א    🔗

יש לי הרבה לקוחות, אבל ידידים אין לי, מלבד שותפי, אליו אני נוסע בכל יום חמישי בשבוע. גם ביום החמישי שעבר נסעתי ירושלימה, כמנהגי.

חברת המוניות שומרת למעני מקום ליד הנהג, מובדל משאר הנוסעים. אפשר שהייתי מבכר לשבת בחברותא ולפטפט שעה וחצי עם אנשים שאינם מוכרים לי, אבל מאחר שמזכירתי כבשה לי מקום של כבוד בחברת המוניות, לא ערערתי.

האחריות לעסקי המשרד שלי אוסרת עלי לוותר על גינונים של יחסנות, שהבריות מחשיבים אותם.

למסע אני נוטל עמי פיג׳מה, מגבת וכלי גילוח וגם ספר בלשים אנגלי, שהוא סגולה לסילוקם של הרהורים, ממש כשיחה עם נוסעים. אלא שמזה כמה חדשים קשה עלי הקריאה בשעת נסיעה. טלטולי המכונית מעכירים את האותיות לנגד עיני והוא ענין ביש, כמובן, אבל אין לי להתלונן על כך. שוב אינני נער ואחרים בגילי מרכיבים משקפי קריאה.

שותפי, למשל, שהוא חברי לספסל הלימודים, כבר העלה קרחה, שלא לדבר על משקפים וקמטים שבזוויות העיניים וכרס ושאר סימנים, שאני פטור מהם.

בדברים הללו אני מהרהר בימי חמישי, שעה שאני מתייצב לפני הראי שבמשרד, לעשות את שערי ולהתקין את עצמי לנסיעה.

לא בהיסח הדעת אני עורך נסיעותי ואין טעם להסתיר דברים, הגלויים יפה לשותפי מאז ימי הגימנסיה. הוא ואנוכי מחזרים היינו אחרי נערה אחת, בת כיתתנו, ועכשיו היא אשתו שלו. שוב אין היא צעירה, כמסתבר, ופעמים שהרהור של זדון עולה בלבי; שהרי כשאדם נושא לו אשה בת גילו, מקדימה האשה להזדקן ונמצא שבגיל מסוים אתה צעיר מאשתך במידה שאינה לטובת הענין.

ואף על פי כן יש בעובדות שנקבעו בימי הנעורים מין סממן, שטעמו אינו פג כל חייך, ואף שאשתו שוב אינה מה שהיתה, לכבודה אני מקשט עצמי בכל יום חמישי ובעטייה אני נוטל ספר בלשים, כדי שאהיה פטור מהרהורים בשעת הנסיעה. עכשיו, שקשה עלי הקריאה במכונית, הריני מניח את הספר לאחר דקות אחדות ושוקע במחשבות, שלא בטובתי.

זמזומו של המנוע, בשעה מוקדמת זו של בוקר, סמוך כל כך ליקיצה, מחזירני משהו למצב של תרדמה וקהיון־חושים; מצב שהוא יפה להרהורים, אבל אינו יפה לי.

כשאני מתעורר מעלפון זה, סמוך לרמלה, הריני תמה על שכל אותה שעה, שחלפה עלי בחטף כל כך, לא הרהרתי בדברים שהייתי חושש מפניהם, אלא בעניינים שונים לחלוטין, עניינים של עסק, דברים שביני לבין הלקוחות. כשעמדתי על כך, נתדכדכה עלי נפשי ואמרתי בלבי: אפילו ביום זה, בדרך לירושלים, באותה שעה־וחצי שנפלו בידיך כמתנה גמורה, שאין לשום אדם שליטה עליה, אפילו בשעה זו אתה חוזר, כחמור, אל אבוסך. הצצתי בנהג, לראות אם הבחין בחיוך שנשתלשל מבין שפתי ואחר כך קראתי בשמה של אשת־שותפי, בלא קול, כמובן, ואמרתי בלבי: מה שלומך, ילדה? ובדמיוני החזקתי בסנטרה, הרימותי ראשה, הסתכלתי לתוך עיניה וחזרתי על שאלתי. עיניה היו דלוחות מעט ועייפות וזוויות פיה נטו משהו כלפי מטה, באותה עווית דקה מן הדקה, שהבחנתי בפיה בשנה האחרונה, שנה שלא נתנה בה סימניה לטובה. שמטתי פניה מידי והחזרתי עיני לזגוגית המכונית.

מצד מזרח עלתה החמה וליטפה את פני בחום של שמש בוקר, ואם תרצה לומר, שמש של ימי הנעורים; אני שמחתי על ליטופה של החמה וזכרתי בהנאה, שעדיין נשתמרו בי נעורים מסויימים ובמידה שאני מעמיד נעורים אלה למבחן אין אני נכשל.

אכן, אין לטעות בדברי. משא ומתן שיש לי עם נשים, לרוב הוא מתארע בגדר יחסי עם המזכירוֹת שבמשרדי, ואין אני שוכח, כי מלבד הקסם האישי שלי, יש מניעים אחרים לזיקן של הללו אלי.

ודאי שהן שוקדות על מקומן בסולם המישרות אצלנו ושיקול זה אין לבטלו. מבדיל אני יפה באותו גבול וסייג; אבל כשהן עוברות אותו, אני שמח מעט. תלטף, איפוא, השמש את פני. עדיין אני ראוי לכך.

וכי מי אינו ראוי לכך?

כברות־אדמה חרושות משתרעות משני עברי הכביש ומתוך הלאות שקפצה עלי אני נזכר כמה יפה היתה האדמה, בשכבר הימים, להפיג בה את העייפות.

משתרע הייתי בגבי על הרגבים, מניח ידי משני עברי גופי ועוצם את עיני והאדמה היתה קולטת אותי, נושאת את כובד גופי העייף, יונקת ומוצצת מתוכי כל שהכביד על שרירי. מקץ שעה קלה הייתי קם, רענן ורווה, והייתי מגמא מרחקים בהילוך מזורז, תוך ניתורים, שלא יכולתי להתגבר עליהם, כשהחזה מתרחב ועולה לקלוט ריחות ופירכוסים של אוויר.

כיום אין האדמה יודעת לשאת אותי באותה דרך מופלאה. ניסיתי, מודה אני, לפני זמן מה, לשכב בחצר ביתי, בשעה של עייפות, על הדשא, אף עצמתי את עיני; אבל הפלא לא נתרחש. הלאוּת פיעפעה בגופי, רחשה וחלחלה אך לא פגה, והוצרכתי לחזור אל הספה שבחדר, ליטול לי ספר ולשקוע לתוך תרדמה עמוקה, כבדה, שאין עימה מנוחה; זו השינה שנתוודעתי אליה בשנים האחרונות ולא נעמה לי ההכרות עמה כלל וכלל.

אשתו של שותפי היתה נערתי שלי בגימנסיה, אלא שדרכי, גם כיום, שלא לכנות דברים בשמם; משום כך לא קבעתי בתודעתי כי הננו בני זוג וגם לא הכברתי מלים. ואילו היא היתה נושאת את שם האהבה על שפתיה שעה שעה והיתה מדחקת בי למעשים ולדיבורים ביד רמה.

אכן, דומה שהנהייה אחרי אשה והסלידה מלהיטותה היתרה – דרים בנשמתי בכפיפה אחת.

מהרהר אני לפעמים כי סלידה זו, שלא הסתרתי אותה, אפשר שגרמה לה, לחברתי, בשנות העדרי מן הארץ, כשלמדתי באנגליה, להנשא דווקא לחברי הטוב, מתוך צפייה לראות אם קבלתי את דבר נשואיה כנזיפה.

אמנם אינני סבור שטעם זה בלבד הניע אותה להנשא לחברי.

אין אני מחבב הסברים דקים ויוצאי־דופן ממין זה; היו לה סיבות נכבדות יותר. אבל אני עמדתי על טיב רגשותי כלפיה רק לאחר שנישאה לחברי, ועל כן טבעי הדבר שאהיה מחטט בפרשה זו חיטוט, שרק הסופרים אוהבים לשקוע בו, בעוד שהמציאות לועגת ובזה לסברות דחוקות.

כשחזרתי מאנגליה, מקץ ארבע שנים, מצאתים זוג נשוי ומדרך הטבע נעשיתי ידיד המשפחה.

ואדם צעיר, כיון שיש לו ידיד וידידה נשואים, רואה את ביתם כביתו, במובן מסוים. ואפילו יהא בכך משום גורם מדרבן לנישואין שלו, הנה יש בתופעה כזו גם משום גורם מעכב לגבי נישואין. שהרי היה זה כאילו אמרתי בלבי: הנה יש לי בית לבוא אליו; ולמה זה אטול על עצמי עול של טירחה בהתקנת דבר, שהוא מצוי לי ממילא.

אינני מבקש להרחיק לכת, באמרי כי נשואיהם שלהם עיכבו אותי מלשאת אשה; אבל משהו מן האמת יש בדבר.

ובינתים חלפו עברו שנים רבות וכבר יש להם בת, לשותפי ולאשתו, והיא נערה בת תשע עשרה, בערך.

 

ב    🔗

שותפי מנהל את הסניף שלנו בירושלים ובכל יום חמשי אנו מתראים פנים ונועצים זה בזה.

רגילים אנו לומר איש לרעהו, כי לא הכל ניתן לסדר בטלפון ובמכתבים ועל כן יש לקיים פגישות אלו של יום חמשי. אבל האמת היא שאפשר היה להסתפק בפגישה אחת לחודש ואפילו בפחות מכן, וטלפון ומכתבים יש בהם כדי להסדיר כמעט כל בעייה מבעיות העסק שלנו; אלא שאנחנו שמחים על פגישותינו השבועיות ורק מתוך בישנות שבאופי איננו מודים בכך ואנו מחפשים לנו עילות של עסק ומשרד. מעולם לא אמרתי לו כי אני מתגעגע לראותו ומעולם לא שמעתי מפיו דיבור דומה. כאלה אנחנו, בין אם טוב הדבר ובין אם הוא מגוחך. לעסקים וודאי שטוב הדבר, כי אנשים אחים כמותנו פועלים לב אחד בכל; וכשם שאנו נותנים אמון מלא זה בזה, כך הורגלו לקוחותינו לתת אמון במשרד שלנו; משפחה, ששלום בית שורר בה, מעוררת כבוד בלב הבריות, בעוד שנישואים רצופי־מדנים דוחים מעליהם אפילו לבם של זרים.

השוואה זו, בין נישואים לעסקים, אולי אין מקומה כאן. נישואיו של שותפי לא היו יכולים לשמש נמשל למשלי ולא אפריז אם אומר שהקשר הנפשי בינו לביני גדול מן הקשר בינו לבין אשתו.

דבר זה אני אומר בלב כבד, בידעי כי תחילתה של הזיקה שביניהם נעוצה בדבר שהוא רחוק מן האהבה וקרוב יותר לקאפריזה של אשתו ולטבעה התוקפני ומהיר־המעשים. ומה שמכאיב עוד יותר בפרשה זו הוא, ששותפי אהוב אהב את אשתו בלב שלם ושיכלו הטוב התאכזר אליו מאד, בהיות המניעים שבלב אשתו ידועים לו ונהירים יותר מן הראוי.

בשנים הראשונות שלאחר נשואיהם, כשהייתי יוצא ובא בביתם, עוד טרחה האשה לשמור על כמה גינונים, שהיה בכוחם להציג לפני את ביתם באור של חמימות ואהבה מופלגות. אבל כעבור שנים אחדות פסקה מלטרוח ולכסות מעיני כמה פגמים שבחייהם ובעל כורחי נעשיתי עד מוסמך לומר מה שאמרתי. היא הרחיקה לכת עד כדי כך, שהיתה קובלת עליו באזני ופעמים דיברה בגנותו אפילו מאחורי גבו, מה שהחרידני ביותר והביאני לכך שאבקש ממנה מפורשות לעשות דבר זה במעמדו, או שלא לעשותו כלל.

אמונת־לבבות זו, שבין שני גברים, הריהי דבר טוב ויפה באמת, אלא שבימי חמשי בשבוע, כשאני נוסע אליו לירושלים, מתעוררים בי ספיקות אפילו בפרשה זו. אילו הייתי מאותן בריות תלושות ובוהימיות, העושות את חייהן ענין לנתחנות מתמדת, מתוך שמפליגות בהשערות ובהחשדת עצמן, בוודאי שהייתי מגיע לידי השערה, שכל נסיעותי לירושלים לא באו אלא כדי להימצא בקרבתה של ידידת־נעורי. למזלי הריני אדם יציב ושקול ומאוזן כראוי ובהן צדק אני מבטיח, שפגישותי איתה הריהן, לכל היותר, שמירתו של זכרון, ששוב לא נותר ממנו במציאות אלא ריח ריחו הרחוק.

