רקע
תאופיל גוטייה
גלגול
תאופיל גוטייה
תרגום: ק. א. ברתיני (מצרפתית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: צרפתית
פרטי מהדורת מקור: תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.; 1989

איש לא יכול להבין מהי המחלה שערערה לאט-לאט את אוֹקטאב דה-סאווי. הוא לא היה שוכב במיטה, אלא היה מנהל את דרך חייו הרגילה; שום תלונה לא העלה על דל שפתיו, ועם זאת נמַק והלך למראית-עין. על שאלות הרופאים, שבדקו אותו לאחר פנייתם של הוריו וידידיו המודאגים, ענה שאין הוא סובל מכל ייסורים גופניים שהם, והמדע לא גילה אצלו שום סימן-היכר מדאיג; איזור חזהו שנבדק באזינה, נענה בצליל מתאים כראוי, והאוזן שנצמדה ללבו תפסה בקושי איזו פעימה קצת איטית או מהירה מדי; הוא לא השתעל, לא היה לו חום, אבל החיים אזלו והלכו ממנו וברחו דרך אחד הסדקים הלא-נראים, שהאדם מלא בהם, לדברי טֶרֶנטיוּס.

לפעמים היתה התעלפות מוזרה גורמת להחוורתו ולהתקררותו כשיש. במשך דקה או שתיים ניתן לחשוב שמת; ואחר-כך היתה המטוטלת, שנעצרה באצבע מסתורית, יוצאת מעיצורה וחוזרת אל תנועתה, ואוקטאב נראָה אז כמקיץ מחלום. הוא נשלח למעיינות-מרפה; אבל הנימפות של המים החמים לא היו מסוגלות לעשות דבר למענו. מסע לנאפולי לא הביא עמו תוצאה יותר טובה. השמש היפה המהוללת נראתה לו שחורה כזו שבתחריטו של דירר; העטלף הנושא על כנפו את המלה: מלאנכוליה, הצליף על התכול המנצנץ בקרומיות המאובקות ונפנף בכנפיו בין האור לבינו; אוקטאב חש את עצמו קפוא על הרציף של המֶרגֶלינה, במקום שהפוחחים הערומים-למחצה מתבשלים ומשַוים לעורם חלודת ארד.

הוא שב אפוא לדירתו הקטנה ברחוב סאן-לאזאר וחזר למראית-עין אל הרגליו הקודמים.

הדירה היתה מרוהטת בנוחות ככל שניתן לעשות זאת בדירת-רווק קטנה. אולם, כיוון שהפנים מקבל במשך הזמן את הבעת-הפנים וייתכן גם את המחשבה של מי שגר שם, היו גם מגוריו של אוקטאב נעשים קמעה-קמעה עצובים; אריג-דמשק של הווילונות החוויר ולא איפשר עוד אלא הסתננות אור אפור קלוש. זרי האדמוניות הגדולים קמלו על רקע השטיח הלבן במידה פחותה; זהב המסגרות של כמה אקוורלים וכמה שרטוטי-אמנים האדים לאט-לאט תחת האבק האכזרי; האש הנואשת היתה נכבית ומעלה עשן מבין האפר. האורלוגין העתיק מעשה ידיו של בול, משובץ בנחושת וקשקשת ירוקה, עצר את קול התיק-תק, וגון-הקול של השעות המשתעממות דיבר בלחש כדרך שעושים בחדרו של חולה; הדלתות שבו והוגפו בשתיקה, וצעדי המבקרים הנדירים נחלשו על השטיח; הצחוק נעצר מעצמו, בחָדרו לתוך החדרים העגומים הללו, הקרים והאפלים, שבהם לא חסר בכל זאת כלום מן הפאר המודרני. ז’אן, משרתו של אוקטאב, היה חומק לתוכם כצל, מטאטא-נוצות תחת זרועו, מגש על כף ידו, והואיל והתרשם בבלי דעת מעוגמת המקום הגיע לכך שאיבד את דברנותו. – על הקירות היו תלויים כמזכרות-נצחון כפפות-אגרוף, מסיכות וסייפים; אלא שניתן לראות בנקל כי לא נגעו בהם מזמן; ספרים, שניטלו ונזרקו בשאננות, מפוזרים היו בלי סדר על כל הרהיטים, משָל התכוון אוקטאב להרדים בקריאה מוכנית זאת איזה שיגעון לדבר אחד. מכתב שהוחל בכתיבתו, ושניירו הצהיב, נראה כממתין זה חודשים רבים לסיומו, והתבלט כנזיפה אילמת על שולחן-הכתיבה. על אף המגורים בה נראתה הדירה כשוממת. החיים נעדרו ממנה, ומשנכנסת לתוכה קיבלת בפָּנים נחשול של אוויר קר היוצא מן הקברים בהיפתחם.

במעון הקודר הזה, שאשה לא הסתכנה מעולם לשים בו את כף רגלה, חש אוקטאב את עצמו בנוח יותר מבכל מקום אחר, – הדממה הזאת, העצבות הזאת והעזובה הזאת התאימו לו; המולת החיים העליזה הרתיעה אותו, אם כי התאמץ לפעמים להתערב בתוכה; אלא ששָׁב יותר מדוכא מנשפי-המסיכות, מהמסיבות ומארוחות-הערב, שאליהם משכו אותו ידידיו; לפיכך לא לחָם עוד בכאב המסתורי ונתן לימים שיעברו באדישות של אדם שאיננו סומך עוד על יום המחרת. הוא לא ערך שום תכנית, הואיל ולא האמין עוד בעתיד, והוא שלח בשתיקה לאלוהים את התפטרותו מהחיים, והמתין שיקבל אותה. אף-על-פי-כן, אם אתם מתארים לעצמכם פנים שרזו ונצטמקו, צבע עור עפרורי, איברים מיוגעים, הרס חיצוני רב, – טועים אתם; לכל-היותר ניתן להבחין בכמה חבורות חומות-כהות מתחת לעפעפיים, בכמה תווים בגון התפוז מסביב לארובות העיניים, באיזו התרככות של הרקות החרושות בוורידים כחלחלים. אלא שניצוץ הנשמה לא הזהיר בעין, שפרחו ממנה הרצון, התקוה והתשוקה. המבט המת הזה שבפנים הצעירות היה ניגוד מוזר ועשה רושם מצער יותר מן המסיכה הצנומה, עם העיניים הדלוקות מחום, מהמחלה הרגילה.

לפני שדעך ככה היה אוקטאב מה שנקרא עלם יפה, ועדיין היה כזה: שערות שחורות צפופות, עם הרבה תלתלים, ירדו בשפע, משייות ומבריקות, משני צדי רקותיו; עיניו הארוכות, הקטיפניות, בצבע כחול-לילי, מצויצות בריסים מעקמים, היו נדלקות לפעמים מניצוץ לח; בשעת מנוחה וכשלא נתעוררו מתשוקה כלשהי, ניתן להבחין בהן על-פי אותה שלווה זכה של עיני אנשי-המזרח, שעה שליד פתחו של בית-קפה באיזמיר או בקושטא הם מכייפים לאחר שעישנו מן הנרגילה עור פניו לא היה מעולם בעל-צבע, והוא דמה תמיד לזה של אנשי הדרום; לבן נוטה לגון זית, שאינו עושה את הרושם המלא אלא במלוא האורות; ידו היתה דקה ועדינה, רגלו צרה ותמירה. הוא התלבש היטב, בלא שהקדים את האופנה ובלא שפיגר אחריה, וידע להפליא להבליט את מעלותיו הטבעיות. אם כי לא התיימר להיות דנדי או ג’נטלמן-רוֹכב, אילו התייצב בג’וקיי-קלאב, לא היו מסרבים לקבלו.

איך קרה שבהיותו צעיר, יפה, עשיר, שסיבות רבות לו להיות מאושר, יבּול עלם בצורה כה עלובה? תאמרו שאוקטאב היה בוחל בּכל מתוך שעמום שהרומאנים שבאופנה קלקלו את מוחו ברעיונותיהם המזיקים, שלא האמין בדבר, שנעוריו ועושרו המבוזבזים באורגיות מטורפות לא השאירו לו אלא חובות כספיים; – כל ההשערות הללו נטולות אמת. כיוון שהשתמש מעט מאוד בתענוגות, לא יכלו להימאס על אוקטאב; הוא לא היה רומאנטי, לא סובל ממרה-שחורה, לא אתיאיסט, לא בעל-דעות-חופשיות, לא בזבזן; חייו היו עד אז עירוב של לימודים ושל בילויים כחייהם של צעירים אחרים; היה מתיישב בבוקר על שיעורי הסורבון, ובערב היה ניצב על מדרגות האוֹפרה לראות את התפזרות התלבושות באשדות. לא נודע שהיתה לו נערה קרה כשיש או דוכסית, והיה מוציא את הכנסתו בלא שכירסמו שגיונותיו את הקרן – הנוטריון שלו הוקיר אותו. זה היה, אם כן, אדם רגיל, לא מסוגל להשליך את עצמו על הקרחון בדומה למאנפרד או להדליק את כּירת הגאז ולהתאבד בדומה לאֶסקוּס. ואשר לסיבת המצב המיוחד, שבו היה נתון, ושהכשילה את מדע הפאקולטה לרפואה, אין אנו מעיזים להודות בה, עד כדי כך אין הדבר מתקבל על הדעת בפאריס של המאה התשע-עשרה, ואנו מניחים לגיבורנו עצמו שיאמר מהי הסיבה.

הואיל והרופאים מן השורה לא הבינו כלום במחלה מוזרה זאת, מפני שלא ניתחו עד כה איזו נשמה באולמי האנאטומיה, פנו בשלב האחרון אל רופא מיוחד, ששב מהודו לאחר שהייה ארוכה שם, ושהתמחה בטיפול בדרכי ריפוי מופלאות.

אוקטאב, שחש מראש איזו חדוּת-עין וכושר לעמוד על סודו, דומה שחשש מביקורו של הרופא, ורק לאחר הפצרות חוזרות של אמו הסכים לקבל את פני מר בלתאזר שֶׁרבּוֹנוֹ.

כשנכנס הרופא, היה אוקטאב שכוב-למחצה על ספה: כרית תמכה את ראשו, כרית שנייה תמכה את מרפקו, שלישית כיסתה את רגליו; חלוק ערבי עטף אותו בקפליו הגמישים והרכים; הוא קרא, או יותר נכון החזיק ספר, הואיל ועיניו שנערו מעל עמוד לא הביטו. פניו היו חיוורים, אך, כאמור, לא הביעו שינוי ממשי ביותר. בהסתכלות שטחית לא ניתן לחשוב על סכנה המקננת אצל החולה הצעיר, שעל דַחוונו היתה תיבה לסיגארים במקום בקבוקונים, גלולות, שיקויים, משחות-צמחים ותרופות אחרות הכרחיות במקרים דומים. תווי פניו הצחים, אם כי יגעים כלשהו, לא איבדו כמעט כום מחנם, ולוּלא התשישות העמוקה והייאוש חשׂוּך-המרפא בעיניים, היה אוקטאב נראֶה כנהנה ממצב בריאות נורמאלי.

עם כל אדישותו של אוקטאב, הדהים אותו מראהו המשונה של הרופא. מראהו של מר בלתאזר היה כשל דמות שנמלטה מאחד הסיפורים הפנטאסטיים של הופמאן ושטיילה בתוך המציאות הנדהמת ממראה היצור החיוור. פניו השזופים עד מאוד היה כאילו בלוּעים בתוך גולגולת ענקית, שנשירת שערה הבליטה עוד יותר את גודלה. הגולגולת העירומה הזאת, החלקה כשנהב, שמרה על גווניה הלבנים, כאשר המסיכה, החשׂופה לקרני השמש, התכסתה, הודות להעלאת שכבות של שיזוף, בגון אלון עתיק או בגון פורטרט מפוּיח. המקומות השטוחים, השקערוריות והבליטות של העצמות, הודגשו שם בעוצמה כזאת, שמעט הבשר שכיסה אותם דמה, יחד עם אלף קפליו המתקמטים, לעור מורטב שהצמידו לראשו של מת. השׂערות הבודדת האפורות שעדיין שוטטו על עורפו, צבורות בשלוש קווּצות צנומות, ששתיים מהן נערכו מתחת לאוזניים והשלישית הפליגה מן המפרקת ואזלה בהתחלת המצח, עוררו געגועים על השימוש בקפלט הישן או ברעמה הפרועה של שן-כלב, ועיטרו בצורה גרוטסקית את הפרצוף של מפצח-לוּזים. אבל מה שתפס תשומת-לב עזה ביותר אצל הרופא היו העיניים; באמצע הפרצוף הזה השחוּם מזיקנה, השׂרוף עד לאפר משמיים מלוּבנים, הבּלֶה מלימודים, שהיגיעות מן המדע ומן החיים נכתבו בו בעקבות עמוקים, בקמטים זוהרים, בקפלים צפופים יותר מדפיו של ספר, נצנצו שני אישונים בכחול טַרקיה, שאת זַכותם, רעננותם וצעירותם אין לשער. כוכבים כחולים אלה הבריקו בעומק ארובות חומות וקרומיות קוֹנצנטריות, שמעגליהן האדומים הזכירו במעורפל את הנוצות הערוכות כהילה מסביב לאישון הינשוף הרואה בלילה. היית אומר, שבאמצעות איזה כישוף, שלמד מן הבּרַאהמַנים ומחכמי-הודו, גנב הרופא עיני ילד והתאים אותן לפני-המת שלו, אצל הזקן סימן המבט עשרים שנה; אצל העלם – שישים.

הלבוש היה לבושו של רופא: מעיל ומכנסים באריג שחור, חזיית משי באותו צבע, ועל החולצה יהלום גדול, מתנה של איזה רָגָ’ה או של איזה נַבַּבּ בהודו. אלא שהבגדים היו רופפים משָל היו תלוּיים היו על קולב, והתוו קפלים אנכיים, שקוליותיו ושוֹקותיו של הרופא שברו בזוויות חדות כל פעם שהתיישב. כדי ליצור את הרזון העצום הזה, לא היה די בשמשה המאַכלת של הודו. מתוך כוונת למידה הסתגף בלתאזר שרבּוֹנוֹ, בלי ספק, בתעניות ממושכות של פאקירים, והשתהה על-גבי עור של צבי ליד עוסקים ביוגה בין ארבע הכירוֹת הדולקות; אבל בזבוז של חומר זה לא גרם כל החלשה. גידים קשים ומתוחים על הידיים כמיתרים על צווארו של כינור קשרו ביניהם את העצמות הקטנות הצנומות של גלילי האצבעות והניעו אותם בלי חריקות יתירות.

הרופא התיישב על הכיסא שציין לו אוקטאב בידו ליד הספה, בשווֹתו למרפקיו צורת מֶטר שמקפלים אותו, תוך תנועות שהעידו על הרגל מושרש לשבת שפוף על מחצלות. משהתיישב ככה, הפנה מר שרבונו את גבו אל האור, שהאיר במלואם את פני החולה שלו, תנוחה נוחה לבדיקה, שהמתבוננים משתמשים בה ברצון, הואיל והם סקרנים לראות ופחות להיראות. אף-על-פי שפני הרופא היו שטופי אפלולית, והחלק העליון של קרקפתו, המבריקה והמעוגלת כביצה של בת-יענה, עיכב לבדו חדירת קרן אור, הבחין אוקטאב בנצנוץ האישונים הכחולים המוזרים שדומה כי היו מחוננים באור עצמי בדומה לגופים זרחניים: היתה פורצת מהם קרן חדה ובהירה, שהחולה הצעיר קיבל בעצם חזרו בתחושת-דקירה-וחום הנגרמת מסם-הקאה.

“ובכן, אדוני”, אמר הרופא לאחר רגע של שתיקה, שמשכוֹ נראָה כמסַכם את הסימנים המוּכרים בבדיקתו המהירה, “אני כבר רואה שאין המדוּבר במקרה של פאתולוגיה שכיחה; אין אתה חולה בשום אחת מאותן מחלות מקוּטלגות, בעלות סימפטומים ידועים היטב, שהרופא מרפא או מחמיר; ולאחר שאשוחח כמה דקות, לא אבקש ממך נייר לרשום שם איזו נוסחה לא-מזיקה מתוך ‘הקודקס’, שבסופה אשים חתימה הירוֹגליפית, ושהחדרן שלך יישא אל הרוקח שבפינת הרחוב”.

אוקטאב חייך בריפיון כמודה למר שרבונו על שהוא חוסך ממנו תרופות מייגעות וחסרות תועלת.

“אבל” המשיך הרופא, “אל תזדרז לשמוח; מזה שאינך סובל מהיפֶּרטרופיה של הלב ולא משחפת הריאות, ולא מהתרככות מח חוט-השידרה, ולא מהפרשת-יתר של ליחה במוח, ולא מטיפוּס ולא מדלקת-עצבים, עדיין לא נובע שאתה בריא ושלם. תן לי את היד”.

כיוון שסבר שמר שרבונו התכוון למשש אצלו את הדופק וחיכה שההוא ישלוף את שעון-השניות שלו, הפשיל אוקטאב את השרווּל של הגַנדוּרה, חשף את פרק-ידו והושיטוֹ מוכנית לרופא. בלא שחיפש באגודלו את הדופק המהיר או האיטי המציין אם שעון החיים מקולקל אצל האיש, נטל מר שרבונו בכפו השחומה, שאצבעתיה הגרמיות דמו לצבתים של סרטן, את ידו העדינה, המגוידת והלחה של הצעיר; מישש אותה, לָש אותה, עיסה אותה איכשהו כאילו להיכנס בקשר מאגנֶטי עם נושא עניינו. אוקטאב, למרות היותו ספקן לגבי רפואה, לא יכול להימנע מתחושת התרגשות של חרדה מסוימת, הואיל ונדמה היה לו שהרופא סחט ממנו את נשמתו בפעולת לחצו, והדם אזל לחלוטין מלחייו.

“מר אוקטאב היקר”, אמר הרופא בהרפותו את ידו של הצעיר, “מצבך חמוּר בהרבה מזה שאתה חושב, והמדע, לפחות זה שבשימוש השיגרה האירופית, אין בכוחו לפעול בזה כלל; אין בך עוד הרצון לחיות, ונשמתך נפרדת באופן בלתי מורגש מגופך; אין אתה סובל מהיפוכונדריה ולא מדכדוך-נפש ולא מנטייה מלנכולית להתאבדות. – לא! – מקרה נדיר ומשונה; אתה עלול למות, אם לא אתקומם נגד זה, בלי כל פגע פנימי או חיצוני חשוב. זה היה הזמן הנכון לקרוא לי, הואיל והרוח אינה נאחזת בגוף אלא בחוט, אבל אנחנו נעשה בו קשר טוב”. והרופא שפשף את ידיו בשמחה בעַווֹתו את פניו בחיוך שגרם התרוצצות של קמטים בקפלי פניו.

“מר שרבונו, אינני ידוע אם תרפא אותי, וככלות הכל אין לי כל חשק בכך, אבל עלי להודות שחדרת תיכף ומייד לסיבת המצב המסתורי שבו אני שרוי. נדמה לי שגופי נעשה חדיר ומאפשר מיפלט לאני שלי ככברה הנותנת מַעבר למים דרך חוריה. אני חש את עצמי מתמוסס בּכּוֹל הגדול, וקשה לי מאוד להיבדל מן הסביבה שבה אני טובע. החיים שבהם אני מבצע, ככל שניתן, את הפנטומימה הרגילה, כדי שלא אצַער את הורי ואת ידידי, נראים לי כה רחוקים ממני, עד שיש רגעים, בהם אני סבור שכבר יצאתי מן הספירה האנושית: אני הולך ושב על-פי הנימוקים שהמריצו אותי לפָנים, ושדחפם המוכני עדיין נמשך, אך בלא שאשתתף במה שאני עושה. אני סועד בשעות הרגילות, ואני נראה כאוכל ושותה, אף-על-פי שאינני מרגיש כל טעם בתבשילים המתובלים ביותר ובחריפים שביינות; אור השמש נראה לי חיוור כאור הלבנה, והנרות שלהבותיהם שחורות. קר לי בימי הקיץ החמים ביותר; לעתים מתהווה בתוכי דממה רבה, משָל לבי איננו דופק עוד, ומערכות הגלגלים הפנימיות נעצרו מסיבה לא ידועה. המוות איננו שונה מן הסתם ממצב זה, אם הוא, המוות, חשוב לנפטרים”.

“אתה סובל”, שב ואמר הרופא, “מחוסר-אפשרות-לחיות כרוני, מחלה נפשית טהורה, שכיחה יותר מכפי שאנשים סבורים. המחשבה היא כוח העלול להמית כמו חומצה חנקנית, כניצוץ של צנצנת-ליידן, אף-על-פי שעקבות נזקיו אינם ניתנים לתפיסה באמצעי הבדיקה החלשים שברשות המדע המקובל. איזה צער תקע את מַקורו העקום בכבֵדך? מגוֹבההּ של איזו גחמה טמירה נפלת שבור ושחוק? איזה ייאוש מר אתה מעלה גירה תוך חוסר תנועה? האם צימאון לשליטה מציק לך? האם ויתרת מרצון על מטרה הנמצאת מחוץ לתחום השגתו של האדם? –אתה צעיר מאוד בשביל זה. – אשה היא שבגדה בך?”

“לא, דוקטור”, ענה אוקטאב, “אף לא זכיתי באושר זה”.

“ובכל זאת”, המשיך מר בלתאזר שרבונו, “אני קורא בעיניך הכהות, בתנועות המדוכאות של גופך, בצליל קולך העמום, כותרת של מחזה שקספירי בבהירות כזאת כאילו הוטבעה באותיות זהב על גב כריכת עור”.

“ומהו המחזה שאני מתרגם בלא שאדע זאת?” שאל אוקטאב, שסקרנותו התעוררה על כרחו.

Love' Loue’s lost“”, המשיךהרופא במבטא טהור, שהעיד על שהייה ממושכת במושבות האנגליות שבהודו.

“הפירוש הוא, אם אינני טועה, ייסורי אהבה אבודים”.

“בדיוק”.

אוקטאב לא השיב; אודם קל צבע את לחייו, וכדי להסתיר את מבוכתו החל לשחק בפיף של אבנטו. הרופא כפף רגל אחת מעל השנייה, דבר שעשה רושם של עצמות מוצלבות על-גבי מצבות, והחזיק את הרגל בידו בדרך מזרחית, עיניו הכחולות טבלו בעיניו של אוקטאב וחקרו אותן במבט נמרץ ורך.

“הבה!” אמר מר בתלאזר שרבונו, “חשוֹף את עצמך לפני, אני רופא נפשות, אתה החולה שלי, ובדומה לכומר קתולי כלפי בעל-תשובה שלו אני מבקש ממך וידוי מלא, ותוכל לערוך אותו בלא שתכרע על ברכיך”.

“לשם מה? מתוך השערה שניחשת נכונה, הרי הסיפור על כאבָי לא יקֶל אותם. אינני סובל מעוגמת-נפש פטפטנית, – שום יכולת אנושית, אף לא שלך, אין בכוחה לרפאני”.

“אולי”, אמר הרופא בהתיישבו ביתר יציבות בכורסתו, כמי שמכין עצמו לשמיעת וידוי באורך מסוים.

“אינני רוצה”, המשיך אוקטאב, “שתאשים אותי בהתעקשות ילדותית, וגם לא להשאיר לך, בשתיקתי העיקשת, אמצעי לרחוץ בניקיון כפיך ביחס לפטירתי; אבל, כיוון שאתה עומד על כך, אספר לך את המעשה שהיה בי: – אתה ניחשת את שורשו, לא אתווכח אתך על הפרטים. אל תצפה למשהו מיוחד או מתאים לרומאן. זוהי הרפתקה פשוטה מאוד. שכיחה מאוד, גדושה מאוד; אולם, כפי שאומר שירו של היינריך היינה, מי שמתנסה בה מוצא תמיד שהיא חדשה, ולבו נשבר בעֶטיה. לאמיתו של דבר, מתבייש אני לומר דבר כה שיגרתי לאדם שחי בארצות האגדיות והדמיוניות ביותר”.

“אל תחשוש כלל; רק השכיח ביתר הוא המיוחד בשבילי”, אמר הרופא בחייכו.

“ובכן, דוקטור, אני גוֹוע מאהבה”.

