלמה, לאשה, אינם מתאווים לה… הנה זה מתנהג אתה כמו שהיה מתנהג עם כל עלמה… ליותר מזה אין הוא מוכשר… אבל הוא מתאווה לה… ואולם חפץ ידע, כי מענה שכזה, אם לא היה מצער אותה, על כל פנים לא היה נותן לה גם סיפוק. האדם רוצה בהיותר־טוב, בהיותר־מתוק; הוא לעולם אינו מסתפק במועט. היא, בגמגומי חקירותיה ושאלותיה, ודאי נתכוונה ושאפה לשמוע הערה שלילית, “לא” באל"ף גדולה, ומי יודע, אולי לא הערת “לא” בלבד, כי אם גם שבועה, שבועה קדושה ונאמנה לעד, שאין זו רק תאוה חס ושלום! שאין זה “יחס של כך”, חס וחלילה! אלא שאהבה היא, אַהבה גמורה, אהבה גדולה, שהוא אוהב אותה, אוהב באמת, ושרק אותה הוא אוהב, רק אותה.

אללי! בו לא קם הרוח להגיד לה דבר – לא כחפצה ולא לא־כחפצה. הוא רק ראה שהאומללה הזאת – ברגע זה, בכל אופן – אוהבת אותו, אותו, דוקא אותו, אותו ולא אחר, כי אין אִתה אחר, ודוקא היא אוהבת, היא ולא אחרת. בשבילו אין אחרת. טוב היה אלמלא היתה זו. אבל כך הוא הדבר. זו אוהבת אותו – ובאמת. בלי כל חכמות, בכאב, ברעל, בעצבים, במשטמה היא אוהבת אותו – אבל באמת, בלי כל חשבונות צדדיים, בדם־התמצית, בשארית־הכוח, במיעוט חלבה ודמה, ברזון בשרה השחוף, בשארית החיוניות שבה…

והוא, כבאותו יום־היציאה, נתרכך פתאום מאד, ומה שנדמה לו לפני רגע לזר, לנמנע, לבלתי־אפשרי, נעשה פתאום, ברגע אחד, לא רק אפשרי, כי אם גם פשוט, בלתי־תמוה, הכרח… ברגע זה נעשה הוא כולו לב, כולו הרגשה, כולו חמלה – הכל נשכח – וכל התחומין ניטשטשו. כל התחומין – בלי איזה יוצא מן הכלל. הוא אימץ אותה בזרועות רפות, שמע את דפיקות לוח־לבה החלק, העתיר לה על שערותיה נשיקות לוחשות, דוממות, צורבות, תכופות. היא הוציאה מיד גניחה נוראה והתלכדה בו בהשכחה עצמית גמורה. רגעים ממושכים לא הרפתה ממנו, אבודת־עשתונות, העניקה ללחייו, לערפו ולשפתיו נשיקות, נשיקות – ונשיכות, נשיכות־דם בסופן של הנשיקות… גיהקה… דבר־מה נתקלקל במלבושה; כפתור באחורי אפודה ניתק, נקרע… חזה כאילו נשם נשימות אחרונות – והגלים הקטנים, שלא באו על החוף, כאילו עילעו דם… ריח רע, ריח בליה וקיבות מקולקלות, התחיל נודף מן הפיות ומן הגופים. וכשבאה העיפות גם מצדה, נעצבה מאד. שעה ארוכה אחר־כך לא מצאה כל ענין לענות בו. ולפני לכתה לחשה: מה היתה זאת? מה היה פירושן של הנשיקות הללו?

*

אחר הדברים האלה התחילה לבוא אליו ערב־ערב; עם מליצות־חידות, עם דברי חיבה ופיוסים, עם הקטנת השם. בלכתה ממנו יש שהיא רוצה לבכות ויש שהיא רוצה לשחוק, לרקוד מרגש־גיל. מדוע זה? והוי, הוי, כמה כמהה לו נפשה כל היום, כל הזמן שהוא יושב בבית גולדמאן ועובד. היא יושבת שם מעבר לכותל ועובדת, אבל מחשבותיה ישאוה הלאה, הלאה, מעבר לעבודה הנתעבה. היא הוגה רק בו, בו. הוא יש שניסה גם להיות קשה:

– אסתר! אני איני יכול להיות בשבילך מה שהיה בשביל אחר. את מבינה?

– בוודאי! בוודאי! איש אינו יכול להיות בשבילי מה שאתה בשבילי.

אין עצה! היא מהפכת את דבריו – ואולי גם שלא במתכוון. היא אינה יכולה אחרת. מי יחדור לעומק־לבה להפוך שם מה שטעון היפוך! היא אינה יכולה להבין כל הדרוש ולא תבין לעולם, אמור נואש, חפץ! היוואש מהגיד לה את הכל!

הוא הסב את השיחות לעבר אחר, אבל היא חזרה והתחילה בשלה. אז קימט את מצחו והביע בטון מיוחד, שיש בו בירור יותר מדברים, אל מה הוא מתכוון באמרו, שהוא אינו יכול להיות בשבילה מה שהיא רוצה ומחכה ממנו. הוא אינו יודע, מה היתה הרגשתה העצמית, אילו נתאחדה אתו. חושב הוא – לא מאמין הוא – שזו היתה גרועה, שהיא לא היתה מוצאת אושר אצלו; אבל מה שנוגע לו, הנה הוא בטוח, שהוא ירגיש תמיד, כי אסון הוא בשבילה, כי לקרבן הוקרבה לו, כי גם עם תלין ועם חולה־נכפה היתה היא יותר מאושרת… היא כבר תסבול מזה, שלו יִדָמה תמיד– ושכך יִדָמה לו, בזה הוא בטוח – שהוא נתן לה את עצמו, רק את עצמו, רצונו לאמור, איש… איש… ש… ש… שנשבר בגוף ובנפש… וש… ש… שהיה פעם בבית־אוסף ל… חולים ממין ידוע… ושהוא עלול לבוא… לבוא לשם… לשוב לשם… באופן שכל ימי הבריאות והאושר הללו ימָחו ויהיו כלא היו. הן גלגל הוא החוזר בעולם…

עיני אסתר נתרחבו ונמלאו חרדות. בדברו את הדברים האלה אכן היה בעיניה כמיועד לשוב לשם. מַניַק!.. מחזות מחצי־השנה בעבר הקרוב הָחיו בדמיונה, בנות־קול ממוֹנוֹלוגיו אז התחילו מצלצלות באזניה – וחלחלה באה גם לתוכה. אבל, בכל זאת, לא רצתה ולא יכלה להרפות ממנו. היתה כאן איזו הרגשה, שניצחה גם את החלחלה.

– מה אתה מדבר, מה אתה מדבר, יחזקאל’ה… מה אתה מירא אותי… אני איני פחדנית… אני יודעת רק, כי בלעדיך אין לי חיים…

וכך היתה מוסיפה והולכת לדבר באזניו עד חצות דברי אהבה, לפעמים גם ממה שדיבר לה, אולי, במקרה מי־שהוא מן החברים לפני עשר, לפני חמש־עשרה שנה – והיא ברחה מפניהם ומיאנה לשמוע… עכשיו, ברגעי הרעדה האלה, היתה נזכרת בהם מבלי משים ומפליטה אותם כמו שהם, מבלי חוש, כמה אינם מתאימים למצב המקום ולרגשותיהם…

– כל היום, כל יום־העבודה הארוך, אני הוגה בך, רק בך, יחזקאל’ה. ואתה?

– אבל, אולי, אסתר, נדבר קצת על ענינים אחרים… – מנסה הוא שנית.

– נוּ, נוּ… איני שומעת, איני שומעת… לי אין ענינים אחרים… די לי בענינים אחרים… אני לא אעשה כאשר תעשינה העלמות האידיאליסטיות, המדברות על אידיאלים ומתכוונות לאחרת… אני – אין אחת בפה ואחת בלב נהוג אצלי… ודברים בעלמא דיברתי דיי בעולמי.

– ובכן… כן…

– כן!.. לא כלום… שב מעט עמדי, שב אתי,יחזקאל’ה, מה אתה ירא? אינך אוהב אותי? ואני אוהבת אותך… ואתה? נוּ, מעט…

– אני איני אוהב שום איש… אפילו את אביך איני אוהב… ובכלל, גם אילו אהבתי… אני אדם חולה… ממני צריך להתרחק… עצבנות היא, עצבנות… איזה בעל אני?

– אבל מה איכפת לו! – היא אינה פוסקת מהתרפק עליו, כאילו גם לא שמעה את משפטו האחרון – מה הוא דואג, שהיא תעשה עסק רע? שהיא תטעה במקח? שהיא תקח פחות ממנו? היא נכונה לכל! היא אינה סוחרת, היא אינה בעלת חשבון. או שמא "כתובה גדולה " היא דורשת ממנו? היא אינה דורשת ממנו כל “כתובה”… הם יתחילו חיים אחרים… וכי טוב כך כמו שהוא חי? היא יודעת הכל –

– כן? הכל? – – –

– הלא חיי כלב הוא חי, – היא מסיבה את הענין להיותר טפל – יראה־נא את חדרו… איזה רפש, איזה אי־סדר… איזו תקרה… הלא אף כסא לשבת אין לו… היא תהיה לטובה על ידו… היא תשרת אותו…

– אבל, אסתר’קה, אַת שוכחת…

– אל ידבר, אל ידבר… היא אינה שומעת דבר מכל אשר ידבר… אינה שומעת! יגיד, יגיד, יגיד את האמת: את מי הוא אוהב? מי היא? את מי ישא? מי?… אחותה לא תינשא לו!.. יֵדע זאת… כן, היא יודעת, היא יודעת; כן, כן, היא יודעת: חולה הוא בשבילה, רק בשבילה, בשביל אסתר… בשבילה – לא… לכן ידע לו, שהיא לא תינשא לו… היא לא תרצה בו, “רחימא”… עיניה נשואות לצד אחר… את חמילין היא אוהבת… שומע הוא? את חמילין…

*

פלצות היתה לו לחפץ לשמוע את הדבר יוצא מפי איש, אבל חדשה לא היתה זו בשבילו. הוא ידָעה עוד טרם נודעה לאסתר. כן, מרים נתאהבה בחמילין, נתאהבה – ניקוד על “נתאהבה”. זו לא היתה אהבה, כי אם התאהבות – לא יותר, אבל גם לא פחות. מרים, כמדומה, מוכשרה גם לאהבה; היא לא רק אשה – היא בעלת אופי; ואולם כאן היתה רק התאהבות, תסיסה, מין גירוי־עצבים, מין ערב־היפּנוז. חלומותיה על אודות עתידה, על אודות לימודיה, על אודות “רשות־עצמה” ועל אודות כל הדברים, שהאדם חולם עליהם בימי שחרותו ושמות אין להם – החלומות האלה לא נקשרו את שמו של חמילין; אלה היו לחוד, וחמילין – לחוד; אך חמילין, אפשר, כנגד כולם. גם ב“אהבתה” של אחותה הבכירה חסר “שכל־הישר”, גם זו לא חשבה על יכלתו של ה“נושא” שלה לבנות לה בית ולהספיק לה תמיד את צרכיה ככלות כוחותיה לעבוד (וכוחותיה לעבוד הן הלכו וכלו מיום ליום); אבל, איך שיהיה, ולנסים, למצער, לא חיכתה; נושא־אהבתה, למצער, הרי לא היה מרום ממנה, ואם תמצא לאמור, נחות־דרגא ממנה, איש נושע מבית־הישע, אדם מן הדיוטה היותר תחתונה… בעוד שזו ידעה, ידעה, כי אינה כלום לגבי הד“ר חמילין הנהדר – והלאה כל צל של תוחלת! ואולם היא הנותנת. כלום היא חושבת על איזה דבר? כלום היא מצפה, שהוא… שהוא… ישאנה? הלא אינה משוגעה! הוא רק מוצא חן בעיניה בתור קואַלר. אמת, אסתר צודקת: יש לה די צרות מלבד מחשבות שכמו אלה; והאם יש לה פנאי לחשוב בכמו אלה? אבל המלה “קוַאלר” פרשׂה עליה כמו רשת מעת ששמעה אותה ביחס לחמילין מפי חברתה, בת בעל המלון “הראל”, חברתה זו, שרק בעת האחרונה נעשתה לחברתה… “קוַאלר” – מה פירושה הנכון של מלה זו, אשר בשנות־שבתה בירושלים, לא הרבתה לשמוע אותה? היא, מרים, הלא היא כמעט בת־ירושלים, וקואַלרים גדולים לא ראתה הרבה בימי חייה, ואפילו מה זאת קוַאלר בבירור אפשר שאינה יודעת (לא כן חברתה, שזה לא כבר באה מפולין, וידיעותיה בענינים אלה גדולות מאד), אבל המלה הזאת נעימה לה משום מה… על שניאורסון התחילה לחשוב בעת האחרונה בביטול: גם זה קואַלר… ולכאורה, הרי גם הוא בא משם, מן העולם הגדול… מאותו העולם, שמי יודע את כל טיב הקואלרים שלו… אותם הקואַלרים, המלווים את גבירותיהם שלובי־זרוע לאופּירה (אופירה – גם על זה דיברה לא פעם עם חברתה)… וגם כאן ראתה אי־אלה פעמים איזה מפקידי ה”אַליאַנס" או מן הנוצרים האירופאים עושים כך בשובם הביתה מ“ביקור”… אבל לא, לא! רק לו, לחמילין, יאה השם קואַלר…

לא לא! הִתָּכן לא יתכן! היא לא חשבה על חמילין כעל אפשרות של בעל לה בזמן מן הזמנים – חס וחלילה! בשום אופן ואופן לא! מה אתם מדברים? הוא ישים אליה לב? מה היא, צעירה עניה ונבערה, נגדו? מדעתה עוד לא יצאה!.. ובכל זאת, מי יודע… – חשב חפץ – אפשר יש בה, אף על פי כן, מעין תקות השחוף, הבטוח במותו, שהרופא המפורסם והמובהק, אשר הוא, השחוף, מאמין בו כבאלוהים, אמר לו, אמר לאחד ממקורביו, בפירוש: "שבועות אחדים, ידידי… לכל היותר "… ואחרי כל זאת, ולמרות כל זאת, הוא מקווה, לא, הוא בטוח, כי עוד חיה יחיה, כי עוד ירחים ושנים חיה יחיה…

היא חיבלה תחבולות ורקמה מזימות וביקשה אפשרויות שונות לעשות את דרכה לאמריקה, ובלבה חשבה: ליפו, ומשם לבירוּת… גם בבירוּת תוכל להסתדר… שם, שמעה, יש מוסדות, שמקבלים בהם נערות ללמדן להיות אחיות רחמניות… היא גילגלה שיחות דמיוניות עם חברתה על החיים בחוץ־לארץ, ומוחה היה מלא צורות ושמות של חברתה זו (שהיא יפה ממנה וקרובה יותר אליו, באשר הוא מתאכסן במלונם) ושל הרבה נשים אחרות, מכירות ובלתי־מכירות, מכאן וממקומות אחרים, ורעיון אחד, בעיקר, ניקר שם: את מי מהן יוכל הוא לישא? האינסטינקט שלה, ציפיתה המרוכזה ועוף־השמים הגידו לה, כי אין הדבר מופרך כלל, כמו שנדמה לה לרוב, כי חמילין, שגם הוא כבר אינו בחור, יאות, למרות כל השכלתו וערכו הרב, לאמור “אשתי!” להגרושה השמנה, שכסף־תועפות לה (לא לחינם, ודאי, הפכה זו את הבית לאולם של תפירה!), אבל אף־על־פי־כן נדמה לה כמעט תמיד, שהדבר מופרך, ולא האמינה, ולא האמינה… וכשהיתה מביאה אוכל לאסתר, העובדת בבית־גולדמאן (מרת גולדמאן שינתה מן הנהוג, שהתופרת שכירת היום מזונותיה על בעלת הבית), והיתה שומעת את קול חמילין המשוחח עם “כלתו” עולה מן החדר השני, מיד היו פניה, פניה של מרים, מקבלים מבלי משים אותה ההבעה ה“טובה” של אשה בפני גבר במעמד־צרתה, הנלחמת בה ביפי־האברים ובעשירות, ועליה לנצחה בעֶדנה, באינטלקט וברגשות נאצלים…

כן, מרים לא חיכתה, לכאורה, לשום דבר, אבל די היה לה להביט על חמילין ממרחק, כדי שלבה ידפוק בה כלב־הרוצח, ולא עוד אלא שהדפיקה תהא רצויה לה עד מאד. היא ישבה במסיבתו בחזון. היא ראתה בחלום את רגליו הזקופות, את סנטרו השקוף, המצוחצח, את שפתיו המביעות שובע ועזות, את נחיריו הרחבים, הבטוחים. " מה לנחירים ולבטחה?" – שאל אותה בעל־החלום זרוֹת. היא לא ידעה מה לענות, היא גם לא הבינה פירושן של מלות־השאלה, אבל נחיריו בטוחים היו בעיניה גם בהקיץ (ואז היתה מוסיפה לחלום: הם שניהם בקאהירה… ביום חמסין… היא הולכת אתו יחפה על מרצפת האבנים הלוהטות… – – –). אילו היתה שואלת את עצמה, מה צבע עיניו, לא היתה יודעת לענות דבר, אבל היא לא שאלה ולא חשבה על זה. היא רק ציפתה בבואה לבית־גולדמאן, שהוא יעבור, יעכּב אותה פתאום לרגע וידבר אתה, ישאל אותה דבר־מה… והיו גם ימים, שבהם אי־אפשר היה לאמור, שהיא חולת אהבה, עם כל הכאב והעונג שבאהבת עלמות צעירות. לא. כאבה אז, בימים כאלה, לא היה אפילו של מחלה ממש, כי אם של מי שהרכיבו לו מחלה שלא בידיעתו, של מי שזרקו לדמו איזה נסיוב כדי למלטהו מן המחלה האמיתית, כדי שלא ידבק במחלה האמיתית ומתהלכת. ויש גם שבמידה ידועה היתה היא כבריא בשעת המגפה, בעת שאין האדם בטוח, שהמחלה המידבקת כבר לא דבקה גם בו, והרי הוא מתהלך כנדון למיתה. האויר מלא בּאַצילים… האויר מסביב למרים היה מלא באַצילי־התאהבות ביחס לד"ר חמילין, שבא מחוץ־לארץ, והיא נפלה רק תחת ההשפעה הכללית, אבל במידה חזקה מאד… פעם אחת חלמה, שהשיאתה חברתה, בת בעל המלון “הראל”, להתגנב לחדרו בעת שהוא לא היה שם… לגנוב את המפתח… היא נכנסה בחשאי… לבה רעד: מה תגיד לו ומה תענה, כשיבוא הוא פתאום? אבל היא רצתה שיבוא… היא עמדה והסתכלה בצווארונים, בעניבות, שהתגוללו על החלון… ומיד נתבלבלה ויצאה… כך חלמה… וממחרת, כשסיפרה לה חברתה לתומה, – בהקיץ – כי “חתנה” שלה מניח בשבילה פתקאות תחת הכר, בלכתו בבוקר מן המלון (חתנה של חברתה התאכסן המלון), למען תמצא אותן בסדרה את מיטתו, החליטה היא, מרים, להשכים אף היא ממחרת בבוקר ולראות… מה? ואמנם, בבוקר שלמחרתו שהתה הרבה כסהרורית בהצעתם ובסידורם של הדרגשים שבבית־אביה, כאילו היתה בודקת מבלי משים, שמא תמצא שם באיזה מקום איזו פתקא ממנו – – – באיזה אופן? – – – חמילין בעצמו, אילו ידע את העובדה המטושטשה הזאת, היה, בתור רופא לעתיד, ודאי אומר: "העצבנות של דורנו… ובפרט העצבנות הסֶכּסוּאַלית… עד לידי פּאתוֹלוגיה מגיעים אצלם הדברים "

פרק ח    🔗

בחמשה־עשר בשבט לפנות ערב הניח חיים השמש את יחזקאל למלא מקומו לשעה בבית־הכנסת־האורחים, ובעצמו הלך לפוסטה התורכית לשאול למכתב מבנו.

– חנוך, יחיה, שולח מכתביו דרך צפת, – הסביר – אין לו דרך אחרת חוץ מצפת. ומצפת אין לקבל אלא על ידי הפוסטה התורכית.

יחזקאל קיבל את אשר הוטל עליו, וכשנכנס למשרתו הפרוֹביזוֹרית קם וישב על מפתן האכסדרה הצרה שלפני הפרוזדור. ר' יוסף ירד וישב על ידו בדיבור. – חנוך! בן־חיים!… הוא, ר' יוסף, כמעט שאינו מכיר אותו… רק את מכתביו של פלוני לאביו – רצה לאמור, לחיים – קרא במשך שנים אחדות… אבל אם גם נסכים ונודה להפתגם הידוע – מובא בהרבה ספרי השכלה – ש“הסגנון הוא האדם”, אין להוציא מזה כלום בנדון שלפנינו, מאחר שהמכתבים לא נכתבו בידו של חנוך ממש, ש… – בינינו לבין עצמנו – שאינו כתבא רבא… כי אם על ידי סופר אחד בצפת… ואולם, איך שיהיה, חנוך זה לא התהלך את האלוהים… כך, כך… בן ששכח לגמרי את אביו, שכח כאשר לא ישָכח… כאשר לא יֵעשה…

הדובר באותה שעה היה התגלמותה של התביעה המוסרית. ומחנוך, מבן־אחיו, עבר לאט־לאט אל עצמו ואל בשרו. “אֵלַי כתיב”. וכונתו לבתו, למרים. מדרש אחד יש… על בנות־ירושלים… בעלות־נוי היו… וכשהיו השונאים מקיפים את העיר, היתה כל אחת מהן אומרת: הלואי שתּילכד ירושלים… יראני דוכס ויקחני… ואבוא לידי גאולה… לשון־המדרש ממש… צר היה להן בבית־אביהן… ירושלים בעצמה – גם כן לא כלום… כל הגאולה היא בדוכס ובאיפרכס… בפחות מזה לא סגי להן… והדוכס של היום הוא אצלן – ביחס המושאל – אמריקה… רק לאמריקה… לאמריקה…

– לאמריקה? – התעכב על ידם אחד מן היהודים העוברים לתומם ברחוב,יהודי שאתמול התפלל כאן מנחה והיום היה כתועה וכמחפש איזה דבר – גם לכם נחוץ לאמריקה?… הנה אני מבקש את הקוֹנטוֹרה לממכר־כרטיסים… הייתי היום שנית אצל הקונסול, אבל לא פעלתי כלום… לרוסיה, הוא אומר, יחזירני, אם אני רוצה… בדרך־המלך… אבל לסייע לי לנסוע לאמריקה אינו רוצה… ואמרו לי, שבקוֹנטוֹרה… ואני מסתובב זה שעה… ואין מי שיראה לי את הדרך…

– מפה יראו לו את הדרך! – ענה ר' יוסף ברוגזה וכמעט שלא שמע מה שדיבר אליו היהודי – פה אין מקום בשביל חדשים… גם לי יראו את הדרך בקרוב מהעליה… כך, כך… שם יעשו בקרוב הכנות לפתיחת בית־הספר שלהם… לשם יעבירו גם את ה“מנין”… ולשם יכניסו גם את ספר־התורה של חיים… פרדוֹכסין!

היהודי העובר הביט כמשתומם אל ר' יוסף ולא הבין מה זה סח. הוא, היהודי העובר, אינו רוצה כלל לתפוס מקום. פה “הכנסת־אורחים” ו“מנין”,– הוא רואה. אתמול התפלל כאן מנחה – אבל הוא אינו מבקש לינה כלל. הוא מתאכסן בהוטל “הראל” ומשלם טבין ותקילין. את העור פושטים שם. הוא שואל להדרך – להדרך אל הקוֹנטוֹרה. זר הוא פה בירושלים. משוט בארץ בא. היה במושבות, בגליל, בטבריה, ואפילו בצפת. היום בבוקר היה בלשכה, בביוּרוֹ, נוּ – באינפוֹרמאַציה. נוּ, מה יש לדבר… הוא רואה, שלחינם היתה כל טרחתו… ועל כן הוא מבקש את הקונטורה לממכר־כרטיסים…

ר' יוסף עמד, סוף־סוף, על טעותו, אבל לא רצה לוותר בנקל והמשיך ברגזנות של תלמיד־חכם:

– ולמה בא? מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר?

אלא שברגע השני נתרכך והוסיף:

– ישב־נא, ר' יהודי, ונשוחח מעט… לי יש המצאה… על הפסוק " ויצא יעקב מבאר־שבע וילך חרנה "… ואמרתי, שהפירוש הוא –

ואולם היהודי שיסעו במענה־דברים. פירוש של פסוק הוא, אמנם, אוהב לשמוע… הוא בעצמו אינו עם־הארץ, תודה לאל. אבל עתה, לדאבונו, אין לו פנאי. לישב אין לו פנאי. הוא ירא, שמא יסגרו את הקוֹנטוֹרה… ולמה בא? מן המלון בא… כלומר, הוא היה בלשכה… במלון יעצו לו ללכת שמה… שם נותנים עצות… והוא עוד מביתו פנה אל הלשכה, לאודיסה פנה, ויעצו לו, שיסע ושיפנה פה אל הלשכה…

– אי, – קרא ר' יוסף שוב בקוצר־רוח ובקפדנות – לא זה שאל. מחוץ־לארץ למה בא? מאין יהודי?