מלבד מה שאין היא צעירה ויפה, כשהיתה, הריהי אשה מרת־נפש, במובן מסוים; ומאחר שכיום יש לי סיבות מספיקות משלי למרירות, הריני מחפש אצל הזולת אותה עליזות בלתי אמצעית, שידעתיה בימי נעורי; ורק במקום שאני מוצא אותה, שמה לבי מושכני. הרי נימוק אחד. והשני – כבד מן הראשון – הוא זה, שבמרוצת השנים עמדתי על טיבן של כמה סתומות באופיה של אשה זו, ונתחוור לי למעלה מכל ספק, שמרבית תכונותיה אינן לפי רוחי.

משער אני, שאילו נשאתיה אנוכי לאשה, היו אותן מגרעות נעלמות ודמותה היתה שונה, כיום. ומאחר שלא אני הוא שנשאתיה לאשה, שוב אין הדבר בר־ביצוע, וממילא הריהו בבחינת בלתי קיים. ואני אין לי עסק אלא בדברים הקיימים והאפשריים. יתרון מפוקפק הוא זה. יודע אני.

אפשר להוסיף ולחטט, על דרך הרגליהם של אותם אוהבי־כמוסות־שבנפש, ולהזכיר כאן דבר קיומה של בתם, נערה שהגיעה בימים אלה לגיל תשע עשרה שנים, הוא הגיל שבו עמדה אמה שלה, כשנסעתי ללמוד באנגליה; משמע, כשראיתיה לאחרונה, לפני שנישאה לחברי.

אבל פרט זה אני מזכיר כדי שאי אפשר יהיה לומר נגדי, שאני נמנע מלגלות דברים, שלבי מבקש להשתיקם.

לאמתו של דבר הרי זה ענין מגוחך, כל אותה סקרנות ילדותית, שנערה זו מגלה לגבי אישיותי.

מן המפורסמות הוא שנערות צעירות, הגדלות בבית שאין בו אהבה, נתפסות לקיסמם של גברים שהגיעו לגילי; וחוץ מזה, למה לא תנהג נערה צעירה מנהג של אמון, רעוּת וקרבת־נפש בידידו הטוב ביותר של אביה?

וכך הגענו אל הכניסה לירושלים וגגות אדומים ובתים של אבן רוחצים, לעינינו, בשמש של בוקר.

נקיפות־לב יש לי בכניסתי לירושלים; עתיקה היא ויפה והריהי טומנת בחובה מעין הבטחה, כי השנים החולפות אין להן שליטה על פריחת הלב, פריחה שהיא, כביכול, בידי שמים, ואין לאדם ולזמן שליטה עליה. לא לטוב ולא לרע.

 

ג    🔗

כשאני מגיע לירושלים, כאילו נבראה בי נשמה חדשה. בעצם לא חדשה, אלא אותה נשמה ישנה נושנה שלי, מימי נעורי, שחוזרת ובאה אלי בירושלים.

קומתי מזדקפת ואני מעיף מבט לצדדים, לראות אם לא נעשיתי מגוחך בעיני העוברים והשבים.

אינני אץ ללכת אל מקום חפצי וראשית חכמה הריני נכנס לבית קפה, פורק מזוודתי, נוטל סבון ומגבת והולך לחדר הרחצה. לאחר שאני מסרק שערי, נראה לי שארשת חדשה נסוכה על פני ולעולם איני בטוח אם פרי דמיון הוא או ענין של ממש, שכן בתל־אביב פני מעוררות בי עצבוּת, כשאני מביט בראי.

חוזר אני לשולחני, מזמין קפה חריף, מצית לי סיגר ומסלסל עשן כלפי התקרה ולבי טוב עלי.

אני קם בלא חפזון, מזמין מונית ונוסע אל ביתו של שותפי.

כרגיל פותחת אשתו את הדלת. יודעת היא שעת בואי ואין תמהון נסוך על פניה, אבל ארשת של שמחה, אף אם בלתי מופתעת, מקדמת פני בדלת, כנהוג בין ידידים.

יורד אני, איפוא, מן המונית, ביום החמשי שעבר, ופונה אל דירתם.

מעבר לדלת עולים באזני צלילים של פסנתר ואינני ממהר לצלצל. מניח אני לבתם שתסיים פסוקה ולא יפריענה הפעמון. וכששוקעים אחרוני הצלילים בתוך הדירה אני לוחץ על הכפתור.

קולם של ארבעה צלילים עולה בחלל המסדרון. יש להם פעמון מוסיקלי, המשמיע דו־מי־סול־דו; ולעומתם, שומע אני, מקישה אצבע על הפסנתר: דו־מי־סול־דו. אמצאה זו חדשה היא לגמרי ושל בתם היא; שכן אין האם פורטת על הפסנתר. ואף שיש כאן הומור, באותה אמצאה, הרי שלא נעלם ממני כי יש כאן גם קורטוב של חוצפה; שהרי יתכן כי המצלצל בדלת הוא לקוח של המשרד, ואפשר שאיננו אדם מוסיקלי ביותר, ואפשר שגם חוש הומור הוא חסר, ויתכן שיראה במשחק זה, שמניחים לו לחכות בחוץ ואין ממהרים לפתוח, אלא נוטלים זמן לשעשועי־צלילים – מעין פגיעה בכבודו.

וכיוון שעלה הרהור כזה במוחי, גיניתי בלבי את ההתנהגות של הבת ואמרתי לעצמי, שלא אמנע מלהעיר לה על כך, אף שאעשה זאת מתוך צחוק על שפתי ובהבלעה גמורה.

הדלת נפתחה ועל הסף עומדת בתם, צוחקת, מחווה קידה ומושיטה ידה ליטול ממני את המזוודה, לפני שתושיט לי ידה לשלום; כאילו היינו זוג נאהבים, שהמזוודה מפריעה להם, כיוון שנחוצות להם שתי הידים גם יחד, לחיבוק ולגיפוף, כדרך האוהבים. תנועה יפה היתה זו, נטילת המזוודה מידי; אלא שיש בה חרות־יתר, כזו שבאה להפגין את הרעות בדרך מוחשית, שמיוחדת לחוסר סבלנותם של צעירים, הנחפּזים להבליט רגשותיהם. וכן יש בחרות־יתר זו משהו ממנהג אמה שלה, בימים שהכרתיה בגימנסיה.

״אבא ניסה לצלצל אליך הבוקר, גם הביתה וגם למשרד, אבל אמרו לו שכבר יצאת״ – הסבירה, בגררה את מזוודתי לחדר האורחים.

״למה לצלצל אלי?״ תמהתי, כשאני הולך אחריה.

״אחיו בא פתאום מחוץ לארץ, וקבלנו הודעה לפגוש אותו בחיפה, בנמל. והם נסעו שניהם, גם אבא וגם אמא, ולפני כמה רגעים צלצלו מחיפה ואמרו שאבקש ממך נורא סליחה, כי הם יחזרו רק מחר. משהו התעכב להם שם, בנמל. אינני יודעת. לא הבנתי בדיוק. אבל חשבתי שאם תבוא קודם אלינו, לפני שתכנס למשרד, ולא תמצא אף אחד, תהיה מאד מסכן. לכן נשארתי בבית, למסור לך את הבשורה. ועכשיו אלך להרצאות שלי ואתה תסתדר לך פה. יש לי הרצאה גם אחרי הצהריים ואני אסעד למעלה, על ההר, אבל בערב נאכל יחד ותתפלא לראות שאני מבשלת יותר טוב מאמא. זו הבטחה, נכון?״

מלמלתי משהו, נבוך מן ההפתעה. מחשבותי חגו במהירות. ברור היה לי, כי בהעדרו של שותפי אין לי מה לעשות בעיר; ובוודאי שלא יהיה טעם לקיים את הנוהג השבועי וללון בביתם.

״ענין ארוחת הערב לגמרי בלתי אפשרי״, מהרתי לאמר.

״אתה מעליב את חכמת־הבישול שלי״, התפנקה הנערה ועוותה פניה, כעומדת לפרוץ בבכי.

נחפזתי וטרחתי, כשוטה, להבטיח לה שאינני מזלזל כלל ביכולתה להתקין ארוחה והרביתי להצטדק בנקודה זו, כאילו היא עיקרו של ענין.

״אם אינך מאמין בי כמבשלת״, אמרה, ״יכול אתה להזמין אותי לארוחת ערב בחוץ״.

״כן, כמובן״, אמרתי. ״בוודאי״.

״נפלא!״ מהרה הנערה להשיב, ״יופי! אני כל כך אוהבת לאכול בחוץ. אם כן, להתראות בשבע או בשבע וחצי. הנה. קח את מפתח הדירה ותבלה בנעימים״.

את הפסוק האחרון השמיעה במשהו לגלוג, כאילו רמזה לי, שהיא יודעת כי אין כל טעם לשהותי בירושלים, בהעדרו של אביה; או כאילו רמזה יותר מכן: שגם נוכחותו של אביה אינה טעם ביקורי בעיר הזאת.

 

ד    🔗

כשנותרתי לבדי בדירתם התחלתי פוסע על פני החדרים ותוהה על המעשים שאעשה עד לשעה השביעית בערב. לא היתה לי כל סיבה לגשת אל המשרד ובוודאי שלא היה בי כל חשק לכך. פסעתי והגעתי אל חדר המיטות של שותפי, נתתי עין בשולחן התמרוקים של אשתו והרימותי אל אפי בקבוק מי־בושם, להריחו מקרוב.

היה לה סוג בושם, שלא פסקה מהשתמש בו מימי נעוריה ואותו בקשתי למצוא. הריח הוא אחד השליחים המהירים ביותר המקשרים אותנו בבת־אחת עם עברנו ומגשרים על פני עשרות בשנים, הנעשות בטלות ומבוטלות תוך הרף־עין.

כשלא עלה בידי למצוא אותו בושם מסוים, נתברר לי, לפתע, מלוא הגיחוך שבמצבי.

הבטתי בראי שעל שולחן התמרוקים וקרצתי לעצמי קריצה של פרחח.

על סוד זה – שאני איני אלא פרחח – שומר הייתי מכל משמר. אילו ידעו על כך הלקוחות שלנו, ודאי שהיו מתפזרים לכל רוח וסוטים מעל משרדנו מזמן. אבל חושש אני ששותפי יודע סוד זה. עוד לפני שבחרנו שנינו במקצוע שלנו ברור היה, ואף דוּבר על כך בינינו, כי אם תאיר לי ההצלחה פנים אי־פעם, יהיה זה רק בזכות כושר־הדיבור שלי ובזכות סגולתי להתחבב על הבריות. בניתוחן של בעיות לא היה כוחי גדול; ודווקא מצד זה היה מקום להתנבא על הצלחה אצל שותפי. ואמנם קשרו אותנו ניגודי־מהות אלה ואף הועילו למפעלנו המשותף. אני הוא שהבאתי את בעלי הבעיות הגדולות והסבוכות אל משרדנו ושותפי הוא שפתר אותן להם. וכשנדרשה לשון זריזה ואותו סממן מסחרי שקוראים לו קסם אישי, קרוא נקראתי להושיע ואף עלה בידי.

כמו כן נרפה הייתי ועצל כל ימי, אלא שהיתה בי סגולה להתעורר לפעולות שעה שבאתי במגע עם הבריות.

ליד שולחן העבודה נוטה הייתי לשקוע בהזיות, אבל מול פרצופו של לקוח ומול טרדותיו וטרחנותו נתעוררו בי כשרונות מופלגים של פעלתנות, בעוד ששותפי ביכר לדגור על תיקים ועל דינים וחשבונות, שבעיני שלי היו כמפלצות.

ועוד סוד אני מסתיר מבני האדם, והוא ענין ילדותי ומצחיק מאד. זמן מה לאחר שפתחנו את משרדנו המשותף, הגיעה שעתה של חלוקת כספים, או רווחים, ושותפי נטל עפרון ונייר, מנה וחישב והודיעני כי סכום מסוים עומד לרשותי בחשבון הבנק.

היה זה סכום נכבד למדי; אך אפילו היה הסכום קטן פי עשרה, לא היתה תחושת התמהון שלי פוחתת כמלוא הנימה. נדהמתי מן העובדה, שתמורת כמה פטפוטים שלי וכמה הכתבות שהכתבתי למזכירתי, מתוך רוח עליזה וכמעט בהיסח הדעת, יעמוד לרשותי כסף; כסף של ממש.

בקשתי לפרוץ בצחוק, אבל התביישתי. ידעתי שעלי לכווץ גביני עיני ולהגיד משהו סתמי, רציני, חסר־גוון אך בעל משמעות; ולא ידעתי מה אומר.

תמהון זה למראה פרעון רווחי החדשיים לא עזבני מאז ועד היום. לשום אדם לא גליתי תמהון זה, כי ידעתי שבנפשי הדבר.