 

2

הייתי בפירֶנצה בשלהי הקיץ של…184, היפה שבעונות לראות את פירנצה, היה לי פנאי, כסף, מכתבי-המלצה טובים, לפיכך הייתי עלם בעל הלך-רוח מצוין, שלא ביקש אלא לבלות. קבעתי את מגורי בלוֹנג-ארנוֹ, שכרתי מרכבה והתמכרתי לאותה ‘דוֹלצ’ה ויטה’ פלורנטינית שיש בה קסם כה רב בשביל הזָר. בבקרים הייתי הולך לבקר באיזו כנסייה, באיזה ארמון או באיזו גלריה, הכל לגמרי על-פי חשקי, בלא למהר, הואיל ולא רציתי לגרום לעצמי אותם קשיי עיכול של יצירות-המופת, המעוררים באיטליה אצל התיירים הנחפזים מדי בחילה באמנות; פעמים הייתי מסתכל בדלתות הארד של מגדל-הטבילה, פעמים בפֶרסֵאוס של בֶּנונוּטוֹ תחת ה’לוֹג’ייה דֶאי לאנצי‘, בפורטרט של פוֹרנארינה ב’אוּפיציי’, או גם בונוס של קאנוֹוה בארמון פיטי, אך לעולם לא יותר מבדבר אחד כל פעם. אחר-כך הייתי אוכל ארוחה קלה בבית-הקפה דוֹניי, קפה גלאסֶה, הייתי מעשן כמה סיגארים, עובר על העיתונים, ולאחר שדַש בגדי נענד, מרצון או בעל-כרחי, בפרח מידי מוכרות-הפרחים היפות החבושות בכובעי-קש גדולים,שעמדו לפני בית-הקפה, הייתי חוזר אל מקום מגורי למנוחת-צהריים;בשעה שלוש באה המרכבה לקחת אותי והעבירה לקאסצינוֹת. הקאסצינות הם בפירצנה מה שבוּאַ דה בוּלוֹן הוא בפאריס, בהבדל אחד, שכל הקהל מכיר שם זה את זה, ושהכיכר שם היא סלון תחת כיפת-השמיים, ושבמקום כורסות עומדות שם עגלות מסודרות בחצי-עיגול. הנשים, בתלבושות הדר, שכובות-למחצה על כריות, מקבלות ביקוריהם של מאהבים ומחַזרים, של דֶנדים ושל נספחי צירוּת, הניצבים וכובעיהם על השרפרפים. – הרי אתה יודע זאת יפה כמוני – שם נערכות תכניות לערב, נקבעות פגישות, ניתנות תשובות מתקבלות הזמנות; הרי זה כבורסה של תענוגות הנמשכת בין השעה שלוש לחמש, בצל אילנות יפים, תחת כיפת השמיים הרכה שבעולם. כורח הוא בשביל כל אדם בעל מעמד כספי טוב, שיופיע כל יום בקאסצינות. לא התכוונתי להיעדר שם, ובערבים, אחרי הסעודה, הייתי הולך לכמה סלונים, או לפֶרגוֹלה, כשהזמרת היתה ראוייה לכך.

"כך ביליתי אחד הירחים המאושרים ביותר בחיי, אלא שהאושר לא ארך הרבה. כרכרה נהדרת הופיעה יום אחד לראשונה בקאסצינות. תוצר זה של מעשה-מרכב וינאי, יצירת-מופת של לוֹרֶנצי, שזהַר בלֶכּה מנצנצת, ושעוּטר בסמל מלכותי כמעט, היה רתום לזוג-סוסים מן היפים ביותר שהלם אי-פעם בהייד-פארק או בסנט-ג’יימס בקבלת-אורחים רשמית של המלכה ויקטוריה, ואפילו בריתמה של ארבעה סוסים (אַ-לה-דוֹמוֹן) בצורה הנכונה ביותר בידי ג’וקיי לובש מכנסי עור לבן ומותנייה ירוקה; חלקי הנחושת של הריתמה, תיבות הגלגלים, ידיות הדלתות הבריקו כעשויות זהב והשליכו הבהקים אל השמש; כל המבטים ליווּ את הרכב הנהדר הזה, שלאחר שֶׂרטטו בחול עקומה סדירה כאילו הותוותה במחוגה, נסע להסתדר ליד העגלות. הכרכרה לא היתה ריקה, אתה מבין בוודאי; אבל בגלל מהירות התנועה לא ניתן להבחין אלא בקצה נעל גבוהה מונח על הכרית הקדמית, בקפל רחב של סודר ובדיסקית של שמשייה עם גדילי משי לבן. השמשייה נסגרה, והופיעה במלוא זוהרה אשה שאין דומה ליופיָה. הייתי רכוב על סוס ויכולתי להתקרב במידה שלא אאבד שום פריט מיצירת-מופת אנושית זאת. הזרה היתה לבושה שמלה בצבע מים מבריק בכסף, ההופך שחורה כחפרפרת כל אשה שצבע עורה איננו מושלם, – חוצפתה של בלונדית הבטוחה בעצמה. קרֶפּ דה-שין לבן בגודל ניכר, מכוּוץ כולו ברקמות מאותו צבע, עטף אותה בבד גמיש ומקומט בקפלים קטנים, כבחלוק של פידיאס. לַפנים היה, במקום הילה, כובע קש מן העדינים שבפירנצה, מקושט בפרחי זכריני ובצמחי-מים עדינים, שעליהם ירקרקים צרים; במקום כשיט כלשהו הקיפה לטאה, עשויה זהב זרוֹּע אבני-חן ירקרקות, את הזרוע שהחזיקה את ידית השנהב של השמשייה.

"סלח-נא, דוקטור יקר, על התיאור הזה של ז’ורנאל לאופנה, סלח למאהב שבשבילו תופסים הזכרונות הזעירים הללו חשיבות עצומה. קווּצות בלונדיות צפופות מסובכות, שתלתליהן היווּ מעֵֶין גלי אור, ירדו בצמות שופעות משני צדי מצחהּ שהיה לבן וצח יותר משלג בתולי, שנפל בלילה על הגבוהה שבפסגות האלפים; ריסים ארוכים ודקים כחוטי זהב, שהמיניאטוריסטים בימי-הבינים מזריחים מסביב לראשי מלאכיהם, הצעיפו למחצה את בבות-עיניה בגון כחול ירוק, בדומה לנצנוצים החוצים את הקרחונים על-ידי פעלולים מסוימים של השמש; פיה, המצויר באופן עילאי, הפגין את גווניו הארגמניים הרוחצים את קָשווֹת הקונכיות של וֶנוס, ולחיֶיה דמו לוורדים צנועים לבנים, שווידוי הזמיר או נשיקת הפרפר מסוגלים להאדים אותם; שום מכחול של אדם אין ביכולתו להעלות את הצבע הזה ברוך, ברעננות ובשקיפות לא גשמית, שגוניהם לא נראים כאילו נגרמו מן הדם העבה הצובע את סיבינו; האדמומיוֹת הראשונות של השחר על פסגת סיירה נֶוואדה, הגוון הבשׂרי של כמה קַמֶליות לבנות, בקיפול עלעליהן, השיש של פארוֹס, הנשקף דרך צעיף של מלמלה ורודה, ורק הם עשויים לתת לנו מושג רחוק עליו. מה שנראה מן הצוואר בין רצועות הכובע וחלקו העליון של הסודר נצנץ בלובן, שנתגוון, בשולי המיתאר, בֶבהקי לֶשם סתומים. הראש המזהיר הזה לא תפס אותך תחילה בציוּריותו, אלא דווקא בצביונו, בדומה ליצירות היפות של אסכולת ונציה, על אף שתווי הפנים היו צחים ועדינים כתווי הצדודיות העתיקות המגולפות בברֶקת של קמיעוֹת.

"כמו שרומיאו שוכח את רוֹזאלינדה בראותו את יוּליה, שכחתי אני את אהובותי הקודמות משהופיעה יפת-התואר הזאת. דפי לבבי נעשו לבנים-חלקים נעלם מעליהם כל שם וכל זֵכר. לא הבנתי איך זה יכולתי לחוש משיכה להתקשרויות הגסות, שרק צעירים מעטים נמנעים מהן, והאשמתי את עצמי כמו בבגידות פושעות. פגישה גורלית זו ציינה בשבילי תאריך של חיים חדשים.

"הכרכרה עזבה את הקאסצינות ושבה אל הכביש המוליך העירה, בשׂאתה עמה את החיזיון המסנוור; העמדתי את סוסי ליד סוסו של צעיר רוסי אדיב מאוד, מבקר מתמיד במקומות של מעיינות-מרפא, ידוע בכל הסלונים הקוסמופוליטיים של אירופה, שהכיר היטב את ציבור הנוסעים של החברה הגבוהה; הפניתי את השיחה אל נושא האשה הזרה, ונודע לי שהיא הרוזנת פראסקוֹביה לאבּינסקה, ליטאית ממוצא דגול ועשירה מאוד, שבעלה משתתף זה שנתיים במלחמת קאווקאז.

"מיותר לומר לך באילו תכסיסים השתמשתי כדי שתקבל אותי הרוזנת שהעדר בעלה גרם לכך שתהיה מאופקת מאוד ביחס להיכרויות חדשות; סוף-סוף נתקבלתי; – שתי רוזנות ישישות וארבע בארוניות בלוֹת ערבוּ לי בצניעותן רבת-השנים.

"הרוזנת לאבינסקה שׂכרה וילה נהדרת, שהיתה שייכת לפנים למשפחת סאלוויאטי, במרחק חצי-פרסה מפירנצה, ובמשך כמה ימים ידעה לסדר את כל הנוחויות החדישות באחוזה העתיקה בלא להפריע במשהו את היופי הקפוד ואת ההידור החמוּר. פרגודים גדולים מעוטרים בסמלים נתרַכסו בהתאמה מלאה אל קמרונים בקשתות מחודדות; כורסאות ורהיטים אחרים בצורות ישנות הותאמו לקירות המכוסים בקישוטי עץ חומים ובפרֶסקות שגוֹנן נחלש ודהה כשל שטיחים ישנים; אף לא צבע אחד חדש מדי, אף לא זהב כלשהו נוצץ יתר על המידה לא הרגיז את העין, וההווה לא צרם בתוך העבר. – הרוזנת נראתה בעלת-ארמון טבעית כדי כך, שהארמון הישן נראָה כאילו נבנה במיוחד בשבילה.

"אם הוקסמתי מיוֹפיָה הקורן של הרוזנת הרי הוקסמתי עוד יותר לאחר כמה ביקורים משׂכלהּ הלא-שכיח, החריף, המקיף כל-כך; כשהיתה מדברת על איזה נושא מעניין, היתה נשמתה עולה אל עור פניה, אם ניתן לומר כך, והיתה נראית לעין. לובן עורה היה מואר כבהט של מנורה מקרן אור פנימית; בגון פניה היו אותם נצנוצים זרחניים, אותם ריטוטים מאירים, שבהם מדבר דאנטה כשהוא מצייר את תפארות גן-העדן; היית אומר שזהו מלאך שניתק בבירור נוכח השמש. הייתי נשאר מוקסם, נלהב והמום. שקוע בהתבוננות ביופיָה, מוקסם מצלילי קולה השמיימי, שהיה הופך כל מלה למוסיקה שאין אפשרות להביעה; כשחייב הייתי לענות, הייתי ממלמל כמה מלים לא-הגיוניות, שמסרו לה מן הסתם מושג דל ביותר על שׂכלי; עתים היה אפילו חיוך בלתי-מורגש מתוך אירוניה ידידותית חולף כאור ורוד על שפתיה הנחמדות בלוויית משפטים מסוימים, שציינו מצדי מבוכה עמוקה או טיפשות לאין-מרפא.

"טרם אמרתי לה דבר על אהבתי; בפָניה הייתי בלא מחשבה, בלא כוח, בלא אומץ-רוח; לבי הלך משָל רצה לצאת מתוך חזי ולזנק אל ברכי מַלכותי. עשרים פעם החלטתי להתוודות, אלא שביישנות שאין להתגבר עליה עצרה בעדי; המראה הקריר ביותר או המאופק של הרוזנת גרם לי פחד-מוות בדומה לפחדו של נידון למיתה, המחכה בראשו על הסדן, שברָק הקרדום יפלח את צווארו. התכווצויות עצבניות חנקו אותי, זיעות קרות שטפו את גופי. הייתי מסמיק, מחוויר ויוצא בלא לומר דבר, מוצא בקושי את הדלת ומתנודד כשיכור על מדרגות האבן.

“כשכבר הייתי בחוץ, היו כוחותי שבים אלי והייתי שולח לרוח את שירי-ההלל הנלהבים ביותר. הייתי פונה אל האלילה הנעדרת בהצהרות מליציות שאין לעמוד בפניהן. הייתי משתווה בפניות אילמות אלו לגדולים שמשוררי האהבה. שיר השירים אשר לשלמה בבוֹשׂמו המזרחי המסחרר ובליריזם ההזוי של החשיש, הסוניטות של פּטרארקה בדקויותיהן הפלַטוניות ובעדינויותיהן האווריריות, ה”אינטרמֶצו" של היינריך היינה עם החושנות העצבנית והמשַגעת – אינם מגיעם להשתפכויות הנפש הבלתי-פוסקות, שבהן כלו כוחות חיי. בסיומו של כל מונולוג כזה דימיתי שהרוזנת המנוצחת חייבת היתה לרדת מן השמיים אל לבי, ולא אחת שׂיכלתי את זרועותי על חזי,בדַמותי שאני מחבק אותה.

“הייתי אחוז-דיבוק לגמרי עד שהייתי מבלה שעות על שעות במלמול משהו מעין פזמון אהבה: – פראסקוביה לאבינסקה – ומוצא איזה קסם שאין להגדירו בהיגוי ההברות הללו, שהנה הן נשפכות כפנינים והנה הן נשמעות כפטפוט קדחתני של אדוק, שעצם תפילתו מלהיבה. עתים הייתי רושם את השם הנערץ על היפים שבדפי הנייר העדין, בהעבירי שם את הצורות הקליגראפיות של כתבי-היד בימי-הביניים, הֶדגשים בזהב, ציצי תכלת, קישוטי פרחים עם ירוק. הייתי משקיע בעמלי זה דייקנות נלהבת ושלמוּת ילדותית במשך השעות הארוכות שהפרידו בין ביקורַי אצל הרוזנת. לא הייתי מסוגל לקרוא ולא לעסוק בדבר כלשהו. דבר לא עניין אותי חוץ מפראסקוביה, ואף לא פתחתי את המכתבים שהגיעו אלי מפאריס. פעמים רבות עשיתי מאמצים לחרוג ממצב זה; ניסיתי להיזכר בכללי הפיתוי היסודיים שהם בשימוש הצעירים, את התכסיסים שבידי הוַלמוֹנים בקפה דה-פארי ובדון-ז’ואנים של הג’וקיי-קלאב; אבל כדי לבצע לא היה בי האומץ, הצטערתי על שאין לי, בדומה לז’יליין סוֹרֶל של סטנדאל, חבילת מכתבים מסודרים לפי ההתפתחות, שהעתיק מהם ואשלח אל הרוזנת. הסתפקתי בכך שאהבתי, נותן את עצמי כל כולי בלא שאבקש תמורה, בלא תקווה, ואפילו רחוקה, הואיל ובחלומותי הנועזים ביותר כמעט לא העזו שפתי לנגוע בקצות אצבעותיה הוורודות של פראסקוביה. הטירון הצעיר, בפניו על מדרגות המזבח, והאביר, הכורע ברך בשריונו הנוקשה, שבמאה החמש-עשרה, לא חשו מן הסתם יותר הערצה שבהשתחווייה לפני המאדונה”.

מר בלתאזר שרבונו הקשיב לאוקטאב בתשומת-לב עמוקה, כיוון שבשבילו היה סיפורו של הצעיר לא רק סיפור-מעשה רומאנטי, והוא אמר לעצמו בשעת הפסקה קצרה של המספר; “כן, הנה אבחנה ברורה של אהבה-סַבל, מחלה מוזרה שנתקלתי בה פעם אחת בלבד, – בשאנדר-נאגוֹר, – אצל פאריָה צעירה שהתאהבה בברהאמַני; היא מתה בשל זה, הנערה המסכנה, אבל זו היתה פראית; אתה, מר אוקטאב, הרי תרבותי אתה, ואנחנו נרפא אותך”. ומשסגר את הסוגריים שלו, אותת בידו למר דה-סאווי שימשיך; ובכופפו את רגלו אל ירכוֹ בדומה לרגל בעלת-מיפרקים של חגב, באופן שאיפשר לו להשעין את סנטרו על הברך, התיישב בתנוחה בלתי-אפשרית למישהו זולתו, אך נראתה נוֹחה במיוחד בשבילו.

”אני לא רוצה לשעמם אותך בפרטים על עינויי הטמיר", המשיך אוקטאב "אני מגיע אל מוֹמנט מכריע. יום אחד, כשלא יכולתי עוד למַתן את תשוקתי הנמרצת לראות את הרוזנת, הקדמתי את שעת ביקורי הרגילה; מזג-האוויר היה סוער וקודר. לא מצאתי את הגברת לאבינסקה בסלון. היא התמקמה באכסדרה נתמכת בעמודים דקים, שנפתחה אל גזוזטרה המוליכה אל הגן; הורתה להעביר לשם את הפסנתר שלה, ספה וכיסאות גוֹמֶא; כונניות עמוסות פרחים נהדרים, – בשום מקום אינם רעננים וריחניים כמו בפירנצה, –מילאו את המירווחים שבין העמודים והספיגו בריחן את מַשבי הרוח הצחה שהגיעו מן האפינינים. מנגד, דרך מיפתח המִקמרות, נראו הטַקסוסים והאשכרועים הגזומים של הגן, שמתוכו נזדקרו כמה ברושים בני-מאה, והיה מלא שִׁישׁים מיתולוגיים לפי טעמו המסובך של באצ’יוֹ באנדינֶלי או של אמאנאטי. במרחק, מעל לצללית של פירנצה, התעגלה כיפה הכנסייה של סאנטה מאריה דֶל פיוֹרֶה או בלט הצריח המרובע של פּאלאצוֹ וֶקיו.

"הרוזנת היתה לבדה, שכובה-למחצה על ספת הגוֹמֵא; מעולם לא נראתה לי יפה כל-כך; גופה המרושל, המותש מהחום, טבל כגופה של נימפת-ים בקצף הלבן של חלוק מלמלה תוצרת הודו, שמערכת קפלים, בדומה לגדילי כסף של גל, עיטרה את שוליו מלמעלה עד למטה: סיכת פלדה חרוטה באֵימאל שחור מכּוֹראסאן, רכסה באיזור החזה את המלבוש הקל כמוהו כבַד המרפרף מסביב לוויקטוריה הקושרת את סנדלהּ. מתוך שרווּלים פתוחים למן קפל-הזרוֹע, בדומה לעֲלָיים בגביעו של פרח, חרגו זרועותיה בגוון צח יותר מזה של הבהט, שבו חוצבים פַּסלי פירנצה העתקים מפָּסלים עתיקים; סרט שחור רחב מעונב בחגורה, שקצותיו גלשו, חתך נמרצות את כל הלובן הזה. מה שניגוד זה של צבעים המיוחסים לאֶבל היה עלול לעורר עצב, נתרכך בעליזות שבאה מחרטומה של נעל-בית צֶ’רקסית קטנה בלי אחוֹרה, מעור-מארוֹקוֹ כחול, עם פיתוחי ערבֶּסקות צהובים, שביצבץ מתחת לקפל המלמלה האחרון.

"השערות הבלונדיות של הרוזנת, שקישוריהן התפוחים, המתנפחים כאילו מנשימה, חשפו את מצחה הצח, יחד עם רקותיה השקופות היווּ מעין הילה, שהאור התבזק בה לניצוצות זהב.

"לידה, על כיסא, ריטט ברוח כובע קש גדול, מקושט בסרטים שחורים ארוכים בדומה לזה של המלבוש, ומונח היה זוג כפפות שבדיות שלא היה בשימוש. בראותה אותי סגרה פראסקוביה את הספר שקראה– שירי מיצקֶביץ' – ואותתה לי קלות בראשה באדיבות; היא היתה לבדה, נסיבה חיובית ונדירה –. התישבתי מולה על הכיסא שהורתה לי. אחת מאותן שתיקות, המענות כשהן מתמשכות, שׂררה בינינו כמה דקות. לא מצאתי לצָרכי שום נושא שיגרתי לשיחה; ראשי כבד עלי, גלי חום עלו מלבי אל עיני, ואהבתי קראה אלי: ‘אל תחמיץ הזדמנות נעלה זו’.

"אינני יודע מה הייתי עושה אילו לא ניחשה הרוזנת את סיבת מבוכתי ולא היתה נפנית אלי למחצה, שולחת אלי את ידה היפה כאילו לסתום את פי.

" –אל תוציא מלה, אוקטאב; אתה אוהב אותי, אני יודעת זאת, אני מרגישה, אני מאמינה כך אינני כועסת עליך כלל, מאחר שהאהבה היא שלא מרצון. נשים אחרות, מחמירות יותר, היו נראות נעלבות; ואילו אני מרחמת עליך, כיוון שאינני יכולה לאהוב אותך, ועצוב לי להיות אסונך. – אני מצטערת על שפגשת אותי, וארור השיגיון שגרם לי לעזוב את ונציה ולעבור לפירנצה. תחילה קיוויתי שקרירותי המתמדת תעייף ותרחיק אותך; אלא שהאהבה האמיתית, שאת סימניה אני רואה בעיניך, איננה נרתעת משום דבר. אַל לה לרכוּתי שתוליד בך איזו אילוזיה, איזו הזיה, ואל תחשוב את רחמנותי לעידוד. מלאך בעל מגן של יהלומים, בעל חרב לוהבת, שומר עלי מפני כל פיתוי, יותר טוב מהדת, יותר טוב מהחובה, יותר טוב מהמוסריות; – ומלאך זה הוא אהבתי: – אני מעריצה את הרוזן לאבינסקי. אני מאושרת שמצאתי את התאווה בנישואים.

"זרם דמעות פרץ מעפעפי לשמע הווידוי הגלוי כל-כך, הנאמן כל-כך והצנוע כל-כך באצילותו, והרגשתי בתוכי שנשבר קפיץ חיי.

"פראסקוביה, נרגשת, קמה, ובתנועה של חמלה נשית, חיננית העבירה את ממחטת הבּוּץ שלה על עיני:

” – די, אל תבכה, אמרה לי, אני אוסרת עליך לבכות. השתדל להרהר בדבר אחר, דַמה לעצמך שנסעתי מכאן לעולמי-עולמים, שמַתי; שכח אותי. ערוך תיורים, עבוד, עשׂה מעשים טובים, התערב באופן פעיל בחיים האנושיים; מצא ניחומים באיזו אמנות, באהבה…

"עשיתי אות לסירוב.

" – אתה סבור שתסבול פחות אם תוסיף לראות אותי? שבה ואמרה הרוזנת; בוא, אקבל אותך תמיד. אלוהים אומר שיש לסלוח לאויבים ולמה צריך להתייחס בצורה גרועה יותר כלפי אלה שאוהבים אותנו? עם זאת נראה לי שהיעדרות היא אמצעי יותר בטוח. – לאחר שנתיים נוכל ללחוץ יד זה לזה בלי כל סכנה – לגביך, הוסיפה בנסותה לחייך.

“למחרת עזבתי את פירנצה; אלא שלא הלימודים, לא המסעות ולא הזמן החלישו את יסורַי, ואני חש כי אני הולך למות:אל תמנע זאת ממני, דוקטור!”

“שבתָ וראית את הרוזנת פראסקוּביה לאבינסקה?” אמר הרופא, שעיניו הכחולות רשפו באופן מוזר.

“לא”, ענה אוקטאב, “אבל היא בפאריס”. והושיט למר בלתאזר שרבונו כרטיס עם תחריט, ובו ניתן לקרוא:

“הרוזנת פראסקוביה לאבינסקה נמצאת בביתה בימי חמישי”.

 

3

בין הטיילים הנדירים למדי באותו זמן, שהיו מהלכים בשאנז-אֶליזֶה לאורך שדרות גבריאל, למן השגרירות העותומאנית ועד לאֶליזֶה-בּוּרבּוֹן, כיוון שהעדיפו על ההמולה המאובקת ועל השאון האֶלגאנטי של הכביש הרחב את ההתבודדות, את הדממה ואת הרעננות השקטה של הכביש עם עצים משני צדי הגנים, – יש מעטים בלבד שלא נעצרו תוך הזיות והרגשת התפעלות מהולה בקנאה לפני בניין בודד, פיוטי ומסתורי, שבו (דבר נדיר) כאילו שיכּן העושר את האושר.

למי לא נזדמן להשעין את רגלו הצועדת על סורג גדר של גן, להסתכּל ממושכות בווילה הלבנה מבעד לגושי הירקוּת, ולהתרחק בלב כבד, כאילו חלום חייו מסתתר מעבר לקירות הללו? להיפך, בתי-מגורים אחרים, הנשקפים ככה מבחוץ, מפיחים בך עצבות שאין להגדירה; השיעמום, העזובה, הייאוש מזָגגים את החזית בגוניהם האפורים ומצהיבים את צמרות העצים הקרחות-למחצה; הפסלים מוכי צרעת של טחב, הפרחים מתנוונים מי הבריכות מוריקים, העשבים השוטים כובשים את השבילים על אף המַגרֵד; הציפורים אם הן ישנן שם, דוממות.

הגנים שלמַטה מן השדרה היו מופרדים ממנה בחפירה תלולה ונמשכו ברצועות רחבות פחות או יותר עד לבתים שחזיתם פנתה לעבר הרחוב פוֹבוּר-סנט אוֹנוֹרֶה. הבית שבו מדבר גבל בחפירה באמצעות סוללה נתמכת בקיר אבנים עבות, שנבחרו בשל חוסר-היציבות של צורתן, ושמתרוממות מכל צד בצורת פרגודים לזבזו בגבשושיותיהן המחוספסות ובגושיהן הכהים את הנוף הירוק והרענן הלחוץ ביניהן.