מאין? מרוסיה היהודי, מרוסיה. כמובן מרוסיה. אלא מהיכן יש לו להיות? ואולם יסלחו לו, אם יאמר, ש“מאין?” – זוהי שאלה של שוטר: “אַטקוּדאבוֹ?” ומעת שיצא מרוסיה לא שמע את השאלה הזאת ואינו רוצה לשמעה. משמעה בלבד נעשה בשרו חידודין. ואולם כששואלים, צריך לענות, והוא מרוסיה, מרוסיה הוא. ולמה בא? אינו יודע למה בא, ומי יתן באמת ולא היה בא, אבל מה היה לו לעשות? הלא צריך לנסוע. בא הקץ על היהודים ברוסיה, הקץ ממש. גוזלים את פרוסת הלחם מן הפה, שבת המסחר בשביל היהודים, אין אפשרות יותר לשבת שם, “אין תקוה להשיג לאיזה מטרה”, כמו שכתב בלשון־הקודש בעת שפנה אל הלשכה באודיסה. הנה טופס אחד של המכתב אתו, והוא יכול להראות…

הדובר עשה תנועה רגעית לרדת לכיסו, אבל העיף מבט על ר' יוסף, נמלך משום מה והמשיך בעל־פה. במלון יש עוד יהודים כמוהו, שבאו לתור את הארץ, ובסכומים גדולים ממנו, אבל הוא אינו דומה להם. הם נשלחו מחברות, והם רואים הכל בעינים אחרות, בעוד שהוא בא בשם עצמו ורואה הכל ברור. בשם עצמו ובני ביתו הוא בא, משול לאותו מגיד, שחזר בעיירות לאסוף ל“הכנסת כלה” – בתו הוא בגרה… הא־הא־הא, מה המשל בעיניכם? לא, בשבילו אין זה משחק! הוא גם כן “משולח” – שליחם של בני ביתו. הוא אינו בגפו. הלום, אמנם, בא בלי בני משפחתו, אך שם מטופל הוא, ברוך השם, בבנים, זכרים ונקבות. יש לו, ברוך השם, בחורים מגודלים, בנות בוגרות, מוכנים לכל, לכל קושי, לעבודות פרך. ודאי! בעת הראשונה קשה בכל מקום, וצריך להיות מוכן לסבול, הוא מבין!… והאמת היא, שהילדים חפצו לאמריקה, אבל הוא, האב, לא הניחם. הוא אמר: בגויים אין מחסור לעולם. לנסוע לאמריקה ולהיות לגויים – לא יאחרו לעולם. וגם הוא, כפי שרואים, מוכשר לכל עסק. והיה כל רעיונו תמיד: ארץ־ישראל, ורק ארץ־ישראל. אלא שבהיות שהקאפיטאל שלו אינו גדול, פנו לאודיסה בשאלה, אם לא יתנו לו קוֹלוֹניה, וכתבו לו, שאף על פי שהקפיטאל שלו אינו גדול, מכל מקום כשיהיה בארץ־ישראל, יפנה אל הלשכה. ובא הלום לפני שבועות אחדים לראות. אולי יקרה ה' לפניו איזו חתיכת אדמה. שם אצלם אומרים, שכאן יש חברות, שנותנות אדמה –

– אולי לקבורה, – רטן ר' יוסף גסות, שלא כדרכו – נו, ומה הסוף? מה אמרו לו בלשכה?

– מה יאמרו שם?… לא אמרו כלום…

– אף על פי כן…

– אמרו, שאם אבוא עם כל משפחתי ונתיישב בכפר וכולנו נלך לעבוד, לא נמות ברעב…

– נוּ?

– נוּ!.. תכלית יפה… בתשובה כזו יכול אוכל להיראות בפני בני ביתי – אין מה לדבר!.. לעבוד כשוָרים אצל אחרים הלא יוכלו גם באמריקה. ואיזו תכלית יש בדבר? שיהודי ילך לעבוד על פת־לחם? באמריקה, אומרים, עובדים. אבל, ראשית, חוסכים איזו מאות דולרים, ואולי גם אלפים, והשנית, עובדים רק בשנים הראשונות אצל אחרים, ואחר־כך כל אחד עושה עסק לעצמו… שאלו אפילו את השמש דפה ויגיד לכם… הוא היה באמריקה ואני דיברתי אתו… בוודאי! מי זה היהודי, שאינו רוצה בארץ־ישראל, ארץ־אבותינו, כמו שכתבתי להחברה באודיסה…

הפעם לא ניסה היהודי להוציא את המכתב והמשיך דיבורו. נפש כל יהודי קשורה בארץ־ישראל, אבל מלבד התועלת שהוא רוצה להביא לישוב־ארץ־ישראל, הוא רוצה להצליח גם בשביל עצמו, ורעיונו הוא, שיש הבדל גדול, אם האדם עובד על האדמה הנתונה לו לצמיתות, או שהוא עובד אצל אחרים ואחרים אפיטרופסים לו. האם לא כן? דעתו הוא כן היא!.. וילדיו לא ילכו לעבוד פה – על זה אין מה לדבר. כי השכר קטן, לא כמו באמריקה. והם אינם רגילים בעבודת האדמה. גם בניו גם בנותיו התלמדו עד עכשיו, ברוך השם, ומהמורים היותר טובים שבעיירה שכר להם. כבני בעל־בית נתחנכו בניו, ברוך השם. ובאמריקה, בפיטסבורג, הנה יש לו קרוב, והוא שם בעל־קריאה ומסדר־קידוּשין ובניו לומדים באסכולה דשם ומהרה יקבלו תעודה אנגלית!.. מה שנוגע לבניו הוא, הרוצים לנסוע לקרובם, הנה בנו הבכור עמד בשנה שעברה לפקודי הצבא, בנו השני צריך לעמוד בשנה הבאה. שלוש בנותיו יודעות גם כן היטב לקרוא ולכתוב “רוּס”, לרקום ולתפור. ויש לו גם ילדים קטנים, שצריכים לבית־ספר. ואיזה בית־ספר יכול להיות בכפר? והיאך יוכל להתיישב שם? בלשכה שבאודיסה אמרו לו, שפה בתי־ספר טובים, אבל הוא, היהודי, אינו מאמין. וילדים צריך ללמד. ילדיו הגדולים לא למדו הרבה, לא רצו, והוא רואה עכשיו בעליל, כמה זה לא טוב. והקפּיטאל שלו אינו גדול, ועסקים פה קשה לעשות. לחַזר עם סחורה בכפרי הערביים אי־אפשר, גם אילו היה לומד מעט את השפה במהרה (הוא מסגל לו שפה על נקלה). כך אמרו לו, והוא גם רואה זאת בעצמו. כלום לעצותיהם הוא צריך? עוד ביום הראשון ראה, שכאן אי־אפשר לעשות עסקים עם הגויים. פה לא רוסיה. גם את החיים של היהודים במושבות כבר הספיק לראות. כך… יש שחיים דוקא חיים יפים, בעל־הבתיים… אבל לא כל אחד זוכה. ובפרט עתה קשה לבוא לאיזו תכלית; עתה כבר אין בּארוֹן… מי שחטף חטף, אבל עתה, וי, פסקה החטיפה… והגם שיאָמר: לא יעשה השכל מה שיעשה הזמן, אבל רעיונו הוא, שגם בלי שכל אי־אפשר, כך היא דעתו! ומה השכל, מה התכלית כאן? לחלות בקדחת?.. בנודו עכשיו שבועות אחדים בארץ ראה צרות, שיכולות להספיק גם לחדשים הרבה… הנה גם בצפת היה עד־ראיה לעובדה אחת.

והיהודי סיפר את העובדה הצפתית, או יותר נכון: את העובדה מקרבת צפת. וזה הדבר: מהלך חצי יום מצפת יש טחנה אחת של רוח. הוא לא היה שם, אבל כך אמרו לו. הטחנה היא של ערבי, ושם עבד יהודי אחד יחידי, יהודי חולני. החדשים האחרונים היו עונה של חוסר־עבודה והטחנה יש שהיתה עזובה מכל במשך חצאי שבועות. אין עובר ואין שב, אין יוצא ואין בא. כך סיפרו לו בצפת. ושמעו את סוף הסיפור: פעם חלה היהודי העובד בטחנה. יש אומרים: השרב היכה אותו (אומרים, בארץ־ישראל אין חורף, אבל זה לא נכון: הנה חורף… וחבל שלא לקח אתו את אדרתו החמה השניה… אבל כשהשמש מכה בראש, אפשר למות מזה גם בחורף – כך שמע). ויש אומרים: בעשב רע הרעיל את גופו, ויש אומרים: מים רעים שתה וקדח פתאום ונפל לארץ ולא היה מי שיקימוֹ. איש לא היה אתו. וכך שכב ארבעה ימים על רצפת הטחנה, עד שבא במקרה גוי אחד לטחון ומצאהו בכך. הטעינו הגוי על עגלתו והביאוֹ לצפת. אבל במאוחר. השיבו לו את רוחו, אבל רק ליום אחד. ועכשיו מנוחתו בבית־מועד לכל חי בצפת. “חַלס!”, כמו שאומרים פה. הוא, היהודי האורח, בהיות בצפת, היה כמעט עד־ראיה לכל המזמור הזה, מפני שביום שהלך להתרפא – הוא כבר ביקר בבית־הרופא בצפת, כי חש שם בגרונו – היה הרופא עסוק בגוסס – –

על שפתי היהודי, שנשתתק, נשאר מרפרף אותו הגיחוך הקל, הבלתי־נראה כמעט, העולה תמיד, כמו להכעיס, בשעה שאדם מספר לאחרים על איזו צרה זרה לו. ר' יוסף נתעורר.

– שמע־נא – פנה ליחזקאל – הטחנה, שחנוך עובד שם, אינה סמוכה לצפת?

– וכי מה? – נתבלבל במקצת היהודי המספר – שמא “קרוב”? הלא כל ישראל קרובים… אז צר לו על שהיה הוא המבשר… הוא אינו אשם… לתומו סיפר… אבל כלום טחנה אחת בגליל שלם?… לא…

– הססס… – הפסיק יחזקאל את השיחה בראותו מרחוק את האב השכול חוזר מן הפוסטה.

הוא קם ומיהר להראות ליהודי את הדרך אל הקוֹנטוֹרה. ישר, ישר, דרך “חצר־הרוסים”. אם יתנו לו לעבור. יש שליהודים אין נותנים שם לעבור.

– בארץ־ישראל לא יתנו לי לעבור?! – התקוממו כל חושי היהודי בו.

– נוּ, טוב, טוב…

*

חיים חזר מן הפוסטה. פטור־נוּ!.. מכתב אין. אבל עוד היום יכתוב יחזקאל בעדו מכתב שני לשם. מחר הולכת פוסטה… זה לא כל־כך פשוט… זה עוד לא קרה… שחנוך לא יודיעהו מעצמו כל־כך הרבה זמן… וגם זה צריך לכתוב לו לחנוך: עכשיו, כשבת גולדמאן נוסעת עם הד"ר “לראות את העולם”, אפשר יכול חנוך לבוא לימים אחדים, לקחת אליו את הילד, כחפצו מאז? – – – – – – – – – – – – – –

*

השבוע שאחר זה היה שבוע של נסיעות ושל הכנות לנסיעות. היום הששי שבאותו שבוע נועד לנסיעת הגברת הניה גולדמאן עם דודה חמילין ליפו. כדי שיוכלו לצאת משם ממחרת באניה המפליגה אל הלבנון ביום השבת. וביום הראשון בו נסעה השיירה האמריקאית – על־פי ידיעת העתון הירושלמי (ידיעה שקדם לה מאמר ראשי בשם: “ירושלים מתרוקנת!”) – “שמונה אנשים מלאי כוח עלומים” (כהשׁמש בּאסין ואשתו!) ו“צעירים שנסעו לארצות־הברית לבלי שוב”. למען האמת חובה להעיר, כי היה באותה השיירה של שמונה צעירים גם זוג אחד של זקן וזקנה, אולי כבני שמונים, שלא נסעו לארצות־הברית, כי־אם ל“אֵינגלנד”,ולא לבלי שוב, כי אם דוקא על מנת לשוב עוד ולמות בירושלים. תקפו על הזקן והזקנה הגעגועים אל ילדיהם העשירים במנשסטר, וביחוד לאחר שקשו ונמאסו עליהם החיים פה בדירתם הקטנה שבשכונת “תורה וגדולה”, שאין מפלט בה מפני הפשפשים, כבטבריה ממש. עד שתים־עשרה־אירופית בלילה לא היה זוג־היונים הזה הולך לישון מפני מכּה זו אשר לא כתובה בתורה, וכך היו זקן וזקנה יושבים יחדיו, משתעממים, מפהקים ונזכרים בבניהם ובה“רוּמען” (רוּמס – חדרים) המרוּוחים שלהם שם, בעזרת השם. במשך שתי שנות מגוריהם בירושלים היו הם לילה־לילה – מלבד בלילות־השבת – קמים שעה אחר השכיבה ממיטתם ומתחילים לבדוק לאור־הנר בכרים ובכסתות, לחפש את אויביהם ולהילחם במוצצי־דמם, עד שפעם אחת החליטו החלטה אחרונה לנסוע למַנשסטר ל“איזה זמן” – ונלוו אל השיירה ה“צעירה” שהלכה לאמריקה.

אל מסע־הבוקר, שבו נסעה השיירה מירושלים, התאסף קהל גדול של מלווים מבין בני משפחות הנוסעים ה“נשארים”. הברכות, הפקודות, העצות, הצוָחות והיללות נבלעו שעה במהומה התחנית ושעה נזדקרו מתוכה. כל משפּחת אשת מר בּאסין האמידה יצאה אל הרכבת, ובה הרבה נערות לבושות צבעונין, בגדי־שבת. בהיות יום־הנסיעה ממחרת לשבת, לא החביאו הנערות אמש, במוצאי־שבת, את שמלותיהן החמודות בארגזים, אלא השאירו אותן מבעוד יום מקופלות ומונחות למחרת. קורי־שינה היו נסוכים על פניהן האדמומיים של בנות־המשפחה וחטמיהן המחודדים פרחו. תאוה לעינים היו העדינות הירושלמיות הללו, ובני יתר המשפחות, שבאו ללוות. עמדו, בין צעקה לצעקה ובין עצה לעצה, והתלחשו: “כשיש חלוקה שמנה אפשר לחיות גם בירושלים, ולכפרות כל אמריקה הַגַנָבָה, ולמה עמדה הטיפשה הזאת ונישאה לבן כּוֹלל־ווֹלין?”

כאן היתה גם אמו הקמוּטה של מר בּאסין, שעמדה רועדת מן הצד, ככפרי שנפל בפעם הראשונה לתוך כרך הומה, ובלבה הבלה ובמוחה הכבוּי, שהנסיעה הראשונה של הבן כאילו נמחתה משום מה משם, היתה עכשיו דאגה אחת: הנה הוא נוסע… הוא לא יהיה פה… ובקרוב יתחילו… חַכּה… ניסן… תמוז… “תשעת הימים”… מה תעשה אז?… היא לא תיגע… תוכל לשכב כל הימים… כל השבוע… אבל גם לא תשתכר… גם אשתקד לא קיבלה כל סעד… בנה נשא אשה מכּוֹלל אחר… אבל הנה הוא נוסע… ומה תעשה בתשעת הימים, שאז לא תהיה לה פרנסה?… אז אין אוכל בשר, אין “חלקים” – ומה תעשה?

*

מרים לא היתה אצל הרכבת; היא לא נסעה לאמריקה; היא התכוננה לנסוע בעוד ימים אחדים ליפו, בעת שיסע אביה לטבריה.

כי ר' יוסף יסע לחמי־טבריה – זו היתה עצת הד“ר חמילין. במקרה היה “ביקורו” של זה אצל ר' יוסף: גולדמאן הציע לפני אחי אשתו ולפני המיועד להיות בעל בתו לסייר, בתור רופא, את המעון שהוקצה לבית־הספר המודרני־האוֹרתּוֹדוֹכסי (שינוי־החלטה זה נתאשר לגמרי בימים האחרונים, מאחר שהאִימיגרציה, או הפלישה, כמו שכותבים בעתוני ירושלים, היא קטנה ואורחים רבים אינם באים ודי ל“הכנסת־אורחים” בשני החדרים שמתחת, ובפרט לאחר שהשׁמש בעל־המשפחה נסע והשׁמש החדש אינו בעל־משפחה ותופס רק מקום אחד), למען יראה בעיניו ולמען יחַווה, בדרך־אגב, את דעתו על “הצד ההיגיני” שבו. חמילין נכנס והעיף עין על הנערה, שעמדה כאן ונתחַוורה משום מה כמתה, אבל היתה לא מכוערה גם בחיוורונה. ממנה העביר עיניו לאביה, השוכב וגונח (אותו יום היה אחד מימי השכיבה של ר' יוסף) ושאלהו, כאילו לא ידעוֹ כלל מתמול שלשום וכרופא זקן ורגיל: מה לו? ר' יוסף נרעד מפני הד”ר. כל ה“עבר”, בין זה של המציאות ובין זה של הדמיון, נשכח לגמרי ברגע אחד, והוא ענה בפסוק “גרמני” מעין: “איך קאן ניכט געוועלטיגן… למשול… מיט מיינעם פוּס”. חמילין לא הצטחק – חס ושלום! ואחרי רגע של כעין פקפוק, אם לענות ללא־שאלוהו וללא־הוֹנוֹראר, זרק בקול של בן־בית, בלי כל התנפחות: על פי המדיצינה, חמי־טבריה מרפאים מחלות כאלה. מרים, שבסוף חיוורונה הסמיקה הרבה, נוכחה משום מה באותו רגע, כי לשוא נפחדה כל־כך: הד“ר חמילין הוא נורא רק מרחוק; מקרוב הוא לא רק איש נעים, כי אם גם נוח לגמרי לבריות (השרטוט של גאוה בשפתה העליונה, האֶנרגית ביותר, שמיום שנודע לה דבר־ה“שידוך” בין חמילין והגרוּשה, כאילו נפגם ונסדק, לא עיכב עתה בעד השפה התחתונה מהשתרבב מאליה בהעווית חן). וחיים, שבתור שׁמש ליווה את הגבאי ואת הד”ר המפקח מאחוריהם, קרא לאחיו:

– סע, יוסף… שמע בקול הרופא וסע… זה קרוב לצפת… ותשמע שם דבר גם על חנוך שלי… ותודיעני.

גם אסתר היתה “ביתית” באותה שעה, כי המלאכה העיקרית אצל “מַדַם חמילין”, כפי שהקדימה לקרוא כבר לבת גולדמאן, תמה ונשלמה, ואת הדברים הטפלים לקחו עליהן העוזרות למלא בימים האחדים, שנשארו עד הנסיעה. ויהי בשמעה על דבר ה“אֶכּספּדיציה” הקרובה לבוא, לא שמה גם את מגבעתה בראשה, ותצא מן הבית לאשר ישאוה עיניה. היא ביקשה את יחזקאל במעונו, אבל לא מצאתהו. בימים האחרונים אי־אפשר כלל למצאו בבית, כאילו צריך היה לעמוד לצבא – מתחבא ומשתמט!…

*

ויחזקאל חפץ, אמנם, השתמט, השתמט ולא כיסה על השתמטותו, אם כי בהיפגשו אתה במקרה כיסה – ובשארית כוח עצביו, במיץ ליחו ואונו – על מקור־ההשתמטות: על הרגשת הבחילה הנוראה, אשר כ“דיבּוּק” רע תפסה אותו כולו בעת האחרונה, והוא נלחם, נלחם אתה ולא יכול לה.

לא כתוצאה מהניגוד שבין היחסים שלו לשתי האחיות באה אותה ההרגשה הנוראה של העת האחרונה. כי הניגוד הזה בעצמו, שהסב לו תחילה מצוקות־מוות ושכל ה“אַרגוּמנטים” שבאו להחלישו לא היו אז אלא דברים בעלמא בעיני לבו, אכן נחלש לאט־לאט וכמעט שנתבטל מאליו. מקור אחר היה לאותה “הפאזה החדשה” ביחוסיו לאסתר…

כן, הניגוד מת; הניגוד, שהיה עוד לפני פרשת מרים, מת עם גמר פרשה זו; אבל הגאולה, אף על פי כן, לא באה.

הניגוד היה עוד לפני מרים. עוד בבית־המרפא, ברגעי צלילות־הדעת, שהיו רבים לו גם שם, כשהיה רואה את ה“אחות אסתר” היה הוגה: לפני זמן־מה שטחת אתה כפים לאותה כחוּשת־הצואר, ולא נענית; עכשיו שטוּחוֹת אליך כפים, אליך, האובד – והשוטחת, דלת־הצואר, אינה נענית – – – אחר־כך, לאחר שיצא, ובאה מרים, והוא טרם הבריא לגמרי, היה הוא נקוֹט בנפשו ונכלם עד עומק־נפשו: בשעה שזו, הדווּיה, הסחוּפה, שהיתה נכונה לעשות בשבילך כל־כך הרבה, מפרכסת בחבליה לנגד עיניך ואַתה כל מזימתה, ילך לבך להגות על אחותה הקטנה, גלגולה של זו ה“קטנה” שלפני זמן־מה, ועל האושר אשר בחיקה?!

אמנם, היה לו מקום להתנצל: כלום אני מבקש, כלום אני מבקש איזה דבר? היה לו מקום אפילו להתנחם על צערה של זו, של אסתר, בצערו הוא: הוא אינו מיוחס! כמוה כמוהו! ומאידך גיסא: כשהיתה דעתו חוזרת ונטרפת לרגעים על ריחוק־לבה הוודאי של מרים ממנו, מיד היה נזכר באסתר ואומר: יחידי אתה בצער זה? דמך דידך סומק טפי? הנה זרועותיך, האובד, נמשכות ונדחות, והיא, הצעירה והשגיאה, הדוחה; והנה אף זרועותיה של אותה אסתר נמשכות ונדחות – ואתה הדוחה… אפילו אתה… צער־העולם הוא. הטבע אכזר הוא, שור בעטן הוא, ידרוס ולא יחמול… והאם אין להתאכזר עליך, אם גם אתה – עד כמה שיש עוד טבע בך – הנך מתאכזר על זו הדבקה בך? גבך העקום אינו נכפף לפניה, למען תעבור היא – היא, האומללה – עליו; את לחמך אתה אוכל לתאבון, אתה נכון לאכול לתאבון, בעוד שהיא מוטלת עטופה ברעב לפניך – –

היה ניגוד, סכסוך קשה. נראה היה לו, שאנשים שכמותו אפילו בפתח האחרון אינם חוזרים מסכסוכיהם. ואולם בינתים הבריא, בינתים עבר זמן קצר – או ארוך… מי יודע… – של אור ואושר, של אושר הנמלט ממוות, המנשק את עפר־הארץ מעבר לגבול; אחר־כך חזר הגלגל… ולאחר שחזר הניגוד והגיע אל הנקודה הקוּלמינאַציוֹנית, שוב התחיל להתנדף, להימוג וללכת. גורל הניגוד בעת האחרונה היה כגורל רגש האהבה בלב חפץ בהיותו עוד לפני שנות העשרים. דרכו של אותו רגש אז היה להיוולד פתאום, לגדול, להגיע לנקודה קוּלמינאַציונית, ומיד להתחיל מתמעט והולך, מתנדף. וכאן גרמה וסייעה להחלשת הניגוד התנדפות הענין מעיקרו על־ידי הימשכה של זו אחרי חמילין. הרגש הראשון היה: פלצוּת! אבל מיד התחילה המחיקה מן הלב. כי כמה שיהא הדבר תמוה בעיני ה“פסיכולוגיה”, היודעת, כי הקנאה מחזקת את משיכת האהבה, הנה כאן כך היה הדבר.

ה“פסיכולוגיה”… חפץ נזכר, כי גם אז, במאורע ההוא, במאורע־בת־העגונה בחוץ־לארץ, לא נתגבר רגש־המשיכה שלו בעקב הקנאה וכי הוא נטה אז אפילו ללמוד מזה, שמשיכתו מעיקרה אינה משיכה אמיתית, אינה אהבה במובן המצוי; שבעוד שאצל אחרים הרי היא שאיפה לכיבוש ולנצחון, דבר שבגאוה, הנה אצלו אינה אלא משחק מענה בנסיון־עצמו. וכשביקש, מצא קוים מיוחדים, המציינים את אמיתות ההגדרה הזאת. בכל פעם שהיה במצב של “אוהב” בימי חייו, היתה השאלה העיקרית אצלו: הבאמת הוא אוהב? האם אינו משׁטה בעצמו ובזו, שהוא מדבר דברי אהבה באזניה? האם אינו מסור באותה שעה גם לענינים אחרים לגמרי? והרעיון העיקרי המענה אותו היה: " איך יכול אני לחשוב, שאני אוהב, שאיני יכול לחיות בלעדיה, והרי עד עתה חייתי בלעדיה? ולא עוד אלא שהרי גם היו ימים, כשכבר ראיתיה ולא חשתי כל נגיעה אליה, ומי יאמר, שגם עתה לא אוכל לחיות בלעדיה? מי יאמר, שאין אני רק משׂיא עצמי לענין זה; שהיא מוצאה חן בעינַי רק מפני שאני רוצה שתמצא חן?" העיקר, איפוא, היה אצלו היחס שלו, ולא היחס מהצד השני; אם הוא אהוב על הצד השני, מה יחס הצד השני אליו – שאלה זו עמדה אצלו במדרגה השניה, אם לא השלישית; כאילו זה לא נגע בעומק מהות הדבר, או כאילו, בין כה וכה, אין לקוות לאהבה אמיתית מצדה (מהיכן אהבה לנערה?). ובהימצא לבסוף הצד השני בידי אחר, היה בא כאב, אך “הוי, אחרי מי נמשכתי?” לא היה הומה הלב. כי, כרגש־המשיכה בעצמו, גם ערך הצד השני לא היה מתגדל ואף לא לא מתקטן על ידי הסיטוּאַציה החדשה.

הפעם הָמָה, הָמָה בעיקר על זה, על אבדן־הערך. הפעם, כשבא מה שהיה מוכרח לבוא, כבר היה העיקר: ראיית הכתם בה. הצער עכשיו היה, בעיקר על שהיא אבדה, על שאבד החלום, אותו החלום הקצר, שהיא אולי אינה כמו הכל… שהיא נושאת חיים הרבה בתוכה, שלא להיות רק אשה, כי אם גם אישיות… למרות מה שרגשו אליה בימי אשרו־הבראתו המעטים לא היה על תנאי, בשום אופן ואופן, הנה, אף על פי כן, לאחר האֶפּיזוֹד־חמילין בפעם השנית בחייו, כמו נתרפא לבו בפעם הראשונה להבין, שהדרך אחת היא, הדרך הסלולה: ה“הוא” בא לתת מבלי דעת וה“היא” חושקת לקבל מבלי דעת; ענין מיכאני של נתינה וקבלה. הבּאנקיר הבטוח יותר – מדרך העולם שהקליאֶנטים נוהרים אליו ביותר. פאנטסיות שונות אינן מעלות במשא־ומתן, אלא מורידות – גם במשא־ומתן של הגופים. למה לה לבת־חוה ליצור יחסים לאיש, שהיא אינה רואה את נתינתו במזומן? למה לה הנתינה הפרובלימטית?

אכן, צדקה היא, אסתר, שאמרה לו פעם, – אמנם בלשון אחרת, לשון לא־מלטפת כל־כך – שהוא מוכן לאהוב רק את זו שתאהב אותו. רק שַׁנֵה קצת את הנוסח: לא “מוכן”, כי אם “נוטה”, לא “שתאהבהו”, כי אם ש“תהא מוכשרת לאהוב אותו”. על מרים חשב הוא משום מה (הבאמת חשב?), ש“היא תהא מוכשרת” ( וזה היה העיקר!). חשב וטעה –

ואולי הוא טועה גם עכשיו… מצד זה או מצד אחר… אפשר… בכל אופן, לא… לא בגלל מרים השתמט הוא, חפץ, מאסתר בימים האחרונים.

