לשמעיה סמילן
ומה בכך
שלא ניצחנו
ומה בכך
שלא נחזור
(יוסף ברודסקי)
לפני שמלאו לאליקום שבע שנים מצא לו בת־זוג כלבבו ונשבע בלבו לשאת אותה לאשה. היא היתה עגלגלה מכל צד, ואפילו חוטמה היה עגלגל ולא פרץ יתר על המידה מתוך פניה. יפה היתה יותר מכל אשה שראה מימיו, והעובדה שצלעה על ירכה רק הוסיפה לה נופך של רוך ונטעה בלבו מחשבות שונות מתחומי האבירות למיניה.
היא באה לבית־הספר להחליף זמנית את המורה שחלתה; ומאחר שלא היתה מוסמכת להוראה העסיקה את הילדים בסיפורים שקראה באוזניהם מתוך ספר קטן, עב־כרס, עגלגל כמותה. קולה היה חם, נמוך ומלחש, וילדים רבים נרדמו על ספסליהם. לבסוף היה אליקום נותר לבדו ער בחדר, אינו מסיר עיניו ממנה; ובהציצה מפעם לפעם בחבורה הנרדמת, חשה את מבטו כמין לקלוק של כלבלב נרגש על לחייה והיתה נחפזת להשפיל עיניה אל הספר. מבטו הלוהט והמטורף במקצת העלה סומק קל בעור פניה, שהיה חיוור, וכמו אבקת־קמח זרויה עליו. אז יפתה בעיניו שבעתיים.
כמה ילדים, שגרו ברחוב יונה־הנביא, הסמוך לבית־הספר, גילו עד מהרה שהמחליפה היתה, בעצם, רק תופרת שהתגוררה לבדה בבית בן חדר על שפת הים. גילוי זה הביא בעקבותיו כמה ציורים וכתובות על הלוח שבכיתה. התופרת פרצה בבכי, קמה ויצאה את החדר, צולעת יותר מתמיד; ובעוד הילדים מריעים ורוקעים ברגליהם לרגל הנצחון, התאמץ אליקום שלא להניח לדמעותיו לפרוץ, ומתוך תחושת אימה פן יתגלה סודו ניסה לעטות ארשת של אדישות ופיזור־הדעת. בפעם הראשונה טעם טעמה של בגידה וביקש את נפשו למות. הטעם של היות־נבגד היה ידוע לו למדי, אלא שעתה גילה כי הבוגד סובל ומתייסר יותר.
התופרת לא שבה עוד אל בית־הספר. שנים אחדות חלפו בטרם יעקרו הוריו לשכונה אחרת והוא – לבית־ספר אחר.
וכאן תחילתו של הסיפור – סיפור פגישתו השניה של אליקום עם כלתו.
בהיותו כבן שתים־עשרה והוא עדיין קטן־קומה ומשמש טרף נוח לתעלולי הילדים – שנהנו לבעוט בעכוזו מפני שלא נשקפה מבעליו שום סכנת־תגמול – התמרד גופו על רוחו הענוותנית והחל פורץ וגדל לכל צד. הכתפיים רחבו לפתע, הזרועות נתעבו ונתארכו והרגליים דחקו והעלו את קומתו, עד שבהיותו קרוב לגיל בר־מצווה נראה כבחור בן שבע־עשרה, גבוה אפילו מן הנערים שעמדו לסיים אותה שנה את חוק לימודיהם בגימנסיה ״הרצליה״.
כתוצאה מתופעת־טבע שכזאת חלו שינויים אחדים בחייו. בני גילו החלו נוהגים בו זהירות יתרה, ואותם נערים שהפליאו מכותיהם לפני פחות משנה שקדו עתה להשכיח את פשעיהם בגינוני ידידות מופרזים, שהעציבו את רוחו. נערות אחדות, מן הכיתות הגבוהות יותר, רמזו רמזים שאליקום המופתע והבלתי מוכן סירב לפענחם. אבל ידידות של ממש לא הוצעה לו, והוא נוכח לדעת כי האימה שהוא מטיל עתה על בני גילו, יחד עם החיבה המגושמת שהציעו נערות מגודלות־שדיים ומחוצפות־מבט, גרועות מן המצב שבו היה שרוי לפני כן, בהיותו מטרה לתעלולים, אבל מטרה בעלת מצפון שקט, כשכל הצדק, היושר וההגינות היו לצדו. ידיעותיו בסיפורי מעשיות הספיקו לו כדי שישווה עצמו לברווזון המכוער, שנעשה ברבור יפהפה בן־לילה; אלא שבצער רב הסיק, כי בניגוד למצופה אין הכל מתאהבים בברבור, אף לא קדים לפניו, גם לא מבקשים את סליחתו. אולי בחוץ־לארץ נוהגים כך, אבל לא אצלנו.
אף על פי כן היה איש אחד ויחיד בכל הגימנסיה כולה שנתן את דעתו על היתרונות האמתיים הנובעים מן המהפך שנתחולל בגופו של אליקום; הלא הוא המורה להתעמלות. אליקום לא הצטיין, חלילה, באף אחד מן המקצועות האתלטיים; אלא שעצם היותו בקבוצת הגיל שבין שתים־עשרה לארבע־עשרה עשתה אותו מנצח־בכוח בכמה תחרויות. לגבי אותו גיל היו רגליו ארוכות להפליא ומובטח לו שיגיע ראשון בריצת מאתיים מטרים. והוא הדין בהדיפת כדור־ברזל, בזריקת־דיסקוס ובהטלת־כידון. כתפיו המוצקות וזרועותיו השריריות יבטיחו את הנצחון אפילו בלי אימונים מרובים. המורה להתעמלות שש על המציאה ויעד את אליקום כנציגה של הכיתה באותם ארבעה ענפים אולימפיים.
ה״מכביה״־לנוער אמורה היתה להיערך באביב, ועד אז נותרו כחודשיים, בהם גדל אליקום והרקיע למדרגת מלך הכיתה. ארבעים נערים ונערות היו יושבים בטלים בשיעורי ההתעמלות, בחצי גורן עגולה, מתבוננים בכרכורים שהיה המורה להתעמלות מכרכר סביב אליקום, להכשירו למשימתו הנעלה. נערים ונערות מכיתות אחרות, שנתמזל מזלם להיזרק מן השיעורים, היו מצטרפים למעגל המעריצים ומוליכים את שמע תוקפו וגבורתו אל שאר כיתות הגימנסיה. בסופו של דבר נתפתה אליקום לראות עצמו כמין מלך, אם גם לא מלידה.
עד שהגיע ובא הערב שלפני יום ה״מכביה״־לנוער.
באותו ערב אמור היה אליקום לשכב במיטתו בשעה מוקדמת מן הרגיל, כמנהג האתלטים; אלא שלפני כן שב וערך לצד המיטה את אביזרי הנצחון: נעלי־עור קלות, שסוליותיהן ממוסמרות; גופיה צחורה כשלג, שאל חזיתה נתפר סמל־הגימנסיה על שלוש אותיותיו הכחולות: ג.ע.ה; דהיינו, ״גמנסיה עברית הרצליה״; וכן מכנסי ההתעמלות התפורים בד לבן, מעומלן לתפארת, כשלשני צדי הירכיים תפורים פסים כחולים, ברוחב ארבעה סנטימטרים, הלא הם צבעי הדגל הלאומי.
באותה שעה עלתה מחשבה נאה בדעתו של אליקום למדוד את המכנסיים; לבו ניבא לו. המכנסיים הללו, מן השנה שעברה, היו עתה קטנים ממידתו. והשעה שבע־וחצי בערב, החנויות סגורות, העולם עוין והאדישות – כרגיל – נוראה. אמו, למשל, סבורה לתומה שאפשר להופיע ב״מכביה״ גם במכנסי בית־הספר הרגילים. אביו סבור שבגד־ים יספיק לצורכי התחרות. לשכן – צלם בעל סטודיו – יש בן בוגר ולבן יש מכנסי התעמלות, אלא שהם כחולים עם פסים אדומים, מפני שהוא מתעמל ב״הפועל״, אויבו המושבע של ״מכבי״.
אליקום עושה מאמץ נואש ואחרון: הוא מותח את מכנסי ההתעמלות שלו על ירכיו והם מתפוצצים בתפרים, הן מן הצד והן באמצע, במחילה.
אביו כועס; בנו של השכן שמח־לאיד; ורק אמא – כמו בסיפורי־המעשיות – נחלצת להושיע את בנה. היא מוצאת חוט באחת המגירות, מודדת בו את היקף המתניים של אליקום, וחותכת. מודדת את היקף הירכיים, וחותכת. מודדת את האורך שמן המתניים ועד עשרים סנטימטרים למעלה מן הברכיים, וחותכת.
וכך, כשבידה כמה חוטים, היא מצווה על אליקום לשכב במיטתו ומבטיחה לו כי עוד הלילה יהיו המכנסיים מוכנים. והיא יוצאת מן הבית.
אליקום מנסה להירדם. הוא סומך על רצונה הטוב של אמו, אבל אין הוא בטוח שאמנם תמצא בשעת לילה בעל־מלאכה שיהיה מוכן להירתם למשימה. אולי כדאי לחכות עד שאבא יירדם, ואז לקום מן המיטה וללכת לביתו של המורה להתעמלות. בסופו של דבר הוא האיש המעונין בנצחון; שהרי אליקום כלל לא ביקש לעצמו כבוד ותהילת־אתלטים. שידאג המורה למכנסיים. ידאג, בוודאי – חושב אליקום בלבו – אבל מנין ישיג אותם? אף שמותר להניח כי למורה להתעמלות יש השפעה מסוימת בעולם הספורט, והוא ימצא עצה. מכל מקום אבא אינו נרדם, אלא מרתיח לעצמו כוס תה ומתכונן לקרוא בעתון. עתון ארור זה יש בו כמאה עמודים. מדפיסים אותו באמריקה, ביידיש; ולאמריקאים לא חסר כסף. כל עתון – כמו ספר. אמנם חציו תמונות, אבל אבא מסוגל להתבונן בתמונה אחת במשך רבע שעה. פעם גילה באחת התמונות את דודו מצד אמו, כתב מכתב למערכת וקיבל תשובה שהדוד מת. אחר כך קיבל מכתב נוסף ובו נאמר לו, כי בסופו של דבר לא היה זה דודו אלא רוקפלר. משמע שדודו חי, והוא מוסיף לחפש אחריו.
אליקום נרדם וראה חלומות חולפים לנגד עיניו במהירות, ומתוך כל חלום וחלום קפץ לעומתו פרצוף פנים מלגלג; קפץ ונעלם. כשביקש לראות מקרוב מי הוא בעל הפרצופים – טרקו בפניו את הדלת והוא התעורר מקול הדלת הנטרקת, עם שובה של אמו. השעה היתה קרובה לחצות. מכנסיים חדשים לא היו בידה אבל בשורה היתה בפיה: בחמש בבוקר יהיו מוכנים. תופרת טובת לב נעתרה לבקשתה, אלא שהיתה חייבת לסיים עבודה אחרת. בחמש בבוקר ילך אליקום לדירתה של אותה תופרת ויקבל את מכנסיו החדשים. ״המכביה״ נפתחת בשבע בבוקר; אל דאגה, איפוא. ולמה לא תלך אמא אל התופרת? מפני שאליקום עצמו חייב למדוד את המכנסיים. אולי יהיה צורך בשינויים. וגם לכך יספיק הזמן.
כיוון שכך, שוב לא יכול להירדם. מבקש היה להתהפך על צדו, שמא יירדם בהסבת־שמאל; אבל חשש לטלטל את גופו יותר מדי, מפני שלקראת התחרויות חשוב לשמר כל טיפה של כוח. אם יתהפך מצד לצד, כיצד ינצח?
בבוקר העירה אותו אמו ונתנה בידו את כתובתה של התופרת. וכשעמד לפני הדלת ודפק עליה בלב פועם, וכשנכנס פנימה, לאחר ששמע קול אומר ״יבוא״ – ראה לפניו את התופרת; אותה אשה עגלגלה, שפניה יפות להפליא, שעיניה – את צבען ראה עתה בפעם הראשונה לאור המנורה שעל מכונת־התפירה שלה – היו חומות ושערה זהב־עמום. עור פניה היה חיוור כאז, כמו זרוי אבקת־קמח, והיא צעירה קצת ממה שהיתה כשראה אותה לאחרונה.
לרגע סבור היה שישוב על עקביו ויימלט מן החדר; אבל היא נופפה לקראתו מכנסי־התעמלות לבנים, בעלי פסים כחולים בצדיהם ואמרה בעליזות: ״אני מוכנה. אתה רואה שאני מוכנה; הבטחתי וקיימתי״.
הוא רצה לומר: ״אני הוא שהבטחתי, אבל לא קיימתי עדיין. עכשיו אקיים את הבטחתי״.
אבל תחילה חשב שעליו לומר: ״את יודעת מי את? את יודעת שאת המורה־המחליפה שקראה לנו סיפורים?״
וגם זאת רצה לומר: ״אל תחשבי ששכחתי אותך. אני רק חשבתי ששכחתי אותך, אבל באמת לא שכחתי״.
הוא צעד נכחו, הושיט ידיו את המכנסיים ושוב עלתה מחשבה בלבו כי ברגע שיהיו המכנסיים בידיו יימלט החוצה. אך במקום להימלט אמר: ״אמא שלי תשלם לך. אין לי כסף״.
היא חייכה, קמה מאצל מכונת־התפירה וצלעה לעבר הדלת ונעלה אותה.
״עליך למדוד אותם. אולי צריך לשנות משהו״, אמרה. ״אני אצא למטבח ואתה תמדוד. טוב?״
היא צלעה לעבר דלת המטבח והוא חש בעליל כיצד החום העולה מגופה הולך ומתרחק ממנו, כשהוא נותר לבדו בחדר שהיה חם עד לרגע צאתה, ועתה נצטנן לפתע.
״תגיד לי כשתהיה מוכן״, אמרה מן המטבח. היה זה אותו קול שזכר. מאומה לא נשתנה. רק זאת, שהיתה צעירה קצת יותר. זה מפני שאני התבגרתי, הסביר לעצמו.
הוא הצמיד את מכנסי ההתעמלות אל גופו מבלי ללבשם וסבור היה שמדידה כזאת תספיק לו. אך מיד חזר בו. המחשבה שיהיה ניצב ערום, ולו לרגע אחד, במרחק דלת ממנה, סיחררה וכבשה אותו. הוא פשט מעליו גם את הכתונת, וערום כביום היוולדו נותר עומד בחדר הצונן. אחר כך חזר ולבש בחפזון את כותנתו ורק אז מדד את מכנסי־ההתעמלות. הם תאמו את ירכיו ללא דופי. הוא ניצב בפישוק רגליים, שותק.
״אתה כבר מוכן?״ שאלה מן המטבח.
״זה בסדר״, לחש בקול מצפצף ודקיק.
היא באה לקראתו, כבדה ואטית, והוא נאפף ונחבק במעגל החום שהוליכה עמה, חום גופה של אשה שעלתה לא מכבר מתוך מיטתה, בחדר שהיה סגור כל הלילה, ספוג ריח מצעים חמים ואדוות־ריחו של סבון־רחצה. ועוד משהו. משהו משנק, מעורר רצון לצעוק. אולי היתה זו הבדידות שלה.
״זה בסדר״, חזר ואמר, לאחר שאושש את קולו בשעול קטן. ״לגמרי בסדר. את יודעת שאני מכיר אותך?״
התופרת לא סמכה על שיפוטו, כרעה על ברכיה וביד אמונה משכה בחגורת המכנסיים ימינה ושמאלה, כדי להיווכח אם אין הם צרים מדי. אחר כך העבירה ידה על הפסים הכחולים, שלא גוהצו כראוי, מיישרת אותם על ירכיו ומושכת במכפלה, לראות אם אין הם קצרים או ארוכים מדי.
״אתה מכיר אותי?״ אמרה כשסיימה את הבדיקה, בעודה כורעת על ידו. ״אני חושבת שכדאי לגהץ אותם עוד פעם אחת, כדי שיראו כמה הם חדשים ויפים. מנין אתה מכיר אותי?״
״את קראת לי סיפורים בכיתה אלף, בבית־ספר ׳גאולה׳״.
קריאת בהלה נפלטה מפיה, כעין בליעת אוויר חטופה. ״לא, לא״, אמרה; ובמקום שתקום מכריעתה משכה כרית מאצל הקיר וישבה עליה.
״זה לא ייתכן״, שבה ואמרה, מביטה בו כמעט בפחד.
״כן, כן״, אמר אליקום, והפעם דיבר בקולו הטבעי. תגובתה הנסערת נסכה בו אומץ. ״בוודאי שכן. את באת להחליף מורה חולה, והיית אתנו רק כמה ימים, אולי שבוע״.
״אבל איך זה?״ היא בחנה אותו בקפדנות, כאילו ביקשה למצוא בגופו הוכחה לדבריו. ״הרי זה היה לפני כמה? לפני שש שנים, אולי שבע… אילו היית שם, בכיתה ההיא, אתה צריך להיות עתה בן שתים־עשרה או שלוש־עשרה…״
״אני כמעט בן שלוש־עשרה״, אמר, לא בלי גאווה.
״אתה? בן שלוש־עשרה?״ החיוך שב אל פניה. ״אתה לא בן שלוש־עשרה, אתה לפחות בן שבע־עשרה״.
אילו הייתי בן שבע־עשרה, אמר אליקום בלבו, הייתי יכול, כמו כלום, לקפוץ עליך, ישר על הרצפה, במקום שאת יושבת, והייתי יכול לחבק אותך בכוח כזה, שהיית מתפרקת לחתיכות. היית נבהלת לראות כמה אני חזק. והייתי יכול לספר לך שנשבעתי להתחתן אתך ושאני מוכן, ברגע שאפשר יהיה, לא חשוב מתי, אני מוכן, שכה אֶחיה…
״זה לא אני ציירתי את הדברים על הלוח״, אמר אליקום. ״אני נורא אהבתי לשמוע את הסיפורים…״
עיניה נמלאו לפתע דמעות, והיא קמה מישיבתה ושוב היתה כורעת על ברכיה לפניו, כפי שהיתה בשעה שבדקה את מכנסי ההתעמלות. ידיה, שכמו נשלחו לרגע נכחה, שבו ונצטלבו על חזה.
״אתה, אתה היית הילד הקטן שכל הזמן הביט אלי, כל הזמן, כשישבתי שם וקראתי, וכולם נרדמו?״
״זה אני״, אמר אליקום. ואילו היה בן שבע־עשרה באמת היה מוסיף: ״ושום דבר לא נשתנה בינינו מאז… ואם את מוכנה, אז אני גם כן, מתי שתגידי…״
״אלי״, אמרה, ״אלי, כמה אני שמחה… אני רוצה להודות לך, אתה מרשה לי? אני רוצה לחבק אותך״.
אליקום היה יכול למות באותו רגע; אבל מאחר שהיה נער חזק מאוד, אפילו לא התעלף. ובאותו רגע נתן בו האלוהים חכמה שלא כגילו והוא עשה את הדבר הנכון ביותר שיכול היה לעשותו – הוא עצם את עיניו ושתק.
על ברכיה זחלה התופרת וקרבה אליו. בידיה הקיפה את שוקיו ואת פניה שיקעה במכנסי־ההתעמלות החדשים, וצינת הבד המעומלן והקשה דגדגה מעט את עורה החיוור, בעוד אליקום מלטף בשתי ידיו את שער ראשה, שצבעו כזהב עמום, וברכיו רועדות. אף־על־פי שהיה נער חזק מאוד, לא היה חזק עד כדי כך שיוכל לעמוד איתן על רגליו שעה ארוכה במין מצב שכזה, מצב חדש לחלוטין, שלפתע נראה בעיניו טבעי לגמרי, אבל קשה מאוד.
הדברים הנפלאים שנעשו בו בבוקר ההוא נטלו את הכרתו לכדי רגע; וכששבה אליו רוחו שמע את הקול שדיבר באוזניו בימי ילדותו הראשונים, מדבר ואומר: ״אהובי הקטן, ילדי היקר״.
ביום ההוא עדיין לא ידע מה לומר; ובימים הבאים, כשידע מה לומר במקרים כאלה, לא היו לו הזדמנויות רבות לכך. שהרי יש דברים הבאים עלינו רק פעם אחת ולעולם אינם מתרחשים שנית.
התופרת בישלה לו כוס קקאו בחלב והאיצה בו להיחפז אל האוטובוס שליד הגימנסיה, כדי שיספיק להגיע אל האיצטדיון בזמן; והוא אמנם רץ דרך חצרות שבין הרחובות יעבץ וקלישר, דילג על פני גדרות והגיע בזמן לאוטובוס.
מול שבעת אלפי עיניים ניצב אליקום בשורת הרצים שבקבוצת הגיל שתים־עשרה – ארבע־עשרה, משכמו ומעלה גבוה מכולם, ולרגע שאל את עצמו אם לא ראוי לו שיצניע מעט קומתו בין עדת הפרחחים והזאטוטים שלימינו ולשמאלו. וכשירה המפקח מאקדחו, פרץ אליקום נכחו ועד מהרה עלתה שאגת אלפי אנשים באוזניו. נדהם מרעם הקולות הביט מעל כתפו אל עבר הקהל; ורק אז הבחין שכל שאר הרצים נותרו כעשרה מטרים מאחוריו. כדבר הזה לא נשמע בתולדות הספורט של ארץ־ישראל, מאז ניצחו המכבים את היוונים. באותו רגע נמלא לבו של אליקום רהב ושחצנות, והוא עשה דבר אשר לא ייעשה; דבר שכמדומה ראה פעם בסרט של צ׳רלי צ׳פלין ואולי של בסטר קיטון; הוא עצר ממרוצתו וחיכה עד שנחיל־המתחרים בו קרב כדי מטר מאחוריו; ורק אז שב לרוץ לפני המחנה עד ששוב הותיר את כולם מאחוריו כדי חמישה־עשר מטרים והגיע כמנצח ללא תקדים.
הקהל פרץ בשאגות הידד והעיף באוויר ממחטות, כובעים וכריכים עטופים בנייר. חפצים אחרים לא היו בימים ההם בידי האנשים.
כשהגיע תורו להטיל כידון, הקפיד לנוע באטיות, בלא מאמץ, מפגין לעיני כל שהוא משקיע רק כדי מחצית כוחו, אם לא למטה מזה, בתחרות פעוטה זו, שאינה לפי כבודו. כידונו ננעץ כמטר וחצי לפני כל הכידונים. וכן עשה כשהדף כדור ברזל וכשזרק דיסקוס.
נערי הכיתה שלו פרצו אל המגרש, הרימוהו על כתפיהם ויצאו עמו בתהלוכה סביב למסלול, וכל הקהל שאג בקצב: אל־יא־קום, אל־יא־קום.
ואז, לפתע, זכר את התופרת. כלומר: זכר, ששכח אותה לחלוטין; לא ששכח אותה ממש, אלא שמרוב ריכוז בתחרויות לא היה יכול לתת דעתו אלא על ענין אחד. ענין, שכל כולו היה חסר טעם לחלוטין, אילו לא עשה הכול לכבודה, כדי שתהיה לה נחת־רוח ממנו. שהרי בינתיים אינו יכול לעשות זולת זאת שום דבר למענה, עד שתגיע השעה לכך. וכשתגיע השעה לא יוכל שום כוח שבעולם לעצור בעדו מלקחת את האשה הזאת. כמה טיפש אתה, אליקום, על שלא אמרת לה לבוא אתך לאיצטדיון. למה הנחת לה להשאר בחדרה, כשיכולת להזמין אותה הנה, לחזות במו עיניה במה שאתה מעולל לכבודה. אילו היתה כאן, היתה שומעת את הקולות, רואה את התהלוכה ונהנית.
יכולה היתה לשבת לה בנחת, אי־שם על היציע, במקום טוב, באמצע, ולהביט. היתה יושבת ואוכלת שוקולד ומסתכלת. זה לא מעייף. ואליקום יעשה את המלאכה. היא איננה צריכה לנקוף אצבע. רק להביט. ואחרי שתסתיים ה״מכביה״ ילך אל מקום מושבה, ובלי אומר יניח על ברכיה את ארבע המדליות שלו. הן לא נחוצות לו, כמובן. אחר־כך יקומו וילכו. יחכו קצת עד שרוב הקהל יפַנה את האיצטדיון, כדי שלא יהיה דוחק רב מדי ביציאה. הוא יתמוך בזרועה, כפי שנוהגים במקרים כאלה, ושום אדם לא ירגיש במשהו שאינו כשורה. וכי מה כאן כל־כך לא רגיל? לא ראיתם אף פעם זוג נאהבים מהלך שלוב־זרוע? ובכן, בבקשה מכם, פנו דרך. אתם רואים שלא קל לה ללכת. כל גברת יש בה כל מיני חולשות וכל מיני עניינים ענוגים. כן, כל גברת. גם הצעירה ביותר. אפילו כמה ילדות שבכיתה יש להן צדדים ענוגים, לפעמים. אילו היתה איזו ילדה יפהפיה, למשל, מתקשה קצת במשהו – אז מה? על אחת כמה וכמה, אם היא לא ילדה מושתנת מהכיתה החמישית, מאלה שחוץ מלבלבל את המוח ולרקוד הן לא יודעות שום דבר. החֲבֵרה שלו, והאשה שלו לעתיד, היא לא בדיוק כזאת, תודה לאל. למה אתם ככה מסתכלים עלינו כמו גלמים? מי אמר משהו? אני מיד נותן לו ישר בשיניים ומפצפץ לו את הפרצוף. אף מלה! אתם שומעים? מה אתם בכלל יודעים, תינוקות מחורבנים? אני לא חבר שלכם. אינני רוצה להיות אתכם. הניחו לי, עזבו אותי, מטומטמים.
אליקום החל מבעט ברגליו וחבריו הניחו לו לצנוח מעל כתפיהם, מביטים אחריו בתדהמה כשהוא שועט, כשיכור, לעבר המלתחה.
כשנותר לבדו הסיר מעליו את מכנסי ההתעמלות, קיפל אותם בזהירות, והתבונן בהם זמן מה, ישב על ספסל האבן, הטמין פניו בחבילת הבד הלבנה־כחולה ופרץ בבכי.
כששמע קולות אנשים בחוץ, קפץ אל הדלת ונעלה מבפנים. ״לכו מכאן״, קרא לעבר האנשים שבחוץ, ״תסתלקו מפה, חתיכות זונה״.
לאחר זמן מה שככו הקולות שבחוץ והאיצטדיון נתרוקן. אליקום יצא אל המגרש. היתה שעת צהריים ואור השמש צרב את עיניו, שלא ידעו הרבה שינה מאז יום אתמול. הוא הציץ סביבו על המושבים הריקים והחל מהלך לאורך מסלול־הריצה.
״אל תחשבי שהייתי מתבייש בך מפני שאת מבוגרת, או אפילו מפני שאת צולעת. אני לא מתבייש בך. אני אוהב אותך, אבל הם לא מבינים. הם היו עושים ממך צחוק, אילו הבאתי אותך הנה. הם היו מקלקלים הכל. לא שהנצחון חשוב לי. אני מצפצף על הנצחון. אבל אני לא רוצה שהם יעשו צחוק מאתנו. אני לא מבין למה, אבל לא היה לך מקום כאן, היום. פשוט לא היה לך מקום, ואני ח׳ארא לגמרי. אני פשוט ח׳ארא. תראי, עכשיו אני ארוץ רק בשבילך, בלי אף אחד. רק אני ואת. הנה, הביטי״.
ואליקום הושיט רגל שמאל קדימה, רגל ימין אחורנית, הניח כפות ידיו על המסלול, השמיע אות והחל רץ. הוא חלף על פני המקום שבו ישבה התופרת ונופף לה בידו וכן עשה כשחזר והגיע לאותו מקום במסלול. הוא רץ בכל כוחו, לא העמיד פנים אדישות, לא ניסה להונות את הקהל, לא השתחץ כלפי שאר הרצים, כדרך שעשה קודם לכן, בעצרו ובהניחו להם להתקרב. הפעם שיקע את כל כוחו, רץ בכל מאודו ובכל פעם שחלף על פניה נופף לה בידו וחייך; והיא השיבה לו חיוך; ובחלפו על פניה בפעם המי־יודע־כמה, ראה שהיא קמה ממקומה, צולעת ובאה לקראתו מבין הספסלים, יורדת אל המגרש ומחכה לו על המסלול.
״די״, אמרה ואחזה בידו.
שניהם צנחו יחדיו על האדמה, חייכו זה לזו ונרדמו.
כשהקיץ משנתו היתה השמש שוקעת.
הורי משתגעים מדאגה, אמר בלבו, מפוקח, מודאג, רעב ואבריו כואבים. גופו היה זועק לעוד שינה, שתהיה ארוכה ככל שתהיה, ובלבד שיקום מתוכה ללא שום זכרון. הוא חרד למחשבה, כי כאשר יקום מן השינה הבאה, יהיה אחר.
״אני רוצה לישון עכשיו ולא לקום לעולם״, אמר ופיהק ממושכות. ״אני רוצה למות״.
כשהייתי בן שבע מת אחד־העם.
לא ידעתי מי זה אחד־העם אבל שמעתי בחנות המכולת של מולצ׳דסקי שהמשטרה חסמה את הרחוב שבו הוא גר, מפני שהוא חולה, והוא לא סובל רעשים, ולא מרשים לעגלות ולאוטומובילים לעבור על־יד הבית שלו. זה הפתיע אותי מאד, והבנתי שאחד־העם הוא אולי האיש החשוב ביותר בעיר.
הענין הזה עשה עלי רושם אבל גם הרגיז אותי קצת. מדוע לאחד־העם כן ולאחרים לא? התחלתי להתעניין. אבא ואמא לא ידעו כלום, כי הם היו קוראים רק בעיתון הרוסי שבא מפריז ושמו פוסליידניאנובוסטי ושם לא היתה אף מלה אחת על אחד־העם. אבל לבסוף הם גם כן שמעו ממולצ׳דסקי הזקן. הוא היה מקבל מווארשא עיתון ביידיש ששמו היינט, ושם כתבו את הסיפור על אחד־העם, המשטרה והעגלות וכל הענין. וכך נודע הדבר בשכונה, וכולם היו מדברים על זה. בימים ההם היינו גרים בשכונת אפ״ק, על שם בנק אנגלו־פלשתינא, שמכר את המגרשים של השכונה, ואפ״ק פירושו אנגלו־פלשתינא־קומפניון, וכל זה היה על גבול מנשייה, ושם גרו ערבים, שגם הם לא שמעו כלום על אחד־העם.
באופן כזה היינו אנחנו היחידים בסביבה שהתמצאו בעניינים, וביחוד אני, שחיכיתי לראות מה יהיה הסוף.
את מולצ׳דסקי הזקן לא אהבתי, אבל פחדתי ממנו. גם כשהיה נותן לפעמים סוכריה מהחנות, היה צובט לך בלחי כאילו שהוא עוקר חתיכת בשר. זה היה האופי שלו. הוא לא נתן שום דבר בחינם, חוץ מדיבורים. לדבר הוא אהב מאד, ואם שאלתי אותו משהו הייתי מקבל תשובה; תשובה הרבה יותר מפורטת ממה שהייתי מקבל מאמא, שהיתה תמיד עסוקה, או מאבא, שלא התמצא בעניינים מחוץ למקצוע שלו. ודווקא המקצוע שלו לא עניין אותי. אותי, למשל, עניין מאד כל העסק הזה של אחד־העם והמשטרה, ואבא אמר שזה שטויות. אז הלכתי אל מולצ׳דסקי והייתי שואל מה כותבים בהיינט.
בהתחלה כתבו ככה־ככה. חולה, המצב לא ברור, אבל נחוץ לו שקט מוחלט, וזה הוא קיבל מהמשטרה. כבר סיפרתי. אבל אחר־כך כתבו שהמצב הורע, ולבסוף התחילו לגלות את כל האמת. נודע שאחד־העם זה לא אחד־העם אלא גינזבורג. והוא היה כותב ברוסיה דברים מסוכנים, וכדי שלא יתפסו אותו התחפש לאחד־העם, עד שבסוף היה צריך לברוח, והוא ברח לאנגליה ועבד בחנות שמכרו בה תה, והרוויח לא רע. עד שבא לארץ־ישראל וקיבל בית על־יד הגימנסיה ״הרצליה״. הורי אמרו שאם אהיה תלמיד טוב ואגמור את העממי בציונים לא רעים, ישלחו אותי לגימנסיה ״הרצליה״. ומפני זה ידעתי את שמה, עוד לפני שידעתי על אחד־העם. באופן כזה לא היה בשבילי שום חידוש, כששמעתי שאחד־העם הוא שכן של הגימנסיה ״הרצליה״.
ובסוף־בסוף הדפיסו את התמונה שלו בעיתון וכתבו שהוא מת. מולצ׳דסקי הזקן נתן לי להביט בתמונה, וזו היתה ההפתעה של חיי. חשבתי כי בן־אדם שכותב, ובייחוד בן־אדם שכותב דברים מסוכנים, יש לו המון שערות, זקן גדול ועיניים בולטות; אולי מרוב כתיבה, שזה מאמץ את העיניים. אבל אחד־העם היו לו פנים, איך להגיד, כמו משולש. למעלה רחב וקרח, ולמטה קטן ומחודד. מאז שראיתי את תמונתו, שיניתי את דעתי על אנשים כותבים והבנתי שאצלם המוח הוא העיקר, ולכן המוח מפותח ונפוח, ושאר הפנים מיובשות קצת, מפני שהשאר לא חשוב להם כל־כך כמו המוח. כמו־כן היו לו משקפיים, כמו לכל האנשים מהסוג הזה. אלא שהמשקפיים שלו היו בלי מסגרת־זהב מסביב לזכוכיות ואפילו בלי שני המשוטים האלה, שרוכבים על האזניים. אני מכיר את הסוג הזה. גם לאבי היו כאלה. שתי הזכוכיות מחוברות בקפיץ, והקפיץ לוחץ על האף, בין העיניים, ועושה סימנים אדומים בתוך האף, וככה זה לא נופל. לא נוח, אבל עושה רושם. רק צריך תמיד להיזהר שלא ייפול ולא יישבר.
אני חושב שאת אחד־העם כל הבעיות האלה לא עניינו. אבל ראו בתמונה שיש לו דאגות אחרות. הפנים שלו היו מודאגות מאוד. ובאמת סיפר לי מולצ׳דסקי, שאחד־העם דאג כל הזמן לגורל עמנו וניסה לפתור את כל הבעיות. בגלל כך הוא התפרסם מאוד, וזה מסביר גם את יחס המשטרה אליו.
שאלתי את מולצ׳דסקי מתי ההלוויה, מפני שהרגשתי שאני מוכרח להיות שם. ראשית, זה בלי כרטיסים; ושנית, מעניין. מולצ׳דסקי עיין בעיתון ואמר שביום שלישי, בשעה שלוש אחר הצהריים, יוצאת מבית המנוח. ובאותו יום שהוא אמר לי, היה יום שני. ממש ברגע האחרון.
בערב אמרתי להורי שאני רוצה ללכת להלוויה. אבי אמר, ״אל תדבר שטויות״, ואמי אמרה, ״אבל קודם תגמור את השיעורים״. וכך הגעתי, ביום שלישי, בשעה שתיים וחצי, בערך, אל הגימנסיה ״הרצליה״ והתיישבתי על המדרגות של הבית שבו יש חנות ספרים ומכשירי־כתיבה, בדיוק מול ביתו של אחד־העם, וחיכיתי. מוטב לבוא חצי שעה מוקדם מדי, מאשר שעתיים מאוחר מדי.
חיכיתי בסבלנות, אבל התפלאתי שאין עוד אנשים מלבדי. אחרי כמה שעות החלטתי ללכת ישר לבית־הקברות ברחוב טרומפלדור.
שם היה די שקט, חוץ מכמה נשים שבכו ליד כל מיני קברים, אבל לא של אחד־העם. לא היה נעים לשאול, ואני אף־פעם לא מדבר אל אנשים זרים. לכן החלטתי לחזור לאורך רחוב אלנבי. ההלוויה מוכרחה לעבור שם, וקיוויתי שאתפוס אותה בדרך. בוודאי קרה איזה מקרה והיה איחור גדול.
אני חושב שהייתי כבר עייף מאוד כשהחלטתי לשוב לגימנסיה ״הרצליה״. ישבתי לנוח על ספסל ברחוב אלנבי בדיוק מול רחוב גאולה, ומשם יכולתי לראות את הבית הבנוי מאבן, שבו נמצאת המספרה שאבי מסתפר ומתגלח בה. בעל המספרה בא עם הורי לארץ־ישראל באותה אניה.
ישבתי על הספסל ההוא וחיכיתי שההלוויה תעבור ואני אצטרף אליה, ויחד נפנה ימינה, ברחוב פינסקר, עד לבית־הקברות. זו היתה התכנית. ואז נרדמתי.
אינני יודע כמה זמן ישנתי, אבל פתאום הרגשתי שמישהו שם לי יד על הכתף, ובאופן יפה מאוד, בעדינות ובלי צעקות, אמר לי, ״ילד, תקום ילד״.
היה חושך נורא ברגע הראשון ואפילו קצת קריר, אבל לא קר. ולאט לאט ראיתי שלפני עומד בן־אדם, לא זקן כמו מולצ׳דסקי, אבל גם לא צעיר כמוני, אלא בגיל בינוני, נניח בן שש־עשרה. רק אחר כך נודע לי שהוא בן עשרים ושלוש, אבל בהתחלה לא ידעתי.
״תשמע״, הוא אמר לי, ״אני גר פה ממול, ולפני כמה שעות ראיתי אותך יושב על הספסל. והנה עכשיו כבר לילה, וחשבתי שאולי נרדמת, ובבית דואגים לך. אז בוא, אקח אותך הביתה. איפה אתה גר?״
קמתי והרגשתי שהרגל נרדמה לי, אבל בכל זאת קמתי ואני מביט עליו. בחור טוב, עושה רושם ומדבר יפה. אמרתי לו שלא ידאג, אני כבר אסתדר בעצמי. האמת היא שלא היה נעים לרדת את כל רחוב גאולה, וללכת לאורך רחוב הירקון, עד מסגד חסן־בק. לא שאני מפחד, אבל בלילה אי־אפשר לדעת, בגלל החושך. קיוויתי שהוא לא יתן לי ללכת לבדי, ואמנם כך היה. הוא דיבר אלי יפה מאד, אבל בתוקף. אז קיבלתי את ההצעה, ונתתי לו יד והתחלנו לרדת ברחוב גאולה.
כל המבוגרים, כשרואים ילד בפעם הראשונה, שואלים אותו מה שמו, אז גם הוא שאל ואמרתי לו אליקום. והוא אמר ששמו ויקטור. חשבתי שהוא משקר, אבל אחר כך האמנתי לו, מפני שהכרתי אותו מקרוב וראיתי מי הוא.
הוא גם שאל אותי בן כמה אני ואמרתי לו שבע, והוא אמר עשרים ושלוש. אחר כך סיפרתי לו שאני לומד בעממי ״גאולה״ והוא אמר שכבר גמר ללמוד ועכשיו הוא עובד בשלוש שפות, עברית, ערבית וצרפתית. גם על זה חשבתי בהתחלה שהוא משקר. מאיפה לו לדעת את כל השפות האלה? אבל עכשיו אני בטוח שלא שיקר.
הלכנו לאט־לאט, כי בחול אי־אפשר ללכת מהר, וכל הזמן הסנדלים מתמלאים חול, וכמעט שאתה נופל. הוא ראה שקשה לי בגלל החול וסיפר לי בדיחה, איך שבני־ישראל הלכו בחול ארבעים שנה, ממצרים עד כאן, אלא שהם הלכו בלי סנדלים ולכן לא לקח להם שמונים שנה. שנינו צחקנו, כי גם אני ידעתי את הסיפור, אבל לא ידעתי לספר את זה בצורה כל־כך מצחיקה.
כשעברנו על־יד בית־הספר שלי, אמרתי לו שכאן אני לומד, והוא שאל אותי אם אני אוהב ללמוד, אז אמרתי לו שזה תלוי.
אחר־כך הוא שאל למה בכלל נרדמתי על הספסל, ואני סיפרתי לו על אחד־העם, ואמרתי שאני יודע ששמו גינזבורג, וכל הענין עם חנות־התה, ואנגליה והכול, ואמרתי שרציתי להשתתף בהלוויה.
כאן ויקטור נעצר לרגע והביט עלי איזה זמן ואחר כך אמר: ״מה? אתה רוצה להגיד לי שאתה ישן על הספסל הזה שנים־עשר ימים?״
משמיעת שאלה כזאת אפשר להשתגע. שנים־עשר ימים אני ישן על הספסל, וההורים לא יודעים מה קרה לי, זה כבר יותר מדי. אפילו חצי יום, אם אני לא נכנס הביתה, הם עושים מזה ענין שלם. אז מה יהיה עכשיו, לא ידעתי. אמרתי לויקטור: ״מה פתאום שנים־עשר ימים?״ וויקטור אמר, ״מפני שאחד־העם מת לפני שנים־עשר ימים בדיוק, ואני בעצמי ראיתי את ההלויה שלו מהחלון שלי״, אמר ויקטור.
״אז למה אני חשבתי שזה היום?״ שאלתי את ויקטור. ״מי אמר לך שזה היום?״ אמר ויקטור. סיפרתי שהמכולת שלנו, מולצ׳דסקי, אמר לי. ״ומאיפה הוא לקח שטות כזאת?״ שאל ויקטור. ״מהעיתון״, אמרתי לו. ״מאיזה עיתון?״ הוא שאל. ״מהיינט״, אמרתי לו. וגם סיפרתי לו שהורי קוראים פוסליידניאנובוסטי ושם לא כתבו כלום, אבל בהיינט כתבו כל הזמן, וזה בטוח לגמרי, כי זה מגיע מחוץ־לארץ. מאיפה, שאל ויקטור. אמרתי לו שמווארשא. ואז הוא התחיל לצחוק כאילו שהשתגע, והסביר לי, שהעיתונים מחוץ־לארץ הולכים הנה בדואר, וזה לוקח לפעמים שבועיים, והעיתון שבו ראיתי את התמונה של אחד־העם זה מלפני שבועיים, בערך. ואם תעשה חשבון, אז שנים־עשר יום ושבועיים זה כמעט אותו הדבר. ויקטור צחק, אבל לא אני. וכאשר הוא ראה שאני לא צוחק, הוא אמר: ״אל תדאג ואל תצטער, אליקום. אם לא הטעות איך אנחנו היינו נעשים חברים?״
שמעתי מה שהוא אמר ושתקתי. אבל הרגשתי שאני שמח כמעט כמו שלא הייתי שמח אף פעם. ואז ויקטור שאל אם אני שומע את קולו של הים. אמרתי שכן, והוא אמר, שזה סימן שהים קרוב ועוד מעט נפנה שמאלה, לרחוב הירקון. אמרתי לו, שאני רוצה שזה יהיה רחוק, כי אני רוצה שנמשיך ללכת הרבה זמן. ויקטור אמר שאת הזמן לא מודדים לפני השעון, אלא לפי הידידות, ושלפנינו כל החיים, מה איכפת לנו הזמן.
אני לא חושב שהבנתי אותו אז, אבל היום אני מבין. אבל איפה ויקטור היום.
אז הלכנו וּויקטור אמר: ״תשמע, אני אשיר לך שיר״. והוא שר כל הספינות כבר הדליקוּ נרות שבת, עד סוף השיר. הוא שאל אם אני יודע לשיר איזה שיר שאני אוהב, אבל התביישתי. אז הוא שר לי עוד שיר, יא־לֵיל, יא־לֵיל, מולדתי. אחר־כך הוא אמר שהמשוררים הם הכי גדולים בעולם. שאלתי אותו אם אפילו יותר מאחד־העם, והוא אמר שזה בטוח. התפלאתי מאוד, אבל לא התווכחתי.
פתאום ראיתי שאנחנו כבר קרובים לבית, כי היינו על יד המכולת של מולצ׳דסקי והרגשתי שאני רוצה לבכות, דווקא כאילו משמחה, אבל ממש היה משונה, וטוב שהיה חושך. התאמצתי להתאפק והראיתי לו איפה המכולת והוא צחק ואמר לי, שמחר בבוקר אגיד למכולת, שיתחיל לקרוא עיתון בעברית. ״תגיד לו״, אמר ויקטור, ״עברי דבר עברית״.
הוא עלה אתי במדרגות ובעצמו דפק על הדלת. איך שנכנסנו, והוא כמעט שלא הספיק להסביר להם, אבא שלי הפליק לי סטירת־לחי ואמא שלי פרצה בבכי וחיבקה אותי. אז ויקטור אמר שלום והלך.
לא היה איכפת לי בכלל בגלל הסטירה, וברגע שיצאתי מידיה של אמי רצתי אל המרפסת, התרוממתי מעל המעקה וראיתי את ויקטור יוצא מהבית שלנו ופונה ימינה. בכל הכוח צעקתי לו: ״ויקטור, אתה איש טוב, אני אוהב אותך״. ותיכף ומיד צללתי מתחת למעקה, כדי שהוא לא ידע מי צעק לו. וברגע שהתכופפתי למטה, קיבלתי מכה כזאת בסנטר, שתיכף הרגשתי איך שנפצעתי בשפתיים וידעתי שיורד לי דם, לפי הטעם שבא לי לפה.
אמי נבהלה כהוגן, וגם אבי, והם התחילו לטפל בי ושמו לי יוד ותחבושת וכל מיני טיפולים, אבל אני כבר נרדמתי באמצע הטיפול. לא שהייתי עייף במיוחד, אלא שרציתי להיות לבד, כלומר, שוב עם ויקטור.
בלילה ההוא לא הצלחתי אפילו לחלום עליו. אבל אחר כך, כן. עד היום.
א
בקיץ 1913, כשעלה גרישה על האניה המפליגה לפלשתינא, קיבל מידי אחיותיו ואחיו חבילה ובה שש עוגות־כרוב וחמישה רובלים של זהב, תחובים בתוך העוגות. מאבא ואמא קיבל טלית ותפילין. משלו נטל כמה קונטרסים וחליל.
בקונסטנטינופול הורדו הנוסעים כדי להיטהר במים רותחים; וכששב אל תאו גילה שהחליל נגנב. באותו ערב שמע סלסולי שיר בירכתי האניה וראה מלח רוסי מנעים מנגינות אוקראיניות בחלילו הגנוב. הוא לא העז להתלונן, מה גם שהמלח היטיב לנגן וכמה מן השירים היו אהובים על גרישה וידועים לו משחר ילדותו. הוא ניצב איפוא בקהל המאזינים ונהנה עם כולם.
יומיים שהה בבית־מלון ביפו, עד שהגיע קרוב־משפחה והביאו אל ועד הפועלים שבתל־אביב. כשנה עבד בסלילת כבישים, בדחיפת מריצות־חול ובבנין. היה לו חדר קטן בנווה־צדק, ובימי חוסר־עבודה שקד על שיפור ידיעותיו בשפה העברית, שאותה למד בנעוריו ברוסיה. מבעד לחלונו ראה עשרות נערות פורצות – עם צלצול הפעמון – מחדרי הכיתות של בית־הספר לבנות שממול, מתפזרות על פני החצר ושבות ומתאגדות לחבורות קטנות, משחקות בכדור, מקפצות על חבל או מסתודדות ליד הגדר. כמה פעמים יצא מחדרו וניסה לבוא בדברים עם הפרחים הזוהרים הללו, כפי שקרא להן בינו לבין עצמו; עד שיום אחד הודיעה לו בעלת־הבית שלו, כי מנהל בית־הספר התלונן ואמר שהוא מתאנה לילדות. אם לא יחדל, יצטרך לעזוב את החדר ולחפש לו מקום אחר. בעלת־הבית הוסיפה משלה ואמרה, שאם אדם זקוק לאשה הוא צריך להתחתן.
פסק גרישה מלדבר אל הילדות, אבל היה כותב שירים לכבוד אחת מהן. ביום שמלאו לו שמונה עשרה שנים קנה לעצמו במתנה חליל חדש, ובו בלילה חיבר שיר ומנגינה לכבוד אותה נערה ובלבו קרא לשיר, וגם לנערה, בשם רחל.
מקץ שלושים וחמש שנים, כשהשיר ״רחל״ היה מושר ברדיו ובפי כל, בשלהי מלחמת־העצמאות, טרח אחד העיתונאים לברר מי היתה אותה רחל והיכן מצוי מחבר השיר. בסופו של דבר הופיעה כתבה בעיתון־ערב ובה תצלומיהם של בעל השיר ושל האשה שלה הוקדש. נתברר ששמה נחמה בלייברג, והיא אלמנה, בעלת משרד לשידוכים; ושם המחבר – דהיינו שמו האמיתי – איננו אייל תהלים, אלא גרישה לוין, והוא גר בתל־אביב ויש לו קיוסק לספרים משומשים ברחוב ברנר, ליד המסעדה הקואופרטיבית.
לא ידוע אם הגברת נחמה בלייברג שמחה על הפרסום שנעשה לה או שרגזה עליו. אבל גרישה הלך אל המקום שבו היה משרד השידוכים שלה וארב לבעלת־העסק, כשהוא נחבא בין שני בתים. כשיצאה נחמה בלייברג לפנות־ערב ממשרדה הביט בה גרישה ממקום מחבואו, כפי שהיה מביט בה מחלון חדרו שבנווה־צדק, והכיר אותה מיד לפי התמונה שבעיתון. הוא עקב אחריה בעיניו עד שנתעלמה בפנית הרחוב ואז שב אל ביתו. זה קרה ב־1948.
ב־1914 פרצה מלחמת־העולם הראשונה. עם רוב תושבי תל־אביב גלה גרישה בפקודת הטורקים למושבות הצפוניות, ובמחנה־אוהלים שליד חדרה הצטרף לחבורה של גולים צעירים, מן הפועלים. הוא היה מנגן לפני החברים בלילות, ובעלי שמיעה טובה וקול נאה היו מצטרפים אליו ומלווים את החליל בבאס ובסופראנו והלבבות היו נפתחים, ובעלי־מטמונים היו יורדים אל תרמיליהם ומחלקים עם זולתם זיתים כבושים, גבינה מלוחה ואפילו פת לחם־דורה שנאפתה בסתר, מחוץ למחנה, ועתה שבה אל המחנה והיתה לבָרוֹת לשיניהם של קהל הרעבים והנלבבים. לימים עמדו החברים על סגולתו של החליל למלא את הקיבה, וגרישה נעשה חביב־החבורה ובבת־עינה.
עד שטעה מישהו בשיקול־הדעת וגנב את החליל. גרישה שקע בעצבות, אבל החברים רגזו וזעמו. תחילה רגזו על הגנב הנעלם, אך משלא נמצא הגנב דבקה הטינה שבלבבות בגרישה עצמו. אף זה היה שיקול־דעת מוזר ומופרך, כמובן. בימים ההם היו האנשים הולכים אחר הרגש, ורק לאחר שנים רבות למדו לשקול בשׂוּם־שֵׂכל, ולאור הכדאיות, את הנטיה הטבעית לגנוב, לחבב או לשנוא.
זולת החליל, שנעלם, היו לגרישה בילקוטו כמה חוברות של סיפורים ומעשיות, מהוצאת־תושיה ומהוצאת הביבליותיקה הקטנה שברחוב נובוליפקי 7, בווארשא. הוא שקע איפוא בקריאה, מפני ששעות הבטלה היו רבות. ברצון השאיל ספרונים לחבריו, אבל כיוון שהיה למוד־נסיון, הקפיד לרשום בפנקס את שמות השואלים, והיה בא אל האוהלים לקבל את ספרוניו בחזרה. מן הרובלים שהביא עמו נותרו בידו כמה בישליקים ומג׳ידיות והוא הגה רעיון מוצלח: האנשים שהיו להם חוברות וספרונים מכרו אותם ברצון לגרישה; והוא מצדו צבר לו ספריה קטנה ומעתה היה מבקש, בנמיכות־רוח, אך בתוקף, שיעניקו לו מזון כל שהוא תמורת הספרונים שהוא משאיל לקריאה.
עד מהרה יצא שמו לדיראון בכל המחנה והאנשים ראו בו ערפד מוצץ־דם, נוכל ערמומי ונשמה של סוחר. וגם, ובפירוש, פרזיט. והא־ראייה: חלוש היה בגופו וקומתו דלה.
כאמור, בשנים ההן לא הצטיינו האנשים בהגיון טוב. הרגשות לבדם שלטו בכיפה.
גרישה עשה ככל יכולתו לשאת חן מלפני האנשים והיה מסייע לחולים, רוחץ את פצעיהם, מניח תחבושות קרות על מצחם של הקודחים, וכן היה מתנדב להרתיח מים ולבשל נזיד במטבח שהיה מיועד לזקנים ולגלמודים.
החולים אהבוהו, עד שהחלימו; והבריאים נזהרו שלא לגדפו בפניו, כדי שלא יפסידו את שירותיו, אם יפלו למשכב. הם לא ידעו שהתכסיס הזה מיותר, מפני שגרישה לא היה נוטר ונוקם.
יום אחד עבר רועה בדואי בסמוך למחנה הפליטים, והוא מכה בחליל דו־קני, קשור בחוט ומשמיע צוויחות צרודות ובכייניות. נטפל אליו גרישה וקנה מידיו את החליל. ״זוּמֵיירה״, אמר לו הבדואי, ״זומיירה הוא שמו של החליל הזה״.
בלילה נשף גרישה לתוך הזומיירה, וזולת יבבות וחריקות לא הפיק ממנה שום צליל מן הצלילים שהיה מכיר ואוהב. ומן הטעם הזה לא החזיר החליל הבדואי עטרה ליושנה, והימים הטובים הראשונים, שבהם היה גרישה חביב־החבורה, לא שבו. אנשי מחנה הפליטים שנאו את הקולות הערביים הבוקעים מן המכשיר המתועב, ובפירוש דרשו מגרישה שיתעסק בחלילו הרחק מן המחנה. מאליו מובן שעשה את רצונם.
לימים הרגיל גרישה את אוזנו לקולות הזומיירה, ומפני שהיה לו הרבה פנאי למד להפיק מן החליל שירים ארוכים ומתמשכים, וכיוון שרוחו היתה נכאה, היו השירים מדכדכים את הנשמה, פולטים מיני תלונות וטענות, בקשת־רחמים עם זעקות־שבר. כשהרגיל את אצבעותיו ואת שפתיו לאותם שני קנים חלולים, עלה בידו להפיק מתוכם גם שירים שהיו דומים לשירים הרוסיים, שאותם היטיב לנגן משחר ילדותו. ומאותו זיווג, יליד הנסיבות של הימים ההם, נולדו מיני ממזרים שאוזניהם אוקראיניות וגרונם בדואי. הקולות שהשמיעו היו תולדת מצבו של אדם, שהערבות הרוסיות מרדימות אותו להנאתו, בעוד שזבובי־המדבר־הפלשתיני טורדות אותו ממנוחתו. מי שלא שמע את המנגינות שהלחין גרישה בימים ההם יתקשה לנחש טעמה של המוסיקה ההיא. אבל מי שהאזין – מקץ שלושים וחמש שנים – לשירים הקרויים שירי־מולדת, למשל, הוא יוכל לשער את טיבה. שירי־המולדת הללו עיקרם מיני גיהוקים, שיהוקים, קריאות הא־הא והוי־הוי עם סלסולים בין גיהוק לשיהוק; בשיריו של גרישה הונח היסוד לתרבות המוסיקלית של זמננו. וניתן לומר שהוא היה הראשון מבין המלחינים שקירב את המערב אל המזרח. כך, מכל מקום, כתוב בספרי־הלימוד.
כחצי שנה לפני ששבו הגולים לתל־אביב מאסו אנשי המחנה כל־כך בחלילו של גרישה, עד שיום אחד נכנס מי שנכנס אל אוהלו של הקומפוזיטור וסילק משם את החליל. הפעם לא היה גרישה צריך לחפש את האבידה. שברי החליל המנופץ היו פזורים בפתח האוהל.
ב
אחרי המלחמה גברה מעט תנועת־הבניה בתל־אביב וגרישה שב אל עבודות הסיד והחול, שמהם נבנתה העיר. כמה שנים עשה במלאכת הבנין, עד שכשל כוחו. שבר נתבקע לו במפשעה וגם לבו היה פועם, לפתע, פעימות רעשניות ומבהילות.
הוא נבדק בקופת־חולים והרופאים המליצו לפניו שלא ישוב לעבודה גופנית. עם כתב־המלצה הלך אל משרדי הסתדרות־הפועלים ושם ניתן לו שאלון.
גרישה רשם בשאלון, שהוא יודע עברית, יידיש ורוסית. כן כתב שהוא קורא תווים, מנגן בחליל ומסוגל לחבר מנגינות. אפילו לפי הזמנה מראש. אשר לתכניותיו הכלכליות, כתב שהיה שמח אילו ניתנה לו משרת ספרן. אפשר גם בספריה של בית־הספר לבנות בנווה־צדק, למשל.
השאלון עבר מוועדה לוועדה ומקץ חצי שנה נקרא לבוא אל בית הוועד הפועל ושם נודע לו שנמצא זכאי לקבל קיוסק למכירת גזוז. ״ברחוב ברנר״, אמרו לו, ״יש הזדמנות כזאת; ואם לא תקפוץ על ההזדמנות, סופך להתחרט״.
גרישה אמר שאין הוא רוצה למכור גזוז. אמר לו הפקיד: ״זה לא רק גזוז. זה גם שוקולד, סיגריות ובולים״.
אמר גרישה שהוא רוצה להיות ספרן. אמר לו הפקיד: ״תשמע, חבר, אני אתן לך עצה, אבל אל תגיד שאני אמרתי לך. אתה שומע? תקבל את הקיוסק ויתנו לך גם תקציב. עשרים ושתיים לירות, לקנות בלון של גז וברז לסודה וכוסות וקצת סחורה. אתה תגיד כן, ותיקח את הכסף, ואחר־כך תקנה לך ספרים ותהיה ספרן. רק אל תגיד שאני אמרתי לך״.
הרהר גרישה בדבר והסכים.
כעבור שלושה חודשים הלך אתו הפקיד לרחוב ברנר והראה לו קיוסק חדש, ניצב בין שני בתים, עשוי לוחות־עץ צבועים בצבע־שמן ירוק. והקיוסק יש לו כניסה קטנה מאחור ודלפק של שיש מלפנים; ועל גבו המחודד של הקיוסק מתנוסס לו תרנגול, גזור מפח, צבוע אף הוא בירוק.
״הנה הכסף״, אמר הפקיד. ״תחתום ותשתוק״.
קיבל גרישה לידיו את המפתח ונותר לבדו על המדרכה. שעה ארוכה בהה בקיוסק והיסס מלהיכנס פנימה. קול פנימי אמר לו שנפל דבר בחייו, אלא שעליו להבין בדיוק מה קרה, לפני שיעקור רגליו מן המדרכה וייכנס אל הדבר המשונה הזה שניצב לפניו.
מאחר שבאותו מעמד לא נזדמן לו במוחו שום הסבר, ויתר על ההבנה ותקע את המפתח בחור המנעול של הדלת האחורית ונכנס פנימה. וכשנכנס, הבין מה שנתרחש בחייו. מקום משלו יש לו בעולם, ואם תהיה השעה צריכה לכך, יכול הוא אפילו לגור כאן. שום בעלת־בית לא תוכל לגרשו מכאן, אפילו ינגן כל הלילה, ואפילו יהיה האור דולק בחדרו עד הבוקר.
מדד גרישה בשעליו את המקום וליתר ביטחון השתרע על הרצפה ומצא, שבאלכסון יכול הוא לישון כאן בלי כל קושי. אחר־כך התבונן יפה בקירות, העריך שיעור רוחבם וגובהם, שקל בינו לבין עצמו כמה אפשרויות, ופנה ללכת לרחוב שינקין לקנות לוחות־עץ ומסמרים. פטיש ומשור היו לו בחדרו, מן הימים שעבד בבנין.
בתוך שני ימים היה הקיוסק עשוי מבפנים אצטבאות־אצטבאות, מן הרצפה ועד לתקרה. מיד הביא מחדרו את כל הספרים שהיו לו וסידרם על האצטבאות. הוא קנה מחברת, שדפיה מסומנים באותיות אלף־בית, ורשם בתוכה את ספריו לפי שמות המחברים. כשבוע ימים היה מהלך מבית לבית בשכונת נווה־צדק, שאותה הכיר יפה, והיה קונה ספרים משומשים, ממה שהביאו אתם האנשים מפולין ומרוסיה. אפילו בעלת־הבית הראשונה מכרה לו בזול כל מה שנותר מספרי בעלה המנוח, ועד מהרה נתמלאו האצטבאות שבקיוסק, ועדיין נותר בכיסו של גרישה סכום נאה. הוא קנה פנס־״לוּקס״ ותלה אותו בחבל ממרכז התקרה, ולבסוף צייר ריבוע לבן בחזית הקיוסק, מעל מדף־השיש, ועליו כתב – בזהירות ובקפדנות – מודעה, וזה לשונה:
ספריה לעם
כאן אפשר לשאול ולקנות
ספרים בכל המקצועות
גם קונים ספרים משומשים.
בו ביום באו שני ילדים, כבני שתים־עשרה, ושאלו אם אפשר להתרשם לספריה. גרישה תיקן להם את שגיאתם, ואמר שצריך להגיד ״להירשם״. ואמנם רשם אותם במחברת מיוחדת לכך, ונתן בידי כל אחד מהם ספר. האחד קיבל את ״שלמה ואשמדאי״ והשני את ״ארגז התולדה״ מאת יהודה שטיינברג, בהוצאת ״תושיה״.
״אני מודיע לכם״, אמר גרישה, ״שאתם רשאים להחליף ספר בכל יום, אבל רק בתנאי שתקראו בו. אני אבחן אתכם, ומי שלא ידע להשיב תשובות נכונות ישוב לביתו עד שיסיים לקרוא״.
באותו יום נותרו בכיסו של גרישה שמונים גרושים. הוא הלך לרחוב אלנבי וקנה לו חליל בשלושים גרושים. בלילה הפך במחשבות ושיכלל את סדרי החיים שיקבעו מעתה את כל המהלכים הבאים, כולל החלטה לשאת אשה, אם תזדמן לפניו נשמה־תאומה.
ג
זולת פוגרום קטן, שערכו הערבים ביהודי יפו ותל־אביב, לא נתרחשו עניינים מסעירים בראשית שנות העשרים, ולכן יכול גרישה להוציא אל הפועל את תכניותיו ולא לסטות הרבה ממה שקבע לעצמו. אל שני הילדים הראשונים שבאו אל הספריה שלו ניתוספו כשני תריסרים, וגם בחורים ובתולות מבוגרים נמנו עם לקוחותיו.
תוך שלוש־ארבע שנים נוכח לדעת, כי מן ההשאלה לבדה לא ייוושע ועל כן הרחיב את מלאי הספרים שנועדו למכירה, כגון ספרי־לימוד לבתי־הספר, אך בעיקר ספרי שירה עבריים שנדפסו בחוץ־לארץ. שוחרי השירה שבתל־אביב היו מרובים, ואל הקיוסק שלו הגיעו ובאו כעשרים איש, שכל מבוקשם ספרי־שירה. עד מהרה נתברר לו שכל אחד מהם מושך בעט סופרים. מי בסתר ומי בגלוי. אלה שבגלוי, היה שמם הולך לפניהם; ואם לא זיהה אותם גרישה על פי פרצופיהם, טרחו להתוודע לפניו בשמם ובשם משפחתם. עם שכמותם לא הרבה בשיחה, מחמת הנימוס ומחמת ההתרגשות. אבל עלומי־השם, שגילו לו את סודם בלחישה ובהשפלת־עיניים, היו לו עד מהרה כחברים. הללו, שהיו מחוסרי עבודה ברובם, עשו אצל הקיוסק שעות רבות, משיחים בענייני ספרות. באוזני אחד מהם, שנשא חן מלפני גרישה באופן מיוחד, גילה את לבו וסיפר לו שהוא עצמו כותב שירים וגם מחבר להם מנגינות.
״מתוודע אני אליך כהתוודע יוסף אל אחיו״, אמר גרישה, ״שהרי אחים אנו כולנו, המשוררים״.
שם האיש ההוא היה משולם גלילי, ולימים נודע בארץ כאחד מראשי ההוגים, מפלס נתיבות חדשות, ומראשי המדברים בקרב הסוציאליסטים הציוניים. אבל כשהכיר אותו גרישה, היה משולם הגלילי מחוסר עבודה, מתגורר בחדרה של תופרת סוציאליסטית, שכבר אז עמדה על טיבו והעריצה אותו בכל לבה עד כדי־כך, שפירנסה אותו מעבודתה כמעט שנה שלמה. כעבור שנים רבות הזכיר אותה משולם הגלילי במבוא לאחד מספריו וציין, שאלמלא אותה תופרת, לא היה הספר ההוא בא לעולם.