בשקערוריות של אבנים אלה היו מוצאים הצבר, המיסמוֹר, הפֶּרע המסולסל, הבְּקֶעצוּר, הפשתנית, החַע-עַד, הציפורנית, הקיסוס האירלנדי, אדמה פורייה מספקת להזנת שורשיהם וגיזרו את ירקניותיהם השונות על הרקע האבני האיתן – צייר לא היה מסַדר, בשטח הראשון של תמונתו, רקע טוב מזה.

הקירות הצדדיים שסגרו את גן-העדן הזה עלי-אדמות, היו אובדים מעבר למסך של צמחים מטפסים, סַפלוּלים, שעוֹניות, פעמוניות, עיזָניות, גיפּסָניות והסתריות סיניות, חַלבּיבים יוניים, ששורשיהם, קנוקנותיהם וגבעוליהם נשתזרו לסבכה ירוקה, מאחר שהאושר עצמו אינו רוצה להיות כלוא; והודות לסידור זה דמה הגן לשטח חשוף בתוך יער, ולא לערוגת-פרחים צרה למדי, מוקפת בגדרות הציוויליזציה.

במרחק-מה מאחורי הגושים הסלעיים היו מקובצות כמה חורשות בהופעה הדורה, בלבלוב חזק, שעלווֹתיהן היו מנוגדות זו לזו בציוריות; אַלות-לכַּה יפאניות, מַחטניים קנדיים, אדָרים של ויר’יניה, מֵילוֹת ירוקות, ערבוֹת לבנות, בוּקיצות של פרוֹואנס, שגבהוּ עליהם העלווניות, מעֵבר לעצים השתרעה מדשאה של שיפון תרבותי, שם לא נזדקר אף קצה עשב מעל למשנהו, מדשאה עדינה יותר, משיית יותר מקטיפת אדרתה של מלכה, באותו גון-ברקת ירוק אידיאלי, שאין אתה משיגוֹ אלא באנגליה לפני הרציף של אחוזות פיאודליות, מרבדים רכים טבעיים, שהעין נהנית ללטפם ושהפסיעה חוששת לרמוס, שטיח צמחי, שעליו יכולים להתגלגל בשמש הצבייה המבוייתת את הילדון הרך של הדוכס בלבוש התחרים, ובלילה, לאור הירח, איזו טיטאניה של הוֶסט-אֶנד עשויה להכניס את ידה החבוקה לתוך ידו של אחד אוֹבֶּרוֹן הרשוּם בספר הלוֹרדים או הבארונים.

שדרה זרויית חול מנופה בכברה, מחשש שמא איזו קשׂוות-צדף או חוד של חלמיש עלולים לפצוע את הרגליים האריסטוקרטיות, שהשאירו שם את טביעתן העדינה, הקיפה בדומה לסרט צהוב את המפה הירוקה הזאת, הקצרה והצפופה, שהמכבש יישר אותה, ושהגשם המלאכותי של המזלף טיפח את רעננותה הלחה אפילו בימי הקיץ המייבשים ביותר.

בקצה המדשאה היו פורצים, בעונה שבה אנו מדברים, זיקוקין-די-נור מפוֹרחים בשיפעה של גיראניוֹן, שכוכביהם האדומים להבוּ על הרקע החום של אדמת-בור.

חזית הבית ההדורה חסמה את הפרספֶּקטיבה; עמודים דקים בסגנון יוני תמכו את הסיפוּן שהתרומם בכל זווית של קבוצת שַיש חיננית ושיווּ לו מראה של מקדש יווני, שהועבר לשם לפי שגיונו של איזה מיליונר, ובעוררם מחשבה על שירה ואמנות תיקנו כל מה שמותרות אלו יכלו להיראות כמפוארים בהגזמה ברווחים שבין העמודים היו וילונות-מתגוללים, מפוספסים בסרטים רחבים ורודים ומוּרדים כמעט תמיד, משמשים מחסה לחלונות, שנפתחו בקלות אל האכסדרה כדלתות מזוגגות.

כשהואיל הרקיע הפאריסאי ההפכפך למתוח כנף-תכלת מאחורי פַּאלאצינוֹ זה, נסתמנו קוויו באופן מוצלח במידה כזאת, שניתן לחשוב שזה מעון ארעי של מלכת הפֵיוֹת, או שזוהי תמונה מוגדלת של הצייר בארוֹן.

משני צדי הבית נתמשכו אל הגן שתי חממות כעין כנפות, שמחיצות הבדולח שלהן נצנצו בשמש בין צלעותיהן המוזהבות ועוררו לגבי המון צמחים אֶקזוטיים, מן הנדירים והיקרים ביותר, את אשליית האקלים במולדתם.

אילו עבר איזה משורר משכים-קום בשדרת גבריאל עם אדמימות השחר הראשונה, היה שומע את הזמיר המסיים את הסלסולים האחרונים של שיר-הלילה שלו, והיה רואה את השַחרוּר המטייל בנעלי-בית צהובים בשדרת הגן כציפור השרויה בביתה; אבל בלילה, לאחר שגלגולי המרכבות החוזרות מן האוֹפרה כבו בתוך דממת החיים הרדומה, היה אותו משורר עצמו מבחין במעורפל בצל לבן על זרועו של צעיר יפה, והיה חוזר אל חדר-הגג הבודד, ונפשו עצובה עד מוות.

שם התגוררו זה לא מכבר – הקורא ניחש זאת מן הסתם – הרוזנת פראסקוביה לאבינסקה ובעלה הרוזן אוֹלאף לאבינסקי, ששב ממלחמת קאווקאז לאחר קרב מהולל, שבו, לולא נלחם פנים-אל-פנים עם שאמיל המסתורי והמתחמק, היה בוודאי נאלץ להיאבק עם הקנאים הנאמנים שבמוּרידים של השיך הדגוּל. הוא התחמק מן הכדורים כשם שמתחמקים מהם האמיצים, בהסתערם לקראתם, והחרבות הקצרות של הלוחמים הפראיים נשתברו על חזהו בלי לפגוע בו. האומץ הוא שריון ללא דופי. הרוזן לאבינסקי היה בעל גבורה מטורפת של בעלי הגזע הסלאווי, האוהבים את הסכנה למען הסכנה, ושניתן ליישׂם לגביהם את הפזמון החוזר של שיר סקָנדינאווי ישן: “הם הורגים, מתים וצוחקים!”

באיזה שיכרון שָבו ומצאו זה את זה בני-הזוג, שהנישואים בשבילם לא היו אלא התאווה המוּתרת מפי אלוהים והבריות. תומאס מור הוא לבדו מסוגל היה לתארו בסגנון “אהבת המלאכים!” ראוי היה שכל טיפת דיו תיהפך בעטנוּ לטיפת אור, ושכל מלה תתנדף על הנייר בהטילה להבת-אש ובושׂם כרטיס לבוֹנה. אך לצייר את שתי הנשמות שנתמזגו לאחת ובדומה לשתי דמעות טל, המחליקות על עלה-כותרת של שושן, נפגשות הן, מתערבבות סופגות זו את זו ואינן מהווֹת עוד אלא פנינה אחת ויחידה? האושר הוא דבר-מה כה נדיר בעולם הזה, שהאדם לא חשב להמציא מלים להביעו, בה בשעה שרשימת הייסורים הנפשיים והגופניים ממלאת עמודות לאין-ספור במילונים של כל השפות.

אולאף ופראסקוביה אהבו זה אתזה כשהיו עדיין ילדים; מעולם לא דפק לבם אלא לשֵמע שם אחד הם ידעו כמעט למן העריסה שישתייכו זה לזה, וכל השאר בעולם לא היה קיים בשבילם; היית אומר שפיסות האנדרוגינוס של אפלטון, המחפשות זו את זו למן הגירושים הפרימיטיביים, מצאו זו את זו ונתאחדו בהם והם היווּ את הכפילות שבאחדות, שהיא ההרמוניה השלמה, וזה לצד זה צעדו, או יותר נכון טסו דרך החיים בטיסה שווה, מתמדת, מרחפים כשתי יונים שאותו חשק מזמין, אם נשתמש בביטויו היפה של דאנטה.

כדי שדבר לא יעכיר את האושר הזה, הקיף אותו מזל עצום כמו באווירה של זהב. הזוג הקורן הזה אך הופיע, וכבר השליך המחסור את בלואיו, נתייבשו הדמעות; הואיל ואולאף ופראסקוביה היו בעלי אנוכיות אצילה של האושר ולא יכלו לסבול כאב בקרינתם.

למן הזמן שהפוֹליתיאיזם הביא עמו את האלים הצעירים, את בעלי הכשרונות החייכניים, את הצעירים השמיימיים בצורה של שלמוּת כה מוחלטת, בריתמוס כה הרמוני, באידיאל כה זך, ושיָוון העתיקה אינה שרה עוד את הימנון היופי בסטרוֹפוֹת של פארוֹס, השתמש האדם קצת לרעה בהיתר שניתן לו להיות מכוער, ואם כי נעשה בצלם אלוהים, הוא מייצגו באופן גרוע למדי. אבל הרוזן לאבינסקי לא ניצל את הזכות הזאת; הסגלגליות המוארכת קמעה של פניו, אפו הדק, בחיוך נועז ועדין, שפתו המצוירת בתוקף מודגש עם שׂפם בלונדי מחודד בקצותיו, סנטרו המוגבה ומוטבע בגומה, עיניו השחורות, ייחוד פיקאנטי, מוזרוּת חיננית, שיוו לו מראה של אחד המלאכים הלוחמים, מיכאל או רפאל הקדוש, הנאבקים עם השטן, לבושם בשריונות זהב. הוא היה עשוי להיות יפה מדי בלי הברק העז של אישוניו הכהים ושכבת השיזוף שהשמש הניחה על תווי פניו.

הרוזן היה בעל קומה בינונית, כחוש, דק, עצבני, המסתיר שרירי פלדה תחת עדינות מדומה; ובנשף ריקודים של שגרירות, כאשר לבש את חליפת-הגביר שלו, מקושטת כולה בזהב, מכוכבת כולה ביהלומים, רקומה כולה בפנינים, היה עובר בין הקבוצות כהופעה מבזיקה, המעוררת קנאתם של גברים ואהבתן של נשים, שפראסקוביה עשתה אותו אדיש כלפיהן. – אין אנו מוסיפים שלרוזן היו סגולות רוחניות בדומה לגופניות; הפֵיוֹת הנדיבות חוננו אותו בעריסתו, והמכשפה המרשעת המקלקלת הכל נתגלתה במצב-רוח טוב באותו יום.

נקל להבין שעם מתחרה כזה היה לו לאוקטאב דה-סאווי סיכוי קלוש, ושיפה עשה בהפקירו את עצמו למות בשקט על כריות ספתו, חֵרף התקווה שניסה לשוב ולהפיח בלבו הרופא הפנטאסטי בלתאזר שרבונו. – לשכוח את פראסקוביה היה עשוי להיות האמצעי היחידי, אבל זה היה הדבר הבלתי-אפשרי; לשוב ולראותה, לשם מה? אוקטאב הרגיש שהחלטת האשה הצעירה לא תיחלש לעולם בקשיחותה העדינה, בקרירותה הרחומה. הוא פחד שמא שוב ייפתחו פצעיו הלא-מוגלדים וישתתו דם בפני זו שהמיתה אותו בחַפּוּתה, ולא רצה להאשימה, את הרוצחת האהובה!

 

4

שנתיים עברו מן היום שבו עצרה הרוזנת לאבינסקה על שפתיו של אוקטאב את הצהרת האהבה שלא היתה צריכה לשמוע; אוקטאב שנפל ממרומי הזייתו התרחק משם, מכורסם בתוך תוכו מעבוּת קודרת, בלא שיודיע לפראסקוביה דבר על עצמו. המלה היחידה שהיה יכול לכתוב לה היתה רק המלה האסורה. אולם לא אחת היתה מחשבתה של הרוזנת הנבהלת מן השתיקה הזאת נישאת בזכרונה תוך עוגמה אל מעריצה המסכן:– האם שכח אתה? בהעדר נפלא של גנדרנות רצתה בכך, אבל לא האמינה בזה, הואיל ולהבת התשוקה הלא-נכבית האירה את עיניו של אוקטאב, והרוזנת לא יכלה לטעות בכך. האהבה והאֵלים ניכרים על-פי המבט: רעיון זה חלף כענן קט על-פני התכלת הזכה של אוֹשרה ונפח בה את העצב הקל של מלאכי השמיים הנזכרים בארץ; נשמתה המקסימה סבלה בידעה שאי-שם מישהו אומלל בגללה; אבל מה יכול לעשות כוכב הזהב הנוצץ ברום הרקיע למען הרועה הקודר, הנושא אליו את זרועותיו מתוך ייאוש? בזמנים המיתולוגיים היתה פֶבֵּה יורדת מן השמיים בקרני כסף על שנתו של אֶנומיון; אבל היא לא היתה נשואה לרוזן פולני.

הרוזנת לאבינסקה אך הגיעה לפאריס, שלחה לאוקטאב את ההזמנה השיגרתית, שהרופא בלתאזר שרבונו גלגל בפיזור-דעת בין אצבעותיו, ומשראתה שאין הוא בא, אף-על-פי שרצתה בכך, אמרה בלבה תוך תנועת שמחה שלא מרצון: “הוא אוהב אותי כמקודם!” ואף-על-פי-כן היתה זו אשה זכה כמלאך וטהורה כשלג בשיא-השיאים של הרי ההימלאיה.

אבל אלוהים בכבודו ובעצמו, בעומק אינסופיותו אין לו לבידורו משיעמום הנצחים אלא העונג להאזין לפעימות העולות אליו מלבו המסכן של יצור קטן הנידון לאבדון על כדור דל, נעלם במרחב האינסופי. פראסקוביה לא היתה יותר אכזרית מאלוהים, והרוזן אולאף לא היה מסוגל לגנות את התענוג הנפשי העדין הזה.

“סיפורך, ששמעתי אותו בהקשבה”, אמר הרופא אל אוקטאב, כ“מוכיח לי שכל תקווה מצדך תהיה רק אשליה. לעולם לא תהיה אהבתך אל הרוזנת הדדית”.

“אתה רואה אפוא, מר שרבונו, שצדקתי בכך שלא השתדלתי להאריך את חיי הכָּלים”.

“אמרתי שאין תקווה באמצעים הרגילים”, המשיך הרופא, “אבל קיימים כוחות נסתרים, שהמדע המודרני אינו יודע, אבל המסורת עליהם נשתמרה בארצות המוזרות הקרויות ברבריות בפי אנשי הציוויליזציה שאינה מכירה אותן. שם, בימיו הראשונים של היקום, היה המין האנושי, במגעו הישיר עם כוחות הטבע החיים, יודע את הסודות הנחשבים לאבודים, והשבטים, שהיווּ אחר-כך עמים, לא נשאו אותם עמם בנדודיהם. הסודות הללו עברו תחילה מבָּקי לבקי, בתוך פינותיהם החבויות של מקדשים, כתובים אחר-כך בניבים קדושים לא מוכנים להדיוטות, מגולפים בלוחות של הירוגליפים לאורך קירות של מערות בעיר אֶלוֹרה; עדיין תמצא על הבמות של ההר מֶרוּ, שממנו נמלט הגאנגֶס, בחלק התחתון של מדרגות השַיש בעיר הקדושה בֶּנרס, במעמקי הפאגודות ההרוסות של ציילון, כמה בראהמַנים בני-מאה, מאַייתים כתבי-יד לא ידועים, כמה יוֹגים העסוקים בחזרות אין-קץ על המלה החד-הברתית “אוֹם” בלא שיבחינו כי עופות השמיים מקננים בבלוריותיהם; כמה פאקירים, שכתפיהם נושאות צלקות של קרסי הברזל של ז’אגֶרנאט, השולטים בסודות האבודים ומגיעים לתוצאות נפלאות כשהם מואילים להשתמש בהם. – אירופה שלנו, השקועה כולה באינטרסים חומריים, אינה משערת לאיזו דרגה של ספיריטואליזם הגיעו בעלי-התשובה בהודו: תעניות מוחלטות, התבוננויות מפחידות ללא ניד, תנוחות בלתי-אפשריות לאורך שנים שלמות, מחלישות כל-כך את גופם, שבראותך אותם ישובים תחת שמש של עופרת, בין מדורות דולקות, מניחים לציפורניהם המוגדלות שינקבו את כפות ידיהם, היית אומר שלפניך מוּמיות מצריות שהוּצאו מארונותיהן ונכפפו בתנוחות של קופים: לבוּשם האנושי אינו אלא גולם, שהנשמה, פַּרפר אלמוֹתי, יכולה לנטוש או לחזור אליו כרצונו. בשעה שגופם הכחוש נשאר כך, ללא ניע, נורא למראה, כרפָא לילי שהיום הפתיע אותו, רוחם החופשי מכל הקשרים מזנק על כנפי ההזיה אל גבהים עצומים בעולמות על-טבעיים. הם נתונים בהזיות ובחלומות מוזרים; הם עוקבים מהתלהבות להתלהבות אחרי תנודות הגלים שמחוללים הזמנים הנעלמים על-גבי האוקיינוס של הנצח הם עוברים על האינסוף בכל הכיווּנים, נוכחים בעת בריאת עולמות, הוּלדת אלים וגלגוליהם; חוזר אליהן זיכרון המדעים שנבלעו בשוֹאוֹת של פלוּטוֹניום ושל מבול, זיכרון יחסים השכוחים שבין האדם ויסודות הקיום. במצב משונה הם ממלמלים מלים שייכות ללשונות ששום עם אינו מדבר בהן זה אלפי שנים על-פני כדור-הארץ, הם שבים ומוצאים את הדיבור הקדמוני, את הדיבור שגרם להתפרצות האור מתוך החושך העתיק: הם נחשבים למשוגעים; הם אֵלים כמעט!”

הקדמה מוזרה זאת מתחה יתר על המידה ועד לשיא את תשומת-לבו של אוקטאב, שבלא לדעת להיכן רוצה מר בלתאזר שרבונו להגיע, לטש לעברו עיניים משתוממות מבריקות מרוב שאלות: הוא לא ניחש איזה קשר עשויים לספק בעלי-התשובה בהודו עם אהבתו את הרוזנת פראסקוביה לאבינסקה.

הרופא שניחש את מחשבתו של אוקטאב, אותת לו בידו כאילו להקדים ולמנוע את שאלותיו, ואמר לו: "סבלנות, החולה שלי היקר; תיכף תבין שאינני מתמסר לסטייה חסרת תועלת. לאחר שנתעייפתי מלחקור באיזמל את הגופות על שׁישׁ האמפיתיאטרונים, שלא ענו לי ולא הראו לי אלא את מוות, כשאני חיפשׂתי את החיים, קבעתי לי את התכנית – תכנית נועזת כתכניתו של פרומתאוס שעלה השמיימה לגנוב את האש – להשיג ולהפתיע את הנשמה, לנתחהּ ולבתרהּ כביכול; את האש – להשיג ולהפתיע את הנשמה, לנתחהּ ולבתרהּ כביכול; נטשתי את התוצאה בגין הסיבה והתייחסתי בזלזול עמוק אל המדע החוֹמרני שנוכחתי באפסותו. לפעול לפי הצורות הסתמיות, לפי הצירופים המקריים של הפרודות המתפרדים תיכף, נראָה לי תפקיד של אֶמפיריזם גס. ניסיתי באמצעות המאגניטיזם להתיר את הקשרים הכובלים את הרוח אל לבושו; כמעט שעברתי את מסמֶר, דֶלון, מאקסול, פוּיסֶגור, דֶלֶז ואת המיומנים ביותר בניסויים מפליאים, אך הם לא סיפקו אותי עוד: צַפֶּדֶת, סהרוריוּת, ראייה למרחק, דיעה צלולה תוך התלהבות – יצרתי כרצוני את כל הפעלולים הללו הלא מובנים להמון, אך פשטים ומובנים לי כראוי. העפלתי הלאה: מן ההתפעלות מקארדאנו ומתומאס אקווינאס הקדוש עברתי אל ההתקפים העצבניים של הפיתיוֹת; גיליתי את הרזים של האפופים היוונייים ושל הנביאים העבריים; התעמקתי בלמידת מסתוריו של טרוֹפוֹניוס ושל אֶסקוֹלַאפיוס, ומצאתי תמיד בנפלאות שעליהם מסופר התרכזות או התפשטות הנשמה, הנגרמת מתנועה, או ממבט, או מדיבור, או מרצון, או מכל מניע נעלם אחר. – שבתי וחוללתי את כל הפלאים של אפולוניוס מטיאנה. – ובכל זאת לא נתקיים חלומי המדעי; הנשמה חמקה תמיד ממני; חשתי אותה מראש, שמעתי אותה, פעלתי עליה; הרדמתי או עוררתי את תכונותי; אבל בינה לביני היה מסך של בשׂר שיכולתי לסלקו בלא שהיא תתעופף; הייתי כצייד-עופות האוחז עוף תחת רשת שאין הוא מעז להרימה, מתוך חשש שמא יראה את טרפוֹ המכונף אובד בשמיים.

"נסעתי להודו, תוך תקווה למצוא את פשר החידה בארץ החוכמה העתיקה הזאת. למדתי סאנסקריט ופּאנקריט, את הניבים המדעיים ואת הפשוטים: הייתי מסוגל לשוחח עם הבאנדיטים ועם הבראהמַנים. עברתי בג’ונגלים, שבהם נוהם הנמר השרוע על כפותיו; הלכתי לאורך האגמים הקדושים, שגב התנינים מַשיר שם את קשקשוטיו; חציתי יערות קשים לחדירה, ממוּתרסים בליאָנוֹת, העפתי שם להקות עטלפים וקופים, מצאתי את עצמי פנים-אל-פנים עם הפיל במפנה השביל, שנתפנה מחיות-הפרא, כדי להגיע לבקתה של איזה יוֹגי נודע בקשריו עם המוּנים, וישבתי ימים שלמים על ידו, מחלק אתו את עור הצבי, כדי לרשום את הלחשים הסתומים, שההתלהבות מלמלה על שפתיו השחורות והסדוקות. באופן כזה תפסתי מלים כל-יכולות, נוסחאות מעוררות מחשבה, הברות של דיבור יוצר.

"בדקתי את הפסלים הסמליים בחדרים הפנימיים של הפאגודות, ששום עין חילונית לא ראתה אותם, ושבגד בראהמני איפשר לי לחדור לשם; קראתי כתבי-סתר קוסמוגוניים רבים, אגדות רבות על ציוויליזציות שנעלמו; גיליתי את משמעות הסמלים, שהאלים בני-התערובת העבותים בדומה לטבע שבהודו אוחזים בידיהם הרבות; הייתי מתבונן במעגלוֹ של בראהמה, בלוֹטוס של וישנוּ, באֶפעֶה בעל-הכּיפה של שיוָוה, האֵל הכחול גאנֶשה שגולל את חדקו העבה וקרץ בעיניו הקטנות עם ריסים ארוכים כגדולים, דומה שהיה מחייך נוכח מאמצַי ומעודד את חקירותי. כל הדמויות המפלצתיות הללו היו אומרות לי בשפתם האבנית: ‘אין אנו אלא צורות, הרוח היא שמעוררת את גושי החומר’.

"כוהן ממקדש העיר טירוּנאמאלַאי, ששיתפתי אותו ברעיון שהדריך את מנוחתי, המליץ לי על בעל-תשובה, ששכן באחת המערות של האי אֶליפאנטה, ושהגיע לדרגה העליונה של הנשׂגב. מצאתי אותו נשען בגבו אל קיר המערה, עטוי בשולי מחצלות, ברכיו מגיעות אל סנטרו, האצבעות משׂוכלות על הרגליים, במצב של חוסר-תנועה מוחלט; אישוניו המוּסבים לא גילו אלא את הלובן, שפתיו נעצרו על שיניו החשופות; עור פניו, שהוּשחם בשל רזון שלא ייאמן, נדבק אל עצמות הלחיים; שערותיו, זרוקות לאחור, תלויות היו בקווּצות קשות בדומה לסיבי צמחים הנִתלים על סלע; זקנו היה מפולג לשני זרמים שכמעט ונגעו באדמה, וציפורניו היו מעוקמות כטפריו של נשר.

"השמש ייבשה והשחירה אותו באופן שעוֹר ההודי שלו, השחום מטבעו, נראָה כבזלת. ישוּב כפי שהיה נראה כולו בצורתו ובצבעו ככד-קבורה קאנוֹפי. בראייה ראשונה חשבתי שהוא מת. ניערתי את זרועותיו שהיו כאילו נוּקשות – המיפרקים מחמת שיתוק, צעקתי לתוך אוזנו בקולי החזק מאוד את המלים המקודשות, שאמורות היו להציגני לפניו כחבר סודי; הוא לא הזדעזע, עפעפיו נשארו ללא נוע: – כבר התכוננתי לסור משם, מיואש מן האפשרות להפיק דבר-מה, והנה שמעתי רשרוש מוזר; ניצוץ כחלחל חלף לפני עיני במהירות מבריקה של נהרה חשמלית,רפרף במשך שניה אחת על שפתיו הפתוחות של בעל-התשובה ונעלם.

