א 🔗
כתבי-העתים – המה משנה ספר החיים. כל מכתב-עתי אשר הבין דרכו וידע את מקומו לא יוכל לברוֹר מן המעשׂים אשר יֵעשׂו כטוב בעיניו, את הטוב יקבּל ואת הרע לא יקבּל. לא יוכל לעטות כולו אור כשׂלמה ולהניס את הצללים הנמשכים אחרי האור. כי אם ככה הוא עושׂה הרי הוא מזייף את ספר החיים ואיננו רק בכלל אוחזי העינים, המושכים את לבות הילדים הקטנים עם הגדולים, אבל הנפש היפה לא תאמין בהם ולא תמצא קורת רוח בלהטיהם. לא יוכל מכתב-עתי לאסוף בחפניו רק ניר נאה וצחצחות, לדבּר רק צוף דבש אמרי נועם, לצייר רק ניר נאה ובריות נאות, להביא לקוראיו רק קטורת סמים דקה השולחת את הזמורה אל אפּם. משנה ספר החיים הוא והחיים – “ים זועף” והמו גליו תמיד ונשׂאו על גדותיו שפע ימים ושׂפוּני טמוּני חוֹלו, יש – זהב ורוב פנינים ויש אשר יגרשו מימיו רפש וטיט. התעשׂה מכוֹנת הצייר רמיה לצוּר ליושבים לפניה קלסתר פנים מיוּשר על המחוּגה טוב ויפה מאשר הוא? הצורה השלמה לא תגרע המגרעות ולא יחסר כל בה מאשר לאדם מבּריאתו. לא יהפוך כושי עורו ואיש בוֹהק חברבּוּרותיו, ולא תכּחד היבּלת מעל פני האיש אשר זרחה במצחו.
ועוד בה אחרת. כתבי-העתים יכתבו לא לנו לבדנו, לא רק לבני הדור ההולך. המה הדור אשר בו יחצבו כל עלילות בני האדם לזכרון לדור אחרון; ויבוא היום אשר כל מעשׂה קל ודל הרשום בכתב אמת וכל מקרה קטן שבקטנים אשר היה לעולמים יצטרף לחשבון גדול. ומה יענו בנינו אשר יקומו אחרינו בהביטם בראי מזוּיף כזה את חיי אבותיהם הראשונים וראו כי לא היה בהם לא יצר הרע ולא מעשׂה שׂטן, לא משוּבת פתיים ולא זדון עריצים, לא משלוַת המַתעים ולא מיסורי הנתעים, הלא ישתוממו על המראה ויאמרו: הנה אנחנו כבני אדם, ומה היו הראשונים? מלאכים או – חמוֹרים?!
ולמה נרגז תחתנו ויפּול לבנו בשמענו אחת הנה ואחת הנה נבלה נעשׂתה בידי בן אשה ישׂראלית? הראיתם מימיכם אדם ילוּד אשה כולו מקשה אחת זהב טהור, שראשו נמלָא טל אורות ולבבו כלב אלהים ובהיכלו כולו אומר כבוד? הראיתם עיר שכּוּלה כהנים, עדה כולה קדושים, עם עצום אשר לא יעשׂה בו אחת מכל חטאות האדם אשר תעשׂינה? אמנם כן אנחנו נבחרנו מכל העמים, אבל הלא לא נפלינו מכל האדם; ולמה יבוֹש ישׂראל בסיגיו ויחפור מבּדיליו – וזה כל האדם? ולמה נכסה לבוש על חמס וכבוד על קיקלון – ומכסה פשעיו לא יצליח? גם בנו שולט יצר הרע, גם בנו יש קנאה ושׂנאה ותחרוּת ובחרוּת, גם בקרבנו ימצאו אנשים חלשים חטאים ורמאים; ובואו ונחזיק טובה לרמאים, שאלמלא הם היו הבריות אומרות: קטן היהודי מחברו לפי שיצרו קטן הימנו!
צלוחית של פלייטון העמדנו לנו על יד שולחן המערכת. בה נלקט מעת לעת ומפּקידה לפקידה מכל הבא לידנו, את כל הדבר הקל הצף על פני ים החיים בין שיהיה חלזון וכרוּם ימא או שחלת ואלמוּגים ובין שיהיה חלבּנה ומלח סדומית וירוֹקה שעל פני המים. אשרינו אם ירבּו הבסמין וימַלאו צלוחיתנו צרי ודבש נכאת ולוֹט; ואוי לנו מפני הבוּרסקין אם יגדל באשם ותעל צחנתם…
– – – – – – – –
שני בורסקין כאלה באו (כאשר יסַפר לנו מה“ע [מכתב העתי] “פ”ב גאזעטא” בגליונו מיום 26 מארט נו' 60) ביום 10 מארט, י' ניסן, העבר לבית ה' אנשיל קובצקי בזה וצרור מכתבים מרבנים בידם כמנהג הנוכלים המחזירים בעיירות. מן המכתבים ההם ראה ה' קובצקי כי האנשים העומדים לפניו שניהם מעיר מאהילוב (לא נאמר איזו מאהילוב), שם האחד ר' יוסף מרגלית והוא רב מופלג ושם השני ר' אהרן סלוּפעק והוא יפה קול ומיטיב נַגן. וישׂמח קובצקי עליהם כמוצא שלל רב, כי “מנין” אצלו בביתו ויקרא את סלופעק לעבור לפני התיבה בימי הפסח. בתחלה סרב לו סלופעק, באמרו כי קרוּא הוא להתפלל אל הבאראן גינצבּוּרג; ויפצר בו קובצקי ויעתר לו סלופעק, אבל בתנאי כי יתן לו בשׂכרו ארבעים רוּ“כ וישלמם לו מראש, כי, לפי דבריו, בהיותו בדרך גנבו מאתו את בגדיו ואת מנעליו ואין לו במה להתנאות בימי החג. וקובצקי איש טוב ונדיב לב ויצו ביום ההוא לתפור לסלופעק בגד חדש ומנעלים חדשים קנה לו וגם את ארבעים הרוּ”כ שלם לו מראש כאשר דרש. ועל דבר מרגלית לָאַט סלוּפעק באזני קובצקי, כי איש אלהים קדוש הוא עושׂה נפלאות ומַשביע רוחות, ויאמן לו קובצקי ויקרא גם שניהם לאכול אתו בימי החג. בליל פסח הראשון בשבתו על “הסדר” אמר קובצקי לסלופעק: הבה השמיענו את קולך ושירה לנו איזו מלתא מעליתא. וַיואל סלופעק, אבל מרגלית היושב אל השולחן סַר וזעף כאיש תפוּשׂ במזמות עמוקות גער בו פתאום לאמר: אל תשורר! ובראותו כי סלופעק לא יאבה ולא ישמע לו ומתעתּד לשיר, גער בו שנית בחמה: “יען אשר לא תשמע לי תיבש לשונך בחכּך ונאלמתּ!” הדבר יצא מפי מרגלית וסלופעק נפל מלוא קומתו ארצה, כי השבץ אחזהו ויאָלם. ראו בני הבית ויתמהו איש אל רעהו ותהי עליהם חתּת אלהים. – ממחרת היום ההוא בהתאסף העם לשמוע אל הרנה והחזן עודנו כאִלם ולא יפתח פיו. אז הבין קובצקי כי גנבו את לבבו ויקרא לשוטר העיר. כבוא השוטר נפתח פתאום פי סלופעק החזן המדומה ומרגלית איש המופת החל להתחנן ולבקש רחמים. ואולם הרמאים נתנו בפלילים בחדר שופט השלום אשר בחלק העיר השמיני ויצא דינם להשיב בראשם את אשמם את ארבעים הרוּ"כ לקובצקי ולשבת על תרמיתם חודש ימים במאסר, ואחר ימסרו בידי הפוליציי לשלחם את העיר!
הא דרככם בראשכם, אורחים פורחים! גם חַיִל בלעתם הקיאותם גם כתר ערוּמים לא תכתירו, כי ערמתכם זאת לא מבטנכם הוצאתם, כי כבר חזו אותה ספריא וכתבו כתביא רמ“א גינצבורג ז”ל בשירו “תקון לבן הארמי” וה' בהרב בספּוּרו “קללת אלהים” הנדפס ב“ראזסוויעט” שנה שעברה מנו' 16 והלאה, ואִלו קרא אותם ה' קובצקי לא נלכּד בערמת הרמאים. ומה לכם רמאֵי עיר אחרת לחרוד אלינו מארץ רחוקה, המבלי אין בקרבנו בקרב עדתנו שארית ישׂראל אשר לא יעשׂו עולה ואין בפיהם לשון תרמית? דרשו מעל מה"ע Лучъ {שנה זאת נו' 5) וקראו כי איש עשיר אחד הדר בין החולות1
והוא גבאי בבית תפלתו וגבאי דחברה קדישא נתן עיניו בשפחתו וידבּר על לבה להשמע לו; ובראותו את העלמה דואגת לאחרית הדבר הבטיח לה כי אם יהיה אחרית לדבר יגרש את אשתו העקרה וישׂא אותה. וכאשר לא ארכו הימים ונתגלָה כי יש אחרית, התנכל המפתּה להפטר ממנה בהביאו את דבּתה רעה לפני שׂרי העיר ויתנוה בבית האסורים, בבית החולים אשר שם. אמת כי האיש העשיר אשר שחט את כבשׂת האיש הרש יכחש ויאמר כי את שפחתו נתנו בבור שוטרי העיר עצמם, ומה שכרסה בין שניה – שמא באמבטי עוּבּרה; ויזמן לדין את המו“ל מה”ע Лучъ לפני שופט השלום ושמה נתגלה הדבר, כי את הסוד הזה גלו להמו"ל שלשה אנשים עברים אחרים ובתוכם גם גבאי בקוּר חולים, והגבאי דחברה קדישא שב וקבל על העֵדים אשר קמו בו, והדבר נמסר ליד החוקר-דין ועוד יבוא לפני בית-המשפט גָלוּי לכל העם לכבוד הנשפטים ולכבוד בית ישׂראל כולו. ולוּ נמצא איש אשר יגיד לבעלי הדין כי עתה אחרי אשר קדשוּ שם שמים בפרהסיא באופן נעלה כזה פקעה חובתם לעסוק בצרכי צבּוּר ולהיות גבאים – מטעם שהעוסק במצוָה פטור מן המצוָה.
כל זה מן הדברים שנתגלו לנו לפי שבאו לידי פומבי, וכמה מעשׂים טובים כאלה נשארים “תחת הפּקק” ואינם גלויים וידועים רק ליודעי חן. ואם באמת גדלוּת אדם תעיד בגודל יצרו, מי לנו גדול מאותו חסיד שפרשׂ כנפיו על אמתו אשר ילדה תאומים. ויבא החסיד את הילדים אל בית גדוּלי אסוּפי מן השוק, ויקבּל על עצמו לשלם בעד גדוּלם שלשים רוּ"כ לחודש. ולא ארכו הימים ויחדל מלשלם ויאמרו פקידי בית האסופים להביא את הילדים בדת כל הארץ. והחסיד לא שת לבו לזה ויאמר: יעשׂו בילדים מה שלבם חפץ ואני לא אוסיף לשלם. אז באה אם הילדים לפני אחד הרבנים ותגלה לו את סודה ותבקשהו לדבּר על לב בעל ביתה לשלם בעד גדוּל הילדים – כי גואל הדם הוא – למען לא יוציאום מקהל ישׂראל, ואם לא – תביא את הדבר בפלילים ונתגלתה חרפתו בקהל. ובהשתדלות הרב נתקיימו שתי הנפשות ההנה בישׂראל וגם על אֵם הילדים פרשׂ הנדיב את כנפיו וישׂיאנה לאיש ותמצא האשה מנוּחה בית אישה – והכל שריר וקיים ואין מכלים דבר בארץ. ובואו ונחזיק טובה לגדול הדור זה שהאפיל בטליתו וכסה על חמסו ולא נתן לשם שמים להתחלל גם על ידו.
ואם בחסידים ואנשי חַיִל יראי אלהים נפלה השלהבת מה יעשׂו אזוֹבי קיר, הם העם המתאַוים מבני הדור החדש הנודעים מעיקרם לשכחי תורה והולכים בשרירות לבם? על כן לא נפלאת בעינינו בקראנו זה לא כביר בכה“ע כי איש יהודי היה בפ”ב ושמו ה… ס… מתושבי שווייץ יליד העיר ט… בנפות המערב בארצנו, ויהי לסרסור בין הסוחרים המביאים סחורותיהם מחוץ למדינה; וזה לא כביר נתפשׂ בגנבה גדולה בבית תרומת המכס (צאלל-הויז) אשר בזה, ונגלָה כי במשך כמה שנים היה בעצה עם פקידי בית-המכס הקטנים ויהי מביא סחורה שלא נטלה תרומתה, ובכן העביר על המכס עד כדי מילליאן רוּ"כ. וכבר הובא האיש הזה במאסר, ובקרוב יעמוד לדין ויוָדעו פרטי הדבר. ומה יעשׂה בן יקיר כזה שלא יחטא? הן גם הוא איננו עץ יבש, ולא יוכל לשכּוֹן חררים במדבר ולהפוך כעני בחררה; חפץ הוא לראות חיים, לאכול בטובה ולשׂמוח עם שׂרים זהב להם. ובכן לקח לו בית מדות ועליות מרוּוָחים, גם כלי בית יקרים וחמודים היו לו ותענוגות בני האדם, ואשתו עדתה זהב וכסף ומלבושה שש ומשי ורקמה, אין בית משׂוֹשׂ אשר לא באו שם וכל אשר שאלו עיניו לא אָצל מהם. ויהי כי קצרה ידו מעשׂות יומם ויעשׂ לילה, ויעזוב אָרחות יושר ללכת בדרכי חושך. ואיש אשר יצרוֹ גדול כל כך, האם לא אדם גדול הנהו אף הוא?
והנה כל גדולי ישׂראל אלה בלי ספק יודעים, אם על פי עצמם, או מפי השמועה, כי המלאכים הטובים ומליצי היושר העומדים על עמנו וחצוצרות התרועה – הם כתבי-העתים – בידם, בהוָדע להם את הגדולות אשר עשׂו ימהרו חומתה וירימו כשופר קולם ויקראו בקול גדול באזני כל הארץ לאמר: אלה מעשׂי בני ישׂראל, יראיו חסידיו ומשׂכּיליו! ויקימו לנו מטע לשם ויעירו ויעוררו לנו את האהבה בלב עם הארץ ובלב הממשלה. וזה החילם לעשׂות את עשר יעשׂו. כי על מעשׂים אחרים אשר יעשׂו אנשים מקרב עמנו לא יקראו המליצים ההמה את שם ישׂראל מפוֹרש ושׂוֹם שׂכל, אף אם יהיו המעשׂים ההם טובים ומתוקנים ושמעם בולך בכל הארץ.
ראו נא, הביא לנו איש עברי, אַנטוֹקוֹלסקי שמו, את צלמי מסכותיו ויציגם בשער לעין רואים. כל העם מקצה ינהרו לראות בם וכל יודעי חכמת חרושת יוֹדוּ כי חכמת אלהים בקרב היוצר וצר צורות אלה. מעשׂי ידיו אלה עשׂו לו שם בכל העולם והיא היתה חכמתנו ובינתנו לעיני העמים בהקבצם למקום המערכה בפאריז, וממליצי יושר ההמה אדם לא זכר את האיש המסכן.
ה' פאליאקאוו נדב מאתים אלף רוּ“כ לכונן בית מעון לתלמידי האוּניוורזיטעט; כ”ה אלף רוּ“כ להחזקת בני עניים שמהם תצא תורה; ל' אלף ללמד תורת ישׂראל בבתי הספר הכוללים. ה' ג”ב [גינצבורג] נדב כמה עשׂרות אלפים גם כן למעשׂי צדקה כאלה ונדבות ישמיעו ליסד בית ספר ללמוּד אוּמנוּת לבני עניים מבני ישׂראל אשר בזה. גם בערי השׂדה יכוננו בתי אוּמנוּת וקוֹלוֹניות ללמד לבני יהודה מלאכה ועבודת האדמה. היערכו כל נדבות נדיבי עמנו ועלילות המתוקנים שבהם לעומת הנזק אשר יביאו לנו המקולקלים שבהם המטים עקלקלותם, ההולכים בשרירות לבם איש אחרי בצעו? היכפּרו מעשׂיהם הטובים ונדבותיהם הרבּות את חטאת בנים סוררים לבלי יִזרו את פרשם על פני כל העם? ואם עד שהמלך במסבּו נרדם יתן ריחו, היהדוף הוא מפניו את צחנת טמאי הנפש אשר יעלו להבאישנו ביושבי הארץ?
יצאו אנשים בני בליעל מקרבנו ויספחו על זדים ועושׂי רשעה הפורעים פרעות בארץ. מתי מספר המה בני פריצי עמנו, נער יכתבם ונער ימחם מכּתב ישׂראל, ועל כל עם ישׂראל היה הקצף. רוח העם אשר אנחנו יושבים בקרבו הולך וסוער וגם רוח המושל יעלה עלינו. קוינו לישועה ולחסדים גדולים ותקוָתנו מַפּח נפש ושמועות יבהלונו ממרחק כי את בני ישׂראל הצפופים במושבותם ירגיזו ממקומם. כי חנפי לב ישׂימו אף וזבובי מות יבאישו שמן רוקח!
על כן כל איש מישׂראל אשר יצרו גדול משל חברו, שׂימוּ לבבכם ודוֹמו, כי לא אך את נפשכם אתם קובעים כי אם את הגוי כולו. בראותכם את יצרכם מתגבר עליכם לעשׂוֹת איזה דבר מגוּנה, זכרו את אחיכם הנקיים אשר ישׂאו אתכם והתאוששו. זכרו כי פרי מעלליכם תאכלו בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא. אם כהנה וכהנה תסתירו פנים ותעשׂו מעשׂיכם בחשאי, סוף סוף יכריזו עליכם בקולי קולות; אתם הנקו לא תנקו ונשׂאתם עווֹנכם ושמכם יעמוד לאָלה ולקללה בקרב עמכם אשר אתם שׂמים על לא חמס לשמצה בקמיהם.
ב 🔗
ארבעים יום קודם יצירת הוָלד בת-קול יצאה ואמרה: “בת החסיד ר' שמואל בן שלמה מאָרשאַ לבנו של הבאראן הירש בפאריז ובת ר' סענדר דיוּמא (Alexandre Dumas) לבן בנו של התוספות יו”ט מאריץ ליפפמאנן!" כשנשמע דבר זה בין החיים התחילו הבריות מלגלגין ואומרים: אין מסתכלין בבת קול; בלי ספק ערבּוב דברים יש כאן וצ“ל: בת החסיד לנכד התויו”ט ובת דיוּמא להבאראן הירש. אבל בימים האלה גדלו הבנות והגיעו לפרקן ונתגלָה שאמת היה בפי הבת-קול ולא נפל מדבריה ארצה.
כולנו יודעים את החסיד ר' שמואל מאָרשאַ המקובל המפורסם המומחה בקפיצת הדרך, הוא ר' שמואל פאליאקוו אשר על-פי השבּעוֹתיו “כל גיא ינשׂא וכל הר וגבעה ישפלו והיה העקוֹב למישור והרכסים לבקעה”, הבונה בקצות ארץ מעגלותיו ויקפּל את הארץ תחת הנוסעים ויקצר להם הדרך, עד אשר אם ישוּלח איש יהודי מאָראָל בערב-שבת בשעת מנחה גדולה עוד תספיק לו השעה לבוא לביתו בדראהיצין ולטבול במקוה לפני הדלקת נר של שבת. החסיד הזה ארשׂ את בתו הבכירה לאחי הבאראן הירש, אשר גם הוא עוסק בהשבּעות כאלה ועשׂה כמה קפיצות הדרך באוֹסטריא ובתוגרמה. הוא הבאראן הירש אשר הרים לפני שנים אחדות נדבה להחברה כי“ח מילליאן פראנק לקרן קיימת ופירותיהם יאכלו בתי הספר אשר יסדו ידי החברה הנ”ל לבני ישׂראל באזיא ובאפריקא כפי אשר נמנו ויקראו בשמותם ב“המליץ” בשבוע העבר. לפי דברי הברלינר בּאָרזענצייטונג (שנה זו נו' 166) נעימה ומועילה ההתקשרות הזאת לא רק להחתן והכלה כי אם גם לעולם המסחר ועֵסק בנין מסלות הברזל. כי עד כה היו שני הבונים המפורסמים האלה מתנגדים (קאנקורענטען) ונחרים זה בזה. כשגברה יד רוסיא על תוגרמה במלחמה האחרונה והורידה לארץ נצחה וכרתה עמה את הברית בס“ט סטעפאַנאָ. אז היה לה' פאליאקאוו פתח תקוה שבנין מסלות הברזל בחצי האי באלקאן ימסר לידו; אבל כאשר בטלו מלכי אירופא את דברי הברית בס”ט סטעפאנא והקימו תחתם את דברי הברית בברלין, אז גברה תקוַת הבאראן הירש שהעסק הזה יבוא לידו, כי ממלכת אוסטריא עמדה לימינו; ובכן יצאו שני גדולי הדור אלה נצבים איש לקראת רעהו בבנין המסלות בבוּלגאריען, בסערבּיען וברומעניען המזרחית. ועתה תקנה ברית השדוּך הזה מה שקלקלה הברית בברלין ובין שני המחותנים לא תהיה עוד תחרוּת וקנאה, ועליהם הכתוב אומר: ורב שלום בניך; אל תקרי בניך אלא בוניך. לפי דברי המ“ע הנ”ל ירבה ה' פאליאקאוו מוהר לבתו עד כדי ששה מילליאנען פראנק. וכתבי-עתים אחרים יסַפּרו כי עשׂה הבאראן הירש לכבוד הזווּג משתּה גדול ויאמר להנות את קרוּאיו ואורחיו בדבר יקר וחדש אשר לא עלה על לבם. ויקרא לפאַטטי המשוררת המפורסמת לבוא ולשורר בביתו בנשף חשקו. ופאטטי זה שתים עשׂרה שנה לא שוררה בבית יחידים בפאריז כי בתיאטראות היא משוררת; ופעם אחת עלה על לב אחד מעשירי פאריז, לקרוא אותה לשורר בביתו, ותדרוש מאתו חמשה עשׂר אלף פראנק, ולא אָבה האיש. מאת הבאראן הירש דרשה פאטטי עשׂרים אלף פראנק ויתן לה ויבקש מאִתּה שתשמור את הדבר בסוד עד נשף המשתה לבלי יוַדע לקרואיו, כי חפץ שיהיה הדבר בפתאום. ויהי ביום המשתה בבוקר ויבוא לפני הבאראן חוכר התיאטרון אשר פאטטי משוררת בו ויודיע לו כי על-פי האמנה הכרוּתה בינו ובין פאטטי אין לה רשות לשורר בשום מקום בלי רשיונו והוא לא יתן את הרשיון לזה חנם אין כסף. ובאין ברירה נאלץ הבאראן לכפּר גם פניו וישלם גם לחוכר פאטטי בעד רשיונו עשׂרת אלפים פראנק.
וכשם שנתקיימו דברי הבת-קול בזווּג זה, כך נתקיימו גם בזווּג האחר. השמעתם קוראַי את שמע האיש אלכסנדר דיוּמא? בלתי ספק שמעתם וידעתם כי האיש הזה מגדולי סופרי צרפת בזמננו הוא וחוֹבר חברים מחוּכּם בפאריז. והאיש בעל דעות חפשיות ורחוק מכל דעה קדוּמה, לא יפליא בין עם לעם ולא יבכּר אמונה אחת על פני רעוּתה, וכן כל בני ביתו. הוא בעצמו קתולי ואשתו רוסית ממשפחת נארישקין ואת שתי בנותיו הנמצאות לו לא הביא עד כה בשום אמונה, כי אמר: תגדלנה הנערות ובחרו להן אלהים ואנשים כאשר עם לבבן. ועתה בחרה אחת מבנותיו, קאלעטטא שמה, לה לאיש את מאריץ ליפפמאנן, איש יהודי; אביו עשיר גדול ושותף לבית המסחר אללגערי הנודע בפאריז, ובנו החתן ממוּנה מאת הממשלה על בית מלאכת הנשק בס“ט עטיען. דיוּמא נותן לבתו נדוניא שלש מאות וחמשים אלף פראנק. בתו לא תקבל את אמונת אבותיה וגם הקדוּשין לא נעשׂו כדת כהני הקאתולין. לא ידענו אם אמת היה בפי הבת-קול שהחתן הוא מבני בניו של התוי”ט, אבל דבריה בכלל, כאשר תראו, באו ונהיו ולא נפלו ארצה.
מלבד שני המקרים האלה אשר נתנו לבנות פאריז ענין לענות ולשוֹחח בו, ומלבד המַחלוֹקת בין הממשלה ובין היזוּאיטים אשר יצאה ללהב ותעיר את כל העיר כמרקחה, קרה עוד מקרה אחד אשר היה למלה בכל בתי פאריז הגדולים ויגדל המונה של עיר. לפני חדשים שנַים בא לפאריז הרב המפורסם ר' ישראל סאלאנטער מקאוונא וישב שם ולא נוֹדע לאיש מה חפץ הרב ההוּא ומעשׂהו בפאריז ואנה פניו מוּעדות. רבּים מַאחיזים את ביאת הרב בהמקרים שהזכרנו למעלה, וגם בזה נחלקו הדעות. יש אומרים, שהרב הוא הוא הבת קול שהכריז על בת פּאליאקאוו לאחי הבאראן הירש, והוא בא עתה על שׂכרו; ויש אומרים, שהרב בא להכניס בברית את בתו של דיוּמא ולסַדר הקדוּשין תחת חוּפּתה כדת משה וישׂראל; ואחרים אומרים שנקרא הרב לפשר במילי דשמיא בין הממשלה בצרפת ובין הקלעריקאלין. אבל כל הדעות הללו לא נראו לנו; ויותר קרובה אל האמת נראה דעת האומרים שהרב בא להחזיר עטרת התורה ליושנה בצרפת, ליסד מחדש את ישיבות בעלי התוספות בפאריז ובאורליינש ולהכין פאבריק גדולה לעשׂיית ציצית מראשית הגז כפול שמונה משזר. בעלי הדעה הזאת מסַפּרים ג“כ – אבל אין אנו אחראין לדבריהם – שכבר פנה הרב בבקשתו לטוֹל רשות מאת הממשלה ליסד את הישיבות ההנה על-פי פקודת הממשלה מיום 29 מאַרץ העבר וגם הציע לפני המיניסטר שעל המסחר את התועלת המרובה אשר תגיע לארץ צרפת מן הפאבריק אשר הוא מיסד, אשר תוציא ותרבה בעולם מין סחורה חדשה אשר לא נמצא עד כה להמכר בשוק בכל ערי המסחר בצרפת, והוא ערב בדבר שהפועלים אשר יעשׂו מלאכה בפאבריק שלו לא יעשׂו כמעשׂה הפועלים ברובאיי וברייהמס, לא יתקוממו ולא יתגודדו ולא יפריעו את מעשׂיהם ויהיו כמופת לרבים באמונתם ובחריצותם. כפי הנשמע, יש להרב ההוא תקוה שחפצו בידו יצלח והוא אומר ליסד חברה של שותפים (אַקציאָנאָרע) אשר ייסדו יחדיו את בית המלאכה ההוא. ואעפ”י שרבני צרפת לא מצאו קורת רוח במעשׂיו ויצאו כנגדו, בכל זאת הוא מקוה שתהיה ידו על העליונה, אחרי שלרבני פאריז באה הפקודה מאת שׂר העיר שאין להם להתערב בעניני תלמוד תורה, כאשר באה ע"ז הידיעה בהמליץ בשבוע העבר.
עיניך הרואות, קוראי היקר, כי בפעם הזאת מלאו הבסמין את צלוחיתנו מבית נכאתם וישׂימו קטורה באפך ויתנו מַעדנים לנפשך. מעצמך תבין כי חבּוּרו האחרון של דיוּמא אשר הזכרנו, הנקרא “קאָללעטאָ ליפפמאנן”, הוא הוא מהפך בזכותו של ישׂראל. ומה יעשׂו כנגד לויתן זה דגי רקק כראהלינג ומארר וטרייטשקע ושטאָקקער וכנותהון? ואם יהיו כל ספריהם וספרוֹ של ליוּטוֹסטנסקי עמהם בכף אחת וחבּוּרו האחרון של דיוּמא בכף השנית הוא מכריע את כולם; ואם לא יכריע הננו להוסיף עליו עוד את ספרו של הגראף בראניצקי, אשר כפי ידיעתי לא ידעתו עוד, הקורא, ולא שמעת את שמעו עד היום.
הגראף בראניצקי אחד מאצילי פולין וגדולי עשיריה, אשר מת זה לא כביר בעיר קאהירא במצרים, כתב ספר ויקדישהו לשם שאֵרוֹ הקרוב לו הגראף צאצקי מלאך האפיפיור בפאריז. הספר ההוא עשׂה רעש גדול בין מרוֹמי עם פולין. בספר ההוא יַראה המחַבּר שספר התורה, התלמוד וספרי הברית החדשה משולבים ואחוזים איש באחיו ומשלימים איש את אחיו, עד כי יוכלו להחָשב כספר אחד בעל חלקים רבים. בהקדמתו לספרו זה יטיל המחַבּר מעליו את כל הדעות הקדומות אשר יתחנכו בהן אנשים כערכו מקטנותם ויאמר בהתגלוּת לבו כי עווֹן פלילי הוא להפר האחוָה בין המחזיקים בספרים ההמה וכי האחוָה הזאת היא מחוּיבת ספרי השתלמות בני האדם בזמננו, כמו שהמצאַת הקאָמפּאַס ואבק השׂרפה והדפוס הביאו בשעתם לגלוֹת אמריקא ולבטל המסחר בנפש אדם, וכמו שמסלות הברזל והטיליגרף והטיליפון בזמננו מולידים בהכרח התקרבות העמים: “ראה ראינו, יאמר המחַבּר, כי היהודים עזרו להרחבת המדעים והמסחר וכל חרושת מעשׂה וכי יצאו מקרבם אנשים אשר השׂגיאוּ פעלם גם בעניני הממשלה במדינות וממלכות שונות, ואיככה זה נראה ברעה אשר ימצא אותם ולא נעזרם להרים קרנם בכבוד בין העמים והממלכות? עוד זאת ראיתי ונתוֹן אל לבי: כי האמונה באל יחיד ומיוחד התקועה בלב האומה הישׂראלית בעצם טהרתה וחוקיהם הרחוקים תכלית ריחוק מחוקי עובדי האלילים כבריח ארמון הם כנגד האמונה ברשוּיות רבּות והשקיעה בתענוגי העוה”ז. על כן חוב על כל אחד ואחד להכיר פעלי היהודים ולהוקיר חייהם; וביחוד מוטל החוב הזה עלינו הפולנים אשר בארצנו הם יושבים בהמון רב יותר מבשאר הארצות. וזה הדבר אשר הביאני לכתוב את הספר הזה ולהקדישהו לשמך ולזכרך, אחי ושאֵרי, כי מלאך האפיפיור אתה".
כצאת הספר הזה לאור בקש המחַבּר את חתן אחיו הגראף טאַרנאָווסקי, והוא פרופיסור באוניוורזיטט בברסלוֹי ומוציא לאור שם מ“ע חדשי בל' פולין, לגלוֹת דעתו במכתב עתו על אודות הספר. טארנאווסקי דחה אותו בקש באמרו כי אך למוֹתר הוא לדבּר בספר כזה אשר לא יפעול לא על היהודים ולא על הנוצרים להשיבם מדרכם, ונוסף לזה שרצון כל בני משפחתו שלא לדבּר בספר הזה. אבל לא ארכו הימים ובאחד מכה”ע הפוֹלנים נדפס מאחד היזוּאיטים מאמר מסַפּר בגנוּת הספר מבלי נקוֹב את שם מחבּרו. אז פנה בראניצקי שנית אל טארנאווסקי ויבקש להודיע ברבים מי הוא מחבר הספר, כי הוא לא יבוֹש מפּעלוֹ מעשׂה ידיו וכל חפצוֹ שידע העם את דרכו ומחשבותיו; וגם הפעם השיב טארנאווסקי את פניו ריקם ולא נתן לו את שאלתו. אז שב בראניצקי אל קסת הסופרים ויעתיק לל' פולין את הספר “פתח תשובה” לר' גבריאל בן יהושע ע“ד הרדיפות וההריגות אשר נעשׂו ביהודים בשנת ת”ח ות"ט בימי המלך יאָהאַן קאַזימיר. הספר ההוא נדפס באַמשׂטרדאם בשנת 1653 ובראניצקי העתיקוֹ לל' פולין ויקדישוֹ לשם הגראף טארנאווסקי להכעיסו במעשׂה ידיו.
גם לספר ההוא כתב המחבר הקדמה ארוכה; בה יציע את מעמד היהודים בפולין בימי המלך קאזימיר, יספר את העושק והמרוּצה אשר עשׂו להם בקחת מהם את זכוּיותיהם אשר היו להם מימי קדם, יוכיח כי משפחות בני פולין היותר נכבדות ממקור ישׂראל יצאו, יען כי בדורות הקודמים כל איש מישׂראל בפולין אשר המיר את דתו נחשב על בית האיש אשר הביאוֹ בבּרית ויתילד על משפחתו לבית אבותיו. “אל יפלא אפוא בעיניך טארנאווסקי בני, יאמר בראניצקי, כי אע”פ שאני ואתה מבני בניהם של אצילי פולין הקדמונים אנחנו, בכל זאת נוזלות בעורקינו טפּות אחדות מדמו של אברהם“. המחבר יסַפּר שהמשורר מיצקעוויץ אמר לו לאמר: “אבי – מאַזוּר ואבי אבות אמי היו יהודים ואני מתגאה ביחוּשׂי זה”. – “ובכל הרדיפות והתלאות (יוסיף המחבּר) אשר נשׂאו וסבלו היהודים בפולין הועילו הרבה להצלחת הארץ בהרחיבם את גבולות המסחר וכל יגיע כפים. ואני בעיני ראיתי בהיותי בגאליציא כי עוד עתה ישׂנאו הפולנים את הרוססים והיהודים תכלית שׂאה אע”פ שמקרבים אותם בשעת דחקם. אשרך ארץ שרוח הסבלנות שׂוררת בך בלי מצרים! כי במקום שעסקי הממשלה אחוזים בעניני האמונה, שם אי אפשר בלי רדיפות. ככה היה גם בספרד ועל כן ירדה הארץ ההיא פלאים”. “לוּ חיִינו אני ואתה – יוסיף בראניצקי – בימים ההם בספרד כי אז חיית אתה בטוֹב ואכלת את טוּב הארץ ואותי – שׂרפו באש על המוקד בתוך שאר הכופרים”.
ספרי בראניצקי נמכרו ונתפשטו בהמון רב בין מרומי עם הארץ בפולין.
אם את שמע הגראף בראניצקי לא שמעת ואת ספריו לא ידעת, אולי ידעת, הקורא, את ספר דניאל דירוֹנדא מעשׂה ידי אשה חַכמת לב באנגליא הנקראת דזאָרז עלליאָט? הספר הזה הוא ספּוּר נשׂגב ונעים ובו חמשה כרכים, ומהיותו בן חמשה כרכים לא אוּכל לאסוף אותו כתוּמו בצלוחיתי ולתת לפניך בזה את כל הכתוב בו. רב לי אם אגיד לך כי כותבת הספר מנבּאה לעתים רחוקות ומציירת לפנינו כאִלו בן דוד בא ואסף נדחי ישׂראל והקים את הסוּכּה הנופלת וכי רוב היצוּרים הפועלים בספר הזה מבני ישׂראל לוּקחו. מאליו מובן, שנושׂא הספּוּר הוא ציור דמיוני וחלום חזיון לב, אבל דבריו כתובים באהבה וברשפי אש, רוח חן ותחנונים שפוכה על פני כל הפועלים ילידי דמיונה, על צד תשׂאם ועל ברכּים תשעשעם. דעת מבקרי הספר שבראש הפועלים בספר הזה דניאל דירוֹנדא מצוירת תמונת ר' בנימין הישׂראלי המכוּנה לארד ביקנספעלד, אשר גם הוא בנערוּתו עסק בחלומות כאלה, כידוע מספּוּרו דוד אלרואי, ואולי גם הרה והגה בלבו את פתרון החלום. מי יודע… הלא לאלהים פתרונים כאלה! וכי יפּלא בעיניך, הקורא, כי אנשים גדולים חכמים וידועים עוסקים בדמיונות ומַחלמים חלומות כאלה – אַל יפּלא. כי ידוֹע תדע שבני אנגליא קרובים לאורחא דמהימנותא יותר משאר אומות העולם; נפשם קשורה בכל עוז בספרי הקודש, קורות עם ישׂראל בשנים קדמוניות יקרות ונכבדות בעיניהם ולבם יחוּש עתידות לו יותר מאחרים. על כן בסַפרם חלומות כאלה ימצאו להם שומעים ובעלי החלומות לא יהיו כמתהוללים בעיני הקהל. והנה לא לערוֹך לפניך תוכן הספר שנדפס לפני כמה שנים באתי היום, אבל באתי לברכך בברכת מז“ט ולהגיד לך כי מחַבּרת הספר, אשר לא דזאָרז עלליאָט שמה כי אם מיסס ליוּאיס שמה, והיא אלמנה מאישה סיר דזארז ליוּאיס, עשׂתה גם היא כמעשׂה בת פּאליאקוו ודיוּמא וביום השמונה עשׂר לחודש דא מאי שבה ונשׂאת לאיש להשׂר קראָסס, אע”פ שכבר מלאו לה ששים שנה והוא צעיר ממנה לימים הרבה. רק באנגליא ארץ הפלאות יעשׂו נפלאות כאלה. בארץ אחרת לא היה איש ממקור ישׂראל וכותב ספרים מקורות ישׂראל עולה לגדוּלה ונשׂא מעל כל השׂרים ולא היתה אשה רואה בחלום את שיבת ציון וכותבת טובות על עם ישׂראל מוצאה לה חתן – במלאות לה ששים שנה לשנות חייה. האף אין זאת, ידידי הקורא?!
ג 🔗
צלוחית של זכוכית אני ומאד אתירא ממגע ידם של גסי הדעת שאינם יודעים להשתמש בכלי זכוכית. כמה יגיעות ייגע בי המזגג עד אשר יעשׂני כלי! יחוגג וימוגג יפתּח וילטוש ויקציע אותי מבית ומחוץ ויתן עיני כעין הבדולח וישׂימני כראי מוּצק כמים הפנים לפנים. וזה בא ויסתכל בי ויראה כי פניו רעים לא תואר ולא הדר, וידבּר אלי באפו ובחרונו יבהלני. אדם כשר! בעוּתיך צמתוּתוּני, אבל אני מה כי עלי עברה חמתך? הלא על קדקדך חמתך תרד. הצרעת זרחה במצחך ועלי יזעף לבך? ואני אינני רק ראי מלוטש עושׂה אמונה, את אשר אֶראה אַראה ואין ברוחי רמיה.
בעל הצלוחית הקודמת (נו' 7) ספּר מעשׂה ברב אחד שהלך להביא קוּלטוּר מסאלאנט שבליטא לפאריז של צרפת ואמר שבּיאת הרב נושׂא הקולטור לפאריז הגדילה המונה של עיר וגלה השערות שונות על מטרת הרב ומגמת פניו בנסיעתו. עליו יצאו מערערין ושמענו תלונת רבים מגוֹר מסביב על כי שלח פיו בקדוש ישׂראל. אחד מן המתלוננים מן האנשים שפגיעתם רעה, גער בנו לאמר: “הכי צדיק ורבּן של חסידים הוא הרב כי כהתל באנוֹש תהתלו בו?” אבל זולת גערתו זאת בלהבי אש לא מצאנו שביב אור במשפטו, לא באר ולא הצדיק את מטרת הנוסע כדי להראות שעל חנם תלונתנו עליו. ועד זה מדבּר והנה בא אחד ככותב מפאריז (ב“המגיד” מיום 16 יוני נו' 24) במכתב ארוך ובלהג הרבה וגם הוא ברוב דבריו לא ברר את תכלית נסיעת הרב ואת פרטי המעשׂה שהיה ורק דבר אחד הצלנו מפיו כי לא כאשר אמר בעל הצלוחית הקודמת כן היה; שבעל הצלוחית אמר שביאת הרב לפאריז הגדילה המונה של עיר, והוא, הכותב בהמגיד, אומר “אין קול שאון בעיר גם לא קול צוָחה ברחובות קריה”! בדבר הזה נאמנה עלינו עדוּתו והננו מבטלים את דברי בעל הצלוחית מפני דבריו, וברוך יהיה כי הרגיע לבנו אשר היה חרד לשלומה של הריפּוּבּליק בצרפת. – ולבסוף שמענו אחד קדוש מדבּר (ב“הלבנון” מיום 18 יוני נו' 45) עיר וקדיש אשר מעודו במושב לצים לא ישב ולא שׂח שׂיחה בטלה כל ימיו, והוא בא ללמד על הרב סנגוריא ואינו מרגיש שהוא מלמד עליו קטגוריא; לפי שאנחנו “המכירין את הרב לאיש שוקט ובוטח ורחוק ממדת הקנאין הפוגעין פועלי פּרוֹפּגנדא” בקשנו לו צד זכות שבוַדאי לא מעצמו עשׂה מעשׂה כי אם אחרים השיאוהו לכך, והוא אומר שלא אחרים (רבים) היו עמו באותה עצה כי אם אחר, איש אחד; ולא זכינו להבין במה יפה כוחו עתה אם בעצת יחיד הלך לכפּוֹת את ההר על קהלה שלמה? ומתוך דברי בעל המאמר נראה שגם הוא איננו מצטער הרבה על אשר לא הצליח חפץ הרב הפּרוֹםגנדיסט; ולא נדוּן עמו בזה שאִלו עלתה בידי הרב ליסד בפאריז קהלה כמנהג רוּ“פ [רוסיא ופולין] אם היה זה “ריאַקציוֹן”… או “פּרוֹגריסט”, כי בדבר הזה לא לנו המשפט כי אם לאחינו ב”י [בני ישׂראל] בצרפת בעצמם, אשר זה כמאה שנה מתערים הם כאזרחים רעננים בארץ מולדתם ולא יחסר להם דבר בלתי אם – מנהגי רוּ“פּ. ולו גם יהי כדבריו שאחינו פליטי רוסיא הנמצאים שמה אינם לע”ע לא צרפתים ולא רוססים ובשבילם חרד הרב כדי “לפדות את נפשם”, גם בזה עוד ספק הוא בידנו אם שוה תקוּן הדור ההולך בנזק הדורות העתידים לבוא, כי בלי ספק בניהם אשר יקומו אחריהם יהיו יהודים צרפתים גמורים אם לא יטעינו עליהם בריחַים ובחָזקה מנהגי המקום שיצאו משם. והנה להציל עוד את כבוד הרב הנוסע נוסיף מה ששמענו מפי איש נאמן רוח ויודע דבר, שלא לטובת אחינו הצרפתים ולהנאתם שאין אנו אחראין להם שקד הרב, כי אם לטובת אחינו ב“י בארצנו וראש מגמתו היה להושיב בפאריז איש בקי ומומחה בטיב גטין. כי ידוּע הדבר שעל פי דינא דמלכותא אין “גרוּשין בין איש לאשתו בצרפת, וגם כל איש מישׂראל שמה דינו כדין שאר בני הארץ וכיוָן שנשׂא אשה לא יוּכל שלחה כל ימיו; ולכן אין בצרפת רבנים מסַדרי גטין לפי שאין צורך להם בזה. ומכיון שנתרבּו שם ב”י יוצאי פולין ורוסיה אשר רבים מהם יעגנו את נשיהם ועלוּבות נפש ההנה מחזירות על בעליהן ומבקשות לקבל גט פטורין מאתם ואין מסַדר, על כן היה בלב הרב הנוסע להושיב שם רב בקי כדי שיוכל לסַדר לעת הצורך גטין כשרין, אע”פ שיהיה מוכרח לעשׂות זאת בסתר לפי שדבר זה מתנגד לחוקי המדינה. על תקוּן גדול זה בוַדאי יברכוּהו טובים, כי עי"ז היה מחַיה נפשות רבות מבנות ישׂראל בארצו, ואולי ממילא נמצאו גם מבני הארץ ההיא אנשים אשר בטבּעת הקדוּשין טבעו בטיט והשתמשו במקרה זה להתפתח מן האזיקים אשר שׂמוּ עליהם לכל ימי חייהם.
אבל איך שיהיה, אשרינו וטוב חלקנו שלא היה “קול שאון בעיר ולא קול צוָחה ברחובות קריה” לרגלי ביאת הרב בפאריז; כי לא כך היה מעשׂה ברב אחר שבא לעיר אחרת, כמסופר במה"ע גָאלאָס (מיום 5 יוני נו' 155). ואלה דבריו הקצרים והנמרצים:
“בימים האלה בא לעירנו וויניצא בסתר הצדיק המפורסם ר' איציקיל מסקווירא הנוסע ועובר עתה בערי נפות דרומית מערבית להעלות מס על ישׂראל. עם הצדיק תבוא אחוּזת משרתיו עושׂי דברו, קהל גדול גבּאים שמשים וגזבּרים. במשך שני ימים אסף הצדיק כארבעת אלפים רוּ”כ וביום השלישי צוָה האיספּראווניק וישלחוהו את העיר".
את הצדיק הנזכּר בזה, אשר בעווֹנותינו הרבּים לא עלתה בידו לאסוף רק כארבעת אלפים בשני ימים וביום השלישי – על קיצו ועל קצירו הידד נפל, – את הצדיק העלוב הזה ידענו מאז היטב. הוא ר' יצחק מסקווירא, אחיו של אהרנ’טשע מטשערנאבּל, ר' משה’ניא מקוֹרוֹסטישוֹב, ר' יעקב ישׂראל’ניא מטשערקעס, ר' אברמ’יניא מטריסק, ר' נחומטשע ממאקארוב, ר' דוד’אניא מטאלנא ור' יוחנטשע מראחמיסטריווקא, בני הטשערנאבּלער. ר' איציקיל זה הוא הטוב שבצדיקי וואָלהין ואוקריינא, חכם בהוָיות העולם ומסביר פנים להשׂכלה, ובלתי ספק יודע הוא כי דינא דמלכותא האוסרת על הצדיקים לסובב בערים לגזוז את העדרים דינא הוא, אבל – על פת לחם יפשע גבר. בצאת הגזרה על הצדיקים להכּבד ולשבת בביתם ישבו בראשונה תחתם ויחכּו עד אשר יבוא העם אליהם לדרוש אלהים, איש ופדיונו בידו; ובראותם כי אינם רואים סימן ברכה בעמלם, כשל כוח סבלם, וינַסו לשלוח את סגניהם ואת גבּאיהם תחתם אל גדרות הצאן, להעיר רצון. אבל – אוי לאותה בושה! – ידי הגבּאים והסגנים היו במַעל, גם גנבו גם כחשו גם שׂמו בכליהם, ואדם גם צדיק אין בארץ אשר יעשׂה טוב ולא יחטא, בראותו שוֹרו טבוּח לעיניו ואדמתו לנגדו זרים אוכלים אותה. על כן התעוררו לשׂוּם נפשם בכפּם ולעלות בכבודם ובעצמם לגזוז את הצאן. וכדי לגנוב דעת השוטרים שומרי הרפתים יעשׂו בערמה ויבואו בעיר כרבנים או מגידים, ובטרם יוָדע הדבר לשׂר העיר כי עור המגיד מכתיר את הצדיק, כבר כלתה הגזה והשׂה הפּזוּרה עומדת פשוֹטה ועוֹרה, מצמרה ומעוֹרה. וכך קרה גם בוויניצא, להצדיק ר' איצא; ומה ממנו יהלוך אם ביום השלישי אזל, אחרי אשר בלעוֹ נשאר בפיו ולא השיב את הגזלה אשר גזל?!
נחכה לראות כמה יתנו בני וויניצא לישוב א“י, לישוב ב”י בארצנו ברוסיה, למַזכרת כְּרֶמיה ולשאר הדברים הטובים הנעשׂים בימינו לטובת הכלל, אחרי אשר ידם מַשׂגת להתפרק ולהביא בשני ימים ארבעת אלפים כסף לטובת איש פרטי אף כי צדיק בן צדיק הוא!
והנה אם גדלה הצוָחה אשר היתה ברחובות וויניצא ביום הוצאת הצדיק – מן הצוָחה אשר היתה בפאריז לרגלי ביאתו של הרב שאיננו צדיק, כמוה כאין היא לעומת הצוָחה אשר היתה בשוּקי אַמשׂטרדם ביום עש“ק פ' נשׂא (9/21 מאי) בלי שוּם צדיק ושוּם רב. מה”ע “נאוואיע וורעמיא” מיום 7 יוני יסַפּר לאמור:
“במושבות ב”י באמשׂטרדם היתה מהומה גדולה. בעלי פקודות העיר אסרו עליהם להציג סחורתם באמצע הדרכים ובתוך רחובות כאשר הסכּינו לעשׂות, ולא שמעו היהודים הסוחרים בקולו ובבוא שוטרי העיר לסַלק התריסין ולסגור חנויותיהם ביד חזקה נוֹעדו עליהם ויתגרו בם מלחמה עד שפך דם. האנשים דחפו את השוטרים למרתפי הבתים והנשים מעל הגגות שפכו עליהם קתונות של שופכים וישליכו עליהם מכל הבא לידן, והשוטרים שלחו לנשק ידם ויקצור ביהודים; ותהי המבוסה ארוכה עד רד היום, ורק בשעה העשׂירית בערב שקטה העיר בעזרת אנשי חיל רוכבים בסוסים אשר באו לעמוד לימין השוטרים. שוטרים אחדים ופקיד אחד בתוכם נפצעו. כמאה וארבעים (140) איש מן הנועדים על הפּוֹליציי הוּשׂמו במאסר". עד כאן לשונו הזהב.
והנה למה“ע הזה “העומד על בני עמנו” די לסַפּר בקצרה כי באה ונהיתה שערוּריה בקרב ישׂראל כדי לרווֹת נפש קוראיו דשן, ואנחנו נבוא אחריו ונסַפר מה היה הדבר: בעיר אַמשׂטרדם יש חלק מיוחד אשר בני ישׂראל יושבים בו מראש מקדמי הדורות, והסוחרים המוכרים מיני מזון וכל סחורת יד מעמידים חנויותיהם וקופות הרוכלין בראשי הרחובות ובאמצע צדי הדרכים וחוסמים את העוברים. ועל כן יצאה הפקודה מאת בית-פקודות העיר זה כמה שנים לאסור על הסוחרים לגדור את הדרכים בסחורתם ולפנות להם מקום מיוחד למסחרם במקום הנקרא “לעפראֶטצענגראַכט”. והנה המקום החדש עוד לא נפנה ולא הוּכן לצרכו ולראש שוטרי העיר החל להאיץ בהיהודים לפנות את הרחובות. ויפנו היהודים בבקשתם אל בית הפקודות להניחם על מקומם הראשון עד אשר יבּנה ויכוֹנן המקום החדש, כי המקום האחר אשר חפצו לתת להם להעביר שם את מסחרם לפי שעה לא ישר בעיניהם ולא נמצא דרוּש לחפצם; אבל בית הפקודות לא נמצא לבקשתם ויצו לראש השוטרים לנקות את הרחובות. ויהי ביום הששי, ביום אשר רחובות היהודים מלאים אדם כילק והמסחר שופע, באו שוטרי העיר לעשׂות משלחתם. ויהי ריב בין השוטרים ובין היהודים הסוחרים, ומיץ ריב הוציא מכּות ומהלוּמות, וכל יושבי חלק העיר היהודים וגם נוצרים נלוו עמם ויעמדו לעזרת הסוחרים הנרדפים כנגד השוטרים; אז היתה המבוּסה שלמה ורבּים מזה ומזה נפצעו באמת, עד אשר באו הרוכבים בסוסים ויפיצו את ההמון. רק ארבעה עשׂר (14) איש נתפּשׂוּ (ובעל הנאווי וורעמיאַ פורתא לא דק והוסיף מדיליה, כדרכו). רב העדה הד”ר דיננער בא לפני ראש העיר פאָן טיענהאָפען, וראש העיר קבּלוֹ בסבר פנים יפות ונגמר הדבר ביניהם שהסוחרים והרוכלים יפנו רק שלשה רחובות והנשארים ישארו תחת ידם כמקדם. ראש העיר צוָה ויוציאו את ארבעה עשׂר הנתפשׂים והרב קבּל על עצמו להטות את לב הסוחרים לשמוע בקול פקידי העיר ולפנות את שלשת הרחובות בשלום וברצון; וכן נעשׂה. כל כה"ע היוצאים באַמשׂטרדם מצדיקים את היהודים ומחייבים את פקידי העיר אשר באו עליהם בטרוניא לקפּח את פרנסתם.
והנה במקום אשר נדאג לאחינו הרחוקים בארץ אחרת, אשר אכף עליהם ההכרח למרוֹת פי ממשלת ארצם ולעמוֹד על נפשם, טוב לנו לשׂמוח באחינו הקרובים היושבים בארצנו בעיר טערעספאל בפלך שעדליץ, על כי ישבו כאחים יחדיו עם אנשי החיל המחזיקים משמר בעיר ההיא. כי זה אשר יכתבו לנו משם: בחג השבועות העבר בשעת התפלה בביהמ“ד הגדול, בעת אשר נשמע בעזרת ישׂראל קול הכהנים קוראים “יברכך”, נשמע מעזרת הנשים קול ארבעים אנשי חיל עולים ויורדים בפסיעות גסות ומונים את מספר צעדיהם: Разъ, два; раэъ, два אכן נודע הדבר כי זה כשנה (!) בא לגיון בעיר ונתנו לו אכסניא – בביהמ”ד בעזרת הנשים. ויהי כשמוע אנשי החיל כי הכהנים עולים לדוכן עלו גם הם לדוכנם ללמד את רגליהם למשטרם; ולא עוד אלא שלפני סיום התפלה בא אחד מאנשי החיל לקחת אש למקטרתו – מן הנרות הדולקים על הבימה (?).
האמת נגיד כי קשה עלינו להאמין שיעשׂה בארצנו חלוּל קודש כזה, שיהיו אנשי חיל גרים בבית הכנסת במשך שנה תמימה! היתּכן שאין בעיר טערעספאל מפרנסי הקהלה איש אשר ידע כי ע“פ חוקי ארצנו בתי כנסיות ובתי מדרשים פטורים מחובת אכסניא ללגיונות? אבל מזה שפרנסי הקהלה לא ידעו מה הם חייבין וממה הם פטורין אינו ראָיה, לפי שיש עוד הרבה דברים אשר אהב”י (אחינו בני ישׂראל) אינם יודעים אותם. הרי לפנינו ידיעה אחרת מעיר מירגאראד (בפלך פאלטאווא) כי בבוא שמה השמועה ע“ד עלילת הדם אשר היתה בקוטאיס נסתפק גבאי דביהכ”נ דשם, ר' אייזיק פעדערסקי שמו, אם באמת צריכים או לא צריכים היהודים דם נוצרים לחג הפסח ושאל ע“ז את פי הרב דשם, ר' עוזר רבקינד; ואם כי ענהו הרב כהלכה, בכל זאת הוסיף עוד להסתפק בדבר ותמך יתדותיו בדעת רופא נוצרי ד”ר קאשינסקי אשר אמר לו, כי יש בישׂראל כת מיוחדת המשתמשת בפרפרת זאת למצות. ואם הפרנס דמירגאָראָד לא ידע אם יאכלו או לא יאכלו בני ישׂראל דם אדם למה זה יפּלא בעינינו אם גבאֵי ביהכ“נ בטערעספּאל לא ידעו כי מקום קדוש פטור מאכסניא של אנשי חיל? על כן מעמידים אנחנו את המודיע מטערעספּאל בחזקת כשרוּת שלא יודיע מלתא בדוּתא לגמרי, כי במלתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי, ולא כל אדם זוכה למה שזכה ה' שמ”ק סגן הרב דאוֹדיססא.
ומזה באים אנחנו לדון שמקרי החיים כדברי התורה עשירים במקום זה ועניים במקום אחר. כי אִלו קרה לב"י באמשׂטרדם מה שקרה בטערעספּאל והיה לגיון אנשי חיל עומד בבית כנסתם ביום המבוטח, היו עוזרים להם כנגד שוטרי העיר; ולבני ישׂראל בטערעספּאל היה זה לא לעֵזר ולא להועיל כי לבושת וגם לחרפה, יען כי שלמים הם עם הפּאליציי, אין מנַקה רחובותיהם ואין מַכלים דבר בארץ.
ובכן רואים אנחנו עולם הפוּך מאשר דמינו לראות עד כה: נחלתנו אנחנו שפרה מנחלת אַחינו בארצות אחרות; המה יקנאו בנו ואנחנו לא נתקנא בהם. בני ישׂראל בהולאנד מבולבלים ומדולדלים ואנחנו יושבים שלוים ושקטים; בני ישׂראל בצרפת בחשכה יתהלכו, צלמות ולא סדרים בהנהגת קהלותיהם, ואנחנו נשׂא לחם קוּלטוּר על כתף רבנים וקרנַים מידנו להם. ברוך שהגיענו לזמן הזה!
– – – – – – – –
ד 🔗
שמעתי עליך, ידידי הקורא, לאמור דוּ פרצופין נבראת ולפנים ולאחור תסתכל ותערב עליך לדעת כל אשר נעשׂה בסביבך, ככל אשר יעשׂה בְכָה ובעמך. אם ככה אתה עושׂה, תמים דעים תקָרא ונוֹכח האמת דרכך; כי המעשׂים אשר יֵעשׂו לא על משפחותם לגוייהם יתילדו, כי אם על שם עושׂיהם יקראו בתכוּנתם. אין היצר הטוב בן-ברית והיצר הרע אינו בן-ברית; יצר לב האדם רע או טוב מנעוריו. ובכן כי תראה בן נכר עושׂה טוב הדבק בו ובדמותו, ואם יצאו אנשים בני בליעל מקרבּך שׂטה מעליהם ועבוֹר. אם איש מקרב אחיך שותה כמים עולה אל יפול לבך ואם בן עם אחר יעשׂה כמתכוּנתו או יגדיל ממנו המזמתה אל תזוּח דעתך עליך, כי אם ככה אתה עושׂה חסר-לב תקרא ומתלמידיו של סובאָרין אתה.
מה גדלה צרת נפש סובארין על כי אוזאטיס לא ממקור ישׂראל יצא! השמעת את אשר עשׂה בן בליעל זה (כלו' אוזאטיס, לא סובארין )? אם תהיינה כל חטאות בני האדם אשר נעשׂו למיום החל האדם לחטוא על הארץ בכף אחת וחטאת אוזאטיס בכף שניה – היא מַכרעת את כולן. הלא שמעת את שמע שׂר הצבא סקאָבּעלעוו אשר עשׂה גדוֹלות בארץ בוּלגאריען ונפלאות על יד פּלעוונא, המכּה גם עתה את אויבי מלכנו בערבות אכאל-טעקי קדמת הים הכספי, – הוא הרים את האיש אוזאטיס להושיבו עם מבחר שלישיו ויקרבהו כמו נגיד וישׂימהו בין העומדים לפניו, ויקדמהו ברכות טוב ואותות כבוד ויקר ויעלהו במעלות גבוֹרי הצבא, וכרע וכאח התהלך עמו ובכל ביתו נאמן הוא. וככלות המלחמה והבולגארים יצאו מתחת יד מוניהם ויהיו לעם ולממלכה וממשלתנו בחרה מפּקידי צבאה אנשים לשׂוּם סדרים ומשטר בממלכה החדשה ויבוא גם אוזאטיס בתוכם, בארץ ההיא הגדילה פעליה גם אֵם שׂר הצבא סקאָבּעלעוו, אָלגאַ ניקאָלאַיעוונאָ שמה, מטרוניתה נכבדה בת ששים וארבע, מבנות מרומי אצילי רוסיא. בתה האחת נשׂואה להגראף אַדלערבערג שׂר ההיכל והשניה לאחד הנסיכים הגדולים. ולאָלגאַ סקאָבּעלעוו אחוזות נחלה ונכסים גדולים בארצנו ובית חמד בפאריז; אך היא עזבה את ביתה, נטשה את נחלתה ותלך לנוע בבולגאריען לרפּא את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חלתה המלחמה בה. ותכוֹנן שם בתי חולים רבים ובתי מקלט ליתומים לאסוף בם את הילדים האומללים אשר לוּקחו אבותיהם מעל ראשיהם בימי המלחמה, ובתי גמילוּת חסד לעזור לכל אשר מטה ידו בצוֹק העתים, עוד אמרה לכוֹנן בית חולים על יד מַעבר שיפקא ואחר תשוב ותנוח בביתה בפאריז אשר הכינה לה; אבל אלהים יעץ אחרת ולא נתנה לשוב בדרך אשר באה בה! בלכת אשת חיל זאת למסעיה בארץ ההיא, אשר איננה בטוחה מפחד אורב ושודד בדרך, הלך אוזאטיס זה אִתה להגן עליה ולהיות שומר לראשה, כי בו בטח לב ממשלתנו ולב בנה הגבור איש חסדו, ויפקידו אותה בידו; ויהי ביום 6 ליולי העבר, בצאתה את העיר פיליפּוֹפּוֹל, אך הרחק הרחיקה ללכת כשתי פרסאות מן העיר ותבוא בין מַעבּרות ההרים ויקם עליה איש הבליעל הזה (אוזאטיס) וארבעה אנשים ריקים ופוחזים ההלכו אתו וירצחה נפש, אותה ואת בני לויתה, כי ראה באמתחותיה כלי יקר ואבני חפץ ועשׂרים וחמשה אלף כסף במזומנים ויחמוד את הכסף בלבבו ויוריד את שׂיבתה בדם שאוֹלה ויהרוג את הנפשות ההולכות אתה, לא נשאר בחיים בלתי אם הרכּב מנהל הסוסים, אשר גם הוא נפצע פצעים גדולים ונאמנים, ועל ידו נוֹדע מי הרוצח. כהשמע הדבר בפיליפּוֹפּוֹל שלחו אחרי הרוצחים לתפשׂם, ויהי כראות הרוצח אוזאטיס כי הדביקוהו הרודפים וישלח יד בנפשו, ועוזריו פועלי האָון הֶרה נסו וימלטו. אבל הדין יקוֹב את ההר וגלתה הארץ את דמיה. נציבי הארץ ההיא מהירי משפט חוקרים ובודקים עד מקום שידם מַגעת למצוא את החייבים ולגלוֹת את כל פרטי הרציחה הנוראה הזאת אשר תסַמר שׂערת כל איש בשמעו. הנסיך צערטוּלעוו ראש קאנסוּלי רוסיא ברומעניען המזרחית הוא החל לדרוש בדבר ומרוב שקידה ועגמת נפש חלה, ויבוא הקאנסול מאַדריאַנוֹפּוֹל, ה' איללאריאנאוו, תחתיו. הנרצחה הובאה לארצנו ותקבר באחוזת נחלתה, וזקני העיר פיליפּוֹפּוֹל גמרו להקים מצבת שיש לזכרה במקום הרצח; ובכל בתי החולים ברומעניען ובבולגאריען, מקום אשר באה שם אלגא סקאבעלעוו בחייה לבקר את החולים, יעמידו את פסלה חצוּב מאבן שיש בקומתה ובצביונה לזכרון לדור אחרון.