משולם וגרישה היו משוחחים הרבה על השינוי המתחולל בעם היהודי הקם לתחיה, ומפי ידידו החדש למד גרישה לדעת, כי המהפיכה האמתית מתרחשת בארץ־ישראל ולא ברוסיה.
בסופה של כל שיחה כזאת היה משולם נוטל עמו כמה כרכים של ספרי שירה וספרי הגות. גרישה לא קיבל כל שכר בעד השאלתם של הספרים, ואם שכח משולם להחזיר ספר או שניים, לא העיר על כך גרישה מאומה. הידידות היתה יקרה לו מכסף; וכן היה יודע שאנשי־רוח דעתם מפוזרת והם שכחנים נוראים.
והנה, יום אחד, בסוף שנות העשרים, נתרחש דבר, שלא נכלל בתחום תכניותיו, ואפילו בחלומותיו לא היה יכול לצפות למין דבר שכזה.
איש קרח, בעל פנים מלאות ואדומות, שעיניו כחולות ובידו מקל שחור, קרב ובא אל הקיוסק, מחייך ומתנשף במקצת.
״רואה אני ספרים״, אמר האיש, ״ובמקום שיש ספרים שמה אני הולך״.
הוא ביקש לדעת מה מצוי באוצרותיו של בית־המסחר וגרישה השיב דברים דְבורים על אופניהם, מפרט את מרכולתו ומונה את שבחיה.
״מה, למשל, יש לאדוני מן השירה העברית החדשה?״ ביקש הזר לדעת. מיד שלף גרישה כעשרה קונטרסים וספרים מתוך האצטבאות והניחם על מדף־השיש. הביט האיש בכריכות, עלעל בכמה ספרים ואפילו הריח בדפיהם של כמה קונטרסים ופניו אורו. הוא בחר לו שניים – ״מול השער האפל״ מאת דוד פוגל, ו״אנקריאון על קוטב העצבון״ מאת אורי צבי גרינברג.
״מה יקר?״ שאל.
גרישה נקב מחירם והאיש ציקצק בלשונו, כמתפלא על ההפרזה.
״יודע אתה, אדוני, מי אנכי?״ חייך האיש אל גרישה.
הביט גרישה בפניו של הזר, מצמצם עיניו מול האור הבוקע מן החוץ אל אפילת הקיוסק, ולפתע הכיר את אורחו וזעקה נתמלטה מפיו.
״אוי״, קרא גרישה, ״הרי אתה המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק!״
״נכון״, אמר ביאליק, ״הנה, עכשיו אתה יודע״.
גרישה הצטדק על שלא הוציא כיסא בשביל המשורר ונחפז לחלץ את השרפרף שלו מבין ערימות הספרים שעל רצפת הקיוסק ולהושיטו, מבעד לאשנב, מעל מדף השיש, לעבר מר ביאליק. המשורר הלאומי הניע בידו לאות כי יחדל מן הענין הזה.
״ובכן״, אמר ביאליק, ״מה מחירם?״
״אני לא ידעתי״, גמגם גרישה. ״כיצד זה שלא הכרתי את כבודו? באמת, צר לי… והספרים, הספרים יהיו לאדוני כמתנה דלה מאתי, אנא ואנא״.
מר ביאליק נטל את שני הקונטרסים אל מתחת לבית־שחיו ואמר שהוא אסיר תודה. חשש גרישה שבכך תמה, אוי, הפגישה ונחפז לומר:
״ברשותו של מר, אנא, מבקש אני להתוודע… וכבר אמרתי בהזדמנות אחרת, כהתוודע יוסף אל אחיו… מי אני? ואף־על־פי־כן, הנה, גם אני הקטן, בשעת־רצון, אמנם כן, כשיציקני רוח בטני, כלומר… שירים אני כותב״.
מר ביאליק חייך אליו מלוא פניו ושאל לשמו.
״יכול מר להיכנס אצלי״, אמר המשורר הלאומי, וגרישה לא האמין למשמע אוזניו; מקץ כשעה היה בטוח שחלם בהקיץ. ״יכול מר לבוא אצלי, אבל לא לפני שקיעת החמה. בבקשה, אצפה לו״.
והלך.
ממחרת היום נעל גרישה את הקיוסק כשעה לפני שקיעת החמה, הלך לביתו והתגלח יפה־יפה, חיטט שעה ארוכה בניירותיו ובחר שלושה שירים, נטל את חלילו ובא אצל ביאליק.
המשורר הקביל פניו בלחיצת יד, אמר לו ״היכנס, ידידי, היכנס״, ועלה עמו לקומה השניה, חדר לפנים מחדר.
״שמי גרישה לוין״, אמר גרישה, מביט על סביבותיו.
״בוודאי, מר לוין, בוודאי. הן אתמול התוודענו איש אל רעהו״, אמר ביאליק, ״שב, ידידי, שב״.
״אני, הנה״ – ישב גרישה והושיט את חלילו כנגדו – ״הנה, גם חליל הבאתי… יש לי מנגינות, כלומר, לשירים״.
נטל ביאליק את החליל מידי גרישה והתבונן בו בתמיהה ואחר הניחו על השולחן, הרחק ממקום שבתו.
״הנח עכשיו לחליל״, אמר. ״קודם כול נראה מה שחוללת על הנייר. בוודאי לא חיללת אותו, הה? שירה אפשר גם בלא חליל, מר לוין. הראני מה שהבאת״.
הושיט גרישה שלושה דפים והשפיל את עיניו. ביאליק פרש אותם לפניו על השולחן ושקע בקריאה. הוא קרא תחילה שיר אחר שיר, ואחר כך שב לקרוא מהתחלה וכן עשה פעמיים ושלוש פעמים. ואז, מסיר משקפיו מעל חוטמו, הישיר עיניו כלפי גרישה וקרא בהרמת קול, כמעט בצעקה:
״קום על רגליך, בחור״.
גרישה הנדהם סבור היה שמגרשים אותו מן הבית והוא קפץ ועמד על רגליו, ובאותו רגע חלפה מחשבה במוחו, שאם יזרוק אותו ביאליק מכל המדרגות, חייב הוא להספיק תחילה לתפוס בחלילו ולמלט אותו מכאן.
גם ביאליק קם על רגליו, קרב אל גרישה, חיבק אותו בשתי ידיו ונשק לו על לחי ימין ועל לחי שמאל.
״הנה, משחתיך היום משורר בישראל״, אמר חגיגית. ״למן היום הזה, אמור לחבריך: ביאליק משחני. בחורי יקירי, אשרי יולדתך. שב, נשתה תה. עוד מעט יבוא רבניצקי ונשתה תה״.
בינתיים נזכר ביאליק בחליל שעל השולחן ואמר:
״נו, עכשיו יכול אתה להכות בחליל. לשכמותך מותר״.
רק עתה הבחין, שגרישה יושב על הכיסא, ידיו שמוטות בחיקו והוא בוכה.
״תיפח רוחי, ראה מה שעוללתי לך״, אמר ביאליק בהנאה גלויה. ״אלא שאין בכך כלום. בכה לך, יקירי, אבל בכה מתוך שמחה, בן־פקועה שכמותך. לא בכל יום נולד משורר. וכשנולד אדם, הריהו פורץ בבכי. כך נאה וכך יאה… ועכשו, שמע, לוין שלי, שמע… שירים אלה נדפיס, בוודאי שנדפיס אותם, לכך אדאג אנכי. ועכשו נגן סוף־סוף״.
נטל גרישה את חלילו בידיים רועדות והחל לנגן.
ביאליק האזין בעצימת עיניים, אך מפעם לפעם היה פוקח עין אחת וניכר שהוא תמה. שהרי גרישה מנגן לפניו מאותם לחנים שנולדו בלבו מצירופן של יללות־הפרא של הזומיירה עם בכייתן החרישית של הערבות האוקראיניות. לדבר שכזה לא היה איש אודסאי כביאליק מוכן מכול וכול. ואף־על־פי־כן הרגיש המשורר המזדקן – שמכבר פסק מלכתוב – כי הוא מאזין לדבר מה חדש; לא לגמרי חדש, שהרי הוא מבחין בתשתית של שירים רוסיים; אלא שהיה זה דבר מתחדש־מתשתיתו ומבקש להשתרע על פני נוף נוסף, כאומר לכבוש את החדש בפתיונות נושנים.
״אינני מוסיקאי״, אמר ביאליק כשסיים גרישה לחלל, ״אבל אומר לך, שאולי הבינותי את נגינתך. בין אם הבינותי ובין אם שגיתי, היא יפה בעיני. אלא שבענין זה לא נרחיב את הדיבור… למה רבניצקי בושש לבוא, אינני יודע. כבר מזמן היה צריך לבוא… ועכשיו ניפרד נא, ויכול אתה להיות סמוך ובטוח ששיריך יראו אור הדפוס… כן, עוד דבר. בוא אתי, בוא הנה״.
ביאליק הוליכו אל ארון הספרים, נטל ספר כל־שירי־ביאליק, הניחו על השולחן ורשם בו הקדשה.
״הנה, זה בשבילך. אתה נתת לי ספרים במתנה, ואף אני נותן לך״.
דחף ביאליק את הספר לתוך ידיו של גרישה הנדהם וליווהו אל הקומה התחתונה ומשם אל דלת היציאה.
ואז זכר גרישה דבר מה חשוב, ועל סף־הבית אמר:
״מבקש אני, מר ביאליק, אני מבקש לקיים נדר… נשבעתי, שאם ידפיסו משהו משלי בארץ־ישראל לא יהיה שמי גרישה לוין, אלא שם עברי בחרתי לי, אייל תהלים. מבקש אני בכל לשון של בקשה״.
צחק ביאליק ואמר שהשם הזה, אייל תהלים, מגוחך למדי ואפילו מנופח במקצת. תהלים! הרי זה שם גדול מאוד, אולי גדול מדי בשביל בן־תמותה. אבל גרישה התחנן והמשורר הבטיח שיעשה את מבוקשו.
משנפרד מעליו, שב ביאליק ונשקו על שתי לחייו.
ד
כשנדפסו שיריו של גרישה ב״הפועל הצעיר״, קנה שני עותקים ושלח אחד מהם אל משפחתו שברוסיה. ובאותו היום גילה למשולם הגלילי, כי ביאליק הוא שהמליץ עליו.
״הוא נותן לכל אחד מכתבי־הסכמה״, הפטיר משולם הגלילי בביטול, ״כל מי שבא אצלו, יוצא מלפניו עם דיפלומה של גאון״.
אף־על־פי־כן נטל משולם את גליון ״הפועל הצעיר״ והציץ בשירים.
״אי־אפשר לומר שאין כאן כשרון״, אמר. ״אבל אל תשתכר מן התהילה יותר מדי. מכל־מקום, אני מברך אותך. תבוא בלילה ל׳שלג לבנון׳ ונשתה לחיים״.
בבית־הקפה ״שלג לבנון״ ראה גרישה כמעט כל מי שהכיר בקיוסק שלו, ועוד כמה אנשים שלא נמנו עם קוניו, מפני שהיו מקבלים ספרים בחינם מבתי־ההוצאה; הלא הם המשוררים הגדולים־ממש, שכל ילד מכיר את שמם. ישב גרישה אל שולחנו של משולם הגלילי, וכשבא המלצר הזמין משולם שתי כוסיות קוניאק וגליון של ״הפועל הצעיר״.
״רבותי״, הרים משולם הגלילי קולו, ״רבותי, אני מבקש שקט לרגע… רבותי, אני מציע שנרים כוסים לכבוד חבר חדש, שהצטרף אלינו היום… גרישה לוין, הנה הוא יושב כאן לפניכם… ברשותכם, יקרא גרישה משיריו. הוא גם ינגן לפניכם בחליל, מפני שהוא לא רק משורר אלא גם קומפוזיטור… בבקשה, גרישה״.
״רגע״, קרא מישהו מאצל אחד השולחנות, ״הרי אני מכיר אותו. הרי זה מהקיוסק שעל־יד המסעדה הקואופרטיבית״.
״ומה בכך?״ ענה קול לעומתו משולחן אחר, ״אינך יודע שכל עם ישראל נביאים?״
״חברים״, אמר מישהו, ״תנו לו להתבטא… מיד נדע עם מי יש לנו כאן עסק…״
נבהל גרישה ולחש למשולם, כי בשום פנים ואופן אינו יכול. אולי יקרא משולם, בטובו. ואמנם הסכים משולם מיד, נטל את הגליון והחל קורא. השיר ״רחל״ לא היה ארוך ביותר, וקהל הנאספים האזין עד לסופו. אך כשביקש משולם להמשיך בשיר השני, אמר מישהו:
״קודם נשמע את המנגינה. הרי אמרת שהוא גם קומפוזיטור״.
הוציא גרישה את החליל מן הכיס הפנימי של מקטורנו ופתח בנגינה. דממה נשתררה בחלל בית־הקפה, וכשכילה לנגן לא נשמעה שום תגובה. משולם הגלילי התנדב לשבור את הקיפאון ופנה אל גרישה:
״ביאליק שמע את המנגינה, הה? ומה אמר עליה?״
מיד נשמעו קולות קוראים משולחן אל שולחן:
״אהה, הרי זה מילדי טיפוחיו של ביאליק? אני מיד חשדתי…״
״עוד אחד קיבל מכתב־המלצה. רק אני לא זכיתי…״
״חבר גרישה, ביאליק לא אמר לך שאתה נעים־זמירות־ישראל?״
״אל תתבייש, ספר לנו איך הגעת אליו…״
״עורך ׳הפועל הצעיר׳, הוא לא דוד שלך, במקרה?״
משולם הגלילי קם על רגליו ודרש שקט מוחלט, וכשגבר על המהומה אמר:
״חברים, חברים יקרים, אין צורך להתנפל ככה על משורר מתחיל, הוא עושה את צעדיו הראשונים, והמלצה מביאליק איננה חייבת להיות תעודת־עניות… לא אמרתי שנתגלה ענק בשירה העברית… כל מה שאמרתי הוא, שיש כאן אתנו קול חדש, וצריך להטות אוזן, אסור לזלזל… אולי ביום מן הימים יתפתח, יפרוש כנפיים, יבין דברים שכיום אינם נהירים לו… הנה, אני מציע בכל זאת להרים כוסית…״
״להרים כוסית, זה ענין אחר״, אמר אחד המשוררים, והניף את כוס הקוניאק שלו כלפי מעלה. ״אפשר לשתות לחיי ביאליק. הוא כתב פעם שירים מצויינים. לחיים!״
״לחיי הקיוסק!״ צעק מישהו.
״לחייך, גרישה מוכר־ספרים!״ קרא משורר בעל בלורית ענקית ופרצוף קטן, ״מי יתן ויפרחו עסקיך, עד שתהיה לנו בעל בית־הוצאה, ונבוא אצלך להראות לך את כתבי־היד שלנו״.
״לחיים!״ קרא משורר אחד, שכבר היה בגילופין, ״למה לא הבאת הנה את רחל שלך? היינו יכולים לבדוק אותה ולראות אם שדיה נכונו ושערה צימח״.
״לחיים, גרישה תהלים״, נשמע קול מירכתי בית־הקפה, ״בפחות מתהלים לא די לך? ומדוע לא גרישה קהלת? ולמה לא גרישה שופטים? ואולי גרישה דברי־הימים?״
״גרישה מגילת איכה!״ הציע מישהו.
״גרישה צפנת פענח בן המדתא כדרלעומר גיחון ופישון הסובבים את ארץ החווילה״, קרא קול עליז.
משולם הגלילי ניסה להרגיע את הרוחות, אך משלא עלה הדבר בידו, אמר לגרישה: ״באמת, השם הזה שבחרת לך, אייל תהלים, זה קצת יותר מדי״.
גרישה לא פצה פיו, ועיניו תרות אחר פתח היציאה, אלא שלא העז למוש ממקומו. באותה שעה ניגש אליו איש צעיר, ששערו מתולתל ומצחו מקומר כדי רבע האבטיח, ואמר לו: ״חבר, אל תיעלב מדבריהם של האנשים שלנו. כך נוהגים איש ברעהו, ואתה תתרגל. מהר מאוד תתרגל; וכשתבוא לכאן בפעם הבאה, תצטרף אל החבורה ותהיה מתגולל על מישהו אחר. ואשר לשירים שלך, הם באמת יפים. יישר כוחך. בקרוב יחדלו לצחוק. אני מבטיחך״.
האיש טפח על כתפו של גרישה, צבט לו בלחיו ויצא.
ה
לעולם לא שב גרישה לדרוך על ספו של בית הקפה ״שלג־לבנון״. ימים רבים פסק אפילו מכתיבה בלילות והיה יוצא את חדרו ומהלך ברחובות העיר, הרחק ככל שיכול משפת הים, ששם היה ״שלג־לבנון״ חוגג את כינוסיהם של המשוררים.
פעם אחת, בליל־שבת של אמצע הקיץ, שירך רגליו לאורך רחוב מונטיפיורי והגיע אל פינת רחוב קרל נטר. צלילי פסנתר שעלו מתוך דירה שבקומת הקרקע הגיעו לאוזניו, והוא ישב על גדר שממול והאזין. ידיים בלתי מנוסות שבו חזור ושוב על הפתיחה של Für Elise. החזרה הבלתי פוסקת לא הלאתה את הידיים המנגנות, ולא ניכר שום קוצר־רוח בשיבה החוזרת אל פתיחת המנגינה הפשוטה. אין זאת, אמר גרישה בלבו, שהנערה המנגנת היא טובת לב, היא שלווה, שמחה בחלקה ויש בה מסבלנותם של הרחומים, הרכים והטובים.
בבית סמוך נפתחה דלת ובתוך מסגרת האור ראה גרישה אנשים נפרדים מעל מארחיהם, מחליפים דברי תודה, מתנשקים ויוצאים לרחוב. איש ואשה היו, זרועה נשענת על זרועו, ובחלפם על פניו הציצו בו בשתיקה והתרחקו, כשהם מלחשים זה לזו. אוזנו של גרישה קלטה רק תיבה אחת מדבריהם. האשה אמרה לאיש: ״…יכול להיות שכן… תמיד…״
אחר־כך ראה אור נדלק בקומה השניה ואשה ניגשה אל החלון. היא הבחינה בו, נעלמה לרגע ושבה אל החלון בלווית גבר. אף שני אלה הסתכלו בו זמן מה מתוך מבצרם ולבסוף הגיפו את התריסים. כל אותה שעה הילכו האצבעות הבלתי מאומנות על פני הקלידים, תקועות באותו לחן. מתחנת הרכבת עלה קולו של קטר שהיה מזיז, כנראה, קרונות ממסילה למסילה, חוזר ושב על עקביו ומתנשף. גרישה חשב על הנערה הפורטת על הפסנתר, על צמותיה הרחוצות, שעלו מן האמבט החם, על שיירי ריחם של תבשילי־השבת העומדים בחלל הדירה, ואמר בלבו שמן הסתם לא ישא לו אשה לעולם. נשיפת הקטר, כשאר קולותיה של תחנת־רכבת, היתה קשורה בזכרונו עם עיר מולדתו שברוסיה, ורחוב קרל נטר נתחלף לו לכדי רגע עם סימטת בית המרקחת שבה עמד ביתם; והוא היה משער, שעם עקירתו מבית הוריו גזר על עצמו כרת. כרת היא מלה ביבלית, מין עונש תנכי נורא הנגזר על פשעים איומים. ונכרת האיש ההוא מקרב עמו. גרישה ידע שנפלה כאן טעות, ושהוא איננו אשם עד כדי כך, אבל יחד עם זאת ראה שעליו להשלים עם מה שנגזר, מפני שלא יועילו לו שום הסברים, וגם אין כאן אוזן לשמוע. מדוע זה, תמה גרישה בינו לבין עצמו, מדוע אין שום בריה פותחת חלון או דלת, לתהות על האיש היושב בחוץ? והרי אפשר לשאול את פיו, והוא – גרישה – יענה בנימוס וברצון. אפשר לשאול אם הוא רוצה כוס תה. אפשר אפילו לשאול מה מעשיו בכלל, ואם דרוש לו משהו, ויהיה זה דבר פעוט. גפרורים, למשל. תהיה השאלה אשר תהיה, גרישה יענה, יפתח פיו ויספר הכל. אלא שהאנשים אינם פותחים שום דלת ושום חלון. להיפך, הם סוגרים ונועלים. וזה לא נכון איך שהוא, וגם אכזריות יש בזה, וללא כל צורך.
כשביקש לקום ממקומו שעל הגדר חש כמה הוא עייף, גם חש אכזבה ועלבון. ובכן, אם כך הדבר, ישוב מיד אל חדרו, אל השולחן ואל הנייר המחכה לו. צלילי הפסנתר ילווהו עד לפינה ואף מעבר לה, אבל הוא יאמר למנגנת: ״לא לי את מנגנת, נערה, לא לי״. אפשר אמנם שהנערה תיעלב מדבריו, אך לא בו האשם. הוא, מצדו, הן היה נכון לידידות, ואף למעלה מזה.
באותו לילה שב לכתוב במחברתו וחזר להלחין בחלילו. השיר ״כרת״ נכתב באותו הלילה.
כמה שנים חלפו, ובוקר אחד, כשפתח גרישה את הקיוסק שלו, יצא מבית־ברנר איש זקן, לבוש רובשקה רוסית קשורה בפתיל־כותנה סביב כרסו, ניגש אל גרישה ואמר:
״נדמה לי, חבר, שלפני איזה עשר שנים קיבלת פה רשיון לקיוסק גזוז, מה? אני חושב שהייתי בוועדה שאישרה לך את התקציב… אז מה זה? זה גזוז, זה?״
גרישה מלמל דברי הסבר, אך דעתו של הזקן לא נחה והוא התעקש להבין מדוע מעל גרישה באמון שנתנו בו. נלחץ מהתקפת הזקן הסתבך גרישה בתשובותיו ולסוף הפליט משהו על כך, שהוא עצמו איש־העט, ואין לו בחייו אלא ספרים; וגזוז איננו שותה כלל.
״אה, זה עניין אחר״, אמר הזקן. ״ואתה גם פירסמת משהו בדפוס?״
גרישה סיפר על השירים שנדפסו ב״הפועל הצעיר״ והזקן אמר שכל הענין הזה טעון בדיקה, הוא כבר ידאג לכך שהוועדה תבדוק.
לאחר כמה ימים הגיע אל הקיוסק אותו איש בעל תלתלים, שמצחו כחצי האבטיח; זה האיש שניחם את גרישה, לפני כמה שנים, ב״שלג־לבנון״ וניסה לעודדו בדברים.
״ובכן, זה אתה?״ אמר האיש בשמחה. ״הנה אני כאן בשליחות רשמית, מן הוועד הפועל, ושלחוני אליך כמין מומחה לדבר. מה דעתך שתראה לי משהו מיצירותיך, ואני כבר אעיד לפניהם שהכול בסדר״.
גרישה הבטיח שתוך יומיים יביא חומר־הוכחות. ואמנם ישב בחדרו והעתיק כעשרים שירים, אף צירף אליהם תווי־מנגינות. בסתר לבו שמח היה, שאותו צדיק־יחיד שבסדום של ״שלג־לבנון״ יקרא וישפוט.
מתוך השתלשלות המאורעות הללו בא לעולם ספר שיריו של גרישה. לא זו בלבד שהוועדה סלחה לו, אלא שהמתווך טוב־הלב המליץ לפני בית־ההוצאה שליד ארגון־אמהות־עובדות לפרסם בדפוס כל אותם שירים, יחד עם התווים. עיטור כריכתו של הספר נמסר לידי צייר־אומן, גרשון קורנפלד שמו, והוא התקין חיתוך־עץ ובו נראה מוקיון מכה בתוף ענק המשתלשל לו מכרסו. גרשון קורנפלד אהב לצייר מוקיונים ותופים בלבד, אבל גרישה לא הקפיד על כך, מה גם שלא נועצו בו.
הספר, שהשם ״כרת״ התנוסס עליו, נדפס בשבע מאות וחמשים עותקים, ומחירו שני גרוש. שבעה עותקים קיבל גרישה חינם ועוד חמש מאות קנה בכסף מלא, אם כי בתשלומים־לשיעורין. שאר מאתיים ארבעים ושלושה עותקים נפוצו בין כמה חנויות, שקעו בתיבות ובמחסנים של בתי־מסחר אחדים וככל הנראה אבדו מן העולם. ואילו חמש מאות הקונטרסים שקנה גרישה עלו על אחת האצטבאות שבקיוסק שלו ומשם היה שולף עותק, כשנמצאו לו קונים.
ו
במשך שמונה־עשרה השנים הבאות, כל עוד עמד הקיוסק על תלו, מצויים היו קונטרסי ״כרת״ למכירה.
תחילה היו נערים עם בתולות, אוהבי־שירה, שבאו לראות מה חדש בשדה־הספר, קונים את ״כרת״ ולפעמים היו שואלים את גרישה, מיהו אותו אייל תהלים, ואם זה בכלל שמו של אדם. גרישה היה מושך בכתפיו ושותק, כדי שלא להיכשל בדבר־שקר. לפעמים, כשדחקו עליו בחקירות, היה אומר שהאיש חי וקיים, וגרישה מכיר אותו אישית. לאחר שנים התיר לעצמו לומר בפשטות שאיננו יודע.
ביום השנה החמישי למותו של ביאליק נדפסה בעתון ״דבר״ רשימת זכרונות על המשורר, ובין שאר דברים שיבח הכותב את המשורר הלאומי על שהרבה לעודד משוררים מתחילים. באותה רשימה התעכב הכותב על אחד, אייל תהלים, שביאליק לא פסק מלשבחו, והיה מראה חוברת צנומה של שירי אותו מר תהלים לבאי־ביתו. והכותב מסיים: ״אף אני ראיתי קונטרס זה, ׳כרת׳ שמו, וקונם עלי שמעטים דברי־שיר בקרית־ספר שלנו, שחותם־אמת וחותם של גדולת־השיר טבועים בהם במידה שהם טבועים בשירי אייל תהלים. מן הראוי לבדוק ולמצוא מדוע נדם הקול הזה, ואם האיש חי עמנו. כדאית הטרחה. כדאית מאד, ויפה שעה אחת קודם״.
משולם הגלילי שלח את הרשימה הזאת בדואר, מן הקיבוץ שלו, אל הקיוסק של גרישה. עיין גרישה בדברים, קיפל את הדף פעמיים ושלוש והטמינו בכיס הפנימי של מקטורנו. תמה היה מה יאמר עכשיו לשואלים, אם יבקש מישהו מן הקונים שלו לדעת דבר לאשורו. אך שום אדם לא שאל.
בשנה השלישית למלחמת העולם השניה, כשישב גרישה במסעדה הקואופרטיבית לסעוד את לבו, שמע שיר ומנגינה בוקעים מן הרדיו, והכיר שהם משלו.
ופעם אחת, לפנות ערב, ניגשו שני בחורים ממושקפים אל הקיוסק ושאלו, אם אמת הדבר שיוכלו להשיג אצלו חוברת ״כרת״, מאת אייל תהלים. גרישה טיפס על השרפרף, וכשהגיע אל האצטבא העליונה, שאל:
״חוברת אחת אתם מבקשים או שתיים?״
״יש לך יותר מאחת?״ קרא אחד העלמים מתוך התפעלות. ״כמה יש לך? אנחנו נקנה את כולן״.
״יותר משתיים לא אמכור״, אמר גרישה, ובעצמו לא ידע מדוע אמר כך.
״ובכן, שיהיה שתיים״, הסכים הבחור. ״איך זה שיש לך ׳כרת׳? ואנחנו כבר למעלה משנה מחפשים״.
״ולמה אתם מחפשים?״ שאל גרישה.
״מפני שאזלה מזמן״, הסביר הבחור, ״ובסמינר רוצים לשכפל אותה״.
״לשכפל״, אמר גרישה. ״שישכפלו״.
כשחזרו החיים למסלולם, אחרי המלחמה, כבר היו בידי גרישה כעשרה מאמרים, מקופלים יפה ומונחים במגירת שולחנו. בכל אחד מן המאמרים הפכו בשבחיה של ״כרת״, שיערו השערות על מקור־האשראה שמכוחה נולדו שירים מוזרים אלה, שאין להם אח ודוגמה בשירתנו החדשה, ובמאמר אחד הביעו את הסברה, כי מאחורי שם־העט אייל תהלים מסתתר משורר נודע, המסרב בעקשנות להזדהות. במכתב־למערכת טען מנהיג הפועלים והוגה הדעות משולם הגלילי, כי לפני שנים רבות הכיר את אייל תהלים, אף ניסה לקשור עמו קשר מכתבים, אך לא קיבל תשובה. לפי מיטב ידיעתו עלה האיש מרוסיה לפני מלחמת העולם הראשונה, ואפשר שהוא חי ומתהלך בינינו גם כיום, אלא שבחר להיות אלמוני, וזו זכותו.
ערב אחד, לאחר שנעל את הקיוסק שלו, ביקש גרישה להיכנס אל המסעדה הקואופרטיבית לאכול, אך מצא מודעה על הדלת ובה נאמר שהערב המסעדה סגורה לרגל עריכת בנקט לכבוד חיילי הבריגדה הישראלית שנשתחררו מן הצבא הבריטי. שב גרישה אל הרחוב ונכנס למסעדה הקטנה שממול. כשעמד לסיים ארוחתו שמע קול שירה בוקע מן המסעדה הקואופרטיבית, קול המון נותן קולו בשיר. גרישה החוויר. כמה מאות אנשים שהיו בתוך האולם שרו במקהלה את ״רחל״ שלו. הוא נחפז לשלם ויצא אל הרחוב. נשען אל קירו של בית עמד גרישה בחשכת־הכניסה והאזין. שנים רבות הוא עוקב אחר הקריירה האמנותית של אייל תהלים וכמעט שכבר הורגל להרגיש, כי בעל השירים והמנגינות ההוא היה פעם איש קרוב אליו, ואפשר לומר שהיה עצמו ובשרו; אלא שכל זה נתרחש מזמן, ואם הוא זוכר עדיין את אייל תהלים, הרי זה מפני שלפנים היו קרובים כל־כך. והנה הפעם, בעמדו נחבא בחשכת מבוא הבית, בא עליו האיש אייל תהלים בקול גדול, קול המון עם רב, שוטף ומכסה את כל הרחוב, אולי את כל העיר, ואין מנוס. גרישה חש כיצד הוא נכנע ונמחץ, נדחק אל כורח שאין מפניו מפלט, ובעיני רוחו ראה את עצמו פורץ נכחו, חוצה את הרחוב בשעטה וקורע דלתות הכניסה של האולם, והוא זועק אל האנשים הנדהמים ומתוודע אליהם, והוא אומר אחים יקרים, אנשים טובים, הנני אני לפניכם, הנה אנכי קד לפניכם כפי שהשתחוו האלומות שבשדה לפני, בחלומי; הנה אני משיב לכם מנה אחת אפיים מכל מה שבירך אותי בו האלהים. הן אהבתי אתכם, ואליכם התפללתי, אני יוסף, משלי אתם שרים, משלי ומאוני; ובלבי אין טרוניה על גביע הזהב הגנוב, הן אנכי שמתי אותו באמתחתכם, אחַי, אהובַי, הנני.
עמד גרישה, נשען אל הכותל, בכניסת הבית ולבו החל פועם בחזקה מאותן פעימות רעות, בלא קצב, אותן פעימות שבגללן נפסל מלעבוד בבנין. וגם השבר שבמפשעה היה דוקר ומכאיב, למרות החגורה שהותקנה בשבילו לפני כעשרים שנים. וגם האנשים שבאולם כבר חדלו מלשיר, ומן החלונות הפתוחים בקע קולו של נואם.
פנה גרישה לשוב אל חדרו. קשה היה לו ללכת והכאב שבמפשעה היה עתה נוקב חדרי־בטן. כשהגיע לחדרו שכב במיטה אבל לא יכול להירדם, מפני שבמצב של שכיבה שבו הפעימות הרעות שבלבו להטרידו.
בבוקר לא הלך אל הקיוסק אלא לקופת־חולים, ושם נבדק שעה ארוכה ונשלח ישר לבית־החולים. למחרת נותח. כשהקיץ מן הנרקוזה ראה לפניו פני אשה ורודים, והאשה היפה הלבושה לבנים אמרה לו שמעתה אין לו לדאוג, ושוב לא יציקנו השבר.
הביט גרישה באחות הרחמניה, ומבלי שידע על מה ולמה זלגו דמעות מעיניו. גחנה עליו האשה, ניגבה את דמעותיו וליטפה את מצחו.
״אני הוא״, אמר גרישה. ״אני בעל ׳כרת׳״.
״כן, כן״, אמרה האחות, ״בוודאי, בוודאי. ועכשו, הנה, אל תבכה. אתה בריא לגמרי ובעוד כמה שבועות תשוב לעבודתך״.
ז
כמה שנים לאחר מכן, בשלהי מלחמת העצמאות, היה השיר ״רחל״ מושר בפי כול. עיתונאי אחד טרח כמה טרחות ועד מהרה נתברר לו שאייל תהלים אינו אלא מוכר ספרים משומשים בקיוסק שליד המסעדה הקואופרטיבית ברחוב ברנר. העיתונאי הסתער על גרישה במצלמה ובשאלות, ותוך שעה קלה הוציא מפיו הודאה מושלמת. אשר לרחל, יכול היה גרישה לומר רק זאת, שהיתה נערה יפה מאד, תלמידה בבית־ספר לבנות בנווה־צדק, ב־1913. העיתונאי החרוץ הגיע אל ארכיון בית־הספר וגילה תצלומי־מחזור מאותן שנים, והביאם אל גרישה. מוכר הספרים זיהה את הנערה בלי כל קושי. מתחת לתמונתה היה כתוב נחמה שטיין. גרישה הודה שהשם רחל היה פרי דמיונו. או־אז המשיך העיתונאי בחקירתו, עד שהעלה כי אותה נערה, שמזמן נישאה לאיש ואף נתאלמנה, היא בעלת משרד לשידוכים ברחוב אלנבי ושמה עתה נחמה בלייברג. עד מהרה הופיעה באחד מעיתוני הערב רשימה מסכמת ובה פוענח הסוד. תצלומיהם של שני גיבורי השיר ״רחל״ הופיעו בגוף הכתבה.
גרישה הלך לראות את אהובתו מלפני שלושים וחמש שנים וראה אותה יוצאת ממשרדה. אחר־כך שב אל חדרו.
היתה שעת ערב מוקדמת, ואף־על־פי שחש ריקנות בבטנו לא היה רעב. וגם אילו היה רעב, לא היתה השעה יפה לאכילה. דבר או שניים רצה גרישה להסדיר מיד. הוא גחן אל מתחת למיטתו והוציא משם חבילה, שבה היו צפונים הטלית והתפילין שקיבל מהוריו בצאתו את ביתם. שום שימוש לא נעשה בהם כל השנים, ועתה הגיעה העת להשיבם. לאטו הלך אל בית־הכנסת הישן, שהכיר מיום שבא לארץ־ישראל, אותו בנין שעולים אליו במדרגות רחבות והוא סמוך לבית־הספר לבנות שבנווה־צדק. כשניצב, מקץ כשעה, מול אותן מדרגות, סקר אותן מלמטה ואמר לאחות הרחמניה שליטפה את מצחו בבית החולים: ״נו, אחות, הרי אמרת לי שאהיה בריא לגמרי, הה? ואיפה הבריאות, ואיך אני עולה במדרגות האלה?״
מכל מקום עלה במדרגות והניח את החבילה על סף דלתו הנעולה של בית־הכנסת. יותר מזה לא יכול לעשות בשביל אביו ואמו.
הוא שב אל חדרו בשעה מאוחרת, מפני שבדרך עשה כמה הפסקות, ובכל מקום שנזדמן לו ספסל ציבורי, ישב עליו. פעם אחת ישב על פאת־המדרכה. כששב לחדרו, אמר שראוי להתקין ספל קפה, אבל לא היה צמא. אז ישב אל השולחן, נטל נייר ועט והחל כותב:
וכאשר התוודע יוסף אל אחיו
וכאשר התוודע יוסף אל אחיו
וכאשר התוודע יוסף אל אחיו
וכאשר התוודע יוסף אל אחיו
וכאשר התוודע יוסף אל אחיו
וכאשר התוודע יוסף אל אחיו
שניים וחצי דפים כאלה – כתובים בכתב יד נקי, כתב־הפנינים של מי שלמדו עברית בביתם בגולה, בימי ילדותם – היו הדבר היחיד שנמצא בעזבונו הספרותי.
א
לילה אחד התעורר יאשה צ׳ורני מתוך חלום, שנשתכח ממנו מיד כשפקח את עיניו לתוך חשכת החדר.
זמן מה שכב בעיניים פקוחות, ולפתע עלתה בלבו מחשבה שבחדר העבודה הקטן שלו דולק אור. הוא קם ממיטתו ופסע לעבר החדר. ואמנם היה שם כמו אור קטן, לא אור ממש, אלא גוש קטן וחיוור למדי של בוהק, שריחף מעל הגרמופון. הוא זכר, שלפני לכתו לישון האזין לתקליט. האור נותר איפוא מן המוסיקה, אמר בלבו; והדבר לא הפליא אותו כלל.
עמד יאשה צ׳ורני מול האור המרחף והשתעשע במחשבות.
עד מהרה גילתה אשתו שהמיטה ריקה ומיהרה בעקבות בעלה, באה ועמדה לצדו.
״אינך יכול לישון יאשה?״ לחשה.
״חבל שאינני יכול ליצוק תבניות״, אמר יאשה. ״החדר מלא צורות קלאסיות, ואם ארצה פעם להשתמש בהן, יוכלו התבניות לעזור הרבה, וזו הזדמנות נדירה״ – הוא הצביע לעבר גוש האור הקטן. ״זה ייעלם עוד מעט. חבל״.
״נו, כן״, אמרה אשתו. ״בוודאי. בבוקר תזכור הכל, ותוכל לרשום לך מן הזיכרון״.
״אה, הזיכרון״, נופף בידו מתוך ייאוש. ״הזיכרון שומר עובדות, אולי, אבל לא חוויות״.
״ובכן, מה״, שאלה אשתו, ״אומר אתה לעמוד כאן כל הלילה? והרי בעצמך אמרת שאינך יכול ליצוק תבניות. לא כך אמרת, יאשה?״
״כן, סוניצ׳קה, כך אמרתי״, חייך, מבויש. ״לא יכול, מפני שלא מספיק גדול. ואפשר אפילו לומר, קטן מאוד. ובכן, לישון נלך. אם אתה קטן, אז רק לישון. הקטנים, בזמן שינה אולי יגדלו קצת. כך אומרים הרופאים״.
חייך יאשה והניח ידו בתוך כף ידה של אשתו.
״ככה זה טוב״, אמרה סוניצ׳קה. ״עכשיו לישון, ומחר תעשה לך קלאסיקה כמה שתרצה״.
למחרת, בחדר הארכיון של הוועד־הפועל, שב וזכר את האור שבחדר העבודה שלו והרגיש צורך להפוך בנושא עם מישהו. חכך בדעתו והעלה את ויקטור בְּנָיָהוּ, בחור ממוצא מזרחי, מפרסם שירים במוסף הספרותי של ״דבר״, ובוועד הפועל הוא משמש מתורגמן בעברית ובצרפתית. מזג יאשה צ׳ורני שתי כוסות תה מן הסיר שעל הכירה החשמלית הניצבת בין כרכי ״הפועל הצעיר״ ו״דבר הפועלת״ והלך אל חדרו של ויקטור בניהו.
״האור הזה, שאתה אומר עליו שהיה מתעופף אצל הגרמופון״, חקר ויקטור בהתלהבות, ״היה איזה אור? חשמלי, או מה?״
״הנה, זה הענין״, אמר יאשה, ״שאי־אפשר להגדיר, וגם לא צריך. אור זה פשוט אור. להיפך מחושך. בהיר, ברור, נכון. בלי שגיאות. מה פה כל־כך קשה להבין?״
״רעיון יפה אמרת״, הסכים אתו ויקטור בניהו. ״כמו שנאמר: ויאמר אלהים יהי אור, ויהי אור, בלי חכמות״.
ב
ברוסיה היו סוניצ׳קה ויאשה חברים בפלג רעיוני שנסתעף מן הסוציאל־רבולוציונרים. מהפכת אוקטובר הראתה תחילה פנים שוחקות ליהודים, אבל עד מהרה נטה גלגל המהפכה על צירו וסוניצ׳קה עם יאשה הרגישו שהיהודי שב להיות מה שהיה תמיד ברוסיה – נטע זר, לא רצוי ונבזה.
סוניצ׳קה שמחה לפנות אל עבר הציונות, מפני שבמשפחתה היו רבנים ובבית ההורים שמרו על גינוני־דת אחדים; וגם יאשה היה שמח על המפנה לעבר הציונות, מפני שבאמת לא היה לבו שלם מעולם עם התקוות שהחברים תולים בגויים. אביו של יאשה היה פֶלדשאֶר – מעין אחות־רחמניה ממין זכר – בצבאו של הצאר; ובמוחו של יאשה נצטייר מקצועו של אביו כמין אונס וכפיה שכפו על האב. עכשיו, שסוניצ׳קה נוטה אל הציונות, הם נוקמים יחדיו את נקמת אביו וקובעים, ששוב לא יהיה האדם היהודי הפקר.
סמוך לנישואי סוניצ׳קה ויאשה גילו השלטונות הסובייטיים את הסטיה שסטו הסוציאל־רבולוציונרים היהודים ויאשה נשלח לבית־הסוהר. בימים ההם לא היה המשטר מאורגן כהלכה, ומי שלא הוצא להורג מיד יכול היה להסתנן מבעד למחדלים הקטנים של השלטון הצעיר ולהימלט.
באודיסה עלו על האניה ״איבן איליץ׳״ ונסעו לפלשתינא.
סוניצ׳קה קיבלה עבודה במסעדת־הפועלים. יאשה, שהיה איש־ספר מטבעו, למד את הלשון העברית ומצא את דרכו אל ארכיון הוועד־הפועל של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל.
כל השירים שכתב יאשה ברוסיה אבדו, אבל עד מהרה כתב חדשים ותרגמם לפרוזה עברית, וּויקטור בניהו עבר על התרגום ושיכלל אותם עד שחזרו להיות שירים, וכמה מהם נמצאו ראויים לבוא בדפוס ב״דבר הפועלת״. הדפסת השירים היתה הזדמנות נאותה לציין את המעבר מן הגלות אל המולדת, ויאשה צ׳ורני הסכים להצעת החברים, לשנות את שמו. מאותו היום נקרא יעקב השחור1.
יאשה שמח מאוד על הג׳סטה שעשה לשפה העברית ולעם העברי.
מצד שני, כל אימת שישב לכתוב שירים חדשים, יצאו מתחת ידו אותיות קיריליות בשפה הרוסית, וכל מה שנתיסר בשל קוצר ידו לא היה יכול לחבר שיר של ממש בלשון העברית.
ג
כשבע שנים לאחר עליָתם של סוניצ׳קה ויאשה לארץ־ישראל נתרחש בחייהם מאורע מענין. ווֹלוֹדיה שימקין, אחד החברים שהיו להם ברוסיה, מאלה שנשארו נאמנים למהפכה, נחלץ איך שהוא מבית־סוהר שבסיביר והגיע ובא, ערב אחד, אל דירתם. תחילה לא הכירוהו מפני שגידל זקן, אבל כשפתח את פיו ראו שאמנם אותו וולודיה שימקין לפניהם ולא נשתנה כלל. ראשית, הוא הצהיר, אין הוא רואה את עצמו נמלט מן הקומוניזם, או בוגד בו; להיפך, רוסיה היא שבגדה בקומוניזם; ואילו הוא, וולודיה, בא לכאן ליסד תא של קומוניסטים אמתיים. שנית, אמר, הציונות היא חלום של ילדים מפונקים, ילדים שמקווים לחיות בבטלה, על חשבון יהודי אמריקה העשירים, ועל עבודתו של הפועל הערבי; ושלישית, אמר, סופה של הציונות קרוב וגורלה נחרץ.
יאשה היה זורק אותו מיד מן הבית בחפץ לב; אבל, מצד שני, הביא עמו וולודיה את ריחה של רוסיה, והשפה שבפיו היתה מתנגנת כמו שיר.
וולודיה שימקין התגורר אצל דודו, ממנהלי בנק הלוואה וחסכון, שהיתה לו דירה מרווחת ברחוב מונטיפיורי. הדוד סיפק לשימקין כל צרכיו ובערבים היה מתווכח אתו על פוליטיקה. ברצון היה הדוד מארח – על תה ועוגיות – כל מי שגרר שימקין והביא אל הדירה המפוארת. וכך נזדמנו, ערב אחד, סוניצ׳קה ויאשה אצל מר קובלקין ורעייתו.
באורחיו של וולודיה נהג הדוד כבילדים קטנים, ועם כניסתם לבית היה מושיבם אל השולחן ורוגם אותם בשאלות פשוטות: ממה אתה מתפרנס? מה השכלתך? מי היו הוריך, שם? והיכן אתה גר כאן?
יאשה השיב על השאלות כסדרן, ובהתנדבות גמורה הוסיף ואמר שהוא כותב שירים בזמנו הפנוי ולעת עתה הוא כותב רוסית.
״הה, אלי״, אמרה מרת קובלקין בהתפעלות ופרשה זרועותיה לקראת יאשה, ״האומנם אתה כותב שירים בשפתנו?״
״מה משמע, בשפתנו?״ נבהל יאשה. ״בשפתם אני כותב, לעת עתה, עד שאתחזק בידיעת השפה העברית העתיקה״.
״נו, טוב״, ניחמה אותו מרת קובלקין. ״בינתיים אתה משלנו. כמה נהדר. מעכשיו תהיה חבר בחוג שלנו לשירה״.
ויאשה עם סוניצ׳קה החלו באים ביום שלישי בשבוע אל הדירה שברחוב מונטיפיורי, ובהגיע תורו היה יאשה מוציא מכיסו כמה פיסות נייר וקורא לפני הנאספים.
השירים הארוכים ביותר היו מפרי עטו של מר גֶלבֶּרוֹב, מהנדס חשמל שהיתה לו חנות של מכשירי־כתיבה ברחוב אלנבי. הוא היה חבר המפלגה הרוויזיוניסטית ושיריו הוקדשו כולם לדמויות תנכיות, או שהטיפו להקמת צבא עברי במחתרת, שיילחם במשעבד הבריטי ויגרש אותו מן הארץ.
המהנדס גלברוב היה בקי גדול בשירה וכתיבתו כולה היתה על טהרת ההקסאמטר הדקטילי.
וולודיה שימקין רגז על צרות־אופקיו של המהנדס גלברוב, ויום אחד הפתיע את הנאספים בבקשו רשות לקרוא משהו. מבלי שישלוף פיסת נייר מכיסו עצם את עיניו ודיקלם שיר של יֶיסֵיינין ומיד לאחר מכן החל מדקלם מן הזיכרון קטעים מ״פרוגרמה של פועלים״ לפרדיננד לסאל.
״זה לא!״ פקד הדוד קובלקין. ״רק שירה. או שבחרוזים, או שתשתוק״.
וולודיה עיקם שפתיו בבוז וחיוכו נראה מבהיל למדי.
״אתה דומה לְרַסְפּוטִין״, אמרה הדודה קובלקין.
ענה לה וולודיה: ״בארגומנטים כאלה לא תסתמו את פיהם של הפועלים״.
אמר המהנדס גלברוב: ״מה זה פועלים? פועלים זה אנשים, כמו כולם. וכל האנשים חייבים למות למען מולדתם. או שאתה מוכן לשפוך את דמך, או שאתה מוכן לשפוך דיו ולקשקש קשקושים״.
״ומה אתה עושה?״ אמר וולודיה, ״לא שופך דיו?״
״ומה אתה״, קרא לעומתו גלברוב, ״אתה פועל? איפה? אתה גר בחינם אצל דודך והורס נפשות. והשירים שאני קורא, לפחות הם שלי. ואתה, מה? משל אחרים אתה קורא, כמו תוכי״.
״נו, באמת״, אמרה הדודה קובלקין, ״משוררים לא צריכים לדבר כך. הנה, נשתה תה״.
ד
כשנודע לויקטור בניהו שיאשה צ׳ורני הצטרף לחוג של משוררים כותבי־רוסית, ביקש שייפגשו לשיחה מיוחדת.
״ידוע לך״, פתח ויקטור ואמר, ״שאני, כמוך, לא נולדתי בארץ־ישראל אלא בקונסטנטינופול. וידוע לך שאני, כמוך, שפת אמי לא היתה עברית, אלא ספאניולית. השאלה הנשאלת איפוא היא כזאת: מה לך ולי? אני אגיד לך, חברי יאשה, מה משותף לנו פה. אנחנו מחזירים לתחיה את השפה העברית. אם לא תהיה בפינו שפה אחת, הלכנו לעזאזל, ידידי. ממש לחינם כל ההתאמצות. תוסיף על זה כל מיני קשיים שיש לנו פה, כמו הקדחת, והאויב הערבי והמשעבד הבריטי והמתבוללים, וכן הלאה וכולי כולי ומה לא״.
יאשה ישב לפניו, אילם ומבויש, מבין ויודע עד היכן הדברים מגיעים ולאן הם מוליכים.
״ובכן״, דחק עליו ויקטור, ״מה אתה עושה? הולך ונעשה חבר בחוג של משוררים רוסיים״.
״אני משתדל״, לחש יאשה. ״אתה יודע שאני משתדל, כל הזמן לומד, וזה קשה. לכתוב שירים זה מן הלב. זה לא מהראש. בראש שלי אני אתך ואני בעברית. אבל בלב, זה ענין פיזיולוגי. זה דיאלקטיקה כזאת, שקשה להסביר… אתה רוצה שאני אפסיק ליצור?״
יאשה התחיל מזיע. בלבו ביקש שהות להיוועץ בסוניצ׳קה, אבל הוא כבר ידע שויקטור כופה עליו איזה דבר קשה מאוד, אולי נחוץ, אבל קשה. כך מרגישה בוודאי אשה, שידיד־נפש שלה דוחק עליה להיענוֹת לו, לפני החתונה, חשב יאשה וסומק עלה בלחייו. ״היא רוצה ואיננה רוצה״, אמר יאשה בלבו. ״איזו בושה! איזו צרה!״
ממעמקי זיכרון מבולבל וסבוך פלט יאשה דברים נרגשים והיה מלהג ואומר: ״תשמע, ויקטור. הנה, אבא שלי היה פלדשאר. נו, זה כמו סניטר, בצבא הרוסי של הצאר ניקולאי. אבל אבא שלי רצה להיות רופא. אתה מבין, ויקטור? הוא לא רצה להיות פלדשאר. הוא, כל החיים שלו חי עם עלבון בלב… והנה, אתה אומר לי תכתוב בעברית. אני רוצה להיות משורר ואני לא מוכן עכשיו בעברית; אז אתה אומר תכתוב… אז במקום להיות רופא גם אני אהיה פלדשאר… אתה רואה שזה קשה מאד, ואני רוצה שתבין אותי״.
״יש לי בשבילך הצעה״, התעקש ויקטור. ״יש רק דרך אחת לנצח, וזו רק דרך ההשתלבות במאבק. אני יודע שאתה מתאמץ בעברית, אבל אצלך זה רק תאוריה. עכשו אני אציע לך פרקטיקה. אני מציע לך עכשו, בסוד גמור, להצטרף אל גדוד־מגיני־השפה״.
״מה זה?״ יאשה לא שמע מעודו על גדוד שכזה; הוא ידע על גדוד־העבודה של טרומפלדור; על גדוד נהגי־הפרדות בגליפולי, אבל גדוד־מגיני־השפה לא נזכר בשום דוקומנט שבארכיון שלו.
ויקטור נחלץ לעזרתו והסביר בהרחבה. ולאחר שהסביר, סיכם ואמר:
״ברגע שאתה שותף לפעולה, הנושא מתחיל לזרום לך בדם. זה כבר לא ענין של רעיון, אלא ענין של בשר וגידים. חלק ממך. אחרי שתשתתף בכמה פעולות, אתה בעצמך תהיה השפה העברית. כבר לא תרצה, ולא תוכל, לכתוב רוסית. תסמוך עלי״.
ה
בפגישה הראשונה עם אנשי גדוד־מגיני־השפה הרגיש יאשה שימי נעוריו חוזרים אליו. שוב הוא שרוי בין אנשים מעניינים, אנשי מחתרת קודרים, שהחלטתם נחושה ואין לפניהם לא רחמים ולא שום רכרוכיות.
הפגישה נערכה בדירתו של המנהיג, שהיה רופא זקן בעל קול עבה וצרוד. ריח קרבול ושתן ריחף בחדר־המעבדה שבו נתכנסו אנשי הגדוד, ועשן סיגריות עמד בחללו.
זולת המנהיג, ויקטור ויאשה, היה שם בחור מן הגימנסיה ״הרצליה״, שפניו מכוסות פצעי־בגרות ועיניו יוקדות באותה אש ידועה, קדמונית, שכל הרבולוציונרים בוערים בה. האזרח הבורגני רואה באש כזאת סימן לשיגעון, והוא נמלט מפניה. ובצדק; שהרי היא עתידה לכלות מן העולם את הבינוניות ואת הפשרנות. יאשה היה מאושר, אם גם נפחד במקצת.
הרופא הוציא ממגירת שולחנו צרור ניירות ואמר שהוא מכריז על פתיחת הישיבה. ״קודם כול אקרא באוזניכם את רשימת־הקלון״, אמר.
במתינות, בקול ניחר ותקיף, קרא רשימת בתי־המסחר בתל־אביב, ששמותיהם לועזיים. לאחר כל שם ציין את המקצוע של בית־המסחר, ובין שם לשם הניח פסק־זמן כדי שיוכלו הנאספים לתת דעתם על החרפה ולהתרשם מעצמת הבגידה שבוגדים בעליהם של בתי־המסחר הללו בעמם ובארצם.
באותה רשימה נזכרו מקומות כגון ״רִיבוֹלִי, חנות לצרכי בית, ריהוט־משרדי וקישוטים שונים״, וכן ״סַן־רֶמוֹ, מסעדה״, ״שאַנְז־אֵלִיזאֵ, בית מלאכה לאָז׳וּר, פליסאֵ ודקטיזציה״, ״פריז, מרכז לכובעים״, ״סלון וורשאי לשמלות, חזיות ומחוכים״, ויותר מכל רגז היושב־ראש על חנות ספרים ששמה ״לוֹגוֹס״.
״אנחנו, עם־הספר, לא מצאנו לנו שם יפה מ׳לוגוס׳ בשביל חנות ספרים? דווקא שם יווני? ומי, אם לא היוונים, ביקשו לרמוס ולהשמיד את הספר העברי, את הרוח העברי?״ אמר הרופא הזקן.
אחר כך ביקש מהנאספים לציין את היעדים לפעולה.
הגימנזיסט אמר, שמן הנסיון הוא יודע כי אסור לקבוע יותר מיעד אחד ללילה, מפני שברגע שאתה מפוצץ חלון־ראווה, הרעש גדול ומיד השוטרים נזעקים בעקבותיך, וכל המשטרה עומדת על רגליה.
כשהבין יאשה במה מדובר, עדיין היה מקווה, שהלילה לא יטילו עליו שום משימה, מפני שהוא חדש; אלא שטעות היתה בידו. כשביקש ויקטור את רשות הדיבור, אמר, שחברנו החדש, יאשה צ׳ורני, שעל שיריו הוא חותם בשם יעקב השחור – ועל כן אין לבוא אליו בטענות, בשלב זה – מבקש להשתלב מיד בעשיה ובפעולה.
הגימנזיסט אמר, שבפעם הראשונה אין להטיל על חבר לפעול לבדו, והוא – הגימנזיסט – מתנדב לפעול הלילה בחברת יעקב השחור ולהדריכו לקראת פעולות־יחיד.
לאחר בירור קצר הוחלט לתקוף את ״ריבולי״, ומיד נגשו להכנת החומר: אבן־חצץ, בגודל של אגרוף, הוצאה מאחורי מדף־המבחנות של המעבדה. ברצועות דביקות, שבהן משתמשים לחבישת פצעים, הוצמד לגוש־החצץ מכתב קצר, ובו נאמר: ״עברי, דבר עברית! הישוב העברי לא יסבול שמות לועזיים ברחובותיו! אם אינכם רוצים שייגרמו לכם בעתיד נזקים קשים יותר – בחרו שם עברי לבית־המסחר שלכם. והרי מבחר הצעות: ׳חן־הבית׳; ׳הדר־מעון׳; ׳נועם־הדירה׳; ׳נוחיות׳; – על החתום: אלמונים, קנאים לשפה העברית״.
הרופא הביט בשעונו ואמר: ״עכשיו עשר פחות רבע. הפעולה נקבעת לשעת חצות. ועד אז חופשיים״.
החברים קמו ממקומותיהם, והגימנזיסט קבע שיפגוש את יאשה בפינת הרחובות אלנבי ומונטיפיורי, בשעה אחת־עשרה וחמישים ושבע דקות. השעון הקובע יהיה השעון המוצג בחלון הראווה של מתקן־השעונים ברחוב אלנבי מספר 81.
״הנה״, אמר ויקטור, ״עכשיו אתה שותף מלא למלחמה. תראה בקרוב איך זה ישפיע על כתיבתך ועל כל הרגשתך״.
ו
בשעה היעודה מצא יאשה את הגימנזיסט וקיבל לידיו הרועדות את גוש־החצץ עם המכתב הצמוד אליו.
״אנחנו הולכים יחד אל החלון האמצעי של החנות. אתה זורק את האבן בכל כוחך אל מרכז הזכוכית. הבנת? אחר כך אני פונה שמאלה ואתה ימינה. היכנס לחצר הראשונה שתראה, עבור לרחוב נחלת־בנימין והתחל ללכת לאט לאט, כמו בטיול״.
יאשה נענע בראשו. הם חצו את הרחוב.
״הנה, עכשיו… זרוק!״ לחש הגימנזיסט.
יאשה הטיל את האבן אל מרכז הזכוכית ושמשת חלון־הראווה התנפצה בקול ונתפזרה על המדרכה ועל הסחורה שבחנות.
יאשה הביט, מוקסם, על החפצים שבחלון־הראווה, שנתערטלו לפתע מן הזכוכית והיו עומדים עתה בהישג ידו של כל אזרח.
״למה אתה עומד?״ האיץ בו הגימנזיסט. ״ברח מהר! רוץ!״
והנער פנה שמאלה ונעלם. התאושש יאשה, הרים רגליו, פנה ימינה ושם פניו אל כניסתה של חצר. זוג נאהבים ניצב שם, נער ונערה חבוקים בנשיקה. יאשה ביקש סליחה, יצא בריצה מן החצר ושעט במעלה הרחוב, מתנשם בכבדות. הוא גם הספיק לחשוב על כוחה של אהבת־הנעורים, שאין לפניה מעצור, ואפילו קולות נפץ לא יפחידוה.
סמוך לפינת רחוב נחלת־בנימין פגע בשני שוטרים שקלטוהו בין זרועותיהם.
״לאן אדוני ממהר כל־כך?״ אמר אחד השוטרים. השני היה אנגלי.
״אני לנחלת־בנימין״, אמר יאשה.
״אדוני גר בנחלת־בנימין?״ ביקש השוטר לדעת.
יאשה הבין, שאין טעם לשקר. ובכן, נטלוהו השוטרים לתחנת־המשטרה שבשדרות רוטשילד והכניסוהו לתא־המעצר. כעבור שעה קלה נודע לשוטר־התורן כי חלון־הראווה של ״ריבולי״ נפרץ, והוא שאל את יאשה אם יש לו חלק בזה.
כיוון שנגלה הדבר – אמר יאשה בלבו – אין טעם להסתיר. ובכן, הודה בפה מלא ונרגע.
״אתה לא נראה כמו גנב״, אמר השוטר, ״מה פתאום הלכת לפרוץ חנות?״
״לא גנב אנכי״, אמר יאשה. ״קנאי אנכי לשפה העברית״.
״אהה, ככה?״ חייך השוטר, ״אתה מאלה? ואני חשבתי שרק ילדים מן הגימנסיה ׳הרצליה׳ שוברים חלונות. יש שם אחד קבוע, כזה עם פצעים על הפנים… נו, מה לעשות, השופט כבר יתן לך איזה חודש, אני חושב. ובינתיים תשב אצלנו הלילה. אין ברירה״.
הביט יאשה על סביבותיו וראה דלת ברזל מסורגת, מעלה זכרונות מימי שבתו בארץ רוסיה, וחייך לעצמו בהנאה. לישון לא היה לו חשק, והמחשבה שבבוקר תדע סוניצ׳קה על מעלליו עוררה בו ספק חלחלה ספק גאווה. נראה איך ייפול דבר, אמר בלבו. על פי חינוכה ועל פי דרך מחשבתה היא צריכה להבין.
הוא ישב על המזרון, נשען בגבו על הקיר והפליג במחשבות, כדרכו. עד מהרה ידע שהוא רוצה לחבר שיר, כאן־ומיד. המלים פרצו אל מוחו וגם המנגינה היתה נהירה לו – אמפיבראכוס.
שקל יאשה בדעתו אם יבקש מן השוטר לתת לו נייר ועפרון; אך מיד נרתע מן הרעיון הפסול, ראשית, מפני שהשוטרים הם אויביו של האסיר; ושנית, אם ייתן לו השוטר, חלילה, את מבוקשו, – איזה מין מאסר הוא זה? הרי לא לסנטוריום הלך יאשה הלילה, לאחר שביצע את משימתו על הצד היותר טוב. על כן ישב בשקט על המזרון והחל רוקם בלבו מלות שיר. בשירו של יאשה אווששו אונומטופֵיות־ליליות.
קולן של נעליים מסומרות קרע את יאשה משירו. ובכן, הם באים לענות אותי בחקירות, אמר בלבו.
״חבר״, דיבר אליו השוטר שניצב מאחורי הסורג, ״קח, תאכל. זה דג־מלוח טוב, עם לחם ועגבניה״.
הה, חשב יאשה, מבקשים לשחד אותי, כדי שאלשין על חברי־למערכה.
״למה זה?״ אמר. ״לא צריך, שוטר; לא רוצה לאכול. ואני גם לא פְּרָבוֹקטור״.
״רוסי, מה?״ אמר השוטר. ״שומעים לפי הדיבור שלך. קח תאכל, אל תתבייש״.
״לא רוצה״, נהם יאשה. ״מכירים אתכם״.
״בן אדם רוסי לא רעב״, צחק השוטר. ״רק צמא, מה? רוצה לשתות וודקה, בטח… כוס ערק, אם אתה רוצה, אתה יכול לקבל״.
״מה זה ערק?״ ביקש יאשה לדעת.
״תיכף תראה״, אמר השוטר והביא כוס־של־תה מלאה נוזל שקוף כדי מחציתה. ״הנה, קח ושתה לחיים. קח, זה טוב נגד הקור״.
״נו, נראה״, אמר יאשה, נטל את הכוֹס אבל לא לגם מתוכה. מחכה היה שהאויב יסתלק ולא יראה בהשפלת האסיר, הנעתר למשעבדיו. וכשנותר לבדו, תחב את חוטמו בפתח הכוס ורחרח, טבל לשונו ומצמץ בשפתיו, הטיל ראשו לאחוריו, תומך את עורפו בשמאלו, וגמע כל מה שהיה בכוס, נוסח שתייני־רוסיה.
״אה״, נאנח, ״לא רע״.
לא רע, אבל גם לא טוב, אמר בלבו. איך זה שבמקום להרביץ לי בפרצוף הם מביאים לי כוס משקה. אמנם לא דומה שוטר עברי לשוטר סובייטי; אבל גם השוטר העברי לובש כאן מדים אנגליים; משמע שהוא בשירות האויב, ואיך זה שאיננו מתנכל? צריך לתהות על קנקנו, שאם אינך מבין מה כאן, אתה מתבלבל.
״שוטר!״ קרא יאשה, מחזיק בסורגי־הדלת, ״היי, שוטר, בוא הנה. אפשר עוד מעט מזה?״
״אתן לך עוד קצת״, אמר השוטר, ״אבל לא יותר״.
הביא השוטר עוד מחצית הכוס. וגם אותה החליק יאשה אל תוך גרונו בלגימה אחת.
״זהו״, אמר השוטר. ״יותר לא תקבל. לילה טוב״.
