א    🔗

ממקום שאדון ז׳ורז׳ עומד, אצל הקופה, יכול הוא לראות הכול. בעֶברו המרוחק של האולם, לימינו של האדון ז׳ורז׳, מצוי המטבח ולשמאלו מוצבים השולחנות הלבנים, יצוקים חומר פלאסטי, וכן הכיסאות, הקולטים את הישבן כמו בחביקה.

הקופה עצמה, והאדון ז׳ורז׳ הניצב אצלה, מצויים בסופו של דלפק עשוי פסים של מתכת וזכוכית, ומאחוריהם מוצבים התבשילים. כשהלקוח מגיע עם המגש שלו אל הקופה, כבר מוכן האדון ז׳ורז׳ עם הפתק המודפס, שבו נקוב מחיר הארוחה. אין זו סתם זריזות־מלידה, אלא נסיון של כשלושים שנים. דרך ארוכה עשה מבוקרשט עד תל־אביב, ולפעמים הוא מזכה מישהו מעובדיו בסיפור־המעשה, אם כדאי הדבר. לרוב אין טעם לדבר על כך, מפני שהזמנים נשתנו.

ואף־על־פי שנשתנו הזמנים, את האדון ז׳ורז׳ אי אפשר לרמות. אין הוא מאותם מתעשרים שעשו קצת הון בעסקים מפוקפקים, עד שעלה בידם לפתוח מסעדה במקום מכובד. הוא הגיע ובא מתוך מעמקי המקצוע ומזלו שיחק לו להתחיל משפל־המדרגה; עובדיו יודעים זאת, ולכן אינם מנסים לתעתע בו. אילו ניסו, היו נוחלים מפלה. במקצוע הזה אין רחמים. מכל מקום, בלבו של אדון ז׳ורז׳ אין רחמים. גם אותו לא ריחם איש; וכך טוב יותר. אילו חסו עליו, ספק אם היה מגיע למקום שהגיע. את מידותיו לא השחיתו, תודה לאל.

אדון ז׳ורז׳ יודע שסכנת־השחיתות איננה צפויה לעסק רק מצד עובדיו. גם הלקוחות עלולים להרוס את העסק, אם לא ילמדו אותם להעריך טיבו של המקום שאליו הם באים. ומן הטעם הזה הקפיד האדון ז׳ורז׳ לצייד את המסעדה שלו ברהיטים ובכלים ראויים.

גם את עובדיו הלביש מדים שנתפרו בבית־אופנה שברחוב בן־יהודה. תל־אביב איננה פריס, אבל המסעדה היא ביתו של האדון ז׳ורז׳ ולכבוד עצמו טרח. אמנם הלקוחות רשאים לחשוב שלכבודם הוא עמל. להבנה איננו מצפה, אבל הערכה וכבוד הוא דורש, וגם יקבל.

מאחורי הקופה ניצב האדון ז׳ורז׳ לבוש לפי מיטב האופנה, תוך הדגשת הגוונים הכהים בבגדים, ולכל אחת מן החליפות שלו מותאמת עניבת־פרפר. כמעט שאין הלקוחות מבחינים בעניבתו, מפני שהיא נבלעת מתחת לפימת־סנטרו הרכה. אין זו פימתו של איש זקן, אלא משמני־בשרו של אדם היודע להקפיד על מזונות משובחים.

לאחר שהוא מונה את הכסף ומעביר את העודף, הריהו זוקף את ראשו ומשיט מבט על פני שולחנותיו, ואז הוא מנחה את הלקוח אל מקום פנוי. הוא עושה זאת ברמז, בלא להוציא הגה מפיו.

אבל עוד לפני כן עובר הלקוח טקס שהוא עצמו אינו יודע כי אמנם נטל בו חלק. זוהי בדיחה קטנה, פרטית מאד, של בעל־המסעדה; ואפילו היה האדון ז׳ורז׳ איש נשוי, ספק אם היה מגלה בדיחה זו לרעייתו. וזה סודו הקטן: כל ימיו – ועל כל פנים רוב ימי נעוריו ובחרותו, וגם קצת לאחר מכן – היה נאלץ לקוד קידות, ולכל הפחות היה נאלץ לומר תודה. ובתיבה קטנה זו, בת ארבע האותיות, נתפרש לו לאדון ז׳ורז׳ טיב מעמדו בעולם. תחילה אולי לא עמד על כך. רק במשך השנים נצטברה בלבו הטינה כלפי המלה הזאת, והוא נשבע כי יום יבוא, שבו שוב לא הוא יהיה האומר אותה, אלא זולתו. והנה עכשיו, כשהוא ניצב אצל קופתו שלו, במסעדה שלו, שליט יחיד – ולא רק למראית־עין, כאותם מנהלים־שכירים של בתי־מלון, שהלקוחות סבורים עליהם שהם אדונים, אבל המלצרים יודעים, שאינם אלא עבדים – כשהוא ניצב עכשיו כאן, הגיעה ובאה אותה שעה שאליה התפלל: כשהוא מקבל את הכסף מידי הלקוח אין הוא אומר תודה, אלא הוא אומר בתיאבון. ומה קורה אז? קורה הדבר שאותו ביקשה נפשו. הלקוח הוא שאומר תודה.

ורק אז, לאחר הטקס הפעוט הזה, – פעוט לכאורה, בעיני מי שלא הבין – מרים האדון ז׳ורז׳ את ראשו והוא מצביע בלא אומר על מקום פנוי. וכשהוא מרים את ראשו מתגלה עניבת־הפרפר וכן מתגלה השקע שאותה עניבה חורצת בפימת־סנטרו, שקע שאף הוא דומה לעניבת־פרפר.

עד מהרה שב האדון ז׳ורז׳ ומרכין ראשו אל המנענעים של הקופה, לקראת הלקוח הבא, ושוב נעלמת העניבה מן העין.