חמס ושוד, רציחות ושפיכות דמים אינם חזון יקר תחת שמי ה' למיום אשר שלט האדם באדם לרע לו, ולא על זה צללו אזני אירופא ורעשה כל הארץ; אבל תועבת אוזאטיס עולה על כל התועבות הרעות אשר נעשׂו ולא על נקלה נמצא בכל עלילות בני האדם מעשׂה כזה לרוֹע. איש נחשב לנדיב ולשוֹע, איש ממרום עם הארץ מלומד ומגוּדל מנעוריו בתור האדם המעלה, איש אשר לא פעם ופעמַים הערה למות נפשו למצוא כבוד גבּורים במלחמה, איש כזה נהפך פתאום לנבל ובליעל אשר אין דומה לו, שוכח טובת איש חסדו וכל תגמוּלוֹהי עליו, מועל מַעל בפקדון אשר הָפקד אתו, ושופך דם נקיים ותמימים – לשלול שלל ולבוז בז! איש חגור כלי מלחמה קם מן המארב על אשה רפת כוח אשר הפקדה בידו להיות מגן לה ושומר לראשה! על זה יחרד השומע וישער שׂער בראותו את המקור המָשחת הנפתח בנפש איש כזה, במדדו את התהום הרבּה הרובצת לפתח לב האדם; אז ידבּר באפו כדבר המושל:
"נוֹרָא הַכְּפִיר כִּי יִרְעָב וּפְרִיץ חַיוֹת בּעֵת זַעְמוֹ
וּמִשְּׁנֵיהֶם נוֹרָא הָאָדָם – בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ".
בהשמע תועבת אוזאטיס נערו כל השומעים חָצנם ממנו לאמר: לא לנו הוא ולא מקרב עמנו פרח הזדון הזה, כי בן עם אחר הוא, השם אוזאטיס איננו שם המצוי בין הרוססים, על כן נתקשו כתבי העתים בתחלה לבאר אֵי מזה עם הוא. “מי יודע – ענה ואמר בעת ההיא סובארין – אם לא מזרע היהודים הוא?!” כמה ככרין דנרד היה המן הרע הזה נותן למי שבא להראות שבדמי אוזאטיס נמצא רק נטף אחד ממקור ישׂראל! אבל למגנת לבו לא עלה דבר זה בידו וישב על עֵקב בשתו: חקרו ומצאו כי אוזאטיס לא רוססי ולא יהודי כי אם מבני התערובות, אביו יוָני ואמו אשכנזית או שוועדית. אבל אין הקב“ה מקפּח שׂכר כל בריה ואפילו בריה פחותה כסובארין. הקים לו ה' נבלה בקרבנו, בקרב אחינו יושבי עיר הבירה, אשר הרבה יש בה מעֵין הנבלה אשר עשׂה אוזאטיס, כי גם פה מעל איש מַעל בפקדון אשר הָפקד אתו, גם פה קם איש זרוע באגרוף רשע על אשה עזובה ואין מושיע לה; היא הנבלה הגדולה אשר נעשׂתה פה בשבוע העבר בבית טבילת הנשים, כפי המסופר במה”ע 146 № Нетерб, Газета.
בית הטבילה הזה הוא הנבנה מחדש בשנה העברה בהשתדלות אחדים מעשירי קהלתנו בבית וויאזעמסקי ברחוב אבוכאווסקי, ובזמנו הודענו את פרטי הדבר ב“המליץ”. כעשׂרת אלפים רו“כ הוציאו על “המקוה " ויכוננוה בכל פאר ויופי. החדרים בבית הרחצה נקיים והמקוה מעוּלפת אבני שיש טהור, גם כלי בית טובים ויפים שׂמו בתוכם, ככל הראוי למקום של פומבי בעיר המלוכה. שׂכר הטבילה משלושים קאפ' ומעלה עד רוּ”כ מכל אשה בעוּלת בעל, וכלה כשהיא נכנסת לחופה משלמת לפעמים עד עשׂרה רוּ”כ. זה כשלושה שבועות באה אל בית הרחצה הזה אשה צעירה לימים אשת ה' מ. ותגש אל הגובה (קאססיער) היושב שם לקחת ממנו ביללעט בעד שלושים קאפּ' לבוא בחדר הגדול אשר שאר הנשים רוחצות שמה. ויסבר הגובה פניו אליה ויאמר: בחדר הגדול נאספו נשים רבות ויושבות שם צפופות; איעצך אפוא, סורי נא אל החדר המיוחד הזה, שם אין אשה בלתי אם אשתי הרוחצת גם היא שם. ותשמע האשה בקולו ותט החדרה אשר אמר לה; ויהי כהפשיטה את בגדיה ויבוא הגובה אליה פתאום החדרה ויסגור הדלת בעדו ונעל; ובעוד רגע נשמע מן החדר קול אשה צועקת מרה וקוראת לעזרה. לקול הקורא באה אחת השפחות ותנַקש על הדלת ואין פותח. ומבעד הדלת נשמע קול הקורא הולך ושפל כאִלו הוּשׂם מחסום לפי הקורא, ושאון אנשים מתגוששים ונאבקים וקול כגוף כבד נופל ארצה. בעוד רגעים אחדים ראתה השפחה את הגובה יוצא בחפזה מן החדר ראשו פרוע, על פניו נכּרוּ שׂריטות צפרנים ונשיכות שנַים; ובחדר ראתה את האשה מ. שוכבת על הארץ ערומה ומתעלפת, ויביאוה מבית הרחצה אל בית החולים. לפי דברי מ“ע הנ”ל הגובה הזה ידוע מכבר לאיש שטוף בזמה ולא פעם ופעמים מצא נגע וקלון על מעשׂה עגבים ועתה השתדלו מיוּדעיו ועלתה בידם להסתיר הדבר ורק הרחיקוהו ממשמרתו בבית הרחצה.
שמענו את דבר התועבה הזאת גם בטרם באה ונדפסה במה“ע הנ”ל, אפס כי לא חפצנו להיות הראשונים לפרושׂ את השׂמלה המגוללה בדם לפני זקני העיר; אבל אחרי אשר נוֹדע הדבר ונגלָה קלוננו ברבים עצוֹר במלין לא נוּכל גם נחנו. ידענו את העמל אשר עמלו ראשי עדתנו עד אשר תקנו את התקון הגדול הזה. עוד הד“ר ניימאנן ז”ל יגע הרבה בדבר לנקות את המקוה ולהוציאה ממקום הרפש והצחנה ולא עלתה בידו, עד אשר התעוררו בשנה העברה יחידי סגולה, למי זהב התפרקו ויצא הדבר הטוב הזה. ידענו לשם מה התנדבו הנדיבים, לא לבד לשם נקיון, כי אם גם לשם קדוּשה וטהרה, להיות הדבר נוהג כשורה ובסדר נכון – ועתה זה פריה? מה יועילו אבני שיש טהורות ומַראות מלוּטשות ואדרות יקר אם רוח הטומאה מרחפת על פני המים ובבית הטבילה נמצא שרץ כזה המטמא במגע ובמשׂא! תחת יד מי המַכשלה הזאת ובצואר מי תלוי הקולר כי נעשׂתה נבלה גדולה כזאת לנגד השמש ועושׂה הנבלה לא ישׂא את עווֹנו? בחשבון הקהלה הנדפס זה לא כבּיר קראנו כי מלבד שני הרבנים המקבּלים פרס מקופת הקהלה ישנוֹ יש אחד מיוחד להשגיח על בית הטבילה וגם הוא יקח משׂכּוּרתו שלמה מאוצר העדה כאחד הרבנים – ואיכה נעלם דבר זה מעיני העדה האלה? ועל מה ישגיח המשגיח? אין לנו הצדקה לדרוש שיושיבו בבית הטבילה סריס כשעשגז, או אדם קדוש כרב גידל אשר הבאות לטבול תהיינה בעיניו “כקאקי חורי”; אבל עליהם היה להזהר שלא יביאו תושלמי לשוֹבך של יוֹנים; והגובה אשר הושיבו המה, ידוע מכבר לרודף זנונים ולא פעם ופעמַים הכּוהו ופצעוהו בית מאהביו, כאשר אמרנו. ואם נכשלו בבן אדם שאינו מהוּגן למה תחוס עינם ויכסו על חמסו עתה ולמה לא תגָלה חרפת הנבל בקהל ונשׂא את עווֹנו בפלילים? איש אשר מעל בפקדון אשר הָפקד אתו, איש נפרד לתאוָה אשר שלח רסן מפניו ויבוא בזרוע עוז על אשה רפת כוח לכבוש אותה ולענוֹתה, איש אשר טמא או חפץ לטמא אשה בעולת בעל ולאסרה על בעלה, – האם קטן עווֹנו מעווֹן אוזאטיס הרוצח? אם קבע אוזאטיס את נפש האשה אשר הָפקדה אתו, הגובה הזה קבע את כבודה ואת כבוד הגוי כולו! ואיך נשׂא פנינו אל סובארין ומה נדבּר ומה נצטדק בקומו אתנו למשפט? אוזאטיס בא על שׂכרו והשיב את רוחו המזוהמה אל השׂטן אשר נתנה ולא יוסיף לחטוא ובן נעוַת המרדוּת הזה יצא נקי, יען כי מיוּדעיו הסתירוהו בסתר כנפיהם, ומי יודע אם לא יבואו מחר הכרובים הסוככים האלה והשיבוהו על כנו כמשפט הראשון, או ימַנוהו לגבאי דחברה קדישא, או גם לפרנס הצבּור, אשר לבשתנו ולחרפתנו יש גם בהם (הגבאי הידוע) העושׂים מעשי זמרי כאלה. רועֵי ישׂראל, את מי אתם רועים ומה אתם רואים?!
אם קוֹרת בית הבד הזאת תלויה בין עינינו היעמוד לבּנו להוכיח לאחרים על הקיסם אשר בין שניהם? מקרעמענטשוג כותבים אלינו מיום א' יולי כדברים האלה: “בא אלינו אברך אחד לבקש בעירנו את ההצלחה אשר לא מצא בעיר מולדתו. אף באה אליו ההצלחה בדמות עלמה עוגבת אשר בזרועותיה השכיחתהו את עמלו ואת ביתו זו אשתו ושני ילדיה אשר עזב בחוסר כל. אבל לא ארכו ימי השכחה, כי לתקופת השנה בראותו את אהובתו “וכרשׂה בין שניה” זכר את אשתו וישׂם אל לבו לעשׂות אִתה בערמה; ויכתוב אליה מכתב מלא דברים טובים דברים נחומים, ויתנצל לפניה על שתיקתו הארוכה, באמרו כי מים בואו למקום מושבו החדש חלה את חָליוֹ ועל כן לא פקדה לא בכסף ולא במכתב, אבל עתה כאשר היה מחליו עוד מעט וישלח לה את אשר ישלח לכלכל את מחסורה. אף מלא האיש את דברו וכעבור שבועים ימים קבּלה האשה מודעה מבית הרצים אשר בעירה, כי נתקבל על שמה תכריך יקר, ותמהר האשה בית הרצים ותקבּל את התכריך ותפתח ותראהו והנה – פסת קלף לנגד עיניה ועליו כתובות בכתב אשורית – י”ב שורות. ותרא האשה ותתחלחל, אבל לא סר מעליה רוח בינתה ותמהר מבית הרצים אל בית תחנות מסלת הברזל וַיִקר מקרהָ לעת צאת המרכבה ותרכב על כרוּב ותעף ותבוא ותתצב פתאום לעיני אישה – כבר אינש עם ענני שמיא אתי. מאליו מובן כי הדבר בא לפני הרב ושם הודה הבעל את מַעלוֹ אשר מעל וכי סופר סת“ם כתב לבקשתו את הגט שלא בידיעת בי”ד ושלא ברצון אשתו. “הגט פסול – פסק הרב – והיא אשתך היא כדת משה וישׂראל”. – “אם כן אפוא, אמר המגרש, ישיב לי הסופר את חמשת עשׂר הרו”כ אשר שלמתי לו בעד סדוּר הגט“. הבהילו את הסופר אל בית הרב והכריחוהו להשיב את הכסף אשר לקח; ובכן שב האיש אל כספו והאשה אל בעלה, ועל הסופר גזרו “לשמור מזוּזות פתחים”, כלו' לסבּב על פתחי בתי העיר לבדוק את “המזוזות” אם כשרות הנה, ורשות נתונה לו לקבּל בעד כל בדיקה ובדיקה חמשה קאפּ' כדי להחיות את נפשו, ובדרך הלוּכו עליו להשגיח על יושבי הבית לבלי יתערב מין בשאינו מינו(!)”. סוף דברי הכותב אינו מבורר לנו היטב ורק מכלל דבריו אנו למדין שנאסר על הסופר לכתוב גטין וסת“ם, אע”פ שבפירוש איננו אומר דבר זה. אם כה ואם כה רואין אנחנו שרבני קרעמענטשוג העמידו דבריהם על דין תורה ומדדו לעושׂה העול במדתו, ולא כרבנינו אשר הוציאו את עושׂה הנבלה נקי מבית הרחצה ויכסו לבוש על חמסו.
שוב יסַפרו לנו מפליסקאוו (בפלך קיוב) מעשׂה בחסידי “סאדיגורא” שנאספו לסעוד סועדת מצוה בשביל חתונתו של בן הרב שהיתה בשבת פ' בהעלותך. אספו נדבות וקבעו את הסעודה במקום קדוש בבית המדרש ושם אכלו ושתו עד הקאה ועד הכּאה, כי במלאות ספקם בטעם היין החלו להכות בבקבוקים הריקים את חלוני בית המדרש וישברו שבעה חלונות.
הוללות ושאָט נפש כזה נסינו לשמוע מאצילי הפולנים הפּרתּמים בהקבצם יחד לבית מרזח למשוך ביין את בשׂרם; אבל לראות חסידים רוגמים בבקבוקיהם את חלוני בית המדרש דבר חדש הוא בעינינו. אמת כי נעים לנו לשמוע כי גם אתה, ישׂראל, תשׂמח אל גיל כעמים, אבל צר צר לנו לראות כי זנית מעל אלהיך ותלמד אל דרך העמים לעשׂות כמקולקלים שבהם. ממעשׂים כאלה והדומים להם רואים אנחנו כי המדות הטובות שהיו ישׂראל מצוינים בהן הולכות ומתמעטות גם בין היראים, אשר מהם יצאו לנו משגיחי בתי הטבילה, סופרי סת“ם וחסידי סאדיגורא. גם האנשים האלה לא יחפצו עוד לחיות חיי צער, חיי סגוּפים, וכי תבוא איזו הנאה גשמית לידם לא יחמיצוה, בין שתבוא להם בהיתר ובין באִסור. התנצלו בני ישׂראל את עֶדים, את הטהרה והפרישוּת וההסתפקות ויראת החטא אשר היו תפארתם לעיני העמים. חַפּשׂו בנרות בכל מושבות ישׂראל אם תמצאו בימים האלה איש אשר “ישב אשערי דטבילה ולא מסתפי מיצר הרע”, או אשר “ישב ארבעין שנין בתעניתא דלא ליחרב ירושלים”. שמענו זה לא כבּיר כי נמצא גבּור הכובש את יצרו כזה, אבל לא מבני ישׂראל הוא. האיש הזה הוא הרופא טעננער בניו-יארק באמריקא אשר קבּל על עצמו לשבת ארבעים יום רצוּפים בתענית, כדי להראות לחכמי הרופאים עד כמה יוכל האדם להשאר בלי אוֹכל ומזון. בפיו דבּר ובידו מלא. מיום העשׂרים לחודש תמוז לא בא אוֹכל אל פיו עד יום השבת י”ח אלול בחצות היום, אשר אז מלאו ארבעים ימי תעניתו. ארבעה רופאים בקרוהו יום יום לנסות את מעמד בריאותו, למוֹד את חומו ומרוצת דמו וכוח דופקו ולשקול משקלו עד כמה יקל מיום ליום. ומדאגה בדבר פן יערים ויקח אוכל אל פיו בסתר העמידו עליו שומרים סביב כל היום וכל הלילה והוא לא ידע. השומרים ההם ישבו בבית הקרוב והשגיחו עליו דרך קני-הרואים אשר בידם. בכל יום ויום היה המתענה רוכב בסוס ויוצא לשׂוּח בחברת רופאים אחרים, וביום השלושים וארבעה עזבהו כוחו ולא יכול עוד לרכוב. כאשר ארכו ימי רעבונו ולשונו בצמא נשָתה השקוהו הרופאים מעט מים מסוננים במשׂורה, אבל ביום השלושים וששה לתעניתו לא יכול קורקבנו הנכוָץ לקלוט גם את המים וכבלעוֹ אותם כן היה פולטם ויקיאם; ולבלי יגבר החום אשר בקרבו ותתקפהו קדחת המוח שׂם בימים האחרונים חתּוּלים וספוֹגים רטובים על פניו ועל ראשו, ורחץ את רגליו באמבטאות של חרדל כדי שתגבר עליו השינה. וכן נשׂא וסבל טעננער את תעניתו וימלט וישאר בחיים; בכל ארבעים ימי תעניתו קולו לא פסק ודעתו היתה צלולה. ובכל יום ויום היו ידיעות יוצאות ע"י הטלגרף לכל קצות אירופא להודיע לכל באי עולם את מעמד המתענה ביום ההוא. ככלות ארבעים ימי התענית ביום השבת העבר בקשו הרופאים העומדים עליו תחבולה להשיבו מעט מעט לאיתנו לבלי יבוּלע לו בבוא אוכל אל פיו אחרי תעניתו, וגמרו להכין לו מרק מקורקבני אפרוחים רכים ולפרנסהו במרק ההוא במשך ימים אחדים. ואין איש בכל הרופאים מסוּפק כי ישוב טעננער אל כוחו ואל בריאותו כבתחלה.
הלא הוא הדבר אשר אמרנו: המעשׂים הטובים והרעים לא על משפחותם ואוּמותם יתילדו. שומר הנשים אצלנו בן ברית הוא ושומר האשה סקאבעלעוו שאינו בן ברית, ולא ידענו מי מהם גדול מחברו ביצרוֹ. לא ידענו ג“כ למי היתרון אם לחסידי סאדיגורא השותים שכּוֹרים בית אלהיהם לשם רבם, או להד”ר טעננער היושב ארבעים יום בתענית לשם החכמה והדעת; וכן לא ידענו הדין עם מי: עם הרב דק“ק מיצד אשר בצד סלאנים המחמיר ומלקה איש ואשתו ע”פ עלילות דברים אשר שׂמה להם שכנתם, או עם רבני ק“ק פ”ב המקילים, אשר לא ראו חובה במעשׂה שומר בית הטבילה.
ה 🔗
מש ההר מעל ראשי וצור לבבי נעתק ממקומו: הימים הנוראים עברו והגיעו ימים שאין השׂטן שולט בהם. הה, מה נוראו הימים הנוראים וכמה קשים הם לישׂראל! שוֹטטו בחוצות ברדיטשוב וראו כי כל העיר כמרקחה. פיק ברכים וחלחלה בכל מתנים. כל קומה כפופה וכל גרון נחר וכל עין כהתה, כי לילות רבים שנה לא ראתה. טיט היון מתחת ודלף טורד מלמעלה, וצללים בורחים ושַמשים פורחים כל היום וכל הלילה. קול הקורנס דופק על הפתחים ועל החלונות הולך מסוף העיר ועד סופה וקול גלגל חמה המנסר ברקיע אינו נשמע מפני קול המונה של עיר: בעלי הבתים משכימים עך קריאת הגבר ויורדים לטבול וסרוחי טבולים ממהרים לבית התפלה, ובעלות הבתים משכימות אל אטליז הבשׂר ואל שוק הדגים ובמזל דגים ממהרות לשערי טבילה; והשפחות והטבּחות רצות בקול צוָחות משפחות משפחות לחדרי השחיטה ולשוק הירק, ושואבי המים יחָפזון כמראה הברק, ובמהרם יכשלו בהליכתם וישפכו את המרק מן הכדים ומן האוֹבות בתוך רחובות; והחזן ומשורריו יסַדרו את תפלותיהם, והתוקעים בשופרות ינסו את שופרותיהם, וילדים בוכים וחתולים מיללים – כי הימים הנוראים באו לעיר.
הימים הנוראים באו, הקיץ הקץ על ימי הקיץ. ימי האביב והקיץ, עלומי הטבע, נעורי הבריאה, ימים טובים אַתם לתבל וכל צאצאיה! בכם ירננו כל עצי יער וגבעות גיל תחגורנה; לבשו נהרות רוחציהם ועמקים יעטפו יוצאי בבר; ישׂמחו השמים וכל צבאם ותגל הארץ ומלואה; ואני – כצל בנטותו נהלכתי ושׂמחה רחקה ממני; ברכי כשלו מצום ובשׂרי כחש מחרבוני קיץ. ימי הקיץ, ימי עונג וחלוּץ עצמות לכל באי עולם, ירחי שוא ולילות עמל המה לי. בראשם יעברו חלוצים ימי הספירה ובתוך יעבורו תלתא דפורענותא, ימים האסורים ברחיצה בנהר אף אם היום בוער כתנור, אסורים בתספורת אף אם שׂערי כנשרין רבא, אסורים בשׂמחה ובנשׂוּאין אע"פ שבּתי בגרה; ואחריהם תחנה עלי מחנה הימים הנוראים למען למוג לב ולרפות כל ידים, ויום ה' הגדול הוא המאסף לכל המחנות. – כמה קשין הימים האלה לישׂראל ומי מכלכל בנפש שקטה את עת בואם?!
אך לא לכל ישׂראל יכבּד המשׂא הזה במדה אחת ובקצב אחד. שלוּמי אמוני ישׂראל אשר ישרה נפשם בם ונאמנה את אֵל רוּחם, להם לא יהיו הימים האלה לאבן מעמסה ולא ישׂרטו בם שׂרטת. הנה נא כוחם באמונתם ואונם ברגשות לבם. חום לבם בקרבם ושלהבת-יה הבוערת על מזבחם הפנימי יעירו ויעוררו את האהבה עד שיחפצו בלב טוב למַלאות את כל אשר הימים האלה נוטלים עליהם: כחמוֹר גָרם יעבדו בפרך לשׂאת את משׂא ההוצאות הכפוּלות ומכוּפלות בחודש הזה; כאריות יתגברו לקום לילות רבים תכופים לראש אשמורות; בחפץ כפּים יתופפו על לבם ממול פניהם בהתוַדות על עווֹנם, ובחפץ לבב יתנו את גוָם לאחרים להלקותם במקום שאין ידם מַגעת וישלמו במיטב כספם בעד המכות אשר יוּכּו ביד מאהביהם אלה; כשׂחוק להם לשבת יום תמים צפופים וכפופים על המקום הקבוע לתפלתם בחום לוהט ובאויר מחנק, לעמוד יחפים על חלוּקי נחל וחדודי חרשׂ, להתענות בנשימה אחת מערב עד ערב או כל עשׂרת הימים כסדרם. האנשים ההמה נסו במסות כאלה, בכוּר הברזל באו וימלטו. זו כוחם לאלהיהם!
אבל למי אוי למי אבוי, למי הימים האלה משׂא לעיפה? להאנשים אשר רפו מוסרות האמונה בלבם ותשקע האש; להאנשים אשר הסכינו ליהנות מן העולם הזה והנאתם תמתק בפיהם. מפּלגא ולעילא הם דאהורמין ומפּלגא לתתא דאהורמיז; את יצרם הם עובדים ואת אלהים המה יראים. כל ימות השנה הם נמשכים בזרמת מי החיים, הולכים בדרכי לבם ובמראה עיניהם, אבל לבם נוקפם וכליותיהם תיסרום כי על כל אלה יביאם האלהים במשפט. בנפשות האנשים האלה יעשׂו הימים הנוראים רושם, ויביאו חתּת אלהים על ראשם, והשבּיתו חגם ומשׂושׂם.
תמונה לנגד עיני. הנה נא ידעתי אשת יפת תואר צעירה לימים אוהבת חיים מיראת שמים, והיתה לובשת שָני עם עדנים ככל חוקות המאָדע – ויוצאת בחוטי שׂער. בכל ימות השנה היתה מסַלקת את הפאה הנכרית למעלה ומסתירתה תחת הצניף אשר על ראשה, ומשנכנס אלול היו חוטי השני מבצבצין ויורדין בכל יום ויום יותר ויותר על פדחתה וכשהיה מגיע ערב יום הכפּוּרים היו יוצאין ונופלים על פניה עד גבות עיניה, – ובמשוך היובל אחר תפלת נעילה המה יעלו למקומם הראשון.
שוב מעשׂה בחסיד אחד שהיה שטוף בצחוק הקַרטִי ולא היה שׂחוק בעולם שלא עמד עליו, והיה כל ימות השנה יושב כל יומו ומשׂחק ומלתחתו טעונה אלומות שונות של לוחות המשׂחק, אלומות בנות נ“ב לוחות לבד ואלומות בנות ל”ב וכ“ד לבד, אלומות כל שׂחוק ושׂחוק לבד, וכשהיו מגיעים הימים הנוראים היו האלומות נעלמות והמלתחה מתמלאה ספרי מוסר וספרי יראה, ס' לקוטי צבי וס' שערי ציון וס' חוק לישׂראל וכדומה והיה עוסק וקורא בהם כל ימי התשובה, וכיון שבירך על המאור במוצאי יוה”כ שבה מלתחתו ונתמלאה לוחות המשׂחק וספרי המוסר נתּנו לגניזה. לירא שמים זה נתחלף פעם ס' “מסלת ישרים” לרמ"ח לוצאטטו בס' “אלה בני הנעורים” לר' אפרים לוצאטטו והיה מתוַדה מתוך ספר מוסר זה בכוָנה גדולה וקורא:
כָּל תּוֹעֲבוֹת לִבּוֹ אֲנִי הִכַּרְתִּי
יוֹם בָּא בְּצֵל בֵּיתִי כְּמוֹ אוֹרֵחַ,
וָאֶחֱזֶה כַּסְפּי כְּצֵל בּוֹרֵחַ
וָאֹמְרָה: אָרוּר צְחוֹק הַקַּרְטִי…
שוב מעשׂה בחסיד אחד שכל ימות השנה לא היה נזהר בתערובות וכשהגיע יום הכפּוּרים היה מתכוין לסעוד סעודתו בכשרוּת.
רבּוּ כמו רבּוּ אנשים כאלה אתנו ולהם נשבר לבי נכמרו נחומי, כי מי יחוש משׂא הימים הנוראים חוץ מהם? ברדיטשוב היושבת תחתיה בברדיטשוב תשׂא ותסבול את מַהפכות הימים האלה ואת תחלואיהם אשר חלו בה בשכם חמוֹר גרם, אבל ברדיטשוב היושבת בתוככי פטרבורג אנינת הדעת היא וימי מספר אלה יעכירו את רוחה ויאספו את שלומה. רגיל הוא חסיד זה שעלה לגדוּלה שתהיינה ציציותיו נגררות על גבי כרים וכסתות ועתה הן באות וטופחות לו על פניו; רגיל הוא לשוב כעלות השחר מבית המשׂחק לביתו ולנוח ביקר כרים על מטתו, ועתה אנוס הוא לעשׂות שתי שליחוֹת, ללכת מחַיִל אל חַיִל – מן הכלוב אל הסליחות. ומה אם גם רק יום או יומים יעמוד בבית אלהים מה יתן ומה יוסיף לו זה ומי ישיב לו את השעות האובדות אשר היה יכול לבלות ביתר נחת וביתר תועלת?
השׂמתם לבכם אל האנשים האלה הבאים מכל משכנות יעקב מנפות המערב, לבקש את אליהו הנביא בקרית מלך רב? הראיתם את דרכיהם ועלילותם, במקום שאין מכירים אותם? כל יִשעם וכל חפצם למַלאות בתיהם שלל ונפשם מאכל תאוה; איש איש מהם חפץ חיים ואוהב ימים לראות טוב, על כן לא יבּצר ממנו כל מזמה ולא זילא מלתא לשקול אגרא: עגל הזהב אלהיו והבאָרזע המזבח אשר לפניו ישתחוה; מי באֵר זה ישתה לשכרה ולחם כזבים לא ימַלא פיהו חצץ. כאריה בסובכו יארוב לחטוף וגזל הנאכל איננו קשה בעיניו. כי יביאו לו שטר פסול וסחורה שלא נטלה תרומתה אין רע, וכי ישׂכּרוהו להיות מרגל חרש, מוֹסר ודילטור אין רע. אם על ככר לחם יפשע גבר, על ככר כסף וזהב לא כל שכּן! איש כזה אם תשׂחק לו השעה יעתק גם גָבר חַיִל והיה מתתיה בן ברוך למאטווי באריסאוויץ ולובש הסחבות והמלחים ילבש בגדי מלכים, יאכל למעדנים כמלך במסבּו, ויהלך במראה עיניו ובדרכי לבו, וברבות הימים יבנה היכלו כמו רמים, ואכל ושׂבע ודשן ורוָה נחת, וישכח את אלהיו בשמים ואת עמו בארץ מתחת. ואם לא יצלח חפצו בידו ונגלָה תרמיתו כי כחש בעמיתו – ופשט את הרגל לברוח עד יעבור זעם, עד אשר יוכל לשוב אל נכליו עוד הפעם. ואת מעשׂי האנשים האלה יתלו שׂונאינו מנַדינו בצואר כולנו ואמרו: זה כל העם הזה ואלה מעלליו, אל תחוסו ואל תחמולו עליו.
בכתביו של “הלץ הידוע” מצאנו דברי פיוטין שמציירין לנו דמות דיוקנם של אותם האנשים בקומתם ובצביונם; והננו נוטלין רשות מאת הרב הדומה למלאך ה' צבאות היושב במאינץ ומצודתו פרושׂה עלינו להביא בזה את דברי ליצנותא אלה; ואע"פ שיש בהם דברים שנפשו היפה לא תהי סובלתן, בכל זאת מצאנו לנו צד היתר להביאם, לפי שהם נאמרים בלשון שאין מלאכי השרת נזקקין לה ולפי שבימים האלה אין השׂטן שולט ולא תארע מזה תקלה לאיש. ואלה דברי הפיוט:
אִיתַי גּוּבְרִין יְהוֹדָאִין דְּמִן בְּנֵי גָלוּתָא
מָרָנָן וְרַבָּנָן חֲבוּרָתָא קַדִּישָׁתָא וכו'
כל יודע ח"ן יבין רזין דרזין ומסתורין טמירין אלה, וידע כי הדברים נאמרים בנשמתן דאזלין ערטילאין ומרחפות בעולם התוהו, הן הנה הנשמות הטהורות אשר ראינו בימים האלה פורחות בחצרות אלהינו שוממות וקודרות מאימת יום הדין, מפּחד הימים הנוראים.
נהירנא כד הוינא טליא והייתי מתרשל ממחרת יום הכפּוּרים לקום ממטתי היתה אמי מעוררתני ואומרת: “התגבר כארי לעבודת הבורא!” – אמי מורתי, הייתי מחנן קולי בהתהפכי אל צדי השׂמאלי, הבי נא לי עוד מעט תנומות, מעט חבּוּק ידים לשכב. הן הימים הנוראים עברו, אתמול התפללתי דיי כל היום וכל הלילה; ומה יום מיומים? – “ברי, בר נדרי! – אמרה לי האם – האלהי הימים הנוראים אלהים ולא אלהי כל ימות השנה? היום השׂטן עולה ומקטרג לפני כסא הכבוד ואומר: אתמול נדחקו בניך בבית הכנסת ומלאו בתפלותיהם אזניך כאפרכסת, והיום הם מתרשלים לקום ממטתם; הלא יראתם כסלה והבל תשובתם?!” אני בעניי לא ידעתי מה אשיב על תוכחתה, כי לא ידעתי אז כי בימים אלה אין השׂטן שולט; ועל כן קדמתי היום, אחי ובני עמי הנענים והנדכאים מפּחד הימים הנוראים, להודיע לכם כי הימים הנוראים עברו והגיעו ימים שאין השׂטן שולט בהם, ובכן אל יכּכם לבכם ואל תשמעו לקול אמכם התעוררת אתכם. שובו תמימים למנוחתכם, מַלא תמַלאו כל משאלותיכם, תשבּיעו בצחצחות נפשכם, ויהי נועם ה' עליכם, ונודעו בגויים פעליכם, ובזה תשובבו גלות אחיכם.
מחרת יום הכפּוּרים.
ו 🔗
החודש יפנה, העלה האחרון יצא ויפנה, – כלתה השנה!
השנה כלתה אך לא מלאה. שׂ מרם עיניך, ידידי הקורא, וראה במקום חמשים ושתים שבתות השנה מנו לך ארבעים חסר אחת. גם השנה הזאת גם ההולכת לפניה שנות בצורת היו לי ולא נתנו לי לשׂוחח בך כנפשי שׂבעי. בשנה הראשונה זנבוני וישׂימוני בלי תכלית, ובשנה הזאת נשׂאו את ראשי מעלי והנני בלי ראשית2.
בלי ראשית ובלי תכלית – מתואריו של הקב“ה הן, אבל בן תמותה אשר יחסרו לו שני קצותיו אלה לא תואר ולא הדר לו; הן גם אין קהלה קדושה בישׂראל אשר אין בה כפּה ואגמון ראש וזנב, אף כי מליץ אחד כמוני קצר ימים ושׂבע רוגז. אפס כי לא בי האשם תלוי ולא מליצך פשע בך, קוראי; עת ופגע קרני – הן עת ופגע יִקרה את כולנו! רוח רעה עברה בי ויתז מעץ הארץ עלים אחדים ואשר בידו נפש כל מ”ע ורוח כל מו"ל הדיקני וישׂימני בלי ראשית ובלי תכלית, ולו העוז והמשׂרה ואין מידו מציל. אולם הימים ההם נפלו ולא יעלו על לב. מה שהיה לא יהיה עוד, כי רוח אחרת עברה על הארץ ובני רשף לא יגביהו עוּף. והנה על מספר חדשי אשר לא מלאו לא אתעצב ולא תתעצב גם אתה, ידידי הקורא! כי מחורבני זה הלא נתמלא כיסך ונקיים אנחנו איש מאחיו; אבל תקוָתי אשר לא מלאה ולא נהיתה – עליה לבי דוָי, כי היא מעוּוָת לא אוּכל לתקוֹן וחסרון לא יוכל להמנות!
קוה קויתי כי בשנה הזאת שלום יהיה לנו מכל עברינו מסביב, ויהודה וישׂראל ישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו, אוכלים ושותים ושׂמחים, וגם אני ואתה נשב תחת גפננו ותאנתנו ונשׂחק בלויתן ונראה חלומות באספּמיא, ואנכי אהיה מַלעיטך כבקר רק בשׂורות טובות ישועות ונחמות. אבל אוי ואבוי כי שנת הפקודה הזאת שׂמה גפני לשמה ותאֵנתי לקצפה, תקוָתי היתה מַפּח נפש ואשר לא יגורתי ולא עלה על לבי באה ונהיתה!
הנה כל הגויים יושבים שלוים ושקטים ובני ישׂראל מבולבלים ומדולדלים, מחוץ תשכּל שׂנאת שׂונאיו ומחדרים קנאת קנאיו. הצרפתים גרשו את היזוּאיטים ובקרבנו הם יושבים וטוֹוים את קוּריהם ומבקעים את ביציהם ומכסים דמעה את מזבח ה'. האב הקדוש ברומי עושׂה שלום עם האפיקורסים שכפרו בו, בראותו שהשעה משׂחקת להם ומסתיר את חרמיו ונדוּיו ומודה שאלמלא בא חיל איטליא לכבוש את רומי היו הבריונים שבּה מורדים בו ומהפכים את העיר לתל עולם. והקדושים אשר בקרבנו מוציאים כלי זין אלה מאשפתם שהעלתה חלודה ונלחמים בהאפיקורסים שביהודה ושׂמחים על מדת הדין שפגעה בהם.
לא בירושלים היא מריבת העדה ומלחמת היהודים איש באחיו, ולא מעֵבר לים הגדול קמו יוצאי ירך הפלשתים הקדמונים והרבנית מבריסק בראשם להשפיל לעפר כבוד ישׂראל ולהכרית לו אחרית ותקוָה; כי קרוב אלינו הדבר ובארץ גרמניא שכנתנו הנשענת לגבולנו קמו פלשתים חדשים לקצות ביהודים על השׂכלתם ועל הצלחתם – ורבני ישׂראל עוזרים עליהם! בת ציון יושבת גרמניא אשר רבתה וגדלה ותבוא בעדי עדיים, אשר בה התפאר והתקנא ישׂראל יושב ארצנו ותהי כמופת לרבים, אשר עלתה במעלות החכמה וההשׂכלה עד הגרם העליון, אשר מלאה את חובותיה לארץ מולדתה כאחד מבני אשכנז הנאמנים – הנה היא מושלכת עתה פשוֹטה ועוֹרה מרמס לרגלים וכחוץ לעוברים; כל אוכליה לא יאשמו וכל החפץ ימַלא את פיו וירוק בפניה ונקה מעווֹן. שמונה עשׂרה רבּוא מלאכי חַבּלה עומדים עליה לשׂטנה ויציצו מעיר ועיר ומכל פנות העם כעשׂב הארץ, ומה יעשׂו לה מתי מספר מלאכים המליצים אשר בראה לה במעשׂיה הטובים? שמענו דברי החכמים הישרים בלבותם מבקשים צדק ומשחרים מוסר, אבל מדבריהם כגחלי אש לא יִמס הקרח הנורא – הוא לב האספסוף הפרוּע המבקש שלל ומשחר לטרף. כהני הדעת יטיפו אמרי בינה, צדק ומשפט ומישרים, וכהני הדת יפיחו אש קנאות, ישפכו בוז על נדיבים ויַתעו את העם בתוהו לא דרך. בבתי החכמות יקראו לשלום ובשוָקים וברחובות למהלומות ולמלחמה. בליל (לא) טו“ב דעצעמבער נאספו כשלושת אלפים אשכנזים ערלי לב ותהי ידם בעורף היהודים הבאים בתוכם ויכום ויגרשום מבית אסיפתם ועיני השוטרים רואות; ובמה הונח להנעלבים מעצבם ומרגזם, אם פקידי בתי הספר פטרו אחר כן את הינריצי המורה, ראש המדברים באסיפה ההיא, ויהדפוהו ממצבו?! בליל התחדש השנה התגעש העם בברלין ויעברו בסך אלפּים וחמש מאות איש ברחובות העיר ויתגודדו נוכח היכל הקיסר ויקראו בקול גדול: הכּוּ ביהודים, אל תחמולו! אף צא טמא קראו למוֹ; ומה יושיענו זה אם ששה ימים אחרי כן שב בית מועצות העיר ברלין ויבחר באחינו היהודי שטראססמאן ליושב ראש ואת ווירכאוו המדבר טוב על היהודים למשנה לו?! החכמים והנבונים, הטובים והישרים בלבותם מעטים הם במספר לעומת ההמון הרב אשר נעוֹר מרבצו ע”י מחרחרי הריב למַלאות נפשו נקם וחוריו טרף. היהיו מתי מספר כמופת לרבים? היעצרו דברי חכמה וענוַת צדק בעד פרא אשר שוּלח חפשי וערוֹד אשר נתּקו מוסרותיו? ומי יודע מה ילד יום? אולי בקרוב תבהלנו השמועה כי קם העם בברלין ויתן למשסה יעקב ובתיהם לבוזזים!
הנה זה הבל וחלי רע הוא, ורעה עוד מזאת כי גם העברים נצים והנרדפים נפרדים, וגם השעה המתרגשת הזאת לא תביא חכמה בלבם להיות לב אחד להתאחד. ראשי בית יעקב שם פונים איש אל עֵבר פניו: הראש האחד יפנה אל דרך תבונות, אל ארצות החיים, ישית לבו למסלה דרך בה ילד וידבּר – דברי טעם; והראש השני פונה אל ארץ שועל על גיא הצבועים המדברה ויאמר – מן השמים ירחמו! שש מאות איש מבחירי ישׂראל בברלין חכמיו וזקניו וסופריו וסוחריו נאספו וישׂימו להם ראש אחד לָבוֹר להם דרך ישרה לעמוד בפני הקמים עליהם ולהדוף את אויביהם מפניהם; ראשי אגודת קהלות יהודי אשכנז בלייפּציג כתבו חזון באר היטב במועצות ודעת מה יעשׂה ישׂראל להסיר ממנו עקשוּת פה, לעקור את הטינא מלבם של אומות העולם ולהשבּיח שאון עמים שאון גליהם, – ואשרי הדור אשר ישמע לדברי חכמה ומישרים אלה לטוב להם ולבניהם אחריהם לחיותם בימים הבאים, – ולעומתם נמצאו אנשים אחרים מקרב ישׂראל אשר לא דרכיהם דרכם ולא כמחשבותיהם מחשבותם. עיר וקדיש נחית מווירצבורג ומוכיח לרשעי ישׂראל מוּמם ודן עם ראי בית יעקב בברלין ובלייפציג לבטל דבריהם ולהפר עצתם (איזר. באטע נו' 47, 51), והאב הקדוש היושב במאינץ ענה אחריו אמן והוציא עֶנציקליקא, שהוא כעין כתב נדוּי ושמתא, כנגד ההשׂכלה אשר יצאה מברלין וירגיז את עצמות מענדעלסזאהן מקברו ויאמר (איזראעליט נו' 52) כי אין ישׂראל נרדפין בזמן הזה אלא מפני שהם מקילין במצווֹת ואינם נזהרין בשמירת שבת ובמאכלות אסורות, ומדמה את דורנו לדורו של אחאב ושל אנטיוכוס ושל האיליניסתין באלכסנדריא של מצרים, ולפי דבריו לא בא שטאָקקער וסיעתו אלא כדי להשיב לבם של ישׂראל לאביהם שבשמים; ומסיים את דרוּשו במשל המדרש: למלך שהיה לו גן והיה מסוּיג מכל פנותיו והושיב שומר על פתח הגן וכו'. – והנה הדברים האלה לא נאמרו בדרך דרוּש בעלמא כדרך הדרשנים, או המוציאים לאור מ“ע אשר כל איש מהם חזון לבו ידבּר, השומע ישמע והחָדל יחדל, כי הדרשן ממאינץ אומר להדפיס את דרשתו זאת בכמה אלפים עקזעמפלארין ולהפיצם בכל גבול ישׂראל ולאמור להם: קבּלו דעתי. ולפלא בעינינו, למה לא זכר הדרשן קודם כל משל אחר מדחז”ל (סנהדרין ק"ה): “משל לשנַים שהיו בעדר והיו צהוּבין זה לזה. בא זאב על האחד, אמר האחד: אם איני עוזרו היום הורג אותו ולמחר בא עלי. הלכו שניהם והרגו הזאב”. והנמשל הוא, שבשעה ששכן רע מתגרה בנו אין ראוי לבעל שׂכל בריא למרמי תיגרא בביתיה ולריב עם אשתו בדברים שבינו לבינה. ובכלל אין דבריו ראויים להשמע ולא דעתו להתקבל, לפי שהנחותיו אינן צודקות ומתאימות עם המציאות. הנדון אינו דומה לראיותיו שהביא וגזרה שוָה שלו איננה מופנה מכל צד, לפי שבימינו אלה אין איש קם עלינו להעבירנו על דת בהכרח, וגם רפואתו ספק הוא אם בדוקה ומומחית היא אם לא. כמדומה לי שאפילו אם ישובו עתה כל יהודי ברלין בתשובה שלמה ויתחילו לטמון חמין כשרים לשבת, וטרייטשקע ושטאֶקקער והענריצצי ופאֶרסטער בעצמם יהיו נוֹשׂאים להם את קדרות הריפות ואת המולייתא כדוריתא וריחם יהיה נודף מסוף ברלין ועד סופו ועולה באף כל האנטיסימיטין – כל זה לא יועיל להוָתם ושׂוטניהם ומקטרגיהם לא ישובו מחרון אפם, בלתי אם ישובו גם היהודים בעצמם אל הגהעטטא ואל המבואות המטונפים ויטמינו את עצמם בגפת ובזבל כימי קדם ויתיאשו מכל זכויות האזרחים ויפקירו את נכסיהם ויחזרו לסחור בבלויי סחבות וישובו אל המעמד הנפלא ההוא היאה לישׂראל כוַרדא סומקא אסוסא חִורא. וגם אז ספק הוא אם יניחו את ישׂראל לשבת בשלוה, כי מי כהרב היושב במַגנצא יודע מה שעשׂו אבותיהם של האנטיסימיטים לאבותינו בני קהל מגנצא, ומה שנעשׂה בספרד ובשאר המקומות אשר הוֹרגנו שם כל היום ונחשבנו כצאן טבחה מאות שנים רבות לפני השׂכלת ברלין, בעת אשר היו עוד כל הקהלות קדושות ועמנו כולם צדיקים וריח ריפוֹרם לא עדת בהון. ואיך לא שׂם הרב הדרשן אל לבו כמה מן ההפסד והסכנה יש בדבריו אלה, שאם יבוא אחד מן אלפי העקזעמפלארין, אשר הוא אומר לחַלק ולהפיץ באשכנז, לידי שטאֶקקער וסיעתו יהיו מסתיעין בדבריו ואומרים שרב בישׂראל מודה עליהם ששלוּחיו של מקום הם ומה שעשׂה אליהו והמכביים בשעתם, שטאֶקקער וחבריו עושׂים בזמננו. והנה הדרשן שואל: “מדוע ישׂנאו אותנו כל העמים?” זכורני כי שאלה כזאת שלוחה לצד אחר נשאלה בשירי אחד המשוררים אשר נשׂא חזונו על רדיפת ב”י בספרד, מפי ריבה אחת שנהרגה בעלומיה על קדוּש השם ובשעת מסירת נפש היא שואלת:
"הַגִּידִי לִי אִמִּי עַל מָה אֵל יִרְדְּפֵנוּ?
מָה אָוֶן פָּעַלְנוּ וּבְאֵיבָה יֶהְדְּפֵנוּ?
מַדּוּעַ מִכָּל הָעַמִּים בָּחַר רַק בָּנוּ
מַטָּרָה אֶל חִצָּיו וּלְמִפְגָּע לוֹ שָׂמָנוּ?"
אכן מי עמד בסוד ה' ויקשב את דברו ומי האיש אשר יוכל לתת תשובה נכוֹנה על שאלת הריבה הקדוֹשה הזאת, כהאב הקדוש במאינץ בעצמו, אשר בכל עת ובכל שעה יוכל לעלות למרום ולשמוע מסתורין של הקב“ה. אבל על שאלתו הוא: מדוע ישׂנאו אותנו העמים? הלא היה יכול למצוא תשובה ברורה בדבריהם של המקטרגים שנדברו בפומבי בבית הקרוּאים בברלין ביום כ' וכ”ב בנאוועמבער על הצעת האנעל, ושנכתבו אח“כ במאמריהם ובכתביהם של שׂוטני ישׂראל בכה”ע. טענותיהם הראשיות הן, שהיהודים אוכלים ואינם עושׂים, עוסקים רק במסחר ובקנוניות הבּאֶרזע ובשאר פרנסות קלות ומפקיעים את עצמם מן העבודות הכבדות ששאר בני האדם טעוּנין בהן, ועי“ז עושׂים עושר שלא במשפט ועל נקלה ובעשרם יתגאו ויפסיעו על ראשי העם ויתנהגו בלוּקסוּס נפרז לנקר עיני הבריות וינהיגו קלוּת ראש בדברים הקדושים בעיני בעלי אמונה אחרת ועושׂים מהם שחצים, וכדומה. אין אנחנו טוענין למסיתין אלה, אבל לא נעשׂה בנפשנו שקר לכחד שיש בדבריהם קורטוב אחד של אמת, וגם חז”ל אמרו (שמות רבה פמ"ב): “ג' חצופין הם כו' באומות – ישׂראל”, והכל יודעים שבשביל זה נרדפו אבותינו גם בספרד והאברבנאל ז“ל עמד וצוַח ככרוכיא על זה, וגם ראשי ב”י בברלין ובלייפציג אשר הזכרנו למעלה מודין במקצת ומעריכים על הצורך הגדול לתקן הדבר לימים יבואו ומקיימים בעצמם מודה ועוזב ירוחם; אבל הדרשנים ממאינץ ומווירצבּוּרג הולכים לשיטה המתנגדת ורוצים לכסות פשעינו – ומי יודע אם יצליחו?
והנה אין לכחד שבין כך וכך רדיפה כוללת כזאת שנעשׂית בפומבי על היהודים בימינו אלה היא מן הדברים המתמיהין ויכלה להקרות לדעתנו רק בקרב עם שחציוֹ עבד וחציוֹ בן חורין כעם אשכנז. לפי שבעם שכולו בן חורין כעם צרפת, בריטניא ואמריקא לא היה עולה מעולם על הדעת דדמא דידיה סומק טפי ויש לו רשות לעמוד על דם רעוֹ, לפי שהוא מיוצאי ירך חם או יפת; ובארץ אחרת לא היתה הממשלה מַנחת לעשׂות נבלות כאלה. ידוּע כי לפני שנים אחדות התהוללו הגריכין בחוצות אודיסא וישלחו ידם ביהודים והממשלה עשׂתה עמהם כאשר יעשׂו בנערים שובבים: שלחה אנשי צבא והכו את פורעי הפרעות שוט על ירך בראש הומיות – ותשקוט העיר.
ואתה, ידידי הקורא, בשמעך היום כי יש קיסם בין שני אחינו יושבי אשכנז, אל תדמה בנפשך כי כבר הוטלה הקוֹרה מבין עינינו אנחנו יושבי הארץ הזאת. באמוֹר צוררי ישׂראל באזכנז לאחינו שם, כי בני ישׂראל בוררים להם רק פרנסות יפות וקלות, הם מראים עלינו, על ב“י יושבי רוסיא, העוסקים באומנויות ובמלאכות ובכל עבודות פרך. כדבריהם כן הוא; יש ויש בנו בכל מושבותינו כל בעלי אומנויות ונושׂאי סבל, האוכלים לחם בזיעת אפם ונהנים מיגיע כפם, אבל לדאבון לבנו הפרוץ מרובה על העומד ואפרים רועה רוח ורודף קדים, פרנסתו איננה מצויה וחייו תלואים לו מנגד וההכרח יביאהו לעבור חוק ולפרוע מוסר, כי על פת לחם יפשע גבר. מה בושנו ונכלמנו בימים האחרונים האלה לשמוע קשרים של רשעים גנבים וחומסים ועושׂי כל עָול נדוֹנים בבתי המשפט בערי הבירה פ”ב ומאסקוי. בפ"ב נמצאו חבורות אִשוֹת זמה מבנות ישׂראל אשר זו דרכּן לשלוח את צעירותיהן על גפי מרומי קרת, לעשׂות ככל הכתוב בס' משלי סי' ז' ולצודד נפשים לפורחות ובסור הפתאים האלה אשר יצרם תקף עליהם אל ביתם ואל קוּבּתם יבואו שותפיהן בסתר ויגנבו את כספם אשר בחיק בגדיהם. שלש חבורות כאלה נתפּשׂו בגנבתן ויצאו חייבין בדין. במאסקו נמצא קשר גנבים אשר הריקו את כיסי בני העם ביד חרוצים ובתחבולות שונות, וכולם היו יהודים ואשה יהודית שלטת בהם, עד כי נתפרסם שמה בכל העיר וסביבותיה בשם “שיינדלע יד-הזהב”. וזה לא כבּיר נגלָה תרמיתם ונדונו ונשלחו לארץ גזרה ביד פשעם. וכן מודיעים ממאסקוי כי ממספר שלושים ותשעה מַלוי ברבּית על מַשכונות הנמצאים שם, האוכלים את שאֵר דלת העם ועורם מעליהם יפשיטו – שלושים וששה יהודים. והנה להוי ידיע למר בר רב אשי היושב במאינץ שטמאֵי הנפש האלה רובם מן השומרים שבת והאוכלים כשר ומדקדקים במצווֹת ויושבים לפני ה' בבית הכנסת בצד מזרח, ובכל זאת לא ימנעו מלהתגאל בתועבות כאלה, לתת לחרם יעקב וישׂראל לגדוּפים; ומזה ראיה שלא בשמירת השבּת ובמאכלות כשרות תליא מלתא. אִלו קרה זה בגרמניה היו שׂוטני ישׂראל תולין את קלקלתם בצואר הגוי אולו, ובצדקת משפטי ארצנו ימַקו החטעים האלה בעווֹנם ואנחנו נקיים. ומאַין רבתה בנו הרעה הזאת, אם לא מן החינוך המקולקל שהיינו נוהגין בו עד כה, שהיה אצלנו המדרש עיקר ולא המעשׂה, שהיינו משגיחין רק בלמודיות ולא במוסריות והיינו דואגים רק לרבּוי בנים ולא ללמדם אוּמנות ופרנסה נקיה; ובגדלם וצרכיהם נעשׂים מרובים, נעשׂים פניהם כפני הכלב ולא ישובו מפני כל ולא יבּצר מהם מזמה כדי להחיות את נפשם; ומקרא מלא עומד ומהפך בזכותם: לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב.
אבל לא נזכיר לגנאי את אבותינו המולידים אותנו ואת מלמדינו אשר גדלונו ונקוה כי יבואו ימים טובים מאלה לישׂראל גם בארץ האחרת גם בארצנו. הלא שמעת, ידידי הקורא, את שמע החברה אשר נוסדה להרבות בבני ישׂראל יושבי ארצנו ידיעת האומנויות ולהעמידם על הקרקע, למען לא יהיו מוכרחים בימים הבאים לשלוח בעולתה ידיהם. נכוֹן לבי בטוח כי כבר הבאת את נדבתך למצוָה רבה זאת, ואם עוד לא הבאת ידעתי כי פתוֹח תפתח את ידך והענק תעניק להחברה את מסת נדבת ידך ככל אשר ברכך ה' אלהיך לבלי יפקד שמך בכתב בני ישׂראל המביאים גאולה לעולם.
קשה היה עלי, ידידי הקורא, להשמיעך את כל הדברים הקשים כגידין האלה ומה גם לנגוע בקצה עטי בכיסך, אשר אולי לבך תלוי בו. וקשה עלי עוד יותר הפרידה ממך, כי הנני שׂם קץ לשׂיחתי עמך בפעם הזאת ומי יודע אם נשוב ונשׂוחה יחדיו, כי לא ידעתי אם חדשת בריתך עמי ותשוב תביאני אל ביתך בשנה החדשה הבאה. אבל תקוָתי תנחמני כי עוד נשוב ונשתעה יחד, כי אם לא אבוא בצל קורתך אתה, אבוא בבית שכנך הקרוב אליך או הרחוק ממך, ושם תמצאני ושם תשמע קולי, כי כן דרך הקוראים מאחב“י להשתמש בשל אחרים והחזיקו שבעה אנשים במ”ע אחד אשר לא השתתפו בו בפרוטה. ואני תפלה כי ההופך ים ליבשה, יהפוך לנו לטוב את השנה החדשה, ויצילנו מחוץ מכל שׂטן ורשע, ומבית מעֶנציקליקא ודרשה, ואז אשמיעך רק שמועות טובות והשׂבעתי בצחצחות נפשך ולא אראך קשה, ושמעת ותחלצנה עצמותיך ותדושן כשור מריא וכעֶגלה דשה, ובטוב לך ייטב גם לי ידידך ועבדך הנכנע דקאי אעיברא דדשא.
המליץ3
ביום האחרון משנת 1880.
ז 🔗
אם בעל נפש אתה, ידידי הקורא, שנס מתניך וקום הרקיע עמי לשחקים ונעברה בטיסה על היָמים ועל היַמים, על המשפחות ועל הממלכות. כצפרים עפות כן נדא על חוג הארץ ויושביה יהיו בעינינו כחגבים; נרדוף ונשׂיג את אלפי השנים אשר עברו ויחָבאו בסתר עליון המשוּאות נצח ונרא את הימים המונחים מקופלים בטליתם ברחם הרת עולם; נסתכל מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור.
אבל איזה הדרך נעלה על במתי עב להשקיף משמים אל בני אדם? אם מגדל נבנה לנו וראשו בשמים, יראתי פן כמקרה בוני המגדל הראשון יקרנו גם אנו ואני אין נפשי כי תתבולל שׂפתי ולא תשמע מה אדבּר, ואם נפוּץ איש מעל אחיו יצר לי מאד, ידידי הקורא, כי נפשי קשורה בנפשך ופרידתך מעלי תוריד את עולמי ביגון שאולה. אם אשתמש בשמות הקדושים ואומר שם ונוקי בין שמיא וארעא – אינני יודע אם ראוי אתה לכך שיֵעשׂה לך נס ויסורו השמות הקדושים למשמעתנו. אני לעצמי כבר נסיתי בימי חיי לעשׂות כזאת ולא עלתה בידי. כאשר הייתי בימי חָרפּי אז היה לי עֵסק בנסתרות ודבר בפמליא של מעלה (אם לא תגלה רז זה ליצורים אָגלה אזנך בדבר: בבוא עתי עת דודים ואֵפן כה וכה לראות בבנות האדם את אשר אבחר לי נתתי אל לבי לעלות למרום ולשאוֹל מאת אכזריאל הממוּנה על הכרוז את שם בת פלוני אשר יעד לי מ' יום קודם יצירתי ואיה מקום שבתה). בימים ההם עוד תומתי בעצם תומה ואמונתי בקדושים אזוֹר חלצי, ובחפצי לעלות למרום דרך אמונה בחרתי, דרך הקודש יקרא לה:
עָשִׂיתִי תְּשׁוּבָה וָאָצוּם הַפְסָקָה
וּבְמִקְוֶה כָּשֵׁר, חֶצְיוֹ מֵי-רַגְלַיִם,
טָבַלְתִּי שַׁ"י טְבִילוֹת וָאֲחַלֵּק צְדָקָה
וָאֲכַוֵּן בַּתְּפִלָּה אֶת לִבִּי לַשָׁמַיִם,
וָאֶזְכּוֹר בְּסִלּוּדִים אֶת שֵׁם הַקְּדוּשָׁה…
אַךְ הַשֵׁם כְּמוֹ הֶגֶה פָּשַׁט וַיָּעֹף,
וַאֲנִי כִּכְלִי מָלֵא כְלִמָּה וּבוּשָׁה
נִשְׁאַרְתִּי עַל עָמְדִי מַר רוּחַ וְזָעֵף:
אוֹ כִּי לֹא יָדַעְתִּי אֲכַנֵּהוּ, לְעֶלְבּוֹנִי,
אוֹ כִּי נִלְאָה הוּא לָשֵׂאת כֶּבֶד עָוֹן כָּמוֹנִי.
רע ומר היה לי לראות ביום ההוא כי אבדו עשתונותי וַתּכלה באפס תקוָתי, לאני עודני מחזיק בתומתי ולא חרף לבבי לשׂוּם תָהֳלה בקדושים וָאומַר: רגלי חסידים אשמור ללכת אורח לצדיק מישרים, והוא מלאכיו יצוה לי ועל כפים ישׂאוּני:
הָלַכְתִּי אֶל עִיר לִמְקוֹם צַדִּיק קָדוֹשׁ
וּבְיָדִי פִּדְיוֹנִי כִּיס מָלֵא וְגָדוּשׁ,
אַךְ אִשָּׁה עֲקָרָה שָׁם עִמִּי נִקְרָתָה;
וַיְהִי בְּהִסְתַּכְּלוֹ בְּצוּרַת הַמַּטְבֵּעוֹת
וַיְבַלְבֵּל הַצַּדִּיק בְּטָעוּת הַקַּמֵּיעוֹת
וָאוֹלִיד בָּנִים, וְהִיא – שָׁמַיְמָה עָלְתָה.
בראותי כי גם קבּלָתי גם נתינתי לא עמדו לי בשעת דחקי נוכחתי לדעת כי בדרך הקודש לא אגיע למחוז חפצי ואתמכר לאחוז בדרך תבונות והוא דרך חול:
בָּנִיתִי לִי מִגְדָּל בָּאַוִּיר פֹּרֵחַ,
עָשִׂיתִי לוֹ צִנָּה, קִיטֹר מִלֵּאתִי,
וָאֵשֵׁב בַּצִּנָּה שׁוֹקֵט וּבוֹטֵחַ
וּכְנֹאד בְקִיטֹר מִן הָאָרֶץ נִשֵּׂאתִי.
אָרוֹמָם, אֶנָּשֵׂא – הַס כָּל הָאָרֶץ!
עַל בָּמֳתֵי עָב אָנִי, חִישׁ אֶהְיֶה שָׁמָּה…
אַךְ חִישׁ גָּז הַקִּיטֹר, גָּז וַיִּתְפָּרֶץ,
נִבְקַע הַמִּגְדָל וָאֶפֹּל הַיָמָה;
כִּמְעַט שֶׁטָבַעְתִי וְהַדָּגִים בְּלָעוּנִי
לוּלֵא הַדַּיָּגִים בָּאוּ וַיְדִיגוּנִי.
הרואה אתה, הקורא, כי כל הדרכים האלה לא יתּכנו ועומדים בחזקת סכנה, על כן לא אעלך בדרכי עוצב אלה, מדאגה מדבר פן תאונה אליך רעה, ויש דרך אחר לפני, דרך ישר לא נכשל בה. בלי ספק ספּרה מינקתך גם לך כאשר ספּרה מינקתי לי כי לעתיד לבוא מתקבצין כל האומות וישׂראל עמן על שׂפת נהר דינוּר כדי להכּנס לגן עדן. לפני אומות העולם נטוי על הנהר גשר של ברזל ולפני ישׂראל גשר של נייר; הללו הולכין בגשר של ברזל ונופלין והללו בגשר של נייר ועוברין. על גשר של נייר זה אנהגך אביאך, ידידי הקורא, על כתף בעל הכנפים המגיד דבר אשׂאך, על גב אותיות פורחות נפרח באויר, שפופרת הטעלעסקאפּ נקח לנו אשר המסתכל בה צופה ומביט עד סוף כל הדורות, ואפרכסת הטעלעפאן – אשר התוקע לתוכו קולו הולך מסוף העולם ועד סופו. בלהטי מעסמער נקסום ונורידה לנו את הרוחות המסַפרות ובמכונה גאלוואנית נדובב שׂפתי ישנים והלשונות המלחכות את העפר.