חזר יאשה לשבת על מזרונו ועד מהרה פשט רגליו ושכב. מלשכתו של השוטר התורן עלו הברות של שיחה ואחר כך נדַמו, ושוב לא נשמע קול מסביב. רק המשקה היה מפעפע בתוך קרביו והיה מקרקר בנעימות ומחמם את הגוף. ומן הגוף עלה הקרקור אל הראש ושוב נתבקש לו ליאשה לכתוב שיר; סבור היה שהוא זוכר את המקום שבו הפסיק, והחליט להמשיך ממקום שהפסיק. עד מהרה נצמדו המלים לשורות, והשורות לחרוזים נאים, ובהם נאמר ש״יחדיו יצעדו פועלים ופקידים, שוטרים עם איכרים, אל נאות־החרות הירוקים״.
״היי״, הפסיק יאשה את שטף השירה ונענע בראשו מצד לצד, ״מה עושים כאן השוטרים בשיר שלנו, לכל הרוחות? איך זה שהנחנו להם לבוא בקהלנו, קהל לוחמים נאמנים?״
ככל שהתאמץ, לא מצא תשובה לשאלה והחליט למחוק את השוטר מתוך השיר, אבל לא מצא את מקומו. לאן נשתרבב הנבל?
ביקש יאשה לחזור על דברי השיר מתחילתם, וכשיופיע השוטר – ימחק אותו. אלא שהדבר לא עלה בידו. מהלך הדברים כולו נעשה מופרך מעיקרו. אם נעצר – למה לא הוכה? ואם נכלא – למה לא נחקר בעינויים? ומי הם, לעזאזל, אלה שאסרו אותו? אם אויבים הם, למה הביאו וודקה? ואם ידידים, מה עושה יאשה מאחורי הסורגים? ואולי הם מחזיקים בו כאן כדי להתעלל בסוניצ׳קה, בבית? הרי אין לו ולסוניצ׳קה בארץ הזאת לא גואל ולא מושיע. אפשר שאותו גימנזיסט רץ ישר מ״ריבולי״ אל דירתם, והוא – עם פצעי הבגרות המזוהמים שלו – מתעלל בסוניצ׳קה; וכל הענין כולו אינו אלא מזימה שפלה, ששותפים לה גם ויקטור וגם אותו דוקטור מסריח משתן? שאם לא כן, איך להבין את זה? אתה זורק פצצה אל עבר מבצרם של המתבוללים, וכאן באים לקראתך בכוס וודקה. ומי בא? השוטרים! ועוד הם מדברים עברית, הנבלים הללו. משמע, אולי, שגם הלשון העברית שותפת כאן למזימה; היא באה אליך לתוך ביתך ואומרת לך: או אני, או שתשתוק ולא תיצור כלל! ואיזה מין מלים יש לה להציע? הנה, בבקשה: שמלכתחילה, לכשחשבתי, אבראקדאברא, ארתחשסתא, טפוי!
קפץ יאשה על רגליו, אחז בסורגי הדלת וצעק לעבר חדרו של השוטר התורן:
״בוא, תכה, חבר שוטר, בוא תתעלל… אתה שומע?״
התנער השוטר התורן מתנומתו וניגש אל הסורג.
״שתית יותר מדי״, רטן, ״עכשיו אתה עושה לי צרות… לך לישון, חביבי, וגם תשתוק קצת, חבל על הכוח שלך״.
נותר יאשה לבדו, שב אל המזרון ושכב על בטנו, רוטן לעצמו. עד מהרה נרדם וראה חלום; ובחלומו הוא אומר לסוניצ׳קה: ״הנה, תשמעי, כתבתי סוף־סוף שיר בעברית״.
״א־נו, נשמע״, אומרת סוניצ׳קה.
ויאשה מוציא מתוך כיסו פיסת נייר, ממתין עד שמרת קובלקין תמזוג תה בכוסות, רומז לוולודיה שימקין שישתוק, מכעכע בגרונו וקורא:
Невольно к этим грустным берегам
Меня влечет неведомая сила2
אחר כך העיר אותו קול שאון־הדלת בהיפתחה. שוטר ניצב על הסף ובידו מגש עם תה, לחם וריבה.
״תאכל״, אמר, ״ואחר כך נביא אותך לשופט; נראה מה שיגיד״.
כשהייתי בן שתים־עשרה וחצי החלטתי לברוח מן הבית ולנסוע לאפריקה או לאמריקה, או למקום דומה, כדי לכבוש את הרי ההימלאים ולעשות לי שם־עולם. את חוק לימודי בבית־הספר העממי סיימתי פחות או יותר וגם קיבלתי תעודה, מפני שאמי היתה אלמנה. לדעתי אדם רוכש את השכלתו האמתית כשהוא בורח מן הבית; אבל תכניותי עלו בתוהו, מפני שאמי הצליחה לקבל בשבילי איזה סוג של מילגה לבית־הספר התיכון. ציוני הגרועים בעממי לא הושיעו אותי, מפני שאמי היתה בעלת שאיפות נעלות ואני נועדתי לשלם את מחירן.
ומה שנוגע למומבה, התגלגלו העניינים בערך כך: כשפנתה אמי כה וכה למצוא לי תומך וממליץ, שישיג בשבילי דמי־לימוד מקרן גלוסקין, נתברר לה שכל האנשים החשובים מבני דורו של אבי כבר מתו, או שהיו זקנים מדי ואיבדו את השפעתם. אפילו ראש־העיריה כבר לא בא בחשבון. בימים ההם עשו לו ניתוח מיוחד על פי שיטה של השתלת אשכי־קופים, כדי שיחזרו אליו נעוריו. כתוצאה מן הניתוח התחיל ראש־העיריה לגסוס ואמי היתה עושה לו זריקות; אבל כבר לא היה אל מי לדבר. לא נותרה לה ברירה אלא לפנות אל חברה שלה, שהיתה אהובתו של דוקטור שלוסברגר, המנהיג הציוני. החברה דיברה עם המנהיג, והאַרס הזה הסכים מיד לפנות אל קרן־גלוסקין, אבל בתנאי אחד, שאמי תשכיר את החדר הפנוי שבדירתנו לאחיו של שלוסברגר. הוא הסביר שישלם שכר־דירה ושכר־מזונות כמקובל שאין הוא מבקש אלא טובה תחת טובה, מפי שאחיו זקוק לסביבה דוברת רוסית בבית טוב.
אמי נאלצה לקבל את ההצעה, למרות שכל אחד ידע מי הוא אחיו של שלוסברגר. רק אני לא ידעתי אז.
וכך קרה שאני הלכתי לגימנסיה לארבע שנות עבודת־פרך, עלבונות וטמטום, ואחיו של שלוסברגר נכנס לגור בסביבה תרבותית.
כששבתי הביתה מן היום הראשון שלי בגימנסיה ופתחתי את פי לומר לאמי מה אני חושב על המנהל, על המורים ועל התלמידים, שמה אצבעה על פיה ורמזה לי שעלי לדבר בלחש, מפני שבחדר השני כבר יושב הדייר החדש. הבטתי בדלת הנעולה ורק זאת ראיתי, שמבעד לסדקים שבין הדלת למזוזה, וכן מבעד לחור המנעול, בוקע ועולה ומתאבך ענן־עשן מסריח. בתנועת־יד הראתה לי אמי שהוא מעשן.
״מה קרה לך?״ אמרתי, ״את כבר מפחדת לדבר בבית שלך?״
ובאותה שעה עלה בדעתי הרעיון, שאם אצרח במלוא ריאותי, יכעס אחיו של שלוסברגר ויעזוב את החדר; אז יבטל אחיו את המילגה שלי מקרן־גלוסקין ואני אפטר מן הגימנסיה. הרגשתי שאני אוהב את האיש המעלה צחנת־עשן מאחורי הדלת הנעולה, ולפי שעה ישבתי לאכול. אחר־כך נטלה אמי מגש עם מזון ודפקה על דלת חדרו כאילו היה דויד מלך ישראל יושב שם וממזמז את אשת אוריה החתי ואסור להפריע לו באמצע. מן החדר נשמע קול דק, בפירוש קולה של אשה, שצווח איזו צוויחה בלתי ברורה. אמי נכנסה שמה ואני שירבבתי את ראשי לחטוף מבט על דיירנו. ראיתי שהחדר צף כולו בערפל; ובתוך הערפל, ליד החלון, ניצב אלון־בכות או מין ערבה חבוטה, משהו בין עץ־עומד־בשלכת לבין מכשפה מרחפת באוויר על מטאטא. לי נדמה שראיתי רק את המטאטא, בינתיים.
עד מהרה חזרה אמי מן המסע, משתעלת ועיניה דומעות בלחשי־לחשים גילתה לי שהוא מעשן מרגע שנכנס, סיגריה אחרי סיגריה, והוא יושב אצל החלון וכותב. ולפעמים הוא סובב סחור־סחור בחדר, כדי לחשוב מחשבות.
במשך עשרה ימים, ואולי יותר מזה, לא זכיתי לראות את פרצופו. כששאלתי את אמי אם הוא בכלל יוצא לעשות פיפי, לפחות, אמרה שכנראה הוא עושה זאת בלילה, כשאנחנו ישנים. זה שהוא לא משתין לא הפריע לי במיוחד, אבל התחלתי להסתקרן. ובסופו של דבר שיחק לי מזלי. ביום השבת השני או השלישי לבואו אלינו, כשישבתי במטבח, ששימש לנו גם כחדר־כניסה לדירה כולה, נפתחה הדלת ובתוך הענן שהגיח משם עמד הדבר הזה והביט על סביבותיו.
״שלום לך, אדון שלוסברגר״, אמרתי לו, ״שמי אליקום״.
״לא שלוסברגר, לא שלוסברגר״, אמר האיש בקול של אשה, ״שמי גיאורגי ניֶקרסוב־דאֵ־קליני־מוֹמבה״.
וזו היתה רק ההתחלה.
כשנעשינו חברים הראה לי ספר מודפס בצרפתית ועליו מתנוסס השם ההוא, ששמעתי אז בפעם הראשונה והאחרונה מפיו. מאותו יום ביקש ממני שאקרא לו מומבה, דרך קיצור וידידות; והוא קרא לי ילד־קימה. כך החליט וכך היה. שם הספר שלו, כפי שתירגם לי לרוסית, היה ״אילו היו כל הנשים זונות״.
״אז מה היה קורה?״ שאלתי.
״היו כל המשפחות בתי־זונות״, הסביר לי.
כשנתקיימה השיחה הזאת בינינו כבר היינו חברים ממש ואני עישנתי מהסיגריות שלו ומשכתי עשן בחשיבות, כמו אחד שיורד לסוף דעתו. אילו לא עישנתי בחדרו, הייתי נחנק מן העשן ולא הייתי יכול להחזיק שם מעמד אפילו רגע אחד.
התברר שהוא סופר צרפתי הכותב רוסית ומתרגם את עצמו במו ידיו. כמו כן התברר שהוא בא לגור אצלנו מפני שביתנו קרוב ליפו, וביפו יש בתי־זונות. הוא סיפר שניסה פעם ללכת שמה, אבל לא מצא מה שביקש. שמא יכול אני לסייע בידו. אמרתי לו שהזונות היחידות שאני מכיר הן שתי אחיות, שגרות לא רחוק מאתנו ואבא שלהן עובד במאפיה. הוא הבין שאני הולך אליהן בקביעות. ואני לא עשיתי מאומה כדי להכחיש את ההשערה שלו, מפני שרציתי לשמור על ידידותנו. האיש עשה עלי רושם גדול. סיפרתי לו שאני עתיד לכבוש את הרי־ההימלאים.
״ומה מונע בעדך?״ ביקש מומבה לדעת.
״תראה״, אמרתי לו, ״אני בסך הכל עדיין ילד שהולך לבית־ספר…״
״ובשעות אחר הצהריים אינך יכול?״ התפלא מומבה.
״יכול מה?״ שאלתי.
״לכבוש את ההימלאים״, אמר, כאילו שאמר לשחק כדורגל.
״איך עושים את זה אחר הצהריים?״ שאלתי בזהירות. הוא לא היה בדיוק מה שקוראים בריא־בראשו ולא רציתי לעשות רושם שאני מתנשא עליו.
״מחר אראה לך״, אמר.
ואתם חושבים שהוא לא הראה לי? אתם טועים. הוא כן הראה. וכיום, אחרי שנים, אני יודע שהוא גם צדק.
יצאנו מן הבית, אחרי שהוא לבש מעיל חורף קרוע והכריח אותי ללבוש סודר של צמר, אף על פי שהיינו אז בתחילת חודש מאי, באמצע החמסינים הכי מחורבנים. הוא גם דרש ממני שאוריד מעל המרפסת את חבל־הכביסה של אמא שלי.
״בהימלאים שורר קור עז״, אמר מומבה, כאילו שבעצמי לא ידעתי. ״ובלי חבלים לא תגיע רחוק״.
יצאנו החוצה קרוב לזמן השקיעה וירדנו לעבר שפת־הים, ברחוב נחמיה. מימין ומשמאל היו שתי גבעות של אדמת חמרה אדומה וכל השטח היה זרוע נשים ערביות לבושות שמלות שחורות, רובצות כמו עטלפים ענקיים על האדמה, ואיתן מאות הילדים שלהן. ממרומי הגבעות היו משקיפות על הים, נושמות אוויר־צח מדי ערב ומפצחות גרעינים. הילדים היו משחקים בדודֶס או מטילים גושי־חמרה זה בזה עד שהיו פוצעים מישהו עד זוב דם. אז היו הצריחות מגיעות עד לב השמים והאמהות היו מתערבות, מרביצות מכות על ימין ועל שמאל, אוספות את הטף והולכות בחזרה לעבר מסגד חסן־בק ונעלמות שם בסמטאות, לאחר שבילו בנעימים כמה שעות על הגבעות האדומות.
מומבה עקר כלונס של גדר מחצר בית־המלאכה־לחבלים של האחים ירושלמי, ועלי ציווה למצוא אבן חזקה וגדולה. מצוידים בשני אלה פנינו אל פסגתה של גבעה שהתנשאה כשלושה מטרים מעל פני החוף. תקענו את הכלונס באדמה הקשה, ובעזרת האבן הכינו על ראש הכלונס עד שחדר ונתקע בקרקע יפה־יפה.
אז ציווה עלי מומבה לקשור את קצה חבל־הכביסה אל היתד; וכשהיה הקשר עשוי פקד עלי לשוב אל הכביש ומשם ללכת אל חוף־הים. הוא עצמו נותר למעלה ומשם שלשל אלי את החבל וצווח בקול נקבה:
״עכשיו, ילד־קימה, טפס ועלה. האוורסט מצפה לכובש!״
ראיתי מלמטה שנשים רבות מקיפות את מומבה, נדהמות ומלהגות בצווחות רמות. הוא לא שת לבו אליהן אף כהוא־זה, כפי שראוי להרפתקן וחוקר אירופי, כשהוא נתקל בילידים הפראיים, יושבי האזור ההררי של ההימלאים.
אחזתי בחבל והתחלתי לטפס.
״לאט לאט!״ פקד מומבה ממרומי ההר, ״יש כאן מפולות־שלגים והרוח עזה מאוד! עליך לנוח, ילד־קימה, החמצן מועט כאן מאוד, נשימתך מתקצרת, אתה מאבד את ההכרה… כמעט… עכשיו תמשיך, אבל שים לב לקרחון שמימינך… היז–זָ–הר!״
למשמע צווחותיו פנו כמה מן הנשים הערביות ונמלטו על נפשן, אבל עצרו ממנוסתן והביטו מרחוק במתרחש. אני הייתי זהיר, כפי שדרש המצב. מפעם לפעם חשתי שידי קופאות מקור ופני נצרבות מסופת השלג המתחוללת מסביב, אבל לא אמרתי נואש. קריאותיהם המבוהלות של הילידים רק חיזקו את רוחי. ידעתי שכל כבודה של התרבות האירופית תלוי עתה בי; אם אחזיק מעמד או שאכָּנע ואשוב על עקבותי. ידעתי ששני בני־תרבות לבנים שקולים כנגד כל ההמון הצבעוני הזה, והבנתי כמה חשוב שנחזור כמנצחים.
כשעליתי וטיפסתי אל ראש הגבעה הושיט לי מומבה יד ובשארית כוחותי עשיתי את הצעד האחרון. אז צנחתי על האדמה, שוכב על גבי, מתנשם בכבדות, כשמומבה משפשף את פני הקפואות בידיו, מצליף קלות על לחיי, להשיב את רוחי.
את היתד השארנו במקומה, אבל חבל־הכביסה חייב היה לחזור אל מקומו, כדי שלא לעורר את זעמה של אמי. בשובנו הביתה לא הגדנו דבר לאיש. ההיסטוריה לבדה תשפוט אותנו, אמר מומבה; ואני חשתי עד כמה צדק, למן ההתחלה ועד לסיומו המוצלח של המסע.
מי שלא מבין את זה הוא סתם שמוֹק, לפי דעתי. ומי שצוחק על כל הענין שקרה אז על שפת־הים, שיצחק. לכל היותר יוכל להיות מורה בגימנסיה. ושיהיה לו לבריאות.
תודות למומבה הכרתי אנשים, שלעולם לא היו מזדמנים לי בדרכי, אילו לא בא לגור בביתנו. למשל, יאשה צ׳וֹרני. הוא היה בא פעם בחודש וקורא לפנינו שירים שלו ברוסית; ומומבה היה קורא לפניו קטעים נבחרים מתוך ספר שהיה אתו בכתובים. לא הכל הבנתי, מפני שהרוסית שלי הספיקה בשביל שיחות פשוטות, לא בשביל דברים שכאלה. אבל נהניתי מכל רגע. יאשה גם ידע עברית ופעם שאל אותי אם יש לי משהו משלי לקרוא באוזניהם. אמרתי לו שאינני סופר אלא חוקר־טבע והרפתקן. ועל כך העיר מומבה ואמר, שכדאי לי לנסות פעם ולהעלות על הנייר תולדותיו של מסע אחד שלי, לפחות.
ואמנם בביקור הבא הייתי מוכן עם חיבור על כיבוש ההימלאים. יאשה קרא מתוך המחברת שלי, בעברית, ובו במקום תרגם בקול רם לרוסית. מומבה הקשיב כאילו היה כל הענין חדש בשבילו ויאשה התרגש כל־כך מפעם לפעם, עד שהיה נאלץ להפסיק, כדי לראות אותי טוב יותר; וכל פעם שהיה מפסיק מקריאתו היה אומר: ״מולודיֶץ, בחיי מולודיֶץ!״
ואז כשהחיבור נגמר, פנה אלי מומבה ואמר:
״ילד־קימה, אתה גמרת עם הקריירה ההרפתקנית שלך. מהיום לא תהיה עוד חוקר ומגלה־ארצות, מפני שכבר גילית את כל המקומות שבעולם ושוב אינך צריך לנסוע לשום מקום. מעתה תשב במקומך ותכתוב. אתה, ילד־קימה, סופר אתה מעכשיו״.
יאשה צ׳ורני נענע בראשו בהסכמה גמורה.
ומאז לא נסעתי אמנם לשום מקום; ואם התחשק לי מאוד לתור איזה יבשת לא־נודעת, הייתי יושב וכותב דין־וחשבון על הנסיעה. כך השתנו חיי מן הקצה אל הקצה.
בסופה של אותה שנה קיבלתי תעודה מסמרת־שיער ואמי בכתה קצת אחרי־הצהריים. בערב שמע מומבה את הבשורה ואמר לאמי בזו הלשון:
״גברתי, אני מברך אותך. אשרייך שזכית להיות אמו של ילד־קימה״.
ולמחרת קיבל מומבה התקפה.
רק אז נודע, שהוא מקבל דבר שכזה מדי פעם. הוא שבר כל מה שאפשר היה לשבור בחדר; צרח והשתולל, ניפץ שמשה ונפצע, עד שהיה פחד להביט על הדם שזרם ממנו. לא תיארתי לעצמו שגוף יבש כזה, כמעט שקוף, יש לו כל־כך הרבה דם.
באו מבית־החולים, תפסו אותו וקשרו לו את הידיים מאחור וגררו אותו דרך המטבח לרחוב. עיניו היו עצומות, לא הצלחתי לקלוט את מבטן, וכך יצא שאפילו לא נפרדנו.
אחיו, הדוקטור שלוסברגר, שילם את כל הנזק ואני נשארתי בגימנסיה עוד שלוש שנים. למרות שמומבה לא חזר אלינו, המשיכה קרן־גלוסקין הארורה לשלם שכר־לימוד בשבילי, אף על פי שהמנהל יעץ לאמי למסור אותי לנגר או לשרברב, ללמוד מלאכה, כדי שאוכל לפרנס אותה לעת זקנה.
״הילד הזה מבזבז כאן את זמנו ואת כספך״, אמר לה המנהל, ״חבל על כל יום שהוא כאן״.
איך יצאו לו מלים חכמות כאלה מפיו, אינני מבין עד היום, למרות שמפעם לפעם אני חושב את עצמי לסופר, כפי שיאשה צ׳ורני ומומבה, – מומבה, החבר הנפלא שלי – אמרו פעם, לפני שנים.
א
מישה לוּבוֹצקי נולד בעיירה יוּזוֹפקה ליד קייב שבאוקראינה. אביו היה חובש ומרפא שיניים, מקיז דם בעזרת עלוקות וגם ספָּר. אמו היתה גויה יתומה, שנאספה אל בית הרב של העיירה, וכשהגיעה לפרקה התגיירה ונישאה לאביו של מישה. הבית הסמוך למקום מגוריהם שימש בית־משרפות־ללבנים, ובחצרו עשה מישה רוב ימי ילדותו.
בבקרים של שבת, חופשי מלימודים, היה הולך בשליחות אביו אל נחל קטן שפִּכפך מעבר לשדותיו של הכפר ושם ליקט עלוקות לפרנסתו של אבא. מפי אביו גם נודע לו, שהעלוקות היו לפנים, בשכבר הימים, מיני בריות ערפדיות, שהיו מוצצות את דמם של אנשים וממיתות אותם, עד שקילל אותן האלהים והפכן לעלוקות. מאז נועדו לרפא אנשים באותה דרך שבה היו ממיתות אותם – במציצת דמם. מן הטעם הזה היו העלוקות עצובות תמיד, אמר אבא. ואמנם כשהתבונן מישה יפה־יפה בעלוקות ראה שאביו צודק.
מאמו למד ללקט פטריות בחורשות שמעבר לדרך־המלך וידע להבדיל בין טובות לרעות. את הטובות היה מביא לאמו והיא היתה כובשת אותן בחומץ ובעלי־דפנה, בתוך צנצנות גדולות, ומניחה אותן במרתף הבית. את הפטריות הרעות החביא מישה בתוך תרמיל מיוחד והיה מסתירן במחסן עזוב שבחצר בית־משרפות־הלבנים. אם ישובו אי־פעם הערפדים לכפר, יגיש לפניהם את הפטריות הרעות והם יצטערו על כך.
בערבי הקיץ הארוכים, לאחר שפועלי בית־המשרפות היו פורשים לבתיהם, נותר מישה לבדו בחצר הגדולה, נוטל אבקה אדומה מתוך אחד הבורות ובתוך דלי מים היה מתקין תמיסה של טיט אדום. על קירותיו המסוידים של הבנין נהג לצייר באצבעו, לאחר שטבל אותה בתמיסה שבדלי. בבוקר, מציץ מתוך חלון הבית, ראה שהפועלים מסתכלים בציוריו וצוחקים. גם הוא צירף את חיוכו לצחוקם ושמח על שאין הם כועסים עליו.
פעם אחת ביקש לתקן ציור שלא עלה יפה ולחץ באצבעו לחיצה יתרה על הקיר, עד שנבקע הטיח וחור קטן נבעה מול עיניו. הוא נטל כפיס־עץ והרחיב בו את החור, שנעשה כמין פתח אפל של מאורת־שועלים. קירב מישה את חוטמו אל הכותל והציץ אל מעמקי החור, והנה לא היה שם כלום. רק אפלה טחובה. שעה ארוכה התבונן בחור הריק ומין עצבות, כמו חרטה על מעשה נואל שאין להשיבו, מילאה את לבו. לא טוב, אמר; לא טוב. אילו השארתי את הקיר כמות שהוא, מבלי לגלות את החור שמאחוריו, יכול הייתי לחשוב שאולי יש שם ג׳ולות צבעוניות של זכוכית, או אוצר של זהב, או עכבר מת, למשל. אבל עכשיו אני רואה שאין שם כלום, אז מה יצא לי מכל זה?
בימים שלאחר מכן, כשבחר לו פיסת־קיר לציוריו, היה מקיש תחילה באצבעו ומאזין. מפעם לפעם גילה חללים ריקים, מהדהדים כתוף מתחת לאצבע הדופקת. אז היה משתהה ליד המקום, מצמיד אוזנו אל החלל שמתחת לטיח ולפעמים שמע איזה רחש, או קול קרצוף, או איוושה עולים ממעמקי הכותל. הוא היה עוצם את עיניו ומעמיק לנחש, עד שהגיע לידי מסקנה כל שהיא, ואז היה צועד צעד נוסף לאורך הקיר ושב ומקיש באצבעו. כל מקום שגילה בו חלל, סימן באצבע בסימן מיוחד; וכשהגיעה השעה לצייר היה קובע צורות מיוחדות לכל חלל וחלל שבתוך הקיר, והצורות הללו נועדו לכשף את היצורים השורצים במעמקים, ולשַמר את האוצרות המונחים שם.
ערב אחד, כשהיתה המשפחה יושבת אל השולחן לאכול, נשמעה דפיקה על הדלת ומיד לאחר מכן חרקו הצירים ובפתח עמד מין מלך, או נסיך, ואולי היה זה אופיצֵר. מכל מקום היה לו כובע־שרד על ראשו ומעילו היה כחול, פרוף בכפתורי נחושת ובידו שרביט עם גולת כסף. מאחורי גבו הציץ גברילה, ראש הפועלים של בית־משרפות־הלבנים, מציץ ומחייך חיוך לא טוב.
״זהו זה, מה?״ אמרה הדמות הנעלה, מצביעה על מישה.
״זהו״, אמר גברילה. ״מצייר לו, ככה, כאילו לתוּמו״.
קפצה אמו של מישה על רגליה, קדה קידה של בהלה לפני הזר וחיננה קולה:
״הוא רק לתומו, כבוד מעלתו, מצייר ואינו מביא שום נזק, לא לאנשים ולא לממשלה. ילד קטן, בסך הכל…״
ראה אבא של מישה שהדברים אינם פשוטים והאשה עלולה רק לסבך אותם עוד יותר. כמו כן תפס בשכלו, שאילו היה מישה ילד מן הגויים, אולי היו סולחים; אבל ליהודים לא יסלחו. על כן בחר בדרך ההתקפה, קפץ מכיסאו ואמר:
״אני, עַד לבית המשפט אני מוכן להגיע. אנחנו משפחה של אנשים ישרים אנחנו, מעלת כבודו, ואם החוק אומר לתלות, אזי לתלות, אבל אם חפים מפשע, אז בבקשה…״
המלים נתקעו לו בגרונו, ידיו נשתלחו באוויר והוא הוסיף, כמו לסיכום:
״אני, כבוד מעלתו, הנני החובש המקומי, וגם עלוקות״.
הביט האיש הזר בגברילה, חייך ואמר:
״נו, הנה תסביר, בבקשה״.
אמר גברילה: ״כבוד המהנדס הממשלתי ראה, כלומר, את הציורים. הנה, אומר הוא, כשרון מקומי יש לנו כאן; ומי, אם מותר לשאול, הוא הכשרון הזה? הנה, אומר אני לכבוד המהנדס, אחד משלנו כאן, מצייר לו, ככה, כאילו לתומו. ילד קטן, משחק כדרך הילדים. לא, אומר כבוד המהנדס, לא מְשַׂחֵק, אומר הוא, אלא צַיָר. כלומר מצייר. ואני, אומר הוא, לראות אותו אני צריך. בבקשה, אומר אני, אין לך דבר קל מזה. והנה, נכנס אצלכם כבוד המהנדס להתארח, ביקור נימוסים, אם מותר לי להעז ולומר״.
הציץ אבא של מישה במהנדס הממשלתי וראה שאמנם בסך הכל אין זה אפילו אופיצר, אלא מהנדס. הביט באשתו והפטיר: ״שוטה שכמותך, צועקת פתאום… נו, תגישי תה לאדון, את הפרווה עזרי לו לפשוט, שלא יצטנן כשיצא מכאן״.
ואל מישה אמר: ״רואה אתה, האדון המהנדס בא, ואתה מה? שותק לך, קום אמור שלום״.
נצמד מישה אל הכיסא ונשבע בלבו שלא יוציא הגה מפיו. אבל המהנדס הממשלתי דיבר אליו דברי ידידות, אם כי דברים של הבל, מפני ששאל מי הוא המורה שאצלו למד מישה לצייר, ואם יש לו תכניות לעתיד. שעה ארוכה העתיר המהנדס דברים על מישה וגם הבטיח לשלוח מתנה. בסופו של דבר קם ללכת והמשפחה נשמה לרווחה.
כשבוע לאחר מכן הגיעה עגלה לחצר הבית ומן העגלה ירד מין פקידון, מאותם אנשים דקיקים וחיוורים, שהעיר קייב מלאה אותם. מישה ראה איש כזה בפעם הראשונה בחייו. הפקידון נשא בידו חבילה ארוזה בנייר חום וקשורה בחוט.
״זה מאת האדון המהנדס הממשלתי״, אמר, הניח את החבילה על השולחן, סקר את תנור־החימר המסויד, את תמונותיהם של סבא וסבתא מצד אבא, שיפשף בידו את חוטמו; אבל משנוכח לדעת שלא יקבל דמי־שתיה, הסתלק.
בתוך החבילה היתה מצויה תיבת־מתכת יפהפיה. כשפתחוה מצאוה מלאה סוכריות סדורות בתוך תאיהן, כל אחת וצבעה המיוחד: אדומות כדובדבן, ירוקות כענבי־שועל, כחולות כגרגרי־יער ושחורות כאוכמניות. כמו־כן היו שם שתיים שלוש צנצנות חרסינה קטנות וגם מוטות עץ צבועים לכּה נוצצת ובקצותיהם קווצות שער רך, כעין פלומה של פוך. ונוסף על כל אלה היו שם שלוש מחברות גדולות ובכל אחת מהן כחמישים דפי נייר לבנים; נייר עבה, מחוספס במקצת ומעורר יראת־כבוד.
כשבוע ימים חלף בטרם גילה מישה – לאחר שליקק כמה מהסוכריות ומצא שטעמן מתועב ביותר – כי אפשר להשתמש במתנה משונה זו גם לצורכי ציור, ממש כדרך שהשתמש קודם לכן באבקת־הלבנים האדומה ובמים. גם המכחולים נמצאו ראויים לאותו שימוש ואפשר היה לצייר בהם קווים דקים ונעימים יותר מאלה שצייר באצבעו. ואפילו הנייר נמצא לו שימוש, שהרי אפשר לצייר לא רק על קירותיו של בית־משרפות־לבנים. אמנם יש אנשים שכותבים מכתבים על נייר; אבל למישה לא היה אל מי לכתוב וגם כסף לבולים לא היה.
בציור הראשון שהתקין העלה את דמותו של המהנדס הממשלתי. אחר־כך צייר את הפקידון הצנום שהביא את החבילה; וכך יצא ידי חובת־תודה למיטיביו. מכאן ואילך שב לצייר מה שצייר קודם לכן.
כשחזר המהנדס מקץ כמה שבועות ביקש לראות את הציורים, וכשהלך נטל עמו את דיוקן־עצמו והניח בידי מישה מטבע כסף של עשר אגורות.
״בעתיד תקבל יותר״, אמר.
אחר־כך תכפו המאורעות ובאו במהירות מסחררת. תחילה נלקח מישה, לאחר שמלאו לו ארבע־עשרה שנים, אל העיר קייב ושם למד באקדמיה, על חשבון הממשלה. כשסיים חוק למודיו, הוצע לו שישמש מורה באקדמיה, בתנאי שיתנצר. הוא שב איפוא ליוּזופקה ומצא את אביו גוסס. בתחילת החורף השיב החובש את נשמתו לבוראה ובסוף החורף מתה גם אמו, לאחר ששכבה במיטתה כשלושה חודשים ואמרה מפורשות שאין בדעתה להוסיף ולחיות.
אחר־כך פרצה המהפכה ומישה לובוצקי נתמנה קומיסר־הפלך לענייני אמנות. מקץ שנתיים נטל עמו מזוודה קטנה, החל נע כלפי דרום־מזרח, עד שהגיע לאודיסה ושם עלה על אניה והגיע לקונסטנטינופול ומשם הגיע ליפו.
ב
כיום אנחנו יודעים שמישה לובוצקי הוא הצייר הלאומי שלנו. אבל כשבא מישה לארץ־ישראל, והוא קצת למעלה מבן עשרים, לא ידע שום אדם שהוא הצייר הלאומי, וגם כמעט שלא היה אז לאום; ומה שהיה, לא נזקק לצייר. בימים ההם היו נחוצים חלוצים, מיבשי־ביצות, פועלי כבישים ובנאים. בעצם, גם אלה לא היו נחוצים, מפני שלא היה כסף לשלם להם שכר עבודתם. היחידים שהיו נחוצים היו המשוגעים, מפני שהם היו מאושרים, התהלכו בעיר הקטנה ושרו, ובלילות רקדו. ואם היו רעבים מאד, התעלפו, או שאיבדו עצמם לדעת. אותם היו קוברים על חשבון ועד־הקהילה, אבל מחוץ לגדר בית־הקברות; ולפעמים נתנו רשיון לקבור אותם על יד הגדר, בפנים, מפני שאחרי ככלות הכל היו חלוצים.
מישה התבונן בכל הדברים הללו בתשומת לב יתרה ונשבע, שזולת מלאכת־הציור לא ישלח ידו בשום מלאכה אחרת. הוא צייר את הבתים הקטנים שברחוב הרצל וברחוב יהודה הלוי, ולצערו נוכח לדעת שבארץ־ישראל אין בתי־משרפות־ללבנים, והבתים עשויים לבנים של מלט אפור. אף־על־פי־כן התעקש לצייר אותם אדומים. כשחיפש נחל בסביבות העיר לא מצא אלא חולות; ויום אחד החליט לשוב לארץ רוסיה. הוא חשש שהדבר לא יעלה בידו, מפני שמעותיו היו אוזלות במהירות; אלא שלמזלו לא התעניין הרבה בגיאוגרפיה והיה בטוח שאם ילך צפונה יגיע למקום שביקש להגיע.
הוא יצא איפוא לדרכו מצוּיד בבקבוק מים, שממנו היה שותה ובמימיו היה מוהל את הצבעים; כן היו עמו מחברת־נייר וקופסת צבעים. רוב שעות היום בוסס בחולות, נח בצילם של שיקמים ואכל מפריָם. שוב נוכח לדעת שהאור הלבן והאכזרי אינו טוב לעיניים ובוודאי שאיננו טוב לציור. לא היה שם מאומה מרכּותו של האור האוקראיני ולא משִפעת ירקותה של אדמת יוזופקה. אם חפץ אני להוסיף ולצייר, אמר בלבו, אין לי אלא לשוב הביתה.
לעת ערב הגיע אל פלג מים. עלוקות לא מצא שם, אבל קני־סוף היו גדלים בשפע והוא אחז בהם וחצה את הנחל. מעברו השני מצא בקתת אבן־חול עזובה, שמאחוריה השתרעו כרמי גפן עם עצי שיקמה, תאנים ומיקשות אבטיחים. כשירד הלילה על החולות ועל הכרמים נתפייס מישה אל הנוף. נשען בגבו אל קיר החורבה, הרגיל עיניו אל החשיכה, ובתוך שחור הלילה גילה כתמי־ירוק דשנים, ובמרומי השמים ראה כיפה של כחול עמוק וזהב־כוכבים.
הוא לן בבקתה ובבוקר קטף לו כמה תאנים ואשכול ענבים. כל היום צייר ובלילה השני החליט שאין כל צורך לשוב לרוסיה. כל המקומות בעולם הם אותו מקום, אמר בלבו. ולאחר שבוע שב לתל־אביב. מקץ שבוע נוסף, כשיצא להטיל מים בבוקר, ראה שהוא משתין דם. רופא הפועלים, שהיה משרת מחוסרי־עבודה חינם, קבע שיש לו בילהרציה. מישה קיבל תרופות וגם פנקס־תלושים, שבהם היה זכאי לאכול ארוחה אחת חמה ליום, חינם אין כסף, במטבח־הפועלים.
מנהלת־המטבח, עלמה עליזה ובריאה למראה, שהכול קראו לה ליוּבוֹצ׳קה, נטתה לו חסד והוסיפה על מזונו מנה אחת אפיים, הן מפני שהיה חולה ובייחוד מפני שהיה יפה־תואר וכבש את לבה. הם התחתנו לאחר שלושה חדשים ומישה נכנס לגור עמה בחדרה שבנווה־צדק, מול בית־הספר לבנות. מחלון חדרה היה מצייר את רחוב השכונה ורוב הציורים הללו נעשו, לאחר שנים רבות, רכושה של ממשלת צרפת, מפני שהמיניסטריון־לאמנות קבע תקציב מיוחד לקנות אותם בשביל המוזיאון של פריס.
דבר זה נתרחש לאחר הרבה שנים, ובינתיים היה מישה שרוי עם ליובוצ׳קה בנווה־צדק, מצייר רוב שעות היום ובערב אוכל עם אשתו בחדרם ממה שהביאה עמה ממטבח הפועלים. ליובוצ׳קה דיברה אליו דברי אהבה בלשון מולדתם, וגם הרופא שטיפל בו, ושקנה מאתו שני ציורים, היה דובר רוסית. מן הטעם הזה לא הכיר מישה הרבה מלים בלשון העברית, מפני שלא דיבר לשום אדם, זולת ליובוצ׳קה והרופא, מיום שבא לארץ־ישראל.
כשפנו אליו אנשים ברחוב לומר לו דעתם על הציור שהיה ניצב על הכן שממולו, היה משיב להם בחיוך; ואם התעקשו להיכנס בשיחה, היה אומר: תודה, תודה, שלום. התלמידות של בית־הספר־לבנות היו מקיפות אותו בשעת ההפסקות ומתבוננות בשתיקה במלאכתו. אבל כשצלצל הפעמון והן פנו בריצה אל חצר בית־הספר, היו מנופפות לו בידיהן וקוראות: ״תודה, תודה, שלום״. מישה היה מחזיר להן ברכה בנפנוף מכחולו באוויר ושב אל מלאכתו. הוא אהב מאוד לצייר.
יום אחד ראה פועלים פורקים לבנים שרופות, אדומות, מתוך עגלה ברחוב ליליינבלום. מפיהם נודע לו שבמוצא, בואכה ירושלים, מצוי בית־משרפות ללבנים. למחרת יצא ברגל לירושלים, מהלך שניים־שלושה ימים, ובדרך צייר את הגדר של מגדל־האבות־הלבנים שברמלה, את הקיר האחורי של הסַּבִּיל שמחוץ לעיר, ושניים שלושה עצים שבתוך בוסתני הרימונים והתאנים, וכן את דלת־הכניסה של מנזר שלצדי הדרך. כשהגיע למוצא שהה בה ימים אחדים, צייר את צלע ההר שממנו כרו את החומר הירקרק, את הערמות הסדורות של ריבועי הלבנים־האדומות, את היקב שבוואדי ועץ חרובים שבצד הכביש המתפתל במעלה ההר. כששב לנווה־צדק היו עמו כמאה ציורים ורוחו היתה טובה עליו.
באחד הימים בא פרופסור איינשטיין לביקור בגימנסיה ״הרצליה״ בדיוק כאשר נתקיימה תערוכה של מישה לובוצקי במסדרון. הפרופסור קנה ציור אחד וגם ביקש לראות את הצייר. מן הימים ההם מצוי תצלום, שבו רואים את מישה מביט מתוך סקרנות בפרופסור, המחייך אליו בפנים זוהרות מנחת.
ליובוצ׳קה נהגה לדפדף בערב בשלל ציוריו של בעלה ונראה שהיא מחפשת דבר מסוים מאד, מפני שתמיד היתה נראית כמאוכזבת. לבסוף הרהיבה עוז בנפשה ושאלה:
״מישה, מדוע שלא תצייר איזה דבר יפה בשבילי?״
הביט בה מישה מעל קערת המרק ואמר:
״למשל״.
אמרה ליובוצ׳קה: ״איזה נוף של המולדת, עם חלוצים, גמלים. אולי אפילו אנשים שרוקדים הורה… יש לי רעיון! אנשים שרוקדים הורה בלילה, מסביב למדורה, והצללים גם כן רוקדים מסביבם. או לאור הירח״.
״נו״, אמר מישה, ״מהנדס ממשלתי לא היה אומר ככה״.
״מה?״ תמהה ליובוצ׳קה, ״מהנדס?״
״ממשלתי״, אמר מישה.
ליובוצ׳קה כבר ידעה אז שאמנים הם אנשים מוזרים ומותר להם לדבר דברים בלתי מובנים, ולכן לא הוסיפה לשאול. אף־על־פי־כן שבה אל הענין המטריד הזה בפעם אחרת ומזווית אחרת. היא אמרה: ״מישה, למה אתה תמיד מצייר, איך לומר זאת, לא את הדברים עצמם, אלא רק איזה חלק קטן מהם?״
״למשל״, אמר מישה.
״למשל, דלת של בית, ולא הבית עצמו. או איזה עץ אחד קטן, ולא את כל הפרדס… מה זה? זהו מה שקוראים ציור מודרני?״
״נו״, השיב מישה בנחת, ״ציור זה לא בית, ליובוצ׳קה״.
״אז מה זה?״ התעקשה.
״למשל, אני אגיד לך, זה אולי נייר וצבע, אפשר להגיד. אבל גם יכול להיות נייר ועיפרון. כן״.
רק עם ליובוצ׳קה האריך כל־כך בשיחה, הן מפני שחיבב אותה והן מפני שהיה שרוי אתה בשעות שלא צייר.
לפי כל מה שאנחנו מוצאים כתוב בספרי תולדות האמנות שלנו, ידוע שמישה וליובוצ׳קה נסעו פעם לפריס ושהו שם כמה שנים, וכן ידוע שביקרו גם בערים אחרות באירופה. אלא שמרחוק קשה לדעת מה אירע אותם שם, ואילו כששבו לארץ־ישראל מתבהרים העניינים קצת יותר. מישה נראה קצת שמן יותר וגם קצת מקריח וליובוצ׳קה היתה בהריון. בסופו של דבר נולדו להם בסך הכל שני בנים ושתי בנות, והשכנים ידעו לספר שמישה לובוצקי, אף שהיה צייר מפורסם כל כך, לא זכר את שמות ילדיו; וכשהיה פונה אל אחד מהם, היה נוקב בשמו של השני. לא רק השכנים, ולא רק ליובוצ׳קה, אלא כל הארץ כבר ידעה בימים ההם, שאמנים הם אנשים מוזרים ומיוחדים במינם ואין לבוא עליהם בטענות.
מישה, גם לאחר שישב בתוכנו ארבעים וחמשים שנים, לא ידע לדבר עברית אלא בצמצום רב ובדרך כל־כך בלתי מובנת, עד שגם סוחרי האמנות ומנהלי המוזיאונים היו מבכרים לבוא בדברים עם ליובוצ׳קה, כל אימת שהיו צריכים לנהל משא־ומתן של עסק. ואילו מכריו של מישה, שדיברו בלשון הרוסית, הם ידעו בבירור שאין זו בעיה של אי־ידיעת הלשון העברית. גם כשדיבר מישה רוסית, דברי־חידות היה מדבר.
אילו לא היה צייר, אי־אפשר היה לספר עליו עוד שום דבר, חוץ ממקרה אחד נוסף, שנתרחש כשמלאו לו שמונים וחמש שנים. הוא הופיע בטלוויזיה, מול שלושה מראיינים ממיטב מבקרי האמנות של ארצנו.
תחילה קבעו שישאלו שאלה ומישה לובוצקי ישיב תשובה; וכך עד לסופה של התכנית. אבל כשנשאלה השאלה הראשונה, חייך מישה חיוך נעים כלפי המצלמות ואמר: ״נו, זה יוֹפה מאוד. מה עוד למשל״.
אז שאל המראיין השני, ואף לשאלה זו ענה מישה בחיוך נעים ואמר: ״יופה מאוד, בבקשה עוד״.
מבקרי האמנות ביקשו לדעת מי השפיע עליו ביותר, ולאיזה אסכולה הוא משייך את עצמו ולמה לא צייר מעולם כדרך שציירו רוב שאר ציירינו, ששיתפו את עצמם במפעל התחיה הלאומי ונתנו ביטוי לחלוציות, להגנה ולמלחמות ישראל בדורות האחרונים.
וכשתמו כל השאלות פתח מישה את פיו ואמר דברים אחדים, דברים ארוכים למדי, יותר מכל מה ששמעו הבריות מפיו מעולם. ומאחר שההקלטה מצויה בידינו, נביא אותה כלשונה:
״אחרי כל הדבר הזה, למשל, הנה אתם חברים אומרים: חלוצים, עבודה. עבודה זה מצוין. בוודאי. אבל מה זה עבודה? אם יש מזל, אז זה אולי מלך, אולי איזה פְּרינץ, או למשל אופיצר. נכנס, ככה, ורוצה ציור. אולי לא סוציאליסט, אולי דווקא צאר ניקולאי, למשל. לא חשוב. הוא רוצה ציור. אני גם כן רוצה ציור. אני חושב חלוצים, עבודה, זה טוב מאוד. אבל אולי אני אוהב עוד יותר נייר וצבעים שלי, למשל צבע־מים. זה נורמַל. כן. אני בן־אדם, גר בבית. בבית יש קיר. אני עומד, וככה, עם האצבע, אני טוק־טוק על קיר. ואני שומע. מה אני שומע? אני לא יודע מה אני שומע. קיר סגור. אני לא רוצה לשבור קיר שלי. זה בית שלי. אני רוצה לשמוע מה יש בתוך קיר. אולי דבר חשוב מאוד. אולי הכי חשוב. אבל אני לא עושה חור. אני עושה רק באצבע טוק־טוק ושומע. מה אני שומע? סוד גדול, חברים. לשמור על סוד. לא צריך לשבור סוד. לשמור מאוד, זה חשוב, למשל. כן, אחרי כל הדבר הזה אני אומר ככה: חלוצים, בטח זה חשוב. אבל גם כן ציור. נו, זה ככה, ציור זה לא תפוחי־אדמה, כמו אומרים ברוסית. איך אומרים זה בעברית? ככה, קצת נוֹבְּלֶס. זה בצרפתית, שמעתי בפּריז׳. נוֹבְלֶס זה מלה יוֹפֶה מאוד בשביל ציור. נייר לבן, נקי ככה, זה נובלס. צריך כבוד בשביל נייר נקי. בזהירות בזהירות, הופּ, ציור. אבל גם כן חשוב מאוד נקי. אסור מלוכלך. זה כמו ז׳סטה. אני עושה ז׳סטה בשביל נייר וצבעים. נייר לבן וצבע נקי עושים ז׳סטה בשביל ציור. זה נורמַל. ושמה יש סוד. לא לשבור. לא צריך לשבור. הסוד סגור, כך אני חושב, למשל. אם חברים מסכימים, זה נעים מאד. אם לא, מה אפשר לעשות?״
עד כאן דברי מישה לובוצקי, הצייר הלאומי שלנו.
בערב־שבת אחרי הארוחה יצאו מלכה וזושא בלוך מדירתם שברחוב שיינקין וטיילו במורד רחוב אלנבי לשאוף אוויר. כשהגיעו לקולנוע מוגרבי עברו אל המדרכה שממול ושבו על עקבותיהם. הרחוב היה ריק והחנויות נעולות, אבל חלונות־הראווה היו מוארים ושניהם יכלו לראות כמה עלו המחירים לאחרונה, עד שאדם מן הישוב, אם איננו גנב או מיליונר, שוב לא יוכל לקנות לעצמו כותונת חדשה.
כששבו לרחוב שיינקין הלכו אל הבית הסמוך לשלהם ועלו לקומה השניה לשתות תה אצל הבֶרמנים.
מלכה בלוך היתה ציירת, שסיימה חוק לימודיה באקדמיה של קרקוב; וזושא בלוך היה שחקן בתיאטרון יידיש בוורשה. הם התחתנו בפולין ובסוף שנות העשרים הגיעו לתל־אביב. זושא למד עברית והיה מקבל תפקידים מצחיקים, שבהם דיבר במבטא יהודי־פולני והרגיש שהוא בוגד, העובד בשרות הציונים ועושה לצחוק את אחיו שנשארו בגולה. מלכה התעקשה להמשיך לצייר, אבל כדי שיוכלו להתקיים עבדה בבית־מלאכה למחוכים ולחזיות.
לייב ברמן, שאל ביתו שָׂמו הבלוכים את פניהם, היה תחילה תעשיין. בית־המלאכה שלו, שנקרא ״טריקוטאז׳״, ייצר את הגופיות האפורות, שפועלי הבנין בתל־אביב לבשו בשעות עבודתם. כמו כן שיווק תחתונים זולים וגרביים פגומים. את הטובים מכר לפירמה אחרת. אשתו שרה, יחד עם שתי פועלות, היתה מפקחת על הנולים, ולייב מכר את הסחורה וגבה את החובות, בקושי רב. לבסוף נאלצו לסגור את ״טריקוטאז׳״. הם מכרו את המכונות ובו בחדר, במרכז המסחרי, סמוך לשוק לוינסקי, פתחו מסעדה של מאכלים יהודיים, נוסח־רוסיה; מאכלים אמתיים, כפי שהיתה אמה של שרה מבשלת בבית, לפני שנכנס להם היתוש הציוני לראש ולפני שהחליטו לעלות לארץ־ישראל, אף־על־פי שלא חסר להם בבית מאומה, ברוך השם.
הבֶרמנים והבלוֹכים שכנים היו, ופעם בשבוע שתו תה יחדיו והוציאו דיבתה של ארץ־ישראל, הגם שעשו זאת בחדרי־חדרים ובלב מורתח וכואב.
הם שתו תה מתוך קומקום אלומיניום גדול, ששרה תפרה לו כיסוי של בד, לשמר את חומו. את הסמובר הטוב, מתוצרת טוּלָא, מכרו ברוב טיפשותם לפני שעלו לארץ־ישראל, מפני שהציונים אמרו להם כי בארץ־ישראל אין צורך בסמובר. הרבה דברים אמרו להם לפני שעלו לארץ־ישראל, ורק כאן התברר שהכול היה שקר. אבל אז כבר היה מאוחר מדי.
כשישבו אל השולחן הושיט לייב ברמן את ידו אל המזנון שעליו ניצבו שני פמוטים של שבת, ונטל משם ריבוע של נייר, שנקרע מתוך עיתון.
״זה בשבילך, מלכל׳ה״, אמר.
היה זה קטע מתוך עיתון ״הארץ״, שבו כתב מבקר האמנות על התערוכה השנתית של אמני ארץ־ישראל. שם נאמר, ששני ציוריה של מלכה בלוך מצטיינים בקוויהם העדינים ובצבעיהם הנעימים־לעין. מלכה מסרה את הקטע בגאווה בלתי מסותרת לידי זושא. בעלה הרכיב את משקפיו ועיין שעה ארוכה בפיסת־הנייר.
״כותבים״, אמר זושא לבסוף. ״כולם כותבים, זה לא קשה. אבל לצייר תמונה זה סיפור אחר לגמרי״.
״אני יכולה להשאיר את זה אצלי?״ שאלה מלכה.
״זה שלך״, השיב לייב ברמן, ״זה מגיע לך, מלכל׳ה״.
ומיד שב לייב והושיט ידו לאותו מקום שעל המזנון ומשך משם שני עמודים קטנים של ״עיתון מיוחד״, שהחל מופיע בתל־אביב כמה חודשים קודם לכן. מיום שפתח מסעדה נעשה לייב מעורב עם הבריות והיה היחיד מבין כל מכריו שידע – מפי השמועה – מה שהעיתונים כותבים בעברית. כמה מלקוחותיו היו אפילו משאירים בידו קטעי עיתונים, כדי שיראה במו עיניו, אם איננו מאמין.
״את זה אתם מוכרחים לשמוע״, אמר לייב, מנופף באוויר את עמודי ״עיתון מיוחד״, ועל־פי הבעת פניו קשה היה לנחש אם הוא מתכוון לדברי־בלע, שאין הדעת סובלתם, או לבשורה מרנינת־לב, שמצא שם. מיום שבא לייב לארץ־ישראל סר הסֵבר הנינוח שהיה לפניו ברוסיה, וארשת של חמת־זעם היה שרויה עליהם כמעט תמיד, גם כשהיתה דעתו נוחה מן העולם; לאחר סעודת ליל־שבת, למשל.
זושא בלוך היה מקווה אך לרע, והוא הושיט את זרועו הארוכה לעבר העיתון ואצבעותיו הדקות פירכסו באוויר, כמבקשות ומתחננות. הוא עשה זאת בכוונה, כיוון שהיה שחקן ומסוגל היה – עדיין, מסוגל היה, ברוך השם – להצחיק, להבהיל או לעורר סקרנות בתנועת־אצבעות בלבד, אם רצה בכך.
״א־נו, נראה״, אמר זושא, ״מה הם כותבים שם, ההבראיסטים שלנו? סיסרי־תוֹירֶה אִין פישקעלאך, מסתמא…״1
״זהו העיתון היחיד״, אמר לייב ברמן מתוך הדגשת כל מלה ומלה, ״היחיד בהחלט, שאולי כדאי לקרוא״.
שרה, אשתו, באה מן המטבח, מחזיקה תבנית־פח שהורידה זה עתה מעל הפתיליה, ובה עוגיות מתוקות ויבשות, שגרגרי פרג זרויים עליהם.
״אני חיממתי את זה״, אמרה, ״כמו שנהגו אצלנו״.
לייב חיכה עד שייטלו מלכל׳ה וזושא עוגיה ויטעמו ממנה. גם מינהג זה היה חדש עמו, מינהג של מוזגים ובעלי־פונדק, לעקוב אחר תגובותיהם של האורחים על המטעמים המוגשים לפניהם.
״נו, מה?״ התכוון לעוגיות, ומיד המשיך ממקום שהפסיק, ״העיתון הזה נותן להם באבי־אביהם, בלי קוסמטיקה, ישר אל החומש״.
ולייב ברמן מתגרה באורחיו ושואל שאלה: ״למה, אתם חושבים, סילקו מן העיר את האוטובוס־שתי־קומות? א־נו, תנחשו, בבקשה״.
אשתו מנסה כוחה: ״מפני שזה לוקסוס, יותר מדי יקר״.
מלכל׳ה חשבה שאולי הערבים גנבו אותו; אבל זושא גיחך בבוז ואמר: ״רֶבּ לייב, באמת אינך יודע? הרי האוטובוס שתי־קומות טבע בשיטפון שהיה בנחל מוסררה, אצל רמת־גן״.
לייב מאזין בסבלנות, מחייך חיוך מהלך־אימים, מפני שאותה הבעה של חמת־זעם השפוכה על פניו מיום שבא לארץ־ישראל מתערבת בכל פעם שהוא מתכוון לחייך, ויוצא מין דבר משונה, מפחיד למדי.
״הה״, הוא אומר, ״אתה מאמין למה שהציונים כותבים לך שם בעיתונים שלהם… שיטפון. איזה נחל הופיע אצלם פתאום… מאיפה יש להם בכלל נחלים בשממה הזאת?״
״ובכן, מה?״ מוכן זושא לשמוע סברה שניה, אף על פי שהוא יודע מראש שאין לה יד ורגל.
״ובכן מה; אני אגיד לך מה״, ולייב מחזיק את ״עתון מיוחד״ בידו האחת ובשניה הוא מצביע עליו ומצליף באצבעו השלופה, עד שהנייר נקרע בטבורו, ״כאן, כאן תמצא את האמת״.
וזו האמת, ככל הכתוב בעיתון שבידו: אזרח מאזרחי תל־אביב, שבשמו לא ננקוב מטעמים שיתבררו להלן, יוצא לו בבוקר לתומו לתור לפרנסתו ולטרוף טרף לבני ביתו. הוא מרחרח כאן ושם, שומע שמועה ומצרף דבר לדבר, עד שעולה בידו לתווך במגרש קטן. משמע שהרוויח כמה פרוטות ודעתו זחוחה. מילא, הוא אומר, עכשיו יכול אני לשוב לביתי ולנוח מעט. ומאחר שהוא רואה את האוטובוס־שתי־קומות הוא אומר בלבו: מספיק התרוצצתי היום, וגם הרווחתי כמה פרוטות, אעלה באוטובוס ואוחזה בסנסיניו, כמו שכתוב בשיר השירים. והוא עולה לקומה השניה ופושט רגליו, מעשה גבר בעמיו, ומציץ לו מן החלון ליהנות מזיוו של העולם היפה שבראו להם הציונים בארץ־ישראל. והאוטובוס, כמנהג האוטובוסים, לא יעצור במקום שתרצה לרדת, אלא דווקא בתחנה שקבע לעצמו. ובאופן שכזה אמור האיש, ששמו שמור במערכת, לעבור על פני ביתו, והוא עתיד לרדת רק אחרי כמה וכמה בתים משם והלאה. אומר הוא איפוא בלבו: עכשיו, כשאעבור על פני חלון דירתי שבקומה השניה אנופף שלום לרעיתי החסודה. שהרי אותו אזרח הוא תם ותמים כתינוק שנולד; ומאחר שהוא גר בתל־אביב, מובטח לו שהחיים הם טלית שכולה תכלת. והנה, חולף האוטובוס־שתי־קומות על פני חלון דירתו, ומה הוא רואה? הוא רואה את אשתו… בושה להוציא מלים שכאלה מן הפה, ידידים שלי… בזרועות הטוב שבידידיו. ידיד שכזה על כל שונאינו. נו, מה שנתרחש שם, הרי זה עסקם שלהם. אבל מאז אין עוד אוטובוס־שתי־קומות בתל־אביב. נעלם כאילו בלעה אותו האדמה… וכי מה חשבתם, מה המה יכתבו בעיתונים? שנתגלתה עֶרְוַת העיר שלהם? ובכן, כתבו שהאוטובוס־שתי־קומות טבע בשיטפון. בנחל… נחלים יש להם פתאום במדבר, מים זכים בסדום ועמורה, יקחם אופל. אפילו מן המשפחה היהודית לא הניחו ידם; גם אותה הרסו, גרפו, שטפו והטביעו, טְפוּ!
לייב ברמן הביט בזושא ובשתי הנשים כמנצח.
״נו״, אמר, ״נחלים ברמת־גן, הה? וזה שום עיתון משלהם לא היה מעֵז לפרסם; רק זה לבדו, ה׳עתון מיוחד׳ הזה, שהרהיב עוז ואמר להם בפניהם, באבי־אביהם״.
שרה הרגישה שבעלה היכה את האורחים שוק על ירך, ולכן נחפזה למזוג תה בכוסות הריקים ואמרה שהעוגיות עדיין חמות ופריכות וחובה לסיים ולאכול כל מה שהניחה על השולחן.
לייב ברמן עצמו היה נסער ולא מצא לו מנוחה, אף־על־פי שיצא מן הוויכוח וידו על העליונה. הוא פנה אל בית־הכיסא להטיל מים וכששב משם אמר:
״וזה עדיין לא הכל… אלא שנשאיר משהו גם לפעם אחרת״.
מתוך השתיקה שנפלה על המסובים צף ועלה קולו של זושא, ממלמל כמתוך נמנום:
״בחצר שלנו, בְנָלִיבְקֶה, היה שטיבל של הרבי מִקוֹזֶ׳נִיץ והיו יוצאות משם זמירות בליל־שבת, ריבונו של עולם… מובטחני שהם יושבים שם עכשיו, ממש ברגע זה עצמו, ומזמרים, הנה כך אני זוכר אותם מזמרים…״
וזושא עצם עיניו, קצות־גבותיו הפונות כלפי שורש־האף נזדקפו כלפי מעלה ופניו היו כמסכה של יסורים שאין עמהם כאב, אלא כעין קינה על אסון עתיק־יומין, אסון של סיפורי־מעשיות, שמכבר ניטל עוקצו, ורק זכרו יהדהד בתוך השבט עד סוף הימים; והוא החל מזמזם, תחילה מתוך נחיריו האפלים שבחוטמו הגמלוני ואחר כך במלוא קולו, בבָריטון מאולף, שהיה גורף את הקהל שלו בסערת־רגשות עזה, בשכבר־הימים.
הנשים האזינו כמתעלפות; ולייב ברמן, שתחילה שקל אם יצרף קולו אל גרונו המקצועי של זושא, חזר בו, הכיר בגדולתו של ידידו וידע שזו בקעה שלו, להתגדר בה לבדו.
״הוי, אוי, הא־יא־יא־יא־אוי, אי, אוי״, סילסל זושא במזמורים, ושרה ברמן הרימה את קומקום האלומיניום לראות כמה תה נותר בו, וכשראתה שהוא כמעט ריק יצאה על בהונותיה מן החדר, נזהרת שלא לקפח את השבת האמיתית, שפלשה לפתע אל הבית הזה, וכמעט שהיתה כמו בבית ההוא, הישן.
מלכל׳ה, אשתו של זושא, ירדה אל הארנק שלה ושלפה משם מטפחת, לקנח את עיניה; ולייב, שהבחין בכך, חייך אליה את חיוכו הנורא – חיוך שכנראה כבר אין לו תקנה – מעבר לראשו של זושא, שנע אילך ואילך, בעצימת עיניים, מושך ומזמר.
בכי לך, מלכל׳ה. בכי בשביל כולנו, אמר חיוכו הפצוע של לייב ברמן.
וכששבה אשתו מן המטבח, ניגפה רגלה בשטיח ונשמע קול חבטה קלה. זושא נשתתק ולייב החל מוחא. הוא ידע שזכה לשמוע קונצרט בחינם, ולפחות למחוא כף הוא יכול, וגם חייב.
זושא פקח את עיניו, ראה את שתי הנשים ואת פניו המטורפות של לייב, וידע שזה מה שנותר לו מן הקהל שהיה פעם, מן האלפים ששוב לא יבואו לעולם.
-
סתרי־תורה בקופסאות – ביטוי מלגלג, ביידיש. ↩
א
מחר ימלאו לי שישים וחמש שנים, ועדיין אין לי תעודת־בגרות.
יש לי, כמובן, תעודת־בגרות, מודפסת וחתומה כחוק, עם ציונים מעולים; אלא שהיא מזויפת. אין היא מזויפת ממש, מפני שכל החתימות – של המנהל, חבר המורים וההנהלה – הן חתימות מקוריות וגם בבחינות עמדתי יפה. אלא שכל זה היה פרי רמאות וגניבה. בשנת 1929.
כחודש לפני בחינות הבגרות התכנסה הכיתה לאסיפה חשאית ושכרה פורץ מקצועי, שהתחייב לגנוב את השאלות ולהביאן אלינו לפני כל בחינה. הפורץ עמד בהבטחתו.
בבחינות שבעל־פה – בספרות ובהיסטוריה – הייתי עומד יפה גם בלי עזרתו של הפורץ, מפני שכבר אז יכולתי לבלבל את דעתם של הבוחנים בלי כל קושי. אבל בבחינות בכתב – במתמטיקה, בפיזיקה וכימיה – הייתי נכשל כשלון חרוץ.
זהו סיפור תעודת הבגרות שלי. אבל אין זה כל הסיפור כולו.
בתוך ארבעים ושניים התלמידים שבכיתתי היה נער אחד ויחיד שסירב להשתמש בשרותיו של הפורץ, ובאותה אסיפה התנגד לתכנית ויצא את החדר. הוא גם היה היחיד מבין כל התלמידים שנכשל בבחינות ולא קיבל תעודת בגרות, אבל ניסה שנית אחרי שנה וקיבל תעודה. שמעתי שהיתה עלובה למדי, ולכן גם לא נתקבל לאוניברסיטה. שמעתי שנסע לחוץ־לארץ ובמשך שנים לא נודע עליו דבר. פגשתי בו שנית – אם כי לא פנים אל פנים – כאשר כבר היתה בידי תעודת דוקטור והגשתי בקשה להתקבל כמורה באוניברסיטה. גם הנער ההוא היה בין מגישי הבקשות. אני התקבלתי והוא נדחה.
הוא מעולם לא היה איש מבריק, גם לא איש רעים להתרועע. ביישן היה, עני, פצעי־בגרות זיהמו את פניו גם בהיותו כבן שלושים ומעולם לא נשא לו אשה. כשסירבו לקבלו לסגל ההוראה באוניברסיטה פנה לבית־ספר תיכון. לא שמעתי עליו דבר עד להזדמנות הבאה, שגם בה לא פגשתיו פנים־אל־פנים אלא בעקיפין.