בכך חולף היום וכמה שעות של בין ערביים. מסעדה זו נסגרת בשמונה בערב. היא נועדה לאכילה ולא לפטפוטים. מי שבהול על רווחים – מפני שאין לו – שיחזיק מסעדות פתוחות עד לאור־הבוקר. האדון ז׳ורז׳ מכיר טיפוסים כאלה לפני־ולפנים. הם יוצאים לו מן החוטם ומן האוזניים.

 

ב    🔗

המסעדה של האדון ז׳ורז׳ נפתחת בשעה עשר בבוקר, אבל הוא עצמו קם בחמש, טובל בבריכה שעל שפת־הים ובשש הוא מצוי במטבח, בודק את המצרכים ונותן הוראותיו למי שצריך.

הקושי – כאן, בארץ־ישראל; בחוץ־לארץ לא היה שום קושי – נעוץ דווקא בשעות הערב, אחרי שמונה. בקלפים אין הוא משחק. אילו שיחק בקלפים, היה שרוי עכשיו במחיצתם של מלצרי רחוב דיזינגוף; אלה שאומרים, כי בבוא היום יפתחו מסעדה משלהם; אבל בסופו של דבר הם מגיעים לבתי־התמחוי של העיריה. אמנם כיום לא היה בכוחו של משחק־קלפים להזיק לו, כמובן; אבל הרגל נעשה עקרון, ומעקרונות קשה לאדם לסגת. יכול הוא, כדבר המובן מאליו, ללכת למועדון־לילה. אבל עם מי?

בקונסטנצה, בבוקרשט, בווינה ובפריס היו הנערות היפות ביותר, מן הבתים הטובים ביותר, שואפות להיות מלצריות בבתי־אוכל מכובדים. וכשהיה האדון ז׳ורז׳ קובע פגישה עם אחת מחברותיו למקצוע, היו שניהם מחליפים בגדיהם לקראת הלילה והיו מבלים בטובות שבמסעדות ובמפוארים שבמועדונים. הם היו יושבים במחיצת בנקאים, תעשיינים ורוטשילדים למיניהם, ושום אדם לא היה מעלה על דעתו כי הזוג היושב אל השולחן הסמוך איננו ממרום החברה. שום אשה באירופה לא ידעה גינוני־נימוס יפים משל מלצרית. אבל כאן, בישראל, מה קרה? קרה, שהנערות היפות נעשות דוגמניות־עירום ולבסוף הן נעשות נערות־רחוב. המלצרית בארץ ישראל דומה לפחותה שבמשרתות של ווינה; והמשרתת המקומית – מוטב שלא לדבר על כך.

ובכן, עם מי יצא בערב? הוא יושב איפוא בביתו ולאחר שהוא מתקין לעצמו ארוחה, מן המזונות המיוחדים השמורים עמו בפריז׳ידר, הריהו שוהה מעט בתוך הכורסא, מול מקלט הרדיו, עד שתרדמה נופלת עליו והוא הולך לישון. ויפה הוא עושה. בסופו של דבר אין יפה לגוף משינה בשעות המוקדמות של הלילה. שום אדם לא ינחש את גילו. ומדוע? מפני שהוא יודע כיצד להישמר משטויות.

ברור, שאדם זקוק לחברה ולמגע עם הבריות. בלי מגע כזה אתה מתרחק מהוויות העולם וסופך שאינך אדם אלא גולם. אלא שבתחום זה אין בעל־מסעדה, בלב לבו של צפון־העיר, צריך להתלונן. כל היום כולו נכנסים אנשים, ובתוכם גם אנשים של צורה, כמו למשל הזוג הבא דרך קבע לאכול אצלו בצהריים – בעלי אחת מחנויות התכשיטים הנאות ביותר ברחוב בן־יהודה. וזולת זאת האדון ז׳ורז׳ קורא בכל בוקר את העיתון ״חיינו״ בשפה הרומנית, וכן הוא מעלעל ב״פארי־מאץ׳״ וב״לייף״. קשרים עם העולם אינם חסרים לו; רוב שפות התרבות גלויות לפניו, במחילה.

ואשר לאותו זוג, היובאֶליר ורעייתו, הריהם באמת אנשים של צורה. הבעל לבוש בקפידה וכשהוא נוטל קיסם בסוף הארוחה, אין הוא מחטט בשיניו, כאותם ישראלים, אלא הוא טורח לכסות את פיו בכף ידו והוא עושה זאת כבדרך אגב, מבלי להפסיק בשיחתו, בדיסקרטיות גמורה. וגם האשה נאה, לא צעירה, אבל הרבה יותר צעירה מבעלה. ומכל מקום היא נראית הרבה יותר צעירה, מפני שהיא מטופחת ונעים להביט בה.

האדון ז׳ורז׳ יודע כיצד לקשור קשר עם אנשים, אם נתן עינו לטובה באדם. עם בני הזוג התחיל הקשר בכך, שכאשר בחרה לה הגברת בשר־גולש, רמז האדון ז׳ורז׳ מרחוק לאיש הממונה על חלוקת־הבשרים, ובניד־עין ציווה עליו להחזיר את הגולש אל האלפס ולהניח שניצל ווינאי תחתיו. וכשהגברת הרימה גבותיה בתמיהה, אמר האדון ז׳ורז׳ מרחוק, בשקט, בלווית חיוך סתום במקצת: ״היום לא ארשה לגברת הנכבדה לאכול, אלא מן השניצל. אני מצטער על שאני מתערב בענייני הגברת הנכבדה, אבל תואיל נא לקבל זאת כעצה, בכל הכבוד״.

