רקע
תאופיל גוטייה
אוֹמפאלֵה
תאופיל גוטייה
תרגום: ק. א. ברתיני (מצרפתית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: צרפתית
פרטי מהדורת מקור: תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.; 1989

סיפור בסגנון רוקוקו

דודי, האביר של ***, התגורר בבית קטן, שפנה מצד אחד אל רחוב דה-טוּרנֶל העצוב ומצד שני שדרות סנט-אנטוּאן העצובות, בין השדרות ובניין המעון היו כמה סוכות-נוי, אכולות רמשים וטחב, מותחות בתנועה מעוררת רחמים את זרועותיהן הצנומות לעבר קצהו של מעין בור-שופכין משוקע בין קירות שחורים וגבוהים. כמה פרחים עלובים מתנוונים הרכינו ראשם בערגה כנערות חולות-שחפת, ממתינים לקרן שמש שתבוא לייבש את עליהם הרקובים-למחצה. העשבים פרצו בשדרות, שבקושי ניתן להכירן, עד כדי כך עבר הזמן מעת שטיילה המגרפה שם. דג אדום אחד, או שניים, צפו יותר מששָׁטו בבריכה מכוסה בעדשות-מים ובצמחי ביצה.

דודי היה מכנה את זה הגן שלו.

בגן דודי נמצא, בנוסף לכל הדברים היפים שאך זה תיארנו, צריף עגום למדי, שבלשון סגי-נהור הדביק לו את השם “תענוגות”. הוא היה במצב של ניווּן גמור. הקירות נתקערו; לוחות-טיח רחבים נעתקו ממקומם והיו מוטלים על הארץ בין הסרפדים ובין שיבולת-השועל הפרועה; טחב מסריח הוריק את השכבות הנמוכות; דפנות העץ של התריסים והדלתות התנודדו ולא נסגרו כלל או נסגרו בקושי רב. איזה אגן-ללהבות-אש מעלה אדים זורחים שימש תפאורה לכניסה הראשית; שהרי בימיו של לואי החמישה-עשר, בעת בניית ה“תענוגות”, היו תמיד, מטעמי זהירות, שתי כניסות. גושים סגלגליים, עלי עולש, עיטורים לולייניים היו עמוסים יתר על המידה על הכרכוב ההרוס מחדירת מי-הגשמים. בקיצור, זה היה מבנה מעציב למדי, מראה ה“תענוגות” של דודי האביר של ***.

חורבה עלובה זו של אתמול, רעועה כל-כך כאילו היא בת אלף שנים, חורבה של גבס ולא של אבן, כולה קמוטה, כולה סדוקה, מכוסה חטטים, אכולת טחב ומלַחת, נראתה כאחד האנשים שנזדקנו בלא עת, בלויים מהוללויות מלוכלכות; היא לא עוררה כל רחש כבוד, הואיל ואין בעולם דבר מכוער ועלוב כשמלת מלמלה ישנה וכקיר מטויח ישן, שני דברים שאַל להם להתקיים לאורך זמן, והם מתקיימים.

הנה בצריף זה שיכן אותי דודי.

הפנים לא היה פחות “רוקוקו” מן החיצוניות, אם כי נשתמר קצת יותר. המיטה היתה עטויה במשי מזרחי צהוב עם פרחים גדולים לבנים. אורלוגין של קונכית עמד על כַּן משובץ בצדף ובשנהב. מקלעת של ורדים בציצות כיתרה בחן מראָה תוצרת ונציה; מעל לדלתות היו ארבע עונות השנה מצוירות בצבע עדין. גברת יפה, מפודרת קלות, במחוך תכול ובשורת סרטים של אותו צבע, קשת בידה הימנית, חָגלה בידהּ השמאלית, סהרון על מצחה, לרגליה זרזיר-מתניים, ישבה בנוחיות וחייכה בנועם מרבי בתוך מסגרת סגלגלה רחבה. זו היתה אחת הפילגשים לשעבר של דודי, שהזמין לציירה בדמות דיאנה. הריהוט, כפי שאנו רואים, לא היה מן המודרניים ביותר. דבר לא הפריע שתדַמה כי אתה שרוי בתקופת הרֶז’אנס, ושטיחי-הקיר המיתולוגיים השלימו את הדימוי בצורה הטובה ביותר.