ההיתקלות השניה שלנו התרחשה בבית־הוצאה הולנדי, שהיה מפרסם ספרי־מחקר בשפות שונות. הגשתי להם כתב־יד בתיווכו של מכר שלי בהנהלת בית־ההוצאה. מפיו שמעתי שאותו נער הגיש אף הוא כתב־יד בסוגיה דומה מאוד לשלי. נסתבר ששנינו היינו הופכים באותה חררה. כתב־היד שלי נתקבל לדפוס ושלו נדחה. עד כמה שידוע לי, לא ראה כתב־היד שלו אור הדפוס עד עצם היום הזה.
למרות שעבדתי בירושלים, התגוררתי בתל־אביב ושם ראיתיו, פעם או פעמיים בשנה, במשך חמש־עשרה השנים שחלפו מאז למדנו בגימנסיה, וקשה היה לי להאמין למראה עיני; נעוריו נשתמרו בו בשלמותם, אם כי בכל אותו כיעור שהיה מצוי בו בימי נעוריו הראשונים; מעין קשיש, שהטבע הטיל בו סילוף זדוני – את קומתו הֵשַח וכופף, את כתפיו הצר ולחץ, אבל עדיין היה נער. עיניו לא איבדו מאומה מן התמהון שאנו מוצאים בעיני העלמים, וסקרנות ילדותית היתה משווה מין יופי משתלט על עליבותן של פניו הפצועות.
כשאיבדה אשתי הראשונה את עצמה לדעת – אולי באשמתי; ולא כאן המקום לדון בזה – עשיתי נסיון ראשון.
ב
הייתי באמצע שנות השלושים של חיי כשהגשתי בקשה לגימנסיה בתל־אביב להתקבל כתלמיד בכיתה האחרונה, כדי לעמוד בבחינות־הבגרות. נטלתי שנת שבתון, הבאתי עמי תעודה של המחלקה השביעית וטענתי שברצוני לסיים את חוק לימודי במחלקה השמינית. הם לא יכלו לסרב לי, וקיבלוני. את בתי ואת בני שלחתי לבית־ספר חקלאי בכפר, בו היו אמורים לעשות אותה שנה בפנימיה.
קניתי ספרי־לימוד ובוקר בוקר הלכתי לגימנסיה וישבתי בין התלמידים. המקום הסמוך על ספסלי נשאר פנוי. יכול אני לשער שהנערים היו נבוכים ולא נמצא מי שיסכים לחלוק אתי את המושב הכפול.
ידעתי שהתלמידים מביטים בי בתמהון; ידעתי שאני מבלבל את דעתם וגוזל את מנוחתם; ידעתי שהיו מאושרים אילו יכלו לבעוט אותי משם ולהיפטר מנוכחותי; אבל אני התאמצתי להתגבר על המחשבות שהיו מזמזמות כצרעות בראשי, ומן התלמידים התעלמתי ככל שיכולתי. התאמצתי מאוד להאזין לדברי המורים ולרשום במחברת כל מה שהיה טעון רישום. את שעורי־הבית הכינותי מתוך מאמצים נואשים והקפדתי על נקיון המחברות שלי.
יום־יום הייתי בא לגימנסיה מתוך חרדה פן יזרקוני משם; יחד עם זאת הייתי מקווה בכל לבי שיקרה משהו, שיתארע דבר שהוא למעלה מכוחי, ויפטור את הבעיה לפני שיגיע מועד הבחינות.
בהפסקות הייתי נשען בגבי אל קיר הבנין – כששאר התלמידים מתרוצצים בחצר, משחקים בכדור או לועסים כריכים – והייתי מעיין בספר־לימוד.
כעבור חודש בערך, כשראיתי שלימודי בגימנסיה נכנסו למסלול שאי־אפשר לעצרו, ניסיתי לומר לעצמי שאולי כל הענין הוא מהתלה מיותרת. כאשר אגש לבחינות אעמוד בהן בכבוד, ניסיתי לומר לעצמי, ובסופו של דבר תהיה זו שנה מבוזבזת, שבה רק אסייע לחותרים תחתי באוניברסיטה לעשות את מלאכתם באין מפריע.
אבל בלילה ראיתי חלומות, שבהם ניגשתי לבחינות ונכשלתי. לא הייתי מסוגל להשיב על אף שאלה אחת ונחלתי בוז והשפלה. כמעט בכל לילה כשלתי בבחינות והייתי מקיץ בבהלה, שטוף זיעה ורועד מעלבון ומבושה.
הוספתי ללכת בוקר בוקר אל הגימנסיה עד שיום אחד, בשעת ההפסקה, שמעתי דברי לגלוג יוצאים מפיהם של נערים ונערות שעמדו בסמוך. הם היו משוחחים בחבורה, מצחקקים בחוצפה, ובלי ספק התכוונו אלי. הם לא פסקו גם כשנתתי בהם מבט זועם, מפורש, שהיה בו, בוודאי, איום ברור. מקווה הייתי שיבינו וישתתקו. אך כשהוסיפו להשמיע דיבורים קנטרניים, – אם כי בלחש, מבלי שיכולתי להבחין במלים – זינקתי אל תוך החבורה – בימים ההם הייתי איש חזק מאד – והכיתי על ימין ועל שמאל ופגעתי גם בנערות אחדות. גם כשהבחנתי במה שאני עושה לא היה בכוחי להפסיק.
כשסולקתי מן הגימנסיה הרגשתי שנגולה אבן מעל לבי, אבל בלילות המשכתי לחלום על כשלון בבחינות.
את שארית השנה ההיא עשיתי בטיפול אצל רופא־עצבים ובקיץ החלמתי. בסוף הקיץ נשאתי לי אשה שניה ומן הטעם הזה לא השבתי את ילדַי הביתה, ושהייתם בפנימיה שבכפר נראתה כפתרון רצוי, לפי שעה.
ג
לפני כעשרים שנה, בהיותי בן ארבעים וחמש, וכשכבר היתה מאחורי שורה ארוכה למדי של פרסומים־בדפוס על הסוגיה שעליה נתבסס שמי בעולמו הקטן של המדע, ושבגללה קיבלתי תואר פרופסור מן המנין, נזדמן לידי קונטרס.
מי שמצוי בעולם האקדמי יודע, שיש ירחונים בעלי יוקרה, שבהם משתתפים חשובי המדענים; ולעומתם מצויים כתבי־עת פופולריים, או שנויים־במחלוקת. הקונטרס שנפל לידי היה מן הסוג השני, ורק לעתים רחוקות אני מוצא פנאי לעיין בחומר ממין זה. בדרך כלל אין צורך להגיב בכתב על מה שמתפרסם שם, אבל הקריאה בקונטרסים כאלה היא צורה של שעשוע, שיש בו כדי לפרנס את תחושת ההתנשאות, החשובה כל־כך לאנשים מסויימים. ואני נמנה, ככל הנראה, עם האנשים הללו.
ובכן, עיינתי בקונטרס ומצאתי מאמר מפי עטו של אותו נער, שסירב להשתמש בשרוּתיו של הפורץ שלנו. לא הייתי תמה כשמצאתי את שמו שם. מאחר שהיה מורה בבית־ספר תיכון, היו כתבי־העת האחרים חסומים בפניו. המאמר שלו היה, ככל הנראה, פרק, או חלק של פרק, מתוך עבודה מקיפה יותר; ואפשר שהיה זה פרק מן הספר שסירבו להדפיס בהולנד. מכל מקום היה דן בלב־לבו של הענין ששימש מרכז לעבודתי האקדמית. ידי רעדו כשהחזקתי את המאמר מול עיני והתחלתי קורא בו. לבי ניבא לי פורענות.
עד היום אינני יודע מה מצוי במכלול העבודה שלו, אבל בפרק שקראתי היו רמזים ופתחי־אפשרויות לערעור תורתי כולה. אפשר שאני טועה, ואפילו אפשר שלא היה כל שחר לחששותי; אף־על־פי־כן הרגשתי שהקרקע רועדת ונשמטת מתחת לרגלי. נחמתי האחת היתה, שקונטרס זה אולי לא יגיע לידיים מסוימות, יד אויבים ומתחרים. לא יכולתי לדעת, כמובן, אם אותו נער קרא פרסומים משלי, ואם יש לו כוונות לצאת כנגדי בפולמוס פומבי.
זמן לא רב לאחר מכן נודע לי שאותו איש, או נער, כפי שנצטייר בזכרוני, חלה במחלת־עור קשה והוא רתוק למיטתו ושוב איננו עובד. בדקתי ומצאתי את כתובתו ואת כתובת המוסד שבו לימד, וכך הגיע לידי מספר החשבון בבנק, שבו היה מקבל המחאות־המשכורת שלו. שלחתי שמה סכום־כסף מסוים והיה בדעתי להמשיך בכך, מדי חודש, כל זמן שיחיה. לפי השמועה היתה מחלתו קשה.
תוך ימים אחדים החזיר אלי הבנק את ההמחאה ונאמר לי, שהנמען מסרב לקבל את הכסף. אינני סבור שידע את זהות השולח, שכן הקפדתי על עילום־שם. משמע שהעקרונות הגימנזיסטיים שלו עדיין היו תקפים לגביו, אף שכבר היה בן ארבעים וחמש, כמוני.
באותה שנה קיבלתי פרס חשוב למדי על מכלוֹל עבודתי.
בסמוך לכך נסעה בתי להודו והצטרפה לכת של איזה גוּרוּ שרלטן, נעשתה טבעונית ונדרה נדר שלא להינשא לאיש. במכתב הפרידה שלה אלי כתבה דברים מסמרי־שיער. בני, הצעיר ממנה בשנתיים, היה מופיע מכבר כמנגן בגיטרה חשמלית, נוסע עם להקה ברחבי ארצות־הברית. לפי השמועה היה הומוסקסואלי. כך, מכל מקום, ראיתי נרמז במאמר־ביקורת נלהב על הלהקה שלו. את המאמר הזה שלח אלי בני בדואר, כשנה לפני שנסעה בתי להודו.
כששבתי מטקס קבלת הפרס הודעתי לאשתי, שאני מתכוון לקחת שנת שבתון כדי ללמוד בכיתה־השמינית בגימנסיה.
ד
הנסיון השלישי שלי לקבל תעודת־בגרות היה קשה מקודמיו.
הפעם התעקשתי לעמוד בנסיון עד לסופו. הייתי זקן מרוב המורים שבגימנסיה, אבל המנהל, שהיה קשיש ממני, הזמין אותי לחדרו והסביר, כי אף שלפי החוק אין הוא יכול לסרב לי, הריהו מבקש ממני בכל לשון של בקשה להסתלק מן התכנית שלי, מפני שהשפעת נוכחותי על התלמידים שלילית ביותר. אמרתי לו בתוקף שאני מסרב לקבל את הצעתו. המנהל איים שיגיש בקשה לבית הדין הגבוה לצדק; ואמנם קיים את איומו. הבירור בבית־הדין נקבע לאמצע החורף וכך היו בידי כשלושה חודשי לימוד בלא הפרעות. נדמה לי שעשיתי חיל בלימודי, ואילו הניחו לי לסיים את השנה, אולי גם הייתי עומד בבחינות.
שכרתי עורך־דין והתכוננתי למשפט ביסודיות. כשבוע לפני תחילת המשפט הראתה לי אשתי צרור של עיתוני־ערב ושבועונים, שבהם – לפי דבריה – הייתי לצחוק בעיני כל הארץ. סירבתי להציץ בעיתונים הללו ואמרתי לה שדעתי נחושה. היא סיפרה, שבאוניברסיטה הציע מישהו להכריז עלי כעל מטורף ולסלק אותי מסגל ההוראה – מה שלא הפתיעני כלל. היתה זו הזדמנות מצוינת לאויבי להיפטר ממני.
כשנתברר לאשתי שאין להזיז אותי מדעתי, קמה ונסעה לווינה, אל בתה מנשואיה הראשונים. היא חזרה אלי – אחרי תום המשפט – ואני סלחתי לה. מעולם לא אהבתיה כפי שאהבתי את אשתי הראשונה, ולא היה כל קושי לסלוח.
לאחר שהפסדתי במשפט הייתי בא כל בוקר עד לשער הגימנסיה ומחכה לקול הצלצול. כשהיו המורים והתלמידים מתכנסים לכיתות, הייתי נכנס לחצר וניצב מול חלון כיתתי ומביט במורה. בחורף היו החלונות מוגפים ולא יכולתי לשמוע את דבריו, אבל באביב פתחו את החלונות ואני הייתי רושם במחברת את כל הטעון רישום, ומקווה כי יוּתר לי לגשת לבחינות של אקסטרן. לצערי סירבו לי גם בזאת.
חרקתי שן, אבל הייתי – כן, בפירוש הייתי – משוחרר מנטל נורא.
בסוף שנת השבתון חזרתי לאוניברסיטה, בלי קשיים פורמליים, ושם עשיתי עוד כעשרים שנים, עד היום.
ה
מחר, כאמור, ימלאו לי ששים וחמש שנים ואני יוצא לפנסיה.
בעוד עשרה ימים יערוך הסגל חגיגה לכבוד פרישתי, וידי מלאות עבודה. בשנתיים האחרונות התחלתי גוזר סילואטות מנייר שחור. אני משתמש במספריים זעירים, דקים ביותר, ומתחת ידי יצאו לאחרונה דברים נאים למדי. האוניברסיטה עורכת לכבוד פרישתי תערוכה קטנה של יצירותי באולם הסנט. לאחר תום הטקס יורשה הקהל הרחב לראות את התערוכה במשך שבוע ימים, ואני מטפל בהכנות של הרגע האחרון.
את הסילואטות יש להדביק בזהירות רבה אל לוחות קרטון וכן יש להתקין מסגרות. אינני סבור שאעניק שמות לכל תמונה ותמונה, מפני שכולן סובבות על נושא אחד ויחיד, ואין צורך לפרש בשם כל תמונה לחוד.
בימי לימודי בגימנסיה הייתי טוב מאד בשעורי ציור, ואילו נכלל מקצוע זה בבחינות הבגרות, אין ספק שהייתי עובר בהצטיינות.
אותו נער, כפי שבאמת היה, כנראה, כל ימי חייו, לא מת עד היום הזה. הוא מאושפז בסנטוריום טוב ואני משלם את כל ההוצאות. הוא מרשה לי לבקר אצלו ואני יושב שעות רבות ליד מיטתו. מעולם לא שאלני מי אני ואין לי כל מושג אם הוא זוכר אותי מימי לימודינו בגימנסיה, או שהוא סבור שאני אחד הרופאים. מכל מקום אנו משוחחים בעניינים שונים, גם בענייני מדע ומחקר. שכלו בהיר וחריף והערותיו קולעות ומעניינות. כל זמן שאחיה, אבקר אצלו יום־יום. אם ימות לפני, אעצום את עיניו ואזכור אותו עד שתגיע שעתי שלי.
כשאני שב מן הסנטוריום אני גוזר סילואטות, שבהן אני מנסה לספר עליו. בסילואטות שלי שמספרן מגיע כיום למאות רבות, תיארתי את חייו, כפי שראוי היה לו לחיותם, וכפי שיכלו להיות. אני מראה אותו מהלך בנוף של שדות ופרחים, חובק את מותני אהובתו, והוא כמו מרחף ושר. אני גוזר אותו כשהוא מוקף תלמידים מעריצים, מקשיבים ללקחו. פעם גזרתי סילואטה גדולה למדי, בה הוא ניצב לפני מלך שבדיה, מקבל פרס נובל. לאחרונה אני מתרכז בתיאור הפלא הגדול ביותר שבאישיותו, הלא הם נעורי־הנצח שלו וסודם. אני מנסה להביע זאת בכל תנועה שלו, בגזרתו הדקה, בפניו הקטנים והעליזים – אמנם כן, עליזים עד עצם היום הזה. לא שהוא שטוף בצחוק, אלא שהוא שרוי במין ידידות, מעוררת קנאה והתפעלות, עם הסובב אותו; ואין בו מאומה מנשיכתם של תלמידי חכמים ולא מארסם. אילו רק יכולתי לדעת מה הדבר הממלא אותו כמו־אהבה, ואת מי הוא אוהב, ומדוע אני אינני רואה זאת. אולי יעלה בידי, בסופו של דבר, לענות על כך בסילואטות שלי; ולא איכפת לי אם אני עצמי לא אבין. אולי הצופים בסילואטות יבינו.
יתר על כן: אני יודע יפה מה יעלה בגורלו של מפעלי המדעי, ואינני מתלונן על כך. יחד עם זאת אני יודע שכתב־היד של הנער החולה לא יראה אור הדפוס לעולם ואני אין בי העוז – גם לא הרצון – לגאול אותו מאבדנו. אבל בסילואטות שלי יישאר זכר לנער הזה; זכרון נעורי־נצח שאין עליהם כליה, ושאני עצמי לא נגעתי מעולם אפילו בשוליהם.
ובכן, בעוד עשרה ימים תיפתח התערוכה, וגם יושמעו נאומים לכבודי. אני משער מה שיאמרו ומה יהרהרו בסתר לבם. מכל מקום ישבחו את מפעלי שבדפוס ויאחלו לי המשך פורה בעבודתי. אשר לי, אינני מתכוון לעשות עוד דבר, זולת גזירת הסילואטות.
בסופו של הטקס אתבקש להשיב למברכי וכבר יש עמי נאום מוכן.
אבל בלבי פנימה מבקש הייתי לומר משהו אחר. לא לומר, אלא לשאול. שמא יוכל מישהו להשיבני. רוצה הייתי לשאול אם הנער הזה, בן השישים וחמש, המוטל במיטתו, בלא שחל בו שינוי בעל משמעות מאז יצא את החדר, כשהיינו דנים בשכירת הפורץ – אם הנער הזה אמנם איננו מכיר אותי, או שהוא רק מעמיד פנים שאיננו מכיר אותי? שהרי אם כך הדבר; אם יודע הוא מי אני – אולי סלח לי? ואם סלח – מדוע סלח?
ומדוע לא אחז בי, ביום ההוא, והוציאני יחד עמו מן החדר? מדוע לא נשאר הוא בחדר? ואולי הייתי אני הנער שיצא?
מדוע אין הוא מגיד לי זאת? מדוע איננו גואל אותי מייסורי?
בֶנְיֶה רחמנינוף היה הגנב הראשון של תל־אביב. לפניו לא היו גנבים בעירנו, ואלה שבאו אחריו היו סתם פושעים. בניה היה הראשון, בלי שום מסורת, וכל מה שפעל, מעשה־ראשונים היה. אפילו החילונים מסכימים שענין היעדרה של מסורת היתה אולי הבעיה הקשה ביותר בחייה של תל־אביב. הכל היה חדש. העיר עצמה היתה בסך הכול בת שלוש או ארבע שנים כשהגיע בניה רחמנינוף מארץ רוסיה לפלשתינא. הוריו ביקשו להקנות לו השכלה יהודית שלמה בגימנסיה ״הרצליה״, אלא שהגימנסיה עצמה ברחה מפניו מוקדם מדי. ב־1917, כשגורשו תושבי תל־אביב על ידי הטורקים, עברה הגימנסיה זמנית לכפר קטן שבין רכסי הכרמל; וכששבה הגימנסיה לתל־אביב, כבר לא מצאו את בניה. הוא נעלב – כך הסביר לאחר שנים רבות, כשסיפר לעיתונאים את תולדות חייו – והלך לפשוט בגדוד עם הבדואים. על התקופה ההיא מצויה בידינו רק עדותו של בניה עצמו, ועליה אין אנו ממליצים לסמוך, במחילה. אין כאן שום כוונה להמעיט מדמותו; אבל כיצד תישב את הפירכא, שבניה היה כמעט־עיוור, כשלעיניו משקפיים בעובי של אצבע, עם סיפוריו על הרובה הטורקי שלו, שבו היה, לפי דבריו – קולע אל המטרה ואינו מחטיא ממרחק פרסה ופוגע בחבלים שהיו קושרים את הגמלים זה אל זה, בתוך אורחה שעליה פשט עם הבדואים שלו? קריעת אותם חבלים נועדה להבהיל את הגמלים ולגרום להם שיתפזרו על פני המדבר בדהירה. או אז היה בניה אוסף אותם, עם הסחורות שעל גבם, כאסוף ביצים עזובות, לפי דבריו. כך נתפרסמו הדברים בעיתונים, ואין טעם להתווכח אתם.
ב־1924, בחורף, שב בניה לתל־אביב בלי הודעה מוקדמת ודבר בואו נודע ממעשה שהיה: אחד החנוונים ראה שחסרות לו שתי צנצנות שמנת. הוא התלונן במשטרה והקצין יחזק׳ל, שהיה שונא מושבע לכל פשע, תפס את בניה על שפת־הים, כששתי הצנצנות הריקות מכל תוכן מונחות לצדו והוא עצמו מסלסל בנחרות.
השופט איזקסון שמע בתשומת־לב את טענתו של בניה, שנאלץ, לפי דבריו, לגנוב מפני שהיה רעב. איזקסון היה יהודי מלומד, ולפני שנעשה שופט היה מוסמך לרבנות. הוא העמיק באותה סוגיה של שמנת, וכשעלה וצף ממעמקי המחשבות שבלבו פסק ואמר:
״מילא, אדם רעב, לא עלינו, גונב כיכר־לחם, ניחא. אבל מאי קא משמע לן רעב שגונב שמנת, מאכל של עשירים, לוקסוס לכל הדעות?״
והוא פסק לבניה מאסר שישה שבועות.
״בשביל סחטוט אחד כבוד השופט עושה לי דבר שכזה?״ תמה רחמנינוף הצעיר.
בימים ההם היה בניה לא רק הגנב הראשון של תל־אביב אלא כמעט־מתחיל, מעין טירון בצבא שעדיין לא נוסד, וכל התמיהות שהשמיע באוזני השופט נובעות היו בזמן ההוא מעומק לבו ממש, ואפשר אפילו לומר, מעומק הכרתו המצפונית בעוול שנעשה לו. אבל השופט היה תקיף בדעתו, ורק זאת ביקש להבין:
״סחטוט זה, מהו?״
״סחטוט זה עשירית של אִשְרָוִיֶה״, הסביר בניה.
״ואשרויה?״ הוסיף איזקסון לשאול. כמו שאר כל תלמידי חכמים היתה בו סקרנות לא תדע שָבעה והיה מוכן ללמוד אפילו מפיו של גנב; ״כמו שאמרו רבותינו, מכל מלמדי השכלתי, ויותר מכולם מתלמידי. ובמקרה שלפנינו לא מתלמידי אלא ממופקר־שבישראל, לא עלינו״, אמר איזקסון.
״אשרויה היא מיל טורקי״, הסביר בניה בנימוס. מקווה היה שאם ידבר בנועם־לשון, יפחית לו איזקסון מעונשו.
אמר איזקסון: ״תודה רבה. ומי עכשיו בתור?״
בניה הלך לשבת שישה שבועות.
רוב הקוראים בוודאי מכירים את בתי הסוהר המצויים בימינו בתל־אביב, אבל את בית־הכלא של הימים ההם זוכרים רק ראשוני העיר ובוניה. היה זה חדר קטן, מתחת למגדל־המים שבשדרות רוטשילד, בבנין שבו הסתדרו בשכנות שני מוסדות, ששום עיר מתוקנת אינה יכולה בלעדיהם – המשטרה ומכבי־האש.
עד שבא שמה בניה לא ראה החדר הרבה יהודים. בעיקר ישבו שם ערבים וגם ארמני שיכור, שהיו מביאים אותו לפכּחו מיינו. ואם ישבו פעם, או פעמיים, אנשים משלנו בכלא, ישבו שם כדי שלא תפגע בהם אשה שנשבעה לנקום, או נושה רגזן, שאיים לרצוח את בעל־החוב. וכשאמר לרצוח, התכוון לקטול בהבל־פה, אבל המשטרה לא לקחה שַׁנסות.
שם ישב בניה ושם הכיר את כל המי־ומי שבעירנו; את ראש המשטרה, את שלושת השוטרים המסוכנים, מבין השבעה שהיו לנו אז, ואת הכבאי סולקא, שהיה לן כל לילה בתחנה בשכר, אף־על־פי שהחבורה נקראה ״מכבי אש מתנדבים״.
כשיצא מכלאו נשבע בניה לנקום בשופט איזקסון וכן נשבע שמעתה יכלכל מעשיו ביתר זהירות.
על הרעיון לנקום באיזקסון ויתר כבר ביום הראשון לצאתו מבית הכלא, מפני שבאותו היום פגש בו איזקסון ברחוב וציווה עליו לבוא לביתו, במשך שבוע ימים, לאכול על שולחנו, עד שימצא לו עבודה (״המפרנסת את בעליה״, אמר איזקסון. ובניה חשב: מה מפרנס טוב יותר מאשר סחטוט שבא לידיך בלא עבודה?)
מפני המקרה הזה מחק בניה את איזקסון מרשימת אויביו, ובאותו שבוע שהיה סמוך אל שולחנו הכשר של השופט החליף בניה כוח ושב לאיתנו. וכיוון ששב לאיתנו קיים את הסעיף השני בנדר שנדר. מעתה יעבוד עם ערבים בלבד. היהודים חכמים מדי בשבילו. ואמנם תפס על חוף מנשייה שני ערבים שהוליכו שלושה גמלים עמוסים אבטיחים. את הערבים היכה מכות נאמנות ולא הניח להם עד ששכבו חצי־מתים על החול; ואת הגמלים הוליך לבית־אולפנא של ימי נעוריו, שהיה זכור לו לטוב מימי ילדותו הראשונים, הלא היא הגימנסיה ״הרצליה״. כשקרב אל הבנין נמלך בדעתו שאם יחביא את הגמלים – והאבטיחים – באולם ההתעמלות, יגלו אותם התלמידים; על כן הלך אל ביתו של שמש־הגימנסיה ובחצרו של אותו בית, בין קני־הסוף ושיחי האוליאנדר שצמחו ליד המזרקה, החביא את הגמלים. קצר־ראיה היה בניה, כאמור, ולא הבחין שהגמלים נושאים ראשיהם על צווארם הארוך ותולים עיניהם העצובות מעל לשיחים ולקנים, מצפים לבעליהם שיושיעום. ואמנם קמו שני הערבים ממפלתם, ניערו את החול מבגדיהם ועלו בריצה העירה, שועטים וצועקים צעקות ערביות. עד שהגיעו אל רחוב אחד־העם וראו את ראשי הגמלים נישאים בגאון מעל קני־הסוף.
ובינתיים נכנס בניה אל ביתו של השמש וכך אמר לו:
״תראה, אהרן, יש לי בשבילך הצעת שותפות. הנה הבאתי לך שלושה גמלים עם אבטיחים ואתה לך מכור את הסחורה ונתחלק, אתה ואני״.
נטל השמש מטאטא, שבו היה מזעיק לעתים את תלמידי הגימנסיה אל כיתותיהם, אם התמהמהו לשהות בחצר אחרי צלצול־הפעמון, ואמר לבניה:
״אתה רואה את המטאטא הזה, יא־אַסַאיַת בית־אל־מוי?1 אני נותן לך אתו בראש שלך תיכף ומיד. לך, יא־חמור, תחזיר את הגמלים לבעליהם לפני שתבוא המשטרה״.
באותה שעה נשמעה זעקת הנגזלים מן החצר.
יצאו אהרן ובניה מן הבית ואהרן אמר לערבים:
״אתם קחו את שלכם והסתלקו מכאן״.
אבל בניה, שהיה רגיש לעלבונות ולבו מלא מרירות על הדרך שבה נהג בו אהרן, חרף מה שהציע לו שותפות־אמת בסחורה טריה ומשובחת, הפליק לכל אחד מן הערבים כמה סטירות־לחי וקילל אותם באבי אביהם, עד לדור עשירי, ככל שלמד מפי הבדואים שעשה במחיצתם, לפי דבריו.
הקצין יחזק׳ל שמע מפי איש נאמן על כל הקורות את הגמלים בבית השמש של הגימנסיה, אבל בימים ההם כבר ראה את בניה כמין מכר ותיק, מפני שבימי שבתו בבית־הסוהר שיחק עמו יחזק׳ל בקלפים; ועם ידיד אין יורדים לשיטין. מילא, אמר יחזק׳ל בלבו, אין זה סוף פסוק. עוד תיפול בידי.
ניבא ולא ידע מה שניבא.
לא באנו לספר כאן כל עלילותיו של גנבנו הראשון, רק לציין ראשי־פרקים ביקשנו; וזאת מכמה וכמה טעמים; ראשית – למה לשמח לבם של שונאי־ישראל? ושנית – טעם חינוכי: בני הנעורים שלנו שטופים בקריאה, ודבר זה כשלעצמו עוד אפשר להבין. אבל אם נספר כל מעשיו של בניה, אפשר שנהיה כמו מסיתים לדבר עבירה. ומפני הכלל אל תעירו ואל תעוררו גמרנו אומר לומר קנצי למילין.
אלא שפטור בלא כלום אי־אפשר, ואם לא נספר על סופו של בניה, יימצאו אנשים שיהיו סבורים כי עדיין הוא מתהלך בתוכנו ומפיל חתיתו על הבריות. ולא היא. בניה מת לפני כמה וכמה שנים, ובמחלה מת, במחלת השכרות, וכך נתקיים בו סוף גנב לתליה.
אבל לפני שמת, וכבר אז היה חולה מאד וכמעט עיוור לגמרי, מצא לו בניה מין סוג של גנבתנות משונה להתעסק בה. שוב לא היה מסוגל לעלילות גבורה, אם אפשר לומר כן, אבל הקיבה תובעת את שלה וחייב אדם מישראל להתפרנס, אפילו הוא גנב. ובכן, מצא לו בניה זיווג מן השמיים, בן־טובים מאנשי עירנו, שאין אני חפץ לנקוב בשמו מפני כבוד אביו ושני דודיו; ואותו בן־יקיר היה יוצא עם בניה אחת לשבוע, בלילי־שבת, לשחר לטרף. בן־יקיר זה לא היה שולח ידו בגניבה, חלילה. לכך היה מיוחס מדי, הן מצד אביו וביחוד מצד אמו; אבל היה מסייע את בניה. כיצד?
בניה העיוור נוהג היה לפרוץ את ארונות־המזווה, שבהן נהגו נשות תל־אביב להטמין את המאכלים, כדי שלא יתקלקלו בחום הקיץ. ״לופט־שאפקעס״ היו קוראים לארונות הללו בימים ההם; ואחוריהם של אותם ״לופט־שאפקעס״ היו עשויים רשת דקה של ברזל, כדי שישטוף האוויר וייכנס פנימה. בניה היה חותך את הרשתות הללו בליל שבת, כשהארגז מלא כל טוב, דגים ממולאים, גרגרות של עוף, צימעס ושאר מאכלות. מהם היה ממלא את כרסו הטמאה כל ימות השבוע, עד לפשיטה הבאה. אבל כשנתעוור כמעט לגמרי עשה יד אחת עם אותו בן־יקיר (שבינתיים חזר בתשובה גמורה והוא משמש במשרה, אמנם לא בתל־אביב גופא, אבל בין יהודים; ויש לו אשה ובנים). ואותו בר־אבהן, ולא כל־כך בר־אוריין, היה מוליך את בניה בחשכת לילות־שבת, נוטל אותו בידו ומושך את היד הפושעת עד למזווה. משנגע בניה במזווה, ידע מה לעשות. הבן־יקיר היה נושא רגליו ובורח ובניה היה חותך וגורף ומושך וחוטף, ירחם השם. ואת שללו היה גורר אל בין כיסאות־המרגוע שעל שפת הים, שם היה מתגורר כל ימות השנה, ושם טרף ואכל ממה שגנב.
בשבחם של ישראל, רחמנים בני רחמנים, חייבים אנו לומר, שעקרות הבית של תל־אביב לבן היה לב יהודי בימים ההם, ולא היו מתלוננות עליו במשטרה. יודע אני ומכיר משפחה אחת, שהיתה מניחה מזווה מיוחד בשביל בניה בכל ליל שבת, ובו מצרכי־מזון ואפילו בקבוק יין לקידוש. אבל נמצאו גם אנשים בקרבנו, ביחוד יהודים ליטאים, שאצלם הכלל הוא יקוב הדין את ההר. הללו, יסלחו לי במחילה, היו רצים למשטרה להודיע על האסון. אלא שהקצין יחזק׳ל כבר היה אז ראש־משטרה והוא היה מנענע בראשו ומאזין, אבל לכלל מעשה לא היה מגיע. רק בפגשו את בניה ברחוב היה נוזף בו ומתרה בו, לצאת ידי חובה. ובניה היה אומר לו:
״יחזק׳ל, בחייך, בשביל סחטוט אחד אתה מעליב אותי בפנים?״
אף על פי כן היה מעשה, ובניה חזר לשבת שבועיים בבית־הסוהר. ומעשה שהיה כך היה: הוא פרץ, בעזרת הבן־יקיר, אל המזווה של הגברת ויינשטיין, אשתו של עורך־דין נודע. והלה יהודי ליטאי היה; ולא זו בלבד שהגיש תלונה על בניה, אלא שבכבודו ובעצמו בא לבית המשפט לטעון טענותיו. וכיוון שהיה עורך־דין, פחד יחזק׳ל להתעלם מן התלונה.
היהודים הליטאים הם אנשים מהוגנים ביותר, בדרך כלל, ויש בהם אפילו מיעוט שלבו טוב מנעוריו, ככל האדם. אף־על־פי־כן הם אנשים קשים. אלא שבענין זה איננו רוצים להרבות במלים, שלא להיכשל בלשון־הרע.
והרואה־ללבב הוא ישפוט את החוטא; ואנחנו מי אנו?
על מצבתו של בניה רחמנינוף כתוב שמו ושם אביו ויום לידתו ופטירתו. זולת זאת אין שם מלים מיותרות, שכן כל המוסיף גורע.
ובענין היהודים הליטאים כתבו פה ושם כמה דברים, ואין בדעתנו לצרף את קולנו למשטינים. אלא שהלב כואב. ואני, שיהודי רוסי אנכי, הן מצד אבי מורי ז״ל, והן מצד אמי, מנוחתה עדן, אומר אני לעצמי לפעמים: עד כדי כך?
-
מקל של בית־שימוש – בערבית. ↩
א
בתחילת השנה הרביעית למלחמת־העולם מתה סבתו של שמואל גרנטשטיין ואביו הודיע לו שחדרה של סבתא, החדר הקטן שבקצה המסדרון, יהיה מעתה חדרו שלו.
למחרת, כששב שמואל מעבודתו בבנק הולנד־ארץ־ישראל, העביר את חפציו לחדרה של סבתא וכן גרר את המיטה המתקפלת מן המטבח, שבו היה ישן מאז מלאו לו תשע שנים. מיטתה של סבתא נמכרה לאלטע זאכען.
מן החדר הקטן נדף ריח של זקנים וצחנה של תרופות, ושמואל שטף את הרצפה בתערובת של מים ונפט, ואת הארון הקטן שפשף בקרבול. מן החצר הביא ארבעה קרשים והתקין אצטבאות לספריו. מעתה זכו גם הספרים למקום משלהם, וגם החוברות הבלתי־ליגליות שוכנו ביניהם ושוב לא היה צורך להסתירן מתחת למיטה. הוא סקר בהנאה את ספרייתו והתרווח על המיטה בפישוט רגליים. סוף־סוף, בגיל עשרים וארבע, יש לו מאורה משלו, מבצר, אם תרצה, או מקלט; ואולי מוטב לקרוא לזה ממלכה? ריח של זעיר־בורגנות עולה מן ההתלהבות שתקפה אותו, אבל אין סכנה שיתברגן, הבטיח לעצמו. מן המאורה הקטנה הזאת תצמח תועלת מרובה לעניין המשותף. אפשר יהיה לכנס כאן את אנשי־התא, וחברים שמחוץ לתל־אביב יוכלו לישון כאן, כשיבואו לאספות.
עצם שמואל את עיניו, שפתיו נתפשקו בחיוך ועד מהרה שקע בתנומה של אחר־הצהרים. מתוך שנתו שמע את קולה של דלת הדירה נפתחת ונטרקת כששב אביו מעבודתו; את קול המים במקלחת ואת המשפט העולה כל ערב במסדרון, ״בלה, אפשר לקבל מגבת?״; שכן הקפידו שלא להשאיר מגבות בחדר האמבטיה, מפני שהשכנים האחרים שבדירה נהגו לטנף אותן בלא בושה. עד מהרה באה אמו לקרוא לו לארוחת הערב, ובשעה שהיו יושבים אל השולחן ושחים בסבתא המתה (הקלריקלים מן החברא־קדישא לא התביישו לבקש כסף!), בקבלן שאביו עובד אצלו (אותו יש לתלות ביום הראשון של המהפכה!), וביוקר המאמיר של מצרכי המזון בשוק השחור (לעשירים איכפת אם קילו עגבניות עולה שלושה גרוש?) עלה בלבו של שמואל רעיון מזהיר. הוא לגם בחיפזון מכוס התה הרותח, התקין את בלוריתו מול הראי של ארון־הבגדים ויצא את הבית. הרחוב הריק, על חנויותיו הנעולות־מכבר, שרוי היה אף הוא בתוך חגו של שמואל. מהו העולם, אם לא השתקפות מצבה של הקיבה; או הנשמה, כפי שהקפיטליסטים קוראים לזה?
את הדרך מרחוב רש״י לקצה רחוב פרץ־חיות עשה בפחות משלוש דקות ותפס את חברתו ברגע שעמדה ללכת לגימנסיון־הערב.
הוא פרש את זרועותיו ודיקלם:
״העלמה צפורה לבית פלדמן, הקשיבי! הריני מתכבד בזה להזמין אותך לבלות לילה בטירתי, ואני מקווה כי לא תשיבי את פני ריקם. על החתום, האביר שמואל, מצאצאי הגרנטשטיינים של פלך גרודנה והמחוז״.
״קוּקוּ״, אמרה צפורה, ״אינך מתבייש? סבתא החמודה שלך מתה ואתה עושה לי תיאטרון?״
״סבתא מתה״, אמר שמואל, ״אבל אני מתכבד להודיע שירשתי את החדר שלה. עברתי ישר מן המטבח אל הארמון, ואת מוזמנת לחנוכת־הבית״.
״אני מוזמנת לשעורי־הערב שלי, אדוני היקר״, אמרה צפורה, ״ובעוד חודש יש לי בחינות״.
״ואני אחכה לך בעשר על יד הגימנסיה״, פסק שמואל והחווה לפניה קידה. אחר זקף קומתו, הצדיע הצדעה צבאית ורמז לה בידו שהיא רשאית ללכת. ״בבקשה, לכי, תקבלי קצת השכלה, עד שתהיי ראויה לי״.
בעשר צעדו השניים, חבוקים ומזמזמים שיר־לכת, אל חדרו, חולפים במסדרון על בהונותיהם, ומיד צנחו על המיטה המתקפלת, שאף היא מצדה צנחה קצת כלפי הרצפה, וחיבקו איש את רעותו בשקט ובזהירות. בינתיים חייב הפרולטריון להתאפק אפילו בתחום רגשותיו האינטימיים ביותר, מפני שאין לו תנאים. אבל עוד חזון למועד.
בשעת לילה מאוחרת, כשצפורה היתה שקועה בשינה עמוקה, הבין שמואל שלא יוכל להירדם על מעקה העץ והמתכת של מיטתו הצרה. מה שניתן לישון עליו, נתפס על ידי הנערה, ואין לדבר תקנה, אלא בקניית מיטה אחרת. ובינתיים – רוב העניינים שבחייהם עמדו בסימן בינתיים ובצפייה – קם ועמד על רגליו, יצא בשקט אל המרפסת והצית לו סיגריה.
ב
ניצב שמואל גרנטשטיין על מרפסת דירתו ומעשן. רגיל הוא בלילות ללא שינה, מפני שרוב פגישות התא נערכות בלילה. וגם מפני שהוא אוהב לקרוא כשהעולם שותק ודומם. בשעות היום אין החלומות באים אליו, מפני שמחלקת הקורספונדנציה של בנק הולנד־ארץ־ישראל איננה מקום יפה לחלומות, ושמואל אוהב חלומות בהקיץ ולא חלומות־לילה; ואם יישן – איך יחלום?
למרות שהוא בז, בדרך־כלל, לרומנטיקה, הוא נותן את עיניו בשמי הכוכבים. אם אתה רוצה, הרי זה מפני שהוא אוהב אסטרונומיה. מכל מקום קרא את פלָמַריון ונהנה, מפני שהאסטרונומיה מסירה את צעיף־המיסתורין מעל פטפטנותם של המשוררים הבורגניים. מביט איפוא שמואל בשמים בלי שום נקיפות מצפון, ונהנה; וגם אין כאן שום סתירה; אדם שקיבל חדר משלו, בגיל עשרים וארבע מותר לו לחגוג את המאורע בעישון סיגריה ובהסתכלות במערכת־השמש. אין כאן סודות תיאולוגיים. רק שוטה דוגמטי סבור, שמהפכן מובהק חייב לחרוק שיניים כל היום. עת לחרוק ועת לפזול כלפי מעלה, וגם לצדדין, בתנאי שאינך מאבד את המצפן.
מן המחשבות הללו הסיחו את דעתו מיני לחשושים שבאו מלמטה, מן הרחוב. כבר קודם לכן שמע שריקה קלה, שלא היתה סתם שריקה, אלא פתיחה של הקונצרט החמישי לפסנתר ותזמורת מאת בטהובן. היה זה אות מוסכם בין בנו של בעל־הבית לבין חבריו. רוב שעות היום היתה שריקה זו מרחפת מתחת לחלון, מפני שבנו של בעל־הבית יש לו עשרות חברים, אם לא מאות. אדוני־העולם תמיד הם מוקפים כל מיני בריות ואינם סובלים מבדידות יתרה. ובכן, בשתיים לאחר חצות נמצא מי שמתגעגע אל הבחור הזה, שגר למטה, בדירת הוריו. מה שמגוחך בכל הענין הוא, שגם שמו שמואל. מה היה קורה, אילו במקום שריקה היו זועקים שם למטה, ברחוב, כל היום שמואל שמואל? טוב שיש מוסיקה קלאסית, למי שיש לו תקליטים ולמי שיש לו כסף ללכת לקונצרטים.
מיד לאחר השריקה שמע שמואל כיצד שמואל־שלמטה פותח חלון ולוחש: ״חכה, אני יורד אליך מיד״.
ואחר כך ראה שמואל־שמלמעלה שתי דמויות תמירות, נערים של צורה, עומדות בשער הבית ומתלחשות. אי־אפשר היה לשמוע כל מלה, אבל ממה ששמע הבין שהשיחה נסבה על ענייני ה״הגנה״. הבחור שהוציא את שמואל־שמלמטה ממיטתו בא בשליחות ובפיו הודעה על איזו פעולה, ויש להתיצב מיד במקום פלוני ולהביא שמה פריטים, שטיבם לא נתברר לו, לשמואל שעל המרפסת.
עד מהרה נפרדו השניים ובנו של בעל־הבית שב אל דירתו, ותוך כמה שניות פרץ שנית בריצה מן הבית ונחפז במעלה הרחוב, עד שנעלם מן העין.
ובכן, אמר שמואל אל נפשו, החבורה העליזה שבה ומתכנסת לעולל מעשי קונדסות. בוודאי יזרקו פצצות על תחנת משטרה בריטית, יהיו גיבורים גדולים בעיני עצמם ובבוקר יפרסמו כרוזים ויתרברבו, כדרכם. ובשעה עשר בבוקר, היא השעה שבה בנו של בעל־הבית קם משנתו, יסע לו אותו שמואל לאוניברסיטה בירושלים, שהרי הוא אומר שהוא לומד שם ביאולוגיה. הם, כולם, מסודרים יפה. אבא נותן להם כסף לדמי־כיס ומשלם שכר־לימוד, והבנים היקרים משליכים את נפשם מנגד כדי לגאול את עם ישראל ולהקים מדינה עברית על גבו ועל זיעתו ועל דמו של הפלאח הערבי. כשיגדלו יהיו פקידים בסוכנות היהודית ובקרן־הקיימת, ובבית יעסקו בביאולוגיה ויקימו דור חדש של חזירונים מפוטמים.
רק לפני שש שנים היו שמואל א׳ ושמואל ב׳ יושבים יחדיו באותה כיתה ושומעים תורה מפי אותם מורים באותה גימנסיה. לכאורה, איך קרה איפוא שזה כאן וזה כאן? אלא שהתשובה באמת פשוטה: כשאתה בא לגימנסיה בבוקר, אחרי ששתית כוס תה עם לחם ומרגרינה, בעוד שהוא בא לגימנסיה אחרי שאכל דייסה של קורן־פלייקס־תוצרת־חוץ בשמנת – נחרץ גורלו של כל אחד מכם לכל ימי חייו. מן הקיבה עולה הגורל ואל הקיבה הוא שב. ובנשף־הגמר של הגימנסיה, כשאתה באת, ולרגליך גרביים אפורים, שסבתא הניחה עליהם טלאי ירקרק, פחדת לקום מן הכיסא שליד הקיר, לרקוד עם הנערות, כדי שלא יתגלו הטלאים. ואילו הוא בא בבגדי החמודות שלו וחמס מתחת לאפך את כל היפהפיות. אחרי כל אלה אין הרבה טעם לכרות ברית ידידות. ילך הוא לשחק בחיילים ואלך אני להכין את המחר. במשך כל השנים שעשית בגימנסיה נידו אותך מחברתם, מפני שאביך הוא טייח ואתה שרץ ממורמר, ועל כל דבר יש לך ביקורת, ובעצמך אמרת שכשתגדל, תילחם בהם ותהרוס אותם ממעמדם – אז מה אתה רוצה עכשיו?
אינני רוצה כלום, אומר שמואל, כשהוא מוחט את בדל הסיגריה במעקה המרפסת ושם פניו לשוב אל חדרו ואל צפורה הישנה. אין לי טענות אליכם, אבל סופכם קרוב.
הוא דוחף בזהירות את חברתו ושוכב לצדה, טומן פניו בגבה ומנסה להירדם. לפנות בוקר היא אצה לשוב אל בית הוריה והוא ממהר להתגלח והולך לבנק הולנד־ארץ־ישראל כדי לקרוא מכתבים ולכתוב מכתבים לסניפים וללקוחות. כשהוא שב הביתה, אחר הצהריים, נודע לו ששמואל, בנו של בעל־הבית, נהרג בלילה בפעולה של ה״הגנה״.
ג
כל אדם בעל לב רגש, שנסע אי־פעם ברכבת, מכיר את הדבר הזה: אתה מביט בחלון ועל פניך חולפים הנופים המתחלפים במהירות; ובעוד אתה מבקש לדבוק בפיסת שדה ירוק שפרות רועות בו, כבר הרכבת חולפת בתוך עיירה שגגות בתיה אדומים. אתה משליך את געגועיך על הבתים ועל מה שאתה מנחש שמתרחש בהם, וכבר הרכבת חולפת על פני גשר, וספינות שטות מתחתיך בנהר. וכל הנופים הללו משטים בך, בעצם; מפני שתוך כדי נסיעה הם שבים ומתכנסים מאחוריך – מאחורי גבך – ושם הם ממשיכים קיום שאין לך בו שום חלק ונחלה. בנסיעתך אתה פוגש דברים, אבל מיד עם הפגישה מתרחשת הפרידה מן הדברים. ולא אתה יוזם את הפרידה אלא מין גורם שאין לך שליטה עליו; אין זה הזמן לבדו; שהרי אתה יכול, אם תרצה, לקפוץ מן הרכבת אל תוך הנוף שבו בחרת, ולעצור את הזמן. אבל מי קופץ מתוך רכבות נוסעות? אולי ספורטאים, או שחקני קולנוע, אבל לא פקידים בבנק הולנד־ארץ־ישראל.
תענוגות הנסיעה אינם, איפוא, אלא רצף של התפעמות עם שברון־לב, תוכפים ובאים, עד שהם מותירים אותך חסר־נשימה, מוטל על גחונך.
אפשר שלא תמיד זה נכון, אבל שמואל גרנטשטיין לא ידע להסביר – אלא כך – את הדברים שקרו אותו מאז תום מלחמת העולם ועד היום, כשהוא בן ארבעים ושבע.
לכאורה לא נסע הרבה, וכמעט שלא נסע כלל. עדיין הוא גר בדירה שהיתה של הוריו, ושהיא עכשיו שלו, כולה על שלושת חדריה. עדיין הוא עובד בבנק, לא הולנד־ארץ־ישראל, אלא בנק לאומי לישראל, והוא מנהל שם את אותה מחלקה – דהיינו מחלקת הקורספוֹנדנציה.
כשהוא בא עם אשתו וילדיו, פעם בשנה, אל קבר הוריו, הוא פונה אחר־כך לטור מרוחק של מצבות ומשתהה אצל קברה של צפורה, שבשעתה נישאה לקומוניסט ערבי קשיש, שהיה מדריך שלה במַרקס ולמד מפיה עברית; לאחר כשנה איבדה את עצמה לדעת. כמובן שלא מטעמים דתיים הוא עולה אל קבר הוריו, אלא כדי שיתחנכו הילדים לכבד את הוריהם ויחושו קצת רצף ומסורת משפחתית.
הוא איננו חבר בשום מפלגה, אבל ב־1948 השתתף במלחמת השחרור, מפני שרוסיה תמכה אז בהקמת המדינה היהודית. כעבור חמש שנים, כשמת סטאלין, כבר היה שמואל יודע מזמן, שהרוסים בגדו במהפכה. הוא לא מצא לשון משותפת עם חבריו מלשעבר, וידע שכבר מאוחר למצוא לו חברים חדשים. מתוך גאווה לא פנה לחפש לו שרידי־הכרות בקרב חבריו־ללימודים בגימנסיה, שרוב ימיו התכחש להם ושנא אותם בלבו.
כשפרצו מלחמות 1956 ו־1967 השתתף גם בהן, כאיש־מילואים, מפני שלא היתה לו ברירה וגם לא היה איכפת לו; וכך יצא מעוטר בשלושה עיטורי־מלחמה צבעוניים, שמשום מה הניח אותם במגירה, למשמרת. אולי בשביל הילדים, אם ירצו לשאול פעם.
את תאוותו לדעת ולקריאה שיקע בלימוד־שפות, מפני שדבר זה קידם אותו בעבודה, עד שנעשה מנהל המחלקה, והיה מסוגל להתכתב בענייני־בנק בחמש שפות. ילדיו למדו בגימנסיה והיה לכל אחד מהם חשבון־חיסכון ללימודים באוניברסיטה.
אחת לשנה היה נוסע לבית־הבראה, לבדו, ולפעמים היה נקלע למקומות שבהם טייל עם צפורה. פעם אחת, כשהיה בבית־הבראה בצפת, לא יכול להירדם בלילה ויצא אל המרפסת לעשן. הוא מצץ מן הסיגריה, עצם את עיניו והאזין. שום קול לא עלה מן הסימטה האפלה, ושמואל גרנטשטיין בן הארבעים ושבע צימצם את שפתיו ושרק חרש את הפתיחה לקונצרט החמישי לפסנתר מאת בטהובן. אחר־כך פלט קללה מפיו ושב אל החדר, שבו היתה מיטה ריקה, רחבה, מספיקה לשניים.
הוא ישב על המיטה וניסה לזכור מתי אירע הדבר שהוליך את חייו עד כאן, ומה היה הדבר הזה. באותו לילה עלה במוחו הדימוי של הרכבת ושל האיש המביט מתוך החלון. הוא התאמץ לשחזר את התמונות ואת האירועים שמהם עשויה הביאוגרפיה שלו, והעלה רק תמונות מבודדות, קולות נפסקים, עלבונות, שסיבתם נשתכחה ממנו, אבל טעמם לא פג; אפשרויות שנסתמנו, אבל נמוגו עד מהרה; כאבם של דברים, אבל לא הדברים עצמם; ואיזו בת־קול מלגלגת שהיתה, ככל הנראה, הזכר היחיד לחכמתו שהוכרעה. הוא זכר שהיה נער נבון, אבל לא זכר מדוע הוא סבור כך. אולי מישהו אמר זאת, והיה לו נוח להאמין.
הוא קם ממיטתו ושוב יצא אל המרפסת והצית לו סיגריה. בעצימת עיניים, מבלי להביט בכוכבים, זכר שבהיותו ילד אמר בלבו: נניח שהגעתי לקצה־היקום; ומה יש מאחורי קצה־היקום? והרי אין מקום, שמאחוריו אין עוד דברים, עוד מרחבים. ומה יש מעבר לאותם עוד־מרחבים?
הוא גם זכר, שבהתאמצו להשיב לעצמו על השאלה הזאת, היתה תוקפת אותו סחרחורת פנימית. משהו בתוכו היה נשטף במערבולת, ובתוך הטשטוש הקדחתני שתקף אותו היה חש שהוא נוגע בשוליו של סוד, שמאחוריו־ממש מצויים התשובה והפתרון – אולי לכל השאלות. כאן, על המרפסת, ניסה להביא על עצמו את התחושה הישנה ההיא, כדי שיוכל אולי, בעזרתה, להגיע לאיזו הבנה של מה שקרה אותו. אלא שבשום אופן לא עלה בידו להחזיר לעצמו אותה תחושה, שאת מהותה זכר יפה כל־כך, לכאורה.
ואז שיער שחלה בחייו איזו טעות ואין לה תקנה. משהו התעוות עד כדי־כך, שלעולם לא ידע מה וכיצד.
ד
באמצע הקיץ מצא שמואל גרנטשטיין בתיבת הדואר שלו שתי מעטפות זהות, ועל שתיהן התנוסס שמו. שתיהן באו ממשרד הביטחון ובשתיהן הזמנה לבוא לטקס חלוקת אותות צבאיים, ביום מלאת שנה למלחמת 1967 ועשרים שנה למדינת ישראל.
במכתב האחד נאמר כי הוא מוזמן לקבל איזו מדליה או תווית־מתכת, לזכר השתתפותו בשלוש מלחמות. במכתב השני נאמר כי הוא מוזמן לקבל עיטור־גבורה על השתתפותו בהתקפה על משטרת שרונה, בימים שלפני קום המדינה, כאשר היה חבר ה״הגנה״.
הוא הבין מיד, שהמכתב השני יסודו בטעות. מתוך רשלנות ואי־סדרים החליפו אותו בשמואל השני, בנו של בעל־הבית, שנפל באותה התקפה לפני כעשרים וחמש שנים. בגלל הדמיון בשם, ומפני שגרו באותו בית, נפלה כאן טעות.
תחילה אמר לשלוח את המכתב השני בחזרה, בצירוף הסבר. אחר־כך הניח אותו בכיסו, כדי להרהר בדבר.
ביום עריכת הטקס הלך עם אשתו אל אולם הקולנוע, שבו נאספו המוזמנים של אזור מגוריו, ואותם אנשים שהיו דרים באזור זה לפני כעשרים שנים. בלי קושי זיהה בתוך הבאים כמה אנשים שלמדו אתו בגימנסיה, ושלא ראה אותם מאז סיים את חוק לימודיו. גם הם הכירו אותו ושמחו לקראתו. היה זה מעמד, שכל באיו כיבדו איש את רעהו, מפני שבאו לרגל ענין המוסיף כבוד לנוטלים בו חלק. שמואל גרנטשטיין נוכח לדעת שמכריו מימי הנעורים זוכרים את פניו, אבל את מעשיו־מאז שכחו לחלוטין; או שלא רצו לזכור; או שהשעה לא היתה יפה לזכרונות מסוימים. מכל מקום נהגו בו בחיבה מופלגת, טפחו על כתפו, אמרו שלא נשתנה כלל וביקשו לדעת לאן נעלם כל השנים הללו.
אפילו רצה להחזיר את המעטפה השניה באותו מעמד, לא יכול לעשות זאת, מפני שהיה גורם לאנשים מבוכה וצער גדול. הוא עלה איפוא לבימה כשקראו בשמו וקיבל את עיטור שלוש המלחמות וכן את עיטור־הגבורה על השתתפותו בהתקפה על המשטרה הבריטית בשרונה.
כשירד מן הבימה ועבר בין השורות, לשוב אל מקומו, קמו רבים ולחצו את ידו, בירכוהו אף שיבחו אותו על כך, שמעולם לא סיפר לאיש על אותו מאורע מחתרתי. מברכיו, לא זו בלבד ששכחו את עברו, אלא שאפילו לא זכרו כי נעלם מעיניהם במשך כעשרים שנה; ואפילו רצה, לא יכול היה לספר להם על השתתפותו בהתקפה על הבריטים שבשרונה.
הוא שב אל מקומו שבאולם וצנח על הכיסא, בסמוך לאשתו. היא לחצה את זרועו בחזקה בכף ידה ואמרה שהיא גאה בו, ושלא שיערה כלל כי הוא מסתיר מפניה דבר שכזה, כל השנים.
שמואל חייך ואמר: ״שטויות״.
אנשים אחרים עלו על הבימה וירדו ממנה ואחר־כך נישאו נאומים ומקהלה שרה שירים; היו אלה שירים שבימי נעוריו עשו את בשרו חידודין־חידודין מרוב זעם וקנאה. ואילו עתה כמעט שזלגו עיניו דמעות־התרגשות, והוא נטה להאמין ששירים אלה מזכירים לו את היפות שבשעות־החיים.
האנשים מסביבו היו כולם בני גילו, וכריסותיהם, קרחותיהם והשקיקים שתחת לעיניהם כמו מחקו את ההבדלים שקרעו תהומות בינו לבינם, לפני שתי עשרות שנים. הכול שילמו את מחיר ההתנשאות ואת מחיר התקוות המופרזות ועתה באה השיכחה והקלה עליהם את מועקות המאבקים שלא הוכרעו מעולם; מאבקים שלפנים נראו כמלחמה לחיים ולמוות.
בהעמיקו לשבת בתוך הכיסא, כמו חושש פן יתמוטט ויפול תחתיו, ידע עתה ללא צל של ספק, כי מזמן – אולי תמיד – רצה לשוב ולפגוש את האנשים האלה, כדי להוכיח להם משהו; וכאשר יודו בצדקתו, הרי זה כאילו כבש לו את מקומו בקרבם; אותו מקום שנמנע מאתו לתפוס במחיצתם בימי נעוריו. והנה, עכשיו וכאן – כשהכיבוש הזה כבר מאחוריו, כשהמעשה כמו נעשה, באפס מאמץ, מחמת איזו טעות אווילית של פקיד קצר־ראיה – הכיר שמואל גרנטשטיין לדעת כי הדבר הזה עלה בתוהו; ולעולם – לעולם – לא תינתן לו ההזדמנות להוכיח דבר; ובמקום שעמד בהיותו נער זועם וחסר־אונים, שם הוא עומד גם עתה.
הוא נשם לרווחה, מבלי לדעת מדוע, אבל לבו הגיד לו שכך, אולי, טוב יותר, בסופו של דבר.
הוא יצא עם אשתו לרחוב ויחד היו צועדים בשתיקה לעבר הבית, שלפני עשרים וחמש שנים הלך אליו, באותה שעה בערך, עם צפורה, כשזכה בחדר משלו.
הזיכרון הזה לא היה חדש עמו. מפעם לפעם היה שב ופוקד אותו בלילות־קיץ, והוא היה פוטר אותו באנחה. גם הפעם נאנח. הוא זכר שהיה לה, לצפורה, חוש־הומור שובב ומהיר־תגובה, והוא חשב שאילו צעדה עתה לצידו, היו שניהם פורצים בצחוק מטורף והיו שואגים ורוקעים ברגליהם, אולי, מרוב תדהמה ממה שאירע.
אבל כיוון שצפורה נחה בקברה, שיער שמואל גרנטשטיין שלעולם כבר לא יפרוץ בצחוק ממין כזה, ואולי אפילו לא ממין אחר.
א
הדוקטור אלכסנדר שְצֶ׳רְבִינְסְקִי לא עסק מימיו ברפואה. כשסיים את חוק לימודיו באוניברסיטה של וארשא נשא לאשה את בתו של חבר הַסֵיים הפולני, ואבי אשתו הועיד אותו לעניינים אחרים לגמרי. שצ׳רבינסקי היה בנו של אוֹפֶה יהודי ובכוחות עצמו פילס לו דרך אל האוניברסיטה; אבל כשהוכתר בתואר דוקטור, כבר לא היה אביו בין החיים, וחותנו נעשה לו גם אב גם ידיד.
אשתו, הָלִינָה, היתה בת יחידה להוריה ומשחר נעוריה שמעה מפי אביה, שאם יניח לה אי־פעם להינשא לאיש, יהיה זה רק מפני שהוא רוצה בבן, ביורש אמיתי. בדיחה זו היה האב מתבל בהצהרה, שאילו היה לו בן משלו, לא היה מניח לבתו להינשא לעולם, מפני שהיא בבת־עינו, ואין גבר בעולם שיהיה ראוי לה.
כשהיתה הלינה ילדה קטנה רצתה להינשא לאבא שלה, אבל כשגדלה – ואביה הוסיף לדבר על כך, ששום גבר אינו ראוי לה – נתקפה חרדה, שלא עזבה אותה עד ליום שבו נישׂאה לאוֹלֶק שצ׳רבינסקי. את חרדתה השליכה עתה על בעלה, והיתה מתפללת שלא יעזבנה לעולמים.
הדוקטור שצ׳רבינסקי הצעיר, שהיה איש טוב־לב ואוהב־אדם מטבעו, אהב גם את הלינה. היא היתה יפהפיה, רכה, נשמעת ושרויה כמעט תמיד על סף הדמעות, אף שלידי בכי ממש לא הגיעה. לא היו לה סיבות לכך. בייחוד אהב אותה אולק מפני שידע כי אביה נותן בו אמון ללא גבול, שהרי הפקיד בידיו את בבת־עינו.
כעבור עשר שנים, כשכבר היה שצ׳רבינסקי עצמו חבר הסיים הפולני, נתברר למעלה מכל ספק שלא יהיו להם ילדים. הלינה היתה גם מזכירתו של בעלה, וכשהלכו הוריה לבית עולמם, היתה לו גם לאם, והוא היה לה לאב. מורכבותם של היחסים הללו אפשר שהיתה לפלא בעיני רבים, אבל בעיני הלינה ואולק היתה פשוטה לגמרי ומובנת מאליה. רק זרים לא יבינו זאת; אבל לזרים לא היה שום מקום בחייהם.
דווקא מעורבותו של אולק עם הבריות, מפני שהיה עסקן ושתדלן נעים־הליכות, גרמה לכך ששום בריה לא ראתה אותו אלא במשרדו, בתיאטרון או באספות שבהן היה נואם. בבית היו אולק והלינה שרויים לבדם; ואם ביקשו לראות מכרים, הלכו לבתי המכרים. עצם המחשבה, שיבואו זרים אל המקום שבו הם שרויים באהבתם, היתה להם כסיוט. לעומת זאת היו מרבים לבקר בתיאטרון ובקונצרטים, והלינה נהנתה מן המחמאות על יוֹפיה, מפני שאולק נמצא תמיד בטווח שמיעה לכל שיחותיה עם הזולת.
על היעדר הצאצאים לא הרבו לדבר, אבל בשנים הראשונות לנישואיהם שוחח אולק עם רוב הגינקולוגים החשובים של וארשא, שתמיד הקפיד לכנותם בשם קולאֵגא, וכן היה שולח את הלינה, במשך שנים, לווינא. אחר־כך חדלו מזה וגם לא הוסיפו לדבר על כך. בסוף שנות השלושים, כשרבים מיהודי וארשא חשו במתרחש לבוא, היו בידי אולק שצ׳רבינסקי ידיעות מסוימות והוא רמז למקורביו רמזים דקים, השיא עצות ולפעמים אמר אפילו דברים מפורשים, שלא כמנהגו; עד שהיה לצנינים בעיני מיודעיו הנוצריים, ומאחורי גבו כינוהו בשם בוגד ועריק. אז גילה להלינה, שיש בידו סרטיפיקט לנסוע לפלשתינא.
כשני חודשים לפני פרוץ המלחמה הגיעו השניים לתל־אביב, כשבבגדיהם מוסתרים יהלומים ותכשיטי־זהב, וכחודש לאחר מכן הגיע ארגז־עץ גדול, ובו רוב כליהם ומטלטליהם היקרים, מבית אביה של הלינה. הם שכרו דירה ברחוב בן־יהודה, לא רחוק מן הים. בלילה, כשלא יכלו להירדם, האזינו יחדיו לקול הגלים, קול חדש להם, ואמרו שזה דווקא נעים ולא כל־כך נורא לגור בארץ אֲזִיאַתִית.
שינויים אחדים נתחוללו בחייהם והשינוי המופלג ביותר היה בכך, שברצון החלו מקבלים אורחים בדירתם. הבדידות בפלשתינא היתה קשה מנשוא.
