בערב־שבת אחרי הארוחה יצאו מלכה וזושא בלוך מדירתם שברחוב שיינקין וטיילו במורד רחוב אלנבי לשאוף אוויר. כשהגיעו לקולנוע מוגרבי עברו אל המדרכה שממול ושבו על עקבותיהם. הרחוב היה ריק והחנויות נעולות, אבל חלונות־הראווה היו מוארים ושניהם יכלו לראות כמה עלו המחירים לאחרונה, עד שאדם מן הישוב, אם איננו גנב או מיליונר, שוב לא יוכל לקנות לעצמו כותונת חדשה.

כששבו לרחוב שיינקין הלכו אל הבית הסמוך לשלהם ועלו לקומה השניה לשתות תה אצל הבֶרמנים.

מלכה בלוך היתה ציירת, שסיימה חוק לימודיה באקדמיה של קרקוב; וזושא בלוך היה שחקן בתיאטרון יידיש בוורשה. הם התחתנו בפולין ובסוף שנות העשרים הגיעו לתל־אביב. זושא למד עברית והיה מקבל תפקידים מצחיקים, שבהם דיבר במבטא יהודי־פולני והרגיש שהוא בוגד, העובד בשרות הציונים ועושה לצחוק את אחיו שנשארו בגולה. מלכה התעקשה להמשיך לצייר, אבל כדי שיוכלו להתקיים עבדה בבית־מלאכה למחוכים ולחזיות.

לייב ברמן, שאל ביתו שָׂמו הבלוכים את פניהם, היה תחילה תעשיין. בית־המלאכה שלו, שנקרא ״טריקוטאז׳״, ייצר את הגופיות האפורות, שפועלי הבנין בתל־אביב לבשו בשעות עבודתם. כמו כן שיווק תחתונים זולים וגרביים פגומים. את הטובים מכר לפירמה אחרת. אשתו שרה, יחד עם שתי פועלות, היתה מפקחת על הנולים, ולייב מכר את הסחורה וגבה את החובות, בקושי רב. לבסוף נאלצו לסגור את ״טריקוטאז׳״. הם מכרו את המכונות ובו בחדר, במרכז המסחרי, סמוך לשוק לוינסקי, פתחו מסעדה של מאכלים יהודיים, נוסח־רוסיה; מאכלים אמתיים, כפי שהיתה אמה של שרה מבשלת בבית, לפני שנכנס להם היתוש הציוני לראש ולפני שהחליטו לעלות לארץ־ישראל, אף־על־פי שלא חסר להם בבית מאומה, ברוך השם.

הבֶרמנים והבלוֹכים שכנים היו, ופעם בשבוע שתו תה יחדיו והוציאו דיבתה של ארץ־ישראל, הגם שעשו זאת בחדרי־חדרים ובלב מורתח וכואב.

הם שתו תה מתוך קומקום אלומיניום גדול, ששרה תפרה לו כיסוי של בד, לשמר את חומו. את הסמובר הטוב, מתוצרת טוּלָא, מכרו ברוב טיפשותם לפני שעלו לארץ־ישראל, מפני שהציונים אמרו להם כי בארץ־ישראל אין צורך בסמובר. הרבה דברים אמרו להם לפני שעלו לארץ־ישראל, ורק כאן התברר שהכול היה שקר. אבל אז כבר היה מאוחר מדי.

כשישבו אל השולחן הושיט לייב ברמן את ידו אל המזנון שעליו ניצבו שני פמוטים של שבת, ונטל משם ריבוע של נייר, שנקרע מתוך עיתון.

״זה בשבילך, מלכל׳ה״, אמר.

היה זה קטע מתוך עיתון ״הארץ״, שבו כתב מבקר האמנות על התערוכה השנתית של אמני ארץ־ישראל. שם נאמר, ששני ציוריה של מלכה בלוך מצטיינים בקוויהם העדינים ובצבעיהם הנעימים־לעין. מלכה מסרה את הקטע בגאווה בלתי מסותרת לידי זושא. בעלה הרכיב את משקפיו ועיין שעה ארוכה בפיסת־הנייר.