והנה עתה, מול הראי שעל שולחן התמרוקים שלה, צחקתי אל עצמי בפה מלא ורק אני לבדי הבינותי את פשר הצחוק.

״טוב״, אמרתי אל בבואתי שבראי, ״טוב ויפה. ובלבד שלא ידעו האחרים ולא יצחקו לנו״.

זקפתי קומתי, הטבתי את המלבוש שעלי, מתחתי עניבתי ויצאתי מן הבית. צעדי קלים היו; קלים ממש כבשעה שהייתי עולה על מגרש האצטדיון, לפני למעלה מעשרים וחמש שנים, להטיל כידון, מול עיניהם של רבבת נערים ונערות מן הגימנסיות.

אף שהעליתי בינתיים משקל כהלכה דומה הייתי בעיני עצמי נער תמיר ודק ואפילו לא בושתי מלזמזם באזני עצמי. זמזמתי וצחקתי בלבי; לעצמי צחקתי, אך בלא לגלוג, אלא בעצבות כל שהיא, עצבות חגיגית, שלא נעדר ממנה קורטוב של אושר, שסיבתו נעלמה מעיני, אך לא הטרידה אותי כלל.

 

ה    🔗

לפני המלחמה, כשהיתה העיר העתיקה של ירושלים פתוחה לפני, לא הייתי מהסס הרבה ובלא שהיות נהגתי להכנס בשער יפו ולשוטט בסימטאות הטחובות. עכשיו, שגדרי תייל חוסמים את גבולותיה של ירושלים, שמתי פני לעבר רחוב הנביאים, בדרך למאה שערים לשכונת הבוכרים ולסנהדריה.

תחילה סרתי לסימטת החבשים לתת עין בבית שבו התגוררתי חורף אחד, לפני שגמלה בי החלטה לנסוע לחוץ־לארץ. באותו בית ביקרה אצלי, בפעם האחרונה לפני נשואיה, אשתו של שותפי. עומדת היתה אז בגיל שבו עומדת בתה כיום. אילו נטלתי עמי עכשו את הבת לסיור זה, היו חומות־האבן העתיקות של הסימטה באות במבוכה. סבור אני שחוֹמוֹת אלה שקועות בתרדמה עזה, ובוודאי שאין מניין השנים והזמנים נהיר להן. אילו ראו נערה זו חוזרת ובאה הנה – כביכול – מקץ עשרות שנים, כשאין חותם של התבגרות וזיקנה עליה, היתה דעתן של החומות מתבלבלת עליהן. אבל אילו חזרו ונתנו מבטן בי, היו עומדות על טעותן.

בשיקולים מעורפלים אלה עברתי על פני הכנסיה החבשית, כשבקרבי מתחוללת אותה קפיצת דרך מופלאה, שאדם זוכה לה לפעמים, כשהבריות שמסביב חוזרים להיות מה שהיו לפני שנים רבות – חידות ופלאי־פלאים ותמיהות ומיקסם־תעתועים.

נכנסתי לחנות יין במאה שערים והזמנתי בקבוק של אליקנט – זה היין המתוק והצורב שהיו הורינו מעמידים על שולחן השבת בשכבר הימים; הוא היין ששתינו בימי נעורינו, במידה שבקשנו לראות עצמנו שתיינים מופלגים, ככתוב ברומאנים.

יהודי, שזקנו דשן ושב, מזג לי מן הבקבוק לתוך כוס, שזכוכיתה עבה ומפוספסת, ממין הכוסות הגסות שמוזגים בהן גזוז בקיוסקים של תל־אביב.

בסיימו למזוג הגיש לי האיש כיפה שחורה, זעירה ומשומנת, ובמאור פנים גחן עלי, כפי שפונים לבן סורר, ואמר:

״יברך אדוני בורא פרי הגפן״.

״כמובן״, חייכתי לעומתו בצייתנות, ״ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן״.

וגמעתי מן הכוס גמיעה ארוכה.

מבעד לדלת הצרה ראיתי דמויותיהם של יהודים חובשי־שטריימל חולפות על פני החנות ונשים צעירות, בפאות נכריות ובגרבי־טריקו שחורים וגבוהים, נושאות סלים מן השוק.

״יהודים אינם שותים הרבה?״, שאלתי.

״קונים יין לשבת ולחג; ובפסח קונים הרבה יין״, אמר מתוך הנאה. ״בשאר ימות השנה מניחים לי לעיין בספר״.

״ומה כתוב בספרים?״, שמעתי את עצמי שואל. בקבוק האֵליקנט שהגחתי אל קרבי הזחיח עלי את דעתי.

״כתוב: שובו בנים שובבים״, אמר היהודי, בסמכו גופו הכבד אל דלפק חנותו.

״שובו בנים שובבים?״, חזרתי על דבריו ממעמקי הערפל הנעים שאפפני, ״יפה אמרת, אדוני. הנה אני שבתי ובאתי״.

״מאי משמע שבתי ובאתי?״, בקש היינן לדעת ומבין שפמו וזקנו האירו שיניים גדולות וצהובות.

״שבתי ובאתי למקומות שעשיתי בהם בימי נעורי״, אמרתי לו. ״כאן, בירושלים, הייתי נער״.

״אה״, אמר היהודי בביטול־מה, ״אין זו אלא שיבה לחצאין ולרביע״.

טעמה של תשובה זו לא נתחוור לי ואני זקפתי עליו גבותי בשאלה.

״חייב אדם לשוב שיבה גמורה״, הסביר האיש בנחת. ״ימי הנעורים אינם צור מחצבתנו; כי מה אנחנו? מעפר באנו ואל עפר נשוב. אבל מי שמבקש לשוב שיבה גמורה חייב שיהיה בו כוח. מר, אפשר שהוא מן הנמושות. הללו חוזרים לחצי הדרך ונתקעים ועומדים. ברנשים של קטנוּת. מי שיש בו גבורה, משנס מתניו ומבקיע את החומה״.

אמרתי שיואיל להביא עוד בקבוק אל השולחן. ״יין ישמח לבב אנוש״, הפטרתי פסוק מרופט, מתוך תקווה שאמשוך את לבו בדברי תורה מועטים, שנשתיירו בזכרוני.

״אין סימן של שמחה ניכר במר״, אמר האיש, ״וכוס מיותרת סופה שתוריד אותו למדרגה של קוף, חס ושלום, אם לא למטה מזה״.

״ומהי השיבה הגמורה?״ ביקשתי לדעת.

״שיתקרב מר אל בוראו ויכיר את יוצרו ויעבוד אותו מתוך ענווה ובלב שלם, כמו שעשו אבותיו ואבות אבותיו. הללו לא היו צריכים לרדוף אחרי ימי הנעורים, מפני שלא נבהלו מן הזיקנה״.

״ישמע נא, אדוני״, אמרתי לו.

״ישמע נא, אדוני״, חזרתי ואמרתי.

״שומע אני״, חייך אלי היינן בנחת.

באותה שעה נצנץ במוחי הרעיון לומר באזניו דבר מסוים ועוד לפני ששקלתי בדעתי אם אמנם יפה החלטתי, שמעתי את קולי מדבר ואומר:

״לפני כמה וכמה שנים היתה נערה בירושלים, שאמור הייתי לשאתה לאשה ולא נשאתיה. שמא תוכל להסביר לי כיצד היתה שיבה גמורה מושיעה אותי בענין זה?״

זמן מה לא השיב לי וכאילו היה מבקש לדעת אם כלו דברי או שעוד יש מלים בפי. מאחר ששתקתי, גחן אלי ושאלני:

״באותם הימים היה מר מהלך בגילוי ראש? כמו עכשיו?״

״כמו עכשיו״, עניתי.

״ובכן, אין כאן שום קושיה״. חזר האיש וזקף קומתו, ״אילו היה מר משלומי אמוני ישראל, לא היו לו שום ספקות בלבו והיה יודע; כבר אז היה יודע, אם אותו זיווג הוא מן השמים, או שאינו אלא תעתועים של יצר. אבל מי שדעתו חלוקה עליו בעניינים שבינו ובין יוצרו, אין לו תקנה, לא בעניני זיווג ולא בשום ענין אחר מעניני החיים״.

״משמע״, אמרתי לו, ״שאם אני יוצא עכשיו מכאן, מן החנות שלו, אין לי תקנה אלא לאבד עצמי לדעת?״

״חס ושלום״, חייך. ״למה ידבר כך? הכל תלוי בצורה, שבה יצא מן החנות. אם יצא מכאן בכיפה זו שנתתי לו על ראשו, אפשר שיבוא לידי תיקון״.

״כיפה זו שעל ראשי?״ קראתי, ״וכי מה יש בכוחה של כיפה לעשות?״

״בכוחה של כיפה אין הרבה״, הסכים עמי האיש. ״בוודאי שנחוצה תמורה גדולה בנשמה. אבל תמורה זו, אי אפשר לו למר שתחול בו עכשו. מפני שהוא יגע ורחוק מן האמת. ואין בו כוח. אבל כיפה יש בכוחו לשים על ראשו. דבר זה נתון לרצונו. ואחר הכיפה יבואו ארבע־כנפות ושאר מנהגים של ישראל. לאחוז במנהג יכול כל אחד. ומכוח המנהג יכנסו בליבו הֶרגלים, ומן ההרגלים יעלו חוקים ומהם תתבשם הנשמה וסוף הגאולה לבוא. דרך זו היא ארוכה וקצרה. ויש דרך שהיא קצרה וארוכה: שאדם מחליט לשוב בכל לבו, מיד ולאלתר; אלא שהשטן מקטרג והוא שב לתעתע באדם ולשבש את דרכו בביצות ובאפלולית ובפתיונות של יצר. אף כאן אפשר לו לאדם לבוא לידי גאולה, אבל מר יעשה יפה אם יבחר בארוכה, שהיא קצרה; כיון שהוא דבוק בדברים של גשמיות, מוטב לו שיתחיל מן הכיפה וארבע־כנפות״.

״אינני סבור שיש תקנה לדבר״, מלמלתי. ״איש קשיש אני ולא ילד״.

״טעות בידי מר״, חייך היינן. ״דווקא מפני שלא יצא מכלל ילדות הריהו שרוי בצרה. אילו נעשה לאיש, בוודאי שהיה נושע מזמן״.

״אינני מבין״, אמרתי בזעף.

״וכי מה יש כאן להבין? כלום אין מר יודע כיצד נעשה אדם כופר בעיקר? כשהוא ילד מצטייר לו רבונו של עולם בדמות זקן בעל שיבה, מנהיג לפניו שולחן גדול, שמצוי בשמי שמים. וכשאדם נער הריהו מדמה בלבו רבון־עולמים שוכן בברק וברעם; וכשאדם בחור, מסתברים לו כוחות הטבע וסודות הבריאה כמין ראייה למציאותו של הבורא. אבל כשאדם מגיע לכלל בינה גמורה, פושט כביכול כל צורותיו וכל תאריו ונעשה נעלה על כל תואר וצורה, כוח והשגה. אלא שיש בריות בני אדם שאינם נעשים אנשים לעולם והם תקועים בילדותם וגוררים את הילדוּת עד סוף חייהם. הללו, בדומה למר, מתנערים יום אחד, ברוב קוצר דעתם, ואומרים: וכי יתכן שזקן בעל שיבה, שיושב ליד שולחן בשמים, יהיה קיים כלל? והריהם עונים מניה וביה: אין הבורא קיים! ולמה הם אומרים כך? מפני שמשכו וגררו את מושג הילדותי עד לימי בגרות; מפני שנשארו ילדים ששכלם קצר והשגתם השגה של סיכלות. כך הם מגיעים לידי כפירה, השוטים״.

״יסלח לי אם אומר לו, אדוני, כי אני חושד בו שהוא עצמו כופר בעיקר״, העזתי ואמרתי.

״אפשר אמנם שכך סבורים המופקרים״, השיבני בנחת. ״אבל אני, די לי שיראי־השם רואים אותי כאחד מהם״.

ובעוד אני מקשיב, פעור פה, לדברי האיש, החלה השפעתו של האליקנט מתנדפת והולכת, ורעיון קר, גס ומגושם עלה על לבי: אילו היה אדם זה, שדיבורו רהוט כל כך, בא לעבוד במשרדי, יכול היה לעשות קריאֶרה ולהרוויח הרבה כסף.

מהרתי לקום ממקומי, שלשלתי ידי אל כיסי והנחתי לו שכר־יין על הדלפק, הודיתי לו על הכנסת־אורחים שנהג בי ונחפזתי לצאת מן החנות. כשעברתי על פני כמה בתים, זכרתי כי הכיפה עדיין היא על ראשי. נטלתיה ושמתי אותה בכיס מעילי.

 

ו    🔗

ברחוב הנביאים עיכבתי את עצמי מול חלון ראווה של חנות־מיסיונרים; הציגו שם כמה עשרות כרכים של הברית החדשה בשפות רבות ואותיות הזהב הנוצצות על העור השחור של הכריכות שיוו לחלון מראה חגיגי.