להלינה לא היה עתה שום עיסוק זולת משק־הבית ואולק היה מָנוּעַ מלעשות את הדבר היחיד שידע לעשותו – להושיט עזרה לזולתו, להשתדל בענייני הציבור ולשאת נאומים על בעיותיה של הקהילה היהודית בווארשא והפוליטיקה הכללית של פולין. לא היתה איפוא ברירה והם היו מאושרים כשגילו מהגרים פולניים בסביבתם, אנשים קשישים בני גילם, שהיו מבקרים אלו את אלו ומעלים זכרונות; וכשנדלו הזכרונות, והכול ידעו על הכול את שהיו מוכנים לספר זה לזה, פנו לשחק בקלפים, בלילות. יושבים היו על המרפסת, ערוכים בשני שולחנות של ברידג׳, שמונה אנשים במספר, ומפעם לפעם הלינה קמה למזוג קפה ולפרוס עוגה.
אל אוֹלק היו פונים בתואר פאן פוסאֵל1, כיאות; אבל כשנתרחב חוג הידידים ובין באי ביתם היו גם מהגרים מגרמניה, זכה אולק מפיהם לתואר האֵר סאֵנטור. הוא מצדו הקפיד על הקדמת תוֹאריהם של הגרמנים, שרובם היו האֵר דוקטור, אבל גם האֵר פְרִיבאַט־דוצאֵנט. שום דובר עברית, מבין תושביה הוותיקים של תל־אביב, לא בא בחברתם וכך נשתמרו בביתם הגינונים שהעניקו לחייהם תדמית של רציפות ונועם.
עד שיום אחד – לאחר כמה שנים – הגיע ובא אל דירתם יצור מעולם אחר; דהיינו, בחור מבני תל־אביב.
ב
ערב אחד, כשנכנס שמואל גרנטשטיין, בחור כבן עשרים ושלוש, הביתה לסעוד עם הוריו, קידמה אמו את פניו בִבְשׂוֹרָה משמחת. מכרה שלה, מעולי פולין, סיפרה לה ששמואל יכול להרוויח די יפה, אם יֵאות לשמש מורה לאנגלית. תלמידתו אמורה להיות גברת ששמה שצ׳רבינסקי, והיא אשתו של חבר הסיים הפולני ויש להם הרבה כסף.
באותו פרק זמן היה שמואל גרנטשטיין תר אחר משרה קבועה ובמכתבי הבקשה שלו, שהיה משגר לבנקים, לעיריה ולמשרדים של עורכי־דין, נהג לציין שהוא יודע עברית, אנגלית, פולנית וקצת גרמנית. שמואל שאף לקבל משרת קורספונדנט. זולת עברית לא ידע שמואל שום שפה, אף שהיתה לו יכולת כל שהיא לפטפט בשפת הוריו, בפולנית, מפני שהיה משוחח עם סבתו בשפה זו; וכן היה מסוגל להשמיע משפטים מרוסקים באנגלית, אותם למד בגימנסיה. אשר לגרמנית, היתה זו שפה שרכש בכוחות עצמו, עד שהיה מסוגל לקרוא, אם גם לא להבין, בכתבי מַרְקְס, אֵנגלס, ולסאַל. הוא היה קומוניסט.
״איך אני אלמד אותה אנגלית״, טען שמואל מתוך מורת־רוח, ״ואני בעצמי בקושי מקשקש אנגלית. רק לקרוא אני יודע״.
״אם תרצה, תוכל״, אמרה אמו, שהיתה בטוחה בכשרונותיו של בנה ולא פקפקה, שהוא מסוגל להשיג הכול בתחום הלימודיות.
אביו לא התערב בשיחה ושתק, ושתיקה זו היא שהכריעה את שמואל, מפני שחש עצמו נזוף על שהוא משתמט מלסייע בפרנסת המשפחה.
ממחרת היום הופיע בדירתם של הלינה ואולק שצ׳רבינסקי.
כשדרכה כף רגלו מעבר לסף הדירה ועיניו ראו את הדר הבית, פאר הרהיטים, שפעת כלי־הכסף שבתוך ארונות־הזכוכית ויפיפותן של התמונות התלויות על הכתלים, ידע שהוא מצוי בלב־לבה של אדמת האויב. הִנֵה־הִנָּם מוצצי דם הפועלים, חלאת הריאקציה היהודית השמֵנה והשְׂבֵעָה, קן־הצפעונים לכל פרטיו ודקדוקיו. הדם פרץ אל ראשו והוא חש מיד שמתכוונים להתעלל בו ולעשותו לצחוק. אבל היה מוכן.
הלינה, כשראתה את שמואל גרנטשטיין, לא התאפקה, ולפני שנועצה בבעלה, פרצה בקריאה נרגשת: ״כמה הוא יפה, פאן גרנטשטיין, כמה אני שמחה!״ מיד נכלמה והביטה באולק, מבקשת הסכמה.
״וכי מה יש כאן להתפלא״, אמר בעלה במאור פנים, מזמין את שמואל להיכנס ולשבת אל השולחן. ״הרי זה הנוער הנפלא שלנו, היהודי החדש… שב בבקשה, שב, ידידי״.
ואולק נטל את שמואל הנדהם תחת זרועו, הובילו אל השולחן והושיבו בכיסא.
״הנה, נשתה קפה״, הציעה הלינה. ״יש גם עוגה שבעצמי אפיתי… פאן גרנטשטיין יאהב את העוגה שלי״, אמרה לאולק, ״נכון שיאהב?״
אולק אמר כי ברשותו של האדון המורה הוא מבקש להסביר מדוע אשתו רוצה ללמוד אנגלית, לעת עתה, בעוד שעדיין איננה דוברת עברית, שהיא בעצם שפת ארץ־ישראל, שפתם של היהודים.
והסיבה לכך נעוצה בזאת, שהגברת שצ׳רבינסקי איננה חזקה בפילולוגיה, וקשה לה ללמוד שפות זרות. והרי העברית נכתבת מימין לשמאל, ועובדה זו לבדה די בה כדי לבלבל עליה את דעתה. ואילו הלשון האנגלית – והאדון המורה בוודאי יסכים לכך – נכתבת משמאל לימין, וגם הדקדוק… כלומר, הבסיס הלאטיני… והרי זה קל יותר. וכשתתגבר הגברת שצ׳רבינסקי על האנגלית, מיד תפנה אל העברית, מן הקל אל הכבד. הנה, זה הענין, פאן גרנטשטיין.
שמואל לגם מן הקפה, לעס את העוגה ושתק. מבקש היה לרדת לסוף כוונתם של שני אלה. וכשסיים אולק להסביר ולהצטדק החליט שמואל להעמידם בנסיון. במקום עשרה גרוש בעד כל שעור, כפי שחשב לבקש תחילה, החליט לדרוש כפליים. נראה, אמר בלבו, מה זמירות יזמרו לי, כשישמעו מה שיש בפי להגיד.
״רוצה אני שתדעו״, אמר שמואל, ״שאני מקבל עשרים גרוש לשעור״.
״בוודאי, בוודאי״, נחפז אולק לחמוק מן הדיבורים המגושמים על כסף, ״בענין זה אנו סומכים בהחלט על האדון המורה. כמה שיגיד… כן, כן. כמובן״.
שמואל הביט באולק מתוך איבה גלויה. משמע, אמר בלבו, שגובה הסכום אין לו שום חשיבות בעיניו, שהרי הוא ממולא זהב, כאותו שק של שודדים; מה שבא בקלות, מוותרים עליו בקלות.
״יפה״, אמר שמואל. ״וכמה שיעורים בשבוע רוצה הגברת לקבל?״
הלינה הביטה בבעלה, ואולק אמר: ״כמה שנחוץ, לפי דעתו של האדון המורה״.
״טוב, נראה״, אמר שמואל. ״אני אחליט על פי ההתקדמות״.
הלינה נשמה לרווחה ומיהרה להגיש לפניו נתח נוסף מן העוגה.
רבון העולמים, חשב שמואל, איזו עוגה! וכשהוא לועס ומהרהר בינו לבין עצמו, צץ עוד רעיון במוחו.
״נחוץ לכם ספר לימוד… אם אתם רוצים שאני אקנה, אבקש לקבל חצי לירה״.
מיד שלף אולק ארנק מכיסו ונתן לשמואל את מבוקשו.
עתה לא נותר עוד דבר לבררו ושמואל קם מאצל השולחן, הודיע שיבוא למחרת היום, באותה שעה.
השניים ליווהו אל הפתח, אולק פתח לפניו את הדלת והשתחווה. פני הלינה היו זורחות ושוב לא התאפקה ואמרה:
״אני כל־כך שמחה… באמת״.
כשנותרו לבדם, הסכימו ביניהם שהפעם שיחק להם המזל. נער יפה כל־כך, פנים בריאות וגלויות, מבט נועז כל־כך; הקיצור, אדם חדש בארץ חדשה. אמנם, קצת מחוספס, מקצר בדיבור ואיננו מחייך. הלינה היתה סבורה שזה מפני המבוכה, מפני שהם עדיין זרים זה לזה. אין ספק, אמרה, שנשמתו עדינה. זה רק כלפי חוץ ככה. שהרי, בכל זאת, הוא אֲזִיאָת קטן, פרא שכזה; אבל כמה הוא יפה ונחמד!
בלב שניהם חלפה באותו רגע מחשבה אחת שלא העזו לבטאה במלים, אבל ידעו שכל אחד מהם מהרהר בה: נער זה, כבן עשרים ומשהו, יכול היה להיות שלהם, אילו היו החיים מאירים להם פנים יותר משהאירו.
אולק נשק להלינה על לחייה והאיץ בה לשוב אל ההכנות לקראת בואם של האורחים בערב. הוא עצמו ילך לשכב על הספה. אולי יקרא משהו, אולי יירדם קצת.
ג
שמואל גרנטשטיין היה נוהג לקנות לעצמו ספרים אצל בעל־דוכן ברחוב נחלת בנימין, מפני שבעל הדוכן היה חבר באחד התאים המחתרתיים. כשבא שמואל, ממחרת היום, למצוא ספר לימוד לשפה האנגלית, המליץ המוכר על חוברת ירוקה ומכר אותה בארבעים גרוש. שמואל לא החזיר את העודף לאולק שצ׳רבינסקי אלא שלשלו לכיסו והפטיר בקללה. הוא לא נהנה מן המרמה, אבל חש מעין חובה לנהוג כך, עם שכמותם.
השיעור הראשון עבר בשלום, איך שהוא; מה גם שכמחצית הזמן היה שמואל לוגם קפה ולועס עוגה. מן הצד, בפינת החדר, ישב אולק בתוך כורסה והאזין. הוא עושה את עצמו מתנמנם, חשב שמואל, אבל בעצם הוא שומע, ומקבל שיעור בחינם, הממזר.
בשיעורים הבאים נתרבו המלים וענייני־הדקדוק, ששמואל לא ידע להסביר ולישב כהלכה. בו במקום המציא אמצאות, השתמט, פסח על סעיפים והתעלם משאלותיה של תלמידתו. אבל אחר־כך הקפיד להתכונן בביתו לקראת השיעור. אין צורך להניח להם לנצל אותי, חשב; אבל גם אין טעם להונות. את העבודה יש לבצע בהגינות. שלא יגידו אחר־כך שאדם בעל־הכרה מעל בתפקידו.
כשנוכח שמואל לדעת שההכנות לשיעור גוזלות מאתו כשעה, העלה את שכר הלימוד בחמישה גרושים. מזווית עינו עקב אחר פרצופו של אולק, שעה שהודיע על ההעלאה. ונדמה לו לשמואל שהבחין בהבעה של כאב, משהו דומה לעלבון; מעין אכזבה. והפעם הראשונה עלה בדעתו, שלא מחמת קמצנות עלתה ההבעה ההיא בפניו של שצ׳רבינסקי. הדבר טרד את מנוחתו. בשיעור שלאחריו אמר, כי חקר למחירי השעורים הפרטיים בעיר, ומצא שהפריז במחיר, והוא מבקש לשוב ולהעמיד את שכרו על עשרים גרושים.
״אין בכך כלום״, הפטיר אולק בפנים חתומות.
״אני עומד על כך״, אמר שמואל וחש שהוא מסמיק.
הלינה ואולק שוחחו ביניהם על התקרית והגיעו לידי מסקנה, שמצבה הכלכלי של משפחת גרנטשטיין כנראה בכל רע ויש להתחקות על הבעיה ולראות מה אפשר לעשות. הלינה חקרה אצל אותה מכרה שהמליצה על שמואל, והעלתה שאביו עובד כטייח בבניינים והם גרים בחדר אחד ויחיד. בחדר אחר גרה סבתא זקנה, חדר שני מושכר לדיירי־משנה ושמואל ישן במטבח.
הלינה תפסה בחזקה בידו של אולק ואמרה שלבה נשבר בקרבה. אולק הבטיח לקחת דברים עם שמואל ולראות מה שאפשר לעשות.
כמה פעמים ניסה אולק להיכנס עם שמואל בשיחה, אבל לא הרהיב עוז בנפשו. הנער היה עתה קצת נוח יותר, השיב לשאלותיהם בדרך כלל, אבל עדיין לא היה אולק בטוח אם מותר לו להרחיק לכת, והוא הוסיף לצפות לשעת כושר.
פעם אחת, כשהגיע שמואל לדירתם, מצא את אולק לבדו והאיש הצטדק ואמר שהלינה איחרה לשוב ובוודאי תגיע תוך דקות ספורות. אולק ביקש סליחה, מפני שהיה לו אורח בחדר האחר, והוא הושיב את שמואל בחדר־האורחים והשאירו לבדו. כשפרש שצ׳רבינסקי לחדר האחר הביט שמואל על סביבותיו. על המזנון, בין צלוחיות זכוכית צבעוניות ופסלוני־חרסינה, ראה חפץ מבריק. הוא קם להתבונן בחפץ וראה לפניו סיכת זהב שבמרכזה משובץ יהלום. שמואל הניח ידו על הסיכה והטמינה בכיסו.
במשך כל אותו שיעור היה נרגש ורוגז, והלינה שאלה אם אין הוא חש בטוב. הם קיצרו הפעם, והיא ניחמה אותו באמרה, שבין כה וכה בזבזה את זמנו בצפייה, בקשה את סליחתו והפצירה בו ללכת הביתה ולשכב במיטה. וכשקם ללכת אזרה עוז ואמרה: ״בעלי ואני נשמח מאוד אם תבוא אלינו בשבת, לסעוד עמנו בצהריים. הרי אנחנו ידידים ותיקים ואתה אף פעם לא אכלת מתבשילי… אני אכין לך דברים טובים, מר גרנטשטיין״.
שמואל נדהם, ולפני ששקל בדבר גמגם ואמר שיבוא. נחפז היה להימלט משם.
בצאתו, לא פנה לעבר ביתו אלא הלך אל שפת הים. מתחת לפנס רחוב בחן את הסיכה שבידו. היתה זו, ככל הנראה, סיכת־עניבה של גבר. של אולק שצ׳רבינסקי. שמואל חשב משהו על אביו, מחשבה לא ברורה, מדכדכת, וחש צריבה בעיניו, צריבה מלוחה ומיותרת. הוא מעך את הסיכה בתוך אגרופו עד שנתכופפה ואיבדה את החוצפה שהיתה טבועה בצורתה המקורית. הוא פתח את אגרופו והביט בה, כמצפה לשמוע תלונה או הסבר. אחר־כך קרב אל החוף ובכל כוחו הטיל את הסיכה הרחק אל תוך המים.
בשבת הגיע ובא לארוחת הצהריים. הוא ארב לפרצופיהם של בני הזוג וגילה שהם שרויים במתח. הארוחה עברה בשבחים, שהצליחה הלינה להוציא מפיו על תבשיליה, אבל כשסיימו לקנח בקפה ובליקאֵר פנתה הלינה לעבר המטבח והניחה אותו עם אולק.
״הייתי רוצה לשוחח אתך״, אמר שצ׳רבינסקי, כשפניו קפואות וחגיגיות. ״הייתי רוצה שנדבר כגבר אל גבר, ברשותך״.
הדממה שעמדה ביניהם השתרעה על פני השולחן, שזה עתה סעדו עליו, ושיירי כלים היו פזורים לפניהם. שמואל הביט נכחו, עיניו מתמקדות בכפית של כסף, מוזהבת מבפנים, נוצצת ומצפה במקומה לסלט פירות שעתיד להיות מוגש לאחר זמן־מה, כפי שהבטיחה הלינה. עיני שמואל דבקו בצדה המוזהב של הכפית ובדמיונו ראה כיצד הוא אוגר אותה בתוך אגרופו ומעקם אותה ללא־הכר. הם הרגישו, אמר בלבו. הם יודעים.
״בבקשה״, אמר שמואל, ״דבר. אני שומע אותך״.
אולק נשם לרווחה. הוא פתח ואמר שהוא מבקש סליחה מראש; שאולי הוא טועה; שייתכן כי חוצפה היא מצדו לומר את מה שהוא עתיד לומר; שבעצם, אולי אין לו כלל רשות. יחד עם זאת הוא מבקש להאמין לו, כי הענין מעיק עליו מאד, והכרח לו לפתוח את סגור לבו.
ובכן, אם מותר לו, הריהו רוצה להודיע כי מצבו הכלכלי של שמואל נודע לו בדרך מקרה; והדברים שנודעו לו מבהירים הרבה עניינים ומצערים מאוד; מצד שני, מצבו שלו, שלו ושל אשתו, מן הבחינה הכלכלית, באמת לא רע ויש להם יותר ממה שנחוץ להם. ועל־כן אם שמואל היה מוכן להבין, ולא לכעוס חלילה, היו הוא ואשתו רוצים, מבחינה מסוימת, לא מבחינת החוק, חלילה, אלא מבחינה של ידידות אישית, להציע שיהיה להם כבן מאומץ – אמנם כן, ברור שיש לו הורים, שיחיו ויאריכו ימים, כמובן… אבל הלינה ואולק שצ׳רבינסקי מבקשים שירשה להם לראותו כבן, לפחות מבחינה זו שיממנו לו לימודים באוניברסיטה, שהרי נפשו יוצאת ללימודים, זאת הם יודעים… כלום עבר על המותר? ההיתה לו זכות לומר מה שאמר?
ד
שמואל גרנטשטיין קיבל תשובה חיובית לאחד ממכתבי־הבקשה הרבים שהיה משלח בדואר. בנק הולנד־ארץ־ישראל קיבל אותו לעבודה במחלקת הקורספונדנציה; אבל כשבועיים לפני כן, כשעדיין לא ידע על המשרה המצפה לו, הודיע לאולק שצ׳רבינסקי – במכתב – כי לא יוכל להוסיף לתת שיעורי אנגלית לגברת שצ׳רבינסקי, מפני שקיבל מִשְׂרָה חשובה, ומעתה הוא עסוק, וגם אינו צריך לפרנסה נוספת.
שמואל גרנטשטיין נשׂא לו אשה, לאחר שחברתו הראשונה נישאה לקומוניסט אחר, ומתה מקץ שנה. ברבות הימים נולדו לו ילדים. הוא חי בדירה שבה היה מתגורר עם הוריו. לאחר שנפטרו סבתו, אביו ואמו מן העולם, סילק את דיירי־המשנה וכל החדרים היו שלו. הוא התקדם יפה בעבודתו, עד שנעשה מנהל מחלקת הקורספוֹנדנציה בבנק לאומי לישראל. ילדיו למדו בגימנסיה, והיה לכל אחד מהם חשבון־חיסכון ללימודים באוניברסיטה. אחת לשנה היה נוסע לבית־הבראה, לבדו.
פעם אחת, כשהיה בבית־הבראה בצפת, ישב על המרפסת ועיין בעיתון. עינו נפלה על מודעת אבל, בה הודיע אולק שצ׳רבינסקי בצער וביגון על מות רעייתו האהובה הלינה.
כשחזר שמואל גרנטשטיין לתל־אביב, מקץ שבועיים, ראה בעיתון מודעת אבל, מטעם התאחדות עולי פולין, ובה הודיעו על פטירתו של הדוקטור אלכסנדר שצ׳רבינסקי, לשעבר חבר הסיים הפולני.
לעת ארוחת־הערב, כשפרשו הילדים לישון, חש שהוא חייב לדבר אל אשתו. נדמה לו, שיש בפיו הסבר, סוף סוף. הוא לא העז עד כה לדבר אליה בענין מסוים, מפני שהיה מרבה שיחה, בדמיונו, עם חברתו המתה, שנישאה לאחר. אבל הפעם נתחוור לו דבר, שיש לומר אותו.
״את יודעת?״ אמר, ״פעם אחת היתה לי איזו אפשרות… האמיני לי… אילו אני אז הייתי נפתח לאפשרות ההיא, אילו הייתי פותח את הלב… לקראת הדבר היפה ההוא, שלא הבנתי אותו… אולי גם חיינו, שלי ושלך, עכשיו, היו אחרים… כל החיים. בכלל… משהו יפה… אבל אני החמצתי את זה. מילא, לא חשוב״.
הוא קמץ את אגרופו הריק, חזר ופתחו והביט בו. מבעד לדמעות ראה שלא היה שם כלום; ולעיניו, שֶיָבְשוּ מיד, חזרה הבעת התימהון שהיתה בהן כבר מזמן.
-
האדון־הנציג, בפולנית – תוֹארוֹ של חבר הסֵיים. ↩
א
שני גנבים, שהמשטרה הכירה אותם מכבר – שימ׳לה גרוּב, מעולי פולין, ואברהם בן אברהם, גר־צדק מזרע עולי־הרגל הפרבוסלביים – שוטטו באיזור הבנקים שליד פסי־הרכבת. היה ליל חורף, ושומר שהופקד על בית שעמד בתחילת בניינו העלה מדורה קטנה ושפת עליה קומקום. ניגשו השניים וישבו אצל המדורה, מושיטים את ידיהם הגנבניות לעבר האש ומצפים שהשומר יציע להם ספל תה.
״רק שלא תעשו לי בעיות״, אמר השומר, ״אל תעבדו לי פה בסביבה״.
השלושה שתו תה בניחותא מתוך קופסות שימורים ושימ׳לה אמר שאין בעולם דבר יותר טוב מכוס תה חם בליל־חורף. אברהם בן אברהם אמר שהוא מסוגל לשתות סמובר שלם.
כשקמו ללכת, שב השומר והפציר בהם שלא יעשו לו צרות.
השניים חצו את הרחוב השומם, הביטו בגעגועים אל שני בנייני הבנקים, שהיו למעלה מהישג ידם, ופנו ללכת צפונה. שלט חדש, שהותקן לא מכבר על ידי הצייר הנודע מר קרימולובסקי ובניו, משך את תשומת לבם. ״מרכז השטיחים״ נאמר בו, והוא התנוסס בחזיתו של בית מגורים בן קומותיים, כשחמש מדרגות מובילות אל פתח החנות.
״אה־נו?״ אמר אברהם בן אברהם והביט בשימ׳לה מתוך צפייה.
״מילא״, אמר שימ׳לה, והשניים עלו במדרגות. שימ׳לה ליטף את ידית המנעול, הביט ימינה ושמאלה, נענע אותה כלפי מטה וכלפי מעלה ובחבטה פתאומית מכף ידו הענקית פצפץ את המנגנון הפשוט, ובעצמו היה תמה: אם שטיחים פרסיים יש כאן, כיצד מפקידים אותם על מין מנעול שכזה?
״נו?״ לחש הגר־צדק, ״נכנסים?״
שימ׳לה היטה אוזן וכשהיה בטוח שהדרך פנויה פתח את הדלת לאטו ונכנס פנימה כשאברהם בן אברהם צועד בעקבותיו.
לאחר שהתקדמו כמה צעדים בתוך החנות, דורכים על שטיחים רכים ומתאמצים להתרגל לחשכה, ניחתה מהלומה עזה על ראשו של שימ׳לה והוא צנח מיד, חסר־הכרה. אברהם בן אברהם ניסה לנוס אל עבר הפתח, אבל נתקל בערימת שטיחים ונפל ארצה. אז שמע איבחה מאוושת בסמוך אליו ומוט ברזל היכה אותו לרוחב פרצופו. הוא הושיט ידיו נכחו ותפס בבגדיו של אדם, שהיה רכון עליו. אברהם בן אברהם משך את האיש כלפי מטה והחל חובט בו בכל כוחו, אבל עד מהרה הוצפו פניו בדם ואף הוא איבד הכרתו.
קולות המהומה שבחנות עלו אל דירתו של מנהל מחלקת התברואה העירונית, שבאותו שבוע התקינו לו מכשיר טלפון בביתו. הוא צלצל למשטרה, ובסיועה של הטכניקה המודרנית הגיעו השוטרים ומצאו שלוש גוויות ב״מרכז השטיחים״ – שתיים דוממות למדי, אם כי נושמות, ואחת מתפתלת בכאבים וממררת בבכי.
השלושה נלקחו ל״הדסה״ שברחוב נחלת־בנימין ובאותו לילה לא העלו השוטרים הרבה מפי הנוגעים בדבר. אבל בסוף השבוע היה הכול ברור והתיק היה מוכן למשפט.
ב
ישב בדין השופט ווייצנפלג, עילעל בתיק שלפניו ונאנח: ״כמעט שלא הכרתי אותך, מר אברהם בן אברהם. את החוטם שינו לך לגמרי. איך אתה מרגיש?״
״ברוך השם״, אמר הגר־צדק והשפיל את עיניו.
״ואתה שימ׳לה?״ אמר השופט, ״אני שומע שהיה לך זעזוע־מוח. עכשיו אתה איש חדש, ואולי תשתמש במוח המזועזע שלך כדי לחפש דרך חדשה בחיים? הה, מה אתה אומר? הרי כבר אינך ילד, שימ׳לה״.
שימ׳לה הבין שהשופט מתעניין בשלומו ואמר: ״תודה רבה, כבוד השופט. אני מרגיש בסדר״.
״ובכן״, אמר השופט ווייצנפלד, ״נשמע מה שיש למשטרה לספר״.
התובע המשטרתי, הסרג׳נט שוּסטר, החל קורא מן הכתב: – ״בלילה שבין הששה־עשר לשבעה־עשר בחודש דצמבר של השנה שעברה הגיעה אלינו בטלפון ידיעה שברחוב…״
השופט ווייצנפלד עצם את עיניו וחיכה בסבלנות לסוף הסיפור, שכבר היה ידוע לו. שימ׳לה סובב את ראשו והביט לעבר ספסל העדים, לראות מי ומי באויבים, הפעם. ישבו שם, לפי הסדר, שומר הבנין, שהישקה אותם תה בליל־האסון; אשה גוצה בגיל העמידה, לבושה שמלה שחורה; יהודי פרסי בעל גולגולת ענקית, כבן שישים, חובש כיפה רקומה בשלל צבעים, לא מגולח; ברנש זעיר, חסר־גיל, שפניו אפורות, ולדעתו של שימ׳לה היה דומה לעכבר יותר משהוא דומה לאריה, מפלבל בעיניו לצדדים ומכרסם את צפרניו; וכן איש נשוא־פנים, מעונב וקרח.
״כל־כך הרבה?״ חשב שימ׳לה, ״מאיפה באו כל אלה?״
הסרג׳נט שוסטר סיים את דבריו, שלא היה בהם שום חידוש לאף אחד מן הנוגעים בדבר. רק כמה בטלנים שנזדמנוּ לאולם, שני גימנזיסטים ואנשים אחדים שהיו מעורבים במשפט הבא, כרו אוזן ונהנו.
״הנאשמים״, פקח ווייצנפלד את עיניו ואמר, ״אתם מודים באשמה?״
אברהם בן אברהם הביט בשימ׳לה, ושימ׳לה נענע לו בראשו.
״מודים״, אמרו שניהם כאחד.
״אם הסניגור רוצה לומר משהו, שיאמר עכשיו״, אמר השופט.
קם עורך־הדין ברגר, איש זקן למדי, שלמד משפטים בלודז׳ שבפולין ושפניו בוכיות בלי סיבה ניכרת לעין, והוא מגינם הנואש של גנבי תל־אביב הפשוטים, חסרי־המזל, ונשא דבריו:
״כבוד השוֹיפט״ – קולו היה בכייני כפניו, קול דק ומרוסק, מעלע רוק בתחתית גרונו, ומבטאו כשל איש דובר יידיש־פולנית – ״אין פה הרבה מה לדבר על עצם המעשה, שזה לגמרי פוֹשֶט; רק מה? השני אנשים האלה בדיעֶבֶד וממילא מודים באשמה, אז למה היה מגיע להם שישברו להם את הראש במקל של ברזל? איך זה, שבן אדם מתחבא בלילה בתוך חנות, ומחכה להתנפל על בני־אדם בנשק מסוכן? ואם היה הורג אותם, אז מגיע עונש־מוות בעד נסיון לגנוב איזה שמאטע? בגלל כל זה מה שאומרתי עכשיו, אני רוצה להגיד, שהם כבר קיבלו את העונש, ואפילֶה יותר מדי הם קיבלו, ואני מבקש מכבוד השויפט רחמנות על הבני־אדם. ועוד דבר אחד, אני מבקש להעמיד לדין את הרוצח הזה, שכמעט הרג אותם, ואני תובע פיצויים לנאשמים, שאחד מהֵמה כבר שכב שלוש שבועות בבית חולים ויצא כמעט אינוואליד, שאולי כבר לא יהיה מסוגל לפרנסה, והשני הוא גר־צדק, ושברו לו את האף לגמרי. כבוד השויפט יכול לראות בעצמו״.
עורך־הדין ברגר נאנח וישב על מקומו.
הסרג׳נט שוסטר קם על רגליו.
״כבוד השופט״, אמר התובע, ״התביעה מבקשת להביא בחשבון, שיחזקאל זעפרני, בנו של בעל החנות ׳מרכז השטיחים׳, נפצע קשה ממכות ונשבר לו שן, והתנפח לו עין, איבד דם והיה מזועזע יותר משבועיים, ומצבו נעשה הרבה יותר רע, ביחוד שהוא אדם חולה תמיד. כבוד השופט, יחזקאל זעפרני לא השתמש בשום נשק. זה היה פשוט מֶטר מברזל. מטר כזה יש בכל חנות שמוכרים בדים או שטיחים. והוא איש חולה וחלש, וכאשר הוא ראה את המוות מול העיניים, הוא התחיל להתגונן על חייו, כי הוא נבהל. הוא לא בן אדם אינטליגנטי באופן מיוחד, אבל אף־פעם לא היה לו תיק במשטרה, ויש לו עבר נקי. התביעה דורשת שיקבל פיצויים מיוחדים, חוץ מהפיצויים למנעול השבור, ולשטיחים שהתלכלכו מהדם, והיה צריך לתת אותם לניקוי־יבש ותיקונים. אני מבקש, כבוד השופט, להביא עדים״.
״בבקשה״, אמר ווייצנפלד. ״אבל בקיצור ולענין״.
ראשון העדים היה מנהל מחלקת התברואה העירונית, הוא האיש הקרח והמעונב. הוא אישר שיש לו טלפון בביתו, מטעם העיריה, והוא השתמש במכשיר, כששמע רעש בחנות. יותר מזה הוא לא יודע.
אחריו קם יחזקאל זעפרני, שבעיני שימ׳לה היה דומה לעכבר. העד הזה היה זקוק לאביו – הוא היהודי הפרסי בעל הכיפה הרקומה – שיקים אותו ממקומו וידחף אותו בגבו לעבר תא־העדים. יחזקאל זעפרני ניצב בתא־העדים פעור־פה ושתק.
״אני אסתדר אתו״, אמר הסרג׳נט שוסטר, ״הוא, קשה לו לדבר בעצמו. תגיד, אדון יחזקאל, אחרי שקיבלת את המכות, בחנות, אתה מרגיש טוב?״
״לא טוב״, לחש יחזקאל. ״באמת לא כל־כך טוב״.
״ואיך היה מקודם?״ חקר הסרג׳נט שוסטר. ״מקודם, לפני המכות, הרגשת יותר טוב?״
״לא יותר טוב״, לחש יחזקאל, ״אני תמיד חולה ולא מרגיש טוב״.
״אבל, אדון יחזקאל״, דחק עליו הסרג׳נט שוסטר, ״מתי הרגשת יותר רע, לפני המכות או אחרי המכות?״
יחזקאל זעפרני הביט באביו ופיו נפער מבלי להוציא הגה.
״תגיד, אל תפחד״, אמר היהודי הפרסי, ומיד הוסיף כמה מלים בפרסית, והשופט נזף בו והשתיקו.
יחזקאל בלע רוקו, גרד קצת בגבו, ולבסוף אמר:
״אותו דבר אני מרגיש, כל הזמן חולה מאד״.
אחריו עלה אביו לדוכן העדים וסיפר בפרטי פרטים על הנזק שנגרם למנעול ולשטיחים. הוא החל מונה שמות כגון קשאן, טבריז, שיראז, אפגן, בֶלוץ׳, עד שהשופט הפסיקו ואמר שרשימת הנזקים מצויה לפניו בתוך התיק. התפרץ עורך־הדין ברגר וצעק:
״תוֹגיד לי, זוֹפרָנאֶ, מה פתאום הבן שלך היה בלילה בחנות?״
״הבן שלי״, אמר היהודי הפרסי, ״הוא יושן בלילה שמה״.
״למה הוא לא יושן בבית?״ ביקש ברגר לדעת.
״בבית?״ תמה אבא זעפרני. בבית יש לי אשה חדש וגם כן ילדים חדש, ואשה לא מסכימה… יחזקאל הוא קצת חולה, והוא הבן של אשה ראשונה שלי, מתה זכרונה לברכה״.
״זה מַניין מאד״, צווח ברגר. ״את הרוצח הזה אשתך לא רוצה בבית, אז אתה שם אותו בחנות, במקום ציבורי, שהוא מסוכן לאנשים, מה?״
״הוא לא רוצח״, נעלב אבא זעפרני, ״הוא בנשמה שלו כמו ילדים קטן, לא הורג זבובים אפילו״.
״א שיינעֶר ילדים״, לגלג ברגר, ״הבוֹחֶר הזה לכל הפחות ארבעים, מינימום״.
״שלושים ושניים״, תיקן לו אבא זעפרני. ״בן שלי מאשה ראשונה, נולד בפרס, זכרונה לברכה״.
״אם הוא כל־כך חולה״, אמר ברגר, ״איך זה שאתה נותן לו לישון בתוך חנות? ובייחוד שאתה אומר, שזה מאשתך הראשונה?״
״שָטִיהים זה חם מאד וזה בריא״, אמר אבא זעפרני. ״זה יותר טוב מן מיטה, יותר חם ויותר בריא גם כן. ובחנות אין חלון, אין רוח, אז מה? למה לא?״
״זו הפקרות, כבוד השוֹיפט״, התלהב ברגר, ״הפקרות לשים בן אדם חולה בחנות והפקרות לתת לרוצח נשק קר, מטר או לא מטר, זה לא חשוב כבר. ראינו מה שהמטר הזה יכול לעשות. פה יש לנו בפַיירֶש מקרה קרימינלי, ואני מַמין שכבוד השויפט יביא זה בחשבון הפסק־דין״.
״נו, גמרנו עם העדים?״ שאל השופט.
״יש עוד שניים״, אמר הסרג׳נט שוסטר. ״זה האחות מאשה גיטלין, שהיא אחות־רחמניה במקצועה, ויש שומר־הבנין, מרקוס״.
״למה לנו פה אחות־רחמניה?״ בקש ווייצנפלד להבין. ״הלא יש לי בתיק תעודות רפואיות״.
״זה בנוגע למשפחת זעפרני, לא בנוגע לנאשמים״, הסביר סרג׳נט שוסטר.
״כבר שמענו שהבן חולה, והאבא אלמן; מה עוד נחוץ כאן?״ ניסה ווייצנפלד לקצר.
״זה בנוגע לנזק שנגרם לא רק בחנות, אלא גם לבריאותם של משפחת זעפרני״, התעקש סרג׳נט שוסטר.
״נו, טוב״, נכנע השופט ועצם את עיניו. לעתים מזומנות היה שב ופוקחן, כדי לרשום את דברי העדים.
עלתה האחות מאשה גיטלין לדוכן העדים והודיעה שהיא מדברת רק רוסית.
״שיהיה רוסית״, רטן השופט ווייצנפלד, ״רק בקיצור ולענין״.
אמרה האחות גיטלין, שמר זעפרני הזקן סובל מדלקת כרונית של הכליות, מאינפרקט נושן בלבו, מקצרת כרונית ומבצקת הרגליים, שיש לה קשר ישיר עם הלב והכליות; וכנגד כל אלה היא מזריקה לו זריקות, זו השנה השלישית. ואשר לבן, ליחזקאל, יש לו שחפת פתוחה, ומטעם זה מתנגדת אשתו של אביו שיישן בביתם, וכן מפני שלפני שנה ניסה לאנוס את אחותו החדשה, בת ארבע.
״וחוץ מזה הכול בסדר?״ לא התאפק השופט ופלש לתוך דבריה של האחות גיטלין.
״אוי ואבוי לבסדר שכזה״, אמרה האחות.
הסרג׳נט שוסטר אמר, כי לאור פרטים שכאלה קל לשער איזה נזק נגרם לבריאותו של הניזוק, כשראה מה שנתרחש בחנותו. ואי־לכך יש להחמיר בעונש.
לבסוף הגיע תורו של שומר־הלילה.
״אני התחננתי לפניהם״, אמר השומר, ״שלא יעבדו בסביבה שלי. נתתי להם תה והם הבטיחו… והנה, תראו מה שעשו לי״.
״שקרן!״ לא התאפק שימ׳לה, שכל אותה שעה האזין לעדויות בשקט. ״שקרן וגם מנוול! אנחנו הבטחנו לך? אנחנו בכלל דיברנו אתך, לא־כלומניק, שומר אחד, חתיכת אפס? שתינו תה מסריח שלך והלכנו. אפילו מלה לא שמעת ממני… אני לא סובל שקרנות״.
השוטר שבתא־הנאשמים סכר את פיו של שימ׳לה בכף ידו והשתיקו.
עורך־הדין ברגר נשאל אם יש לו מה להוסיף. ואמר רק, שאוי ואבוי לנו אם הגענו עד כאן.
השופט רשם לפניו כמה משפטים וקרא את פסק הדין.
כשהוציא השוטר את שימ׳לה ואת אברהם בן אברהם מאולם בית־המשפט, פנה השופט ווייצנפלד אל שימ׳לה ואמר לו:
״נו, שימ׳לה, לא הגיע הזמן להחליף מקצוע? הנה, תראה לאן הגעת, שאפילו חולה כזה שובר לך את העצמות״.
״תאמין לי, כבוד השופט״, אמר שימ׳לה, ״שזה הדבר הכי כואב לי, שעכבר מסריח כזה, א פאַרשטוּנקענע מוייז, בכלל נגע בי״.
״עכבר?״ נזעק אבא זעפרני. ״פושע גנב שכמוך, איך אתה מדבר על יחזקאל? איך אתה פותח הפה המלוכלך שלך על בן שלי מאשה ראשונה? אני אוהב אותו יותר מנשמה שלי״.
״אתה, יש לך נשמה?״ קרא לעומתו שימ׳לה, כשהשוטר גורר אותו החוצה, ״ח׳ארא יש לך בלב ולא נשמה. אני, אם היה לי בן שכזה, הייתי שם אותו בסנטוריום, הייתי נותן לו פרוסת־לחם אחרונה שלי, הייתי הולך לגנוב בשבילו, פרסי אחד. תתבייש, טפו!״
ושימ׳לה צעד בראש מורם, מנצח ושבע־רצון מעצמו, והפליג מתוך האולם כספינה היוצאת אל המרחבים.
כשהיו כבר במסדרון אמר לו אברהם בן אברהם: ״אני, כל מלה של האחות הבנתי. היא מדבר רוסית יופי. אני חושב היא מקָזאן״.
א
ממקום שאדון ז׳ורז׳ עומד, אצל הקופה, יכול הוא לראות הכול. בעֶברו המרוחק של האולם, לימינו של האדון ז׳ורז׳, מצוי המטבח ולשמאלו מוצבים השולחנות הלבנים, יצוקים חומר פלאסטי, וכן הכיסאות, הקולטים את הישבן כמו בחביקה.
הקופה עצמה, והאדון ז׳ורז׳ הניצב אצלה, מצויים בסופו של דלפק עשוי פסים של מתכת וזכוכית, ומאחוריהם מוצבים התבשילים. כשהלקוח מגיע עם המגש שלו אל הקופה, כבר מוכן האדון ז׳ורז׳ עם הפתק המודפס, שבו נקוב מחיר הארוחה. אין זו סתם זריזות־מלידה, אלא נסיון של כשלושים שנים. דרך ארוכה עשה מבוקרשט עד תל־אביב, ולפעמים הוא מזכה מישהו מעובדיו בסיפור־המעשה, אם כדאי הדבר. לרוב אין טעם לדבר על כך, מפני שהזמנים נשתנו.
ואף־על־פי שנשתנו הזמנים, את האדון ז׳ורז׳ אי אפשר לרמות. אין הוא מאותם מתעשרים שעשו קצת הון בעסקים מפוקפקים, עד שעלה בידם לפתוח מסעדה במקום מכובד. הוא הגיע ובא מתוך מעמקי המקצוע ומזלו שיחק לו להתחיל משפל־המדרגה; עובדיו יודעים זאת, ולכן אינם מנסים לתעתע בו. אילו ניסו, היו נוחלים מפלה. במקצוע הזה אין רחמים. מכל מקום, בלבו של אדון ז׳ורז׳ אין רחמים. גם אותו לא ריחם איש; וכך טוב יותר. אילו חסו עליו, ספק אם היה מגיע למקום שהגיע. את מידותיו לא השחיתו, תודה לאל.
אדון ז׳ורז׳ יודע שסכנת־השחיתות איננה צפויה לעסק רק מצד עובדיו. גם הלקוחות עלולים להרוס את העסק, אם לא ילמדו אותם להעריך טיבו של המקום שאליו הם באים. ומן הטעם הזה הקפיד האדון ז׳ורז׳ לצייד את המסעדה שלו ברהיטים ובכלים ראויים.
גם את עובדיו הלביש מדים שנתפרו בבית־אופנה שברחוב בן־יהודה. תל־אביב איננה פריס, אבל המסעדה היא ביתו של האדון ז׳ורז׳ ולכבוד עצמו טרח. אמנם הלקוחות רשאים לחשוב שלכבודם הוא עמל. להבנה איננו מצפה, אבל הערכה וכבוד הוא דורש, וגם יקבל.
מאחורי הקופה ניצב האדון ז׳ורז׳ לבוש לפי מיטב האופנה, תוך הדגשת הגוונים הכהים בבגדים, ולכל אחת מן החליפות שלו מותאמת עניבת־פרפר. כמעט שאין הלקוחות מבחינים בעניבתו, מפני שהיא נבלעת מתחת לפימת־סנטרו הרכה. אין זו פימתו של איש זקן, אלא משמני־בשרו של אדם היודע להקפיד על מזונות משובחים.
לאחר שהוא מונה את הכסף ומעביר את העודף, הריהו זוקף את ראשו ומשיט מבט על פני שולחנותיו, ואז הוא מנחה את הלקוח אל מקום פנוי. הוא עושה זאת ברמז, בלא להוציא הגה מפיו.
אבל עוד לפני כן עובר הלקוח טקס שהוא עצמו אינו יודע כי אמנם נטל בו חלק. זוהי בדיחה קטנה, פרטית מאד, של בעל־המסעדה; ואפילו היה האדון ז׳ורז׳ איש נשוי, ספק אם היה מגלה בדיחה זו לרעייתו. וזה סודו הקטן: כל ימיו – ועל כל פנים רוב ימי נעוריו ובחרותו, וגם קצת לאחר מכן – היה נאלץ לקוד קידות, ולכל הפחות היה נאלץ לומר תודה. ובתיבה קטנה זו, בת ארבע האותיות, נתפרש לו לאדון ז׳ורז׳ טיב מעמדו בעולם. תחילה אולי לא עמד על כך. רק במשך השנים נצטברה בלבו הטינה כלפי המלה הזאת, והוא נשבע כי יום יבוא, שבו שוב לא הוא יהיה האומר אותה, אלא זולתו. והנה עכשיו, כשהוא ניצב אצל קופתו שלו, במסעדה שלו, שליט יחיד – ולא רק למראית־עין, כאותם מנהלים־שכירים של בתי־מלון, שהלקוחות סבורים עליהם שהם אדונים, אבל המלצרים יודעים, שאינם אלא עבדים – כשהוא ניצב עכשיו כאן, הגיעה ובאה אותה שעה שאליה התפלל: כשהוא מקבל את הכסף מידי הלקוח אין הוא אומר תודה, אלא הוא אומר בתיאבון. ומה קורה אז? קורה הדבר שאותו ביקשה נפשו. הלקוח הוא שאומר תודה.
ורק אז, לאחר הטקס הפעוט הזה, – פעוט לכאורה, בעיני מי שלא הבין – מרים האדון ז׳ורז׳ את ראשו והוא מצביע בלא אומר על מקום פנוי. וכשהוא מרים את ראשו מתגלה עניבת־הפרפר וכן מתגלה השקע שאותה עניבה חורצת בפימת־סנטרו, שקע שאף הוא דומה לעניבת־פרפר.
עד מהרה שב האדון ז׳ורז׳ ומרכין ראשו אל המנענעים של הקופה, לקראת הלקוח הבא, ושוב נעלמת העניבה מן העין.
בכך חולף היום וכמה שעות של בין ערביים. מסעדה זו נסגרת בשמונה בערב. היא נועדה לאכילה ולא לפטפוטים. מי שבהול על רווחים – מפני שאין לו – שיחזיק מסעדות פתוחות עד לאור־הבוקר. האדון ז׳ורז׳ מכיר טיפוסים כאלה לפני־ולפנים. הם יוצאים לו מן החוטם ומן האוזניים.
ב
המסעדה של האדון ז׳ורז׳ נפתחת בשעה עשר בבוקר, אבל הוא עצמו קם בחמש, טובל בבריכה שעל שפת־הים ובשש הוא מצוי במטבח, בודק את המצרכים ונותן הוראותיו למי שצריך.
הקושי – כאן, בארץ־ישראל; בחוץ־לארץ לא היה שום קושי – נעוץ דווקא בשעות הערב, אחרי שמונה. בקלפים אין הוא משחק. אילו שיחק בקלפים, היה שרוי עכשיו במחיצתם של מלצרי רחוב דיזינגוף; אלה שאומרים, כי בבוא היום יפתחו מסעדה משלהם; אבל בסופו של דבר הם מגיעים לבתי־התמחוי של העיריה. אמנם כיום לא היה בכוחו של משחק־קלפים להזיק לו, כמובן; אבל הרגל נעשה עקרון, ומעקרונות קשה לאדם לסגת. יכול הוא, כדבר המובן מאליו, ללכת למועדון־לילה. אבל עם מי?
בקונסטנצה, בבוקרשט, בווינה ובפריס היו הנערות היפות ביותר, מן הבתים הטובים ביותר, שואפות להיות מלצריות בבתי־אוכל מכובדים. וכשהיה האדון ז׳ורז׳ קובע פגישה עם אחת מחברותיו למקצוע, היו שניהם מחליפים בגדיהם לקראת הלילה והיו מבלים בטובות שבמסעדות ובמפוארים שבמועדונים. הם היו יושבים במחיצת בנקאים, תעשיינים ורוטשילדים למיניהם, ושום אדם לא היה מעלה על דעתו כי הזוג היושב אל השולחן הסמוך איננו ממרום החברה. שום אשה באירופה לא ידעה גינוני־נימוס יפים משל מלצרית. אבל כאן, בישראל, מה קרה? קרה, שהנערות היפות נעשות דוגמניות־עירום ולבסוף הן נעשות נערות־רחוב. המלצרית בארץ ישראל דומה לפחותה שבמשרתות של ווינה; והמשרתת המקומית – מוטב שלא לדבר על כך.
ובכן, עם מי יצא בערב? הוא יושב איפוא בביתו ולאחר שהוא מתקין לעצמו ארוחה, מן המזונות המיוחדים השמורים עמו בפריז׳ידר, הריהו שוהה מעט בתוך הכורסא, מול מקלט הרדיו, עד שתרדמה נופלת עליו והוא הולך לישון. ויפה הוא עושה. בסופו של דבר אין יפה לגוף משינה בשעות המוקדמות של הלילה. שום אדם לא ינחש את גילו. ומדוע? מפני שהוא יודע כיצד להישמר משטויות.
ברור, שאדם זקוק לחברה ולמגע עם הבריות. בלי מגע כזה אתה מתרחק מהוויות העולם וסופך שאינך אדם אלא גולם. אלא שבתחום זה אין בעל־מסעדה, בלב לבו של צפון־העיר, צריך להתלונן. כל היום כולו נכנסים אנשים, ובתוכם גם אנשים של צורה, כמו למשל הזוג הבא דרך קבע לאכול אצלו בצהריים – בעלי אחת מחנויות התכשיטים הנאות ביותר ברחוב בן־יהודה. וזולת זאת האדון ז׳ורז׳ קורא בכל בוקר את העיתון ״חיינו״ בשפה הרומנית, וכן הוא מעלעל ב״פארי־מאץ׳״ וב״לייף״. קשרים עם העולם אינם חסרים לו; רוב שפות התרבות גלויות לפניו, במחילה.
ואשר לאותו זוג, היובאֶליר ורעייתו, הריהם באמת אנשים של צורה. הבעל לבוש בקפידה וכשהוא נוטל קיסם בסוף הארוחה, אין הוא מחטט בשיניו, כאותם ישראלים, אלא הוא טורח לכסות את פיו בכף ידו והוא עושה זאת כבדרך אגב, מבלי להפסיק בשיחתו, בדיסקרטיות גמורה. וגם האשה נאה, לא צעירה, אבל הרבה יותר צעירה מבעלה. ומכל מקום היא נראית הרבה יותר צעירה, מפני שהיא מטופחת ונעים להביט בה.
האדון ז׳ורז׳ יודע כיצד לקשור קשר עם אנשים, אם נתן עינו לטובה באדם. עם בני הזוג התחיל הקשר בכך, שכאשר בחרה לה הגברת בשר־גולש, רמז האדון ז׳ורז׳ מרחוק לאיש הממונה על חלוקת־הבשרים, ובניד־עין ציווה עליו להחזיר את הגולש אל האלפס ולהניח שניצל ווינאי תחתיו. וכשהגברת הרימה גבותיה בתמיהה, אמר האדון ז׳ורז׳ מרחוק, בשקט, בלווית חיוך סתום במקצת: ״היום לא ארשה לגברת הנכבדה לאכול, אלא מן השניצל. אני מצטער על שאני מתערב בענייני הגברת הנכבדה, אבל תואיל נא לקבל זאת כעצה, בכל הכבוד״.
מאליו מובן שדיבר אליה גרמנית, והיא הביטה בבעלה, ובעלה חייך אל האדון ז׳ורז׳ ואמר שהוא יודע להעריך תשומת־לב ללקוח. ובהזדמנות זו חלק מחמאה לסדרי המסעדה ולמערך רהיטיה ולנקיון המצוין השורר בתוכה.
האדון ז׳ורז׳ הרכין ראשו במידה כמעט בלתי־ניכרת.
תוך זמן קצר נודע לאדון ז׳ורז׳ מפי היובאֶליר כי הלה חבר במועדון רוטארי; ובהזדמנות זו נודע לו טיב המועדון, ודבר היותו סגור ומסוגר לזרים, ומספר חבריו קבועים מראש, על פי כללים תקיפים ועל פי חלוקת החברים למקצועותיהם. אפילו הגברת אָני – זה שם רעייתו – איננה באה שמה אלא לאותם ארועים, שנועדו מלכתחילה לחוג־המשפחה. הגברת אָני מוצאה מווינה, ואילו בעלה בא לווינה כשהיה נער, כמעט תינוק. אפשר לומר שנולד בווינה.
הידידות בין בני הזוג לבין האדון ז׳ורז׳ הגיעה עד מהרה למדרגה כזו, שיום אחד התלוצצה הגברת אני ושאלה את האדון ז׳ורז׳ אם גם הוא סועד את לבו ממטבחה של המסעדה שלו. לאנשים אחרים ספק אם היה האדון ז׳ורז׳ טורח אפילו להשיב תשובה. אבל עם הגברת אני אין טעם לנהוג ברשמיות, והאדון ז׳ורז׳ חייך ואמר:
״גברתי הנכבדה, אני מבטיח לך שהמזון במסעדה זו הוא טרי, משובח ומבושל בצורה הנעלה ביותר. אבל אני אדם מפונק. אולי אני אפילו אדם מקולקל. אני אוכל רק בביתי, מתוך מלאי מיוחד שיש לי בפריז׳ידר הפרטי שלי. אם יהיה לי הכבוד, גברת נכבדה, אשמח לארח את האדון בעלה ואת הגברת בדירתי הקטנה. זה יהיה תענוג גדול״.
ואמנם בסופו של דבר קמה משאלתו והיתה, אלא שהנסיבות היו שונות, ואפילו מצערות; שכן יום אחד, זמן לא רב לאחר ההתוודעות הנעימה בין האדון ז׳ורז׳ לבין היובאֶליר ורעייתו, בשעה שעמד בעל חנות־התכשיטים לנעול את חנותו ולפרוש לביתם, כרע־נפל על הסף ומת. היה זה אסון; אבל זהו מה שנתרחש. לאחר מותו נתברר – מן המודעה שהודבקה על חלון־הראווה שלו – כי היה למעלה מבן ששים. משמע, שגם צעיר ביותר לא היה. לפחות עשר שנים קשיש מן האדון ז׳ורז׳.
ג
הוא שלח מברק־תנחומים לגברת אני. במשך השבוע שלאחר מכן היתה חנות התכשיטים נעולה על בריח. אחר כך הוסרה מודעת האבל מעל חלון הראווה והחנות שבה ונפתחה. באותו יום הופיעה הגברת אני במסעדה. היא היתה לבושה שחורים, אולי קצת חיוורת, אף שלא ניתן להבחין בכך מפני שכתמיד הקפידה להתאפר. אשה ממעמדה איננה נכנעת לגורלה, כאותן נשים מן העם, שמיד כשהן מתאלמנות הן שוכחות מעט הנימוס שהיה להן, ומראה פניהן מהלך אימים על כל סביבותיהן. ואם חל שינוי אצל הגברת אני, היה זה שינוי דק מן הדק, שינוי שהאדון ז׳ורז׳ הבחין בו מיד: בחלפה על פני דלפק־התבשילים כמעט שלא הביטה במה שלפניה, וכששאל אותה הממונה על חלוקת־המזון למבוקשה, אמרה לו – בלחש – שבעצם לא איכפת לה מה תאכל.
שוב התערב האדון ז׳ורז׳, והוא שבחר בשבילה את התפריט. יתר על כן – הוא יצא מאצל הקופה, במו ידיו נטל את המגש, אף על פי שהיתה זו מסעדה של הגשה־עצמית, ומעולם – מעולם! – לא קרה כאן שישאו העובדים מגשים אל שולחנותיהם של הלקוחות; והוא הוליך את הגברת אני אל שולחן צדדי, שנועד לשניים, הניח את המגש על השולחן, השעין את הכיסא השני באלכסון, – סימן ורמז כי המקום השני תפוס; ולאחר מכן נטל את כף ידה של הגברת אני ונשקה בלא אומר ודברים, כשהוא משתחווה קלות.
הוא היה בטוח כי הבינה שהכיסא השני, הריק והסמלי, נועד להזכיר ימים יפים יותר, שזה עתה חלפו לבלי שוב.
כך, ובדומה לכך, נהג בה כמה וכמה ימים, עד שהיא עצמה מחתה בתוקף אבל בארשת פנים של הכרת־תודה, על כל הטובה שהוא מעתיר עליה, ואמרה כי אם הוא חפץ שהיא תוסיף לבוא למסעדה שלו – והיא אמרה בפירוש כי מנקודת־ראותה שלה תהיה זו אבדה קשה, אם לא תוכל לבוא לכאן – כי אז עליו לנהוג בה כבאחת הלקוחות, ואף לא כהוא־זה יותר מכן.
על כך ענה האדון ז׳ורז׳, כי רצונה הוא כפקודה בעיניו, ובצער הוא מקבל עליו למלא את משאלתה.
מעתה היתה הידידות שביניהם שזורה נימים דקות של רמזי־ויתור ודו־שיח שאיננו צריך למלים. וגם, ניתן לומר, היתה ידידותם מחושלת על סדן הצער והאסון שהיה, בסופו של דבר, אסון משותף. לגברת אני אבד בעל ולהאדון ז׳ורז׳ – ידיד קרוב. מכל מקום, קרוב יותר מכל אדם אחר.
ויום אחד, כשנכנסה הגברת אני לאכול ארוחת־ערב, עם נעילת החנות שלה, בא האדון ז׳ורז׳ אל שולחנה ואמר:
״השעה עכשיו שבע, גברת אני, ובעוד שעה אחת ממילא גם אני סוגר. אם לא יהיה לך הדבר למורת־רוח, הלוא נוכל לצאת העירה לאיזה מקום שקט… היא זקוקה לבידור, גברת אני… אסור לה להתמכר כליל למחשבות עגומות, לא כן?״
והגברת אני השפילה עיניה אל המגש שעל שולחנה, ואמרה:
״והרי כבר הזמנתי ארוחת־ערב…״
עמד ביניהם צל קטן של שתיקה, לכדי רגע, ומיד התאושש האדון ז׳ורז׳ ואמר:
״אין בכך כלום. אני אצווה להגיש אפריטיף״.
ומיד נטל את המגש שעל שולחנה והחזירו למטבח. וכששב, הביא עמו שתי כוסיות של משקה.
״ברשותך, לחייך ולאושרך״, אמר והקיש כוסו בכוסה.
הם לגמו והגברת אני אמרה:
״לך, אדון ז׳ורז׳, חזור אל הקופה. אני אשב לי ואעשן. נעים יהיה לנוח קצת״.
בשעה שמונה בדיוק נעל האדון ז׳ורז׳ את הקופה, ניגש אל שולחנה של הגברת אני והודיע כי יטלפן להזמין מונית. ועל כך ענתה הגברת אני ואמרה שאין צורך במונית, וכי יש לה רעיון נועז. בעצם, רעיון זה איננו שלה, אלא של האדון ז׳ורז׳ עצמו, שהואיל לתת לו ביטוי במו פיו, בימים שלפני האסון. כלום לא אמר האדון ז׳ורז׳ כי יזמין אותם לארוחה קטנה בביתו, כדי להטעימם טעם מזונות שיש לו בפריז׳ידר הפרטי שלו? הגברת אני סקרנית ביותר לדעת למה הוא מסוגל, אדם שכמותו, שהכיר את טובי מטבחיה של אירופה. והרי ביתו אינו רחוק, ולמה לקחת מונית?
האדון ז׳ורז׳ קיבל את דבריה כנזיפה והיה מדוכא במקצת. בלבו הודה ביתרונה הברור עליו, וכדי שלא יהיה היתרון הזה למכשול כבד־משֵׂאתו, צחק האדון ז׳ורז׳ צחוק עבה, מאולץ וקצר, ואמר כי רצונה הוא כפקודה בעיניו. לא היו לו מטבעות־לשון אחרות למקרים כאלה ואף־על־פי שהסגנון שבפיו היה אחד וקבוע, היו הכוונות משתנות לפי התנאים.
כברת־הדרך שמן המסעדה לדירתו עשו בשתיקה, כשהוא תמה אם יש לו לשלב זרועו בזרועה, או שמא אין הדבר עולה בקנה אחד עם המצב המיוחד שבו היא שרויה עדיין. המרחק בין המסעדה לדירתו היה קטן כל־כך, עד שלא היה סיפק בידו להכריע את הספקות שבלבו, ועד מהרה נעץ את המפתח במנעול דירתו והשתחווה לפני הגברת אני, בהיכנסה ראשונה. בחדר הכניסה הקטן סייע בידה לפשוט את מעילה, וכשתלה את המעיל על הקולב התפלא להיווכח כי בחדר־הכניסה הקטן שלו ניצב קולב גדול כל־כך, המסוגל לקלוט כתריסר מעילים. היה זה קולב מן המין המצוי בחדרי־כניסה של מסעדות באירופה, וזו הפעם הראשונה שאל האדון ז׳ורז׳ את עצמו, לשם מה הביא קולב כזה לדירת־הרווקים שלו. ותוך כדי כך חש שהוא מחוויר למחשבה, פן תתן הגברת אני מטבע של כסף בידו, מיד לאחר שיתלה את מעילה. היה זה, כמובן, חשש־שווא אווילי לגמרי, אבל כשנפנה אליה מאצל הקולב, שב והשתחווה לפניה והוליכה אל טרקלינו, כשהוא מחווה לפניה את הדרך ביד שמאלו הפשוטה לפניו. הוא משך כורסה ממקום עמדה ושב וקירב אותה אל הגברת אני, כשצנחה לשבת בתוכה. ומיד שאל אם תבקש הגברת אפריטיף כלשהוא, עד שתהיה הארוחה מוכנה.
הגברת אני שאלה מה יש לו להציע והוא מנה שניים־שלושה שמות. הגברת אני בחרה בדיבונאֵ, אף על פי שהיו עמו טובים מזה. כנראה שדיבונא היה מוכר לה יותר, אבל הוא לא העיר על כך. במקרים כאלה אין מעירים. רק לעתים נדירות בקי הסועד במשקאות ובמאכלים יותר מן המלצר, ואם הגברת אני איננה נמנית עם הבקיאים, אין זו אשמתה, ולא זה המקום והזמן לאלף אותה דעת.
הגברת אני שילבה רגליה ונטלה גליון של ״לייף״ מעל השולחן והאדון ז׳ורז׳ הלך אל המטבח להציץ בפריז׳ידר שלו. כשחזר משם מנה לפניה את האפשרויות והיא בחרה, כמנה ראשונה, בפטריות בשמנת; מנה שניה – פילאֵ מיניון; מרק אין היא מחבבת ואשר למנה האחרונה, היא סומכת עליו. האדון ז׳ורז׳ חש כיצד ידו השמאלית נעה בעצבנות לתור אחרי הפנקס שבכיס מעילו וכיצד היד הימנית חשה בחסרונו של העפרון. אבל הוא השכיל להבליג על הרגלים נושנים ולא היה לו, כמובן, שום קושי לקלוט תפריט פעוט שכזה, תפריט אחד ויחיד, בזכרונו. הוא שב אל המטבח ועשה שם שעה ארוכה.
״יש לך מקום נעים מאוד, אדון ז׳ורז׳״, שמע את הגברת אני אומרת מן הטרקלין.
״אני מודה לך, הגברת אני״, השיב לה מן המטבח. ״אני מקווה שגם המזונות יערבו לחכך. לכבוד הוא לי, הגברת אני״.
ושעה קלה לאחר מכן הביא את המנה הראשונה וערכה לפני האורחת, בצירוף כלי־שולחן ומפית פשתן לבנה.
הוא ניצב מן הצד, אורב לראות כיצד תגיב על מעשה ידיו. הגברת אני שמה בפיה מן הפטריות כמחצית הכפית, עצמה עיניה ופלטה אנחה רכה, ממושכת.
״נפלא״, אמרה, ״ממש לא ייאמן״.
האדון ז׳ורז׳ חייך חיוך רפה.
כשהבחין שהיא עומדת לסיים פרש בשקט למטבח, מבלי להקים רשרוש קל שבקלים בדשדוש־רגליים, וניגש להתקנתו הסופית של נתח הבשר. הפילאֶ מיניון היה מוכן ממש באותו רגע שבו נתרוקנה כליל צלחת הפטריות. הוא נטל תחילה את הצלחת הריקה, שאל באיזה יין תרצה הגברת אני ללוות את הבשר, ואז שב למטבח והביא את המנה השניה.
רק בשלב זה זכר פתאום, כי ארוחה זו אמורה היתה להיערך לשניים, והנה הוא הכין ארוחת־יחיד, והגברת אני אפילו לא עמדה על כך. והוא עצמו, מה אירע לו? כיצד קרתה הטעות הזאת? האדון ז׳ורז׳ נבהל ומצחו נתלהט לרגע ואחר כוסה אגלי זיעה קרירים. הוא נחפז להניח את הבשר על השולחן ולשוב אל המטבח. שם ניגב מצחו בממחטה, מזג לעצמו ברנדי־בסודה ולגם מתוך תמהון הגובל בחרדה. משהו לא טוב נתרחש כאן.
״נפלא!״ קראה הגברת אני מן הטרקלין. ״ממש לא ייאמן״.