הניגוד הזה תם; תמה פרשת מרים – והגאולה לא באה; היראה נשארה.

היראה היתה: אם רק יפגוש אותה, את אסתר, אם רק יהא אתה ביחידות שעה אחת, והיא תקח את ידו, אפשר לא יקום, אבל יאמר לה: “אסתר, הינשאי לי, אם את רוצה…”

הן לא לחינם ישב הוא חצי־שנה באותו בית שבקצה־העיר.

הן לא לשוא יודע הוא, – עכשיו כבר ברור! – כי אין אהבה, ומה, איפוא, בזה שאין הוא יכול להשיב רגש־הבלים זה אל חיקה? מה זה מעכּב? יהא בלא בן־חלוֹף זה. הלא טוב באמת בשבילה, שהוא ישא אותה. טוב, בכל אופן, מאשר עכשיו.

אבל רצה לא רצה בזה מר חפץ. גדולה ונוראה היתה בקרבו הבחילה, הבחילה לזה “המופת החי על אבדנו”. רגליו הכושלות כמו התנשאו מאליהן לבעוט בה – בכל פעם מדי החלו להרהר על אודותיה. זועה היה ממלא אותו ההרהור הזה. זועה היתה ממלאה אותו ההתעוררות לבעוט – לבעוט! זועה מאפסים. והוא השתמט.

 

חלק שלישי    🔗

פרק א    🔗

על הסלעים המלבינים לאור־הירח שבשכונת “שערי־יהודה”, ממול בית־המלון “הראל”, דיברו אחר־כך הרבה על החג אשר עשה גולדמאן בתוכם. ונחלקו בדבר בית־כהנוביץ ובית שניאורסון. הראשונים, הפּסימיסטים, נהמו בקצף, שהחגים בכלל הנם זיופי החיים, שעל כן אמרו חכמים: “בימות־המשיח כל החגים עתידים להיבטל”; שבארץ־ישראל, במקום שהחיים הנם בהפך הקיצוני לימות־המשיח, הרי החגים – זיוּף שבזיוּף, שקר שבשקר והתנפחות שבהתנפחות. והראיה – החג הזה אשר בּדה גולדמאן! אין לך ראיה יותר ברורה מזו… והאחרונים, האופּטימיסטים, סברו אחרת: סברו, שכל החיים לא נבראו אלא לשם החגים שבהם, שהחגים הם גולת הכותרת של החיים, שהחגים מעודדים את רוח־ההמון ונותנים אומץ בלבו לשאת כל עמל ותלאה וכו' וכו'. והראייה: החגיגה העממית הזאת אשר הכין גולדמאן ואשר עלתה כל כך… דברי בית־שניאורסון.

גולדמאן בעצמו – כבכל מעשיו – לא כיוון, כמובן, לא כלפי אלה ולא כלפי אלה, אלא נשמע לחשבונותיו הפנימיים, אשר בכל מקום שלא פגשו ב“מבקשי־רעה”, ב“מחרחרי־ריב”, ב“חוֹתרים” תחתיו או במתחרים עצומים ממנו, לא החטיאו את המטרה ולא שבו אחור לבלי הצליח אל אשר נשלחו. הוא ידע רק אחת: רק את אשר היה כתוב במכתביו השלוחים לאפריקה, אוסטרליה וקנדה, כי מוסדותיו הקדושים (“והחדישים והמסודרים לרוח הזמן והעת” – נוסף במקום הנחוץ) “צריכים חיזוק גדול והוצאה מרבה להכיל”. לפיכך נמלך הרבה גם בפרט קטן זה, כמו בפרטים הגדולים, עמד בו על דעתו, רק על דעתו, וגמר אומר להפוך את משתה־הפרידה אשר אמרה בתו הגרושה־הכלה לערוך לכבוד נסיעתה – לסעודת מצוה ערוכה על ידיו. ב“פּרו­ֹגראם” לא היה שינוי גדול: מספר של קרוּאים, שאי־אפשר שלא לקראם, לביבות, תוּפינים, יין, פירות שנשתבחה בהם ארץ־ישראל, –התכנית הרגילה – אבל בשֵם היה הבדל, ושְמָא, ידע גולדמאן, גָרים, ושורות אחדות בעתון ירושלמי בחלק “ירושלים יום־יום”, שמשם הן עוברות לעתונים בחוץ־לארץ, כי בבית העסקן הציבורי הנודע ה' גולדמאן נ“י, המפקח הראשי על “בית הכנסת־אורחים הכללי” ו”בית־אולפנא תורה ומילי דעלמא“, היתה אתמול בלילה סעודת מצוה לרגל וכו' – שורות כאלה לא יזיקו לעולם. השאלה היתה רק: לרגל מה? לרגל איזו מצוה? ועלה מתחילה בדעתו של ר' יעקב להודיע, שהוא עושה סיום על סדר אחד ממשניות, יהא על סדר קדשים, והיה גם שחשב להכריז: על סדר טהרות, שמתוך כך יצא, שהסיום הוא על ששה סדרי משנה, אבל אחר־כך הירהר אחר הדבר ונטה למצוא מעין פגם ב”פּלַן" הזה, שהענין יגרום לדברי תורה יותר מדאי בשעת הסעודה, מה שיפריע את החגיגיות ושמחת המשפּחה; נמלך והניח את האמתלא המשובחה הזאת לפעם אחרת ולצורך אחר. כיון שראתה הניה, גיבּוֹרת ה“שמחה”, שאבא מוותּר לה במקצת, התחילה שדא ביה נרגא מעיקרא דדינא וקוראה תגר על כל הענין, שמערבבין שמחתה, שהרי מתוך שיקראו לזה סעודת מצוה, לא תוכל לקרוא אליה את כל הנשים, אשר רצתה לקרוא להן, “למען תנוּקרנה עיניהן”. דפק גולדמאן באגרוף כזית על השולחן וציווה לשתוק; נתנה הכלה קולה בקללה ובבכי וצוחה, שאם כן, הרי היא מסתלקת לגמרי, הרי היא מבטלת לגמרי את כל ה“צונויפרופעניש”, וגם לה יש “דעה”; העירה אשת גולדמאן ברטט ומן הצד, שבעלה צודק, שאת המשתה אי־אפשר לבטל, מפני שכבר נעשו הכנות, אלא שאפשר לחלק: החצי בבית לכבוד קרואותיה של הניה והחצי באולם של “הכנסת־האורחים” – “לקיים את המצוה”. הדבר הזה, למרות מה שיצא מפי אשתו, הוּטב בעיני גולדמאן, ומיד לקח משום מה את ספר־המשניות המכוסה אבק, עיין רגע בסוף סדר טהרות, שקע במחשבות ונפל על המצאה חדשה: לפאר את המשתה שלו, כלומר, את החלק שלו ב“הכנסת־האורחים”, בהכנסה אחרת – לשון נופל על לשון! – היינו, בהכנסת ספר־התורה לבית־התפילה הקטן שבדיוטא העליונה של בית־הכנסת־האורחים, במקום שגר ר' יוסף חפץ לפני זמן־מה. עכשיו, כששם יהיו שני ספרי־תורה, בדין הוא שלא יוסיף עוד להיקרא “מנין” כי אם – מדוע לא? – בית תפילה קטן! והרי ספר־תורה נמצא בביתו של ר' יעקב מן המוכן ואין הדבר דורש הוצאות יתירות וכבדות מנשוא, אלא רק “הכנסה”, אבל צריך שה“הכנסה” תהיה בפאראד הראוי (“הכנסה לאו מלתא זוטרתא היא!” – שיחק מר גולדמאן במלה זו לפני חיים השמש). צריף שהחופה תהיה ממש, וצריך, – הוסיף בפני עצמו – צריך, שהעתונות לא תעבור על זה בשתיקה. “בבית־התפילה של בית־הספר החדש המכונה ‘ישיבת תורה ומילי דעלמא’ הוכנס בימים האלה ברוב פאר והדר ספר־תורה חדש נוסף על ספרי התורה הנמצאים שם מכבר, מתנת הגבאי ר' יעקב גולדמאן הי”ו". זה לא יזיק.

תחילת ליל ההכנסה, בשבוע השלישי לחודש, היתה אפילה; הכל מסביב היה גוש־חשיכה, מתחת וממעל; אף על פי כן מלמעלה, במקום שהתנוססה פרוכת־החופה על גבי הכלונסאות, היה למראית העין כאילו קצת פחות חושך. גולדמאן נשא את ספר־התורה תחת החופה מביתו לבית־התפילה שב“הכנסת־אורחים”, וזקן־התישים המדולדל שלו התחכך במפה. כולו היה – בבגדי השבת ולאור הנרות אשר סבבוהו – זעף וקנאות לכבוד־התורה. התוף והמצלתים הלכו לפניו. ההמון לא היה גדול, אורחי בית־המלון “הראל” היו ראשי המחותנים, ומאחורי התהלוכה התדחקו גם חתנה של בת בעל־המלון ושתי הנשים החשודות, שגרו בזמן האחרון במלון. בעל מלון “הראל” בעצמו אף הוא היה כאן, כשפיו מלא גם בשעה חגיגית זו מ“האידיאה־פיכסיה” המעציבה שלו – היקרוּת הנוראה שבירושלים, וכשקולו אינו פוסק להישמע: בדידי הוה עובדא… בדידי הוה עובדא… שני ערבים ויוני אחד, שדהרו על פרדות באותה שעה ברחוב, נספחו גם הם אל הנוהרים ורכבו לאט־לאט אצל שתי הנשים שלובות־הזרוע משני עבריהן (ב“פריסה” ממחרת היה כתוב, שבתהלוכה הנהדרה ורבת ההמון היו גם רוכבים מבני ברית ושאינם בני ברית ויריות של כבוד). מן הצד עמדה כנופיה קטנה של “נעורי הזהב” הירושלמיים, המצויים בכל חתונה וחגיגת מצוה: בחורים ואברכים צעירים, בני גבאים וממונים מכוללים עשירים, בעלי פנים חיוורים־דשנים ובקפטנים מבריקים, פראנטיים. אחדים מבחורי החמד אחזו איש בכף רעהו ואצבעות נשלבו באצבעות, כדרך פרחחי הערבים, ויתרם – בנחת של אנשים נשואים, שאינם יודעים מדאגת פרנסה ובשובע־רצון של חכמים בעיני עצמם – באו במגע־ומשא עם יהודי בטלן אחד שעבר על פניהם. הם קראוהו אליהם, משכוהו, מלקוהו והתבדחו על חשבונו, שהנה רואה הוא… רואה הוא… המגרש הזה שלפניהם… המגרש הגדול… לצרפתים הוא… והנה באה טלגרמה… שומע הוא?.. טלגרמה באה באמצע הלילה שעבר… שימנו אותו לממונה על המגרש… נוּ, מה? הוא מסכים? – – – הבטלן התחכך, השתמט מהם, לא רצה לשמוע, והם בילבלו את ראשו, דחפוהו, חייכו והאמינו, כי רק הודות לפיקחותם הגדולה עלה להם לרמות את הפתי הזה, שאינו יודע בין ימינו לשמאלו ומאמין לכל דבר. כמה מעולים הם ממנו!..

בראש השולחן הארוך, שנערך באולם “הכנסת־האורחים” ביין וממתקים, ישבו שוב אורחי בית־המלון “הראל” (אחרי שהאורחים המקומיים והיותר מכובדים עם אם־גולדמאן בראש נתכבדו בביתו של ר' יעקב פנימה). היה ערב־רב מנוּמר של יהודים־תיירים ומבקשי־עסקים, של מלוי־ברבית וספּקוּלאַנטים, של סוחרים במקצועות שלא ניתנו להיגלות, של צעירים רועי־רוח והולכי־בטל, של נשים בלי בעלים, של זקנים עשירים משתדכים לבתולות בנות שבע־עשרה. חתנה של בת בעל־המלון, צעיר זריז, שבא מיוהאניסבורג ושאיש לא ידע מה טיבו, אלא שלקח לבבות בהריפּוּטאציה שלו בתור “עמוּס־בכסף”, היה אחד הפנים החשובים בסעודת מצוה זו, ואף שתי הנשים האכסנאיות עמדו חצין בפתח. היה כאן גם “דם־שונאו” של ה“יוהאניסבּורגי” – זיידיל הגיבן, בחור לא־מכוער, אבל בעל עיני זכוכית וגבנון קטן מאחוריו, שבא הנה ישר מטראנסוואל לעשות שידוך, בסמכו על הפונטים שלו ועל עניותן של בנות־ירושלים, הלהוטות אחרי חתן עשיר, אלא שלא הצליח. סיבת אי־הצלחתו – לדעת כל השדכנים – היה “שגעונו” של זיידיל לבלי לנקוב בשום אופן, בבואו להתראות עם הכלה, “כמה? לכמה עולה סכום הממון שלו בדיוק?” וזיידיל מצדו – הוא, אמנם, סמך ובנה כל בניניו על יסוד ה“אפותיקי” שלו, אבל העקשנות שבעיני הזכוכית שלו רצתה דוקא, שהכלה תבחר בו, בו ולא בממונו, רצתה דוקא, שתימצא נערה בעלת רגש, אשר לא תשים לב לגבנונו ותאמר לו: “איוויתיך, זיידיל! איוויתיך בעד האמת, בעד היושר שלך!” ואליבא דאמת ויושר צריך היה שיכסה לגמרי על זה שיש לו כסף, אלא שזה הלא אי־אפשר, כי אז הלא לא תאבה שום נערה גם להתראות אתו – והנסיון בבת בעל “הראל”, אשר ניסה דבר אליה, יוכיח! – ולכן הודה, הודה בעל־כרחו, שיש לו כסף: הוא אינו היוהאניסבורגי המתפאר לשוא… לו, לזיידיל, יש כסף… אבל… כמה? אֶה… הוא אינו היוהאניסבורגי… הוא לא יתפאר לשוא… יש… אבל הרבה אין לו… הוא לא יגלה… הוא יתאפק… הוא יתאפק מגלוֹת את הכל… – והתאפקות זו היתה בעוכריו. הוא לא הצליח בירושלים וכבר התכונן לנסוע ליפו, לנסות שם את מזלו, ובינתים יש במסיבת החוגגים ושמח אך למחצה בשמחת הכנסת התורה.

למראה קהל כזה של פנים ידועים נתעורר זקן־האכסנאים שבמלון “הראל”, אזרח־המלון, איש־שיבה כבן שבעים ומעלה, שכוחו עוד היה במתניו ושרק לפני איזו שבועות שידכה לו השדכנית שׂתומת העין “פּארטיה” עם יתומה צעירה, שהוצאה מ“בית היתומות” לפני זמנה, דפק דפיקה עצומה בכף־ידו האדומה על השולחן, כאשר ידפוק השמש בבית־התפילה בעלותו להכריז איזו הכרזה נחוצה, והתחיל ללא ביקשוהו לדרוש מענינא דיומא. הוא התחיל במה שנאמר ב“עלינו”: “שלא עשנו כגויי־הארצות ולא שמנו כמשפחות־האדמה”, ויִשב את התיבה המוקשה “עשנו” ואת כפל הלשון של “עשנו” ו“שמנו” ושל “גויי הארצות” ו“משפחות־האדמה”, שכלאורה למה באו, לאחר שהקדים הקדמה קצרה על כל העמים שאבדו בעוד שעלינו כל כלי יוצר לא יוצלח, באשר חזקים אנו בתורתנו הקדושה. זהו מה שאמר “שלא עשנו”, – הכריז הזקן בנצחון – לא עשנו, לא מעכנו, כמו שמעך את כל גויי־הארצות… עשנו, לשון מעיכה, כמו שכתוב “ושם עִשׂו דדי בתוליהן” (הזקן הביט ברוגזה על שתי הנשים הצובאות על יד הפתח). יען מה?.. יען כי לא שמנו כעפר לדוש כמשפחות־האדמה, כשרצים וכרמשים, שהם תלויים באדמה… לגויים אין חיוּת בלי אדמה… והם נהרגים עליה ואובדים… כן יאבדו, חה־חה… יען מה? יען לא שם חלקנו בהם, כלומר, יען לא נתן להם חלקנו, את תורתנו הקדושה, ולכן גורלנו אינו ככל המונם, שהם המון גס ונבער, ואנו, ברוך השם, עם־סגולה ואין לנו עסקים אחרים מלבד לשׂיש ולשמוח בשמחת־תורה – – –

הדרשן כילה בקול חוצב ובלתי־זקן כלל, ישב על מקומו ועיניו החיות הבהיקו בגאון וגובה על סביבותיו. ואמנם, נצחונו היה שלם, לולא נתקנא בירכו האורח הבר־אורין השני מבית־המלון, שלפני יומים הלך לבקש את הקוֹנטוֹרה לממכר־כרטיסים ועדיין לא נסע, וכרגע נתגלה שהוא נואם מצוין וחובב־ציון נלהב. בכהרף־עין זכר את אשר דיבר אז המטיף זיסלאנסקי בבּאנקט שנערך לשני ה“פּיוֹנרים” מצעירי־ציון, שנסעו מעיירתו לארץ־אבות (אהה, הוא ביקשם עתה בכל המושבות, רצה לקחת עצה מפיהם – ולא מצאם!), ומיד קפץ על הספסל, שם פניו ביחוד בפרחחים החונים על יד חתנה של בת בעל־המלון “הראל” ופתח בקול חזק ובלי כל הקדמות:

– אשריכם, חלוצי ישראל, אשריכם, גבורי ישראל, אשר זכיתם למסור את נפשכם בעד אמונתנו, תורתנו וערי אלוהינו. גם אני באתי… אחר־כך אקרא לכם את המכתב… אבל לא כל אחד טוּבוֹ בידו… לא כל אחד… אֶה… אֶה… זוכה… ואולם אתם הדבקים ברעיוננו הקדוש – – – שם־עולם אשר לא יכּרת עשיתם לכם בדברי ימי עמנו הטבולים בדם…

הנואם השקיף במבוכה, בעינים טבולות בדם; הוא הגה ברטט, שאת יתר הדברים שכח, שלהוסיף אין לו מה – והדברים שעד כה עדיין לא עשו את פעולתם, לא עוררו לא התלהבות ולא מחיאת־כפים! מצחו טיפטף זיעה. ופתאום ניצנצה לו עוד איזו אמרה והוא החזיק בה כמו בעוגן־ההצלה:

– בגללכם, אֶה־אֶה… בגללכם, חלוצי ישראל, יִסָכרו פיות שונאינו ומנדינו, המדברים עלינו רעות כל היום… “וחמת פתנים עכשוב”… כי רק אל המסחר עינינו נשואות… אה־אה…

– די! די! איננו ציוניסטין! – הדפהו למדחפות הקונקוּרנט שלו, הנואם הראשוֹן.

– די! די! – לא ידעו רחם עוד אחדים מהנאספים.

ואז, בראות היהודי, כי כלתה אליו הרעה, נפל עליו לבו עוד יותר וירד מן הספסל, אבל התלהבותו לא שככה כל־כך מהר, ולאחר שעה קלה, כש“העולם” ביער את כל אשר על השולחן, ביקש עוד ולא קיבל והתחיל להתפזר, והוא, היהודי, התנחם בפיו ובלבו, כי “לא נתנו לו לדבר”, עלה בידו, סוף־סוף, לקרוא לשניאורסון ולכהנוביץ בפעם השלישית או הרביעית את נוסח מגילת הספר, שבה פנה אל הלשכה באודיסה. “טיפוסי!” – קרא שניאורסון שוב על כל משפט ומשפט, כדרכו, בהנאה, והיהודי קרא וקרא… “היות כפי מצב אחינו ברוסיה בכלל ומצבי הנוכחי בפרט רע מאד תוהו צלמות ולא סדרים ואין לנו פה כל תקוה להשיג לאיזה מטרה, כי כבר נגדש סאת רשעת הגויים המציקים לנו, בימים החשכים נתעורר בנו התשוקה לנסוע לארץ־ישראל, והאש הבוער בנו מאז הציתה בנו אש להבה לשים קץ לחשכת ליל הגלות הזה, להחיים התלויים תמיד לנגד, להקדיש את חיי בעד עמנו הנתונים בצרה ולעמול בכל כוחותי בעד ערי אלוהינו ולנסוע לארץ־ישראל, ארץ אבותינו” – – –

– לנסוע? – הפסיקהו חתן בת בעל־המלון “הראל” ויסטור על גרון־עצמו – אי, הממזר! הוא רצה לנסוע עוד אתמול, ונשאר לסעודה… חה־חה־חה!

אבל היהודי כאילו לא שמע; עסוק היה ביותר בקריאתו על אודות “הנה כפי שהיה המטיף הנודע והנאור ה' זיסלאנסקי במחננו ויעץ אותנו לנסוע ובער בנו האש המתלקחת מכבר, כי הראה לנו לדעת כי מלבד מה שאנו מקדישים כוחנו לטובת הכלל אפשר מדמי העבודה לבוא למעמד בחיים ולרכוש קולוניה דהיינו חבל אדמה, ושני צעירים מבכורות צעירינו ומחלביהם כבר נוסעים בימים האלה ואחריהם ימשכו אנשים עשירים שמחכים לנסיעתם תחילה” – – –

שניאורסון מסר ממחרת על הסלעים את כל פרטי “שחרוּרוֹ” מיד ה“טיפּוּס” – שחרור שבא לו אז, לאשרו, בהיסח־הדעת וממקום אשר לא פילל. נכנס גולדמאן מביתו לראות אם הכל בסדר ואם כבר לא הגיע המועד לסגור את החגיגה ולכבות את המנורות. כמה השעה? אירופית… ערבית…

וכאן אירע ה“אינצידנט” את חיים השמש – “אינצידנט”, אמנם, לא גדול, אבל הוא הוא שהסב את פני הדברים לעבר אחר ושיחרר את שניאורסון מידי היהודי הקורא.

חיים השמש, שבימים האחרונים היו ידיו מלאות די עבודה, כמובן, היה עיף ויגע וחלש מאד, ולכן, מכיון ששתה כוס אחת מן היין לכבוד החג, מיד “וַישכּר”, ואחרי “וַישכּר” – “ויתגל” כתיב. אמנם, כתוב “בתוך אהלו”, וכאן היה באהלם של אחרים – מילא, איך שיהיה, מכיון שראה חיים פטור־נוּ את גולדמאן, התנפל עליו בשאלות:

– מחוּתן! יִכּנס הרוח… חופה יש… כלי־זמר יש… פטור־נוּ… ומדוע לא ציווית להציג עוד חופה?… בחדא מחתא… חופה לאשת חנוך בני… מחוּתן! יִכּנס הרוח…

- לך לישון! דיבר הגבאי רתת.

- חופה לבתי… ל“רייניגקייט” שלי… וחופה לבתך… לשלך… – מילמל השיכּור – אה, הוא מגרש אותי… טוב… מתחילה היה רק בשביל שלושה אנשים… עכשיו לנים גם בחדר־התפילה… נתוספו עוד ארבעה מקומות… ארבעה קברים… ועדיין לא מספיק… יוסף ירד וישולח… פטור־נא… אם כן, למה זה אנכי?

- לזרים אין מקום, –פסק גולדמאן.

- לזרים, מחותן? אי, יִכּנס הרוח… אין זרים, מחותן… כולנו קרובים, כולנו מחותנים…

והוא התנפל על היהודי החובב־ציון והתחיל לחבקו…

- יבוא גם הוא, ר' יהודי… יבוא גם הוא אל ההקדש… כאן נס… כאן כמו שנאמר בפרק: “עומדים צפופים ושוכבים רווחים”… פטור־נוּ… יבוא, ר' יהודי, אל ההקדש… פה מקומנו… פה יש מקום לכולנו – – –

- וכל זה מכוס אחת! חלש חיים השׁמש… “טיפוס” זה…

כך גמר שניאורסון את “בקרתו” בשיחה שממחרת על הסלעים.

*

מיום שירד ר' יוסף ממעונו־עליתו למטה, לגור, או יותר נכון, ל“הימצא” מתחת, בבית־הכנסת־אורחים הכללי, נתהווה בו שוב שינוי דמינכר – ולא לטובה. הוא, שעוד ביום היות חמילין אצלו ויעצו לנסוע לטבריה, התכבד וכיבד אחרים בחידוד חדש במאמר “מה למעלה ומה למטה”, נהיה עכשיו כמעט לשתקן גמור, חסר־חידודים וחסר־חידוּשים, ואף אדיקותו, שגרה אצלו תמיד בכפיפה אחת עם “רעיונותיו החפשים”, נתגברה בו באלה הימים. הוא הקצה הרבה יותר זמן לתפילות שחרית, מנחה וערבית, ובמקום “הכוזרי”, שלא מש ממנו בימים האחרונים להיותו ב“עליה”, התחיל עתה לעסוק כל היום בסיפורי צדיקים וחידושי התורה של תלמידי הבעש“ט. שיחתו עתה (פטור בלי כלום אי־אפשר!) היתה קצרה, מדודה, פסקנית, ותחת אשר בעבר הקרוב היה אוהב לטייל ארוכות וקצרות בחיבת הארץ הנבחרה, ומתוך זה לעבור לחיבתו השניה, לחיבתו אל גברת־השפות, או שפת־קודש, שהיא חלקו מכל עמלו, שאמנם גם אשכנזית שלמד עם ה”בּיאור" שפה יפה ונחמדה היא (וכאן היה מוציא את מכתביו הז’ארגוֹניים של בנו מקיוב אליו, קוראם ברבים ומגרמן את המלים: “ווערטהער פאטער” –), אבל האם תדמה או האם תשוה לשפת עבר, שכולה הגיון, כולה יופי ונועם, כולה קודש – הנה תוכן־שיחותיו עתה, לרוב, היה על ימות־המשיח ועקבות־הגאולה ובנוֹטריקוֹן וגימטריאות, ברם, גם כל זה היה בלי מסתורין מיוחדים, ואף בלי התלהבות דמיונית, כי אם באיזו תמימות שכלית, באיזו פשטות אפורה, כמעט באיזה מין “הכל אחת, אלא מדוע לא?” הלא נאמר: סתום חזוֹן עד ע“ת ק”ץ. עת־קץ – בגימטריא תר“ס, לאמור, עד תר”ס אל תגלה. מכאן ואילך – חכּה בכל שנה ושנה, ואם יודע אתה, רשאי הנך גם לבלי לסתום חזון ולגלות. ויש יודעים. יש יודעים את הקץ…

– אבל באיזה אֶלֶף? – טוב, מתר"ס ואילך… אבל עכשיו השאלה היא: באיזה אלף? נפל אליו שניאורסון בלגלוג בלתי־מכוּסה.