שטיחי-הקיר הציגו את הרקוּלס הטוֹוה לרגליה של אוֹמפאלה. הציור היה מאולץ על-פי תפיסתו של ואן לוֹ ובסגנון “פומפאדוּר” ככל שניתן לדמוֹת. בידי הרקולס היה כישוֹר, שמסביבו סרט משי בצבע ורוד; הוא הרים את זִרתו בחן מיוחד, כמארקיז הנוטל קמצוץ טבק, בסובבו בין אצבעו ואגודלו בדל-שלהבת של נעוֹרת; צווארו העצבני היה עמוס בקשרי סרטים, בשושנות, בטורי פנינים ובאלפי מכבנות נשיות; חצאית רחבה בגון צוואר של יונה, עם שני סלים ענקיים, השלימה את המראה הנלבב ביותר של הגיבור שניצח את המפלצות.

לאוֹמפאלה היו כתפיים לבנות מכוסות-למחצה בעור אריה של נֶמֶאָה; ידה השבירה נשענה על אַלתו המסוקסת של מאהבה; שערותיה היפות, באפור בלוֹני ובשכבת פודרה דקה, גלשו ברישול לאורך צווארה, שהיה גמיש וגלי כצווארה של יונה; רגליה הקטנות, רגליים אמיתיות של ספרדייה או של סינייה, העשויות להיות ברווחה בסנדל הזכוכית של לכלוכית, היו נעולות במגפיים עתיקים-למחצה, בגון סגול רך, עם מיזרע פנינים. אכן, היא היתה מקסימה! ראשה ניסוט לאחור בתנועת התפארות מקסימה; פיה נתכווץ ונעשה לעיקום-שפתיים קטן חמוד; נחיריה היו נפוחים קלות, לחייה בוערות קצת; נקודת-חן שחורה מתחת לעין, שנקבעה במיומנות, העלתה את הברק באופן נפלא; לא חסר לה אלא שפם קטן כדי שתיהפך למוסקטֶר מושלם.

היו גם דמויות אחרות רבות על-גבי השטיחים, השנייה ההכרחית – אמוּר קטן כַּמתחייב; אבל הן לא השאירו בזכרוני צללית ברורה עד כדי שאוכל לתארן.

באותם הימם הייתי צעיר מאוד, אך אין פירושו של דבר שאני זקן מאד כיום; אבל אך זה יצאתי מן הקולז', ושהיתי אצל דודי, מחכה עד שאבחר איזה מקצוע. אילו ציפה האיש מראש שאעסוק כמסַפר סיפורים פנטאסטיים, אין ספק שהיה מגרש אותי ומַדיר אותי מנכסיו באופן סופי; הואיל ורחש לספרות, ולסופרים במיוחד, את הבוז האריסטוקרטי ביותר. כאציל אמיתי, כפי שהיה, רצה לתלות או להכות מכות-רצח, באמצעות אנשיו, את כל המַרחנים הקטנים, המתערבים בהשחרת הנייר ומדברים בחוסר כל יראת-כבוד לאנשים נשׂואי-פנים. ינוח דודי המסכן בשלום על משכבו! אבל הוא לא העריך בעצם דבר בעולם אלא את האיגרת אל זֶטילבֶה.