חזק ויאמץ לבך – הננו עולים! הארץ תמוג תחתנו, ימים ונהרות תחת רגלינו; טבעו גויים, מטו ממלכות, שאו ערים וימח כל היקום. היצורים כצל כולם, אין דמות ואין תבנית ואין פנים מפנים שונים; יש רק חמרי היסודות והאיתנים מוסדי ארץ. אפס כי לא ארבעה יסודות אנחנו רואים, כאשר נסינו לשמוע מימי נעורינו, כי אם חמשה: אש רוח מים עפר – ויהודים. זרע היהודים הוא זרע חומר; הוא היסוד החמישי במעשׂה בראשית. כשם שאי אפשר לעולם בלא ד' רוחות כך אי אפשר לעולם בלא ישׂראל. אין כנף בארץ אשר לא באו בה נדחיו ואין גוי ומשפחה אשר לא התערב בו זרע הקודש. מי מנה עפר יעקב המפוזר בכל הרוחות שבעולם ומי ספר את רובע ישׂראל למן היום אשר בא סנחריב ובלבל את האומות ומימות אנשי השם עזרא ונחמיה עד “בני בלי שם” בימינו, אשר אלה ואלה יתאוננו על היהודים המושיבים נשים נכריות ויולידו בנים?
הבה השפופרת ונתבונן היטב אל היסודות האלה. מה נשתנו בתכונותיהם איש למינו מקצהו! יש אש לוהט ויש אש נוֹגה, יש רוח משחית ויש רוח חיי נשמות, יש מים חיים ויש מים מאָררים, יש עפרות זהב ויש עפר מות. אך שונים שונים מהם חלקי היסוד החמישי; באשר נמצאהו נראה כי לא ראי זה כראי זה. היהודים אינם רק עם מפוזר כי אם גם מפוֹרד בין העמים, מפוֹרד עד קצה, מפוֹרד בלי תכלית.
הביטה אל קרן צפונית מזרחית. בקרן זוית זו התורה מונחת ומחצית כל זרע יעקב יושבים שם צפופים מחוּבּרים בטבּוּרם כחיה אל ד' האמות הידועות. מלוא אורך טבּוּרם ירעו רוח וירדפו קדים. חייהם תלוּאים להם מנגד כי לא שורש בארץ גזעם; הסתכל בפניהם: מרעיהם כשבּלים מעמק הרפאים, צנומות דקות ושדוּפות קדים. לשון עלגים בפיהם ולב ארנבת בקרבם וחותם העבדוּת ושפלוּת הנפש על מצחם. זה הוא כבוד בית ישׂראל.
אל תבט אחריך פן תהיה לנציב מלח, בראותך בכל ארצות המערב שארית ישׂראל מתאמצים למחות ביד חזקה את צלם אלהיהם מעל פניהם. כדגי רקק הולכים הם לתוך פיו של לויתן להיות לברוֹת לו. יהודי צרפת ואשכנז, אנגליא ואיטליא, עודרים בכל מאמצי כוחם להיות צרפתים ואשכנזים, אנגלים ואיטליאנים ולחדול מהיות יהודים, לשון ארצם בפיהם ומנהגיה בידיהם, בשלומה להם שלום ובכל צרותיה להם צר. שכחו צוּר מחצבתם ותוּפר האחוָה ביניהם ובין אחיהם יושבי ממלכה אחרת.
הזהר פן תגוֹף באבן רגליך! הננו עוברים על הררי עד, על שן סלע מצוּק וראשו מגיע השמימה. “כתורן נראה לי על ראש ההר, כנס על הגבעה; כרסיסי אניה שבורה טבועה בארץ אנכי רואה”. – היטבת לראות! פליטת האניה הראשונה היא אשר בנו בני האדם, פליטת תיבת נח: על הרי אררט אנחנו עוברים! פקח עיניך וראה גדוד אנשים רוכבים בסוסים, כולם אחוזי נשק מזויינים מכף רגלם ועד קדקדם; פני להבים פניהם ולבם כלב הארי וכצבאים על ההרים למהר. כולם גבורים מלומדי מלחמה, אותם לא ירדוף קול עלה נדף ולא יבריחם כלב נובח. מי המה אלה? הטרם תראה כי חקוק על מצחם – ישׂראל?! יהודים גם הם, יוצאי ירך היהודים, גולי שלמנאסר. מן היום ההוא קפאו על שמריהם ובגולה לא הלכו; מחוץ לא שכּלה אותם חרב ומחדרים – אימה. על כן עמד כוחם בם וריחם לא נמר; תור האדם להם ויִראָה להם וגובה להם, אבל חכמת ישׂראל מה להם? את התלמוד לא ידעו ואת דת הרבנים לא ישמורו; רק תורת משה הביאו בידם ועל פיה לבדה יחיו: האף אמנם יהודים הם ככל משפטם ותקוָתם?!
מעֵבר לנהרי כוש נשוב ונראה את היסוד החמישי הזה כמו פולח ובוקע בארץ. הפלחים או הפלשים גם הם ממעי יהודה יצאו אף כי בכפם כמעט לא דבק מאום מתורת היהודים, כי גם ספרי הקודש אין בידיהם במלואם, גם שׂפת אבותיהם שכחו ורוחה זרה להם. יוצאי ירך האיליניסתין הם ומאלכסנדריא של מצרים יצאו לגור ארצה אַבּיססיניען; וכבר אבותיהם הראשונים השכינו יפיפותו של יפת באהלי שם ותהי להם התורה המתורגמת יוָנית במקום התורה הכתובה עברית, ובכן כבה נר אלהים על ראשם, ורוחו אשר עליה ודברו אשר בפיה מש מפיהם ומפי זרעם ומפי זרע זרעם עד ימינו.
בנקרות כל אומות העולם ובסעיפי כל משפחות האדמה בא האבק הדק הזה ולא נודע כי בא אל קרבנה. במלוא רוחב ארצות מלך הצפון ישבו שומרי שבת מחללו; מי יערה מקור תולדותם ויכוֹנן לחֵקר אבותם והעתים אשר עברו עליהם? להאַפגאנים אומרים שׂרידי עשׂרת השבטים הם האובדים בארץ אשור. בארץ סינים המוקפת חומה קודם לימות יהושע בן נון יחיו אנשים הנזהרים מלאכול את גיד הנשה. בהגָלוֹת הארץ החדשה נמצאו עקבות היהודים בין יושבי הארץ ההיא הקדומים; איזה רוח נשׂאם שם וישליכם אל ארץ לא ידעה אנוֹש? שׂא עיניך וראה כי גם בארצות הצירים אשר עלימוֹ יתעלם קרח, גם בערבות הירח והכוכבים וכל צבא השמים אשר עתידים בני האדם באחרית הימים לעלות ולהבקיעם אליהם במגדליהם הפורחים באויר – גם שם מוכנים ומזומנים שׂרידיי עם עולם זה להגָלוֹת בהגָלוֹת העולמות הנעלמים ההם לעיני כל חי.
שׂים אזנך כאפרכסת ושמע את הלשונות השונות העולות על שׂפת העם הזה המוּכּה לרסיסים. שׂפת בוני המגדל בבקעת שנער היתה שׂפה ברורה, שׂפת רננות, לעומת ריב לשונות זה. כי יפגשו שבעה אנשים יהודים משבע ארצות לא ישמעו איש שׂפת רעהו אם אין המליץ בינותם. הטה אזנך ושמע את תפלותיהם ותחנותיהם: אלה יתפלו מן הכָּלבּוֹ ומסדוּר בית רחל ואלה מחקו מתפלותיהם כל שׂריד ופליט ותקוַת הגאולה ותקומת האומה. אלה יתוַדו בסדר א"ב על עווֹנות ופשעים אשר גם לא ידעו ולא עלה על לבם, ואלה לא יתוַדו גם על עברות שהם דשים בעקבם ויכסו פשעיהם כעבותות העגלה וכקורת בית הבד. אלה יקראו בשם דיקרנוסא ופצפציה ותרטיאל ושאר שמות מלאכים זרים לא שערום אבותיהם, ואלה (הפלשים) גם שם הקדוש והנכבד לא ידעו. וכל המלאכים, שהם פועלי תפלות, ייגעו לריק ויעמלו לבהלה ולא ימצאו ידיהם להעלות לפני כסא הכבוד את כל התפלות העולות לפניהם, לפי שהן נאמרות בשׂפות אשר לא ידעו ובלשונות שאינם נזקקין להן.
מה תהי אחרית אבק דק זה אשר כל הארץ הוא מלא, מה תקוַת אֵפר המַקלה המפוזר לשבעה ימים ולשבעים ושבע ארצות? היאָספו הדקים האלה והיו לבשׂר אחד? הילוּקטו לאחת אחת העצמות המפוזרות לפי שאוֹל? התחיינה העצמות היבשות האלה ויבוא בהם רוח ועמדו על רגליהם??
יש בין בני האדם חכמים הרואים את העבר, אנשים אשר עיניהם באחוריהם, נביאים למפרע אשר בסוף מעשׂה יתנבאו ויגלו עליו את מחשבתם תהלה. אם אומרים: “הכל צפוי”, “רגלוהי דבר נש אנון ערבין ביה”, “אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה”, “ארבעים יום קודם יצירת הוָלד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני”. וכי יקום איש על רעהו ורצחוֹ נפש יתנבאו ויאמרו כך שמעו מאחורי הפרגוד; ואם נדחה יד הרוצח בגרזן והחטיא המטרה, יאמרו כי לא הכריזו עליו מלמעלה. אם יעלה בידי השדכן לזוג זווּג – הם הם הבן והבת אשר הכריזה עליהם הבת-קול; ואם יפשוט אבי הכלה את הרגל ולא ירצה את מעות הנדוניא יאמרו כי לא כיון השדכן לדעת הבת-קול. חזון שוא כזה נשמע גם על גורל עם ישׂראל ועל תעודתו. כי מטה ידו באשמת מאַשרים מַתעים וידל ישׂראל מאד והנה הוא מורדף בלי חָשׂך, מוּכּה ומעונה ואין מושיע יאמרו הנביאים ההם – והאנטיסימיטים מסכימים לדבריהם –: יאי עניותא לישׂראל! ובראותם אותו מפוזר ומפוֹרד בין העמים זה אלפי שנים וידיהם לא תעשׂינה תושיה, להתאַחד לאֶחד, יאמרו כי לכך הוא נוֹצר, כי שלח ה' את בנו בכורו ישׂראל בדרך עוצב זה ויטלטלהו טלטלה גבר אל ארבע כנפות למען ישׂא נס דתו לגויים ותורת אלהיו לכל העמים. מנחמי הבל, שקילו טיבתכם ושדו אחיזרי! אם יגרשני אבי מנחלתו למה זה לי בכוֹרה? ומה יתן ומה יוסיף להקרא בשם “עם סגולה” לעם בזוּז ושסוּי, עשוּק ורדוּף כל הימים?!
ואולם בלשון אחרת ידבּרו על העם הזה חכמי לב אשר עיניהם בראשם, אשר לא יפגרו ללכת כנמוּשות אחרי המעשׂים שכבר נעשׂו כי אם דעתם תעבור לפניהם והם רואים את הנולד. הם אומרים: “הרשות נתונה והכל לפי רוב המעשׂה!” “תושיע לך ידך ואלהים יושיעך!” “לא לחנם קם העם הזה וחיה בכל התלאות הנוראות אשר מצאוהו בימי ענן וערפל בכל המקומות אשר נפוצו שם. אין זה כי אם יש תקוה לאחריתו ותקוָתו לא נכזבה”. והנה הם אומרים להושיב ארצות נשמות לעבדן ולשמרן ולרעות בשן וגלעד כימי עולם. אלה אומרים לברוא לוז של שדרה שממנו תציץ האומה. היצלחו? הימצאו כל אנשי חַיִל ידיהם ללוש בצק מאבק דק נדף אל כל רוח אשר יבש כחרס לחוֹ ולשדוֹ נפהך בחרבוני גלות שלמה, ארוכה ששים וששה דורות מדה?
הבה השפופרת ונסתכּל מה לפנים. הנה עם יוצא ממצרים, עם בזוּז ושסוּי אשר עבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, גוי אובד בעבדותו ונפשו קשורה בקשורי הבצלים והשוּמים אשר האכילוהו חנם מעניו ומעבידיו. שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף יוצאים עמוסים לעיפה משארוֹתם על שכמם. יוצאים ביד רמה ובאים ויורשים משכנות לא להם, דורכים על במתי ארץ ועושׂים ממלכה חזקה ומקוממים גוי איתן ומתמלאים רוח כביר אשר יפעמם עד סוף כל הדורות.
מי יודע? אולי גם יבּצר מהם לעשׂות עתה את אשר כבר עשׂוהו? לא כימים הראשונים הימים האלה לבית ישׂראל. לא שש מאות אלף עתה מספר העם היוצאים, לא בחלקת ארץ קטנה כאדמת גושן ישבו יחדיו, לא בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשׂדה יעבודו ולא באבטיחים וקשוּאים ובבצלים ושוּמים נפשם ישׂבעו. רבוא רבבות מבני העם הזה נטושים על פני כל הארץ, רבים מהם עשׂו עושר ויבנו למוֹ היכלות ויאכלו את טוּב הארץ, לא יקוּצו בתענוגות בני האדם ולא זרו מתאוָתם: הילך לבם לעזוב בתים מלאים כל טוּב ואוצרות כל כלי חמדה לבנות חרבות למו על אדמת הקודש לרצות אבניה ולחונן עפרה? ממצרים נגאלו ישׂראל בזכות שלא שנו את שמותם ואת בגדיהם ואת לשונם – ועתה בני ציון היקרים המתימרים בהשׂכלתם מחַקים כקופים את העמים אשר סביבותיהם וזה כל כבודם ותפארתם אם לא יכירום רואיהם כי הם זרע ברך ה‘, וילמדו לשונם לדבּר איש כלשון ארצו וכלשון עם ועם ולשונם תמַק בפיהם; ומי יהפוך להם לב אחד לאהבה את עמם ומקור מחצבתם ולהתפאר בו נגד כל הגויים, מי יברא להם ניב שׂפתים להיות להם שׂפה אחת ולשון אשר תהלך בארץ – אחרי אשר לשון אבותיהם בעודנה חיה קצרה מהביע את כל מעלות הרוח אף כי אחרי מותה? הנה אלה המה הזריזים שבהם אשר לא פגרו מלכת אחרי תקופת הימים; והאנשים הנחשלים היושבים על הכלים? קשיוּת ערפם תהיה לצוּר מכשול על הדרך לעבור גאוּלים גדול יתר מאד מקלוּת דעתם של המתיאשים מן הגאולה. יוצאי מצרים נשׂאו את משארוֹתם צרוּרות בשׂמלותם ויאפו את הבצק ויאכלוהו ויקל להם ממשׂאם, ועתה הם עמוסים המשׂא אשר שׂם על שכמם ר’ שׂמלאי, אשר לא יקל ולא ימעט כי אם עוד יגדל וירבה במצווֹת התלויות בארץ. רחב הזונה אשר היתה ביריחו החביאה אז את המלאכים אשר שלחנו, ועתה הרבנית מבּריסק היושבת בירושלים תרדוף באף את מלאכינו ותתן אותם לחרם ולגדוּפים בקרב הארץ. בני דור המדבר אז היו גם הם קשי עורף, דור סורר ומורה אשר המרו אמרי אל ועדת עליון נאצו, ויסב אותם משה דרך המדבר כימי דור אחד עד תומם ואת בניהם הקים תחתם אשר שמעו בקולו וימַלאו אחריו; ודור המדבר עתה בעלי נסיון המה, ראו את הנעשׂה לדור אבותם ויחכּמו ולא יתנו עוד לגואליהם ומושיעיהם לחנך את בניהם על פי דרכם ולהקים להם דור חדש כלבבם, לא יתנו לפתוח בתי ספר ללמדם להועיל ולא ישלחו את עויליהם שמה ללמדם דעת ודרך ארץ. הנה הם באים בארץ, אנשים כדיסקין ישבו בראש הסנהדרין והיה הבית-יוסף לאש דת בכל סעיפיו ודקדוקיו, לא יפול מהם דבר ארצה; ושבו ארבע מיתות בית דין לגבולן ומלקות ומכת מרדוּת לאיתנן; ובימי מועד ושבת יחדלו פתאום אָרחות הברזל ונדמו קוי הטיליגרף ותעמוד מרוצת החיים וכל צרכיהם כיום תמים בקרב עם היושב על טבּוּר הארץ. התכּוֹן ממלכה כזאת בימינו אלה, אם תעמוד לאורך ימים??
“הנני שולח לכם את אליהו הנביא… והשיב לב אבות על בנים!” “אליהו אינו בא אלא… לקרב המורחקים… להשווֹת המַחלוֹקות… לעשׂות שלום בעולם”, אבל מה יעשׂה מלאך הברית זה וכבר גדרוּ הרבנים הדרך לפניו מצד אחד וקבעו מסמרות בדבר “אפילו אם יבוא אליהו ויאמר אין שומעין לו”? אם יעשׂה הטוב והישר בעיניהם, יבוא שלום; אבל מה יושיענו זה? ואם ימרה את פיהם לכל אשר יצווּהו “ייתיוהו וימחוהו שתין פולסי דנורא”. ולא עוד אלא שנכונו לו שפטים יותר גדולים ונוראים מידיהם. הנה “אשתו של אליהו אסורה לזרים”, והיה אם יאמר “ההוא סבא” לעשׂות דבר שלא כרצונם ותלו עליו את ביתו זו אשתו והטעינו לו רחַיִם אשר לא ימיש משם צוארו. היעמוד לבו אם תחזקנה ידיו לימים אשר הוא עושׂה?!
(הסוף יבוא לכשיבוא אליהו)
ח 🔗
כששׂמתּי את הפקק על פי צלוחיתי האחרונה ואמרתי “הסוף יבוא לכשיבוא אליהו” היתה כוָנתי כאדם שאומר “יהא מונח עד שיבוא אליהו”, כלו' עד סוף כל הדורות, ולא דמיתי ולא עלתה על לבי כי מלאך הברית הזה אשר זה אלפי שנים אנחנו מחכים לו בכל יום שיבוא והוא לא יבוא, אשר בכל דור ודור זה כמה מאות דורות בהכניסנו את בנינו לברית מכינים אנחנו לו כסא לשבת ואחרים ישבו במקומו, אשר בכל שנה ושנה זה אלפי שנים אנחנו מוזגין לו כוס בערבי פסחים ופותחין לו הפתחים וקוראין לו בקול גדול: ברוך הבא! והוא לא ידרוך על מפתן ביתנו ולא ישתה את יינו, – לא דמיתי ולא עלתה על לבי כי בפעם הזאת ימהר היהודי הנצחי הזה ויבוא ויביאני לעשׂות את חובתי ולקיים את הבטחתי, ולמזוג שנית ולמַלאות את צלוחיתי.
ביום הראשון לחג הפסח העבר – הבוקר היה בוקר לא-עבות. רוח צח נשבה ותטהר את פני הרקיע. השמש אשר הסתיר פניו ממנו כל ימי החורף הארוך יצא על הארץ בגבורתו ויאר פניו אלינו כאיש אשר אמו תנחמנו. הסתיו עבר, השלג חלף הלך לו, כי כבר התפללנו תפלת טל ופסקנו לאמר ברכת הגשמים. כחצות היום בשובי מבית התפלה ואסור אל חדרי מצאתי את אשנבי פתוח, כי פתחתהו המשרתת לטהר את האויר, ועל השולחן צרור מכתבים אשר הביא שליח בית הדוהר כפעם בפעם. וארא במכתבים והנה מכתב אחד על גביהם שונה בתבניתו משאר המכתבים. המכתב הזה היה כתוב לא בדיוֹ ובסַממנים ולא על נייר שאנחנו משתמשים בו, כי אם בטללי אורות על גויל-רקיע דק כדוֹק שבעין ועינו כעצם השמים לטוהר. על גב המכתב חָרוּת חותם בית-הדוהר בתמונת מגן דוד בעל שש קצוות ובזויותיו רשום כזאת “מלכות השמים, ירושלים של מעלה, א' אפריל. במרכבות השמש עד אופק הארץ ומשם ע"י שפנינא”. הסתכלתי במכתב המשונה הזה והשתוממתי. מעולם לא קבּלתי מכתב זר כזה. בתחלה דמיתי כי המכתב בא מארץ כינא הנקראת גם היא “מלכות השמים”, ואולם בראותי את יום צאת המכתב ממקומו זכרתי כי יום הראשון לחודש אפריל הוא ראש השנה לשקרנים וללצנים וָאומַר אל לבי אין זה כי אם מעשׂה אחד הלצים הבא להתלוצץ ולשׂחק בי. הפכתי את המכתב אל צדו השני וראיתי חותם תכנית כליל יופי כמראה אבן ספּיר דמות ארבע חיות וטבוע עליו בחומר קדמון: “אמת חותמו של הקב”ה". כראותי זאת היתה אתי רוח אחרת, כי ידעתי שאין הלצים מזכירים שם שמים על מעשׂיהם ולא ירהיבו עוז בנפשם לזייף גושפנקא דמריה עלמא ואפתח את המכתב ואמצא כתוב בו כדברים האלה:
ירושלים של מעלה, א' אפריל בחצי הלילה, שנת “אמת וצדק”.
להאֵזוֹב אשר בקיר בית ישׂראל!
מכתב מאליהו הנביא.
עתה באתי משוּט בארץ ומהתהלך בכל הבתים אשר בני ישׂראל יושבים שם. כפעם בפעם ראיתי את ראשי האבות לבני ישׂראל לבושי לבנים, הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם ועבדיהם ואַמהותיהם והבחור העני אשר בבתי מדרשיהם, יושבים כבני מלכים על מטות כבודות מוּצעות ושולחן ערוך לפניהם ומפות לבנות פרושׂות ונרות ופנסין דולקין ופניהם מאירים ושׂמחים כבשעת יציאתם ממצרים. והשולחן מלא ברכת ה' בקבוקים וכוסות מלאים יין וקונדיטין, ולחם עוֹני וביצים שלוקות וזרועות צלויות וחזרת ועוֹלשין ותמכא וחרחבינא, ככל אשר נסיתי לראות בכל שנה ושנה. אבל בפעם הזאת מצאתי בין ראשי בשׂמים אלה דבר חדש אשר לא ראיתיו עד כה: ריח צלוחית של פלייטון עלה באפי. הריחותי בו וראיתי כי עשׂוי הוא כעין החרוסת, מעורב וממולח ממינים שונים זכר לטיט; ראיתי כי אתה הוא הרוקח אשר רקח את המרקחת הזאת ושלחתה בכל גבול ישׂראל בערב פסח עם דמדומי חמה כדי לעטר בה את שולחנם ולהוסיף אגדה על ההגדה. ואם כי (האמת אגיד ולא אכחד, כי אין משׂוא פנים לפנינו בעולם האמת) לא כל שמניך טובים לריח ומתוך צלוחיתך נדף גם ריח חלבּנה, לפי שיש בה גם דברים כגחלי אש אשר אתה חותה על ראשי צדיקים וטובים ויש בצלוחיתך גם עקיצת עקרב ולחישת שׂרף עד כי לא נזהרת מלפגוע גם בכבודי ולסַפּר באזני הפרחים שלא יישנו את דבר השתין פולסי דנורא שקרה לי רק פעם אחת וכבר נשכח מן הלב, ולא עוד אלא שלקחת לך רשות להגיד לאדם מה שׂיחי ולסַפר גם דברים שביני לבין אשתי, – אפס לפי שרואה אנכי אל לבך שכּוָנתך רצויה ומחשבתך לשם שמים ולא מגאוָה וגודל לבב דבּרת את דבריך, כי אֵזוב אתה ורוחך נמוכה ושפלה ורק האהבה לעמך וקנאתך לארץ אבותיך שׂמו את הדברים בפיך, על כן אמרתי הכל מחוּל לך ובאתי במגלת ספר זה כתוב אליך להסר ספק מלבך ולהעביר היאוש מדעתך.
בתחלה אומַר לך כי טעות היא בידך בדמותך כי משיא אנכי את נפשות בני ישׂראל על שקר ואינני בא אליהם בשעה שהם מחכים לי. עיני בשׂר לא יראוני אבל בכל המקום אשר יזכירו את שמי אבוא אליהם ואברכם ואשׂים להם שלום. אדרתי אשר נפלה מעלי ביום הלקחי מעל ראשם היא להם עד היום למכסה עתיק, למחסה ולמסתור מפני הצרים הצוררים להם בנכליהם כל הימים, והיא שעמדה להם להכות את המים הזדונים העוברים על נפשם בכל דור ודור ולעבור בחרבה, ורוחי אשר שׂמתי על תלמידי בני הנביאים היא מרחפת על בני עמך עד כה, תקומם עדתם ולא תתן למוט רגלם. בכל מקום שאתם מכניסים את בניכם לבריתו של אברהם אבינו אנכי בא כמסתיר פנים ובידי צרי גלעד ארץ מולדתי להעלות להכואבים ארוכה ומַרפא, כי לולא כן כי אז אבדו עניי הצאן אלה בתחלואיהם והיו מתים חמרים חמרים באשמת המוהלים אשר לא יבינו דבר בתחבושת הפצעים וחכמת הרפואה מה להם. גם בערבי פסחים רוחי מתהלכת בתוככם להביא ברכה אל ביתכם ולגלות לכם עתרת שלום בקרב ביתכם ומשפחתכם להחליץ עצמותיכם לקראת המצות והמרוֹרים המוכנים לכם בכל ימות השנה.
מתי אבוא ואֵראה אליכם להושיע לכם תשועת עולמים? אין לאֵל ידי להגיד לך, כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ. וגם אין הדבר תלוי בי, כי אנכי רק שליח התלוי בדעת שולחו וכי יבוא היום לחננכם וירום האל לרחמכם ושלחני והלכתי. רק אחת ידעתי כי מנויה וגמורה בסוד אלהי כל העמים לבלי ישבות ישׂראל מהיות גוי בארץ; ועיניכם הרואות כי אלפי שנות רעה לא הכחידוכם, נהרות לא שטפוכם ולהבה לא בערה בכם, וידעתם היום והשבוֹתם אל לבבכם כי לפני שמש יִנוֹן שמכם ולא יכּחד ולא ישמד שם ישׂראל מתחת השמים לעולם.
ואתה, בן אדם, על מה אתה נאנח? על רבים מבני עמך אשר תקצר נפשם בעמלם ועיניהם תכלינה מיחל והנה הם מנַתקים את תקוַת תקוָתם ומתיאשים מן הגאולה? בנים זרים האומרים לאבותיהם לא ידענום ואת אחיהם לא יכירו, רכי לב העוזבים את אדני נסם ובורחים ממקום המערכה בחרפה לנפול אל האויב? אמנם רע ומר הדבר הזה וחבל על דאבדין, אבל בשביל זה אל תתיאש ואל תאבד תקוָתך. כזה וכזה יפלו עלים בלים בסער ביום סוּפה! האדם עץ השׂדה. כי יזקין בארץ שרשו ורוח סערות תסערהו מסביב אז הנטישות היבשות תשברנה והרוחות ישׂאום אל ארבע רוחות השמים. הבזאת יכּרת העץ ולא יחליף, ויכּחד מן הארץ? כל עוד אשר שרשו לא ייבש ולא ימות גזעו, מריח מים יפריח ויחדש כנשר נעוריו, עלהו יתן בעתו, יעשׂה ענף ונשׂא פרי. והיה בעת אשר תקום הסערה לדממה ותשקוט מעליכם המלחמה אז יתבררו ויתלבנו ויִצָרפו רבים, ונסוגו אחור סיגיכם ויבּדלו כל בדיליכם.
על העשירים אתה נאנח, האמונים עלי תולע ובצרת עמם להם לא צר, היושבים בהיכלי שן ואוכלים למעדנים ולא יזכרו מרחוק את עמם וירושלים לא תעלה על לבם? הטרם תדע כי האנשים האלה בצע המה מעודם, אחרי בצעם לבם הולך ולכל משׂא נפש אשר לא ביד יקחו לא ישיתו לב. באשר ייטב להם שם ארץ מולדתם, והאנשים אשר ימַלאו את תאוָתם הם עמם ונחלתם. השמר והשקט ויהי לבך בטוח כי אם ירחם ה' את עמו וטוב לישׂראל ונוספו גם הם עליו והתענגו מזיז כבודו ולא ידח ממנו נדח ולא תאבדנה לו גם נפשות פורחות אלה.
ראית את כל ישׂראל נפוצים אל ההרים כצאן אשר אין להם רועה ולא אדונים להמה. איש אל עֵבר פניו ילכו יאחזו במנהגי המקום אשר הם גרים שם, ילמדו את לשונם ובאשורם תאחז רגלם. גם על זה אל יפּול לבך ותקוָתך לא תכּרת. עד כמה פעמים המיר ישׂראל את לשונו ואת דרך חייו בכל המקומות אשר עבר שם ובכל זאת לא נכחַד קיומו ורוחו עומדת בתוכו. גם מכל הגויים אשר נפוצו בם יביאו בני ישׂראל אבני פנה להקים את סוּכּתם הנופלת, אבנים למוסדות ואבנים לבנין וגֵבים לספוּן. והיו בכם יושבי אהלים ורוכבים בסוסים, תופסי קסת ודורכי קשת, אכּרים ויוגבים ועושׂי מקנה וקנין, כי לא על אחת מהנה יקום גוי כי אם על כל פנות אלה יעמוד העם, יחיה ויאוּשר בארץ.
מחמלתך על עמך ומקנאתך לארץ אבותיך על כן בסוּפה ובשׂערה דרכך וכל דבריך כגחלי אש. גם אני בנערוּתי קנוֹא קנאתי לאלהי ישׂראל ותאחז במשפט ידי להכרית את הבעלים מן הארץ, וגם עלי קמו מרעים וימררו את חיי עד כי שאלתי את נפשי למות; אז עבר ה' על פני ויַראני את דרכיו כי לא ברוח ולא ברעש ולא באש ה' כי אם – בקול דממה דקה. מדוע לא זכרת את הדברים האלה ולבך לא תשית לדעתם?
שומע אנכי אותך מתאונן עוד על המשׂא לעיפה, משׂא דבר ה' אשר עמסו על שכמכם מרבּה להכיל, אשר דכּא לארץ חַיתכם וכבודכם לעפר השכּין. לא ידעתי מה המשׂא הצרוּר בשׂמלתכם על שכמכם; לא ידעתי מדוע רחבו ונסבו צדקותיכם כהררי אל ומשפטיכם כתהום רבה. בימַי נקל היה לעבוד את אלהים ולשמור משמרתו. דבר ה' לא היה למשׂא כי לא כבד משׂא הקודש על נטל החול, וצרכי החיים וחפצי שמים בד בבד נשׂאו, איש באחיו יגשו יתלכדו ולא יתפרדו. עוד אבינו הראשון צוָה את בניו ואת ביתו אחריו כי "דרך ה' לעשׂות צדקה ומשפט ". הנביא הראשון אשר הכין בית הנביאים בניוֹת ברמה אמר כי “שמוֹע מזבח טוב להקשיב מחלב אַילים”. ודוד מלכנו, מושל באדם צדיק זה, אשר דבּר בעדותינו נגד מלכים ולא בוש, הנה שומעים אנחנו את דבריו ורואים את מעשׂיו מתוך מזמורו: ה' מי יגור באהליך מי ישכּון בהר קדשך. אחד מתלמידי הבאים אחרי הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך: כי אם עשׂות משפט ואהבת חסד והצנע לכת. והשני קצר עוד ואמר: וצדיק באמונתו יחיה. האם יִכבּד זה על אדם תמים דרך או אם יפלא ממנו לעשׂות הדבר הזה? ואם בימים האחרונים הרבו חוּקים לא טובים ומשפטים לא יחיה בם האדם – האותם תיראו או מפניהם תחילון לימים הבאים ולעתים רחוקות אשר אתם מקוים? זכוֹר ימות עולם, בינה שנות דור ודור, בשבת ישׂראל על אדמתו הוא ובניו על ממלכתו, הנהיה כדבר הזה? מי החיים העצומים בעת אשר ישטפו ויזרומו לא יתנו להקים מעצור לפניהם ולגדור אָרחם לבלי יעבורו, ורק בעת אשר יכּרתו ממקורם וידעכו ממקומם אז יתלקטו ערמות העפר ויעבטון אָרחותם. התורה לא נתּנה חתוּמה ולא נתּנה למלאכי השרת. בכל דור ודור קם שופט ונביא בישׂראל, יפתח בדורו כשמואל בדורו, אליו שמעו העם ומפיו בקשו תורה המה החוּקים והמשפטים אשר יעשׂה אותם האדם וחי בהם. לוּ קמה מלכוּת ישׂראל עד היום כי אז לא רחַב הפרץ בין חכמת ישׂראל ובין חכמת כל האדם כיום הזה, כי זקני ישׂראל וחכמיו ושופטיו נועצו לב יחדיו לבלי הנזר מהליכות העולם וצרכי הזמן אשר הם חיים בו. וכן בטוח לבי כי גם באחרית הימים כאשר ישובו מי החיים לאיתנם ושטפו ועברו ביהודה והרסו כל יאורי מצור ואגמי נפש. והלכו בית יעקב באור ה' ונחה עליו רוח אבותיהם הראשונים רוח עם חי, רוח ממלכה מתנהגת במועצות ודעת, ומלאה ארצו דיעה כמים לים מכסים, ואז יבושו מעצתם כל מורדי אור ונַעוי לב יהיו לבוז, כי רק בחרבות שממה תתפּשׂ השׂממית ובחוֹר עפר וכֵפים יקננו העטלפים.
על כן אל תיראו ואל תערצו מפני מהרסיכם מחוץ ואל תערצו מפני מחריביכם מבית. אלה ואלה יכרעו ויפולו ובני ישׂראל הדבקים באלהיהם ובעמם יקומו ויתעודדו. לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח עצה וגבורה; לא ברעש וברוגז תגמאו ארץ כי אם בארך אַפּיִם ובממשל ברוח. היבּנו חרבות עולם פעם אחת או אם יקוממו שממות ששים דורות ביום אחד? מעט מעט תגוֹרש חית השׂדה וענן כבד לא ישכּים וילך עד נכוֹן היום.
גפן אדרת ישׂראל, שרשיה נטשו עד שרשי הים וצמַרתה עברה גבעות עולם. הביטו וראו ופקדו גפן זאת ולעלים בלים לב אל תשיתו. תפולנה הנובלות ותשברנה הדליות היבשות, אם רק מצבת בה – זרע קודש מצבתה. ילמדו בניכם לשונות כל הגויים ויבואו בצל קורות כל הארצות, אבל אל ישכּחו גם את לשון אבותם וידעו את הקורות אותם. ישנו את פניהם ויחַלפו את בגדיהם כטוב ביניהם רק את נפשם שמרו ולבבם הכינו. יעבור בשׂר קודש מעליהם אך רוח קדשם אל תקחו מהם.
הנה נמצאו אנשים האומרים לקום ולבנות החרבות ולהושיב הנשמות ומארץ תפתח הטובה על עם ישׂראל. שׂמח לבי ויגל כבודי כי בחרו בארץ מולדתי להעלות בצרי גלעד ארוכה לשבר בת עמי. על כן עליכם כותבי העתים להעיר את האהבה בלבב בני ציון הנדהמים ולא להרפות ידיהם בפחד שוא ובמוראים גדולים כאשר עשׂית אתה בצלוחיתך. כתבי העתים הם הם השופר הגדול אשר בו יתּקע לחרותכם. אם יצלח חפצכם זה בידיכם, ואם קרובה ישועתכם לבוא וצדקתכם להגַלוֹת – זאת לא ידעתי גם אני, כי בצל שדי נצפנו העתים וגם יודעיו לא חזו הימים אשר הוא עושׂה; ואני רק מלאך אני הנאמן לבעל מלאכתו ואיננו מהרהר אחר מדותיו. רק אחת ידעתי וזאת היא תנחומותיכם כי במספר השנים אשר כבר עברו קצרה מדת גלותכם אשר נגזרה עליכם בראשונה.
ואתה אל תסתום הדברים ואל תחתום הספר, ישמעוהו רבים ויקומו לעזרת עמם בגבורים; כי אם לא אתם לכם – מי לכם? ואם לא עכשיו – אימתי?
אליהו מתושבי גלעד.
אלה הדברים אשר קראתי במכתב אשר הביאה לי היונה. ואני טרם אדע אם באמת מכתבו של אליהו הוא – כי לא ראיתי את כתב ידו מעודי – או אם בא אחד הלצים ויהתל בי. לא אכחד כי לבי מפקפק מאד בשמעי את אליהו מדבּר כדבּר אחד המתחכּמים בדורנו, בראותי אותו מונה מספר הימים למספר חדשי העמים. ומי נתן לו רשות לכתוב בליל פסח אחרי אשר כבר קדש היום? כל הקושיות והאבעיות האלה יוכל לתרץ רק התשבי הזה בעצמו בשובו עוד הפעם אלינו, ועד העת ההיא לבי מהסס אם המכתב איננו מזויף מידי אחד מליצני הדור. ובכל זאת שׂמתי הדברים לפניך, ידידי הקורא, שמעֶנה ואתה דע לך, כי לא בן חורין אני להבּטל מן החוב הזה אשר נטל עלי.
ממחרת הפסח.
ט 🔗
ימים על שנה לא שׂמתי את צלוחיתי לפניך, ידידי הקורא, לא הוגעתיך בלבונתי ולא הריחות בריח ניחוחי. לא במרד ולא במַעל עשׂיתי זאת כי פקודת כל הארץ עלי נפקדה וכמקרה כל המון בית ישׂראל בשנה הזאת קרני גם אני. גם עלי באו השודדים בצהרים, הכּוּני פצעוני, החריבו את ביתי, בוֹססו נחלתי, חללו יצוּעי, קרעו כסתותי לפורחות וכל כלי בית אשר היו לי שברו כשֵבר נֵבל יוצרים, ובתוכם – גם את צלוחיתי של פלייטון.
אמרתי ארדה בית היוצר ואקחה לי צלוחית חדשה וארקח רקוחי ואעשׂה לאחַי מטעמים כאשר אהבתי, ואולי גם כאשר אהבו המה, אבל רוח מבינתי ענני: העת לנו עתה לזני מרקחים ולתפנוקי מלכים? אין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה ולא אחר התענית. וכי לצלוחית של פלייטון אנחנו צריכים? לנאד של דמעות אנחנו צריכים, לנאד כמו הים, לשׂוּם בו את דמעת כל העשוּקים אשר נעשׂו תחת השמש ואין להם מנחם; ומה יתן ומה יוסיף עוד שתי דמעות לים הגדול? החסר קינות בית ישׂראל? וכלום לקינתי צריך העם האוכל לחם דמעה ושותה דמעות בשליש, העם אשר כולו ייליל יורד בבכי, אשר כולו – סמל הקינה?!
על כן כל הידים תרפינה ותופשׂ הקסת לא יעמוד. אנוּש שברנו ולא ישמע לקול מלחשים חוֹבר חברים מחוּכּם. אִלו הייתי מלא עינים כמלאך המות וכל אחת מהן כגלגל עינו של עוג מלך הבשן וכולן שותתות מים יומם ולילה – גם אז אין די לספוד לצרה ולבכותה. כי לא רק את בית חמרי החריבו השודדים ולא רק יגיע כפי היה לבז, כי גם בבתי נפשי שׂמו לדברים בטלים, וכל דבר חפץ וכל משׂא נפש אשר טפּחתים ורבּיתים כל ימי חיי – אויבי כלם.
כל מי שאין לו דבר חפץ אשר אליו הוא נושׂא את נפשו חייו אינם חיים, בין שיהיה החפץ מחפצי שמים בין מן החפצים שאסור לטלטלם בשבת. ההולך במדבר ויש לו מחוז חפץ ימצא כוח במתניו ואונו בשרירי בטנו להדיק תחתיו כל חתחתים בדרך עד הגיעוֹ למחוז חפצו; אבל גבר אשר דרכו נסתרה, ההולך בדרך לבטלה ואיננו יודע לאן הוא הולך ולמי הוא עמל ומה הוא מבקש, הרי זה תועה בתוהו יליל ישימון, בצהרים יתנגפו רגליו על הרי נשף ובחלוּקי הנחל תמעדנה קרסוליו. ומה אני ומה חיי אחרי אשר זמותי נתקן וחפצי נפוצו וכל משׂאות נפשי היו למשׂאות שוא ומדוחים, ויִכלו באפס תקוה כנאדות נפוחים?!…
כמה חלומות טובים והרהורים טובים שעשעוני מימי נעוּרי וישׂימו לפני את הארץ כעדן וערבתה כגן ה'! המה החליצו עצמותי ויתנו לי כוח אבנים לרדוף ולעדוֹר בלא לב ולב, ויתנו לי אֵבר כנשרים לדאות ולהתנשׂא על עמק הבכא ועל כל מכשוליו וחתחתיו. ואולם כמראה הקשת אשר יהיה בענן אחר הגשם כן הלכו חזיונותי הלוך ונמוג במשוך ימי חיי, עד אשר באה שנת הפקודה הזאת ותמחה את רקמת הצבעים מחה והפוך על פניה ולא נשאר בכל שלל הצבעים קו אור אחד אשר אומֵר כי הוא זה אשר אליו אנכי נושׂא את נפשי…
מנעורי גדלוני לרב, הביאוני אל בית רבי ואל חדר תורתי; בכירה זאת שהסיקוה בקש ובגבבא טמנו אותי בגפת והלעיטוני כבקר כותח הבבלי. דבר לא היה לי עם כל החיים המהלכים תחת השמים ולא היה לי בעולמי אלא ד' אמות של הלכה. חזי הוית די כרסון רמיו ואני יושב ומורה הוראות בישׂראל; לי עמי ייחלו וידמו למו עצתי; שׂפתי ישמרו דעת אלהים ותורה יבקשו מפי. אין העולם מתקיים אלא בהבל פי וכל הגה מפי יצא קדוש יאָמר לו, כי דברי להם כדבר אלהים וגזרתי גזרת עירין ומימר קדישין. ופתאום דבר אלי יגונב ותקח אזני דבּת רבים מגורי מסביב: “פרא אדם הוא ואינו מן הישוב. הלזה תקראו עם חכם ונבון? לא בינת אדם לו ובגויים לא יתחשב”. שמעתי ותרגז בטני ואתּנה לבי לדעת חכמה ונאחזתי ברשת אשר כל באֶיה לא ישובון ופירשתי להבלי העולם הזה. אז גז חיש חלום רבנותי והיה כלא היה. וחבל על מרגלית טובה כזו שאָבדה מן העולם! כמה מעלות טובות והנאות טובות היו מגיעות לישׂראל על ידי אִלו לא נטו אשוּרי מי הדרך אשר התוו לפני. יודע אנכי את נפשי מאד. מתלמידיו של שמאי אנכי, קנאי וקפדן ומחמיר ומדקדק עם בריותי כחוט השׂערה. אִלו הייתי לרבּן של כל ישׂראל הייתי מַרבה להם תורה ומצווֹת והייתי עושה גזרות לגזרות וסיגים לסיגים, הייתי אוחז בשיטתו של הרמ“א האומר בצדקתו וביושר לבו: “לפי שאין אנו בקיאין… לפיכך נהגו להחמיר”, ולפי שרבּוּ מאד הדברים שאין אני בקי בהם היו גם חוּמרותי מרובות כמים שאין להם סוף. הייתי אוסר למשל כל ביצה שנולדה בחול גזרה משום ביצה שנולדה ביו”ט; הייתי גוזר על חמץ בכל ימות השנה אטו חמץ בפסח; הייתי אוסר להשתמש בבע“ח בכל ימות השבוע גזרה משום שבת; הייתי אוסר פת ישׂראל גזרה משום פת פלטר, כחל משום בשׂר בחלב… וכיוצא בזה הרבה, ועי”ז הייתי פודה את ישׂראל מכל צרותיו. כי הנה עתה כשנתדלדל ישׂראל ומטה ידו ע"י החומרות והאִסורים העמוסים עליו זאת נחמתו בעניוֹ כי “יאי עניותא לישׂראל”, אנכי בחוּמרותי וגזרותי הייתי מביא אותו לידי עניוּת ודלוּת כזאת שלא היה מתירא עוד מפני הסיקריקין ומפני לסטים מזוין ושאינו מזוין, לפי שעני החשוב כמת אין צריך לשמרו מפני העכברים הרשעים, כי “בדליכא לא קא מיירי”; ואם עד כה נעשׂה ישׂראל כגוף חנוּט שאינו מרגיש לא רמה כמת ולא מחט כבשׂר החי, אנכי הייתי עושׂה צוָארו של שיש, שלא היה שולט בו סייף, ומצחו נחושת, שלא ידע בושת.
כל הטוב הזה ניטל מן העולם בעֶטיו של נחש. הנחש השיאני ואוֹכל מפרי עץ הדעת. רוח תזזית נכנסה בי ותוציאני מתוך ד' אמותי ותניחני בתוך הבקעה והנה היא מלאת חמדת כל הגויים ותענוגות בני האדם. אור שבעת הימים כשחר פרוּשׂ על ההרים, כל אדם יחזו בו, יביטו אליו ונהרו ופניהם אל יחפּרו. אמרתי באוֹרם אראה אור גם אני והייתי כאחד האדם המעלה והשׂכּוֹתי מעלי את תלונות שכני ולא יאמרו לי עוד פרא בודד הוא, וכרֵעַ כאח עמי יתהלכו. אבל הוי על כל שכני הרעים! בהיותי הולך חשכים הייתי נבזה בעיניהם נמאס, תעבוני רחקו ממני, – עתה בראותם אותי קצוּץ פאה ומגוּלח זקן וכרוּת מַדוה בחצי עד שתוֹתי, בשמעם אותי מבטא בשׂפתם והוגה דעות כמוהם, תכלית שׂנאה שׂנאוני, לאויבים היו לי. זכורני את שכני האחד, רובע-הקב שמו, והוא פקיד שתות טובל חמש טבילות ביין, כשהיה פוגע בי קודם שנהפכתי לאיש אחר היה מקדים לי שלום ומתענג על מתק שׂפתי הערלות ולשוני המגומגם, ולאחר המהפכה היה עובר על פני בחימה ומעיניו גחלים יהלכו. עם יענקל מחזיק בית המרזח, שהיה בא אליו דרך אחורים עומד כעבדא קמי מאריה וכורע שלש קריאות ושבע השתחוָאות, היה יושב ומרבה שׂיחה ומטייל ארוּכות, ועם יעקב המורה, שהיה נכנס דרך הפתח לפנים ומדבּר אליו כבן אדם דומה לדומה, היה מדבּר מעוּמד ועונה בקצרה על הן הן ועל לאו לאו כאִלו כפאוֹ שד.
ראיתי כי חפצי זה בידי לא יצלח ולוּ גם אהיה משׂכּיל בכל דרכי כדוד לא אמצא חן בעיני שכני, כי כרוב חכמתי יִרב כעסם ובהוסיפי דעת יוסיפו מכאוב, ואומַר אל לבי: “למה זה הבל איגע? האנשים ההם אינם שלמים אתנו; קרבות יחפצו וקרבתך לא יחפוצו. החפץ להם כי תצדק ומה בצע כי תתם דרכיך? חדל איפוא מבינתך ויגע להעשיר, כי הכסף יענה את הכל וכל הרע לאיש מתן”.
ובכן לא ארכוּ ימי שמושי להשׂכּלה וחבל גם על מרגניתא דלית לה טימא כזאת שלא נתנה לבריות ליהנות מאורה. אִלו הייתי בא בהשׂכּלתי לגמר בישול ונצטמקתי ויפה לי, הייתי מאיר עיני המשׂכּילים בתקנותי והייתי לריפוֹרמֵטוֹר, והייתי מתיר להם הרצועה, כלומר שתהא פרתם כפרתו של ראב“ע יוצאת ברצועה שבין קרניה בשבת, והייתי מתיר להם אם לא משהו חמץ בפסח לכל הפחות משהו מצה בערב פסח, והייתי מַנחיל לכל אחד ואחד מהם ש”י עלמות של הפקר שאותם הם מבקשים. כל התרי“ג מצווֹת שנתּנו למשה מסיני הייתי כחבקוּק מעמידן על אחת והיא המצוָה הכתובה בתורה “ושמור את נפשך מאד” והשנויה בנביאים “ומבשׂרך לא תתעלם”. בבית הכנסת הייתי מעמיד טיליפון והיה כל אחד מהם יושב בביתו ומשׂחק בקוביא והדבּוּר נכנס לתוך אזניו כעין סילון והוא שומע כשהש”ץ מתפלל. והייתי בודה להם בשם “קנוגיא של לויתן” שׂחוק קַרְטי חדש בכ“ב חבילין של קלפים כנגד כ”ב אותיות שבא“ב, כדי שעי”ז לא ישכח הא"ב מפיהם ומפי זרעם וזרע זרעם; והייתי מהפך להם לשׂשׂון ולשׂמחה את ימי הצומות ומחַדש להם הימים הטובים שהיו לישׂראל שבהם היו בנות ישׂראל יוצאות וחולות בכרמים ואומרות: בחוּר שׂא עיניך וּראה! וכיוצא בזה הרבה מן הדברים שהעם המתאַוים משתוקקים להם והיו עושׂים בגלוי ובהיתר מה שהם עושׂים עתה באיסור ובצנעא, וכל זה נשתקע ונאבד מן העולם בשביל פגיעה הרעה שפגע בי שכני הרע.
אבל – אחת דבּרתי ולא אשוב, זמוֹתי ולא נחמתי. הנַחתי גם את התורה גם את ההשׂכּלה בקרן זוית ושלחתי ידי בפרקמטיא. שבתי על עווֹן אבותי הראשונים, עשׂיתי לי עגל הזהב ואמרתי: אלה אלהיך ישׂראל, אשר יעלוך מטיט ביון ויצילוך מכף כל הקמים עליך; ושיר חדש שרתי לו לאמר:
מָעוֹת, צוּר יְשׁוּעָתִי, לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ!
תִּכּוֹן בֵּית רְכוּלָתִי, וּלְךָ תּוֹדָה אֲזַבֵּחַ;
וּלְעֵת יָכִין מַטְבֵּחַ, הַצָּר הַמְנַבֵּחַ,
אֶמְצָא מָנוֹס בְּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת, כִּבְקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ.
פתחתי לי חנות לתלפיות ושׂמתי כדכּוֹד שמשותיה; הייתי לרוכל במכלוּלים בגלוֹמי רקמה ובחטובות אֵטוּן. סוחרים בעמים פתחו לי מאבוסיהם ושלחו לי מַערבם מרחוק וסחורת ידם מקצות הארץ. ותמלא חנותי גנזי ברוֹמים במרכּוּלתי ויהיו מזוַי מפיקים מזן אל זן; וימלא ביתי כסף וזהב ותענוגות בני האדם. ותצא אשתי בלבוש מלכות תכלת וחוּר וצמידים על ידיה ורביד על גרונה. ותמלא נפש שכני קנאה וצרוּת עין ויתנכלו עלי להדיחני משׂאתי. וישלחו בי בני פריצי עמם וישוֹסו את חנותי ויחריבו את ביתי וישׂימו את כל אשר לי לדוֹמן על פני האדמה, ויוציאוני נקי מנכסי ויטשוני ערוֹם ועֶריה כאשר יצאתי מבטן אמי.
נפוּגותי ונדכּיתי עד מאד בראותי כל חפצי נפוצים וכל מאויי לבי מתים על פני. גם תורתי וגם חכמתי לא הצילוני משׂנאת הבריות ולא הועיל גם הון ביום עֶברה, ומה בצע בחיים אשר אין בהם חֵפץ? קודר הלכתי כל ימי ועל עפעפי צלמות, ומי יודע מה היה עלי ומה נעשׂה בי לולא נמצא דבר חפץ אחר אשר נתנו לי לענות בו; ויהי לי לישועה, כי בו החלפתי כוח ותשב אל קרבי תקוָתי וחפצי בחיים.
בעיר המלוכה קראו אספה להתיעץ על אודות התּלאה אשר מצאַתנו ולדעת מה יעשׂה ישׂראל בצוֹק העתים האלה. בני עירי בחרו בי לשלחני אל האספה ואני לא סרבתי להם והלכתי בדיצה ובחדוָה. ולמה לא אלך והם נתנו לי מקופת הקהל שלש מאות כסף שׂכר הליכה, וימי האביב היו על הארץ, והמסע נפשי ישובב ינחני במעגלי ברזל. אף אמרתי זה ינחמני ממעשׂי ומעצבון ידי; אלכה לי אל הגדולים בבני עמנו, אהנה מזיו השכינה השרוּיה ביניהם, אתענג לראות נדיבות לבם וידם החזקה, אשמע את חכמתם, אראה עין בעין את כבוד עשרם ואת ההוד והדר אשר ישוו עליהם שׂרים ויועצי ארץ. ראיתי פה את אחי בשפלוּתם ובחורבנם, אשור ואראם שם בגדוּלתם ובבנינם; ובשובי אביא לבני עירי בשׂורות טובות ישועות ונחמות, ולאשתי – מזמרת עיר המלוכה בגדי צבעונין ורקמות. על כן שׂשׂתּי כגבּור לרוץ אורח, הלכתי בדיצה ובחדוָה ושבתי – אבל וחפוּי ראש. כי גם משם יצאתי וידי על ראשי, כי מאס ה' במבטחינו ולא יצליחו לנו.
ראיתי גדולי עשיריו ורבניו חכמיו וסוחריו כל “דגל הזהב” יושבים על מטות זהב ומדבּרים דברים כתפוחי זהב, אבל שבתי וראיתי כי אין בכל להגם הרב ממש אפילו שוה פרוטה. ראיתי כי קוּריהם לא יהיו לבגד ולא נתכסה במעשׂיהם. קצוֹר קצרה ידם מפדוּת ואין בם כוח להציל. לא יושיעונו בעת רעתנו זאת ולא יקדמו פני הרעה לעתיד לבוא. לא יהדפו מפנינו את הצר הצורר אותנו מחוץ ולא יגהו המזוֹר המכלה כליותינו מבית. שכנם הפּקיד יבּיט יראה בם כמו שהיה מבּיט עלי שכני הפּקיד, וביניהם לבין עצמם יעשׂו חונף ומרמה וידבּרו בחלקות ובמשׂוא פנים ולא יגלו על עווֹננו להשיב שבוּתנו. יש אמנם בם אנשים חכמים היודעים את נגע לבבנו ובמה ירפא לנו, אבל יראים הם לדבּר מפני מי שגדול מהם במנין ובושים איש מחברו לפי שהם חושבים שכּמו שגם אויל מחריש חכם יחָשב כן גם משׂכּיל מחריש חסיד יחָשב. על כן יגורו דבריהם מפני איש ובין דין לדין ספת ההיא עלובתא. אספה באה ואספה הולכת והנגע עומד בעינו. פוסק אני באמצע הפרק הזה – מפני הכבוד, כי מה ימריצני אם אֶקוֹב בחוֹח את מכּת לבבנו האנושה? אבל כל שער עמי יודע מה הגיע אלינו מן האספות, כי בהבל באו ובהבל הלכו והצל לא הצילו את עמם. איש אחד היה בתוך הנאספים נבון דעת וישר נפש ואהבתו לעמו היתה עזה כמות, ובראותו כי נוֹחלה אבדה תקוָתנו נשבר לבו בקרבו ותשוּח עליו נפשו ועל פני כל אחיו נפל. ואני – זכרתי כי שלוחי מצוה אינן נזוקין ואתאפק ולא גָועתי כמוהו ושבתי בשלום אל בני עירי השוממים המיחלים לתשובתי ובמחיר מיטב כספם הבאתי להם את התשובה הקצרה והנמרצה: אחַי, אל תבטחו בנדיבים! נוסו מַלטו נפשכם איש באשר יוכל, כי אין מקוה!
“נוסו!”… אך על מי ננוס ואנה נברח ואֵי מקום למנוחתנו?
הָהּ, קֵן יֵשׁ לַיּוֹנָה, בַּיִת לַגָּבֶר.
סֶלַע לַשָּׁפָן – לִיהוּדָה רַק קָבֶר!…
אכן התקוה עשׂויה כתקוַת חוט משזר מעשׂה עבוֹת, לולאותיה אחוזות אשה באחותה ובהנתק האחת השניה תעמוד נגדה, אבדה תקוָתנו לאַחינו פה בארצנו ומעפר אחר צמחה. קול שועת בת עמי נשמע בארץ מרחקים, מקצות כל הארץ חרדו לנו חרדה גדולה, גשמי נדבות הניפו עלינו ויפתחו לנו פתח תקוה לצאת מעמק עכוֹר. ברחמים גדולים יקבּצונו, אָרחות ימים יעבירונו, יביאונו אל ארץ טובה, ארץ בלתי אוכלת יושביה. שם ינוחו יגעי כוח, יאכלו לחמם בלי דאגה ומימיהם בלי שממון ישתו, חמס ושוד לא ישמע על פניהם תמיד, חולי ומכה, גזל משפט וצדק לא יהיה במדינה ההיא ולא ישׂימו פדות בין “עמי” ובין “עמך” ובין האזרח והגר. שמעתי ותחי רוחי ואמצע חפץ בחיים: אכן יש אלהים בלבות בני האדם ולא אבד חסיד מן הארץ. אמרתי, אצא גם אני בראש גולים, אעבּרה נא ואראה השמים החדשים והארץ החדשה; שם אולי ארדוף ואשׂיג את חלום ימי נעורי ומשׂא נפשי אשר פשט ויעף. אמת כי חרפּה שברה לבי לחזור על הפתחים ולקבּל נדבות, כי בן בעלי-בתים אני מעודי והנשים הזקנות אמרו עלי גם כי מבני מלכים אני, אבל ההכרח לא יגוּנה ולא יבוזוּ לאיש אשר בהונות ידיו ורגליו מקוצצים בלקטו תחת שולחנם של אחרים למלא נפשו כי ירעב. עשׂיתי לי כלי גולה ועברתי את הגבול כמתגנב ובאתי עד בראדי. שם עמדתי מרעיד כי ראיתי – תמונה לנגד עיני: חמשה עשׂר אלף צללי בני אדם אנשים ונשים עוללים ויונקי-שדים נטושים על פני השׂדה, נושׂאים חרפּת רעב וכל יד עמל ותלאה. אנשי גאולתנו, נדיבי עמים ועם אלהי אברהם אשר נאספו מכל קצות הארץ להושיע לבני אביון, קצרה ידם לתת די מחסורו לכל ההמון הרב הזה ולשׂאת אותו בחיקו כאשר ישׂא האוֹמן את היונק. ובכל יום ויום מַרבּים העם לבוא; ומה אלה לעומת כל המון ישׂראל הנשארים וכל המחנה הכבד ההולך אחריהם? ראו האנשים הטובים את צלם בלהות זה אשר עשו להם ידיהם וייראו. ומה יעשׂו אם יהפך עליהם המון רב כזה, אם כל דגי הים יאָסף להם ומצא להם? ואם ממון קורח יבזבזו עליהם ומצא להם? לא ארכו הימים ותעבור הרנה במחנה הגולים: עמדו, עמוֹדו, כי אָפס כסף! והושיבו מצרפים ומטהרים לטהר את בני הגולה ולזקק אותם כאשר יזקקו את העם היורדים למלחמה. כל איש בחור וכל בן חיל, וכל איש יודע לעשׂות במלאכה ולעבוד את האדמה יאספו אליהם, והנחשלים ישיבו על עקב בשתם בדרך אשר באו בה. נטפלה להם גם הממשלה באוסטריא מדאגה מדבר פן יבואו הנחשלים ההמה להשתקע בארצה ורבּה עליה חית השׂדה, ותעמד משמר על הגבול וחוסמת היא את העוברים, ואת הזריזים אשר הקדימו לצאת תשיב אל ארץ מכוֹרתם אשר הקיאתם.
אני – אסתניס אני מטבעי ומפונק מנוער; מלאכה ואוּמנות לא למדתי ותפוֹשׂ מחרשת לא ידעתי, ובשאלם אותי מה מלאכתי ואומַר להם עושׂה צלוחיות של פלייטון אנכי, וישׂחקו עלי האנשים ויאמרו כי בעולם המעשׂה מעֵבר לים אין חפץ בדברים של תוהו כאלה, ולא קבּלוני. ובכן נשארתי בין הנחשלים ואהי ברעה ובצרה גדולה. לאמריקא אין חפץ בי, ולארץ מולדתי לא אוּכל לשוב, יען כי התגנבתי לצאת בלי רשות והארץ ההיא בריחיה בעדי לעולם. הייתי תלוי בין השמים ובין הארץ, נדהם ואובד עצות ולא ידעתי מה אעשׂה; ובעודני מַשמים ומתאבל על חפצי לבי הנפצים אל כל רוח והנה הוערה עלי רוח ממרום וכיונק מארץ ציה עלה על לבי חפץ אשר כל חפצים לא ישוו בו. וָאומַר אל נפשי: אם הארץ אשר גרתי בה אני ואבותי מאות בשנים תקיאני וארצות אחרות לא יקבּלוני, אין טוב לי כי אם אלך ואשובה למקומי אל ארץ אבותי הראשונים, אתקע לי יתד נאמן במקום קדשנו; שם לא יאמרו עוד הגויים כי גר אנכי עמם, כי אם תושב ככל אבותי. כשנקבעה הדעה הזאת בלבי זלגו עיני דמעות משׂמחה וגיל, ואהי כעובר ים בהגיעו לחוף מבטחים. חלום נעורי, חלום כל ימי חיי! כן בקודש חזיתיך; האמנם עתה מצאתיך? האמנם נכון הדבר מאת האלהים וממהר האלהים לעשׂותו? הקשבתי ואשמע מה יאמרו הבריות והנה קול מתנבאים במחנה המנבּאים לנו אחרית ותקוָה: עלו ורשו את הארץ והפכתם ערבתה לעדן וצוריה יצקו עמכם פלגי שמן. הנה אָליפהאנט מפנה דרך לפניכם וממשלת תוגרמה פותחת לכם את שערי ארצה. עלו ורשו ואל תחמיצו את השעה, כי אם לא עכשיו אימתי?! – בתום לבבי ובנקיון רוחי האמנתי לדברי השירה הזאת, יען כי נכספה וגם כלתה נפשי להם, ובחום לבי בקרבי החלותי לראות מופתים בשמים ובארץ כי נגלו עקבי דמשיחא, ומבּשׂרי חזיתי זאת, כי כלתה פרוטה מן הכיס וכל הנשמות שבגוף. ובכן נשׂאתי רגלי ואלך ארצה בני קדם, ובידי אין כל בלתי אם כוָנתי הרצויה, ובכיסי אין לפורטה אפילו שוה פרוטה. ימים רבים עניתי בדרך כוחי ובצום נפשי עד בואי לקושטא עיר מלכות התוגר; שם האכילוני עם אלהי אברהם וישלחוני ובכוח האכילה ההיא באתי אל ארץ משׂא נפשי. כבואי התנפלתי מלא קומתי ארצה ואֶשק את אדמת אבותי, אך היא לא נשקתני; רציתי אבניה, חוננתי עפרה, אך זכרתי כי לא על אבני קודש לבדן יחיה האדם, וילוּד אשה לא עפר לחמו. נשׂאתי עיני אל ההרים והנה התקלקלו; תוגרמה לא פתחה לי את זרועותיה והתרים העוברים לפני נסתרו. בקשתי עקבות המשיח ועקבותיו לא נודעו. אמנם ראיתי מסביב עניים וחמורים, אפס כי חמורים רוכבים על עניים ראיתי ועני רוכב על חמור לא ראיתי. והנה קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים: רחלים מאתים מבכּות על בניהן העטופים ברעב בראש כל חוצות; וקול העתוּדים העולים על הצאן עונה להן: מנעו קולכן מבכי ועיניכן מדמעה. בעת הזאת אין תקוָה לאחריתם ושבו בנים לגבולם אל הארץ אשר יצאו משם ויחכּו עד אשר תגיע שעת רחמים ועת רצון. – שמעתי ואֵרא כי לא אני לבדי הייתי כחולם כי גם רבים אחרים היו כחולמים, ונַחלמה חלום כולנו בלילה אחד וכולנו רואים עתה את פתרון החלום ואת שברו.