“בראהמה-לוֹגוּם (זה היו שמו של הקדוש) נראה כמתעורר מתוך תרדמה עמוקה: אישוניו חזרו למקומם; הוא ניבט בי במבט אנושי והשיב על שאלותי. ‘ובכן, תשוקתך באה על סיפוקה: ראית נשמה. הגעתי לכך שהפרדתי את נשמתי מגופי לפי החלטתי; – היא יוצאת ממנו, היא שבה אליו כדבורה זורחת, נתפסת רק בעיניהם של המאמינים. כל-כך הרביתי לצום, הרביתי להתפלל, הרביתי במֶדיטאציה, הסתגפתי בחומרה כה רבה, שעלה בידי להתיר את הקשרים הארציים הכובלים אותה, וּוִישנוּ, האֵל של עשׂר ההתגלמויות, גילה לי את המלה המסתורית המוליכה אותה בגלגוליה בצורות שונות. – אילו ביטאתי את המלה הזאת, לאחר ביצוע תנועות מקודשות, היתה נשמתך מתעופפת כדי להחיות את האדם או את החיה לפי קביעתי. אני מנחיל לך את הסוד המצוי עתה ברשותי בלבד בעולם כולו. אני מרוצה שבאת, הואיל ואני משתוקק להתמוסס בלב הנצח, כטיפת מים בים’. ובעל-התשובה לחש לי בקול חלש, כחרחורו של גוסס, ובכל זאת ברור, כמה הברות שהעבירו על גבי רעדה קלה כזו שאיוב מדבר בה”.

“מה רצונך לומר, דוקטור?” נצטעק אוקטאב, “אינני מעֵז לחדור לעומקה המחריד של מחשבתך”.

“רצוני לומר”, ענה בשקט מר בלתאזר שרבונו, “שלא שכחתי את הנוסחה המאגית של ידידי בראהמה-לוֹגוּם, ושהרוזנת פראסקוביה תהיה פיקחית למדי, אם תכיר את נשמתו של אוקטאב דה-סאווי בגופו של אולאף לאבינסקי”.

 

5

המוניטין של בלתאזר שרבונו כרופא וכעושה-נפלאות החלו לצאת ולהתפשט בפאריס; זרויותיו, המדומות או האמיתיות, העלו אותו לאופנה. אולם, בלא שעלה בדעתו לרכוש כביכול לקוחות, השתדל לדחות את החולים, בסגרו את הדלת לפניהם או ברשמו להם הוראות מוזרות, דיאטות בלתי-אפשריות. לא היה מקבל אלא מקרים שלאחר ייאוש והיה משַלח אל הקוֹלֶגים שלו, מתוך זלזול יהיר, את המקרים המצויים של דלקת-ריאות, של דלקת-מעיים, את מקרי הטיפוס הרגילים, ואילו במקרים מיוחדים היה משיג החלמוֹת שאין להעלות באמת על הדעת. בעמידה ליד מיטת החולה היה עושה תנועות מאגיות מעל ספל מים, וגופים שכבר היו נוקשים וקרים, מוכנים לחלוטין לארון המתים, – לאחר שבלעו כמה טיפות של שיקוי, בפשׂקם בקושי את הלסתות המכוּוצות בגסיסה, שָׁבו ורכשו את גמישות החיים, את צבעי הבריאות, התרוממו והתיישבו, מעבירים מסביבם מבטים שכבר התרגלו לצללי הקבר. לפיכך נקרא בשם רופא-המתים או מחָיה-המתים. עם זאת לא תמיד הסכים לבצע את פעולות ריפוּיו, ותכופות היה מסרב לסכומי כסף עצומים בעד עשירים גוססים. כדי שיחליט להיכנס במאבק עם גוף הרוס, נחוץ היה שיושפע מייסוריה של אם המתחננת על שלום ילדהּ היחיד, מייאושו של אוהב המבקש את חסדה של מאהבת נערצת או שיעריך כי החיים המוטלים בסכנה מועילים לשירה, למדע ולהתקדמות המין האנושי. ככה הציל תינוק נחמד, שהאסכָּרָה חנקה את גרונו באצבעות הברזל שלה, נערה חמודה חולת שחפת בדרגה האחרונה, משורר אכול טרפוֹן-רֶטט, ממציא שנתקף בשבץ ושעלול היה לקבור את סוד תגליתו מתחת כמה רגבי אדמה. אחרת היה אומר שאין להתנגד לטבע, שמיתות מסוימות יש להן הצדקה, ואם מנסים למָנען, קיימת הסכנה של הפרעת סדרי עולם. עיניך הרואות שמר בלתאזר שרבונו היה הרופא הפרדוֹקסאלי ביותר בעולם, ושהביא עמו מהודו מוּזרוּת מוחלטת; אלא שפרסומו כמשתמש במאגנטיזם גבר עוד על תהילתו כרופא; הוא נתן לפני מספר נבחרים קטן כמה הופעות שמסַפרים עליהן פלאות עד כדי ערבוב המושגים של אפשרי ובלתי-אפשרי, ושעלו על מופתיו של קאליוֹסטרוֹ.

הרופא דר בקומת הקרקע של בית ישן ברחוב די-ריגאר, בדירה של שורת-חדרים כפי שנבנו לפָנים, ושחלונותיה הגבוהים פנו אל גן נטוע עצים גדולים שחורי-גזע, שעלוותם הירוקה דקה. אף-על-פי שהדבר היה בקיץ, היו התנורים העצומים נושפים דרך פיותיהם המסורגים בפליז נחשולי אוויר לוהט אל תוך האולמות הגדולים, והחזיקו את הטמפרטורה בשלושים וחמש או בארבעים מעלות חום מאחר שמר בלתאזר שרבונו, המורגל באקלים הלוהט של הודו, היה רועד מקור באור השמשות החיוורות שלנו, בדומה לאותו נוסע שחזר ממעיינות הנילוס הכחול שבאפריקה המרכזית, והוא רועד מקור בקאהיר, ולא היה יוצא לעולם אלא במרכבה סגורה, עטוף היטב מפני הקור בפרוות-שועל-כחול של סיביר, ורגליו מונחות על מחמם עשוי פח, מלא מים רותחים.

לא היו רהיטים באולמות, אלא ספות נמוכות באריגים חזקים, מקושטים בפילים דמיוניים ובעופות אגדיים, כונניות מחוטבות, צבועות ומוזהבות בתמימות ברברית בידי ילידי ציילון, כדים מיפאן מלאי פרחים אקזוטיים; ועל הרצפה, מקיר אל קיר, אחד השטיחים הקודרים בקישוטי פרחים שחורים ולבנים, ארוגים בידי התוּגים המסתגפים בכלא, שהמסכת שלהם נראית עשויה קנַבּוֹס של חבלי החוֹנקים; כמה אלילים הודיים, עשויים שַיש או ארד, בעיני-שקדים ארוכות, באף מחושק בטבעות, בשפתיים עבות וחייכניות, במחרוזות פנינים המגיעות עד לטבור, בסמלים מוזרים ומסתוריים, שׂיכלו את רגליהם על כַּנים בפינות; לאורך הקירות היו תלויות מיניאטורות בגואש, יצירתו של איזה צייר מקאלקוּטהאו מלוּקנאוּ, שתיארו את הגלגולים שכבר עבר וישנו, כדג, כצב, כחזיר, כאריה בעל ראש של אדם, כנַנס בראהמני, כרַאמה הגיבור הנלחם בענק, קארטאסוציריארגוּנֶן, בעל אלף הזרועות; כקרישנה, ילד הפלאים שבעלי-ההזיה רואים בו ישו הודי; כבוּדהא , מעריצו של האל הגדול מאהאדֶווי; ולבסוף תיארו אותו נרדם בלב ים החלב, על ראש האֶפעה, בעל חמשת הראשים הכפופים באפריון, מחכה לשעה שבה ישיג התגלמות אחרונה, צורת הסוס המכונף הלבן, שבהנחיתו את פרסתו על היקום יביא את העולם לקצו.

בחדר הקיצוני, המוּסק ביתר חוזקה מהאחרים, היה שרוי מר בלתאזר שרבונו, מוקף ספרים בסאנקסקריט משׂורטטים בחרט על-גבי לוחיות עץ נקובות ומחוברות בשׂרוך באופן שייאספו כתריסים מתקפלים ולא ככרכי ספרים, כמקובל בחנויות לממכר ספרים באירופה. מכונה חשמלית, עם בקבוקים מלאי עלי-זהב ודיסקיות של זכוכית מסתובבות באמצע החדר, ליד גיגית בעלת כוח מאגנטי, שחנית מתכת היתה שקועה בה וקני ברזל רבים היו זורחים שם. מר שרבונו לא היה נוֹכל כלל ולא ביקש לעסוק בבימוי, ובכל זאת קשה היה לחדור לתוך התייחדות מוזרה זאת בלא לחוש את הרושם שגרמו מן הסתם לפָנים מעבדות האלכימיה.

הרוזן אולאף לאבינסקי שמע מה שמדברים על הפלאות שמחולל הרופא, וסקרנותו התמימה-למחצה ניצתה. לגזע הסלאווי יש נטייה טבעית לפלאי, שאין החינוך המעולה ביותר עשוי לשנות, ומצד שני, עדים מהימנים שנכחו בעת פעולותיו, אמרו שהללו הם דברים שאי אתה מאמין בהם אם לא ראית אותם, ויהיה האמון במסַפר רב כאשר יהיה. הוא הלך אפוא לבקר אצל עושה-הנפלאות.

כשנכנס הרוזן לאבינסקי אל הרופא בלתאזר שרבונו, חש את עצמו מוקף בלהבת לא מוגדרת; דמוֹ כולו זרם אל ראשו, ורידי רקותיו שרקו לו; החום השופע ששרר בדירה חנק אותו; העששיוּת שדלקו בהן שמנים ריחניים, הפרחים הגדולים מיאווה המנענעים את גביעיהם העצומים כבזיכים, שיכרו אותו בנדיפותיהם המסחררות ובבשׂמיהם המחניקים. הוא פסע כמה פסיעות תוך התנודדות לעבר מר שרבונו, שישב שפוף על ספתו באחת התנוחות המשונות של פאקיר או של סאניאסי, שבהם תיאר הנסיך סולטיקוֹב את מסעו בהודו. למראה זוויות מיפרקיו הבולטות מתחת לקמטי בגדיו היית אומר, שלפניך עכביש-אדם מכורבל בלב מסכתו ללא תנועה מול טרפו. עם הופעת הרוזן הוארו אישוני הטוּרקיז שלו בהבהקים זורחים ממרכז הארובות בחוּם הכהה של דלקת-הכבד, וכבו מייד מתבלול שהועלה מרצון. הרופא הושיט את ידו אל אולאף, שאת מיחושו תפס, ובשתיים-שלוש תנועות-יד הקיף אותו באווירת אביב, ביצרוֹ בשבילו גן-עדן רענן בתוך גהינום לוהט זה.

“אתה מרגיש עכשיו יותר טוב? ריאותיך הרגילות לרוחות הים הבאלטי, המגיעות קרות מאוד לאחר שחלפו על שלגי הקוטב של מאות בשנים, נתגשמו מן הסתם בקושי כנשיפות מפוח באוויר הלוהט הזה, שבו בכל זאת רועד מקור אני, שהתבשלתי ושבתי והתבשלתי ונצליתי עד אֵפר בתנורי השמש”.

הרוזן אולאף עשה אות, שמשמעו כי לא סבל עוד מן החום הגבוה שבדירה.

“ובכן”, אמר הרופא בהטעמת תמימות, “שמעת בלי ספק שמדברים במעשי-להטים שלי, ורצונך לקבל דוגמה מכשרון-המעשה שלי; אוה, אני חזק יותר מקוֹמוּס, קוֹנט או בוֹסקוֹ”.

“סקרנותי אינה פרי קלות-דעת עד כדי כך”, ענה הרוזן, “ואני רוחש יותר כבוד לאחד מנסיכי המדע”.

“אינני איש-מדע במובן מקובל לגבי מלה זאת; אדרבה, לאחר שחקרתי דברים מסוימים, שהמדע מזלזל בהם, נעשיתי שליט על כוחות נסתרים שאינם בשימוש, ואני יוצר תוצאות הנראות מופלאות, אם כי הן טבעיות. מרוב עקיבה אחרי הנשמה, אותה לפעמים הפתעתי – היא גילתה לי דברים שניצלתי אותם ואמרה לי מלים ששמרתי עליהן בזיכרוני, הרוח הוא כל, חומר אינו קיים אלא למראית-עין; עולם אינו, אולי, אלא חלומו של אלוהים או קרינת דברוֹ במרחב האינסופי. אני ממעך כאוות-נפשי את סמרטוט הגוף, אני עוצר או מעיץ את החיים, אני מעביר ממקום למקום את החושים, אני מוחה את המרחב, אני מכלה את הכאב בלא שאזדקק לכלוֹרוֹפוֹרם, לאֶתר או לכל תרופה מרדימה אחרת. חמוש בכוח הרצון, בחשמל השׂכלי, אני נופח רוח-חיים או מדהים. אין דבר אטום עוד לעינַי; מבטי חודר לכל מקום; אני רואה ברורות את קרני המחשבה, וכשם שמקרינים את ספֶּקטרוּם השמש על המיקרן, אני יכול להעבירו דרך המינסרה הלא-נראית שלי ולהכריחו שישתקף על הבד הלבן של מוחי. אלא שכל זה הוא דבר של מה-בכך לעומת המופתים שמחוללים יוגים מסוימים בהודו, שהגיעו לדרגת ההסתגפות הנעלה ביותר. אנחנו, האירופאיים, קלים אנו יתר על המידה, יותר מדי מפוזרים, יותר מדי פוחזים, יותר מדי מאוהבים בכלא-החומר שלנו, משנוכל לפתוח שם חלונות רחבים למדי אל הנצח ואל האינסוף. אף-על-פי-כן השגתי כמה תוצאות מוזרות למדי, ואתה תוכל תיכף להעריכן”, אמר הרופא בלתאזר שרבונו, בהחליקו על המוט את טבעות המסך הכבד, שהסתיר מעין קיטון-בשימוש שבקצה החדר.

לאור שלהבת של אלכוהול, שהנודדה על-גבי חצובת ארד, ראה הרוזן אולאף לאבינסקי מראה מחריד, שהרטיט אותו חרף אומץ לבו. על שולחן שַׁיש שחור היה שרוע גופו של צעיר עירום עד לחגורה ללא תנועה כמת; מחָזהו המדוקר בחצים כחזהו של סבאסטיאן הקדוש לא ניגרה אף טיפת דם. היית סבור שזוהי תמונת מעוּנה בצבעים, ששכחו לצבוע שם בשָשר את שפתי הפצעים.

“הרופא המוזר הזה”, אמר בלבו אולאף, “הוא אולי מעריצו של שיווה, והקריב מן הסתם את הקרבן הזה לאלילו”.

"אוה! אין הוא סובל כלל; דקור אותו ללא פחד, אף שריר לא ינוע בפניו. והרופא שלף את החצים מן הגוף כשלוֹף סיכות מתוך פקעת.

כמה תנועות ידיים שחררו את החולה ממַסֶכֶת האֵדים שכלאה אותו, והוא נתעורר בחיוך התלהבות על שפתיו כמתוך חלום של אושר. מר בלתאזר שרבונו שילח אותו בתנועת-יד, הוא יצא דרך דלת קטנה, חטובה בתוך צפוי-העץ של הקיטון.

“הייתי יכול לקטוע לו רגל או זרוע בלא שיחוש בכך”, אמר הרופא בהעמיקו את קמטיו בצורת חיוך: “לא עשיתי זאת, משום שאיני יוצר עדיין, ומשום שהאדם, הנחוּת מבחינה זאת מלטאה, אין לו לשד די חזק שיוכל לשוב ולהתקין לעצמו אברים שנקטעו. אבל אם אינני יוצר, הרי, לעומת זה, אני מחזיר צעירוּת”. והוא הרים את הצעיף, שהליט אשה באה-בימים אשר הורדמה באמצעות מאגנטיזם בתוך כורסה, לא רחוק משולחן השיש השחור; תווי-פניה, שהיו אולי קודם יפים, היו עתה כמושים, ופגיעות הזמן נקראו מעל מיתארי זרועותיה הרזות, כתפיה וחזהָ. הרופא לטש אליה במשך כמה דקות מבטי עיניו הכחולות בעוצמה עקשנית; הקווים הפגומים שבו והתחזקו, קימור השד שב בעוצמה עקשנית; הקווים הפגומים שבוּ והתחזקו, קימור השד שב וקיבל את טוהרו הבתולי, בשר לבן וחלק מילא את השטחים הכחושים של הצוואר; הלחיַים נתעגלו ונעשו רכות כאפרסקים בכל רעננות הצעירוּת; העיניים נפקחו בנצנוץ תוך נוזל מלא חיוּת; מסיכת הזיקנה, שסולקה באמצעות מאגיה, איפשר לראות את האשה היפה הצעירה שנעלמה לפני זמן רב.

“האם אתה מאמין שמעיין הנעורים עשוי היה למסוֹך אישהו את מימיו המופלאים?” שאל המורה את הנסיך הנדהם מן השינוי הזה. “אני מאמין בזה, הואיל והאדם אינו ממציא כלום, וכל חלום מחלומותיו הוא הערצת אלוהים או איזה זכר. אבל נניח לצורה זו ששבה ועוצבה תוך דקה על-פי רצוני, ונבדוק את הנערה הישנה בשקט בפינה זו. פנה אליה בשאלות, היא יודעת על הכל יותר מהפיתיות ומהסיבּלות. אתה יכול לשלוח אותה לשבע הטירות של בוהמיה, לשאול אותה מה מן הכמוס ביותר יש במגירותיך, והיא תאמר לך, הואיל ואין צורך לנשמתה יותר משניה אחת לעשות את המסע, דבר שהוא ככלות הכל לא-מפתיע, הואיל והחשמל עובר שבעים אלף פרסות באותו פרק זמן, והחשמל הוא בשביל המחשבה מה שהעגלון הוא בשביל הקרון. תן לה יד כדי להיות אתה בקשר; אין צורך שתנסח את שאלתך, היא תקרא אותה ברוחך”.

בקול חסר הבעה, כקולו של צל, ענתה הנערה על שאלתו המחשבתית של הרוזן:

“בתיבת-עץ-הארז יש פיסת אדמה זרוּיית חול, שבו נראית טביעת רגל קטנה”.

“האם ניחשה נכונה?” שאל הרופא כלאחר-יד וכבטוח בחסינות משגיאות של הסהרורית שלו.

אודם מבריק כיסה את לחייו של הרוזן. בימים הראשוֹנים של אהבתם, אכן, הרים באחת השדרות של הגן את טביעת פסיעתה של פראסקוביה והוא שמר עליה כעל שריד מקודש בתוך תיבה משובצת בצדף ובכסף, מלאכת-יד יקרה ביותר, שאת מַפתחה הזעיר נשא על צווארו כעדי ונֶציאני.

מר בלתאזר שרבונו, שהיה אדם בעל נימוסים, משראה את הרוזן במבוכתו, לא חזר על שאלתו, אלא הוליך אותו אל שולחן, ועליו כלי מלא מים זכים כיהלום.

“בוודאי שמעת על ראי-הפלאשבו הראה מֶפיסטוֹפלס לפאוסט את דיוקנה של הלֶנה; אף-על-פי שאין לי פרסת סוס בגָרבי ולא שתי נוצות של תרנגול בכובעי, יש בכוחי לכבד אותך בפלא תמים זה. רכוֹן מעל קובעת זאת והַרהר ללא תנועה באדם שרצונך כי יופיע; הוא יבוא על-פי קריאתך, מקצה עולם או ממעמקי ההיסטוריה”.

הרוזן רכן מעל הקובעת, שמימיה נדלחו תיכף תחת מבטו וקיבלו גוונים לבנבנים מבריקים, משָל מזגו לשם טיפה של תמצית; עיגול ססגוני בצבעי המינסרה עיטר את גדות הכלי, כממַסגר את התמונה שכבר הותוותה תחת הענן הלבנוּני.

הערפל התפזר. – אשה צעירה בגלימת-בית מעשה-תחרים, בעיניים של ירוק יַמי, בשערות זהב מסולסלות, שהניחה לידיה היפות המפוזרות לשוטט כפרפרים לבנים על שנהב הפסנתר, נצטיירה כמו תחת ראי בעומק המים ששבו לשקיפותם בשלמוּת כה מופלאה, שעלולה היתה להמית את כל הציירים מרוב ייאוש: –זו היתה פראסקביה לאבינסקה, שבלא לדעת זאת צייתה להעלאת רוחה בפקודת הרוזן הנרגש.

“ועתה נעבור אל משהו מסקרן יותר”, אמר הרופא, בנטלו את ידו של הרוזן ובהניחו אותה על אחד מקני הברזל של הגיגית הנפעלת במאגנטיזם. אולאף אך הספיק לנגוע במתכת הטעונה מאגנטיות נוקבת, נפל כנפגע מברק.

הרופא נטל אותו בזרועותיו, הרים אותו כמרים נוצה, השכיבו על הספה, צלצל, ואמר למשרת שהופיע על סף הדלת:

“לך והבא את מר אוקטאב דה-סאווי”.

 

6

גלגול של רכב קל נשמע בחצר הדמומה של הבית, וכמעט תיכף התייצב אוקטאב לפני הרופא; הוא נדהם כשהראה לו מר שרבונו את הרוזן אולאף לאבינסקי שׂרוע על ספה ונראה כמת. הוא סבר קודם שזה רֶצח ונשאר כמה רגעים אילם מרוב אימה; אבל לאחר בדיקה יותר נאמנה הבחין, שנשימה נתפסת בקושי היתה מנמיכה ומגביהה את חזהו של הישֵן הצעיר.

“הנה התחפושׂת שלך מוכנה”, אמר הרופא, “להתחפש בה קצת קשה מבתחפושת-ברדס שאוֹלה אצל בֹאבֶּן; אבל רומיאו, שעלה על הגזוזטרה בוורוֹנה, איננו נרתע מן הסכנה שישבור את מפרקתו; הוא יודע שיוּליה מחכה לו למעלה בחדר ברדידי הלילה; והרוזנת פראסקוביה עֶרכה שווה לזה של הבת לבית קאפּוּלֶט”.

נבוך מן המוזרות שבמצב לא ענה אוקטאב דבר; הוא הוסיף להסתכל ברוזן, שראשו המופשל קצת לאחור היה מונח על כרית, ושדמה לדמויות האבירים השכוּבים על-גבי מצבות קבריהם במנזרים הגוֹתיים, שמתחת לעורפם הנוקשה מצוי כר של שיש מפוסל. הדמות היפה והאצילה, שאת נשמתה עמד לנשל, הפיחה בו בעל-כרחו ייסורי מצפון כלשהן.

הרופא העריך את הרהוריו של אוקטאב כהיסוס; חיוך סתמי של זלזול חלף על קמט שפתיו, והוא אמר לו:

“אם לא באת לידי החלטה, יכול אני להעיר את הרוזן, שיחזור כלעומת שבא, משתאה לכוח המאגנטיזם שלי; אבל חשוֹב על כך היטב, הזדמנות יפה עלולה שלא תחזור עוד. אף-על-פי-כן, חֶרף התעניינותי באהבתך, חרף רצוני לבצע ניסוי שמעולם לא נוּסה באירופה, אסור לי להעלים ממך שחילוף הנשמות כרוך בסכנות. דפוֹק על לוח לבך, שאַל את לבבך. – המוכן אתה לסכן את חייך על הקלף הזה? עזה כמוות אהבה, אומרת הביבליה”.

“אני מוכן”, ענה אוקטאב פשוטות.

“טוב, אדוני הצעיר”, קרא הרופא בשפשפו את ידיו השחומות והיבשות במהירות עצומה, משָל רצה להעלות אש בדומה לפראים. “התשוקה הזאת ללא רתיעה מדבר מוצאת חן בעיני. אין בעולם אלא שני דברים: התשוקה והרצון. אם אינך מאושר, לא תהיה זו אשמתי, בוודאי. אה! בראהמה-לוֹגוּם החביב שלי, אתה תראה מעומק השמיים של אינדרה, שם מקיפות אותך האַפּסארוֹת במקהלותיהן המעוררות-תאווה, אם שכחתי את הנוסחה שאין לעמוד בפניה, כפי שנשַמת אותה בכבדות לתוך אוזני, כשעזבת את שלדך המיובש. – לעבודה! לעבודה! תיכף נבשל בקלחת שלנו תבשיל מוזר, בדומה למכשפות של מאקבֶּת, אבל בלי הכישוף השפָל של הצפון. – התמקם לפנַי, התיישב בכורסה זאת; הַפקר את עצמך במלוא האֵמון לכוחי. טוב! העיניים על העיניים, הידיים על הידיים. – הקסם כבר פועל. מושגי הזמן והמרחב נעלמים, הכַרת האני נמחית, העפעפיים מושפלים; השרירים, שאינם מקבלים עוד הוראו, מן המוח, מתרפים; המחשבה מנמנמת, כל החוטים העדינים, המקשרים את הנשמה לגוף, מוּתרים. בבֵיצַת הזהב שבה חלם עשרת אלפים שנה, לא היה עוד בראהמה מופרד מן הדברים החיצוניים; נַרווה אותו באֵדים, נרחץ אותו בקרניים”.