מאליו מובן שדיבר אליה גרמנית, והיא הביטה בבעלה, ובעלה חייך אל האדון ז׳ורז׳ ואמר שהוא יודע להעריך תשומת־לב ללקוח. ובהזדמנות זו חלק מחמאה לסדרי המסעדה ולמערך רהיטיה ולנקיון המצוין השורר בתוכה.

האדון ז׳ורז׳ הרכין ראשו במידה כמעט בלתי־ניכרת.

תוך זמן קצר נודע לאדון ז׳ורז׳ מפי היובאֶליר כי הלה חבר במועדון רוטארי; ובהזדמנות זו נודע לו טיב המועדון, ודבר היותו סגור ומסוגר לזרים, ומספר חבריו קבועים מראש, על פי כללים תקיפים ועל פי חלוקת החברים למקצועותיהם. אפילו הגברת אָני – זה שם רעייתו – איננה באה שמה אלא לאותם ארועים, שנועדו מלכתחילה לחוג־המשפחה. הגברת אָני מוצאה מווינה, ואילו בעלה בא לווינה כשהיה נער, כמעט תינוק. אפשר לומר שנולד בווינה.

הידידות בין בני הזוג לבין האדון ז׳ורז׳ הגיעה עד מהרה למדרגה כזו, שיום אחד התלוצצה הגברת אני ושאלה את האדון ז׳ורז׳ אם גם הוא סועד את לבו ממטבחה של המסעדה שלו. לאנשים אחרים ספק אם היה האדון ז׳ורז׳ טורח אפילו להשיב תשובה. אבל עם הגברת אני אין טעם לנהוג ברשמיות, והאדון ז׳ורז׳ חייך ואמר:

״גברתי הנכבדה, אני מבטיח לך שהמזון במסעדה זו הוא טרי, משובח ומבושל בצורה הנעלה ביותר. אבל אני אדם מפונק. אולי אני אפילו אדם מקולקל. אני אוכל רק בביתי, מתוך מלאי מיוחד שיש לי בפריז׳ידר הפרטי שלי. אם יהיה לי הכבוד, גברת נכבדה, אשמח לארח את האדון בעלה ואת הגברת בדירתי הקטנה. זה יהיה תענוג גדול״.

ואמנם בסופו של דבר קמה משאלתו והיתה, אלא שהנסיבות היו שונות, ואפילו מצערות; שכן יום אחד, זמן לא רב לאחר ההתוודעות הנעימה בין האדון ז׳ורז׳ לבין היובאֶליר ורעייתו, בשעה שעמד בעל חנות־התכשיטים לנעול את חנותו ולפרוש לביתם, כרע־נפל על הסף ומת. היה זה אסון; אבל זהו מה שנתרחש. לאחר מותו נתברר – מן המודעה שהודבקה על חלון־הראווה שלו – כי היה למעלה מבן ששים. משמע, שגם צעיר ביותר לא היה. לפחות עשר שנים קשיש מן האדון ז׳ורז׳.

 

ג    🔗

הוא שלח מברק־תנחומים לגברת אני. במשך השבוע שלאחר מכן היתה חנות התכשיטים נעולה על בריח. אחר כך הוסרה מודעת האבל מעל חלון הראווה והחנות שבה ונפתחה. באותו יום הופיעה הגברת אני במסעדה. היא היתה לבושה שחורים, אולי קצת חיוורת, אף שלא ניתן להבחין בכך מפני שכתמיד הקפידה להתאפר. אשה ממעמדה איננה נכנעת לגורלה, כאותן נשים מן העם, שמיד כשהן מתאלמנות הן שוכחות מעט הנימוס שהיה להן, ומראה פניהן מהלך אימים על כל סביבותיהן. ואם חל שינוי אצל הגברת אני, היה זה שינוי דק מן הדק, שינוי שהאדון ז׳ורז׳ הבחין בו מיד: בחלפה על פני דלפק־התבשילים כמעט שלא הביטה במה שלפניה, וכששאל אותה הממונה על חלוקת־המזון למבוקשה, אמרה לו – בלחש – שבעצם לא איכפת לה מה תאכל.

שוב התערב האדון ז׳ורז׳, והוא שבחר בשבילה את התפריט. יתר על כן – הוא יצא מאצל הקופה, במו ידיו נטל את המגש, אף על פי שהיתה זו מסעדה של הגשה־עצמית, ומעולם – מעולם! – לא קרה כאן שישאו העובדים מגשים אל שולחנותיהם של הלקוחות; והוא הוליך את הגברת אני אל שולחן צדדי, שנועד לשניים, הניח את המגש על השולחן, השעין את הכיסא השני באלכסון, – סימן ורמז כי המקום השני תפוס; ולאחר מכן נטל את כף ידה של הגברת אני ונשקה בלא אומר ודברים, כשהוא משתחווה קלות.

הוא היה בטוח כי הבינה שהכיסא השני, הריק והסמלי, נועד להזכיר ימים יפים יותר, שזה עתה חלפו לבלי שוב.

כך, ובדומה לכך, נהג בה כמה וכמה ימים, עד שהיא עצמה מחתה בתוקף אבל בארשת פנים של הכרת־תודה, על כל הטובה שהוא מעתיר עליה, ואמרה כי אם הוא חפץ שהיא תוסיף לבוא למסעדה שלו – והיא אמרה בפירוש כי מנקודת־ראותה שלה תהיה זו אבדה קשה, אם לא תוכל לבוא לכאן – כי אז עליו לנהוג בה כבאחת הלקוחות, ואף לא כהוא־זה יותר מכן.

על כך ענה האדון ז׳ורז׳, כי רצונה הוא כפקודה בעיניו, ובצער הוא מקבל עליו למלא את משאלתה.

