רקע
תאופיל גוטייה
הקומקום
תאופיל גוטייה
תרגום: ק. א. ברתיני (מצרפתית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: צרפתית
פרטי מהדורת מקור: תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.; 1989

והנה השמש והירח ואחד-עשר כוכבים משתחווים לי (בראשית,ל"ז ט')

אשתקד הוזמנתי, יחד עם שניים מחברי בסטודיו, אריגוֹ ופֶּדרינוֹ בּוֹרניוֹלי, לבלות כמה ימים באחוזה שבקצה נורמאנדיה.

מזג-האוויר, שבצאתנו בישׂר לנו שיהיה נהדר, שינה פתאום את טעמו, וגשם ירד במידה כזאת, שהדרכים השקועות שבהן הלכנו היו כשכבת חול של אשדות.

שקענו ברפש עד לברכיים, שכבה סמיכה של קרקע שמנה נדבקה לסוליות מגפינו, ובכובדה גרמה להאטת צעדינו כדי כך, שלא הגענו אל יעדנו אלא כשעה לאחר שקיעת השמש.

היינו רצוצים מעייפות; לפיכך, משהבחין מארחנו במאמצים שעשינו לכבוש את פיהוקינו ולהחזיק את עינינו פקוחות, הורה מייד עם גמר ארוחת-הערב להוליך את כל אחד מאתנו לחדרו.

שלי היה גדול; משנכנסתי לתוכו חשתי מעין צמרמורת של חום, משום שנראה לי כי נכנסתי לעולם אחר.

אכן, ניתן לדַמות שאתה שרוי בתקופת הרֶז’אנס, בראותך את ציפויי הדלת של בּוּשֶה, המראים את ארבע עונות-השנה, את הרהיטים העמוסים בקישוטי-רוקוקו בטעם הגרוע ביותר ואת רהיטי-המַראות הגדולות המחוטבים בכבדות.

דבר לא היה פרוע מסִדרוֹ. שולחן התמרוקים, המשופע בתיבות עם מסרקים, בפקעות לשם פידור, נראָה כאילו היה אמש בשימוש. שתיים-שלוש שמלות בצבעים משתנים, מניפה זרועה כרטיסי כסף, היו מפוזרות על-פני רצפת-הפארקט המדונגת כהלכה, ולתמהוני הרב, קופסת-טבק-הרחה עשויית קשקשות עמדה פתוחה על האח, מלאת טבק טרי עדיין.

לא הבחנתי בכל הדברים הללו אלא לאחר ששָׂם המשרת את הפמוט על שולחן-הלילה ואיחל לי שינה טובה, ואני מודה ומתוודה, שהתחלתי לרעוד כעלה. התפשטתי מהר, שכבתי, וכדי לגמור עם הפחדים האוויליים, עצמתי מייד את העיניים, בהסתובבי לעבר הקיר.

אבל לא יכולתי להישאר בתנוחה זו: המיטההתנועעה מתחתי כגל, עפעפי סרו בכוח אחורה. נאלצתי להסתובב ולהביט.

האש הלוהבת הטילה נצנוצים אדמדמים לתוך החדר, וניתן להבחין בלי קושי בדמויות האנשים של שטיחי-הקיר ובדיוקנאות המפויחים שעל-גבי הקיר.

הללו היו אבות-אבותיו של מארחנו, אבירים בשריונות-ברזל, יועצים בקפלטים, וגברות יפות בפנים מפורכסות ובשערות מפודרות בלבן, מחזיקות ורד ביד.

פתאום נתקפה האש בדרגת פעילות מוזרה; זוהר חיוור האיר את החדר, וראיתי ברורות שמה שנדמָה לי כתמונות סתם היה מציאות קיימת. שהרי בבות-עיניהם של היצורים הממוסגרם נעו, נצנצו באופן מיוחד; שפתיהם נפתחו ונסגרו כשפתי אנשים בדברם, אלא שלא שמעתי דבר, רק תקתוק האורלוגין ושריקת הרוח הצפונית הסתווית.

אימה שאין להתגבר עליה השתלטה עלי, שערותי סמרו על מצחי, שיני נקשו זו לזו עד כדי הישברות, זיעה קרה שטפה את כל גופי.

האורלוגין צלצל אחת-עשרה. תנודת ההולם האחרון נשמעה זמן רב, וכשכבתה כליל…

הו לא! אינני מעז לומר מה שהתרחש, איש לא יאמין לי, ויחשבו אותי למשוגע.

הנרות נדלקו מעצמם; המפוח, בלי שאיזה יצור נראה התניע אותו, התחיל לנפוח מעצמו, נושם בכבדות כזקן סובל מקַצרת, בשעה שהמלקחיים חיטטו בין גזרי העצים והיָעה העלָה את האפר.