קולה היה צעיר מאוד, לדעתו; צעיר יותר מן הרגיל; ודבר זה היה משונה בעיניו, ואפילו מרגיז. הוא שב וניגב את מצחו, ואז חזר אל הטרקלין, העלה חיוך על פניו ואמר שהוא שמח. משהו טורד התלבט בתוך חזהו ועייפות קשה החלה יורדת עליו במהירות, עד שבקושי עמד על רגליו. שוב פנה לעבר המטבח, התקין בחיפזון קוקטייל־פירות מתוך שתי קופסות־שימורים, מזג לעצמו ברנדי שני בסודה וחזר אל הטרקלין, והפעם ישב על הספה, ממול לאוכלת, ולגם מכוסו בשתיקה.
״נפלא״, שבה ואמרה האורחת. ״ממש לא ייאמן״.
היא אכלה באטיות והוא הבחין ששיניה חזקות ועקשניות; אולי היו אלה שיניים תותבות, אבל אין ספק שהיו טובות. ומשהו טורפני היה ברכינתה החגיגית מעל לנתח הבשר. כשאנשים אוכלים כמו חיות – אמר האדון ז׳ורז׳ בלבו – אין זה מראה יפה ביותר. אבל כשחיה אוכלת כמו חיה, זה אפילו אצילי. מכל מקום, טבעי וחזק. בריא. והגברת אני אוכלת בצורה בריאה מאוד. היא אשה בריאה מאוד. בת כמה היא יכולה להיות, בסך הכול?
את קוקטייל־הפירות הגיש במועדו ומבלי לשאול בעצתה פנה להכין קפה. הפעם הכין קפה לשניים ובצלחת הביא ביסקוויטים אנגליים יבשים, גם כן לשניים. הוא היה זקוק לספל קפה חריף והיה תמה לדעת מה יקרה עכשיו. האדון ז׳ורז׳ היה מבוהל למדי ובפירוש חש פיק־ברכיים. טוב שהגיעה השעה לשבת בניחותא. לאחר שתיית הקפה מזג לשניהם כוסיות ליקר.
הגברת אני נטלה סיגריה מתוך ארנק נוצץ, עשוי רשת של חוטי־כסף, והאדון ז׳ורז׳ גחן לעברה והגיש לפניה אש.
״ליקר משפיע עלי באופן חזק מאוד״, אמרה ״איך הוא משפיע עליך?״
״הו, אני רגיל״, אמר האדון ז׳ורז׳.
״עלי הוא משפיע באופן חזק מאוד״, אמרה הגברת אני. ״אני מסוגלת לומר עכשיו כל מיני דברים. אני אפילו מסוגלת לבכות פתאום. בייחוד בימים אלה, במצבי״.
האדון ז׳ורז׳ לא ידע מה להשיב ושתק. הבהלה שבלבו לא פגה. אולי אפילו נתגברה.
״זה כל כך קומי״, אמרה הגברת אני. ״חיי אדם, מה הם? נדמה שהכול עשוי וקבוע, ולפתע בא האסון, והכאב שבעקבותיו. ואחר כך הפחד. אבל פתאום זה משתנה. את מתעקשת לחיות. מתברר לך ששנים רבות לא חיית, בעצם. היה איזה סדר קבוע, אבל אולי לא היו אלה החיים באמת. ומה זה היה? רק הרגל? ההפקר הפתאומי, אדון ז׳ורז׳, זהו מה שמפחיד אותי. אבל גם מסקרן. זה נורא, אתה יודע? אתה מכיר הרגשה כזאת?״
האדון ז׳ורז׳ אמר שחייו שלו בנויים על כמה עקרונות מוצקים, ואפשר שאין הוא מבין לרוחה; כלומר, לא בדיוק. הוא יכול, כמובן, לנחש.
״אי־אפשר לנחש, אדון ז׳ורז׳״, אמרה הגברת אני בלהט פתאומי. ״לנחש לא ייתכן כלל. או שאתה יודע או שאינך יודע. אילו חשת בהלמות הלב, איך הדופק מתגבר פתאום, בלי סיבה; אילו רק הרגשת איך זה הולם, אז אולי היית יכול לנחש. כבר שתיתי יותר מדי, אדון ז׳ורז׳. שתדע לך״.
האדון ז׳ורז׳ שמע את עצמו מבטיח לה חגיגית, שאין שום סכנה אורבת לה כל זמן שהיא בביתו. הוא ידע שאמר דבר־שטות. מכל מקום לא אמר מה שגברת אני רצתה לשמוע. אלא שהיה מאוחר לתקן.
״אבל אני רוצה בסכנה!״ קראה הגברת אני בשובבות. ״מה שעבר עלי בימים האחרונים… בעצם, בשנים האחרונות… זה לא ייאמן, אדון ז׳ורז׳. המוות של האחד גורם לשני שיוולד מחדש, לפעמים… זוהי אולי בושה להגיד, זה קומי… אבל זה ממש כך; ממש קומי. אתה יכול להאמין לי, אדון ז׳ורז׳?״
הוא אמר שאין לה לפקפק כלל. הוא מאמין לכל מלה שלה.
״בין ידידים אין טעם לשמור על סודות״, אמרה. ״אין לי סודות מפניך, אדון ז׳ורז׳. בינינו הכול פשוט, כמו החיים עצמם, כמו הטבע״.
הוא הודה לה על שהיא נותנת בו אמון, ושוב החל מצחו מעלה אגלי־זיעה קרים. הוא שאל אם היא רוצה בעוד ספל קפה.
״כבר שתיתי יותר מדי״, אמרה. ״אני קצת מטורפת. כל־כך נעים לי, עד שממש לא ייאמן״.
האדון ז׳ורז׳ זכר שרצה להביע משאלה, אבל כל מה שנתרחש בדירתו זה עתה חנק, איך שהוא, את גרונו וגם החליש בו לחלוטין אותם רחשים, הנותנים באדם עוז־רוח וכושר החלטה. אף־על־פי־כן היה ברור שאין הוא יכול להוסיף ולהסתתר מאחורי שתיקתו ומאחורי מעני־לשון סתמיים. משהו מפורש חייב להיאמר ויהי מה. ואז עלה בדעתו דבר מסוים. אמת היא, שאת הדבר הזה התכוון לומר בשלב הרבה יותר מאוחר של ידידותם. כל מה שנתארע לו בחייו לימדו לקח ברור: אין אדם משיג קניין בקלות. יש להתאמץ, להקריב הרבה, להשתדל מאוד ולדעת ייסורים רבים, לפני שחפצך ניתן בידך. אבל הגברת אני נחפזת כל־כך, לא זהירה כל־כך, עד שבאשמתה הוא עומד לומר דבר, שעדיין לא הגיעה שעתו. ומתוך מצוקת־הלב, כמי שכפאו שד, מלמל ואמר:
״הנה, גברת אני, הדבר הוא כך… האדון בעלך… קרה אסון… והרי נתפנה מקומו במועדון רוטארי, והגברת אני יכולה אולי להמליץ שיקבלוני… במקום שנתפנה… אם אני ראוי בעיניה…״
הגברת אני תלתה בו מבט רחוק, קשה למדי, ואמרה שהיא תחשוב על כך. שעליה להימלך בדעתה.
ואז שאל אם לא יפה יהיה שיצאו לשאוף אוויר צח בחוץ. היתה זו, בעצם, הצעה שכבר רצה להעלותה קודם לכן, אלא שדעתו נתבלבלה עליו ונתהפכו לו היוצרות.
״הו, אדון ז׳ורז׳״, אמרה הגברת אני. ונדמה לו ששמע בקולה גם הסכמה וגם יאוש.
מכל מקום קיבל דבריה כהסכמה, והוא קם מן הכורסא והלך אל חדר הכניסה והביא לה את מעילה.
הגברת אני הביטה בו כדי רגע בתמהון אך קיבלה את הדין והניחה לו לכסות את כתפיה במעיל. הוא הוביל אותה אל הדלת, וברדתם במדרגות אמרה לו כי עייפה מאוד והיתה רוצה ללכת מיד לדירתה. היא גרה מעל לחנותה, במרחק כמה בתים מדירתו שלו. הם נפרדו בלחיצת־יד על מפתן ביתה.
השעה היתה עשר וחצי בלילה.
ד
בשעה זו של לילה האדון ז׳ורז׳ מכבה את כפתור הרדיו שלו ופורש למיטתו. אבל עכשיו לא היתה דעתו נתונה לשינה. אפילו לדירתו לא רצה לשוב. כמו מאליהן מוליכות אותו רגליו במורדו של רחוב פרישמן, לעבר שפת הים, אל הטיילת השוממה מאדם. לא לגמרי שוממה. טיפוסים אפלים מסתובבים כאן תמיד בלילה; מגודלי־שיער למיניהם, אנסים, גנבים, הומוסקסואלים. אין זה מעניינו. עליו להיות שרוי בחשכה זמן מה ולהרהר, כפי שאירע לו כבר פעם או פעמיים בחייו, כשעמד לפני הכרעות חשובות; ברומניה, למשל, לפני שיצא בפעם הראשונה אל העולם הגדול; ואחר כך בווינה, כשגם שם נעשה המקום צר לו. ולבסוף בפריס, לפני שעלה לכאן, להיות אדון עומד ברשות עצמו.
הפעם לא עמד לפני זינוק נוסף. מה שקרה לו הלילה היה ענין חדש לגמרי, וענין רע היה. מהלך לאורך מעקה־הטיילת דיבר אל עצמו רומנית, מפני דחיפותן של הבעיות וכדי להתגבר על האימה שתקפה אותו.
שלושה דברים קיפח, לכאורה, בלילה אחד: הוא לא יהיה חבר במועדון רוטארי, אף־על־פי שגרועים ממנו זכו לכך בגיל נמוך משלו. והוא לא יהיה בעליה של חנות התכשיטים המצוינת, אף־על־פי שמצויים ברחוב הזה כמה וכמה אנשים, שבבעלותם יותר מבית־עסק אחד, באותו רחוב עצמו; ואין לומר שהאנשים הללו עמלו לשם כך קשה יותר ממנו. וכן לא יהיה בעלה של אשה ווינאית, ממעמד הסוחרים, אף־על־פי שכמעט כל ריקא בעיר הזאת יש לו אשה משלו בביתו.
ובאותה שעה עצמה, כשהוא מהלך שפוף ומרעיד מן הצינה, ומונה – בשפת אמו, שפת ימי ילדותו – את שלושת הדברים שאבדו לו בלילה אחד, מתברר לו יותר ויותר שאין הוא מהרהר בשלוש אבידותיו אלה, אלא באבידה רביעית, רחוקה, שאין למחשבותיו אחיזה תקיפה בה, ושהוא מתאמץ לתפוש אותה מעבר למלים ומעבר למה שניתן למנותו בעין. אפשר שאותה אבידה רביעית לא היתה אבידה, אלא טעות. ולא טעות רביעית, אלא טעות ראשונה. מכל מקום – ראשונה־במעלה.
והרי לכאורה, כל החשבונות עלו יפה כל־כך. אפשר לומר שאפילו בצדק הגיע למה שהגיע. אולי מתוך קצת התאכזרות. אל זולתו, ובעיקר אל עצמו. אבל האכזריות היא מטבע החיים. לא הוא המציא אותה. כלום ייתכן, שמרוב אכזריות קם ורצח משהו בתוך עצמו? מין רצח שאין השלטונות מקפידים עליו, ולא מעמידים עליו למשפט; אבל אין לו כפרה?
קשה להניח שהאדון ז׳ורז׳ באמת אמר ברומנית את כל הדברים הללו אל עצמו; אבל ניתן לומר שזה תרגומם. שאם לא כן, מדוע לא מצא, לפתע, שום צד זכות לעצמו, כדרכו? מדוע יקום אדם כמותו ויתייצב נגד עצמו, במקום שיקום ויתייצב נגד זולתו, כדרכו תמיד?
והצד המוזר שבכל הענין הזה הוא, שהאדון ז׳ורז׳ – שהושפל הלילה כל־כך, והפסיד הלילה הרבה כל־כך – במקום שיהיה שרוי בתכלית הדכדוך והצער, חש דווקא שהוא כאילו עומד לגלות דבר, שמכוחו יצוף ויעלה אל שמחה חדשה, שאולי לא הכיר כמותה מעודו.
שאם לא כן, למה הוסיף להתעקש ולהיות תקוע בענין שאין לו תקנה? הוא לא היה שוטה כדי כך, שישוב וינסה להחזיר לעצמו את הגברת אני ואת שני הדברים האחרים הכרוכים בעקבותיה. אבל הוא גם לא ביקש כלל לשוב ולהחזירה לעצמו. לאחר כמה דיבורים בינו לבין עצמו נתחוור לו, שהוא כבר שרוי מעבר לצער המשולש על האבידה המשולשת, וכל מעייניו נתונים לתור אחרי הדבר האחר, שהוא ספק אבדה ספק טעות, וראשיתו נעוצה לא כאן, לא במקום ולא בזמן.
קשה היה לו, לאדון ז׳ורז׳, לעמוד בעמל הזה. הוא הסכין לעמל מסוג אחר. ולכן, במקום שאדם אחר היה מתעקש להגיע אל שורש החידה, הזדרז האדון ז׳ורז׳ לבקש לו פתרונות בתחום המעשה. הוא לא ידע את פשר הכאב, אבל סבור היה שהוא יודע את טיב התרופה. מין קפיצה נחשונית נעשתה לו, ובלבו החלה מתרקמת תכנית מסוימת וברורה של מעשים שיש לעשותם מיד, בלא דיחוי, למחרת בבוקר.
ואדם של מעשים, כיוון שמנקרת לו תכנית־עשיה בראשו, כבר קל לו יותר וכבר הוא כאילו נגאל. בצעד מאושש ביקש לשים פעמיו אל דירתו, שעה שהגיעו לאוזניו קולות של חבטה וגרירה.
כל זמן שאותם טיפוסים אפלים שעל הטיילת היו חולפים על פניו בדממה, לא שת אליהם את לבו; אבל עכשיו, כששמע קולות, הביט לאחוריו וראה כיצד שניים מהם מחזיקים בגברת אחת תחת אצילי ידיה וגוררים אותה לעבר המדרגות המוליכות אל חוף־הרחצה שלמטה. תמה היה על שאין היא קוראת לעזרה, וכל מה שעשתה לישועתה נצטמצם לכך, שהתעקשה לנעוץ את רגליה במרצפת ושני חוטפיה נאלצו לגרור אותה בלא אומר ודברים. בימינה המושטת כלפי מעלה החזיקה ארנק־נוצץ עשוי רשת של חוטי כסף, כאילו ביקשה להצילו מן המים שלתוכם היא שוקעת, כביכול.
האדון ז׳ורז׳ הביט משתאה במחזה ולבו החל פועם בחזקה. וכשירדו השלושה אל החול הלך אחריהם בחשאי והסתיר עצמו מאחורי מעקה המדרגות. הוא ראה שהשניים הגיעו אל החוף והטילו את האשה על החול. שום תנועה מתנועותיהם לא נסתרה מעיניו ולא היה שום מקום לפקפק – חרף החשכה הכבדה שמסביב – במה שאירע לנגד עיניו. אמנם חלפה מחשבה במוחו, כי מחובתו להיחלץ לעזרת הגברת, או לכל הפחות להזעיק את המשטרה. אבל הוא לא פסק, יחד עם זאת, מלתמוה על כך, שהגברת עצמה אינה פוצה פיה לצעוק, אף־על־פי שתוקפיה לא חסמו את פיה, לא באגרוף ולא במטפחת.
וכשכילה גם הבחור השני את מעשהו בה, הקימוה השניים ממקום רבצה והאחד מהם קרע מידה בכוח את ארנקה וציווה עליה להסתלק. רק אז שמע האדון ז׳ורז׳ שהיא צועקת ״גנבים, הצילו״ וראה אותה פורצת במרוצה כושלת לאורך המים. הבחורים הביטו אחריה זמן מה ואחר פנו לשוב ולעלות במדרגות.
ואז נתקלו באדון ז׳ורז׳.
״מה אתה עושה פה?״ אמר האחד בתמהון אמיתי.
״הסתלקו״, קרא האדון ז׳ורז׳, רועד כולו מכעס, מבושה ומעוד רגש אחר, שעיקרו קנאה, בצירוף כמה סיבוכים אחרים, שעוד יתבררו לו בימים הרבים שיבואו לאחר מכן.
אחר הבחורים הטיח אגרוף בפניו והממו, בעוד חברו מפרק מעליו את שעון־הזהב שעל פיסת ידו ואחר כך תוחב ידו בכיסיו ונוטל את ארנקו. סמוך לכך בעט אחד מהם באחוריו של האדון ז׳ורז׳ והאיץ בו להרים רגליים ולנוס.
ה
בדירתו רחץ האדון ז׳ורז׳ את פניו, התפשט את בגדיו ושכב במיטתו. התכנית, שהחלה מתרקמת במוחו עוד לפני שהיה עד למעשה הגברת ושני הבחורים, לבשה עתה עור וגידים. בשכבו במיטתו הגה אותה לפרטי־פרטיה: הוא יעזוב מיד את הדירה הזאת. אין לו צורך בה. אולי לא ימכור אותה. אפשר שיסגור אותה על בריח. או שישכיר אותה. והוא עצמו יפנה חלק מן המחסן הגדול שיש לו מאחורי המסעדה. יש שם מקום די והותר בשביל המצרכים וגם בשבילו. ושם יתגורר. ובמסעדה יאכל, מן המאכלים שבמטבח. ובלילה, בשמונה, יפרוש לפינתו שבמחסן.
הדרך הארוכה שעשה, לא נעשתה יפה. היה איזה ליקוי ויש לתקנו. הוא איננו זקוק לדירה זו שבה הוא מתגורר. פרק ארוך מימי חייו, ימי היותו שכיר, התגורר בסמוך למסעדות שעבד בהן, ובאותו פרק זמן לא השכיל להבין משהו. משהו חשוב מאוד, שאפשר ללבן אותו ולהבינו רק כשאדם מתגורר במקום הנכון לו, וחי חיים שהם כשיעור מידתו; עד שאותה מידה תתרחב ותגדל, אם יגלה את טעותו. עכשיו ישוב אל הימים ההם, הראשונים, ויתן לעצמו שהות לתהות על הטעות. יש לשוב אל ההתחלה. אי־שם בהתחלה נעוץ הליקוי ההוא. אם לא יוכל לתקן מה שנפגם, יתאמץ לבקש דרך. מעולם לא קנה לו שום קנין בלא ייסורים; ואולי נתייסר ייסורי־שווא? אולי הדבר שהוחמץ הוא דבר שניתן בחינם? דבר שמספיק לדעת עליו, כדי שיהיה שלך? והוא, אולי, לא ידע מה שאחרים הבינו בנקל כל־כך? האומנם האחרים הללו הם עולם ומלואו, ורק הוא לבדו השוטה? הן לא יתכן שאמנם כך הדבר. קרוב יותר אל השכל שאין הוא יחיד בעיוורונו. קרוב יותר אל השכל שרוב האנשים שוטים, והוא נמנה עם מחנה עצום וגדול, המקיף אותו מכל עבר. אם יושיט יד, אם יעיף עין, – מה שאולי לא עשה מעולם – יראה שהוא גועה בתוך עדר כביר של מיוסרים כמותו. משמע שעליו לגעות בלא בושה, כבשר וכצאן. דבר זה אפשר לנסותו מיד, כאן במיטתו.
והאדון ז׳ורז׳ געה בקול, והגעיה נתגלגלה בחרחור, והחרחור נתגלגל בצעקה והצעקה נתגלגלה בבכי והבכי נתמשך אל תוך הלילה ונתגלגל בשינה ערבה שינה עמוקה שכמותה ידע רק בימי תחילתו.
וכשנעור בבוקר, היה כבר קרוב קצת יותר אל ההתחלה.
א
״הגברת זינה״, אמר פעם סשה, ״אולי את יודעת מתי חל יום ההולדת שלי?״
הוא שיער כי הגברת ויינשטיין לא תדע, אבל מקווה היה לרמוז לה בכך שהוא זכאי למתנה פעם בשנה, אולי בצורת יום חופש, שבו יהיה פנוי לצאת בבוקר ולשוב בערב. היתה לו תכנית ברורה מאוד ליום שכזה.
זינה הביטה בו כאילו ראתה אותו בפעם הראשונה בחייה, וארשת של ספק־ייסורים ספק עווית של צחוק הופיעה על פניה.
״אני אנסה לברר״, אמרה, וידה נעה אל עבר ראשו, אך מיד שבה ונחה על מחשוף חלוק־הבוקר שלה. ״אני יכולה לשאול בהתאחדות עולי לטביה. אני אשאל ואגיד לך״.
סשה הסתפק בהבטחה, מצפה לחדשות כל שהן; אבל שום חדשות לא הגיעוהו.
בכל יום שני בשבוע, בשעה שבע בערב, צילצל פעמון־הכניסה בדירתו של עורך הדין ויינשטיין. אשתו זינה היתה אוטמת מיד את אוזניה בשתי אצבעות ועל פניה הופיעה אותה ארשת שבה היתה מגיבה על כל אי־נעימות, ואפילו קלה שבקלות, שנקרתה לה בדרכה, ארשת של ספק ייסורים ספק עווית של צחוק. האדון ויינשטיין לא נחפז אל עבר הדלת, כאילו ביקש לראות עד מתי תוכל אשתו לעמוד בנסיון החוזר ונשנה מדי שבוע. אך עד מהרה היה רומז לילד סשה, שעם הישמע הצילצול, ועל פי הרוב כבר קודם לכן, היה ניצב במסדרון, מוכן ומזומן לרוץ אל דלת־הכניסה. סשה אץ בשמחה אל הפתח, משתהה מעט בסוף המסדרון, כדי להאריך את ייסוריה של זינה – שכן הוסיף הפעמון לצלצל כל אותה העת בלא הפסקה – ובבת־אחת קרע את הדלת לרווחה, כדי להספיק ולראות כיצד ממשיך הדוקטור גֵרָשוב לסובב את דוושת־הפעמון.
גרשוב היה מפסיק רק כשהופיעו פניו של סשה לנגד עיניו. רק אז היה מתכופף להרים את מזוודתו ולגרור אותה אל הבית.
״מבקש אני סליחה ומחילה״, היה אומר ברוסית נמלצת, ״חסדי־סליחתכם אבקש, אם באתי בשעה שאינה נוחה״.
טקס זה שב וחזר על עצמו מדי שבוע, ביום שני, כבר למעלה משנה. בשבועות הראשונים לבואו של דוקטור גרשוב לביתה, ניסתה הגברת ויינשטיין להסביר לו, שאין צורך לסובב את דוושת־הפעמון יותר מפעם אחת. גרשוב הצטדק ואמר שהוא כבד־אוזן ואיננו בטוח אם הפעמון פועל. לאחר זמן מה נואשו ממנו ופסקו להעיר לו על כך; אבל אם היתה הגברת ויינשטיין שרויה במצב רוח רע ביום שני, היתה אומרת לו, שאת ארוחת־הערב יקבל בין כה וכה, גם אם יצלצל רק פעם אחת. על כך היה הדוקטור גרשוב משיב בחיוך מעונה, שהעלה על פניו הקטנות אלפי קמטים דקים, מתמשכים מזוויות עיניו הבהירות ועד לירכתי סנטרו השפוף. מעולם לא ראה סשה קמטים מרובים כל־כך עומדים לשימושו של אדם אחד. סשה היה מקווה, כי כשיגדל יהיו גם לו כמה קמטים להצחיק בהם את הבריות. כמו כן נהנה סשה מן הצורה שבה היה גרשוב הננזף מעביר יד ימינו, תוך כדי עמידה נבוכה מול מארחיו, על פני בלוריתו הגזוזה, ששיבתה מרובה ושערותיה צפופות; גרשוב היה נטפל לבלורית שלו כאילו עלה זה עתה מן הרחצה והוא מבקש לסחוט מתוכה את המים.
״יפסיק, בבקשה, למרוט את שערותיו״, היתה הגברת ויינשטיין אומרת, ״וייכנס למטבח״.
גרשוב היה מתכופף אל מזוודתו וגורר אותה על פני הרצפה, מחדר האורחים למטבח. ביום השני בשבוע נהג ויינשטיין עצמו להכין את ארוחת־הערב. היה זה יום מנוחה למשפחה, לאחר שבליל־שבת אירחו כתריסר ידידים; בשבת בצהריים סעדו על שולחנם כמה מאנשי העסקים שויינשטיין עבד עמהם ובמוצאי שבת היו באים להתארח בני עירה של הגברת ויינשטיין וקרובים־רחוקים שלה, שנאלצו, תמורת תה ועוגיות, לראות בכל מוצאי שבת, במו עיניהם, עד היכן שפר גורלה של בת עירם וקרובתם העניה־לשעבר, שהיתה אמנם יפהפיית־העיר, אלא שידעה מחסור בימי נעוריה, לפני שנישאה כאן, בארץ־ישראל, לעורך־הדין הקשיש ממנה בשנים לא מעטות.
ערבו של היום הראשון בשבוע היה מוקדש למנוחה גמורה. גם קשה היה לאכול, מפני שהקיבה נאנקה תחת משא שלוש הסעודות שקדמו ליום זה. ואם היה סשה רעב ביום ראשון, קיבל כריך וכוס חלב מידי העוזרת. ביום השני בשבוע נטלה העוזרת יום חופש ומר ויינשטיין עצמו היה מתקין, כאמור, ארוחת־ערב קלה, אליה הגיע דוקטור גרשוב בדייקנות ובקביעות.
הוא מעולם לא הוזמן במפורש להשתתף בארוחה, אלא שנוח היה להאזין לו ולהתבונן בסחורתו ביום זה; ומאחר שבא, אכל עם כולם. שמחה של ממש שמח עליו בייחוד סשה, ולכך היו סיבות רבות, ואפשר שהעיקרית בהן היתה זו, שלשניהם – לסשה ולגרשוב – היה מעמד דומה בביתם של הויינשטיינים. שניהם היו מועילים איך שהוא ולכן גם נסבלים ואפילו זוכים לטובות הנאה מפעם לפעם.
הוריו של סשה, שהיו מבני עירה של הגברת ויינשטיין, קיפחו את חייהם בנסיבות נעלמות כל שהן, והויינשטיינים אימצו אותו להיות בן־בית אצלם לאחר שהובא כיתום מארץ לטביה, מריגה הבירה. עורך־הדין ויינשטיין נמנע מלאמצו לבן, מפני שהיה מטפח עדיין תקווה בלבו להוליד צאצא מאשתו הצעירה. חוקי הירושה היו נהירים לו, ואשתו קיבלה את דעתו ברצון.
סשה היה הולך כל יום לבית־הספר, ככל הילדים, אלא שבשעות הפנויות מלימודים הועסק בשליחויות ונשא משאות מחנויות המכולת ומבתי־המסחר. כמו־כן היה סשה עומד לרשותה של העוזרת בכל ענין שבו נדרשו שריריו של גבר. כך בפירוש הסבירה גברת ויינשטיין את מצב העניינים לעוזרת, כשעמדה אתה על המקח ביום שנתקבלה לעבודה. הסיוע המובטח מידי סשה קיפח את משכורתה של המשרתת וזו שנאה אותו על כך והתעמרה בו, מה גם שנוכחה לדעת כי אדוניה אינם מתכוונים להגן עליו.
מעמדו של דוקטור גרשוב היה דומה במקצת. אף הוא מיוצאי ריגה היה, בן למשפחה עתירת־נכסים, חניך האוניברסיטאות של ברלין והיידלברג, בהן למד בלשנות קלסית ופילוסופיה. בבואו לארץ־ישראל היה ברשותו סכום כסף ניכר, והוא השתמש בו כדי להעביר את ספרייתו אל הארץ החדשה. עתה היה תקוע עם הספרים בדירת חדר עם מטבח ואמבטיה, ובקושי נותר שם מקום למיטת־ברזל קטנה. את הספרים היקרים לו הצליח לשמר על מדפי־עץ; ואילו רומנים, סיפורי־מעשיות וכתבי־עת־מצוירים נערמו מן הרצפה ועד לתקרה בחדר, במטבח ובחדר־הרחצה. אפילו בבית השימוש היו לו כמה ארגזים, בהם החזיק ספרים, שלמחבריהם היה בז מעומק לבו.
ללקוחותיו, שאל בתיהם היה מביא ספרים, אם בהשאלה ואם למכירה, היה מספר שהוא מחסל את ספרייתו; אבל היו לו לקוחות ותיקים למדי, שנשאו ונתנו עמו שלוש וארבע שנים, והללו ידעו שכבר מזמן הדוקטור גרשוב משמש סרסור ושליח בלבד, מחזר על פתחי בתיהם של הבריות, קונה ספרים, או ספריות שלמות, שבעליהן נפטרו, ומן האוצר הבלתי־נדלה הזה של שאריות־רוחניות שהביאו אתם בני־ישראל מן הגולה, הוא מוציא את לחמו.
בכל בוקר היה טוען את המזוודה שלו בסוג הספרים שהיה רצוי ללקוחות של אותו היום. כשהיה שם פניו אל ביתם של הויינשטיינים החזיקה המזוודה כמה כרכים של רומנים־למשרתות, מסוג הדברים שקניֶיגיניה בֶבוּטוֹבָה היתה מפיקה מעטה המזוהם, ואלה נועדו לגברת זינה ויינשטיין. לאדון ויינשטיין היה מביא ספרים של פיאר בֶּנואָה, ולפעמים גם תרגומים רוסיים מספרי מקס נורדאו. עורך הדין ויינשטיין אהב, לפעמים, גם ספרי־הגות, ומתוך ״פרדוקסים״ ו״שקרים מוסכמים״ נהג לצטט בנאומיו שבבית המשפט, להאדיר את רישומו על השופטים האנגלים בבית־הדין המחוזי. כמו כן היה משתמש בפסוקים נבחרים לצורך מאמרים שפירסם מפעם לפעם ב״דואר־היום״ בענייני השעה.
מקור עיקרי לכתיבתו הפובליציסטית של מר ויינשטיין שימש הדוקטור גרשוב עצמו; ומן הטעם הזה היה גרשוב הפרוע, המאריך בצלצול, הגורר מזוודתו ומותיר סריטות ברצפת הפַרקֶט, האוכל בלא מידה בכל יום שני – אורח רצוי, חרף הטרחה והטרדה הכרוכות בכל מגע עמו. וגם זינה היתה קולטת קרעי־שיחה, ממה שאמר גרשוב לבעלה, והיתה חוזרת על הדברים באוזני אורחיה, אם היו אנשי־תרבות. פעם נזדמן לביתה המשורר חיים נחמן ביאליק, שביקש עצת בעלה בענייני בית־ההוצאה שלו, ולמשמע כמה מאמרי־פיה אמר לה שהיא אשת חיל ורחוק מפנינים מכרה.
בסופו של כל ביקור היה גרשוב מעניק לסשה מתנה – חוברת של מעשיות, עיתון מצויר או גלוית־דואר צבעונית, מנופי שוויצריה. פעם אחת תחב לידו, בהיחבא, גלויה שעליה מצא סשה תצלום של אדונית מעורטלת־למחצה.
גרשוב היה גם האיש היחיד ששאל את סשה לתאריך יום הולדתו, מפני שביקש להעניק לו מתנה מיוחדת באותו היום. אבל על כך לא ידע סשה להשיב דבר.
ב
עוד אישיות אחת, מבאי־הבית, נהגה להעניק לסשה כל מיני דורונות, ללא כל סיבה. היה זה שותפו־לעסקים של מר ויינשטיין, עורך־הדין דוידוב, שגם דירתו מצויה בשדרות רוטשילד, לא הרחק מדירתם של הויינשטיינים. את מתנותיו היה דוידוב מציע לסשה כשנתקל בו ברחוב, או כאשר סייע סשה לדוידוב ללבוש את מעילו, בצאתו מבית הויינשטיינים. על הסף, מחוץ לדלת, היה דוידוב תוחב ידו לכיס המקטורן, או לאחד מכיסי המעיל ושולף משם עיפרון או חפיסת־שוקולד, או פנקס קטן כרוך עור, ומניחם בידו של סשה; ובשעת מעשה היה סוגר בידו שלו על ידו של סשה, כמו מצווה עליו להסתיר את המתנה בתוך כף ידו הקמוצה. חיוך ללא־אומר סיים את הטקסים הקצרים הללו ודוידוב היה יורד בחמש המדרגות המובילות לרחוב ומשם נופף בידו לשלום, כמין סימן לסוד כמוס בין השניים, והיה הולך לדרכו.
בהיותו בתוך דירתם של הויינשטיינים נהג דוידוב בסשה מתוך התעלמות גמורה, כדרך שנהגו בו אדוני הבית, וסשה שנא את דוידוב בלבו, אך לא העז לסרב למתנות. הוא שנא אותו גם מפני שהיה עשיר מאוד, לפי השמועה, וגם מפני שהיה הדור בלבושו, חזק מאוד למראה, מחייך תמיד וגם לא נמנה עם לקוחותיו של דוקטור גרשוב, מפני שלא ידע רוסית וגרמנית. דוקטור גרשוב אמר עליו שמימיו לא קרא בספר והוא חוליגן.
דוידוב היה יהודי ספרדי ממוצא בולגרי והיחיד מבאי־ביתם של הויינשטיינים שהיה יליד ארץ־ישראל.
באחד מימי הקיץ, בתחילתה של פגרת־בתי־הספר, נתנה זינה לסשה חבילה גדולה לשאתה אל ביתה של התופרת בצירוף הוראות מפורשות. כמו כן אמרה לו שהוא רשאי לשוב מתי שירצה; אין צורך להיחפז, שהרי עכשיו יש לו חופשה מלימודים והוא רשאי להתענג מעט.
סשה עשה דרכו בצעד מזורז, מקפץ ומדלג על מרצפות המדרכה, מסר את החבילה ואץ בחזרה, במעלה רחוב בוגרשוב, ואחר כך במורד רחוב המלך ג׳ורג׳ אל חדרו של ידידו הקשיש ברחוב רש״י.
גרשוב לא היה בבית. לאחר שדפק סשה על הדלת שעה ארוכה, הציץ בחלון הפונה לרחוב, הלך אל החצר, גרר פח־נפט ריק וטיפס עליו כדי להציץ בחלון בית־השמוש, אך ראה אסלה וספרים. מאוכזב, נרגז על שלא הלך אל גרשוב תחילה, נמאס עליו יום החופש שהוענק לו והוא שם פניו ללכת הביתה. הוא ידע שימצא שם את דוידוב, שותה תה עם הגברת זינה; והוא ידע שהיא תכעס על שהקדים לשוב. לא פעם היתה ממציאה משהו כדי לשלחו מן הבית, אם לא היה באותו יום בבית־הספר. את הענין העתיק הזה הכיר וידע מזמן. גם הבין שדבר־סוד עומד בין השניים ומי יודע אם אין הם פשוט צמד־חמד, מאותו סוג המצוי גם בכיתתו, כשילד וילדה כורתים ברית־סתרים נגד כל שאר ילדי הכיתה ומסתודדים בהפסקות. אמנם אין דבר שכזה יאה למבוגרים, אבל לעולם אין לדעת. גברת זינה איננה אשה טובה ודוידוב הוא בולגרי. בפירוש חוליגן, אמר גרשוב.
על־כן צעד לאטו, אף שהרעב כבר החל מציק לו, והיה הולך ומונה את החנויות שעל פניהן חלף לאורך רחוב אלנבי: השען אוליצקי, רכון על שולחנו הקטן, ובתוך עינו הימנית נעוצה זכוכית־מגדלת נתונה בגליל שחור; כשהוא בא להחזיר שעון מתוקן לידיו של מר ויינשטיין, הוא ניצב בפתח, מפני שאין מזמינים אותו להיכנס, וחיוך אווילי משתפך על פניו; ובקבלו את שכרו הוא קד קידה מכוערת וכמעט שנופל מן המדרגות. מחלבה של ״תנובה״, שבחללה הקטן עומד תמיד ריחה של חמאה צהובה ודשנה – המושג היחיד שיש לסשה על חמאה, מפני שהגברת זינה, וגם העוזרת, מקפידות שלא תהיה לו גישה לריבוע הצהוב שבמקרר. חנות הנעליים של מיקולינסקי; כאן קונים להם הויינשטיינים את הנעליים שלהם. את נעליו של סשה קונים פעם בשנה אצל ״באטא״, חנות לנעלי חוץ־לארץ, זולות וחזקות. הם אינם מתביישים להיכנס ל״באטא״, למרות שבפתח החנות ניצב על פי הרוב סנדלר מובטל, או איש ״האגודה למען תוצרת הארץ״ ובידיו שלט: ״קנה מתוצרת אחיך״. חנותו של מיקולינסקי קטנה, ולכן חריף וחזק בה ריח־העור החמצמץ, בעוד ש״באטא״ היא חנות ענקית ואפילו ריח כמעט שאין שם, וגם הנעליים אינן חורקות, אפילו כשהן חדשות. רוחו נעכרת עליו עוד יותר והוא חדל מלדווח לעצמו על מה שעיניו רואות. בהגיעו לביתם של הויינשטיינים הוא מהסס מלסובב את דוושת־הפעמון. אולי מוטב לחכות בפתחו של בית קרוב עד שיראה את דוידוב יוצא. בטנו מקרקרת מרעב ועולה בדעתו שאולי השעה כבר מאוחרת, אולי כבר הלך לו דוידוב ועוד מעט יגיע ויינשטיין ממשרדו. הוא מחכה עוד קצת ולבסוף הוא הולך אל האשל היבש הנטוע בפינת החצר, בזווית שאליה פונים שני חלונות של דירתם, מימין ומשמאל. הוא מטפס על העץ, מגיע לגובה החלונות ומציץ אל המטבח. אין שם איש ואפשר ללכת אל הפתח ולצלצל. כשפנה לרדת מן העץ נתקלו עיניו בחלון השני, חלון חדר־השינה של זינה ואדון ויינשטיין.
הגברת זינה היתה שרועה על גבה, ידיה מוטלות לצדדין כשאצבעותיה מורטות את הסדין ואגרופה נסגר ונפתח לסרוגין על הבד הלבן. על פניה היתה שפוכה אותה ארשת של ספק כאב, ספק פרץ־צחוק נחנק באיבו. ערומה היתה ומעליה רכן דוידוב, מקרב ומרחיק את גופו לעומת גופה, כשרגליה הוורודות והשמנות חובקות את מותניו בכוח, מפרכסות מעט באוויר ושבות ללפות אותו. עיניה היו מגולגלות לאחור, כלפי התקרה; אלא שלפתע נחו שניהם מזעפם ועיניה של הגברת זינה ירדו מן התקרה ובדרכן אל דוידוב ננעצו, מבעד לחלון, הישר בעיניו של סשה, שהיה תלוי על ענפי האשל, חסר־נשימה וקופא על מקומו.
ג
סמוך לסופו של חודש הפגרה השני גילתה זינה לבעלה שהיא הרה, ולאחר שהם התחבקו והתנשקו הוסיפה ואמרה שהגיעה השעה לסלק את הילד הזר מן הבית. יש לעשות זאת בצורה מכובדת ובעצה אחת עם התאחדות עולי לטביה. דעתה היתה שישלחו אותו לפנימיה החקלאית בבן־שמן וישלמו בעדו שכר־לימוד עד שיסיים שם את חוק לימודיו, שהרי הוא קרוב להיות בן ארבע־עשרה, ככל הנראה, ובסך הכל נותרו שלוש או ארבע שנות לימוד, שבהן ישאו בעול. ויינשטיין הסכים ואמר שהוא מקבל על עצמו לדבר עם סשה. על כך ענתה זינה, שכבר דיברה עם סשה ואין צורך להכביר מלים בנושא זה.
זינה דיברה עם סשה מזמן. היא סגרה עליהם את דלת המטבח, ולאחר שנתנה בו מבט קשה, מבט של ציפיה, שבו כאילו תבעה ממנו שיתוודה על חטאו, אמרה שאין היא תמהה על שתיקתו. וכי מה יש לו לומר אחרי מה שעולל. היא ריחמה עליו, הכניסה אותו לביתה, היא היתה לו כמו אם, היא נתנה לו כל מחסורו במזון, בקורת־גג ובבגדים; והנה, זה מה שהוא גומל לה. מרגל שתול בבית. ללא שום רגש של אסירות־תודה, ממש חזיר מתגולל באשפתות. כפוי טובה וחזיר; כך בפירוש אמרה. ומיד הוסיפה, שאל לו להיות סבור כי אין שכר ועונש בעולם. היא, זינה, מכירה את כל הקצינים הגבוהים שבמשטרה, גם את היהודים וגם את האנגלים. מספיק רמז קל מצדה, תנועת אצבע אחת קטנה שלה, והוא מושלך לבית־הסוהר לכל ימי חייו. אלא שאין היא שואפת נקם. מטבעה לבה רחום והיא מוכנה לשכוח. אולי לא לסלוח, אבל לשכוח היא מוכנה. בתנאי שיהיה פיו סכור לעולמי עולמים. ואם לא יסכור את פיו, היא תדע מה לעשות. ומעט ממה שהיא מסוגלת לעולל לו כבר שמע מפיה. לעומת זאת, אם ידע להימנע מבגידה, אם ידע שחטא כלפיה ושעליו לכפר על עוונו, תשלם לו כגמולו. היא תקנה לו, זמן רב לפני חג הפסח, זוג נעליים חדשות; תיתן לו לפעמים דמי־כיס. היא אפילו מוכנה לשלוח אותו לבית־ספר תיכון, לפנימיה טובה, אם הוא סבור שבית זה צר בשבילו. עליו להחליט, איפוא, אם הוא בוחר בדרך האחת, או בשניה.
סשה האזין לה בעיניים מושפלות. הוא התאמץ לשמוע מה שדיברה, אבל מפעם לפעם נוכח לדעת שאין הוא מאזין כראוי, מפני שלפתע היה שוקע בהזייה ורואה לנגד עיניו את רגליה הוורודות והשמנות מפרכסות באוויר; פעם או פעמיים נבהל להיווכח כי ידו מבקשת לזנק לעבר שמלתה ולהניף אותה כלפי מעלה, כדי שישוב ויראה ממה שראה יום לפני כן. הוא נשך את שפתו התחתונה כדי שלא תפרוץ צעקה מפיו ובכל מאודו היה מקווה שלא תאריך בדיבור. ואמנם כשסיימה אמר בשקט:
״גברת זינה, אני מבקש שתשלחי אותי לפנימיה. אני אהיה בסדר״.
״ילד חכם״, אמרה זינה. ״כך אני אוהבת אותך״.
שיחה זו התקיימה בתחילת חופשת הקיץ; בסוף ימי־החופשה הודיעה זינה לבעלה על הריונה. בין זה לזה היה סשה שרוי בביתם של הויינשטיינים בדרך חדשה ושונה מכל מה שידע לפני כן. אף פעם אחת לא העלה בדעתו להלשין עליה באוזני בעלה, אבל לא מנע מנפשו את העונג להפוך באפשרויות השונות שהיו פתוחות לפניו.
לילה לילה, במיטתו, היה שב למעמד שנתגלה לו ממרומי האשל. לילה לילה היה בא על זינה ובועל אותה. ואחרי־כן, לפני שיירדם, היה מהפך במחשבות. אפשר שראוי היה לו לספר הכל לויינשטיין, מפני ששנא את דוידוב. אלא שאת ויינשטיין היה שונא לא פחות, ולמה יעשה לו טובה? אמנם זו הזדמנות נאה לנקום בזינה; אבל עיכבה אותו המחשבה, שאם ינקום בה, לעולם לא תיענה לו ולא תכניס אותו למיטתה; שכן השתעשע סשה במחשבה, כי לפני שיישלח לפנימיה יאיים עליה שהוא עומד לספר הכול, אלא אם כן תניח לו לבוא אליה, כדרך שהניחה לדוידוב. ובידעו כי כל המחשבות הללו הבל הן, היה נרדם.
בנוהגה של זינה כלפיו לא חל שינוי ניכר, מפני שגם לפני כן נהגה בו כאילו איננו. אבל דווקא ויינשטיין הפתיע אותו. בוקר אחד, כאשר התכופף במסדרון למצוא את סל־הקניות, שעה שויינשטיין נחפז לצאת אל משרדו, ספג סשה לפתע סטירת לחי עזה, מלווה צעקה נרגזת ופראית.
״אידיוט״, צווח ויינשטיין, ״פעם שניה אל תתלבט בין הרגליים״.
ופרץ ויצא מן הבית בחבטת־דלת.
כדבר הזה לא אירע לו מעולם. הוא ניצב זמן־מה על עמדו, תמה אם ייעלב ויפרוץ בבכי או מוטב אולי שילך אל זינה. הוא בחר באפשרות השניה, בא לפניה ואמר:
״אדון ויינשטיין היכה אותי כמו משוגע. אני לא עשיתי לו שום דבר״.
״הוא עצבני״, אמרה זינה. ״אל תדאג, אני אלמד אותו״.
״אני רוצה מחר יום חופש, כל היום״, אמר.
זינה פתחה את מגירת־השולחן, נטלה כמה מטבעות והניחה אותן בכפו. ״קח ותבלה בנעימים״, אמרה.
הוא ספר את המעות. היו בידו שלושה וחצי גרושים, די והותר לבילוי נאה.
ד
באותו לילה נהג בזינה ביד קשה ובעל אותה כמה פעמים, חרף סירוביה. רק אז עלה בידו להירדם, למרות הצעקות שעלו מחדר השינה של הויינשטיינים, צעקות שאליהן התרגל מכבר. אילו מנעו אותו מריבותיהם מלהירדם, לא היה יכול לתת שינה לעיניו מיום שבא אל ביתם. בלילה שבו לא נשמע קול מריבתם היה שוהה ער במיטתו שעה ארוכה ומצפה. חיי הנישואים נצטיירו בעיניו כרצף של זעקות־שבר עם מצוקה בלתי פוסקת. לאחרונה היה שואל את עצמו מתי יש סיפק בידי זינה ודוידוב להשמיע קללות וצריחות זה באוזני זו, שהרי אין להם דירה מיוחדת לעצמם, ומה הם עושים כדי לפתור את הבעיה? אפשר שדוידוב מגדף אותה בכל פעם שהם שרויים במיטה; אלא שסשה לא זכר שום קולות מאותו יום. מכל מקום היה הוא, סשה, מגדף אותה בכל פעם שבא עליה, מפני שהיה בטוח כי אם לא ינהג כך, לא תיעתר לו בשום פנים ואופן.
בבוקר יום המחרת השכים בשעה מוקדמת מן הרגיל. חסר סבלנות היה ורוחו מרחפת בתוך התוכנית שהסדיר מכבר בשביל יומו הגדול.
מן החלון שמע את דממתו הכבדה של יום־שרב קרב ובא. שום ענף לא זע בצמחיה הדלילה של החצר והשמים איבדו את תכלתם והיו לבנים כקיטור מתאבך.
הוא לבש בחיפזון את כותונתו ומכנסיו, תקע את רגליו היחפות לתוך הסנדלים ששימשו אותו זה הקיץ השלישי, ובנטלו שתי פרוסות לחם ומלפפון יצא בלי קול אל הרחוב, בעוד הויינשטיינים ישנים. כל עוד לעס מן הלחם והמלפפון, היה מהלך לאיטו; אך כשסיים פרץ בדהרה ולא פסק עד שעמדו רגליו ברחוב רש״י, מול חדרו של גרשוב. מיד ראה שידידו הקשיש כבר טורח ועמל במאורתו, נע אילך ואילך בגופיה לעורו, נובר בערימות ספריו. סשה עמד לפני הדלת והקיש עליה בנימוס פעם אחת ועוד פעם ולא יותר. הדלת נפתחה, עיניו הבהירות של הדוקטור זהרו כמו שברירי זכוכית זערוריים והקמטים הדקים זרחו בפניו, סביב סביב, מן העיניים כלפי הפה והסנטר. גרשוב חיבק את כתפו של סשה ומשכו פנימה אל החלל הקטן שבין הספרים למיטה. ״שב בבקשה״, אמר. ״באת בדיוק בזמן. הקפה רותח״.
סשה ישב על המיטה וגרשוב קיפץ בין הספרים לעבר המטבח ושב כשבידו שני ספלי קפה; חזר למטבח והביא שתי פרוסות לחם מרוחות בריבת־דלעת. הם לעסו בשתיקה ובשמחה, כמו שניים שעשו יד אחת לבצע משימה, שלקראתה יש להתחזק.
״ובכן, מה?״ אמר גרשוב, ״הצלחת להימלט?״
״אין בעיות״, אמר סשה. ״נתנו רשות. אין בעיות״.
ומיד הוסיף: ״אני, לכל היום אני חופשי. קח אותי אתך לכל היום ואני אסחוב לך את המזוודה כמו כלום״.
״ערמומי אתה, סשה; ערמומי כמו צועני, הה? דווקא היום המזוודה קלה, היום ספרים טובים אנחנו לוקחים, וספרים טובים יש מעט; ובסך הכול למקום אחד אנחנו הולכים, אבל שם נהיה הרבה הרבה זמן. וגם צהריים יתנו וגם במשקה יכבדו, ערמומי שכמותך״.
״וזה לאן?״ ביקש סשה לדעת.
״אה, זה סוד״, לחש גרשוב וזרח בשפעת קמטיו הדקים, ״סוד, ולא מגלים״.
״נו, באמת״, הפציר בו סשה.
״סבלנות, בחור צעיר, סבלנות״, התעמר בו גרשוב. ״הכול בזמן״.
ואמנם על־פי משקלה של המזוודה ניכר היה שאין בה יותר מחמישה־שישה כרכים, בעוד שלבית הויינשטיינים היה מגיע עם עשרים וחמישה עד שלושים ספרים.
״זה מפני שפָפָּה ומָמָה שלך לא יודעים מה הם רוצים״, צחק הדוקטור, ״אז צריך הרבה; אבל היום הולכים למקום אחר. היום זו פואֶמה לגמרי אחרת״.
גרשוב נעל את דלת חדרו על שני מנעולים אבל החלון נותר פתוח, וכשהעיר לו סשה על כך אמר שזה בכלל לא חשוב. שיגנבו.
כשיצאו השניים לדרך עדיין לא הגיעה שעת פתיחתן של החנויות. ברחוב נראו פועלים מקדימים, נוסעים על אופניהם לעבודה, כשסל־המזונות תלוי על כידון האופניים. פקידים הלכו לעבודה כשתיקי־עור בידיהם, אבל הכול היו יודעים שבתיקים הללו אין שום מסמכים, אלא רק כריכים של לחם, מלפפונים וגבינה וכן בקבוק של תה ממותק. בעלי החנויות עמדו בתור לאוטובוס וזקנים משכימי־קום פנו לעבר הספסלים שבפאת המדרכה וישבו שם, עד שתהיה השמש קופחת בחזקה, והרחוב ישוב ויתרוקן. ברור היה כי בעוד כשעה יבער היקום כולו ככבשן. יום־חמסין בישר על עצמו בסימנים שאין לטעות בהם ולמרות השעה המוקדמת הופיעה לפתע מכונית־המים של העיריה והחלה מרססת את הרחוב בסילונים דקים, ימינה ושמאלה. ענן אבק התאבך מאחוריה ומיד כיסה את טיפות המים, שניצנצו לרגע וכבו.
סשה וגרשוב לא חששו לשרב. סשה, מפני שהיה צעיר ולא ידע עדיין שהשרב הוא עניין קשה; וגרשוב, מפני שידע לאן הם הולכים. הם צעדו במעלה רחוב חשמונאים, פנו ימינה ברחוב אחד־העם ושוב שמאלה, חוצים את שדרות רוטשילד, סמוך לביתם של הויינשטיינים. כשעברו שם חייכו זה לזה וגרשוב משך בכתפיו, כאומר: מה אפשר לעשות?
הם הלכו לאורך הרחוב שבו ניצב ועד־הקהילה וראו בחצר את אבזרי העבודה של המוסד – ארבעה מוטות ופרוכת של חופת־קידושין, וכן שורה סדורה יפה של קופות־צדקה, מאלה שמקשקשים בהן בלוויות וקוראים ״צדקה תציל ממוות״.
״הדת זה שטות״, אמר גרשוב. ״זה בשביל הפרימיטיווים. אבל זה טוב, מפני שאם פרימיטיוו לא דתי, אז הוא חוליגן״.
וכשעברו כברת־דרך נוספת וכבר היו קרובים לחצר הגדולה של חברת־החשמל, הוסיף כאילו באותו ענין:
״תגיד סשה, אתה עושה אונניזם? למה אני שואל? מפני שאם אתה קורא הרבה ספרים, אתה לא צריך אונניזם. ספרים זה כמו אהבה, כמו פנטזיה, כמו החיים. אני כבר מזמן מזמן בלי אונניזם, ואין דבר, זה טוב מאוד״.
סשה לא ראה צורך להשיב מפני שהיה מצפה להסברים נוספים; אלא שבמקום שימשיך בדבריו תפס לפתע גרשוב בבלוריתו הלבנה ופלט זעקת־שבר:
״אוי, אני אידיוט!״
״מה קרה?״ נבהל סשה. ״אני יכול לרוץ ולהביא, אם שכחת משהו״.
״בטח שכחתי״, אמר גרשוב, ״אבל לא צריך לרוץ. צריך לשבת קצת, הנה פה, מפני שכבר הגענו ואני לא סיפרתי לך כלום״.
הם עמדו בכביש המוליך מיפו לפתח־תקווה, סמוכים לצלה של חומת אבני כורכר ארוכה. צמודה לחומה, בסיבוב המוליך לתוך סמטאות שכונת־הרכבת, ניצבה חורבה ערבית, שפעם היתה כנראה סַבִיל מפואר ועתה נותרו ממנה רק קימרון מצל וגל של אבנים.
״הנה, כאן נשב״, הורה גרשוב על פיסת הצל שמתחת לקימרון. ״עכשיו תשמע, סשה״.
סשה פער פיו והיה מוכן להאזין.
״׳ווֹינה־אי־מיר׳ של טַלסטוי לא קראת? אין דבר, תקרא. והנה שם יש פיגורה אחת, גרף בולקונסקי. אתה שומע טוב? גם אמו של טלסטוי היתה בולקונסקי, זה השם הנכון שלה. וככה טלסטוי כתב סיפור יפה מאוד על גרף בולקונסקי, ממש יפה… טוב, טלסטוי מת לפני בערך עשרים וכמה שנים, ב־1910. מת, ונשארה משפחה, ילדים, נכדים, וגם קרובים של אמא בולקונסקי; גרף זה כמו נסיך. אותו דבר, אבל ברוסית. והנה היום סשה ילדי הולך להגיד שלום לגרף בולקונסקי. הוא פה, לא רחוק, מנהל של חברת נפט. פה, אתה רואה, על הדלת כתוב מָנָטָשֶף? זה קונצרן של נפט אינטרנַציונלי וגרף בולקונסקי מנהל בפלשתינא. הה, מה אתה אומר? עכשיו תדבר רוסית יפה ותתנהג בנימוס. יש פה אוכל וגם לשתות יתנו; ויש ילדה יפה יפה יפה, פשוט להשתגע. ורוסית היא מדברת כמו פרינצֶסה. עכשיו תראה הכל. תסגור את הפה, סשה, כי זבובים ייכנסו לך״.
סגר סשה את פיו וחש שחיכוֹ נתייבש בשרב.
״ממש לא להאמין״, ליחש סשה. ״שמע, דוקטור גרשוב, זה נורא יפה״.
״אוהו״, אמר גרשוב, ״ועוד איך!״
השניים פנו לעבר השער. וכשאמר גרשוב לשוער שפניו מועדות אל הגרף בולקונסקי, הותר להם להיכנס.
ה
לנגד עיניו של סשה השתרעה חצר שאת סופה אין רואים, מוגנה בחומת־כורכר מצד הרחוב ונמשכת אל עבר שורה של ברושים, שהיו כנראה גבולה השני. עשרות עגלות לחלוקת־נפט ניצבו מכל עבר. מהן רתומות לסוס ומהן ביצולים ריקים. כל עגלה היתה, בעצם, חבית גדולה של מתכת, מונחת על צידה, קשורה לריבוע של עץ, ששני גלגלים תומכים אותו משני עבריו. בקצה האחורי של כל חבית היה ברז נחושת ובירכתיה של כל אחת מהן היתה כתובת ירוקה: ״מנטשף בע״מ״. ריח נפט, מחניק ומעורר בחילה, הקיף את סשה והתנפל עליו גלים־גלים. אחרי שעשו דרכם בין העגלות נכנסו לתחומם של מיכלי־מתכת מתנשאים לגובה של בית בן שתי קומות. האדמה, אדמת חול כנראה, היתה שחורה, ספוגה נפט וקשה כמו כביש של זפת. ליד אחד המיכלים ניצב תור של מובילי־נפט, אותם אנשים שברגיל רואים אותם בעיר יושבים במרומי העגלה, בידם פעמון והם מודיעים לשכונה על בואם, ועקרות־הבית רצות אחריהם, מתייצבות בתור ומקבלות מהם מנה מדודה של נוזל ומשלמות כמה שהאיש משית עליהן. אתם אפילו אי־אפשר לעמוד על המקח. וכאן, בחצר, ניטלה מהם כליל הדרת־הכבוד שהיו עוטים בעיר והם נראו כקבצנים המצפים לצלחת מרק ליד בית־התמחוי. מחלקי־הנפט המשועממים ונמוכי־הרוח הביטו מתוך סקרנות זועפת בזקן ובילד, שהיו כאן האנשים היחידים שבגדיהם לא גועלו בנפט, ועשו את דרכם לאותו מקום שבירכתי החצר, ששום מחלק־נפט לא הורשה להציג שם את כף רגלו.
ההליכה אל מעמקי החצר נראתה בעיני סשה כמתמשכת לנצח. הוא לא שיער כי ייתכן שיהיה בתל־אביב מקום כזה, כולו מיכלים, עגלות, אנשים שותקים וצחנת־נפט מקיפה את כל אלה מסביב.
ולפתע, לאחר שטיפסו כברת דרך קצרה במעלה קפל־קרקע שהתגבה לפניהם, כמו נחתך ונסתיים בבת אחת עולמה של חצר הנפט, ולנגד עיניהם נתגלה כעין עמק קטן; ובעמק הזה היתה האדמה חרושה ורעננה. גדר נמוכה, עשויה כפיסי־עץ צבועים לבן וירוק, לסירוגין, הקיפה את העמק משלושת עבריו, ומאחור ניצבה אותה שורת ברושים אפלה, שראה סשה בבואו לחצר. הברושים הדיפו ירקות דשנה, מושקית ומטופחת. באוויר עמד ריחה של אדמה רטובה. הם נכנסו בשער שבגדר וצעדו לעבר הבית היחיד שניצב בירכתי העמק, תומך את גבו בחומת הברושים. היה זה בית לא גדול, בנוי אבן; ואותם חלקי אבן שמהם היו מעוצבים משקופי־החלונות ומסגרת־הדלת, היו מסוידים בכחול. השביל המוביל אל הבית סומן בשוליו באבנים מסוידות בלבן והוא היה מרופד חול לבן שהובא לכאן, ככל הנראה, משפת־ימה של תל־אביב.
בחזיתו של הבית צמחו שיחי גרָניום. פרחיהם האדומים ועלוותם הירוקה־כהה סימנו בעיני סשה הנדהם את הגבול שבין העולם לבין הבית; בין השרב הנורא שבחוץ לבין מנעמיה של הצינה שהיתה שורה, ללא ספק, בתוך הבית; בין מחלקי־הנפט שבחצר, לבין האנשים שבתוך הבית; בין זינה ובעלה לבין דוקטור גרשוב, סשה והגרף בולקונסקי.
דוקטור גרשוב קרב אל הדלת והקיש עליה שלוש נקישות. סשה ביקש לעצור בעדו, כדי שלא יוסיף לדפוק על הדלת, אבל לא היה צורך בכך. גרשוב ידע יפה את ההבדל שבין כאן לשם. סוּדָנִי ארוך ודק־גיזרה, לבוש גַלַבִיה לבנה, פתח לפניהם את הדלת באטיות, רמז להם שילכו אחריו והנחה אותם לאורך מסדרון קצר. הוא הורה להם בידו להיכנס לבית־שימוש מזרחי, בו הצביע על ברז ועל מגבת. הם נתבקשו להסיר את נעליהם ולרחוץ את רגליהם. יחפים ונהנים מצינת מרצפות־האבן בכפות רגליהם צעדו השניים אחרי הסודני – גרשוב ראשון וסשה עם המזוודה אחריו. כשהגיעו אל דלת ירוקה דפק עליה הסודני פעם אחת, האזין, פתח את הדלת זהיר־זהיר והשתחווה אל תוך החדר. מיד לאחר מכן רמז להם שייכנסו וסגר את הדלת אחריהם.
הם עמדו בחדר מקומר ומסויד בלבן, שהיה מהול בקורטוב של תכלת, גדול למדי ואווירו קריר להפליא. על רצפתו היו פרושים שטיחים אחדים, שכיסו את רצפתו מקיר אל קיר ולהם גוונים של אדום, חום וכחול עמוק.
שום רהיטים – זולת ספה נמוכה מכוסה בד לבן וטס נחושת עגול מוקף כמה שרפרפים, מוגבה מעט מן הרצפה על ידי שלושה כלונסאות עץ מצולבים, ועליו כמה דברי מתיקה וספלוני קפה ריקים – לא היו בחדר. על הספה ישב, בשיכול־רגליים, איש יחף לבוש חלוק לבן וספר בידו. לאיש היו שערות ארוכות, כשערות אשה כמעט, עיניו גדולות וחומות והן הביטו בנחת על הבאים, בלא לברך ובלא לדחות. צבע עור פניו היה לבן להפליא, כאדם שמעולם לא ראה אור שמש. לרגע חשב סשה שאולי זה שוטר בריטי שהתחפש לנסיך רוסי; אבל מיד התבייש ברעיון הזה.
דוקטור גרשוב קד קידה קלה ובירך את הנסיך, בצירוף מלוא־תוארו. האיש הניח את הספר מידו והשיב ברכה בקול רך ונמוך, כמעט בלתי נשמע.
״והנער של מי הוא?״ שאל בנועם, בקול לאה, בלא חיוך, כאילו היה חיוך עשוי להעליב את סשה.
״בנו של ידיד, מאזרחיה המכובדים של העיר הזאת״, השיב גרשוב.
״יפה״, אמר הנסיך בולקונסקי, ״נדאג לשעשע אותו ככל שיהיה לאל־ידנו״.
הוא הקיש כף אל כף והסודני הופיע בפתח. ״שלח אלי את נָהידה״, אמר הנסיך בערבית. אחר כך פנה אל גרשוב והושיט ידו בלי אומר. מוכר־הספרים שלף בחיפזון כרך אחד מן המזוודה והגישו לנסיך. בולקונסקי רמז להם שישבו על השרפרפים והוא עצמו פתח את הספר והחל קורא בו. עד מהרה סיים דף אחד ועבר אל משנהו, וממנו אל הבא אחריו. סשה הביט בגרשוב בשאלה והלה רמז לו באצבעו שישתוק. הבין סשה שהם עתידים לעשות בבית הזה כל היום כולו, ואולי אפילו ימים אחדים, עד שיסיים הנסיך לקרוא בכל הספרים, ישלם לגרשוב דמי־התענוג ויפטור אותם לבתיהם. סשה היה רוצה לקום מעל השרפרף ולהציץ בחלון, אבל חושש היה להניע איבר. הוא האזין לדממה שעמדה בחדר, מקווה לקלוט רחש כל שהוא, כדי לנחש על פיו מה עוד מצוי בבית; אבל אוזנו לא קלטה דבר זולת איוושתו של הנייר, כשהפך הנסיך את הדפים.
ולפתע ידע שבחדר מצוי עוד מישהו. הוא לא שמע קול דלת בהיפתחה ואף־על־פי־כן ידע ברור שזוג עיניים מביט בגבו. הוא סב על השרפרף וראה נערה ניצבת בדלת ומביטה בהם, מחייכת. לא היה בלבו צל צלו של ספק, שהוא כבר ראה אותה לפני כן. יחד עם זאת ידע ברור שלא יעלה בידו לזכור מתי והיכן ראה אותה, מפני שמתעתעים בו מן השמים, אם גם לא מתוך כוונה רעה; אולי להיפך. אפשר שזומנה לו כאן שעת רצון, שאליה התפלל מיום שהגיע אל בית הויינשטיינים, כשנכרת החסד מחייו.
סשה הבין שאסור לו להוציא הגה מפיו עד שתינתן הרשות לכך; אבל מבקש היה ללחוש לפחות: מי את?
כיוון שהסתכלה בו, הביט בה אף הוא הישר בפניה. בתחרויות־מבטים שהיה עורך עם חבריו בכיתה הפסיד סשה תמיד והיה מסלק את עיניו לצדדים, כשהוא טוען שזה פשוט נעשה משעמם. עתה לא היה מקום לטענה שכזאת, והוא המשיך להתבונן בה לא רק מפני שהיתה מה שהיתה, אלא מפני שמבטה כמו אמר מפורשות: הבט בי כמה שאתה רוצה. אני מוכנה שתביט בי לעולמים, אם זה רצונך. הנה אני מחייכת אליך לאות ולסימן. התכירני?