מעתה היתה הידידות שביניהם שזורה נימים דקות של רמזי־ויתור ודו־שיח שאיננו צריך למלים. וגם, ניתן לומר, היתה ידידותם מחושלת על סדן הצער והאסון שהיה, בסופו של דבר, אסון משותף. לגברת אני אבד בעל ולהאדון ז׳ורז׳ – ידיד קרוב. מכל מקום, קרוב יותר מכל אדם אחר.

ויום אחד, כשנכנסה הגברת אני לאכול ארוחת־ערב, עם נעילת החנות שלה, בא האדון ז׳ורז׳ אל שולחנה ואמר:

״השעה עכשיו שבע, גברת אני, ובעוד שעה אחת ממילא גם אני סוגר. אם לא יהיה לך הדבר למורת־רוח, הלוא נוכל לצאת העירה לאיזה מקום שקט… היא זקוקה לבידור, גברת אני… אסור לה להתמכר כליל למחשבות עגומות, לא כן?״

והגברת אני השפילה עיניה אל המגש שעל שולחנה, ואמרה:

״והרי כבר הזמנתי ארוחת־ערב…״

עמד ביניהם צל קטן של שתיקה, לכדי רגע, ומיד התאושש האדון ז׳ורז׳ ואמר:

״אין בכך כלום. אני אצווה להגיש אפריטיף״.

ומיד נטל את המגש שעל שולחנה והחזירו למטבח. וכששב, הביא עמו שתי כוסיות של משקה.

״ברשותך, לחייך ולאושרך״, אמר והקיש כוסו בכוסה.

הם לגמו והגברת אני אמרה:

״לך, אדון ז׳ורז׳, חזור אל הקופה. אני אשב לי ואעשן. נעים יהיה לנוח קצת״.

בשעה שמונה בדיוק נעל האדון ז׳ורז׳ את הקופה, ניגש אל שולחנה של הגברת אני והודיע כי יטלפן להזמין מונית. ועל כך ענתה הגברת אני ואמרה שאין צורך במונית, וכי יש לה רעיון נועז. בעצם, רעיון זה איננו שלה, אלא של האדון ז׳ורז׳ עצמו, שהואיל לתת לו ביטוי במו פיו, בימים שלפני האסון. כלום לא אמר האדון ז׳ורז׳ כי יזמין אותם לארוחה קטנה בביתו, כדי להטעימם טעם מזונות שיש לו בפריז׳ידר הפרטי שלו? הגברת אני סקרנית ביותר לדעת למה הוא מסוגל, אדם שכמותו, שהכיר את טובי מטבחיה של אירופה. והרי ביתו אינו רחוק, ולמה לקחת מונית?

האדון ז׳ורז׳ קיבל את דבריה כנזיפה והיה מדוכא במקצת. בלבו הודה ביתרונה הברור עליו, וכדי שלא יהיה היתרון הזה למכשול כבד־משֵׂאתו, צחק האדון ז׳ורז׳ צחוק עבה, מאולץ וקצר, ואמר כי רצונה הוא כפקודה בעיניו. לא היו לו מטבעות־לשון אחרות למקרים כאלה ואף־על־פי שהסגנון שבפיו היה אחד וקבוע, היו הכוונות משתנות לפי התנאים.

כברת־הדרך שמן המסעדה לדירתו עשו בשתיקה, כשהוא תמה אם יש לו לשלב זרועו בזרועה, או שמא אין הדבר עולה בקנה אחד עם המצב המיוחד שבו היא שרויה עדיין. המרחק בין המסעדה לדירתו היה קטן כל־כך, עד שלא היה סיפק בידו להכריע את הספקות שבלבו, ועד מהרה נעץ את המפתח במנעול דירתו והשתחווה לפני הגברת אני, בהיכנסה ראשונה. בחדר הכניסה הקטן סייע בידה לפשוט את מעילה, וכשתלה את המעיל על הקולב התפלא להיווכח כי בחדר־הכניסה הקטן שלו ניצב קולב גדול כל־כך, המסוגל לקלוט כתריסר מעילים. היה זה קולב מן המין המצוי בחדרי־כניסה של מסעדות באירופה, וזו הפעם הראשונה שאל האדון ז׳ורז׳ את עצמו, לשם מה הביא קולב כזה לדירת־הרווקים שלו. ותוך כדי כך חש שהוא מחוויר למחשבה, פן תתן הגברת אני מטבע של כסף בידו, מיד לאחר שיתלה את מעילה. היה זה, כמובן, חשש־שווא אווילי לגמרי, אבל כשנפנה אליה מאצל הקולב, שב והשתחווה לפניה והוליכה אל טרקלינו, כשהוא מחווה לפניה את הדרך ביד שמאלו הפשוטה לפניו. הוא משך כורסה ממקום עמדה ושב וקירב אותה אל הגברת אני, כשצנחה לשבת בתוכה. ומיד שאל אם תבקש הגברת אפריטיף כלשהוא, עד שתהיה הארוחה מוכנה.

הגברת אני שאלה מה יש לו להציע והוא מנה שניים־שלושה שמות. הגברת אני בחרה בדיבונאֵ, אף על פי שהיו עמו טובים מזה. כנראה שדיבונא היה מוכר לה יותר, אבל הוא לא העיר על כך. במקרים כאלה אין מעירים. רק לעתים נדירות בקי הסועד במשקאות ובמאכלים יותר מן המלצר, ואם הגברת אני איננה נמנית עם הבקיאים, אין זו אשמתה, ולא זה המקום והזמן לאלף אותה דעת.