במללו כל הזמן את המשפטים הקטועים הללו, לא הפסיק אף לרגע את תנועותיו; מתוך ידיו המתוחות ניתזו סילונים מאירים, שהלמו במצחו או בלבו של החולה, שמסביבו נתהוותה קמעה-קמעה מעין אווירה גלויה לעין, זורחנית כמו הילה.

“טוב מאד!” אמר מר בלתאזר שרבונו כעורך תשואות לעצמו על מעשהו. “הנה! כפי שרציתי. נראה, מה מתעקש עוד שם?” נצטעק לאחר אתנחתה, משָל היה קורא מבעד לקרקפתו של אולאף את המאמץ האחרון של האישיות לפני שתכלה. “מה היא המחשבה המתקוממת, שבהיותה מסולקת מפיתולי המוח, מנסה היא לחמוק מהשפעתי תוך התגוללות על המוֹנאדה הראשונית, על נקודת החיים המרכזית? אני אדע יפה לשוב ולתפוס אותה ולהכניעה”.

כדי לדכא את המרידה הלא-מכוּונת הטעין הרופא ביתר עוז את הסוללה המאגנטית של מבטו ופגע במחשבה המתקוממת בין בסיס המוח הקטן ובין הכניסה לחוט-השִׁדרה, המקדש הנסתר ביותר, המשכן המסתורי ביותר, של הנשמה. נצחונו היה מושלם.

אז התכונן בחגיגיות נשׂגבה לניסוי שלא נשמע כמוהו, שעמד לבצע; הוא התלבש בלבוש בד, בדומה לקוסם, רחץ את ידיו במי-בשׂמים, הוציא מכל מיני תיבות אבקות-פודרה, שבהן עשה על לחייו ועל מצחו כתובות-קוד; הוא קשר על זרועו חבל בראהמַנים, קרא שתיים-שלוש שלוֹקות מתוך שירי הקודש, ולא פסח על שם מנהג דתי קטן ביותר מן המומלצים בפי הסאניאסים של מערות אֶליפאנטה.

משסיים את הטקסים הללו, פתח את כל ארובות החום, והחדר נתמלא מייד אוויר לוהט, שעלול היה לגרום התעלפות לנמרים שבג’ונגלים, הסתדקות שריון-הבוץ על עורם המחוספס של התאוֹאים, והתפתחות תוך התנפצות של פרח האַלוֵי הגדול.

“אסור ששני ניצוצות אלה של האש הקדושה, שתיכף יהיו עירומים ובמשך כמה שניות נטולי אטיפתם בת-התמותה, יחווירו או יכבו באווירנו הקר כקרח”, אמר הרופא בהביטו במדחום, שסימן אז 120 מעלות על-פי פארנהייט.

בין שני הגופים הללו חסרי-התנועה היה לרופא בלתאזר שרבונו, בבגדיו הלבנים, מראה כוהן של אחת הדתות האכזריות, שהשליכו גופות אדם על מזבח אליהם. הוא הזכיר את הכוהן של ויציליפּוּצילי, האלילה המקסיקאנית האכזרית, שבה מדבר היינריך היינה באחת הבלאדות שלו, אלא שכוונותיו היו בוודאי יותר שקטות.

הוא ניגש אל הרוזן אולאף לאבינסקי שהיה חסר-תנועה כמקודם, והשמיע את ההברה שאין לבטאה ושחזר עליה מהר מעל אוקטאב שהיה שקוע בתרדמה עמוקה. פניו של מר שרבונו, שהיו מוזרים בדרך כלל, עטו ברגע זה שׂגב מיוחד במינו; גדלוּת הכוח שהיתה עתה ברשותו האצילה את תווי-פניו הפרועים, ואילו ראה אותו מישהו מקיים את המנהגים המסתוריים ברצינות פולחנית, לא היה מזהה אותו כרופא ההוֹפמאני, המזמין, תוך כדי התגרוּת, את העיפרון לרישום קריקטורה.

ואז התרחשו דברים מוזרים עד מאוד: אוקטאב דה-סאווי והרוזן אולאף לאבינסקי דומה שהתנועעוּ בו-זמנית כמתוך עווית של גסיסה, פניהם התעווּ, קצף קל עלה על שפתיהם; חיוורון המוות הדהה את עורם; עם זאת היו שני אורות כחלחלים רוטטיים מנצנצים בהיסוס מעל ראשיהם.

על-פי תנועת-יד מזהירה של הרופא, שכאילו התווה להם את הדרך באוויר, החלו שתי הנקודות הזרחניות לנוע, ובהשאירן אחריהן שובל של אור, פנו לעבר משכנם החדש: נשמתו של אולאף תפסה את גופו של הרוזן לאבינסקי, נשמתו של הרוזן את גופו של אוקטאב; הגלגול בוצע.

אודם קל של עצמות הלחיים ציין שהחיים שבו זה עתה לתוך החומרים אנושיים, שנשארו ללא רוח במשך כמה שניות, והמלאך השחור הספיק לצוד בהיעדר כוחו של הרופא.

חדוות הניצחון שַלהבה את אישוניו הכחולים של שרבונו, שאמר לעצמו תוך כדי הליכתו בצעדים גדולים בחדר: “שיעשו כדבר הזה, המהוללים שברופאים, הם הגאים כל-כך ביכולתם לתקן במידת האפשר את השעון האנושי כשהוא מתקלקל: היפוֹקראטס, גאלֶנוֹס, פאראצֶאלוּס, ואן הֶלמוֹנט, בֶּרנהאוו, טרוֹנשין, האנֶזמאן, ראזוֹרי, הקן שבפאקירים ההודיים, הישוּב על מדרגותיה של פאגוֹדה, יודע על כך פי אלף יותר מכם! מה חשיבותה של גופת מת, כשנותנים הוראה לרוח!”

בתום המשפט הארוך עשה הרופא בלתאזר שרבונו הרבה קפיצות עליזות ורקד כהרים בשיר-השירים1 של שלמה המלך; הוא כמעט שנפל על האף, הואיל ורגלו נאחזה בקפלי בגדו הבראהמני, תאונה קטנה שהחזירה לו את עשתונותיו והשיבה לו את קור-רוחו בשלמוֹת.

“נעיר את הישנים”, אמר מר שרבונו לאחר שמָחה את פסי הפודרה הצבעוניים מעל פניו והשיל את בגד-בראהמה שלו, ובהתייצבו לפני גופו של הרוזן לאבינסקי, שבו שכנה נשמתו של אוקטאב, עשה את התנועות הנחוצות להוציאו ממצב התרדמה, מנער בכל תנועה ותנועה את אצבעותיו הטעונות בנוזל שהסיר.

לאחר כמה דקות נזדקף אוקטאב-לאבינסקי (מכאן ואילך נקרא לו כך לשם בהירות הסיפור) על מושבו, הוליך את ידיו על עיניו והעביר סביבו מבט של השתאות, שהכרת האני טרם האירה. כשחזרה אליו תפיסת העצמים הברורה, היה הדבר הראשון שהבחין בו – תבנית עצמו הנמצאת מחוצה לו על ספה. הוא ראה את עצמו! לא משתקף בראי, אלא בממשות. הוא הוציא קול צעקה – הצעקה לא נשמעה בגון קולו וגרמה לו איזה פחד; – מאחר שחילוף הנשמות נעשה בעת השינה המאגנטית, לא נשמר בזכרונו, והוא הרגיש חולשה בלתי רגילה. מחשבתו, שאיברים חדשים שירתו אותה, היתה דומה לפועל שנטלו ממנו את כליו הרגילים וניתנו לו אחרים. פסיכֵיה העקורה ממקומה הטבעי דפקה בכנפיה המודאגות על קמרון הקרקפת הלא-מוּכרה ואיבדה דרכה בפיתוליו של המוח הזה, שעוד נשארו בו כמה סימנים של מחשבות זרות.

“ובכן”, אמר הרופא כשנהנה במידה מספקת מהפתעתו של אוקטאב-לאבינסקי, “מה דעתך על מקום מגוריך החדש? נשמתך מרגישה עצמה משוּכנת יפה בגופו של האציל הנחמד, ההֶטמאן, ההוֹספוֹדאר או הגביר האדיר, בעלה של היפה בנשי העולם? אין לך עוד חשק למות כשם שהיה בתכניתך, כאשר ראיתיך לראשונה בדירתך העצובה שברחוב סאן-לאזאר, ועתה דלתות ביתו של לאבינסקי פתוחות לפניך לרחבן, ואין לך עוד החשש שמא תשים פראסקוביה את ידה על פיך, כמו בווילה סאלוויאטי, כשתרצה לדבר אליה על אהבה! הרי עיניך הרואות שבלתאזר שרבונו הזקן, בפני הקוף האסייתי שלו, שרק בו תלוי אם ירצה להחליפם לאחרים, יש לו באמתחת-השובבוּת שלו עוד מרשמים טובים למדי”.

“דוקטור”, ענה אוקטאב-לאבינסקי, “יש לך כוח אלוהי או, לפחות, שׂטני”.

“אוה! אוה! אל תפחד, אין בכך אף הדבר הקטן שבשׂטניוּת. שלומך איננו מתרופף; לא אחתים אותך על חוזה בראשי-תיבות אדומים. אין לך דבר פשוט מזה שהתרחש. המלה שבראה את האור מסוגלת בוודאות להעביר נשמה מגוף לגוף. אילו רצו בני-אדם להקשיב לאלוהים לאורך הזמן והאינסוף, היו מסוגלים, חי נפשי, לעשות הרבה דברים אחרים”.

“באיזו הכרת-תודה, באיזו הבעת נאמנות, אוכל לאשר את השירוּת הזה שאין ערוך לו?”

“אתה לא חייב לי כלום; אתה עניינת אותי, ובשביל ממולח זקן שכמותי, שנשזפתי מכל השמשות והושחמתי מכל המאורעות, הרי התרגשות היא דבר נדיר. אתה גילית לי את האהבה, ואתה יודע שאנחנו, ההזיינים שהם אלכימאים במקצת, הקוסמים במקצת, הפילוסופים במקצת,אנחנו מחפשים פחות או יותר את המוחלט. אבל קום-נא, אפוא, זוז, הלֵך, וראה אם עורך החדש איננו מציק לך בבתי-השחי”.

אוקטאב-לאבינסקי ציית לרופא ועשה כמה סיבובים בחדר; הוא כבר היה פחות נבוך; עם ששכנה בו נשמה אחרת, שמר גופו של הרוזן על דחף הרגליו הקודמים, והאורח החדש סמך על הזיכרונות הגופניים, הואיל וחשוב היה לו ליטול את ההליכה, את הקצב, את התנועה של הדייר המגורש.

“לולא ביצעתי אני עצמי עתה זה את העברת נשמותיכם, הייתי סבור”, אמר הרופא בלתאזר שרבונו בצחוק, “שלא התרחש הערב אלא דבר רגיל, והייתי חושב שאתה הרוזן הליטאי אולאף לאבינסקי האמיתי, החוקי, האותנטי, שהאני שלו עדיין ישן שם בגולם שהשארת מתוך זלזול. אלא שבקרוב תבוא שעת חצות; סע מכאן כדי שפראסקוביה לא תנזוף בך ושלא תאשים אותך שאתה מעדיף על פניה איזה משׂחק בקלפים. אסור להתחיל את חיי הבעל החדשים שלך בריב, זה יהיה סימן רע. באותו זמן אתעסק בכך שאעיר את לבושך הקודם בכל הזהירות ושׂימת-הלב הראויות”.

מודה בצדקת הערותיו של הרופא מיהר אוקטאב-לאבינסקי לצאת. למטה ברציף הלמו בפרסותיהם הסוסים החומים הנהדרים של הרוזן, שבלעסם את מתגם כיסו בקצף את המרצפות שלפניהם. לקול צעדיו של הצעיר נחפז נער-שליח בירוק, ממוצא ההידוקים האבוד, אל המידרך שהורידוֹ ברעש. אוקטאב, שתחילה פנה מוכנית אל הכרכרה הצנועה שלו, התיישב בקרון הקל הנהדר ואמר לנער-השליח, שהטיל את המלה לעגלון: “הביתה!” עם סגירת הדלתות כמעט הפליגו הסוסים בהתרפסות, והיורש המכובד של משפחות אלמנצור ואצוֹלאן נתלה בחבלים הרחבים של פסי-הרקמה בזריזות שלא ניתן לשערה על פי מידתו הגדולה.

לסוסים בעלי הילוך כזה לא היתה הדרך ארוכה מרחוב די-ריגאר עד פוֹבוּר-סנט-אוֹנוֹרֶה; המרחק נבלע תוך כמה דקות, והעגלון קרא בקולו הרועם: השער!

שתי הכנפות, שהוזזו בידי הושער, שחררוּ מַעבר לרכב, שפנה בחצר גדולה זרוּיות חול ונעצר בדיוק נמרץ תחת גגון-זכוכית מפוספס בלבן ובוורוד.

החצר, שאוקטאב-לאבינסקי תפס את פרטיה במהירות החזון שנשמה רוכשת במקרים חגיגיים מסוימים, היתה רחבה, מוקפת בניינים סימטריים, מוארת בפנסי-ארד, שהגַז שלהם שילח את לשונותיו הלבנות אל זכוכיות של בדולח בדומה לפנסים שקישטו לפָנים את הספינה בוונציה, והדיפה ריח של ארמון יותר מריחו של בית בודד; תיבות עם עצי תפוזים, מתאימות לגזוזטרת וֶרסאי, היו מסודרות במירווחים על שׂפת האספאלט שמסגרה כשולי שטיח את החול שבתווך.

בדרוֹך רגלו על הסף, נאלץ המאוהב המגולגל המסכן להיעצר לכמה שניות ולשים ידו על לוח לבו כדי לכבוש את פעימותיו. אכן, גופו היה זה של הרוזן אולאף לאבינסקי, אלא שזו היתה רק חזותו הפיסית; כל המושגים שהכיל המוח נמלטו יחד עם נשמת הבעלים הקודם, – הבית שמכאן ואילך היה צריך להיות שלו, הוא לא הכיר את סידוריו הפנימיים; – מדרגות ניצבו לפניו, והוא עלה בהן, ויהי מה, ובלבד שלא יתלה את טעותו בפיזור נפשו.

מדרגות האבן המלוטשות הבהיקו בלובן והבליטו את האודם השופע של פס השטיח הרחב, שהוחזק בקני נחושת מוזהבים, שהיתוו לרגל את הדרך הרכה; עציצים מלאי פרחים מן היפים והאקזוטיים ביותר עלו יחד עם הדורך ממדרגה למדרגה.

פנס עצום מחותך ומאוּשנב, תלוי על חבל עבה של משי ארגמני, מקושט בציצות ובקשרים, הריץ ריטוטי זהב על הקירות המצופים בטיח לבן ומלוטש כשיש, והשליך אור עצום על ציור-העתק, מעשה ידיו של האמן, אחד הנודעים ביותר של קבוצות קאנוֹבה, “אמוֹר מחבק את פסיכֶה”.

כבש הקומה היחידה היה רצוף בפסיפס מלאכת-מחשבת, ועל הקירות היו תלויות בחבלי משי ארבע תמונות של פאריס בוֹרדוֹנה, של בּוֹניפאציוֹ,של פאלמה הזקן ושל פאוֹלוֹ וֶרנֶזה, שסגנונן האדריכלי וההדור תאם את תפארת המדרגות.

על כבש זה נפתחה דלת גבוהה מצופה אריג-צמר דק במסמרים מוזהבים; אוקטאב-לאבינסקי דחף אותה ומצא את עצמו בחדר-המתנה רחב-ידיים, שבו נמנמו כמה משרתים בבגדי-שׂרד, שעם התקרבוֹ קמו כמופעלים בקפיצים והסתדרו לאורך הקירות באדישות של עבדים מזרחיים.

הוא הוסיף ללכת. סלון בצבעי לבן וזהב, שאיש לא היה בו, היה אחרי חדר-ההמתנה. אוקטאב משך בפעמונית. הופיעה חדרנית.

“הגברת יכולה לקבל אותי?”

"הגברת הרוזנת היא באמצע התפשטותה, אבל תיכף אפשר יהיה לראותה.  

7

משנשאר לבדו עם גופו של אוקטאב דה-סאווי, שנשמת הרוזן אולאף לאבינסקי נשתכנה בו, ניגש הרופא בלתאזר שרבונו להחזיר, כמתחייב, את הדמות ללא תנועה לחיים הרגילים. לאחר כמה תנועות יצא אולאף-דה-סאווי (יורשה-נא לי לאחד את שני השמות הללו כדי לסמן אדם כפול) כרוח רפאים מזבוּל התרדמה העמוקה, או יותר נכון מן השיתוק שכבל אותו, חסר-תנועה ונוקשה, בפינת הספה; הוא קם בתנועה מוכנית, שהרצון טרם הפעיל, והתנודד תוך סחרחורת שלא פגה כראוי. העצמים התנועעו מסביבו, ההתגלמויות של וישנוּ רקדו ריקוד-סָרָבאנדה לאורך הקירות, הרופא שרבונו הופיע לפניו בדמותו של הסאניאסי מאַליפאנטה, מניע זרועותיו כקצות כנפיו של עוף ומגלגל אישוניו הכחולים בתוך ארובות של קמטים חומים, בדומה לעיגולי משקפים: – ההצגות המוזרות שנכח בהן לפני שנפל לתוך כיליון מאגנטי, שָבו לפעול על שכלו, והוא לא חזר אלא לאט-לאט אל המציאות: היה דומה לאדם ישן שנתעורר פתאום מסיוט, ושחושב עדיין שבגדיו המפוזרים על הרהיטים הם רוחות בעלי צורות אדם מטושטשות, ושקרסי הנחושת של הווילונות, המוארים פשוט בהֶבהק הבא ממנורת הלילה, הם עיניים לוהבות של קיקלופים.

קמעה-קמעה נתאדה חזיון-התעתועים; הכל חזר אל מראהו הטבעי; מר בלתאזר שרבונו לא היה עוד בעל-תשובה מהודו, אלא דוקטור-לרפואה פשוט, שהפנה אל החולה חיוך מנומס שכוח.

“האם מרוצה האדון הרוזן מן הניסויים שהיה לי הכבוד לערוך לפניו?” שאל בנעימת ענווה מתרפסת, שניתן להבחין בה צביון קל של אירוניה, “אני מעז לקווֹת שלא יצטער יתר על המידה על הערב וילך מכאן משוכנע שכל מה שמסַפרים על מאגנטיזם איננו דברי משל ואחיזת עיניים,כטענת המדע הרשמי”.

אולאף-דה-סאווי ענה בתנועת ראש לאות הסכמה ויצא מן הדירה בלויית הרופא שרבונו, שצירף לו ברכות חמות בכל דלת.

הכרכרה הקלה התקדמה עד שהגיעה למדרגות, ונשמת בעלה של הרוזנת לאבינסקה עלתה עליה יחד עם גופו של אוקטאב דה-סאווי, בלא שמסרה לעצמה דין-וחשבון על שאין אלו בגדי-השרד שלה ולא מרכבתה.

העגלון שאל להיכן נוסע האדון.

“הביתה”, ענה אולאף-דה-סאווי, משתאה במעורפל על שאינו מכיר את קולו של הנער-השליח, שברגיל היה משמיע את השאלה במבטא הונגרי מודגש מאוד. הכרכרה שבה מצא את עצמו היתה מרופדת באריג דמשׂקאי כחול-כהה; ואילו הקרון הקל שלו היה מצופה באטלַס בצבע נורית, והרוזן השתומם להבדל הזה, תוך שהשלים עמו כמו שנוהגים בחלום, כאשר חפצים רגילים מופיעים במראה שונה לחלוטין ויחד עם זה ניתן להכיר אותם; הוא גם חש את עצמו קטן מן הרגיל; נוסף על כך, היה נדמה לו שבא בחליפה מלאה אל הרופא, ובלא שנזכר כי החליף את בגדיו, ראה את עצמו לבוש במעיל עליון עשוי אריג קל, שמעולם לא היה חלק ממערכת מלבושיו; רוחו חש אי-נוחות לא-מוכרה, ומחשבותיו, שבבוקר היו כה בהירות, הסתדרו בעמל רב. ביחסו את המצב החריג הזה לסצינות המוזרות של הערב, לא התעניין בו עוד, הוא השעין את ראשו על זווית הרכב והפקיר את עצמו להזיה רופפת, לתנומה סתומה, שלא היתה עֵרוּת ולא שינה.

העצירה הפתאומית של הסוס וקולו של העגלון שקרא: “השער!” החזירו לו את ההכרה; הוא הוריד את החלון, הוציא ראשו החוצה וראה לאור הפנס רחוב לא-מוכר, בית שלא היה שלו.

“לאן, לעזאזל, אתה מוביל אותי, בהמה שכמותך?” נצטעק, “כלום אנחנו בפוֹבוּר-סאנט-אוֹנוֹרה, בית לאבינסקי?”

“סליחה אדוני; לא הבנתי”, מלמל העגלון בהפנותו את הסוס-לכיווּן שצוּיין.

בעת הנסיעה שאל את עצמו הרוזן המגולגל שאלות רבות שלא ידע לענות עליהן. איך זה נסעה לה מרכבתו בלעדיו, והרי נתן הוראה שתחכה לו? איך מצא את עצמו ברכבו של מישהו אחר? הוא שיער שתנודת חום קלה הדליחה את זוך תפיסותיו, או אולי הרופא העושה-נפלאות, כדי לבסס ביתר-שׂאת את מהימנותו, הנשים לו בשנתו איזו צלוחית חשיש או סם אחר יוצר-הזיות, וכי ליל-מנוחה אחד עשוי לפזר את חזיונות-השווא.

הרכב הגיע לבית לאבינסקי; השוער שהוזמן סירב לפתוח את השער, באמרו שאין הערב קבלת אורחים, שהאדון שב לפני שעה ויותר ושהגברת פרשה לחדריה.

“משונה! אתה שיכור או מטורף?” אמר אוּלאף-דה-סאווי בדחפו את הענק שהזדקף במלוא קומתו על סף השער הפתוח מעט, בדומה לאותם פסלי ארד, שבאגדות הערביות אוסרים על האבירים הנודדים את הכניסה לארמונות המכושפים.

“שיכור או מטורף אתה עצמך, אדוני הקטן”, השיב השוער, שבהיותו סמוק מטבעו, נעשה כחול מזעם.

“נבזה!” רעם אוּלאף-דה-סאווי, “לולא כיבדתי את עצמי…”

“שתוק, שאם לא כן אמַגר אותך על ברכי ואשליך את קרעיך על המדרכה”, השיב הענק בפתחו כף יד רחבה יותר וגדולה יותר מן היד הענקית העשויה גבס, המוצגת אצל מתקין הכפפות שברחוב רישֶליה; “אסור לנהוג ברע כלפַּי, צעירי הקטן, משום ששתית בקבוק שָמפאניה או שניים מיותרים”.

אוּלאף-דה-סאווי, נרגז, דחף את השוער בתקיפות כזאת, שההוא חדר לתוך הכניסה. כמה משרתים שטרם שכבו לישון באו בריצה לשֵמע הקטטה.

“אני מגרש אותך, בהמה גסה, שודד שכמותך, נבל! אני לא רוצה שיעבור עליך אפילו הלילה בבית הזה; הימלט או שאני הורג אותך ככלב שוטה. אל תכריח אותי לשפוך את הדם הנתעב של משרת”.

והרוזן, שגופו ניטל ממנו, התנפל בעיניים מוזרקות באודם, בקצף על שפתיו, באגרופים קמוצים, על השוער הענקמוּני, שבאֹספו את שתי ידיו של מתקיפו לתוך אחת משלו, אחז אותו כמעט מעוכות במלחצי אצבעותיו הקצרות העבות, הבשׂרניות והקשות כידיו של מענה בימי-הביניים.

“מספיק, הירגע”, אמר הענקמוני, שהיה בעצם תמים למדי ושלא חשש עוד מיריבו וטלטל אותו כמה טלטולים כדי לעורר בו יחס של כבוד. "וכי הגיוני הוא להעמיד את עצמך במצבים כאלה, כשאתה לבוש כבעל-נימוסים, ולבוא אחר-כך כמעורר מהומה להפריע מנוחת השכנים בבתים המכובדים? צריך להיזהר ביינות, וזה ששיכּר אותך הוא בוודאי מן המשובחים! משום כך אינני הולם בך, ואסתפק בכך שאציג אותך בעדינות ברחוב, ואנשי המישמר יאספו אותך, אם תמשיך בשערוריותיך; – קטע נגינה קטן בכינור ירענן את עשתונותיך?

“נבזים”, נצטעק אולאף-דה-סאווי בפנותו אל המשרתים, “אתם נותנים לנבל המאוס שיעליב את אדונכם, את הרוזן האציל לאבינסקי!”