בימי נעורינו היינו סרים לחנויות המיסיון מתוך כוונות התגרוּת. אהבנו להניח למיסיונר – שעל פי הרוב היה יהודי מומר, שטרח להסתיר עובדה זו – שיפתח עמנו בשיחה על הדת הנוצרית ולאחר שהיה מפליג והולך, הפתענו אותו בשאלה, כגון: ״מנין לך, בכלל, שיש אלהים בעולם?״

והיינו מתפעלים, בסופו של דבר, מן הסבלנות שגילה האיש כלפינו ומסבר־הפנים שלו, חרף הלגלוג הגלוי שבהתנהגותנו.

עכשיו, שלגמתי אליקנט, באה מחשבה של שובבות בלבי ונכנסתי אל המיסיונרים.

״שמא יש לכם, סוף סוף, תרגום עברי משובח מן הברית החדשה?״ שאלתי. אשה כבת חמשים, שפניה בהירות ורעננות, ענתה לי בעברית עילגת, כי יש שני תרגומים יפים מאד.

״של דעליטש וזלקינסון?״ שאלתי בבוז.

האשה התעניינה לדעת אם אמנם גרועים התרגומים עד כדי כך; גם הוסיפה שעד היום לא התלונן עליהם שום אדם.

״מפני שאתם מחלקים אותם בחינם״, אמרתי. ״וכן מפני ששום אדם לא טרח לקרוא בהם״.

פניה של האשה הביעו כאב ובהתנצלה על העברית הדלה שבפיה בקשה רשות לדבר אנגלית. מיד אמרה לי, שהיא עומדת לכתוב על כך למרכז המיסיון שבלונדון והריהי מבקשת ממני שאחבר תזכיר ובו אציין כמה מן הליקויים שבתרגום, כדי שתוכל להביא חוות דעתו של בר־סמכא.

״גברתי״, אמרתי לה, כשלבי נוקפני, וטעם האליקנט שבפי נעשה לי מקור־רוגז, ״אין לך לסמוך כל כך על דעתי. תני לי טופס אחד מכל תרגום ואני אשוב להגיד לך״.

האשה נזדרזה לעטוף שני כרכים שחורים ונאים ובתתה אותם בידי אמרה: ״בבואך הנה שנית, אפשר שלא תמצאני בחנות. אני דרה כאן למעלה. שמי אוֹדיל. בקש מהם שיקראו לאודיל ואני אבוא״.

פניה, שהיו בהירות ורעננות ביותר, נראו לי עתה אף צעירות יותר וכמעט שדמתה לילדה קטנה.

״אודיל״, אמרתי, ״בסדר. אני אקרא לך״.

ובהחוותי קידה נפרדתי ממנה לשלום ויצאתי.

 

ז    🔗

עד הצהרים שוטטתי בפרבריה הצפוניים של ירושלים וכשהחל הרעב מציק לי נכנסתי למסעדה מזרחית קטנה, סמוך לשכונת הבוכרים. בתי המלאכה שבסביבה עדיין לא פסקו מעיסוקיהם והמסעדה, שפועלי המקום סעדו בה את לבם, היתה ריקה בשעה שנכנסתי.

אבל שעה קלה לאחר שהזמנתי לי כמה מאכלים, פרצו למקום שתי פועלות צעירות, בסינורי עבודה אפורים, כשהן שטופות שיחה וצחוק גדול.

בראותן אותי פסקו מיד מצחוקן ונשתתקו, תמהות אם לא הטעו אותן רגליהן למקום זר. בגדי הם שגרמו לכך. אנשים שלבושם כשלי לא היו מצויים בשכונה ובוודאי שלא היו מזדמנים לאותה מסעדה.

אינני יודע מה רוח גבורה לבשתי באותו יום. אך עובדה היא, שבניגוד גמור להרגלי ולמנהגי בתל־אביב, פניתי אליהן ואמרתי: ״אתן יכולות להמשיך בשיחה, בחורות. אינני שוטר״.

״אי אפשר לדעת״, נתאוששה האחת וענתה.

״בבקשה״ – הצבעתי על כסאות פנויים אצל שולחני. ״שבנה ונברר את הענין, אם מוּתר״.

״בטח שמותר״, אמרה זו שכבר דיברה אלי קודם לכן, נערה שפלומה רכה של שער אפל מכסה את לחייה ומשווה לפניה רוך של אפרסק. ״למה שלא יהיה מותר לך? החברה שלי הולכת להתחתן אז אנחנו דיברנו על הבחור שלה, איך שהוא אמר לה כל מיני דברים״.

חברתה, שעיניה שחורות וגדולות יותר מן הראוי, הסמיקה ודחפה את רעותה בכתפה, כשפניה מביעות נזיפה ומורת רוח.

״מה יש?״ קראה פלומת־האפרסק בתוכחה, ״זה לא סוד, זה. אין שום דבר אם מתחתנים. את לא צריכה להתבייש. ביחוד שזהו (מראה עלי) בן אדם לא סתם״.

״בוודאי שאין להתבייש בזה״, אמרתי. ״להפך. צריך לשמוח ואני מברך אותך״.

״רק שיש לה איזה קושי״, הוסיפה פלומת־האפרסק והסבירה. ״הבחור שלה כבר היה מחותן מקודם, רק שלא היה מזל בחתונה ההיא ועשו גט״.

״אין בכך כלום״, אמרתי, כשאני פונה אל הכלה שחורת־העינים, ״ובלבד שיהיה בחור טוב״.

״הוא בחור יפה״, אמרה פלומת־האפרסק, ״אבל לא עובד. כל הזמן לא עובד. זהו מה שיש קושי קצת״.

״ועל מה הייתן צוחקות?״, בקשתי לדעת.

״שאני אספר לו?״, שאלה פלומת־האפרסק אצל חברתה.

״אוי ואבוי לך״, קראה חברתה. ״את השתגעת להגיד דבר כזה לאיש שהוא גבר? טוב, תספרי לו״.

״הבחור שלה כל הזמן אומר שאם הם כבר זוג, אז יכולים לעשות הכל ולא צריך לחכות לחופה. והחברה שלי אומרת שלא נכון. דווקא צריך לחכות. ואני אומרת שלא חשוב. העיקר אם אוהבים, שיעשו הכל, רק בזהירות. אתה מבין אותי למה שאני מתכוונת? זהו מה שאני חושבת. ואיך אתה?״ – הסבירה פלומת־האפרסק.

״קשה לי לומר״, מלמלתי, נבוך מן הגילוי המפתיע. ״ביחוד קשה לי לחוות דעה, מאחר שאינני מכיר את הבחור. אבל אם איננו עובד, אפשר שלא יוכל לפרנס אשה ומכל העניין לא יצא מאומה. אולי כדאי לחכות, בכל זאת״.

״אני לא רוצה שהוא יעבוד סתם!״ קראה הכלה שחורת־העיניים בחום. ״אני דווקא רוצה שאני אעבוד בשבילו, עד שהוא ימצא לו איזה דבר טוב. אני לא רוצה שהוא יהיה פועל; גם כן הוא לא רוצה, רק הוא מחכה להזדמנות״.

״איזה הזדמנות?״, בקשתי לדעת.

״לקנות טקסי או משהו כזה״, הסבירה הכלה.

״אולי כדאי לעבוד אפילו כפועל״, הצעתי לפניה, ״ולחסוך כסף כדי לקנות טקסי״.

״זה לא בשבילו״, פסקה הכלה נמרצות. ״אני לא מסכימה וגם כן הוא לא מסכים״.

פלומת־האפרסק הביטה לעברי כמצפה לדברי ומאחר ששתקתי, אמרה: ״עכשיו אתה מבין איך זה אצלהם? היא לגמרי משוגעת אחריו. אז למה לה לחכות? אם היה לי בחור שאני משוגעת אחריו לא הייתי מחכה אפילו יום אחד״.

״ואני דווקא אחכה״, אמרה שחורת־העיניים. ״מפני שהדבר הזה צריך רק אחרי החתונה״.

״אז סימן שאת לא אוהבת אותו״, פסקה פלומת־האפרסק.

״זהו לפי דעתך ככה״, אמרה הכלה ברוגז. ״אבל לפי דעתי זה דווקא לא נכון ואף אחד לא יגיד לי מה זה אהבה״.

״נכון״, אמרה פלומת־האפרסק, בפנותה אלי, ״היא יודעת לאהוב חזק. שאספר לו?״, חזרה ופנתה אל חברתה.

״תספרי. לא אכפת לי. כבר את פתחת את הפה שלך אז תספרי״.

״לפני איזה זמן״, פתחה פלומת־האפרסק ואמרה, ״היא אהבה בחור אחר. לא עכשיו, רק לפני אולי חצי שנה. והיא אהבה אותו לגמרי לגמרי והוא אמר שגם כן. אבל מה? בסוף באו אנשים ואמרו שיש לו אשה וילדים בלוד והוא רק משקר אותה, וגם כן לקח את הבתולים שלה. הוא היה אצלה הראשון. אז מה? הוא נסע מירושלים ולא ראינו אותו והיא הלכה והשתגעה לגמור עם החיים שלה. הלכה לבית־מרקחת; רק שאין לה שכל, אז אמרה לבעל המרקחת שיתן לה איזה דבר בשביל למות. הוא בטח לא השתגע לתת לה, מפני שלמה לו עסקים עם המשטרה? אז הוא נתן לה משהו והיא לקחה ובמקום למות קרה לה משהו אחר לגמרי. שלשול. אבל איזה שלשול!״

״שלושה ימים זה היה״, אמרה שחורת־העיניים.

״שלושה ימים ויותר״, המשיכה חברתה. ומאז היא כבר החליטה שדי. ויותר לא תלך להרוג את עצמה, אפילו בשביל זהב. מספיק לה הפעם ההיא, שעשו ממנה צחוק. אבל לאהוב היא יודעת עם כל הלב. זה נכון״.

״רואה אני״, אמרתי לשחורת־העיניים, ״שכבר פעמיים קשרת קשר עם אנשים שהיו נשואים קודם לכן. מדוע לא תמצאי בחור בן־גילך, רווק צעיר, כדי להתחיל את החיים יחדיו, בלי זכרונות ובלי צרות מן העבר?״

״אני אגיד לך״, התנדבה פלומת־האפרסק להשיב במקום חברתה, ״זה מפני שהיא לא כל כך חכמה. לא לגמרי טפשה, אבל באהבה היא כמו ילד קטן. לוקחת את זה אל הלב חזק מאד. אז הבחורים הזקנים יש להם שכל והם רואים אותה שהיא קלה לקחת אותה מהר. והם לוקחים. זהו הסיבה, אני חושבת״.

״נכון״, אמרה שחורת־העיניים, ״הם תופסים אותי בלב״.

״עליך להזהר״, אמרתי לה. ״אולי מוטב שבאמת תחכו עד לאחר החופה, במה שנוגע לחתן שלך״.

״אני רוצה לחכות״, אמרה הכלה, ״אבל הוא ינצח אותי, אולי היום אולי מחר״.

״וכמה זמן את מכירה אותו?״, שאלתי.

״כבר יותר משבוע״.

עיניה השחורות גדולות היו, בולטות ומעוגלות, עיניים שאינן מעפעפות אלא הן פעורות לרווחה וצופות נכחן בתחינה, בסקרנות ובבקשת הסבר לכל הפלאים המתרחשים לנגדן; פלא האהבה ופלא הגברים, ופלאים אחרים אשר אנחנו, שאיננו דומים לה, אפילו איננו משערים את קיומם.

״אל תשובי אל הבחור שלך״, הפלטתי דבר של שטות; ״אמרי לו שאינך רוצה בו״.

פלומת־האפרסק נפנתה אלי. תחילה בתמהון ואחר ברוגז גלוי: ״מה אתה מדבר? אולי אתה תקח אותה? מה פתאום אתה נותן עצות כאלה?״

פניתי לעבר שחורת־העיניים, לשמוע מה בפיה. אך היא שתקה ועיניה הלכו ונתמלאו דמעות.

״תראה מה שעשית לה״, נזפה בי פלומת־האפרסק.

״אני מצטער. אני באמת לא נתכוונתי״.

ובקומי ללכת החלו פועלים נכנסים למסעדה וכמה מהם הקיפו את שתי מכרותי ונכנסו עמהן בשיחה.

 

ח    🔗

חזרתי לדירתו של שותפי ונרדמתי על הכורסה שבחדר האורחים.

נגשתי אל הפסנתר והקשתי תַו דוֹ על אחד המנענעים. מאליהם עלו התוים מִי־סוֹל־דוֹ־גבוה והדלת נפתחה.