הגברת אני שילבה רגליה ונטלה גליון של ״לייף״ מעל השולחן והאדון ז׳ורז׳ הלך אל המטבח להציץ בפריז׳ידר שלו. כשחזר משם מנה לפניה את האפשרויות והיא בחרה, כמנה ראשונה, בפטריות בשמנת; מנה שניה – פילאֵ מיניון; מרק אין היא מחבבת ואשר למנה האחרונה, היא סומכת עליו. האדון ז׳ורז׳ חש כיצד ידו השמאלית נעה בעצבנות לתור אחרי הפנקס שבכיס מעילו וכיצד היד הימנית חשה בחסרונו של העפרון. אבל הוא השכיל להבליג על הרגלים נושנים ולא היה לו, כמובן, שום קושי לקלוט תפריט פעוט שכזה, תפריט אחד ויחיד, בזכרונו. הוא שב אל המטבח ועשה שם שעה ארוכה.

״יש לך מקום נעים מאוד, אדון ז׳ורז׳״, שמע את הגברת אני אומרת מן הטרקלין.

״אני מודה לך, הגברת אני״, השיב לה מן המטבח. ״אני מקווה שגם המזונות יערבו לחכך. לכבוד הוא לי, הגברת אני״.

ושעה קלה לאחר מכן הביא את המנה הראשונה וערכה לפני האורחת, בצירוף כלי־שולחן ומפית פשתן לבנה.

הוא ניצב מן הצד, אורב לראות כיצד תגיב על מעשה ידיו. הגברת אני שמה בפיה מן הפטריות כמחצית הכפית, עצמה עיניה ופלטה אנחה רכה, ממושכת.

״נפלא״, אמרה, ״ממש לא ייאמן״.

האדון ז׳ורז׳ חייך חיוך רפה.

כשהבחין שהיא עומדת לסיים פרש בשקט למטבח, מבלי להקים רשרוש קל שבקלים בדשדוש־רגליים, וניגש להתקנתו הסופית של נתח הבשר. הפילאֶ מיניון היה מוכן ממש באותו רגע שבו נתרוקנה כליל צלחת הפטריות. הוא נטל תחילה את הצלחת הריקה, שאל באיזה יין תרצה הגברת אני ללוות את הבשר, ואז שב למטבח והביא את המנה השניה.

רק בשלב זה זכר פתאום, כי ארוחה זו אמורה היתה להיערך לשניים, והנה הוא הכין ארוחת־יחיד, והגברת אני אפילו לא עמדה על כך. והוא עצמו, מה אירע לו? כיצד קרתה הטעות הזאת? האדון ז׳ורז׳ נבהל ומצחו נתלהט לרגע ואחר כוסה אגלי זיעה קרירים. הוא נחפז להניח את הבשר על השולחן ולשוב אל המטבח. שם ניגב מצחו בממחטה, מזג לעצמו ברנדי־בסודה ולגם מתוך תמהון הגובל בחרדה. משהו לא טוב נתרחש כאן.

״נפלא!״ קראה הגברת אני מן הטרקלין. ״ממש לא ייאמן״.

קולה היה צעיר מאוד, לדעתו; צעיר יותר מן הרגיל; ודבר זה היה משונה בעיניו, ואפילו מרגיז. הוא שב וניגב את מצחו, ואז חזר אל הטרקלין, העלה חיוך על פניו ואמר שהוא שמח. משהו טורד התלבט בתוך חזהו ועייפות קשה החלה יורדת עליו במהירות, עד שבקושי עמד על רגליו. שוב פנה לעבר המטבח, התקין בחיפזון קוקטייל־פירות מתוך שתי קופסות־שימורים, מזג לעצמו ברנדי שני בסודה וחזר אל הטרקלין, והפעם ישב על הספה, ממול לאוכלת, ולגם מכוסו בשתיקה.

״נפלא״, שבה ואמרה האורחת. ״ממש לא ייאמן״.

היא אכלה באטיות והוא הבחין ששיניה חזקות ועקשניות; אולי היו אלה שיניים תותבות, אבל אין ספק שהיו טובות. ומשהו טורפני היה ברכינתה החגיגית מעל לנתח הבשר. כשאנשים אוכלים כמו חיות – אמר האדון ז׳ורז׳ בלבו – אין זה מראה יפה ביותר. אבל כשחיה אוכלת כמו חיה, זה אפילו אצילי. מכל מקום, טבעי וחזק. בריא. והגברת אני אוכלת בצורה בריאה מאוד. היא אשה בריאה מאוד. בת כמה היא יכולה להיות, בסך הכול?

את קוקטייל־הפירות הגיש במועדו ומבלי לשאול בעצתה פנה להכין קפה. הפעם הכין קפה לשניים ובצלחת הביא ביסקוויטים אנגליים יבשים, גם כן לשניים. הוא היה זקוק לספל קפה חריף והיה תמה לדעת מה יקרה עכשיו. האדון ז׳ורז׳ היה מבוהל למדי ובפירוש חש פיק־ברכיים. טוב שהגיעה השעה לשבת בניחותא. לאחר שתיית הקפה מזג לשניהם כוסיות ליקר.

הגברת אני נטלה סיגריה מתוך ארנק נוצץ, עשוי רשת של חוטי־כסף, והאדון ז׳ורז׳ גחן לעברה והגיש לפניה אש.

״ליקר משפיע עלי באופן חזק מאוד״, אמרה ״איך הוא משפיע עליך?״

״הו, אני רגיל״, אמר האדון ז׳ורז׳.

״עלי הוא משפיע באופן חזק מאוד״, אמרה הגברת אני. ״אני מסוגלת לומר עכשיו כל מיני דברים. אני אפילו מסוגלת לבכות פתאום. בייחוד בימים אלה, במצבי״.

האדון ז׳ורז׳ לא ידע מה להשיב ושתק. הבהלה שבלבו לא פגה. אולי אפילו נתגברה.