בולקונסקי רמז לנערה שתקרב אליו, ולפני שפנתה לעברו אמרו עיניה לסשה: סלח לי, מיד אשוב. הנסיך לחש לה משהו על אוזנה והיא נענעה לו בראשה, באה ועמדה אצל שרפרפו של סשה, חייכה ואמרה: ״בוא, נלך לנו מכאן״.
הביט סשה בנסיך וראה שהוא קורא בספר. הביט בגרשוב והנבל הזקן קרץ לו בעינו. סשה התבייש בהתנהגות זו של ידידו, אבל את הנזיפה דחה לפעם אחרת. הוא קם והלך אחרי הנערה.
במסדרון, כשהיה צועד אחריה, מפני שהמקום היה צר לשני אנשים מלהלך זה בצד זה, עצם את עיניו והתאמץ לזכור היכן נגלתה לפניו בפעם הראשונה; אך כשעלה המאמץ בתוהו שב להתבונן בה וראה שהיא עוטה אותו חלוק לבן שכיסה את גופו של הנסיך. סרט אדום הידק את החלוק למותניה והוא ראה שרוחבם של מתניה כרוחב ירכו האחת. ואולי פחות מכן.
בלכתה, פנתה לאחוריה ואמרה: ״שמי נָהידה, ומה שמך?״
האומנם שמה כך? סשה כאילו זכר שם אחר, אבל לא היה מוכן להתעכב על מכשול פעוט שכזה.
הוא לחש את שמו, אך לא שמע קול יוצא מפיו. השתעל, איפוא, לחלח את גרונו וחזר על שמו.
היא הובילה אותו לחדר דומה לחדר הקודם, מקומר כמותו, אבל מיד ניכר שזה המטבח, מפני שהיו שם סלי־נצרים מלאים ירקות ופירות וכן היו שם מקרר ושולחן עבודה שנתמשך לאורך אחד הקירות. במקום וילון היה החלון מעוטר אשכולות של שום ובצלים ובירכתי החדר ניצבו שולחן קטן ושני כיסאות. היא הצביעה על אחד הכיסאות ואמרה שמיד תכין משקה צונן והם יוכלו לשוחח כאן באין מפריע, עד שיסיימו האדונים את עסקיהם.
קולה היה ידוע לו לא פחות מפניה, לא פחות מכל ניד של גופה.
הוא הביט בה כשהתכופפה אל המקרר והוציאה משם קנקן זכוכית ובו נוזל אדום כדם. נדמה לו שתנועה זו ממש, על כל פרטיה, כבר ראה. אי־אפשר היה לטעות במה שעשתה. כל מעשיה היו שונים ומשונים ממעשיהם של האנשים האחרים, אף־על־פי שלא הבין במה היו שונים וגם לא שאל. שאלות כאלה אין שואלים, וחייב יהיה לפתור את החידה בעצמו. כדי להרוויח זמן יכול הוא לשאול, בינתיים, בת כמה היא, או ממתי הם גרים בבית הזה, ואם אביה מניח לה לצאת לפעמים אל העיר; שכן מעודו לא ראה אותה בעיר. בזה היה בטוח.
מכל מקום פתח פיו ואמר: ״המשקה האדום הזה, מה זה?״
״מיץ רימונים״, אמרה נהידה, ״מהפרדס. יש לנו בוסתן בעזה ובחגים אנחנו נוסעים שמה. אתה רוצה לבוא אתנו פעם?״
סשה נבהל ומיהר להשיב: ״אני, נוסע אני בקרוב למקום רחוק ואינני יכול עכשיו; אולי כשאסיים את לימודי״.
נהידה מזגה לו כוס והגישה אותה לפניו. אלהים, חשב סשה, היא כבר הגישה לי פעם את הכוס הזאת. היא כבר עמדה לפני ממש כך. איך לוקחים את זה מיָדה, איך מקבלים את זה? איך קיבלתי את זה מידה בפעם הראשונה?
ידו רעדה והוא גייס את היד השניה והחזיק בכוס כפי שמחזיקים בחיית־שעשועים מפרכסת מפחד. המיץ נשפך על רצפת האבנים ושטף בערוצים דקים אל החריצים שביניהן. הוא הביט בה אובד־עצות, אבל כשפגש בצחוק שבעיניה חייך גם הוא, נרגע ואמר שהכוס היתה מלאה מדי. הוא אמר שיש לו הרגל לשתות כל משקה – כולל תה, מיץ או חלב – כשהכוס מלאה כדי מחציתה בלבד. ורק אחר־כך הוא מצווה שימזגו לו עוד חצי כוס.
נהידה הסכימה עמו מיד ואמרה שלא ידעה דבר על מנהגו והרגליו, ומעתה תקפיד. היא הספיגה במטלית את המיץ השפוך, רחצה ידיה בכיור ושבה ומזגה לו מחצית הכוס. הוא גמע אותה בבת־אחת ורק עתה הרגיש כמה היה צמא. היא מיהרה למזוג לו עוד מחצית הכוס. ״תודה״, אמר סשה, גמע גם את המחצית השניה והשיב את הכוס הריקה אל ידה. ״זה יספיק״.
״והיכן תלמד?״ אמרה נהידה, כשהיא יושבת על הכיסא ממולו. וכשישבה הוסיפה: ״סשה״.
כך ביטאו את שמו בזמן אחר, במקום אחר, אולי לפני היותו. שוב לא היה מסוגל להכיל את המעמד הזה. הוא חש צריבה עזה בשתי עיניו וקם מן הכיסא ופנה אל החלון. המלה סשה, כדרך שביטאה אותה נהידה, היתה כמו רעם שהתגלגל והתפוצץ במקום אחר, רחוק בזמן, וקולו הבעית אנשים אחרים, שכבר אינם. הדמעות ירדו על לחיו והוא מחה אותן באגרופו. בהביטו בחלון, מבלי לראות מאומה, אמר:
״יש לכם כאן מקום יפה מאוד. הגרניום ביחוד״.
״אתה אוהב גרניום?״ שאלה נהידה מכיסאה.
״מאוד״, אמר סשה.
״לפני שתלך אתן לך עציץ במתנה. לנו יש מין מיוחד״.
״אין צורך״, מיהר סשה, זו הפעם השניה, לדחות את החסד הברור שירד עליו; חסד שאין אולי כל סכנה לדחותו, מפני שהוא בא מכוח שאינו נרתע מטיפשותו של סשה. ״אין שום צורך״, חזר בעקשנות. ״הבית שלנו מלא גרניום. בחצר, במרפסת, אפילו בגן שעל גג הבית שלנו. אנחנו שותים שם תה בקיץ. באים המון אורחים. אין לי שום צורך״.
הוא פנה מן החלון ושב אל הכיסא.
״ועדיין לא סיפרת לי היכן תלמד״, אמרה נהידה. ״אתה רוצה עוד מיץ?״
״אפשר עוד כוס״, אמר.
״חצי כוס״, צחקה נהידה.
״התכוונתי לחצי״, אמר סשה.
״אני יודעת״, אמרה; ״עכשיו אעשה הכל כפי שאתה רוצה״.
הוא גמע מן הכוס, הניחה על השולחן ואמר:
״אני נוסע ללמוד בבית־ספר גבוה. יש שם בוסתנים של רימונים ואני אגור בחדר מיוחד לעצמי ויש שם קולנוע ומגרש כדורגל וכל יום שוחים בבריכה. ובכל יום שבת יבואו הורי וייקחו אותי לטיול במכונית שלהם, לכל מקום שאבקש מהם״.
״בקש מהם שיקחו אותך לעזה״, אמרה נהידה, ולאחר שהות־מה הוסיפה: ״סשה״.
הוא ביקש לקפוץ שנית מכיסאו אבל עיניה הביטו בו בתחינה והוא קיווה שאולי יעלה בידו הפעם שלא לחמוק מן החיבוק הזה, שלא חובק בשכמותו מעולם, חיבוק שניתן לו עתה בלא שיהיה לו הכוח לעמוד בו או להימלט מפניו. הוא השפיל את עיניו, רוגז על עצמו, מאושר, אבוד ומתיירא מן הרגע שבו ייפסק הכל. בפרץ זעם, שהיה מכוון אל מעמדו הנואש, הפטיר כלפי הרצפה:
״הורי לא נוסעים לעזה. הם לא אוהבים את זה. הם נוסעים כל קיץ לבית־מלון, או לחוץ־לארץ״.
נהידה קמה ממקומה, פנתה אל המזווה שמתחת לשולחן־העבודה של המטבח והחלה מוציאה משם כמה דברים שנראו בעיניו כמגשים ופנכות.
״אני צריכה עכשיו להגיש קצת מזון לאורח שלנו, ומיד אשוב״, אמרה. ״שיאכלו הם קודם, ואחר־כך נעשה לנו כאן סעודה עליזה״.
כשנשאר לבדו בחדר נחפז להסדיר את מחשבותיו. הוא הבין שלא הרס עדיין את האפשרות הטמונה ביום הנורא הזה, שאולי הוא רק חלום. אבל גם ידע, שאם יוסיף להלאות אותה בסירובים ובפטפוטים על רוב כוחו וגבורתו ועל עושרם של הויינשטיינים, אולי תמאס בו, בכל זאת, בסופו של דבר, ותסתפק בכך שתגיש לפניו מטעמים, כפי שציווה עליה הנסיך. הגיעה איפוא השעה שישאל אותה, כדרך ששאלה אותו, כמה דברים על חייה ועל לימודיה. ראוי למשל, שישאל אותה כיצד זה שבתו של הגרף בולקונסקי קרויה בשם נהידה. מן הסתם תספר לו שהנסיך נשא אשה ערביה מעזה – בת־שייכים, כמובן – ומפני כן שמה נהידה. מכל מקום יניח לה לספר קצת על עצמה. ואולי מוטב – אולי באמת מוטב, סוף סוף – שיתנפל לרגליה, יאמר לה שהוא מוכן להקריב למענה את חייו; יפציר בה שלא תשיב את פניו ריקם, אף־על־פי שהוא רק נער, לעת עתה. גם יספר, בלי כחל וסרק, שהוא יתום, שאין לו בעולם איש זולתה, שזינה היא מכשפה רעה, והוא הצליח עתה להימלט מפניה, והוא הולך לקראת חירותו ובבוא היום ישוב ויטול את נהידה עמו. אולי ישאל אותה אם נכון הגרף בולקונסקי לקבל אותו אל משק־ביתם; והוא, סשה, יעבוד אותו באמונה ויוכיח כי הוא ראוי לקבל את נהידה; לא עכשיו. אפילו מקץ שנים. מקץ כל זמן שיושת עליו. הוא יחרוש את אדמת העמק הקטן הזה. הוא יצבע פעמיים בשנה את כלונסאות הגדר בירוק ובלבן ויסייד את אבני השביל ואת משקופי החלונות. ויום־יום ישקה את פרחי הגרניום, יגזום את העלים הנבולים, יעדור סביב לשיחים, ובסופו של היום, לעת ערב, ישב יחף, שלוב־רגליים, מול שורת הפרחים האדומים וישאף מלוא ריאותיו את ריחו המר של הגרניום, שכרו בכל עמלו והבטחה ליום שבו תהיה נהידה שלו.
וביום מן הימים אולי גם יעלה בידו לזכור היכן נפגשו בפעם הראשונה.
כששבה אל המטבח שש עליה כל־כך – מפני שהיה חושש כי לא תשוב לעולם – עד שאמר מה שהיה בלבו: ״כאילו שהלכת מפה לפני מאה שנים. יופי שחזרת״. השתהה מעט וניסה כוחו: ״נהידה״, לחש.
״עכשו נאכל אנחנו״, אמרה. ולאחר שהות מה הוסיפה: ״סשה״.
הנה, היה להם עתה סוד משלהם לשחק בו. הוא ידע שהמשחק הזה מקרב אותו אל רגע הזכירה.
בזריזות, שלא התבטאה בתנועות נחפזות אלא דווקא בתנועות אטיות, אבל כמו מתורגלות להפליא, ערכה לפניו שולחן של מעדנים מזרחיים שכיוצא בהם לא ראה אף פעם; אבל כאשר שם אותם בפיו, בעצימת עיניים, שוב היה קרוב יותר אל רגע הזכירה.
כשהרים את עיניו מצלחתו והתבונן בה באכלה, שבו רמצי־אש ופרצו אל תוך עיניו והן שבו ונתמלאו דמעות, בלא שיוכל עוד לעצור בעדן; והפעם גם לא טרח לנגבן. מבעד לדמעותיו הבחין שהציצה בו וראתה שהוא בוכה, אבל השפילה את עיניה אל צלחתה; וכשסיימה לאכול קמה, עיניה עדיין מושפלות, פנתה אל הכיור והתעסקה בהדחת הכלים. היא שהתה שם יותר מן הנחוץ, זאת ידע בלא ספק, גם הבין שהיא מניחה לו לבכות, מפני שהיא יודעת וזוכרת הכל, רק אינה מגידה לו, בינתיים.
סשה היה עתה מאושר ועייף מאוד, כאילו ביצע ואמר כל מה שתיכנן והחליט לומר כאשר הלכה להאכיל את בולקונסקי וגרשוב. ומאחר שגילה לה כל סודותיו ואהבתו היה מצפה עתה בסבלנות – והוא הבין שציפייתו עשויה להימשך ימים רבים מאוד – לגלגולים שיבואו.
כששבה נהידה אל השולחן נשאה בידיה מגש־נחושת ועליו שני ספלוני קפה עם מיני־מאפה מתוקים, מהם טבולים בדבש ומהם ממולאים באגוזי־דמשק ירקרקים.
״אם אוּכל פעם לנסוע לעזה״, אמר, ״אבוא להגיד לך״.
״אני בטוחה שתבוא״, אמרה.
״פה, אצלכם, חצר גדולה עם נפט״, אמר סשה. ״לא נותנים להיכנס בשער. איך אני אכנס, אם אוכל, אולי, לבוא?״
״תגיד שאתה אל הגרף בולקונסקי, והם ייתנו״, אמרה נהידה.
אחר־כך ישב שותק ומביט בה, מחייך מפעם לפעם ומחניק פיהוק. עייפות נוראה נפלה עליו ועיניו ביקשו להיעצם; אבל יותר משחשש לעלוב בה, פחד פן יתעורר ויווכח לדעת שלא היה זה אלא חלום. גם חש, שבפעם הזאת שוב אין בו כוח לעמוד בדבר הזה. כשבא הסודני הגבוה להודיע שגרשוב סיים את ענייניו אמר סשה שלום לנהידה; וכשפנה כבר ללכת מן המטבח שב לפתע על עקביו ולחץ את ידה בחזקה. כשהשיבה לו בלחיצת יד עלה זכרה של סנונית בלבו; סנונית שבמו־ידיו תפס ביום שרב, כשהיתה כמתעלפת בחצר ביתם של הויינשטיינים; והסנונית פרכסה בכנפיה ובכל גווה הקטן, כשביקש להחזיקה בידו. הוא נבהל אז והניח לה לשוב ולצנוח על האדמה. בערב, כשחזר לאותו מקום שבחצר, כבר לא היתה שם הסנונית, והוא קיווה שרוחה שבה אליה והיא פרחה לה.
גרשוב חיכה לו על השביל.
״אתה רואה״, אמר הדוקטור, ״המזוודה ריקה. הוא קנה הכול. נו, ומה דעתך? והארוחה, איך היתה? האם הגזמתי?״
סשה חייך ולא ענה. רוצה היה להתנפל על גרשוב בנשיקות, ללטף את פרצופו הקטן, למשוך בבלורית השיבה שלו, לצעוק מחדווה. אבל הוא שתק, מחייך ומהלך לצד ידידו בשביל המרובץ בחול, ומשם – בין המיכלים – לעבר העגלות. עד מהרה הגיעו אל השער ויצאו לדרך פתח־תקווה.
״מה פתאום שמה נהידה?״ אמר סשה. עתה, כשהיו בחוץ, ומקסם־השרב מאחוריהם, העז לדבר.
״שמה נהידה מפני ששמה נהידה. ומה רע בשם הזה?״ תמה גרשוב. ״שם ערבי רגיל״.
״אבל מדוע בחר לו נסיך רוסי לקרוא לבתו בשם ערבי?״ התעקש סשה.
״בתו?״ ציחקק גרשוב, ועיניו הכחולות נעשו לפתע עיני נואף־זקן, ושברירי הזכוכית הזערוריים נעשו טיפות שמנוניות של ליחה, ״מה פתאום בתו? הרי זו אשתו, סשה. אשתו החוקית. הוא עשיר, הוא יכול להרשות לעצמו, בגילו, מה שאני לא יכול. מה שגם אתה לא תוכל, אולי. בתו… סיפור יפה!״
ו
פגרת־הקיץ הגיעה אל סופה. עוד לילה אחד ילון סשה בבית הויינשטיינים ולמחרתו יסע לבן־שמן. כבר קנו בשבילו כרטיס ובעשר בבוקר יצא האוטובוס לדרכו. יום זה, יומו האחרון של סשה בתל־אביב, יום שני בשבוע היה. בפעם האחרונה יראה את גרשוב ויסעד על השולחן שבמטבחם. האדון ויינשטיין רמז שיתקין ארוחה מיוחדת לכבוד הפרידה וגם הבטיח מפורשות, שיש לו מתנה בשביל סשה. זינה אמרה, שלִבה סמוך ובטוח, חוש מיוחד במינו אומר לה, שעוד יוסיפו ויתראו.
בערב, סמוך לשעה השביעית, ניצב סשה דרוך וחיוור בפאתי המסדרון, מצפה לקול הפעמון. הפעם יזנק מיד ויפסיק את הקול. בשום פנים ואופן אין הוא רוצה לראות את זינה אוטמת אזניה, כשעל פניה נשפכת אותה נהרה מעוררת־פלצות. למרבה ההפתעה לא היו הכנותיו נחוצות. צלצול קצר, רפה, נשמע בדלת ונפסק. גם גרשוב היה כנראה עצוב ולבו לא הלך אחר שעשועים. סשה פתח לפניו את הדלת ונטל מידיו את המזוודה. הכול פנו למטבח וישבו אל השולחן. זינה התנדבה לשרת לפני המסובים והאדון ויינשטיין הודיע שעומדים להגיש פשטידת בשר־קצוץ בביצים. בשעת הסעודה השמיע ויינשטיין דיבורים סתומים על כך, שנסיעתו של סשה, עם כל צער־הפרידה, אין בה כדי להשבית שמחה שמצפה לכולנו, ושכתוצאה ממנה ישוב ויישמע בבית הזה קולו של ילד.
אמר גרשוב: ״זה ניסוח משפטני מדי. אולי תדבר ברורות, מר ויינשטיין?״
״ברורות ידברו העובדות, בבוא שעתן״, השיב ויינשטיין והציץ בזינה, ושניהם חייכו זה לזו. ״מכל מקום״, הוסיף ואמר, ״צר לנו שעלינו להיפרד מסשה; אלא שלטובתו הדבר, כדי שיהיה לו מקצוע מועיל, מקצוע שעתידו בארץ־ישראל מובטח, כשאנו מתבוננים בתהליכים הכלכליים של הארץ הזאת. יחד עם זאת״, הוסיף ואמר, ״לא יצא מכאן ריקם. קיבלנו על עצמנו לשלם כל הוצאות הלימודים, עד לסיומם המוצלח, כפי שאנו מקווים. וכמו כן מקבל סשה ממני, כאן ועכשיו, כאות חיבה מיוחד, סך שתי לירות, ואני סמוך ובטוח שידע להשתמש בהן בתבונה״.
האדון ויינשטיין ירד לכיס אפודתו, הוציא מעטפה והושיטה לסשה. סשה הודה לו במנוד־שפתיים אילם. גרשוב, שלא היו רחמים בלבו, מחא־כף וזינה הצטרפה אליו ברצון ובהתלהבות. סשה חיטט במזלגו בתוך הפשטידה והביט בצלחת.
לפני שנתפרדה החבורה רמז גרשוב לסשה שילווה אותו אל הדלת. מחוץ לדירה, על מישורת המדרגות, חיבק את הנער ונשק לו על פיו. סשה השיב לו בחיבוק רפה והיה מבקש לבכות. אבל עיניו היו יבשות. הוא לא רצה לנסוע לבן־שמן, אבל ידע שהנס לא יתרחש, והויינשטיינים לא יחזרו בהם ולא יבקשוהו להישאר. הוא עמד על מישורת המדרגות והתבונן בגרשוב הנושא את מזוודתו ומתרחק בצעדים כבדים. איש לא קרא לו מן הבית לשוב ולהיכנס, והוא נכנס איפוא – בפעם אחרונה – ופרש לחדרו.
בלילה שכב ער במיטתו, רכבות היו מהלכות בתוך רקותיו ומקדח של פלדה נקב את מצחו. בעיניים פקוחות לרווחה, נעוצות בתקרה האפלה, נרדם. זינה נכנסה לחדר, זחלה אל מתחת לסדין שלו ומשכה אותו אל חיקה. והוא התעורר בזעקה והספיק לשמוע את קולו שלו מנסר בחדר. אחר־כך שב ונרדם, ישן שינה כבדה, ללא חלומות.
בבוקר היתה זינה צריכה לנענע אותו בחזקה, מפני שכבר חלפה השעה השמינית. הוא פקח את עיניו, הביט בה בבהלה וקפץ מן המיטה. בחיפזון התרחץ, שם עליו את בגדיו, שתה כוס תה בעמידה וביקש סליחה. עליו לסדר עוד משהו בעיר ומיד ישוב. ולפני שיספיקו לעכב בעדו נמלט מן הבית.
הוא פנה לעבר רחוב אלנבי, מהלך בעיניים עצומות־למחצה, ומבלי שיראה דבר הכיר כל גדר וכל חלון ודלת שעל פניהם חלף. שלום לכם, מלמל לעצמו. שלום לכם. אני הולך, אף־על־פי שאני רוצה להישאר. אין לי שום צורך ללכת.
הוא ידע עתה בבירור שהוא אוהב את הויינשטיינים אהבה נכונה, נכנעת, ככל שצריכה אהבה להיות. אין לו זולתם איש, ואת מישהו הן חייבים לאהוב. וגם רחמים קשים ריחם אותם בלבו, רחמי ילד את הקשישים, שעולמם מכוער, חייהם מרורים ושווא, מסע שעלה בתוהו ועוד מעט יגיע אל קצו בלי תכלית, קצו של כיעור, שנגאל רק כשהוא תם. אילו השאירוהו אצלם היה לפחות מי שיחוס עליהם. שום אדם זולתו לא יחוס עליהם. את ויינשטיין איש לא סובל; ואת זינה משעבד דוידוב בלא אהבה. לכל היותר הוא מגדף אותה תמורת דודיה, שויינשטיין קנה אותם בכסף. הוא ידע כל זאת ללא צל של פקפוק. אלא שהם דחו אותו.
עד מהרה הגיע אל מחוז חפצו, נכנס לחצר שבה היתה משתלה וחנות של פרחים וביקש עציץ של גרניום אדום. לאחר ששילם עמס את העציץ על שכמו ושב אל ביתם של מאמציו.
״גברת זינה״, אמר בפנים קפואות, ״זה אני, במתנה״.
הגברת זינה אמרה שהיא נרגשת, וכהוכחה לכך נשקה לו על מצחו.
בשעה העשירית היה סשה יושב באוטובוס ההולך לבן־שמן. ויינשטיין לא יכול ללוותו, מפני שהיה לו משפט באותו היום.
עד מהרה היתה העיר מאחוריו ועצי זיתים זקנים, שעליהם המוכספים נראו יבשים והבקעים שבגזעיהם היו בעיני סשה כמין ייאוש גמור והשלמה סופית, חלפו על פניו ונסוגו.
אל תדבר אתי על אהבה, אמר חיים הר־אבן, פקיד במועצה לשיווק פרי־הדר, למרות שאף אחד לא דיבר אליו על אהבה. על אהבה גם אני יודע משהו… אני אגיד לך איפה תוכל למצוא חומר אותינטי; בצוואותיהם של אנשים. קראת פעם צוואה של מישהו? חבל. בדרך כלל זה דוקומנט משעמם: רכוש, מספרים, תאריכים, הבעה נואשת ומגושמת של רגשות, ולבסוף רשימת אנשים. אבל כשאתה מגיע לרשימת האנשים, שים לב! פתאום אתה עשוי למצוא מין סעיף שכזה: ״רוצה אני, שיקברוני על יד…״ על יד מי? זו השאלה.
ואל תאמר לי, שאני מתדרדר לנֶקרופיליה. אני יודע על מה שאני מדבר. בעצמי כתבתי צוואה. אם אתה רוצה לדעת, אגיד לך; ביקשתי שיקברוני ליד אשתי הראשונה… אני מנחש בדיוק מה שאתה חושב; שאת אשתי השניה אני אוהב פחות, הה? ובכן, שטויות. אהבה איננה ניתנת לחלוקה. אי־אפשר לאהוב מעט או לאהוב הרבה. או שאתה אוהב, או שאתה חש אלפי סוגים אחרים של רגשות כלפי הזולת… עם אשתי השניה אני חי בידידות, בחברות, בחמימות, במה שאתה לא רוצה. אבל לא באהבה. או, אם תרצה לנסח זאת אחרת, אמור כך: אין אדם יכול לרחוש אותו יחס עצמו כלפי יותר מאדם אחד ויחיד זולתו. אם אהבתי את אשתי הראשונה, לא אוהב עוד אשה אחרת לעולם; ואם אני אוהב את אשתי השניה, משמע שאת הראשונה לא אהבתי… ואיך לדעת זאת? הנה, הצעתי הצעה אחת, אולי לא היחידה, הצוואה… אצל מי אתה רוצה לשכב לנצח?… שאינני איש דתי, אתה יודע. אין כאן שום אמונה בהישארות־הנפש, כמובן. יש רק דבר אחד: כל זמן שאני חי, אני מביע רצון של אדם חי. העובדה, שרצון זה מתייחס לתקופה שלאחר מותי, היא רק סמל, לא ממשות. רק אינדיקציה; אבל חד־משמעית, לפי דעתי.
בנושא הזה הייתי יכול לדבר הרבה שעות, אבל אל תדבר אתי על אהבה. תשאל פשוט: חיים, מה יש לך לספר לי? ואני אענה: שב ורשום לך – חיים הר־אבן, מוותיקי תל־אביב, שנא את העיר הזאת… כמובן, יש הרבה מיני שנאה, אבל אני אמסור לך את כל הפרטים, אל תדאג; מה, בעצם, אתה רוצה? מונוגרפיה על תל־אביב, או איזה שרשרת של אימפרסיות, או מה?… ובכן, אמרתי לך: אני שנא את העיר הזאת. אתה חושב שאני טומן לך איזה פח ומשטה בך? תשמע ותחליט.
זה התחיל בריחות אחדים, ולבסוף התמקד בריח אחד. כן, מה שקוראים פרפום. אספר לך עכשיו דבר, שבוודאי לא שמעת עליו מימיך. יש בצרפת פרפום אחד שנקרא STEINBER… דווקא שמעת עליו? יפה. ובכן, שם משפחתנו – לפני שבא עלי רגע של שטות ושל חולשת־הדעת, כששיניתי את שמי להר־אבן – היה שטיינברג… אתה כבר מנחש? STEINBER הוא שטיינברג. והפרפום הזה קרוי על שם אבי. הוא היה כימאי, אבל כימאי סנטימנטלי… אני אולי משתמש בתארים ללא זהירות; סנטימנטלי זו לא המלה. אנשים סנטימנטליים הם אנשים חסרי־לב… אבי היה איש בעל־לב, דווקא. ובכן, לא סנטימנטלי, אלא, נאמר, כימאי־משורר… זה קצת מופלג, אבל כך אני רוצה לחשוב. ובכן, בשעות הפנאי עסק בייצור ריחות חדשים, וכנראה שגם היה משתעשע בפענוח הרכבם של פרפומים צרפתיים מפורסמים. יום אחד המציא איזו מרקחת… מביתנו היה נודף ריח של תמרוקים, כמובן. תאר לך מין בית, שבמקום ריחות־מטבח הוא מדיף לך שאנאֵל או ג׳וֹי… ובכן, המציא אבא שלי ריח חדש, מרח אותו על חוטמה של אמי ויצא עמה במחול; כך סיפרה לי אמי לאחר שנים. אני עצמי הייתי אז כבן שנתיים. אבי המשורר יצא במחול, ובאותה שעה עצמה צץ, כנראה, בראשו רעיון מסחרי. למה שלא יהיה מייצר את הריח שהמציא? ובכן, התחיל רוקח מאותו נוזל, במחסן גדול שבחצר הבית; הזמין בקבוקים יפים והביא פועל שימלא אותם וידביק תוויות.
ההצלחה היתה עצומה, אבל כנראה עצומה מדי. עד מהרה הגיעה לביתנו תביעה משפטית מסוכן של חברה צרפתית, ובה נאמר שאבי גנב פטנט פריזאי. נערך משפט. הוזמנו כימאים ומומחים, שני סוגי הבושם נבדקו במעבדות ועלה בידי אבי להוכיח כי הרכב הבושם שלו שונה, במידה מספקת, מן ההרכב הכימי של הצרפתים. השופט הרוסי פסק שאבי לא גנב שום פטנטים. ואז באו הצרפתים בהצעה, שאבי יפסיק לייצר את המרקחת שלו, ולעומת זאת יקראו הצרפתים את הבושם שלהם על שמו, וישלמו לו תמלוגים קבועים, במשך עשרים וחמש שנים.
אבי קיבל את ההצעה בשמחה, ולכבוד הניצחון ערך נשף עם סעודת ערב, בבית ובגן שלנו. זה היה בקיץ, ב־1923. העמידו אצלנו שולחנות ארוכים בגן, העמיסו אותם בכל לביבות, מה שאפשר היה להכין מקמח, כרוב, כוסמת ושאר מטעמים רוסיים שעדיין אפשר היה להשיג בזמן ההוא. כשעה לפני שנכנסו האורחים יצא אבי לחצר, בידו האחת דלי מלא מאותו STEINBER והיזה עליהם מאותו בושם… אני מניח לדמיונך להשתעשע במה שעמד בערב ההוא בחלל החצר שלנו… האורחים צחקו והשמיעו צווחות התפעלות, הגברים נשקו לענפי העצים והשתחוו לפניהם, כפי שנוהגים בגברות הבאות אל נשף־הריקודים… ווֹדקה, אף היא תוצרת־בית, מעשה ידיו של אבי, היתה מצויה בשפע ונתנה אותותיה בנאספים, ועד מהרה באה המשטרה. נדמה לי שאני זוכר את השוטרים. היו להם אקדחים ענקיים בנרתיקי־עור ואני זוכר שטעמו מן המשקה, רחרחו באוויר וניבלו את פיהם… אולי כל זה זכור לי מן הסיפורים ששמעתי אחר כך בבית, אבל אני נוטה להאמין שאני זוכר.
אחרי כך נפתחה פרשה של חקירות, ביקורים במשטרה, כתיבת דו״חות ארוכים ולבסוף הגשת כתב־אשמה על רקיחת וודקה בלי רשיון והקמת רעש בשעת לילה מאוחרת. בתנאי הימים ההם היה זה כמו גזר־דין מוות, למעשה; אבי לא היה חבר במפלגה, ובקושי הניחו לו לעסוק בענייניו, במסגרת תכנית הנא״פ של הימים ההם, כשהסכימו לאפשר לבורגנים לקיים את הכלכלה הכושלת, עד שתתבסס המהפכה.
הורי החליטו להגר משם. אמי הסדירה את ניירות־ההגירה ואבי התחיל מתכתב עם השלטונות הצרפתיים; הוא ביקש רשות־כניסה לצרפת. על פי התכנית היינו אמורים לגור בפריס. עד מהרה נתברר שהצרפתים השיבו את פנינו ריקם; ואז שמנו פנינו לפלשתינא.
וכאן הסיפור נפתח, סוף־סוף.
הגענו לנמל יפו כעבור שנה וחצי, בדצמבר. מיני קופים יחפים, לבושים מכנסיים, שזנב של בד משתלשל להם מאחוריהם, צרחו בערבית והטילו אותנו מכבש האוניה אל תוך סירות־עץ כפי שמטילים שקי־כותנה אל המחסן. זו היתה הפגישה הראשונה.
כעבור כמה שעות הגענו בדיליז׳נס לתל־אביב, לרחוב ליליינבלום פינת נחלת־בנימין, ונכנסנו למלון ברש… זה היה מול המקום שאחר־כך נבנה שם בנק אשראי… אתה בוודאי זוכר. כשירדנו מן הדיליז׳נס ראינו ערבי, לבוש אותם מכנסיים בעלי־זנב, עומד בפתח המלון ובידו אשכול בננות. אבי קנה לי בננה ואני החזקתי אותה בידי ולא ידעתי מה לעשות בה. כשעלינו לחדרנו והורי החלו ממיינים את מטלטליהם, ביקשתי רשות לרדת אל הרחוב. אמי קלפה בשבילי את הבננה עד מחציתה והסבירה לי, שהחלק הפנימי, הצהבהב, מיועד לאכילה. הבטחתי שאוכל את הבננה ברחוב והרשות ניתנה לי. ירדתי למטה… כבן חמש הייתי אז, לבוש מגפיים ומעוטף במעיל עשוי בד־צמר שחור, עבה כפרווה, ולראשי כובע אסטרכאני של קרקוּל שחור… אתה יכול לתאר לעצמך את המראה, ברחוב ליליינבלום של תל־אביב, בדצמבר 1924. ילד בן חמש!
גררתי את מגפי בחול והגעתי אל המגרש הסמוך, שבו ניצב שלד של בית חדש. שלושה או ארבעה ילדים שיחקו בין חומרי הבנין הפזורים מסביב. עמדתי במרחק כמה צעדים מן החבורה, הבטתי בהם ובאותה שעה רחרחתי בבננה ושאלתי את עצמי מתוך ייאוש איך אקיים את הבטחתי לאמי, לאכול מן התועבה הזאת, שריח של קיא נודף ממנה… כאלה היו רשמי מן הבננה הראשונה שנזדמנה לי בחיי.
אחד הילדים קרא משהו לעברי. הוא דיבר עברית, כמובן, ואני לא הבנתי ושתקתי. הילד שב לדבר והרים את קולו. כדי לפייסו הושטתי לעומתו את הבננה שבידי, מוכן לתת לו דמי־כופר. הילדים דיברו עתה כולם יחד, פרצו בצחוק והשמיעו קריאות, שבאוזני היו כאיומים. התחלתי לסגת בחזרה לעבר בית־המלון, כשפני אל הילדים ואני צועד אחורנית. החבורה זינקה לעברי, ובהושיטם זרועותיהם דחפוני בחזה ובכתפיים ולפתע מעדתי, נכשל בדפנותיה של איזו תיבה, ונפלתי אחורנית על גבי. הילדים פרצו בצחוק ונמלטו. ניסיתי לקום וחשתי שאני טובע במין בצק דביק ואינני מסוגל לחלץ את עצמי מתוכו. הבננה עדיין היתה אחוזה בידי ואני הטלתי אותה ממני ובשתי ידי ניסיתי לתמוך את עצמי, ואז חשתי שידי טובעות בבוץ. הייתי מוטל בתוך ארגז מלא טיח לח, תערובת של סיד וחול. אז פרצתי סוף־סוף בבכי.
ובכן, כך הגעתי לארץ־ישראל. במגפיים, באפודת צמר גסה, שונא בננות ולא יודע עברית… תשמע, ידידי, אני חי כאן למעלה מחמישים שנה, אבל את היותי מוטל בארגז של טיח לא שכחתי אף פעם. קשה לומר שאינני יודע עברית כיום; אבל אם גם יעשוני ראש האקדמיה הממלכתית ללשון, לא יפצו אותי על מה ששילמתי בעד אי־ידיעת עברית. ובסך הכול אינני ראש האקדמיה, אלא רק כלכלן במועצה לשיווק פרי הדר. החשבון הזה יסתיים רק כאשר אשכב בקברי, אף לא יום לפני כן… שמע, אתה יודע שמטבעי אינני איש מר־נפש, להיפך. באמת שלהיפך. גם אני ידעתי, ועדיין אני יודע, בדיוק כמו אבי המנוח, לנשק ענפי עצים ולהשתכר מריחות… אני הולך לפעמים ברחוב, שקוע באיזה הרהורים על חוזה מבולבל עם ברוקאֵר בליוואֵרפול, ופתאום חולף מישהו על פני והוא מדיף משהו שדומה למשהו שדומה לאחד מאלפי ה־STEINBER שבעולם… אבי הוריש לי אלפי ריחות… וכמו במכת־גרזן אני נגדע מכאן ומעכשיו, ואני עף כמו מטאור אל איזה רקע קטן, שבריר של שניה, מין deja-vue רופף, זעיר, פגיע ובקושי־קיים, אבל קיים! קיים באיזו כספת פנימית, עמוקה בזמן; ופתאום דמעות עולות בעיני, ואני מאושר, אני משוגע מאושר… זה נמשך חצי שניה אבל זה מספיק עד למכת־הגרזן הבאה. ואני יודע שמכות כאלה עוד מצפות לי, ושכדאי לחיות בשבילן… ברור שאני חי מפני סיבות נוספות ורבות, אבל גם זו. ואולי זו הנפלאה שבכולן, השיבה הביתה, המסע אל הבית הפנימי, שרק הגולים והעקורים מכירים אותו. ומי לא גולה, ומי לא עקור? אפילו האנשים החיים כל ימיהם בארץ שבה נולדו, ואפילו בבית שבו נולדו, הם גולים… אינם יודעים שהם גולים, אלא שזה לא משנה… אני אגיד לך משהו, שאולי יישמע לך כפילוסופיה־בגרוש, אבל זו בעיה שלך… תשמע; לפי דעתי, כשאדם נולד – ברגע שהוא נולד – הוא נעקר ממקומו ומגיע למקום גלותו. נדמה לי שיש משהו כזה במיסטיקה היהודית, שהנשמה יורדת מזבול־מחצבתה, או משהו כזה; היא יורדת. זה ביטוי מעניין. והיא באה לגור על האדמה, שהיא גלות־הנשמה. וכל ימיה־על־האדמה הנשמה מתגעגעת אל כור מחצבתה… רעיון יפה, חכם. האנשים הרליגיוזיים מבטאים לעתים קרובות רעיונות חשובים מאוד בתחום הזה…
שמע, ברגע זה עלה בדעתי רעיון. אמנם כולנו גולים, אבל יש בכל זאת הבדל בין אדם שחי כל ימיו בארץ שבה נולד, לבין אדם שהיגר מארץ לארץ. הראשון עלול לחיות באשליה, שהוא איננו גולה; ואז כל חייו עוברים עליו בחשכה ובשקר ובטיפשות. השני, בגלל העקירה הפיזית ממקום למקום, מודע לפחות לצד החיצוני של העקירה, והוא עשוי להגיע ביתר קלות להבנת מצבו האימננטי. מה אתה אומר על תרגיל שכזה בדיאלקטיקה, הה? די מוצלח. אינך חושב?
במלים אחרות: מי שלא זז ממקומו, הוא הרבה יותר גולה ממי שנעקר ממקומו, ושלפחות הוא מודע למצבו ומתמודד אתו. זה לא מסביר לך קצת את סוד הקיום של העם היהודי בגלות? תחשוב על זה; זה נראה לי די נחמד.
אבל נשוב למה שאתה רוצה לשמוע.
אחרי כמה חודשים דיברתי עברית כפי שהנכד שלי מדבר כיום. וככל שנתחזקה אחיזתי בשפה החדשה ובסביבה החדשה, כן גברה האגרסיביות שלי. זה אני לא צריך להסביר לך. בשנים הראשונות, עד שהייתי בן עשר או אחת־עשרה, אפילו כמעט ששכחתי את ארגז־הטיח. במקום לזכור אותו הייתי מרביץ מכות לילדים ועושה צרות לשכנים ולמורים. אני התחלתי לשוב ולזכור את השכיבה שלי בתוך הסיד דווקא מאוחר יותר, כשנעשיתי חבר ב״הגנה״, כשאנשים חדלו בכלל לחשוד שאני בסך הכל מהגר; כשהתחילו לראות בי צבר טיפוסי… אתה יכול לתאר לעצמך איזה בריון הייתי בגיל שמונה־עשרה. לא ילד גלותי, חס־ושלום. לא. ואז, דווקא אז, התחלתי זוכר את המפלה הראשונה לתוך הסיד, ואפילו הייתי חולם על זה.
אבי נהרס כאן לגמרי ממעמדו. פלשתינא לא היתה ארץ בשביל כימאי־משורר, ובוודאי לא ארץ בשביל אנשים שמתיזים STEINBER על השיחים… ואני בינתיים הלכתי מחיל אל חיל. כל מיני היפהפיות של תל־אביב הקטנה היו כותבות בשבילי שירים ומראות לי ביומן שלהן את הקטעים שכתבו עלי. הייתי בחור מצליח. אחר־כך קיבלתי את הדיפלומה שלי באנגליה, והייתי כבר בעניינים, כפי שאוהבים להגיד אצלנו. כמובן, שכל זה היה שקר גמור. אף אחד לא יכול היה לנחש, שבלילות הייתי חולם איך שאני ניצב מול אותה כיתת־יורים על יד מלון ברש, ואני צועק ומתחנן ואומר להם שאני יודע עברית ושאני מפקד במחתרת ושיש לי אקדח בבית; והם עומדים להם וצוחקים, ואחר כך עולים לחדר המלון שלנו ומתעללים באבי ובאמי.
אתה שואל על תל־אביב. ובכן, במשך הזמן התחלתי לראות, שתל־אביב כולה בנויה מטיח. סיד עם חול. זהו חומר רופף, פריך, לא לאורך ימים. אנשים רציניים בונים להם בתים מחמרים אציליים, מעץ, מאבן, ממתכת. אבל בתל־אביב בונים חול על חול, מפני שזה לא רציני. לא מתכוונים לזה ברצינות. רוצים לעשות כסף, ומהר. סיד עם חול הוא חומר מספיק טוב בשביל להתעלל בילד בן חמש, שאיננו יודע עברית; זה כן. אבל לא בשביל לבנות עיר. את זה ראיתי מן ההתחלה. למרות שההתחלה היתה תמימה, לכאורה. עיר־גנים קראו לתל־אביב בהתחלה. משהו נחמד עם פרחים בחצרות, מאוּורר ונעים, מול יפו המסריחה והמפגרת. אם אתה רוצה, זה היה רומנטי. בוודאי שהיה רומנטי. הלוואי שהיה נשאר כך. אבל תביט עליה עכשיו, איך שרדיפת־הבצע והציניות חשפו את הפרצוף האמיתי של האנשים שגרים בה. תראה את הכיעור הנורא, את הארכיטקטורה הגולמית, הווּלגארית, שמאחוריה עומדים ספסרים מתעשרים ומועצה עירונית שמיַצגת אותם. פוליטיקאים מטונפים.
אל תחשוב שאני גורס בסיטונות, שיצר לב האדם רע מנעוריו. אם יש בי דבר שאין לו תקנה, הרי זו דווקא הדבקות, אולי זו דבקות אווילית, בגילויים של היסוד הטוב, הרחום, הנואש והנלהב שיש באנשים, בכל האנשים. אינני מכיר אדם, שאיננו ראוי לרחמים, לחיבה, לאהבה. אבל היסודות הללו רופפים, חלשים כל־כך; צריך לחזק אותם, לעודד. וזה אולי אפשרי, במסגרת של יחסים בין שני אנשים. אבל החברה, ידידי, חברת־האדם, זהו יצור נפרד מן האדם הבודד, מן היחיד. בכל חברת אנשים יש יסוד נוסף, יסוד שנשען על הכרת כוח כוזבת. אולי מפני שהיחיד מודע לכליונו; אבל חברה מסוגלת להעניק לאידיוטים אשליה של תמידיוּת; ואשליה זו מזייפת, מעניקה ברוּטאליות… ואז יש לך עדר בהמות גסות. את תל־אביב לא בנו יחידים, אלא עדר… אז למה יש ערים יפות יותר בעולם, תשאל, ובצדק. אני אגיד לך, זה דבר די פשוט: הזמן. בעוד חמש מאות שנים יש לתל־אביב כל הסיכויים להיות עיר יפה. לפחות יפה כמו כל עיר אחרת. כי הזמן הארוך, כמו החברה, יש בו יסוד נוסף על מה שיש בזמן הקצר. יש בו השתוות; אותה השתוות שאליה מגיעים שני אנשים העומדים על המקח. זו עמידה על המקח עם ההתנשאות, עם הבל־הבלים שלנו, עם טיפשותנו. כשהרסו בתל־אביב בית תמים, קטן, טובל־בירק, ובנו במקומו בית־דירות עקר ואידיוטי, עשו זאת מתוך בצע־כסף. ובבית הזה אנחנו חיים; אבל אנחנו מקללים את יומנו; יודעים שקלקלנו, ומקללים. ומן הקללות הללו יצמח על מקומו של ביתנו המכוער משהו אחר. אולי קצת יותר חכם. ובסופו של דבר – יותר יפה. תן לה חמש מאות שנים ותראה.
ואני רוצה לספר לך עוד משהו. אני כמו מאניאק אובסֶסיבי, חוזר אל הלשון העברית, כסמל למשהו שאני רוצה להסביר. לשון היא אמצעי של קומוניקציה, וגם כלי של יצירה אמנותית, כמובן. ממש כמו ארץ, כברת־אדמה, שהיא מקום לאנשים לחיות עליו וגם השראה ליצירה ולכל שאר פעולות הרוח. אבל שני הדברים הללו, לשון וארץ, הם עניינים שאדם צריך לחיות אתם כדבר המובן מאליו. בלי מוּדעות מופרזת. בלי קומפלקסים. ברגע שלשון היא סיבה להשתוללות, ואדמה היא מניע להזיות מבולבלות – מפני שגם הלשון וגם האדמה, במקרה שלנו, הן ענין חדש, בלתי מוכר לנו, ענין נשכח, שפעם כנראה חיינו אותו בטבעיות – הרי שכל העסק הזה מביא לעולם חברה מטורפת, רצחנית, מחניקה. גם זה יקח כמה מאות שנים, ידידי. ואחר כך אולי יהיה בסדר גמור, או שלא יהיה.
אמרתי שאני רוצה לספר לך סיפור, אז תשמע. היה כאן בתל־אביב אח של אמא שלי, מנהל בנק. כשהייתי כבן חמש־עשרה נהגנו לבקר אצלו לפעמים. בביתו היה יום קבוע שבו נאספו כל מיני צ׳ודאקים, יוצאי־דופן כאלה, כותבי שירים, כאילו. הם כולם כתבו רוסית מפני שהיו אמיגרנטים ולא היה להם קהל ולא היה איפה להדפיס ברוסית. ובכן, פגשתי שם אחד, יחיד מכל החבורה, שכתב שירים יפים באמת. קראו לו יאשה צ׳ורני. אני בטוח שלא שמעת עליו מעולם, למרות שהוא קולגה שלך, חבר למקצוע. ואתה יודע למה אינך מכיר אותו? מפני שתל־אביב הקטנה והחמודה והרומנטית, העיר העברית הראשונה בעולם, ומה לא, הרגה אותו. היא הרגה אותו באופן רוחני. אף אחד לא זרק אותו לתוך ארגז של סיד, מפני שכבר היה איש מגודל. אבל זרקו אותו לבית משוגעים… תשמע סיפור קלאסי של דור התחיה הלאומית שלנו. האיש כתב רוסית והיה בא אל דודי לקרוא משיריו. הוא עבד אצל ההסתדרות, היה פקיד, כמדומני, בוועד־הפועל. ושם לחצו עליו. הוכיחו לו שצריך לכתוב רק עברית. גם הכריחו אותו לשנות את שמו והאומלל הזה – בדיוק כמוני – תרגם את הרוסית לעברית, ובמקום יאשה צ׳ורני הופיעה פתאום איזו מפלצת בשם יעקב השחור. הם אפילו שיחדו אותו. באיזה עלון הסתדרותי מסכן הדפיסו פעם תרגום משיריו. מי ראה את זה? מי קרא את זה? מי זוכר, בכלל? לבסוף גררו אותו לאיזה פעולות מטורפות של גדוד מגיני השפה. הוא הלך אתם בלילה, איש תמים כמו ילד, ומשורר מצוין, הלך לשבור חלונות של חנויות שהיה להן שם לועזי. וזה, כדי להגן על השפה העברית… המשטרה תפסה אותו, קרה לו שם משהו, והאיש נגמר מאז… והוא הרי בא לארץ כציוני, לא כמו אבא שלי, אלא מתוך אידיאליזם. אפילו ישב בכלא ברוסיה, בעוון ציונות. מה אתה אומר על זה? או שזה נראה לך כחלק מן המחיר שיש לשלם בעד התחיה התרבותית?… תסתכל החוצה. התחיה הזאת זורמת שם, שורצת מלוא הרחוב… כל השמות עבריים, וכל בעלי־החנויות מלסטמים את לקוחותיהם בעברית, מוכרים סחורה פסולה, וביוקר. אתה נהנה? אני לא.
בעצם, אינני יודע אם אני מספר לך מה שרצית לשמוע. אולי אגיד לך משהו על עצמי, על העבודה שלי. אני כלכלן. אני עוזר לשווק את חצי האקספורט החקלאי שלנו. אנחנו מתקרבים למאתיים מיליון דולר בשנה. ומפני שיש לי קצת דמיון שובב, המועצה מקבלת ממני – בחינם – כל מיני רעיונות לפלקאטים, וכל מיני סיסמאות. חצי הסיסמאות למכירת תפוזים ואשכוליות שלנו הן פרי עטי, אם מותר לקרוא לזה כך. אני יושב בישיבות, אני רואה מספרים ולעתים קרובות אני משוטט בעולם, בייחוד באירופה. אבל לפעמים אני גם רואה פרדסים ממש, עצים, בארות, תעלות־מים, בתי־אריזה ואנשים שעובדים בפרדס. מילא, הנסיעות לאירופה, זה שברון־לב אחד גדול. העימות הזה בינינו לבינם לא טוב לבריאות. זה ענין עצוב מאוד, אבל אין לו תקנה. אנחנו לא אשמים שהתחלנו מאוחר כל־כך. כפי שאמרתי לך, בעוד חמש מאות שנים… אבל אני רוצה לספר לך משהו על הביקורים שלי בפרדסים.
יש לך קצת מושג בכלכלה? תראה, לא צריך להיות דווקא מרכסיסט כדי לדעת, שהכלכלה משקפת הרבה יותר מאשר מצב חומרי או פיננסי של החברה האנושית. אתה בוודאי יודע שזוהי גם סוציולוגיה, גם פסיכולוגיה, גם היסטוריה. זהו עסק מקיף, ידידי, מקיף מאוד. אולי אשָמע באוזניך כשחצן אם אומר, שבדומי לאבי, אני כלכלן־משורר. אל תקח את דברי ברצינות. אבל זה בהחלט אפשרי. הייתי אומר שאפילו רצוי.
אבל זה רק בדרך אגב.
והנה, אני נוסע לפעמים לראות פרדסים. אתה יודע איפה פרדסים גדלים? באדמה חצי־כבדה, בדרך כלל בשפלה, או לרגלי הגבעות שבמזרח. האדמות החצי־כבדות גובלות, לעתים קרובות, בחולות, בדיוּנות; ואצל הגבעות הן גובלות כמעט באזור ההררי, ככל שאתה פונה מזרחה. ובכן, אני בא לי אל איזה פרדס, שואל מה שיש לי לשאול, רושם, מסתכל. אגב כך אני קולט איזה דברים, שאני אומר אותם לפעמים בהרצאות שלי בחוץ־לארץ, דברים קטנים, פיקנטיים, שנחמד לתבל בהם הרצאה עסקית או תעמולתית. אני גם לא מתבייש למכור להם את הסיפורים שלנו על ייבוש־ביצות והפרחת־שממות. למה לא? למי זה מזיק? והרי זה, בסופו של דבר, גם נכון. אבל אם אתה שואל אותי מה באמת יש לי להגיד, אחרי ביקור בפרדסים, אומר לך דבר של טירוף…
כבר אמרתי לך קודם: חבל שתל־אביב לא נשארה קטנה, כפי שהיתה בתחילתה. אתן לך עכשיו סיבה נוספת, למה חבל לי על כך. תחשוב בבקשה על הערים שנתנו לתרבות שלנו את התחלותיה ואת מיטב חכמתה – ירושלים ואתונה. והנה, שים לב, שתיהן היו ערים ששטחן בערך קילומטר מרובע. המשמעות של השטח הזה פשוטה: אדם שגר במרכז העיר, וביקש להתבודד עם נפשו בחיק הטבע, לא היה צריך ללכת יותר מחצי קילומטר, לפני שימצא עצמו בשדה, בין ההרים, במדבר או על שפתו השוממה של ים. והרי זה בסך הכל מהלך כמה דקות. אבל כשאדם, שמתגורר בלב ניו־יורק, רוצה להתבודד עם נפשו בחיק הטבע, עליו לנסוע כשלוש שעות. ובמשך שלוש שעות יחולו בלבו מהפכים רבים ובסופם כבר לא יזכור במה רצה להרהר בהיוותרו לבדו… אינך חושב שקילומטר מרובע הוא הגבול האנושי בשביל מקום־ישוב? אפשרות־קבע להיות עם עצמך, תוך דקות ספורות, עושה את האדם לפילוסוף, אם יש לו נטיה לכך. העדר אפשרות כזאת עושה אותו פֶּרואֵרט נזעם ומתוסכל, אם יש לו נטיה לפילוסופיה, או לשירה.
והנה, כשאני יוצא כיום במכוניתי מתל־אביב, עדיין אני זוכר שלפני שלושים וחמש שנים כבר הייתי בחיק הטבע ברגע שיצאתי מזרחה מרחוב יהודה הלוי. כיום אני נוסע ונוסע ולבסוף לאן אני מגיע? לפרדסים! ידידי, הפרדסים אינם חיק־הטבע! הם בתי־חרושת, ניצבים שורות שורות, ממוכנים, מחושמלים, שורצים מוטורים, קרוניות, צעקות… ואז אני אומר לעצמי: חיים, במה אתה עוסק, בעצם? אתה נותן יד לדחוק את השממה להרחיק אותה מבני האדם? אבל השממה היא בדיוק הדבר הנחוץ לנו ברגעינו היפים ביותר!
אילו חיו האנשים בערים קטנים, קילומטר מרובע אחד, היתה תרבות צומחת ועולה מהן. עכשיו צומחת בערים תעשיית מכוניות שמזהמות את האוויר ואתה מוסיף עליהן במו ידיך את אחד הזיופים הנוראים ביותר: חקלאות ממוכנת! מין סוג של סרטן במסווה של ירק; דומה לטבע, כמעט־דומה ליער, רחמנא ליצלן… אתה נותן ידך לשקר, לחנק, לזיוף… זה מטורף, לא? נשמע רומנטי, לא מעשי… אבל אני אגיד לך: מי שבז – בשם המעשיות – לרומנטיקה, חדל להיות מעשי. הוא רק נעשה רודף חיי שעה, מרוויח לטווח קצר, אבל מפסיד גמור, מובס טוטאלי לטווח ארוך. ואנחנו כבר מזמן מפרפרים בקצהו של הטווח הארוך הזה, וכולנו אוכלים את חריוניו… זהו מה שהייתי צריך לומר בהרצאות שלי… אבל אז, כמובן, הייתי דומה לעקרב העוקץ את גופו שלו ומת מארסו… הרי אני בתוך התהליך הזה, לא מחוצה לו.
וכשאני מסיים סיור כזה בפרדסים, ואם יש לי פנאי, אינני שב העירה אלא ממשיך במכונית לעבר הגבעות, עולה עד להרים, נכנס לאיזו דרך צדדית על יד אֶמאוֹס, או אפילו בסביבות עזרִיֶה וענתות, ואני מחנה את הרכב והולך קצת ברגל עד שנעלמים מעיני בתי־האבן של הכפרים, ולפני משתרע המדבר… אני יושב על אבן ועוצם את עיני. כדי לחוש את המדבר אין הכרח להביט בו. ואני מרחרח באוויר; כן, מרחרח. אמרתי לך שהכל אצלי התחיל בריח. באלפי ריחות. כן, גם STEINBER, כמובן. אבל במדבר־יהודה אין STEINBER ואין סיכוי להיתקל בריח שיעניק תחושת deja-vue. להיפך, ידידי, להיפך. כשאני מרחרח את האוויר שבמדבר, אני תר אחרי ריח שיבטיח, או ירמוז או יבשר דבר שמעולם לא ראיתי ולא ידעתי לפני כן, אבל תמיד השתוקקתי לדעתו. אני תר אחר גילוי, אחרי הבטחה… אבל כל התגלות היא גם השבת־אבידה. אם אכיר את ריחו של המדבר, יהיה זה גם מפני שידעתיו בטרם היוולדי, מעין זיכרון פְּרֵנאטאלי, מין דבר אפלטוני שכזה, מין דבר שכבר היה שלי ועתיד לשוב ולהיות שלי… דע לך, שלמדבר יש ריח בעל מהות מיוחדת.
זה לא ריח המדורות שמדליקים הבדואים, ולא ריח העשבים השונים, הזעתר והרותם ושאר קוצים ושיחים, לא. אני מדבר על ריח המהות של המדבר, ריח העזובה הקדמונית, שלא הוכנעה ולא נרמסה… זהו ריח שנמלט מן האדם הכובש; אבל הריח הזה עשוי לשוב, כשהאדם נסוג… גנים מוזנחים, עזובים, שבעליהם מתו מזמן, ערים שנתרוקנו בגלל קטסטרופה כלכלית, או מגיפה… על ריח כזה אני מדבר. זהו ריח עליבותן של שאפותינו, ריחו של קוצר שכלנו האנושי, ריח תסכולינו וחוצפתנו המבישה… במדבר מצוי הריח הזה בבתוליו, והוא גם ישוב אל הפרדסים שלי, כאשר הם יוזנחו, כאשר יעלו עשבי־יבלית, שיחניקו את עצי־ההדר, כאשר מטפסי־בר – שאת זרעיהם ישא הרוח מן השממה – ישתרגו ויצמיתו את עלוות־העצים, את מחסני־האריזה, את קרוניות הרכבת, את מנועי־הדיזל שבבארות… את כל המהומה הריקה הזאת…
כל עמלי יעלה אז בתוהו, אבל נפשי תעלוז… לעזאזל הפרדסים, לכל הרוחות ייבוש־הביצות, יקח האופל את הנצחונות הללו, ובלבד שתשוב הנשמה אל זבולה… לא תיאולוגיה, רק געגועים…
תשמע, אגיד לך עוד משהו. לפנות בוקר, כשאינני יכול לישון, כשאני מנסה להימלט ממחשבות רעות; לפנות בוקר אני יוצא למרפסת הזאת שעליה אנחנו יושבים עכשיו, ואני מביט על העיר. כאן, מגבוה, רואים גגות אספלט שהסיד הלבן נתקלף מהם, מין צרעת מכוערת… אנטנות ודודי־שמש… ולאורך הרחובות נטועים מיני עצים חולניים שחברת החשמל מקצצת להם את הצמרות כדי שלא יפגעו בחוטים… ופחי־האשפה הקטנים הצמודים לעמודי החשמל הפוכים על פניהם ותכולתם שפוכה על המדרכה, כמו שיכורים שהקיאו כל הלילה… והשלטים שעל החנויות צועקים כל מיני זיופים לבנטיניים אל הרחוב הריק, והחתולים שחוצים את הכביש רצים מבוהלים, אפילו כשאין אנשים ברחוב, מפני שהחתולים של תל־אביב פוחדים מבני אדם… הם יודעים… גם הכלבים… אני מביט על כל אלה בוקר בוקר.
ולפעמים אני רואה את העיר הזאת כפי שהאוהב רואה את רעייתו שעדיין לא הקיצה משנתה – פרועת שער, נושמת בפה פעור, נוחרת קצת, לא מאופרת, שרירי פניה רפויים, איזו לחלוחית עכורה תקועה לה בזווית העין…
אגיד לך יותר מזה: שער בנפשך שנשאת לך אשה אהובה ויפה, אך ברבות הימים זנית מאחריה. שיקרת מתוך קלות דעת, וגם מפני שאתה שקרן, וגם נדבקת בסיפיליס באיזה בית־בושת… ואחר כך הדבקת את אשתך, ועכשיו גופה מכוסה פצעים ואיבריה נרקבים, ואתה מביט בה ומתעב אותה בלבך… אתה, שהבאת עליה את הצרעת הזאת… וכשאני אומר לך שאני שונא אותה… כשאני אומר זאת, אני יודע בדיוק מה משמעותה של השנאה שעליה אני מדבר.
ולמה נאפנו, אני עכשיו אפילו לא מבין… פשוט לא זוכר, או שלא רוצה לזכור. גם מאוחר עכשיו.
א
כשמלאו ליעקב ארבע־עשרה שנים שלחו אותו הוריו – לאחר שהביע את הסכמתו, אף שלא הבין מדוע עליו לנסוע – לארץ־ישראל, כדי שילמד בגימנסיה ״הרצליה״. מלחמת העולם הראשונה פרצה בקיץ, קשר המכתבים עם רוסיה נפסק, גם הקצבה החודשית לא הגיעה ויעקב נדד מן הגימנסיה אל השומרון, יחד עם שאר מגורשי תל־אביב. כשנסתיימה המלחמה והוא שב לעיר, מצא את אביו ואת אמו, שנמלטו בינתיים מרוסיה, מצפים לו. מגע זיפי הזקן שלא גולח, כשאימץ אותו אביו אל חזהו, והדמעות על לחייה של אמו, כשנשקה לו, היו בעיניו הוכחה חותכת וסימן סופי לאבידה שאין להשיבה. ארבע השנים שעשה לבדו בארץ־ישראל הכריתו אותו מחיק ילדותו וגם הילדות עצמה היתה מוטלת עתה מתה לרגליו. הוא הביט בהוריו כשעיניו יבשות ולבו נמלא רחמים וזעם. בקוצר רוח ייחל לרגע שבו יחלוף המעמד הזה וייעלם, כדי שיוכל לשוב אל בדידותו.
אביו מת כעבור שנה, וזמן לא רב לאחר מכן נישאה אמו לאלמן, קרוב משפחה, ויעקב שכר חדר לעצמו. הוא מצא משרה בחברת דיזנגוף ושות׳, בקומתו השניה של בית ברחוב בוסטרוס שביפו. מחלון המשרד ראה תרבושים אדומים על ראשיהם של הערבים העירוניים וכפיות לבנות עם עגאלים שחורים על ראשי הערבים הכפריים, שבאו לעיר למכור סחורתם ולקנות זרעים, נפט וכלי־עבודה. באותה תקופה כתב שירים. והמראות הללו, עם הריחות והקולות שפרצו בקיץ מבעד לחלון הפתוח – ריחות צלי־כבש וקריאות רוכלים – איכלסו את שיריו בשכרון מזרחי עליז, תוקפני ונושא הבטחה סתומה, רומנטית. יעקב ידע שהוא מכזב בשיריו, אבל אהב את הכזב הזה, מפני שבעזרתו דחה והשתיק עצבת כבדה מנשוא.
ב־1921 עשו הערבים דבר, שהיה דומה מאוד למה שעשו הרוסים והאוקראינים במולדת הישנה – הם ערכו פוגרום ביהודים והעלו שפעת זכרונות בלב המהגרים החדשים.
בפוגרום ההוא נספו אמו של יעקב ובעלה, כשנקלעו ליפו לקנות נעליים וירקות. יעקב הפך עולמות כדי לשכנע את ועד־הקהילה לקבור את אמו בסמוך לקבר אביו. לצורך הטיעון העלה פסוק שנזדמן לו על לשונו ובו נאמר שלתחיית־המתים יהיה אדם מזווג לאשתו הראשונה, גם אם נשא לו אשה שניה בחייו.
לאחר הלוויה חש שהובא איזה סדר במהומה נושנה, לא טובה. עכשיו אפשר יהיה לו לראות את אחד הפצעים כאילו הגליד, אף שהכאב לא פסק.
הוא לא שב לחברת דיזנגוף ושות׳ אלא התגייס למשטרה ונעשה שוטר־רוכב באיזור טבריה. משם היה שולח בדואר שירים ל״הפועל הצעיר״ ולכתבי־עת אחרים ועשה לו שם בקרב חבורת המשוררים. כשהיה מקבל חופשה מן המשטרה נסע לתל־אביב ושם נתקבל בהמולה רבה על ידי יושביו של קפה ״שלג לבנון״. משוררי תל־אביב ראו בו מופת של יהודי חדש, שהיכה שורשים בארץ אבותינו ושיריו מתובלים מלים ערביות, עם שמות פרחים וצמחים מן הגליל, ופניו שזופות ופראיות, כפניהם של הקדמונים. הם שאלו – ויעקב סיפר ברצון – על חיי הרוכבים ועלילותיהם, על מרדפים בתוך וואדיות אחרי שודדים ערביים ידועי־שם, שהעיתונים פירסמו את תצלומיהם, הלקוחים מאלבום־הפושעים של המשטרה, ופרס גדול הובטח למביא אותם, חיים או מתים, אל זרועות החוק.