ובכן, אך זה עזבתי את הקולז'. הייתי מלא חלומות והזיות; הייתי תמים כנערה תמימה בחגיגות סאלאנסי ואולי אף יותר ממנה. מאושר כולי מהיותי משוחרר מכל עבודת-עונש, מצאתי שהכל הולך למוטב בטוב שבכל העולמות האפשריים. האמנתי בדברים לאין-סוף; האמנתי ברועה של מר פלוריאן, בכבשים הסרוקים והמפודרים בלבן; לא הטלתי ספק אף לרגע של הגברת דֶזהוליֶיר. חשבתי שקיימות באמת תשע מוּזות, כפי שהצהיר Appendix de Diis.et Heroibus Poeticis של האב ז’וּואנסי. זכרוני מתוך ספריהם של בֶּרקין וגֶסנֶר יצרו בשבילי עולם קטן, שבו היה הכל ורוד, תכול וירוק עין-התפוח. הוֹ התַּמוּת הקדושה! Sancta simplicitas! כפי שאומר מַפיסטופלס.

כשמצאתי את עצמי בחדר הזה, בחדרי שלי, שלי בלבד, חשתי שמחה שאין דומה לה. רשמתי בדייקנות את המצַאי עד לרהיט הקטן ביותר; חיטטתי בכל הפינות ובדקתי בכל הכיוונים. הייתי ברקיע השביעי, מאושר כמלך. לאחר ארוחת-הערב (כיון שהיו סועדים בערבים אצל דודי, מנהג נחמד שאבד יחד עם אחרים נחמדים כמוהו, ואני מצטער על כך בכל לב) לקחתי את הפמוט שלי ופרשתי, עד כדי כך הייתי חסר-סבלנות ורציתי למהר וליהנות ממקום מגורי החדש.

תוך התפשטות נדמָה לי שעיניה של אומפאלה נעו; הסתכלתי ביתר תשומת-לב, לא בלי הרגשת פחד קלה, כיוון שהחדר גדול היה, והאפלולית הקלושה, באור שריחף מסביב לנר, שימשה רק להפיכת החושך לשקוף קצת. דימיתי לראות שראשה היה מופנה בכיווּן ההפוך. הפחד החל להשתלט עלי ברצינות; כיביתי את האור. הסתובבתי אל הקיר, העליתי את הסדין מעל ראשי, משכתי את כיפת-הלילה שלי עד לסנטרי ולבסוף נרדמתי.

במשך ימים אחדים לא העזתי להטיל מבט על שטיח-הקיר הארור.

אולי יהיה מן המועיל, כדי שהסיפור הבלתי-סביר שאני עומד לספר יתקבל על הדעת, להודיע לקוראותי היפות, שבאותה עת הייתי באמת בחור יפה למדי. היו לי עיניים יפות מאוד; אני אומר זאת מפני שכך נאמר לי; צבע עורי רענן במקצת מזה של עכשיו, צבע-צפורן ממש; בלורית חומה ומתולתלת שעדיין יש לי, וגיל של שבע-עשרה שכבר אין לי. לא חסרה לי אלא סנדקית נאה כדי להיות ילד-חמד טוב למדי; לצערי, היתה זו שלי בת חמשים ושבע ובעלת שלוש שיניים, כלומר, יותר מדי מצד אחד ופחות מדי מצד שני.

ערב אחד, בכל זאת, התחזקתי עד כדי הטלת מבט על אדוניתו היפה של הרקולס; היא הסתכלה בי במבע עצוב ועורג ביותר. הפעם הורדתי את כיפתי עד לכתפי ותקעתי את ראשי תחת הכרית.

חלמתי באותו הלילה חלום מוזר, אם בכל זאת היה זה חלום.

שמעתי שטבעות הווילאות של מיטתי החליקו, מקרקשות על המוטות, כאילו הוזזו הווילאות בבהילות. התעוררתי; על כל פנים, בחלומי דימיתי שהתעוררתי. לא ראיתי איש.

הירח השקיף על הרצפה והשליך לתוך החדר את אורו הכחול והחיוור. צללים גדולים, בצורות משונות, נצטיירו על הרצפה ועל הקירות. האורלוגין צלצל רבע; התנודה היתה ממושכת לפני כבותה; היית אומר שזו אנחה. פעימות המטולטלת, שנשמעו ברורות, דמו בדיוק גמור לדפיקות לבו של אדם מתרגש.

לא חשתי כל-כך בנוח ולא ידעתי כמעט מה לחשוב.

