א 🔗
הנייר הרב אשר נשחת בעשרות השנים האחרונות בכדי לברר את השאלה “הארורה” – הארורה ככל שאלות הגלות, הארורה ככל הדברים שאינם תלויים רק בנו: – “עברית או ז’ארגון” – סוף סוף, לא לחינם נשחת. פתרון השאלה הזאת הוברר, סוף סוף, פחות או יותר. עכשיו יוכל רק אדם בעל צד חֲדָא (איינזייטיגער) כהפייטן העממי והחביב שלנו אברהם רייזין במאמריו בה“סוציאל-דימוקרט” להעמיד את השאלה, ממש כמו שהעמידוה ה“ז’ארגוניסטים” לפני חמש-שש שנים, מתחילה בהמאסף “20-טער יאר-הונדערט” ואח“כ ב”דאס יודישע וואָרט“, ולהתנפל על ה”לשון-קודש" כעל דבר מת, כעל דבר בלתי-נצרך לחלוטין, כעל דבר רע ומקלקל ופוגם. עכשיו מתחילים מבינים כל בני-הדעת משני המחנות, מצד אחד – כי הז’ארגון היהודי, ה“יודיש”, אעפ“י שבעבר אינו שלנו לגמרי ושרשו לקוח מעם זר וערכו ההיסטורי כערך כל ה”זארגונים" שהתשמשו בהם בני ישראל בארצות-גלויותיהם; אעפ“י שבהווה אינו מאחד ואינו יכול לאחד את כל נידחי ישראל, ובכל מקום הוא מקבל צביון אחר והשפעה עצומה מן השפה השלטת, (הז’ארגון האשכנזי שמדברים בו בגיטו הלונדוני והניו-יורקי שונה הרבה מאד, כידוע, מן הז’ארגון שמדברים בפנים רוסיה, למשל); אעפ”י שעתידו מכוסה בערפל והדור הגדל אינו מתחנך בו, עובדת-ברזל היא, שבהכרח צריך להתחשב אתה, – מכל מקום ואף אל פי כל אלה היודיש – יודיש הוא, השפה הנתונה בפי רוב עמנו, שרק אנשים קהים יוכלו לזלזל בכוחה החיוני ובערכה העממי הפוליטי ורק שוביניסטים טיפשים יוכלו לבטל ולשים לאַל את כל יצירותיה למן “אוסף-הפתגמים” של איגנאץ בערנשטיין עד “א שטעדטיל” של שלום אש וסקיצותיו החודרות והנפלאות של אברהם רייזין, המשורר הנוגה והנלבב. מצד שני מתחילים מודים גם האנטי-הבריאיסטים הקנאים (מלבד חביבנו אברהם רייזיין זה עצמו), כי השפה העברית, אעפ“י שהיא אינה מדוברת זה אלפי שנים, אעפ”י שהיא בפועל רק קניָנו של חלק קטן מאתנו, אעפ“י שערך פוליטי אין למצוא לה משום צד, – הנה היתכן לא יתכן לקרוא אחריה מלא; שפת הדת, שפת הדת ותו לא. השפה העברית אינה חיה, ובשביל רוב בני אדם אין ערך לשפה מתה, אבל לשפה “מתה” זו היתה מאז ומעולם והולכת ונמשכת עד היום הזה ספרות בלתי מתה. קולטורה אמנם לא עשירה ביותר, באשמת תנאי חיינו הגלותיים, שאינם נותנים לנו ליצור כראוי, אבל בשום אופן לא מתה. לא אתוַכח עתה עם רייזין על הוכחתו העם-ארצית ו”ראיתו" המגוחכת מן היחס שבין השפה הצרקובו-סלביאנית להשפה הרוסית החדשה, זו שהתפתחה ישר מתוך זו, להיחס שבין העברית והז’ארגון, שאף שגם הן השפיעו זו על זו, הנן בעיקרן שתי שפות שונות ורחוקות זו מזו, – אני רוצה רק לשאלו: הנה הוא אומר, שאיש מן הרוסים לא היה