״זה כל כך קומי״, אמרה הגברת אני. ״חיי אדם, מה הם? נדמה שהכול עשוי וקבוע, ולפתע בא האסון, והכאב שבעקבותיו. ואחר כך הפחד. אבל פתאום זה משתנה. את מתעקשת לחיות. מתברר לך ששנים רבות לא חיית, בעצם. היה איזה סדר קבוע, אבל אולי לא היו אלה החיים באמת. ומה זה היה? רק הרגל? ההפקר הפתאומי, אדון ז׳ורז׳, זהו מה שמפחיד אותי. אבל גם מסקרן. זה נורא, אתה יודע? אתה מכיר הרגשה כזאת?״

האדון ז׳ורז׳ אמר שחייו שלו בנויים על כמה עקרונות מוצקים, ואפשר שאין הוא מבין לרוחה; כלומר, לא בדיוק. הוא יכול, כמובן, לנחש.

״אי־אפשר לנחש, אדון ז׳ורז׳״, אמרה הגברת אני בלהט פתאומי. ״לנחש לא ייתכן כלל. או שאתה יודע או שאינך יודע. אילו חשת בהלמות הלב, איך הדופק מתגבר פתאום, בלי סיבה; אילו רק הרגשת איך זה הולם, אז אולי היית יכול לנחש. כבר שתיתי יותר מדי, אדון ז׳ורז׳. שתדע לך״.

האדון ז׳ורז׳ שמע את עצמו מבטיח לה חגיגית, שאין שום סכנה אורבת לה כל זמן שהיא בביתו. הוא ידע שאמר דבר־שטות. מכל מקום לא אמר מה שגברת אני רצתה לשמוע. אלא שהיה מאוחר לתקן.

״אבל אני רוצה בסכנה!״ קראה הגברת אני בשובבות. ״מה שעבר עלי בימים האחרונים… בעצם, בשנים האחרונות… זה לא ייאמן, אדון ז׳ורז׳. המוות של האחד גורם לשני שיוולד מחדש, לפעמים… זוהי אולי בושה להגיד, זה קומי… אבל זה ממש כך; ממש קומי. אתה יכול להאמין לי, אדון ז׳ורז׳?״

הוא אמר שאין לה לפקפק כלל. הוא מאמין לכל מלה שלה.

״בין ידידים אין טעם לשמור על סודות״, אמרה. ״אין לי סודות מפניך, אדון ז׳ורז׳. בינינו הכול פשוט, כמו החיים עצמם, כמו הטבע״.

הוא הודה לה על שהיא נותנת בו אמון, ושוב החל מצחו מעלה אגלי־זיעה קרים. הוא שאל אם היא רוצה בעוד ספל קפה.

״כבר שתיתי יותר מדי״, אמרה. ״אני קצת מטורפת. כל־כך נעים לי, עד שממש לא ייאמן״.

האדון ז׳ורז׳ זכר שרצה להביע משאלה, אבל כל מה שנתרחש בדירתו זה עתה חנק, איך שהוא, את גרונו וגם החליש בו לחלוטין אותם רחשים, הנותנים באדם עוז־רוח וכושר החלטה. אף־על־פי־כן היה ברור שאין הוא יכול להוסיף ולהסתתר מאחורי שתיקתו ומאחורי מעני־לשון סתמיים. משהו מפורש חייב להיאמר ויהי מה. ואז עלה בדעתו דבר מסוים. אמת היא, שאת הדבר הזה התכוון לומר בשלב הרבה יותר מאוחר של ידידותם. כל מה שנתארע לו בחייו לימדו לקח ברור: אין אדם משיג קניין בקלות. יש להתאמץ, להקריב הרבה, להשתדל מאוד ולדעת ייסורים רבים, לפני שחפצך ניתן בידך. אבל הגברת אני נחפזת כל־כך, לא זהירה כל־כך, עד שבאשמתה הוא עומד לומר דבר, שעדיין לא הגיעה שעתו. ומתוך מצוקת־הלב, כמי שכפאו שד, מלמל ואמר:

״הנה, גברת אני, הדבר הוא כך… האדון בעלך… קרה אסון… והרי נתפנה מקומו במועדון רוטארי, והגברת אני יכולה אולי להמליץ שיקבלוני… במקום שנתפנה… אם אני ראוי בעיניה…״

הגברת אני תלתה בו מבט רחוק, קשה למדי, ואמרה שהיא תחשוב על כך. שעליה להימלך בדעתה.

ואז שאל אם לא יפה יהיה שיצאו לשאוף אוויר צח בחוץ. היתה זו, בעצם, הצעה שכבר רצה להעלותה קודם לכן, אלא שדעתו נתבלבלה עליו ונתהפכו לו היוצרות.

״הו, אדון ז׳ורז׳״, אמרה הגברת אני. ונדמה לו ששמע בקולה גם הסכמה וגם יאוש.

מכל מקום קיבל דבריה כהסכמה, והוא קם מן הכורסא והלך אל חדר הכניסה והביא לה את מעילה.

הגברת אני הביטה בו כדי רגע בתמהון אך קיבלה את הדין והניחה לו לכסות את כתפיה במעיל. הוא הוביל אותה אל הדלת, וברדתם במדרגות אמרה לו כי עייפה מאוד והיתה רוצה ללכת מיד לדירתה. היא גרה מעל לחנותה, במרחק כמה בתים מדירתו שלו. הם נפרדו בלחיצת־יד על מפתן ביתה.

השעה היתה עשר וחצי בלילה.