נכנס היינן ממאה שערים ואתו אשתו ובתו. לא הופתעתי כלל בראותי כי אשתו היא המסיונרית אוֹדיל ובתו היא הכלה שחורת־העיניים, ממסעדת הפועלים שבשכונת הבוכרים.

כן לא תמהתי שהבת היתה הבוגרת שבין שתי הנכנסות, לפי שסימני הנשיות שלה היו מובהקים יותר.

היינן רמז לי שאצא מן הדירה אבל כשבקשתי לקום נצמדו רגלי אל הרצפה. אז קרבה אוֹדיל והחזיקה בידי ודמעות נקשרו בעיניה. שמטתי ידי מתוך ידה כילד סרבן ונרתעתי לאחורי. באה רוח מן החלון וצנפה את שמלתה הלבנה של הבת, עד שנתגלו מבושיה. תחילה ראיתי את שחור ערוותה בשיפולי בטנה הלבנה, אבל מעט מעט נתפשט השחור על החדר כולו ואפלה כיסתה אותנו ומתוך האפלה זהר בלבנו גופה לבדו ואין איש אתנו.

נתעוררתי מקול נפילתו של ספר, שנשמט לרצפה ונסגר בחבטה.

 

ט    🔗

כשחזרה בתו של שותפי לדירה, סמוך לשעה השביעית בערב, מצאתני מוכן ליציאה. רחוץ הייתי ומלובש, נינוח ומזומן לשעשע אותה בבדיחות, אם תהיה השיחה נוטה לבדיחות, ובסיפורי מעשיות, אם יתבקשו.

שיננתי לעצמי כי ידיד־מנוער אני לאביה ולאמה ולמה לא אקשור ידידות לצאצאם של ידידי?

שעה ארוכה הניחה אותי הנערה לבדי עד שיצאה מחדרה בלבוש לבן כשוורדות פורחת בלחייה.

״ובכן, הבחור שלי מוכן להוציא אותי לארוחת הערב בג׳ונגל של העיר הגדולה?״

״יתן לך האלוהים בחורים טובים מן הזקן הזה״, השיבותי.

״אפשר?״, אמרה, כשהיא משלבת את זרועה בזרועי.

קדתי לפניה קידה של אבירות והושטתי לה ידי.

אותה שעה, סבורני, כבר הבחנתי שמנהגי־האם בידי הבת: יזמה שאינה מניחה לזולת להבשיל החלטות משלו; קצב־פעולה המשאיר את בן הזוג בפיגור מתמיד; כוח־אמצאה, הגורם לך שתתכנס למצב של ציפיה סבילה לקראת הבאות, אשר יתרחשו על ראשך בין תרצה בין תמאן.

פסענו אל דלת היציאה ומאחר שהיינו שלובי זרועות הרפיתי ממנה לרגע, ברמזי לה שתצא ראשונה.

״כבר אתה עוזב אותי?״, אמרה והישירה צחוקה בפני.

מתוך בלבול חזרתי ושלבתי זרועי בזרועה ממש בשעה שנתקענו שנינו בדלת. כפקק נחלצנו אל תוך המסדרון.

״אתה רואה כמה אני שמנה,״ אמרה; ״אסור לי לאכול כל כך הרבה. תשגיח עלי בשעת הארוחה, מפני שאני עלולה לזלול בלי מידה״.

כשישבנו אל שולחן־האוכל, סילקה מעל פניה את התפריט וצוותה עלי לבחור מתוך שאהיה נאמן לבקשתה.

הזמנתי ככל העולה על רוחי וקול מחאתה עלה רק כאשר הביא המלצר את המאכלים והסדירם לפנינו.

״למזלי כוח העיכוּל שלי הוא פאנטסטי״, אמרה. ״ורק מפני כך אינני משמינה כחזיר״.

הערת־הסבר זו, בשעת הארוחה, שינקה תחילה את גרוני, אך כשראיתי את פניה העליזות והבריאות ואת ברק שניה הלבנות, בנגסן מן הבשר הצלוי, חזרתי ונתאוששתי, אף הרהרתי בכוחם המופלא של הנעורים, בתאבונם העצום, ביכולתם למזג בתוכם, באורח מפתיע, עדנת־רגשות עם עובדות ביאולוגיות מובהקות, שאין לפניהן מעצור, לא במעשה ולא בדיבור.

״כן״, אמרתי, ״אל תהיי חוששת. אכלי לתאבון״.

״זוהי הצרה שיש לי תאבון״, צחקה לעומתי. ״אילו ראית איזו צורה מקבלות הירכיים מתאבון שכזה. אתה לא ראית אותי אף פעם בבגד־ים״.

והיא חזרה אל הצלחת שלפניה ועשתה אותה שדה־קרב, שעד מהרה נס ממנו אחרון האויבים.

״הייתי לוקחת עוד מנה, כי אני פשוט חזירה. אבל אל תרשה לי״, התחננה לפני.

מיד הזמנתי מנה נוספת. החיוך נגוז מעל פניה ובעתה נסתמנה בפיה, שנתעוות בסלידה מחולשת־האופי שהיא מגלה.

״אני גועלית״, אמרה, כשהיא מחטטת, תוך מורת רוח, במזלג שבידה בין נתחי הצלי. לאחר מכן התחילה אוכלת מתוך פיזור נפש, שגבר והלך, עד שפינה מקומו לשכחה גמורה ולקצב מוגבר.

אה, הנעורים, אמרתי בלבי; איזה תאבון, איזו התמכרות לגוף, הפורח לקראת הבשלתו.

 

י    🔗

היא ישבה מולי שותקת, עיניה קמות, המעגל הכחול של העין צף בחלקו העליון של הכדור הלבן, וכשהיא נותנת ידה אל פיה ומבקשת סליחה, מפעם לפעם, שקועה היתה, – כך סבור אני – בעיכול המזונות.

הופתעתי מאד בשמעי מלים יוצאות מפיה, שכן ניכר היה שלא עלתה באותה שעה שום מחשבה בלבה. אבל יתכן שאת הרעיון הגתה עוד לפני כן. היא בקשה שאניחנה לבדה ואלך לי לטייל מעט ואחר כך נשוב נפגש בבית־קפה מסוים, שנקבה בשמו. אבל כשנפגש שם, הסבירה לי, שוב לא נהיה מכרים וותיקים, אלא שני אנשים זרים לחלוטין, ואני חייב אהיה לנסות ולקשור עמה שיחה ובאופן כזה נוכל לשחק משחק משעשע מאד, ששכרו בצידו. הוסכם בינינו שהפגישה תתקיים מקץ חצי שעה.

חזרתי איפוא ויצאתי לאוויר הלילה הירושלמי, אל רחוב שהביט על עלילותי באדישות מוצדקת, שאינה נעדרת לגלוג. חייב הייתי לשים קץ לתחושה ערירית ומגוחכת זו ומיד פניתי לאחד הבארים שבסמוך ושקדתי על לגימה חפוזה, שלא להוציא לבטלה – או לפקחון – את מחצית השעה שהוענקה לי במתנה.

אינני זוכר עתה מה מחשבות טרדו אותי בשבתי בבאר, אבל יודע אני שברגע מסוים תקפה אותי בהלה גדולה למחשבה אחת פתאומית, – שתוי הייתי כנראה במידה ניכרת – ובחפזון גדול יצאתי מן הבאר, ותרתי אחרי בית־מרקחת.

רק לאחר מכן נחה דעתי. העיקר הוא שלא אגרום בעיות עם עגמת־נפש לשותפי ולאשתו – אמרתי בלבי ונרגעתי.

כנראה שלאחר מכן עוד לגמתי משהו ליד דלפק אחר ובהציצי בשעוני נראה לי כי מלאה מחצית השעה היעודה.

בבואי לבית־הקפה שבו אמוּר הייתי לפגוש את הבת, מצאתי את אמה, יושבת ומצפה לי, ליד כוס שוקולדה ועוגות.

צעירה היתה, כמובן, ככל שזכרתיה מלפני כחצי יובל שנים, ובעברי על פני המראות שעטרו את קירו של בית־הקפה הציצה אלי דמותו הזרה של גבר דומה לאבי המנוח, חומק ומתנודד קמעה; ואילו אני, כבן עשרים שנים, נתיישבתי אל שולחנה והבטתי בה, כשבין שנינו חוצצים מאורעות ועניינים, שלא היו אלא זכרונות שאולים מן הזולת.

״תסלח לי״, אמרה, ״באיזו רשות אתה יושב אל שולחני? אני אינני מכירה אותך, אדוני״.

״מה?״, תמהתי וחייכתי.

היא הרכינה עצמה כלפי ולחשה: ״אני רואה ששתית מעט. אבל אתה מוכרח לשחק כפי שקבענו. תציג את עצמך״.

ובחזרה לנימה הקודמת הוסיפה נוקשות:

״ובכן, מי אתה, אדוני?״

עתה זכרתי את המוסכם בינינו והבינותי כי עלי לנקוב בשמי. ענין זה גרם לי עמל לא מעט, מפני שבקשתי למצוא שֵם שיבטא את הנסיבות; ולתמהוני הגדול נזדקר לי במוחי השם אַנטוֹן, ולא ידעתי מה פרושו. תחילה סברתי שמא יש כאן רמז ליסוריו של אנטוניוס הקדוש; אבל דחיתי השקפה זו בתוקף, מפני שמעולם לא ידעתי שום דבר על הקדוש אנטוניוס. ובעוד אני תוהה על השם היחיד המציע עצמו לפני, זכרתי לבסוף מי היה אנטון זה.

בילדותי, כשהתגוררה משפחתי על גבוּל יפו, היה משוטט בשכונה שלנו שיכור ממוצא ארמני, בנם של נכבדים נוצרים, שנשתבש. הוא היה מציע סוכריות לילדים ולילדות קטנים, היה משמיע באזניהם שירים בלתי מובנים, מחייך בעקימת שפתיים עצובה ומלטף לחייהם, כל זמן שלא נתבהלו ממנו, או כל זמן שלא הופיע מי מן ההורים, לקרוא לילד שישא רגליו וימלט. אנטון היה סופג אז מהלומות ובעיטות וסופו שהיה משרך רגליו לעבר יפו ונבלע בעיקול הדרך שליד מסגד חסן־בק.

״שמי אנטון״, אמרתי לה בקומי מכסאי, מחווה קידה עמוקה.

״אז מה אם שמך אנטון?״ נזפה בי, ״אתה חושב שזה מצדיק התנהגות כזאת? להצטרף אל שולחן של גברת, בלי רשות?״

״כן״, אמרתי. ״זה מספיק לגמרי. שמי אנטון״.

״אתה רוצה שאקרא למלצר? או למשטרה? אתה רוצה שיזרקו אותך מכאן?״

היא הביטה בי בגבינים מכווצים, כובשת צחוקה ותובעת הסבר.

״אל תגרשי אותי, גברת״, חיננתי קולי. ״כולם מגרשים אותי, בין כה וכה. פליט אני וכבר עברו עלי הרבה יסורים״.

״פליט?״ אמרה, ״זה דווקא מענין מאד. מנין באת? אולי אתה רעב? רוצה שאזמין לך משהו לאכול?״

״לשתות״, אמרתי.

היא קראה למלצר ועד שהלה נתמהמה לבוא, סקרה אותי בתשומת־לב, ברחמים רבים, כביכול, ואמרה שאמנם עתה הבחינה כי בגדי קרועים וכי אינני מגולח ולא רחוץ ולא בא אוכל אל פי שבעה ימים ושבעה לילות.

״אני אקח אותך אחר כך לביתי״, אמרה, ״ואתקן את בגדיך ואכין לך אמבט חם ואתן לך מיטה נקיה, פליט מסכן שלי״.

התרגשתי מאד למשמע הדברים האלה ולאחר שהביא לי המלצר משקה, הבטחתי לה שעוד מעט ארגע ובשוב רוחי אלי אספר לה את כל התלאות אשר מצאוני.

וכך בא לעולם הסיפוּר על אנטון המסכן; סיפור ערוּך בדברי־הבל, בדיות ושקרים, אגדות לתינוקות, רצופות קינים והגה והי; השד יודע מנין באו ואיכלסו את ראשי בלילה ההוא.

 

יא    🔗

אנטון שמי ובארץ הארמנים נולדתי, ואף על פי שכל בני האדם סבורים כי אין לנו ממלכה משלנו, טעות בידם. אלא שאנחנו, הארמנים, מניחים לבני האדם שיטעו, וטוב לנו בכך. אין ארצנו ידועה לשום זר ואינני רשאי לספר לך מה יש בה. אבל אגלה לך דבר־סוד אחד בלבד: הארמני רשאי לדור בממלכתו רק עד שיכלו ימי נעוריו. משחדל להיות נער נגזר עליו גרוש והוא עורך גלות בעולם, עד לאותה שעה שבה ישיג את תכלית־היסורים. רק אז יחזור וימצא את הדרך לשוב לביתו. ובשובו – כך מבטיחים אבותינו, ואני עדיין לא שבתי – ישוב וימצא את נעוריו.