רוצה להשכיח את הרוסית החדשה ולשוב לצרקובו-סלביאנית – כן; אבל מדוע הוא שוכח, שממש כמו שבעזבון השפה הרוסית החדשה עוזבים עם זה את לרמונטוב וגוגול, דוסטוייבסקי וטולסטוי, צ’חוב ואנדריוב, כן בעזיבה מכוּונת של העברית אנו עוזבים ומשכיחים מאתנו את הרכוש הרוחני המעט שיש לנו: אנו שוכחים את התנ"ך במקורו את האגדה וניצני הפילוסופיה היהודית, את שירי ר' שמואל הנגיד, ר' שמואל בן גבירול ויהודה הלוי, את אלפי הפיוטים הליריים, את רעיונותיהם של ר' ידעיה הפניני ור' משה חיים לוצאטו וכל מלחמת-ההשכלה שאחריו, את אותם הדברים שכתבו רק עברית מנדלי מוכר ספרים וי. ל. פרץ, ואת כל מה שכתבו מיכה יוסף ברדיצ’בסקי וח. נ. ביאליק, שאול טשרניחובסקי ויעקב כהן. “לשון הקודש” אינו פֶטיש לנו; אנשים חפשים אנחנו מהיות פֶטיש לנו; לא סכום מלות ידועות, חשוב עלינו, אלא מה נעשה, וחיי הרוח שלנו יקרים עלינו, וחיי הרוח שלנו התגלמו יותר מחמשים דורות בזו השפה הבלתי-מדוברת, בזו הבלתי-מדוברת, אבל החיה!לראש הדף
“מה תתן ומה תוסיף לנו שפת עבר”? – באיזו שפה מדוברת מאז ומעולם בין היהודים לא נשמעה ההתמרמרות הזאת על השפה הזאת, המתה ובלתי מתה, הנשכחה ובלתי נשכחת? שני אלפים גלות – ובאיזו שנה מן השנים האלה לא נשאלה השאלה הזאת, ובאיזו שנה מן השנים האלה לא נכתב שום דבר בשפה הזאת?
כן, עכשיו ברור ומחוור לרבים מתוך מחננו, כי על השאלה “ז’ארגון או עברית?” – יכולה להיות רק תשובה אחת בפינו: ז’ארגון וְעברית!
כיצד? שתי שפות? כן, קשה מצבנו בַּכֹּל, בני הגלות, אי-נורמלי הוא מצבנו בכל, מצב הגלות, ואשרי בני האדם אשר שפה שלמה בפיהם ליצור בה ולשכללה ולהתענג על טובה ופירותיה הרוחניים. אולם לעת-עתה, עד שלא נתגשם אידיאלנו הציוני, עד שלא באנו אל המנוחה והנחלה – השניות תנאי הכרחי הוא בקיומנו ואין אנו יכולים להימלט ממנו גם בשפתנו. אין אנו יכולים להשליך מאתנו כל מה שהולך ונוצר גם בעברית וגם בז’ארגון. דבוקים אנו בזה ולא נוותר על זה. אין אנו יכולים לדחות מאתנו אחת מהנה: אין אנו יכולים לנשל את עצמנו מעל אחת מהנה. קצה נפשנו בעניותנו הרוחנית ולא נפזר לריק את מעט הפנינים שכבר רכשנו לנו במסירות-נפש נוראה. דבר זה יש רק בכוח עניי-הרוח והשאננים-המתבוללים שבתוכנו, אשר בקוצר-דעתם ובשפלות נפשם אין להם צורך ביצירה עצמית, מקורית, ודי להם ללקט פרורים תחת שולחנות זרים מבלי אשר יבוא הדבר אל נפשם בעצם ומבלי אשר ייהָפך לדמם ובשרם הם. אנחנו, העברים, לא יהא חלקנו בתוכם. אנחנו נגלה לעצמנו אוצרות הרוח העברי בכל אשר נמצאהו; בכל החיבה שבלבנו נטפח את המחשבה העברית המקורית, המתלבשת ומתגלמת בשפותינו הלאומיות: יהודית ועברית.