״כותבים״, אמר זושא לבסוף. ״כולם כותבים, זה לא קשה. אבל לצייר תמונה זה סיפור אחר לגמרי״.

״אני יכולה להשאיר את זה אצלי?״ שאלה מלכה.

״זה שלך״, השיב לייב ברמן, ״זה מגיע לך, מלכל׳ה״.

ומיד שב לייב והושיט ידו לאותו מקום שעל המזנון ומשך משם שני עמודים קטנים של ״עיתון מיוחד״, שהחל מופיע בתל־אביב כמה חודשים קודם לכן. מיום שפתח מסעדה נעשה לייב מעורב עם הבריות והיה היחיד מבין כל מכריו שידע – מפי השמועה – מה שהעיתונים כותבים בעברית. כמה מלקוחותיו היו אפילו משאירים בידו קטעי עיתונים, כדי שיראה במו עיניו, אם איננו מאמין.

״את זה אתם מוכרחים לשמוע״, אמר לייב, מנופף באוויר את עמודי ״עיתון מיוחד״, ועל־פי הבעת פניו קשה היה לנחש אם הוא מתכוון לדברי־בלע, שאין הדעת סובלתם, או לבשורה מרנינת־לב, שמצא שם. מיום שבא לייב לארץ־ישראל סר הסֵבר הנינוח שהיה לפניו ברוסיה, וארשת של חמת־זעם היה שרויה עליהם כמעט תמיד, גם כשהיתה דעתו נוחה מן העולם; לאחר סעודת ליל־שבת, למשל.

זושא בלוך היה מקווה אך לרע, והוא הושיט את זרועו הארוכה לעבר העיתון ואצבעותיו הדקות פירכסו באוויר, כמבקשות ומתחננות. הוא עשה זאת בכוונה, כיוון שהיה שחקן ומסוגל היה – עדיין, מסוגל היה, ברוך השם – להצחיק, להבהיל או לעורר סקרנות בתנועת־אצבעות בלבד, אם רצה בכך.

״א־נו, נראה״, אמר זושא, ״מה הם כותבים שם, ההבראיסטים שלנו? סיסרי־תוֹירֶה אִין פישקעלאך, מסתמא…״¹

״זהו העיתון היחיד״, אמר לייב ברמן מתוך הדגשת כל מלה ומלה, ״היחיד בהחלט, שאולי כדאי לקרוא״.

שרה, אשתו, באה מן המטבח, מחזיקה תבנית־פח שהורידה זה עתה מעל הפתיליה, ובה עוגיות מתוקות ויבשות, שגרגרי פרג זרויים עליהם.

״אני חיממתי את זה״, אמרה, ״כמו שנהגו אצלנו״.

לייב חיכה עד שייטלו מלכל׳ה וזושא עוגיה ויטעמו ממנה. גם מינהג זה היה חדש עמו, מינהג של מוזגים ובעלי־פונדק, לעקוב אחר תגובותיהם של האורחים על המטעמים המוגשים לפניהם.

״נו, מה?״ התכוון לעוגיות, ומיד המשיך ממקום שהפסיק, ״העיתון הזה נותן להם באבי־אביהם, בלי קוסמטיקה, ישר אל החומש״.

ולייב ברמן מתגרה באורחיו ושואל שאלה: ״למה, אתם חושבים, סילקו מן העיר את האוטובוס־שתי־קומות? א־נו, תנחשו, בבקשה״.

אשתו מנסה כוחה: ״מפני שזה לוקסוס, יותר מדי יקר״.