כשכלו נעורי שלי – ובארמניה, למרבה הצער, כלים הנעורים בגיל מוקדם להפליא – גורשתי מגן־עדני וביום צאתי לערוך גלות נאמר לי כי רשאי אני לחזור רק לאחר שאפגוש בשלוש בריות: זקן אחד ושתי נשים. היכן דר הזקן, ואיה מקומן של הנשים, לא גילו לי.

נשקתי את ידי אבי ויצאתי לדרכי.

לילה אחד, ואני נזוף ומוכה מתלאות אשר מצאוני בדרכי, ראיתי אור קטן מרחוק וכשקרבתי למקום נתחוור לי, לשמחתי, כי בית־מרזח לפני ויינן יושב אל הדלפק.

ברכתיו לשלום ומיד בקשתי כי ימזוג לי משקה, להשיב נפש ולהשכיח עגמה, ככל הכתוב בספרים, יין ישמח לבב אנוש וכו׳.

״לא יין אני מוזג ולא תירוש״, אמר הזקן, ״כי משקה לענה״.

״שיהיה לענה״, אמרתי לו, ״ובלבד שישכיחני רישי״.

״משקה זה פעולתו הפוכה״, אמר הזקן, ״כל השותה ממנו, לעולם לא יוסיף לשכוח דבר. משקה זה כוחו יפה להעלות בזכרון כל מה שאדם מבקש לשכוח״.

״ובכן, איזה מין יינן אתה?״, קראתי בבוז.

״לא יינן אני, אלא איש ארמני״, השיב לי בזעף.

״מה תועלת, איפוא, במשקה שאתה מוסך?״, בקשתי לדעת.

״לא תועלת יבקש הארמני; רק את האמת״.

צמא הייתי ואמרתי לו שימזוג לי כוס לענה, ובלבד שארווה צמאוני. ובלגמי מן הכוס נחתי מזעפי כרגע. חיי נתייצבו לפני תמונות־תמונות, סדורות וערוכות זו בצד זו, לא ניכר הטוב מפני הרע ולא המשמח מן העצוב. בצד עלילות ימי נעורי המאושרים ראיתי את הנסיונות המרים של ימי בחרותי, והנה אינם מרים, אלא נסיונות בלבד; ובצד התענוגות, אשר נתתי בהם את אושר זולתי ואת שלומו, ניצבו החסדים אשר גמלתי לזולתי. והנה אלה אינם אושר־גזול ואלה אינם חסדים־גמולים; אלא הכל מעשים שהיו.

״הערב לך המשקה?״, שאלני הזקן.

״עוד כוס אבקש״.

והוא הוסיף ומזג לי, ואז עלה חיוך על שפתיו וניכר שהוא שמח בי ודעתו נוחה ממני.

 

יב    🔗

במקום זה הפסיקתני הנערה מסיפורי ואמרה לי:

״אתה יודע, מר אנטון? אתה טיפוס פרימיטיבי מאד. הסיפור הזה, על הארמני הזקן, יפה לתינוקות, אך לא לאדם מבוגר כמוך. מקווה אני שהביקור השני שלך, אצל אחת הנשים, יהיה יותר משכנע״.

״האמנם?״, תמהתי, נעלב ומתפקח במהירות מייני.

״אמנם, אמנם״, השיבה לי. ״ועכשו המשך״.

 

יג    🔗

כשנפרדתי מעל הזקן באתי אל עיר גדולה והומיה ובה שווקים וחנויות אין קץ, ואף על פי כן לא פקפקתי כלל בשעה שעברתי על פני חנות של מעשי־ריקמה, ומיד ידעתי שכאן ביתה של זו שאני מחפש. בבואי בפתח צלצל פעמון ומדלת צדדית נכנסה אל החנות אשה בהירת עיניים.

יפה, אמרתי בלבי. זוהי, בלי ספק.

היא ברכה אותי לשלום, אך לא שאלתני לחפצי, כמנהג הזבנים, אלא שתקה עמי.

הבטתי מסביב וראיתי בדים, מפות ומפיות, ציפיות ושטיחים קטנים, כולם מרוקמים חוטים צבעוניים, בדמות פרחים וצפורים. ״שלך?״, שאלתי.

״שלך״, אמרה האשה.

״את רקמת את כל אלה?״, הוספתי לשאול.

״בימי נעורי רקמתים, והיו שלי. עכשו הם של האיש שמצא דרכו אל ביתי״. ״כל איש?״ תמהתי, ״בלא הבדל ויחוד?״

היא לא השיבה, אך פניה הוסיפו להאיר והדבר הקניטני.

״נותנת את חסדיך לכל עובר ושב?״, חקרתי לדעת בחוצפה.

״קח ככל העולה על רוחך״, השיבה, כאילו לא עמדה כלל על הרישעות שבשאלתי.

״אין לי חפץ בסמרטוטים בלים אלה״, צעקתי.

״מקנאה אני בך. בוודאי ראית יפים מהם ושוב אינך יכול להתהנות ממעשי־ידי הדלים״, אמרה בעצב.

״אמי ואחיותי מיטיבות לרקום ממך עשרת מונים״, הוספתי להתגרות בה.

״הה, כמה חפצה הייתי ללמוד מפיהן את המלאכה. התאוֹת להביאני לפניהן?״

״להביאך אל בית אמי?״ הרהרתי בקול, וזכר ארמניה היפה עלה בלבי, זכר נעורי שכלו בעשן.

למשמע דבריה החלה חרטה מכרסמת את לבי ולא ידעתי מה אומר.

״רחוקה היא מכאן, אמא שלך״, אמרה האשה, ״אבל אולי זוכר אתה כיצד היתה רוקמת? הן תוכל לאלפני דעת, אדוני?״

״אני, מימי לא רקמתי; אני לא אוכל״, גמגמתי.

״בוודאי שלא רקמת. מלאכת נשים היא. מלאכת הגברים מסוכנת וכשאתם נכשלים העונש גדול. אנחנו, הנשים, לכל הגרוע הננו מוציאות מתחת ידינו ריקמה פגומה, אשר אין לאיש חפץ בה; אבל אתם, שגיאותיכם מהלכות על פני חוצות. מפני כך ראויים אתם שינהגו בכם ברחמים. ענשכם גדול דיוֹ״.

ובאמרה זאת הושיטה לי פיסת־בד רקומה. אחר כך חזרה ונעלמה בדלת שממנה הופיעה.

 

יד    🔗

לגמתי מן הכוס שלפני ונתתי עיני בבתו של שותפי.

״גמרת?״, שאלה, ״אני מתכוונת לסיפור על הרוקמת שלך״.

נענעתי לה בראשי לאות הן.

״מותר לשאול שאלה?״, אמרה.

״מותר״.

״אמור נא, מר אנטון היקר, מדוע סבור אתה כי אשה נמוכת רוח, שיש לה סבלנות גדולה לחוצפתו של גבר שחצן, ראויה היתה להכנס לסיפורך החשוב? אולי היא סתם דאֶבּילית. תסלח לי בעד הביטוי״.

נדרזתי להזמין לי עוד כוסית ובהנשאי על גלי האלכוהול שעוד פעל בקרבי, נסיתי כוחי בתשובה:

״הצדיק הוא זה, שמאמין בכל מה שאנחנו מוציאים מפינו. זה, שלעולם אינו מניח לנו לשקר. אמונה זו שלו כופה עלינו לנהוג לפי הצהרותינו. אם התרברבנו לפניו, הרי זה כאילו קבלנו על עצמנו לקיים את כל הטוב שייחסנו לעצמנו. ואם התוודינו לפניו על חטאים, הרי זה כאילו קבלנו על עצמנו לחזור בתשובה. לעולם אנו יוצאים מעל פניו כשעוֹל כבד על שכמנו; כלומר: מועקה כבדה… ומטעם זה ראוייה האשה להיזכר בסיפורי״.

המלצר הביא משקה ובת־זוגי התבוננה בי בשתותי ואמרה:

״הזקן שלך מוּכר לי משעורי התנ״ך; והצדקת שלך, משעורי־המוסר. כנראה שבבתי־הספר היסודיים של ארמניה מלמדים ממש מה שמרצים לפנינו באוניברסיטה של ירושלים. אתה רשאי להמשיך״.

 

טו    🔗

את מקומה של האשה האחרת מצאתי לפי חוש הריח, שהוליכני אל מחוץ לעיר.

בקצהו של מגרש גדול, מצמיח ברקנים, ניצב צריף בודד. הלכתי לעבר הצריף, נגעתי בכף המנעול והדלת כמו נפתחה מאליה.

מיד עם כניסתי ראיתי את כל בגדי שלי מוטלים בערבוביה על הרצפה. בסמוך לקיר, על שפעת מצעים, שכבה אשה צעירה. עיניה היו פקוחות לרווחה, אלא שרק הלובן נראה בהן וידעתי שהיא ישנה. אך בבואי נתגלגל הלובן מעט והופיעו שתי עיניים שחורות שהביטו בי בתוכחה מתפנקת, כאילו היתה מצפה זמן רב לבואי, ועתה היא נוזפת בי על שהתמהמהתי לבוא.

היא נתנה עיניה בפיסת כף ידי והעוויה של מורת־רוח עלתה בפניה. אז ראיתי כי שעוני עדיין היה צמוד לגופי, אף שבגדי התגוללו על הרצפה. הבינותי כי היא מבקשת ממני שאסלק את שעוני. אינני יודע מדוע צר היה לי להפרד דווקא מחפץ זה, שאיננו יקר ביותר, בעוד שכלל לא נקפני לבי על הארנק הכבד, שהיה לי בכיס מכנסי, קודם שהוצגתי ערום ועריה.

שעה ארוכה הבטתי בה ובשעוני חליפות וכאשר הסרתיו, לבסוף, והשלכתיו אל ערימת בגדי, ירדה חשכה על כל סביבי וכאב, שכאילו היה רב משאתו לפני זמן מה, החל פג, מתפוגג והולך. אור־בוקר הפציע בעד החלון.

הייתי לבדי בחדר דל, בצריף שבפאתי מגרש, מחוץ לעיר, ובצריף מִטה ליד הקיר וערימת בגדים על הרצפה ושעון מתגולל לפני. הרימותיו, והנה אין הוא מורה על שעה כל שהיא.

נגשתי אל ראי שעל הקיר והצצתי, והנה אני איש קשיש, ממש כפי שהנני יושב עתה לפניך, בלוי־בגדים, לחיי לא גולחו ושיבה זורקה בצדעי.

 

טז    🔗

״מסכן, באמת אתה מסכן, אנטון יקירי״, אמרה בת־זוגי וגחנה עלי ולטפה את פני. ״אני אתקן את כל העוול הנורא והאיום הזה שעשו לך כל האנשים הרעים האלה. בוא, נלך הביתה, נתקן את כל ההיסטוריה ואת כל הפילוסופיה ונלמד שעורים אחרים. אבל דבר אחד לא אסלח לך; שמכל המסעות הנפלאים האלה שלך לא הבאת בשבילי שום מתנה. אינך מתבייש? אין לך כלום בשבילי? איזה בקבוק לענה, או מטפחת רקומה או משהו מהצריף?״

״משהו בשבילך?״ מלמלתי, כשאני נותן את שתי ידי בשני כיסי מקטורני, מתוך תקווה למצוא שם חפיסת שוקולדה, או גומי לעיסה או כל דבר אחר, שאפשר לתיתו. ואז נתקלו אצבעותי בחבילה קטנה שקניתי בבית המרקחת, ואני משכתי בחפזה את ידי, כנשוך נחש, ופני להטו.

בת זוגי צחקה בקול: ״נדקרת בסיכה? אתה נושא מחטים בכיסיך? אתה רואה שלא טוב להיות רווק? סליחה: לא טוב להיות אנטון המסכן. הראה לי את ידך. הנה, בבית גם אחבוש את פצעיך. בוא, נקום ונלך לנו״.

נשמתי לרווחה. היה בי אפילו ניצוץ של פקחון מספיק כדי שאתן את אצבעי בפי ואהיה מוצץ אותה, כאדם שנדקר במחט. ואז חזרתי ונטלתי את כוסי, לגמתי לגימה ארוכה והודעתי לה שסיפורי טרם תם וכלל לא נשלם.

״מה? זה עוד לא הכל?״ שאלה, מאוכזבת.

״זוהי רק ההתחלה״, הסברתי במתינות, כיוון שלשוני נסתרבלה מעט, וכן מפני שבקשתי להקניטה. ״עכשיו אנחנו מגיעים לפרק בו יסופר כיצד בקשתי לחזור לארמניה וכיצד כמעט שעלה הדבר בידי וכיצד לא עלה, בסופו של דבר. ואם את משתעממת, לכי הביתה ואני אשב כאן לבדי ואספר את הסיפור לעצמי״.