ככה גז חיש גם ראש חפצי זה אשר אליו נשׂאתי את נפשי ואליו התפללתי כל ימי חיי. לילה גנבתּו סוּפה. ושנת המאֵרה הזאת בלעה ולא חמלה את כל מאוַיי לבי ומשׂאות נפשי. בה ראיתי כי גם תורתי גם חכמתי בגויים לא יתחשבו, כי לא יועיל לי גם הון ביום עֶברה; בה אבדה ונכרתה מלבי האמונה בעשירי עמי ובאהבת האדם לאדם; גם את ראש תקוָתי זאת קטפה ותשׂים לאַל אחד מעיקרי אמונתי ותפלתי תהיה לחטאה.
אחרי כל הדברים והאמת האלה העוד תשוב תתפלא בי, ידידי הקורא, כי זה ימים על שנה לא שלחתי את הזמורה אל אפך ולא הגשתי את צלוחיתי של פלייטון לפניך? ראיתי את כל חפצי נהרסים וכל מעשׂה ידי טובעים בים – ואני אומר שירה?!
ערב ת“ב, תרמ”ב
י 🔗
אני טרם אכלה למלא את צלוחיתי האחרונה ולשפוך בה את כל נפשי לפניך, ידידי הקורא, והנה זה בא ויגע על פי ויאמר: כלה דבריך וצא. בפעם הזאת לא אחד משכני הרעים, אנשי הדמים פועלי הפּוֹגרוֹמים, שבר את צלוחיתי, כי אם פגע רע אחר והוא – מסַדר האותיות בבית-הדפוס, אשר כל העוסקים בכתבי-העתים, כמוציא לאור כסופר כקורא, כולם הנם בידו כחומר ביד היוצר. הוא בא ואמר: “רב לך, אל תוֹסף דבּר. פריסת מלכותך ויהיבת לאחרין”. ואני עוד מלאתי מלים ובטני כאוֹבות, כלומר כבעלי אוֹב המדבּרים מבטנם; ואולי היה הרקיע לגויל ואני יושב וממַלל יומם וליל אין אני מספיק להעלות על הגליון את כל אשר עלה על לבי למיום אשר באו בנחלתי גויים, ושׂמו את ביתי לעיים. ונפשי יודעת מאד, ידידי הקורא, כי כשם שלא אלאה אני לדבּר כך לא תמלא אזנך משמוע, כי הדברים היוצאים מלבי יוצאים גם מלבך וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף ולכל בית ישׂראל חבריו.
הֲכִי רַק אֲנִי הַוָּתִי אָבֶן?
הֲלֹא כֻלָּנוּ מַכְאוֹבֵנוּ נָחוּשׁ!
כִּי מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֵב לוֹ אָבֶן
וּבְעֹרְקָיו מַיִם וּבְשָׂרוֹ נָחוּשׁ?!
על כן אמרתי: ה' אשר הצילני מפגע רע, אשובה אל המקום אשר שם עמדתי ואוסיף לשׂוחח את דורי את אשר נשׂאתי ואסבול ואמלט בימים הרעים, ואת אשר אקוה ואוחיל בימים הבאים.
אני עודני מתהלך ערוֹם ויחף רעֵב וזעֵף על אדמת הקודש ואשמע אחרי קול קורא: “שוב אל ארצך ולמולדתך כי לא יוסיפו בני עַולה לענוֹתך. חדל הברד והקולות. הימים הראשונים יפלו ולא יקומו ומצהרים יקום חלד”. ויפג לבי מהאמין לשמועה הזאת. איזה הדרך נהפך פתאום הגלגל ויעלנו מבירא עמיקתא לאגרא רמא? מי הפך להאנשים ההם לב אחר, לב בשׂר תחת לב אבן? מי הפך את הגוֹזֵל לגוֹזָל ואת בני היוָנים לבני-יוֹנים? אין זה כי אם נביאי השקר ונביאי תרמית לבם יוסיפו להשלות את נפשותינו לתת אותנו ביד מבקשי נפשנו להשמידנו, ואני בבואי לשוב אל ארץ מולדתי יתפשׂוני השומרים הסובבים על הגבול, ידינוני כדין בורח ויחַיבו את ראשי למלך. הלא טוב מוּתי פה על אדמת הקודש עם קברות אבותי ממוּתי על אדמת נכר, אשר אולי לא תתן לי לישון במנוחה גם שנת עולמי ואחרי בלותי תשליכני מקברי כנצר נתעב. ומה אני חסר בזה? הקצוֹר קצרה יד בני הגולה לפרנס עוד בטלן אחד בארץ הקדושה? או כי תרע עינם של ראשי הכוללים באחיהם האביון מלתת לו את חלקו בחלוקה דרבנן? הס מלהזכיר! שארית ישׂראל לא יעשׂו עולה כזאת! ואני ארגיש בנפשי כי אם יתנו לי דריסת הרגל בתוכם אחריתי ישׂגא מאד ואמנה גם אני בין האמַרכּלים בקרב ימים, ויהיו לי בתים ושׂדות וכרמים, ואבנה ביתי כמו רמים. וכי נופל אנכי מר' רפאל ביפו הגבאי של הכולל הו“ד, שלקח לו מלוא חפניו קרני הוד, ויש לו בתים ביבשה ואניות בים ורחַיִם של רוחות, הכל מפסוֹלתן של לוחות? ומדנקטינן: “מזל מַעשיר – מזל מַחכּים”. כלומר מי שיש לו ממון בכיס יש לו חכמה בטוחות, אקוה שבעזרת מרקוליס שׂר של מרכולת אלהי הבשׂר לכל רוחות, אמצא לי עסקים נאמנים וספּיקוּלאציות בטוחות, למשל אקנה לי בא”י את כל נחלי הבתוֹת ואת כל הערבות והשוּחות (התוגר ימכרם לי בזול לפי שכּלתה אצלו פרוטה מן הכיס ואסתרא מלגינא), ואם פדויי ה' ישובון בקרוב ובאו ציון ברנה, אז אתן את האבנים ככסף וכל גבולי לאבני חפץ, ואמכרם לעולי הגולה בכסף מלא כי לקנותם כל אחד יהי קופץ. ואם ח“ו – אל תפתח פה לשׂטן! – לא ירחם ה' את עמו והניחם בארץ שביָם ושׂה פזורה ישׂראל יוסיף להיות כצאן ההרגה וכל מוצאיהם יהרגום ולא יאשמו ורבּו חללי ה‘, אז אקח את רגבי אדמתי ואשחקם כעפר ארץ והיה לאבק בכל גבול ישׂראל ואמכרנו במשקל בכסף ובזהב להניחו כסם חיים על עיני הפגרים, והיה לי עפרי לעפרות זהב ונחלתי לנחלה בלי מצרים. היש לך בעולם עסק טוב קרוב לשׂכר ורחוק מהפסד יותר מזה? – ומלבד ריוַח רוחני, כי אלמד שם את לשוננו הקדושה על בוריה בסגנונה האמתּי וברוחה הטהור. כי כן דרכי מעודי בלָמדי איזה לשון משבעים הלשונות הייתי הולך למטרפולין של אותה האומה ששם משתמשים בלשון זו בחרדל ובכל הפרפראות; ואיה אפוא ישתמרו חוקות שׂפתנו בכל דקדוקיהם ופרטיהם ורוחה עומדת בעצם תוּמה ובמשמרת הטהרה אם לא בירושלים?! צאו וראו בכתבי-העתים היוצאים בעיר האלהים; מה טובם ומה יפיָם! מה נעים נאומם, מה צחה ומזוקקת לשונם ומה ישר ונאמן מהלך הגיונם! פתחו לי “שערי ציון” מכל הבא לידכם וראיתם ושׂשׂ לבכם – לשון עברי כסף נבחר, אמרות טהורות צרופות בעליל מזוקקות שבעתים, ואמרתם: אך בתוככי ירושלים ימהרו לדבּר צחות כאלה, אכן לשקר עשׂו עט הסופרים בארצות גלותנו, וחכמת מה להם בשׂפתנו. הנה לפני נו’ 20 מיום כ”ז סיון. בראש מאמרו כתוּב פעמַים: “מה טיבו של עיבור זה” ואנחנו בני הגולה – שרי לן מארן – היינו רגילים לכתוב “מה טיבו של עוּבּר זה”. עוד נאמר שם “ישטפם שבּוֹלת הרעב”. ואני בעניוּת דעתי מעולם לא שמעתי שיש שבולת לרעב, וכן הייתי חושב תמיד ששבולת מין נקבה ולא מין זכר. עוד שם: “האדון… חושב כי נשלח מאנשים…” ואנחנו היינו אומרים בלי ספק “כי שלוח הוא”, שלפי ידיעתנו הקלושה בשׂפה הקדושה הנפעל מפּעל זה איננו בנמצא. עוד שם: "ביסמארק חולה הנהו וישמור את מטתו ". אלמלא הייתי בתחלה במטרפולין של גרמניא ולמדתי לשונו של ביסמארק לא הייתי יודע מה בעל המאמר הזה סח והייתי שואל: למה ביסמארק שומר בעצמו את מטתו? המבלי אין זאנדארמען באשכנז? והלא אלף אלפים גבורים סביב לו מגבורי גרמניא אשר שמרו עד כה את משמרת הרהיין המה ישמרו עתה את מטתו של ביסמארק, ולמה ישמרנה הוא בעצמו ובכבודו? – וכשם שהייתי לומד צחות אצל בעל “שערי ציון” כך הייתי מסַגל לי השיטה ההגיונית החבוּיה בצל “החבצלת”. כי שמה ראיתי עניים מהפכים בחררה ונוטלים גחלת במקום החררה וידיהם תכוינה. ראיתי נמושות מהלכות ללקוט בשׂדה אחר אבל אינם מלקטים “לקט” כי אם מלקטים “קציר”, ועוד יִתרה יעשׂו כי את השבלים הרקות יגישו והמלאות יסיעו. אם בעל נפש אתה, ידידי הקורא, ושעתך פנויה קום וחַפשׂ בצבּוּרי עליו הנה והנה, ותמצא ככל אוַת נפשך כהנה וכהנה, כי אני עודני שרוּי בצער ולבי לא ילך לקושש קש ולדוש תבן במוֹ מַדמנה.
הרואה אתה, ידידי הקורא, כי גם נפשי גם בשׂרי נכספו לחצרות אלהי ובכל זאת לא ערבתי את לבי להשתקע בארץ הקודש. הידעת משום מה? – מיראתי את הרבּנית מבריסק! שומע אני אותך, ידידי הקורא, מצחק ואומר: גברא דנשי קטלוהו לית דין ולית דיין! כן דבּרת, אבל מדבריך לא יתחלפו סדרי בראשית ולא ישתנו הדברים מהוָיתן. לכל בריה שבעולם, אם פחותה ואם מעוּלה, יש חולשה טבעית שאין היצור ההוא שליט בה לכלוֹא אותה. אימת מפגיע על ארי, אימת כלבית על לויתן, התינוק מתבעת מאור הלבנה, השׂטן מקול בוּך שופר, הרידקטוֹר מיום גמר חתימה, ואנכי מתירא מפני הרבנית מבריסק. שאלתי את אנשי המקום מי הוא היושב על כסא דוד ועל ממלכתו, מי השׂר והשופט בארץ? וכשָמְעָתי כי הרב היל“ד הוא השׂר ואשתו אשת לפידות היא שופטה את ישׂראל בעיר ההיא נערתי חצני ואומר: אפּלה נא ביד הקאזאקין וביד הרבנית מבריסק אל אפּוֹלה! ובכן שׂמתי נפשי בכפי לשוב אל הארץ אשר יצאתי משם, אל רובע-הקב שכני, ויעבור עלי מה. בהקריבי לגשת אל הגבול ומרחוק הקאזאק נראה לי רוכב על סוס וכידונו על שכמו ורצועתו בידו הרגשתי כי יראה ורעד יבוא בי וארכובותי דא לדא נקשן. החלותי לקרוא בלחש את הכתוב “והוא רחום יכפּר”, כי כן נסיתי לקרוא את הפסוק הזה בראותי את הרצועה בידי השמש בעיוה”כ. אבל בעוד שעל השמש לא היתה קריאת הפסוק פועלת ולא כלום, אני הייתי קורא והוא היה עומד ומצליף, היתה פעולתה על הקאזאק גדולה מאד, ממש כפעולת הפ' “ויהי נועם” על השׂטן בשעת סתימת השופר. כי כשם שאני רוקד כנגד הלבנה ואיני יכול לנגוע בה כך רקד הקאזאק כנגדי ולא נגע בי לרעה ועברתי שלום.
אחרי שובי נודעתי כי פקודה באה לשומרי הגבול להעלים עינם מן השבים מגלוּתם לבלי יוסיפו להגלוֹתם. נודע לי גם כי בתי הדינין החלו לעשׂות משפט לעשוקים וליסר את השובבים כרעתם, שהרי אינו דומה משפט הרשעים בבאלטא ובקישינוב למשפטם בקיוב וביעליסאוועטגראד, וכמה רחוקים דברי הקטיגור בשנה הזאת, העולים בקנה אחד עם דברי הסניגור, מדברי הקטיגור בשנה העברה שיעץ לנו כעושׂה שלום לפסוע שלש פסיעות לצד מערב. סבּת התהפכות הגלגל לטוב, יאמרו, היא התחלפות השׂרים בפמליא של מעלה, כי “מושל מקשיב על דבר אמת כל משרתיו צדיקים” ושׂנאת הבריות לישׂראל לא נהיתה וקצף ההמון כקצף על פני המים והכל תלוי ברוח היורדת ממעלה. רוח זלעפות נשבה בו ויתגעש ורוח נדיבה עברה בו והיה כלא היה. ואע“פ שעל בתי-הדינין אצלנו אומרים שעומדים הם ברשות עצמם ואינם (תולין) [תלויים] בדעתם של אחרים, והדרא קושיא לדוכתיה: מעיקרא מאי קא סברי והשתא מאי קא סברי? אבל גם שומרי משפט חכמים הם יודעי ח”ן ומבינים ברמזים, ובלי ספק רמז מצאו ודרשו כי מכאן ולהבא יִקוֹב הדין את ההר ודיוֹ לחכימא ברמיזא. ובא האות והמופת כי בפעם הזאת לא היה רוח שקר בפי נביאי השלום וכי באמת שָלמו ימי אבלי ולא יוסיפו עוד להכּותי עד עידן ועידנין.
האנשים אשר כל ימיהם טובים אינם יודעים טיב עונג יו"ט ואשר לא נגעה בו יד אדם מעודו לא ידע מה טוב ומה נעים בהגָדע שבט המכה. לכן שׂמח לבי ויגל כבודי כי בשׂרי ישכּון לבטח. אשרַי, מה טוב חלקי ומה נעים גורלי! לא עוד יתנו גֵוי למכּים ולחָיי למורטים! שׂישׂו בני מעי, שׂישׂו! וכי תאמרו: מה נאכל? אַל תעצבו. מאן דיהיב חיי יהיב מזוני, והמכין לעורב צידו ישַׂגב אביון מעוני, ולא יתן לעולם מוֹט לצדיק כמוני.
הדברים האלה עלו על לבי בדרך בלכתי מן הגבול עד אשר נכנסתי לחורבה של ביתי. כי כצפור נודדת מקנה ובחלוֹף הסתיו תשוב אל קנה הראשון המשולח ונעזב, כן איש נודד ממקומו עוד תערוג נפשו לשוב למקומו הראשון אף כי ביתו נחרב והיה למעי מפּלה. בעמדי על משוּאות ביתי מסתכל במהפכה הנוראה אשר הפכו בו הזדים באפם ובחמתם ומחטט בערמת העפר, אשר בה קבורים ובאו כל חפצי המנוּפּצים, חפצי כפּי וחפצי לבי, בעתתני רוח רעה וכמעט הייתי לאחר יאוש. זכרתי את כל מחמדי אשר היו לי בימי קדם, את כל מחמַל עיני ומשׂא נפשי אשר המתיקו לי מרירוּת מי החיים ועתה היו כלא היו – ותשתוחח עלי נפשי. ופתאום שמעתי בת קול יוצאת מהר חורב ומנהמת כיונה, מתופפת על לבבי ואומרת:
"אִישׁ נָבוּב כִּי יִקְרֶנּוּ אָסוֹן
יִכְרַע תַּחְתָּיו יִמַּס בִּיגוֹנוֹ,
וְאִישׁ נִלְבָּב כָּאַלּוֹן חָסוֹן –
וְהוּא רוֹכֵב עַל אֲסוֹנוֹ".
כנבואה קטנה נפל הפסוק הזה לתוך פי ויהי צרי גלעד לשבר לבי ושמן שׂשׂון לרוחי הנכאה. מי האיש הסכל אשר יאמר לכּל כי לבו חסר וכי “איש נבוב” הוא? ולכן אע“פ שמעוֹדי לא רכבתי ע”ג בהמה שנסתי הפעם את מתני ואעל וארכב על “אסוני” ושׂמתי רוחי בלחייו ומתגי בשׂפתיו, וכשראיתיו תחת רגלי היה לבי בטוח כי לא יקרני עוד בדרך. ולפי שרבים הם אתנו היום אשר הלכו לבקש שלטון ומצאו “אסון” על כן איעצם לקחת מוסר השׂכּל זה ולעשׂות גם הם כמוני לעלות ולרכּב על “אסונם” והיו למעלה ולא יהיו למטה, והובישו רוכבי סוסים, בין מבני הרוסים, ובין מבני עם “עמוסים”.
כשוב רוחי אל קרבי סַבּוֹתי אני את לבי ממה שהיה ופניתי לראות מה אעשׂה בימים יבואו ואיזה הדרך שאָבור לי למצוא לחם ביתי. צופה הייתי במעשׂה בראשית ובכל המעשׂים שנעשׂים תחת השמש וראיתי כי ע"פ החינוך אשר חנכוני אבותי ורבותי הנני איש אשר לא יצלח לכל מלאכה. נתיבותי עקשו לי והעמידוני במבוי שאינו מפוּלש שמכניס ואינו מוציא, ומי יוכל לתקוֹן אשר עותו? מי ידביק שתי רחמים זו בזו ויכניס בזו ויוציא מזו, ומי יוליד אדם ילוד פעם אחרת ויחנכנו מחדש על פי דרכו? כאשר יצאתי מבטן אמי כן אשוב ללכת וכאשר גדלוני בימי נעורי כן אהיה עד זקנה ושׂיבה. מכל עלילות בני האדם ותשומת ידם לא הניחו לי בלתי אם שני דברים להתגדר בם, והם – תורה וסחורה. וחכמת הנסיון הזהירתני ונזהרתי שאם אעסוק בשתי אלה אעסוק לא כמו שעסקתי בהם עד כה. אם אעסוק בפרקמטיא לא אסחור עוד במכלוּלים ובגנזי ברוֹמים וכל דבר המושך עליו עין רעה וקנאת הבריות, ולא אמַלא את ביתי כסף וזהב ותענוגות בני האדם, ואשתי לא תצא בלבוש מלכות ועיר זהב גדולה ותכריך בוּץ וארגמן; ואם אעסוק בתורה לא אעשׂה את תורתי רק קרדום לחפור בו ולא עטרה להתגדר בה. ובכן גמרתי בלבי לבקש אוכל לנפשי בשתים דרכים, שתים שהן אחת: לעשׂות סחורה בסחבות ומלחים ולהיות מחַבּר מחזיר על הפּתחים.
סחבות ומלחים לסחורתי היו לי די והוֹתר. הן כל יגיע כפי ועמל נפשי ואדירי כל חפצי בם היו לשבבים. השמים כעשן נמלחו לי והארץ כבגד תבלה. תורתי נעשׂית קרעים קרעים, והשׂכּלתי – נסע יִתרה בה ונתּקה מעל המסכת; כל הון ביתי קרעו השודדים ביום אפם, אמונתי תקוָתי ותום דרכי היו כמוץ לפני רוח, וגם אני בעצמי ובבשׂרי מן הצרות הרבות והרעות אשר מצאוני הייתי כגבר אין אֱיָל ונעשׂיתי גל של עצמות. על כן היום בפתחי את חנותי החדשה היה לאֵל ידי למלאותה סחבות ומלחים ממינים שונים, חדשים וגם ישנים. פתחתי לי חנות קטנה בקרן זוית באחד מן המבואות האפלים ושׂמתי עליו נס להתנוסס, וכתבתי על הנס – בצבע שחור על גבי צבע לבן, זכר לחורבן – לאמר:
חנות של סמרטוטין
של
אלכסנדר זיסקינד ווינבערג 4
אל הבור ואל החנות הזאת ישב אדם כציץ נובל, מוכר בגדים בלויים ונפסדים והוגה דעות וסודות שנתבקעו כנאדות. אשתי יושבת אתי ועוזרת לי במסחרי. ההתחלה היתה קשה לה מאד לפי שלא נסתה באלה, כי בימי גדולתה הסכינה להתהדר בכ"ד מיני תכשיטין ולהתעדן כבת מלכים; אבל כבת ישׂראל אמתּית היודעת כי כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד הצדיקה עליה את הדין, הרכּינה את ראשה והטתה שכמה לסבול את אשר נטל עליה.
בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל כַּמָּה הֵן נָאוֹת!
בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הַתְּלָאוֹת
הָיְתָה אִשְׁתִּי יוֹצֵאת בְּסַנְבוּטִין
וּבָאָה לְבָתֵּי תִיאַטְרָאוֹת
לִרְאוֹת קְנִיגְיָא וּמַזְמוּטין,
עַכְשָׁו הִיא מוֹכֶרֶת פֻּזְמְקָאוֹת
וּשְׂמָלוֹת בָּלוֹת וּמְטֻלָּאוֹת
בַּחֲנוּתִי שֶׁל סְמַרְטוּטִין.
קשה מזה פרנסתי השניה, שהיא עשׂית ספרים, לפי שלמלאכה הזאת לא הסכּנתי, ובהשׂכּלתי, כאשר ידע הקורא, לא הגעתי לגמר בישול; אבל הנסיון הורני כי לעשׂות ספרים אין צורך במדעים גדולים וביתרון הכשר חכמה. אם נבער אנכי מדעת ולא בינת אדם לי אוּכל כבעל הספר "רמה למת "5 לכתוב שורות קצרות אריח על גבי אריח ועֵקב בצד גודל ולאמור כי שירים אני כותב, או אוּכל כבעל הספר “קובץ על יד” לגבּב אמרים משל אחרים, בין טובים ובין רעים, ועשׂות מהם קונטרס, והיה לשם ואִבּנה גם אנכי ממנו. מתנדבים כאלה לא יחסרו לי לעולם, כי מי מבני ישׂראל היודעים קרוֹא עברית לא יתענג לקרוא מפטיר בצבּוּר ולראות את דבריו מעשׂה ידיו להתפאר קבועים בדפוס? ולקוני ספרי אחת היא את אשר יהיה כתוב בו כי לא הם לספרי צריכין כי אם אני למחירו. קראתי לחייט וצויתי לתפור לי מעיל ארוך מלא צלחות וחיקים עמוקים לשׂוּם בה את הספרים אשר אוציא לאור, ובלכתי לחזור על פתחי נדיבים ככהן המחזיר על הגרנות, לאסוף נדבות ולקבצה מתנות, אמַלא בקונטרסי את החיקים והצלחות, ממַסד עד הטפחות, ובעוד אשתי יושבת בחנותה ועוסקת בסמרטוטיה אנכי אהיה עוסק בסמרטוטי ואהיה כארגז מלא ספרים, מתהלך מבית לבית וחוזר בערים.
ועתה אתם, אחי וגואלי דורשי שלומי ומבקשי טובתי, הנכם רואים מה טוב חלקי ומה יפה ירושתי, ואני שמעתי עליכם לאמר כי עודכם מתרפקים על אהבתי, דואגים לאחריתי וחושבים מחשבות להרימני מאשפּתי, במטוּתא מכם הניחו לי ואשקוט על שמרי ואתפלש בעפרי. אל תרגיזוני לעלות מן המקום הזה למקומות אחרים, לא לאמריקא לרעות חזירים, ולא לארץ ישׂראל להנתן בחרם, ע"י תקיעת שופר וכלבים שחורים. אין ארץ זבת חלב ודבש כארצנו; היא נאה לנו ואנחנו נאים לה. ואם לפעמים יאכילונו את הדבש הזה יותר מדאי עד הקאה או עד הכּאה, אין בכך כלום, כי כזה וכזה תאכל קנאת איש מרעהו, ומה כל חיי האדם בארץ אם לא מלחמה מדור דור, עד תכלית חושך עם אור.
אולי שמעתם כי זה לא כבּיר עשׂו להם ראשי חוקרי הטבע בברלין והפרופיסור ווירכאף בתוכם לחם רב לנסות את כל מוצא פי ה' אשר עליו יחיה האדם ויאכלו לפת שחרית – ארבעים ושלש ביצי צפעוני. אמת שביצי צפעוני איננו מאכל תאוה ויש גם צפעונים ארסיים שהאוכל מביציהם ימות, אבל סוף סוף הלא גם הם נפשנו ישׂבּעו ומעינו ימלאו, וטוֹבוּ לנו ביצי צפעוני הזוחל על הארץ מביצי הנשר אשר ידאה בשמים.
יא6 🔗
בחרוזי אלה הגדתי לך את כל לבי, הקורא! כי אמנם אין לך מלאכה קשה כמלאכת הסופר לישׂראל בימים האלה. המשׂכּיל בעל הנפש היפה אשר כבודו יקר בעיניו ורגיל הוא שיהיו דבריו נקראים ונשמעים ומביאים הנאה לעולם – בעת הזאת ידוֹם ועל שׂפם יעטה. כי על מה ידבּר ויעיד וישמעו? הנה עם בני ישׂראל שרוּי בצער, בלהות יבעתוהו מסביב וחרב מונחת לו בין ירכותיו, ובמה יבוא לפניהם הסופר ויהיה דברו דבר בעתּו? אם ישׂא דעוֹ למרחוק, יעורר להם רפאים ויבּיע חידות מני קדם, יהיה בעיניהם כעושׂה חתונה על בית-הקברות בשעת החולירע. אם יבוא להגיד לעמו פשעם ולבית יעקב חטאתם, לא עת תוכחה ונאצה העת הזאת; התורה אמרה בבן-הכּוֹת: פן יוסיף להכּותו, והבריות אומרים: מי שמוטל אין מלקין אותו. אם ילך לפקוד את בני ישׂראל אחרי המגפה ולראות את אחיו איפה הם רועים, – על זה הזהירו חכמים: “אל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו”, ואם יאמר לנחמם ולדבּר על לבם – “אל תנחמנו בשעה שמתוֹ מוטל לפניו”. ובמה ינחמם, ומה ידבּר ויחשׂך כאבם? רבים הם אתנו היום מנחמי עמל המרפאים את שבר עמם על נקלה ואומרים להם: מן השמים ירחמו! אבל האם אלו דברים של טעם הרופאים לשבוּרי לב ומחבּשים לעצבוֹתם? מה יתן ומה יוסיף באמור לי כל היום כי “נצח ישׁראל “, כי “עם עולם " הוא, אם גם כאֵבוֹ נצח ושממותיו שממות עולם! האין זה עוקצו של עקרב המונח באגדה הנוצרית ע”ד “היהודי הנצחי” המפרפר כל ימיו בין החיים ובין המות? כמדומה לי שאפילו הפרוש נקפי, המוריד כנחל דמעה בקראו את הקינות על הרוגי תתנ”ו ות”ח ות"ט ודומיהם, לא יחפוץ לכתּחילה למצוא את שמו נזכר בקינות ההן. עצה וגבוּרה יחכּו עניי ישׂראל מפי סופריהם. “הבו לנו עצה ודבר הלוֹם לדעת מה יעשׂה ישׂראל בימים המרים האלה”. ואנחנו – אבדה עצה ממנו נסרחה חכמתנו; כי מחוץ גדרו אורחנו, בנו עלינו ויקיפו ראש ותלאה ואין עצה ואין תחבולה לצאת מן המצר, ובקרבנוּ מסך ה' רוח עועים ורבצה בנו האָלה הכתובה בדור ההפלגה: “אשר לא ישמעו איש שׂפת רעהו”.
בכתבי-העתים נדפסים עתה מפקידה לפקידה הוכּוּחים שהתוַכּחו שלוחי הקהלות באספה אשר היתה בזה בשעה שבאו מים עד נפש. צאו וקראו אותם בשׂוֹם שׂכל והתבוננו בם בינה וראו אם לא בדור הפלגה אנחנו חיים. אע“פ שהוכּוּחים ההם נדפסים לאחר ששה חדשים ושלטו בהם ידי מגיהים לשׂרקם ולפרכּסם, בכל זאת אינם מַעלים חן ולא נמחו מהם עקבות שגוּש הרעיונות וערבּוּב המושׂגים אשר השׂתרר באספה ההיא. רואים אנחנו שכּל אחד ואחד מוצא את עצמו מחויב לדבר איזה דברים ולחווֹת איזו דעה ואיננו דואג אם קולע הוא אל השׂערה או אם יחטיא במטרה. זה שואל וזה משיב, זה טוען חטים וזה מודה בשׂעורים, קול דברים ולהג הרבה אנחנו שומעים וצירוף הדעות ובירור הטענות והבאת הסכּם בין המחוּלקים איננו רואים – זולתי קול. וזה מפני שבעלי האספה ידעו מראש שאין כוחם אלא בפה ושעוסקים הם בשאלות שאין פתרונן מסוּר בידם. ובאמת אחרי בלותם ימים ולילות במשׂאם ומתּנם באו לידי מסקנא שקוּריהם לא יהיו לבגד ושכּל התחבוּלות והאמצעים שהם מבקשים לא יעלו בידם, לפי שאין השעה ראויה לכך. והרי הדבר דומה לאספת העכברים שבאו להתיעץ כנגד החתול שפרץ בגבולם והחליטו לתלות זוג של פעמון בצואר החתול ונשמע קולו בבואו אל בתיהם לנגוֹף, אבל כאן התבוננו שכל אספתם היתה לַריק לפי שאין בכוחם למלא את החלטתם. והנה לא נוּכל לדון עם איש על אשר לא יוכל לדון עם שתקיף ממנו. אבל מעיקרא דדינא פירכא למה עסקו בעלי האספה רק בשאלות שאין פתרונן בידם והסיחו דעתם לגמרי מן הנעשׂה בקרב עמם וקהלותיהם? כשהתעוררה השׂנאה על אחב”י באשכנז לפני שנה ושנתים ונאספו ראשי הקהלות בברלין ובלייפּציג ותהי ראשית מלאכתם לשׂוּם עין על מעשׂיהם פנימה ולהורות לבני עמם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשׂה אשר יעשׂון בקרב ביתם ועדתם (עי' סאָקאָלאָוו “שׂנאת עולם” צד 56), ושלוחי הקהלות אצלנו יד שׂמוּ להם אל אֲזֵניהם וחפרו בה רק מחוץ למחנה והעלימו עיניהם שגם המחנה איננו טהור בתכלית הטהרה. או האם באמת נוֹאלו האנשים ההם להאמין כי כל הדברים הנעשׂים בקרבנו, בין בדברים שבין אדם למקום ובין בדברים שבין אדם לחברו, כולם אהובים כולם ברורים ואין בהם נפתל ועקש? האם באמת טחו עיניהם מראות ולבותם מהשׂכּיל כי עניוּתו של ישׂראל ושפלוּתו וכל התלאות הנוראות המוצאות אותו אינן באות מסבּות חיצוניות לבד אלא גם מסבּות פנימיות שבטוּלן תלוי בנו, בעצמנו? החנוך המקולקל הנהוג אצלנו מדורי דורות, בין חנוך הקטנים בחדרים ע“י מלמדים נבערים, בין חנוך הגדולים בבתי-המדרשים ע”י המגידים והדרשנים, הוא היה בעוכרינו והביאנו עד הלוֹם, להיות בעלי הזיה וחולמי חלום. חסרון הכשרון ברוב בני ישׂראל לעבודת האדמה ולשאר עבודות המיגעות, שנתגלה בפומבי בשנה הזאת באמריקא ובא“י, איננו בא מזה לבד שלא היו לב”י קרקעות ושׂדות לעבדם, אלא גם מזה שמתּחלת החנוך מרחיקים את התינוקות מן ההתגוששות ומן ההתעמלות ומכל העבודות שמאַמצות את הגוף ומשנסות את המתנים. מבן ד' עד י“ח מתּישין כוחו וממזמזין מוחו של הבן בחדרי עפּוּש ובהלכות של עמעוּם, ומי”ח והלאה בחוּפת חתנים ובצער גדוּל בנים. ומלמדים ודרשנים עם תועי לבב ישתלו על לב שומעיהם את העיקר המפסיד, שכּל ישׂראל בני מלכים הם וזילא בהון מלתא לעסוק במה שהאכרים והיוגבים עוסקים7. צאו ושמעו באיזה כנוּי של גנאי יחרף הרבי את תלמידו שאין מוחו תופס את פלפולו אם לא בשם הכנוּי: אִכּר ויוגב? הכנוּיים “גוי, שקץ, שקצה” ושאר שמות הטומאה הרגילים בפי ההמון מביאים בלבות הילדים יוהרא ודמיון כוזב שאנחנו מחומר אחר קוֹרצנו ורוח יתירה בנו משאר בני האדם. עניותם ודלוּתם של המון ישׂראל, רוֹע מַראיתם ודקות בשׂרם אינם תולדות חסרון הריוַח ודוחק המקום לבד, כי אם גם תולדות יוקר המאכלים הכּשרים וכובד האִסוּרים היתירים. צאו ובדקו כמה עניים מתרבים למשל בימי הפסח וכמה כל קהלה וקהלה מוציאה בכל שנה ושנה על מעות חטים, ע“י הדקדוקים והחומרות היתירות שגבבו עלינו אנשים שאינם חסים על ממונם של ישׂראל. צר לנו פה המקום להביא את כל פרטי התקלות השונות שנתישנו ונתבצרו בחיי עמנו והועילו להוָתם הרבה, ונסתפק בדוגמאות שהבאנו. ולמה לא שׂמו בעלי האספה את לבם לדברים כאלה וכיוצא בהם אשר על ידי תקנתם היו מביאים לבני עמם לכל הפחות הצלה פורתא? “החליטו להשתדל בעד קיום המלמדים!” אבל האם נתנו לבם לתקן את המלמדים שיהיו ראויים לקיום ושלא יהא ההפסד יותר על השבח שהם מביאים לישׂראל? “החליטו להשתדל שיהיו מלמדים לב”י באי בתי הספר הכוללים את למודי הדת!” אבל האם התפשרו עם הרבנים מה יהיה כתוב בספרי למוּדי הדת לתלמידי בתי הספר הכוללים? הטרם ידעו כי רבנינו על עמדם יעמודו ולא רק בספרי “יסודי הדת” אשר חבּרו לנו המחַברים החדשים, כי גם בספר “חיי אדם” ובס' הרמב"ם אין אדם יוצא לדעתם ידי חובת תלמוד תורה. ולמה היו פני שלוחי הקהלות מוּעדות רק לחוץ ולא הסתכלו לפנים? השאלה הזאת תשובתה בצדה: שלש מדות היו בבעלי האספה. הגבירים והמלומדים שנתחנכו בקטנותם חנוך מתוקן וחיים חיים מתוקנים אינם יודעים ממציאות החסרונות והקלקולים; הרבנים והמשותפים עמהם בדעות אינם מרגישים שחסרונות וקלקולים הם; ועוד היו בתוך האספה אחדים שאין תוכם כברם אשר יראו אנשים ולא יראו אלהים, אשר בלי ספק ידעו את נגעי לבבנו וכחדום תחת לשונם מדאגה מדבר פן יאמרו עליהם כי מתקנים וכופרים הם. משתי הסבּות האלה לא הצליחו האספות ההנה ולא הביאו תועלת לישׂראל וכן לא תצלחנה ולא תביאנה תועלת גם האספות העתידות לבוא, ואפילו יורמו לפניהן המכשולים מחוץ, כל עוד שלא ישׂימו הנאספים עין על המכשולים מבית וכל עוד שיהיו מדמים שכּל המקוּבל הוא גם מתוּקן, וכל הנהוג מהרבה דורות אצלנו, יאות כמוֹת שהוא גם לדורנו.
אם מעט לך, ידידי הקורא, האות הראשון הזה שבדור הפלגה אנו חיים ואוסיפה לך עוד אחר. עוד תזכור את הנחשול הגדול אשר עמד בין הסופרים בגלל מאמר אחד שבא בחודש ניסן העבר ב“המליץ” (נו' 12) בשם “גאותנו ופדות נפשנו”. העת ההיא היתה עת צרה גדולה ליעקב אשר כמוה לא נהיתה מים שבתו בארץ הזאת. הרג ואבדן ובזה וענוי הביאונו לעזוב ארץ ולהשליך משכנותינו ולנוס באשר ננוס. ראינו את העם יוצאים דחופים ומבוהלים ועומדים על דרכים ושואלים לנתיבות עולם איזה הדרך ילכו בו וימצאו מרגוע לנפשותם. אז בא בעל המאמר הנזכר, אשר לא קרא את שמו מפורש על מאמרו ובעד כוכבים יחתום8, וישפוט מישרים לאמור: אם חפצנו למַלט את נפשותינו ישועה ארעית מפני הצר הצורר אותנו אז טוב לנו ללכת לארץ נושבת כאמריקא אשר שם אדם משכים ומוצא הכל מוכן לפניו, ואם כוָנתּנו להושיע לעמנו תשוּעת עולמים אז שוה הדבר בצערו של דור אחד וראוי לנו לשׂאת כל יד עמל ותלאה ולעלות לארץ אבותינו בתנאי שנשתדל לצאת שם במשך הזמן מתחת ידי האפוטרופסות ולעמוד ברשות עצמנו כשאר העמים. אך ידוֹע נדע כי היציאה לרשות עצמנו גם היא לא תביא לנו ישועה עצמית בלתי אם נכשיר את עצמנו לכך ע“י תקוּן שיטת החנוּך ובטוּל המנהגים הנבערים והדעות הקדוּמות המתנגדים לישוּבו של עולם. המשפט הזה הוא פשוט כל כך עד שבאמת בעל שׂכל ישר כהד”ר שפירא, בעל ההנדסה היודע שב' פעמים ב' עולה ד‘, מה והסכים לדעה זאת והציע גם עצה טובה והגונה איך להוציאה אל הפועל. אבל פתע יצאו מערערין וחולקין על דברי בעה"מ [בעל המאמר] "גאולתנו וכו’" (בשביל הקיצור נכנהו בשם “בר כוכבא”). ה' ליליעֶנבּלוּם, אשר הוא בעצמו מכיר נחיצוּת התקונים ומאמין באפשריותם, נבהל להשיב ונכנס לתוך דברי חברו ואמר “כי לא עת לדבּר בדבר הזה לפי שאין מערבין שאלה בשאלה” (“המליץ” נו' 14), ואולם דבריו בטלין מתוך מאמרו השני של בר כוכבא “עזרה ועזרא” (נו' 13) שבּו הוא מקדים ומראה שאין זה ערבוב שאלה בשאלה, כי שתי השאלות כשאלה אריכתא דמיא ובכל זמן שהגיעה השעה לפותרן היו נפתרון בבת אחת; ותנא דמסייע ליה לבר כוכבא הוא הר“ש רובין האומר: “שאלת החיים הרוחניים ושאלת החיים הגשמיים שתיהן תלויות אחת בחברתּה” (“השחר” י', י"ב, 699). ה' לל”ב גם על הוֹדאתו במקצת לבר כוכבא שקל למטרפסיה מאת הרב משאלאט, שלדעתו שאלת התקונים איננה בעולם לגמרי וכל הבא לתקן הרי הוא מקלקל. והנה עדותו של הרב פסולה לפי שהוא מאלה שהמַכשלה הזאת יצאה מתחת ידם ואם כן הוא נוגע בדבר. אבל לדעת הרב הזה מסכימים גם סופרים בעלי דעה כמו הרד“ג במגידו והסופר המהיר ר' נחום סאקאלאוו ב”הצפירה“, שגם הם אומרים כמלתא בלא טעמא שאין צורך בתקוני תורה לפי שהכל מתוקן וטוב ויפה, ולבם הוא היודע אם באמת ובתמים או במשׂוא פנים אמרו מה שאמרו. לבסוף נטפל להם גם בעל ה”רוסקי יעוורעי" (נו' 34). אפס כי הוא נותן לדבריו טעם לפגם ואומר שבשביל כך אין לנו לדרוש תקונים בדת לפי שאי אפשר להוציאם אל הפועל. מזה משמע שבגופא דעובדא הוא מסכים שהתקונים נחוצים אלא שאין לאֵל ידנו להשׂיגם, ועל זה ישיב המשיב: ועליה אני דן; אם התקונים בעצם ובתכלית נחוצים צריכים אנחנו להשתדל שיהיה גם באפשריות להוציאם אל הפועל. והנה כל החכמים האלה אע“פ שהם נחלקים בדעותיהם, סופרים בעלי נימוס ובני תרבות הם, שואלים בענין ומשיבים להלכה, דבּורם כדבּוּריו של תלמיד חכם בנחת ובכובד ראש ואינם מתכונים לקפּח ולקנתר, והם חולקים ומריבים עם חבריהם “כשם שהכוכבים מריבים זה בזה” ואינם זזין משם עד שנעשׂים אוהבים זה לזה; אבל נמצאו גם בני דור הפלגה כאלה שבשעה שהם מביאים לחברם לבנה תחת טיט אף הם מתכונים לפצוע את מוחו. הראשון שבמין זה היה המתפלסף ה' אייזמאנן, בשעה שבא לחלוק על דברי בר כוכבא עבר בתחלה על הפסוק “ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל והשתדל להסיר את המַסוה מעל פני בעל המאמר ואגב אורחא עשה מעשה נשים והפגיע כותל בכותל וטורא בטורא וטחָנן זה בזה בסברא, המנוקבת ככברה, וגבב דברים שאינם שייכים כלל אל הענין, לצרף את בעל הוואסחאד למנין, והוציא שם רע על בר כוכבא ועל הוואסחאד שכוָנתם לקעקע ביצתן של ישׂראל, ויצא מזה שבעל הוואסחאד בקנאוֹ קנאַת כבודי שפך קיתון של שופכין על בעל “המליץ” וזה השיב חרפתו אל חיקו וכל זה בעטיוֹ של ה' אייזמאנן. ואחריו החרה החזיק רש”י הורוויץ. עוּל ימים שראשו נמלא עוד טל ילדות, ואע”פ שמכשול עווֹנו של ה' אייזמאנן היה נוֹכח פניו יצא גם הוא בעקבותיו להלוך רכיל ולגלות סוד וקורא לבר כוכבא בשם “בן-פוטי”, כלו' שפיטם עגלים לעבודה זרה, ומוסר עליו מסירה, שהוא חותר חתירה, לקעקע את כל הבירה. והנה אין אנחנו יודעים אם קלעו השנַים האלה אל האמת ברמזיהם על בעל המאמר “גאולתנו ופדוּת נפשנו”, אבל מכיון שרואים אנחנו שחפצים גם הם להיות בנביאים צריכים אנחנו להקדים ולהזהירם שאין זה ממדתם של הסופרים בעלי תרבות ולאו אורח ארעא למיעבד הכי. הבאים בתוך קהל ועדה בסתר פנים הם משני מינים; יש ששמם פלאי ופניהם נשארים חבושים בטמוּן, ויש שהכל יודעים אותם מי הם ובכל זאת נוהגים מנהג כבוד ולא יגלו סודם, שהם רשאים ולא אחר, ובוַדאי טעמם ונמוקם עמם בהעלימם את שמם. והאנשים אשר שׂיג ושיח להם עמם ישפטום על פי דבריהם ומעשׂיהם ולא על פי שמם ותואר פניהם.
והנה אנכי אינני מבני עליה העוסקים בדברים שעומדים ברוּמו של עולם, כי במדור התחתון בשוּלי הגליון משכּני ומעפר אִמרתי תצפצף, בכל זאת לא אכחד כי לפי עניות דעתי הצדקה עם האומרים שבּקיעי חומת בית ישׂראל רבוּ וצריכים חזוּק ובדק הבית. לפי שעין בעין נראה שלא כימים הראשונים הימים האלה לנו, ולא הרי הדור הזה במנהגיו ובהשקפותיו על הדת ועל החיים כהרי הדור שעבר. המתנגדים אל התקונים בלי ספק יחזו זאת גם הם מבּשׂרם או מבניהם ובנותיהם או משאֵרם הקרוב אליהם, כי עתה בעווֹנותינו הרבים אין בית אשר אין שם שמץ פסוּל ונטיה ממנהג אבות; ולמה תסַמר שׂערת בשׂרם מפני המחשבה לאַשר ולקיים מה שכבר נמצא בפועל? צאו וראו, היו ימים טובים לישׂראל שכל הקורא “גאזעטען” היה נקרא “יוּנגאַטש” והיו יורדים עמו לחייו, ועתה – מה עלתה בימינו? הרי הרב משאַלאט בעצמו לא לבד שהוא מקוראי “המליץ” אלא שגם הרכין שמים, וירד לכתוב ולהדפיס בו פעם ופעמַים, את דבריו המחוּכמים המשיבים נפש ומאירים עינים.
והנה בגוף המחלוקת, אם תקוּן הדת קודם לישוב א“י או שהוא עירוב שאלה בשאלה? כבר קדמנו האי צורבא דרבנן האומר שמצווֹת בטלות לעתיד לבוא, ולפי שעה אין בזה נפקא-מינה לענין דינא, לפי שכבר בא השולטן ועשׂה פשרה בין החולקים וגזר שלא תדרוך כף רגל ישׂראל בא”י, ובזמן שאין ישוּב הארץ לכולי-עלמא אין צורך לתקון הדת; וכל ירא חטא הולך נכוֹחו יבוא שלום ינוח על משכבו. וגם אנחנו לא לחַדש מַחלוֹקת הסופרים הזאת באנו כי אם להראות כמה קשים הימים האלה לכל משׂכּיל על דבר אמת, שאי אפשר לו להוציא דבר מפיו שלא יתחברו עליו חולקים ומתנגדים כתרנגולין של בי בוקיא, ועל כן עצתנו לבעל המאמר “גאולתנו ופדות נפשנו” (יהיה מי שיהיה) לחדול משאלות כאלה המרתיחות את הדם והמעלות קצף. אם באמת הוא אותו האיש שעליו ירמזו בעלי הסוד אייזמאנן והורוויץ, הלא כבר מבשׂרו חזה כי “תקונים” אלה אינם מסוגלים לנשמה כמו “תקוני זוהר” והעוסק בהם מעורר קטרוג ודלטוריא ומוציא את האדם מן העולם לעולם אחר… אם מן הפרות הרוצות להיניק הוא ואיננו גבור לכבוש את יצרו יכתוב חדושי תורה ובאורי מקראות, קינות ותחינות וכיוצא בזה וימצא חן ושׂכל טוב בעיני הרב דשאלאט ובעיני ה' אייזמאנן וה' הורוויץ ושאר בחורי ישׂראל כמוהם, שלא טעמו טעם חטא מימיהם, כי האיננו רואה שבּת של מי היום? שבת של אלה הבלשנים האוהבים להחשיך עצה במלים ולהלאות אנשים בלהג הרבה. יהי אלהים עמם, ילכו בכוחם זה ויושיעו את ישׂראל מכל צרותיו.
P.S. יש שהעירו על אמרי בצלוחיתי הקודמת שהנפעל מן שלח אינו בנמצא, ובאמת נמצא: ונשלוח ספרים. והנה האנשים הטובים ההם לא דקדקו בלשוני. אנכי לא אמרתי שהנפעל “לא נמצא” כי אם “איננו נמצא”, כלו' שהוא יקר המציאות, וא“כ אין פירכא ממקום אחד, הידוע לכל תינוק המכה את המן. וגם על המקום האחד הזה נתחבטו המדקדקים; ומי שחכּו יבין טעם לה”ק יבין שאין לאמר על אדם שהוא נשלח אלא שלוח או שולח, וזה נמצא לרוב בתנ“ך. והנפעל הוראתו על השילוּח לחלוטין (פערשיקען). עי' פירסט – ואכהמ”ל. [ואין כאן המקום להאריך.]
יב 🔗
כשבא אברהם אבינו עם שׂרה למצרים ונסתכלו במשקע מי נילוס נודע לו כי אשתו – יפת מראה היא, “דמעיקרא לא הוָה ידע, דאפילו בדידיה לא אסתכל”. מעֵין זה קרני גם אני בימים האלה. מעודי לא נסתכלתי במראָה ולא ידעתי איזה קלסתר פנים יש לי, ובימים האלה בעשׂותי מלאכה על האבנַים למַלאות את צלוחיתי פליייטון נסתכלתי לא במי נילוס כי אם בדפני הצלוחית המלוטשת, וראיתי – לא כי יפה מראֶה אני כי אם להפך, שפנַי משונות במקצת מפניהם של שאר בני אדם. ששאר בני אדם הללו נובלין והללו נוצצין, הללו בוכים והללו שׂמחים, ואני נובל ונוצץ, בוכה ומשׂחק בבת אחת; כי התמונה אשר ראיתי בדפני הצלוחית היו לה – פנים שׂוחקים ודמעתה על לחיה.
נבהלתי מראות. האף אמנם בעל מום אני ופסול לנשׂיאת כפים? נסיתי להעמיד את פני ולא יכולתי. נתתי אל לבי לדעת ולהשׂכּיל מוצא הדבר וּראֵה זה מצאתי, כי לא מתּחלת ברייתי דו-פרצופין נבראתי, כי אם כשם שמלאכי השרת משנים שמותיהם על פי שליחותם כך פני משתנים לרגל המלאכה אשר לפני. בשבתי למלאות את צלוחיתי מיני עשׂבים וזני מרקחים והיה בבוא לידי כל עצי לבונה או שמן ורדין, המהנה את הנפש ופועל על הורידין, אז פני מאירים ושׂמחים; וכשיגיעו לידי חלבּנה או המים שאין מכניסין למקדש וריחם עולה באפי, אז אזורר עד שבע פעמים וריסי עיני נושרין מדמעות. ולפי שפיטוּם הקטורת נעשׂה ממולח הדק היטב ופושעי ישׂראל אינם נפרשין מן הצבּוּר, על כן גם פנַי – אור וחושך משמשים בהם בערבוביא.
למשל – לפני שנים אחדות קרה המקרה הזה בעיר אחת בארצנו שרוב יהודיה מחַקים מעשׂי יהודי אשכנז. כל בני הקהלה, חדשים גם ישנים, נוסדו יחד לבנות להם בית-הכנסת; ולפי שאי אפשר לאיזה צורך צבּוּר להעשׂות בלי מַחלוֹקת, על כן פרצה גם שם מַחלוֹקת בין ראשי הקהלה על אודות מקום מעמד הבימה. החדשים אמרו להעמידה אצל ארון הקודש והישנים חפצו שתעמוד באמצע. ויהי יב, ותעל שועתם אל הגוּבערנאטאר ואל המיניסטער עד מקום אשר כל עסקי בני האמונות האחרות נחתכים שם. ויצא דבר המיניסטער להשאיר לפי שעה את הבימה על מקומה עד אשר יאָסף וַעד הרבנים בעיר המלוכה ויפסוק הלכה למעׂה איה מקום הבימה אשר תעמוד בו בקביעוּת לעתיד לבוא. אחד מאנשי העיר, אשר ישב בעיר המלוכה לפקח על הדבר מצד תאֵבי החדשות, מהר והודיע ע"י הטיליגרף לבעלי בריתו כי כזה וכזה צוָה שׂר הפנים וכי פקידי העיר יבואו לבית-הכנסת לראות איפה תעמוד הבימה, והיה במקום אשר ימצאו את הבימה עומדת בבואם שם יניחוה על מכוֹנתה עד עת קץ; ולכן הוא מעורר את בעלי בריתו להשתדל שבשעה שיבואו בעלי הפקודות תהיה הבימה עומדת במקום אשר הם חפצים. וכן עשׂו. בשׂוּמי את צרור המור הזה בצלוחיתי היה לי נחת רוח לראות כמה אחי בני ישׂראל חרדים לבית קדשם ומחבּבין את המצווֹת, עד שגם בשביל דבר מועט כזה לא נמנעו מלהרעיש עולמות לטפס ולעלות עד המקומות הגבוהים ולא חסה עינם על טרחם ועמלם ועל ההוצאות המרובות; ואז היו לי – פנים שׂוחקים. אבל תוך כדי דבּוּר, בהשפילי לסיפא דקרא, נשתנו פני ובאה דמעתי. כאשר כלתה מלאכת הבנין העמידו הבונים על המגדלים אשר על גג ההיכל תמונות כוכב בעל ששה קצוות הנקרא “מגן דוד”, ולא היה מכל אנשי העיר נודד כנף ופוצה פה ומצפצף כנגדם, לא מצד היראים, שעליהם לדעת שאיסוּר העמדת פסל וכל תמונה גדול הוא מאיסור העתקת הבימה לצד מזרח, ובמקום שיש בו משום מַראית העין צריך עוד יותר להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, ולא מצד החדשים, הנקראים על שם ההשׂכּלה ואִלו היו מתחַקים על שורש הדבר היה נודע להם שאין לתמונת “מגן דוד” שום קדוּשה ושום סימן של ממש לא בדת ישׂראל ולא בקורות ימיו. כל עיקר מוצאה של התמונה הזאת היא מאגדה ערבית, האומרת שתמונה כזאת היתה בחותמו של שלמה המלך ובכוחה שׂם באזיקים את אשמדאי שׂר השדים. משם לקחוה המקוּבלים הראשונים והביאוה לגבול ישׂראל, וגם המעוֹננים והמנחשים אצל הטייטאנים הקדמונים השתמשו בלהטיהם בתמונה הזאת, הנודעת אצלם בשם “דרואידענפוּסס”; אבל בספרי קדמונינו לא נמצא שום רמז וזכר שתהיה התמונה הזאת ממקור ישׂראל ושהיתה באמת מצוירת על מגנו של דוד או על מגנם של המכּביים, כמו שאחרים משערים. ובני הדור החדש אשר כל ישעם וכל חפצם רק להדמוֹת בכל מה דאפשר אל בני הנכר אשר סביבותם, לא נמנעו מלעבור על לאו מפורש בעשׂרת הדבּרות ולהעמיד תמונה על גג היכלם, כדי לרמות רגע אחד את עיני הרואים שלא ידעו מי הוא אשר שכּן שמו בבית הזה. האגדה אומרת, שאנשי העיר הנזכרת השׂיגו מבוּקשם זה וחפצם בידם הצליח, כי פעם אחת עבר אכּר נוצרי על פני בית הכנסת וירא את התמונה המבצבצת וידמה כי תמונה קדשו היא ויסר את מצנפתו ויתחיל לאמר קדוֹש קדוֹש קדוֹש, אבל פתאום הכיר בטעותו וירק ויאמר: “שרא לי מרי! צלם של יהודים הוא; שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא!”.
כמה יגיעות יגעו משׂכּילי הרבים לפני דור אחד להטות את לב האבות שלא למנוע את בניהם מן ההגיון, ללמדם ספר ולשון המדינה, להביאם אל בתי הספר המתוקנים, הכוללים לכל בני הארץ או המיוחדים לבני ישׂראל לבדם. כאילן ששרשיו מרובין עמדו אז אחינו בני ישׂראל הכן על מקומם ולא אָבו לזוז אפילו פסיעה קטנה מפני רוח הזמן החדש; החזיקו בשיטת החנוך הישנה בשתי ידיהם; החדרים היו מלאים צאן אדם כילק והישיבות כגוֹב גובי. לא מש ספר התורה מפיהם ומפי זרעם והגו בו יומם ולילה וכל מילי דעלמא כלא חשיבין בעיניהם, וחכמה יוָנית וספרים חיצונים לא יבואו בקהל לנו. ועתה – לא עברו רק כימי דור אחד וצאו נא וראו מה עלתה בימינו. ברוב אונים ואומץ כוח צלחה להטות לב הממשלה לתת רשות ללמד בבתי הספר הכוללים לילדי ישׂראל את תורת דתם ואמונתם. כמה הוא שיעור למוד התורה הזה כנגד מה שהיו בני ישׂראל לומדים בספרי תורתם עד כה? הלא כמוהו כאַין ובטל כמעט במעוּטו; ועתה גם המועט הזה למשׂא עליהם ולא יחפצו בו. השמעתם את אשר נעשׂה באודיסא, עיר ואם בישׂראל זאת, כי נוֹעדו ראשי הקהלה לקבוע חוב לבני ישׂראל ללמוד את תורת אלהיהם ולא הסכימו האבות לזה, שלא להעמיס על ילדיהם יותר מדאי!! בכמה מבתי הספר יפטרו המורים את תלמידיהם היהודים בימי שבת ומועד לביתם לחוֹג את חגם ושבּתם ולבוא לבית הכנסת להתפלל והתלמידים לא יאבו ולא ישמעו להם: או שהם נכנסים לפנים משוּרת הדין ובאים בימים ההם לבתי הספר, או שהם מפנים לבם לבטלה ונוהגים שתי קוּלות, לבית הספר לא ילכו ולבית התפלה לא יבואו! כמה מאות בתי אבות תמצאו היום בקהל ה' שאין האבות מקפידין ללמד לבניהם לא רק תורת אלהיהם כי גם לקרוא שׂפת עֵבר ולהבין מעט במקרא, ואם ככה יהיה הדבר נוהג עתידה ח"ו תורה שתשתכח מישׂראל. ועתה מי החכם ויבין את זאת ויפתרנה לנו ונשמענה איכה שתי הקצווֹת הרחוקות זו מזו יתלכדו ולא יתפרדו? על מה אבדה בימי דור אחד מלב בני ישׂראל האהבה לתורתם ולשׂפתם אשר מסרו את נפשם עליהן? ומה העם הזה אשר שׂמהו ה' למפגע לכל העמים ויהי עליהם למשׂא בגלל דתיו השונות מכל עם: האם באמת שומר תורה הוא, ירא אלהים מרבים ובמצווֹתיו חפץ מאד, או אם רק עם קשה עורף האוהב לדין עם שתקיף ממנו, ממאן להכּנע מפני השבט הנוגשׂ בו ומתרפס ברצון בסור שבט מכּהו? ומה העת אשר אנחנו חיים בה היום – העת לבכות היא או עת לשׂחוק??
בימים האלה חלה “היהודי הטוב” מל… את חָליו אשר מת בו. ואע"פ ששני רופאים מרופאי המקום היו סביב לו ושמרו את צלעו בכל זאת שלחו והביאו לו מעיר הבירה רופא מומחה, את הרופא ב. – בשׂוּמי את הידיעה הקטנה הזאת בצלוחיתי נראו פני כצוהלים ורחוקים מן העצבוּת. לא בשביל המחלה אשר עברה על נפש “הצדיק” צהלו פני, כי לא איש שׂמח לאֵיד אנכי וגם על התועים ומתעים הגורמים רעה והפסד מרוּבה לישׂראל אנכי מתפלל, לפי שנאמר יִתּמו חטאים מן הארץ ולא חוטאים9. אבל נחה דעתי לשמוע כי איש כזה, אשר בידו מפתחות ממלכת השמים והוא עושׂה גדוֹלות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר, איש אשר בו יחסוּ עניי עמו ולו חסידיו יקוו כי יעלה ארוּכה להם וממכּותיהם ירפּאם, כי עיר וקדיש כזה נחית מן שמיא לדרוש בצר לו ברופאים ולבקש מזוֹר למחלתו, מפי רופא שהמיר דתו. אמרתי אני בלבי: עתה יפּלו הסַנורים מעל עיני האנשים ההם ונפקחו עיניהם לראות כי אויל הנביא משוגע איש הרוח, ושבו ורפא להם. אבל תקוָתי נשארה מֵעל בשמעי מפי הרופא את פרשת דבר מסעו ואת אשר ראתה עינו ותבן לה בלכתו ובשובו.