מלכל׳ה חשבה שאולי הערבים גנבו אותו; אבל זושא גיחך בבוז ואמר: ״רֶבּ לייב, באמת אינך יודע? הרי האוטובוס שתי־קומות טבע בשיטפון שהיה בנחל מוסררה, אצל רמת־גן״.

לייב מאזין בסבלנות, מחייך חיוך מהלך־אימים, מפני שאותה הבעה של חמת־זעם השפוכה על פניו מיום שבא לארץ־ישראל מתערבת בכל פעם שהוא מתכוון לחייך, ויוצא מין דבר משונה, מפחיד למדי.

״הה״, הוא אומר, ״אתה מאמין למה שהציונים כותבים לך שם בעיתונים שלהם… שיטפון. איזה נחל הופיע אצלם פתאום… מאיפה יש להם בכלל נחלים בשממה הזאת?״

״ובכן, מה?״ מוכן זושא לשמוע סברה שניה, אף על פי שהוא יודע מראש שאין לה יד ורגל.

״ובכן מה; אני אגיד לך מה״, ולייב מחזיק את ״עתון מיוחד״ בידו האחת ובשניה הוא מצביע עליו ומצליף באצבעו השלופה, עד שהנייר נקרע בטבורו, ״כאן, כאן תמצא את האמת״.

וזו האמת, ככל הכתוב בעיתון שבידו: אזרח מאזרחי תל־אביב, שבשמו לא ננקוב מטעמים שיתבררו להלן, יוצא לו בבוקר לתומו לתור לפרנסתו ולטרוף טרף לבני ביתו. הוא מרחרח כאן ושם, שומע שמועה ומצרף דבר לדבר, עד שעולה בידו לתווך במגרש קטן. משמע שהרוויח כמה פרוטות ודעתו זחוחה. מילא, הוא אומר, עכשיו יכול אני לשוב לביתי ולנוח מעט. ומאחר שהוא רואה את האוטובוס־שתי־קומות הוא אומר בלבו: מספיק התרוצצתי היום, וגם הרווחתי כמה פרוטות, אעלה באוטובוס ואוחזה בסנסיניו, כמו שכתוב בשיר השירים. והוא עולה לקומה השניה ופושט רגליו, מעשה גבר בעמיו, ומציץ לו מן החלון ליהנות מזיוו של העולם היפה שבראו להם הציונים בארץ־ישראל. והאוטובוס, כמנהג האוטובוסים, לא יעצור במקום שתרצה לרדת, אלא דווקא בתחנה שקבע לעצמו. ובאופן שכזה אמור האיש, ששמו שמור במערכת, לעבור על פני ביתו, והוא עתיד לרדת רק אחרי כמה וכמה בתים משם והלאה. אומר הוא איפוא בלבו: עכשיו, כשאעבור על פני חלון דירתי שבקומה השניה אנופף שלום לרעיתי החסודה. שהרי אותו אזרח הוא תם ותמים כתינוק שנולד; ומאחר שהוא גר בתל־אביב, מובטח לו שהחיים הם טלית שכולה תכלת. והנה, חולף האוטובוס־שתי־קומות על פני חלון דירתו, ומה הוא רואה? הוא רואה את אשתו… בושה להוציא מלים שכאלה מן הפה, ידידים שלי… בזרועות הטוב שבידידיו. ידיד שכזה על כל שונאינו. נו, מה שנתרחש שם, הרי זה עסקם שלהם. אבל מאז אין עוד אוטובוס־שתי־קומות בתל־אביב. נעלם כאילו בלעה אותו האדמה… וכי מה חשבתם, מה המה יכתבו בעיתונים? שנתגלתה עֶרְוַת העיר שלהם? ובכן, כתבו שהאוטובוס־שתי־קומות טבע בשיטפון. בנחל… נחלים יש להם פתאום במדבר, מים זכים בסדום ועמורה, יקחם אופל. אפילו מן המשפחה היהודית לא הניחו ידם; גם אותה הרסו, גרפו, שטפו והטביעו, טְפוּ!