– באיזה אֶלף? פנה ר' יוסף לקוֹנית לכהנוביץ, חברו של שניאורסון, ואל זה לא פנה – קושיה בוּרית. כלום יש יותר מששת אלפים? שמא יש לאמור, שהכוָנה היא לתר"ס באלף השביעי, אלף שכולו שבת ומנוחה? מי ששואל כך, סימן שהוא בעצמו “בּאלף השביעי”! – גמר ר' יוסף בעקיצה פולמוסית מרה כלפי שניאורסון.

ואולם למרות דקירותיו השנוּנוֹת של ר' יוסף מצא הלה, שניאורסון, משום מה לנכון לבקר תכופות את ר' יוסף במשכנו החדש. כהנוביץ, שבעת האחרונה היה גם הוא בעל־יסורים, באשר לא נתקבל אל הסמינר אלא בתור “שומע חפשי”, היה מבאר – מתוך מרירות, וכשלא היה ר' יוסף במקום, אלא אדון קויפמאן היה ראש־המדברים – את תכיפות־ביקוריו של שניאורסון אצל ר' יוסף ב“סיבה פסיכולוגית”: כדי שלא יאמרו, כי רק בשביל הבת הצעירה היה הוא, שניאורסון, בא מקודם אל האב. שניאורסון כאילו רוצה להכריז, כי מרים – לא היו דברים מעולם. מצדו. כלומר: אה, עלמה, שהוא אהב, עוד לא דחתה אותו מעודו! – וזו היתה תמיד אצלו לאו דוקא. והראיה: עכשיו, שאיננה, שנסעה, הרי הוא, שניאורסון, אף על פי כן מבקר את אביה ב“הכנסת־אורחים” עוד יותר מאשר קודם… לא, לא יותר, כמקודם – אין הבדל… כי רק לר' יוסף בעצמו התכּוון גם מקודם…

לשונו של כהנוביץ, טֶלזי זה, הלכה התחדדה באותה סביבה של דברים ואי־מעשים, שהוא נמצא בה. תוכן־השיחה החביב עליו ביותר היה: הסתירות שבלב בני־האדם ובדרכיהם. כשלא היה עם ר' יוסף גם שניאורסון בעת השיחה, היה אוהב כהנוביץ לנגוע ברומאן היותר אחרון של זה האחרון. אמנם, גם בפניו של זה לא היה נמנע מהתחיל בהענין. ואולם רק להתחיל ורק ברמז – הגמר היה מכוּון לאיזו אַניקדוֹטה אחרת, בּפירוש אחרת, אַניקדוֹטה בפירוש מסביבה אחרת ורחוקה לגמרי, נוּ, מימי עבדו בצבא, למשל… (בעבוֹד כהנוביץ בצבא, הופקד לשרת אצל אופיצר אחד, שׂר־גונדתו, שהיה, כמוּטל עליו מטעם חובת משמרתו, פותח את כל המכתבים המתקבלים לגונדה על שם אנשי־הצבא וקוראם או מצוה לאחר לקרוא – את המכתבים היהודים היה מפקד עליו, על כהנוביץ, לקרא, ודוקא להעתיק לרוסית מלה במלה: “בעזרת השם… היום יום… לכבוד אבי הרבני הנגיד המפורסם…” – ולאותו השׂר סוכנת, שהיה כפוּת לה ושפעם אחת בחשדו אותה, שהיא בוגדת, קרא מכתב פתוח של אחר על שמה, שנפל לידו… בקיצור, הדבר נודע לסוכנת והמכתב ההוא היה דוקא נקי וכל דופי לא נמצא בו… – וצריך היה לראות, איך כרע על ברכיו לפניה וקיבל עליו באהבה את העונש היותר חמור מידיה על “מעשה־הנבלה” שלו – לקרוא מכתב של אחר! היתכן! בחדר"ג! – וצריך היה לשמוע איך ביקש את סליחתה ואיך התנצל ואיך התחנן, שתשים אל לב, כי רק מתוך אהבה וקנאה הרשה לעצמו את העוול הזה… – הנה איזו אניקדוטות יש בעולם – ועד היכן רבות הסתירות בחיי בני האדם!) לא כן כששניאורסון לא היה כלל באותו מעמד, אז היה חברו־למעון חושׂף גלוּי את כל תעלומות־הסתירות שבחיי “בר־אהבן” זה. שניאורסון, כידוע, הלך בעת האחרונה – לאחר שנכזבה תוחלתו גם מבת בעל־המלון, אך זה אינו מן הענין – ובכן הלך שניאורסון בעת האחרונה שבי אחרי ספרדיה אחת. “טיפוּס אֶכּזוֹטי” – הוא אומר, אך סליחה, זה אינו מן הענין, ולא בזה היא הסתירה; הסתירה היא באחרת, בזאת: הספרדיה, ככל חברותיה הבאות בדברים עם הישוב האשכנזי, הישן או החדש, יודעת, כמובן, את הז’ארגון האשכנזי למדי – לא פחות משניאורסון (השוטים בחוץ־לארץ מדמים, שעברית היא השלטת… גם זוהי אניקדוטה!). ואולם למרות שהיא יודעת ושניאורסון יודע שהיא יודעת, והיא יודעת ששניאורסון יודע שהיא יודעת, ושניאורסון יודע שהיא יודעת כי הוא יודע שהיא יודעת, אף על פי כן, גם הוא, שניאורסון, גם היא, אבן־המושכת, הטיפוס האֶכּזוֹטי, שניהם מתחפשׂים, כי חס ושלום… מי? הם? הם יודעים ז’ארגון? שניהם מתחפשֹים, כי רק השפה העברית היא המקרבת אותם, את שני האֶלמנטים של הישוב… “תאכל שוֹקוֹלאדה, תאכל” – “למה שזה בריא בשביל הלב? אני לא חופצה!” – “אז היא הולכת לדודה שלה?” – “אני לא יושנת שמה; אני באה להנה” – “אז לא תשכח, אני בא אחריה בחצי התשיעית, תמיד איפה שהיא הולכת, אז גם אני הולך” – “הוא עושה לי כואב ואני נותנת לו נשיקה” – לשון־קודש נחמדה זו אפשר לשמוע מפיהם בכל ערב…

כאן, אמנם, היה אפשר להקשות על מספר־האמת בעצמו: למה הוא משנה תוכן־סיפורו על פי סיבה חיצונית, במעמדו של שניאורסון או היעדרו בשעת מעשה? – אך אדון קויפמאן הטרוד והמפוזר (“פיזור־הנפש” היה אחד הטרמינים, שהוצא בעת האחרונה מהלכּסיקון שלו ושאדון קויפמאן היה מרבה להשתמש בו) לא היה דק כל־כך בזה, ובכלל – הקץ לסתירות? גם אצלו, אצל כהנוביץ, אין מחסור בסתירות: הוכחתו הפנימית היא, כי אסור היה לו להסכים להיות שומע חפשי, תלמיד שלא מן המנין, ואף על פי כן הוא שומע חפשי. עובדה!

מכל מקום ובכל אופן היה האֶפּיזוֹד הזה בשניאורסון ובספרדיה מעורר את היהודי מפּרוסיה המזרחית, הירא וחרד, לנגוע בענין חוסר־האמונה והשפעתו על הפריצוּת. וַי, וַי, הפריצוּת של הדור הזה! הפריצות המכלה את הנפש וגורמת לפיזור־הנפש. בכל הדור הזה רק אחת ראה צדיקה, היא בת מר חפץ הבכירה, שהיא צנועה באמת ואינה פרוצה ושהיא טובת שׂכל (כהנוביץ עיווה קצת את שפתיו: הוא ידע, שבן־שיחתו, כשנודע לו, שלאותה צנועה יש איזו מאות פרנקים, התחיל לחלום לשלוח אליה את “עושׂת־הפּארטיות” שׂתומת העין האחת, אלא שלא הוציא עדיין את הדבר לפעולות, ודאי מתוך “פיזור־הנפש”)… הצעירה – נה, זו כבר לא. הצעירה, זעהען זיע, כבר אינה נהירה לו כלל וכלל. הוא, אדון קויפמאן, אינו מסכים בכלל למר חפץ, אבל הוא נותן לו צדק גמור על אשר לא דיבּר אתה למטוב ועד רע כל הימים האחרונים לפני נסעה. כשם שמצוה לאמור דבר הנשמע, כן מצוה לבלי לאמור דבר שאינו נשמע. וגם ברכת הפרידה לא לקחה מאביה – מסתמא ניחא לה בכך. מיט איינעם וואָרט, איינע היסטערישע פּערזאָן! וכל זה מפני מה? מפני שחסר להם לצעירי הדור, המקבלים את החינוך הבלתי־קוֹנפסיונאלי, העיקר – הרֶליגיוֹן! מלמדים אותם שבע חכמות, אבל העיקר חסר. חסרה להם הבנת האיחוד הפנימי של המקרים והמאורעות, השגת אחדות העצם, אמונת הדורות הראשונים בהשגחה עליונה. צעירי הזמן הזה בירושלים הפקר הם, רחמנא ליצלן.

ר' יוסף בא, שומע את הדברים האחרונים, יושב ומַחשה קדורנית. לפני זמן־מה לא היה אפשר, שר' יוסף ישמע לשיחה שכזו ויחשה. אז היה ודאי מוצא לחובתו לגלות את ידיעותיו בגפ“ת, חקירה והשכלה; אז היה ודאי מעיר הערות יקרות ונכבדות על ענין האמונה ויחסה אל המוסר, אז היה ודאי מזכיר בפירוש את ה”טראקטאט", שדעתו היא, כי התורה היא… קונסטיטוּציה; אצלנו לא האמונה עיקר, כי אם החוק. מה לנו גדול מהאמונה בתחיית המתים, ואף זו אינה עיקר כלל בתורה. תורת־היהדות ומוסר־היהדות בעיקר אינם אלא הצדק וכו' וכו', ועיין שם וראה שם, עכשיו הוא יושב כאן, שומע ואינו נענה. למה ידבר? והן רואה הוא, שאותם הדברים, שהיו מועילים לו לפנים, חדלו להועיל. סופה של הביוגרפיה שלו הרי פשוט הוא בתכלית. היו תקוות מזהירות: לעת־זקנה… פרנסה בשפע… כבוד אמיתי, לא־מדומה… השפעה על הדור החדש ברוח היהדות הטהורה, הצרופה… הפצת דעות נכונות והשקפות מזוקקות… היו תקוות גדולות לפני עליתו הנה!.. לבסוף לא היתה פרנסה – מילא, יהא בלי פרנסה, לא על הפרנסה לבדה יחיה האדם; אפשר להסתפק בפת־במלח… אבל עדיין נשארה התקוה לכבוד ולהשפעה… ולבסוף ­– גם זה לא… לא די, שאין כל צוותא הגונה להדריכה במעגלי יושר, הנה אצלו בעצמו וכשהוא לעצמו בא, רחמנא ליצלן, צמצום גדול, היינו הסתתמות־המקורות… ואל יפתח פה לכוחות־הטומאה – כפשע היה בינו ובין התרופפות־האמונה… זה היה ביום עברו ממעלה למטה… חולשת הדעת… נתעוררו ספקות ובאו אותות רעים מאד… אכן, תודה לאל ישעו וצורו, כי לא נתן למוט רגלו… אבל… אבל – משל למה הדבר דומה? – הנער שהיה לו חוט קצר ורצה לשלוח נחש מעופף למרחקים, ולשם זה עמד לרגע על גבעה; אל יאמר הנער, כי החוט שלו נתארך ולנחש שלו צמחו כנפים. הגבעה היא גבעה ומרוממת, אבל החוט נשאר חוט קצר והנחש – נחש של נייר. לכן טוב לו כי יעמוד בדד וידום ולא ירד מעל הגבעה…

ור' יוסף דמם. “כי לא ידע האדם”… – כך מתחיל מכתבו־צוָאתו של החתם־סופר, אותו המכתב ש“הלב העברי” חיבר פּירוש לו בשם “לב עברי” – לא ידע האדם… ולפיכך ישב אדם בדד וידום.

הוא ישב לבדו ודמם. ודמם גם אחיו, חיים, אחיו של ר' יוסף. הוא לא ישב: הוא כיבד את החדרים, תיקן את המזרנים, התקין את העששית, הביא מים – אבל הוא דמם. הוא היה שרוי בתענית, בתענית־חלום (הוא חלם חלום רע, שהפיל ספר־תורה מידו, וגזר עליו ר' יוסף להתענות), אבל ממלאכתו לא פסק ורק הדיבּר לא היה לו עוד. חיים, הדברן התמידי, אף הוא שתק הפעם; לא התערב בוויכוח הלוהט שאצלו!.. ולא עוד אלא שהוא גם כאילו לא שמע. ואף אילו שמע, מי יודע, אם היה מבין כהלכה. הם ממשיכים את ויכוחיהם… היהדות… צדק… אהבת אדם… דין… לפנים משורת הדין… מה הם מדברים? הבריות בורחים מפני הצרות ורוצים, שלהם יהיה טוב – זה הכל… “אהבה” – היכן היתה אהבת הניה לבעלה?.. “דין”… היכן היה הדין בעת שגזל גולדמאן ממנו את שאריתוֹ?.. אשתקד, בעת שבא הסרסור והודיע, שאפשר עוד לפדות את ספריו של ר' יוסף מבית־המכס, – ספרי יוסף, שהם חייו, חיי אחיו, חייו ממש, פדיון־שבויים ממש – לא הרהיב הוא, הפתי, עוז בנפשו למסור את המשכון לגמרי לרשות גולדמאן, כפי שהציע הלז בעצמו, ולקחת את הסכום הדרוש לפדיון, מפני שנראה הדבר בעיניו – החמור! – כאילו הוא מוכר את ספר־תורתו הקדוש בשביל ספרים פּחות קדושים… לשוא הוכיחו לו אז, שגם הש“ס הסלַווּטאי המונח שם קדוש הוא, ואפשר אפילו לעשות הכנסת ש”ס לבית־מדרש, כמו שעושים הכנסת ספר־תורה… הוא הבין, שגם הגמרא היא קדושה גדולה, אבל לא הסכים לוותר לטובתה על ספר־תורתו… ועכשיו הלך גולדמאן ועשה מה שעשה והכניס את ספר־התורה על שם עצמו, כאדם המכניס ספר משלו… “צדק”…

חולשת התענית נתנה המיה משונה בלבו של חיים והוא נזכר שוב ושוב בחנוֹך בנו. היכן הוא? מדוע אינו מודיע על עצמו?.. הילד כבד־הפה… כבד הפה… מבטו היה גם כן כבד, כאילו הוא מביט מתוך ישיבה עמוקה באיזה חור אפל… כבד־מבט וכבד־פּה… אבל כובד פיו ולשונו היה רק בבואו לדבר עם חותנו, עם אשתו, או עם אנשים מן החוץ, עם אנשים אחרים, נכבדים; עם עצמו, עם אביו ועם ילדו לא היה פיו נכשל כל עיקר. פעם אחת, כשהיה פה בשעת הגט, דיבר יוסף כדרכו, שעל פי חכמת התורה לא כל אדם הוא העיקר, לא בראובן ולא בשמעון החשיבות, כי אם בכלל, בכל ישראל – כך, כמדומה, היו הדברים – והתעקש הוא, יחיה:

– אִמ־מ־מ־מרו מ־מה שתאמ־מרו… אני הנני אצלי כל העיקר.

ודיברו עוד על עיקרים, כמו היום, אבל אז דיבר גם יוסף, דיבר הרבה. פיו הפיק מרגליות. ואמר יוסף – על פי דרך־החקירה, כמובן – כי אצלנו העיקר לא האמונה בעלמא, כמו אצל הגויים, היינו להאמין ודי, כי אם החקירה, דעת־האלוהים, אף על פי שהכתוב אומר: החקר־אלוה תמצא? זה לא ניתן לדעת.

ואמר חנוֹך:

– וב־בכן, דודי… גם המ־מ־אמין אינו יודע… ומ־מה ההבדל? אני איני יודע כלום. אני אדם. אני חי. אין לי לשון. דרך משל: הגליל… יזרעאל… גמלים… מי עשה כל זה? אתם יודעים? אלוהים… טוב… יהא אלוהים… ומ־מי אלוהים? כך איני מ־מבין וכך איני מ־מבין… כך איני מ־משיג וכך איני מ־משיג… יהא אלוהים… הוא עשה… אבל למ־מה עשה כך? אתם צוחקים… זה אי אפשר לדעת… טוב, יהא כך… אי־אפשר – ולא צריך… ולא… ואין… ואין אלוהים…

– מה? מה אתה שׂח?

– אני שׂח, – גימגם חנוֹך – אני שׂח… אם אלוהים עשה… ועשה כך, שלא אדעהו – טוב, איני יודעהו, איני יודע אותו… למ־מה עשה, שלא אדע? ומ־מאין אני יודע שעשה? ואיזה חילוּק, אם אני אומר כן או לא… איזה חילוּק, שאלתי… איזה חילוּק, אם אני קורא בשם אלוהים או לא… הוא ישמע לי? צרות למ־מאמין וצרות לבלתי־מ־מאמין… אם כן, למ־מה? נשלחו צרות על ראשי… ואשא אותן… אשא לי את צרותי בלי אלוהים… מ־מה? לפתוח את ארון־הקודש ולשווע: רחם־נא?.. לא זה המ־מ־מקום!…

חיים לא זכר, כי ידבר בנו את כל הדברים האלה כתומם. רק צל השיחה ההיא ריפרף עליו. הוא לא חשב ולא יכול לחשוב משפטים שלמים שכאלה. העמידה על פי הפחת הפחידה אותו בלא יודעים. אמונת האלוהים שלו, של חיים, כי יש אב בשמים המשגיח עליו, לא נתנה לו אחיזה גמורה, אחרי שראה, כי נסתרו דרכי ההשגחה, כי היא משלמת טוב ומייסרת רע שלא בצדק, כי טוב לרשעים ורע לצדיקים; ואולם אימה גדולה ונוראה היתה להישאר בלעדיה. האימה היתה גם בפני האפשרות להישאר בלעדיה. האימה לא נתנה גם לחשוב על זה, לא הרשתה לחשוב, שללה את אפשרות־המחשבה. בדברים כמו אלה אין חושבים! בלי אלוהים הן אי־אפשר היה לעשות אף צעד אחד, לסתת אף אבן אחת, לסייד אף קיר אחד, להכניס אף דלי־מים אחד, לשאת אף שק־קמח קל (בימים האחרונים עלה בדעתו לעזוב את השמשוּת ולהיות ל“נַטל”). בלי בטחון באלוהים הלא אין לנשום אף כהרף־עין. ואולם היה היה מסביב לו דבר־מה, דבר־מה מרפרף, דבר־מה נמשך משם, מן הטחנה המשעממת בסביבות צפת, שבה נקברו חיי חנוֹך – והוא לא ידע – עד כאן, ה“הקדש” הציבורי בירושלים, שבו כלים חיי חיים וקרוביו, דבר־מה מנהם: כלל לא כך… כלל לא כך… לנשום, אמנם, אי־אפשר… אחיזה אין… החלל ריק… אבל דבר אינו ממלא אותו, אינו ממלא… אין אלוהים.

פרק ב    🔗

אסתר חפץ ניסתה את יחזקאל, העמידה אותו למבחן – והוא לא עמד בנסיון, נכשל.

בפעם האחרונה דיברה אתו באקראי ביום נסיעת השיירה. הוא אמר לה: כשאדם חושב רק על אודות עצמו, כשהוא רואה רק את עצמו, כשהוא מביט רק לנקודתו, אז נדמה לו, שיסוריו נוראים, שאין פורענויות כפורענויותיו, שהשמים נופלים על הארץ; אבל כשחוג־מבטו מתרחב, כשהוא רואה לפניו את כל העולם, הוא מתקטן בעיני עצמו, וממילא מתקטנים גם כל עינוייו ותלאותיו.

היא חשבה אחר־כך: שלאדם תהיינה “עינים מנוּקרוֹת” לדבר כדברים האלה באזניה – אחרי כל אשר היה בינותם! אם לא דיבר דברים בעלמא (הוא יש שהוא מדבר דברים בעלמא, כשאינו מוצא מפלט!) הרי היתה כוָנתו, שהיא אינה צריכה להיות מלאה כל־כך מעצמה, שעליה לצאת מה“אני” הצר שלה לרחבי תבל, שהיא לא תהיה “אֶגוֹאיסטית”? לירוק בפניו היתה צריכה על דברים כמו אלה! איכה לא בוֹש? איך לא כיסה אודם את פניו? מי הקריבה את עצמה בעדו? מי נתן למרים להוצאות־הדרך ליפו? הוא?

היא נזכרה, שאודם לא כיסה את עור־פניו, שעינם הוא כעין הנייר המחוק הישן! אוֹדם לא היה בפניו גם כאשר ראתהו בפעם האחרונה, בנשף־החג, כשראתהו ולא דיברה אתו…

כן, באותו נשף לא דיברה אתו. היא היתה מהמסייעות והתחפשה מתחילה, שהיא אינה רואה אותו כלל, ואחר־כך – שלה אין פנאי לגשת אליו, וציפתה כל הזמן, שהוא יגש אליה, אבל הוא ראה אותה, ולא ניגש, ולא דיבר!

היא שבה אל חדרה בקומה השניה – בעת האחרונה גרה אף היא בחדר מיוחד בשכונה רחוקה מ“שערי יהודה”. מדוכאה, רצוצה, התלבטה שעות ארוכות במעון וגמרה אומר לעשות את הנסיון האחרון: לבלי לצאת מחר כל היום מן הבית ולהסב את הדבר כך, שלאזניו יגיע, כי היא חולה. היבוא?

הוא לא בא.

בשני הימים הראשונים שאחר זה היו כל מעיניה נתונים לדבר אחד, שאמת־המציאות לא תתגלה, למצער, בכל בהירותה, שמצע־הסכסוך לא יוּקע בכל היקפו – לא יתגלה ולא יוּקע לעצמה לא פחות מאשר לאחרים. היא עדיין רצתה במקצת הרוֹמאנטיוּת, בקצת ה“טראגדיה של אהבה”: היא אהבה אדם אחד, הקריבה בעדו את הכל, אבל היו מעצורים על דרך אהבתה, והיא נשארה בודדה, גלמודה לנצח – – – כי לא היה מקום לאהבה מעיקרא, מלכתחילה – מפני ההכרה הזאת יראה ביותר ואת צללי הרעיון המחריד הזה גירשה בכל שארית כוחותיה… לא, לא נכון! רומאן היה לה, רומאן יפה – והוי, מה נוּגים הם סופי הרומאנים!

אחר־כך, ביום השלישי, לא הבליגה – והוציאה הכל בעצמה החוצה. הופרעה השתיקה שלאחר יאוש, והיא התחילה לרדוף את צלו של חפץ “קרובה” בכל אשר יכלה, לדבר בו רעות ומגונות בכל מקום, לספר עליו מה ששמעה מפי הרופא עליו, בהיות זה בבית המשוגעים – וגם מה שלא שמעה…

אך גם זה לא נמשך. סוף־סוף, נפלה למשכב באמת, ומקופלה כעוּבר במעי אמו ועטופה שמיכות בלות, היתה במיטתה כסמל הבליה והכמישה.

לא, היא צריכה לראות אותו, היא צריכה לדבר אתו – ויהי מה! ביום הראשון לקוּמה מערש־דוָי, בשעה הראשונה כשתוכל לעשות צעד, תלך אליו, תמצאהו – ותגיד לו. היא תגיד לו: אין לה טענות! אבל למה הזיוּף? למה השקר? למה קירב אותה ודחה אותה? הוי, רבים הם האנשים המבטיחים אהבה כשיש להם צורך בדבר, ואחר־כך יבגדו… אך למה כיזב לה?

למה כיזב לה? – שאלה זו היתה בוודאי מענה גם את בעל־הדבר, את בעל־הכזב בעצמו, אלמלא היה עסוק בעת האחרונה בתכנית־של־כזב חדשה.

חפץ החליט בלבו, שדבר מוֹת הבן צריך להיות מכוּסה מהאב. חיים אינו צריך לדעת ממוֹת בנו. לתכלית העלמה זו צריך לסבב פני הדברים, שהוא, חיים, ישאר בירושלים, והוא, יחזקאל, יסע עם ר' יוסף לטבריה, שמשם ישלח להאב־היתום כסף ומכתבים, כאילו היה בנו בחיים, הן גם הוא, חפץ, יוכל, כהמנוח, לבקש איזה כותב, שיכתוב לירושלים בשם “חנוֹך חפץ”.

בכזב תיסתם הפרצה; בכזב יתוקן הקלקול…

התכנית הזאת נולדה בו בשעה שדיבר עם אסתר בפעם האחרונה על ההבדל שבין הרואים רק את עצמם ובין הרואים את כל העולם. בלבו ולעצמו הוסיף אז את מחשבתו הישנה: כל העולם – לאו דוקא. את כל החיים ואת כל העולם אי־אפשר לתקן. בכל אופן, יעסקו בזה האנשים, שיש להם שׂיח ושׂיג עם כל החיים, האנשים הכל־עולמיים. הוא, שאינו יודע מ“אחדות”, שאינו מתעלה על החֵלק, היושב רק בפינתו, הוא יפשפש וימשמש בפינתו, ושם ינסה לתקן מה שאפשר, בכל מה שאפשר ואיך שאפשר…

ועוד באותו יום אמר לבוא אליה ולהגיד לה את הרעיון החדש אשר בלבבו, לאמור לה: “אסתר, לאביך דרושה טבריה, גם לדודך נחוץ, שאביך ואני נהיה בטבריה… צאי גם אַת אתנו… אתי… שם נגור… אני אהיה למלמד תינוקות… גם אַת תעבדי… את לחמנו נמצא…”

אבל לא איסתּייעא מלתא.

הוא חשב כל היום: מה, אילו היתה זו תחת המת… זאת אומרת: מה, אילו היו באים ושואלים אותו: מר חפץ! במה אתה רוצה: שתמות זו כאשר מת חנוֹך בן חיים, או שתשא אותה לאשה ותחיה? הלא היה נושא אותה, הלא היה גואלה ממוות… האם אין אנשי הפינה צריכים להתנהג עם התלויים בהם, כאילו היו אלה שעה אחת לפני מותם?

אבל הוא לא היה אצלה. שמע, שהיא חולה או מתחַלה, ולא ביקרה. לא איסתייעא מלתא. הרעיון החדש לא היה די־חדש או די־חזק לנצח לגמרי את הנושנות.