מכת רוח זועמת הקישה בתריסים והסיטה את שמשות החלון, ציפויי העץ פקעו, שטיח-הקיר התנועע. העזתי להציץ לעבר אומפאלה, כי חשדתי סתם שהיא איכשהו מעורבת בכל זה. לא טעיתי.

השטיח ניטלטל בחוזקה. אומפאלה נעתקה מן הקיר וקפצה בקלות על הרצפה; היא באה אל מיטתי, בהשתדלה לפנות בכיוון הרצוי. אני סבור שאין צורך לספר על תדהמתי. איש-הצבא הוותיק אמיץ-הלב ביותר לא היה רגוע דיו אילו נמצא בנסיבות כאלה, ואני לא הייתי לא ותיק ולא איש-צבא חיכיתי חרש לסופה של ההרפתקה.

קול דק עדין ופניני צלצל חרש באוזני, באותו היגוי גרוני מתגנדר מלאכותי בתקופת הרֶז’אנס של המארקיזות ושל האנשים בעלי הגינונים:

“כלום אני מפילה עליך פחד, ילדי? הנכון הוא אינך אלא ילד; אבל אין זה יאה לפחד מפני נשים, בייחוד מפני נשים צעירות הדורשות טובתך; זה לא הגון ולא צרפתי; צריך שתתקן עצמך מפחדים אלה. הבה, פרא קטן, עזוב מראה-פניך זה ואל תסתיר את פניך מתחת לשמיכה. צריך לעשות הרבה למען חינוכך, כי אתה לא התקדמת כמעט, נערי היפה; בזמני היו ילדי-החמד יותר נועזים ממך”.

“אבל, אלי, הרי זה…”

“זה שנראה לך מוזר לראות אותי כאן ולא שם”, אמרה בלחצה קלות את שפתה האדומה בשיניה הלבנות ובהושיטה לעבר הקיר את אצבעה הארוכה והדקה. “אכן, הדבר אינו טבעי ביותר; אך אילו הסברתי אותו לך, לא היית מיטיב כמעט להבינו: הסתפק אפוא בכך שתדע כי אין צפויה לך כל סכנה”.

“אני חושש שמא אַת הָ… ה…”

“השטן, נקרא לילד בשמו, לא-כן? זהו שרצית לומר: לכל הפחות תסכים שאיני שחורה מדי כיאות לשטן, ושאילו היה הגהינום מאוכלס בשטנים עשויים כמוני, היו מבלים שם את הזמן בנעימות כמו בגן-עדן”.

כדי להראות שלא התרברבה, השליכה אופאלה לאחוריה את עור האריה שלה וגילתה לי כתפיים ושַד בצורה מושלמת ובלובן מסנוור.

“ובכן! מה אתה אומר על זה?” השמיעה תוך תנועת התגנדרות קלה של סיפוק.

“אני אומר, שאילו היית השׂטן עצמו, לא הייתי מפחד עוד, גברת אומפאלה”.

“ומה את, אפוא?”

“אני המרקיזה דה-ט***. זמן-מה אחרי חתונתי הזמין המארקיז שטיח-קיר זה בשביל דירתי, והורה להציגני בלבושה של אופאלה: הוא עצמו מופיע שם במראהו של הרקולס. מחשבה מיוחדת היתה לו בנידון זה; כיוון שאלוהים יודע, כי שום אדם בעולם לא דמָה להרקולס פחות מן המארקיז המסכן. זה זמן רב שאיש לא התגורר בחדר זה. אני, אני האוהבת, כמובן, חֶברה, הייתי משתעממת עד מוות, והייתי סובלת מכאב-ראש. להיות עם בעלי משמע להיות בודדת. אתה באת, והדבר שימח אותי; החדר המת הזה שב לתחייה, היה לי מישהו להתעניין בו. הסתכלתי בך בצאתך ובבואך, שמעתי אותך ישן וחולם עקבתי אחרי מה שקראת. מצאת חן בעיני, נראית לי נעים, משהו בך נראָה לי בקיצור, אהבתי אותך. ניסיתי לפעול שתבין זאת; פלטתי אנחות, ואתה חשבת שאלה הן נשיבות רוח; עשיתי אותות לעברך, הטלתי אליך מבטי ערגה, הצלחתי רק לגרום לך פחדים איומים. באין ברירה החלטתי לעשות את הצעד הלא-מנומס ולומר לך גלויות מה שלא יכולת להבין ברמז. עכשיו, כשאתה יודע שאני אוהבת אותך, אני מקווה ש…”

