א 🔗
מחר ימלאו לי שישים וחמש שנים, ועדיין אין לי תעודת־בגרות.
יש לי, כמובן, תעודת־בגרות, מודפסת וחתומה כחוק, עם ציונים מעולים; אלא שהיא מזויפת. אין היא מזויפת ממש, מפני שכל החתימות – של המנהל, חבר המורים וההנהלה – הן חתימות מקוריות וגם בבחינות עמדתי יפה. אלא שכל זה היה פרי רמאות וגניבה. בשנת 1929.
כחודש לפני בחינות הבגרות התכנסה הכיתה לאסיפה חשאית ושכרה פורץ מקצועי, שהתחייב לגנוב את השאלות ולהביאן אלינו לפני כל בחינה. הפורץ עמד בהבטחתו.
בבחינות שבעל־פה – בספרות ובהיסטוריה – הייתי עומד יפה גם בלי עזרתו של הפורץ, מפני שכבר אז יכולתי לבלבל את דעתם של הבוחנים בלי כל קושי. אבל בבחינות בכתב – במתמטיקה, בפיזיקה וכימיה – הייתי נכשל כשלון חרוץ.
זהו סיפור תעודת הבגרות שלי. אבל אין זה כל הסיפור כולו.
בתוך ארבעים ושניים התלמידים שבכיתתי היה נער אחד ויחיד שסירב להשתמש בשרותיו של הפורץ, ובאותה אסיפה התנגד לתכנית ויצא את החדר. הוא גם היה היחיד מבין כל התלמידים שנכשל בבחינות ולא קיבל תעודת בגרות, אבל ניסה שנית אחרי שנה וקיבל תעודה. שמעתי שהיתה עלובה למדי, ולכן גם לא נתקבל לאוניברסיטה. שמעתי שנסע לחוץ־לארץ ובמשך שנים לא נודע עליו דבר. פגשתי בו שנית – אם כי לא פנים אל פנים – כאשר כבר היתה בידי תעודת דוקטור והגשתי בקשה להתקבל כמורה באוניברסיטה. גם הנער ההוא היה בין מגישי הבקשות. אני התקבלתי והוא נדחה.
הוא מעולם לא היה איש מבריק, גם לא איש רעים להתרועע. ביישן היה, עני, פצעי־בגרות זיהמו את פניו גם בהיותו כבן שלושים ומעולם לא נשא לו אשה. כשסירבו לקבלו לסגל ההוראה באוניברסיטה פנה לבית־ספר תיכון. לא שמעתי עליו דבר עד להזדמנות הבאה, שגם בה לא פגשתיו פנים־אל־פנים אלא בעקיפין.
ההיתקלות השניה שלנו התרחשה בבית־הוצאה הולנדי, שהיה מפרסם ספרי־מחקר בשפות שונות. הגשתי להם כתב־יד בתיווכו של מכר שלי בהנהלת בית־ההוצאה. מפיו שמעתי שאותו נער הגיש אף הוא כתב־יד בסוגיה דומה מאוד לשלי. נסתבר ששנינו היינו הופכים באותה חררה. כתב־היד שלי נתקבל לדפוס ושלו נדחה. עד כמה שידוע לי, לא ראה כתב־היד שלו אור הדפוס עד עצם היום הזה.
למרות שעבדתי בירושלים, התגוררתי בתל־אביב ושם ראיתיו, פעם או פעמיים בשנה, במשך חמש־עשרה השנים שחלפו מאז למדנו בגימנסיה, וקשה היה לי להאמין למראה עיני; נעוריו נשתמרו בו בשלמותם, אם כי בכל אותו כיעור שהיה מצוי בו בימי נעוריו הראשונים; מעין קשיש, שהטבע הטיל בו סילוף זדוני – את קומתו הֵשַח וכופף, את כתפיו הצר ולחץ, אבל עדיין היה נער. עיניו לא איבדו מאומה מן התמהון שאנו מוצאים בעיני העלמים, וסקרנות ילדותית היתה משווה מין יופי משתלט על עליבותן של פניו הפצועות.
כשאיבדה אשתי הראשונה את עצמה לדעת – אולי באשמתי; ולא כאן המקום לדון בזה – עשיתי נסיון ראשון.