הוא שיווע בתוכו: “בחילה – על שום מה? על שום שאין היא הדרושה לי? על שום שצר לי מה שהיא, היא, דוקא היא, היחידה, האוהבת אותי, אינה זו שדרושה לי? היתכן? הלא היא, היא, כשהיא לעצמה – – מנין הבחילה? איזו בחילה? הלא זוהי נפש חיה, הלא זהו אדם, הלא זהו עולם מיוחד ושלם, עם רגשות משלו, עם נפשות קרובות אליו גם חוץ ממני… אֵם אין לה, אבל אילו היתה אמה בחיים, כמה היתה קשורה בה נפש־אמה… ואתה, מכיון שהיא אינה גורמת לך עונג – אתה בוחל בה?!”

אי, ה“אהבה” אינה נצחית, ה“בחילה” אינה נצחית – ניחם את עצמו.

אבל ללא הועיל. בראותו אותה בחג הכנסת ספר־התורה מקושטת והדוקה בקוֹרסט – בתור אחת המסייעות בחגיגה חשבה לחובתה ל“התלבש”, ואפילו לשים רביד אדוֹם לפני הצוארון המקופל הלבן של חולצתה – שוב התגברה הבחילה עד לבלתי נשוא. לידיה ופניה היתה בעיניו הבעה של יציר בעל רגל אחת וצפרנים רבות, שנפל לתוך גומץ, וכבר כשלו כוחותיו בהתאמצותו לצאת משם, אלא שצפרניו, בכל זאת, עדיין תקועות בכתלי הגומץ המלאים טחב ורקב ומק – תקועות כמתעודדות וכבלתי־רוצות להודות בשום אופן, שכאן כבר נגמר הכל…

תרנגולת כחושה ולחה, בשמלות־גבר, וידי אסתר לה, עמדה על ראשו ופירפרה בין זרועותיו שלושה לילות רצופים.

ובערב ליל הרביעי הלך אליה ושב. הוא ידע את כל אשר היא מדברת עליו ברבים. הוא ידע, כי היא חולה.

וכעבור ימים אחדים, באחד הבקרים, הלך אליה שוב, אבל לא נכנס. לא נכנס מפני המקרה אשר קרהו.

הוא ניגש אל הבית, אשר בו גרה היא, בהחלטה גמורה להגידה לה: “אסתר, הדבר הוא כך וכך; עכשיו הדבר תלוי רק בך”. הוא עוד לא היה בטוח, כי רשאי הוא לעשות כך וכי ברגע האחרון יעשה כך. אבל ההחלטה לעשות התגברה עם כל צעד וצעד. הלאה ה“לא”! ובגשתו וירא אותה עומדת על המרפסת הפונה לרחוב, עומדת דווּיה, סחוּפה, בבגד עליון, כדרך החולים בצאתם החוצה ביום הראשון לקומם מערש־דוָי, עומדת וסיר של שופכין בידה (אשר עמד בחדרה כל הלילה ואולי גם כל היום הקודם, ואיש לא היה אתה שיטלטלהו החוצה), אז נתחזק גם הבטחון שהוא רשאי ושהוא יאמר לה. אך מיד תמה. הוא פקד בשלומה מרחוק בנענוע־הראש ולא נענה. שמא אין היא רואה אותו, או אולי מתוך חולשה קשה לה לשים אליו לב? לא, היא רואה אותו, היא גם מביטה אליו, היא גם כאילו מחרישה לדעת, אם אליה הוא הולך… (כל־כך מאוחר!..). הוא שנה את דרישת שלומו, אך היא עדיין אינה עונה והסיר בידה. מה זאת? באיזה תמהון זה בלבו, ההולך וגדל, ומבולבל־מחשבות לגמרי, פסח רגע על כל הענין ומיהר לגשת עד פתח הבית שתחת המעקה, כאילו כדי לפנות לה את המקום שלא לעכּב בעדה משפוך את אשר בידה. אבל הוא כבר איחר. כל מה שהיה בסיר נשפך עליו בכהרף־עין אחד. מטוּנף כולו, נרתע לאחוריו, אבל לא הרים עין אל השופכת. הוא חש, כי היא עדיין לא זזה ממקומה והחיוורה הארסית מלפני רגע עדיין מפעפעת בכל פניה. הוא ידע, כי למחניק את אויבו ודאי יש הבעת פנים שכזו בשעה מעשה.

הוא שב למאורתו, סחט את בגדיו הלחים – ושכב בהם כשהם לחים. אך גם בחריקת דרגשו שמע קול שקשוק של שופכין. ובשקשוק זה שמע רגע: “מי צריך לך? לך לעזאזל!” – והוּקל לו… ומשנהו הקשיב קול אחר, מבטא אחר, אותו המבטא־הגניחה, שגנחה פעם בשעת נישוק: “למה אתה מענה אותי!” – ונפשו קצרה עד מוות… ממש… כמו אז… לפני שלושת רבעי שנה… בחלומו…

עכשיו הוברר, כמה הוא אשם נגדה כל הזמן, עכשיו הרגיש כל אימת התפקיד שמילא כאן, עכשיו ראה כל גודל העלבון, שעלב הוא אותה, – שבע על כל אלה, שלא רצו להביט בה ­– עכשיו עמד לפניו כולו גם חטאו גדול, באמרו לצאת אתה יחדיו והיא אינה דרושה לו, עכשיו חש כל אימת ילוּד־האשה המיוּתר בעולם. ביום ההוא קיבל עליו את הדין במלואו – וכל התנצלויותיו נתבטלו באותו יום תכלית ביטול. שקר! שקר! הבל! הבל! יסורים אינם מעלים את האדם! האושר, העונג, הטבעיות – הם הם עליה לאדם. היסורים – חטא ועוון ונפילה. רק בלי דברים על עליות, שרוי־השופכין! רק בלי דברים על העלאת הכזב וזכות הכזב – בברחך בלי כוח מפני המרירות, מפני מרירות־האמת… רועי הזונות אינם חוטאים… אין זנות… אתה החוטא, אתה הזונה!

רחמים… רחמים אתה מבקש? וכלום היו רחמים בלבך אליה? רגש של רחמים טבעי הוא לאדם טבעי, אבל אתה הידעת רחם? כלום מוכשר אתה לרחמים? זה היה שקר, צביעות, זה היה הרצון לעשות “מצוה” בשביל עצמך – על חשבונה… זה היה השד יודע מה! “פוֹרמוּלה יבשה” ולא־אדם הן היתה לך, ואף על פי כן הן נהנית בעת שהתנשקת אתה… אוי לה לאותה הנאה, אבל הן נהנית בכהרף־עין… מן ה“מצוה”… את החולשה המינית שלך עטפת בטלית של רחמים, כביכול, ושל “מצוה” ושל השתתפות בצערה, שלא היתה מעולם – ארור! –

כשהחשיך ברח החוצה, אל השכונות הנידחות, אך כל קרביו לא חדלו מצעוק: "למה אין הורגים אותי? למה מניחים אותי להתהלך חי על אדמות? למה אין הכל יודעים, כמה מנוּול אני?

"אני… אתה! אתה! אתה, שמפלגא ולתתא ומפלגא ולעילא אין בך מתוֹם, אתה, שחוט־שדרתך כואב, אתה, שלא היה בך גם האון להגיד לה הכל ברגע הראשון! היא לא האמינה? אבל למה לא האמינה? למה לא הגדת לה כך, שתאמין? למה משכת אותה אחריך? אל תרמה את עצמך, מנוּול! תאמר, שאתה לא משכת אותה? תאמר, שכל זמן שנמשכה, אמנם בעצמה לא האמינה,ובכל זאת היתה נמשכת? תאמר, שהיא היתה חושבת, שאמתלא בפיך, שמוציא אתה לעז על עצמך בכוָנה? אבל אתה, שאינך גבר ושלא אהבת ולא יכולת לאהוב אותה רק מפני שאינך גבר, אתה בדעתך, שהיא אוהבת רק את הגבר המדומה שבך – איכה לא יכולת, למצער, לדחות פעם את משיכוּתה אליך?

"סליחה… סליחה אתה מבקש? ולה סלחת? לה סלחת על אשר היא אינה נעמה לך? אנו, החיים, יכולים לסלוח לכל והכל… אך לך, תולעה, לא יסָלח דבר, לך לא יסלח. יען כי לפנינו גלוי וידוע… יען כי ראה ראינו: מי הוא זה ואיזהו, היודע לחוש את הצד השני, את כל נועם־ההויה? מי הוא זה ואיזהו המליץ הנשגב, ההוזה על ‘גרעינים להויה חדשה, אחרת’? מי הוא זה ואיזהו, היודע להיות מאושר כל־כך בערב־אד כזה, כשהשכונות ריקות, והוא לבדו מתהלך בהן, ובגדיו אינם רטובים, אינם צוֹאים? מי הוא זה ואיזהו, היודע את הרגעים, שאנו, החיים, עם הצד השני שלנו, המוות, מתנשקים יחד ועושים שלום? ומתולעה מאושרה כזו אל תצא תקלה לשום ילוד־אשה, ואם יצאה – ועוד איזו! – סימן, שעוונך בך ועביט־הצוֹאה בראשך!

“ידענוך, התולעה! – רידף הקול אותו הלאה, הלאה – כתולעה התפתלת… על אַלטרוּאיזמוס דיברת… העויות עשית, העויות של נוהג־בטהרה, של צדיק, של טוב־לב, של מרחם… ארור כזבך, כי קשה הוא וכי חלש וכי מנוּול… על ברכיך לפני חמילין!!!”

*

בחצות־הלילה דפק חפץ בחלון “הכנסת־האורחים”, העיר את חיים השֹמש וגילה לו כל מה שידע על אודות חנוֹך. הלאה כל העלם וכל הסתר; הלאה כל כזב. ידע חיים הכול! ילך גם הוא אתו לשם.

פרק ג    🔗

מרים כתבה גלויה מיפו לירושלים – ליחזקאל חפץ. זה היה המכתב הראשון בימי חייה (לאחיה ברוסיה כתבה רק דרישות־שלום קצרות). והעבודה הזאת עלתה לה בעמל רב, אך ברירה אחרת לא היתה לה. הסכום אשר נתנה לה אסתר הלך וקרב אל קצו. ומה יהיה הלאה? היא לא ידעה. היא ידעה רק אחת, כי צריך לעשות איזה דבר, כי צריך להתחיל בלימודים– ואחר־כך יהיה מה שיהיה. אך כיצד מתחילין? בחדר שלנה בו (חברתה מירושלים המליצה עליה לפני בעלת החדר, שתלון אצלה) היתה עזובה רבה. אך על דעתה גם לא עלה להביא סדרים בו. ראשית, אין זה חדרה, היא רק לנה בו; והשנית, לא בשביל זה באה ליפו לטפל בסידור חדרים. צריך ללמוד. אך מי יכול ללמוד, כשאין עוד גם חדר לה לעצמה?

היא דחתה פתאום את כתיבת המכתב, קמה ויצאה החוצה. לפני הבית היתה כיכר־חול. הכיכר היתה ריקה. באחת מפיאותיה, בשפל, ישבו שתים־שלוש מנשי המקום תחת אֲהִילִים פתוחים, אם כי השמש כבר נטתה לשקוע, בלי כל תנועה. ספרדיות או ערביות – קשה היה להבדיל. ואף לא היה ענין להבדיל. כלום יש הבדל בדומם?

דממו גם השמים. מרים הביטה בהם ונזכרה בתלמיד־לציור אחד בירושלים, בעל עיניים כואבות, שהיה אוהב לטייל אתה ולדבר באזניה על חליפות־האודם של השמים. כל הגוונים. גונים מתחלפים: אפור, תכול, פיאוֹלט. מה זה פיאוֹלט?

התלמיד ההוא לא היה פה, ובמקומו ישב זיידיל הגיבן על המדרגות והביט עליה, כאשר יביט החתול אל החמאה. רעד של תועבה עבר בה לרעיון, כי הוא רוצה להיכנס אתה בדברים. היא מיהרה אל־חוף הים, שגם הוא לא היה רחוק משכנותה. ערביים התגוללו בחולות ונעצו בה עינים, בה, בעלמה המטיילת לבדה. ספינה הפליגה לאירופה. אבל היא, מרים, לא שאלה שם על איש ולא נפגשה באיש שאפשר יהיה לשאלו דבר. זיידיל שם, ואלה – פה. הולכת הספינה – תלך לה. לבירוּת – יהא לבירוּת. מה התכלית מכל זה? צריך ללמוד – והיא עזובה.

פיה עשה רושם, כאילו הוא פעוּר משהו. רושם בולט זה קיבל פיה מיום התנאים הרשמיים שלו.

שלו… ואולם הוא כבר בלבנון… כאילו לא היה…

וגם כשהיה – בימיו האחרונים בירושלים – יש שכבר ביקשה את שניאורסון. רצתה לדבר אתו, להשיב ימים מקדם, לשאול: מה צריך לדעת בתנ“ך ומה בדברי הימים?… אך זכרה את חברתה, שהבטיחה לתת לה מכתב־המלצה ליפו, זכרה את הספרדיה ה”ריקניה", בעל הריסים הארוכים – לא, לא, אין לה צורך… אין לה צורך… מה התכלית מכל זה? צריך לעשות איזה דבר; דרכה נכונה לפניה: ללמוד ורק ללמוד.

היא נתבלבלה פתאום, כמו שנתבלבלה אז, כשנכנסה בחלום שלא ברשות לחדרו של חמילין במלון “הראל”, ושבה מיד לדירתה – גם כן כמו אז. היא פסחה על זיידיל ונכנסה במהירות. המראָה בבית הראתה לה, כי עיניה עששו.

האשה הסרסורית מנוה־שלום, שאצלה לנה, אמרה לה, שיש בשבילה, בשביל מרים, משׂרה אצל זוג צעיר אחד, שהוא מורה בבית־ספר והיא גם כן מורה שם, ושניהם עסוקים כל היום, וארוחת־הצהרים הם אוכלים שניהם בבית־מזון, וילדים אין להם, אלא שהם גרים בדירה בת ארבעה חדרים, מלבד מטבח ומרפסת, וצריך שימָצא אדם, שיבוא אליהם בכל בוקר לנקות ולהכין כל מה שנחוץ לארוחות הבוקר והערב.

מרים מצאה מיד, שהיא היתה מאוּשרה לקבל משׂרה זו – חמישה־עשר פרנק לחודש וקרוב למורים – אלמלי ידעה, כי זה לא יִוודע לאיש! העבודה בוודאי לא תהיה רבה שם, – רק שעות אחדות בבוקר ושעות אחדות בערב – אך באופן רשמי הלא תיחשב למשרתת, והיא אינה רוצה, שידעו, כי היא משרתת. מה לעשות?

אם לא זאת, – כֵּנים דברי הסרסורית – אם לא זאת, נשאר לה רק לבוא לבית־המלאכה לרקימה, ששם תשתכר בחדשים הראשונים הלואי ארבעה בישליקים לשבוע… וכי אפשר לו לאדם לחיות בארבעה בישליקים? וזמן־העבודה הוא כעשר שעות ביום… לימודיה מה תהא עליהם?

נחוץ להחליט ואין עצה.

כן, נחוץ היה לשאול עצה והיא חזרה לכתוב את הגלויה ליחזקאל חפץ.

היא כתבה בז’ארגון לקוי, מתוּבל במלים עבריות, קלוטות מן האויר, בלי כל אוֹרתוֹגארפיה, בלי כל סימני הפסק, והיוצא מן הדברים היה, בקירוב, לאמור: אדון יחזקאל חפץ, קרובה הנכבד! הוא בטח יתפלא, כאשר יקבל את מכתבה הפתאומי וישאל, מי זה המפריע את מנוחתו, מי זה הכותב אליו והוא איש לא נודע לו מתמול שלשום, אבל יראה־נא את חתימתה וידע, כי היא הכותבת, מרים קרובתו, כי בדעתה, שהוא ידיד־ביתם ו“איש בלי מרה”, היא מקווה, כי יסלח לה בטובו על כי היא פונה אליו.

ופתאום פרצה דמעה מעיניה. דמעה אחת, אך זו היתה אותה הטיפה הראשונה המבשרת את שטף־הגשם. האשה בעלת המעון יצאה. מרים רצה מאצל החלון, שעל אַדנו כתבה, התנפלה על המיטה הבלתי־מוצעת וכבשה פניה בכר הממועך. היא געתה בבכיה ובכתה תמרורים, ארוכות, רבע־שעה, חצי־שעה, שעה. היא לבדה, היא תבכה. הרגשה איומה של שכוֹל ובדידות תפסה אותה, פחד נורא מפני עתידה נפל עליה. אין היא יראה, פן תחלה פה בעיר הזרה בבית אשה זרה – אין היא יראה. בריאה היא, חזקה כחומה – והכל תשא ותסבול. אבל היא גלמודה, גלמודה בכל העולם. החיים עזבו אותה – וכל ישועה נדחתה ממנה.

כל זכרונות טובים לא באו, כל זכרונות לא היו בכלל באותה שעה. מה יהיה מחר, מחרתים? איך תחיה? במה תחיה? היא אבודה, אבודה… הגלויה הזאת… שתי עשיריות שילמה במחירה – אבל היא לא תשלח אותה, לא תשלח. אין למי לשלוח. איש לא יבוא לעזרתה.

האשה תשוב בוודאי במהרה. צריך להפסיק מבּכי, צריך להתאפק. מרים ישבה על המיטה והתחילה, כדרכה, לחטט את שניה בסיכה. היא חיטטה וחשבה מה לכתוב. היא תכתוב: מה שלום אבא? האם נוסע הוא לטבריה? היא אינה מתגעגעת עליו. היא יודעת, כי בלעדיה טוב לו. אינו מתרגז. והלא גם לה יש הרשות לחיות. רק פעם אחת אנו חיים בתבל. היא תכתוב: מצבה איננו עוד מאושר. המשל אומר: “משתי רעות בוחרים בקטנה” – והיא אינה יודעת במה לבחור. בלימודיה עוד לא הסתדרה. אך לא רק אותם שכחה – היא שכחה אפילו, שהיא חיה בעולם… לא, זה לא תכתוב. לא, היא בכלל לא תכתוב. אין מה לכתוב!

אצבעות קרות חיבקו את לבה. ההלך כבר זיידיל הגיבן מעל המדרגות? מקור־דמעותיה כבר יבש. מה לעשות, מה לעשות?

ופתאום הוציאה את הסיכה מבין שניה, ומבלי דעת למה היא עושה זאת, דקרה בה באצבע קטנה של ידה השמאלית. לפני רגע, לפני רגע אחד היתה אצלה מתחת סף־ההכרה מעין איזו הרגשת־ציפּיה: מיד־מיד יבוא איזה דבר אשר יקל לה את הכל. ובאותו רגע נזכרה בשניאורסון. פעם אחת קרא לה “פּוֹאימה” על נסיכה צעירה אחת שעשתה כך. בכהרף־עין עמדה ודקרה שנית באותו מקום. הפעם כבר יצא דם וגם היה כאב. כאב בלתי־צפוי.

נכנסה בעל המעון.

– מה זאת? מה לך?

–לא כלום… תפרתי… ודקרתי במחט.

– ויצא דם?

– כן.

– אם יצא דם, אז טוב.

בעלת המעון חיתלה לה את האצבע בקורי שממית.

*

“אדון קויפמאן”, היהודי ממזרח־פרוּסיה, ראה ונוכח ב“חוש” עוד פעם, עוד פעם יתירה אחת, עד כמה שמה בו ההשגחה העליונה עין לרעה, עד כמה היא רודפת אותו, ממש עד רדתו, עד כלותו, חס וחלילה. אמנם, ב“משקפים שחורים” אסור להביט על החיים, שהכל בהם, בכל דבר ודבר, מלחמת האלוהים והשטן, מלחמה נסתרה, שאת מהלכה אין אנו רואים ואת אחריתה אין אנו יודעים, אבל הפעם נמלאה הסאה! יחוסי הכוחות הריאליים, אמנם, לא אמרו לו כלום, לאדון קויפמאן, בכל ימי שבתו בירושלים, ואף כשנגעו בו ו“הוכיחו” לו דבר על פי דרכם, הוא רק נפחד ונתכווץ, אבל לא נרתע לגמרי לאחוריו, יען כי ראה וביאר אותם רק בתור סמלים להמלחמה בעד וכנגד. ואם נתקלקלו הדינין, גרמו עוונות וניצח השטן, הרי סופם של כוחות־הקדושה לנצח – ולמה ידאג? דרושה סבלנות, ועוד יאיר לו, לאדון קויפמאן, מזלו. יש, שהאדם, מעשה שטן, אינו מצליח, אבל אל יפול רוחו וינסה שוב: סופה של ההתגלות האלוהית שבאדם לנצח – זוהי שיטתו. ולא לחינם אמר עליו כהנוביץ, בוויכוח אחד עם שניאורסון, שאילו היה יהודי זה, אדון קויפמאן, לפני מאתים וחמשים שנה, בימי שבתי צבי, היה בוודאי אחד מגדולי המתחכּכים אצל סופרי ה“משיח”, מבטלי הצומות ומאספי הממון והכבוד בכיסיהם ובחפניהם, רץ אחרי המרכבה, שהובילה את ה“גואל” לקושטא להדיח ברוח־פיו את השולטן, מאמין, שבן־אלוהים אדונו המיר את דתו ונעשה למשרת בחצר לשם תכלית סודית עמוקה, לשם התגלות נעלמה – ובכל לב! מבלי קבלת כל פרס בעד האמונה הזאת! – – כן, אדון קויפמאן החזיק בשלו, אבל הפעם, איך שיהיה, היה ענין לא־נעים, הפעם קיבל מהלומה מאת ההשגחה. ולכאורה, הרי עשה הוא ביחס אליה כל מה שהיה לאל ידו, נתן לה את ההזדמנות הגמורה – על פי שיטתו – לעשות לו, על פי דרכה מאז ומעולם, נס בדרך הטבע; וכששמע, שאסתר בת ר' יוסף נוסעת אף היא עם אביה בדיליז’נס ההולך מירושלים ליפו, מצא, שגם הוא צריך ומחויב לנסוע באותו יום, שגם לו יש שם איזה עסק נחוץ, חדש, עסק מתהווה, שאינו סובל כל דיחוי, שבשבילו אינו יכול להישאר בירושלים אפילו שעה אחת, ומיד הלך והזמין לו מקום־מושב בעגלה. לא, חלילה ממנו! הוא לא הכביד על “כבוד־מעלתה”, ההשגחה העליונה, הוא לא ציפה ממנה, שתשׂדד בשבילו מערכות־הטבע, הוא לא סמך על נסים שלמעלה מכוחות־הטבע. הוא, אדרבא, נזדרז לעשות מצדו כל אשר לאל ידו למען “תברכהו היא בכל אשר יעשה”; הוא נתן למאורעות שיתפתחו התפתחות טבעית, שילכו בדרך־העולם – זוהי שיטתו ודרכו המסחרית מאז. אבל המאורעות גם הפעם לא התפתחו! יד־ההשגחה היתה בו להוּמוֹ. עוד ברוך השם, שהדבר נתגלה בראשיתו, שלא הרבה בהוצאות ולא איבּד זמן וממון לבטלה. חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, כי בכל רע יש גם צד טוב, וכל הרע בעיקרו אינו אלא בדרך אל הטוב – זוהי שיטתו. אבל…. נה! דרכיה של ההשגחה נסתרים ממנו, מאדון קויפמאן. הוא נתכוון לטוב ויצא רע; הוא שאף לאור – ונכווה.

אדון קויפמאן רצה לנסוע עם ר' יוסף חפץ מירושלים ליפו בעגלה. בעיקר הדבר, אפשר לנסוע מירושלים ליפו במסילת הברזל, מהלך ארבע שעות, בעוד שבעגלה נוסעים כשלושת רבעי מעת־לעת, מאחר הצהרים עד ליום המחרת בבוקר. ברם, ר' יוסף בחר לנסוע בדיליז’נס. ברכּבת יסע היחיד, כלומר, מי שנוסע בלי משפּחה ובלי חפצים, אבל מי שעוקר את דירתו מירושלים לזמן מרובה, ולא בגפו הוא יוצא, כי אם עם קרוביו ובני משפחתו, וחבילות וצרורות וכלי־בית אתו, טוב לו כי יסע בדיליז’נס. מחיר־הנסיעה בדיליז’נס, אמנם, קטן לא הרבה כנגד מחיר־הנסיעה ברכּבת, אבל כשהרבה אנשים בני משפחה אחת נוסעים, הרי הפרוטות מצטרפות לסכום הגון. נוסף על כך זה היה נימוק אחד חשוב מאד מדבר בעד בחירת עגלה לנסיעה אצל ר' יוסף. בשבוע האחרון היה, לא עליכם, לא רק חולה־רגלים, כי אם גם חולה־מעים – מחלת תלמידי חכמים! – שתי מחלות, שהן בבחינה ידועה תרתי דסתרי: הראשונה מצריכה מנוחה והשניה מצריכה תנודה, ויש, פשוט, לירוא מפני מסילת־הברזל, ששם ממש אין האדם ברשותו – מובילים אותך למרות רצונך, והבחירה מבוּטלת בתכלית הביטול! – ובפרט אדם שהעליה־והירידה קשה עליו ביותר ודרושה ביותר כאחת. הנה, למשל, סוף־סוף, התחנה, ואתה ירדת בקושי גדול ובעזרת אחרים לצרכיך, שברכּבת גופה אין מוצא להם – אַזיה ומנהגי אַזיה: ברכּבת אין מוצא לצרכי הנוסע! – ועד שלא הספקת לעלות, מפני שלא מצאת לך תומכים ומסייעים או מפני סיבה אחרת (תומכים ומסייעים יש לו, ברוך השם: נוסע חיים, נוסע יחזקאל, נוסעת גם אסתר), והרכּבת הלכה לה. מה תוכל לעשות? תחת זאת בעגלה, הרי אתה אדון לעצמך לרדת ולעלות בעזרת בני לויתך ואין מוחה בידך.