לשמע השם הזה פרצו כל המשרתים מתוך הסכמה כללית בקריאת בוז עזה; התפרצות צחוק עצומה, אדירה, עוויתית, הגביהה את החזות המעוטרים בשנצים: “האדון הקטן הזה החושב שהוא הרוזן לאבינסקי! חַ! חַ! חי! חי! איזה רעיון מצוין!”

זיעה קרה הרטיבה את רקותיו של אולאף-דה-סאווי. מחשבה חדה פילחה את מוחו כלהב של פלדה, והוא חש את מח עצמתיו קופא. האם שׂם סמארה את ברכו על חזהו או הוא חי את החיים במציאות? האם טָבַע שׂכלו באוקיינוּס ללא תחתית של המאגנטיזם, או היה כלי-שעשוע של איזו תחבולה שטנית? – איש ממשרתיו הרועדים כל-כך, הנכנעים כל-כך, המשתחווים כל-כך לפניו, לא זיהה אותו. האם החליפו את גופו כפי שהחליפו את בגדיו ואת רכבו?

“כדי שתהיה משוכנע לגמרי שאינך הרוזן לאבינסקי”, אמר אחד המאוסים ביותר של הכנופיה, “הבּט לשם, הנה הוא עצמו יורד אל הרציף, נמשך אל גערותיך הקולניות”.

השבוי בידי השוער הפנה את עיניו לעומק החצר וראה תחת גגון-הזכוכית של הכניסה עומד צעיר בעל קומה הדורה ורזה, שפניו סגלגלות, עיניו שחורות, אפו נשרי, שׂפמו דק, שלא היה אלא הוא עצמו, או דמותו שעוּצבה בידי השטן, בדוֹמוּת העלולה להטעות.

השוער הרפה מן הידיים שהחזיק כאסורות. המשרתים הסתדרו ביראת-כבוד ליד הקיר, מבטיהם מושפלים, ידיהם תלויות למטה, בחוסר-תנועה מוחלט, כצוערים בהתקרב הפאדישַח; הם הצדיעו לבבואה, דבר שסירבו לעשותו ביחס לרוזן האמיתי.

בעלה של פראסקוביה, על אף היותו אמיץ כסלאווים, משמע עשוי ללא-חת, הרגיש חרדה שאין לתארה עם הופעת המנייכמוּס הזה, שבהיותו איום יותר מזה שבתיאטרון, התערב בחיים המציאותיים ועשה את תאומו לאדם שאי-אפשר להכירו.

אגדה משפחתית עתיקה עלתה בזיכרונו והגדילה עוד את אימתו. כל אימת שאחד הלאבינסקים הגיעה שעתו למות, היה מקבל הודעה מוקדמת על כך בהופעת בבואה דומה לגמרי לדמותו שלו. לראות את כפילו, ואפילו רק בחלום, היה נחשב אצל העמים הצפוּניים כאות גורלי לבאות, והלוחם האמיץ מקאווקאז, משראה את החזוּת החיצונית של האני שלו, נתקף אימה ללא נשוֹא מתוך אמונה תפלה; הוא, שמוכן היה להכניס את זרועו ללוע תותח מכּון לירות, הוא נרתע מפני עצמו.

אוקטאב-לאבינסקי התקדם לעבר צורתו הקודמת, שבה התחבטה, רגזה ורעדה נשמת הרוזן, ואמר בנעימת נימוס יהירה וקרה כקרח:

“אדוני, הפסק להראות את עצמך באור מפוקפק לפני המשרתים. האדון הרוזן לאבינסקי, אם רצונך לדבר אתו, ניתן לראותו בשעה שתיים בצהריים. הגברת הרוזנת מקבלת בימי חמישי את האנשים המתכבדים להיות מוּצגים לפניה”.

אחרי המשפט הזה, שהושמע לאט וכל הברה בו היתה בעלת ערך, פרש הרוזן המזויף בצעד שקט, והשער סגר מאחוריו.

את אולאף-דה-סאווי המתעלף נשׂאו והכניסו לרכב. כשחזר להכרתתו היה שכוב במיטה שצורתה היתה שונה משלו, בחדר שלא זכר כי נכנס לתוכו אי-פעם; לידו נמצא משרת זר שהגביה את ראשו והנשים אותו מתוך צנצנת של אתר.

“האם האדון מרגיש את עצמו יותר טוב?” שאל ז’אן את הרוזן שחשבוֹ לאדוניו.

“כן”, השיב אולאף-דה-סאווי, “זו היתה רק חולשה חולפת”.

“מותר לי לפרוש או עלי עוד להשגיח, אדוני?”

"לא, השאר אותי לבדי; אך לפני צאתך הדלק את הנברשות שליד הראי.

“אין אדוני חושש שהאור החזק יפריע את שנתו?”

“לא ולא; חוץ מזה, עדיין אין לי חשק לישון”.

“אני לא אשכב, ואם אדוני זקוק למשהו, אבוא בריצה עם צלצול הפעמונית הראשון”, אמר ז’אן, מודאג בתוך-תוכו מחיוורונו ומהפנים המעוּותות של הרוזן.

כשיצא ז’אן לאחר שהדליק את הנרות, מיהר הרוזן אל הראי ובבדולח העמוק והזך, שבו ריטט נצנוץ אורות, ראה ראש צעיר, עדין ועצוב, שופע שערות שחורות, עם אישוני תכלת כהה, לחיַים חיוורות, מכוסות מוך של זקן משיי, ראש שלא היה שלו, ושמעומק הראי הסתכל בו בפתיעה. תחילה השתדל לחשוב שאיזה רשע חמד לו לצון וקבע את המסיכה שלו במסגרת המשובצת בנחושת ובצדף של הראי עם שיפועי השוליים בסגנון ונציאני. הוא הסב את ידו אחורה; לא חש אלא את קרשי הרצפה: איש לא היה שם.

ידיו שמישש היו יותר רזות, יותר ארוכות, יותר מגוידות; על קמיצתו בלטה בתבליט טבעת זהב גדולה עם אבן-מילואים של קווארצה, שעליה חרוּת היה סמל – מגן מפוספס בצבעי אדום וכסף, ולחותמת – כתר של בארונים. טבעת זו לא היתה מעולם שייכת לרוזן, שהיה נושא מגן זהב עם נשר המתרומם לעוף, שחרטומו וכרעיו וטפריו אף הם היו זהב; מעל הכל היתה עטרת פנינים. הוא חיטט בכיסיו,מצא שם תיק-כיס, שהכיל כרטיסי-ביקור עם השם: “אוקטאב דה-סאווי”.

צחוקם של המשרתים בבית לאבינסקי, הופעת כפילוֹ, מראה הפנים הלא-מוכרים שהוחלפו בהשתקפותם בראי יכלו להיות בקושי חזיון-תעתועים של מוח חולה; אבל הבגדים השונים, הטבעת שהסיר מעל אצבעו, היו הוכחות חומריות, ניתנות למישוש, עדויות שאין אפשרות לפָסלן. שינוי-צורה גמור נתחולל בו ללא ידיעתו; עושה-נפלאות בוודאי, שד אולי, גנב ממנו את צורתו, את אצילותו, את שמו, את כל אישיותו, ולא הותיר לו אלא את נשמתו בלא אמצעים להפגינה.

המסַפרים הפנטאסטיים על פֶּטר שלמיל ועל ליל-סילווסטר-הקדוש עלו בזיכרונו; אבל הדמויות של לאמוֹט-פוקה ושל הוֹפמאן לא איבדו אלא אחד את צלו והשני את השתקפותו; וגם אם שלילה משונה זו של השלכה, שהיא נחלת כל הבריות, עוררה חשדות מדאיגים, הרי איש לא הכחיש שהיו הם עצמם.

ואילו מצבו שלו היה אחר, ממיט-אסון: הוא לא יכול לתבוע את תואר אצילותו של הרוזן לאבינסקי, כשהוא שבוי בצורה חיצונית זו. הוא עלול להיראות בעיני הבריות כרמאי חסר-בושה, או לפחות כמטורף. אפילו אשתו לא תזהה אותו כשהוא מופיע בצורה מטעה זו. איך יוכיח את זהותו? ברור, קיימים אלף מצבים אינטימיים, אלף פרטים מסתוריים לא-ידועים לאיש, שאילו הזכירם לפראסקוביה, היתה מכירה את נשמת בעלה מתחת לתחפושת הזאת; אך מה יהיה ערכה של השתכנעות בודדת זאת, אם ישׂיגהּ, לעוּמת אחדות-הדיעות ההפוכה? שהרי היה באופן ממשי מאוד ומוחלט משולל מהאני שלו. חרדה אחרת: האם הוגבלה הפיכתו בשינוי חיצוני של קומתו ושל תווי-פניו, או הוא שוכן באמת בתוך גופו של אדם אחר? אם כך, מה עשו בגופו שלו? האם בלע אותו בור של סיד, או הוּא נעשה קניינו של גנב נועז? הכפיל שהופיע בבית לאבינסקי יכול להיות איזה רוח, איזה מראה דמיוני, אך גם יצור פיסי, חי, שהשתכן בתוך העור שגזל ממנו, תוך מיומנוּת תופתית, הרופא בפני-הפאקיר שלו.

מחשבה איוּמה הכישה את לבו בשיני הצפעוני שלה: "אבל הרוזן לאבניסקי הבדוי הזה, שעוּצב לפי צורתי בידיו של השטן, ערפד זה המתגורר עתה בביתי, שמשרתי מצייתים לו נגדי, ייתכן שבשעה זו הוא שׂם את רגלו שסוּעת-הפרסה על סף החדר שמעולם לא נכנסתי אליו אלא בהתרגשות לב כבערב הראשון, ופראסקוביה אולי מחייכת אליו ברוֹך ומרכינה בסומק אלוהי את ראשה המקסים על הכתף הנושאת את חותם ציפורנו של השטן, בחשבה שהשד השקרן הזה, הרפא הזה, הדיבוק הזה, בן-הלילה-והגהינום המתועב הזה – הוא אני.

אולי עלי לרוץ לבית, להטיל בו אש ולקרוא בתוך הלהבות אל פאסקוביה: “מרמים אותך, אין זה אולאף אהובך שאת מחזיקה על לוח לבך! את עומדת לבצע בלא יודעים פשע מתועב, שנשמתי המיואשת תזכור אותו אפילו בשעה שהנצָחים ילאו את ידיהם מהפיכת שעונות-החול שלהם!”

גלים מתלכדים זרמו אל מוחו של הרוזן, הוא השמיע קריאות זעם לא-ברורות, נושך את אגרופיו, הסתובב בחדר כחיית-פרא. השיגעון כמעט שהצליף את ההכרה שנותרה לו ביחס לעצמו; הוא רץ אל חדר הרחצה של אוקטאב, מילא אגן מים והטביע בו את ראשו, שיצא משם מעלה עשן מן הרחצה הקרה כקרח.

קור-הרוח חזר אליו. הוא אמר בלבו שזמן הפעולה המאגית והכישוף חלף; שרק המוות התיר את הנשמה מן הגוף; שלא שדדו כך, בלב פאריס, רוזן פולני, בעל חשבון פתוח למשיכת מיליונים רבים אצל רוטשילד, מחותן לנעלות שבמשפחות, בעלה האהוב של אשה מודרנית, מעוטר מטעם המסדר על-שם אנדריי הקדוש, בדרגה א', ושכל זה לא היה אלא מהתלה חסרת-טעם של מר בלתאזר שרבונו, שניתן להסביר באופן הטבעי ביותר,כמו המפלצות ברומאנים של אן ראדקליף.

כיוון שהיה רצוץ מעייפות, השליך את עצמו על מיטתו של אוקטאב ונרדם תרדמה כבדה, אטומה, כמוה כמוות, שנמשכה עד שבא ז’אן ובסברוֹ שאדונו כבר הקיץ, הניח על השולחן את המכתבים ואת העיתונים.

 

8

הרוזן פקח את עיניו, העביר סביבו מבט חוקרני; הוא ראה חדר-שינה נוח, אבל פשוט; שטיח זרוע כתמים צבעוניים, חיקוי של עור הנמר, כיסה את הרצפה; מסַכים עבים, שז’אן זה אך פתח, תלויים היו על החלונות והסתירו את הדלתות. הקירות היו מצופים בטפיטים קטיפניים בצבע ירוק חלק, בדומה לאריגים. אורלוגין מעשה גוש של שַיש שחור, בלוח שעות מפלאטינה, ניצב על-גבי פסלון מכסף מחומצן של דיאנה, בתבנית מוקטנת על-ידי בּארבּידִיאַן, ולידו שתי קוּבעות עתיקות, וקישט את הקָמין של שַיש לבן עם ורידים כחלחלים; הראי הוונציאני, שבו גילה אמש הרוזן שאין לו עוד פניו הרגילים, ופורטרט של אשה זקנה, מצוּיר בידי פלאנדרֶן, בלי ספק אמו של אוקטאב, היו הקישוטים היחידים של חדר זה, העצוב והחמוּר קצת; ספה, כורסה בסגנון ווֹלטֶר ליד הקמין, שולחן עם מגירות, ועליו ניירות וספרים, היוּ ריהוט נוח, אך לא הזכירו במאום את פאר החדרים שבבית לאבינסקי.

“האדון קם?” שאל ז’אן בקול זהיר שהתרגל לו במשך מחלתו של אוקטאב, בהגישו לרוזן את החולצה הצבעונית, את מכנסי הפלאנל והחלוק האלג’ירי, בגדי הבוקר של אדונו. הרוזן בחל ללבוש בגדיו של זר, אך כדי שלא יישאר עירום נאלץ לקבל מה שהציע לו ז’אן והוא שם רגליו על עור-הדוב המשיי והשחור, ששימש מרבד למיטה.

רחצתו נגמרה עד מהרה, וז’אן, שנראֶה כמשולל כל ספק ביחס לזהותו של אוקטאב דה-סאווי המזויף, עזר להלבישו ושאל אותו: “באיזו שעה רוצה האדון לאכול ארוחת-צהרים?”

“בשעה הרגילה”, השיב הרוזן, שכדי לא להתנסות בעיכובים בצעדים שחשב לעשות לשם השׂגת אישיותו בחזרה, החליט לקבל כלפי חוץ את גלגולו הלא-סביר.

ז’אן הלך לו, ואולאף-דה סאווי פתח את שני המכתבים שהובאו עם העיתונים; הראשון הכיל נזיפות ידידותיות וקבַל על קשרי הידידות הטובים שנותקו ללא סיבה; שם לא מוכר לו חתום היה על המכתב. השני היה של הנוטריון, שדחק באוקטאב לבוא ולקבל רבע רֶנטה שמועד קבלתו חל מזמן, או, לכל הפחות, לייעד שימוש לכספים שנותרו ללא נשׂיאת פירות.

“אם כן”, אמר הרוזן בלבו, “דומה שאוקטאב דה-סאווי, שאת עורו אני נושא בעל-כרחי, קיים במציאות; אין זה כלל יצור דמיוני, דמות של אַכים פוֹן ארנים או של קלמנס ברנטאנוֹ; יש לו דירה, ידידים, רֶנטות מכניסות כל רבע שנה, כל מה שמהווה רכושו האזרחי של ג’נטלמן. אף-על-פי-כן נדמה לי בוודאות שאני הרוזן אולאף לאבינסקי”.

מבט שלוח אל הראי שיכנע אותו שלדיעה זו לא יימצא אף שותף; לאור היום הצח, לאור הנרות המפוקפק, היתה ההשתקפות זהה.

בהמשיכו את סקירת הדירה פתח את מגירות השולחן: באחת מהן מצא את תעודות הנכסים, שני שטרות של אלף פראנק וחמישים מטבעות-זהב בעשרים פראנק, שנטלם ללא נקיפת מצפון לשם התחלת המאבק שבו עמד לפתוח; ובמגירה אחרת מצא תיק-כיס עשוי עור רוסי, נעול במנעול סודי.

נכנס ז’אן והודיע על בואו של מר אלפרֶד הוּמְבֶּר, שזינק אל החדר בחופשיות של ידיד ותיק, בלא לחכות שהמשרת יבוא וימסור לו את תשובת האדון.

“שלום, אוקטאב” אמר הנכנס, צעיר יפה בעל ארשת לבבית וגלויה, “מה שלומך, מה אתך, אתה מת או חי? אין רואים אותך בשום מקום כותבים לך, אינך עונה. הייתי צריך לרגוז עליך, אך, בחיי, אינני אנוכי כשאני מחבב, ואני בא ללחוץ את ידך. – לכל הרוחות! אי-אפשר לתת לחבר בקוֹלז' שימות מתוך מלאנכוליה בתוך הדירה הקודרת הזאת כתא של קארל החמישי במנזר יוּסט. אתה משער שחולה אתה, אתה משתעמם, זה הכל; אבל אני אכריח אותך להתבדר, אוליך אותך על דעת עצמי לארוחת צהריים עליזה, שבה משכיח גוסטאב רֶנְבֹוֹ את חופש-הנער שלו”.

בהשמיעו את הנאום הארוך הזה בטון שחציו כעוס וחציו קוֹמי, טלטל בעוז, כדרך האנגלים, את ידו של הרוזן שתפס.

“לא”, ענה בעלה של פראסקוביה, שנכנס לרוח תפקידו, “אני היום חולה יותר מברגיל; אינני מרגיש את עצמי במצב-רוח טוב; אני עלול לגרום לך עצבות ולהביך אותך”.

“אכן, חיוור אתה למדי, ואתה נראה עייף; להזדמנות יותר טובה! אני בורח, כיוון שאני מאחר לשלושה תריסרים של צדפות ירוקות ולבקבוק יין סוֹטֶרן”, אמר אלפרד בפנותו אל הדלת: “ריֶנְבּוֹ יהיה רגוז על שלא ראה אותך”.

הביקור הגדיל את עצבותו של הרוזן. – ז’אן חשב שהוא אדונו. אלפרד – שהוא ידידו. הוכחה אחרונה חסרה לו. הדלת נפתחה: גברת, שקווצות שׂערה על מצחה היו מעורבות בחוטי כסף, ושדמתה באופן מדהים לדיוקן התלוי על הקיר, נכנסה לחדר, ישבה על הספה ואמרה לרוזן:

“מה שלומך, אוקטאב המסכן שלי? ז’אן אמר לי שאמש חזרת בשעה מאוחרת ובמצב של חולשה מדאיגה; חוס על עצמך, בני היקר, שהרי יודע אתה איך אני אוהבת אותך, חרף עגמת-הנפש הנגרמת לי מן העצבות ללא הסבר, שמעולם לא רצית לספר לי את סודה”.

“אל תחששי כלל, אמי, זה לא משהו רציני”, ענה אולאף-דה-סאווי; “אני מרגיש עצמי יותר טוב היום”.

הגברת דה-סאווי, נרגעה, קמה ויצאה, הואיל ולא רצתה להפריע לבנה, כי ידעה שאין הוא אוהב להיות מוטרד זמן רב בבדידותו.

“הנה אני באופן מוחלט אוקטאב דה-סאווי”, נצטעק הרוזן לאחר צאת הגברת הזקנה: אמי מכירה אותי ולא מנחשת קיומה של נשמה זרה תחת העור העליון של בנה. אני כלוא אפוא לתמיד, אולי, במעטה זה; איזה כלא מוזר לרוח, גופו של הזולת! והרי קשה מאוד לוותר על היות הרוזן אולאף לאבינסקי, לאבד את סמל האצולה, את האשה, את העושר, ולראות את עצמך מצומצם עד לקיום בורגני דל. אוה! אני אקרע אותו, את עורו של נֶסוּס הנדבק אל האני שלי, ואני אחזיר אותו רק בקרעים לבעליו הראשון. ואילו חזרתי אל בית הלאבינסקים? לא! –הייתי מחולל שערוריה ללא תועלת, והשוער היה משליך אותי השערה, הואיל ואין בי עוד כוח בחלוק החולים הזה; ובכן, הבה נחפש, מפני שעלי לדעת קצת על אוקטאב דה-סאווי זה, שהוא עתה האני שלי".

והוא ניסה לפתוח את תיק-הכיס. הקפיץ שבו נגע במקרה, נשמע לו, והרוזן הוציא מכיסי העור תחילה ניירות הרבה, מושחרים בכתב צפוף ודק, אחר-כך ריבוע של נייר-קלף; –על נייר-הקלף ציירה יד לא מיומנה, אבל נאמנה, בכוח זכרונו של הלב ובדוֹמוּת שהאמנים הגדולים אינם מגיעים אליה, דיוקן בעיפרון של הרוזנת פראסקוביה לאבינקה, שלא יכול לא להכיר אותה ממבט ראשון.

הרוזן נשאר המום מגילוי זה, ההפתעה באה לאחר תנועת קנאה זועמת; איך נמצאה תמונת הרוזנת בתיק-הכיס הגנוז של הצעיר הלא-ידוע, מאַין הגיע אליו, מי עשה אותה, מי נתן אותה? פראסקוביה זו הנערצה במסירות כזאת, כלום ירדה משמי אהבתה אל קנוניה גסה? איזה לעג שׂטני גילם אותו, את הבעל, בגופו של מאהב האשה, שעד עתה היתה נחשבת כה טהורה? – לאחר שהיה הבעל, הוא עמד להיות המאהב! שינוי-צוּרה סרקאסטי,היפוך מצב עד כדי לשַגע, הוא עלול לטעות ביחס לעצמו, להיות בו-זמנית קליטאנדר וז’ורז' דאנדן!

כל המחשבות הללו זמזמו בהמולה במוחו הוא חש כי עשתונותיו קרובים לאיבוד, וכדי להירגע קצת עשה מאמץ רצוני עליון. בלא שנשמע לז’אן שהודיעוֹ כי הוגשה הארוחה, המשיך ברעדה עצבנית את בדיקת תיק-הכיס הטמיר.

הדפים היו מעין יומן פסיכולוגי, שהוּפסק ושוב התחיל בפרקי זמן שונים; הנה כמה קטעים ממנו, שבלע הרוזן בסקרנות מעורבת בחרדה:

“לעולם לא תאהב אותי, לעולם, לעולם! קראתי בעיניה את המלה החרישית כל-כך. האכזרית כל-כך, שדאנטה לא מצא קשה ממנה לכתוב על שערי הארד של העיר העגומה; ‘אַבּדו כל תקוה’. מה עשיתי לאלוהים שארר אותי בעודי חי? מחר, מחרתיים, תמיד, יהיה אותו דבר! יכולים המזלות לצַלב את גלגליהם, הכוכבים בחיבוריהם – להווֹת קשרים, דבר בגורלי לא ישתנה. במלה אחת פיזרה את החלום, בתנועה אחת שברה את כנף האשליה. הצירופים האגדיים של הדברים הבלתי-אפשריים אינם מציעים לי כל סיכוי!; הספירוֹת, נזרקות מיליארד פעמים לגלגל המזלות, לא יוציאו את הגורל, – אין בשבילי מספר זכייה!”

“אומלל שכמוני! אני יודע שגן-העדן סגור בפנַי, ואני נשאר יושב בטיפשות על הסף, גבי נשען אל השער, שפתיחתו אסורה, ואני בוכה חרש, בלי טלטולים, בלי מאמצים, משָל עיני הן מעייני מים חיים. אין בי האומץ לקום ולשקוע במידבר הנרחב או בבבל ההומה מאדם”.

“פעמים, בלילה, כשאינני יכול לישון, אני מהרהר בפראסקוביה; – אם אני ישן, אני חולם עליה; – אוה! מה יפה היתה אותו יום, בגן של וילה סאלוויאטי, בפירנצה! – השמלה הלבנה ההיא והסרטים השחורים – זה היה מקסים וקוֹדר-לווייתי! הלבן בשבילה, השחור בשבילי! – לפעמים היו הסרטים המוּנעים ברוח מהווים צלב על רקע הלובן המבהיק; רוח לא-נראה היה משמיע חרש-חרש את תפילת האשכבה של לבי!”

“אילו שׂמה איזו שואה שלא נשמע כמוה את כתר הקיסרים והכליפים על ראשי, אילו שתתה בשבילי האדמה את הדם מתוך עורקי הזהב שלה, אילו נתנו לי מכרות היהלומים של גוֹלקוֹנדה ושל ויסאפּוּר לחטט בסיגיהם הנוצצים, אילו היתה הלירה של ביירון מצלצלת תחת אצבעותי, אילו השאילו לי יצירות המופת המושלמות של האמנות העתיקה והמודרנית את יפעותיהן, אילו גיליתי עולם, ובכן, גם אז לא הייתי מתקדם יותר בשביל זה!”

“במה תלוי הגורל! היה לי חשק לנסוע לקונסטנטינופול, שם לא הייתי פוגש אותה; אני נשאר בפירנצה, אני רואה אותה ואני גוסס לאט”.

“הייתי בוודאי ממית את עצמי,אך היא נושמת את האוויר שבו אנו חיים, וייתכן ששׂפתי המשתוקקת תשאב – הו אושר שאין להביעו! – הבל רחוק של הנשימה המבושׂמת; ואז יועידו לנפשי האשמה פלאנטה של גלות, ולא יהיה לי הסיכוי שתאהב אותי בחיים האחרים. – להיות עוד נפרדים שם, היא בגן-העדן, ואני בגהינום: מחשבה מדכאת!”