ב 🔗
הייתי באמצע שנות השלושים של חיי כשהגשתי בקשה לגימנסיה בתל־אביב להתקבל כתלמיד בכיתה האחרונה, כדי לעמוד בבחינות־הבגרות. נטלתי שנת שבתון, הבאתי עמי תעודה של המחלקה השביעית וטענתי שברצוני לסיים את חוק לימודי במחלקה השמינית. הם לא יכלו לסרב לי, וקיבלוני. את בתי ואת בני שלחתי לבית־ספר חקלאי בכפר, בו היו אמורים לעשות אותה שנה בפנימיה.
קניתי ספרי־לימוד ובוקר בוקר הלכתי לגימנסיה וישבתי בין התלמידים. המקום הסמוך על ספסלי נשאר פנוי. יכול אני לשער שהנערים היו נבוכים ולא נמצא מי שיסכים לחלוק אתי את המושב הכפול.
ידעתי שהתלמידים מביטים בי בתמהון; ידעתי שאני מבלבל את דעתם וגוזל את מנוחתם; ידעתי שהיו מאושרים אילו יכלו לבעוט אותי משם ולהיפטר מנוכחותי; אבל אני התאמצתי להתגבר על המחשבות שהיו מזמזמות כצרעות בראשי, ומן התלמידים התעלמתי ככל שיכולתי. התאמצתי מאוד להאזין לדברי המורים ולרשום במחברת כל מה שהיה טעון רישום. את שעורי־הבית הכינותי מתוך מאמצים נואשים והקפדתי על נקיון המחברות שלי.
יום־יום הייתי בא לגימנסיה מתוך חרדה פן יזרקוני משם; יחד עם זאת הייתי מקווה בכל לבי שיקרה משהו, שיתארע דבר שהוא למעלה מכוחי, ויפטור את הבעיה לפני שיגיע מועד הבחינות.
בהפסקות הייתי נשען בגבי אל קיר הבנין – כששאר התלמידים מתרוצצים בחצר, משחקים בכדור או לועסים כריכים – והייתי מעיין בספר־לימוד.
כעבור חודש בערך, כשראיתי שלימודי בגימנסיה נכנסו למסלול שאי־אפשר לעצרו, ניסיתי לומר לעצמי שאולי כל הענין הוא מהתלה מיותרת. כאשר אגש לבחינות אעמוד בהן בכבוד, ניסיתי לומר לעצמי, ובסופו של דבר תהיה זו שנה מבוזבזת, שבה רק אסייע לחותרים תחתי באוניברסיטה לעשות את מלאכתם באין מפריע.
אבל בלילה ראיתי חלומות, שבהם ניגשתי לבחינות ונכשלתי. לא הייתי מסוגל להשיב על אף שאלה אחת ונחלתי בוז והשפלה. כמעט בכל לילה כשלתי בבחינות והייתי מקיץ בבהלה, שטוף זיעה ורועד מעלבון ומבושה.
הוספתי ללכת בוקר בוקר אל הגימנסיה עד שיום אחד, בשעת ההפסקה, שמעתי דברי לגלוג יוצאים מפיהם של נערים ונערות שעמדו בסמוך. הם היו משוחחים בחבורה, מצחקקים בחוצפה, ובלי ספק התכוונו אלי. הם לא פסקו גם כשנתתי בהם מבט זועם, מפורש, שהיה בו, בוודאי, איום ברור. מקווה הייתי שיבינו וישתתקו. אך כשהוסיפו להשמיע דיבורים קנטרניים, – אם כי בלחש, מבלי שיכולתי להבחין במלים – זינקתי אל תוך החבורה – בימים ההם הייתי איש חזק מאד – והכיתי על ימין ועל שמאל ופגעתי גם בנערות אחדות. גם כשהבחנתי במה שאני עושה לא היה בכוחי להפסיק.
כשסולקתי מן הגימנסיה הרגשתי שנגולה אבן מעל לבי, אבל בלילות המשכתי לחלום על כשלון בבחינות.
את שארית השנה ההיא עשיתי בטיפול אצל רופא־עצבים ובקיץ החלמתי. בסוף הקיץ נשאתי לי אשה שניה ומן הטעם הזה לא השבתי את ילדַי הביתה, ושהייתם בפנימיה שבכפר נראתה כפתרון רצוי, לפי שעה.