ששה ימים עשׂה הרופא ב. בדרך. בכל הדרך אשר עבר שם באו לבית נתיבת הברזל המונים המונים מאנשי המקומות ההם, אשר לבם חרד לשלום רבם, לראות בעיניהם את הרופא כי הולך הוא, וכן חָברו עליו בשוּבו בכל מעמד ומעמד לשאול את פיו לשלום החולה ולשמוע אם יש תקוָה. בל… הבירה פִּנו להרופא האורח ארבעה חדרים מרוּוָחים מלאים כל טוּב והעמידו משרתים לשמשו ומרכבה כבוּדה לשׂאת אותו. את החולה מצא הרופא לבוש בגדי משי מוטל על ערשׂו בבית מדות רם ונשׂא ורחב ידים מאד, והחדר מלא כל כלי בית יקרים ומסולאים וארגזים מהודרים מלאים ספרים ממסד עד הטפחות, כי הוא חדר היחוד וההתבודדות. המשרתים והגבּאים השומרים עליו שוכבים וישנים על הקרקע סביב מטתו, כי אין לשכב על מטה במקום שרבּם שוכב שם. הרופא ב., כאחד מבחירי הרופאים בעיר המלוכה, כל יקר ראתה עינו וגם הוא עשיר וגר בבית מלא כל הון, ובכל זאת התפלא על עושר בית הרבי ועל יקר תפארת גדולתו, על מאכל שולחנו ומושב עבדיו ומעמד משרתיו ומלבושיו ומשקו, כי כבית מלך ושׂרים הוא. הרופא ב. איננו “אסיא דמגן”, לו עבודה רבה בעיר המלוכה והוא רופא בבתי עשירים המַרבּים במחיר רפואתו, ואם לבו לקחהו לעזוב את עבודתו וללכת בדרך רחוקה ששה ימים בוַדאי שלמו לו סך רב והון עצום, ועל זה דוַה לבי וזלגו עיני דמעות. לא על אלפי הרו“כ שנתוספו בכיסו של הד”ר ב. דאבה עיני, כי אנכי אינני מן הצייקנין שעינם צרה בשל אחרים, אבל עד שוד העניים נפשי תשתּוֹחח, אשר מחלבם וצמרם, ממיטב חלבּם ודמם, עשׂה הרבי את כל הכבוד הזה; על ערלת לב הפתאים ההם בתוכי ישתומם לבי, הרואים עין בעין כי מוֹתר “הרבי” משאר האדם אַין, ובכל זאת הולכים אחריו בעינים עצומות ונותנים לו כבוד ועוז ככבוד אלהים. כמעשׂה החסידים בל… כן מעשׂיהם בכל מקום, כל כתה וכתה לרבה וצדיקה אשר מספרם רב מאד. הרבי ר' יוחנטשי מראכמיסטריווקי שׂם בשנה הזאת מס על קהל חסידיו שלשים וחמשה אלף רו“כ כדי לסלק את חובותיו, מלבד מס הפדיון אשר העלו לו בבואם לֵראות פניו ולהשתחווֹת לו בימי התשובה שעברו כבכל שנה ושנה. כפי הנשמע נדב אחד לזה סך עשׂרת אלפים רו”כ פעם אחת! וכל זה לטובתו ולהנאתו של איש אחד. ובצוֹק העתים שעברו עלינו זה מקרוב לא שמענו ולא ראינו כי באו מקהל החסידים נדבות כאלה לא להשדודים בימי הזעם ולא להגולים המשתוקקים לעלות לשבת בארץ הקדושה. כשמעך שמועות מפליאות כאלה יעלה על לבך שאין אמת בפי האומר שהביאו ליצר הרע של עבודה זרה ושחטוהו, וכי עתה יתחדשו עלינו ימי עבודת הבעלים אשר באמור הכהן אל העם: “למי זהב התפרקו!” – ויתפרקו.
מפני הפכים בנושׂא אחד כאלה, אשר מספרם רב בקרב עמנו עד כי אין לפורטם, ינע לבבי תמיד בין כעס ושׂחוק, וכנוֹע לבי ינועו גם פני ורגזו ושׂחקו ואין נחת. ובכן מתהלך אנכי תחת שמי ה' כבעל דו-פרצופין. כל רואַי יתפלאו בי, כי לא ידעו איזה פרצוף עיקר ואיזה טפל. האחד ישאלני: “מה לך, אזו”ב, כי פניך לא היו לך? הבוכה אתה או שׂוחק?" – לא ידעתי נפשי, אענהו; הטחול שוחק והדמעות נגרות. ואחרים יבואו ויוכיחוני וידבּרו אתי קשות: “מי גבר כאזו”ב ישתה לעג כמים?! ועל מי לא ישפוך לעגו וזעם לשונו?! אבל שׂחוק כזה מהוֹלל הוא, כי העת שׂחוק לנו עתה? אחיך כל בית ישׂראל נתונים בצרה ולבך יקחך להתל? הם אוררים יום ואתה עורר לויתן וכל עתוּדי ארץ לשׂחק בם, האם לא לועג לרש אתה וזורה מלח סדומית על מכּתנו האנוּשה?" גם להם אענה ואומר: "אחַי, לוּ יכולתם לראות ללב ולא לעינים כי עתה הייתם רואים כי גם בשׂחוק יכאב לבי. לא התוּלים עמדי כי אם חצי שדי עמדי, אשר חמתם שותה רוחי וקצפה עולה ועובד על דל שׂפתי. הטו אזנכם ושמעו לקול שׂחוקי אם לא תשמעו בו קול גנוחי גנח וילולי מילל. לא לרש אלעג כי אם לדל גאה, לרשים הבונים היכלי שן וסגוּלות מלכים לרבּיהם; לרשים המתגאים בענים ומשתדלים להנחילו לבניהם אחריהם. לא מלח אנכי זורה כי אם אספלנית אני מורח על המכּה. אמנם יש שאני בוטה כמַדקרות חרב, אבל החרב ההיא יש לה שני פיות; פיה האחד אולי ישׂרוט שׂרטת בבשׂר הנוגע בו, אבל פיה השני קורע סגוֹר לבי אני, נוקב ויורד ונוגע עד הנפש. יוּכל היות שהצדקה אִתּכם ואני מגדש הסאה ומקלקל השורה, אבל במטוּתא מכם שתאמינו שלא השׂנאה כי אם האהבה מקלקלת אצלי השורה; וטוב קלקול השורה הבא מתוך אהבה מהקלקול הבא מתוך שׂנאה, שזה האחרון אין לו כפרה ועל הראשון הכוָנה הרצויה מרצה.
יג 🔗
שלש שנים ערלים היו לי; לא יצאתי השׂדה ללקט אורות, לא רקחתי רקוחי ולא הבאתי את צלוחיתי לפניך, הקורא, להריח בה. ואני טרם אדע אם קשתה עליך פרישתי הארוכה או אם לא שׂמת לבך אלי וכמוני כאַין בעיניך; כי כשם שלא קבּלתי ממך שׂכר על הדרישה כך לא גבית ממני קנס על הפרישה. אכן אתה אֵל מסתתר ומַחשה מעולם עד עולם, ואיככה אוּכל וידעתי אם תערב לך מנחתי או אם קטורת תועבה היא לך.
הקורא! אני בבואי לדבּר שויתיך לנגדי תמיד ואתה לא נגלית אלי מענן כבודך; אדמך אכנך ולא ידעתיך. בחלום חזון לבי תמונתך על פני תחלוף – חיוָה דחילָה ואמתָנִי, מלאַת עינים סביב, בעלת ראשית רבים וזנבוֹת אין מספר; לשמע אוזן גם את קולך שמעתי כי קול המון הוא כקול שדי בדבּרו; אפס כי בהיות ראשיך רבים לא אכּיר מראך, ובהיות קולך קול המון לא לקחה אזני שמץ מנהו, מהמולה רבה ומריב לשונות.
אַיכּה אפוא, הקורא, אשר בשמך אני קורא? איפה תרעה איפה תרביץ ואי מקום מנוחתך? כי אבקשך בחוץ לא אפגשך וברחוב לא תתן קולך; אם אסַק שמים שם אתה? או אציע שאוֹל – הנך? או אולי אמת בפי המכחישים בך ואומרים: הקורא לא היה ולא נברא אלא – משל היה!?
אולם אם גם משל אתה, הקורא, משול תמשול בי, ואם גם לא נוצרת תהיה בעיני כאלו נוצרת. נפלאתה אהבתי לך ולא ישׂט מעליך לבי; פניך תמיד ילכו עמדי ואם תשמע ואם תחדל אדבּר דברי באזניך, כי נעום ינעם לי לדמוֹת כי יש עין רואה ואוזן שומעת מאמוֹר אל נפשי כי קולי – קול קורא במדבר!
ואולם – קשה עתיקא מחדתא! לפנים בבואי למלאות את צלוחיתי היו הדברים שׂמחים, מפזזים ומכרכרים בכל עוז לפני וכל ראשי בשׂמים נוזלים כמַעין המתגבר וממלאים את צלוחיתי על כל גדותיה, והיום – הנני עומד על צלוחיתי ופוסח על שתי השׂעפים: האמַלא אם לא אמלא, האגישנה לך או לא אגיש? ובמה אִכּף לך, הקורא, למצוא חן בעיניך? כי מי יודע התמורה אשר נעשׂתה בך בימים הרבים ההם; אולי שנה טעמך בחכּך ונמַר חוּש ריחך באפך; אולי תטעם עתה את המר מתוק והמתוק מר, והטוב בעיניך אז לא ייטב לך היום, והדבר אשר נתן מעדנים לנפשך לפני שלש שנים שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו עתה כי – חרם הוא?
– הס מלהזכיר! – שׂעפי ישיבוני. דע לפני מי אתה עומד ולפני מי אתה עתיד ליתן את צלוחיתך. היהפוך יהודי טעמו ואיש ישׂראל תרגלתו בשלש שנים כשני שׂכיר? הן לא ככל הגויים בית ישׂראל ולא חייהם חייו. שכּל העמים חייהם מים חיים נוזלים מלאים תנועה תמידית וחליפות שונות, על כן יחליפו כוח וייטיבו פניהם. לכל העמים שופטיהם בראשיהם ומחוקקיהם במשענותם מצפּים אל יד דרך איזה דרך רוח הזמן וצורך השעה לתת לעמם חוקים טובים ומשפטים ויחיו בהם, ובכן ילכו חוקי העם וחייו תמיד יחדיו ומעלותיהם פונות קדים אל אשר יהיה רוח הזמן ללכת. בין העמים ההם יֵעשׂו שנוּיים חדשים לבקרים: היום יהיה עם לא היה, ומחר יוָלד גוי פעם אחת וקם על רגליו וחיה; היום יאהב או ישׂנא גוי את גוי ומַמלכה את עם אחר וכמוץ עבר יום וגם אהבתם גם שׂנאתם כבר אבדה; היום יאָנק עם תחת יד נוגשׂיו והפך לילה ויגעשו עם ויסירו אַבּיר לא ביד. מה רבּו התמורות והחליפות אשר תֵעשׂינה בעמים שונים על פני תבל ארצה במשך שלש שנים! אלה הם החיים המהלכים תחת השמש! וחיי עמנו מֵי מקוה הם, מיום שהתכנסו במקום מדרון ועלו בם עשׂבים וירוֹקה שעל פני המים. חייו מחוץ וחייו מבית נטועים במסמרות, לא יזחו ממקום עמדם וכל הרוחות שבעולם אינן מזיזות אותם ממקומם; אלה מזה ואלה מזה הביאו את העם הזה למבוא שאינו מפוּלש שמכניס ואינו מוציא. גם מעלותינו גם מגרעותינו, גם טובתנו גם רעותינו על עמדן יעמודו ימים רבים ועתים רחוקות, ומה מלוא קומץ ימים כשלש שנים בעיני עם עולם זה אשר אלף שנים בעיניו כיום אתמול כי יעבור? על כן יהי לבך בטוח כי לא נעשׂה שום שנוּי בקרבנוּ ובמעמדנו במשך שלש שני השמיטה אשר שמטת בהן את צלוחיתך; מַלא צלוחיתך וצא וראית ונוכחת כי לא חוּדש רוח עמך בקרבו ולא שנה טעמו בחכּו, והסמים אשר הועילו לו והיו לו לריח ניחוח אז יועילו ויעלו לו לרצון גם עתה.
ככה השיבונו שׂעפי ואני האמנתי להם – כי מי לא יאמין לדברים אשר בהם הוא חפץ? אבל פתאום הקיצותי ואראה כי המעשׂים אשר נעשׂו תחת השמש לא דמו אל סעפותי וטעות היתה בידי בחשבי כי במשך שלש השנים לא נשתנה דבר בכל גבול ישׂראל.
הנה אנכי יוצא שער עלי קרת לבוא בגבול ישׂראל וצלוחיתי על שכמי; והנה פנים חדשות וסדרים חדשים בכל פנות שאני פונה. שוטרים מזוינים עומדים על הגבול, פניהם פני יהודים ולבושם מלבוש קאזאקים; רצועות של תפילין כרוכות על ידיהם ורצועות של מלקות בחגורתם אשר במתניהם. – “אֵל אלהי ישׂראל – דמיתי בלבי – אשרינו מה טוב חלקנו שזכו גם בני ישׂראל להיות קאָזאקים” וחפצתי לברך ברכת שהחינו, אבל זכות אובתי בוַדאי סיעתני שנצלתי מברכה לבטלה; כי אחד השוטרים העומד על המשמר קפץ ודלג כארי ויסגור את השער בפני ויקרא אלי בקול:
– הט כי לא לעבור! עמוֹד על רגליך ויעידו בך מי אתה; הלנו אתה אם לצרינו?
– איש עברי אנכי – עונה אני להם בשׂפה רפה – ובגבול ישׂראל אנכי בא, ולמה תעצרוני לבוא? הגם בגבול ישׂראל אסור מהיום לבין ישׂראל לבוא? ידעתי כי החוקים לפי שעה מיום ג' במאי אוסרים לבוא רק בכפרים – האם חל עתה האסוּר גם על הערים והכרכים?
– היש בידך מכתב תעודה? – הוסיף השוטר לשאול וינופף הרצועה אשר בידו ואָרחי גָדר לבלי אעבור.
– תעודות בידי בהמון רב, כנפשך שׂבעך! – עניתיו ותחי רוחי – הנה לך תעודה מאת הפריסטאוו שנכרת טבּוּרי ויכול אני ללכת יותר מד' אמות ממקום צמיחתי; הנה לך תעודה מן האוריאדניק כי אדם כשר אני ולא נתפשׂתי בגנבת סוסים; הנה לך תעודה מן הסבּארשציק כי שלמתי מסים וארנוניות בעדי ובעד שני בני שכבר מתו ובעד בן אשר לא היה עדנה; הנה לך שלש תעודות מאת המרימים אנשים לצבא משלשה מקומות: התעודה האחת אומרת כי גבר לא יצלח אני לעבודת הצבא, וזאת אומרת כי כבר כליתי שלש שנות עבודתי בצבא ונקי אנכי לביתי, והשלישית מעידה כי עוד לא הגיע פרקי לצאת לצבא עד השנה הבאה…
– וכל זה איננו שוה לנו – ענוני השוטרים, אשר בקרו את תעודותי, פה אחד – היש לך תעודה כי – עברי אתה!?
– אחַי ובני עמי! – דבּרתי אליהם רכּוֹת – הגם לזאת צריכה תעודה מיוחדת? האם אין בתעודות אלה סימנים מובהקים על זה? האם תשלומי מס ארבעה וחמשה, או הקראי לצבא בשלושה מקומות שונים ושלש שנים שונות – האם כל זה אין די להעיד עלי כי יהודי אנכי? וזולת זאת הכי לא תראו כי חקוּק על מצחי ישׂראל, או הכי לא תשמעו כי פי המדבּר אליכם בלה"ק?
– כל זה וכיוצא בזה איננו שוה לנו! – ענַני השוטר נמרצת – היש לך מכתב תעודה כי יהודי לאומיי אתה?
– מה? – שאלתי את השוטר הדובר בי ופי פערתי ואשאפה משממון ומתמהון לבב.
– היש לך מכתב תעודה על לאומיותך? – שב ושנן לי השוטר בשׂפה ברורה.
– סלחה לי, אדוני השוטר! – עניתיו בכובד ראש – המלה הזאת מוזרה לי ואיני יודע מה אתה סח.
– המלה הזאת מוזרה לך? – נתן השוטר עלי בקולו – המלה אשר שׂמנו לאות על ידנו ולזכרון בין עינינו, המלה אשר חַקוֹנו על דגל קדשנו, המלה הזאת מוזרה לך ועודך אומר כי הנך מדבּר עמנו בלה"ק!…
– אנא רחום כפּר! – התחננתי למשוֹפטי – יודע אני לה"ק מספרי המלים ומן הקוֹנקוֹרדאנץ; והמלה הזאת לא נמצאה לא בקוֹנקוֹרדאנץ ולא באוצרות השרשים: על כן היטיבה נא ברצונך ובאר לי את הוראת המלה החדשה הזאת אשר לא שמעתיה מעודי בבית אמי ובחדר תורתי.
השוטר שעה אל בקשתי ויורני וימאר לי: לאומי – הוא איש האוהב עמו ומולדתו; ולאוּמיוּת היא האהבה אל עם מקור מחצבתו.
– אם כן לא נופל אנכי מכם! – עניתיו בקול רנה – ואת מי מבני ישׂראל אין כמו אלה? כי איה איש יהודי אשר לא יאהב את עמו ומקור מחצבתו אחרי אשר בגללם הוא נושׂא בחפץ לבב חליים רעים ונאמנים?! וגם אני – האם לא הוּכיתי בגלל אהבתי לעמי מכות גדולות ונאמנות בבית זרים וגם – בית מאהבי!?
– כל זה איננו שוה לנו! – יחד עלי התמלאו כל השוטרים – ומדוע לא תתן ברחובות קולך ובפתחי שערים בעיר אמריך לא תאמר? מדוע לא תקרא בראש הומיות כי לאומיי אתה ובקול כמונו תרעם?!
– מורי ורבותי! – שבתי דבּרתי אליהם תחנונים – הכי לא הרימותי קולי ואקרא קול ולא יסף כי אהבתי את עמי אהבת אמת, אהבה בלי מצרים, אהבה שאינה תלוּיה בדבר ושאינה מקלקלת השורה? הכי לא בכיתי לקשי יומו, לא עגמה נפשי לאחי האביונים?
עַד לִיבשׁ עֵינַי דִּמְעוֹתַי פָּרָצוּ,
שִׁנַּי חָרַקְתִּי עַד כִּי הִתְפּוֹצָצוּ!
את הים ואת היבשה הרעשתי, מסוף העולם ועד סופו הלך קולי, אזני שמים וארץ צללו לקול קריאתי – ואתם, שוטרי בני ישׂראל, לא ראיתם ולא שמעתם!!
– בחרוזים הוא מדבּר! בדחן הוא! – קרא ראש השוטרים – אבל כל זה איננו שוה לנו ואיננו נוגע לעניננו אם אין אתך תעודה על לאומיותך.
– תעודה כזאת אין אתי! – עניתיו בפוּגת לב – ואף לא ידעתי למי מקדושים אפנה לבקש לי תעודה כזאת בימים הבאים.
– כי עתה – ענוּני השוטרים קשות פה אחד – אין לך תקנה בלתי אם נקרע את סגוֹר לבך והוצאנו את קרביך ונצרף את כליותיך, אז נדע נפשך ונגלו לנו שׂפוּני טמוּני מחשבותיך.
– הנני בידכם, אדוני, לעשׂות בי כטוב בעיניכם. הנשמה לכם והגוף שלכם!
בפיהם דבּרו ובידם מלאו. אחד השוטרים נגש אלי והמַאכלת בידו וחבריו תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד. לא הריחוּני כלאראפארם להפיל עלי תרדמה, ולא סכו את בשׂרי קאקאאין שלא יהא הכאב שולט בי, כי אם כמו חי כמו ער הפילוני לפניהם ויבתקוני בשׂכּינם ויוציאו את בני מעי, וראש השוטרים בחַן לבי נמלך בכליותי, ראה בכבד, ויפן אל מרעיו וימאר: רואה אני בלב מעֵין לאומיות אבל מראה שפל ממראה לאומיותנו, לאומיות שיש בה סירכא היא, לאומיות מזויפת! לוּ היה לבי בקרבי כי אז נפל או נמס למים או היה לאבן בשמעי מפי חוקרי טוּחות אלה כי – יש בי סירכא! והמה רחצו בנקיון כפם ובטרם יתפרו ויאַחו את הקרע בלבי העמידוני על רגלי ויחלו לדון אותי בדיני נפשות ולחקור היטב: מאין לי הלאומיות המזויפת אשר מצאו בסתר לבי, איפה זייפתיה ומי המסייעים בידי בדבר עברה זו.
– מורי ורבותי! – עניתי להם רתת בלב קרוּע ומֻרתח – ההרגשה הזאת, אשר מצאתם בי ואשר תקראו אַתם בשם לאוּמיות, לא מזויפת היא לא בידי ולא בידי אחרים. הרגשה טבעית היא לי וקבועה בלבי מידי יוצרי מיום עמדי על דעתי. אף לא שונה היא בעצם מן ההרגשה הזאת הטבועה בלבות שאר בני עמנו ובכללם גם בלבבכם; ואם בעיניכם נראה כי מראהָ שפל וכהה, אין זה אלא בשביל שהסתכלתם בה בעינים טרוּטות ובעששית שאינה מאירה, ועל כן סלחו לי אם אדוּן לפניכם בקרקע ואבינכם בינה למען תעמדו על שורש הדבר: ההרגשה הזאת אשר אתם מבקשים מכתב תעודה עליה מאת כל הבא בגבולכם, אשר אתם תקראו לה שם חדש לאוּמיוּת ובינינו נוֹדע לכל איש בשם אהבה לעמו, היא תכונה קבועה בנפש כל אדם וגם בנפש כל איש יהודי מתּחלת בריאתו. כל איש מישׂראל, מן המאן דאמר רצועות שחורות הלכה למשה מסיני עד המאן דאמר תורה בימי עזרא נתּנה, הוא לאומיי (אשתמש בלשונכם כדי שתבינוני היטב), שהרי הוא קורא בכל יום: אני מאמין בביאת המשיח, ואע"פ שיתמהמה הוא מחכּה; שהרי הוא סובל על זה צרות ורדיפות, חרפות ובזיונות ואינו מתאונן; שהרי הוא רואה את בית ישׂראל חָרב ונופל ואיננו מתמַלט מתוך ההפכה. אפס כי ההרגשה ההיא בהיותה תכוּנה תולדתית פועלת היא בנפש בעליה ככוח טבעי ולא ככוח מוכניי, עד שהאיש המתפעל על ידה איננו מרגיש כלל את פעולתה ואיננו לוקח גדוּלה לעצמו להתגדר בה, כמו שלא ירגיש הבּריא את בריאותו ולא תתהלל היפהפיה הצנועה ביפיה. ואולם אתם הלבשתם את ההרגשה הזאת תמונה חדשה, אשר שאלתם מאת העמים סביבותיכם, ולכן לא תכירוה בראותכם אותה בלי מלבוש נכרי זה. גם בין שאר העמים, גם בקרב העם אשר בארצו אנחנו יושבים התגברה בימינו הלאוּמיות וכל אחד מהם ידגול בשמה ויבכּר אותה על פני העמים זולתו. כל איש רוסי מלידה ומבטן אוהב עמו וארץ מולדתו ומוכן ומזומן בכל עת ובכל שעה למסור נפשו עליה, ואם כן כל הרוסים הם לאומיים, ובכל זאת נחלקים גם הם לשתי כתּות שונות במחשבותיהם ובעלילותיהם בלאומיותם. הכת האחת הם בעלי דעה, האנשים אשר פניהם למערב, מקום שהשכינה שם ושמשם יוצאת האורה ומבהקת לכל העולם; והם אומרים: “לא לחנם יגע פטר הראשון והעביד את עמו עבודה גדולה ובנה כרך גדול על שרטון שבּים וקרע לנו חלון באירופא, אלא כדי שנהנה מן האור הבוקע ועולה מן החלון הזה. רוססים אנחנו ורוססים נהיה אבל לא רוססים פראים כבני אַזיא שוכני ציר הצפוני, כי אם רוססים משׂכּילים, רוססים מגוּדלים כדרך בני אירופא. אם בעזרת הנותן תשועה למלכים רחבה ונסַבּה ארץ מולדתנו עד קצוי ארץ וימים רחוקים תַּדבּר עמים רבים תחתה, עלינו ללמד לבני אזיא הפרועים בינה וישוּבוֹ של עולם ולא ללמוד מהם מעשׂיהם המקולקלים והשחתת עולם”. ובני הכת האחרת הם קנאים גדולים ואומרים: “לא כי! קודם כל רוססים אנחנו וכל המנהגים הישנים ואפילו הטפלים שבהם קדושים הם לנו. השׂכּלת אירופא אינה אלא זהרורית המעַורת את העינים; ועל כן נתּנה ראש ונשובה אל רוססיא העתיקה כאשר היתה וכאשר חיתה לפני מלוך מלך פטר הראשון”. אקוה כי גם אתם, שומרי ישראל! תדעו מי המה ראשי האנשים האלה, כי הלא הם המה הקוראים לנו “צא טמא” ומביאים עלינו כל עקא וכל מַרעין בישין. ומה התמונה אשר הקנאים האלה נותנים ללאומיותם? לובשים הם עורות כבשׂים אשר לא עוּבּדוּ ושׂמים ברגליהם נעלים משוחים בעטרן ובזפת אשר לא הוּשחרו; מגדלים בלוֹרית, אוכלים כרוּב ומלפפונות, ושותים מי שלק וכותח הרוססי, ואומרים: אלה לאומייך, רוסיאה! עד כי היו בם אשר אמרו לאסוֹר על האכרים עובדי האדמה לזרוע ולהצמיח תפוחי-אדמה, מדאגה בדבר פן יתפשט הפרי הזה הבא מאדמת נכר וכלה גרש יגרש את הכרוב שהוא מאכל לאומיי. פרשת שני הדרכים האלה נראה גם בנו והיא המַפרדת בינינו, ביני וביניכם, אדוני השוטרים! האהבה לעמי, אשר רשוּמיה מצאתם בלבי, היא היא הלאומיות שלכם. גם אנכי כמוכם אחפוץ ברַוחתו ובישועתו ובשובו אל אדמתו… גם אני עשׂיתי ועושׂה ואעשׂה להחיות את העצמות היבשות כל אשר תמצא ידי בכוחי, אף כי לא ברעם וברעש ובקול המולה גדולה ואף כי אין בידי על זה תעודות כתובות והסכמות מרבנים. אפס כי אני סובר כבני הכת בעלי הדעה ואומר: “לא לחנם סבלנו צרות רבות ורעות כאלפּים שנה בגלותנו, ועמלנו ויגענו עם שאר העמים להגדיל השׂכּלת בני האדם אשר בה תלויה הצלחתם וטוּבם כל הימים; ועתה אם עולים אנחנו לא נעלה ריקם. נקח בידינו מזמרת הארץ הטובה אשר ישבנו בה, מפרי תבונתה, המשׂמחת אלהים ואנשים, ונטעה שׂוֹרק על אדמת אבותינו; נַשכּין יפיפוּתו של יפת באהלי שם ונרכיב זמורת זר זאת על גפן ישׂראל להיטיבה ולעדנה”. ואתם אומרים: “לא כי! בשוּמינו ובבצלינו נלך ונשובה למקומנו הראשון. שקר ההשׂכּלה והבל היופי! בני אזיא אנחנו וכבני אזיא נחיה!” אתם אומרים: “החובב עמו באמת וחפץ בקיומו עליו לחבּב את היהדות בכל פרטיה ודקדוקיה עם כל מנהגיה הישנים כמו שהם ואפילו הטפלים שבהם (כמו שנוהגין היום כל אומה ולשון)”10. נעשׂה זאת אפוא, אחַי, וננצל: נלכה איש לדרכו וגבר במסלתו נַעל; ובבואנו אל המקום אשר אמר לנו האלהים אני אשׂא ואני אסבול את ריח העטרן הנודף מסנדליכם וגם אתם אל נא ירע בעיניכם הזוהר המבריק ממנעלי המגוהצים.
את הדברים האלה דבּרתי בלב קרוּע ומעוּך וכתוּת ונתוּק וכרוּת, ובעוד דמי שותת ויורד ארצה. והשוטרים השומרים את הגבול חזקו פניהם מסלע וישובו ויאמרו: כלה נבואתך וצא, כי כל זה הלכתא למשיחא היא; ועתה הגידה נא לנו מה הצלוחית הזאת אשר על שכמך ומה בתוכה? אולי סחורות אסורות אתה מביא בגבול ישׂראל.
– צלוחיתי עודנה ריקה, אין כל – עניתים אני – ובשביל כך אני הולך למלאותה בשדמות ישראל.
– ובמה תמַלאֶנה שמה?
– בכל אשר יַקרה ה' אלהי לפני!
– כי עתה לך ועבור – אמרו השוטרים ויפתחו את השער הסגור – אבל עוד אחת נעידה בך: שׂים בצקלונך כל אשר תחפוץ והביאה ללקוחותיך כל אשר יעלה המזלג, רק דבר אחד אל תוציא לשוק כי אין השעה חריפה לו עתה.
– ומהו הוא הדבר?
– תקונים!
– איזה תקונים?
– תקונים בדת ותקונים בסדרי החנוך ובהנהגת הקלות.
– ותקוני זוהר?
– אותם תוכל לעמוס בילקוטך כאשר תוכל שׂאת.
– ותקון ליל הושענא רבה וליל שבועות?
– כנפשך שׂבעך!
– ותקונים שהחסידים עושׂים בבתי תפלותיהם?
– ככל אוַת נפשך! רק הזהר שלא יהיו פגומים ומזוגים יותר מדי.
– יהי כן, אדוני, כאשר דבּרתם – עניתים בקידה ובהשתחוַיה – רוחכם הטובה תנחני באורח מישור.
ואחד השוטרים אשר נכמרו רחמיו אלי נגש אלי ויניח את ידו על כתפי ויאמר בלשון רכה שוברת גרם: ואני אעידך להביא בצלוחיתך – פירוש חדש על “אתה בחרתנו”.
– ובזה, לדעתך, תוָשע יהודה וישׂראל ישכּון לבטח? – שאלתי אני.
– אם יהיה בזה אך טוב לישׂראל לא ידעתי – ענני בהתגלוּת לבו – אבל לך בוַדאי יהיה טוב ואתה בוַדאי תשכון לבטח.
– ברוך אתה לה', אדוני, כי יעצתני וכי תדרוש שלומי וטובתי – עניתיו דרך השער הפתוח.
ועתה הנני שב אליך, אחי הקורא, וקנקני הישן מלא חדש בידי. שלום עליך, אל תירא ואל תחת, כי את עצת שומרי הגבול אמלא ולא ירָאה ולא ימצא בקנקני כל מַחמצת וכל דבר מר כי אם רק נופת צופים – וצפיחית בדבש. שלש שנים היו לו ערלים – ובשנה הרביעית יהיה כל פריוֹ קודש הלוּלים.
יד 🔗
קול צעקה מרומיניא וממאראקקא! כל העם מתאוננים, כל איש בוכה פתח אהלו: השׂיגונו כמים בלהות ובאו עלינו שעות רעות אשר לא ראינו כמוהן לרוֹע. רבּוּ משׂערות ראשינו שׂונאינו חנם; כל פה דובר נבלה ישליך עלינו שקוּציו להבאישנו ביושב הארץ; יד כל בנו, ראש וזנב כפּה ואַגמון יאכלו את ישׂראל בכל פה. כל הבארות אשר חפרנו סתמוּם פלשתים וימלאום עפר, ועוד הם אומרים לנו: לך מעמנו כי עצמתּ ממנו מאד. בכל המקומות אשר נלך שם לא יתנו מנוח לכף רגלנו, מן הכפרים יגרשונו ובערים יצרו צעדינו. ובכן הָכרת אוֹכל מפינו, שׂכר האדם לא נהיה ואיש בשׂר רעהו נאכלה. ובכן גָלה כבוד מישׂראל, גָלה כבוד התורה, האמונה אבדה ונכרתה, חכמת הסופרים תסרח והרבנות – מקבּרת את בעליה. לא היו ימים רעים לישׂראל כאלה!
אחי! מתחטאים אתם כבן שמתחטא על אביו וכיונק אשר פנקתּוּ אמו באהבה מקלקלת. ירא אנכי לנפשותיכם פן תחטאו בשׂפתיכם ומצאכם עווֹן על תלונותיכם, כי כל המתמרמר יותר מדאי הוא נתפשׂ בעווֹנו. שׂאו סביב עיניכם וראו תלאות גדולות מאלה המוצאות אתכם ותהי זאת תנחומותיכם. אין בעל החטוטרת מתנחם אלא כשהוא רואה חטוטרת גדולה משלו. שׂימו לבכם לכל הנעשׂה בארצות אחרות, וידעתם היום כי לנו הארץ הזאת כעדן וערבתה כגן ה'.
“שׂנאת חנם תסובבנו!” – אמת נכוֹן הדבר, נעשׂתה התועבה לישׂראל; אכן מה השׂנאה אשר ישׂנאונו בארץ הזאת לעומת השׂנאה אשר ישׂנאו אותנו באצרות האחרות?! פה ישׂנאו רק אותנו, את הגברים, אבל נשינו ובנותינו ואחיותינו לא ישׂנאו ולא יבוזו לאהבה אותן ולדבקה בהן. הלא שמעתם את האהבה העזה אשר אהב שׂר הגדוד מיכאנאוויטש את שׂרה בעקקער בת איש חַיִל פשוט? ובלחישה אומַר לכם כי במקום שיש עוד אהבה אפלטונית כזאת עוד לא אבדה התקוה כי תקום באחד הימים אסתרקה חדשה להצילנו מכל הקמים; אבל אוי אוי לאחינו ביני ישׂראל יושבי אוסטריא – הארץ המהוללה בסבלנותה ובהשׂכּלתה ובחופשה אשר נתנה לכל עמיה יושבי בצלה – כי שם לא ישׂאו פנים גם לנשי ישׂראל, לא יאהבו אותן ולא תחוס עליהן עין לחוּמלה עליהן. השמעתם את הריב אשר נפל בין ממשלת אוסטריה וממשלת ארצות הברית באמריקא בגלל – אשה ישׂראלית? אם לא שמעתם הבה אסַפר לכם הדבר:
נשׂיא ראש ארצות הברית באמריקא מנה את השׂר קאילאי לצירו ומלאך פניו בחצר קיסר אוסטריא, והשׂר קאילאי נשׂוּי אשה מבנות ישׂראל. ויהי בהוָדע הדבר ויבוא ציר אוסטריא היושב בוואשינגטון לפני באיארד שׂר החיצון האמריקאני וילחוש לו באזניו כי התמנוּת קאילאי לא ישרה בעיני ממשלת אוסטריא לפי שאשתו היא ישׂראלית. ואוסטריא חשבה בלבבה כי ממשלת אמריקא תשׂא פניה בדבר הקטן הזה ותמַנה שׂר אחר במקום אקילאי והדבר ישאר בסוד; אבל קלעוולענד נשׂיא אמריקא איש אשר אין משׂוא פנים לפניו ויען לציר אוסטריא כי מתפלא הוא הפלא ופלא על ממשלה נאוֹרה כאוסטריא כי תלך אחרי ההבל ויאחזוה צירים וחבלים מפני – אשר הציר; והוא, קלעוולענד, לא יוכל לשנות פני הדבר משום שזה מתנגד להחירות וההשתווּת הגמורה אשר כל בנין הממשלה באמריקא נכון עליה, ואם ימַנה עתה אחר תחת קאילאי יהיה הדבר לעלבון לקאילאי ולהעדר הכבוד לממשלת אמריקא; וגם לא יאמין קלעוולענד כי גם שאר ממלכות תבל הנאורות תסכמנה לזה לשׂוּם מדה שאינה מדה כזאת לקו במשׂאם ומתנם אשה עם רעוּתה, לדון לחוב את שׂרי המַלכות האחרים הבאים אליהן בגלל עסקי ביתם ומשפחתם אשר אין איש מן הצד רשאי להתערבם בם. – ככה השיב קלעוולענד ריקם את פני אוסטריא; ולא עוד אלא שהביא את הדבר לפני הקאנגרעס, היא כנסת הגדולה אשר על פיה נחתכים כל עניני המדינה באמריקא, והקאנגרעס הסכים לדברי קלעוולענד שאין למַנות ציר אחר במקום קאילאי. ועל דרך זה מה שהכניס ציר אוסטריא בחשאי יצא בקולי קולות ונתפרסם בכל העולם. עד היום הדבר עודנו תלוּי ועומד ואין לממשלת אמריקא ציר נאמן בחצר קיסר אוסטריא.
“מן הכפרים יגרשונו ובערים יצרו צעדינו!” אמת ויציב גם זאת! ידעתי מה שקרה למחזיק בית-המַשקים בכפר אחד, אשר לא חפץ לתת מַשקה לאחד האכרים בהקפה ובגלל הדבר הזה נמנו כל אכּרי הכפר וגמרו להגלותו גלות שלמה מן המקום ההוא אשר ישבו בו אבותיו ואבות אבותיו במשך כמה דורות; וגם מה שקרה לבעל הרחַיִם בכפר אחד, אשר הלך לכרך לימים הנוראים להתפלל שם בצבּוּר, ובשובו פגש בו השוטר ויודיע לו כי מכיון שעקר דירתו מן הכפר ההוא שוב אינו רשאי לחזור, ויטלטלהו טלטלה גבר אותו ואת בני ביתו וישליכם אל עיר אחרת כיום הזה; וגם מה שקרה בכרך פלוני, שלא נמנה בין גבולי ארץ-ישראל, כי גרשו משם בשנה אחת 854 נפש מישׂראל, ומהם שבעים וחמש נפשות שוּלחו בכבוד גדול בלוית שומרים לראשם; את כל זה וכיוצא בזה נפשי יודעת מאד. אכן הידעתם גם אתם כי מארץ רומיניא גורשו בלי דין ומשפט שנים עשׂר אנשים לא ממחזיקי בתי-מַשקים, כי אם רופאים ועורכי דין ומוציאים לאור כתבי עתים, לא מן האנשים העולים לכרך להתפלל בצבּוּר בימים הנוראים כי אם מן החכמים והמלומדים אשר אולי אינם באים להתפלל כלל אפילו בכל ימות השנה? הידעתם כי מארץ המתהללת בחכמתה ובהשׂכלתה כגרמניא גורשו ג"כ בלי דין ומשפט כשלשים אלף נפשות מבני ארץ אחרת, ובכללם כאלף ושלש מאות בתי אבות מבני ישׂראל אשר לא נגעו לרעה אפילו בפרעוש אשכנזי אחד, ולא היה פוצה פה ונודד כנף לטובת הנודדים האלה. “בחבורתם לא נרפּא לנו!” תאמרו לי. אמת ויציב גם זאת, אבל האין זאת חטוטרת גדולה מן החטוטרת אשר על גבּנו, ואם אין צרת רבים זאת לכל הפחות חצי נחמה לנו?
עודכם מתאוננים כי אבדה האמונה ונכרתה ואין יראת אלהים עוד בין בני ישׂראל. בזאת לא צדקתם אענכם ותלוּנתכם אין רגלים לה: כי לא כצעקתכם הבאה עשׂו! הן אמת רואים אנחנו בעווֹנותינו הרבים כי במקומות רבים סוּכּת האמונה רופפת ונוטה לפּוֹל, לפי שלא נזהרו בוניה ועשׂו את הגדר יותר מן העיקר ובשביל כך הוא נופל ומקצץ הנטיעות (ב“ר פי”ט), ובני פריצי עמנו מתגודדים ונעשׂים אגודות אגודות ומתנשׂאים להעמיד איש חזון לבו: פרילוקר וסיעתו בנו במה לעצמם והתירו להתפלל בפחות מעשׂרה, לפי שכל בני הכת שלהם אינם עולים למספר עשׂרה; בווארשוי מאה וחמשים איש מקריבים אש זרה ומקריבים קטורת תועבה היא לנו; בעיר המלוכה פשׂתה הצרעת גם בין יושבי הקרנות השוקדים יום יום על דלתות דוֹמיניק, ואפילו הסרסורים והמַלוים ברבית ושאר בעלי הבאֶרזע, אשר הם הם רועי הרוח ורודפי הקדים היותר גדולים שבעולם, גם הם נפקחו עיניהם לראות שרק אהבת העבודה תוכל לתת אותנו לחן ולחסד ולרחמים בעיני סובבינו ולכן גמרו – להתיר לעצמם מאכלות אסורות ולאסור עליהם בשׂר כשר; אמת גם זה שבאמריקא נאספו זה לא כבּיר ל"ו צדיקים שבדור בכנסת גדולה בפיטסבורג והרב וויעזע מצינצינאטי בראשם וגרעו את מנין המצוות והעמידון על שמונה, ובכל מקום אשר עינינו צופות רואים אנחנו כי התורה נעשׂית כעיר פרוצה ורבּה העזובה בקרבה, כי מכוֹבד מַשׂאה כשל כוח הסַבּל ובני ישׂראל יוצאים ביד רמה, שוברים העוֹל ומנתקים המוסרות – בכל זאת אל יפול לבבכם לחשוב כי אבדה האמונה ונכרתה מתוך בני ישׂראל. שובו נא וראו באותה אמריקא ארץ החופש בעצמה עד כמה המצווֹת חביבות שם עד כי מתן שׂכרן בצדן ובעד שמירת שבת יתנו מטבע של זהב. אולי לא שמעתם גם את הדבר הזה, הבה אשמיעכם גם אותו.
במות השׂר גראנט, שהיה לפנים נשׂיא ארצות הברית באמריקא, ובני ארצו קברוהו בכבוד גדול בניו-יארק, ונקראו לבוא אל הלוָיה כל ראשי בני האמונות השונות, ובתוכם נקרא בתור שליח מאת עדת בני ישׂראל הרב ברוין Braune העומד בראש בית הכנסת Gates of Hope; ולפי שהקבורה היתה ביום השבת חפץ הרב ההוא ללכת ברגליו אחרי המטה ולא נתן לו הגענעראל האנקאָק מסַדר הלוָיה, שלא לבלבל הסדר, כי בסדר היום נקבע שכהני הדת יסעו אחרי המטה במרכבות. אז נער הרב את חצנוֹ ולא חפץ לגמרי לצאת אל הלוָיה משום חלוּל שבת. כאשר נוֹדע הדבר לקרובי המת חלו את פני האנקאק ויתן להרב רשיון ללווֹת את המת באיזה אופן שירצה. ויעשׂ כן הרב וילך ברגליו מבית מועצות העיר עד בית הקברות. וייטב הדבר בעיני בני העדה משלוּמי אמוני ישׂראל ויוָעדוּ יחדיו להודות להרב על אשר קדש השם ברבים; וביום ט"ו כסליו העבר באו אל בית-הכנסת אשר הרב ההוא מתפלל שם וימסרו לו מכתב תודה ומַטבעת זהב (מעדאיללע) עשׂוי לדבר. על המטבע מחוקה פתוחי חותם מעשׂה חָרש חכם צורת הרב ברוין כשהוא הולך אחרי המטה ואוחז את כנף מכסה הארון בידו; תחת רגליו כתוב “מבית העיר אל בית הקברות”, ועל ראשו חרותה הכתובת: “ברוך מקדש השבת!” המטבע מחוּבר אל פתיל משי ועליו מרוקמים באותיות זהב שמות כל המתנדבים נותני הדורון.
שׂכר טוב כזה לא נתּן לשומר שבת מחללו מימות יוסף מוקיר שבתא ואילך; ולוּ חכמו פרנסי הדור לתקן תיקון גדול זה גם אצלנו: לתת מטבע של זהב בעד קיום כל מצוָה ומצוָה כי אז רבּוּ בינינו יראי שמים ושומרי מצוָה מאַרבּה, ואני ערב להם שאפילו מחבריו של פרילוקער ומאורחיו של דוֹמיניק היו רבים רצים אחריהם. אבל פרנסי הדור אצלנו אינם חפצים בתקונים ורואים את הרעה במקום אחר. הם אומרים כי סבת ירידת האומה ורפיון האמונה היא נפילת הרבנוּת, ואִלו היתה הרבנוּת עומדת בתקופה כבירחי קדם והיה להרבנים העוז והמשׂרה להיות מכּין וחובשין, מנַדין ומשמתין וכופין על מעשׂה בית דין, כי אז לא היינו צריכים לא לתקנות וקולות ולא למטבעות של זהב והיו כל ישׂראל שומרים את התורה כהלכתה ומיד היו נגאלים. וירושלים הקדושה לנו לאות ולמופת, כי שם העֵז איש רשע המו“ל מ”ע “הצבי” – בפניו לגעור באנשים הנושׂאים ונותנים עם חברת המסיתים ומבקשים רפואה מיד הרופא שלהם, והאפיקורוס יחיאל מיכל פינס הרהיב בנפשו להוכיח לבני הגליל מומם על כי מתהוללים הם בהלוּלא דרשב"י כמעשׂה הדרוישים אשר להישמעאלים; וימהרו הרבנים ויגוֹרום בחרמם ויגזרו על שניהם נדוּי. וכבר ראינו את החוטא האחד את “הצבי” עטוּף שחורים ויושב בתענית ומקבל נזיפה (גליון י"ב, י' טבת), ובוַדאי ישוב גם החוטא השני במהרה בקרוב בתשובה שלמה ושב ורפא לו. הרואים אתם עד היכן הדברים מגיעים בהיות יד הרבנים תקיפה וזרועם מושלה להם?!
מודה אני לכם, מורי ורבותי, שהצדקה אִתכם, וכל אדם יודע שבכל הדברים שבעולם אִלו היה כך ולא היה כך – היה כך ולא כך; דרך משל: הכל יודעים שאִלו הרג את בכוריהם ולא נתן לנו את ממונם היו בכוריהם מתים ואנחנו נשארים בלי ממון, ואִלו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה היינו עומדים בתוך הים ורגלינו טובעות בבוֹץ עד היום, וכדומה לזה. אבל החכמים שעיניהם בראשם דנין על כל דבר כמו שהוא עכשיו ולא כמו שהיה יכול להיות. נפילת הרבנות מכת מדינה היא עתה לא רק בישׂראל לבדו כי גם בין העמים האחרים. מי לנו תקיף גדול בין רועי האמונה שומרי הרוח כהאב הקדוש היושב אַפתחא דרומי? מה רב כוחו וגבורתו בשכבר הימים! עמים רגזו לקולו ומלכים תוּכּוּ לרגליו, והוא מקים מַלכין ומהעדא מלכין וכל אשר חפץ עשׂה בשמים ובארץ. ועתה – הימים הראשונים הטובים חלפו ואינם; הזמנים נשתנו והעתים נתחלפו. גבר אגרופן של האפיקורסים ולקחו מידו מלכותא דארעא, ומני אז נשאר רבן של כל הקאטוֹליקין כרועה בלי עדר וכמלמד בלי חדר. מלכותא דרקיע לבדה אשר הניחו לו לא הניחה את רוחו, כי ידע בַפַּש מאד כי טוב להיות אלהי הרוחות לכל בשׂר, אבל להיות אלהי הרוחות בלי כל בשׂר אין יתרון לבעליו. ומה עשׂה הרב הזה בצוֹק העתים האלה? בתחלה נסה לשפוך חמתו על הגויים אשר לא ידעוהו ועל הממלכות אשר בשמו לא קראו ולהחריד אותם באבני אלגביש ובאש מן השמים, ובראותו כי אבני האלגביש ואש האוכלה אש נשארו באוצרות השמים ולא נתּכו ארצה, והגויים והממלכות לא פחדו ולא רהו ולא פנו לכלי זעמו ולקול רעמו, זכר את מאמר החכם בעל הנסיון: “אם לא תוכל לעלות ולרכוב על סוסך השוֹחַ ובוא אל בינות לרגליו אל תחת הסוס ועבור”. חמש עשרה שנה ישב אלהי הרוחות הזה על כסא כבודו מעוטר בערטתו המשולשת, עוטה כמעיל קנאה ומתעטף בחרון אפו הגדול ולא ידע איה מקום כבודו ומה מעשׂהו בתבל ארצה; ויהי מראה האפיפיור בימים ההם כמראה אחד הרבנים הקאזיאָנים אשר בקרבנוּ, כי יקחוהו החייטים והרצענים ויושיבוהו על כנוֹ ויאמרו לו: רבּנו אתה! רבּנו אתה! והוא לא ידע מה משפטו ומה מעשׂהו בקרב עדתו. עד אשר בימים האחרונים נפקחו עיני האב הקדוש לראות כי לא יוכל לדיון עם שתקיף ממנו ולא יוכל להלוך נגד החיים המהלכים; אז חדל רוגז וישלם עם האפיקורסים הקמים עליו, וימהר לקדם פני גרעווי בברכתו ברכת כתיבה וחתימה טובה לראש השנה וַידָרש לגרמַניא להיות עושׂה שלום בינה ובין ממלכת ספרד, ולא עוד ששלח לביסמארק אות כבוד ויקר – מגן ישוּע המשיח מעוטף ספירים, אף מכתב כתוב בעצם יד קדשו שלח לו – להאיש הזה אשר זה לא כבּיר קראהו בשם “אבי אבות הטומאה”; ולא עוד אלא שעשׂה את יום כריתת הברית בין גרמניא וספרד ליום טוב ומשתה, והקדוש הזה, השרוי כל ימיו בלא אשה ובלא שׂמחה, ראה באחרונה גם השׂמחה במעונו וינח לו מעצבּוֹ ומרגזו.
עיניכם הרואות כי גם הפורענות הזאת לא באה לעולם בשביל ישׂראל לבדו כי אם מכּת מדינה וצרת רבים היא, ואין טוב לאדם בלתי אם להתרפס ולהכּנע תחת יד המסבּוֹת התקיפות ממנו ולהשלים עם הדברים כהוָיתם אשר אין לאֵל ידו לשנותם. ערוּם ראה רעה והסכין עמה וישלם, ומַקשה לבו כן יאריך ברעתו.
עוד אתם מתאוננים כי – חכמת הסופרים תסרח; תלונה זאת, במחילה מכבודכם, אין בה אפילו קורטוב אחד של אמת. לא היו ימים טובים לספרות ישׂראל כימינו אלה: הסופרים יציצו מעיר ועיר כעשׂב הארץ ומוציאי כתבי עתים יעלו בכל הקריות ככמהין ופטריות. בראשונה היו הנערים שהגיעו לפרקם מתלמדים בסדוּר דרשה או חלוּק כדי לעשׂות להם שם בין השדכנים, והחתנים היורדים מעל שולחן חותנם נעשׂים מלמדים; והיום כל מי שמבקש תפקידו תופשׂ הקסת ונעשׂה לסופר, וכל מי שיש לו אשה ובנים ואין לו במה לפרנסם נעשׂה רידקטוֹר ומוציא לאור מכתב עתי בישׂראל. והשׂפה, שׂפת הקודש, עולה כפורחת, תתחדש כנשר ותשוב לימי נעוריה. אם לא תאמינו לי בדבר שׂפתים לבד הא לכם לדוגמא צוף דבש אמרי נוֹעם ממאמר אחד הסופרים החדשים אשר שלח לי לשׂוּמו בצלוחיתי; אפס קצהו אַראה לכם וכולו לא אראה לכם משום “דבש מצאת אכול דיך”. קראו נא את דבריו והתענגו עליהם וברכו ברכת תחית המתים על שׂפתנו ושׂישׂוּ אִתּה משׂושׂ כל המתאבלים עליה. ואלה דברי הסופר:
"רפואה ראדיקאלית כנגד מחלת האססימיליזאַציאָן.
“ההיסטוריא התגליוֹת תלמדנו שהפרוֹגריס הוציוויליזאציא האירופיית עומדים באוֹפּוֹזיציאָן עם האבּסקוּראנטיזמוס של האוֹרתוֹדוֹקסיא האזיית. והסבּה הפיזאלאגית של ההופעה הזאת היא שהטעמפּעראמינט של בני אזיא לפי התנאים האקלימיים מגבּרת בם את הסענטימענטאליסטעט בעוד שהציר הצפוני משליך קרחו כפתּים על בני אירופא ומגבּר בם את הפלעגמאטיזמוס”.
היש לנו הרחבת השׂפה גדולה מזו; ומה לעשׂות עוד לשׂפתנו ביום שידוּבּר בה?
ואם הרחבת השׂפה סימן טוב הוא לכל ישׂראל עוד יותר מזה ישׂמח לב כל חובב עמו על התרבּוּת כה“ע בינינו, כי זה יראה לנו עין בעין: א) כי חכמת ישׂראל רחבה ונסַבּה עד כי צר לה המקום להכּנס בכתבי העתים הנמצאים ותדרוש לחפצה חדשים לבקרים; ב) כי רבּוּ מאד בינינו חכמי לב וסופרים מהירים אשר יספיקו לפרנס את כל כה”ע בתנוּבות תבונתם ובפרי עץ דעתם ולא יאכילונו קוצים ודרדרים שהם מאכל גמלים; ג) כי יד עמנו מַשׂגת לכלכל את כל המון המולי"ם המרובים ועוזריהם ועוזרי עוזריהם. וגם זה לנו האות כי ישׂראל רק מתהלל בעניוּתיה לפי שיאה היא לו, אבל באמת אדיר הוא, ויבנה ביתו בקרוב.
ובכן ברכת ה' עליכם לשנת האזרחים החדשה, כל עורכי כתבי העתים הישנים והחדשים. יהי רצון שיהיו חותמיכם ככוכבי השמים וסופריכם כעפר הארץ; יהי רצון שתגיע עת רצון שיהיו כל עם ה' סופרים ולא יוסיפו מוציאי כתבי העתים לדאבה עוד במה למַלאות את גליונותיהם, ויהיו הסופרים משלמים להם בעד הדפסת מאמריהם ולא המולי"ם לסופריהם. והשוכן בתוך בני ישׂראל ישכּין בתוככם אהבה ואחוָה ושלום ורעוּת ולא תבואו לקנטר ולקפח איש את חברו ולא לגנב דברים איש מאת רעהו ולא לעשׂות כמעשׂה שני הכלבים זרזירי המתנים, בעת אשר זרק להם הטבּח עצם מבית המטבּחַיִם. הלא ידעתם כי אין אדם נוגע במה שמוכן לחברי וברבות הטובה רבּוּ אוכליה.
ומדי דבּרי במגנבי דברים אשׂים פני אל הקוראים בבקשה אחת קטנה הנוגעת אל עצמי ואל בשׂרי. הנה נא ידעתם כי זה כמה פתחתי לי חנות קטנה ודגלי עליה “צלוחית של פלייטון”, והנה האחד הנקרא “ברקאי” ירד עמי לחיי ופותח חנות כזאת בצדי ואף הוא קורא לה “צלוחית של פלייטון”. על כן הנני מודיעכם כי סחורתו היא גרועה ומזויפת וסחורתי אני היא הטובה והמשובחת, ולמען תדעו להבדיל ביניהם שׂימו לבכם כי צלוחיתי הבאה לטהר טמאים עשׂויה מעץ ארז וקשוּרה בשני תולעת וחתום עליה שמי אזוב.
טו 🔗
ישנם בקרבנו אנשים, ולא מתי מספר הם עתה, אשר שׂחקה להם השעה בחייהם והספיקו להמלט מתוך ההפכה בעוד מועד, לפני שחת הזמן הרע הזה כל חלקה טובה בישׂראל בגפרית ואש אשר המטיר עליהם. הם האנשים אשר צלחה בידם להנות ממלוא הקומץ זכויות אשר נתּנו לנו בשעת רחמים ועת רצון וישׂימו בסלע ביתם ומושבם איתן; או כי כלו חוק למודיהם בבתי המדעים והם יושבים שלוים ושקטים בצל החכמה, או כי עשׂו עושר, במשפט או שלא במשפט, והנם יושבים איש תחת גפנו ותחת תאנתו בצל הכסף. כשהתרגשו השעות הרעות לבוא עלינו וַיוּגד להם לאמר: הנה אחיכם יעקב חולה, ויוָעדו יחדיו לבוא לנוד לו ולנחמו, כי כל איש מהם חפץ להראות לחברו כי נֶחלה הוא על שבר עמו ובכל צרתם לו צר; אבל המסוֹרה באה על זה: לוֹ כתיב – לא קרי. האנשים ההם עומדים רגל אחת בתוך גבול ישׂראל ורגלם השנית מחוץ לגבול: מחבּוּט הקבר הם יראים ואחרי יצרם לבם הולך; את התורה אינם יודעים ובטעמי המצווֹת הם מדקדקים; כל מצוה שהיא כמילתא בלא טעמא אינם נזהרים בה, אבל כל מצוָה שיש בה טעם אותה אינם מחמיצים. להתענות בעשׂירי אינם זהירים אבל על האכילה בתשיעי הם מקפידים; נרות חנוכה אינם מדליקים ובקוביא הם משׂחקים; את המן האגגי אינם מכים אבל את רקיקיו המשוּלשים הם אוכלים בכל אַוַת נפשם ומשלוֹח מנות מאת רעיהם הם מקבּלים; חמץ נוקשה מביתם אינם מבערים ואחרי התוּפינים הסגלגלים הם מבערים עד תומם. חבּה יתירה נודעת מהם בלילי שבתות וימים טובים להדגים הממולאים ולראשי לפתות המצומקים; לבוא לסעודת מצוה אינם מסרבים ואת כל הימים הטובים אשר לנו, את כל המועדים לשׂמחה חגים וזמנים לשׂשון הם זוכרים בזכרון טוב ופוקדים בפקודת ישועה ורחמים.
אנשים אחדים מאלה באו וישבו לפנַי ויאמרו לי: רבּנו, שאלה יש לנו אליך לשאול – שאלה דתית…
– שמענו עליך לאמר: חולק על רבנים אתה ואם כן יודע אתה את התורה כמוהם…
– מכאן אין ראיה – אמרתי להם – כל מנַקה ארוּבּוֹת וכל טוחה גגות יוכל להראות מקום שנפתחה המַעזיבה ועם זה איננו עוד לא בנאי ולא ארדיכל. “הבקורת קלה והאוּמנות כבדה”, יאמרו המושלים.
– אבל הלא יודע אתה לתרגם פסוק כצורתו? – שבו ושאלוּני היושבים לפנַי.
– לוּ יהי כדבריכם…
– כי עתה רב לך להיות לנו לרב, ומה גם כי שמענו עליך כי מקיל אתה ואינך מדקדק עם הבריות כחוט השׂערה; ואותה אנחנו מבקשים…
שׂחקתי אליהם על דבריהם אלה אשר השׂיחו לפי תוּמם וָאומַר: הבה, שאלו שאלתכם ואשמענה.
– אַחַי – עניתי להם – עד שאתם שואלים אותי באיזה אדר מַרבין בשׂמחה, שאלוּני אם מצוַת הרבּוּי בשׂמחה נוהגת בזמן הזה?
האנשים אשר באו אלי לקול השמועה כי מקיל אנכי וכוֹחא דהתּירא עדיף אצלי התפלאו לשמוע מפי דברים כאלה, שנראו להם כעין חוּמרא וגזרה שאינם יכולין לעמוד בה.
– האם הרבּוּי בשׂמחה היא ממצווֹת עשׂה שהזמן גרמא? – שאלני האחד.
– אמנם כן הוא – עניתין בכובד ראש – עת לשׂחוק ועת לבכּות. לשׂחוק בזמן הזה אמרתי מהוֹלל ולשׂמחה מה זה עושׂה. אדר יוצא ואדר נכנס והשׂמחה לא תבוא בביתנו ולא תדרוך בגבולנו; ומי יודע אם יביאו לנו זמן שׂמחתנו גם שאר החדשים ההולכים אחרי האדרים?! – זמן שׂמחתנו אתם מבקשים! השׂמתם לבכם אל אחיכם האובדים אם מוּעדים לשׂמחה וזמנים לשׂשון להם עתה? שׂאו סביב עיניכם וראו: השמים התקדרו עבים לכל מראה עינינו, וסביבנו נשׂערה מאד. כל יום ויום קללתו מרוּבּה משל חברו וצרות אחרונות אינן משכּחות את הראשונות. יתר הפרעות אכלו הגזרות ויתר הגזרות אכלו הגרוּשין – אכלו את יעקב ויכלוהו ויביאוהו עד דכּא וישפתוהו לעפר מות. מי ימנה לנו עפר יעקב ויספור את נדחי ישׂראל החדשים, הנדחים והמגורשים ממקומות שבתם באשר הם שם? מי יגיד לנו אֵיכה ירעו אֵיכה ירביצו את ילדיהם האובדים והנדחים אשר גורשו מן הכפרים או מן הערים הרחוקות בארץ רחבת ידים אל תחוּם היהודים האחד, באר צרה פחת ופח ופחד, ואיך התנגשו והוֹעלו שם יחד, כפיל בנקב המחט?! במה יחַיו את נפשם ונפשות בני ביתם כל הסוחרים הקטנים וסרסוריהם ומשרתיהם אשר מצאו חַית ידם בריוַח ולא בצמצום בכל המקומות אשר ישבו שם באיסוּר ולא בהיתר? כל חוכרי הנכסים אשר לא אִשרו וקימו להם את כתבי האמנה, מראשית השנה; כל מוכרי המַשקים אשר לא היו להם בתים קנין כספם, כל הרוכלים ובעלי המלונות ומחזיקי הרחַיִם ובתי משׂרפות היין ושאר משלח יד ויגיע כפים בכפרים ובערי השׂדה אשר הגלו ונסחו משם, אם בעֶטיוֹ של האוּריאדניק בעל הנפש היפה, או בהסכם ראשי האכרים אשר חדלו מתּת להם יין בהקפה? כל אלה באים לגור בערים ונוספים כסַפחת על יושבי הערים והכרכּים אשר גם מקדמת דנא ישבו שם בני ישׂראל דחוּקים וצפוּפים ואיש בשׂר זרועו אכלו. מה הם ומה חייהם, ומה כוחם ומה גבוּרתם להושיע לאחיהם האביונים? ועתה עוד יבואו ונוספו עליהם הגולים מפרוּסיא והנדחים מליפלאנד וקורלאנד, ואנה יעלו כל אלה ואֵי מקום למנוחתם? ולוּ גם ארץ צבי תחוּם מושב היהודים וכעוֹר הצבי תתמַתּח ותתפשט – התמצא להם לקבּל את כל הבנים השבים לגבולם? – הנה אתם, אדוני, הייתם מן הזריזים המקדימים, עברתם את הים ועליתם היבשה בעוד אשר נצבו כמו נד נוזלים; ומה יעשׂו עניי הצאן, התלמידים הבאים אחריכם אשר עודם עוברים בים או עומדים על שׂפתו מעֵבר הלז והים שב לאיתנו והמים הזידונים הולכים על כל גדותיו? חובלי הים, כל תופשׂי משוֹט, מעבירים את עם ה' רק אחד אחוז מן העשׂרים, והנשארים יטבעו בים או ישובו לעבודתם גושנה…
הנה קול שועת נדחינו ונפוצותינו גם מארץ מרחקים! מארבע כנפות הארץ זמירותם שמענו: עד אמריקא נסעו, באפריקא נגעו, עד אוסטרליא והודו נדדו ויצאו. למשוּאות נצח הרימו פעמיהם, אל אדמת הקודש שׂמוּ פניהם, לבנות הרבות עולם מגמתם ולקומם שממות דור ודור על אדמתם. באהבה עזה כמות אשר לא תשוב מפני כל מתרפקים הם על חיק הורתם להחיות ולהרך את לבה אשר מת ויהי לאבן; ביגיע כפּיהם יעדרו בהרי ישׂראל ובזעת אפּיהם יפקדו הארץ וישוקקוה להשיבה לתחיה למען תרצה את שבּתותיה אשר שבתה בהשמה מהם והם רצו את עווֹנם… אלה ואלה נפתּוּלי אלהים נפתּלים, עם אלהים ועם אנשים נאבקים; מי ישקול כּעשׂם ויתנה לנו צרות נפשם!? כמה מהם קוּמטו בלא עת; כמה יסבלו כל יד עמל וישׂאו חרפּת רעב בגויים אשר לא ידעו המה ואבותיהם? ובכל זאת, אַל תבכו להולכים ואל תנודו להם; המה נפלו בידי ה' ורחמיו על כל מעשׂיו; המה עוד ישׂאו קולם ירונו בגאון ה' כי יוציאם מן המצר ויעמיד במרחב רגלם. בכו בכה להנשארים הנחבּאים בחוֹריהם, אשר חייהם תלוּאים להם מנגד; כי אם יצאו השׂדה והיו לבז ולמשסה, ואם יאָספו העירה ומתו ברעב ובצחנה, בשפל קול הטחנה.