 

ד    🔗

בשעה זו של לילה האדון ז׳ורז׳ מכבה את כפתור הרדיו שלו ופורש למיטתו. אבל עכשיו לא היתה דעתו נתונה לשינה. אפילו לדירתו לא רצה לשוב. כמו מאליהן מוליכות אותו רגליו במורדו של רחוב פרישמן, לעבר שפת הים, אל הטיילת השוממה מאדם. לא לגמרי שוממה. טיפוסים אפלים מסתובבים כאן תמיד בלילה; מגודלי־שיער למיניהם, אנסים, גנבים, הומוסקסואלים. אין זה מעניינו. עליו להיות שרוי בחשכה זמן מה ולהרהר, כפי שאירע לו כבר פעם או פעמיים בחייו, כשעמד לפני הכרעות חשובות; ברומניה, למשל, לפני שיצא בפעם הראשונה אל העולם הגדול; ואחר כך בווינה, כשגם שם נעשה המקום צר לו. ולבסוף בפריס, לפני שעלה לכאן, להיות אדון עומד ברשות עצמו.

הפעם לא עמד לפני זינוק נוסף. מה שקרה לו הלילה היה ענין חדש לגמרי, וענין רע היה. מהלך לאורך מעקה־הטיילת דיבר אל עצמו רומנית, מפני דחיפותן של הבעיות וכדי להתגבר על האימה שתקפה אותו.

שלושה דברים קיפח, לכאורה, בלילה אחד: הוא לא יהיה חבר במועדון רוטארי, אף־על־פי שגרועים ממנו זכו לכך בגיל נמוך משלו. והוא לא יהיה בעליה של חנות התכשיטים המצוינת, אף־על־פי שמצויים ברחוב הזה כמה וכמה אנשים, שבבעלותם יותר מבית־עסק אחד, באותו רחוב עצמו; ואין לומר שהאנשים הללו עמלו לשם כך קשה יותר ממנו. וכן לא יהיה בעלה של אשה ווינאית, ממעמד הסוחרים, אף־על־פי שכמעט כל ריקא בעיר הזאת יש לו אשה משלו בביתו.

ובאותה שעה עצמה, כשהוא מהלך שפוף ומרעיד מן הצינה, ומונה – בשפת אמו, שפת ימי ילדותו – את שלושת הדברים שאבדו לו בלילה אחד, מתברר לו יותר ויותר שאין הוא מהרהר בשלוש אבידותיו אלה, אלא באבידה רביעית, רחוקה, שאין למחשבותיו אחיזה תקיפה בה, ושהוא מתאמץ לתפוש אותה מעבר למלים ומעבר למה שניתן למנותו בעין. אפשר שאותה אבידה רביעית לא היתה אבידה, אלא טעות. ולא טעות רביעית, אלא טעות ראשונה. מכל מקום – ראשונה־במעלה.

והרי לכאורה, כל החשבונות עלו יפה כל־כך. אפשר לומר שאפילו בצדק הגיע למה שהגיע. אולי מתוך קצת התאכזרות. אל זולתו, ובעיקר אל עצמו. אבל האכזריות היא מטבע החיים. לא הוא המציא אותה. כלום ייתכן, שמרוב אכזריות קם ורצח משהו בתוך עצמו? מין רצח שאין השלטונות מקפידים עליו, ולא מעמידים עליו למשפט; אבל אין לו כפרה?

קשה להניח שהאדון ז׳ורז׳ באמת אמר ברומנית את כל הדברים הללו אל עצמו; אבל ניתן לומר שזה תרגומם. שאם לא כן, מדוע לא מצא, לפתע, שום צד זכות לעצמו, כדרכו? מדוע יקום אדם כמותו ויתייצב נגד עצמו, במקום שיקום ויתייצב נגד זולתו, כדרכו תמיד?

והצד המוזר שבכל הענין הזה הוא, שהאדון ז׳ורז׳ – שהושפל הלילה כל־כך, והפסיד הלילה הרבה כל־כך – במקום שיהיה שרוי בתכלית הדכדוך והצער, חש דווקא שהוא כאילו עומד לגלות דבר, שמכוחו יצוף ויעלה אל שמחה חדשה, שאולי לא הכיר כמותה מעודו.

שאם לא כן, למה הוסיף להתעקש ולהיות תקוע בענין שאין לו תקנה? הוא לא היה שוטה כדי כך, שישוב וינסה להחזיר לעצמו את הגברת אני ואת שני הדברים האחרים הכרוכים בעקבותיה. אבל הוא גם לא ביקש כלל לשוב ולהחזירה לעצמו. לאחר כמה דיבורים בינו לבין עצמו נתחוור לו, שהוא כבר שרוי מעבר לצער המשולש על האבידה המשולשת, וכל מעייניו נתונים לתור אחרי הדבר האחר, שהוא ספק אבדה ספק טעות, וראשיתו נעוצה לא כאן, לא במקום ולא בזמן.

קשה היה לו, לאדון ז׳ורז׳, לעמוד בעמל הזה. הוא הסכין לעמל מסוג אחר. ולכן, במקום שאדם אחר היה מתעקש להגיע אל שורש החידה, הזדרז האדון ז׳ורז׳ לבקש לו פתרונות בתחום המעשה. הוא לא ידע את פשר הכאב, אבל סבור היה שהוא יודע את טיב התרופה. מין קפיצה נחשונית נעשתה לו, ובלבו החלה מתרקמת תכנית מסוימת וברורה של מעשים שיש לעשותם מיד, בלא דיחוי, למחרת בבוקר.

ואדם של מעשים, כיוון שמנקרת לו תכנית־עשיה בראשו, כבר קל לו יותר וכבר הוא כאילו נגאל. בצעד מאושש ביקש לשים פעמיו אל דירתו, שעה שהגיעו לאוזניו קולות של חבטה וגרירה.

כל זמן שאותם טיפוסים אפלים שעל הטיילת היו חולפים על פניו בדממה, לא שת אליהם את לבו; אבל עכשיו, כששמע קולות, הביט לאחוריו וראה כיצד שניים מהם מחזיקים בגברת אחת תחת אצילי ידיה וגוררים אותה לעבר המדרגות המוליכות אל חוף־הרחצה שלמטה. תמה היה על שאין היא קוראת לעזרה, וכל מה שעשתה לישועתה נצטמצם לכך, שהתעקשה לנעוץ את רגליה במרצפת ושני חוטפיה נאלצו לגרור אותה בלא אומר ודברים. בימינה המושטת כלפי מעלה החזיקה ארנק־נוצץ עשוי רשת של חוטי כסף, כאילו ביקשה להצילו מן המים שלתוכם היא שוקעת, כביכול.