היא מיחתה בכל תוקף. אין היא משתעממת; להפך.

 

יז    🔗

לא היה לי כל מושג ממה שאני עתיד לספר באזניה. פתחתי פי ואמרתי:

כשיצאתי מן הצריף שבתי והייתי כאחד האדם: שוב לא חציתי ארצות, שוב לא היה ארנקי משופע באוצרות אבותי. ריק וחסר כל יצאתי מן הצריף ההוא ובזכרי כי מלאתי אחר צו אבי, – לאחר שמצאתי את השלושה אשר צוּויתי למוצאם – נתחוור לי כי מסעי הגיע אל קיצו.

יצאתי אל העיר ובקשתי לי מלאכה לעשותה. אם אבוא לספר לך את כל המוצאות אותי יקצר הלילה וגם יסגרו את בית־הקפה. על כן אומר לך בקצרה כי אדונים רבים היו לי, רובם אכזרים ושואפי־בצע ומיעוטם אדישים ונוהגים כחוק וכמשפט. מיום ליום נתעגמה עלי נפשי ולבי יצא לשוב אל ארץ אבותי. בגדי נתרפטו ומנעלי נשתחקו ולעת לילה, בשובי אל צריפי, נועל הייתי את הדלת, שוכב על יצועי ונאנק.

מביט הייתי בשעון שעל פיסת כף ידי, חרד לזמן החולף בלי תקווה, תמה מניין יבוא עזרי. לעתים התרוממתי מעל יצועי כדי לגשת אל הראי ולחזות במראה פני, ששוב לא הכרתים. מדי יום ביומו חזרתי להביט בראי, מפני שמצפה הייתי להכיר בהם אי־פעם את דמות הנער שהייתי; שהרי אם יחזרו פני להיות כשהיו, אפשר סימן הוא לי כי ימי שובי הביתה קרובים לבוא.

ויום אחד, כשגבר יאושי מנשוא, עד שחשתי כי לא אשוב עוד לעולם אל ארץ מולדתי, נתמלטה מפי זעקת כאב. בארמנית צעקתי, לשון שאין שום בריה במקומותיכם שומעת.

ואז נפתחה הדלת ובפתח עמדה נערה.

אמנם כן, נרגש אני בזכרי את הפגישה הראשונה ההיא.

מבקשת את לדעת מה צורה היתה לאותה נערה. מיד אגלה לך וגם אַת, כמוני, תהיי מופתעת ביותר. כבר את מכירה אותה. כלומר, לא אותה אבל את אביה ואת אמה את מכירה. מדוע את צוחקת? כלום באמת ניחשת? ובכן, יפה. היא בתם של היינן הזקן, הוא בעל הלענה, והצדקת הרוקמת על פיסות הבדים. כן כן. והיא אחותה תאומתה של הקדשה, שמצאתי באותו צריף, לפני שנים רבות.

מדוע נפלו פניך עכשיו? את סבורה שאני מהתל בך? משפחה זו כבר נמאסה עליך? אין זו אשמתי. לא אני בחרתי בהם. הם בחרו בי.

ובכן, נכנסה ועמדה בדלת.

״שמעתיך קורא״, אמרה אלי בארמנית, ״ונכנסתי״.

״המגרש ריק ואין נפש חיה מסביב״, מלמלתי. ״כלום היית כאן כל העת?״

היא הנידה בראשה וחייכה.

״אילו קראתי קודם לכן, כי אז באת מזמן?״

״בוודאי״, אמרה. ״כל הזמן הייתי כאן״.

בחנתי את פניה ומאחר שדיברה אלי בלשון אמי נתעורר בי חשד שכבר ראיתיה בימי נעורי, במולדתי. אל תצחקי. ההבדל בגיל? ומה בכך? בשובי לארצי אחזור אף אנכי ואהיה נער.

״צמא אתה״, אמרה; ובהכנסה לצריפי פנתה אל האצטבא, נטלה קנקן, שלא היה שם קודם לכן, או שלא הבחנתי בו, ומזגה לי כוס. ״שתה״, אמרה.

היה זה מיץ תפוחים, שהבריות במקומותינו נוהגים להכין להם בקיץ, להפיג את השרב. עם לגימה ראשונה נתחוור לי הדבר; וכפי שיקרה לעתים, מעלה טעמו של משקה זכרונות ששקעו מכבר.

שדה גדול ראיתי, ירוק, בטרם יבשילו השבלים, רחב לאין קץ ונעלם באופק, למרגלות ההרים; ובמרחק ניתך מטר־קיץ, ערפלי וצונן; מבעד למטר דהרה רכבת, שקטרה שורק בעליזות וסוס לבן נבהל מן השריקה ומקפץ בתוך השדה, מניף רגליו הקדמיות באוויר וצוהל; פלג מפלס דרכו בשדה ועל הפלג נטוי גשר־עץ ונערה קטנה ניצבת עליו, מביטה בי מרחוק.

תלשתי שבלים ונופפתי לה בהן לשלום והיא ירדה מעל הגשר ורצה לקראתי בשדה.

הוספתי ולגמתי מן המשקה ואמרתי לה בלשון אבותי: ״תבורכנה ידיך, בת״. ומצמצתי בשפתי. אצלכם יחשב המצמוץ כדבר שיש בו טעם לפגם; אבל אצלנו אין בושים בקולות העולים מן החיך.

אף היא, הנערה שבאה אלי, השמיעה קול לעומתי.

רק בני עמי יודעים את פשרו ואין לשון בעולם לתאר בה את הקול ואין מלים בלשונותיכם להסביר את מובנו.

וודאי שכבר ראיתיה לפנים. וכי כיצד יכולתי שלא לדעת זאת מיד עם כניסתה? יתרה מזו: כבר שוחחנו אי פעם על כל הדברים שבני האדם משוחחים עליהם, כדי לעמוד על טיבו של הזולת; וכבר לא היה כל צורך באותם דיבורים ומיד יכולנו להמשיך במקום שהפסקנו אי־אז, בין מסך המטר שבשדה ובין המרחב הירוק שאין לו סוף, בארץ אבותינו.

שאלתיה אם הגשר הקטן עודו עומד על תילו ואם גם עתה מצויים סוסים לבנים במקום ההוא.

״חפשי הוא, הסוס הלבן, ואין אוכף על גבו. וגם הגשר לא מט לנפול״, השיבה הנערה.

את אינך מבינה? בוודאי שאינך מבינה, מפני שלא גודלת במקומותינו.

אבל אני הבינותי מיד: מנהג הוא בידינו, שלא לשים אוכף על גבו של סוס לבן, עד שיזדמנו ארושים בארמניה. ובהאכף הסוס לראשונה, ירכיבו על גבו את בני הזוג והם חייבים לחצות ברכיבה את הגשר שעל הפלג. אם יכרע הגשר ויתמוטט תחת סובלם, עלה יעלו הנישואים יפה. ואם לאו – שוא יכנסו לחופה.

יכולה את לשער לעצמך מה תעלולים יעוללו בני־הזוג, האוהבים זה את זו, למען יפול הגשר תחת פרסות סוסם!

והנערה האיצה בי לקום מיד ולצרור את צרורי לשוב הביתה.

״שוב נשוב״, אמרתי לה, ״אך דל אני היום וחסר כל ולא נאה לי לשוב על צרור נקוב. הנה עתה, שבאת אלי לקרוא לי, שבו אלי כוחותי כולם ואני אעשה לי רכוש גדול; כבדים בכסף ובזהב, בבגדים ובתכשיטים, בוא נבוא אל ארצנו, אל בית אבינו החבוי בבוסתן התפוחים.

היא לא השיבה דבר. אילו זכרתי את מנהגי עמנו, ודאי שלא היה נעלם ממני העצב שירד על פניה; כי אין הנשים בארמניה חולקות על דעת הגברים והן שמות מחסום לפיהן; אבל הגברים שבארצי יודעים לקרוא מתוך תווי פניהן; ואילו אני שכחתי.

ולמן היום ההוא החל המזל מאיר לי פניו. שבעה ימים לאחר בואה אלי לראשונה עקרנו מן הצריף ובאנו לגור בדירה נאה שבעיר; ושלושה חדשים לאחר מכן קניתי לי בית־מידות ברחוב הראשי.

רק בדבר אחד סרבה לי הנערה, כי מאנה ללבוש את בגדי הפאר שהעתרתי עליה, והיא לא פשטה את כתונת־הפסים שעל גווה, כתונת הנערות הארמניות מאז ומעולם. ויש שהיתה חוזרת ומזכירה לי כי הגיעה השעה לקום ולשוב; אך אנוכי הייתי שיכור הצלחתי ובמלים רבות ומפתות דחקתי עליה לחכות עוד מעט, להוסיף נכסים ולהגדיל את כבוּדת ביתנו.

אה, ריבון אבותי! אילו ביטלה ממנהגה ופצתה פיה להוכיחני על פני! אבל היא שתקה ודוק העצבון שכיסה על עיניה נעלם ממני.

יום אחד אמרתי בלבי: מחר אני מבשר לה כי שבים אנו.

אבל אַת ניחשת בוודאי: באותו הלילה הלכה לה.

כיצד ניחשת? את צוחקת: מפני שכך כתוב תמיד בסיפורי האגדה. ובכן דעי לך: מי שבז לאגדות ועושה אותן חוכא וטלולא, בשם חיי המעשה הגאיונים, שוב אין הוא איש־המעשה, אלא רועה־רוח, עובר־בטל וסופו שברון־לב ואפס־מעש.

לאט לכם חכמים. סופכם להיות שוטים גמורים.

 

יח    🔗

״מר אנטון היקר״, אמרה בת־לוויתי, כשהנחנו את כוסותינו הריקות, ״שמעתי את סיפורך ועכשיו אני יודעת מי אתה ואני מרשה לך לשבת אל שולחני. אף אני רוצה לספר לך על עצמי, אלא שלפני כן שאלה לי אליך: מה שם הנערה שבאה אל צריפך ביום ההוא?״

״אוֹדיל״, השבתי בלא פקפוקים.

בת־לוויתי חייכה לעומתי, ובשימה ידה על ידי, אמרה בלחישה:

״ועכשו שמע את סיפורי שלי. הוא קצר מאד: שמי אודיל״.

כהרף עין, בלא שידעתי את אשר אני עושה, שמעתיה קוראת בבעתה:

״מדוע משכת את ידך בגסות?״

והיא קמה ממקומה, ובקול שיש בו יבושת מכוונת ורעה, קול שהכרתיו יפה לפני כחצי יובל שנים, אמרה:

״אתה רוצה לשלם למלצר?״

יצאנו לרחוב. שומם היה, טובל באורם החלוד של פנסים עושי־חובתם בלא־חמדה, כמו תמהים על עצמם ועל מי שהציב אותם כאן, ללא נפש חיה להאיר לפניה.

״האירי פניך. הפנסים מסתכלים בך״, אמרתי לה.

״הם מסוגלים לראות ממש כשם שאתה מסוגל להרגיש״, אמרה.

מאחר שהיתה מחרפת, ידעתי שנתפייס.

וודאי שהייתי כולי אשם לפניה. וכי איזה אדם בר־דעת ישמיע באזני אשה דברי אהבה, שנועדו לזולתה?

וכי אשמתה היא אם סבורה היתה, כי עליה אני מדבר? ואף על פי כן גם היא אשמה. למה בקשה לעגוב עלי? למה עצרתני בירושלים ולא הניחה לי לשוב למקומי? או שמא נתכוונה לבדר עצמה, כמנהג בני ירושלים, הסבורים שעירם אין בה מתענוגות החברה, והריהם רואים בנו, יושבי תל־אביב, דברנים שנזקקים להם לשעה קלה ונפטרים מהם לאחר שהכזיבו. אפשר נקרה לפניה ערב פנוי ובקשה להמלט מן הבדידות. וכל אותם סימנים וכוונות שנזדקרו במוחי, לא היו אלא פרי דמיונו של אחד שכמותי. ואילו היא, כששמעה את להגי, נבוכה ולא עלה בידה להשתיקני. ומששמעה את פטפוטי, כלום לא טבעי הדבר, שפרשה אותם פרוש מוטעה?

האמנם עוללתי כדברים האלה ממש גם לאמא שלה, לפני שנים רבות? מדוע איני יכול לזכור עתה את הסיבה, שגרמה לכך כי תנשא לחברי, ולא לי? מדוע נדמה לי, זו הפעם הראשונה, כי מעולם לא בקשתי לשאתה לאשה?

רגש מתועב וניקלה, רגש רחמים, הציפני עתה והייתי חש צורך עז לכפר פניה של הילדה ההולכת לצדי ברחוב האפל ושותקת.

נכון הייתי – אף נדחפתי לכך בכוח – לגחון אליה, לשאת אותה על כפי, להעתיר עליה דיבורים של רוך, של תנחומים.