ולוּ רק אל עצמנו ואל בשׂרנו נגעה הרעה; לוּ רק נשסו הבתים ויגיע כפינו היה לבז כי אז לא היתה עוד תבוסתנו שלמה וירידתנו פלאים. מפני העוני והמסכנות לא יירא יעקב ולא ישתע ישׂראל. עשׂרות פעמים נסה בכוּר העוני ויבּחן ויצא חי וקיים ואף ישתבּח ויתפאר כי – יאה עניוּתא לישׂראל. ידענו את נפש ר' חנינא, המלאה רחמים וחנינה; מכף החרובים אשר הוא מסתפק בם מערב שבּת לערב שבּת יקטוף עוד מלילות אחדות לאחיו האביון וחי אחיו עמו. אבל אוי לנו אוי, כי נגעה הרעה עד הנפש! הצרות הרבות והתלאות הנוראות הרבּוּ בנו עווֹנות ופשעים אשר לא היו בנו מאז ומעולם: בקישינוב נתפשׂה להקת רוצחים ושודדים, ששה אנשים וכולם מבני ישׂראל, ונגזר דינם – שלשה מהם להתּלות על העץ והשלשה לעבודת פרך לחמש עשׂרה שנה. במחוז קאוונא נדונים תשעה אנשים מַבעירי הבּעֵרה וגם הם כולם מזרעא דיוסף קא אַתוּ. – מתי נראו, מתי נשמעו בקרבנו עווֹנות פלילים, עווֹנות חרב כאלה? איש מישׂראל, הרחמן מטבעו, הירא ורך הלבב מתּחלת בריאתו, הוא יקום רוצח יקטל נפשות נקיים, הוא ישלח אש בערי מושב לספּוֹת בתים על יושביהם? ומי הביאנו עד הלום, אם לא היד אשר הכריתה אוכל מפינו, כי – על פת לחם יפשע גבר, ומה יעשׂה האיש הרואה את ילדיו גוֹועים ברעב לעיניו, שלא יחטא? ולוּ עוד זכוֹר יזכרו המנַדים אותנו ליום רע כי מידם היתה זאת לנו; אבל הם ברבות הימים ישכחו את הסבּות ויזכרו רק את המסוּבּבות ובשׂפתים דולקות ולב רע יקראו: אלה יהודיך, עם סגולה מכל העמים! שופכי דם ומַבעירי בעֵרה כולם; אין עושׂה טוב בהם, אין גם אחד!
את כל הדברים האלה דבּרתי כקורא עשׂרת בני המן – בנשימה אחת, עד כי יצאה נשימתי באחד; אז מצא אחד מן היושבים לפני, והוא עורך-דין, את לבבו לענות לי על תוכחתי ויאמר:
– רבי, טוענין אפילו לרוצחים! מקטרגינו אומרים כי אשמים אנחנו בנפשנו, כי יד החנוך הרע היה בעוכרינו; כי לא למדו אותנו בנעורינו חכמה הצריכה לשעתה או אוּמנות המפרנסת את בעליה וסוף אדם כזה שהוא מטיל את עצמו על הצבּוּר או שהוא מלסטם את הבריות.
– יש אמנם קורטוב של אמת גם בדבריהם – עניתי אחרי שוב רוחי אל קרבי – אין אני עז פנים וקשה עורף לאמור לפניך צדיקים גמורים אנחנו ואבותינו ולא חטאנו, אבל אבותינו חטאו בשגגה בדרך החנוך אשר בחרו להם לבניהם, בנהגם את הצאן אחר המדבר וירחיקום מארץ נושבת, מן הדעת ומן המלאכה ומעבודת האדמה; אבל גם עליהם יש ללמד זכות כי לא מטובה עמדו על זה, כי גם בם היתה יד סבּות מכריחות להוליכם דרך זו הלכו, גם הסבּות ההן נסתבכו אח"כ בתולדותיהן עד כי לא נכּר כיום הזה אב לפני תולדה ותולדה לפני אב. ואולם לא עתה העת לנו לעסוק בענין הזה, לברוֹר האבות מן התולדות, ונחזור לעניננו אשר בשבילו באתם אלי ואומר לכם, אדוני, כי בין כך ובין כך לא זמן שׂמחה לנו עתה; עתה גם אדר היה לישׂראל לאב ומשנכנס אב ממעטין בשׂמחה.
האנשים שמעו את דברי ויביטו במורי-השעות אשר להם ויקומו וילכו איש לדרכו לשלום – אשר לתיאטרון ואשר לכלוב המשׂחקים ואשר לנשף-חשק איש בבית יודעו ומכירו.
הם יצאו ואיש אחר בא ויעמוד לפני, והוא צעיר לימים, עוד לא החל שׂער זקנו לצמח.
– מורי ורבי! – אמר אלי העֶלם – שאֵלה ובקשה יש לי אליך, אבל לא איש שׂפתים אנכי ולפני גדולים וזקנים ממני לדבּר לא נסיתי, על כן מצאתי את לבבי לשׂוּם את שאלתי ובקשתי לפניך בכתב; הואילה נא וקרא את המכתב הזה.
לדברים האלה הוציא גליון כפול מחיקו ויתננו על ידי; ואפתח את המכתב ואראה כתובים בו כדברים האלה לאמר:
"צעיר לימים אנכי ובן ברית להשׂכּלה. השׂכּלָתי נובעת ממקור הספרות והקוּלטוּר האירופית. באָקל, דרעפּער, שערר, הרחיבו את חוג בינתי והועילו להתפתחות דעתי; ביירון, הוּגא, גאָרדאָן, היינע – הרעישו את מיתרי לבבי בנועם זמרתם. בערנהארד, מאדזיוֹבסקה – העלוני לשמי-אושר רוחני באמרות פיהם הנשׂגבות; מאזיני, ווארעזי וזעמבריך הושיטו מגדנות מַעדנים לנפשי בצלצלי קולות-אל השוכנים בגרונם; מאטייקא, זמורקא וכיוצא בהם שפכו רוח חן עלי בקוי תמונותיהם. כללו של דבר, עבד הנני ליפיפוּתו של יפת והיא הכּתני בשכּרון. הגיתי אהבה – אך אהבה כללית, אהבה לכל בני האדם ולכל הנברא בצלם אלהים.
"פתאום והנה ריזיס ושבר ברוחי: הפרעות אשר פרעו בישׂראל בחמש השנים האחרונות נעשׂו כביכול שותפים להיוצר ובראו בריה חדשה, לאומית שמה. כדרך כל דעה חדשה רכשה לה גם היא פועלים לעזרה ומחזיקים בה. רובם נלוו עליה בלב ולב, בלי דעת היטב אנה פניה מועדות, ומעוטם – באמת ובתום לבב. גם בי נגעה הדעה ההיא בראש שרביטה, כי בתוך עמי אנכי יושב. ואשמע קול מדבּר אלי, קול עמי הקורא באזני: פנה אלי, חוטר גזעי! והושיעני; בוא באהלי שם “כי שבר גדול נשברה בתולת בת עמי מכה נַחלה מאד” (ירמיה).
"רגשותי אומרות “אמן” לקול הקורא, אך שׂכלי מתנגד בכוח ואומר: מה לך, בן-אדם, לעזוב ארמנות מבטחים, היכלי עונג בנויים בטוב טעם ודעת, בידי חכמי חרשים אנשי בינה ולרעות בשדמות ישׂראל המלאות רפש וטיט, קוצי המדבר והברקנים?! “דער מעֶנשהייט ווידרעֶ איזט אין אַייעֶרע האנד געגעבען – בעוואהרעט זיא!” (שיללער).
"ובכן אנכי עומד היום בעל דו-פרצופין, ולבי פוסח על שתי הסעפים, על אֵם הדרך אנכי עומד, שתי דעות בי – גדולה וקטנה, כללית ופרטית, נצחית וזמנית. אי לזאת לך ערוכה תפלתי; עוּץ עצה נכוֹנה ונאוֹרה באיזה אופן לפשר בין שתי הרוחות האלה הסוערות בקרבי. לוּ נגע הדבר בי לבד אז אולי החשיתי ונשׂאתי את מכאובי בלבי; אבל צעירי ימים כמוני מבני יהודים למאות, מסתכלים בעבר ובהוֹוה וקוראים ביאוש: “מה אנו ומה תהי עלינו?” ומחכים לפתרון.
11 – 21 יאנואר 1886".11
* * *
מבּין שורות המכתב הזה, אשר בלשונו וכסגנונו אמנם נראו עדנה סימני נערוּת ודעות שלא בשלו כל צרכן, אבל תוכו רצוף אהבה עזה לעמנו ומקור מחצבתנו, שמעתי קול יוצא ממעמקי לב איש העומד במעמקי מים וקורא לעזרה. אף נדמה לי כי הקול לא קול בודד הוא כי אם קולות רבים, כקול המון בדבּרו. נשׂאתי עיני אל העֶלם הנצב לקראתי ואראה והנה נערים רבים מבני גילו עומדים אחריו, קהל גדול מאד – כל נערי ישׂראל המה, הספיחים והשחיסים העולים כיונקים לפנינו, אשר החרידום מגן עדנם אחרי טעמם מפרי עץ הדעת ולהט החרב מתהפכת לפניהם על דרך עץ החיים; והנם עומדים בפרשת דרכים ושואלים אנה יפנו ואנה ילכו.
– בני – אמרתי אליו בקול חרדה יוצא מעמקי הלב – שאלה גדולה שאלת, שאלה חמוּרה; שאלה אשר לא נשאלה עדיין בשום בית-המדרש ולא באה לפני כל רב ולא נמצאה בשום פוסק. שאלה חדשה – לא שערוה אבותינו. אבותינו בצאתם מרחם אמם, כי היתה דרכם מצוּינת לפניהם, היא המסלה העולה בית אל, דרך הקודש יקרא לה; ובדרך אשר הלכו המה היו מוליכים גם את בניהם וינהגו את הצאן אחר המדבר אל הר האלהים חורבה. המוהלים והמלמדים, השדכנים והבדחנים, המגידים והרבנים, השמשים והקבּרנים – אלה המה הציונים אשר היו נצבים להם בצדי הדרכים להורותם הדרך ילכו בה מן הבטן עד הקבר. לא היה להם בעולמם אלא ד' האמות של הלכה והמקום הקבוע לתפלתם; התורה והעבודה שבלב הן הנה היו כל תכליתם ומטרתם. למלחמת החיים לא למדו ידיהם בנעוריהם וכלי נשק לא הכינו להם בטרם צאתם המערכה בשׂדה, כי אמרו: “ה' ילָחם לנו! אל כל החיים יש – בטחון, ומאן דיהיב חיי יהיב מזוני!” – גם לפני בניהם אשר קמו אחריהם היתה הדרך גלויה וידועה, מצוינת ומסוימת: כל ישעם וכל חפצם היה לצאת מן המדבר ולבוא לארץ נושבת. ובעוד המה עולים ואַתם צומחים אחריהם ללכת בעקבותיהם והנה העמלקי והכנעני חוסמים עליכם את הדרך, ויפול לבבכם ולא קמה בכם רוח ותאמרו: נתּנה ראש ונשובה המדבּרה. – הוא הדבר אשר אמר אלהים: “פן יִנחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה!”.
ואולם כתּרוּ לי נא זעֵיר, עמא פזיזא, הנסים מן המערכה! מה החרדה הגדולה הזאת אשר תחרדו? הטרם תדעו כי חרדת אדם יתן מוקש? אמת כי המלחמה חזקה עלינו ואנחנו נגפים; אולם גם בהנגף העם אַל נא יבּהל ברוחו להשליך נשקוֹ מעליו ולנוס בשבעה דרכים, כי לא לתשועה תהיה זאת לו כי לבושת וגם לחרפה. אחיכם הגדולים מכם בצאתם מן המדבר לבוא לרשת את הארץ נוֹאלו להתנצל את עֶדים מהר חורב, זה תקון זיניהון, מעליהם; התפרקו את הכתרים אשר קשרו ס' רבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מהם ויאמרו: בכוח ידינו נעשׂה, עלה נעלה ורכשנו את הארץ. ואתם – מן המכה הראשונה נפל לבכם והנכם נסים ואין מפנה, נמלטים איש לאלהיו ומַקלכם בידכם. עודנו עומדים בקשרי המלחמה ואתם מרפּים את ידינו ומבהלים אותנו לאמור: לא, כי נוס ננוס. לוּ גם באה העת להפוך עורף ולהתחבּאות כמעט רגע, לא כגוי אובד עצות נסוג אחור כי אם בסדרים טובים ובמועצות ודעת, ולא בידים ריקות נשובה אל אהלינו כי אם נקח לכלינו מזמרת הארץ הנושבת והיה לנו למחיה בשובנו המדברה בארץ לא זרועה; כי מי יודע אם ישוב המן לרדת לנו מן השמים ואם לא תהיה נפשנו קצה בלחם הקלוקל?!
"עומד אני בפרשת דרכים ואיני יודע איזה הדרך אבחר: אם דרך “הקוּלטוּר האירופית” או דרך “הלאומיוּת”! אם לחיות חיי כל אדם “בהיכלות בנויים בטוּב טעם ודעת” או לרעות “בשדמות ישׂראל המלאות רפש וטיט!” – ידעתי בני ידעתי את ריב שׂרעפּך וּקרב לבך! אבל מי הגיד לך כי האדם והיהודי הן שתי בריות משונות זו מזו וכי הלאומיות הישׂראלית והקוּלטוּר האירופית המה שני הפכים בנושׂא אחד? שוגים ומַשגים השיאוּך וגם יכלו לך לאמור כי הקוּלטוּר האירופית, שאנחנו קוראים לה השׂכּלה, צרה היא לבת יעקב ונגע לבית ישׂראל. כזאת יאמרו אנשים אשר שמשו את ההשׂכּלה רק על מנת לקבל פרס ואהבתם אליה היתה תלויה בדבר, ומכיון שבטל הדבר בטלה האהבה; שהמה היו מקרבים אותה רק בשעת הנאתם ולכן לא עמדה להם בשעת דחקם, ולכן כחשו בה ויאמרו לא היא ולא תביא לנו טובה. לא תאבה להם ולא תשמע אליהם! גם אבותינו הראשונים שׂמו יפיפוּתו של יפת באהלי שם ונתנו בכליהם מן ההשׂכּלה אשר היתה בימיהם, איש כאשר מצאה ידו. ולוּ גם יהי כדברי האומרים כי השׂכּלת בני יפת היא “פרחים שאין לה פרי”, הנה ישכחו כי אמנם יש פרחים בלי פרי אבל אין פרי בלי פרחים; ומה אפוא ימנענו להרכּיב זמורת זר זאת על גפן ישׂראל למען יהי לנו גם פרי גם פרחים ולמען יהיה עץ חיינו גם טוב למאכל גם תאוָה לעינים?! ההשׂכּלה איננה מוּשׂג עומד בפני עצמו, איננה חכמה ולמוּד ידוע. ההשׂכּלה היא ההליכה בדרכי השׂכל והידיעה לכלכל דבר במשפט, וזה הוא דבר הנחוץ ומוכרח לכל אדם, יהיה מי שיהיה, בכל מקום ובכל מעמד אשר יהיה בו. ההשׂכּלה היא המאור לעין, האויר הצח אל הנשימה; וכי נווֹת רועים אינם צריכים גם הם לאור ואויר כבתי מדות ועליות מרוּוָחים, איש לפי מדתו? ומי הגיד לך כי שדמות ישׂראל מחויבות להיות מלאות רפש וטיט? אם מבעלי הקוּלטוּר האמתּית אתה ואור ההשׂכּלה זרח עליך אז לאורה תלך חושך וגם בשובך למעונך הצר תדע לשמור אותו מרפש וחלאה, ואם יעשׂו גם אחרים כמוך ואיש איש ינַקה פתח אהלו והיה מחננו קדוש!
וכשם שהקוּלטוּר, שהיא ההשׂכּלה, מועילה ונחוּצה לכל איש מישׂראל ואפילו להלאומיי שבלאומיים, כך “הלאומיוּת”, שהיא הדבקוּת בעמו והחרדה לכבודו ולטובתו, מחויבת לכל איש מישׂראל בעל קוּלטוּר, ובשום אופן אינה מַזקת לו. ה“לאומיות” שלנו היא ארץ רחבת ידים מאד וגבולה מן הקו אשר נטה ר' שמלאי עד הנקודה אשר העמיד חבקוק. ראובן בן אבטולמוס, שהיה קרוב למלכות, היה מסתפּר קוּמי, ודוד, שמיכל אשתו היתה מַנחת תפילין והוא היה יושב וידיו מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא, “בא והעמידן על י”א". על כן גם היהודי המתהלך ברחבה בארחות הקוּלטוּר “לאומיי” הוא כל עוד אשר לא יעבור מן הגבול אשר גבל חבקוק והלאה.
אי לזאת, בני, הא דרכך בראש נתתי: טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך! צר לי כי בין ספרי בעלי הקוּלטוּר האירופית אשר מנית לא מצאתי גם את ספרי הקוּלטוּר הישׂראלית ממשה עד משה; כי בין כ"ד מיני התכשיטין אשר תתגאה בהם אינני רואה גם את עָדינו וכתרינו מהר חורב. הן טוּב האדם לא בידו, ועתותיו בידי שתקיף ממנו; לבו יחַשב דרכו וה' יכין צעדו. אבל באשר רוח ה' תניחך אל תרף מקחת את לבך לב העברי עמך (אך לא “לב העברי” של “הקטן עקיבה יהוסף מילדי אונגרין”). כי תשאל לעוברי דרך איזו דרך הישרה שידבּק בה איש מישׂראל בימינו אלה, הללו יאמרו לך: חבר טוב, והללו יאמרו: שכן טוב, ואני אומר לך: לב טוב; ואתה תחזה כי בכלל דברי דבריהם. והיה אם יהפך גלגל הזמן עליך לטוב וירוממך לרשת ארץ אז לב העברי ישמור עליך להחזיק במדות המצוינות שבני ישׂראל מצוינים בהן, לטוב לך כל הימים ולחן ולכבוד לבני עמך. ואם יובילוך רגליך לשוב לנאות יעקב ולשבת בתוך עמך – ולקחת מזמרת הארץ, מפרי עץ הדעת אשר קטפת אתך והיתה השׂכלתך נר לרגליך להאיר הדרך לפניך. אז יחדל קרב לבך ומוּסר כליותיך, ושׂרית עם אלהים ועם אנשים ותוּכל, כי יהודי משׂכּיל יצא את כולם.
טז 🔗
ערב פסח היו, יום אכזרי ועֶברה וחרון אף, יום מהוּמה ומבוסה ומבוכה בכל גבול ישׂראל. כל עיר כמרקחה, כל הידים תעיפינה, כל הברכּים תלכנה [מים] וכל פנים קבּצו פארוּר. האם לא כזאת תהיה המהומה והמבוסה בעמק יהושפט ביום אשר ישב שם ה' לשפוט את כל הגויים?!
כל הפתחים פתוחים, כל התריסין מסוּלקים, כל המטות והשולחנות והספסלים והמלתחות מוּצאים החוצה ומוטלים בצדי הרחוב איש לפתח אהלו, והאמהות והשפחות, שׂמלותיהן מפוּשלות בחצי עד שתוֹתיהן, כורעות כחויא וחבילי זרדין בידיהן והן מגרדות ומקרצפות פשוטי כלי עץ אלה בכל עוז עד שפך זעה עליהן. שׂטה מעליהן, קוראי היקר, ועבוֹר. “עוצם עיניו מראות ברע – זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה”.
בין המשקוף והמזוזות יבכו החלונות, עיני הבית, על כבודם כי גלה, על עֶדים אשר התנצלו, הלוא היא שכבת האבק והרפש אשר יתעלם עליהם כל ימות השנה. ועתה הנה נערה שובבה נצבת שם על הזיז הבולט, שפה ומשפשפת אותם בסמרטוט ומַדחת אותם במים, והשופכין יורדין ושותתין כשני סילונות של דמעות נגרות. בשעת המגפה הזאת אל יהלך אדם בצדי הדרכים. נטה לך גם אתה, ידידי הקורא, ורד אל אמצע הרחוב פן יקרך כמקרה בן המדתא, בהרכּיבו את מרדכי באסרטיא דמתא, או יהיה בך הפך מן היבם של רבּה, בפרק “כיצד הרגל” ובפרק “הבּא”.
נטה לך ועבוֹר מי מַדמנה אלה ונבוא בית האופה. – השופט כל הארץ! הכי זה הוא המדור שבגיהנום שבּו אתה דן את הרשעים כל ימות השנה, ולפי שבניסן אין הרשעים נדונין והגיהנום פנוי השׂכּרת אותו עתה לירחמיאל האופה לשני שבועות לאפות בו את מצוֹתיו? הזה הוא כבשן האש, אַתּוּן נוּרא יקדתא, אשר צפנת לפושעים בך ליום אשר גם הוא בוער כתנור? וזה הזקן גל של עצמות העומד על פתח הכבשן, מצנפת בעל קרנים על ראשו, זקן דקה כזקן תּיש בסנטרו, מכנסים בלים ואנפילאות מטולאות על רגליו כרגלי העגל, ושבט ברזל ארוך קלוי באש בידו – הכי הוא יוצפערי-רו"ן12,
אחד השׂרפים המתפשטים מנהר דינוּר הממונה על האש של גיהנום לאַזר הזיקות ולהגדיל המדוּרה? והנשים הכשפניות האלה, בתולות השקמה אשר שלשה שבועות ימים שינה בעיניהן לא ראו ומסרק לא עלה על ראשן, וידיהן עסקניות יומם ולילה, אחת לשה ואחת עורכת ואחת מקטפת, ושאר העצמות היבשות והנפשות הפורחות המתנועעות כצללים בתופת הזה – הכי הן הנה אגרת בת מחלת ושמונה עשׂר רבּוא מלאכי חַבּלה שלה,שלכל אחת ואחת יש רשות לחבּל בפני עצמה?! הה, מה נורא המקום הזה! רוחו רוח זלעפות, אוירו שׂרפת נשמה! הבה, קוראי היקר, נחישה מפלט לנו ונצא מזה אל תחת שמי ה' פן תדבקנו הרעה ומַתנוּ.
נמלטנו כאוּדים מוּצלים מאש ויצאנו החוצה והנה – שלשים וששה אלף חלוצי כתף, קרועי בגדים אך לא מגולחי זקן, עוברים על פנינו. כולם פני להבים פניהם ועיניהם כברקים ירוצצו; כולם אצים רצים נבהלים נחפּזים, איש אל עֵבר פניו ילכו, ירוצו ולא ילכו, יעופו ולא ירוצו. אלה מביאים שׂקי קמח לבית האופה, שׂקים קטנים עם גדולים; ואלה נושׂאים דליי מים – מים שלנו; ואלה מביאים מאת מוכרי המַשקים כדי מי-דבש ובקבוקי יין צמוּקים – מים שלהם. זה בא בכדו וזה בא בחביתו, כי העני יוצא בקב שלו והעשיר בתשעה קבּין. זאת נושׂאת כוסות וקערות לבית הטבילה וזאת – תרנגולים וברבּוּרים לבית השחיטה. זה בוקע עצים וזה משחיז סַכּינים ומזלגות; זה נושׂא חסא וכוסברתא לכרפּס וזה מחַזר אחרי אגוזים לעשׂות מהם זכר לטיט. אחי האומלל! הנך כולך טובע בטיט, שוּלי מעילך מלאים טיט, נעליך וסנדליך מכוּסים בטיט, על כבודך קיקלון ועבטיט, ואתה מבקש לך זכר לטיט!?
הס, כי לא להזכיר! בעוד שעות אחדות ישב האיש הזה כמלך במסבּוֹ, לבוש לבנים ועטוף לבנים כמלאך השרת; אשתו כמלכה ובניו כבני מלכים סביב לשולחנו, יאכל לביבותיו וישתה כוסותיו ויחלום – כי בן חורין הוא; ומי אכזר כי יעורנו?
– – – – – – – –
זה בא בכדו וזה בא בחביתו ואני כפעם בפעם בא – בצלוחיתי. והנני רואה את פניך, הקורא, הזועפים ולבך חרד בראותך אותי בא אליך וצלוחיתי בידי בערבי פסחים. אתה כבר בערת את חמצך ונקית את ביתך, טאטאת את קוּרי העכביש מתקרת הבית ומקרני זויותיו, כסית את קרקע חדריך נסורת של חרשים, צחצחת ומרטת את הפוֹתות ואת כפות המנעול, ואם מתלמידיה של הרבנית מבּריסק אתה הלבשת את חתוליך פוזמקאות משום “שמא גררה חולדה”, ולבך נוקפך שמא לא הגעלתי והכשרתי אני את צלוחיתי, ומה גם שצלוחיתי היא כלי ראשון ומשתמש אנכי בה בכל השנה ברותחין, ושמא יש בתוכה חשש חמוץ, חמץ בעין או חמץ נוקשה, משהו או משהו דמשהו…
השמר והשקט, אחי, כל רעה אליך לא תאונה; כי כלום מגלגלין חוב ע"י זכּאי כמוני? האם לא שמעת כי בצאתי ראשונה שער עלי קרת וצלוחיתי בידי בא אחד מבעלי תשובה אשר בקרבנו וחתה גחלים על ראשי; על ראשי ממש – כי אני דר במדור התחתון והוא חתה גחליו במדור העליון. ומה האחד הזה מבקש? אם לא להכשיר את צלוחיתי ולהגעילה ברותחין כדין, כי כבולעו כך פולטו; ועתה העוד ספק בידך כי צלוחיתי כשרה ומוכשרה וראויה להשתמש בה בשל פסח? וגם מפני הדברים אשר בתוך צלוחיתי אל תירא ואל תחת. הן אמת כי הסכן הסכנתי להביא בצלוחיתי מכל פנות בית ישׂראל פתותי שׂאור שבעיסה ודברים שחמוּצם קשה וסוּרם רע, אבל הלא כמוך ככל קורא הנך אומר תמיד כי חמץ זה שאנכי מבער אחריו לא שלך הוא כי אם של אחרים, או גם של גבוה שאינו צריך בעוּר כלל, עתה על מה אתה נאנח? הלא “שלך אִי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה”! ואחרי כל אלה עוד אגלה אזנך, ידידי הקורא, להרגיעך, כי בפעם הזאת צלוחיתי ריקה אין כל; אין בה לא מעוּקצי ולא מדוּבשי, לא חמץ ולא מצה, לא חרוסת ולא מרור, לא הלל הגדול ולא הלל המצרי, לא סימנים של ר' יהודה ולא חד גדיא. בפעם הזאת לא באתי להקניטך בדברים ולקפּחך בדבר הלכה; יום טוב לי היום ובאתי לקרוא אותך לשׂושׂ אִתּי משׂושׂ ולסעוד אתי סעודת מצוָה. יום הוּלדתי היום – לא יום הוּלדתי ממש כי אם יום הכּנסי בברית, יום שבּוֹ באתי בקהל ישׂראל, שבּוֹ נקרא שמי בישׂראל “אזו"ב “; שהרי בעצם היום הזה, בי”ד ניסן לפני שלשת אלפים וקי”ג שנה נאמר לישׂראל ראשונה: ולקחתם אגודת אֵזוֹב. והיום אנכי נעשׂה בר-מצוָה…
רואה אנכי אותך הקורא משתומם ושואל: מה אתה סח? וכי אפשר שהיום אתה נעשׂה בר-מצוה? וכי רק בן י"ג שנה היום?
על זה אשיב ואומר לך: אנכי היום בן י"ג שנה כמו שהיה שאול בן שנה במלכו, כי כשם שלא ידעתי את שנותיו של שאול כך אינני יודע מספר שנותי; אבל אחר בא והעיד בדבר, וכך היה המעשׂה: אחד מאַחיך מקהל הקוראים, אדם כשר שאינו נהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כשתהה על צלוחיתי וירח את ריח הניחוח, שלח לי את ברכתו ביום הפורים שעבר – זוג בתים של כסף לתפלין13.
והנה מה היתה כוָנת האיש הטוב ההוא במשלחתו זאת? אם לפי שידע כי ירא אלהים אני ויעשׂ לי בתים – למה לא שלח לי שני בתי גזית בעלי חמש או שש מַכפלות? אטוּ יראָתי מלתא זוטרתא היא ואיננה שוה מתּן שׂכר כזה? ואם חפץ שיהיה לי דבר חפץ לתתּוֹ בעבוֹט בבית נושה לעת רעה ועצבון – למה שלח לי דוקא בתי תפלין ולא עטרת זהב גדולה לטליתי, או מנורה של כסף להדליק נר של חנוכה וכדומה? אלא שמע מינה שהיום אני נעשׂה בר-מצוָה, שמע מינה. ולפי שידעתי, הקורא, כי בכוֹר אתה, שהרי בן ישׂראל אתה והקב"ה אומר בני בכורי ישׂראל, על כן אמרתי אקראך אלי היום לסעודת מצוָה כדי שתהיה פטור מלהתענות תענית בכוֹרים. ואגב כשנהיה מסוּבּין אל השולחן אשאלך מענינא דיומא שאלת “מה נשתנה” חדשה שלא תמצאֶנה בשום הגדה, ואפילו במובחרות שבהן שנדפסו בדפוסים הקדמונים ההדוּרים, שלא שלטו בם ידי הצינזוֹרים.
מה נשתנה גורלי אני האזוב מגורל האתרוג והלולב וההדס והערבה? הרי בתחלה נאמר “ולקחתם” בי ואח“כ בארבעת המינים, ועתה צא וראה את כל החרדה הגדולה אשר חרדו ואשר יחרדו בני ישׂראל בקיום מצוַת לקיחת ד' מינים. כמה פרקים וכמה הלכות וכמה ספרים נכתבו על אודותם! האתרוג, אע”פ ששמו לא נזכר מפורש בתורה, בכל זאת כמה ידקדקו בשעוּרו והדוּרו, שלא תהיה בו חזזית, שלא תנטל פטמתו, שלא יהיה נקלף או נסדק או נקב או חסר כל שהוא; כמה הם מדקדקים בלולב ובהדס ובערבה שלא יהיו יבשים, ושלא יהא נקטם ראשם או נפרדו עליהם. אנשי ירושלים היו אוגדים את לולביהם בגימניות של זהב. חסידים ואנשי מעשׂה עד היום אונסין את עצמן מן השינה ואוגדים את לולביהם בדחילו ורחימוּ ואומרים שד' המינים הם ד' אותיות של השם ובנענעם אותם הם משפיעים שפע ברכות מדעת עליון לנוה אפריון. בשם “תמר” נקראו שתי נשים יפות מבנות ישׂראל; בשם “הדסה” נקראה בישׂראל המלכה הטובה אשר נתנה לנו את היום-טוב היותר טוב בכל הימים הטובים, ובשם “הדסים” יקראו הצדיקים שבדור. גם ערבי הנחל, שאין להן לא טעם ולא ריח, גם הן נחלו יקר וגדוּלה והנה הן מוּסַבּות שם ונקראות בשם הנכבד “הוֹשענות”; חבּוּט ערבה הוא מנהג נביאים וכוחו ככוח נשיקה מפי הגבוּרה המַמתּקת את כל הגבוּרות, עד כי גם אומות העולם אחזו במנהג זה ונושׂאים מוּרביות של ערבה ביום הגם שקוראים לו “יום של ערבה”, אפס כי החליפו את חבּוּט הערבה בנשיקה ממש. כמה ממון ישקיעו בני ישׂראל שנה בשנה בהביאם את אתרוגיהם מרחוק ולולביהם מקצות הארץ! כמה קבּין גאוָה ושחצוּת ויהירוּת ירדו לבית הכנסת בשביל אתרוג מהודר ולולב ירוק, שהעשירים מביאים אותם בקלתות של כסף והעניים בסלים של נצרים! כמה תגרנים וסחרנים בקרב בני ישׂראל עשׂו להם תשמישי מצוָה אלה קרדום לחפור בו ועושׂים במלאכת ה' זאת כמעשׂה ארץ כנען בערמומיות ובעקמומיות ובגניבת דעת! כמה קטטות ומריבות יוצאות מתוך סחר זה!
"בַּחֲצַר-סוּסָה אָסַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל
אֶתְרוֹגֵי אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל
בִּשְׁבִיל שֶׁדּוֹדוֹ וּמְסָרְפוֹ
יִסְחַר בְּאֶתְרוֹגֵי קָרְפוֹ".
(מִסֵּפֶר “מִשְׁלֵי יְהוּדָה”
לְקוּחִים אֵלֶּה הַחֲרוּזִים).
וְהָרַב מֵאָרֶנְבֻּרְגְ רַבִּי יְהוּדָה
שָׁלַח לְאֶרֶץ הַחֲמוּדָה
מָאתַיִם וּשְׁלֹשִׁים זוּזִים 14
* * * *
לְהָבִיא לוֹ מִירוּשָׁלַיִם
אֶתְרוֹגִים חֲבוּשִׁים וַאֲרוּזִים,
וְהַמּוֹכְרִים – יְהוּדִים וְלֹא דְרוּזִים –
טָעוּ בְמַערֶכֶת הַשָּׁמַיִם 15
קִבְּלוּ הַמָּעוֹת
וְשָׁלְחוּ בְטָעוֹת
בִּמְקוֹם אֶתְרוֹגִים – לוּזִים;
וּבְכֵן הִפְסִיד הָרַב ממוֹנוֹ
וְעוֹד יְסַקְּלוּ אֶת אֲרוֹנוֹ.
כל זה וכיוצא בזה הרבה נעשׂה בשביל ארבעת המינים שנאמר בם “ולקחתם” בשניה ולא נאמרה בם “אגודה”, ואגודתם עלי נוֹסדה, כי בגזרה שוַה ממני נלמדה; ואני האזוב, שאנמר בי “ולקחתם” בראשונה, ואנמרה בי בפירוש “אגודה”, ששמי מפורש בתורה ואין שום ספק שאני אני הוא שהתורה צותה על לקיחתו, שהרי בשמי זה16
נוֹדעתי בכל העמים ובכל הלשונות עד היום הזה, – אני נשכחתי כמת מלב. איש לא נקרא בשמי בישׂראל; אנשי ירושלים לא אגדו אותי בזהב וחסידים ואנשי מעשׂה לא יאגדוני בדחילו ורחימו. אֵזוֹב עזוּב אני, אין דורש ואין מבקש! מסים וארנוניות לוקחים מאִתי, בתרומה אנכי חייב ובקהל לא אבוא להם. נפשי יודעת כי אזוב כשר אני בלי שם לווי, והם מבקשים ומוצאים בי פסול, זה בכה וזה בכה: בעלי תשובה אומרים אֵזוב יוָן הוא, שהרי הוא הולך אחרי יפיפותו של יפת, והאנשים שאינם חוזרים בתשובה אפילו על פתחה של גיהנום אומרים אזוב מדברי הוא, שהרי הוא מדבר בלשון שוכני המדברות שאין בני הישוב נזקקין לה בזמננו; אלה ואלה ינעלו את דלתותיהם בפני ולא יתנו לי לבוא לביתם לטהר אותם מכל טוּמאוֹתם. בין דין לדין ספת ההיא עלובתא, היא כנסת ישׂראל, כי כמה מן התועלת הייתי מביא לישׂראל אִלו לא הייתי פסול בעיניהם; כמה היה נשאר בידם מממונם שהם מוציאים עתה במדינות הים אִלו היו יוצאים בי ידי חובת “לקיחה”. שהרי אני האזוב – לא בקרפוּ אני ולא מעֵבר לים אני. אזוב אשר בקיר אני; מבּקיעי כל הקירות ומרסיסי החרבות אני עולה, ואיה מקום בכל בית ישׂראל אשר אין בו בקיעים וחרבות? נקלט אני וצומח בכל האקלימים ובכל הארצות כזרע ישׂראל בעצמו וחי בכל הארצות ובכל רוחות השמים; פרחַי צבועים רקמתים, תאוָה לעינים; קנַי מלאים לרוב השמן הטוב, ריחי נודף כל הימים כריח ראשי בשׂמים, ובכל המקום אשר יבקשוני, שם בזול ובלי עמל ימצאוני.
ובכן – “מה נשתנה”?!
והנה קוראַי היקרים, שהנכם היום גם קרואַי היקרים, אתם יודעים כי על כל שאלות “מה נשתנה” יש לנו תירוץ מספיק אחד והוא “עבדים היינו”, ובו גם אתרץ לכם גם את שאלתי “מה נשתנה” החדשה. עבדים היינו לפרעה ובשביל כך נגרס במצוֹת שנינו זה ארבעת אלפים שנה, ונאכל מרוֹר כזית בלילי פסח אע“פ שמזונותינו מרוֹרים כזית בכל ימות השנה, ונעשה זכר לטיט אע”פ שטובעים אנחנו בטיט מכף רגלנו ועד קדקדנו, ונסתפק בארבע כוסות אע“פ שגם אלפי אלפים ורבּי רבבות כוסות לא יפכּחו את צערנו ולא ישכיחונו את רישנו, ונשב מסוּבּין על שולחננו אע”פ שאין אנחנו בני חורין אפילו לחלום שבני חורין אנחנו. – עבדים היינו לדעות קדומות, כי אנחנו העם הנבחר מכל האומות, כי צדיקים אנחנו ולא חטאנו, כי כולנו יפים ומום אין בנו; ובכן לא שׂמנו לבּנו להיטיב דרכינו ולא למדנו מאחרים, אפילו מעשׂים מתוקנים וכשרים; ובכן נשארנו בשפלנו ובעבדותנו, ונהי כטמא כולנו ובגד עִדים כל צדקותינו, ונהי חרפה בגויים לעג וקלס לסביבותינו. – עבדים היינו לתענוּגות בני האדם שדה ושדות, התנצלנו עֶדינו מהר חורב מַעלות הרוח וכשרון המדות, אמרנו ההשׂכּלה היא תפדנו מכף כל בני שחץ, ותצילנו מן הדחק זה הלחץ, ולא נצרך עוד לא אזוב ולא אתרוג ולא כרפס ולא יחץ, וכן זרקנו את התוך עם הקלפּה ואת הילד עם סיר הרחץ. ועתה הנה הכהן בא אל האיש המטהר ואגודת האזוב בידו, וענו ואמרו לו: התכּבד מכוּבד! כל העדה כולם קדושים, או: כולנו חכמים כולנו נבונים, אין לנו חפץ באזוב אשר נטעת שׂוֹרק, ולא צורך במי החטאת אשר אתה עלינו זורק. או כי יבוא ואבוקה בידו לבדוק בחוֹרין ובסדקין אשר בבית ישׂראל, לבער החמץ ולהשבּית השׂאור המעכּב, ואמרו לו בני הדור החדש: החמץ איננו שלנו כי אם של אחרים ואיננו בבל יראה ובל ימצא; ובני הדור הישן יאמרו לו: הרחק מן הכיעוּר! רואים כי בתירוץ “עבדים היינו” מתורצת היטב גם שאלתי “מה נשתנה”. בארבעת המינים נאמר "ולקחתם… ושׂמחתם " ובני ציון היקרים משתּה ושׂמחה קבילו עליהו; אבל האזוב אינו בא לשׂמח אלא לטהר, על כן כל אחד ואחד אומר לו: צא צא מזה מהר, טהור אני ואינני צריך לכפּרה – ואשליך אותו אל תוך שׂרפת הפּרה.
הקרוּאים קמוּ וילכו לביתם שׂמחים וטובי לב; לא ידעתי אם נחה דעתם בתירוצי על שאלת “מה נשתנה” או אם טוב לבם עליהם על אשר פטרתי אותם מתעניתם. ומי יתן והיו גם הקוראים שׂמחים וטובי לב כמוהם ביום החג הבא ואז אשׂמח בחגי גם אני הנעלב – אזוב.
יז 🔗
מכתב בא אלי בימים האלה מלא תוכחה ונאָצה. הידעתם על מה? על אשר בשׂרתי בקהל רב כי עתיד אני להביא את צלוחיתי לא פעם בחודש ושתים בשנה כאשר עד כה, כי אם מדי יום ביומו. מתּחלה דמיתי כי מכתב פלסתר הוא מאת אחד מבעלי אוּמנתי עושׂה צלוחיות כמוני והתוכחות והנאצות הן בשביל הסגת גבול ובשביל דיני חזקה ומַערוּפיא שעוד לא נסתבר ענינם בין הפוסקים האחרונים. ראיתי את החותם שעל גבי המכתב והנה הוא כדמות “ארבע-כנפות” בלתי מצוּיצת; אמרתי – לקפּחני ולהקניטני בא איש מַצוּתי ולהזכירני כי לא מבני בניו של בן ציצית הכּסת אנכי שהיו ציציותיו נגררות על גב כסתות, ולא מבני בניו של אותו חסיד שהיה זהיר במצוַת ציצית. הבטתי בשוּלי המכתב לראות מי הוא זה הבא על החתום – ויפג לבי כי לא האמנתי למראה עיני – “חוט השני " חתום עליו ובשם “כל ישׂראל” הוא כותב! אתם הקוראים הלא ידעתם את “חוט השני” כי בכל בית ישׂראל נאמן הוא וכבריח התיכון הוא מבריח את כל משכנות יעקב מן הקצה אל הקצה. בהוָלד בן ליהודה, הושיט ר' זרח את ידו מבטן אמו והנה “חוט השני " על ידו; כשגדלה בתו ובגרה ותבוא בעדי עדיים – כ”חוט השני” שׂפתותיה והיא לובשת "שני " עם עדנים; אשתו אשת החַיִל, אשר בזמירות נריע לה, כל ביתה לבוש “שנים”. כשישׂראל עושׂים משכּן ומביאים את התכלת ואת הארגמן ואת השש, ויבוא גם "השני " בתוכם. כשהם חוטאים – חטאיהם “כשנים “, וכשהם מטהרים – ולקחו למטהר עץ ארץ ואזוב ו”שני " תולעת. כשנכנסו בני ישׂראל מצאו את “חוט השני” מטפּס ועולה (שרי לן מארן!) גם בחלון ביתה של – רחב הזונה. סוף דבר, “חוט השני” נמשך כשתי ועֵרב בכל מַסכת ימי עמנו ובכל פנות שאתה פונה שם תמצאנו. לא אכחד כי גם לנו, המוציאים לאור את “המליץ”, קרוב האיש הזה, ממודעינו הוא. “חוט השני” הוא המקשר ומאַגד אותי, האזוב, עם הארז לאגודה אחת ולולא הוא בוַדאי נתפרדה החבילה ח”ו. והוא אצלנו מעין מאָלטשאנאוו של סוּבארין להבדיל: יודע הכל וסוקר הכל, טס בכל העולם בטיסה אחת כמלאך-המות בשעת המגפה ועושׂה כמה שליחוֹת בבת אחת; את כל הארץ הוא מלא ובכּל כאשר לכּל הוא שולח לשונו של זהוֹרית.
ובשביל כך כשראיתי אותו מדבּר אלי קשות היה במחשבתי תחלה להכחיד את מכתבו ולבלי הביאהו בקהל לנו; כי ידעתי את האיש כי בעל דמיון חזק הוא מאד: יושב הוא בעליתו ומדמה שהוא שט באויר; מדבּר בשם “כל ישׂראל”, ומלבו יוציא מלים. אפס בראותי חותם הפאסט “מארבע כנפות הארץ” על גבי אּגרתו אמרתי כל כי האי לא חשיד אינש לזייף גוּשפנקא דמלכותא, ואולי בפעם הזאת נכשל בלשונו והוציא מפיו דבר אמת, ובאמת “כל ישׂראל” מדבּר מתוך פיו. על כן זחלתי ואירא מחבוֹש דבריו בטמוּן; וגם אמרתי מה יועיל זה להוָתי? אם אני אכחד את דבריו, הנה מכתבי-עת רבים אתנו ב“ה כיום הזה וכולם שואפים כתבי סופרים כתנים, מצפים אל יד דרך למאמרים למַלאות בם משבצותיהם; ואם לא אקבּלו אני יקבּלוהו הם ואז משנה קלון אירש, כי גם תגל ערוָתי ותראה חרפתי וגם יאמרו לי כי נושׂא אני פנים לעצמי ואינני מקבּל תוכחה – על כן אמרתי אין טוב לי בלתי אם אשׂים את תוכחתו בצלוחיתי ואשׂים את תשובתי בצדה, כי במה נופל אנכי משאר המולי”ם הנכנסים לתוך דברי חבריהם ומפסיקים אותם בדבריהם, מבלי אשר יחשב להם זאת לעווֹן ולמעשׂה גוֹלם?
ואלה דברי המכתב אות באות בלי חסיר ויתיר:
"הגם שאול בנביאים? הגם אתה אזוב אשר ידענוך מתמול שלשום לאיש אוהב לראות את הנגעים, להסגירם ולהוציאם מחוץ למחנה למען יהיה מחננו קדוש ולא יהיה בו ערוַת דבר – הגם בך נתקיימה הא מילתא דאמרי אינשי: “כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו”?! גם אתה נפלת כתוֹא מכמר, השיאוך וגם יכלו לך אנשי שלומך להביא לנו גם אתה את צלוחיתך מדי יום ביומו?! אזוב אחי! הלא ידעת כי אוהב דבק מאח אנכי לך ונפשי קשורה בנפשך, על כן שׂאֵני כי אדבר משפטים אתך היום, אוכיחך ואערכה לעיניך כי – הסכלת עשׂה.
“הנה נא הודעת לקהל הקוראים כי עתיד אתה להוציא את צלוחיתך מדי יום ביומו! למה לנו רוב דבריך והמית נבליך? למי כל החַיִל והחוסן הזה? ומה ישעך וחפצך, תכליתך ומגמת פניך בחדשה זאת אשר אתה עושׂה? למי תגיע מזה תועלת והנאה? אם את טובתנו והנאתנו, אנחנו כל קהל ישׂראל, אתה מבקש; אם חרד אתה לשׂוּם לפנינו יום יום לחם חם ביום הלָקחוֹ מן התנור, לשׂוּם לפנינו התבשיל בכלי ראשון כשמסלקין אותו מן הכּירה ומן הכופח בטרם שיצטנן – הלא ידעת כי דבר זה לנו מן המוֹתרוֹת ולא נסינו באלה. ונהפוך הוא, כי מיטב מאכלנו אשר נכבּד בו את היום המכוּבּד מכל ימים הם החמין שטומנים מאתמול ועולים על שולחננו אחרי שהצטמקו ויפה להם. למַשׂאך ומתּנך בעניני הקהלות ובשאלות החיים הנוגעות אל עצמנו ואל בשׂרנו די והוֹתר לנו אם תפקדנו פעם או פעמַים בשבוע, כי – תחום מושבנו קצר וצר וחוג השמים אשר על ראשנו זרת ארכּו וזרת רחבּו וגם הוא עבים לו ולא נראה את סביבותינו מד' אַמותינו והלאה צרכינו מעטים וחפצינו ומשׂאות נפשנו נער יכתבם: בישוב א”י החלו ובבקשת עגוּנה כלו, ושׂרפות אחדות ומחלקות הרבנים והשוחטים בתוֶך, וכן התמו. אם תאמר להרחיב גבולות משׂאך ומתנך, להשׂפּיק בילדי נכרים ולהודיענו למשל מי נשׂא הפרס במרוֹץ הסוסים, איזה ממיני קני-הרובים מובחרים וטובים ליודעי ציד, מי מפּקידי החיל עלה במעלות במשׂרת פקודתו, איכה ישׂאו את אותות הכבוד והענקים אשר יעניקו כל מלכי תבל ליחידי סגולה, איזו משוררת או מנַגנת נקראה לבוא לשרת בקודש לתיאטרון פלוני ואיזו לתיאטרון פלוני, – כל אלו הדברים והרבה הרבה מאד כיוצא בהם אינם נוגעים אלינו כלל ואין לנו חפץ בהם. על סוס לא נרכב ולצוד ציד להביא, השׂדה לא נצאה; את אנשי הצבא מבני ישׂראל לא מעלין ולא מורידין; לבתי תיאטראות וקרקסאות לא נבוֹאה וקול באשה ערוָה היא לנו; השׂהרונים והענקים בעינינו כחגבים, כי כל סימני הכבוד אשר בם נתפאר הם עליה טובה לתורה וכבּוּד בביהכ“נ, והשׂרידים היחידים בנו אשר ה' קורא לעמוד לפני שׂרים ומלכים ולקבּל אותותיהם אותות, רוּבּם בשם ה' לא יקראו וקרוֹא עברית לא ידעו; ולמי אפוא אתה עמל ומחַסר מכיסנו פרוטה יתירה? – אם דברי ריבות ומלחמות ותחבּוּלות מלכים והמדינות תודיענו – גם בזה כל מוֹתר אך למחסיר. איש ממנו יודע את נגע לבבו ועיניהו על דרכּהו; בעניני המדינות לא יתערב ולהתעבּר על ריב לא לו לבו לא ילך. וכי תעבור חרב בארצנו אז יודיעו לנו גם בלעדיך בהקרא מבחר בחורינו לצאת בצבא. אם בדברי מַהתלות ולצון תפקדנו לבּקרים, לפכּח צערנו ולנחמנו ממעשׂינו ומעצבון ידינו, – אחי, יש לנו רב; יהי לך אשר לך. אנחנו נבלה ימינו בטוב ושנותינו בנעימים גם בלעדיך. אם לא התוּלים עמנו תמיד ובהמרותם תלן עינינו?! התוּלים – כאשר התל לבן ביעקב ופרעה במשה; התוּלים – הזורעים בדמעה כל מדרך כף רגלנו וממלאים פינו שׂחוק מכאיב לב ומביא חלחלה בכל מתנים! אם תחפוץ להקדים ולבשׂר לנו הגזרות המתרגשות לבוא עלינו – גם צרה זאת דיה בשעתה. למה לנו צלוחיתך ובשׂורותיך המוקדמות ואנחנו מפי האוּריאדניק נשמע בזמנן? או אם לנחמנו תחשוב בהקדימך להודיע לנו כי בארצות אחרות ירעצו וירוצצו את ב”י וכי גם מן הארץ הקרובה אלינו גרשו את אחינו – גם לידיעות כאלה לא תכלינה עינינו, ושמוֹע נשמע אותן בעתּן מפי המגורשים ההם בעצמם בבואם לשכּוֹן כבוד אתנו בתוך ד' אמותינו ולגווֹע יחד ברעב עמנו. כל אלה וכיוצא בזה הם דברים מיותרים ובלתי נחוצים לנו, כאשר אתה רואה; ולמה אפוא לנו הגליונים והסדינים אשר תפרושׂ לפנינו חדשים לבקרים מדי יום ביומו?
"אם את טובת שׂפתנו והנאתה אתה מבקש וכוָנתך לשם שמים להגדיל תורה ולהאדיר – גם בזה דרכך לא יתּכן. לא ברבות כמוּת הספרים תיטב איכוּתם וטובה משנה אחת קב ונקי משלושים כורים להג הרבה יגיעת בשׂר. הנך בא אלינו יום יום בגליון גדול. החשבת דרכיך במה תמַלא את אמתחותיך אלה בר? היעשׂה ה' ארוּבּות בשמים ודגן שמים יתן לך? או כי ישפוך את רוחו על הצאצאים והצפיעות וגם מהם יקח לכהנים וללויים במקדש שׂפתנו? הן בעודך ממלא היום את צלוחיתך פעמַים בשבוע רואים אנחנו בה לפעמים כי הדברים יגעים ואתה תגזור על ימין ועל שׂמאל למלאותה על גדותיה, ואף כי בהביאך אותה לפנינו כעוֹלת התמיד יום ביומו? ומה תעשׂה אז שלא תמלא מזויך תבן ומספוא מן הבא בידך? הן גם עתה שמעתי עליך ועל חבריך כי בהיות לכם חוֹסר דבר ונקיון גליונות ויצאתם החוצה ופגשתם תינוק יוצא מבית רבּוֹ ואמרתם לו: ינוּקא פסוֹק לי פסוּקך! והיה הפסוק אשר יפול מפיו לכם לנבוּאה קטנה והחלטתם הממנו ומלאתם בו מלוֹא האומר והנחתם אותו לפני הקהל למשמרת לדורותיכם; או כי תבואו אל בית הכנסת וראיתם נער שנעשׂה בר מצוָה קורא מפטיר ועבר שלום ולא נכשל בלשונו ואמרתם: נצלנו! בעל עברי אתה, סופר תהיה לנו! הבזה תרבו כבוד התורה ותתנו גודל לשׂפתנו? הן סוף סוף שׂפתנו איננה שׂפה חיה כשאר השׂפות המתהלכות בארץ, וגם גדולי סופרינו ההולכים ומתמעטים בתוכנו, אם יחפצו להוציא מתחת ידם דבר מתוקן כראוי, מחויבים לעשׂות מעשׂיהם במתינות ובעיוּן ובשקוּל הדעת, וכשתהיו אצים בם לאמור: כלו מעשׂיכם! למען מַלא חוקכם יום יום ותוכן לבנים תתנו – הלא תוכֵן לבות הוא יודע אם חפצם בידם יצלח. לא כל היום יחרוש החורש לזרוע ולא בכל עת הצנורות פתוחים והשפע שופע; ואם לא ימצאו החוזים חזון, תהיו אנוסים לסַפּק אותנו מזון, פרי בוסר יוצא חפּזון, והיתה זאת לשׂפתנו לא לשׂובע כי אם לרזון.
"זכוּרני גם אני כאשר הייתי בימי חרפּי, בסוד אלוֹה עלי אהלי, בעוד חזיונות לבי עמדי וחלומותי ישעשעו נפשי, אז קנאתי גם אני קנאה גדולה לשׂפתנו להחיותה ולהיטיבה, להגדילה ולהרחיבה. “תחית השׂפה” היה חלומי בהקיץ והגיתי בה יומם ולילה. בשמעי את אבי קורא לעלים הכתובים עברית “שמות” ובראותי את אמי מרימה אותם בנפלם מן הארץ בחרדת קודש ומנשקת אותם מנשיקות פיה, אמרתי מי יתן ויבואו הימים ולא יקראו עוד לעלים עברית “שמות” ותחדל שׂפתנו מהיות לשון הקודש כי אם שׂפת חול, שׂפה, שישתמשו בה בני ישראל לכל צרכיהם כלשון עם ועם. אהה, כי תקוַת “חוט השני " באה ונהיתה יותר מאשר אִותה נפשו! זכיתי לראות עלים נדפסים בלה”ק כדי לצוּר על פי צלוחיתך; ועתה – מי יודע אם לא אזכה עוד לראותם ראויים שישתמשו בם גם תשמיש אחר?!… אהה, יותר מאשר בקשתי נתּנה לי; האלהים אשר קראתי ראיתי עולים מן הארץ ואחז בשׂרי פלצוּת!…
“אם את טובתך והנאתך אתה מבקש, להעלות גרה ולהגדיל שקל ולפעול אוצרות בלשון למודים – גם בזאת טעית בחשבונך טעות גדולה ומרה. אויבינו ומשׂטינינו הסיתוך בנו, השיאוך וגם יכלו לך לאמור: “לבני ישׂראל אוצרות חושך ומטמוני מסתּרים. כל הכסף והזהב אשר הוציאו אבותיהם ממצרים, כל ממונו של קורח ואוצרותיו של מונבז, צבוּרים ומונחים אִתם בהיכליהם בבתי הכנסיות בשערי גנוזים ובשופרות, עלה רש!” – ואתה שמעת ותאמן להם. אבל לוּ אתה שומע לי, הלא אוהב דבק אנכי לך ועל פניך לא אכזב: שקר האנשים ההם דוברים עלינו; לא תאבה להם ולא תשמע אליהם. גבּאי אנכי בעיר מולדתי, גבּאי ראשון בכל החברות ובכל בתי הכנסיות, ובגבּאותי אני נשבע לך כי אין בדבריהם אפילו קורטוב אחד של אמת. בכל מושבות בני ישׂראל בשכבר הימים כלתה פרוטה מן הכיס ואסתרא מן הלגינא. יתר הטכסא אכל מכס הנרות ויתר מכס הנרות אכל מכס הקמח ויתר מכס הקמח אכלו המַחלוֹקות. הגניזות מלאות “שמות” ובשופרות אין כל, בלתי אם מעט חומץ או יין כדי לצחצחם. מיום שפרצה ההשׂכּלה הפרוצה בינינו נתמעטו החרדים לדבר ה' ולכל מקרא קודש ירד שער העליות וכל תבואת בתי הכנסיות. סאה עליות בשקל וסאה פתיחות בשקל. גרון השמש יחר מקרוֹא ועיני הגבאים כלות מהביט על ימין ועל שׂמאל ואין מנענע בראשו ואין קונה. ומיום שאסרו על האדמורי”ם לסובב בכל גבול ישׂראל ורבּוּ השדרי"ם, אשר גם נפשם איננה יבשה וגם בנותיהם צריכות לנדוניא, נתרוקנו הקוּפּות ונתדלדלו הכוללים והיושבים לפני ה' בערי הקודש מקבלים מַעשׂר מן המַעשׂר וצועקים ואינם נענין. ועתה אנה אתה בא אחרי גזי המלך ואחרי הלקש והנמושיות? הכלה אתה עושׂה את שארית ישׂראל?!
“הנה אנכי בא משוט בארץ ומתהלך בה, הלא תראה כי מ”ארבע כנפות הארץ" אנכי שולח את מכתבי זה אליך ורוח כל עמנו דובר בי ומלתו על לשוני. אזוב ידידי, אתה וכל עדרי חבריך, התקוששו וקוֹשו! אל נא תשפיעו עלינו רוב טובה כי איננו יכולים לקבּל. טוב לנו מלוא הספל טל מבּארות בארות חמר. למה תעתירו עלינו עליכם והם לנו לא לתרופה? תחת הרימכם קרן שׂפתנו תשכּינו לעפר כבודה; כי מַק תביאו לנו תחת בושׂם ומַפּל בר תשבּירו. וגם אתם לביתכם לא תעשׂו מאומה והייתם חַטאים לה' ולישׂראל; והייתם למשל ולשנינה לכל העמים והלשונות, כי יצאתם לבקש מלוכה ולא מצאתם גם – אתונות.
"הכותב בשם כל ישׂראל חיים ווינטרויב
המכוּנה “חו”ט השני".
וזאת תשובתי אשר השיבותי לו, ג"כ אות באות בלי חסיר ויתיר:
לחו"ט השני באשר הוא שם בארבע כנפות הארץ!
טוב לי כי נקראת “חוט השני”, כי עתה לא יבּצר ממני לאמור לך: כחוט השני שׂפתותיך ומדברך נאוה. שמוֹע שמעתי תוכחתך ושאננך עלה באזני, אהיה תמים עמך ולא אכחד ממך כי מראשית גם אני כמוך דמיתי על דברת רבות מספר הקנוקנות שבצלוחיתי; אבל ימים באו והביאו לי לבב חכמה. יש דברים הרבה התקיפים ממנו ומעבירים אותנו על דעתנו. מה אעשׂה ומכת מדינה היא אצלנו והשעה היתה צריכה לכך שלא אפרוש גם אני מן הצבּוּר כדי שלא יפרוש הצבּוּר ממני. הלא ידעת את נפש אַחינו! אוהבים הם כל דבר שבמנין, וכל דבר שמנינוֹ גדול הוא יקר ונכבד בעיניהם וראוי יותר לברכה. אין ברכת המזון בשלשה דומה לברכת המזון בעשׂרה ולא ברכה בעשׂרה לברכה במאה ואלף ורבּוֹ! ואולם אחרי אשר נעשׂה מעשׂה הניחה לי ואומַר לך כי פחדך ומוראך נפרז הוא על המדה, כי צל הרים אתה רואה כאנשים. אחַוה לך דעי אף אני ואענה לך דבר – בלתי דבור על אופניו, לפי שכך היא דרכּה של תורה שאין בה מוקדם ומאוחר. ואתחיל מן הדבר היותר קרוב אל לבנו, – מן הממון, כי כל הלבבות תלויים בכיס, ואומַר לך כי אע“פ שאני אינני שט בעולם כמוך ידעתי גם אני כי קטן יעקב ודל, כי ממון של בית אביו כבר ירד לטמיון ועשׂה לו כנפים, וכל האוצרות שהוא גונז אינו למטה כי אם למעלה במקום שאין היד שולטת בהם. ידעתי גם אני כי כל מוציא לאור מכתב עתי בישׂראל לא יעשר ולא יקום חילו, לפי שאֶחיו מדמים בנפשים שכל מו”ל חכם הוא והכתוב עומד וצוֹוח “לא לחכמים לחם”; והלא נגד עינינו מו“ל אחד נכרת אשר במשך שלשים שנה הוציא מ”ע רק פעם אחת בשבוע ומת כמעט ברעב, וממילא משמע שהמוציא שש פעמים ימות ברעב מיתה משוששת. ומזה אתה למד כי מה שאני עושׂה אינו אלא אך ורק לשם שמים ושלא על מנת לקבל פרס; ואם כן בדבר הזה חשדת בכשרים והלואי שלא תלקה בגופך.
דאגתך השניה איפה אמצא לי סופרים מהירים אשר יספיקו לי די צרכי לשש הצלוחיות בשבוע – היא דאגת שוא. האם שכחת כי חצי יובל שנים עמדו בתוכנו שני בתי ספר לרבנים וזה כרבע היובל מוציאים פירותיהם שנה שנה שני בתי ספר למורים – היתּכן שכל אלה המורים והרבנים לא יכינו לדבּר כן בשׂפת מורינו ורבנינו? ועתה אשרקה להם ואקבצם וכולם יעמדו על הברכה אתי. עוד זאת: הלא ידעת כי עתה יצאה הגזרה על כל בני ישׂראל, “כל” לרבות הבנות, הבאים בבתי הספר הכוללים, ללמוד תורה; ובעיר אחת שמענו כי ראשי הקהלה הנוצרים שׂמו לחוב על ראשי בתי האבות היהודים ללמד לילדיהם תורתם, ובעיר אחרת נמצא איש אשר לא קיים בבנו מצוַת תלמוד תורה וענשו אותו עונש כסף ונתן בפלילים. האינך רואה כי אין לנו לדאוג דאגת מחר? עוד דור ומלאה הארץ דעה את תורתנו ושׂפתנו כמים לים מכסים, ונבּאו בנינו ובנותינו והסופרים יציצו מעיר ועיר כעשׂב הארץ – כי איה בישׂראל איש יודע ספר אשר לא ישתוקק לקרוא מפטיר ואשר לא יהרוס לראות מעשׂה ידיו בדפוס להתפאר?!