ג 🔗
לפני כעשרים שנה, בהיותי בן ארבעים וחמש, וכשכבר היתה מאחורי שורה ארוכה למדי של פרסומים־בדפוס על הסוגיה שעליה נתבסס שמי בעולמו הקטן של המדע, ושבגללה קיבלתי תואר פרופסור מן המנין, נזדמן לידי קונטרס.
מי שמצוי בעולם האקדמי יודע, שיש ירחונים בעלי יוקרה, שבהם משתתפים חשובי המדענים; ולעומתם מצויים כתבי־עת פופולריים, או שנויים־במחלוקת. הקונטרס שנפל לידי היה מן הסוג השני, ורק לעתים רחוקות אני מוצא פנאי לעיין בחומר ממין זה. בדרך כלל אין צורך להגיב בכתב על מה שמתפרסם שם, אבל הקריאה בקונטרסים כאלה היא צורה של שעשוע, שיש בו כדי לפרנס את תחושת ההתנשאות, החשובה כל־כך לאנשים מסויימים. ואני נמנה, ככל הנראה, עם האנשים הללו.
ובכן, עיינתי בקונטרס ומצאתי מאמר מפי עטו של אותו נער, שסירב להשתמש בשרוּתיו של הפורץ שלנו. לא הייתי תמה כשמצאתי את שמו שם. מאחר שהיה מורה בבית־ספר תיכון, היו כתבי־העת האחרים חסומים בפניו. המאמר שלו היה, ככל הנראה, פרק, או חלק של פרק, מתוך עבודה מקיפה יותר; ואפשר שהיה זה פרק מן הספר שסירבו להדפיס בהולנד. מכל מקום היה דן בלב־לבו של הענין ששימש מרכז לעבודתי האקדמית. ידי רעדו כשהחזקתי את המאמר מול עיני והתחלתי קורא בו. לבי ניבא לי פורענות.
עד היום אינני יודע מה מצוי במכלול העבודה שלו, אבל בפרק שקראתי היו רמזים ופתחי־אפשרויות לערעור תורתי כולה. אפשר שאני טועה, ואפילו אפשר שלא היה כל שחר לחששותי; אף־על־פי־כן הרגשתי שהקרקע רועדת ונשמטת מתחת לרגלי. נחמתי האחת היתה, שקונטרס זה אולי לא יגיע לידיים מסוימות, יד אויבים ומתחרים. לא יכולתי לדעת, כמובן, אם אותו נער קרא פרסומים משלי, ואם יש לו כוונות לצאת כנגדי בפולמוס פומבי.
זמן לא רב לאחר מכן נודע לי שאותו איש, או נער, כפי שנצטייר בזכרוני, חלה במחלת־עור קשה והוא רתוק למיטתו ושוב איננו עובד. בדקתי ומצאתי את כתובתו ואת כתובת המוסד שבו לימד, וכך הגיע לידי מספר החשבון בבנק, שבו היה מקבל המחאות־המשכורת שלו. שלחתי שמה סכום־כסף מסוים והיה בדעתי להמשיך בכך, מדי חודש, כל זמן שיחיה. לפי השמועה היתה מחלתו קשה.
תוך ימים אחדים החזיר אלי הבנק את ההמחאה ונאמר לי, שהנמען מסרב לקבל את הכסף. אינני סבור שידע את זהות השולח, שכן הקפדתי על עילום־שם. משמע שהעקרונות הגימנזיסטיים שלו עדיין היו תקפים לגביו, אף שכבר היה בן ארבעים וחמש, כמוני.
באותה שנה קיבלתי פרס חשוב למדי על מכלוֹל עבודתי.
בסמוך לכך נסעה בתי להודו והצטרפה לכת של איזה גוּרוּ שרלטן, נעשתה טבעונית ונדרה נדר שלא להינשא לאיש. במכתב הפרידה שלה אלי כתבה דברים מסמרי־שיער. בני, הצעיר ממנה בשנתיים, היה מופיע מכבר כמנגן בגיטרה חשמלית, נוסע עם להקה ברחבי ארצות־הברית. לפי השמועה היה הומוסקסואלי. כך, מכל מקום, ראיתי נרמז במאמר־ביקורת נלהב על הלהקה שלו. את המאמר הזה שלח אלי בני בדואר, כשנה לפני שנסעה בתי להודו.