ב 🔗
נושא שיחותינו הבאות הוא: " מן הספרות העברית“. בכדי לעמוד על אופיה האמיתי של הספרות המיוחדה הזאת, בכדי להתוַדע כראוי, אל סגולותיה העצמיות, פניה האינדיווידואליים, זרמיה השונים ועיקרי-פרובלימותיה, שהיא עסוקה בהן, ביחוד, – צריך, כמובן, לפנות אל המקור. בפרקים אחדים מזמן לזמן בירחון קטן כ”מוריה", אפשר יהיה רק לציין איזו ציונים, לסַמֵן איזו סימנים כוללים, להוציא איזו קוים בודדים מן הספרות הזאת, ולכל היותר לדבר בפרוטרוט על הופעה זמנית אחרונה, על ספר או קונטרס חשוב חדש, וכזאת נעשה. אלא שמתחילה, בכל זאת, היינו רוצים לדבר איזו דברים קצרים בתור הקדמה ולהשקיף על פני ספרותנו העברית בדרך כלל, יותר נכון: ברפרוף כללי. –
ספרותנו העברית החדשה בחצי-יובל-השנים האחרון, פרי יקיצתנו הרוחנית-הלאומית של השנים האלו, הרי היא אילן ששרשיו מרובים ועמוקים, אבל ענפיו ופירותיו, הודות לתנאי-גידולו הבלתי-נוחים כל-כך, הנם לא רבים ביותר. במי האשם? גם לא בנו וגם בנו, אבל העובדה עובדה היא. אילו היינו באים לכתוב תולדת הספרות הזאת היינו יכולים לקרוא בשמות חשובים עד מאד, אשר כל ספרות אירופית לא היתה מתביישת בהם. היינו יכולים להראות גם על עבודה מחשבתית מקורית והתבוננות מיוחדה אל נפש העברי הצעיר העומד “על אם הדרך” וכולו “מחניים”. ואולם ברצותנו לענות בקיצור ואל נכון: מה פני ספרותנו החיצונים בימים האלה? אז לצערנו ולבשתנו, אין אנו יכולים להראות אלא על ענפים מועטים: עתון יומי כללי ברוסיה – “הזמן” – אמנם עִתון חשוב ופרוגרסיבי ויפה בתכנו, אבל אחד: ירחון נכבד ורציני – “השילוח” – ירחון הראוי לשם זה, אבל אחד בכל עולמו של ישראל; ארבעה חמשה שבועונים (“העולם”, “המצפה”, “היהודי” בלונדון, “הלאום” בניו-יורק, “ההשקפה” בירושלים) בכל תפוצות הגולה, וגם לא לכולם יש ערך ספרותי; תוצאות פריודיות כ“העומר”, “הפועל הצעיר” ועוד הנן עדיין בעצם איבם; האנציקלופדיה “אוצר ישראל” היוצאת באמריקה היא כ“כ בלתי מוצלחה והספרים שהופיעו במשך השנה שעברה אפשר למנות באצבע. כתבי אליהו מיידאניק המנוח שיצאו לאור ע”י חובבי הספרות העברית באודיסא וכתבי ג. שופמן החי שיצאו ע"י הוצאת “המעורר” בלונדון – הנן כבר ההופעות היותר חשובות. זהו כמעט הכל.