השיחה הגיעה לנקודה זו, והנה נשמע קול שחיקת מפתח במנעול.

אומפאלה הרטיטה והסמיקה עד ללובן עיניה.

“שלום!” אמרה, “עד מחר”. והיא חזרה אל קירהּ בלכתה אחורנית, חוששת, בלי ספק, שמא אראה את גבּה.

זה היה באטיסט, שבא לקחת את בגדַי להברשה.

“אתה שוגה, אדוני”. אמר לי, "בכך שאתה ישן בווילונות פתוחים.

אתה עלול לקבל נזלת; החדר קר כל-כך!"

אכן, הווילונות היו פתוחים; אני, שסבור הייתי כי רק חלמתי, התפלאתי מאוד, כיוון שהייתי בטוח כי סגרו אותם בערב.

באטיסט אך הלך, רצתי אל שטיח-הקיר. מיששתי אותו בכל הצדדים; זה היה שטיח צמר אמיתי, מחוספס בעת מישוש ככל השטיחים. אומפאלה דמתה לרָפא הלילי הנחמד כמו שמת דומה לאדם חי. הרמתי את הקצה; הקיר היה שלם; לא היה כל לוח מוסווה ולא דלת נסתרת, הבחנתי רק בדבר אחד, שהרבה חוטים היו קרועים בחלקת השטח שבה היו רגליה של אומפאלה. דבר זה עורר בי מחשבות.

כל היום הייתי בפיזור דעת שאין כמותו; ציפיתי לערב בדאגה וחוסר סבלנות כאחד. פרשתי לחדרי בשעה מוקדמת, מתוך החלטה לראות איך ייגמר כל זה. שכבתי; המארקיזה לא בוששה לבוא; היא קפצה ארצה מן הקיר שבין החלונות ובאה ונפלה ישר אל מיטתי; היא התיישבה למראשותי, והשיחה החלה.

כמו אמש הצגתי לה שאלות, ביקשתי ממנה הסברים. היא הבהירה אחדים, ענתה על שאלות אחרות בדרך התחמקות, אבל בשׂכל רב, עד שלאחר שעה לא היה בי אף החשש הקל ביותר ביחס לקשר אתה.

תוך כדי דיבור העבירה את אצבעותיה בין שערותי, טפחה לי קלות על לחיי והעניקה נשיקות קלות על מצחי.

היא פטפטה, פטפטה בצורה לגלגנית ומתגנדרת, בסגנון שהיה בעת-ובעונה-אחת אלגאנטי ושגור, כגברת נעלה אמיתית, שכמוה לא מצאתי עוד בשום אדם.

תחילה ישבה בכורסה ליד המיטה; מייד לאחר זה כרכה אחת מזרועותיה מסביב לצווארי. חשתי את לבה דופק בעוז אל שלי. אכן, זו היתה אשה ממשית יפה ומקסימה, מארקיזה אמיתית, שנמצאה על ידי. תלמיד מסכן בן שבע-עשרה! היה מה לאבד עשתונות; ואני איבדתי אותם. לא ידעתי כמעט מה שעלול להתרחש, אבל חשתי מראש במעורפל שהדבר לא יכול למצוא חן בעיני המארקיז.

“האדון המארקיז, מה יאמר הוא שם על הקיר?”

עור האריה נשר ארצה, והמגפיים בצבע לילך רך מבריק בכסף מונחים היו ליד סנדליַ.