עלמות סהרוריות היו יורדות עמו לפנות בוקר, כשנסגר ״שלג לבנון״, אל שפת־הים, מתרפקות על חזהו ואומרות מלות־שיר; ויעקב היה לופת אותן בזרועותיו עד שצעקו מכאב ומהתפעלות. אבל מעולם לא נשק להן, מפני שהועיד דבר זה לימים אחרים, או לעלמה אחרת; וגם מפני שהיה מתיירא.
שתי שנים עשה במשטרת־הרוכבים; ויום אחד, שלא היה שונה במאומה מן הימים הרבים והדומים־זה־לזה, שעברו עליו בגליל התחתון, שמע קול פנימי ברור אומר לו, שהגיעה השעה לשוב הביתה.
ב
יעקב ארז את ילקוטו במתינות, יושב על מיטתו ותוהה על ההחלטה שקיבל. מארץ רוסיה הגיעו ידיעות מבולבלות על פעמי־גאולה, על רעב, על דם נשפך כמים ועל קול אלהים חדשים מהלך במרחביה העצומים של המולדת הישנה.
קומץ זכרונות ענוגים, קומץ אסוף ומאוגרף בתוך נשמתו, היה רוסי כולו, אבל רופף עתה, כמעט נמוג, בורח ונשפך כחול מתוך מחבואו. ואילו השירים שכתב, העלמות שהתרפקו עליו והמשוררים שאספוהו אל חבורתם בתל־אביב – היו כולם מכאן ומעכשיו, אמנם מחוצפים וערמומיים, אך זועקים לעזרה.
לאן איפוא ישים פעמיו? אם יצרור עתה את ילקוטו ויצא אל תחנת האוטובוסים של טבריה, הן חייב יהיה להגיד לנהג את מחוז חפצו. אבל אם יפשיל את הילקוט על גבו יכול הוא לצאת אל הכביש וללכת. אם כך יעשה, יהיה בידו פנאי, הדרך תישאר פתוחה, הכיוון לא־אמור והמטרה לא־הגויה.
יעקב יצא לרחוב המוליך אל מחוץ לעיר והחל פוסע במעלה ההר. כשהגיע למצפֶה סר אל חצר־המושבה ופטפט מעט, בלשון הרוסית, עם כמה מצאצאי דוברובין הזקן, ראש שבט־הגרים שהתיישבו בגליל כשהכתה בהם הבשורה. כמה מבני השבט הזה שירתו עמו במשטרת־הרוכבים והם היו האנשים היחידים מבין כל מיודעיו, שהרגישו כאן את עצמם כמו בבית, כשרכבו בשבילי ההרים, בלי עזרתן של זעקות־התפעלות. אף אחד מהם לא כתב שירים, אבל כולם ידעו לנשק נערות והכניסו להריון כמה וכמה רועות בדואיות ובנות־כפר ערביות מן הסביבה.
ממצפֶה המשיך יעקב במעלה ההר ולעת־ערב הגיע לתחנת־המשטרה ולן שם. בבוקר המשיך ללכת דרומה, העלה מדורה בשדה, בישל קפה ונח בצילו של חרוב עבות. עיניו שוטטו על פני אדמת טרשים, שבסמוך אליה השתרע שטח חרוש. להב המחרשה עקף את הסלעים הפזורים בשדה והתלמים הישרים נטו לפתע בעיגול, כמו קדים ומשתחווים לפני הסלע הקדמון; ורק כשחלפו על פניו בנימוס, שבו אל הקו הישר, כל עוד הירשו זאת הסלעים הבאים. נימוסים מזרחיים אלה, המוכתבים על ידי בריונותו של נוף אלים, העלו בת שחוק על שפתיו. הוא חשב על בתי־שיר.
שוקע אל שינה ושב ומקיץ מתוכה לקול צעקתה של ציפור, הניח למחשבותיו לזרום באפיק שהתוותה להן הריקות שמסביב; כמו מים זורמים בוואדיות, שמגמת פניהם אין לה מאומה עם רצונם של המים, וסופם שיובילו אל ביצות או אל ים, וייעלמו.
בלילה השני לן בחוץ, כשגבו אל חומת חורבה שהתנשאה במישור. לפנים מצאו שיירות של גמלים נושאי־צמר־ופרי הגנה בין קמרוניה, מפני שודדי־דרכים. מזמן פסקו שיירות מן המקומות הללו וגם השודדים פנו אל מחוזות אחרים, אבל השוטר־הרוכב יעקב ראה בחלומו מטבעות־זהב עוברים מיד ליד בין הסוחרים והביט במדורה שהעלו בחצר המבצר, כשהאש מרקדת ועולה, מאירה ערימות שטיחים אדומים קשורים אל דבשות הגמלים הרובצים על בטנם סביב סביב. השירים שכתב פלשו אל חלומותיו; וכשהקיץ בבוקר שאל את עצמו מתוך תמהון, אם ייתכן ששקרים יופיעו בחלומותיו של אדם. ואולי זה הסימן שאין הם שקרים? אל תתנחם בהשערות־סרק, אמר בלבו. אלה אינן מוליכות לשום מקום; ומי שמבקש לשוב הביתה מוטב לו שידבר אמת, לפחות באזני עצמו.
בכפר־קנה אכל במסעדה שלצד הכביש וקינח ברימון ענק, שבעל המסעדה קילף ופורר אותו לתוך קערת חרס. יעקב הניח את תרמילו במסעדה והלך אל בין סמטאות הכפר לעבר כיפת־כנסיה אדומה כיין. בחלל הכנסיה עמדה אפילה קרירה, פרבוסלבית, כפי שזכר אותה יעקב מן המולדת הישנה. כשהיה ילד קטן הביאוהו חבריו הגויים אל כנסיות והראו לו את מחבואיהן ואוצרות־זהבן. לבו היה פועם אז מפחד פן ייתפס בידי הכומר; וגדולה מן הפחד ההוא היתה חרפת־הבגידה שבגד בעמו, כשהסכים להיכנס אל לב תעתועיה של האמונה העוינת.
בעמדו עתה לבדו בכנסיה של כפר־קנה שאל את עצמו אם לא חבל קצת שאותו פחד יהודי עתיק עזב אותו לחלוטין, ואפשר שהוא נמצא מפסיד. את דבר הבגידה לא זכר כלל, אבל זכר את חבריו, את קול לחישותיהם באפילה ואת ההתנגנות הזכה של אותה לשון, שהולכת ומשתכחת מפיו.
״הוֹספּוֹדִי־פּמִילוּי1״, אמר חרש, מחייך ועצם את עיניו.
קול שיחה ערבית, בהיגוי גרוני־מצטווח, עלה גלים גלים מן הסימטה הסמוכה.
את קולות הסופרנו הזמיריים של נזירות־המקהלה, שהיו מלוות את הבס של הוספודי־פמילוי, לא ישמע כאן, ואין טעם להוסיף ולעמוד בתוך הקריקטורה המזרחית של עברו המת; שאם יוסיף להתעכב בתוכה, אפשר שיהיה לחלק ממנה.
בנצרת לא התעכב כלל. את לילו השלישי עשה בבית־מלון בעפולה. ליד שולחן ארוחת־הערב פגש באחד ממשוררי תל־אביב, שהיה בדרכו לעמק יזרעאל, כדי לקרוא משיריו בקיבוצים. מפיו שמע יעקב, שחיים נחמן ביאליק עתיד לבוא לארץ־ישראל בחורף ויהיה מתגורר בתל־אביב. בעל בית־המלון סיפר שהכיר את ביאליק באודיסה, וכבר אז ידעו הכל שהוא נעים זמירות ישראל, לא קם כמותו מימי יהודה הלוי. על כך העיר המשורר מתל־אביב, שדבר זה עדיין צריך הוכחה; וכשישב ביאליק בתוכנו נתהה על קנקנו ונראה.
בלילה ההוא החליט יעקב, בהתהפכו על מיטת הברזל השורצת פשפשים, כי יהיה אשר יהיה, לתל־אביב לא ישים פניו. די לו במהומה שבלבו ואין לו שום צורך במהומות של תל־אביב ובקנאותיהם של אנשי ״שלג לבנון״.
מעפולה פנה לעבר ואדי־מילק ובצהריים ישב בצל חורבותיו של מבצר שוני וסעד ממה שהיה לו בילקוטו. כשנטתה השמש מערבה הלך אל בין הכרמים של זכרון־יעקב, עולה בהר שמאחורי היקב ולועס אשכלות ענבים. בלילה לן בבית־הכנסת של המושבה ולפנות בוקר ירד אל הכביש המוביל לחיפה. ממרומי הגבעה ראה את הים ונבהל. הוא לא רצה ללכת שמה, אבל משך וצעד בכביש, כשהים לשמאלו, ים דומם ושוקט ובכל זאת משמיע מרחוק איוושושים מלגלגים. לרגע חשב יעקב שאולי מוטב לו לשוב על עקבותיו; אבל בטבריה לא היה שום דבר לשוב אליו.
ג
בעיר התחתית של חיפה, יגע ונרגז, קנה כרטיס באוטובוס ערבי ומקץ שלוש שעות ירד ביפו. מכיכר־השעון פנה במורד הגבעה אל שולי־הנמל, חלץ נעליו והחל פוסע במי־החוף צפונה, ממלמל קללות רוסיות וערביות, כדי להפריע למחשבות הרעות מלפלס להן דרך אל ראשו.
אחר הצהריים הגיע אל חוף ימה של תל־אביב, סמוך לקצהו של רחוב אלנבי. הוא פסע במים ונכנס אל בין עמודי־הבטון המגושמים שתמכו את בנין הקזינו, מצא לו משטח מוגבה ויבש, הניח שם את ילקוטו וישב, כשגבו אל העיר ופניו אל הים. הוא לא הביט בתל־אביב וממילא יכול לומר שלא בא אליה. כשנטתה השמש כלפי האופק, הציצה לו ישר בפניו. הוא נטל סיגריה והיה מעשן בעצימת עיניים, סיגריה אחר סיגריה, עד ששקעה השמש והוא שב ופקח את עיניו.
מעל ראשו, באולם הריקודים של הקזינו, התכנסו אנשי התזמורת והיו מכוונים את כליהם; הוא שמע קול שולחנות מוזזים וקריאותיו של מלצר נרגז נוזף בנער־השירותים. קופסת פח ריקה של ביסקוויטים אנגליים נזרקה מלמעלה וצנחה מול פניו, מתמלאת מים לאִטה וטובעת. אחר־כך הושלך תוכנו של סל־אשפה אל המים ועשרות פקקים, שנחלצו מבקבוקי־יין, וקופסות ריקות של סיגריות, סיגריות של חוץ־לארץ, שיעקב לא עישן מהן מעולם, החלו מרקדים על המים וצפים, מתפרדים ומתלכדים לקצב האדוות העצלות שהיו באות ונסוגות בין עמודי הבטון.
עוד מעט יתחילו האורחים להתכנס שם, למעלה, סוחרי תל־אביב יבואו עם נשותיהם או ידידותיהם וסוחרי יפו הערביים יבואו בגפם; אבל כשתתחיל התזמורת לנגן יזמינו הערבים את היהודיות לצאת במחול הוואלס והטנגו. לשם כך הללו באים, ולשם כך הללו מובאות לכאן, כדי לקדם את העסקים. גם אנשי חברת דיזנגוף ושות׳ יהיו שם; גם אביו של יעקב היה בא שמה לפעמים, מנסה כוחו במסחר עם המזרח, עד שהציגוהו ככלי ריק, רימוהו והוליכוהו שולל והוא פסק מלבוא הנה, פסק בכלל לצאת את הבית. שכב במיטתו ולא קם ממנה עוד.
״זהו הבן של הרוסי שהרגו אותו אנשינו״, אמר ראש הלשכה, כשהמליץ על יעקב שיקבלוהו לעבודה אצל דיזנגוף ושות׳; ומכוחה של אותה המלצה נתקבל לעבודה.
שעת הערב הרכה, המוקדמת, בעוד הלילה צעיר, קרבה ובאה. תוך דקות אחדות תפצח התזמורת במספר הראשון שלה, וואלס רוסי ישן, מוכר וזכור כמו שעת־הערב הזאת, שהיתה יורדת גם על הרחוב של הבית הישן, במולדת הקודמת. ילדי הרחוב קראו לו מלמטה לבוא אליהם ויעקב חמק מן הבית וירד אל החצר ומשם אל סימטת־המאפיה. הקיר האטום, הפונה אל מגרש ריק, היה מדיף חום מן התנור שהוצת בפנים, מצדו השני. הילדים נשענו בגבם אל הכותל והיו מחככים את כתפיהם בהנאה. מנייר עיתונים גלגלו סיגריות והיו מוצצים עשן ומשתעלים. עוברים ושבים הבחינו בהם מן הרחוב, מטילים קללה לעבר החבורה המושחתת, והילדים היו גאים ומצחקקים. כעבור זמן מה נישא קולה של אמו ברחוב האפל. היא קראה מן החלון ליעקב, שישוב הביתה לארוחת־הערב. פעמיים או שלוש פעמים התעלם כליל מן ההטרדה, אך בפעם הרביעית יצא אל הסימטה וצעק שישוב מיד. ואז חזר אל החבורה ואל הסיגריות. עד מהרה שמע את קול אביו, קול נזעם ומאיים, לא מפציר, כקולה של אמא, אלא מפגיע וקצר. יעקב ידע שאביו ישמיע דברו רק פעם אחת ולא יוסיף, ועל־כן שתק וחייך אל חבריו כדי לעודד את עצמו. הילדים לא סיפרו דבר זה לזה; יושבים היו אל הטקס בדממה וכל אחד מהם נתון כולו אל גדולת הרגע ואל עצמת החטא המשותף.
כשקם לשוב הביתה היה מוכן לסטירת הלחי שיספוג מאביו, וכן ידע שאמו לא תניח לאבא להרביץ יותר מסטירה אחת. אבל פעם אחת קרה, שבלכתו הביתה שמע קולות חבטה קלים, קול חפצים נזרקים מלמעלה. הוא הרים את עיניו וראה שאבא משליך מן החלון מיני דברים קטנים. עד מהרה הבין שאביו מטיל החוצה את מערכת כלי השחמט של יעקב; את כדור הגומי, את גולות הזכוכית ואת אוסף הגרוטאות שצבר בשקידה במגירת שולחנו.
יעקב הסתתר מאחורי הגדר והציץ כלפי מעלה, נבעת מן הזעם השקט שבו היה אביו מעניש אותו שלא בפניו.
״אבא, אבא׳לה״, זעק יעקב בלי קול, ״מה אתה עושה? אבא, אל תכעס, אני אוהב אותך, אבא, אני לא התכוונתי להרגיז אותך כל־כך, אני רק הייתי משחק עם החברים; הפסק אבא, אנא, הפסק״.
אבל אבא לא פסק עד שהיו כל אוצרותיו של יעקב מושלכים בחצר, בין העשבים, בתוך החול, ליד פחי־האשפה. ואז פנה אבא מן החלון ושב אל החדר. יעקב זחל שעה ארוכה על ארבעתיו, מאסף בחשיכה מה שעלה בידו לגלות באצבעותיו הרועדות ומה שיכול להבחין בו מבין הדמעות שמילאו את עיניו.
התזמורת פצחה בוואלס והים נענע באפילה את הפקקים ואת קופסות הסיגריות. אביו מוטל בבית הקברות, ליד אמא, אבל בבית הישן, אילו אפשר היה לבוא אליו עכשיו ולעמוד תחת חלונו, אפשר שאבא ניצב עדיין שם, ואולי ייתכן להציל משהו, לאחוז בכנף הערב הרך, לאצור בתוך הלב את האהבה הנוראה ההיא, לתקן מה שעוּות ללא תקנה, להתחנן, לזעוק, אולי רק לזכור, וגם זה יספיק.
הריקוד הגיע אל סיומו. הסוחרים הערביים ובנות זוגם היהודיות, לאחר שקידמו את העסקים, שבים אל שולחנותיהם ואל המשקאות. קול מחיאות־כפיים נשפך מן החלונות שלמעלה והאורות שעומעמו לכבוד הריקוד שבו ועלו בנברשות ופיסת המים שלנגד עיניו של יעקב הוארה במלבנים מרצדים, נעים עם האדוות, זוהרים על הקופסות הנוצצות.
שם, למעלה, הרגו את אביו; משם יצאה אמו אל מתחת לחופה, אל מיטתו של איש זר; ונעימת הטאנגו המתועבת, האִטית כמו ריר קרוש, נשפכת מלמעלה אל המים המאזינים, ניגרת על אוזניו של יעקב, שנמלט מפניה עד לטבריה ועכשיו חזר ככלב שב אל קיאו.
באחד הימים יקום לנקום.
כשהיה יעקב ילד קטן, נרדם, לא אחת, שטוף בדמעות; אבל הקיץ אל בוקר חדש, רחוץ. עכשיו, כשפקח את עיניו, חש בגבו את קשיותו של עמוד הבטון ואת צינת המים המלחכים בגאותם את רגליו, ועדיין הבוקר רחוק. מלמעלה לא עלה שום קול ובריקותו של אולם הקזינו באה רוח של סוף־הלילה ושוטטה בין השולחנות הלבנים. כמה מן הפקקים והקופסות הריקות כבר הוקאו אל החול והיו רובצים בין האצות המעלות צחנה של טרם־שרב. הגיעה השעה, אמר, להסב פניו מן הים אל העיר. בעוד שעה תקיץ משנתה ותניע את אבריה.
לאטו, מכיר במפלתו, הסב את ראשו מזרחה. מורדו של רחוב אלנבי זחל כמו נחל מבליח בחשיכה. יעקב נעל את נעליו, קם ועמד בין העמודים, מפשיל את ילקוטו על שכמו; ואז זכר ששמשון לפת את העמודים והפילם.
הוא עלה מבין העמודים שקרסו מאחוריו ועמד על הכביש. עד מהרה הבחינו עיניו בבתים המסוידים, שחוורון הבוקר שיווה להם יופי עני, מתקבל על הלב. הן לא יוכל, אמר, לשנוא הכול. לפחות את הרחוב על בתיו הוא יכול לאמץ; ואת שיחי ההרדוף המאובקים, שחרקים צהובים מוצצים את לשדם המועט; ואת קרעי השמים שנישבו לעולמים בין הגגות הנמוכים; ואת החול, את זהב־העניים הענו והשפל, שאינו עובר לסוחר, אבל הוא בולע בהכנעה את כובד גופך ומניח לך לטבוע ברַכותו היבשה, שאין לה הרבה להציע, אבל היא מציעה את כל כולה, עד הסוף, עד כלותך.
ובכן, יהי כן, אני שב, אמר. עדיין אינכם יודעים שאני שב, אבל ביום מן הימים ייוָדע הדבר. נושא אני עמי את מה שאין לו כפרה, אבל גם אהבה גדולה אני מביא, אהבה שלא אמרתיה עד כה, מפני שהושבה ריקם. עוד מעט אומר אותה. עוד מעט אצעק אותה. כמו גלי הים. כמו האוויר. ״מאפס אהבה צור יחבוקו, גם ילוקו אדן הר״. החול ישא את אהבתי ואל החול אני שב.
יעקב צעד במעלה הרחוב ועד מהרה ראה את ראשוני היוצאים מקפה ״שלג לבנון״, שנסגר זה עתה. כמה ממיודעיו הבחינו בו וקראו אליו קריאות שמחה. אחת סהרורית, מן הקדשות המסתופפות עם המשוררים במקדשם, פרצה לקראתו בזרועות פתוחות ונפלה על צוואריו, מושיטה את פיה לנשיקה. יעקב לפת אותה בחזקה, עד ששמע את קול צלעותיה מתפוקקות; אבל את פניו הסב מפיה המושט אל פיו. ״אינך נותן לי נשיקה, יעקב?״ אמרה העלמה.
״אני כבר נשוי״, אמר. ״אני כבר נשוי״.
-
רחם עלינו, אלהים – ברוסית. נוסח־פתיחה בתפילה הפרבוסלבית. ↩
א
עזריאל דוֹיטש היה האיש היחיד בתל־אביב שידע לתקן מכונות רנטגן. אל דירתו שבשדרות רוטשילד נכנס לגור ב־1935, ולשכניו שהגיעו לכאן מרוסיה הזכיר את טְרוֹצקי, על שום זקן־התיש שלו. כיוון שטרוצקי היה יהודי שנתן חילו למהפכה של הבוֹלשביקים, לא חיבבו עולי רוסיה את שכנם החדש. לסוחרי השטיחים, מיהודי פרס, הזכיר עזריאל דויטש יהודי פרסי, על שום הקרחת הפרועה שלו, מאותן קרחות הבאות על אדם בימי ילדותו, מחמת מחלת עור פרסית, המותירה אניצי־שיער פזורים על פני הגולגולת הערומה. גם בעיניהם לא נשא חן, מפני שהקרחת היתה הסימן היחיד לפרסיותו, וזולתה היה כולו אשכנזי.
עולי גרמניה המעטים, שהכירו בו את בן מינם, ידעו שנולד בפראנקפורט שעל נהר מַיין, אבל מאחר שלא היה שומר מצוות, כשאר יוצאי עירו, ראו בו סוטה.
עזריאל דויטש לא היה פנוי – אף לא היה מסוגל, על פי טיבו – לרדת לעומקן של הסיבות, שבגללן הסתייגו ממנו השכנים, ומאחר שהיה רגיל בזה גם כשחי בגרמניה, הבין כי משנה מקום איננו, בהכרח, גם משנה מזל.
אל מקצועו לא הגיע מתוך כוונה ברורה, אלא בדרך מקרה. משחר ילדותו היתה בו רתיעה מבני אדם, מפני שהאדם עלול להפתיע, לתקוף ולהכאיב; בעוד שמנגנונים של גראמופונים, אביזרים חשמליים ומערכות של גלגלים משוננים היו ישויות שאפשר לסמוך עליהן, אם אתה מכיר את החוקים המניעים אותן; שום בגידות אינן צפויות מהם.
כשהיה עזריאל כבן ארבע עשרה, חל קלקול במכונת הרנטגן של אביו, והנער קיבל רשות לפשפש בקרביה. לא זו בלבד שלא פגם במכונה, אלא שהחזירהּ לתיקנה, והיא היתה משרתת את האב עד ליום מותו.
בסמוך לאותו פרק זמן שבו חל קלקול במכונת הרנטגן של האב, לקה הבן במין ספחת בראשו. משחות לא הועילו והשׂאת התפשטה מן הפדחת אל הגבחת, ואז נחלץ האב לעזרת הבן ופתח בסידרה של הקרנות, מאותה מכונה. ומכאן הקרחת הפרסית שבראשו של עזריאל, עד היום הזה. אילו עלה בידי האב לרפא את בנו, אפשר היה לומר, שהאב גמל לבן על שנחלץ לתקן את המכונה. אבל, מצד שני, אין לומר שהאב קילקל בכוונה.
לא כך היה סבור עזריאל עצמו. למן אותו היום פסק כליל לסמוך על הזולת, וגם בענייני בריאות הגוף היה נזקק לידע שלו בלבד. מעיין היה בספרי רפואה ומסיק מסקנות. וזה אחד הכללים, שנקט כבר בהיותו כבן חמש־עשרה: לעולם לא יתן בפיו מאכלות שהטמפרטורה שלהם גבוהה – או נמוכה – מן הטמפרטורה של הגוף. במלים אחרות: כל המזון הבא אל פיו נבדק תחילה בטרמומטר, ואם הטרמומטר מורה שלושים ושבע מעלות צלזיוס – כשר המזון לרדת אל בני־המעיים.
כשהיגר עזריאל דויטש מגרמניה, בשנת 1935, ובא עם אשתו ועם בתו לגור בשדרות רוטשילד, כבר היה אומן מומחה בתיקון מכונות רנטגן. עד מהרה נוכח לדעת שצרכיו של אדם בארץ־ישראל פחותים הרבה מצרכיו של אדם באירופה, ועל כן הקפיד שלא לקבל על עצמו עבודות, אלא כמידת צורכו בכסף. תחילה היה עובד ארבעה ימים בשבוע ואחר כך העמיד את המיכסה על שלושה ימים. בזמנו הפנוי היה מכין לעצמו מזונות וכן היה רוחץ בים, בכל יום, קייץ וחורף. בשעות קבועות היה יושב בקפה הֶרְלִינְגֶר שברחוב בן־יהודה, ושם היה קורא בעיתונים ולוגם כוס תה, לאחר שנצטננה מעט. לעולם לא היה יוצא בלא טרמומטר בכיסו.
אשתו היתה תופרת שמיכות־פוך, לפי הזמנה, והבת היתה הולכת לבית הספר לבנות, ובשובה הביתה היתה יושבת אל שיעוריה, ואחר כך היתה מסייעת לאמא בתפירה ובניפוי־הנוצות.
אשתו היתה אשה בריאה ושקטה, אלא שסמוך לנישואיה לקתה בפריחה אדומה ברוב חלקי גופה, והיתה מתגרדת הרבה וגורמת לעצמה סריטות ופצעים. ומאחר שנולדה במשפחה של סוחר סידקית, ולא היתה בת רופא, כבעלה, לא זכתה לטיפול נמרץ במחלתה, ומפני כך הגיעה לארץ־ישראל כשהיא שרויה באותה צרה של פריחה אדומה. עזריאל דויטש, שבדרך כלל לא התערב בענייני זולתו, העיר לה פעם אחת ואמר, שאילו הקפידה, כמותו, לאכול בשיטה, היתה נפטרת מן המחלה. לעומת זאת אמר לה רופא של קופת־חולים, שהיא סובלת מאלרגיה של נוצות, ואם היא רוצה להחלים, עליה לנטוש את מקצועה. את עצתו של בעלה לא קיבלה, מפני שלא היתה מסוגלת לעמוד בה; ואת עצת הרופא דחתה, מפני שלא היה לה מקצוע אחר; ומן הקיצבה שקצב לה בעלה לא היתה יכולה לקיים את עצמה ואת בתה.
כיוון שהיתה אשה בריאה מטבעה, הוסיפה לחיות שנים לא מעטות, יחסית, מבלי להתלונן. לעזריאל דויטש, לעומת זאת, היו סיבות להתלונן. קרה, לעיתים, שאיזו מכונת רנטגן היתה מתקלקלת ביום שבו גזר על עצמו התנזרות מעבודה. בעל המכונה היה תובע תיקון לאלתר, ואילו מר דויטש היה חוזר וטוען, שיבוא לתקן רק בשבוע הבא. וכיון שהיה מומחה יחיד בתל־אביב, בימים ההם, לא היתה לרופאים ברירה.
היו גם מקרים אחרים, כזה שאירע במחנה הצבא הבריטי בסרפנד. היה שם בית־חולים צבאי, ובבית־החולים – מכונת רנטגן. יום אחד נפגמה המכונה ושלחו מכונית צבאית להביא את מר דויטש לסרפנד, ומר דויטש יושב בקפה הֶרְלִינגֶר ומעיין בעיתון. כששמע לְמה הוא מתבקש, אמר שיבוא בשבוע הבא. כל כמה שהפציר בו הקצין, לא הועיל. צילצל הקצין בטלפון, מהרלינגר לסרפנד, להיוועץ במפקדוֹ. לעיני כמה עשרות עדי־ראיה גררו המשעבדים הבריטים – בצורת חייל וקצין – את מר דויטש, הרימוהו תחת אצילי ידיו ונשאוהו כפי שנושאים שק קמח, והטילוהו אל המושב האחורי של המכונית.
במשרד בית־החולים הצבאי התנצל הרופא האנגלי לפני עזריאל דויטש, והסביר שתיקון המכונה איננו סובל דיחוי, מפני שכל פיגור עלול לסכן חיי אדם.
״וחיי שלי?״ אמר עזריאל דויטש, ״מה על חיי שלי?״
״אתה בריא ושלם, מר דויטש״, אמר הרופא. ״אני מדבר על חולים״.
״מנין לך שאני בריא?״ אמר עזריאל דויטש. ״מנין לך שאינך גורם לי, ברגע זה, שאהיה חולה?״
הוא הוחזק במעצר שני ימים ולילה אחד; וכאשר חל היום, שבו היה אמור לעבוד, יצא מתא־המעצר ותיקן את המכונה.
בסמוך לכך תכף ובא מאורע גרוע מן הראשון: אשתו חלתה ונפלה למשכב.
במשך כל שנות נישואיהם היה עזריאל רגיל להיכנס למיטה כשעה או שעתיים לפני אשתו, והיה נרדם. ובבקרים היה קם כחצי שעה אחרי שאשתו יצאה מן המיטה. והנה עכשיו, כשחלתה האשה, היה עזריאל נכנס בלילה אל מיטה, שגוף זר מוטל בה, ולא היה יכול להירדם. ובבקרים היה מוצא את אותו גוף עצמו מוטל לצדו במפתיע.
במצוות הרופאים הורחקו הנוצות והפוך מן הבית, והפריחה האדומה, שהיתה מכסה את עור גופה של האשה, נתפוגגה ונעלמה כמעט כליל. אף שינוי זה עורר בעזריאל הפתעה קשה.
מחלתה של אשתו גרמה לכך, שיהיה מתעסק בכמה מלאכות־בית קטנות, ואף עניין זה חשף לפניו איזה פן בלתי מוכר. הוא היה דומה עתה לאדם, שלפתע גילה כי בביתו מצוי עוד חדר, או אולי מרתף, שעל קיומו לא ידע דבר במשך שנים רבות.
מבלי משים חלפו כמה שבועות, שבהם לא הלך כלל לקפה הרלינגר ולא טבל בים, ובשעות שהיה פנוי לנפשו ישב ליד החלון הפונה אל עצי הברוש שבחצר והביט בנענוע האטי של צמרות־העצים, מנענע את גופו לעומתן, מן המותניים ולמעלה, וזימזום של מחשבות זרות אופף אותו. במחשבותיו החדשות מצא את עצמו טוען כנגד אשתו ואומר, כי מעולם לא עולל לה שום רעה. גם כשהיתה באה אליו בתביעות של תוספת־קצבה – או בתביעות דומות, שאין אדם יכול לעמוד בהן – לא דחה אותה בצעקה ולא נזף בה, אלא, אדרבא, היה מסביר באריכות ובמפורט.
ומאחר שמחשבותיו הובילוהו אל ההכרה הברורה, שאין לבוא אליו בטענות, היה חוזר ותמה על מה ולמה הביאה עליו אשתו את הרעה הזאת.
הימים הרעים התארכו הרבה, וגם כשהיה ברור שהסתלקות הפריחה האדומה אינה מביאה החלמה לאשה, לא אמר הרופא נואש והוסיף לרשום תרופות, עד שיום אחד נתבהל לפתע, וקבע שיש להעביר את החולה לבית־חולים.
באותו לילה, שלמחרתו היו אמורים להוציאה מביתה, מתה אשתו של עזריאל. בעלה גילה זאת בבוקר, כשלא פקחה את עיניה לקבל מידיו את ארוחתה.
ב
מאחר שהבת היתה לומדת בבית־ספר דתי, לא התירו לה המורים לבוא אל בית־הספר במשך שבעה ימים, והיא ישבה ליד החלון וקראה בספר. ביום הראשון שלאחר ההלוויה באה המחנכת של הכיתה והתלחשה מעט עם הבת. אחר כך שאלה את עזריאל אם תוכל לסייע במשהו. הוא ניפנף אותה מעליו בנענוע יד קצר ופסקני.
אחר כך באו כמה מחברותיה של הבת והיו יושבות סביבה, נבוכות ושותקות. ביום השלישי, או הרביעי, הגיש לפניהן עזריאל צלחת עם סוכריות, שהביא מחנות המכולת, אך הן לא העזו לגעת בממתקים.
כמה פעמים נכנסו לדירה רופאים אחדים, או שליחיהם, לזַמן את עזריאל לתיקון מכונת הרנטגן, והוא הודיעם – בלא כעס, וברוח נמוכה – כי יבוא בשבוע הבא. ואם התעקש אחד הלקוחות, וטען שבאותו יום חל יום־עבודה מוסכם, היה עזריאל מסביר שאשתו נפטרה. ובכל פעם שאמר זאת, היתה הבת מתכווצת בפינתה ומייבבת חרש. ביום החמישי, או השישי, קרב עזריאל אל בתו, ניצב במרחק שניים־שלושה צעדים ממקום שיבתה ליד החלון – ואמר: ״נו, אל תבכי. די״.
וביום השביעי שבה הבת ללכת לבית־הספר.
כשנותר עזריאל לבדו בדירה הבחין שהדממה השוררת שם היתה חדשה. מעולם לא היו רעשים מיוחדים עולים בין כתלי דירתו, אלא שהדומיה החדשה שקלט עתה, היתה בה תערובת של הזמנה ואיום, והוא לא הבין אל מה הוא מוזמן, ומהו שמאיים עליו; ומיד נחפז להביא סדר בחפצים, בבגדים ובשיירי המזון שמסביבו.
את בגדיה הנקיים של המנוחה סידר בתוך הארון, בסמוך לבגדי בתו. אם תרצה, תוכל להשתמש בהם. ואת כתונת הלילה שהיתה המנוחה לובשת בימי חוליה, צרר בנייר עיתון ופנה אל המכבסה. בפתח הבית נתקל בנושא־המכתבים, שתקע לידיו מעטפה. היה זה מכתב מאת אגודת רופאי הרנטגן בארץ־ישראל, ובו דברי תנחומים על מות אשתו. בעוד המכתב הפתוח בידו נכנס למכבסה ומסר את החבילה. הכובס נטל מתוך אנחה את כתונת הלילה, הצמיד לה מספר ואמר לעזריאל שהוא משתתף בצערו. האלמן הגיב בעווית, שהקפיצה את זוויות שפתיו, ופנה לעבר חנות המכולת, וגם שם האזין לדברי תנחומים מפי החנוונית, שאף הפליגה בשבחי המנוחה ואמרה, שהיתה אשה שקטה, ואף פעם לא עשתה רעה לשום אדם.
מעולם לא פלשו אנשים רבים כל כך אל חייו של עזריאל, ומבלי שיתן דעתו על כך במפורש, נעם לו הדבר, ולפני שיצא את חנות המכולת דישדש על הסף, כיעכע בגרונו והפטיר מלמולי תודה בגרמנית; ומיד תיקן את עצמו ותירגם את דבריו – ככל שהיו מבולבלים – לעברית.
כששב לדירה, פנה אל המטבח להכין ארוחת צהריים לבתו. הוא ביקש לנחש אלו מאכלים יערבו לחיכה ולא יכול להעלות בדעתו מאומה. מכל מקום ציפה לשובה מבית־הספר והיה מסדיר לעצמו את המלים, שבהן יספר לה על מכתבם של הדוקטורים מאגודת רופאי הרנטגן בארץ־ישראל, ועל הדברים ששמע במכבסה ובחנות המכולת.
אבל כשבאה הבת, לא מצא עוז בנפשו לומר דבר והניח לפניה את מזונה בלא אומר. בשעה שאכלה, ניצב עזריאל באמצע החדר והביט בה, מקווה שהבת תפתח בדברים. את שתיקתה הבין כהאשמה; את שתיקת האב ראתה הבת כנזיפה מפורשת.
קולן של טיפות מים נושרות מן הברז שבמטבח נתן בידי עזריאל עילה להימלט מן החדר כדי לסגור את הברז. את רצונו למנוע בזבוז מים לא תוכל אפילו הבת לפרש כמעשה זדון.
״אני מצטער״, אמר, כששב מן המטבח. באמרו זאת הוקל לו לפתע, והוא שם ידו בכיסו, הוציא את מכתבם של רופאי־הרנטגן ואמר: ״הנה, תראי״.
הבת קראה במכתב, ואחר פשפשה בילקוט שהניחה על הרצפה, והושיטה לאביה מעטפה.
״גם לי יש״, אמרה.
היה זה מכתב תנחומים, כתוב על ידי המחנכת וחתום בידי הילדות שבכיתה. במשפט הסיום נאמר: ״בבניין הארץ תנוּחָמי״.
״יפה מאד״, אמר עזריאל דויטש, והחזיר את המכתב לבתו, אך מיד חזר בו והציע: ״תני לי, ואני אשים את שני המכתבים ביחד, כאן במגירה״.
הוא פתח בתנועה איטית את מגירת השולחן, והחזיק בידו את שני המכתבים רגע קטן באוויר, מניח בידי בתו שהות להיווכח, שהוא אמנם עושה מה שהבטיח לעשות, והניחם במגירה כשהוא דוחף אותם פנימה באיטיות מופגנת. בזכרונה של הבת עלה מעמד דומה, שאירע לפני כשנה בבית הספר, בחג־הפורים, כשבא קוסם, שהניח מטפחות, ביצה ושעון בתוך תיבה, כשהוא עושה מעשיו באותה איטיות טקסית ומתעכב על כל תנועה שלו. לאחר רגע חזר הקוסם ופתח את התיבה, והנה היא ריקה.
חיוך קל שבקלים חלף על שפתיה, והחיוך הזה היה קשור בזכרו של הקוסם, אבל לא רק בו. הילדה שיערה, כי מה שאירע זה עתה בחדר, פירושו שיש עכשיו לשניהם, לאביה ולה, דבר משותף, מוחבא במקום סתר, שרק הם יודעים אותו. ושותף־לסוד איננו מפחיד כל כך.
באותו מעמד ובאותה שעה חש עזריאל דויטש שעייפות גדולה יורדת עליו.
״אני אלך קצת לנוח״, אמר.
ברגע שיצא עזריאל את החדר, נחפזה הבת אל ירכתי השולחן, פתחה את המגירה, וכשנוכחה לדעת שהמכתבים לא נעלמו, והם מונחים יחדיו במקומם, שבה וחייכה לעצמה.
האב שכב על המיטה בחדר האחר והתענג שעה ארוכה על זכר מה שאירע זה עתה בינו לבין בתו. המחשבות שחלפו במוחו היו נעימות, אך חמקניות ומבויישות, והוא נמנע מלתפוס בהן בחזקה ולעכב אותן. עד מהרה נתגבשה כמו־תוכנית בלבו, מעין טקטיקה שיטתית, שבעזרתה יוכל להיות בטוח בדברים הנעימים, שאת מציאותם התחיל מנחש. מעתה ואילך יעמיד את בתו בנסיונות ויקבע לעצמו סימנים.
ואמנם לא אחרו הסימנים לבוא.
למחרת בבוקר העלה קול שיעול מגרונו, עם קומו מן המיטה, והוא שמע כיצד הבת הולכת למטבח ושופתת קומקום על הכירה. ומיד לאחר מכן לחשה מרחוק:
״שאכין לך קפה? אתה קצת מצונן…״
ובאותו יום, אחר הצהריים, בא הסימן השני: גשם ירד בחוץ, והוא עמד לצאת אל אחת ממכונות הרנטגן שבעיר; ואז שמע את קול בתו ממלמל:
״תקח אולי מטריה… הצעיף שלך תלוי במסדרון״.
וכמה ימים לאחר מכן, כששבו יחדיו מחנות המכולת, ועמם מצרכי השבוע הבא, בשני סלים, הושיטה הבת את ידה אל הסל הכבד יותר ואמרה:
״תן לי… אני אקח את זה״.
ליותר מזה לא היה עזריאל צריך. מתוך קלות דעת, שכמותה לא ידע מימיו, הניח לחששות, לפחדים ולבהלות לנשור ולהתמוסס; ואף על פי שלא היה לו שום נסיון קודם, פתח את לבו והכין בו מקום לבִתו.
כבר באותו לילה, כשנרדמה הילדה, ישב עזריאל דויטש אל השולחן והכניס שני שינויים בצוואתו. הוא מחק את הסעיף שבו ציווה את גוויתו למחקר מדעי, ובמקום זה רשם שיקברוהו בקבר רגיל; וזאת, כדי שתוכל הבת לבוא אל קברו, כל עוד בחיים חייתה; ואחר כך, ברבות הימים, יוכלו לטמון את גווייתה בסמוך לאביה.
וכן הוסיף סעיף מיוחד, שבו קבע כי כל הכסף והרכוש יהיו קניינה של הבת, אחר מותו.
באותו לילה קשה היה לו להירדם והוא העביר במוחו כמה דברים שיספר לבתו בימים הבאים, דברים מָרִים אחדים על אביו ועל אירועים שנפלו במשפחתו, בגרמניה. עליה לדעת מה שעבר עליו, ומתוך סיפוריו תבין שאין לה לחשוש פן ינהג בה עזריאל כפי שנהגו החיים בו. הוא יגונן עליה מפני הסכנות האורבות לאדם בשחר נעוריו, והוא יעניק לה – ואפילו לא תרצה בכך תחילה – כל מה שהבין והסיק במהלך חייו שלו. מעתה יהיה לשניהם תפריט אחד, על פי שיטתו. במו עיניה ראתה הבת מה שקרה לאִמה, אשר סרבה לקבל את עצתו. כמו כן יוציא אותה בשנה הבאה מבית־הספר הדתי, ויכניס אותה לבית־ספר חילוני. הילדה תבין יפה, כי הדתיות לא הושיעה את אמה שלה, וכי חייב אדם להישען על הראציונאליות לבדה, אם הוא מבקש לבסס לו מעמד איתן בחיים. כשימות עזריאל דויטש, תהיה הבת חזקה דיה ואיתנה ברוחה, והיא תמצא לה את חתנה ותקים לה בית משלה.
סערת רוחו גברה והלכה באותו לילה, וכשנרדם לבסוף פלשו חלומות עזים לתוך שנתו והיתה לו מריבה קשה עם אביו, והוא צעק מתוך שנתו והתעורר, כשדקירות דקות מנקרות לו בבית־החזה.
למחרת היום, עם שובה מבית־הספר, נועדה הבת לקחת לקח ראשון מפי אביה. האב זכר יפה את התוכנית ששיכלל במשך הלילה, אך לא היה ברור לו במה יפתח. הוא הסתפק איפוא בכך, שבשִבתם לארוחת הצהריים, ביקש מבתו שתספר לו מה למדה באותו היום. היא דיברה בחפץ לב, אך הסיפורים שבפיה היו משעממים אותו, והוא האזין מתוך קוצר רוח, כשהוא מהרהר בדברים שיאמר לה בערבו של אותו יום. הדחיה היתה הכרחית, מפני שלא רצה להסמיך את העניינים החשובים שיש לו לאמרם אל התפלויות שהיתה הילדה מלהגת באוזניו.
אלא שגם בערב, כשכילו את ארוחתם, החליט שיש לנהוג בזהירות, ולעת עתה אמר רק זאת:
״יודעת את מי גר בשכנותנו, במרחק כמה בתים מן הבית שלנו? ובכן, ראש־העיריה של תל־אביב גר בשכנותנו, ואזרחים רבים אינם יודעים זאת״.
״אני יודעת״, אמרה הבת, ״המורה סיפרה לנו״.
מאוכזב במקצת, אך בוטח בעתיד, החליט עזריאל דויטש כי לגבי הפעם הראשונה היה זה מספיק.
ג
ציפיותיו מבתו עלו יפה. לפחות בשנים הראשונות.
אף על פי שהיה איש צנום ונוטה לחולשה גופנית, לא נפל למשכב אף פעם אחת במשך כל שנות נישואיו. היו בו איזה חשדות כלפי אשתו, ומעולם לא היה בטוח שהיא תבין לרוחו; שהרי מעולם לא קיבלה את דעתו ומסבר־פניה העגום הבין שיש לה בלִבה עליו. מן הטעם הזה לא נכנע לחולשת הגוף; אבל עכשיו, שזכה לגלות בבִתו נפש מבינה, שאינה מורדת בו להכעיס, הרגיש שהוא חייב, סוף סוף, להיכנע למחושיו הישנים ולתת עליהם את דעתו, אם הוא חפץ לעמוד לימין הבת ולהכינה אל הצפוי לה, בטרם יפטר מן העולם. מן הטעם הזה נועץ באחד מלקוחותיו הרופאים, ועד מהרה נתברר כי מן הדין לעשות מיד אֶלקטרוקרדיוגרמה. התוצאות לא היו משמחות, וכשנתיים אחרי מות אשתו לקה בהתקף־לב. לא הרופא קבע זאת, אלא עזריאל עצמו.
כשקם ממיטת חוליו גילח את לחייו, בין הפיאות לבין זקן־התיש, ענב עניבה לצווארו ויצא לטיול של בין־ערביים בשדרות רוטשילד, נשען על זרועה של בתו. באותו פרק זמן נשתנו השדרות הרבה ממה שהיו לפני כעשר שנים, כשבא לגור שם. האנשים שהציצו עתה באב ובבתו, מחלונות דירותיהם ומן המרפסות, לא היו אותם רוסים שראו בו בוגד, גם לא אותם פרסים, שראוהו כמתפרץ אל בין שורותיהם; גם לא הגרמנים, שבזו לו על שפנה עורף למסורת. האנשים שלנגד עיניהם טיילו דויטש ובתו לאיטם, היו אנשים נייטראליים, שנתלקטו ובאו לגור בשדרות רוטשילד מפני שהדירות נעשו זולות והרחוב החל מראה סימנים של תשישות וניוון.
עזריאל לא ידע שהוא מהלך עתה, שלוב זרוע עם בתו, בתוך עדה אדישה וסומאית. מבחינתו עמד הזמן מלכת ביום שבא לכאן בפעם הראשונה, ולכן היה סבור שהוא צועד בתהלוכת־נצחון של איש יחיד, ושהכל ערים לכיבוש שכבש, בתוך ביתו ולפי שיטתו. פוסע היה לאיטו, כדי לתת שהות למסתכלים לתת דעתם על כך, ששום אדם זולתו, בכל העיר כולה, אינו מהלך שלוב זרוע עם בת נאמנה ומסורה, הנותנת נפשה על אביה, שאף הוא מצדו מוכן לתת נפשו עליה, אם תהיה השעה צריכה לכך.
פוסעים היו איפוא לאיטם, חולפים על פני ביתו של ראש־העיריה, מבלי שֶיָרִים עזריאל את עיניו, לראות אם ראש־העיר מביט בהם מחלונו. כלל היה נקוט בידיו, כל ימי חייו, שלא להתוודע לרשות. ואף על פי כן, כשחלפו על פני ביתו של ראש־העיר, משך עזריאל קלות בזרועה של בתו, והיא הבינה, מן הסתם. עזריאל ובתו לא היו צריכים למלים, כדי שיבינו זה את זו, וכבר מזמן פסקו לדבר איש באוזני רעותו. בדברים היה עזריאל פונה אל הלקוחות שלו, וכן היה משמיע כמה מלים נחוצות בחנות המכולת ובמכבסה. ואילו הבת היתה מדברת, מן הסתם, אל מוריה ואל חברותיה לבית־הספר, אבל בבית דיברה מעט מאד.
כל מה שאינו משמש מטרה מוגדרת, אינו נחוץ – פירש עזריאל את שתיקתם; אבל מקץ זמן מה, כשהבחין שהבת שותקת, לפעמים, ימים תמימים, היה תמה, ואפילו מבוהל.
באמצע שנות הארבעים שוב לא היה עזריאל דויטש האיש היחיד בתל־אביב שידע לתקן מכונות רנטגן. יתר על כן – רוב מכונות הרנטגן החדשות שהובאו אל בתי הרופאים היו זרות לו לחלוטין, ולא היה מיומן לטפל בהן. לבסוף נותרו לעזריאל רק אותם רופאים זקנים ומועטים, שלא החליפו את מכונותיהם, ולא יכלו למצוא אדם שיטפל בגרוטאותיהם, זולת עזריאל הוותיק.
מעתה נאלץ לעבוד בכל יום מימות השבוע, לא מפני שנתרבתה המלאכה, אלא מפני שנתמעטה, ושוב לא יכול לנהוג גינוני־מלכות בלקוחותיו, ולדחותם לשבוע הבא. הוא החל מקמץ בהוצאות־הבית, הן מפני שפחתו הכנסותיו, ובעיקר מפני שביקש לצבור כסף לצרכיה של הבת, כשתהיה צריכה לכסף, לאחר מותו, לבסס את מעמדה בחיים. שהרי בעוד אביה חי – מה הבת צריכה? רק בריאות ושלווה. לבגדים חדשים אינה צריכה, מפני שהבגדים שירשה מאמה הספיקו לה, תוך שהיא מתאימה אותם לרוח הזמן, בכשרון־כפיים שנחנה בו; וגם מפני שעלמה צריכה לבגדים נאים כשמתחילים לדבר בה נכבדות; ועוד חזון למועד. שהרי היא בסך הכל ילדה קטנה; זה עתה סיימה חוק לימודיה.
לכל ההנחות הללו היתה הבת שותפת מלאה. מעולם לא חלקה על דעת אביה וגם כשצימצם את דמי־הקיצבה לא סר החיוך הקל־שבקלים, שהיה נסוך על פניה; אותו חיוך שעזריאל הכיר בו תחושת אושר שלם ושלוות־הנפש. על כן היה תמה, ואפילו מבוהל, כשהבחין שהבת שותקת רוב שעות היום. אילו ידע שיש לה טרוניה עליו, היה רואה את שתיקתה כמין מחאה; אבל מאחר שהשערה כזאת לא באה בחשבון כלל, נתבהל מעט. אלא שהבהלה היא רגש זמני וחולף, וכל מצב מתמיד גורר אחריו השלמה, ואפילו הבנה; עד מהרה שבה נפשו של עזריאל למנוחתה. תהפוכות ליבם של בני הנעורים טבועות בטבעם של הנעורים עצמם, אמר בלבו ושב אל עיסוקיו.
מכל מקום, פסק מללכת אל קפה הרלינגר, כדי לחסוך בהוצאות; וכדי שלא תיעזב הבת לנפשה ולא תשתעמם, פסק גם מלטבול בים. הוא היה יושב איפוא בבית וקורא בעיתונים ישנים ובז׳ורנאלים, שהיה נוטל מחדרי־ההמתנה של הרופאים, לאחר שנתבלו מעט ויצאו מכלל שימוש. לעומתו היתה הבת יושבת, מתקנת בגד או מיישרת באצבעותיה קפלי השמלה שהיתה לובשת. קפדנית גדולה היתה בתו, וכל מה שהיה בבית, או על הגוף, היה נקי, מסודר וללא דופי.
קשה להעלות על הדעת כמה מהר חולף הזמן, כאשר החיים מתנהלים כסִדרם. רק משפחות שיש בהן סערות־נפש ומהומת־הלב, גורמות לבני המשפחה שיהיו שרויים ברוגז ובשממון, עד שהם קצים בחייהם, לפעמים.
אמנם בריאותו של עזריאל דויטש לא נשתפרה, אלא להפך, חלו בה פרקי זמן של חולי ונפילה למשכב. ודווקא במקרים כאלה היתה הבת כמו מתעוררת לחיים חדשים, טורחת על החולה, וקצב החיים בבית היה מתגבר ובלבו של עזריאל נתגברה תחושת ביטחון בדרכו והיה עוקב בהנאה גלויה אחר כל מעשיה של בתו ויודע בלבו שלא טעה.
הקשיים החלו מתגלים מאוחר יותר.
ד
כל ימיו היה עזריאל דויטש קורא מובהק של עיתונים. הדברים שעליהם כתבו בעיתונים לא עניינו אותו כלל והוא לא נתן עליהם את דעתו. אבל כשהיה נוטל עיתון בידו ומרכיב משקפיו על חוטמו, היה עובר לעולם פנימי משלו, והיה מהרהר בינו לבין עצמו בכל מה שהעסיק את דעתו. וכשהיה מניח את העיתון מידיו, היו ענייניו סדורים במוחו יפה. יחד עם זאת, אין לומר שלא ידע כלל על המתרחש בעולם. אפילו לא רצה בכך, קלוֹט קלט שהיתה מלחמה עולמית בין השנים 1939 ל־1945, וכן ידע יפה, ככל אזרח אחר, שב־1948 נוסדה מדינת ישראל. הוא סיפר זאת לבתו, אף על פי שניכר היה, כי גם מבלי שיספר לה, ידעה על כך.
אבל היו גם דברים מיוחדים בעיתונים, שהעסיקוהו הרבה. כשקרא על איש אמריקני שקם על בני משפחתו בגרזן ורוצץ את ראשיהם של אשתו וחמשת ילדיו, רגז מאד, ושב וקרא את הידיעה על כל פרטיה פעם שניה ושלישית. על מאורע כזה היה מספר לבתו בפרטי פרטים, להראותה את ההבדל שבינם לבין משפחות אחרות. וכשהיה מביא הביתה עיתונים מחדרי־הקבלה של הרופאים, נהג לקרוא באוזני בתו מתוך גוף העיתון, במקום שיספר מן הזכרון.
ביחוד אהב לקרוא באוזני הבת דיווחים מישיבות עיריית תל־אביב, מפני ששמו של השכן, הוא ראש־העיריה, היה מופיע בו הרבה, ועזריאל חש קירבה רבה לעניינים הקשורים באותו אדם.
בדרך כלל היתה דעתו על הפוליטיקאים רעה מאד. הוא היה מפרט באוזני בתו כמה ממעשיהם של הפוליטיקאים המפורסמים ביותר שבעולם, כגון מר היטלר והדוקטור גבלס, והיה מוכיח באותות ובמופתים שהם אנשים מושחתים, המסוגלים לכל תועבה.
״לא כן ראש עיריית תל־אביב״, היה אומר בהתרגשות. ״האיש הזה לעולם לא ירצח ולא יגזול שום אדם, וכל מעשיו לטובת העיר ותושביה״.
הוא הסביר לבתו את הסיבה שבגללה גובה העיריה מסים מן התושבים, ופירט לפניה את צורכי העיר הגדולה – ביוב, תיקון כבישים, בניית גני־ילדים בשכונות העוני ונטיעת גנים ועצי־נוי לאורך הרחובות. הוא סיפר לה, שכל אזרח רשאי לכתוב מכתבים אל ראש־העיר, ולהתלונן בהם על תקלות עירוניות. ״יתרה מזו״, אמר עזריאל לבתו, ״ראש־העיריה כואב את כאבם של הסובלים והלחוצים ובלילות הוא מתהפך על משכבו כדי למצוא פתרונות״.
״אני ראיתי אותו פעם״, אמרה הבת. ״יש לו פנים שמנים״.
״אין בכך כלום״, אמר עזריאל. ״אדם שמן איננו בהכרח אדם רע. ואפילו להיפך: דוקטור גבלס היה איש רזה, והיה איש רע מאד״.
״נכון״, אמרה הבת, ושבה ליישר קיפולי שמלתה.
שבע שנים חלפו למן היום שבו יצא עזריאל עם בתו לטייל, שלוב זרוע, בשדרות רוטשילד, והשָנים הללו עמדו בסימן של מחזוריות קבועה בחיי האב ובתו. כשהיה עזריאל נופל למשכב, היתה הבת מתעוררת לפעילות מוגברת, וכשהיה עזריאל מחלים וקם ממיטתו, אחז בבת רפיון מסויים, ולפעמים היתה שוכבת במיטתה ימים רבים, בלא כל חולי, אלא מחמת עייפות הבאה בעקבותיו של מאמץ. אז היה עזריאל סועד אותה מעט, ככל הנחוץ, והיה מתקין את מזונותיהם ומביא מצרכים מחנות המכולת; ובערבים היה קורא באוזניה מן העיתונים, מאותן ידיעות מיוחדות, שהרעישו את לבו וגם הועילו לחינוכה של הבת.
יום אחד נודע לו מן העיתונים, שראש עיריית תל־אביב נלקח אחר כבוד לשמש שר־הפנים בקבינט הממשלתי.
״הנה״, אמר לבתו, ״את רואה? כל הימים אמרתי לך!״
בו בערב ישב אל השולחן וכתב איגרת־ברכה, ושיגרה ישר אל הממשלה שבירושלים. מקץ כעשרה ימים קיבל מכתב ובו דברי תודה, חתומים בידי ראש לשכתו של השר.
הבת קיבלה את המכתב מידי אביה והחזיקה אותו בין אצבעותיה. לעזריאל נדמה שאין היא קוראה את הכתוב שם, אלא בוהה נכחה.
״מה את אומרת על זה, הה?״ האיץ בה. ״מה את אומרת?״
ולפתע, לאחר כשבע שנים של רגיעה ומיעוט־דיבורים, נתנה הבת עיניה באביה – ואילו עמד עזריאל על כך, יכול היה להיווכח כי בפעם הראשונה הוא רואה את צבע עיניה של בתו, והנה הן כמו לבנות, ומכל מקום נטולות צבע – ודיברה.
״אני רוצה שהוא ימות״, פתחה בשקט. ״אני רוצה שהוא ימות עכשיו… שימות עכשיו, עכשיו״, צרחה פתאום ולא פסקה, ״הוא מוכרח למות לפני שאני אתחתן… הוא עכשיו, עכשיו, עכשיו צריך למות… למה אמא מתה והוא לא מת? למה? למה? למה?״ לרגע נשתתקה והשפילה עיניה, ואז שבה לדבר כמעט בלחישה: ״אמא ואני תפרנו שמיכות, והיה כל כך יפה… היה לנו טוב, תמיד בבית היה טוב… אני לא רוצה עוד, אני לא רוצה, לא רוצה… הוא מוכרח למות עכשיו… תראה בעצמך איך אני… אתה עכשיו צריך ללכת ולהרוג אותו. לֵך. לֵך מהר… לֵך. לֵך… לֵך מפֹּה…״
היא קמה לאיטה ממקום שבתה, בעוד המכתב בין אצבעותיה, וניצבה מלוא קומתה בתוך מסגרת החלון, שמבעדה זרם אורו האחרון של היום אל תוך החדר האפלולי. רגע עמדה בלי נוע ולפתע הרימה את זרועה הימנית ביגיעה רבה. ובהניפה את הזרוע הכחושה, ששרוולה המרוט והשקוף נראה כמו עור נושל מן העצם הדקיקה, דומה היתה לאילן שדוף, שנחש מגיח מצמרתו ומשקיף על סביבותיו. כדי רגע ניצבה קפואה על עמדה, ואחר־כך הניחה למכתב לנשור מבין אצבעותיה וליפול באלכסונים סחרחרים אל הרצפה, כשעיניה מלוות את פיסת הנייר הלבנה. חיוך דקיק עיוות את פיה החיוור, והאב התבונן בה, נבעת ושותק. שעה ארוכה התבונן בה, איננו מסיר את עיניו מדמותה הדקה, הארוכה להדהים. הוא לא שיער שהיא גבוהה כל כך, וגם לא יכול היה לדעת, מפני שאף פעם לא האריך להתבונן בה. עתה הבחין, שאין היא לובשת לגופה דבר זולת שמלה ישנה, לבנה, של אמה; ואף על פי שהימים היו ימי חורף, לא נראה שהיא סובלת מן הקור, שום אבר שבגופה לא רעד ולא נע. והרי היתה רזה כל כך, צלעותיה בולטות ובטנה שקועה והחזה שטוח וצר. כשהרים עזריאל את עיניו מן המראֶה שנגלה עליו מבעד לשמלה השקופה, מעז סוף סוף – אולי מתוך פחד פתאום – לבחון את פניה, נוכח לדעת שהיא מוסיפה לחייך, וסנטרה הדק והאדום מצמיח – מכבר, כנראה, – שערות־זקן אחדות, דלילות, מסולסלות ולבנות; שער־שיבה.
ה
שוב נקפו שבע שנים. עשן האוטובוסים, שנתרבו מאד בשדרות רוטשילד, חָרַך והמית את השיחים שבשולי השדרות והעיריה עקרה אותם והותירה רק את העצים. על אדמת החומר האדומה נשפך חול־כורכר צהוב ונהדק הדק היטב על ידי מכבש־יד. פה ושם התקינו פועלי העיריה ארגזי חול־ים לבן, כדי שיוכלו הילדים לשחק בהם. אבל בשדרות רוטשילד לא היו ילדים. על הספסלים, שהעיריה לא העזה לעקרם, כדי שלא לעורר עליה את חמת העיתונות, היו יושבים לפעמים אנשים זקנים, אך לרוב שכנו עליהם משוגעים, שרבצו על הספסלים כל שעות היממה, ובסמוך להם עשו את צרכיהם.
בתוך דירתו היה עזריאל דויטש קורא בעיתונים, בשבתו ליד החלון, כשבחדר הסמוך שוכבת הבת במיטתה. העיתונים מלאו בימים ההם סיפורים עצובים וקשים על גורלו של ראש־העיריה לשעבר. לעת זקנתו, כשתש כוחו, פנו לו אנשי המפלגה שלו עורף, כמנהג הפוליטיקאים. עזריאל קרא בעיתונים, שחבריו־לשעבר של ראש־העיריה לא טרחו לענות על מכתביו. פעם אחת אפילו טרקו לו את הטלפון בפניו. למקרא הידיעה הזאת הסיר עזריאל את משקפיו מעל חוטמו ובכה שעה ארוכה, מתייפח ביבבות קצרות. בשנים האחרונות קרה לו כדבר הזה לעיתים קרובות, ומאחר שלא יכול להשיח את צערו באוזני בתו, היה מדבר אל אשתו, מפני שאשתו מעולם לא התריסה בדברים נגדו, והוא לא היה מתיירא מפניה. להפך, הוא השלים עמה וסלח לה מכבר.
יחד עם זאת היה מצפה לאות כל שהוא, אות שעל פיו ידע כי הגיעה השעה, שבה יתפייס גם עם בתו. ואמנם לא אחר האות הזה לבוא. בסתיו, בחודש ספטמבר, מת ראש־העיריה, שבע־רוגז ואכזבות. עזריאל לא היה תמה על כך. אדם שהיה מוקף אנשים כהיטלר וגבלס – אין לו לצפות לסוף טוב מזה. ומצד שני, נסגר המעגל וגם רצונה של הבת נתקיים, ועכשיו הוא יכול לבשר לה – אם כי מצדו היה מצר על כך מאד – שהאיש מת.
עזריאל דויטש פתח איפוא בהכנות.
הוא העמיד על הכיריים החשמליים סיר קטן ובו קצת מים, ובתוך הסיר הניח בזהירות מזרק של זכוכית ומחט. על מדף השיש במטבח היו מונחים, זה בצד זה, אביק של זכוכית ובו הסם להזרקה, וכן קופסה של גלולות שהועיד לעצמו. את הבת לא היה יכול להכריח לבלוע דבר, מפני שימים רבים מאד כמעט שלא בא דבר אל פיה.
כשרתחו המים, ועזריאל היה בטוח שפעולת הסטריליזאציה שלמה, הוציא את המזרק בעזרת פינצֶטה והניחו על מטלית של כותנה, ואחר כך הוציא את המחט באותה פינצֶטה ותחב אותה בתוך המזרק. לבסוף שבר את זרבובית האביק ושאב בזהירות את מלוא־המנה. ביד אחת החזיק במזרק וביד שניה נטל צמר גפן טבול בכוהל.
הוא בא אל החדר שבו היתה הבת שוכבת במיטתה, גחן עליה, ובמרפקו הדף את שרוול כתונת־הלילה שלה, עד שנחשף סובך הזרוע שבו הווריד מצוי.
הבת העבירה עיניה מן התקרה לעבר אביה והוא אמר לה: ״ראש העיריה מת… היום״.
אחר כך שיפשף את מקום הווריד בכוהל ונשתהה מעט. רוצה היה לומר עוד משהו ולא מצא מלים. הדבר שקימץ בו כל הימים – המלים – שאגר כביכול ואסף ליום שבו יהיה זקוק לו ביותר, בגד בו עתה, דווקא בשעה שאפשר היה לתקן בהן, אולי, איזה תיקון. וגם על כך נאלץ איפוא לוותר, והוא ויתר.
אחר כך שב למטבח, חפן בכף ידו השמאלית ערימת גלולות, נטל כוס מים בימינו, פתח את פיו ושירבב צווארו אחורנית.
לפתע נזכר ששכח פרט מן התכנית. הוא נתקף בהלה, אץ אל ארון הבגדים, הוציא את זוג פמוטי־השבת של אשתו, מצא את הנרות והעלה בהם אור, הציבם למרגלות המיטה, ואז כיסה את פני בתו בסדין ונחפז לשכב לצדה, על המיטה הזוגית.
אף על פי כן הוסיפה להטריד אותו המחשבה, שבכל זאת שכח משהו. ומתוך מועקה עצם את עיניו, וחיכה.
תל־אביב 1978 – ירנטון 1979
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.