ענפים מועטים. ולא עוד אלא שהמשבר הנורא, שהאומה היהודית נמצאת בו בתקופתנו, משפיע על הענפים האלו, מקצץ בהם ואינו נותן להם את האפשרות לגדול, להתפתח, לשגשג ולעלות מעלה, מעלה. רבות מן הנטיעות יבשות, דלות, חסרות לשד וליח ואחרות יש שמרפרפות בין ההויה והחדלון – אין בכוחם לא לחיות ולא למות. ואולם, אף על פי כן, כל זה אינו אומר שאפס לגמרי הכוח היוצר של עמנו המתגלה בכתבי רוחו. ספרותנו אף על פי שמצבה ההווי רופף, אעפ“י שרגלה נמעדת, אעפ”י שהפוזיציה שלה קשה מכל הצדדים, הנה עוד חיים, חיים בה. ספרותנו העברית אעפ"י שענפיה מועטים – הנה שרשיה מרובים. שרשי ספרות זו – אל לנו לשכוח! – חודרים לתוך המשך-עת של שלשת אלפים שנה. ראשיתה של ספרות זו נעוצה בכתובים ראשונים אחרונים. ינוק ינקה מהרבה יובלים ודורות של אוּמה רבת-כוח ומערת נפשה למות קדושים. ליווּה על דרכה וחכמי המשנה ובעלי-האגדה, אמוראי בבל ותַנאי ארץ ישראל, רבנן סבוראי והגאונים, הפוסקים והמפולפלים, המקובלים והחוקרים, הרבנים והחסידים, המאספים והמשכילים הראשונים. כל זה אוצר של אנרגיה מונח ביסוד, כל זה הוא עושר, כל זה הוא כוח כביר, כל זה הכה שרשים עמוקים בנפש האומה ולא יחלוף – אי אפשר שיחלוף.
הספרות העברית בעיקרה בתקופה האחרונה ביצרה עמדתה ביחוד ברוסיה. דבר זה הוא מן הידועות. ואולם יהודי רוסיה של השנים האחרונות לא היתה נפשם בכלל לספרות, וביחוד לספרות משונה, לספרות דורשת קרבנות גדולים, קרבנות בכל המובנים, כהספרות העברית. שדודי-פוגרומים, גולים ונודדים, אין נפשם ליצירה. עכשיו, אעפ“י שהמוראים לא פסקו בעצם, אפשר, עפ”י איזו סימנים בודדים, לשפוט על רוח אחרת אשר היתה שם בנוגע לספרותנו. מה פרי הרוח החדשה ומה ערכה – על זה יהא לנו לדון בשיחותינו הבאות.
שניה לרוסיה במעלה היתה גליציה בנידון שאנו עסוקים בו. והנה ארץ זו, שבה היה דור המאספים הנודע בתולדות הספרות העברית החדשה, זו הארץ שהקימה את ר' נחמן קרוכמל בעל “מורי נבוכי הזמן”, את ר' שלמה יהודה רפפורט, את יצחק אֶרטר ועוד סופרים חשובים, פיגרה ללכת במהלך השפה והספרות העברית זה רבות בשנים. בשתי השנים האחרונות נעשו איזו נסיונות להחזיר עטרה ליושנה ולעשות דבר מה במקצוע של ספרותנו. כוונתי אל “הירדן”, ירחון שנערך בידי ד“ר אליעזר רוקח, יצחק פרנהוף ואברהם לבנסארט, ו”העת", שלושה גליונות לשבוע, ערוך בידי גרשון באדר. אבל, לדאבון הלב העצום, מלבד שרצונם של כל אלה היה גדול מיכלתם, לא עלה הדבר בידם גם במציאות. מן “הירדן” יצאו רק ארבע חוברות ומן “העת” כעשרים גליונות, ושניהם נספו בלא עת.
זהו החשבון החיצוני. חשבון לא מרנין לב. דברים יותר פנימיים אפשר שיעלה בידינו להשמיע בשיחותינו הבאות. בהם, אולי נמצא מקצת נחמה. אלא בכדי שלא לסיים את הפרק ב“מרה שחורה”, אולי כדאי להאזין אל קול אחד העולה משם אלינו, והוא בהקדמה אשר עם הוצאת “העומר” אשר בארץ ישראל, לאמור:
“הגיעה השעה להתחיל בנטיעת ספרותנו פה בארץ מולדתה, במקום חיותה. פה, במקום זה, ששפתה, שפת הספר, שבה להיות שפת הדיבור, שפת הדור הצעיר והרענן ההולך לחיים. פה, בארץ זו, שלבו של כל עברי, יכול להיות פתוח כנגדה לקבל הימנה השפעה רוחנית, צריכים אנו לנטוע זו ולגדלה, שיהא נופה נוטה מאדמת ישראל ולכל תפוצות הגולה”.
ברקאי? – עוד הפעם: אם נרצה.
[מן העזבון. תרגום לפולנית נדפס בירחון “המוריה”, מרס 1908]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.