״רע אני״, אמרתי לה. ומיד נחפזתי לתקן: ״לא רע אלא טפש. פשוט טפש. או סתם פרא אדם״.

היא עצרה והביטה בי מן הצד, כשחיוך ערמומי מציץ מעיניה:

״זה הכל?״, שאלה. ״רק רע וטפש ופרא אדם?״

״זה לא הכל. אדרבא, אמרי את מה אני. מראש אסכים לכל מה שתאמרי״.

״מראש תסכים?״, התרתה בי. ״תצטרך להוכיח לי כי הפעם אינך משקר״.

ידעתי שהיא טומנת לי פח, אבל שמחתי על ששוב עברה היזמה לידיה. סמוך ובטוח הייתי כי נערה זו מצא תמצא עתה דרך לפצות עצמה על כל שעוללתי לה.

״מסכים״, אמרתי.

היא שלבה זרועה בזרועי ובשתיקה צעדה לצדי, מתונות, בלא חפזון, מתאמת צעדיה לצעדי ומביטה ניכחה.

נדמה לי שאפילו השמיעה זמר לעצמה.

ואז, כשהיינו צועדים בדומיה, בא עלי דבר, שעד אותו היום ידעתי אותו רק בחלומותי, חלומות־ביעותים, שפעמים פוקדים אותי אף בהקיץ.

דבר זה אין לכנותוֹ בשם פחד, שכן אדם פוחד מאיוּם שבהווה או שבעתיד; ואילו פחדי שלי היה מוסב על העבר. פחד זה, שהיה פוקדני, כאמור, בחלומות או בדמדומי־הכרה, מקורו היה במחשבה, כי אנכי הוא שנשאתי לי לאשה את זו, שהיא עתה אשת שותפי. פלצות אחזה בי.

מעולם לא תקפני פחד זה בהיותי ער או שפוי. אדרבא: בשעות של עשייה או הרהורים דומה אפילו שהתרפקתי על דמותה, ככל שסיפרתי בראשית דברי, בגילוי־לב גמור.

והנה עתה, בלכתי ברחוב, חבוק בידי בתה, תקפתני תחושה זו – בהקיץ – בפעם הראשונה בחיי: רעדה חלפה את גופי למחשבה כי אמה שלה, אשת שותפי, אינה אלא אשתי שלי, כיום.

ענין זה, שהרחבתי עליו את הדיבור, נתרחש כהרף עין וחזר־נמוג בהכרתי. זה טבען של תחושות כאלה, שהן מגיחות עליך, כובשות כל כולך ונעלמות מיד. שאלמלי היו נמשכות יותר מכניד־עפעף, לא היה שום אדם עומד בהן.

 

יט    🔗

עד מהרה זכרתי, שזה עתה נתחייבתי להשמע למשוגותיה של ילדה; משוגות, אשר תביאנה אסון על משפחת שותפי, אם יוודע לו הדבר; וגם אם לא יצא הסוד לאור עולם, לא אוסיף אני לדעת שלווה.

האחזור ואשמוט ידי? כלום אפשר הדבר? היקרה כי יחמוק גבר מידי אשה אחת פעמיים? אינני בקי בהיסטוריה של תעתועי־הלבבות, אך סבורני שכבר נתרחשו באותו יום כל הניסים, אשר יתכן להם שיתרחשו פעמיים. מעתה נתון הייתי בצבתו של פסק־דין.

מתוך השלמה גמורה התחלתי נותן דעתי על בת־זוגי ועל הענינים שלפנינו. כשנכנסנו לרחוב שבו עומד היה בית הוריה, נדמה לי כי הבחנתי מרחוק אור בוקע מדירתם. אבל לא אמרתי דבר.

עדיין היתה פוסעת לצדי בשתיקה. זרועה בזרועי; אלא שמפעם לפעם היתה מרימה ראשה לעברי ומחייכת.

עתה הגענו. אני הוא שעצרתי ראשון ומיד ראתה אף היא את האור הבוקע מן הדירה.

״נלך לבית מלון״, אמרה, בלא ניגון של סימן־שאלה בדבריה.

״אי אפשר״, השבתי. מצפה הייתי להצעה זו וכבר הכינותי את הנימוק: ״המזוודה שלי בדירתכם. הם יודעים על מציאותי כאן ומחכים לי וגם לך״.

היא הישירה מבט מאומץ לתוך עיני, מבקשת לדעת אם צר לי על המיפנה שחל, או שמא שמח אני עליו. לא הנחתי לה להתבזות בשאלה מפורשת ואמרתי:

״מן השמים מעכבים״, ונסיתי להעלות חיוך על שפתי ובקשתי שיתפרש כחיוך מאונס.

״טוב״, אמרה; נשמה אוויר מלוא ריאותיה, כנפרדת מן הלילה הצונן. ״צלצל בפעמון״.

 

כ    🔗

אביה ואמה היו מסובים במטבחם, שותים תה. זה עתה חזרו, עייפים ונרגזים, ככל הנראה.

״המשוטטים!״, קראה אמה. ״שעה יפה היא לשוב הביתה!״

״הם צעירים״, אמר האב, בהושיטו לי ידו ובמשכו אותי אל כסא, להסב עמהם.

״כנראה שאני כאן הזקנה היחידה״, תרמה האם משלה לבדיחה המשפחתית.

שותפי הצטדק לפני, חזר וסיפר על הנסיעה המבוהלת לנמל שבחיפה ופתח בסיפור־מעשה על תסבוכת, שנתגלתה בבית־המכס, רצופה שגיאות וסילופים של ענייני חוק, שנתפרשו שלא כהלכה על ידי פקידים נבערים מדעת.

הבת פרשה לחדרה. האם בקשה סליחתנו והלכה אף היא לחדר המיטות ואנחנו נותרנו לבדנו. שותפי ואני.

לא הקשבתי לדבריו. מביט הייתי בו, בחברי מנוער, באיש אשר נשא לו את האשה הזאת והוליד את הבת הזאת, ומבקש הייתי לומר לו דברים הרבה, שאי־אפשר לאמרם. גל חם של חיבה, רחמים, צער ואהבה גאה בקרבי. מבקש הייתי לשים ידי על כתפו – דבר שלא עשיתי מעולם – ולהבטיחו כי רק למענו, למען חברי הטוב, – אשר נשא את חטאי ואת פשעי סבל, – אני חוזר ובא כל יום חמשי בשבוע לירושלים. ואת סליחתו רציתי לבקש, על שאני גורם לו, בכל יום חמשי, שיחשוד בי כי כוונות זרות מביאות אותי אל סף ביתו.

ואולי הוא סבור כי לשמוח לאידו אני בא?

הוא הרגיש כי אינני מקשיב לו ונשתתק, קם מאצל השולחן, אמר שנודף ממני ריח אלכוהול ושאלך לישון.

 

כא    🔗

עד מהרה ירד על הדירה אותו שקט מתוח היורד על דירות שבהן מלינים אורח ללילה. בני הבית מונעים עצמם מן הגניחות, השעולים, הלחישות ושאר קולות משפחתיים, שברגיל הם מאכלסים את הבית בשעה של טרם־תנומות. ואילו ההרגל בן־השנים תובע את שלו; ומיד עם נפול תרדמה על האנשים עולים הקולות ובוקעים בשריקות ובאנחות של נחרה, פליטות־פה מתוך שינה ושאר הַעֲרָמוֹת שהטבע מערים על כוונותינו הטובות.

שוכב הייתי בבגדי על המיטה, עוצם עיני וראשי ריק מכל מחשבה, כאילו מתאמץ מנגנון נעלם שבקרבי לדחות ככל האפשר את החדווה המצטברת מפינות אפלות ונסתרות שבנשמה, המכנסת פזוריה ונערכת לקראת חג ותרועה. ידעתי כי נפל דבר בחיי ובקשתי שלא להחפז. ואף על פי כן החלו רמזים של הוראות עולים ובוקעים. ברור היה לי כי אטול חופשה ארוכה, ארוכה מאד, הפעם; ואפשר שאחלץ עצמי כליל מן השותפות עם חברי ואצא למסע ממושך.

הדירה מסביבי דממה לחלוטין. פקחתי את עיני וראיתי ריבוע כחול זוהר, עמוק ושקוף, משובץ כוכבים, קבוע בחלון שבחדר. הרמתי ראשי בחפזון, כמו היה קול קורא בשמי בחוץ. הורדתי רגלי על הרצפה, זקפתי קומתי ובאתי ועמדתי ליד החלון. בזהירות, שלא לפרוץ באנקת־שמחה פתאומית, נשמתי את האוויר הכחול שרעף מכיפת הכוכבים.

אחר כך שמתי ידי בכיסי, הוצאתי את המסרק ובחשכת החדר הארכתי לעשות את שערי, לישר את קפלי הבגד ולבחון את קשר־העניבה. כשהייתי מוכן ומזומן לפגישה פסעתי על בהונותי לעבר הפתח ויצאתי מן הבית, מגיף מאחורי את הדלת, לעולמים.

אינני זוכר אם פניתי שמאלה או ימינה, אבל ודאי שלא הרחקתי לכת הרבה. זוכר אני שמצאתי עצמי בכרם זיתים מוזנח, מאותם כרמים המצויים הרבה בירושלים, במרכז העיר כבעיבורה. הקרקע היתה סלעית ופעמים הזדקר גם אורן עתיק בין הזיתים, כנוטר שמשקיף ממלונתו. בקלות, שלא הייתי מסוגל לה מכבר, טיפסתי ועליתי בגזעו של אילן וכשהגעתי למקום, שממנו יכולתי להשקיף על השבילים המובילים אל הכרם, הסתדרתי לי בניחותא על ענף איתן, סמכתי גבי בגזע, הוצאתי סיגריה והעליתי עשן להנאתי. עוד הלילה גדול, אמרתי בלבי, והימים שלאחריו אף הם מרובים ויש פנאי. יש פנאי ככל הדרוש. ועד שאני יושב ומצפה הפכתי וחזרתי והפכתי בכמה סתומות.

ולא אכביר מילים בענין זה.

דוֹן־דין – היכה עינבל בפעמון רחוק, בתוך הלילה.

אוֹ־דיל – חייכתי לעצמי.

דן־דוֹן – השיב פעמון מקצה המרחב הלילי.

אַן־טוֹן – צחקתי וכביתי את הסיגריה. הנה הגיעה השעה. עתה יהיה האות. נזדקפתי, פרשתי זרועותי והבטתי מסביב, כמו טרזן בסרטיו, הפושט ידו לחבל־שיח־הליאנוֹת וטס באוויר מעץ לעץ, על פני ערוצים וגיאיות, כנשר בשמים.

דק וזוהר כאלומת אור הורד אלי חוט ממרומים ובקצהו טבעת זהב. אחזתי בטבעת; ובאזול האוויר מריאותי הנפעמות שמעתי צליפת־נסיקה מפלחת את המרחב ואנוכי הייתי עינבל בפעמון הכחול והאין סופי, שכוכבים מרפדים את דפנותיו.

כמה קל להגיע אל הכוכבים! הנה פגעתי באחד מהם והיקום נתמלא צליל מתגלגל וגובר, מתרסק והולך בשמי־השמים; דוֹן־דין! ודן־דוֹן! ואני טס ללא קול, בשקט החלק והריק, בדממה הכחולה והקרירה, וכוכב אחר כוכב הם קרבים ובאים, מתרחקים והולכים, וצלצול פעמון שאינו פוסק קורא מכל העברים. כמו בערסל־קשור־בשערה אני נד ושט ושירת הפעמונים כשיר־ערש באזני.

ואמנם עד מהרה הפכה טבעת הזהב שבידי לערש־כלולות.

מעולם לא הרבינו שיחה, אודיל ואנכי. וגם הפעם לא אמרתי אלא אחותי כלה והיא רמזה לי באצבע על פי, כי אשתוק.

מתרוממים היינו עתה במהירות מעל פני האדמה; וככל שהגבהנו נתגלו והלכו הרים, פלגים וארצות נוספים, ככל הידוע מחוקי האופטיקה. עוד מעט קט והרי ארמניה יתגלו עלינו; ואז – רבון אבותי ונעורי – שוב אשוב הביתה.

״התכירני, ברדתנו על האדמה?״ שאלה אודיל.

״בוודאי אכירך״.

״ולא תטעה עוד?״ הוסיפה לחקור.

״לא אטעה״.

אך היא לא סמכה, הפעם, על מלים והבטחות. יודעת היתה כמה שכחתיה לפנים ועד היכן הגעתי. על כן טרחה ולחשה על אזני סימנים רבים, לפיהם אדע להבדיל אותה מכל שאר יצורים שבעולם, ואפילו תופיע לפני בשינוי־דמות, כאשר יקרה לעתים קרובות כל כך על פני האדמה.