כששבתי מטקס קבלת הפרס הודעתי לאשתי, שאני מתכוון לקחת שנת שבתון כדי ללמוד בכיתה־השמינית בגימנסיה.
ד 🔗
הנסיון השלישי שלי לקבל תעודת־בגרות היה קשה מקודמיו.
הפעם התעקשתי לעמוד בנסיון עד לסופו. הייתי זקן מרוב המורים שבגימנסיה, אבל המנהל, שהיה קשיש ממני, הזמין אותי לחדרו והסביר, כי אף שלפי החוק אין הוא יכול לסרב לי, הריהו מבקש ממני בכל לשון של בקשה להסתלק מן התכנית שלי, מפני שהשפעת נוכחותי על התלמידים שלילית ביותר. אמרתי לו בתוקף שאני מסרב לקבל את הצעתו. המנהל איים שיגיש בקשה לבית הדין הגבוה לצדק; ואמנם קיים את איומו. הבירור בבית־הדין נקבע לאמצע החורף וכך היו בידי כשלושה חודשי לימוד בלא הפרעות. נדמה לי שעשיתי חיל בלימודי, ואילו הניחו לי לסיים את השנה, אולי גם הייתי עומד בבחינות.
שכרתי עורך־דין והתכוננתי למשפט ביסודיות. כשבוע לפני תחילת המשפט הראתה לי אשתי צרור של עיתוני־ערב ושבועונים, שבהם – לפי דבריה – הייתי לצחוק בעיני כל הארץ. סירבתי להציץ בעיתונים הללו ואמרתי לה שדעתי נחושה. היא סיפרה, שבאוניברסיטה הציע מישהו להכריז עלי כעל מטורף ולסלק אותי מסגל ההוראה – מה שלא הפתיעני כלל. היתה זו הזדמנות מצוינת לאויבי להיפטר ממני.
כשנתברר לאשתי שאין להזיז אותי מדעתי, קמה ונסעה לווינה, אל בתה מנשואיה הראשונים. היא חזרה אלי – אחרי תום המשפט – ואני סלחתי לה. מעולם לא אהבתיה כפי שאהבתי את אשתי הראשונה, ולא היה כל קושי לסלוח.
לאחר שהפסדתי במשפט הייתי בא כל בוקר עד לשער הגימנסיה ומחכה לקול הצלצול. כשהיו המורים והתלמידים מתכנסים לכיתות, הייתי נכנס לחצר וניצב מול חלון כיתתי ומביט במורה. בחורף היו החלונות מוגפים ולא יכולתי לשמוע את דבריו, אבל באביב פתחו את החלונות ואני הייתי רושם במחברת את כל הטעון רישום, ומקווה כי יוּתר לי לגשת לבחינות של אקסטרן. לצערי סירבו לי גם בזאת.
חרקתי שן, אבל הייתי – כן, בפירוש הייתי – משוחרר מנטל נורא.
בסוף שנת השבתון חזרתי לאוניברסיטה, בלי קשיים פורמליים, ושם עשיתי עוד כעשרים שנים, עד היום.
ה 🔗
מחר, כאמור, ימלאו לי ששים וחמש שנים ואני יוצא לפנסיה.
בעוד עשרה ימים יערוך הסגל חגיגה לכבוד פרישתי, וידי מלאות עבודה. בשנתיים האחרונות התחלתי גוזר סילואטות מנייר שחור. אני משתמש במספריים זעירים, דקים ביותר, ומתחת ידי יצאו לאחרונה דברים נאים למדי. האוניברסיטה עורכת לכבוד פרישתי תערוכה קטנה של יצירותי באולם הסנט. לאחר תום הטקס יורשה הקהל הרחב לראות את התערוכה במשך שבוע ימים, ואני מטפל בהכנות של הרגע האחרון.
את הסילואטות יש להדביק בזהירות רבה אל לוחות קרטון וכן יש להתקין מסגרות. אינני סבור שאעניק שמות לכל תמונה ותמונה, מפני שכולן סובבות על נושא אחד ויחיד, ואין צורך לפרש בשם כל תמונה לחוד.
בימי לימודי בגימנסיה הייתי טוב מאד בשעורי ציור, ואילו נכלל מקצוע זה בבחינות הבגרות, אין ספק שהייתי עובר בהצטיינות.