ואולם בדבר החמר אשר ממנו נכין מלבוש למכתבי-עתנו שגית מאד באמרך כי באר החמר אשר לנו באר צרה היא. נהפוך הוא. כל העמים והמשפחות חלקת מחוקקיהם קטנה משלנו. הם – כל חללו של עולם היהודים חסר להם. מלבד המאור הגדול שיגארין, שהיה בקי גדול בתורה כמו שהעיד עליו רב גדול בתורה כמוהו החונה בקהלה בלתי קדושה, ומלבד פטיש החזק מאלטשאנאוו, איש בריתך וגבר עמיתך שלמד תורה בישיבת וואלאזין – אין אִתם יודע עד מה מש“ס בבלי וירושלמי ופוסקים ראשונים ואחרונים ושאר ספרי רבנינו וחכמינו עד היום האחרון. כל חפצינו ומשׂאות נפשנו זרים להם; כל הנעשׂה בבתינו וברחובותינו לא יגיע לאזניהם. כי נעשׂה מקוה חדשה בעיר או יחַזקו את בדק בית המרחץ לא יוָדע מכל זה לאיש מהם דבר. כי יהיה ריב בין אנשים בבית הכנסת בשביל מעמד ומושב או בשביל פסוק שב”אתה הראית" והכּו איש את רעהו, או כי יהיה ריב בעיר בגלל שוחטים או בגלל חזן או בגלל שומרת יבם וכדומה, – כל עוד אשר לא יבואו הדברים אל השופט או אל פקידי המלכות כתבי-העתים ההם אינם יודעים מאומה.
הלא מלוא כל הארץ כבודך ובלי ספק ידעת וגם שמעת כי באוּטצהאָרן בקצה נגב אפריקא, אשר נמלטו שם על נפשם מתי מספר מבני ישׂראל מפני החורשים אשר חרשו על גביהם, כי גם בין הנסים והנמלטים האלה כבר פרץ ריב על אודות השוחט; ובקהל ישׂראל יושבי דענאווער בקוליראדא בקצה מזרח אמריקא הצפונית יצאה מַחלוֹקת השוחטים ללהב עד כי בשבילה נפלגה הקהלה לשלוש קהלות וביהכ“נ נמכר במעמד של פומבי, הוא וכל תשמישי הקדוּשה אשר בו. בלי ספק שמעת גם ריב הרבנים בעיר הנאורה אודיססא על אשר נועז אחד מהם לקיים נפש אחת מישׂראל ולהתיר לשוּק שומרת יבם, שלדעתו איננה זקוקה ליבּוּם, ובגלל זה כל העיר שם כמרקחה, וכבר רחבה המריבה ונסַבּה למעלה עד כי גם – אזלו ואכלו קורצא בי מלכא. הקראת מכל הגדולות והנפלאות האלה, אשר כמתכּוּנתן יעשׂה בכל גבול ישׂראל, דבר וחצי דבר בכה”ע של העמים? אפילו המו“ל מה”ע “נאָוואָסטי” שהוא בעצמו בן רב, לא ידע בכל אלה או עשׂה עצמו כלא ידע לפי שהוא בוש מחבריו, ובין כך וכך הן הן גופי תורה ודברים עיקריים אשר כל כבוד בית ישׂראל נשען עליהם. הנך רואה שלהם חסר עולם שלם ומלואו – עולם היהדות, ובכל זאת הם מוציאים כ"ע מדי יום ביומו, ואפילו שתי פעמים ביום, ותמיד יש להם במה למלאות הנייר שלא ישאר חָלק ואין פוצה פה ומצפצף כנגדם.
לא כן אנחנו, שלנו גדול משלהם. ב“י עסקנים הם ואין כל חדש תחת השמש אשר לא יכשר להם לדעתו. גם עם הדברים אשר אמרתי עמם אכּבדה. למה לא יהיה איש מישׂראל צריך לדעת הלכות נשׂיאת הענקים ורבידי הזהב כמו שהוא צריך לרוץ לקראת מלכי אומות העולם, כדי “שאם יזכה יבחין”? אם ידע פרטי עשׂיית הטיליגרף ידע אם יוצא הוא ידי חובת צורת הפתח; אם ידע פרק בהלכות צידה וכלי הציידין ידע פירוש המלה “נחשירכן” ודין זרק סכּין ושחט או זרק חץ והפסיק רוב סימנים; ואפילו אם יודיעוהו, למשל, כמה אזכרות עשׂו לנשמת חסיד מאומות העולם בעיר פלונית – גם מזה תצא לו תועלת, שמא לעתיד לבוא יתירו הדברים שהם משום חוקות הגויים וידע לנהוג בהם כשורה. וכן כל המעשׂים הנעשׂים תחת כל השמים, הקרובים והרחוקים, כגדול כקטן ישמעון בחמדה בני ישׂראל, כיושבי קרנות כיושבי בית המדרש והיה להם ענין לענות בו ולהפוך בו, ולפעמים גם ללמוד ממנו פשט במקרא ודבר הלכה, כי היכא דליכּא מידי דלא רמיזא באוֹריתא כך ליכּא מידי בעלמא דלא נַפקא מיניה אוֹריתא. כי יהיה ריב בין פעֶרוּ ובין לימא ירעיש בית המדרש ומלואו בשטאָקלישאָק. בטאַמאַטאַווא ילדה אשה תינוק שיש לו ב' ראשים ובעה מיניה פלימו מרבּוֹ באיזה מהם מניח תפלין. חטין ירדו בעבים בקאלקוטטא והרב בלאַפּאָטניצע יושב וכותב שו”ת [שאלות ותשובות] אם מביאין מהם שתי הלחם. פיל בלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי בהודוּ ותלמידי חכמים בכוּש יושבים ומפלפלים אם מוכשרת היא לקבּל טומאה או לא. הלא קראת בימים האלה בכה“ע כי באספמיא נולד לפני חודש ימים בן להמלכה וביגיעה רבה מצאו הרופאים לו מינקת לפי כבודו, ותיכף ומיד מהר סַאגאָסטא שׂר המלוכה והפקיד את הרופא רפאל אַלקאַדי-אי-בוּרילה שיהא מנקה שיניו של המלך יום יום, ולעת הצורך יושיב לו גם שן תותבת. והנה כל החכמים יודעי העתים נלאו למצוא פשר השאלה: למה לו להמלך בחתּוּליו רופא שינים ושינים אין לו? חכם אחד חריף אומר: כך היא המדה: ראה סאגאסטא כי לא נאה למלך ספרד להיות בלי שינים משום “מלך ביפיו תחזינה עיניך” ושלח את רפאל אלקאדי לרפּאותו ולהושיב לו שיני תותבת כדי שיהיה נראה כאדם עשׂוי ונגמר בשיניו כבן שנים הרבה; וחכם אחר פשטן אומר: הרופא אלקאדי קרובו של סאגאסטא הוא והיה סאגאסטא מתירא שמא יקדימנו אחר לכן קדם והקנה לו פירות שלא באו לעולם. וכשהגיע הדבר לבית מדרשם של הפרושים בקאָוונאָ, שראש הישיבה שלהם הוא אדם קרוב למלכות, פתח ר' יצחק ואמר: סאגאסטא מקרא אַשכח ודרש: וּלבן שנַיִם מחלב, סרס המקרא ודרשהו: וּלבן מחלב שנַיִם, כלומר שאפילו בן שעדיין הוא יונק חלב יוכלו להיות לו שינים; מכיון שנקבע לסאגאסטא דבר זה בלבו קרא להרופא וקבע לו פרס. – שוב מעשׂה בכפרי אחד וגוּנדוּרי שמו שהיה לו שׂדה ניר באיטליה אצל ניקלוזי העיר והוא אֵרשׂ לו אשה ולא לקחה לפי שהיה עני באותה שעה ולא היה לו במה לשלם רה”ש וכל“ז. ויאמר גונדורי בלבו: יקרבו ימי הבציר והיה בתבואות ונתתי בכסף ואז אשׂא את ארוסתי. ויהי בשבוע העבר ביום 13/25 מאי בהמטיר ההר עֶטנא גפרית ואש על ניקלוזי וסביבותיה ויהפכנה כמהפכת סדום ועמורה ותשחת גם חלקת גונדורי הטובה ונאכלה הקמה. וירא האומלל כי נוֹחלה אבדה תקוָתו ויפג לבו ויצא מדעתו. ויעל על עץ גבוה העומד בקרבת שׂדהו ויזעק זעקה גדולה ומרה, בין כה בא נחל הגפרית הבוערה ויגע בעץ ויהפכהו משורש ויפול על גונדורי אל תוך הנחל ויהי לנציב גפרית. וכשהגיע הדבר לבבל רבּתא שבארצנו שכל רבניה גאונים ומשׂכּיליה יראי אלהים מרבים אסרו ארוסתו של גונדורי לשוק לפי שטבע במים שאין להם סוף, ולמדו ג”ש [גזרה שוה] נציב מנציב: נאמר בגונדורי נציב גפרית ונאמר באשתו של לוט נציב מלח, ומה אשתו של לוט שאִלוּ לא היא כי אם בעלה היה לנציב מלח היתה אשתו אסורה לזרים ממה מצינו מאשתו של אליהו, אף ארוסתו של גונדורי אסורה לזרים ותרעה עד שתסתאב.
מכל הדברים והאמת האלה אתה רואה, “חוט השני” אוהבי משחרי מוסר, כי כדברי כן הוא. יד כותבי העתים העברים על העליונה. שלנו גדול משלהם. להם חסר עולם ומלואו; עולם היהדות חשך בעדם, ואנחנו – הלא כל הארץ לפנינו. ואפילו אם יתעורר בקרוב אחד מסופרינו להוציא מכתב עתי פעמַים ביום, שחרית וערבית, לא ימות גם הוא לשחַת, לא יכזבו מימיו ולא יחסר לחמו.
לכן אמור לבני ישׂראל אשר שלחוך: אל תראו! את אוצרותיכם לא נבוֹז. כי מי יעלה לנו השמימה ויורידם אלינו? ובארץ – עמידתכם דלים וריקים וערום לא יירא רעה, כי אם שודד יבואנו מה יפעל לו או מה מידו יקח? – את קרן שׂפתנו (אם יש לשׂפה קרן?) בעפר לא נעולל, כי בנינו אשר יקומו מאחרינו יהיו כולם למודי ה‘, וסופרינו יציצו מכל גמנזיום וגמנזיום כעשׂב הארץ; וקהל קוראינו לא ירעבו ולא יצמאו, לא רעב ללחם ולא צמא לשמוע דבר ה’, כי מזוינו מלאים מפיקים מזן אל זן; טוּב כל הארץ לפנינו הוא – נתּן להם מטל השמים ומשמַני הארץ, וניניקם דבש מסלע ושמן מחלמיש צוּר.
יח 🔗
– שלום עליך, ר' אזוב! העודך חי? ברוך מחיה המתים! ואנחנו אמרנו נגזרת, לא יביטך אדם עם יושבי חלד. איפה היית בכל הימים הרבים ההם ומדוע הסתרת פניך ממנו? האם בין יורדי בור היית ועתה הָשלכת מקברך כפרעה שהיה בימי משה, או אם תרדמה נפלה עליך מעֵין תרדמתו של חוני המעגל, או אולי אל ה“פּריזיב” נקראת, כי תור עבודת הצבא הגיע, ועתה כלית עבודתך והנך שב מ“פּריזיוך”? האם בגפּך באת, או צלוחיתך בידך ותוסיף להביא לנו מריח שמניך ומפרי זיוך?
– עליכם שלום, קוראַי היקרים! אודכם ביושר לבב על כי לא שכחתוני וכי צפנתם זכרי בלבבכם; אך אל נא בנשיקותיכם תחנקוּני ובחבּוּק ידיכם תדיקוני. שׂׂמח אני לראות כי נפשי יקרה בעיניכם וכי כמה בשׂרכם לשמני ולרקוּחי; ואני, תהלות לאל עליון, עודני חי! לא ישנתי ולא נרדמתי, לא ירדתי דוּמה ולא קמתי; לצבא לא לקחוני, כי ככל סופרי ישׂראל בעל מום מצאוני, גבר לא יצלח למלאכה, אשר לא יעשׂו אתו ברכה. אפס כי זה הדבר אשר חדלתי מכם את מתקי ותנובתי הטובה: צלוחיתי כלי זכוכית לבנה היא עשׂויה להשתמש בה רק בצונן לסַממנין וזני מרקחים, והשעה הזאת שעת חירום ועידן ריתחא לסופרים. האוכלוסין מרובין וצועקים הב הב, והסיטונות והנחתומין מחויבים להספיק להם מזון ולהזיד להם נזיד דבר יום ביומו, ולתבשילין כאלה אין משתמשים בכלי זכוכית אלא ביורות הערביים. ואני מבית אַבטינס קא אתינא ורגיל אני לדקדק במעשׂה הקטורת, להחזיר אותה למכתשת כדי שתהא דקה מן הדקה ולפטם אותה עד שתצטמק ויפה לה, וכל זה היה אפשר בזמן שבעלי הספרוּת היו נוהגין מנהג תלמידי חכמים ועוֹנתם היתה מערב שבת לערב שבת, ואז היו גם הקוראים יודעים דרכי נועם ומתעדנין כבני מלכים וסכין עצמם בשמן המור ובתמרוקי הנשים, וכשהיה הרוקח בא אליהם ונתוֹן תמרוקיהם בעתּם ושמן משחתם בזמנו היו נהנין ממנו בלב תמים, ומברכין עליו כתקנת חכמים: “בורא עשׂבי בשׂמים”. עכשיו בשעת הבהלה, כשהסופרים מצויין אצל הקוראים כתרנגולין והטיילין בכל יום, לא יוכל עוד החבר להוציא מתחת ידו דבר מתוקן ותופשׂ הקסת לא יעמוד מקוֹצר רוח ומעבודה קשה. ולא עוד אלא שהקבלנים המספיקים המזון היוצא בחפזון קלקלו את הטעם הטוב בחך העם והרגילו אותו למצוא טעם במקק דספרי ובקולן של סופרים ולצאת ידי חובתו בעוֹלשין ובחרחבינא ובשאר ירקות, ויזידון את נזידם, מכל הבא מידם, ופרשׂו כאשר בסיר וכבשׂר בתוך קלחת, ואין עוד לעם צורך בסַממנין ובמיני מרקחת. והרובים שלא למדו על מעשׂה הקטורת מלקטים להם עשׂבים ומַרבים רקוּחיהם ובונים מגדלות מרקחים, ושׂמים מָשחתם בשמן מִשחתם, ומערבבים את הסַממנים ופוסלים את הקטורת, ונותנים בה חלבּנה במקום לבוֹנה, שבּולת שוּעל במקום שבולת נרד, קליפּה במקום קלוּפה, ומחסרים בה את הקושט לגמרי, לפי שכּל המריח בה מתעטש, ומַרבים בה מלח סדומית ואינם נותנים בה כיפת הירדן אפילו כל שהוא, ושורין את הצפורן, שהם שׂורטין בה איש בשׂר רעהו, במי רגלים במקום יין קפריסין עד שאין אדם יכול לעמוד מפני ריחה; וכל זה לפי שעושׂין עבודתם קבע כעבודת הקבלנים בגייסות הצבא, ומביאים קרבנותיהם נדר ולא נדבה.
על כן אמרתי אל לבי: בשעת פיזור כנס; בשעה שאתה רואה אחרים מפזרים צרכיהם לזרים כנס רגליך. ואגמור בלבי להתחבא כמעט רגע עד יעבור הזעם ולהחביא את צלוחיתי אל הכלים של פסח ולהשתמש בה רק בימים כאלה שבני ישׂראל מבערים את החמץ והשׂאור שבעיסה ומדמים עצמם לבני חורין ולבני מלכים, שאז אולי ישובו אוכלי ירקות ליהנות מעשׂבי בשׂמים ולהתעדן מזני מרקחים.
שבתי אני ונתוֹן אל לבי כי הצרעת הזאת אשר פרחה בספרותנו צרעת מַמארת היא. שעת החירום תהיה ארוכה ופולמוס הקולמוס ימשך לדור דורים; וכמה מגרעות רעות תביא לספרותנו ולשׂפתנו! הגשמים המרובים ישטפו ספיחי עפר ארץ או יביאו רקב בהם ויגדלו צמח בלי יעשׂה קמח. תמה אני אם מכל המון הכותבים, העולים עתה ככמהין ופטריות חדתין נבוט לצפרין, אם יעלה ויצמח מהם סופר מצוין אחד ממקצעות הספרות. כי לא כך היא דרכה של תורה ולא בדרך זו גדלו סופרים בישׂראל. לפנים היתה עבודת הסופרים אצלנו עבודה תמה, עבודת הקודש; החפץ למלא ידו בה היה מכין עצמו לזה בצנעא ובפרישוּת בקרב ביתו, קורא והוגה בספרים וממלא מזויו מזן אל זן, מזן התורה וחכמת ישׂראל ומזן חכמה חיצונית ובינת אנוֹש, איש על פי דרכו אשר אליו היו פניו מועדות, ולא היה אץ להשמיע בקהל קולו עד שתתבשל דעתו; ואין צריך לאמר כי היה שקוּד וזריז ללמוד את דרכי הלשון ושמוּשה על בוריה בכל דקדוקיה ופרטיה, וזריזוּת הביאה אותו לידי פרישוּת ופרישוּת לידי רוח הקודש. וכשהיה יוצא לחוץ להוציא דבר בדפוס היה בעיניו כעולה לגרדום או כנכנס למקדש והיה מכון את לבו לשמים, וטובל חמש טבילות במים. עתה רבּוּ בנוּ לבלי חוק, מושכי הרוֹק, הטובלים עטם בריר היורד על זקנם וכל הרוקין שבירושלים טהורים להם. כל זאטוטי בני ישׂראל הראויים לעלות לתורה “עם כל הנערים”, שעד כה היה כבודם כבוד בהרצאת הדרשה שסדר להם רבם, העומד על גבם, או בקריאת מפטיר בצבּוּר, בהכרעת קול ובנעימות הדבּוּר, עתה יצאו חוצץ כולם וימַלאו פיהם חצץ לחלק את שטוּטיהם ביעקב ולהפיצן בישׂראל ולאמר לכּל כי – סכלים המה.
גם הסופר אשר כבר ישבה באיתן קסתו ויפוֹזו זרוֹעי ידיו, גם הוא כעת לא יעמוד במַשבר בנים בעת יהפכו עליו ציריו ללדת ששה בכרס אחד; והיו תוצאותיו יוצאי חפּזון וילידי בהלה, אשר אין להם תפארת מעושׂיהם ולא תפארת לו מן האדם. כי לא במועצות ודעת יכתבו הסופרים כי אם בכשיל וכילפּות יהלמון כעושׂי מלאכה על האבנים; כי היתה התורה לפרקמטיא והספרוּת לעסק, והעסק יהוֹלל חכם ויאַבּד לב מַתּנה.
אם יארכו ימי הבהלה האלה ועלה כרם ישׂראל שמיר ושית וכסו פניו חרוּלים, גפנו תהי לשמה וענביו לבאוּשים; ומַטה האלהים יהפך לנחש, ולא יגמול עוד שקדים כי אם יעשׂה פרי כחש.
ועוד רעה אחרת, הביאה לנו זאת הצרעת המַמארת. טבעו של דבר הוא כי בימי מלחמות וקרבות, מקול הגפת תריסין וצחצוח חרבות, יתקלקלו המדות ויטמטמו הלבבות. גם בזאת היתה שעת החירום הזאת בנו לרעה: כי רבּוּ בין הסופרים בני עולה ואנשי חמס, מגנבי דברים וגונבי לבבות, עזי פנים לבושי להבות, צבועים ומכחשים, חוֹברי חבר ומנַחשים, אשר לא ישמעו לקול מלחשים.
יש גנבים שונים בעולם. הגנב הבא במחתרת אות הוא לו כי עוד לא אבדה הבוּשה ונכרתה מלבו, ויהי כי יבוש מעשׂות מעשׂהו יומם ויעשׂ לילה. רוב גנבי יש להם “הן צדק”, כי עוד לא כבתה גחלת הרגש-הכבוד הנשאר בלבם; והיה כי ישבע לך גנב כזה בהן צדק שלו תאמין לו, ואם לא תאמין וחשב לו זאת לעלבון ולפגיעה בכבודו. איש צבא כי יגנוב ממך דבר והיה כי תתפושׂ אותו בכף ונמצאה בידו הגנבה, יאמר לך: הרי שלך לפניך, קח ולך. ולמי מהם ידמה כתבן פלוני בן פלוני המגבּב דברים מסופרים ומספרים ושולחם למכתבי העתים לגנוב דעת המוציאים לאור, ועוד יבוא לתבוע שׂכרו. ובאמור אליו המו“ל: אדם כשר, למה תהיה כאיש נדהם ותבקש שׂכרך והלא דבריך גנובים הם אתך מסופר פלוני ומספר פלוני? עוד יעיז פניו לבוא עליו בטענה: ומה בכך אם כבר קדמני אחר והלא מים גנובים ימתקו? ואני קניתים בשנוי, כי כל תיבה שצריכה למ”ד בראשה הטלתי לה ה"א בסופה.
יש גם עזי פנים שונים כמו שיש זונות שונות בעולם. יש זונות צנועות ויש זונות חצופות. הזונה הצנועה יושבת ככבודה בת מלך פנימה וכל מבקשיה ימצאוה; יושבת היא בקוּבּתה ומחכה עד שיבוא אליה אותו חסיד עטוף בציציותיו והיא מַעמדת לו סולמות של זהב והוא מביא לה תרקב של דינרין או נותן לה בערבון חותמו ופתיליו ומטהו אשר בידו; והזונה החצופה היא הסובבת בעיר בשוָקים וברחובות ומַטלת את עצמה על הצבּוּר. וכן יש עז פנים צנוע אשר מצחת הנחושת על רגליו, מעיז פניו בפני מי שגדול ממנו בצנעא, נועץ מחט בבשר החי כלאחר יד, בהדי שותא פילכא, ומסתפק בזה; השומע ישמע והחדל יחדל. ויש עז פנים חצוף אשר מצחת הנחושת על מצחו, כמו כתבן פלוני שהטיח דברים כלפי מי שזקן ורגיל ממנו ולא נתקררה דעתו בזה עד שפגע אותו בשוק והוסיף להתל בו כמתלהלה היורה זקים ואמר: “למה תקצוף על קולי, הטרם תדע כי עז פנים אני, והדוֹר ראוי לכך, כי בעקבותא דמשיחא אנחנו חיים שאז חוצפא יסגי ופני הדור כפני הכלב”. – והוא מדמה כי עז פנים האומר על עצמו “עז פנים אני” פקעה מניה עזותו.
ורבים וכן שלמים מן הגנבים ומעזי הפנים הם הצבועים וחנפי לב אשר בקרב סופרינו, ההולכים אל אשר יהיה ללכת רוח השעה המשׂחקת להם. יש בקרבנו למשל סופר אחד כוי, ספק חיה ספק בהמה, ספק צדיק ספק צבוע, ספק בעל תשובה ספק אפיקורוס בחשאי, ספק בשׂר ספק חלב, לפי שהוא תרוָד שמגיס את כל הקדרות. כוי זה משמש בד' לשונות וכולן בחרדל, לפי שבּלי חרדל ובלי תיקון לא יכין לדבּר כן באחת מן הלשונות. איש לשון זה אשר עוד לא עשׂה לו בית כי אם הנהו עוף נודד, קן משולח, מלחך פינכא ומלקט תחת שולחנם של אחרים, מדמה שכל דבריו כאש וכפטיש יפוצץ סלע; ומה הוא עושׂה? לוכד הוא שועלים בערמתו ומַפנה זנב אל זנב ושׂם לפּידים בין הזנבות וגץ יוצא מתחת הפטיש שלו ומעביר אש בלפידים ושולח אותם בשדמות ישׂראל לקדוח אש ולאַזר זיקות ולשלח מדנים בין אחים. זוהמא ליסטרון זה מטיל זוהמתו חליפות על כל אשר לא יתן על פיו, הולך מבית אל בית וממכתב-עתי למכתב-עתי ועוסק בחרחורי לשון והוא רמים ישפוט על כל אשר תחת כל השמים, ממיכאל שׂר גדול עד שלשול קטן שבּים ומדמה כי כשהוא מדבּר מלאכי השרת מתקבצין לשמוע וכל העולם שותק ומחריש וכל עוף הפורח נשׂרף בהבל פיו. ואולם מי החכם ויכיר אותו, לא יאמין בו עד יום מותו, אם כעת הוא מתראה כאדם קדוש הולך תום, מי ידע מה ילד יום? כי הרבה ראינו הפכפכים כאלה וחנפים, אשר היום התחשבו על העופות ומחר – על העטלפים.
רמשׂים רק באשפות ירמושׂו, שועלים רק בחרבות יקננו, ותרבות אנשים בני בלי תרבות כאלה ישיתו קנם רק אצל מזבחות הרוסים, רק בקרב גוי אובד מוּכּה לשבבים, רק בספרות כספרוּתנו השוכבת לארץ ומתפלשת בעפר ואפר. על זה הנביא עומד וצוֹוח: כשועלים בחרבות נביאיך ישׂראל היו!
ואנחנו – השלכנו יהבנו על חכמינו וסופרינו החדשים מקרוב באו ואמרנו בצלם נחיה, הם יבראו לנו עולם חדש בספרותנו, עולם שכולו מלא אורה וחיים; הם יחבּבו את שׂפתנו על בנינו ויפתחו להם כר נרחב וגן רוה לשׁוּח בה לרוח היום בנערם חצנם מעפר מות, בקומם מבּכוֹת על נהרות בבל; ועתה מעת אשר הפקידו עלינו את הבהלה נוֹחלה אבדה תקותנו זאת: אלף גליונות כתבי העתים היוצאים אצלנו שנה שנה, המה התכריכים לספרותנו המתה, ופרחי המחבּרים הכותבים שנה שנה הם המקבּרים המלוים אותה אל בית עולמה…
וחכמי ישׂראל בארצות אחרות, אשר רוּבם שכחו והשכיחו את שׂפתנו מקרב עמנו, המה יבוּזו וילעגו לפעולות סופרינו החדשים ולמעשׂה ידיהם ויהיו בעיניהם כחולמים. המה הסבּוּ את עיניהם ולבם אחורנית לימות עולם, לשנות דור ודור ומפקיעין מבלוֹיי מכנסי כהנים לנו חגורות לכסוֹת מערומינו. “חכמת ישׂראל בקדמוניותיו ורוח חייו בגנזי ספריו העתיקים!” – כן משפטכם, רבותי, אתם חרצתם. ואתם לא שׂמתם אל לבכם כי בדבּרכם את דבריכם אלה מאהבתכם ללעמכם משפט מות חרצתם עליו. כמוכם אמרו גם חכמי כל האומות המקניאים אותנו בלא עם, האומרים כי עם ישׂראל נפסל בחוץ למקומו וזמנו ופגוּל הוא לא ירצה. גם כל שׂונאי ציון האומרים לנו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישׂראל עוד, גם הם מודים כי בשכבר הימים היינו לעם, וכי היו לנו מחמדים בימי קדם; את המחמדים ההם יוקירו גם הם ויחפרום ממטמונים כדי לעטר בהם את בתי שׂכיות החמדה ואת גנזי הדברים העתיקים אשר להם, וכל ישעם וכל חפצם הוא כי לוּ היינו כולנו כיום הזה לדבר עתיק, לחנוט מצרי, לפסל יוָני, כי אז הוציאונו מתחתיות הארץ, העלונו מקרבנו ונתנו לנו שם ושארית בארץ וזכוּת לשבת אִתּם ככל אוַת נפשנו. כן דבּרתם כי “חכמת ישׂראל בקדמוניותיו”; גם חכמת כל עם ועם בקדמוניותיו ותפארת בנים אבותם, אבל בגל אבות לא נשכח הבנים, ומפני הכבוד אשר נכבּד ליקהת האם לא נכרות ברית לעינינו מהתבונן על בתולה. כל המביט מאחריו נעשׂה לנציב מלח; כל האומר כי חכמת ישׂראל רק בקדמוניותיו הרי הוא מכחיש עתידות האומה ומציאותה בעת הזאת ונוסף גם הוא על שׂוֹנאינו; וכל האומר כי כל קדמוניות ישׂראל חכמות הן – בן לא חכם הוא. ובאמת רבּוּ בינינו לעת כזאת גם פעוטות כאלה המתאבקים בעפר גנזי הספרים וכל הדבר הישן והבלוּי מרוב ימים אשר ימצאו יוציאוהו לאור היום ויוקירוהו מפז וידמו בלבם כי חכמת אלהים בקרבו; והמה שכחים כי בין עשׂרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות היה גם פי האתון, וכי לא כל הראשונים היו מלאכים ובני אדם ולא כל האחרונים חמוֹרים ובני אתונות. כשיבוא בעל המרתף לבדוק את מרתפו לא יוציא כל חדש מפני ישן בטרם שיִתהה על קנקנו, אע"פ שיודע הוא שיין ישן טוב ויפה מיין מגתּוֹ; אבל הוא גם ישיב אל לבו ויאמר: אסתכל בקנקן ובמה שיש בו, דלמא תקיף חמרא והוָה חלא, או שמא מלא אותו בעל החבית לכתחלה חומץ ולא יין.
דבר זה אולי נאה לבני עמנו בארצות אחרות, אשר שם כבר שכחו והשכיחו את שׂפתנו מפיהם ומפי זרעם ואבד להם המפתח אל בתי האוצר ויין ביקבים לא ידרוכו, אולם לא כן אנחנו עמנו – בארצנו, אשר עוד שׂפתנו אתנו וגנזי ישׂראל פתוחים לפנינו כפתחו של אולם. בימים האלה נפתח בלונדון חדר המשׂכּית, אשר בו ערכו דברים עתיקים מקדמוניות ישׂראל לראוָה בם. בין הדברים העתיקים היקרים באמת במציאותם, כמו כתבי יד עתיקים, תמונות ראשי העם ופרנסי הדורות אשר היו לעולמים וכיוצא בהם, נמצאו גם ספרי תורה ומגלות וכל תשמישי קדושה, תפלין ומזוזות, טליתים וציצית, שופרות וסוּכּה, לולבים ואתרוגים. נזכרנו כי מעֵין חדר המשׂכּית ואוסף קדמוניות ישׂראל כזה פתח לפני שנים אחדות גם ליוּטאסטאנסקי בפאססאזש אשר בפטרבּוּרג, והוא תלה על הקיר את עצמו (כלומר, את תמונתו) בקומתו ובצביונו כשהוא עטוף בטלית ותפלין, כופיא (יערמאלקא) בראשו וגמרא פתוחה לפניו, כדי לאמר להעוברים ושבים: זה הוא דמות דיוקנו של האיש הישׂראלי, כזה ראו והכּו! – היש מקום לחדרי משׂכּית כאלה בערי ליטא ובכל גבול מושבות היהודים בארצנו אשר כל הדברים והחזיונות האלה עין בעין נראה חיים וקיימים בקרבנו עד היום? האם לא השׂחוק יהיה לנו עורך מערכות קדמוניות ישׂראל כאלה בתוכנו? בצרפת ובאנגליא אשר שם חיו רש“י ור”ת וסדרו את תפליהם, שם התפלין נחשבים לדברים עתיקים ויוּצגו כחפצים יקרים בשער לעין רואים, אבל אנחנו האוחזים מעשׂה אבותיהם בידינו הנערוך לנו מערכות כאלה – וכל בתי המדרשים ובתי הכנסיות מלאים אנשים עטופים בטליתיהם, תפלין בראשיהם ובזרועותיהם, שופרות ואתרוגים ולולבים בידיהם, ציצית בבגדיהם, מזוזות בפתחיהם, וסוכּות בחצרותיהם ועל גגותיהם? והוא הדין בחכמת ישׂראל ובידיעת התורה. לא לנו ללכת לשמוע דבר ה' מפי רענאן ודעליטש ושאר חכמי אומות העולם המאירים עינינו בתורת ישׂראל ובקדמוניותיו. מה לנו לדרך מצרים ולדרך אשור לשאוב לנו מים מבּארות נשברים ועמנו מקור מים חיים, מַעין היוצא מבית אל אשר לא יכזבו מימיו?! אפס כי לא נשלח לשאוב לנו המים זקנים אשר לא עמד טעמם בם עם נערים אשר בטרם ידעו מאוֹס ברע ובחוֹר בטוב וידלו לנו החספא ואת המרגניתא יניחו, כי אם אנשי רוח בעלי דעה והשׂכּל היודעים להבחין בין יום ובין לילה ובין זהרורית לגרוטאות של זהב, אנשים כאלה קוינו למצוא ברבות הימים בין סופרינו החדשים ותקוָתנו זאת האבידה לנו שעת הבהלה אשר קמה על ספרותנו, כי מיטב סופרינו עתה רוח יזרעו וסוּפתה יקצורו, צמח – בלי יעשׂה קמח; אולי יעשׂה – הרגעים הבאים יבלעוהו ועם שיהיו לאחרונה לא יהיה להם זכרון.
אולי בעבור שעת החירום והבהלה וחדל המטר הסוחף על ניר נאה זה תשוב רוח הקודש לפעם בלב סופרינו וקמו בקרבנו אנשים הראויים לאותה אצטלא ולאותה עטרה, ואז תבוא תקוָתנו ולא תכבה גחלתנו הנשארה.
יט 🔗
ה' ישמרנו משׂונאינו, ומאוהבינו יותר מכולם!
אני ידעתי כי רבּוּ צרי, רבים קמים עלי ואינם מוצאים קורת רוח מצלוחיתי. סַממני להם לא לרצון וקטרתי לא לריח ניחוח באפם, אבל מה האנשים ההם, שאין דעתם נוחה הימני, עושים? הם מסיחים את דעתם ממני, מניחים את צלוחיתי מיד ואינם תוהים על קנקני; ובעידן רתחא, כד חוורא כרבלתאדתרנגולא וקאי אחד כרעא, יתעברו בי שלא בפני ויצא עתק מפיהם ויקללוני קללה נמרצת, לאמר: תבואהו שוֹאה… או בלשון חסידים: יכּנס הרוח באבות אבותיו, כמה מן החלתית ומן החלבּנה יש בקטורת שלו! ובקללה זאת הם פוטרים אותי ומסיחים דעתם ממני ואינם מרגיזים אותי ממנוחתי, ואם כן הקללה תהפך לי לברכה והנשיכות לנשיקות.
לא כן אוהבי ורעי אשר ישרו דברי בעיניהם ובתעלולי נפשם חפצה. הם – אם לא יבואו דברי בעתּם, אם יפּקד מקום צלוחיתי, יאחזו בערפּי ויפצפצוני, לא יתּנו דמי לי ולא יניחוני לשבת בשלוָה. וביחוד יש ביניהם אחד, קרוב אל נפשי ואל לבי מן האחרים; הוא מקיים בי: בקרובי אקָדש; מדקדק עמי כחוט השׂערה, מספר צעדי יגידני, כמו נגיד יקרבני; שומר הוא מוצא שׂפתי וכל הגה מפי יצא; כל שגגה עולה לי בעיניו זדון, כל מבטא ודבּוּר אשר פצו שׂפתי ודבּר פי ביודעים ובלא יודעים, יזקוף עלי כחוב וגבה יגבה אותו ממני אפילו מגלימא דעל כתפאי.
אשתקד בשעה שהוצאתי את צלוחיתי לשוק הרוכלין בפעם האחרונה נזרקו מפי כדברים האלה:
“בשעת פיזור כנס. בשעה שאתה רואה אחרים מפזרים דרכיהם לזרים כנס רגליך. גמרתי בלבי להתחבא כמעט רגע ולהחבּיא את צלוחיתי אל הכלים של פסח ולהשתמש בה רק בימים כאלה שבני ישׂראל מבערים את החמץ והשׂאור שבעיסה” (“המליץ ש”ע [שנה עברה] נו' 76).
שלא במתכוין ושלא לשם נדר דבּרתי אז את הדברים ההם ובלבי לא היה עוד לשוב ולחפּשׂ את צלוחיתי בגג היציע ובגג המגדל אשר השליכוה שם, ואמרתי כיון דאדחי אדחי; ואנכי לא ידעתי כי האורב יושב לי בחדר, הוא האוהב אשר אמרתי, השומר פתחי פי ומתחַקה על שרשי רגלי. כמעט ראה ימי הפסח ממשמשים ובאים ויבוא עלי כנושה ויאמר: הא שטרך אשר כתבת וחתמת. הנה הימים באים אשר בם בני ישׂראל מבערים את חמצם; ועתה יבואו דבריך וכבּדנוך. הוציאה לנו את צלוחיתך ונריחנה!
היא היא המכה אשר הוּכיתי מאת מאהבי זה! בקשתי לישב בשלוָה והנה קפץ עלי רוגזו, התובע אותי לעמוד בדבּוּרי ולפרוע את חובי. ומה אעשׂה ואני עד כה לא פשטתי את רגלי ולא הברחתי תשלומין. נוֹקשתי באמרי פי ונלכּדתי, אין לי איפוא בלתי אם להתרפס ולעשׂות רצון רעי. ורעה לי עוד מזה כי הוכרחתי להכּנע לפני עקרת ביתי ולבקש ממנה לחפּשׂ ולהוציא את צלוחיתי בתוך שאר כלי הפסח, אשר היא מוציאה כעת מדיר העצים ומלול התרנגולין ומקרצפת ומגרדת ומצחצחת ומַכשרת אותם; ועי"ז באתי לכלל האנשים שחייהם אינם חיים, לפי שנעשׂית אשתי מושלת עלי. אם לא תאמינו לי, שמעו ודעו מי היא אשתי ומה תכוּנתה, וידעתם את גודל הרעה אשר הביא עלי האדם הכּשר ההוא ומה נאמנים פצעי אוהב.
אשתי בת טובים היא, אשה הגונה וחסודה, עסקנית ובריה נפלאה, אבל דא עקא כי מבני דור תהפוּכות היא, כלומר מן האנשים האוהבים להתנגד ולאמר ההפך ממה שאחרים אומרים, ולשאול תמיד: אדרבא, איפכא מסתברא! בילדותה למדוה תורה בבית אביה וגם מדברי חכמים דבק בה מאוּם והרי היא בעיניה כדבוֹרה הנביאה השופטה את ישׂראל וחפצה להיות רודה בקרב ביתנו, ולעשׂות סנדל שברגלה עטרה לראשי. משתדלת היא לקיים דברי הכתוב במלואם להיות עֵזר כנגדי, וזה דרכה כסל לה תמיד להתנגד לי, לחלוק על דעתי ולעמוד על דעתה, לדבּר ההפך ממה שאני מדבּר ולעשׂות ההפך ממה שאני מבקש. אם כה אומַר אליה: שׂימי לחם! והביאה מלח על השולחן, לפי שהוא ההפך ממה שבקשתי. פעם אחת אמרתי אליה: האין נתח בשׂר היום? ותגער בי ותאמר: בשׂר אתה מבקש, מאין אקח לך בשׂר, המן העֵדר או מן הרפת? שבר ברוח יש לי ואותו אוּכל לתת לך כנפשך שׂבעך. ככה תתן לי תמיד שבר תחת בשׂר, אפר תחת פאר, נגע תחת ענג, ואפילו בדברים שאין הבדל בהוראתם אשר ישרים הם או מהופכין, דרכּה להשתמש בנוסח מהופך מן הלשון שאני משמש בו. אם כה אומר: הנה הטבּח נושׂא כבשׂ על כתפו, תסתכל היא בעד החלון ותאמר: אמנם כן כשׂב הוא נושׂא לשחטו. אפילו בעת רצון בשעה שתופרת הבגדים מביאה לה בגד חדש ואני אומר לה: הנה הביאו לך שׂלמה חדשה, אף אז תשיב אמריה: האח, מה טוב ומה נעים, שׂמלה חדשה הביאו לי! ככה גם גבר בה ההרגל להתנגד לי ולהפוך את דברי עד שנעשׂה אצלה כטבע שני.
כשׂחוק לפעמים לראות כאשר אין לאֵל ידה להתנגד לי ולהפוך את דברי, כי יקרה שגם אחרי הפכת הדבר או המלה הנכונה עולה בקנה אחד עם כוָנתי, והיא מוכרחת בנפש מרה להסכים לי ולעשׂות חפצי. כן, למשל, בקשתי פעם אחת להביא לי קנקן מים. הסתכלה בקנקן ובמה שיש בו כה וכה תאמר: הפוך בו והפוך בו מרישיה לסיפיה ומסיפיה לרישיה ותמיד יצא לך קנקן מים. – שוב פעם אחת אמרתי: הדליקו את הנר כי – אתא ליל. בתחילה נסתה להתנגד לי ולאמר ההפך מדברי, אבל בראותה כי גם אחרי ההפכה יוצא לה אתא ליל, הרכינה את ראשה והדליקה את הנר והביאתהו לפני.
פעם אחת נסיתי לנַצח אותה בדבר הלכה ולהראות לה ע"פ דין תורה כי לי המשפט להיות הנגיד והמצוה בביתי, ולא עלתה בידי; כי אחד מאבות אבותיה היה דרשן ומגיד וממנו באה לה בירושה לעקם את הכתובים ולדרוש אותם כמין חומר עד שיהיו דרושים לחפצה. ועל כל ראיה וראיה שהבאתי להסתייע בה היתה לה תשובה בצדה לסתור את דברי.
אמרתי אליה: שונרתא, אוכמתא בת אוכמתא! (כך קורא אני לה בעת רצון כדי שלא תשלוט בה עין רעה) עד מתי את עוברת את פי ה' ותחפוץ למשול בביתנו, והלא בתורה כתוב מפורש: והוא ימשל בך?
אף היא השיבה אמריה לי: גברא כשומשמנא! (כך היא קוראה לי בלשון חבּה במה דברים אמורים במקום שיש ואל איך תשוקתך, אבל כשאין ואל אישך תשוקתך אין חל החיוב והוא ימשל בך. דא בדא תליא. האם שכחת מה שנאמר לאברהם אבינו: “כל אשר תאמר אליך שׂרה שמע בקולה”?
– ואַתּ האם שכחת כי אותה שׂרה עצמה קראה לבעלה אדוני, שנאמר “ואדוני זקן”?
– ואתה האם שכחת ששם נאמר ותצחק שׂרה בקרבה, והרי הכתוב עומד ומעיד שבצחוק אמרה מה שאמרה.
אם לא ילפינן בדברי תורה – הוספתי אני – נילף מדברי קבּלה שנאמר: להיות כל איש שׂורר בביתו.
– ומי אמר דבר זה? הלא מלך טפש אמרוֹ! וכי מביאין ראיה מן הטפּשין? ומי יודע אם לא גם בשביל דבר מגוּנה זה לא נזכר שם הקדוּשה בכל מגלת אסתר.
והנה אמנם כל השׂיחה ההיא אינה אלא דברים שביני לבינה שאין דורשים בה ברבים, ולא ספּרתים לך, הקורא, אלא כדי להעמידך על תכוּנת נפש זוגתי שזהו דבר הצריך לעניני. וחבל על כי לא קרה לחותנתי, אם אשתי, בימי עבּוּרה מעֵין הנס שקרה ללאה אמנו; שאִלו נהפכה הבת והיתה לזכר בודאי היה עוד מאור גדול אחד, בין המאורות הגדולים ברקיע שמינו, ולי אני עבדך לא היה ניטל המאור מן העולם. ומכיון שכך נגזרה גזרה עלי שאהיה בעל אשה שלמדה תורה, היודעת להפוך דברי אלהים חיים ולעקם את הכתובים, גמרתי שלא להתפלפל עוד עמה לא במילי דעלמא ולא במילי דשמיא ולנטות מפניה בכל אשר אוּכל. ומזה תבין כמה קשתה עלי למלאות פקודת אוהבי הנזכר הנושה בי לבוא לבקש מלפני אשתי להוציא לי את צלוחיתי ולהכשירה לפסח.
מאליו מובן כי אשתי זהירה במצווֹת היא ומדקדקת מאד בביעור חמץ. זה יומיים הרצפה בביתי מכוסה בנסורת של חַרשים, החוּלדה הולכת בפוזמקאות על רגליה (כי כך קבּלה אשתי מבית מדרשה של הרבנית מבריסק, משום שמא גררה חולדה), כל כפות הנעולים והפותות לדלתות ולחלונית ממורטים וממורקים ונוצצים כעין נחושת קלל. היום לעת ערב הסיקה את התנור וחתתה גחלים בוערות ללבּן את הכלים שצריכים לבּוּן ולהגעיל ברותחין את הצריכים הגעלה, והבית ימלא עשן וקיטור הכבשן.
– שונרתא! – אמרתי אליה בדברי חן ותחנונים – בקשה קטנה יש לי אליך, אם לא יכבּד עליך הדבר לעשׂותו.
– מה תאמר נפשך, שומשמנא? דבּר כי שומעת אני.
– בהוציאך את הכלים של פסח מגג המגדל לנקותם, אנא הוציאי נא גם את צלוחיתי ונַקי אותה מחלאתה.
– ולמה היא לך צלוחיתך ואתה הלא נטשת אותה למורש שׂממית ולקוּרי עכביש?
– אחפוץ למַלאותה קטורת סמים דקה ולהוליך אל העדה לעמוד בין החיים ובין המתים לעצור המגפה, כאשר נסיתי.
– כלך מדרך זו, שומשמנא! לא כימים הראשונים הימים האלה. הן רבּים עתה נושׂאי המַחתות והצלוחיות גם בלעדיך. חמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת! הכּבד אפוא ושב בביתך ואל תוסיף ללכת ולעמוד בין החיים ובין המתים; כי החיים חיים גם בלעדי הקטורת והמתים אינם יודעים מאומה. את המגפה לא תעצור ורק עליך יהיה הקצף. ואני את צלוחיתך כבר נקיתי, מרקתי ושטפתי במים, כי יעדתיה לתשמיש אחר לימי הפסח.
– לאיזה תשמיש צריכה היא לך?
– לכוסו של אליהו הנביא.
– האם אין לך כוס אחרת זולתי צלוחיתי של פלייטון?
– כוסו של אליהו הנביא כוס של ברכה היא; והכוס אשר לנו קטנה היא, וכל שהכוס גדולה הברכה מרוּבּה.
שׂחקתי על תוּמת לבה של זוגתי, בראותי כי גם הפעם מהפכת היא הוראת הדברים ומערבת המוּשׂגים, ובאמרה “כוס של ברכה” נתחלף לה בין כוס שמברכין עליו ובין כוס שמביא ברכה; על כן הוספתי לנסות אליה דברים להעבירה מדעתה.
– שונרתא! – אמרתי לה – מערבת אַתּ את המוּשׂגים ומחלפת דבר בדבר. כוסו של אליהו מעמידין אנו על השולחן כדי שיבוא אליהו ויברך עליה ולא שהכוס מביאה ברכה.
– אנכי אינני מערבת ואינני מחלפת דבר בדבר – עמדה היא על דעתה – בשעה שאליהו בא לברך על הכוס הוא מניח ברכה אל תוך הכוס, ומן הכוס הברכה שופעת אל הבית, וכל שהכוס מרובה הברכה מרובה.
עודנו דוברים ונחלקים על דבר הוראת כוס של ברכה – ובפרוזדור הבית אשר השפחה עומדת ומגרדת שם שידה תבה ומגדל נפתחה הדלת ונשמע קול איש שואל:
– האם בעל הבית בביתו?
– לא ידעתי! – ענתה קצרה מקוֹצר רוח השפחה הטרודה בעבודתה – כמדומה לי שיצא דרך בית-המבשלות.
– מי הוא זה השואל לך? – קפצה ושאלה אשתי ותעשׂ אזנה כאפרכסת – לך צא לקראתו, הלא שמעת את הפּתיה אומרת כי אינך בביתך, ועתה ילך לו ולא יראך ואולי דבר לו אליך…
– שונרתא! – עניתי לה רכּות – מה תחרדי חרדה כזאת? דוד השמש הוא הבא, והוא לא ישוב ריקם עד אם עשׂה את אשר שלחוהו.
– איפכא מסתברא! – התרגזה אשתי ותשלשל את בתי ידיה המופשלים כדי לצאת בעצמה אל הפרוזדור לראות מי הוא הבא – מה יעשׂה השמש עתה בביתנו? האם ימי הסליחות עתה כי יבוא להעירך משנתך, או אם ימי החג ויביא לי ארבעת המינים לברך עליהם, או…
– בוַדאי הביא לי נר של שעוָה לבדיקת החמץ – אמרתי אני…
– לא, לא דוד שמש הוא – התעקשה היא ותשׂם פניה אל הפרוזדור – אבל ברגע הזה נכנס הוא אל החדר, ותרא אשתי ותעמוד כיתד על מקומה, כי הכירתהו.
– הצדקה אתך – נענתה בפנים מכורכמות – הפוֹך בו והפוֹך בו, מרישיה לסיפיה ומסיפיה לרישיה – דוד שמש הוא.
– מה תאמר נפשך, ר' דוד – שאלתי אני ואסתיר בחוּבּי את שׂמחתי על נצחוני. – האם נר של שעוָה הבאת לי לבדיקת חמץ?
– לא, ר' אזוב, ענה השמש – לקרוא את כבודך אל האסיפה באתי. אסיפה רבה נקראת היום בחדר הקהל.
– אסיפה? היום? בערבי פסחים? האם יצאתי מדעתך? הלא ימי חול המועד קרובים לבוא ואז אִספו אסיפות כנפשכם שׂבעכם. הלא גם הקלפי תהיה בחוה"מ…
– היום צוָה הרב לאסוף אסיפה מיוחדת, לפי שענין גדול עומד על הפרק – ענה השמש.
– איזה ענין? – שאלתי לתומי ואביט בפני אשתי כשואל שלא מדעת: האלך אל האסיפה או לא אלך?
– פרטי הדבר לא ידעתי – נענה השמש ויפנה שכמו לצאת – אבל שמעתי כי בשׂורות טובות ישוּעות ונחמות באו לישׂראל. אומרים כי ממון קורח ואוצרות מונבז נגלו לנו…
– בשׂורות טובות לישׂראל! הלא שמעת? לך מהר רדה אל האסיפה – האיצה בי אשתי – אך אל נא תוֹחר לשבת שמה, כי את אשר תשמע תמהר לבוא להגיד לי; הן כאשר יהלך איש על הגחלים כן אהלך עד בואך, מכליון עינים.
הדבר יצא מפיה וגחלים הבוערות אשר מלאו את התנור המוסק נפלו ונפשכו על רקוע הפח אשר על הרצפה לפני התנור, ואשתי והמשרתת מהרו יחדיו לאסוף את הגחלים המפוזרות ולהשיבן אל התנור.
– אל תפתח פה לשׂטן! – אמרה אשתי ברוגז קול – נוֹקשתי באמרי פי, נלכּדתי באמרי פי! אל נא יחשוב ה' לי עווֹן!
– הרגעי ודוֹמי! – אמרתי אני אליה להרגיעה, מדי שׂומי עלי את מעילי – הלא נתקיים בך מה שנאמר בצדיקים: “ותגזר אומר ויקם לך”, ולמה יזעף לבך?
* * *
בדרך בלכתי לחדר הקהל אמרתי אני בלבי: אשה תינוק ויצר לעולם תהא שׂמאל דוחה וימין מקרבת. מחשבה טובה השמיעה אשתי היום הראויה להצטרף למעשׂה. ולמה לא יהיה אצלנו כוס של ברכה, כוס של שפע, מעין כוסה של פנדורא אשר אצל העמים? מה היא כוסה של פנדורא אם לא כוס שכּל הדורונות יוצאים מתוכה? ולא יהא אליהו שלנו גרוע מפנדורא שלהם? הלא אליהו הוא מלאך הברית, מלאך השלום, המלאך הטוב המניח כל ברכה אל ביתנו, הבּא אלינו בכל ימי שׂמחתנו וחגינו, הבּא לקרב את המרוּחקין בזרוע ולהשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, הוא המלאך הגואל אותנו מכל רע, אשר בו עינינו תלויות בכל עת צרה וצוקה ולו עינינו מיחלות כי יבוא ויבשׂר לנו בשׂורות טובות ישוּעות ונחמות. האם אין כוסו כוס מלא כל הדורונות? טובה עצתך, אשתי! לא עוד אמלא את צלוחיתי סמים להולכיה אל תוך הקהל. מאתים ומשים איש היום מקריבי הקטורת! תהי נא צלוחיתי כוס ברכה של אליהו הנביא להניח ברכה אל בתי בני ישׂראל.
* * *
בבואי אל חדר הקהל כבר היה החדר מלא והאסיפה רבה וקול ההמון ברעוֹ נשמע עד למרחוק. ביום ההוא הגיעה השמועה על דבר נדבת הבאַראָן הירש והרב אסף את האסיפה להוָעץ ולחווֹת איש דעתו כעת מה לעשׂות בכסף תועפות אלה.
– חמשים מילליאן! מאה מילליאן! מאה וחמשים מילליאן! – נשמע קול הנאספים הומה מכל העברים.
– מאה וחמשים מילליאן לכל ישׂראל, וחמשים מילליאן לנו לבד… – עשׂה פשרה בין הנחלקים הרב שהוא ישב ראש באסיפה. ועתה הבו עצה ודבר הלום מה נעשׂה בכסף. בדיני ממונות מתחילין מן הצד. מה דעתך בזה, ר' חיים סרסור?
ר' חיים סרסור, אשר היו לו שלש בנות בוגרות ולא היו לו עבדים לשחררם ולתתן להם, מלא את שני נחיריו אבק טאבּאק ויזורר ויאמר:
– לדעתי צריך לתת את הסך הזה להכנסת כלה.
– ולדעתי, נענה ר' אביגדור המלמד, מוטב שיקצבו מזה שׂכר למוד להמלמדים ולא יהיו המלמדים תלויים בדעת האבות ולא יהיו חייהם תלויים להם מנגד ולא תשתכּח תורה מישׂראל.
כל המלמדים אשר היו באותה אסיפה נענו בראשם לר' אביגדור ואמרו: כן דבּרת, יפה דבּרת, יישר כוחך שדבּרת!
לדברים האלה קם ועמד על רגליו אחד מן הנאספים לבוּש קצרים וזקנו עשׂויה ובתי זכוכית על עיניו. הכּרת פניו ענתה בו כי מן המשׂכּילים הוא. אף שמעתי כי לא בשם אשר נקרא בישׂראל ביום הכּנסו בברית יקראוהו, כי אם בשם משפחתו – הוֹצוֹפּלוֹץ.
– שקאָלעס! – קראו בקול גדול החייטים והרצענים אשר היו בתוך האסיפה – אין לנו חפץ בשקאלעס! ולמה לנו שקאלעס ובתי למוּד לבעלי מלאכה? האם אנחנו לא למדנו אוּמנוּתנו בלי שקאלעס ובלי בתי למוּד? המבלי אין בעלי מלאכה בישׂראל אשר ימותו גם היום הם ובניהם ובנותיהם ברעב ובחוסר כל?!
– אבל בתנאי שיהיו הקוֹלוֹניות נוסדות באה"ק – אמר אחד הצעירים לובש בגדי תלמידי בתי ספר הגבוהים – כדי שיהא הכסף לתועלת ישוב הארץ.
– חס ושלום! – נתן עליו בקולו ר' יצחק גבאי הממונה על קופת רמב“ן – לא תהיה כזאת בישׂראל! מיסדי הקולוניות באה”ק עוכרי ישׂראל הם; דוחקים את הקץ ועולים בחוֹמה. אין כוָנתם לשם שמים, כי אם בהפקירא ניחא להם, כדי להפקיע עצמם מן החוב של יו“ט שני של גלוּיות, ובין כך הם גורמים רעה רבה לישׂראל, לפי שהם מהפּכים בחררה עם היושבים לפני ה' ועוסקים בתורה ובאים למוּת באה”ק כדי להפּטר מגלגול מחלות. צאו וראו בכל קהלות ישׂראל כי מיום שצמחו הקולוניות נתמעטה החלוּקה ונתדלדלו הקופות ונתרוששו הממוּנים…
כזה וכזה דבּרו ורבו וקראו הנאספים, אלו לאלו שואלים, אלו לאלו ממללים; ואני יושב מַשמים בתוכם ואזני תחרשנה לקול הקורא.
– ולמה אתה מַחשה, ר' אזוב!? – פנה היושב ראש אלי בשאלתו – הלא לא לשמוע לבד כי גם לות דעתך קראנוך.
– רבותי – אמרתי להם – האם הכסף, חמשים המילליאן, צרוּרים ומסורים בידכם כי תריבו ותנצו היום על מה תוציאו אותם?
– יוּנח כי הכסף איננו בידנו – ענה היושב ראש ויחלק את זקנו – אבל הלא המנדב אדעתא דהכי הוא מנדב שתעלה נדבתו לטובתנו ולהנאתנו, על כן אנחנו נוֹעצים איזה הדרך הטוב שיבוֹר לו הנדיב…
– ואולי עוד יותר ממה שהרוַחת אתה בצלוחית של פלייטון שלך?
– בוַדאי יותר גם ממה שהרוַחתי. אבל צלוחית של פלייטון מאן דכר שמיה עתה, הלא כוסו של אליהו שמו!
– עתה תהנה לך כוסו של אליהו! – אמרה אשתי ותבט עלי בעינים רמות במנַצחת – הלא הוא הדבר אשר אמרתי כי כוסו של אליהו תביא לנו ברכה! הידעת מאין באו מאה וחמשים המילליאן, הסך הגדול הזה אשר לא ידענו ספורות לו?
– ומאין? – שאלתי ואביט עליה בתמהון.
– אנכי אגיד לך אם אתה לא ידעת – ענתה היא בלב נכוֹן ובטוח – הסך הזה הוא כל הממון שפסקו חז"ל עליו שיהיה מונח עד שיבוא אליהו. כל הסכומים ההם המונחים נצטרפו עתה לחשבון גדול זה, למאה וחמשים מילליאן, ואליהו בא ומשיבם לנו ומניח אותם ברכה אל תוך ביתנו.
– אבל הלא שמעת כי לא אליהו הנביא נותן את הכסף כי אם הבאראָן הירש מנדב אותו משלו ולא משל אליהו.
– אי משום הא לא איריא – התאמצה אשתי לעמוד על דעתה – הדבר פשוט: כל ממון המוטל בספק הרי הוא מונח על קרן הצבי ומונח עד שיבוא אליהו, ועכשיו כשבא אליהו הוא נוטל מעל קרן הצבי את הקרן עם הפירות והוא עולה לק"ן מילליאן ומניח אותם ברכה אל ביתנו.
הסתכלתי בפני אשתי וארא והנה היא צולחת בתקוָתה ושׂומחת בחלקה אשר לה בברכה שהביאה לנו לדעתה כוסו של אליהו הנביא. לא אכזר אני לרושש את מגדליה הפורחים ובטלתי רצוני מפני רצונה; ומעתה צלוחיתי של פוליטון מלאה יין קונדיטון עומדת בין שאר הכוסות על שולחני ככוסו של אליהו הנביא. אם תניח ברכה אל ביתי, אם תביא לי אחוז אחד מחמשים המילליאן אשר להבאראָן הירש – לא ידעתי; רק את זאת ידעתי כי עתה אשתי היא המושלת בי וחיי אינם חיים, וכי היא המכּה אשר הוּכיתי מאת מאהבי זה.
ה' ישמרנו משׂונאינו, ומאוהבינו יותר מכולם!
כ 🔗
שבוּ ימי הקיץ, באו ימי היציאה לכפרים והישיבה בסוּכות. בני הכפרים יקומו גם הם בבוא הקיץ ויצאו השׂדה איש לעבוד עבודתו לחרוש חרישו ולעדור במעדר, ואנחנו יושבי כרכּים נצא השׂדה נלינה בכפרים לראות – כמה עצלים ונרפּים אנחנו לראות אחרים עושׂים במלאכה ואנחנו עומדים על גביהם ורואים את מעשׂיהם. ככל הגויים גם בית ישׂראל! גם הם זריזים ומקדימים במצוַת היציאה לכּפר, ויש מהם, והמה המרוּבּים, שהיציאה לכּפר חובה היא להם, לפי שבכרך ידקדקו עמם ביותר, יבדקו בספרי זכויותיהם ויעמידו אותם על שורת הדין, ויש אשר בערב יבוא איש לביתו שלום וינוח על משכבו ובבוקר יאמרו לו: טול וצא! אלמלא היו אחינו בני ישׂראל זהירים במצוה כל כך, היו בימי הקיץ הזה יכולים להפקיע עצמם מידי חוב זה ולפטור עצמם מן הסוּכה כדין מצטערים גמורים. כי בקיץ הזה נשתנו עלינו סדרי בראשית: השמש איננו יוצא מנרתיקו וחומו נדעך ממקומו; רוח צפונית מנשבת וממזָרים קרה תסַמר כל בשׂר. תקופת תמוז באה ואפילו חמרא קרירא ליה; האיש יוצא לשוק ומגז כבשׂים יתחמם, והטיילין בכל יום לובשים אדרת שער לא למען כחש, כי אם למען יחם להם ולבלי תאחזם צנה; והנשים יושבות ומבכּות את התמוז, כי מוכרחות הנה להסיק את התנורים וההוצאה על עצי ההסקה מרוּבה, והגשמים יורדים עד שתסרח המקפה. כללו של דבר, אין בין ימות הגשמים שעברו לימות הקיץ העומדים אלא שנוּי בגדים לבד, שהחורף היה משמש בבגדי לבן והקיץ משמש בבגדי צבעונין; ולא לחנם אומרים יושבי הכפרים לקיץ הזה כי חורף משוּח בששר ירוק הוא! כמדומה לנו שבימים כאלה אפילו המחמיר החדש, הרב הגאור ד“ר גאלדבּערג החונה בק”ק “זכרון יעקב”, שאומרים עליו כי חפץ הוא לעלות ולשבת על כסאה של הרבנית מבריסק, – אפילו הוא היה פוסק לקוּלא והיה פוטר אותנו מן הסוכה. אבל מה נעשׂה ובני ישׂראל זריזים הם ויסורים של מצוָה חביבים עליהם והנם יוצאים המונים המונים לעמק ירקרק החרוץ, הנחפה בכפוֹר הכסף, לבוא בנקרות האהלים ובנקיקי בתי הכפרים הבנויים חַיִץ, כדי לקיים מצוַת ישיבת כפרים בימי הקיץ.