לייב ברמן הביט בזושא ובשתי הנשים כמנצח.

״נו״, אמר, ״נחלים ברמת־גן, הה? וזה שום עיתון משלהם לא היה מעֵז לפרסם; רק זה לבדו, ה׳עתון מיוחד׳ הזה, שהרהיב עוז ואמר להם בפניהם, באבי־אביהם״.

שרה הרגישה שבעלה היכה את האורחים שוק על ירך, ולכן נחפזה למזוג תה בכוסות הריקים ואמרה שהעוגיות עדיין חמות ופריכות וחובה לסיים ולאכול כל מה שהניחה על השולחן.

לייב ברמן עצמו היה נסער ולא מצא לו מנוחה, אף־על־פי שיצא מן הוויכוח וידו על העליונה. הוא פנה אל בית־הכיסא להטיל מים וכששב משם אמר:

״וזה עדיין לא הכל… אלא שנשאיר משהו גם לפעם אחרת״.

מתוך השתיקה שנפלה על המסובים צף ועלה קולו של זושא, ממלמל כמתוך נמנום:

״בחצר שלנו, בְנָלִיבְקֶה, היה שטיבל של הרבי מִקוֹזֶ׳נִיץ והיו יוצאות משם זמירות בליל־שבת, ריבונו של עולם… מובטחני שהם יושבים שם עכשיו, ממש ברגע זה עצמו, ומזמרים, הנה כך אני זוכר אותם מזמרים…״

וזושא עצם עיניו, קצות־גבותיו הפונות כלפי שורש־האף נזדקפו כלפי מעלה ופניו היו כמסכה של יסורים שאין עמהם כאב, אלא כעין קינה על אסון עתיק־יומין, אסון של סיפורי־מעשיות, שמכבר ניטל עוקצו, ורק זכרו יהדהד בתוך השבט עד סוף הימים; והוא החל מזמזם, תחילה מתוך נחיריו האפלים שבחוטמו הגמלוני ואחר כך במלוא קולו, בבָריטון מאולף, שהיה גורף את הקהל שלו בסערת־רגשות עזה, בשכבר־הימים.

הנשים האזינו כמתעלפות; ולייב ברמן, שתחילה שקל אם יצרף קולו אל גרונו המקצועי של זושא, חזר בו, הכיר בגדולתו של ידידו וידע שזו בקעה שלו, להתגדר בה לבדו.

״הוי, אוי, הא־יא־יא־יא־אוי, אי, אוי״, סילסל זושא במזמורים, ושרה ברמן הרימה את קומקום האלומיניום לראות כמה תה נותר בו, וכשראתה שהוא כמעט ריק יצאה על בהונותיה מן החדר, נזהרת שלא לקפח את השבת האמיתית, שפלשה לפתע אל הבית הזה, וכמעט שהיתה כמו בבית ההוא, הישן.

מלכל׳ה, אשתו של זושא, ירדה אל הארנק שלה ושלפה משם מטפחת, לקנח את עיניה; ולייב, שהבחין בכך, חייך אליה את חיוכו הנורא – חיוך שכנראה כבר אין לו תקנה – מעבר לראשו של זושא, שנע אילך ואילך, בעצימת עיניים, מושך ומזמר.

בכי לך, מלכל׳ה. בכי בשביל כולנו, אמר חיוכו הפצוע של לייב ברמן.

וכששבה אשתו מן המטבח, ניגפה רגלה בשטיח ונשמע קול חבטה קלה. זושא נשתתק ולייב החל מוחא. הוא ידע שזכה לשמוע קונצרט בחינם, ולפחות למחוא כף הוא יכול, וגם חייב.

זושא פקח את עיניו, ראה את שתי הנשים ואת פניו המטורפות של לייב, וידע שזה מה שנותר לו מן הקהל שהיה פעם, מן האלפים ששוב לא יבואו לעולם.