אחר-כך התנפל קומקום-קפה ארצה מעל שולחן שעליו עמד, ופנה בכבדות אל האח, שם התמקם בין האודים.

רגעים מעטים לאחר מכן החלו הכורסות לזוז, ובהניען כרעיהן באורח מפתיע באו והסתדרו מסביב לאח.

 

2

לא ידעתי איך לתפוס מה שראיתי; אבל מה שנשאר לי עוד לראות היה הרבה יותר לא רגיל.

אחד הפורטרטים, העתיק מכולם, השמן ובעל הלחיים העבות עם זקן-השיבה, שדָמה בדיוק נמרץ לדמותו של סיר ג’ון פאלסטאף כפי שתיארתי לעצמי, הוציא תוך העוויות את ראשו ממסגרתו, ואחרי מאמצים גדולים, בתחבו את כתפיו ואת בטנו העגלגלה בין הרפפות הצרות של המסגרת, קפץ בכבדות ארצה.

עוד לא התנשם וכבר הוציא מכיס אפודתו מפתח זעיר להפליא; נשף לתוכו כדי להיות בטוח שהחור הקדוח נקי כהלכה, והשתמש בו לכל המסגרות בזו אחר זו.

וכל המסגרות נתרחבו, כדי שניתן לדמויות לחרוג מתוכן בקלות.

כמרים קטנים שמנמנים, ישישות כחושות וצהובות, ואנשי-משפט חמורי-סבר עטויים בבגדי-שחור ארוכים, טרזנים בגרבי משי, במכנסי צמר מנופץ, חוד חרבם מופנה כלפי מעלה – כל הדמויות הללו היוו תמונה כה מוזרה, שלמרות חרדתי לא יכולתי לכלוא את צחוקי.

נשואי-פנים אלו התיישבו; הקומקום קפץ קלות ועלה על השולחן. הם לקחו את הקפה בספלים יפאניים לבנים וכחולים, שבאו בריצה ספונטאנית מעל מכתבה, כל אחד מהם מצויד בגזיר סוכר ובכפית כסף קטנה.

לאחר שתיית הקפה נעלמו בבת-אחת הספלים, הקומקום והכפיות, ונפתחה שיחה, בוודאי המוזרה מכל מה ששמעתי אי-פעם, כיוון שאיש מבעלי-השיחה המוזרים לא הביט בפני רעהו בדברו: עיני כולם היו לטושות לעבר האורלוגין.

אני עצמח לא היה בכוחי להסב את מבטי ממנו ולהימנע מלעקוב אחרי המחוג, שהולך לקראת חצות בצעדים לא מורגשים.

לבסוף צלצלה שעת חצות; קול שצלילו היה בדיוק כזה של האורלוגין, נשמע באמרו:

“הגיעה השעה, צריך לרקוד”.

כל הנאספים קמו. הכורסות זזו אחורה מכוח עצמן; אז נטל כל אביר את יד גבירתו, ואותו הקול אמר: “הבה, רבותי מהתזמורת, התחילו!”

שכחתי לומר, שנושא השטיח היה קונצ’רטו איטלקי מצד אחד, ומצד שני ציד-צבאים, שבו תקעו משרתים רבים בקרן. מרכזי הכלבים והנגנים, שעד אז לא עשו כל תנועה, הרכינו ראשם לאות הצטרפות.

המאסטרו הרים את שרביטו ולחן נמרץ של ריקוד הסתער משני קצות האולם. תחילה רקדו מינואט. אבל הצלילים המהירים של הפַּרטיטורה בביצוע הנגנים לא תאמו את הקידות הכבדות; ואכן, כעבור כמה דקות החל כל זוג של רקדנים לכרכר כסביבון גרמני. שמלות המשי של הנשים, שנתקמטו במערבולת הריקוד הזאת, השמיעו צלילים מסוג מיוחד; היית אומר שזה מַשק כנפיהן של יונים פורחות. הרוח שנדחקה מלמטה ניפחה אותן להפליא, כך שנראו כפעמונים בתנועתם.

קשת הווירטואוזים חלפה במהירות כזאת על המיתרים, שניתזו מהם ניצוצות חשמליים. אצבעות החלילנים עלו וירדו כאילו היו מכַֹספית; לחייהם של מרכזי-הכלבים היו מנופחות כבלונים, וכל זה היווה מבול של צלילים וסלסולים צפופים כל-כך ושל גאמות עולות ויורדות מתפתלות כל-כך, לא מתקבלות על הדעת במידה כזאת, שאפילו השדים לא היו מסוגלים לעקוב במשך שתי דקות אחרי קצב כזה.