האדון ז׳ורז׳ הביט משתאה במחזה ולבו החל פועם בחזקה. וכשירדו השלושה אל החול הלך אחריהם בחשאי והסתיר עצמו מאחורי מעקה המדרגות. הוא ראה שהשניים הגיעו אל החוף והטילו את האשה על החול. שום תנועה מתנועותיהם לא נסתרה מעיניו ולא היה שום מקום לפקפק – חרף החשכה הכבדה שמסביב – במה שאירע לנגד עיניו. אמנם חלפה מחשבה במוחו, כי מחובתו להיחלץ לעזרת הגברת, או לכל הפחות להזעיק את המשטרה. אבל הוא לא פסק, יחד עם זאת, מלתמוה על כך, שהגברת עצמה אינה פוצה פיה לצעוק, אף־על־פי שתוקפיה לא חסמו את פיה, לא באגרוף ולא במטפחת.

וכשכילה גם הבחור השני את מעשהו בה, הקימוה השניים ממקום רבצה והאחד מהם קרע מידה בכוח את ארנקה וציווה עליה להסתלק. רק אז שמע האדון ז׳ורז׳ שהיא צועקת ״גנבים, הצילו״ וראה אותה פורצת במרוצה כושלת לאורך המים. הבחורים הביטו אחריה זמן מה ואחר פנו לשוב ולעלות במדרגות.

ואז נתקלו באדון ז׳ורז׳.

״מה אתה עושה פה?״ אמר האחד בתמהון אמיתי.

״הסתלקו״, קרא האדון ז׳ורז׳, רועד כולו מכעס, מבושה ומעוד רגש אחר, שעיקרו קנאה, בצירוף כמה סיבוכים אחרים, שעוד יתבררו לו בימים הרבים שיבואו לאחר מכן.

אחר הבחורים הטיח אגרוף בפניו והממו, בעוד חברו מפרק מעליו את שעון־הזהב שעל פיסת ידו ואחר כך תוחב ידו בכיסיו ונוטל את ארנקו. סמוך לכך בעט אחד מהם באחוריו של האדון ז׳ורז׳ והאיץ בו להרים רגליים ולנוס.

 

ה    🔗

בדירתו רחץ האדון ז׳ורז׳ את פניו, התפשט את בגדיו ושכב במיטתו. התכנית, שהחלה מתרקמת במוחו עוד לפני שהיה עד למעשה הגברת ושני הבחורים, לבשה עתה עור וגידים. בשכבו במיטתו הגה אותה לפרטי־פרטיה: הוא יעזוב מיד את הדירה הזאת. אין לו צורך בה. אולי לא ימכור אותה. אפשר שיסגור אותה על בריח. או שישכיר אותה. והוא עצמו יפנה חלק מן המחסן הגדול שיש לו מאחורי המסעדה. יש שם מקום די והותר בשביל המצרכים וגם בשבילו. ושם יתגורר. ובמסעדה יאכל, מן המאכלים שבמטבח. ובלילה, בשמונה, יפרוש לפינתו שבמחסן.

הדרך הארוכה שעשה, לא נעשתה יפה. היה איזה ליקוי ויש לתקנו. הוא איננו זקוק לדירה זו שבה הוא מתגורר. פרק ארוך מימי חייו, ימי היותו שכיר, התגורר בסמוך למסעדות שעבד בהן, ובאותו פרק זמן לא השכיל להבין משהו. משהו חשוב מאוד, שאפשר ללבן אותו ולהבינו רק כשאדם מתגורר במקום הנכון לו, וחי חיים שהם כשיעור מידתו; עד שאותה מידה תתרחב ותגדל, אם יגלה את טעותו. עכשיו ישוב אל הימים ההם, הראשונים, ויתן לעצמו שהות לתהות על הטעות. יש לשוב אל ההתחלה. אי־שם בהתחלה נעוץ הליקוי ההוא. אם לא יוכל לתקן מה שנפגם, יתאמץ לבקש דרך. מעולם לא קנה לו שום קנין בלא ייסורים; ואולי נתייסר ייסורי־שווא? אולי הדבר שהוחמץ הוא דבר שניתן בחינם? דבר שמספיק לדעת עליו, כדי שיהיה שלך? והוא, אולי, לא ידע מה שאחרים הבינו בנקל כל־כך? האומנם האחרים הללו הם עולם ומלואו, ורק הוא לבדו השוטה? הן לא יתכן שאמנם כך הדבר. קרוב יותר אל השכל שאין הוא יחיד בעיוורונו. קרוב יותר אל השכל שרוב האנשים שוטים, והוא נמנה עם מחנה עצום וגדול, המקיף אותו מכל עבר. אם יושיט יד, אם יעיף עין, – מה שאולי לא עשה מעולם – יראה שהוא גועה בתוך עדר כביר של מיוסרים כמותו. משמע שעליו לגעות בלא בושה, כבשר וכצאן. דבר זה אפשר לנסותו מיד, כאן במיטתו.

והאדון ז׳ורז׳ געה בקול, והגעיה נתגלגלה בחרחור, והחרחור נתגלגל בצעקה והצעקה נתגלגלה בבכי והבכי נתמשך אל תוך הלילה ונתגלגל בשינה ערבה שינה עמוקה שכמותה ידע רק בימי תחילתו.

וכשנעור בבוקר, היה כבר קרוב קצת יותר אל ההתחלה.