כל זאת דיבר ר' יוסף בערב יום הנסיעה גלוּי ב“הכנסת־האורחים”, עד שאדון קויפמאן, ששמע את הדברים, יכול היה ללמוד מהם מה שהיה דרוש לו לדעת, בדברי ר' יוסף המפוֹרטים, למרות מה שבעת האחרונה היה זה כאילם לא יפתח פיו, ראה הוא, היהודי ממזרח־פּרוּסיה, אות… אות ממעלה, ומיד כבוא הבוקר למחרתו נבהל לקחת כרטיס – בהקפה – ומיד אחר הצהרים נבהל ללכת אל הדיליז’נס לישב בו – והמזודה שלו בידו. לפני הנסיעה שׂם צוארון קשה מקוּפל על גרגרותיו ואת הרביד השחור המאובק והמעוך ציחצח רבות וגם הרטיב בריר – ההשגחה אוהבת, שיסייעו לה במילוּי תכניותיה. שתי שעות התרוצץ אדון קויפמאן, נרגש ונסער ומלא תכניות פאנטאסטיות מסביב לעגלה, כשהוא בוער כולו מציפיה וקוצר־רוח, ואחר־כך באה, סוף־סוף, גם היא, היינו אסתר, עם הפמליה שלה ועם כל חפּציה. למרות מה שהיא היתה טרודה ומעוננה מאד, חיבל אדון קויפמאן תחבולות שונות להיכנס אתה מיד באיזו שיחה ו“לבדוק את הקרקע” או “למשש את הדופק”, על פי האמרה החדשה, שעברה – הוי, מחשבות זרות! – עכשיו כמו להכעיס במוחו הלוהט. אמנם, נאמר: “כל המרבה שיחה”, אך הוא לא ירבה… הוא, כך… מעט… הן אי־אפשר להיות פרא… היא, אמנם, נערה צנועה, שאינה דורשת “קומפּלימנטים” ושפת יתר, כדרכן של יתר בנות־הדור… ואעפ“כ… צריך לראות… היא לא תתפלא… ואם תתפלא, יאמר לה, שב”פרקי־אבות" ידובר על “אשת חברך”, ולא על פנויה… והם הלא יסעו יחדיו בדרך ארוכה שכזו… וכי לא כך? אימתי יש למצוא הזדמנות נוחה שכזו?

לראשונה הלך הכל למישרים. אדון קויפמאן נתן עצות מעצות שונות לרכּב, איך לסדר את החפצים, הסביר לבעל־הדיליז’נס שבאותו מעמד, שהארגזים המלאים ספרים אינם כבדים כל כך, כמו שהרכּב צועק, דיבר בנימוס ובדעה מיושבה גם על לב יתר הנוסעים, שלא יתרעמו על איחור יציאת הדיליז’נס. הרכּב התרחק מהארגזים, כאילו ירא לנגוע בהם או כאילו רוצה היה לסקור אותם מתוך פּרספקטיבה ידועה, ומבלי שליחת אצבע ומריחוק־מקום הוסיף לגנוח: “האנשים הללו רוצים שנסיעתי זו תהא נסיעתי האחרונה. אויס בעל־עגלה ווילן זיי מיך מאכן!… לא אקח ארגזים כבדים כאלה – וסוף!” אדון קויפמאן מצדו לא עיף מהוכיח ל“אינסטאנציה העליונה”, לבעל הדיליז’נס, את האמת, שהיא בהפך מדברי העגלון הגס, ובתוך כך הרגיש, שכן… כן… היא (לא ההשגחה) זורקת עליו מבטים – והוא מתחיל למצוא חן בעיניה. ההשגחה רוצה בכך. מה' יצא הדבר.

אך לא ארכה השעה – והגלגל נתהפך.

ראשון לקפיצה אל העגלה היה חיים. הוא הידק בחבלים את כל הטעון הידוק וישב בקדמתה של העגלה, גלוּי לרוח הצוֹנן שקידם פני הערב. אחר־כך ירד והעלה, בעזרת יחזקאל, את ר' יוסף אל המושב האמצעי שבעגלה, המכוּסה מפני הרוח מכל הצדדים, וחזר וישב על מקומו. אסתר ישבה מאחוריו. ר' יוסף ישב בהרוָחה, אך מבטו הרגזני לא ניבא כל טוב. אחד הנוסעים, שכאילו רצה לפייסהו או לגרום לו איזו נחת־רוח, שאלהו:

– ליפו נוסע כבודו?

– כן, ליפו נוסע אני, לעת־עתה ליפו; הלא כשנוסעים לטבריה, מוכרחים לנסוע קודם ליפו – ענה ר' יוסף בקול של קפדן גדול, שאין לו כל הנאה מדיבורו, אלא שהוא אינו מונע את עצמו מתשובה רק מפני כבוד־הבריות, ובכבוד־הבריות זהיר הוא לא מפני שהוא רוצה בכבודן, אלא מפני שאיש כמוהו חייב להיות זהיר בכבוד־הבריות.

– ומי יש לו שם ביפו? – לא נח הנוסע הסקרני.

– מה? ביפו? אין לי איש ביפו… פסק ר' יוסף ברוגזה.

וברגע אי־נעים זה נדד אדון קויפמאן ממקומו הטוב אצל הנוסע הסקרן במושב שבאחורי העגלה והתחיל לבקש מחיים, שיתחלף אתו. חיים, שסבל די בימי שמשותו מה“אורח” הלז, מאדון קויפמאן, ושעכשיו היה נטוּי־אוזן לשיחה שאצלו בין אחיו והנוסע, לא הבין מה הלז רוצה ולמה הוא מסכסך? וכי במה טוב מקומו שלו, של חיים, שאין לו כיסוי, ממקומו של זה, שיש לו כיסוי? ולמה הוא רוצה דוקא להתחלף? ואולם האדון קויפמאן התעקש משום מה והפציר בו.

– אה, החסיד הזה אינו רוצה לשבת מאחורי אישה! – גילה הרכּב המחוצף את תעלומותיו של האדון קויפמאן – אני כבר ראיתי בריות כאלה בימי חיי! ­

– כל הסכסוכים וכל המחלוקות שבעולם הם בגלל האשה! – התחדדו באותו מעמד אחדים מהולכי־הבטל שברחוב, העומדים ומלווים את העגלה בכל יום להנאתם.

– וכמאמר הצרפתי: “בכל בקש את האשה” – רצה אדון קויפמאן להרים את ה“רֶנוֹמֶה” שלו, בכל אופן, וגיחך בגדלות.

– אל תראוהו, שהוא כזה! – נתמלא בעל־הדיליז’נס פתאום כבוד גדול ל“דייטש”… – אני מכיר אותו… הוא זהיר במצוות… ויודע “לשון”!..

– ובכן הוא אינו רוצה לישב אצלי, ר' יהודי? – פנתה אסתר אל אדון קויפמאן בקוֹקטיוּת קלילה.

- לא אצלה, כי אם מאחוריה… – חרה לאדון קויפמאן על שהיא אמרה לו “ר' יהודי”…

– אה, ככה? התעניינה אסתר.

– והיא, עלמה כבודה, מצדה… נכונה להחטיא אותי? – אומר אדון קויפמאן בקול שואל, בקול נימוסי־אוֹרתּוֹדוֹכּסי־אדיבי.

– להחטיא?

– “אחורי ארי ולא אחורי אשה” אמרו חכמינו, זכרונם לברכה, – לא ויתר קויפמאן על אמונתו – תשאל את אביה ויגיד לה, כי כנים דברי.

– מה זאת?

בעל־הדיליז’נס, המכבד את קויפמאן, ביאר לה.

– ואצלי?..

– אצלה פשיטא שאסור! – נמלטה מפי אדון קויפמאן קריאה גדולה, משונה, וכולו לטש אליה עין לאמור: רואה את, איזה בן־אדם אני, רואה את, כי איני מן המצוּיים… שימי לבך… בדור עיקש ופתלתול זה – הרי לפניך אדם, שיראת שמים שלו קודמת לחכמתו…

אבל לשוא, לשוא. המבט האילם של אסתר, מבט־המַענה, גילה לו ב“אותו המוֹמנט”, גילה לו במין “אָפענבּאַרונג” גמורה, כי לא הוּבן, כי הרקדניות, בנות הדור הזה – מָשְחָתָן בהן, וכי ההשגחה לא רצתה… באיזו חציפות אמרה לו זו: “ואצלי… ואצלי”… “ר' יהודי” אמרה לו, כאילו היה הוא, חס ושלום, איזה “קנאי חשוך” מקנאי ירושלים ולא אוֹרתּוֹדוֹכּס מודרני ומשכיל על דבר־אמת…

ובינו לבין עצמו: בלבו כבר התיר לעצמו לשבת במקום הוא יושב; אבל הוא לא התחרט על שהגדיש את הסאה להתחסד הרבה – הן הוא יכול להתחלף עם שכנו, באופן שישיבתו לא היתה יוצאת ממש מאחורי האשה – כי… נסיעה זו בכלל – למה היא לו? אם היא אינה רוצה לעמוד בד' אמותיו…

הוא נזכר, שעדיין לא שילם בעד הכרטיס ושלפיכך הרי עוד יש לו שהות לחזור בו באמתלא זו שלפניו. והוא ירד מעל העגלה.

מאותה שעה חדל בעל הדיליז’נס לכבד את קויפמאן. יד־ההשגחה בכל…

*

ולשם האמת: אדון קויפמאן טעה לא רק טעות פסיכולוגית כי אם טעות פאַקטית, – כפי שהיה אומר כהנוביץ – מעיקרא דעובדא: אסתר לא נסעה עם אביה לטבריה, ואף לא לקבל שם משׂרה בבית־החולים, כמו ששמע נוסח אחד והוּטב הדבר בעיניו, כי אם ליפו נסעה. ליפו ולא לטבריה, ולא לשם אביה, כי אם לשם אחותה, לשם מרים אחותה. מן המלון “הראל” הוּגד לה, כי שם נתקבלה ידיעה מאת מכירתם ביפו, כי הנערה הירושלמית, שבאה אליה עם מכתב, נמצאת בכל רע ושאם יש לה מי שהוא, קרוב או גואל בירושלים, לא יאחר לחוש לעזרתה.

ואסתר חשה לעזרת אחותה. יהיה שם מה שיהיה – האחריות הן על ראשה היא תחול. היא – הבכירה, והיא אחראית. ביחוד, אחרי אשר היא שנתנה לה את הכסף לנסוע ליפו.

בינתיים ישבה הנוסעת כבוּשה בעגלה וחשבה על דברים שונים, חולפים, בלתי־שרירים. ואולם מפקידה לפקידה התעורר בה רעיון־מחאה נגד… נגד הגברים. לא, לא נגד הגברים, כי אם נגד רשעותם. לא, לא זה היושב פה מלפניה, אצל דודה – לא חפץ. הוא כלל לא אליה הלך אז, והוא אפילו אינו יודע שבכוָנה עשתה… עם הלז כבר גמרה את חשבונותיה. אולי צריך היה לאמור לו… אבל לא, לא צריך לאמור, הוא עוד יחשוב, שהיא מבקשת סליחה ממנו, שהיא מתרפסת לפניו… לא, אין הוא כדאי לזה. ואין היא חושבת עליו כלל. אין הוא נוגע לה…

שפתיה הודקו משום מה קשות והיא רטנה כלפי הנוסע הנייטראלי שבעגלה:

– צינה!..

– כן… צינים ופחים… – הסכים הנוסע – בתלמוד יש מימרא: הכל בידי שמים, חוץ מצינים ופחים.

אסתר הסבה את פניה לצד אחר. היא לא רצתה לקלוט את אשר הוא דובר, נמאסו עליה אלה ה“תלמודים”. גם אביה – תמיד תלמודים, תמיד פסוקים וגמרות. ויחד עם זה – אכזר כיענים. כשאמרה “רשעת הגברים” – לוֹ נתכוונה. הנה הוא יושב כאן ודומם. ביפו אין לו איש – אמר לפני שעה. כלומר: בתו אשר שם אינה בתו. ומה חטאה נגדו? מה עוונה? אגואיזם של גבר. מאז נסעה – הן לא חקר ולא דרש אף פעם: השלום לה? או: מה שלום מרים? רק פעם הפליט בימים האלה: “איך אישר בעיני הבריות, אם לא ישרתי בעיני בתי?” – ולא ידוע היה אל איזו בת התכּוון. אפשר, שהוא גם לא יחפוץ עכשיו לראותה. אפשר, שיסע עוד מחר מיפו – ולא יֵדע אפילו, כי מרים בצרה היא; לא יראנה. הגברים אינם מעבירים על מידותיהם.

ואולם הנה גם היא, אסתר, לא תעביר על מידותיה. היא תשלם לו מידה כנגד מידה. היא לא תגיד לו כלום, לא תספר לו, למה היא נוסעת. לא תדבר אתו למטוב ועד רע. כפעלו תשלם לו.

*

העגלה התנהלה בכבדות בשיפועי ההרים. חיים ויחזקאל ירדו מעל העגלה כדי להקל על הסוסים. אסתר והנוסע האחר דנו במספר ה“חַנים” שבין ירושלים ויפו וכמה שעות־נסיעה נשארו עוד עד ה“חַן” הראשון. בעל־העגלה דפק בסוסיו והאשים אותם, שבעצלוּתם הם רוצים להסירו מכהונתו. “אויס בעל־עגלה ווילט איהר מיך מאכן!” האחד היה ר' יוסף, שישב בלי־נוע, מכורבל בגלימתו ונתון כולו אל ה“סייג לחכמה – שתיקה”. הוא שתק וחשב, ראשית, שהמשכיל בעת ההיא ידום; שנית, שהחיים הם כּוּר, כבשן, מצרף, ומה טוב היה, אילו, למצער, היו יוצאים מתוכם מזוקקים; אבל הוא – מי יודע, אם יש לו בכלל יציאה מן הכּוּר הזה, אולי אין יציאה אלא מחנק ודיכוי; שלישית, שראשית־עבודתו בחניתו ביפו תהיה להריץ אגרת אל בנו בקיוֹב ולבקש ממנו “להגדיל את חסדך וטובך אתי באשר אך חלי הוא ואשאנו ואת מכסת הכסף מדי חודש בחודשו תיטיב לשלוח לי בכפלים לטבריה עיה”ק לכלכל את שׂיבתי וה' ישלם לך וצא ולמד מה עשה לי מסרפך היקר ה“ה יחזקאל הדורש בשלומך בלונ”ח כי אנשים אחים אתם" – – –

ושוב גמר ר' יוסף בלבו, שבתור פיצוי לבנו בגלל הכבידו והכפילו עליו את משלוח דמי החודש שלו יתחיל מכאן ואילך להניח בתוך מכתביו הרגילים אליו מגילות־ספר נמלצות, שבהן ישפוך את שיחו לפניו ויראה לבנו יחידו מי הוא אביו. הוא כבר אימן את ידיו בזה בשכבר־הימים, כי תמיד היו לו רבות לדבר באזניו, וכשיפשפש בצרור כתביו החשובים, ששם חבושים וארוּזים כתוּבתה של אשתו נוחת־נפש, “הפתקה האדומה” ויתר הדברים הנכבדים ביותר, ודאי ימצא לא מכתב אחד מסוג זה, עשוי ברוח מליצת ימי הבינים, אלא שמאיזו סיבה דן את כל זה עד הנה בגניזה… מעכשיו לא ימנע את הטוב מבנו בהיות עוד לאל ידו לעשות, כי מי יודע מה ילד יום…

העגלה התנועעה על חצץ־הדרך, ובמוחו של ר' יוסף התנועעו וזימזמו קטעי פסוקים מתוך כתביו ההם:

– עמדך, בני! אשׂיחה… הה! בדמע ואנחה… ברוח נמוכה… ויאמר לי רוחי… אחרי כי כשל כוחי… אמרתי בלבי… בעודני באבי… הלא מכף־רגלי ועד ראשי… אין מתוֹם בנפשי… העדינה… כבודה בת־מלך פנימה… בלי שמחה ובלי רינה… כצפור נודדת מקנה… וכיונה הומיה… תתע במדבר־ציה… בדודה וגלמודה… נעה ונדה… –

זכרון עלה בו, שאז, בשעת כתיבה, עלצה נפשו מאד על החרוזים האלה, ומתוך עליצות וטרחה כאחת הוסיף:

“יודע אלוף נעורי, יוצרי ובוראי, זאת נשמתי, יחידתי, זכה ותמה, ברה כחמה, לשם שבו ואחלמה, ארץ שפלה מגורה, אך מחצבה ומקורה, מגנזי מרומים, חלק בורא עולמים, למקורה שוקקה, מרדיפה אחר העושר והכבוד רחוקה, מן הקצה אל הקצה, כל פיגול לה לא יֵרצה” –

ואולם אחר זה, כששב לנגוע בכל מה שנעשה אתו בהוֹוה, כאילו לא נחה דעתו מן הכתוב, ואולי גם מפני זה דחה אז את משלוח האגרת מיום ליום עד שנשארה בצרור כתביו. כל זמן שדיבר על הנשמה או על המצב הרוחני בירושלים, העדות השונות בה ופרצופי היהודים בה, ש“אינם דומים”, התפעל ושבע רצון רב ממה שהרה והגה מוחו (אף כי עדיין היה טרוד ומפוקפק ביותר כל אותו הלילה בדבר המלה הראשונה “עמדך”, אם יתכן לאמור כן: הלא בתנ"ך נמצא רק “עמדי” ולא יותר, והחליט לעיין, אם ירצה השם, בבוקר השכם, אחר התפילה, בקוֹנקוֹרדאנציה); אך בבואו באותו הבוקר, עוד לפני התפילה (הוא לא התאפק!), להמשיך על אודות עצמו בפרטיות, נראה לו, שאף כי המליצה טובה, אין היא אומרת מכל הנעשה בו.

– יוסף? אתה ישן? אינך צריך לשום דבר? לרדת… בקרוב ה“חַן”… – עלה באזניו קולו של חיים.

ואולם ר' יוסף לא ענה לאחיו. מוחו היה מלא ממה שכתב אז…

– כל פיגול לה לא יֵרצה… אך מה לי בצע… בהעלותי על זכרוני… ובראותי בעיני… ימים יחלוֹפו… ירחים ינקופו… באפס תקווה… לא ראיתי בטובה… ציפיתי לישועה… והנה מתלאה… ומשואה… כלה שארי… אין מתום בבשרי… תחת שושנה יצא חוח… ותחת תקות נשמתי למצוא מנוח… עיפה להורגים… לממונים ולרוגנים… נערים ומן המצוות נעורים… סכלים ונבערים… שמו מעקשים למישרים… פקידים ורופאים ומורים… ודבריהם כלענה מרים… ותוכחתם לבקרים… רוחצים בגן עדנים… האוכלים למעדנים… פחות וסגנים… ואחד עולה על גביהם… בעל־זה“ב שוכן על פניהם… עגל־זהב, שור המועד ודרכו להזיק בנקל… והפוגש בו יָרה יִיָרה או סקל יסָקל… ואביך, בני! הלא ידעת איש נבר, לא יענה לחורפיו דבר… על כן נפשי יגיעת כוח… תלך שחוֹח… הה! נעה ונדה כתיבת נוח…”

העגלה, שבה נע ונד גופו של ר' יוסף, התנדנדה לבסוף נדנוד גדול ונעצרה אצל ה“חַן”. יפו עוד היתה רחוקה.

פרק ד    🔗

כיכר־החול אשר לפני בית האשה הסרסורית שביפו שימשה בקיץ בשעות מאוחרות בערבים מקום־מרבץ לנחים מחום־היום. ביחידות ובחבורות שכבו כאן, על מערומי החול, או על שׂמיכה, כתפיה וכיוצא בזה, בפישוט ידים ורגלים, הסתכלו בחלל־האויר, העירו הערות על יפי־השמים, על מחמדי הליל, שאין כמותם בשום מקום, ובהגיע האחת־עשרה, השתים־עשרה, קמו ושבו הביתה באיזה מפח־נפש, באיזו שאיפה ששבה ריקם. לפעמים נשמעו בין הצעירים השוכבים גם דברי התווכּחות שונים על החיים שאין להם תכלית, על העולם שמתנהג שלא ביושר, על האהבה שהיא כוזבת; לפעמים נשמעו דברי תרעומת על שבני־אדם אינם יודעים כיצד לחיות, כיצד לסדר את חייהם, כיצד לברוא להם “אַטמוֹספירה מתאימה”, כיצד להפוך את הקללה לברכה; לפעמים עוררו שם באי בית “קלוב־הפועלים” שאלות מוסריות או ציבוריות אחרות, אך בין כה וכה והביתה היו שבים – באחת־עשרה, בשתים־עשרה, באחת – הביתה נאלצו לשוב. מעבר האחד עלו תמיד שיחות נשים־שכנות: “אוי, אלמלי היה לי ספירט, הייתי מבשלת עכשיו תה!”, “ולי יש עוד מעט צימוקים, צריך לתת לילדים שיאכלו עם לחם!” “נו, האם הועיל הסם? אני איני ישנה לילות שלמים מפני העכברים!” ולעומתן נשמע שם לפעמים בעבר השני איזה רחש־צפצוף של עלמה, ש“נוה שלום” נתן תוספת־חן משלו להרגלי העגבנות שלה; לפעמים נפגשו שם באיזו השתטות מתמיהה של איזה בחור, שאמר להזכיר לעצמו את הבלי נעוריו; לפעמים השתפכו שם צלילי כינור מרוסקים ושורטים, שהתפרצו מן המַגלבה שאצל בית הסרסורית מימין (הגלב, שאין לו עבודה, התלמד לנגן בכינור) והפריע את המשך הזמן הרגיל – אבל הביתה, סוף־סוף, שבו כולם, ובפחי נפש.

ברם, לפני בוא־האביב, וביחוד בשעות הראשונות של הערב, עד עשר, שימשה כיכר־החול הלזו לא בית־ועד למתגוללים עליה, כי אם היתה בבחינת רחובה של עיר הומה – “יפו אינה ירושלים!” – שלא רק אנשים צעירים והולכי בטל יוצאים לטייל בו, כי אם גם אנשים עסוקים יוצאים לפעמים לשוחח שם על עסקיהם. שרידי ההתגוללות של הצעירים מהשעות המאוחרות של אמש־קיץ, אמנם, כאילו נישאים באויר גם עכשיו על יד דברי העסק, הטיילים אינם נמנעים מלצאת גם בעונה זו לטוות קוּרי שיחותיהם, אך הקוּרים הללו כאילו נושאים עליהם משום מה איזו כבדות, קורי קיץ בחותם חרפי. פילוסוף־החבורה, האוהב לעורר בלילות־סיון הלוהטים שיחות קלות על דברים העומדים ברומו של עולם, הולך עכשיו ברצינות עם בת־זוגו, המאמינה לו בכל, אם רק זה אינו שייך לדברים הנוגעים ביותר, ואינו מתבּייש להחליט באזניה בקול חשוב ועסוק – העיקר עסוק – ש“שופנהואר, אם כי היה הסוציאליסט הראשון, אף על פי כן אמר גם הוא, שהחיים לא יצלחו למאומה”. (“באזנַי שמעתי!” – נשבע על זה לאחר־כך בר־פלוגתיה של הפילוסוף, ה“אינטליגנט”). ו“המשורר המתאונן” של ההתגוללות הקיצית, שזה דרכו אז לקבול בקריאות קצרות על “האהבה הבוגדת” בכלל, הולך עכשיו כתף־בכתף עם משורר מתחיל אחר ומזכיר לחברו באיזה מין טרדה מסחרית שמות אנשים פרטיים. האם זוכר הוא, חברו, את ה“קוֹקֶטקה”, שהיתה באה אל החול בקיץ שעבר ואת בעל הרשימה “אַיֵךּ אלילתי?”, שהיה כרוך אחריה? זוכר? בוודאי! וכי אפשר שלא לזכור? אם כן: כל זמן שבעל הרשימה נמשך אחריה ורדף אחריה, נמשכה היא מפּניו וברחה מפניו. אבל הפּייטן היהודי אינו גוי. הוא עיף, סוף־סוף, לעזאזל. והנה עכשיו היא רודפת אחריו ­– והוא בורח… ולא עוד… ולא עוד, אלא שלה יש טענות אליו… צחוק! בשירו האחרון “נערתי חצני” הוא אומר, שכל רגשו אליה מעיקרו לא היה אלא חמלה על יפיה שיאבד. ועכשיו הקושיה היא: עכשיו שיפיה אבד – למה אינו חומל?

הגיעה השעה העשירית. הערב פושר ויחידים מקדימים במצות־ההתגוֹללות אינם מעיינים בלוח, אינם מַמתינים לל"ג־בעומר ומתחילים זוחלים ובאים. ראשון למקדימים הוא זיידיל הגיבן מטראַנסואַל, שזה ימים אחדים לבואו מירושלים הנה. הוא פורש את אדרתו שהביא אתו ושוכב פרקדן. לפי שעה, כשאין איש בקרבת המקום, הוא לוטש עיני הזכוכית שלו בחצי־האופל לכל צל אשה עוברת, לכל רשרוש־שמלה, לכל ילדה משׂחקת – תולעתו מכרסמת אותו, מכרסמת, ופיו חסום, חסום. אך הנה שכב עוד איזה איש אצלו על החול: פילוסוף־החבורה; לבדו. הגיבן פותח פיו, ואתו – את נשף־הוויכוחים המוּקדם. אין אמת בעולם ואין יושר. בעד פרוטה הכל נכונים למכור את עצמם. הכל פניות נמבזות ורדיפה אחרי העושר… הכל רוצים לקבל ממך טובת הנאה… בלי זה לא יחפצו גם לדבר אתך… עולם של שקר ושל תאוות ושל רמאות… אוכל אתה בריסטוֹראַן – ואינך בטוח, שאין מאכילים אותך שם בשר מסריח… הוא אינו מאמין גם בסוציאליזם… אפילו אם יתנו לו מלוא־הבית פונטים – לא יאמין. חלום! חלום! הסוציאליזם הוא חלום.

– הסוציאליזם הוא סוציאליזם! עומד הפילוסוף על דעתו.

על פניהם עוברת חבורה של אנשים עסוקים ביותר: מנין “הפועלים העברים” שבעיר, המתכונן לנסוע למאַרסיל. הם צריכים רק "למסור " את העבודה, שקיבלו עליהם בקבלנות ושממנה ההוצאות לנסיעתם. השאון הולך לפניהם: סכנה גדולה נשקפת להם! אומרים, שקבוצה גדולה של בנאים ירושלמים באה אתמול בדיליז’נס ורוצה גם היא לעבוד אתם. אנדרֵי האנטוֶרפּני כבר ראה אחד מהם: יהודי זקן לגמרי ובא הנה עם בן מטוֹרף ועם אח חולה. אבל למי זה איכפת! אנחנו פועלים ולא גומלי חסד. לא, לא, זה אי־אפשר. הם יכוהו, את היהודי הירושלמי, אם רק יתקע חטמו לאשר לא קראוהו. עבודה זו שלהם היא. אנחנו משׂתכרים ששה פרנקים ליום. לאֶלמנט חדש לא יתנו. אין לזרים חלק.

החבורה מתרחקת מעבר לגבעת החול. אילו היה אפשר למצוא פועלים, שיקבלו מידם את העבודה הבלתי־נגמרה ברווח ידוע לטובתם, היה טוב מאד. אז אפשר היה לנסוע עוד בשבוע זה.