גם אני האזוב אשר בקירות בית ישׂראל לא יכלתי לפרוש מן הצבּוּר, ובראותי המון בית ישׂראל הקטנים עם הגדולים, אדיריהם וצעיריהם, כנחלים נטיו ינהרו אל טוּב ה' הפרוּשׂ ככפור בנקיקי ההרים ובנקרות הצוּרים, לבשתי גם אני את בגדי החמודות אשר לי, בגדי החורף, וטענתי עגלה מלאה עצים להסקה ויצאתי את העיר, לא לפנות ח"ו את לבי לבטלה ולאמר: מה נאה ניר זה, מה נאה אילן זה, כי אם מטעם אחר פשוט, יען כי בעיר לא נשאר לי מנין יהודים לתפלה בצבּוּר. ובראותי כל אוהבי ורעי, שכני ושכנותי, דודי ודודותי, יוצאים את העיר נחילים נחילים, אמרתי אצא גם אני אחריהם למען אשר אהיה יושב בתוך עמי, מבין ומאזין את מעשׂיהם מביט ומקשיב לכל הדברים אשר ידבּרו; כי אם לא אוּכל בימי הקיץ המשוּנה הזה לרעות בגנים וללקוט שושנים, הלא מצא אמצא לי פקועות שׂדה למלא בם את צלוחיתי. וטוב לי לשבת בתוך קהל ועדה בכפר מכוּסה כפוֹר, מלשכוֹן ערים נכחדות וקרית תוהו ולשבת בבתי גזית אשר אין יושב בהם איש.
איפה ארעה ואיפה ארביץ בשנה הזאת? דבר זה לא אוּכל לגלות לך, קוראי היקר. סוד כמוס הוא אתי, וישאר בסוד משום מעשׂה שהיה. אשתקד, כמו שידעת גם אתה, קרה לי מקרה בלתי טהור זה עם אחד משכנַי יושבי הכפר. בשבתי בכפר בימי הקיץ ששים שכנים סביב לי מבני ישׂראל, ואני כדרכי יוצא לחוץ לשמוע מאי עמא דבר ומה הרוחות מסַפרות ונכנס ומסַפּר את דבריהם אל הקוראים, שמעתי אחד משכנַי דובר שקרים וגונב דעת הבריות בפחזותו ובשקריו, ולפי שנפש הסופר עשׂויה ככברה וכמַשפך שמכניס בזו ומוציא בזו, לא יכולתי להתאפק, ואסַפר דברי שכני ההוא לאחַי בחוץ למען אשר ידעו להזהר ולשמור את לבם וכיסם מלכד. והנה איש לא ידע על מי דבּרתי והעידותי ונשמת מי יצאה ממני בסַפרי להם את מעשׂה התעתועים ודברי הכזב; אכן שכני, בידעו את מקום שבתי, הכיר את פניו באספקלריא אשר בידי ויעשׂה כמעשׂה אותו הנער שבבית המרחץ ויצא ויכריז על עצמו כי הוא הוא המדוּבּר הנהו וישפוך עלי חמה אפו ועזוּז מלחמה וזרק בי פך של חרס מלא שופכין. והנה בעזרת ה' הפך נשבּר ואנחנו נמלטנו. האי חרגא דיומא דלא שמיה כלה כענן וילך ואנחנו בחמלת ה' עלינו חיים כולנו היום. בכל זאת, להשמר לימים הבאים מפּגע רע ומשכן רע כזה, נמלכתי בכליותי לבלי הזכיר את שם המקום אשר בו יצאתי השׂדה לשבת שם, למען אשר לא ידעו אחי ואחיותי, קרובי וקרובותי, שכני ושכנותי, על מי אדבּרה ואעידה וישמעו ולא יהיו דברי להם לחרפה ולקלס כהיום הזה.
הדבר האחד אשר אוּכל להגיד לך, חביבי הקורא, הוא כי המקום אשר בחרתי בו ואִיויתי למושב לי בימי הקיץ הזה הוא מושב קטן, כפר צר, ויהודה וישׂראל רבּים בו כחול אשר על הים לרוב, אוכלים ושותים ושׂמחים. קהל גדול באו הנה, מכל החי למינהו; בם משׂכּילים המתהללים בחכמתם ואומרים לאביהם ולאמם לא ידענום ואת אחיהם לא יכּירו, כי לא ישמרו אִמרת ה' ובריתו לא ינצורו; בם עניים המחזירים על הפתחים ועשירים הנועלים פתחיהם בפניהם ולא יתנו להם לדרוך על סף ביתם; בם חסידים ואנשי מעשׂה שציציותיהם נגררות על גבי כסתות ואינן באות וטופחות להם על פניהם; בם רבנים הנכנסים לרשות חבריהם ודוחקים את רגליהם ומרעישים העולם בשאגתם על הסגת הגבול וקפּוּח הפרנסה. הכּל כאשר לכּל כמו בכל הקהלות הקדוֹשות הגדולות. וכולם מבלים בטוב ימיהם ולילותיהם בנעימים, איש אל עֵבר פניו, איש כאשר תמצא ידו; חיים איש על פי דרכו ועושׂה כל אחד מה שלבו חפץ, ואפילו מה שאסרו חכמים בחדרי חדרים מתירים הם להם גם במקום מַראית העין ומדמים בלבם כי אין רואה ואין יודע וכי היזק ראיה לאו שמיה היזק.
לא ארכו לי עוד הימים מיום שבתי בנחיל של דבורים זה וכבר מלאו כסלי מדובשם ומעוקצם, וכבר שבתי וראֹה אותם עושׂים מעשׂי תעתועים ודוברים תהפוכות רע אשר כל השומע אותם ישׂחק עליהם ועל משוּבתם, ואמרתי אסַפּרה נא אותם כמו גם לך, אחי הקורא, למען תמַלא שׂחוק פיך גם אתה כאשר שׂחקתי על משבּתיהם אני. וכי תאמר אלי: “מה העבודה הזאת לך? הלא בין המצרים אנחנו עומדים וימים שבּם ממעטים בשׂמחה הימים האלה לנו, ואתה תביא לפנינו אנשים עברים לשׂחק עליהם! העת שׂחוק לנו העת הזאת? השכחת גם בלאו הכי כי אסור לאדם למלאות פיו שׂחוק בעוה”ז?" על זה אענה ואומר: אחי, כמוך כמוני ידעתי כי לא עת שׂחוק לנו העת הזאת, אבל – יש שׂחוק ויש שׂחוק. יש שׂחוק של שׂמחה והוא ודאי אסור בימים אלה, אבל יש שׂחוק מכאיב לב, שׂחוק הבא מתוך דמעות, והוא ודאי מוּתר בין המצרים ואפילו בט' באב. ידעתי גם כן כי אסור לנו למלאות פינו שׂחוק בעולם הזה, אבל העולם הזה שאני מתאר אותו לפניך בזה הוא מלא מעשׂים הפועלים על הטחול עד שהוא שׂוחק מאליו, וכיון שלא מנטוּלי הטחול אני, והשׂחוק בא בעל כרחי כשׂחוֹק הנכפין הבא מהתכוצות הורידין והשרירים, הרי אנוס אני ואנוס רחמנא פטריה.
ועתה הסכת ושמע שתי מעשׂיות אשר אסַפר לך כעת: מעשׂה בחסיד אחד ומעשׂה רב; ודי יהיו לך שני אלה היום ביום התענית כדי לצאת בהם ידי חובת “וכל עצביכם תנגושׂו”.
בשבבותי גר חסיד אחד, איש אמיד ועתיר נכסין, בעל חוטם ובעל כרס, וחקוק על מצחו “גבורה שבגבורה”. הוא לא גָלה מימיו למקום תורה, כי אם דר תמיד במקום אבנים טובות ומרגליות שהיה אביו סוחר בהן, ולא עצבוֹ מימיו לשׂאת עוֹל תורה, כי הנחילו בית והון, ומעשׂה אבותיו בידו, והשעה משׂחקת גם לו והוא מביט בפנים שׂוחקות על החיים וכל העתים והזמנים עת שׂחוק הם לו.
– מה הלכה נתחדשה היום בכתבי העתים? – שאלני שכני זה ביום אחד, בפגשו בי בגנת הביתן שבּוֹ מטיילים כל יושבי הכפר.
– דבר חדש גדול נודע היום בעולם – עניתי לו – מלך סרבּיא מגרש את אשתו…
– ואיזה גדלוּת אִיכּא בכך? – שאֵלני הוא – ואם האדמו"ר מתדמור ר' זלמן אהרון גרש את אשתו הרבנית, האם בשביל כך כתבו ספריא וספדו ספריא וכרוֹזא קרא בחַיִל והרעיש את כל העולם?
– שָאני האדמו“ר מתדמור – עניתי לו – שגרש את אשתו כדין, יען כי מצא בה ערוַת דבר, והרוקח רקח את כל המרקחה ועבר על האדמו”ר רוח קנאה, כי אשתו נפקדה לא מברכתו כי אם מברכתו של עיר וקדיש אחר.
– האפיקורסים בדו את הדבר הזה מלבם ושׂמו להרבנית עלילות דברים – הפסיק הוא את דברי.
– אבל – כליתי אני את דברי – ריב משפחה בין בני זרע המַמלכות הוא דבר יקר מאד, ועל פי רוב יסתירו הדבר ולא יפרסמוהו ברבים.
– כלך מזה – ענה שכני ואמר לי – אין זה דבר גדול וחדשה יקרה. הזולת זאת אין דבר בכה"ע?
– ווילהלם קיסר גרמניא הולך ובא אלינו לפטרבּוּרג, לבקר אותנו.
– דבר זה יש משום פרסומא! אורח הגון כזה בא, בוַדאי יכרו כרוֹת גדולות ויעשׂו נשפי חשק לכבודו ויבואו האנשים על הנשים לקנות אבני יקר ומרגליות, להעלות עדי על לבושם. ואתה הגידה לי מה יאמרו כתבי העתים, התהיה מלחמה על הארץ, אם לא?
– בזה אין להציל דבר אמת מפיהם; הללו אומרים כך והללו אומרים כך.
– מי יתן ותהיה מלחמה בארץ – אמר הדובר בי ובעיניו התנוצצו כידודי אש לוהט – אז יגדל המשׂא ומתן וירבו העסקים.
חרפה שברה לבי בשמעי דברי בלע כאלה יוצאים מפי איש זה, בעל בעמיו, אשר אין עיניו ולבו בלתי אם אל הבצע. התאפקתי מקצוף עליו ומגעור בו במקום עוברים ושבים שעמדנו בו, כי אמרתי הוֹכח במלים לא יסכון לאיש אבּיר לב כמוהו, ואשׂיאהו לדבר אחר וָאומַר:
– אכן ראֵה זו שמועה רעה באה, כי יחפצו לסגור את בתי הספר הגבוהים לפני בני ישׂראל מבּוא בהם איש…
– אטו תיוהא חזי מר בהא? – ענני הוא בשׂמחה גלויה – אנא תקנתא חזינא ביה. מי יתן והיה הדבר ולא ירבו האפיקורסים בישׂראל!
– אם ירבו או לא ירבו האפיקורסים ע“י גזרה קשה זאת לא ידעתי – עניתיו אני – אבל מסתפינא כי ע”י זה ירבו הבוגדים בעמם, כי מה יעשׂו צעירי הצאן אלה אשר גמרו חוק למודם בבתי הספר הבינונים בהסגר לפניהם דלתות בתי הספר הגבוהים? אנה הם באים? הלא אם לא יחפצו להשאר קרח מכאן וקרח מכאן אין דרך אחרת לפניהם בלתי אם להמיר דתם…
– ומה בכך? – ענה הוא בהתלהבות – ימירו וימירו כנפשם שׂבעם! ילכו באשר ילכו למוֹ; מנין יהודים ישאר לנו גם זולתם.
על הדברים האלה השתוממתי ויפג לבי עד כי כמעט לא האמנתי למשמע אזני.
– איכה! – קראתי גם אני ברגזה – אני כשאני שומע כי נפקדה צאן אובדת אחת מן העדר עלי תשוּח נפשי, כי הלא נפש אחת מישׂראל היא כעולם מלא ואתה, החסיד בכל מעשׂיו, תאמר לקעקע ביצתן של ישׂראל!
– ילכו להם באשר ילכו! – חזר הוא על דבריו בקשיות עורף – הנה בנו של איש אפרתי, אחד מאנשי שלומנו, המיר דתו.
– האם בנו של אפרתי המיר? – שאגתי מנהמת לבי.
– ולמה זה תתפלץ ותאחזך עוית? – ענה ברוח קרה והוסיף בפנים שׂוחקות – אפרתי המיר ומיד עלה לגדוּלה, ונעשׂה שוטר פה בכפר, וכשבאה השמועה לאביו לא חלץ נעלו ולא קרע בגדיו ולא באה דמעתו, כי אמר כמוני: ילך לו באשר ילך; יהיה לנו מנין גם בלעדיו.
– עתה ידעתי – עניתי לו – כי אם יחסרון העשׂרה הנותרים עוד שבעה גם אז לא תאנחו ולא תבוא דמעתכם, כי אז עוד ישאר לכם מזומן, ואתם הלא רק במזומן נפשכם חפצה.17
* * *
לדברים האלה פניתי מעליו בשאט נפש ומן אז והלאה לא יספתי דבּרו עוד לשלום.
כהפנותי שכמי מאתּו ואבוא באחד ממשעולי הפרדס ראיתי והנה חבר אנשים הולכים ונדברים חד את אחד ברעש וברוגז. רובּם פקידי הממשלה ושׂרי החיל, וגם אנשים מן המטיילים בגן נקהלו עליהם; ובתוכם איש יהודי לבוש בגדים כאשר לבֵשים בני הדור העבר. והוא איש מדה, דל בשׂר ולבן פנים; זקן קטן אשר שׂיבה מעט זרקה בו יקיף את פניו ופאות מעשׂה גלילים יורדות לו על שני צדעיו מזה ומזה. עיניו מפיקות פתיוּת וחוסר לב. הוא הולך נרעש ונפחד ושוטרים עוטרים אותו מסביב; שמעתי אחד השוטרים קורא בקול: מסטין בחבל אסוֹר! ופקיד השוטרים גוער ואומר: אל תבּהל ברוחך; בחבלים אין צורך לאסוֹר אותו, כי הלא מידנו ברוֹח לא יברח. אחר שׂם הפקיד את פניו אל הנתפשׂ ויאמר לפניו דברי כבּוּשין:
–… ועודך מתהלל כי רב אתה ומדברנותא דעמיה… בוז לך וחרפה לבני עמך כי ירכיבו אלפים ועירים כאלה אלופים לראשם… הלא ידעתי כי תלמיד חכם שאין בו דעה נבלה טובה הימנו…
הסתכלתי בפני הכבשׂה התּמה העומדת כמו תוך שבעים זאבים ונרתעתי לאחורי.
– אל אלהי ישׂראל! – קראתי בתמהון לבב – הלא זה הוא התלמיד-חכם אשר בשבילו הפיחו קריה ומַחלוֹקת פרצה בקהלה קדושה אחת לפני מספר שנים! הלא הוא מורה מורנו אשר נכנס לרשות חברו וירד עמו לחייו ומן המקפידים על הסגת גבול לא חרץ איש את לשונו ולא הרעישו אז עליו את השמים ואת הארץ ויצא החוטא נשׂכּר. עתה מה היה לו? הכי זכרו לו עוונות ראשונים ובשביל כך יתבעוהו עתה לדין?
החבורה עמדה לפני בית הפקידוּת ואנכי נגשתי אל אחד העומדים ואשאלהו בכובד ראש:
– מה קול השאון הזה? הגידה נא לי אדוני, אם ידעת.
האיש לא הכירני כי גם אני אחד מן העֵדר אשר הרועה האוילי הזה הוא מנהיגה ויען ויאמר לי בלעגי שׂפה:
– רבן של היהודים נתפּשׂ במעשׂה מגוּנה ויעלוהו לגרדום לעשׂות בו שפטים.
– ומה הדבר? האם נכשל ח"ו בעברה? – הוספתי לשאול.
– בלכתו לשׂוּחַ בפרדס בסביבות ארמון נסיך אחד מהגדולים אשר בארץ נצרך לקטנים ויעמוד ויעשׂה צרכיו נוֹכח אחד החלונות ויראוהו ויתפּשׂוהו על מדה זו שאינה מדה.
ולמה זה שמעתי את השוטר קורא: מסטין בחבל אסוֹר! אמרתי כי על דברי שׂטנה ומלשינוּת נתפּשׂ התפוּשׂ.
– השוטר הזה – באר לי האיש הדובר בי – אפרתי הוא ולא יכין לדבּר כן, ובחפצו לאמר: שׁבּוֹלת, יאמר: סבּוֹלת, ובחפצו לאמר: משׁתין, יאמר: מסטין. העלוהו לגרדום והשופטים ישבו לשפוט אותו. הקטגור למד עליו חובה ודרש שידינו אותו למיתה, כדין תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו שהוא חייב מיתה; אבל הרב למד סנגוריא על עצמו וטען שמה שעשׂה ברשות עשׂה ע“פ ברייתא מפורשת בבכורות מ”ד ואפילו אגודא דגמלא, ואפילו באונה, “ואימתי לא תהא תפלתך עקרה לפני המקום בשעה שאתה משׂים עצמך כבהמה” (שם).
השופטים הסכימו לדברי הנדון המשׂים עצמו כבהמה ולא דנו אותו למיתה כי אם נמנו וגמרו להוציאהו מן הכפר ולאסור עליו לבוא ולטייל מן היום ההוא והלאה בפרדס וכתבו בספר והעד עדים כי – תלמיד חכם שאין בו דעה נבלה טובה הימנו.18
* * *
ואני אמרתי אכתוב זאת זכרון בספר ואשׂימה כה נגד אחי, למען ידע כל ישׂראל מדן ועד באר שבע כי מה שמוּתּר בחדרי חדרים אסור משום מַראית עין, וכי יש עין רואה ואוזן שומעת והיזק ראִיה שמיה היזק.
כא 🔗
באו ימי אלול וקול השופר נשמע בבתי תפלותינו, היתּקע שופר בבית הכנסת ואיש מישׂראל לא יחרד? גם אני האזוב אשר בקיר ישׂראל הקיצותי לקול השופר והרהרתי בתשובה וזכרתי כי עוד לא עשׂיתי תשובה – ל“שני תולעת” רעי וגבר עמיתי, אשר שׂם את הפקק על פי צלוחיתי.
לא אתוַכּח בך, אחי “תולעת השני”, ולא אענך קשה, כי ידעתי כי אתה הצדיק ואני הרשע, ואם שבתי והבאתי צלוחית חדשה היום, ביום שהתחלנו לאמור “לדוד אוֹרי וישעי”, הנה לא באתי כי אם להודות על פשעי, למען ידע ישׂראל כי גם האזוב – מודה ועוזב. והנה אם נכשלתי בלשוני וספרתי בגנוּתן של ישׂראל שלא מחמת תוכחה, הנה כבר סר עווני על ידיך וחטאתי תכוּפר, כי באת אלי כאחד מן השׂרפים ובידך רצפה ותגע על פי; וגם קודם לזה שקלתי למטרפסי, כי – נבלעתי בארזא19.
וגם מתוך דבריך, אחי “שני תולעת”, יכול אני ללמוד צד זכות לנפשי ולפטוֹר עצמי מן הדין, כי הנך אומר כי הכל תלוי במזל, ואם כן לאו בר עונשין אני, כי מזלי גרים. אתה שבר-מזל אתה מסתכל באספקלריא המאירה ואנכי שנולדתי במזל רע מסתכל באספקלריא שאינה מאירה. אתה – תולעת שני אתה ולשון של זהוֹרית בפיך, ולכן לא יפּלא ממך לראות כל בית ישׂראל לבוש שנים וכל אחד מישׂראל אדמוני ויפה עינים וטוב תואר, אם יהיו חטאיהם כשנים אין רע בעיניך ואם יאדימו כתולע לדידך לא הוי מומא, ואני האזוב אשר בקיר בשפל אשב ולא אראה סביבי בלתי אם זוחלי עפר וחמת תנינים, ועל כן כל ימי רעים ונפשי עלי תשתוחח. אתה כי תשׂא מרום עיניך ותסתכל בעולמנו הקטן תראה אבני שיש טהור ואני אראה רק מים מים, – מים הזידונים, מי תהום רבה ונטוי עליהם קו תוהו ואבני בוהו ורוח אלהים איננה מרחפת על פני המים. לי גם כוכבי השמים וכסיליהם לא יהלו אורם ולך כל רשעי ארץ וכסיליה יזהירו כזוהר הרקיע; אתה בכל פנות שאתה פונה ההרים ירקדו לך כאֵילים וכל עצי השׂדה ימחאו כף, ולי – מלאכי שלום מר יבכּיוּן והמזבּח מוריד עלי דמעות.
רכב וצלח, גבר צולח, גברא דמאריה סייעיה! ראה עולם שכּולו טוב בחייך ושלום על ישׂראל. ואולם הגידה לי, שאהבה נפשי, אֵיכה תראה באספקלריא המאירה אשר לך את הנבלה הגדולה אשר נעשׂתה כעת על אדמת הקודש ובירושלים, איכה תמתיק בפיך את הרעה היוצאת לכל ישׂראל מקשר המורדים והפושעים ב“זכרון יעקב”? הכי “הר הזהב” כולו מקשה אחת זהב טהור בעיניך? וזבובי המות המבאישים את שמן ה“רוקח”? והקמשונים והחרוּלים המכסים את פני ה“חבצלת”? אוי לי כי נדמיתי, כי עד היום נדמה לי כי בתוך עם טמא שׂפתים אנחנו יושבים ואת המלך ה' צבאות, אשר בשמו הם באים ואת קנאתו הם מקנאים, לא ראו עיני. אוי לי כי האספקלריא שלי שאיננה מאירה מראה לי את נפשות האנשים ההם בעצם חלאתם וזוהמתם, כי כל מה שהם עושׂים אינם עושׂים לשם שמים כי אם לטובת עצמם ולהנאתם, בשביל לגימא, בשביל הכבוד המדוּמה שהם רודפים אחריו, ובין כך הם מביאים רעה גדולה וקצף גדול על ישׂראל. הבריות ההן שאין להן עינים, העטלפים והחפרפרות באים לחפור להם פירות ושורש רתמים לחמם, ובין כך הם מקרקרים את קיר בית ישׂראל וחותרים חתירה, לקעקע את הבירה ולהרוס את יסוד ישוב הארץ, אשר ילדנו לנו בעצב ואמרנו זה ינחמנו ממעשׂינו ומעצבון ידינו. שנות מספר חלפו מעת אשר רוח נסע מאת ה' והשיב לב בנים אל אבותם ורעיון ישוב אה“ק החל לפעֵם במחנה ישׂראל. אתה “שני התולעת” עוד היית מקוּפּל ומונח אז במעי החלזון ולא יצאת עוד לאויר העולם ולא נשמע קולך אל הרי ישׂראל, ואני כעתה כן אז הייתי נכנס לעתים מזומנות בגבול ישׂראל וצלוחיתי בידי. אז פגעו בי קנאים, שוטרים נוטרים העומדים על הגבול, ומקלות לִבנה לחים ורצועות כשרות בידיהם ויעלוני לגרדום ויחקרו היטב וישאלוני: “הלנו אתה אם לצרינו? אם לאומי אתה ובישוב הארץ אתה חפץ כמונו למה אתה מחשה? קום קרא!” – ואתחנן אליהם בעת ההיא לאמר: “אחַי השומרים חומת ציון! הטרם תראו כי לאומי אנכי? האם לא תראוני שאני שחרחר והולך קדורנית? האם לא חקוּק על מצחי ישׂראל? אבל מה אקרא? לאומי אנכי אוהב שערי ציון כמוכם ואולי עוד יותר מכם, אף אם אשמור לפי מחסום ולא אתקע בשופר, חפץ אנכי בישובה של ארץ ישׂראל אבל לא מעטמכם; חפץ אני שיעלו אכּרים ויוגבים לעדור בהרי ישׂראל ולעבוד אדמת הקודש, אבל לא בשביל שיקיימו מצוַת ערלה וכלאי הכרם ושמיטה ותרומות ומַעשׂרות, כי אם כדי לתת לעניי עמנו מחיה ושארית בארץ ולהחיות להם לפליטה גדולה! לאומי אנכי, אעפ”י שהבימה לא תהיה עומדת באמצע ביהכ”נ כי אם בצד ארון ברית ה‘; חפץ אנכי שיהיו ב“י פרין ורבין על אדמתם אעפ”י שלא תהא המקוה נחממת בכל יום ויום… חפץ אני בישוב הארץ הנעשׂה בישוב הדעת, שיהיו הילדים מתחנכים כבני תרבות והאבות נוהגים כאנשים מן הישוב, כללו של דבר, חפץ אנכי שתהיה פדוּת אדמת הקודש שית יחד עם פדות נפשנו. אם ככה אתם עושׂים – אני שלכם וחלומותי שלכם, ואם לא – הניחו לי ואחריש באהבתי, ואשב בדד ואדום". ככה התחננתי אליהם אז במו פי והמה לא השגיחו בי ועשׂו בי שלא כדין, כי מתחו אותי על העמוד והלקוני על לאו שאין בו מעשׂה, על אשר לא צוַחתי ככרוכיא ולא תקעתי בשופר גדול לישוב אדמתנו. והנה אשר יגורתי בא לי ואשר התנבּאתי בא בא. בצירים וחבלים הטילה היונה, זו כנסת ישׂראל, את ביצתה הראשונה על אדמת הקודש; בעצבון ילדנו את מתי מספר הבנים השבים לגבולם; והבנים החרוצים והחלוצים ההם אשר עברו על פנינו לתקוע לנו יתד במקום קדשנו היו צפויים אל כל מחסור ופגע, יען כי אבותיהם המולידים אותם עמדו מרחוק ולא הספיקו להם פרנסתם ככל צרכם, יען כי ראשי הגולה רבנינו ומורינו לא היו עינם ולבם לתת לנו מחיה במקום קדשנו ושארית בארץ אבותינו כי אם – למצוא להם מקום לקיים המצוות התלויות בארץ; זה הוא העיקר הגדול להם והשאר טפל הוא להם; אם יקומו האכרים ותמצא ידם לחיות מעמל כפּיהם או אם לא יקומו ומתו ברעב או אם יפלו אל אוכלי לחם העצבים ונוספו על מקבּלי החלוקה – אחת היא להם, וכמעט היו האומללים האלה בכל רע לולא הקים ה’ לנו מושיע ורב מארץ המרחק, אחד מאדירי ישׂראל המַזיל זהב מכיס ומניף עליהם גשם נדבות לתמכם ולסעדם; ועתה הנה אנשים ילדי פשע זרע שקר באים לקעקע ביצתה של כנסת ישׂראל אשר ילדה בעוצב. הנה איש אחד שאיננו מן הישוב ומבעלי הדעה התמימה בא ואומר: לאומים תהיו אם תהיה הבימה עומדת באמצע בית הכנסת! קדושים תהיו אם תהיה המקוה נחממת בכל יום! אכרים ויוגבים תהיו אם תזהרו לעשׂות עירובין בכל מושבותיכם, אם תחמירו על עצמכם שלא לחרוש ולזרוע בשביעית אעפ"י שהרבנים התירו לכם איסור זה כהוראת שעה משום פקוּח נפשות! איש קנאי ונלהב כזה בא ויחרחר ריב וישלח מדון ויקירי ירושלים החפצים לבצוֹע בצע רע לביתם תומכים בידיו ומַרבים המבוכה ומסיתים את העם כדי להרוס ולהחריב את הישוב בטרם אשר קם על מכוֹנו; ואיה איפה עתה השומרים הקדושים ההם אשר עמדו כחומת אש סביב לגבול ישׂראל בשכּבר הימים? למה הם מַחשים עתה ולא יעוררו את רצועותיהם הכשרות על מהרסינו ומחריבינו, על עוכרי ישׂראל אלה?
מה תענה ומה תאמר על זה, אחי “שני תולעת”? קחה עמך דברים וטהר את השרצים האלה בק"ן טעמים אם תוּכל; אבל לעולם תהיה טובל ושרץ בידך, ולעולם יהיו האנשים ההם עוכרי עמם, אשר לא תתּוּם טוּמאתם וחלאתם לא תצא מהם. ובמה נפלינו אנחנו משאר העמים אשר תמצא ידם להושיע לנפשם בצר להם? מדוע האשכנזים ושאר משפחות הגויים, אשר נטעו להם מטעים על אדמת הקודש או בכל המקומות אשר הם באים שם, יושבים שלוים ושקטים וחפצם בידם יצלח? אינם מתקוממים לנַתּק את מוסרות פקידיהם ומנהליהם ואינם גומלים רעה תחת טובה למטיביהם ואנשי חסדם? הבה, אחי, אגיד לך פשר הדבר הזה ואתה תן תודה אם לא כדברי כן הוא.
כל הגויים ערלי בשׂר הם ומולי לב ובני ישׂראל מולי בשׂר וערלי לב. כל עמי הארץ אגודתם על ארץ יסדה ועמנו בונה בשמים מעלותיו. כל החי חי בעולם העשׂיה ואנחנו – בדברים הנוגעים לעצמנו שוכני בתי חומר גם אנחנו, אבל בצרכי הכלל רועי רוח הננו ומרחפים בעולם האצילוּת. כל בני האדם שקועים בהוָיות העולם ואנחנו שקועים בהוָיות דאביי ורבא, ולא רק בהוָיות כי אם גם בהזיות. כל העולם כולו עוסק במעשׂה בראשית ואנחנו עוסקים במעשׂה מרכבה. על כן אין לנו חלק בעולם השפל ולא נחלה בארצות החיים. על כן גם יאמר ישׂראל: אחור וקדם צרתּני – אחור במעשׂה בראשית וקדם בפורענות.
והנה ידעתי כי גם אתה, “שני תולעת”, מבעלי ההוָיות והפלפול אתה ואוהב אתה תמיד לאמר “אִפּכא מסתברא” ולא תאמין בשום דבר ואפילו במוּשׂכּל ראשון ובדבר שבירורו נכּר מתוכו בלתי אם יביאו לך על זה ראיות מן המציאות. הבה אעשׂה גם חפצך זה ואביאה לך ראיה מהימנא.
ידוע כי רעיון ישוב א“י ע”י אכּרים מבני ישׂראל מתהלך לא בקרב מחננו לבדו כי גם בקרב עמים אשר לבם טוב על ישׂראל. והנה המתוקנים שבהם עוסקים בדבר הזה בכובד ראש ובדעה צלולה, ויש מהם שאינם חסים על זמנם וממונם וטרחם לכתוב ספרים להעיר ולעורר את הקוראים על זה, כי עת לחננה כי בא מועד, ויש גם המַזילים זהב מכיסם ומעניקים מכספם ליהודים המתנדבים לעלות ולהשתקע בא"י לעבדה ולשמרה. הידועים מכבר גלויים וידועים לנו ואין לחזור עליהם, ולא נזכיר רק אחד מהם אשר זה מקרוב בא ונותן את נפשו על הדבר. זה אשר יכתבו לנו מאמריקא:
“כה”ע היו“ל בניו-יארק מביאים את השמוּעה מנסיעת הרב הדוקטור מארטין סיווירטהא משיקאגא לאירופּא בדבר ישוב א”י ושיבת ישׂראל לפלשתינא; אלה דברי מה"ע “קומירשיל-זוּרנאל” (מ"ע למסחר ומשׂא ומתן) מיום א' העבר (15 יולי):
“בין הנוסעים אשר יצאו היום מניו-יארק באנית הקיטור “אנקאריא” השבה לגלאזגאוו בשאטלאנד היה גם הרב דוקטור מארטין סיווירטהא משיקאגא ההולך להשתדל בדבר ישוב פלשתינא. הדעה הזאת כבר התפשטה הרבה בשני עברי ים האטלאנטיק; והוא מקוה כי הנסיעה לאה”ק תתרבּה כל כך עד כי תמצא ידו לחוג את חג חנוכת הישוב בימי הקיץ הבא.
ד“ר סיווירטהא איננו מחכה שחזרת הישוב לא”י תיעשׂה ע“י נסים ונפלאות, כי אם בדרך הטבע; ולפי חשבונו יעלה מספר היהודים האמתּיים רק לחלק ששי ממספר כל המושבים, וחמש הידות תהיינה מבני אמריקא ואנגליא. הדוקטור סיווירטהא התבונן ימים רבים בספרים וירד לעומק כוָנתם של ספרי הקודש בדבר היעוּד הזה, ותאר לו בחרט את מפת העיר ירושלים העתידה להבּנות לפי דברי הנביאים. הוא מקוה כי בהתאסף עם רב על אדמת הקודש אז יסכימו כל מושלי אירופא לכוֹנן בפלשתינא אומה העומדת ברשות עצמה שלא תהיה נוטה אחרי ממשלה אחרת (נייטראל) מעֵין הארצות שווייץ ובלגיא. הדוקטור אומר כי שטחה של פלשתינא גדול כשטחה של אנגליא ויתרון לה עליה באקלימה השוה לכל נפש, יען מזג האויר בפלשתינה מתחלק לכמה אקלימים וכל אחד יוכל לבחור לו את האקלים הנאות לו. לפי דעתו תוכל פלשתינא להתחרות בתבואות יבול הארץ עם מדינות נגב איטליה היותר פוריות, ונקל מאד להפוך גם את בקעת הנהר פרת, שהיא “ערשׂ בני האדם”, לאדמה פוריה, למען אשר תשוב ותהיה למרכז פעולת בני האדם כבשנים קדמוניות, ובבקעת פרת יש מקום רחב ידים לאלפי אלפים נפש אדם. הדוקטור יתעכב באנגליה מספר ירחים להשתדל להוציא את מחשבתו אל הפועל”.
“עד כאן דברי מה”ע “קוֹמירשיל-זוּרנאל”.
“מי הוא זה הדוקטור סיווירטהא משיקאגא המכוּנה בכה”ע בשם “רב”? – יוסיף הסופר הכותב את הדברים האלה אלינו – לא ידעתי. לפי דעתי איננו יהודי, כי הרבנים היהודים בשיקאגא נודעים לי בשמותם; כפי הנראה הוא נוצרי אדוק, ואולי יהודי שהמיר את דתו, כי כן יאהבו המומרים באמריקא לכנות עצמם בשם “רב”. גם מסגנון לשונו נראה שאיננו יהודי, שהרי הוא אומר שמקוה הוא שרק ששית התושבים יהיו יהודים עיקריים, וחמש הידות יהיו אמריקנים ואנגלים".
עד כאן דברי הסופר הכותב אלינו מניו-יארק. והנה יהיה מי שיהיה הד“ר סיווירטהא הזה הנוסע משיקאגא לאנגליה להשתדל בדבר הישוב, בין שהוא מי שהיה בן ברית ובין שאינו בן ברית, בין כך ובין כך אחד מחסידי אומות העולם הוא אדוּק ברעיון הזה ולבו טוב על ישׂראל וכוָנתו לטובה; ועתה השאלה נשאלת מעצמה: מה בין חסיד אדוק זה של אומות העולם, ובין חסידינו ואדוקינו העומדים מרחוק ואינם מסייעים לאחיהם הנאנחים ונאנקים בעבודתם הכבדה בהרי ישׂראל? ואולם התשובה על השאלה הזאת עומדת בצדה מתוך דברי מה”ע שהבאנו: “הד”ר סיווירטהא איננו מחכה שהחזרת הישוב לא“י תיעשׂה בדרך נס כי אם בדרך הטבע”, וחסידינו ואדוקינו מחכים שהחזרת הישוב לא“י תיעשׂה דוקא בדרך נס ע”י “בר אנש עם ענני שמיא אתי” וע"י “עני ורוכב על חמור”, ובאופן אחר אין הגאולה גאולה כשרה, ובפרט כשהם רואים שהאפיקורסים משתדלים בדבר, הרי זו וַדאי מצוָה הבאה בעבירה. הוא הדבר אשר אמרתי, כי כל העמים אגודתם על ארץ יסדה וחיים בעולם העשׂיה ועמנו בונה בשמים מעלותיו ומרחף בעולם האצילוּת. החסיד הזה בעסקי עצמו בוַדאי הוא רעאַליסט גמור ומוצא תחבּוּלות שונות להרבות כבוד ביתו ואיננו סומך על הנס, ובדבר הנוגע אל הכלל יחיה באמונתו וישען באלהיו, למען הפקיע עצמו מידי החוב “ומבּשׂרך אל תתעלם”.
והתקלה היוצאת מזה רבּה וגדולה היא מאד; כי מלבד שעל ידי זה נעשׂה דבר הישוב לעיר פרוצה אין חומה וכל שוּעל ערוּם יעלה בפרצותיה לחַבּל אותה ולהשחיתה, כמו שאנו רואים ממעשׂה אנשי התככים בזכרון יעקב ובירושלים, עוד רע מזה כי רעיון ישוב הארץ ושיבת ציון נעשׂה לשנינה בקרב הסופרים המתחילים להציגו למשל ולשׂחוק בספריהם. נודע בגרמניא הסופר והמשורר ראָבּערט האמערלינג, אשר זה כוחו בשירי התּוּלים, וזה מקרוב הדפיס שיר התּוּלי גדול בן עשׂרה פרקים, בשם “האמוּנקוּלוּס” כלומר “אדם קטן” או “גולם”. בשירו זה יעורר המשורר שוט לשונו החדה כחרב פיות על כל המעשׂים הגדולים הנעשׂים עתה תחת השמש ע"י בני דורנו זה המתפּאר בהשׂכּלתו ובחכמתו, ומראה כי סוף כל המעשׂים האלה הבל הוא, בהבל באו ובהבל ילכו ואין תקוָה לאחריתם. האדם הקטן או הגולם אשר יצר לו המשורר שולח ידו בכל עלילות בני האדם, נעשׂה סַפרא וסַייפא, סוחר ובעל עסקים, בונה מסלות ברזל ומגדלים הפורחים באויר, מיסד בתי אוצרות ובתי חרושת מלאכה, חופר אוצרות ממטמונים, ממציא המצאות חדשות, מגלה ארצות חדשות, עושׂה מלחמות ולוכד ערים – בכּל כאשר לכּל הוא עושׂה חַיִל והשעה משׂחקת לו בראשיתו, ואחריתו כיום מר, כי לבסוף הוא יוצא נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום. בפרק התשיעי “האמונקולוס” זה שׂם אל לבו להחזיר עטרת ציון ליושנה ולהשיב ישׂראל לנויהם. כי, כמו שאמרנו, הדעה הזאת עומדת כעת על הפרק וממַלאה חללה של עולם בין האנשים המבקשים להם גדולות לעשׂות להם שם. לתכלית זאת הוא מתגייר, נכנס בבריתו של אברהם אבינו ונקרא שמו בישׂראל “ידידיה אפרים” (המשורר רומז בזה על לעססינג שנקרא בשם זה); היהודים מאמינים בו ונשמעים אליו, והוא מוציאם מן העמים ומקבּצם מן הארצות ומיסד ממלכה חדשה בירושלים – ממלכת יהודה. ואולם כמעט הוא מגיע למחוז חפצו ועולה על כסא המלוכה – היהודים מורדים בו, כי אינם חפצים לקבּל עוֹל מלכותו עליהם, מורידים אותו מכסאו ותולים אותו על העץ, והיהודי הנצחי (אחשורוש) מציל אותו מידם.
זה הוא בקיצור תוכן ענינו של השיר ההתּוּלי הזה, והקורא אותו יאמר: כעין נבואה קטנה נפלה לתוך פיו של המשורר האשכנזי האמערלינג ונבּא מראש את אשר יקרה ב“זכרון יעקב” בקרב הימים. אולם מהרסינו ומחריבינו בזכרון יעקב מהרו במרידתם, כי הלא עוד לא שבה העטרה ליושנה ואפילו ריש גרגותא עוד לא הקימו להם מבני ישׂראל בארץ אחוזתם.
על זה דוָה לבנו על כי הספרות ההלָצית אחזה ברעיון ישוב הארץ ותשׂימהו לה לענין לענות בו. אין דבר בעולם מזיק ומשחית לדעות ולשיטות כמו השׂחוק וההתּוּל. הסַטירה – סתירה היא לכל הבנינים. ד’איזראעלי ודיראָנדאָ עסקו ברעיון הזה בכובד ראש והמה העלוהו על לב הסופרים ויחלו להעלות עליו עור ובשׂר; ומכיון שאחזה בו הסַטירה והחלה להתנהג בקלות ראש ולעשׂותו למשל ולשנינה בפי יושבי קרנות היא תוכל להורידו לדיוטא התחתונה, להשיבו לעפרו ולהעבירו ולבטלו מן העולם.
הא לך, אחי “שני תולעת”, תשובתי על תוכחתך המגולה; בחננה ואתה דע לך, אם תשובה הגונה היא שתקבּלה ממני ברצון ישׂמח לבי גם אני, כי אז אדע כי מקום גבוה נתבצר לי שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו; ואם תשובתי בלתי הגונה היא ותטרפנה לי בפני, אות הוא לי שאין מספיקים בידי לעשׂות תשובה – ואני כאשר אבדתי אבדתי!
כב 🔗
נפלאות עוד יעשו בארץ ובל יפלו יושבי תבל בימינו אלה מן הימים הטובים ההם אשר בם היה סולם מוצב ארצה ומלאכי אלהים יורדים ומתהלכים בקרבנו לבקר את חולינו ולפקוד את עקרותינו ולאכול חמאה וחלב ובן בקר רך וטוב על שולחננו. בצלוחיתי האחרונה ספרתי לך, הקורא, דבר פלא כי בעל דו פרצופין אני ושנים פנים לי, ועתה שבתי וראה פלא גדול מזה כי לא גוף אחד לי כי אם בעל שלשה גופים נפרדים אני, מתהלכים איש אל עבר פניו תחת שמי ה'. הנה נפשי יודעת מאד כי אני הוא המדבר הנני, ורגלי אינון ערבין בי שאני הוא המהלך על כנפי רוח בכל נאות יעקב ומלקט עשבים 20למלאות צלוחיתו של “המליץ”, ועתה שמעתי אומרים שנתגלו עוד שני “אזובים”, אחד בעיר מיר ואחד בק“ק ווילנא ושניהם אוחזים בצלוחית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי. ומאשר ידעתי ששארית ישראל לא ידברו כזב ואין בפיהם לשון מרמה על כן אני מאמין באמונה שלמה שנעשה לי נס ונהייתי לבעל שלשה גופים. וכמו שאדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא כך אני יושב כאן ומטייל במיר ובווילנא. לכן שמח לבי ויגל כבודי וברכתי ברוך שעשה לי נס. כי לא אכחד ממך, הקורא, כי בימים האחרונים כבד ממני המשא אשר עלי וכשל כוח סבלי למלאת את תפקידי. אע”פ שרצון נותן התורה הוא שיהיה האזוב מטהר המצורעים וכל טמא לנפש ושש ושמח אני לעשות רצון קוני, בכל זאת לפעמים תקצר נפשי בעמלי ואשיב אל לבי הן הקטן שבצמחים אני ומה כחי כי איחל לשאת את טומאות בני ישראל ואת פשעיהם לכל חטאותם? והמצורעים וטמאי הנפש אשר לא יערב להם בגעת האזוב בנגעם יתנו עלי בקולם כקול עברים נצים “מי שמך?”, “כל העדה כולם קדושים, ואם יש בם פסח או חולה אין רע, ומי בקש זאת מידך לגרד השחין ולתת שרט לנפש?”. ועתה כי שמעתי כי לא בגפי אבו ובגפי אצא, כי עוד שני איקונין שלי, שני אזובים כמוני, מלוין אותי, חיתה רוחי, ואבליגה כי טובים השלשה מן האחד והאזוב המשולש לא במהרה ינתק.
ועתה שני אזובי, אחי ורעי, צללי על יד ימיני, הבא נחלקה המלאכה בינינו למען ידע איש איש את אשר לפניו ולא נהיה איש לאחיו לפוקה ולמכשול על הדרך אשר אנחנו הולכים עליה. מנויה וגמורה, מסוד חכמי יצירה, שאין בעולם שני יצורים, חוץ משני שעירי יום הכפורים, שיהיו שוים מכל צד ופאה, במראה ובקומה ובדעה. ואם בשאר בני האדם כך על אחת כמה וכמה בבני ישראל שכולם למודי ה' ובני מלכים וכל אחד ואחד מהם הוא בעל דעה בפני עצמו: הדעות ההנה מתנגדות זו לזו, ואם יאמר האחד כה אין ספק שהשני יאמר ההפך. למשל, אם אחד מן היהודים, יאמר כי התישים נקודים, יאמר השני עקודים והשלישי ברודים, ואם יבטא האחד שתי מלות ויטעימם במהפך פשטא, ובא רעהו וחקרו: הכי השתא? איתימא אפכא, וצריך להטעים במרכא טפחא. ועל כן אין לך בישראל שום דבר שבמנין, בין בצרכי צבור ובין במקנה וקנין, שיעמדו באספה אחת על עיקרו של ענין. ועל כן לא יפלא בעיני כי כמעט אפצה פי ואגלה דעתי ככל אשר תתן בלבי אהבתי לעמי ואהבתי את האמת, מקצות הארץ אלי יחרדו ויסטרו על פי זה בכה וזה בכה, ומכולם אין שנים מתנבאים בסגנון אחד ואין שתי דעות עולות בקנה אחד. בצלוחיתי האחרונה נגעתי ברמז בצדיק אחד ודברתי משפטים עם תלמיד אחד שלא שימש כל צרכו שצריך ללמוד ובא ללמד ומתעטף בטלית של חכם מומחה שאינה הולמתו, ולא עברו ימים מועטים וסנגורים באים ללמד זכות על הנעלבים ההם אשר מימם לא דלחתי ושמותם לא הזכרתי. האחד, חסיד מפינסק, בא להצדיק את הצדיק, וזה לשונו הזהב אות באות ומלה במלה: “אף אם מצאתי (בהמליץ) מאמרים אשר נגעו בהדת העפתי עיני מהם, כי אמרתי מאמר ההומוני: “השר יסע – והכלבים ינבחו”, ואמרתי אין בר בלא תבן ואין מכ”ע בלא שארלאטאנים. אולם מאז עד עתה לא יצא עוד חונף ומתעה לנבל את פיו כמו “האוזב” בצלוחית של פלייטון אשר באמת צלוחית של צ… (בלי ספק רצונו לאמר: “של צדיקים”) הוא. עתה לא אוכל התאפק מבלי השב לשקץ משומם כהאוזב זה (שכח להוסיף “ימ”ש!") אשר פער פיו לבלי חוק לנבל את הגאון כו' כו‘“. פה הוא עושה כמעשה הכסיל בבית המרחץ והוגה את שם הצדיק באותיותיו, ובכל זאת הוא מבקש להדפיס את מכתבו בלי שום שנוי. והנה קנאת החסיד הזה מובנת לי לפי שאיש חסיד הוא ומורא רבו עליו כמורא שמים, אבל גם התלמיד שאמרנו קנה לו חבר המקנא לכבודו וש”ץ (מראסטקאוו) שמו. הש“ץ הזה יורד לפני התיבה ומוכיח אותי על שאמרתי לתלמיד צא ולמד, וכדי להקניטני בדברים הוא קורא עליו את ההלל הגדוֹל ומכנה אותו “המשכיל הנעלה החוקר השנון” ואומר לו כדברי מלאך האלהים: “לך בכחך זה והושעת את ישראל!” – עלובה העיסה שהסנדלר נחתומה ועלובה האומה שכל מגבב דברים זרים לא לזרות ולא להבר הוא “משכיל נעלה וחוקר שנון” והוא ילך להושיעה מכל צרותיה. ולא עלי לבדי עברו חרוֹניהם של המקנאים כי גם המגיה אשר העיר דברים אחדים באמת ובצדקה על מאמרי (נו' 38) גם הוא שקל למטרפסיה מהאי צורבא דרבנן (רש"ף מבריינסק) דלא ידע מאי דקאמרי רבנן. המגיה אומר שברוריא דביתהו דרבי מאיר לא ידעה דקדוק ובין חַטָאים לחֲטָאים נתחלף לה. ויצא רש”ף לרגליו להציל את כבוד ברוריא מידו באמרו כי לא ראה המגיה את דברי רש“י במקומו האומר “קרי ביה חטאים”; והוא בעצמו איננו רואה כי סנגוריא שלו קטרוג הוא, כי ראיתו נותנת רק שרש”י ידע דקדוק המלה, כמו שבאמת נראה בפירושו לפסוק זה בתהלים ק“ד ל”ה, ושגם הוא הרגיש בטעותה של ברוריא והשתדל ללמד זכות עליה בדרך דרשה. אבל אם הרש"ף איננו מבעלי השכל העקום בעל כרחו יודה שהתנצלות גרועה היא לאמר שפלוני דרש בדרך אל תקרי כדי להקשות: והלא תשובתו בצדה: אל תדרוש ואל תקשה. ועוד, איזה העדר הכבוד יש בזה לדביתהו דר’ מאיר שלא ידעה דקדוק? כמדומה לנו שאפילו דביתהו של הרב מבריסק בימינו והרב בעצמו ועוד הרבה מגדולי ישראל עמו לא לבד שלא יראו בזה שום פגם ועלבון לעצמם אלא שגם ישתבחו ויתפארו בזה שלא עסקו בחכמה חיצונית זאת ומנעו את עצמם מן ההגיון 21.
והנה לא חוטם אחד ולא חך אחד לכל הקוראים, כי בעוד שהנזכרים למעלה אינם יכולים לשאת את ריח צלוחיתי ובעלותו באפם יזוררו עד שבע פעמים מבלי אשר יפקחו את עיניהם, אחרים מתענגים על ריח הניחוח וטעמו יבוא כשמן בעצמותיהם. במקום שזה אומר שצלוחיתי צלוחית של צ… זה אומר כי לא בא כבושם הזה. אחד שחותם את שמו “ציץ יבש” כותב אלי מעל ים השחור כדברים האלה: “אין בפי די מלים להודות לך על נועם מדברותיך אשר התענגתי עליהם ואשר כמדומה לא בא כבושם הזה עוד: הרחתי נרדך ותאורנה עיני, לקחתי ואכלתי הצלוחית עם הפלייטון ותהי בפי כדבש למתוק”. השני הכותב “מעיר החרס” וחותם “1814” דורש את שמי אזו"ב נוטריקון לשבח ואומר: “בצלוחיתך אפס זולתך ואין בלתך, אתה זהב ו אני בדיל”. השלישי הכותב מיום 30 סעפטעמבר, תחלת דברי פיהו כזה: “מר למתוק תשים לי צלוחיתך, נעימות תשביעני אף בעידן ריתחא… ואת כל מגדיך חנוני רוכל, תמיד אני אוכל ושב אוכל”. ואחרית פיהו: “לכן בלבי אני מרגיש חובה, להגיש לך תודה ולהכיר טובה ותשלם לך שפתי, תודתי וברכתי, בעד טובת הנאתי!”.
הרי לכם שלשה כנגד שלשה; הללו פוסלין והללו מכשירין, הללו אוסרין והללו מתירין. ואחרי אשר לא כל המחשבות שוות על כן לא יפול לבי מקול מחצצים בין משאבים ואתמוך בדברי רבנו המורה לצדקה הידועים האומר: “אני האיש אשר כשיציקהו הענין ולא ימצא תחבולה ללמד את האמת אלא בשיאות לאחד מעולה ולא יאות לעשרת אלפים סכלים אני בוחר לאמרו ולא ארגיש בגנות העם הרב ההוא”. ואולם לפי שלא אוכל לבדי להטפל בעשרת אלפים סכלים ואין בלשוני מענה לההופכים פרי צדקה ללענה, ולא אעצור כח לענות כאוַלתו לכל מי שמוחו רופס ושכלו אינו תופס, על כן שמח אנכי כעל כל הון על שני המלאכים ששלח הקב“ה ללוותי, על שני האזובים החדשים אשר צמחו, האחד במיר והשני בווילנא; כי המה יהיו לעזר לי במלאכתי והוקל מעלי בנשאם אתי. על כן מהיום והלאה נחלקה המלאכה בינינו איש איש באשר נכון לו. יבוא האזוב מווילנא, שהוא בודאי מבני בניו של המתנגד הגדול הגר”א ז"ל, ויריב ריבי עם החסיד מפינסק, ויבוא האזוב הבחור העני העולה בכותלי בית המדרש במיר וישיב לנדן ברק “החוקר השנון” שהוא בחור עני בדעת כמוהו, ואני רב לי אם אקבל תוכחה מפי מי שיודע להוכיח ואסביר דברי לבעלי הנימוס והסברא הישרה.
אחד מבעלי דעה כזאת אשר גם לו לא ערבו דברי לצון, וצלוחיתי לו לא לרצון, הוכיחני אף הוא על מעשי ועל פועל ידי אף שקד ומצא לי מין “תשובה” וסיגוף כדי להחזירני למוטב; אבל דבריו נאמרים בלשון רכה וכדברי חכמים בנחת וגם הסיגוף אשר ברר לי לענשי סיגוף יפה הוא ומעיד עליו כי איננו חפץ במיתתי כי אם חפץ הוא בתקנתי. האיש הזה הוא אדם ישר, שעסקיו בעצי שר, בעל תורה ובעל לשון ובעל מידות נאות, והוא מבני בניו של בעל הטורים ומעשי אבותיו בידו לעסוק בצירופים וגימטריאות. והוא כתב אלי כדברים האלה: “רחימא יקירא, רואה אני באספקלריא המאירה (האיש הזה אוהב לכתוב בחרוזים, לפי שהם מצלצלים כזוזים), שהנשמה שלך טהורה היא ועשירה, ויש בה ניצוץ מנשמתו של רבי משה קורדוירא, והנך מאותן העוברים שבמעי אמם אמרו שירה, ואולם מחמת שיושב אתה בעיר המעטירה, בהאי קרתא רבתא דמקתריא פלמירא….. לכן נדבק גם בך שאור שבעיסה, כל חמיעא וחמירא, והנך עוסק בליצנותא דאסירא, ובכל מיני לצון וסטירא, עד שכבר מסרו עליך מסירה, כמדומה לי במ”ע הצפירה…… ואם לא תמהר לצאת ממקום הסכנה, שוב חס ושלום לא תהיה לך תקנה; על כן באתי אני אוהבך ומוקירך, לתקן את נשמתך מירכה עד פרחה, לטול ממנה הבועא ולמעך הסירכא, והנני מזהירך, לבלי תוסיף לעסוק עוד בתיקונים, ולשלוח חצים שנונים, לבני אדם שבעיניך הם אינם הגונים. ידעתי כי בשעה שאתה מסתכל במעשי הדור המקולקלים, רואה תלי תלים של הבלים, של עשרת אלפים הסכלים, ושל הצבועים המנוולים ואלופינו המסובלים, תבער כמו אש קנאתך ולא תוכל להאָלם, ואז אש מפיך תאכל ויהלכו גחלים; אבל הן לא שמשון אתה, לאחוז בזנבות כל השועלים, ולבער אותם מכל הכרמים המחובלים; ובין כך אתה פוגם בכלי המחזיק ברכה לישראל – שהוא השלום. על כן כלך לך ממצות “הוכח תוכיח” שהיא מצוה הבאה בעבירה. ולדעתי אין לך תקנה יותר טובה וכשרה, לצאת משערי טומאה לשערי אורה, אלא לפרוש מהויות עולם ולעסוק בסתרי תורה, לפי שהעסק בגימטריאות וצירופים, סומך נופלים וזוקף כפופים, והוא טוב לנשמות וטוב לגופים, יותר מתעניות וסיגופים. ולפי שאינני מסופק שדברי אלה יעשו על לבך רושם, על כן הנני שולח לך חידה קטנה אשר לא בא עוד כזה הבושם. השתדל לפתור אותה כי על ידי העיון בה תזכה לעמוד בסוד קדושים, ואז אנהגך אביאך מן הקל אל החמור, עד אשר תכנס למקום שלא יוכל לעמוד שם אפילו צדיק גמור“. עכ”ל מכתבו ואלה דברי החידה:
אִם תִּרְאוּנִי אַחֵר תִּרְאוּ
אַךְ תִּרְאוּנִי הִנֵּה תִירְאוּ
רֹאִי יִזְעַק אָז נִבְהָלְתִי;
וּכְבֶן-עָתְנִיאֵל אִם אָבֹאָה
אָז אֵין פַּחַד, אֵין כָּל שׁוֹאָה,
אֵלֶיךָ, רֹאִי, אָז נִמְשָׁלְתִי.
הרואים אתם, אנשי מצותי, איכה אדם מבין – יודע לכלכל דבריו במשפט ולדבר דברים הנכנסין אל הלב! כי באמת לא טעה הכותב הזה בחשבונו ודבריו עשו בי רושם גדול. קבלתי עלי את הדין ונתתי אל לבי לגלות מסתריו ולפתור חידתו; וכדי למוד לו מידה במידה, שלחתי לו הפתרון בזאת החידה:
הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵשׁ הוּא פַּרְנַס חֹדֶשׁ
הָעוֹמֵד בְּרֹאשׁ חֶבְרַת תַּלְמוּד תּוֹרָה
וּפוֹסֵעַ בְּגַאֲוָה עַל רָאשֵׁי עַם קֹדֶשׁ
וּמַטִּיל עַל הַצִבּוּר אֵימָה יְתֵרָה.
ובכן צבת בצבת עשויה וחידה בחידה נפתרה. וכדי להראות למוכיחי בשער שמקבל תוכחות אני וחביבים עלי יסורים ושנשמתי עודנה מסוגלת לעסוק בדברים העומדים בכבשונו של עולם, הנני שולח לו גם אני חידה אחת ממין הנקרא בלשון יודעי חן “פאלינדראם”, ואבקשהו לפתור אותה לי גם הוא:
שִׁשָׁה פָּנִים לִי שׁוֹנִים מִכָּל עֵבֶר:
פֹּה מָעוֹן אֲנִי לִבְהֵמָה וָגֶבֶר
וּפֹה אַשְמִיעַ קוֹל קוֹרֵא בַּכֹּחַ
וּפֹה בִּלְשׁוֹן כֶּלֶב אוּכַל לִנְבּוֹחַ.
מִזֶּה דַם הָאָדָם אַזִּיל כַּפֶּלֶג
וּבְלִי דָּת וָדִין מַטְבֵּחַ אָכִינָה
וּמִזֶּה אָדִיחַ דָּמִי בַּשֶּלֶג
וּכְלִבְנַת צֶמֶר אָז אֶטְהָר אַלְבִּינָה.
ואתה, הקורא, אם חפץ אתה לעמוד בסוד מסטורין אלה ודעתך קצרה, בוא בשערי “המליץ” לשנה האחרת כבוא תשובת בעל החידה הראשונה ואביאנה לך ואשמיענה. ועתה לך לקץ השנה לשלום ושא אתך ברכתי לראש השנה למלכים המתחדשת עלינו. יהי רצון שתהיה השנה הזאת שנת רחמים ועת רצון, שנת גזירות טובות לכל ישראל, שנה שבה יקיצו בני עמנו משנתם ולא יוסיפו ללכת אחרי ההבל ולרדוף רוח, שנה שתתהפך להם לשנת העובד המתוקה, שנה שלא יהיה בנו לא פולמוס של קולמוס ולא פולמוס של גייסות, שלא יפילו סופרי ישראל פרי עטם ושלא יפילו בני המן עלינו גורלות, והיתה לנו שנת טובתנו זאת שנת עולם ולא נוסיף לדאבה עוד.
אזוב
-
חלק העיר בפ"ב [בפטרבורג] הנקרא Пески ↩
-
מסבּת מלשינוּת נפסק “המליץ” מטעם הרשות לחמשה חדשים (מנובמבר 1879 עד אפריל 1880). ↩
-
בכינוי זה חתום הפיליטון – המו"ל ↩
-
זה הוא שמי המפורש וממנו הר“ת אזו”ב. ↩
-
רמז, כנראה, לספר “מחט בבשׂר החי”, קבוצת שירים סטיריים מחיי עמנו בארץ רוסיה, מאת משה חשקעס. ↩
-
בראש “צלוחית של פלייטון” זו בא השיר “טפּה זו מה תהי עליה?” ↩
-
לפני שנים ידעתי איש אחד וחיים בוּרשטיין שמו והוא עוסק במלאכת צירוף היי“ש (דיסטילאטאר), ששׂכר לו בית לדירתו ועמו חקל תפוחי אדמה. ויהי בימי הבציר וישׂכור לו פועלים שלא מבני ברית לקטוף את התפּוחים ולשיתם במהמוֹרות החפורות בקרקע לשמרם לימי החורף. הפועלים עשׂו מלאכתם, התפוחים היו צבוּרים על פני השׂדה והבורות חפורים על ידיהם, אפס כי לא הספיקה השעה להפועלים למַלא את הבורות ולכסותם עד שחשכה להם בערב שבת ולא נתן בעל הבית את הפועלים שהיו שׂכירי יום לכלות את מלאכתם; וביום הראשון היה הקור והתחילו התפוחים להתקלקל. ולבוּרשטיין שלשה בנים גדולים מבני ט”ז עד כ' שנה, שלשתם “בחורים כארזים חתנים כאלונים”, וישלח אותם לבקש את הפועלים, אבל הפועלים שבתו את שבתם גם הם וישבו בבתי המשקה ומשכו ביין את בשׂרם ולא הלכו לעבוד בשׂדה בעד כל הון, וכן נתקלקלו התפוחים והיה לו היזק בערך ק“ן רו”כ; וכאשר שאלתי את פיו למה לא יעסקו בניו בעצמם במלאכה קלה זאת, הלא התפוחים צבורים והבורות חפורים ולא נשאר בלתי להשליכם אל הבורות ולכסותם, ויען ויאמר לי: “זיל, לא לכך נוצרו. המלאכה הזאת לא לבני ישראל היא”. – כמה חיים בורשטיין כאלה איכא בשוקא! ↩
-
בעל המאמר, החתום בשלושה כוכבים, הוא יל"ג. ↩
-
מה נמרצו דברי חז“ל במאמרם על מנוח שהלך אחר אשתו! באשתו אמרו ק”ו [קל וחומר] באשת חברו. גם בעל המאמר הזה, שהלך אחר ברוריא דביתהו דר' מאיר, שגה כמוה בדקדוק לה"ק, לפי שבמקרא לא נאמר חטאים כי אם חַטאים, והוא אחד עם חוטאים. המגיה. ↩
-
“בת–קול”(אדעסא, תרמ"ה) עמוד 11. ↩
-
המכתב הזה אמת הוא ואינו מדומה, אפס כי לא יחפוץ הכותב בהתגלוּת שמו. ↩
-
עי‘ ס’ “שושן סודות” דף כ"ו. בלי ספק הוא השם הרומי Lucifer שהוא מלאך החושך הממונה על אוּר של גיהנום. ↩
-
דבר כהוָיתו. ↩
-
בזיזי פולין הכתוב מדבר. ↩
-
עי' במכתב מירושלים (“המליץ”, י“א ניסן תרמ”ו, גליון 27). ↩
-
Hyssopus ↩
-
השיחה הזאת אינה בדוּיה לגמרי. ↩
-
מעשה שהיה לפני שבוע ימים. ↩
-
יבמות מט. ↩
-
ללא יודעים צריך אני לפרש שפלייטון הוא המלה הרומית Valiatum, שפירושה “עשבים”. ↩
-
אפריון אמטיה לבעל המאמר שטען בעדי כנגד הרש“ף, והוא באמת ירד לסוף דעתי. ותשובה זאת תהיה גם להר”ר זו“ז שכתב גם הוא כדברי הרש”ף. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.