“למה הוטל עלי שאוהַב דוקא את האשה היחידה שאינה יכולה לאהוב אותי? אחרות הנחשבות ליפות, שהיו חופשיות, חייכו אלי בענוג שבחיוכים ונראו כמזמינות וידוי אהבה שלא בא. אוה! מה מאושר הוא! בעד אילו חיים קודמים נעלים גומל לו אלוהים בשי המפוּאר של אהבה זו?”

…לא היה מן המועיל להוסיף ולקרוא. החשד שעלול היה הרוזן לרחוש למראה תמונתה של פראסקוביה נפוג למן השורות הראשונות של דברי וידוי עצובים אלה. הוא הבין שהדמות היקרה, שאליה חזר אלף פעמים, היתה מלוטפת במרחק מתבנית-המופת בסבלנות ללא ליאות של אהבה אומללה, וזו היתה מעין מאדונה של כנסייה קטנה מסתורית, שלפניה כרע מעריץ חסר-תקוה.

“אך אולי עשה אוקטאב זה חוזה עם השטן שיגזול ממני את גופי ויכבוש מתחת לצורתי החיצונית את אהבתה של פראסקוביה!”

חוסר-האפשרות של השערה זאת במאה התשע-עשרה אילץ את הרוזן שידחה אותה מייד, ועם זאת היא הביכה אותו באופן מוזר.

בחייכו לעצמו על תמימותו אכל את ארוחת-הצהרים שנתקררה לאחר שהוגשה בידי ז’אן, התלבש וביקש את הרכב. לאחר שנרתם הורה להובילו אל הרופא בלתאזר שרבונו; הוא עבר בחדרים שבהם נכנס כששמו עדיין היה הרוזן אולאף לאבינסקי, ושיצא מהם כשהכל בירכוהו בשם אוקטאב דה-סאווי. הרופא ישב כרגיל על הספה שבקצה החדר, מחזיק רגלו בידו, ונראה כשקע בהרהור מרוכז.

לקול צעדיו של הרוזן הרים הרופא את ראשו

“אה! אתה הוא, אוקטאב יקירי; התכוננתי לעבור אצלך; אך סימן טוב הוא שהחולה בא לראות את הרופא”.

“שוב אוקטאב!” אמר הרוזן, “אני חושב שאשתגע מזעם!” אחר-כך, בשָׂכלו את זרועותיו, נעמד לפני הרופא, ובהביטו בו עיניים לטושות עד אימה, אמר:

“אתה יודע יפה, מר בלאזר שרבונו, שאינני אוקטאב, אלא הרוזן אולאף לאבינסקי, שכן אמש שדדת ממני, בדיוק כאן, את עורי באמצעות כישופיך האֶקזוטיים”.

לשמע המלים הללו פרץ הרופא בצחוק אדיר, הסתובב על-גבי כריותיו, ושם את אגרופיו על שני צדדיו כדי לעצור את עוויתות עליצותו.

“רסן, דוקטור, את הצהלה שלא-בעיתה, שעלול אתה להתחרט עליה. אני מדבר ברצינות”.

“מילא, מילא! זה מוכיח שהאלחוש וההיפוכונדרייה שלך שטיפלתי בהן, נהפכות לשיגעון. צריך יהיה להחליף את הדיאֵטה, זה הכל”.

“אינני יודע ממה נובע הדבר, הדוקטור של השטן, שאינני חונק אותך במו ידי”, צעק הרוזן, מתקרב לעבר שרבונו.

הרופא חייך לשמע איומו של הרוזן ונגע בו בקצהו של קנה פלדה קטן – אולאף-דה-סאווי נתקף זעזוע איום וחשב כי זרועו שוּבּרה.

“אוה! יש לנו אמצעים להטיל מרוּת על החולים המתקוממים”, אמר הרופא בהטילו מבט קר כמקלחת המכניע מטורפים ומשכיב את האריות על הבטן. “חזור הביתה, התרחץ באמבט, ההתרגשות היתירה תירגע”.

אולאף-דה-סאווי, המוּם מההלם החשמלי, יצא מביתו של דוקטור שרבונו מפקפק יותר ונבוך יותר מאי-פעם. הוא הורה להובילו לרובע פאסי אל הדוקטור ב., לשם בדיקה.

“אני שרוי בשליטת איזה חזיון-תעתועים מוזר”, אמר לרופא הנודע; ”כשאני מביט בראי, אין פנַי נראים לי בתוויהם הרגילים; צורת העצמים שמסביבי נשתנתה; אינני מזהה לא את הקירות ולא את רהיטי חדרי; נראה לי שאני אדם אחר ולא אני-עצמי".

“באיזה מבט אתה רואה את עצמך?” שאל הרופא; “הטעות יכולה לבוא מן העיניים או מן המוח”.

“אני רואה את עצמי בשׂערות שחורות, בעיניים כחולות-כהות, בפנים חיוורות עטורות זקן”.

“סימון בדרכון לא יהיה יותר מדויק: אין לך חזיון-תעתועים שׂכלי ולא עיווּת הראייה. אתה בדיוק כמו זה שאמרת”.

“לא-לא! יש לי במציאות שערות בלונדיות, עיניים שחורות, עור פנים שחום ושׂפם מעוקל בסגנון הונגרי”.

“כאן”, ענה הרופא, “מתחילה השתנות הכשָרים השׂכליים”.

“אף-על-פי-כן, דוקטור, אינני משוגע כלל וכלל”.

“אין ספק. רק הנבונים באים אלי מעצמם. מעט עייפות, איזו הפרזה בלימודים או בתענוגות, עלולה לגרום את ההפרעה הזאת. אתה טועה: החזוּת ממשית, התפיסה דמיונית; במקום להיות בלונדי הרואה את עצמו שחום, אתה שחום החושב את עצמו לבלונדי”.

“בכל זאת אני בטוח שאני הרוזן אולאף לאבינסקי, והכל קוראים לי מאתמול אוקטאב דה-סאווי”.

“זהו בדיוק מה שאמרתי”, השיב הרופא, “אתה מר דה-סאווי ואתה מדמה לעצמך שאתה האדון הרוזן לאבינסקי, שאני נזכר כי ראיתי אותו והוא באמת בלונדי. – זה מסביר באופן מוחלט איך אתה מוצא את עצמך בראי בפנים אחרות; הפנים הללו, שהם שלך, אינם תואמים כלל למושׂג הפנימי שלך והם מפתיעים אותך. – חשוב על כך שהכל קוראים לך מה דה-סאווי ואינם משום כך תמימי דעים אתך. בוא, עשׂה כאן שבועיים; האמבטיות, המנוחה, הטיולים מתחת לעצים הגבוהים יפזרו את ההשפעה המרגיזה”.

הרוזן השפיל ראשו והבטיח לשוב ולבוא. הוא לא ידע עוד מה לחשוב. הוא חזר אל הדירה ברחוב סאן-לאזאר וראה במקרה על השולחן את כרטיס ההזמנה של הרוזנת לאבינסקה, שהראה אוקטאב למר שרבונו.

“בעזרת קמיע זה”, נצטעק, “אוכל לראותה מחר!”

 

9

לאחר שנשׂאו המשרתים אל רכבו את הרוזן לאבינסקי האמיתי, שגורש מגן-עדנו עלי-אדמות בידי המלאך השומר העומד על הסף, שב אוקטאב, שקלסתר-פניו נשתנה, אל החדר הקטן בצבע לבן וזהב וחיכה שהרוזנת תתפנה לקבלו.

נשען אל השַיש הלבן של הקמין, שאחוֹ היה מלא פרחים, ראה את עצמו כפול בעומק הראי שהועמד בסימטריה על האצטבה בעלת הרגליים המוזהבות והמקושטות יתר על המידה. אף-על-פי שהובא בסוד השתנותו או, ליתר דיוק, בסוד גלגולו, קשה היה לו להשתכנע שהדמות השונה כל-כך משלו היא הכפיל של פרצופו, ולא יכול להתיק את עיניו מן הבבואה המוזרה שנעשתה בכל זאת שלו. הוא הסתכל בעצמו וראה אדם אחר. בלי-משׂים חיפש אם אין הרוזן אולאף, נשען על מרפקיו לידו על-גבי לוח-הקמין, משליך השקפוֹ אל הראי; אך הוא היה בודאות לבדו; הרופא שרבונו עשה את מעשהו במלוא האחריות.

לאחר כמה דקות לא חשב עוד אוקטאב-לאבינסקי על הגלגול המופלא, שהעביר את נשמתו לגוף בעלה של פראסקוביה; מחשבותיו קיבלו מפנה שתאַם יותר את מצבו. המאורע הזה שלא ייאמן, מעֵבר לכל האפשרויות, ושהתקווה המַשלה ביותר לא היתה מעיזה להזותו בהתלהבותה, בא והתגשם! תיכף יימצא בנוכחות היצור היפה הנערץ, והיא לא תדחה אותו! הצירוף היחידי, שעשוי היה לתאם את אושרו עם מוסריותה ללא דופי של הרוזנת, נתקיים!

קרוב לרגע הנעלה הזה חשה נשמתו אֵימות-מוות וחרדות מבעיתות; הענוותנות של האהבה האמיתית הרתיעה אותה כאילו שכנה עדיין בצורה המזולזלת של אוקטאב דה-דאווי.

כניסתה של החדרנית הפסיקה את המולת המחשבות המתנגשות. בהתקרבה לא יכול להבליג על ריטוט עצבני, וכל דמו זרם אל לבו כשאמרה לו:

“הגברת הרוזנת יכולה עתה לקבל את האדון”.

אוקטאב-לאבינסקי הלך אחרי החדרנית, שהרי לא הכיר את אנשי הבית ולא רצה לגלות את אי-ידיעתו בהליכתו הלא-בטוחה.

החדרנית הכניסה אותו לתוך חדר גדול למדי, קיטון-רחצה-והלבשה, מקושט בכל הנוחיות והפאר העדין ביותר. שורה של ארונות עץ יקר, חטובים בידי קנֶכט ולינהארט, שדלתותיהם היו מופרדות בעמודים מפותלים ומסביבם נסללו בספיראלות זרדים קלים של חבַלבַּלים, בעלי עלים בצורת לב ופרחים כפעמוניות חטובות באמנות רבה, היתה מלאכת-עץ אדריכלית, בניין עמודים בצורה שגיונית נדירה ובעיצוב מושלם; בארונות אלה היו תלויים לחוצים זה לזה; שמלות קטיפה ושמלות משי בברק גַלי, הקאשמירים, המעילים הקצרים, בגדי התחרים, מעילי-הפרווה של נמייה וצובל, של שועל כחול, הכובעים באלף צורות, כל האבזרים של האשה היפה.

ממול חזר אותו דבר, בהבדל אחד, שבמקום הלוחות הגדושים היו מראות שהוזזו על צירים כלוחות של פרגוד, כך שאדם יכול לראות את עצמו מפָּנים, בצדודית, מאחור, ולשפוט על הרושם של חולצה או של תסרוקת. בצד השלישי שלט שולחן-כיור מצופה בבהט-שוהם, ברזים של כסף פלטו שם מים חמים וקרים לתוך אגנים יפאניים עצומים, משובצים בחיתוכים סיבוביים של אותה מתכת; צנצנות של בדולח בוֹהמי, שלאור נרות התנוצצו כיהלומים ואבני אודם, הכילו את השמָנים ואת הבשׂמים.

הקירות והתקרה היו מרופדים סאטין בצבע ירוק של מים,כפנימוֹ של נרתיק. שטיח-איזמיר עבה, בצבעים שנבחרו ברוֹך, ריפד את הרצפה.

באמצע החדר, על כַּן של קטיפה ירוקה, עמד ארגז גדול בצורה מוזרה, עשוי פלדת-כוֹראסאן חרוטה באֶמאיל שחור ומקושטת בערבסקות מסובכות, שלעומתן נראים פשוטים קישוטיו של אולם השגרירים באלהאמברה. האמנות המזרחית אמרה, כנראה, את מלתה האחרונה בעבודה הנפלאה הזאת, שאצבעותיה של פֵיָה מן הפֵַּריוֹת לקחו בה חלק מן הסתם. בארגז זה נעלה הרוזנת פראסקוביה לאבינסקה את עדיֶיה, תכשיטים הראויים למלכה, שלא ענדה אותם אלא לעתים רחוקות מאוד, שכן סברה, ובצדק, שאינם שווים את המקום שהם מכסים. היא היתה עשירה יותר מכדי שתצטרך להיות עשירה; החוש הנשי שלה אמר לה זאת. לפיכך לא הראתה אותם בפומבי אלא במקרים חגיגיים, שההָדר המורשתי של בית לאבינסקי העתיק צריך היה להופיע במלוא התפארת. מעולם לא היו יהלומים בשימוש כה מועט.

ליד החלון, שמסַכיו הרחבים היו תלויים בקפלים עצומים לפני שולחן-איפור בסגנון הדוּכסית, מול ראי שִהִטו כלפיה שני מלאכים מפוסלים בידי העלמה דה-פוֹבוֹ בהידור הארוך והעדין המאפיין את כשרונה, לאורן הלבן של שתי נברשות בעלוֹת שישה נרות, ישבה הרוזנת פראסקוביה לאבינסקה, זורחת ברעננות וביופי. גלימת-תוניס עדינה עד מאוד, משוּנצת ברצועות כחולות ולבנות אטומות ושקופות לסירוגין, עטפה אותה כענן גמיש; האריג הקל החליק על הבד המשיי של הכתפיים וגילה שורשו וקישוריו של צווארון, שלעומת לוֹבנו היה עלול צוואר-השלג של הברבור להיראות אפור. ברווחים של הקפלים תססו התחרימים של חלוק באטיסט, מַחלצה לילית שחגורה לא עצרה אותה; שערותיה של הרוזנת היו פרועות וירדו מאחוריה ביריעות שופעות כאדרת של קיסרית. – ברור, פסי-המִשזר של הזהב הנוזל, שבהם סחטה וֶנוס אפרודיטה פנינים, תוך כריעה בקונכית הצדף שלה, כשיצאה כפרח מיַם התכלת היוֹנית, היו פחות בלונדיים, פחות עבותים, פחות כבדים! עַרבבוּ את הענבר של טיציאן ואת הכסף של וֶרוֹנֶזה עם לַכַּת הזהב של רמבראנדט; הַעבירו את השמש דרך הטוֹפז, ועדיין לא תמצאו את הגוון המופלא של הבלורית השופעת הזאת, הנראית כשולחת את האור במקום לקבלו, ושראויה היתה יותר מזו של ביריניקה לנצנץ כקבוצת כוכבים חדה בין הקודמות! שתי נשים פילגו אותה, צחצחו אותה, סלסלו אותה וסידרו אותה בתלתלים, מקובצים בקפידה, שהמגע עם הכר לא יקמט אותה.

במשך הטיפול הזהיר הזה הרקידה הרוזנת בקצה רגלה דרדס של קטיפה לבנה, רקום בחוט זהב, קטן עד כדי לעורר קנאתן של הכַנוּנות והאוֹדאליסקות של פאדישָה. לפרקים, בהסיטה את הקפלים המִשיִים של הגלימה, חשׂפה את זרועה הלבנה והסיטה בידה כמה שערות שמוטות בתנועת-חן שובבנית.

ככה, חסרת מתיחוּת בתנוחתה האדישה, הזכירה את הדמויות התמירות בחדרי-הרחצה היווניים, המקשטות את האגרטלים העתיקים, ששום אמן לא היה בכוחו לשוב ולמצוא את מתאָרן הצח והנעים, את יופיין הצעיר והקל: היא היתה אלף פעמים שובת-לב יותר מזו שבגן הווילה סאלוויאטי בפירנצנה; ולולא כבר היה אוקטאב מטורף מאהבה, היה נעשה כך עתה ללא ספק; אך למרבה המזל, אי-אפשר להוסיף לָאין-קץ.

אוקטאב-לאבינסקי חש מול מראה זה כאילו ראה את האיום שבמחזות, וברכיו נקשו זו לזו ונשמטו תחתיו. פיו נעשה יבש, והפחד חנק את גרונו כמו ידו של תוּג; שלהבות אדומות התערבלו סביב עיניו. היופי הזה הדהים אותו.

הוא עשה מאמץ להתאושש, באמרו בלבו שתנועות המבוכה הטיפשיות, המתאימות למאהב שנדחה, מגוחכות עד מאוד מצדו של בעל, יהיה עדיין מאוהב באשתו ככל שיהיה – והוא פסע בהחלטיות לעבר הרוזנת.

“אה! זה אתה, אולף! מה איחרת לשוב הערב!” אמרה הרוזנת בלא להסתובב, הואיל וראשה היה מוחזק במחלפות הארוכות שקלעו משרתותיה, ובשחררה את הראש מקפלי הגלימה הושיטה לו אחת מידיה היפות.

אוקטאב-לאבינסקי תפס את היד הזאת, שהיתה ענוגה יותר ורעננה יותר מפרח, הגיש אותה אל שפתיו והטביע בה נשיקה ממושכת, לוהטת – כל נשמתו התרכזה בשטח הקטן.

אין אנו יודעים איזו עדינוּת של רגישות, איזה חוש של צניעות נעלה, איזו אינטואיציה אי-ראציונאלית של הלב הזהירה את הרוזנת; אבל ענן ורוד כיסה פתאום את פניה, את צווארה ואת זרועותיה, שקיבלו גוון בדומה לזה של השלג הבתולי על ראשי ההרים, שהופתע מנשיקת-השמש הראשונה. היא נרעדה ושחררה לאט את ידה, ספק כועסת, ספק מתביישת; שפתיו של אוקטאב עשו עליה רושם כשל מגהץ לוהט. עם זאת נתאוששה תיכף וחייכה על הילדותיות שלה.

“אתה לא עונה לי, אולאף יקירי; אתה יודע שזה למעלה משש שעות שלא ראיתיך? אתה מזלזל בי”, אמרה בנעימת נזיפה; “לפנים לא היית עוזב אותי ככה למשך ערב ארוך שלם. כלום חשבת רק עלי?”

“תמיד”, השיב אוקטאב-לאבינסקי.

“אוה! לא, לא תמיד; אני מרגישה כשאתה חושב עלי, אפילו מרחוק. הערב, למשל, הייתי לבדי, יושבת ליד הפסנתר, מנגנת קטע של וֶבּר ומערסלת את געגועי המוסיקה שלי; נשמתך התעופפה כמה דקות מסביבי כמערבולת צלצלנית של תווי נגינה; אחר-כך פרחה לה, איני יודעת לאן, יחד עם האקורד האחרון, ולא שבה עוד. אל תשקר, אני בטוחה במה שאני אומרת”.

באמת, פראסקוביה לא טעתה: זה היה הרגע אצל הרופא בלתאזר שרבונו, כשרכן הרוזן אולאף לאבינסקי על כוס המים המאגיים, בהעלותו את הדמות הנערצה בכל כוח ריכוזה של המחשבה. מאז לא היו לרוזן, השקוע בים ללא קרקעית של שינה מאגנטית, לא חשיבה, לא הרגשה, לא רצייה.

המשרתות, שסיימו את הטיפול הלילי של הרוזנת, פרשו: אוּקטאב-לאבינסקי נשאר עומד כמקודם, עוקב אחר פראסקוביה במבט לוהב. נבוכה ודלוּקה מן המבט התכרבלה הרוזנת בגלימה כמו פּולימנייה בבדיה. רק ראשה הופיע מעל הקפלים הלבנים והכחולים, דאוג אבל מקסים.

אף-על-פי ששום אדם לא יכול לחדור ולנחש את החלפת הנשמות המסתורית, שבוצעה בידי דוקטור שרבונו באמצעות הנוסחה של הסאניאסי בראהמה-לוֹגוּם, לא הכירה פראסקוביה בעיניו של אוקטאב-לאבינסקי את ההבעה הרגילה של עיני אולאף, מבט של אהבה טהורה, יציבה, נצחית כאהבת מלאכים; – תאווה ארצית הציתה את המבט, שהביך אותה וגרם שתסמיק. – היא לא ידעה בדיוק מה התרחש, אבל חשה שהתרחש דבר-מה. אלף השערות משונות עלו על דעתה: כלום לא היתה עוד בשביל אולאף אלא אשה סתם, נחשקת בשל יופיָה כמאהבת? התואם הנעלה של נשמותיהם, כלום ניתק בשל הבדל-טעם העלוּם ממנה? כלום התאהב אולאף באחרת? השחיתויות של פאריס טימאו אולי את הלב התם הזה? היא הציגה לעצמה בחָפזה את השאלות הללו בלא שתוכל לענות עליהן באופן מספק, ואמרה לעצמה שהיא משוגעת; אלא שבפנים לבה הרגישה שצדקה. אימה נסתרת תקפה אותה, משָל נמצאה בסכנה לא ידועה, אבל מנוחשת בראייתה השנייה של הנשמה, שתמיד טעות היא שלא לציית לה.

היא קמה רוגשת ועצבנית ופנתה אל דלת חדר-השינה שלה. הרוזן המזויף נלווה אליה, זרועו על מוֹתנה, כאוֹתֶלו המלווה את דֶסדימונה כל אימת שהיא יוצאת, במחזהו של שקספיר; אך כשהיתה על הסף הסתובבה, נעצרה לרגע, לבנה וקרה כפסל, נתנה מבט נפחד באיש הצעיר, נכנסה, סגרה מהר את הדלת והזיזה את הבריח.

“מבטו של אוקטאב!” נצטעקה בנפלה על דרגש מתעלפת-למחצה. כששבה אליה רוחה, אמרה בלבה: “אבל איך זה קורא שהמבט הזה, שמעולם לא שכחתי את הבעתו, נוצץ הערב בעיניו של אולאף? איך ראיתי את שלהבתו העגומה והמיואשת מאירה דרך אישוניו של בעלי? האם אוקטאב מת? האם נשמתו היא שזהרה רגע לפנַי כאילו להיפרד ממני בטרם נטשה את האדמה?. אולאף! אולאף! אם טעיתי, אם נכנעתי בטירופי לפחדי-שווא, תסלח לי; אבל אילו קיבלתי אותך הערב, הייתי חושבת שהתמסרתי לאחר”.

הרוזנת וידאה שהבריח הוזז כראוי, הדליקה את המנורה התלויה על התקרה, התכווצה במיטתה כילד פחדני, תוך הרגשת מועקה שאין להגדירה, ולא נרדמה אלא עם בוקר; חלומות רופפים ומשונים הטרידו את שנתה הסעוּרה. עיניים בוערות – עיניו של אוקטאב – נלטשו אליה מעומק ערפל והשליכו אליה סילוני אש, בשעה שלמרגלות מיטתה ישב שפוף יצור שחור וחרוש קמטים, ממלמל הברות בשפה לא מובנת; הרוזן אולאף הופיע אף הוא בחלום האבסורדי, אבל עוטה צורה שלא היתה שלו.

לא ננסה לתאר את מפח-נפשו של אוקטאב, כשמצא את עצמו מול דלת סגורה ושמע את חריקת הבריח מבפנים. תקוותו הנעלה התמוטטה. מה מתרחש כאן. הוא השתמש באמצעים נוראים, משונים, הוא מסר את עצמו לעושה-נפלאות, אולי לשד, בסַכנו את חייו בעולם הזה ואת נשמתו בעולם הבא, ובלבד שירכוש לב אשה שהתחמקה ממנו, אם כי נמסרה לו חסרת מגן באמצעות כישופים הודיים. אך לאחר שנדחה כמאהב, נדחה גם כבעל; טהרתה שאין לנצחה של פראסקוביה הכשילה את המזימות השׁטניות ביותר. על סף חדר-השינה הופיעה כמלאך לבן של סוֶדנבוֹרג המשמיד את הרוח הרעה.

לא היה בכוחו להישאר במצב זה כל הלילה; הוא חיפש את חדרי הרוזן, ולאחר שורת חדרים ראה אחד, שבו היתה מיטה עם עמודי הָבנֶה, וילאות-קלעים, שבין קישוטי הפרחים והערבסקות שלהן היו רקומים סמלי-אצולה. מערכות של כלי-נשק מזרחיים, של שריונים ושל קובעי אבירים תחת מגע אורה של מנורה, השליכו הֶבהקים סתומים אל תוך האפלולית; עור בוֹהמי עם הדפסי זהב נצנץ על הקירות, שלוש או ארבע כורסאות חטובות גדולות, ארגז מקושט כולו בפסלונים, השלימו את הריהוט בטעם פיאודלי, שלא היה מתאים להעברה אל אולם גדול של בית כפרי בסגנון גותי; מצד הרוזן הפוחז לא היה הריהוט חיקוי לאופנה, אלא דבר-זיכרון מתוך נאמנות. החדר היה העתק מדויק של זה שהתגורר בו בבית אמו, ועם ששימש תכופות ללעג – בתפאורה של המערכה החמישית, סירב תמיד להחליף את סגנונו.

אוקטאב-לאבינסקי, סחוט מעייפות ומהתרגשות, התנפל על המיטה ונרדם בקללו את הרופא בלתאזר שרבונו. למרבה המזל העלה בו הבוקר רעיונות יותר מוצלחים; הוא הבטיח לעצמו שמכאן ואילך יתנהג בצורה יותר מתונה, שיכבה את מבטו, ושינהג לפי דרכו של בעל; מסתייע בחדרנוֹ עשה את הטוּאלֶט באופן יסודי ושׂם פעמיו השקטים אל חדר-האוכל, שבו חיכתה לו הגברת הרוזנת לארוחה.