אכן, צר היה לראות את כל מאמציהם של הרוקדים להדביק את הקצב. הם קפצו, כרכרו, עוללו ברגליהם חצאי-עיגול, הטָלוֹת קצובות ודילוגים עד לגובה שלוש רגליים, כדי כך שהזיעה אשר זרמה ממצחם על העיניים סחבה עמה את נקודות-החן ואת הכַּחל. אבל הם עמלו לשווא, התזמורת הקדימה אותם כל הזמן בשלושה-ארבעה טונים.

האורלוגין צלצל אחת; הם נעצרו. ראיתי משהו שהחמצתי קודם: אשה שלא רקדה.

היא היתה ישובה בכורסה בפינת האח ולא נראתה כלל וכלל לוקחת חלק במה שהתרחש מסביבה.

מעולם, אף לא בחלום, לא הופיע לעיני משהו כה מושלם; עור בלובן מסנוור, שערות בגון בלונדי אפרורי, ריסים ארוכים ובבות עיניים כחולות, בהירות כל-כך ושקופות כל-כך, שראיתי דרכן את נפשה בבהירות כראות אבנון על קרקעית של נחל.

וחשתי שאם ביום מן הימים יזדמן לי לאהוב מישהו, תהיה זו היא. קפצתי מעל המיטה, שעד כה לא יכולתי לזזו ממנה, ופניתי לעברה, נדחף מדבר-מה שפעל בי בלא שיכולתי למסור לעצמי דין-וחשבון עליו; ומצאתי את עצמי ליד ברכיה, ידה האחת בתוך ידי שלי, משוחח אתה כאילו הכרתי אותה מלפני עשרים שנה.

אלא שעל-פי נס מוזר סימנתי, תוך כדי דיבורי אתה, בתנודות ראש את המוסיקה שלא פסקה; ועם שהייתי על פסגת האושר מזה ששוחחתי עם אשה כה יפה, בערו רגלי מחשק לרקוד אתה.

אף-על-פי-כן לא העזתי להציע לה זאת. נראה שהבינה מה שרציתי, כיוון שהרימה את היד שלא החזקתי ואמרה:

“כשהמחוג יגיע לשם, נראה, תיאודור יקירי”.

אינני יודע איך זה קרה, לא התפלאתי כלל ששמעתי אותה קוראת בשמי, והמשכנו את השיחה. לבסוף צלצלה השעה היעודה, הקול בצליל הכסף רעד עוד בחדר ואמר:

“אנז’לה, את יכולה לרקוד עם האדון, אם זה גורם לך עונג, אבל את יודעת מה תהיה התוצאה מכך”.

“לא חשוב”, השיבה אנז’לה בנעימה נרגזת.

והיא כרכה את זרוע-השנהב שלה מסביב לצווארי.

“פְּרֶסטיסימוֹ!” צעק הקול.

והתחלנו לוואלסֵס. השַׁד של הנערה נגע בחזי, לחיה הרכה כקטיפה נגעה קלות בשלי, ונשימתה הנעימה ריחפה על פי.

מעודי לא חשתי התרגשות כגון זו; עצבי הזדעזעו כקפיצי פלדה, דמי זרם בעורקי באשדות לבה, ושמעתי את לבי הולם כשעון המחובר לאוזני.

עם זאת לא היה מצבי מכאיב. הייתי שטוף חדווה שאין לבטאה והייתי רוצה להישאר כך לתמיד, ודבר מפליא: אף-על-פי שהתזמורת האיצה נגינתה פי שלושה, לא הצטרכנו לעשות מאמץ כלשהו כדי לעקוב אחריה, הנוכחים, שהתפעלו מזריזותנו, קראו בראוו ומחאו כף בכל כוחם, בלא שנשמע קול המחיאה.

אנז’לה, שרקדה עד כה את הוואלס במרץ ובדייקנות מפתיעים, נראתה פתאום מתעייפת; היא נתלתה על כתפי כאילו בגדו בה הרגליים; כפות רגליה הקטנות, שרגע לפני-כן נגעו קלות ברצפה, ניתקו עתה ממנה אט-אט, כאילו עמוסות היו בנטל עופרת.

“אנז’לה, את עייפה” אמרתי, “ננוח”.

“אני רוצה בכך מאוד”, ענתה במחותה את המצח בממחטה. אלא שבעת ריקודנו התיישבו כל הנוכחים; לא נשארה אלא כורסה אחת פנויה, ואנחנו שניים.

“מה רע בכך, מלאכי היפה? אטול אותך על ברכי”

 

3

בלי כל התנגדות התיישבה אנז’לה, בהקיפה אותי בזרועותיה כבצעיף לבן, מסתירה ראשה בחזי כדי להתחמם קצת, כיוון שנעשתה קרה כשיש.