אותו נער, כפי שבאמת היה, כנראה, כל ימי חייו, לא מת עד היום הזה. הוא מאושפז בסנטוריום טוב ואני משלם את כל ההוצאות. הוא מרשה לי לבקר אצלו ואני יושב שעות רבות ליד מיטתו. מעולם לא שאלני מי אני ואין לי כל מושג אם הוא זוכר אותי מימי לימודינו בגימנסיה, או שהוא סבור שאני אחד הרופאים. מכל מקום אנו משוחחים בעניינים שונים, גם בענייני מדע ומחקר. שכלו בהיר וחריף והערותיו קולעות ומעניינות. כל זמן שאחיה, אבקר אצלו יום־יום. אם ימות לפני, אעצום את עיניו ואזכור אותו עד שתגיע שעתי שלי.
כשאני שב מן הסנטוריום אני גוזר סילואטות, שבהן אני מנסה לספר עליו. בסילואטות שלי שמספרן מגיע כיום למאות רבות, תיארתי את חייו, כפי שראוי היה לו לחיותם, וכפי שיכלו להיות. אני מראה אותו מהלך בנוף של שדות ופרחים, חובק את מותני אהובתו, והוא כמו מרחף ושר. אני גוזר אותו כשהוא מוקף תלמידים מעריצים, מקשיבים ללקחו. פעם גזרתי סילואטה גדולה למדי, בה הוא ניצב לפני מלך שבדיה, מקבל פרס נובל. לאחרונה אני מתרכז בתיאור הפלא הגדול ביותר שבאישיותו, הלא הם נעורי־הנצח שלו וסודם. אני מנסה להביע זאת בכל תנועה שלו, בגזרתו הדקה, בפניו הקטנים והעליזים – אמנם כן, עליזים עד עצם היום הזה. לא שהוא שטוף בצחוק, אלא שהוא שרוי במין ידידות, מעוררת קנאה והתפעלות, עם הסובב אותו; ואין בו מאומה מנשיכתם של תלמידי חכמים ולא מארסם. אילו רק יכולתי לדעת מה הדבר הממלא אותו כמו־אהבה, ואת מי הוא אוהב, ומדוע אני אינני רואה זאת. אולי יעלה בידי, בסופו של דבר, לענות על כך בסילואטות שלי; ולא איכפת לי אם אני עצמי לא אבין. אולי הצופים בסילואטות יבינו.
יתר על כן: אני יודע יפה מה יעלה בגורלו של מפעלי המדעי, ואינני מתלונן על כך. יחד עם זאת אני יודע שכתב־היד של הנער החולה לא יראה אור הדפוס לעולם ואני אין בי העוז – גם לא הרצון – לגאול אותו מאבדנו. אבל בסילואטות שלי יישאר זכר לנער הזה; זכרון נעורי־נצח שאין עליהם כליה, ושאני עצמי לא נגעתי מעולם אפילו בשוליהם.
ובכן, בעוד עשרה ימים תיפתח התערוכה, וגם יושמעו נאומים לכבודי. אני משער מה שיאמרו ומה יהרהרו בסתר לבם. מכל מקום ישבחו את מפעלי שבדפוס ויאחלו לי המשך פורה בעבודתי. אשר לי, אינני מתכוון לעשות עוד דבר, זולת גזירת הסילואטות.
בסופו של הטקס אתבקש להשיב למברכי וכבר יש עמי נאום מוכן.
אבל בלבי פנימה מבקש הייתי לומר משהו אחר. לא לומר, אלא לשאול. שמא יוכל מישהו להשיבני. רוצה הייתי לשאול אם הנער הזה, בן השישים וחמש, המוטל במיטתו, בלא שחל בו שינוי בעל משמעות מאז יצא את החדר, כשהיינו דנים בשכירת הפורץ – אם הנער הזה אמנם איננו מכיר אותי, או שהוא רק מעמיד פנים שאיננו מכיר אותי? שהרי אם כך הדבר; אם יודע הוא מי אני – אולי סלח לי? ואם סלח – מדוע סלח?
ומדוע לא אחז בי, ביום ההוא, והוציאני יחד עמו מן החדר? מדוע לא נשאר הוא בחדר? ואולי הייתי אני הנער שיצא?
מדוע אין הוא מגיד לי זאת? מדוע איננו גואל אותי מייסורי?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.