– אבל אני ירא… אמרו, שאם נמסור לערבים את העבודה – ישפך דם…

– מה? אותנו יכו? אנחנו נראה להם…

וקולו של אנדרי האַנאַרכיסט מאַנטוֶרפּן שבחבורה, עוד נשמע ממרחק:

– הם יתנו כסף, אם יאבו ואם ימאנו…

ואחר־כך:

– כולנו אחים… אנו והערבים – אין הבדל… כולנו פועלים…

ואחר־כך:

– בּוּרג’וי בעל כרס עבה כתב “התקוה”, ועלי לשיר?!

– אַ מַכֶּה!…

אחרי אלה בא ויושב זוג צעיר עדין, זוג מדבר עברית. הוא כבן תשע־עשרה, היא כבת שש־עשרה – תלמידי בית־ספר לאומי. וכ“הפתעה” אין תוכן הדיבור העברי שלהם הפעם על הנחיצות של הדיבור העברי, כרגיל, ואף לא על הריקניות וחוסר־התוכן שבחיים, כי אם על נושא אחר – על האמנות בעצמה! מורה־הספרות אמר, שהשירה היא ההוד והיופי שבחיים, שהמשוררים והאמנים מוצאים יופי בכל דבר. יפו כל כך יפה היא בלילה, אבל בעת ש“היו בטיול בירושלים” – נחמָד! בפרט ירושלים הישָנה בלילה…

העלם אומר דברים בשם אומרם ובשם עצמו ועובד עבודה קשה בפיו. הוא אינו מדבר – הוא מקשקש וצועק ונתקל באיזו ביטויים זרים, אי־טבעיים, על איזו אמנִים, משוררים, סופרים, על איזו נופִים יפִים נחמדִים בירושלים הישנה… הישָנה… – צלצול־דברים ויסוד בנפש להם אין. רק המלה “נחמד” יוצאת בהנאה אמיתית וכתיקונה. אכן תתברך אותה מלה, הנותנת את האפשרות להשתמש בצלצולה המיוחד.

היא שותקת רצינית. כמעט עצובה. חזה המפותח בולט לפניה. אך הוא כאילו אינו משגיח בו. "אז הוא אומר: "חומות ירושלים בלילה הן… הן… זה ראה בעת שעשו הטיול – ושום דבר אחר כבר לא יכול לעניין אותו.

בדיבורו ובשתיקתה, בקולו המתרסק באמצע ובנשימתה החמה, העצורה, יש דבר־מה מסוכסך, נלעג משהו, ההולך לפניהם ומתפשט על החול.

בשתים־עשרה קמים גם הם ונפרדים בפחי נפש.

*

בתענית־אסתר, מן הבוקר עד הערב, ומן הערב עד שעות אחדות אחרי קריאת המגילה, היו הדיבורים על החול רק בדבר המשפּחה הירושלמית. נשי־הלשון שבשכנות היו לגיבּוֹרוֹת־היום ומילאו את תפקידן באמונה. כל היום נשמע: “אה… צער־בעלי־חיים… צער־בעלי־חיים”… זיידיל הגיבן הרגיש גם הוא את עצמו בטוב ביום הזה: הוא הלא יודע את המשפחה הזאת מירושלים. הוא התחכך בין המשוֹחחות, ועיניו – זכוכית. “אה, אַל ייסר השם… אַל ייסר השם…” נאנקו הנשים.

– אוי, מה אתן יודעות, מה אתן יודעות! – הסתובבה האשה הסרסורית בפתח־ביתה – מה אתן יודעות מכל אשר סבלתי ועוּניתי על ידי הצרה הזאת, שאיני יודעת מאין באה לי! רק זיידיל ראה בעניי. “תנא־ברא” זה בא אִתּה ביום אחד. הוא הביא לי מכתב וגם היא הביאה לי מכתב מקרובי שבירושלים.

– אוי, – יִבּבה בלי דמעות אשה רחמנית אחת – אוי, כשאני נזכרת… פעם אחת ראיתיה… ברה כחמה היתה… ופועלת־זהב… ידים של זהב…

– יום אחד עבדה בבית־רקמה, – לא נתנה הסרסורית לאחרת להסיג גבולה ולפצות פה – על ידי נתקבלה שם. לא מעט טרחתי אצל הגברת. כל אחד רוצה במצוה. אוי, חשבתי, ילדה גֵרה, בגפה היא פה, בגפה. ושם קרה אותה האסון, שם דקרה את אצבעה במחט…

– צריך היה לנקות, לנקות מיד… – התלקח זיידיל – אם הנשים אינן יודעות כל כללים בשמירת הבריאות… מחט מוחלד היה… מכה דורשת נקיון…

– אוי, זיידיל זה עֵדי הוא… הוא מבאי ביתי… אוי, כמה עוּניתי!.. ומה היתה לי? לא קרובה ולא מכירה. היא באה בערב מבית־הרקמה והאצבע צבתה כהר. אוי, התחילה לבכות, התחילה לצעוק: “מה אעשה? מחר לא אוכל ללכת לעבודה”. זיידיל שמע… בא למדוד לה את החום…

– שמעתי!.. – שילב זיידיל – אפשר היה לשמוע את בכיתה ברחוב השלישי. לב־אבן היה יכול להתפוצץ. ומה שהפחיד אותי: היה לה חום… הכנסתי… הכניסה את המדחום… והמדחום הראה ארבעים, וכל גופה היה קר…

– אוי, מה אתן יודעות! – חזרה הסרסורית – בכל הימים האלה לא קיבלה כל אוכל… חפצתי לתת לה… היא לא קרובתי, אבל הלא צער־בעלי־חיים… זיידיל יודע… את האמת אגיד בפניו… הוא טיפל בה, קרא לרופא ורצה לשלם מכספו… אוי, מה יש לדבר…

– אוי, צער־בעלי־חיים… – נאנקו הנשים תמרורים.

וכאן בא העיקר. כאן התחילה הסרסורית לספר ולתאר מה שהיה ביום שבאו בני משפחתה. זיידיל יעץ לה לסרסורית, שתודיע לירושלים – והודיעה. ובאו אביה ואחותה. אבל כבר לאחר זמן. אביה לא ראה אותה כלל ולא בא. מתחילה העלימו ממנו. אחר־כך אמרו לו, אבל הוא לא האמין בשום אופן, שתמות מזה… אחר־כך, כשהחלה הגסיסה, הודיעו לו, אך הוא לא בא. מדברים בלשון־בני־אדם: לא בא. כלום היה יכול ללכת? על כל שונאי ישראל. בבוקר אותו היום עוד סחב את רגליו, לא עלינו. עשה צעד אחד ברבע־שעה. וכשהגידו לו, שהבת גוססת – יבשו רגליו לגמרי מן השמועה…

– ואולם צריך היה, נשים, לראות את אחותה הגדולה. אוי! בעצמה עור ועצמות – ובכל זאת הראתה גבורה, עבדה! ריבונו של עולם, הן גם לבית־חולים העבירתה, ביום האחרון, וגם קוֹנסיליוּם הביאה, וגם זריקות עשו לה, רבע־שעה לפני המיתה עשו לה זריקה, לא חסה על שום דבר – אוי! ובשעת יציאת נשמה, –זיידיל היה גם כן שם – בשעת יציאת נשמה… זו שוכבת קרה ככפור, והחום בתווך בוער בה עד למעלה מארבעים ואחת!.. שלושה ימים שכבה קרה ובוערת – ואיש לא ידע מה לה… וזו מורטת שערות־ראשה – עלמה ושערותיה כבר הלבינו – וצועקת: “אחותי! אחותי! אני הרוצחת שלך! אני הרגתיך! אני תקעתי את הסכין לגרונך!” – כאילו אפשר להחזיר נשמות לפגרים מתים… אוי, צעקותיה… היה מה לשמוע… עלמה חכמה! אם כי חולה… זיידיל אמר, שהיא שותה אוֹפיוּם (מין משקה כזה… ליַשֵן…), “אחותי, הלא את רוצה לחיות, רוצה לחיות, אל תמותי!”

– והיא רצתה לחיות! – אישר זיידיל – בשעת הגסיסה פתחה את פיה, כמתחננת על נפשה…

– פיה?.. אוי, איזו רחמנות! איזו רחמנות!

*

ימים אחדים אחרי מות מרים היה חפץ באותו המצב, שהאדם המעוּנה אינו מבקש מוֹצא ואינו רוצה במוֹצא; די לו אז לאדם, שהוא מעוּנה ונפשו בשאלתו להיות מסור כולו לעינוייו בלי מפריע.

אחר־כך בא עוד פעם מה שהיה מוכרח לבוא. עוצם־הכאב פג, הזכרון על אודותיה החל שוב להיטשטש משהו; צריך היה לדאוג לנסיעה הלאה, שנתעכבה ביפו יותר מכפי ששיערו, והוא חזר אל חושיו ואל כשרון־המחשבה.

אז נתחזקה בו אותה ההרגשה המוקדמה, ששחרה אותו עוד בירושלים בטרם ידע, שעתיד הדבר להיגמר כך ובמהירות כזו – ההרגשה התקיפה, שאילו אהב אותה באמת – היה מצילה. כן, לוּ אהב הוא את מרים בת יוסף באמת, כמו שצריך אדם לאהוב את חברו, כי אז היה מצילה מאבדון. איך? על ידי מה? באיזה אופן? על ידי זה שלא היה נותן לה לנסוע? על ידי זה שהיה הולך אחריה לשמור עליה? – הוא לא ידע; אך ההרגשה היתה תקיפה בו, והוא ידע, כי הרגשת אמת היא; כשם שאמת היא, שלוּ היתה היא אוהבת אותו אף מעט ומבקשת הצלה ממנו אף לשעה, כי אז היתה ניצלת.

ואולם זה הלא בוודאי לא היה יכול להיות. אל תשווע, חפץ! מי יושיע?

הוא לא הלך בציבור ללוותה לבית־העולם; אבל הוא השלים אתה בלבו, השלים לגמרי, לחלוטין.

הוא לא הלך גם ביחידות לבכות על קברה. ואולם הוא פתח את הקבר אשר בלבו, הלך וישב לפנות בוקר על גבעת החול שבכיכר, כיוון את לבו לחלון־הבית, שבו נשמה בימיה האחרונים, ואמר:

"אשנב. ומבפנים התקרה נמוכה, נמוכה, שחורה ודוממה. אבל אין פחד. כשהדעת צלולה אין פחד. ובימינו הרי הדעת צלולה. אין מגע ומשא עם מה שלא מתבל זאת. ואף תבל זאת, תבל־החול – עירום ועריה. תבל ומלואה – עירום ועריה. אין מתוכה ובתוכה יוצא לצוד ציד. אין ציד; אין דאגה; אין פחד.

"אַת… אַת כבר אינך בעולם הזה, אַת אינך בכלל. אינך. אני יש – ואת אינך. היכן אַת? בעולמות אחרים? לא, לא. הדעת צלולה. אַת אינך. אין פחד.

"מה, איפוא, אדבר אתך? הן אינך. הן דעתי צלולה. הן דעתי צלולה כל־כך, עד כדי להבין, שבחייך לא היית זה, מה שאַת בשבילי עכשיו. הן דעתי צלולה כל־כך, עד לבלי עשות אלוהים ממך גם עתה, כשאינך. הן דעתי הצלולה אומרת: לא־דבר. נפש חיה היית ככל הנפשות החיות. נפש חיה היית – ומַת. בדרך אשר אין לה שחר מַת. אבל האם יש מֵת בדרך אשר יש לו שחר? במוקדם מַת. אבל האם יש מוקדם ומאוחר בחיים ומוות?

"לא, היקרה, ממך נשאר רק זכר, אך שמץ־זכר. אַת אינך. ואני – הנה אני יושב במקום, שאולי ישבת עליו אַת, הנה אני מתהלך במקום, שאולי התהלכת בו אַת, הנה אני מביט אל חלונך, אל הנקב, אל החור.

"נקב – ואני צופה משם, ואני מדבר דרך שם. אפשר, אפשר מאד, שהכל אחרת ממה שאני רואה ומדבר. אפשר מאד, כי אין אף מלת אמת אחת בפי. אבל מה היא האמת? אני צופה מנקבי, מחורי… האומנם לא תדעי? נקב שחור ודומם.

"צר, היקרה, צר כי מַת! מדוע לא יכולנו לשבת יחדיו ולחיות? לחיות כל־כך טוב, כל־כך נעים… לחיות! אפילו להיות מעוּטף בקוּרי עכביש, אפילו בקוּרי עכביש. איזו הרכבות לקוּרי העכביש! אפילו לשכב וליילל כחתולים עיוורים בני יומם. מה נעים משכב חתולים קטנים ומייללים ביחד!

“שמעי! מן המפולת יצאה אבן. אבן כבדה. הכלב הוּכה בה בראשו. מכות־מוות. מכה אחרונה. הוא עשה קפיצה אחת גדולה, ילל יללה גדולה. אולם לא אוילי היה הכלב. לא נבערים הם הכלבים. ודעת מיושבה היתה בעיניו, עיני כלב מעורפלות. הוא לא יסף לקפוץ, לא יסף ליילל. להתנפל – שוב לא עלה אפילו על דעתו. להתנפל אל אחרים – והוא שוב לא ראה כלל את האחרים. אפילו את המפולת שכח. אפילו את האבן. יחיו החיים! תחי הנשימה! זב־דם, צולע, בשובה ונחת זחל ובא עד חורו. קורי עכביש. שם ישכב וידום. עוד שעות אחדות, ואולי עוד ימים אחדים, ואפילו אם עוד שנים אחדות – הוא ישכב וידום”.

פרק ה    🔗

ימות־הגשמים הלכו וקרבו אל קצם. נכנס ניסן. על לשון־הנשים, הגרות בחדרי הבית שעל גב בית־המרחץ, התחילו נשנות ביתר תוקף המלים: מצה… אפיה… וכשהיו יוצאות לשפת הכנרת ומשאירות את הילדים אשר אתן בבית לבדם, היו מרבות לפקוד עליהם שישגיחו לבל יבוא החתול ויעשה שמות, חלילה, בכל המוכן ליום־טוב ולבל יזידו הם בעצמם לערבב את הכלים הישנים עם החדשים.

נקפה שנה. ושוב מישמשו ובאו ימי ערב פסח. בטבריה עיר־הקודש פנימה, כמו בירושלים וכמו בכל תפוצות־הגולה, הדיחו ושטפו והגעילו והכשירו והרבו בזהירות ובחומרות ובדיוקים ובסייגים, כדי למלא רצון־הקונה ולשלוח לשון ב“רוּסים” האחדים שבבני השכונה, בני “הישוב החדש”, אשר לא עשו כך וכך ולא נהגו בכל חומר־הדין. גויים גמורים!

במשפחת ר' יוסף חפץ לא שלחו לשון בטבריה, באשר המשפחה הזאת גרה מחוץ לעיר, על שפת הכנרת, בחדר שׂכוּר מהערבי מחזיק את מרחץ־החמים, חמי־טבריה, ועם העיר באה במשא־ומתן מועט. מלבד זאת לא היו לה למשפחה זו כמעט כל כלים, מלבד המחצלות אשר על הרצפה – ולא היה מה להכשיר ולהגעיל…

חבורת המתרחצים הלכה ונתמעטה. נשארו רק איזו נשים. הגברים נסעו כולם. על ר' יוסף, שבא להתרחץ בכלות ה“סיזוֹן”, הביטו בבדיחות־הדעת. שני ימים אחרי בואו נסע המתרחץ האחרון, היהודי החברוני, שמשכנו היה בעיר ושיותר משני חדשים רצופים היה בא משם הלום יום־יום, גם בימי גשם, למרות מה שהרופא אמר לו, כי ביום־גשם אין לילך להתרחץ: שׂכר־הרחיצה עולה בהפסד החזרה ברטיבוּת, שמתקררים. בכל שני החדשים הללו קיווה לקבל סכום מאיזה מקום, בכדי שיוכל גם הוא להיות שוּתף למי שהוא בחדר אצל ה“מַעין”, ואז יגור אצל החמים, ואז לא יירא מפני הגשם, ואז לא יצטרך לשוב העירה ולהתקרר בדרך… ואולם הסכום לא נתקבל – והוא, מלבד ימי שבתות, לא החסיר אף יום אחד… הלא כל יום בטבריה עולה לו בשש עשיריות – בני ביתו בחברון חושׂכים את זה מפיהם – והיאך יוכל לאַבד את הימים לבטלה? מכיון שהוא בטבריה, הרי הוא צריך להתרחץ – ויהי מה! אגב: הרחיצה נוטלת ממנו את תאבון־האכילה, וביום שאינו רוחץ צריך לאכול יותר… ומה אפשר לאכול בשש עשיריות?.. אח, אלמלי גר אצל ה“מַעין”, היתה רפואתו שלמה!

– אבל פה בחדרים שאצל המַעין מתגוללים – אמרה אסתר – החלונות שבורים… אין אף שולחן בחדר…

– שולחן? – ענה חיים אף הוא את חלקו – למה לנו שולחן?.. הלא לא לשם כתיבת תפילין ומזוזות אנו פה…

– בודאי! – הסכים החברוני – כאן רק רחיצה… רחיצה ואך רחיצה… אלמלי היה גר פה, היה רוחץ שלוש פעמים ביום… שלוש? מה הוא מדבר? עשר פעמים היה רוחץ… ירד וטבל… עלה ונתכסה בבגדו… מה צריך עוד? בזה כל הרפואה… אחרים אומרים, שהרחיצה נוטלת את החיות… אבל הוא לא היה משגיח בזה… הוא לא היה יוצא מן המים… אוי, אלמלי…

אבל חלומו לא בא. הוא נסע מבלי אשר זכה לגור רביעי בחדר אחד הסמוך למעין־החמים. הוא היה מוכרח לגור כל הזמן בעיר – וגם לזה בא הקץ. יותר לא היה יכול לשהות בטבריה. הפסח בא – אין בני ביתו שבחברון יכולים לחשוך עוד את האוכל מפיהם בשבילו. צריך לשוב אליהם.

– ההיו לו המים, לפחות, לרפואה?

– המים טובים, אבל נמצאים בידים רעות – רמז החברוני על הערבי המחזיק את המרחץ, זה שהיה מתעלל בו, כבכל היהודים המתרחצים, ודורש ממנו לא פחות מארבע עשיריות בעד כל רחיצה ורחיצה.

– אבל ההועילו לו המים?

– הועילו? הם נטלו את כל כוחותיו… הם הזיקו ולא הועילו…

– זה טוב! – פסקה האשה הצפתית מן המתרחצות – כשהכאב גדול, סימן הוא, שהמים מרפאים. כל מה שהכאב גדול בתחילה, הרפואה גדולה לבסוף.

– מילא, – מישמש החברוני בצדו, כבודק ומחפש בו את השפעת החמים – אם כך ואם כך, צריך לנסוע.

– יסע לשלום ויהא לו לרפואה!

נתפרדה החבילה.

*

ביום מלאת שנה וחודש למקרה־האסון אשר קרה את יחזקאל חפץ בשעת עבדו עם מנחם הפועל הארעי בחוה ביהודה, מצא הוא, בדרך לטבריה, באחת ממושבות הגליל התחתון – ובאיזה תמהון תמוה בנפשו, תמהון על התמהון – את הפועל הזה בתור שומר זמני.

– האתה הוא?

– אני! שלו־ו־ם! טורא בטורא… לטבריה? גם אני! אני נוסע על חמור. ראש הקבוצה שלנו גם הוא פה. הוא על סוס, ואני סוס אין לי. רגלי אני. תשב מאחורי. או מלפני. כרצונך. אובילך לטבריה. אשתקד בעונה זו, כמדומה, הובלתיך לעיר־קודש אחרת. גלגל החוזר… בחיי! צריך להזכיר את הרעות – כשבאות הטובות. הלא עתה יותר טוב. בחיי! השנה עברה כאילו אינה. נו, מה שלומך? טוב? בוודאי טוב! ואני – אני הנני המאושר בכל ארץ־ישראל. השמירה לוקחת כוחות, אבל כוחותי הוכפלו, בחיי!

וחזותו של מנחם, אמנם, הוכיחה עליו, כי כנים דבריו. הוא היה נעוּל מגפים גבוהים, תנועותיו – של אואַנטוּריסטן מושבע, ושׂערו עליו עבות ומתולתל. הוא החזיק בידו כל הדרך, יחד עם המגלב, איזו חלוקי אבנים, שיחק בהם, ודבריו פרחו כצפרים מענין לענין, מענף לענף. מאז נפרד מיחזקאל מירושלים, היינו במשך השנה הזאת, כבר מדד בשעלו את ארץ־ישראל לארכה ולרחבה ואין כפר נידח, שהוא לא עבר בו. הוא הנהו מן האנשים היודעים הכל. תייר הוא ובן־בית כאחד. הוא בחוּר טוב ושמח, בלי כל חכמות. השנה עברה – פיוּ! כריבוֹלבר בדוּק ומנוּסה זה שבידו. ריבוֹלבר זה נתגלגל בגלגולים מעניינים מיד ליד. וכדאי היה פעם לשמוע את סיפורו, את דברי ימי חייו!.. עכשיו היה הוא, מנחם, ולא הריבוֹלבר, נח פה בגליל, אבל יש פה דוחק במעונות. יש מקום אחד על שלושה, המיטות אינן פנויות לא ביום ולא בלילה. זה הולך לשמירה וקם, וזה בא מן השמירה ושוכב. ושוב מתחיל היחוס: זה חולה וזה בריא. לאן ילך החולה? ישאר… והבריא ילך. חולה ובריא – חולה עדיף. בחייו! ובדבר דירות יש לו אניקדוֹטה יפה מה“אֶכּספּיריֶנס” שלו בעבר. יחזקאל! אולי הוא רוצה לצחוק מעט? ישמע! בחייו! בלונדון היה הדבר. הוא, מנחם, עבד זמן־מה בבית־דפוס, בעתון יומי. וביקש לו חדר וארוחה בבית פרטי. כך היתה הקאפריזה שלו אז. ונתן מודעה בעתון – מהמסדרים לא לקחו כסף בעד מודעות שלהם. והודיע: צעיר אחד מן העובדים בעתון פלוני מבקש לו לשׂכּור חדר ומזונות בבית פרטי. להודיע בעתון זה בשביל .N.N והתחיל הוא, N.N., מקבל מכתבים, אי, כדאי היה לקרוא אותם המכתבים! כל מכתב הודיע והבטיח, שאצלו ימצא .N.N את “המנוח הנכון”. אך ביחוד היה מכתב אחד מלא נקודות רבות. ביום השלישי הלך לשם. בית “רברנד”, זאת אומרת, שמש בבית־כנסת קטן. נכנס. “מה דרוש?” “כך וכך, כתבו לי שפּה יש חדר”… אה, כן, אנחנו חיכינו כל הזמן“… ובתוך כך בעלי הבית אוכלים אותו בעיניהם. “ישב” – מציע הרברנד, והרברנדית משום מה קורצת לו בעינים. “והיכן החדר?” “איזה חדר?” “מה פירוש? הלא כתבו לי, שיש פה חדר”. “וכלום הוא אינו עומד בחדר?” “אבל זהו החדר שלכם… ואני צריך חדר לעצמי”… “חדר מיוחד? כזה אין לנו… מה מעשהו של האדון? הוא עוזר בעתון?” “איזה עוזר! אני מסדר אותיות!” “זעצער? אין לנו חדר”… “הא כיצד? הלא הטרחתם איש… כתבתם”… הטרחנו איש… פיש!.. אנחנו חשבנו… בתנו אמרה… שכן שיגור אתנו ביחד”… אה, לחדר כזה אתם מתכוונים?" בינתים הציצה ה“כלה” מן החדר השני במלוֹא־הטואליט – מה יאמר ומה ידבר? מפלצת! “אה… – חשב – טוב… אני לא אַרפה מכם כל־כך מהר… להתעלל בי תאמרו”… ובקול:

– ג’נטלמנים אמיתים אינם נוהגים כך. כתבתם, שיש לכם חדר!

– אבל אם הוא רק זעצער, למה לו חדר מיוחד?

“כך? – חשב – עוד תתחצפו?”, ובקול:

– היאך! אתם הלא אנשים חרדים… ואולי לא תרצו…

–שֶמַה? מה לא נרצה?

–עלי, למשל, לכתוב בשבת, לעשן סיגריה…

– מה?! אוי לראשך! דז’יק! השמעת? אוי!

המספר דירדר צחוק אדיר על כל שפת ים הכנרת והד ענה לו מבין ההרים. הצחוק הזה הפיץ הרבה בדיחות־חיים בכל המקומות, אשר פועל ארעי זה עבר בהם. הוא היה אורח תמידי גם בטבריה ועזר למשפחת חפץ להסתדר שם. בשביל אסתר מצא עבודה בפנים־העיר.

– אַי, שנה! אַי, שנה! – לא פסק משמוח על פגישתו עם יחזקאל – בן כמה אתה, רֵע?

–בתשרי הבא תימלאנה לי שלושים.

– אי, ובכך עודך לפני שלושים?

– כן, רק עשרים ותשע נמלאו לי… בתשרי שעבר…

– אי, בחיינו, יחזקאל, אנחנו עוד נחיה… אוי, בחיינו!

*

בתשרי שבאותה שנה – בתשרי, במזל־מאזנים – מלאו לו ליחזקאל חפץ שלושים שנה. “בחודש כסלו הבא תימלא שנה לצאתי משם, בטבת שלאחריו – שנה למותו של חנוֹך, ובאדר – למותה. לא, תוכן עמוק, ‘תוכן־החיים המצוי’, יש בשבילנו בכל המועדים וגבולות־העתים כל עוד ידינו ‘הוּגשו לנחוּשתי הזמן!’”

תשרי, כסלו, טבת, אדר – חורף. מתחיל החורף הל"א לימי חייו. השמש, איפוא, עוד לא כבה בעדו. שארית־הכוח שבלבו, שארית־הכוח, אשר העניקה לו אותה היד הגדושה – והטובה לפעמים שלא מדעתה – הרחיקה, איפוא, את הכליון הנמהר והבלתי־נעים לצעדים אחדים. כן, בחיק־השמש עודנו שוכב, בחיק־החיים; עודנו חי.