איני יודע כמה זמן נשארנו בתנוחה זו, הואיל וכל חושי היו שקועים בהתבוננות ביצוּר המסתורי והפנטאסטי הזה.

לא היה לי כל מושג על השעה ולא על המקום; עולם המציאות לא היה קיים עוד בשבילי, וכל הקשרים אתו נותקו; נשמתי, שנשתחררה מכלא הרפש, צפה בחלל העולם ובאינסוף; הבינותי מה ששום אדם אינו מסוגל להבין, כי מחשבותיה של אנז’לה נתגלו לי בלא שהצטרכה לדבר; כיוון שנשמתה הבריקה בתוך גופה כמנורת בהט, והקרניים שיצאו מתוך חזה חדרו לתוך שלי.

העפרוני שר, אור חיוור השתעשע על הווילונות.

אנז’לה אך הבחינה בכך, קמה בחיפזון, עשתה לעברי תנועת פרידה, ואחרי צעדים מספר הוציאה קול צעקה ונפלה במלוא קומתה.

נתקף חרדה זינקתי להרים אותה… דמי נקרש כשאני רק חושב על כך לא מצאתי אלא את הקומקום השבור לאלף רסיסים.

משראיתי זאת, משוכנע ששימשתי מישחק לאיזו הזיה שטנית, השתלט עלי פחד כזה, שהתעלפתי.

 

4

כששבה אלי ההכרה, הייתי במיטתי; אריגוֹ קוהיק ופּדרינוֹ בּורניוֹלי עמדו למראשותי.

אך פקחתי את עיני, קרא אריגו בקול:

“א! לא לשווא! כמעט שעה אני משפשף לך את הרקות באו-דה-קולון. מה, לכל הרוחות, עשית הלילה? הבוקר, כשראיתי שאינך יורד, נכנסתי לחדרך ומצאתי אותך שרוע לכל אורך גופך על הארץ, בבגדים על-פי האופנה הצרפתית, מחבק בזרועותיך שבר של כלי חרסינה, כאילו היתה זו נערה צעירה ויפה”.

“אכן! זה היה בגד החתונה של סבא שלי”, אמר השני בהעלותו אחת מכנפות המשי בגוון ורוד עם קישוטים ירוקים. “הנה כפתורי-שטראס ופיליגרן, שכל-כך השתבח בהם. תיאודור היה עשוי למצוא אותו באיזו פינה וללבוש אותו לשם שעשוע. אך בקשר למה חשת עצמך ברע?” הוסיף בורניולי. “זה טוב בשביל פילגש קטנה שכתפיה לבנות; מתירים את שרוכיה, מסירים את מחרוזותיה, את צעיפה, וזוהי הזדמנות יפה לחלוק לה מחמאות”

“חולשה היא שתקפה אותי, אני נוטה לכך”, עניתי ביובש.

קמתי, התפשטתי מלבושי המשונה, המגוחך.

לאחר-מכן אכלו את ארוחת-הצהריים.

שלושת חברי אכלו הרבה ושתו עוד יותר; אני לא אכלתי כמעט, זכר הדבר שאירע בי גרם לי פיזור-נפש משונה.

עם גמר הארוחה, כיוון שירד גשם שוטף, לא נתאפשר לצאת; כל אחד מאתנו עסק באשר יכול. בורניולי תופף על השמשות שירי-לכת מלחמתיים אריגו ובעל-הבית שיחקו בדאמקה; אני הוצאתי מתוך האלבום שלי גליון נייר ולין והתיישבתי לצייר.

הקווים הלא-מורגשים-כמעט שהתוויתי בעפרוני, בלי שחשבתי על כך לחלוטין, נמצא שהציגו בדיוק מפליא ביותר את הקומקום, ששיחק תפקיד חשוב כל-כך בחזיונות הלילה.

“תמוה הוא עד כמה דומה ראש זה לאחותי אנז’לה”, אמר בעל-הבית, שלאחר סיום המשחק הביט מעל לכתפי כיצד אני עובד.

ואמנם, מה שנראה לי זה עתה כקומקום, היתה ממש הצדודית הרכה והנוגה של אנז’לה.

“בשם כל קדושי גן-העדן! האם היא חיה או מתה?” נצטעקתי בקול רוטט, משָל חיי היו תלויים בתשובתו.

“היא מתה, לפני שנתיים, מדלקת-ריאות בעקבות נשף-ריקודים”.

“אבוי!” עניתי בכאב.

ובעצרי בעד דמעה שעמדה לנשור, הכנסתי את הנייר למקומו באלבום.

עתה הבינותי שאין עוד בשבילי אושר עלי אדמות!

[1831]

המלצות קוראים
תגיות