“הוא לא יעשה דבר”, השיבה המארקיזה בצחקה בכל כוחה. “וכי רואה הוא דבר-מה? מצד שני, אילו ראה, הרי הוא הבעל הפילוסופי ביותר והבלתי-מזיק שבעולם; הוא רגיל בכך. אתה אוהב אותי, ילדי?”

“כן, מאוד, מאוד…”

הבוקר בא; המאהבת שלי נעלמה.

היום נראָה לי ארוך עד אימה. סוף-סוף בא הערב. הדברים התרחשו כמו אמש, והלילה השני לא רחש כל קנאה לראשון. המארקיזה היתה יותר ויותר מקסימה. תימרון זה חזר עוד במשך זמן רב. כיוון שלא ישנתי בלילות, היה לי כל היום מראה של מנמנם, שלא נראָה לדודי כמבשר טובות. הוא חשד במשהו; הוא צותת, כנראה, ליד הדלת ושמע הכל; כיוון שבוקר לא-עבות אחד נכנס לחדרי בפתאומיות כזאת, שאנטואנט הספיקה בקושי לעלות למקומה.

הוא היה מלווה במתָקן שטיחים עם צבת וסולם.

הוא הציץ בי ביהירות ובחומרה שגילו לי כי ידע הכל.

“המרקיזה דה-ט*** הזאת היא באמת מטורפת; איך, לעזאזל עלה בדעתה להתאהב בנזלן שכמותו?” פלט דודי בין שיניו, “והרי הבטיחה להיות צנועה יותר!”

“ז’אן, נתק את השטיח הזה, גלול אותו ושא אל המחסן”.

כל מלה של דודי היתה מכת פגיון.

ז’אן גולל את המאהבת שלי אופאלה, או המארקיזה אנטואנט דה-ט***, יחד עם הרקולס, או המארקיז דה-ט***, ונשא הכל אל המחסן. לא יכולתי לעצור בעד דמעותי.

למחרת שילח אותי דודי בדיליז’אנס של ב*** בחזרה אל אבותי המכובדים, שלהם, כפי שמשערים אתם, לא אמרתי מלה על ההרפתקה שלי.

דודי מת; מכרו את ביתו ואת רהיטיו, השטיח נמכר מן הסתָם יחד עם השאר.

אף-על-פי-כן, לפני זמן לא רב, בחטטי אצל סוחר-כל-בו כדי למצוא תחפושות, נתקלה רגלי בגליל גדול, כולו מאובק ומכוסה קורי עכביש.

“מה זה?” שאלתי את הסוחר.

“זה שטיח-קיר בסגנון רוקוקו המציג את אהבת הגברת אומפאלה ומר הרקולס; זה מתוצרת בווה, כולו משי שנשמר יפה. קנה אפוא את זה אצלי למען לשכתך; לא אמכור לך אותו ביוקר, כיוון שזה אתה”.

לשמע השם אומפאלה הוצף לבי בכל דמי.

“פרוש את השטיח”, אמרתי לסוחר בטון קצר וקטוע כאילו נתקפתי בחום.

זו היהת ממש היא. דימיתי שפיה עשה לי חיוך חינני ועינה נדלקה בפגשה את שלי.

“כמה אתה רוצה בעדו?”

“לא אוכל למכרו לך בפחות מארבע-מאות פראנק, בדיוק”.

“אין הכסף אתי. אני הולך לקחתו. עד שעה אהיה כאן”.

חזרתי עם הכסף; השטיח לא היה עוד. אנגלי התמקח עליו בהיעדרי, נתן בעדו שש-מאות פראנק ונטלו עמו.

בעצם מוטב אולי שקרה כך וששמרתי את הזכר הנעים לא-נגוע, שלם. אומרים שאין לחזור אל אהבה ראשונה ולא ללכת לראות את הורד הנערץ מאמש.

ועוד, אין אני צעיר עוד דיי ולא נער יפה למדי, ששטיחים ירדו מן הקיר למען אושרי.

[1834]

המלצות קוראים
תגיות