בכלל, היו הרבה שעות־שמש, שעות־אורה, בשלושים השנים האלה. לא, בלי דברי גאון! אַל דברי גאון! כשאדם נער הוא מחשיב מאד את תוגת צערו, מתגאה בה ושותה אותה ככוסות יין מתוק. לפעמים עד ליד השכּחה עצמית, עד לידי אושר. אבל הוא, יחזקאל חפץ, בן השלושים ואחת, הרי אינו נער. לא! בלי גאון ובלי בריחה מן החשבון האמיתי. אם אלוהים עשה אותו לא־ישר – איך לא יבקש את החשבון האמיתי? לא! בלי גאון! כשלא טוב, כשקשה, כשאָפל, כשאין מנוס – למה לעקם הכתובים בדברי־גאון, בדברים רמים ונישאים, שההתפנקות העצמית והקהות של פעוטי־התכונה או רבי־התכונה יחוללום וישמיעום בראש־חוצות? – הוא הן יודע את מחשבתו. ממנו הן לא נכחד: מנוצח הוא. בכל המובנים. הוא איש מנוצח. לא רק מהמוות שיבוא, כי אם גם מהצד השני של החיים, מהנטיות החיות שבו, שאינן באות לידי גילוי, אבל הן חיות בו. הרגשת החיים היותר איתנה לא הרגיש מעודו. העיקר חסר. החסרון הזה כבר לא ימלא. חֶסֶר, חֶסֶר, חֶסֶר. אַל ינחם את עצמו לשוא, כי עוד נשארו לו יסודות אחרים להתגדר בהם. הוא הן אינו “כהן לאל עליון”. הוא – לא יעמוד בו לבו לעולם לנסות דבר רם, נישא ונשגב, לדבר נגידים אל אבי־משפּחה, שילדים קטנים תלויים בו ומחיה אין והמחסור הגיע עד הנפש – מחסור בלחם, בחמרי הסקה, בנעלים, ועצה אבדה; או אל איש־צבא שנפצע במלחמה פצע־מוות והוא נושם את נשימותיו האחרונות; או אל איש־צבא בבטאליון הדיסציפלינארי לאחר שבני פלוגתו הלקוהו חמישים; או אל אסיר חלש לאחר שחברו, האסיר החזק ממנו, הפיל לו שן אגב מכת לחי; או אל איש זקן, שכהו עיניו, שנשרו שניו, שנתקלקלה קיבתו, שתשו כוחותיו – והקשר אל החיים עוד בוער בו; או לרוָק מדולדל ועני, כשתוקף־געגועי־הכוסף אל הנראות לו ואל הנפגשות בו לא יתן לו מנוח; או לאם שבנה־מפרנסה מוטל מת לפניה; או לחולה במחלת הרחמנות, כשהוא רואה מסביב טובעים־טובעים ואין לאל ידו להושיע גם לעצמו. איש, שאמנם לא הכל לא טוב אצלו, איש התלוי תמיד בין אורות אופל, הנקלע תמיד לפנים ולאחור, אבל שכל אלה הדברים האמורים, סוף־סוף, בו המה, וסוף־סוף הנהו מנוצח, מנוצח על ידי רגעיו הקשים, המהפכים הכל על פיו – אל ידבר דברי גאון וגובה! אל ישיר הימנונים! ואולם האם לא אמת היא, שגם הרבה שעות־אורה היו בחייו? תוכן ממשי, ריאַלי, נתפס במחשבה ובדברים, מוכח ונראה, חסרו אולי גם שעות־האורה הללו. סיבה ניכרת לעין לא היתה להן. ואולם הן היו; הן היו שטופות אורה וחום ושמש. אַל יביא בחשבון את שעות־האֵכּסטאזה, כשהעינים נפתחו לרוַחה וכפשׂע היה בינו ובין גן־עדן התחתון – הוא מתכּון לאותן שעות־האורה האפורות, השוקטות, אותן שעות של ערב־שבת בצהרים בבית־היתומים הכללי הגדול בירושלים (בנו הקטן של חנוֹך נמצא בו עתה), ביום בהיר שמשי. בבגדים חדשים לא יתחדשו העלובים גם בערב, גם בשעת, “לכו נרננה”; מנות שמנות אינן מחכות להם באולם־האוכל גם אחרי התפילה; גם פצעי ידי המשגיח הלבנות ופצעי ידי החג' השחורות עוד לא נרפאו כליל, ואפילו לכבוד־שבת… ובכל זאת – טוב!… איזו שאלה!.. ועוד כמה טוב!.. טוב עד לצחוק אידיוֹטי… הי־הי, טוב!.. מתרוצצים בחצר, מדברים… החתול אינו מדבר – ואנו מדברים… ביד הקטן עלה גם להשיג עשׂיריה באיזה אופן – ודאי מזקנו מצד אמו – לקנות “פּוֹפּיטיס” ולחלק בין החברים האהובים גרעין, גרעין… לאויביו לא יתן!.. הרפש, השׁכוֹל, היתמוּת – הן רק דיבורים המה, דיבורים ריקים, שנשמעים מפי הגדולים, מפי המבקרים במוסד, מפי העומדים בחוץ; הם אינם העיקר. העיקר הוא חסר־תוכן, חסר־סיבה, חסר־מטרה, אבל ישנו. פה, בבית־היתומים, בערב־שבת אחר הצהרים, בבית־היתומים, שבו נמצא הקטן בן־חנוֹך בן־חיים, ישנו. והוא מַרנין, אותו עיקר, הוא טוב, הוא מחייה, הוא החיים, יבוֹרך סלה!

הנה שנה ומחצה… הנה האסון… הנה ירחי התגוררוֹ בבית הדוד… הנה ירחי ההסגר בבית־האוסף לחולי־הרוח… הנה שתי האחיות… ויתר האימים אשר בקריית ירושלים… וַתּמת מרים… אך אל תחילי, הנפש, נפשו של יחזקאל חפץ! קרקעיתה של כוס־התרעלה שלך בעבר מוצקה… אל תחילי גם מפני ערפל יום מחר… ודאי, ודאי… רעות יעדו לך בבאות… על המחצלת אתה שוכב, אם כי לא בטֶנמנט שבניו יורק, ולחם אשר רובו אבק תאכל נפשך… ומה טוב הדגן מן האבק… אבל הנה ביום זה על הסף הנך עומד – השתטח בצהלה, השתטח בברכה…

על הסף. כי סוף־סוף, אין קביעות ועמדה בטוחה. יש סִפּים, יש רגעים. חטוֹף את הרגע ושמח בו. אין מסילת ישרים. יש משעול צר־צר, שפעם הוא חלק ופעם עקום. וכל התורה היא אותה התורה הישנה, שאושר הוא לתעות במשעול זה, אושר הוא לחיות ולהוקיר את החיים, להוקיר כל מיני זעזועיהם עם הנועם האין־סופי שבהם… יבוֹרך סלה!

אין קביעות. עליות ושקיעות. לסירוגין. חוליות בשרשרת. מה יהיה אחר־כך – לא ידוע. איזו חוליה תעלה ברגע הבא, איזו חוליה תעלה באותו הרגע האחרון – שקיעה או עליה? – לא ידוע. עכשיו, ברגע זה, עליה. עכשיו – קלות.

ואף אִתה, את אסתר, עכשיו קלות. שום דברים לא היו בינותם בנוגע לאותה תקלה, שום בירורים, בקשות־סליחה והבנות הדדיות. אבל הוא מאמין, כי אותו דבר, שהשלים בינו ובין מרים, עשה שלום גם בינה, בין אסתר, ובינו. הוא מאמין, כי אותו הרגע, לפני שבעה חדשים, שבו עמד הוא מתחת, מלוכלך ובזוי על ידיה, נחרת במוחה, וכי מאז ראתה אותו בתקלתו, שבאה על ידי מעשה זדון מצדה, נשבר בלבה לעולם היחס הבלתי־רצוי אליו, היחס שלה אליו כאל גבר. עכשיו יכולה היא להיות לו לאחות, יכולה גם שלא להיות, עכשיו יכול הוא להישאר על ידה בטבריה, יכול הוא גם לעזבה וללכת לחיפה או לאלכסנדריה – האימה עברה.

אמנם, גם בזה אין בטחה, אין בטחה. ברזל לא באה נפשו. כמקדם בשר הוא ולא רוח, רוח ולא בשר, תולעת ולא גיבור, בן־מוות ובן נפתולי ההתרשמות הרגעית; לרוב כפוּת לסביבתו, כפוּת לפגישות המקריות ולטלטוליהן, נרגן ובעל פּוֹלימיקה פנימית, זר לכל אור יקרות וצחצחות ומיועד לתוספת אופל ושקיעה. מגן של אידיאליסטים אין עליו וצינה וסוחרה של גדלוּת־המחשבה אין אתו. אי־מוסרי, אי־מוסרי בעצם. ואולם רגעי עליה ישנם, ישנם. הם אינם עושים אותו עליון בהויית יום־יום, אבל הם ישנם. הם אינם מכזבים. ואמיתם תקום לו לעד. ומה שחשוב, מה שחשוב, שהללו אינם ילידי המחשבה – אויר של חצר יתומים מוּכים, חולים וחצאי הדיוטים בצהרי ערב־שבת שורה בהם.

יחזקאל חפץ סגר את עיניו והתפלל תפילה קצרה: “אבי! אבי האורה והחיים, יבוֹרכו סלה! אבי, אבי־היתומים, היטב לי, קרני שמש שלח לי שי, ואני, יתוֹם־היתומים, אקבל מנחתך בתודה, באהבה, בתקוה. אני יודע להוקיר את מנחתך, את טובך סלה. לבי ירנן אליך אף ירועע, אבי־החיים, תבוֹרך סלה!”

פרק אחרון    🔗

היה חודש טבת. על משקוף החלון של דירת האחים חפץ באחד מצדי הסמטאות שבטבריה דלקה כל הלילה עששית קטנה. את העששית הדליק האח הצעיר לזכר חנוֹך בנו, שכפי שהוברר לו מת בזה היום בשנה שעברה.

היום ההוא חל בשבת – ביום שלוֹ, ביום שהוא בבית. ביתר הימים היה חיים עסוק בהובלת חולים מן העיר אל המרחץ שמחוץ לעיר. את יוסף לא צריך היה להוביל, כי הרופא הטבריני אמר, שמחלתו אינה רימַטיזם ואינו צריך לחמים. מחלתו של יוסף, לדברי הרופא הטבריני, היא איזו מחלת עצבים – ולא רימַטיזם. ואַתה לך והכרע!

הטוב שבדבר הוא, שיוסף, ברוך השם, כבר אינו מרוגז כמו אז. הוא כבר אינו מסופק. טיב־מחלתו ידוע לו.

את משכורתו חילק חיים את אחיו, שישב בבית ועסק ימים ולילות בתורה. הוא היה עושה זאת בהנאה ונזכר לפעמים במה ששמע בימי עלומיו מפי “המגיד החדש”, שלימד מדרש באותה עיר־הגבולין על אודות ישׂשׂכר וזבולון.

אחרי קבלת שבת, שבה אמר קדיש לזכר בנו, ואחרי סעודת השבת עם זמירות, יצא חיים החוצה והוציא גם את אחיו עמו. שיחתם היתה על הצעת יחזקאל להביא הנה את הילד של חנוֹך מירושלים. ר' יוסף הסכים, שככלות עונת הרחיצה, שבה חיים עסוק ביותר, יקח הוא, חיים, להוצאות־הדרך מאסתר ויסע לירושלים להביא משם את הילד. אמנם, באמת, רוצה היה גם הוא בעצמו, ר' יוסף, לשוב ירושלימה. הוא אוהב את ירושלים, אך זה אי־אפשר. ולכן, לכל הפחות, יוּבא הנה הילד. הוא, ר' יוסף, ילמדנו תורה. הוא אינו רוצה לאכול לחם־חסד. הוא ילמד תורה את הילד. חומש ילמדנו. דוקא תורה. דוקא חומש.

הסמטה הטברינית חיתה את חייה – חיי ליל התקדש השבת. אורים הציצו מן החלונות. בפתחי הבתים ישבו נשים ושוחחו בלאט ובקול רם על עניני השכנות. באיטליז היתה היום מריבה בין פלונית ופלונית. מזמן לזמן הסתובבו אצלן ילדים וילדות משחקים.

הערב היה יבש ושאנן. רצי הירח זלפו והיו כעין בבואה לשרידי השמש הנופל מאצל שפת הכנרת, אותם השרידים הנראים ליושבים כמו ממרחק ומשרים איזו מנוחת שלום על המקום. מציאותן של שלשלות ההרים הכנוֹריים שבסביבות העיר עם פלדות־אדמימותן ומשחק־אבניהן הורגשה בסמטה, אם כי יושביה לא דיברו עליה.

עם המשך הערב התפשטו השיחות יותר ונעשו יותר מופשטות, עולמיות. הנשים המשוחחות בלאט, כחברותיהן המספרות בקול, התחילו לנגוע ברחוקים יותר מבקרובים ולבחור במעשיות נוגות, עצובות, קורעות לב ונפש. יש שנתגלתה כוָנה ברורה להמס את לב השומעות, לעורר רחמים, אך לרוב צילצלו הדברים גם עתה בחוסר־יחס, בשויון־נפש, וכאילו השמיעו: לשון ניתנה לאדם וכוח־הדיבור, כל זמן שהוא חי; הדיבור הוא אחת ממַתנות־החיים, ונשתמש בו, רֵעות, לדבר על החיים… והכל חיים… מה שנספר ונשמיע – באמת, הכל אחת… ובלבד שנשמיע, ובלבד שלא תלך לאיבוד מתנת הדיבור, מתנת החיים שבנו…

יהודיה ליטאית זקנה אחת, שנתיישבה זה לא כבר במקום, סיפרה בכנופיה אחת בקול אמהי על צער גידול בנים שלה:

– היה בני בישיבה רחוקה… בטֶלז… גם אצלנו, בשטייבץ, ישיבה… ונתתי לאכול לבחור־הישיבה הזר… ונזכרתי בבני, שאנשים טובים נותנים לו לאכול… ואחר־כך גירשו את בני לצבא… לפנים רוסיה… ואני… בעירנו… לא החסרתי שבת, שלא יהא איש־צבא על שולחני…

ספרדיה צעירה אחת, שגדלה בצפת ונישאה לטבריני, ישבה עכשיו בכנופיה אחרת וסיפרה בז’ארגון אשכנזי: “איך געזאגט… אני לא ידעתי… אבא היה אומר: למה את יושבת עם הגויים? ואני הייתי יושבת… עד שלוש בלילה הייתי יושבת…”

– מה את מדברת? בוּשה לשמוע…

– איך ניט געוואוסט… – התנצלה הספרדיה בתמימות (“מצפת היא האשה… – חשב חיים לשמע־קולה – צריך היה לנסוע לצפת… למצוא את הקבר… להציג מצבה…”) – מאומה לא ידעתי… לא ידעתי פראנז’י… לא ידעתי אפילו שהים גדול… – – –

והים ה“גדול”, ים־הכנרת, היה שקט, שקט. נענה ר' יוסף ואמר:

– ה“בחינת־עולם” אומר: “העולם ים זועף רב־מצולה רחב־ידים והזמן גשר רעוע בנוי עליו”… ים… כן… אבל אולי כים זה… ככנרת…

קולו של ר' יוסף העיד עליו, כי בשעה זו כבר אינו מוכשר לחלק את הביוֹגראפיה שלו לתקופות. עכשיו כאילו ניטשטשו התקופות, והכל נתבלבל. ומתוך הבלבול – שֶקֶט ים־הכנרת…

הוא הוסיף לדבר מלים קטועות על אותו הרגש הטוב, כשאתה חפשי לנפשך, חפשי לגמרי, לחלוטין… מלבד עול־שמים… כּוָנתו, כשאין אדם אתך, שאתה ערב בעדו ושעליך לדאוג לו… חללי דעלמא ריקים, ערומים…

הוא לא היה כך תמיד. קשה היה טבעו לפנים. הוא היה דן את הכל לכף־חובה. ולא זו בלבד… אלא… אז, למשל… כשהיה נחוץ לו הנאַפּוֹליוֹן לפדות את הספרים, ולא היה לו, אז חשב… הא כיצד? איך אפשר לחיות בלי הספרים? כוח־הדמיון שיווה לפניו שבלי ספריו, פשוט, ממש חייו אינם חיים… היתכן? ספריו היקרים, שקנה אותם אחד אחד, שריווה אותם בזיעתו… לא על דרך־המליצה… ושצחוק לאמור: חלק גדול משערות־זקנו טמון שם… היתכן? שאלה הספרים יאבדו לו בגלל נַפוֹליון שאין לו?

עכשיו הוא רואה: מילא… צר, בוודאי צר… אבל מילא… קצת ספרים נחוצים רכש לו מעט־מעט מחדש… דבר אחד אינו נוגע בשני…

כיוצא בזה: גולדמאן… מתחילה חשב, שכל הקלקלה ב“עיט צבוע” זה… העושה מעשי זמרי ומבקש שכר כפינחס… שמכף רגלו ועד ראשו אין בו יראת שמים אף כחוט־השערה… כל הקלקלה תלה לפנים במקולקל זה… הוא – שורש־הרע…

עכשיו… עתה שב וראה… גולדמאן הוא, אמנם, צרה… הוא אינו נותן לחיות… אבל לא עליו צריך להעמיד את כל הטעם… לא בו כל הצרה…

מה יש להאריך… גם אִתָה, את הילדה, התנהג הוא, ר' יוסף, שלא כשורה… קשות… מה רצה ממנה? שלושה ימים רצופים לא דיבר אתה לפני נסיעתה… והרי כשרה היתה… כמה היה נותן לה להוצאה!.. ולאכול ביקש מן המובחר… אה, אל־נא יזָכר עוונו… עכשיו היה מתקן את התנהגותו אתה, משפר את מידותיו…. אך הה! הנעשה אין להשיב…

הוא נתייסר, נתייסר… הן כמת היה בבואו לטבריה… הוא היה מדבר עם אנשים, אבל לא קולט מה שהם מדברים, כמעט לא שומע… וכשהיה קולט, מיד היה שוכח… “רשעים בחייהם”…

עכשיו… אחר הדברים האלה…

– אחר הדברים האלה… – ניגן ר' יוסף פתאום בניגון־המגילה – כשוך…

הכוכבים ניצנצו. בחפירה העמוקה והרחבה שבקצה־הסמטה נראו פתאום חבילי זרדין מתנועעים ממעלה למטה, עולים ויורדים באויר. הגמלים טעוני החבילות, שצעדו והתנועעו בתוך החפירה, לא נראו, וַיהי המחזה הפלאי מרחוק – אלומות מתנועעות מאליהן באויר לאור־הירח – כמו קטע מאיזה בַּלֶט פאנטאסטי, שראה יחזקאל חפץ פעם שם, בעיר־המערב, כשהיה בתיאטרון פעם, הפעם היחידית, אתה, עם בת העגונה… הגלגל חוזר…

ואולם הוא, יחזקאל חפץ, לא שׂם עתה לב לזה. רק רגע אחד הזכירו לו הירח והגמלים את אותו הערב, ערב צאתו מבית־הישע, אבל מיד הסיח דעת גם מזה והוסיף להקשיב לקולות הילדים המשחקים ולהתבונן למעשיהם. הנה שלוש ילדות רודפות אחר אחת… להכּותה… שאון וצוָחות… הנה הנרדפה נלכדה על ידי אחת… הושגה בקצה שמלתה השבתית… חיכוך קל… בינתים השיגוה גם שתי הנשארות… עברוה… וכרגע – והיא כבר רודפת אחר השלוש… הן, שלשתן, בורחות מפניה… רשרוש ומחול של צפרות־כרמים…

יתום־הרחוב, זה בן־התשע, שאביו מת לפני שנים, לא שׂיחק עם כל הילדים. הוא עמד והתפאר לפני חבר אחד, ילד קטן ממנו בשלוש שנים, שאם הוא ירצה, יוכל לראות את אביו ולשאול ממנו מה שצריך. סוד יש בזה. בשביל זה צריך להיסגר יחידי בחדר בלילה, לשבת בין שתי מראות מבפנים ומאחור, להדליק נר ולהביט…

– אוי, אני פוחדת! – הטיחה ילדה אחת בחברתה.

– מה את “משקרת אותי”? – ומיד פנתה המוּכה אל יתר החברות – היא מַכּה אותי… וכל־כך כו־אב!… עד למוות…

שניה ענתה:

– למה תדברי ממוות?.. אל תדברי… עוד אפשר למות…

פעוטה ממנה שאלה:

– מה זה מוות?

– אל תדברי! – צעקה הנשאלה.

– מהרה יבוא אבא, מהרה יבוא אבא… – ריננה אחרת.

הכוכבים ניצנצו. ר' יוסף נשא פתאום עיניו למרום, הביט והתחיל:

– הכוכבים… החוקר קאנט אומר… שני דברים…

אבל מיד נפסק משום מה. הוא הביט אל הכוכבים במבט משונה, מצפה, עורג. מי יודע! מי יודע, אם למרות כל דעתו של ר' יוסף את חכמת התכונה וטיב הכוכבים במסילותם – מי יודע, אם לא־יש איזו הרגשה עמומה בלבו, שנשמת אותה הילדה, אשר הוא חטא כנגדה – נשמת מרים – נתגלגלה שם באחד הכוכבים; שזה הכוכב הקטנטן, המזהיר, הנוצץ ממולו וקורץ לו, אינו היא, היא, היא – מרים, בתו היקרה?…

הילד הקטן, חברו של היתום, שעמד בקרבת מקום דומם רגעים אחדים, נתעורר פתאום, ניגש אל ר' יוסף בריצה וכמתגנב הרים את שפתיו ונשק לזקן היושב בידו… ר' יוסף לא הבין פשר דבר, אבל משחק־הנשיקה המשונה נעם לו. הוא נתרכך לגמרי וחייך בשובע־רצון:

– בן מי הוא פעוט זה? ודאי בשנותיו של נכדך, חיים…

ומחשבותיו של יחזקאל חפץ נסבּוּ על נכדו של חיים. גם הוא הן מחכה להבאת הילד הלום. גם הוא, אם לא ילך מפה, ישב וישמע את פרשות־החומש אשר ילמדהו ר' יוסף: “ויתהלך – איז געגאנגען – חנוך – חנוך ­– אֶת – מיט – אלוהים – גאט… איז חנוך געגאנגען מיט גאט… ואיננו – און איז ניטא… און איז ניט געווארען… ניט געווארען חנוך…”

חנוך איננו, אבל בחומש ישנו… חנוך איננו, אבל יוסף וחיים ישנם…

ויחזקאל חשב־חלם על הימים הטובים, העתידים לבוא ליוסף ולחיים. ימי הילדות ישובו להם בבוא הילד. ימי הילדות, ימי החומש הטובים, בעת שהכל טשטוש וסוד, בעת שהלומד בעצמו הוא מרכז־הבריאה וכל מושגים על חוץ ממנו רחוקים, ועליו – מנהיג עליון קרוב, הפוקח עין על כל צעדיו ושומר עליו, מעניש ומרחם כרצונו ולפי מעשיו ולפי יחוסיו שלו, של הלומד הקטן, אליו. “שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה” – כך צריך להיות!.. “וינגע ה' את פרעה” – גם זה נכון… מכאן רגש של נקמה ברשעים… ורגש המוסר והצדק לא היה מתקומם כלל: הלא אברהם אמר, ששרה אחותו היא… מסתמא כך צריך להיות… עולם של סוד וצדק וקדושה שלא מעולם הזה… סוד וצדק וקדושה של עולם־הילדות…

–נו, נלך לישון… – הציע חיים – עלי מחר להשכים לותיקין… לעבור לפני התיבה.

______

ממחרת אחר תפילת הותיקין הלך חיים אל שפת הים. הוא התכנס שם באחת הפחתים, שנשארה אחר לכת הערבים, שחפרו שם, עם חמוריהם ושקיהם, ושכב בעינים עצומות שעה ושעתים. לפני עיניו העצומות היבהב כאבני חצץ תורן הספינה היחידה, ההולכת על הכנרת מטבריה עד התחנה הסמוכה, שמשם נוסעים לירושלים. הספינה התנשאה על משטח־המים כבית־הכנסת־האורחים הירושלמי על מישור־הטרשים. הוא חשב על נסיעתו הקרובה להביא את נכדו ושפתיו נעו בין שתי לחייו הצמוקות. אחר־כך מישש ב“טלית־קטן” שלו וחשב, שבארץ־ישראל הבגדים מקדימים לבלות מרוב זיעה, וטוב לגבר כי ישכב ולא יקרע את בגדיו. עם זה נזכר, שחנוך, עליו השלום, לא היה לובש “טלית קטן”…

בינתים שבו הערבים עם חמוריהם ועם שקיהם לחפור ולהעמיס. חיים נסתלק לצדדין, והבעה של השתוממות־עונג נראתה בפניו, כשראה שחבורה של בידואים באה לרחוץ בים. בהנפת יד אחת השליכו הללו מעליהם את חלוקיהם וקפצו אל המים, כר' יוסף אחיו, להבדיל, אל המקוה בימי נעוריו, ימי חסידותו. מקפיצתם של הבידואים ניתזו רסיסים על השוכב, והוא שרק בשפתיו לפני עצמו: כלל לא קר להם… דמם– שאני…

הבידואים פרשו את ארבות־ידיהם – והתרחקו, התרחקו. “אלה יודעים לשחות!” – התעורר השוכב, שגם הוא לפנים הן ידע לשחות, ישב והביט בכעין קנאה והתבטלות.

אבל מיד באה איזו מחשבת לצון אליו והוא התנחם: “במקוה, חֶה־חֶה, לא היו שוחים גם אלה ואפילו בקיץ” – חלפו איזו מלים מתמיהות, מלים אשר אין שחר להן, במוחו המיושן, ואיזה חיוך משונה השתפך על לחייו הצמוקות. אפשר מעין איזו ראיית נקמה קלה התבטאה בעיניו על שיש בעולם מים, מים לא־אדירים, מי־מקוה, ששם אין כוחם של הבידואים גדול מכוח אחיו ומכוחו.

הוא הוסיף להביט מרחוק על הגופים השחרחרים, האמיצים, המוקשים, של הרוחצים – ומחשבות־נחמה משונות התרוצצו בתוכו: בין כה וכה… פטור־נו… דוקא אלה טובעים הרבה, חה־חה… המפחד מפני המים לא יטבע, חה… הנה יוסף, שאינו רוחץ אלא לשם רפואה… הנה הוא, שאינו רוחץ אלא בקיץ וסמוך לחוף… כמוהם אינם טובעים… כמוהם חיים…

ונחת־החיים נזלה, נזלה בקרב היושב. בין כה וכה – – – בהנאה לקח אחד מחלוקי האבנים, הכניסו מעל גבו אל תחת כותנתו והתגרד, התגרד. ותורן־הספינה היבהב: לא קשה, לא קשה, בקרוב נסע ונלך, במהרה נסע ונלך.

[תר"ף]