 

10

אוקטאב-לאבינסקי ירד בעקבות החדרן, הואיל ולא ידע היכן נמצא חדר-האוכל בבית זה שנראה כי הוא בעליו; חדר-האוכל היה מרווח מאוד בקומת-הקרקע ונשקף אל החצר, סגנונו אציל וחמוּר, שהזכיר בו-זמנית בית-אחוזה כפרי ומנזר; ציפויי-עץ אלון חום בגוון חם ועשיר, מחולקים ללוחות ולמשבצות סימטריות, עלו אל התקרה, שבה יצרו קורות בליטות חטובות בתיבות משוּשות, צבועות בכחול ומקושטות בערבסקות קלות של זהב; בלוחות הארוכים של ציפויי-העץ צייר פיליפּ רוּסוֹ את ארבע העונות המסומלות לא בדמויות מיתולוגיות, אלא במזכרוֹת מן הטבע הדומם המורכב מן התוצרת שבכל עונה; מראות-ציד של ז’אדֶן היו מקבילים לטבע דומם של פ. רוּסוֹ ומעל לכל תמונה טַס גדול של בֶרנאר פאליסי או של לֵיאוֹנאר דה-לימוֹז', עשוי חרסינה יפאנית מאיוליקה או חרס ערבי, בלכּה מתנוצצת בכל צבעי המינסרה; טֶבח צבאים, קרני ביזונים, התחלפו לסירוגין עם כלי החרסינה, ובשני קצות החדר היו שני מזנונים גדולים, גבוהים כפרגודי כנסיות ספרדיות, נושאים את האדריכלות המגולפת והחטובה בקישוטים, שיכלו להתחרות ביפות שביצירות בֶרוּגֶטֶה, קוֹרנֶחוּ-דוּקה וּוֶרבּרוּגֶן; על האנקולים נצנצו סתם כלי הכסף של משפחת הלאבינסקים, כדים באוזניים דמיוניות, מימלחות בסגנון ישן, גביעים, קוּבעות, אגרטלים רחבים, במיתארים משונים על-פי הדמיון הגרמני, הראויים לתפוס מקום באוצר “הקמרון הירוק” של דרֶזדֶן. מול כלי הכסף העתיקים נצנצו התוצרים הנפלאים של הורפוּת המודרנית. יצירות-המופת של ואגנר, דיפּוֹנְשֶל, רוּדוֹלפי, פרוֹמאן-מֶריס; מערכות-תה עשויות כסף מוזהב עם פסלונים של פֶשֶר ושל וֶשט, מגשים באֶמאיל שחור, דליים ליין שמפאניה באוזניים כשׂריגי גפן, עם באכחַנטיות בתבליטים; כירות הדורות בחצובות פּומפּי, בלא שהזכרנו את הקריסטאלים של בוֹהמיה, את כלי הזכוכית של וֶנציה, את מערכות-הכלים תוצרת סקסוניה הישנה וסֶוור הישנה.

כסאות-עץ אלון, מעוטרים בעור-מארוקו ירוק, עמדו לאורך הקירות, ועל השולחן בכרעיים מגולפות בצורת טפרים של נשר ניתך אור קבוע וצח, מרוכך בזכוכיות הלבנות הכהוּיות, המקשטות את התיבה המרכזית, הריקה. מקלעת שקופה של גפן מסגרה את הלוח החלבי הזה בעלֶיה הירוקים.

על השולחן, שנערך בסגנון רוסי, כבר היו מונחים הפירות המוקפים במחרוזת סיגליות, והתבשילים חיכו לסכיני הסועדים תחת פעמוני המתכת הלטושה, שהבריקו כקובעי אֶמירים; סאמוֹוואר מוסקבאי פלט בשריקה סילון של אדים; שני שַמשים, במכנסיים קצרים ועניבה לבנה, עמדו ללא-נוע ושותקים מאחורי שתי הכורסות, שעמדו זו מול זו, בודמה לפסלי משרתים.

אוקטאב קלט את כל הפריטים הללו במבט חטוף, שלא יהיה מוטרד בלי-משים מן החידוש שבחפצים, שהיו צריכים להיות מוכרים לו.

החלקה קלה על המרצפות, רשרוש של משי דק, גרמו להסבת ראשו. זו היתה הרוזנת פראסקוביה לאבינסקה, שקרבה והתיישבה לאחר אות ידידותי קטן.

היא היתה לבושה בחלוק של משי בריבועי ירוק ולבן, מעוטר בשנץ קפלולי מאותו בד ומחותך בקפלים משוננים בדומה לשיני זאב. שערותיה הצבורות בטוטפות צפופות על רקותיה ומגוללות בתחתית העור למשזר זהב בדומה לעיטור לולייני של כותרת יונית, חיברו אצלה תסרוקת פשוטה ואצילית כאחת, ששום פַסל-אנדרטאות יווני לא היה רוצה לשנות; עור פניה הוורוד היה קצת חיווריין בשל ההתרגשות של אמש ושנת-הלילה הסעוּרה; הילה מצוּדפת לא-מורגשת הקיפה את עיניה, שהיו ברגיל כה שקטות, כה זכות; היא נראתה עייפה וחלשה, אך, בהיותה מרוּככת ככה, נעשה יופיָה יותר חודרני, ודבר-מה אנושי חפף אותו; האֵלָה נעשתה אשה; המלאך שקיפל את כנפיו פסק מריחופו.

הפעם זהיר יותר, ציעף אוקטאב את שלהבת עיניו והיסווה את התלהבותו האילמת במראה אדישות.

הרוזנת שלחה את רגלה הקטנה הנעולה בסנדל עור שחום אל הצמר החלק של השטיח הדשאי שמתחת לשולחן כדי לנטרל את קור המגע עם פסיפס השַיש הלבן והשַיש של וֶרונה, שבהם רוצף חדר-האוכל, עשתה תנועת כתפיים קלה, כאילו הרגישה קור עז תוך רעד-חום אחרון, ובלטשה את עיניה היפות בגון כחלת-הקוטב לעבר הסועד שנחשב כבעלה, הואיל והיום פיזר את החששות, את הפחדים ואת חזיונות-התעתועים של הלילה, אמרה לו בקול הרמוני ורך, ספוג חביבות תמימה, משפט בפולנית!!! עם הרוזן השתמשה תכופות בשפת-האם היקרה ברגעי נועם ואינטימיות, ביחוד בנוכחותם של משרתים צרפתיים, ששפה זו לא מובנת להם.

אוקטאב הפאריסאי ידע לטינית, איטלקית, ספרדית, כמה מלים באנגלית; אך ככל הגאלו-רוֹמניים, לא ידע כלל את השפות הסלאוויות. מחסומי העיצורים הפולניים, המחַפים על התנועות הנדירות של הפולנית, היו מונעים ממנו את הגישוש לשם הבנה, אילו גם רצה לעשות זאת. – בפירנצה היתה הרוזנת מדברת אתו צרפתית או איטלקית, והמחשבה ללמוד את הלשון, שבה השתווה כמעט מיצקֶביץ' לביירון, לא עלתה בדעתו. לעולם אין האדם חושב על הכל.

לשֵמע המשפט הזה אירעה במוחו של הרוזן, ששכן בו האני של אוקטאב, תופעה מיוחדת במינה: הצלילים הזרים בשביל הפאריסאי, לפי קמטיה של אוזן סלאווית, הגיעו ליעד הרגיל, שבו היתה מקבלת אותם נשמתו של אולאף ומתרגמת למחשבות, והן עוררו שם מעין זיכרון פיסי; משמָען הופיע עתה בערפול אל אוקטאב מלים צפוּנות בפיתולי המוח, בעומק מגירות טמירות של הזיכרון, הופיעו בהמולה, מוכנות לתגובה; אבל הזיכרונות הסתומים הללו, שלא היו במגע עם הרוח, נפוצו תיכף, והכל נעשה אטום. מבוכתו של המאוהב המסכן היתה נוראה; הוא לא חשב על סיבוכים אלה, כשעטה את עורו של הרוזן אולאף לאבינסקי, ועתה הבין שבגניבת צורתו של הזולת צפוי האדם לאכזבות קשות.

פראסקוביה, משתוממת על שתיקתו של אוקטאב, בסָברה שמפאת היותו שקוע בהזיה לא שמע את דבריה, חזרה עליהם לאט ובקול מוּרם.

אילו היטיב לשמוע, לא היה הרוזן המזויף מיטיב להבין את משמעם; הוא עשה מאמצים עצומים לנחש במה המדובר; אבל בשביל מי שאינו יודע את השפות הדחוסות של הצפון הן לא שקופות כלל, ואם צרפתי יכול לנחש מה שאומרת איטלקייה, הרי יהיה חרֵש לגבי דיבורה של פולנייה. – בעל-כרחו הסמיקו לחייו; הוא נישך את שפתיו, וכדי להסתיר את מבוכתו חתך בזעם את הנתח שהיה על צלחתו.

“אפשר לומר בוודאות, אדוני היקר”, אמרה הרוזנת, הפעם בצרפתית, “שאתה לא מקשיב לי או לא מבין אותי כלל…”

“אכן”, מלמל אוקטאב-לאבינסקי, שלא ידע כראוי מה שהוא אומר… “השפה הארורה הזאת כל-כך קשה!”

“קשה! כן, אולי בשביל זרים, אבל בשביל מי שגמגם בה על ברכי אמו, היא קולחת מעל השפתיים כנשמת-חיים, כעצם הזרם של המחשבה”.

“כן, בלי ספק, אך יש רגעים שנראה לי כי אינני יודע אותה עוד”.

“מה אותה מסַפר, אולאף? איך זה! שכחת אותה, את שפת אבות-אבותיך, את שפת המולדת הקדושה, את השפה שבה אתה מכיר את אחֶיך בין הבריות, וזו”, הוסיפה חרש, “השפה שבה אמרת לי בפעם הראשונה שאתה אוהב אותי!”

“ההרגל שלי להשתמש בלשון אחרת…” הסתכן אוקטאב-לאבינסקי לאחר שכָּלו נימוקיו.

“אולאף”, הגיבה הרוזנת בנעימת נזיפה, “אני רואה שפאריס השחיתה אותך; צדקתי שלא רציתי לנסוע לשם. מי היה אומר לי, שבשוב הרוזן האציל לאבינסקי אל אחוזתו לא יידע עוד לענות על ברכוֹת הנתונים למרותו?”

פניה הנחמדים של פראסקוביה קיבלו ארשת של כאב; זו הפעם הראשונה שהעצבות השליכה את צִלה על המצח הצח כמצחו של מלאך; השיכחה המשונה הזאת צבטה אותה ברך שבחלקי נשמתה ונראתה לה כמעט כבגידה.

הֶמשך הארוחה עבר בשתיקה; פראסקוביה זעפה על מי שחשבה כי הרוזן הוא. אוקטאב היה מודאג מאוד, שכן חשש משאלות נוספות, שייאלץ להשאיר ללא תשובה.

הרוזנת קמה ושבה אל חדריה.

אוקטאב שנשאר לבדו, שיחק בניצב של סכין שחשַק לנעוץ בלבו, הואיל ומצבו היה ללא-נשוא; הוא ציפה להפתעה, ועתה נמצא, תוך התפתלויות ללא מוצא, באיזה קיום שאין הוא מכירו: כשנטל את גופו מן הרוזן לאבינסקי צריך היה לגנוב ממנו גם את ידיעותיו הקודמות, את השפות ששלט בהן, את זיכרונות ילדותו, את אלף הפרטים האינטימיים המרכיבים את האני של האדם, את הקשרים שבין קיומו שלו ובין קיוּמים אחרים; ולכל זה לא היתה מַספקת כל ידיעתו של הדוקטור בלתאזר שרבונו. איזו מורת-רוח! להיות בגן-עדן זה, שבקושי העז להביט מרחוק אל ספו; לגור תחת אותו גג של פראסקוביה, לראות אותה, לדבר אתה, לנשק את ידה היפה בשפתיו ממש של בעלה, ושלא יוכל לרמות אותה בצניעותה השמיימית, ושייכשל כל רגע באיזו טיפשות ללא הסבר! "כתוב היה במרומים שפראסקוביה לא תאהב אותי לעולם! ובכל זאת הבאתי את הגדול שבקרבנות, שגאוות האדם יכולה להשפיל אליו: ויתרתי על האני שלי והסכמתי לנצל, תחת צורה זרה, ליטופים המיועדים לאחר.

הוא היה באמצע המונולוג כשקַד סַייס לפניו בכל אותות הכבוד העמוק ושאל על איזה סוס ירכב היום..

משראה שאין תשובה, הסתכן הסַייס, נחרד מתעוזתו, ומלמל:

“נשר או רוסתֶם? זה שמונה ימים שלא יצאו”.

“רוסתם”, השיב אוקטאב-לאבינסקי; היה יכול לומר גם ‘נשר’, אבל השם האחרון נאחז בדעתו הפזורה.

הוא התלבש כיאות לרכיבה והפליג לעבר יער בּוּלוֹן, מפני שרצה להתאוורר מהתרגשותו העצבנית.

רוסתם, בהמה נהדרת מגזע נֶדג’י, שנשׂא על חזהו בתוך שקית מזרחית של קטיפה רקומה בזהב, תעודות-יוחסין אציליות שהגיעו עד לשנים הראשונות של ההגירה, לא היה זקוק לזירוז. נראה שהבין את מחשבת הרוכב עליו, ולמן הרגע שעזב את הכביש ונגע בקרקע, טס כחץ בלא שנתן לו אוקטאב להרגיש את הדרבן. לאחר שעתיים של ריצה סוערת, בו הרוכב והבהמה הביתה, האחד – שקט, והשני מעלה עשן מנחיריו האדומים.

הרוזן המשוער נכנס אל הרוזנת שמצא בסלון שלה, לבושה שמלת משי דק לבן באימרות תפורות זו על זו עד לחגורה, קשר של סרטים בזווית האוזן, כיוון שהדבר היה בדיוק ביום חמישי – היום שבו נשארה בביתה וקיבלה אורחים.

“ובכן”, אמרה לו בחיוך חינני, מפני שהנזיפה לא יכלה להישאר זמן רב על שפתיה היפות, “כבר שבתָ ותפסת את זיכרונך תוך ריצה בשדרות היער?”

“הו אלי שבשמיים, לא, יקירתי”, ענה אוקטאב-לאבינסקי, “אבל עלי להתוודוֹת לפנייך על מעשה”.

“וכי אינני יודעת מראש את כל מחשבותיך? וכי איננו עוד שקופים זה לזה?”

“אתמול הלכתי אל הרופא שמרבים לדבר בו!”

“כן, הדוקטור בלתאזר שרבונו, ששהה זמן רב בהודו ולמד שם, כך אומרים, המון סודות מופלאים, כל אחד יותר ממשנהו. – אתה אף רצית לקחת אותי אליו; אבל אינני סקרנית, – הואיל ואני יודעת שאתה אוהב אותי, וידיעה זו מספיקה לי”.

“הוא ביצע לעיני ניסויים כה מוזרים, הפעיל פלאים כאלה, שאני עדיין נבוך מהם. האיש המוזר הזה, בעל כוח שאין לעמוד בפניו, שיקע אותי בשינה מאגנטית כה עמוקה, שבהתעוררי לא מצאתי עוד את עצמי בכל סגולותי: איבדתי את הזיכרון לגבי דברים רבים; העבר מרחף בתוך ערפל מטושטש; אהבתי לך, רק היא נשארה שלמה”.

“שגית בכך שהתמסרת להשפעתו של רופא זה, אולאף. אלוהים שברא את הנשמה, לו מותר לנגוע בה. אבל האדם, אם הוא מנסה לעשות זאת, חוטא חטא”, אמרה בחומרה הרוזנת פראסקוביה לאבינסקה. “אני מקווה שלא תשוב עוד אליו, וכשאוֹמַר לך דבר של חיבה בפולנית, תבין אותי כמקודם”.

בשעת טיולו על הסוס המציא את ההצטדקות בעזרת המאגנטיזם כדי לחפות על הטעויות הגסות שלא יכול למנוע את הצטברותן בקיומו החדש; אבל עדיין לא הגיע לקץ ייסוריו. – שרָת שפתח את הדלת הודיע:

“מר אוקטאב דה-סאווי”.

אף-על-פי שצריך היה לחכות לפגישה זאת ביום מן הימים, החוויר אוקטאב האמיתי לשֵמע המלים הפשוטות הללו, כאילו תרועת יום-הדין פרצה פתאום ליד אוזנו. הוא זקוק היה לגייס את כל אומץ רוחו ולשכנע את עצמו כי יש יתרון במצבו, אחרת יתערער. באורח אינסטינקטיבי נעץ את אצבעותיו בגב של כורסה, וכך הצליח להחזיק מעמד על רגליו במראה פנים בטוח ושקט.

הרוזן אולאף, עוטה חזותו של אוקטאב, קרב אל הרוזנת ובירך אותה עמוקות.

“האדון הרוזן לאבינסקי… האדון אוקטאב דה-סאווי…”, השמיעה הרוזנת לאבינסקה, בהציגה את האדונים זה לזה.

שני הגברים בירכו זה את זה בקרירות, משליכים זה אל זה מבטים פרועים מבעד למסיכת השיש של הנימוס החברתי, המחפה לפעמים על יצרים אכזריים כה רבים.

“שמרת לי טינה למן פירנצה, מר אוקטאב”, אמרה הרוזנת בקול ידידותי ופמיליארי, “ופחדתי לעזוב את פאריס בלא שאראה אותך.. – היית יציב יותר בווילה סאלוויאטי, ונמנית אז עם הנאמנים לי”.

“גבירתי”, ענה בטון מאולץ אוקטאב-המזוייף, “אני סיירתי, לא הייתי בקו-הבריאות, אף הייתי חולה, וכשקיבלתי את הזמנתך האדיבה, שאלתי את עצמי אם אנצל אותה, כיוון שאסור להיות אגואיסט ולהשתמש לרעה בוותרנות המוצעת בנדיבות לטרדן”.

“משתעמם אולי, אך טרדן, לא”, הגיבה הרוזנת, "תמיד היית מלאנכולי, – והרי אחד המשוררים שלכם אמר בדבר המלנכוליה:

אחרי הבטלה זוהי הטובה שבמחלות".

“זוהי שמועה שמפיצים האנשים המאושרים, כדי להתחמק מהשתתפות בצערם של הסובלים”, אמר אולאף-דה-סאווי.

הרוזנת נתנה מבט רך שאין לתארו ברוזן הסגור בתוך צורתו של אוקטאב, כאילו מבקשת סליחה על האהבה שהפיחה בו בלי-משׂים.

“אתה חושב אותי לקלת-דעת יותר משאני באמת; כל כאב אמיתי מעורר את רחמַי,ואם אין בכוחי להקל, אני יודעת להשתתף בצער. – הייתי רוצה שתהיה מאושר, מר אוקטאב היקר, אבל למה אתה מסתגר כבמנזר בעצבותך, מסרב בעקשנות לקבל את החיים, שבאו אליך עם מנות האושר שלהם, עם קסמיהם ועם חובותיהם? למה סירבת לקבל את הידידות שהצעתי לך?”

משפטים אלה, כה פשוטים וכה גלויים, הרשימו באופן שונה את שני המאזינים. – אוקטאב שמע בהם את אישור גזר-הדין בגן סאלוויאטי, אשר יצא מן הפה היפה הזה, שהשקר לא טימא אותו מעולם; אולאף שאב ממנו הוכחה נוספת לטוהר-המידות היציב של האשה שלא יכלה להתמוטט אלא אם כן באמצעות מֵרמה שטנית. לכן השתלט עליו זעם פתאומי, בראותו את רוחו החי בנשמה אחרת, והוא שוכן בביתו שלו, והוא התנפל לעבר צווארו של הרוזן המזויף.

“גנב, ליסטים, רמאי, החזר לי את עור בשרי!”

למראה המעשה החריג כל-כך נצמדה הרוזנת אל הפעמונית, משרתים הוציאו את הרוזן.

“אוקטאב המסכן הזה השתגע!” אמרה פראסקוביה, כשהוציאו את אולאף שנאבק לשווא.

“כן”, ענה אוקטאב האמיתי, “משוגע מאהבה! את, הרוזנת, בלי ספק יפה מדי!”

 

11

שעתיים לאחר מעמד זה קיבל הרוזן המזויף מן האמיתי מכתב סגור בחותמת אוקטאב דה-סאווי – לאומלל המנושל מנכסיו לא היו אחרות. רושם מוזר עשה על עושק ישותו של אולאף לאבינסקי לפתוח איגרת חתומה בסמל שלו, אבל הכל הצטרך להיות חורג מהרגיל במצב אנורמאלי זה.

האיגרת כללה את השורות הבאות, שנכתבו ביד מאולצת ובכתב שנראָה מסולף, מפני שאולאף לא היה רגיל לכתוב באצבעותיו של אוקטאב:

“אדם אחר, לא אתה, אילו קרא איגרת זו, היתה נראית לו כאילו נשלחה מבית- משוגעים, אבל אתה תבין לרוחי. צירוף נסיבות גורליות חסרות-הסבר, שלא נתרחשו, אולי, מעולם מאז מסתובבת הארץ מסביב לשמש, מאלץ אותי לעשות דבר שאיש לא עשה. אני כותב לעצמי וכותב בכתובת זו שֵם שהוא שלי, שם שגנבת ממני יחד עם אישיותי. לאיזה תחבולות אפֵלות נפלתי קרבן, לתוך איזה מעגל של הזיות-תופת שֹמתי רגלי, אינני יודע; – אתה יודע זאת, בלי ספק. אם אינך מוג-לב, הרי קנה אקדחי או חוֹד חרבי ישאל אותך את הסוד, על מיגרש, שבו כל אדם נכבד או נבזה עונה על השאלות המוצגות לו; דין הוא שמחר יפסיק אחד משנינו לראות אור עולם. העולם רחב-הידיים צר עתה יותר מדי בשביל שנינו: – אני אמית את גופי שבו שוכן רוחך הרמאי, או אתה תמית את גופך שלך, שבו רוגזת נשמתי על שנכלאה בתוכו. – אל תנסה לגרום לכך שאיחשב כמשוגע, – יהיה לי האומץ להיות נבון, ובכל מקום שאפגוש אותך אעליב אותך בנימוסיות של ג’נטלמן, בקור-רוח של דיפלומט; שׂפמותיו של האדון הרוזן אולאף לאבינסקי אולי לא מוצאות חן בעיני האדון אוקטאב דה-סאווי, וכל יום הם דורכים זה על רגליו של זה ביציאה מן האוֹפרה, אבל אני מקווה ששורותי אלה, על אף סתימותן, לא יהיו בשבילך דו-משמעותיות, ושעֵדַי יבואו לידי הסכם עם עדיך ביחס לשעה, למקום ולתנאי הקרב”.

האיגרת הטילה את אוקטאב לתוך מבוכה עצומה. הוא לא יכול לדחות את ההזמנה לדו-קרב של הרוזן, ועם זאת היה מאוס בעיניו להילחם עם עצמו, שכן שמר בשביל חיצוניותו הקודמת חיבה מסוימת. המחשבה שייאנס לערוך את הקרב בשל השפָלה שתפרוץ הכריחה אותו להסכים לו, אף-על-פי שבאין ברירה יכול להעלות על יריבו את כתונת-הריסוּן של מטורף וכך לבלום את זרועו, אבל אמצעי אלים זה מנוגד היה לעדינותו. אם תחת דחף של תשוקה בלתי-נמנעת עשה מעשה ראוי לנזיפה והסתיר את המאוהב תחת מסיכת הבעל כדי להתגבר על טוהר-מידות שמעל לכל הפיתויים, לא היה בכל זאת אדם חסר-כבוד וחסר-אומץ; אגב, הוא לא קיים החלטה זו אלא אחרי שלוש שנות מאבק וסבל, ברגע שחייו האכולים מאהבה עמדו לכלוֹת. הוא לא הכיר את הרוזן; הוא לא היה ידידו; הוא לא היה חייב לו דבר, והוא ניצל את האמצעי המסוכן שהציע לו הדוקטור בלתאזר שרבונו.

איפה יקח עדים? בוודאי בין ידידיו של הרוזן. אך לאחר יום אחד בלבד שהתגורר אוקטאב בארמון, לא יכול להתקשר עמהם.

על הקמין התעגלו שתי קובעות מסיליקאט ירקרק סדוק, שאוזניהן היו בצורת דרקונים של זהב. האחת הכילה טבעות, סיכות, חותמות ותכשיטים קטנים אחרים; השנייה – כרטיסי-ביקור, שבהם, תחת הכתרים של דוכס, מארקיז, רוזן, היו כתובים באותיות גוֹתיות בכתב עגול באנגלית, בידי רַשמים מיומנים, הרבה שמות פולניים, רוסיים, הונגריים, גרמניים, איטלקיים, ספרדיים, המעידים על מסעיו של הרוזן, שהיו לו ידידים בכל הארצות.

אוקטאב נטל מהם שניים באקראי: הרוזן זאמויֶצקי והמארקיז דה-סֶפּוּלוֶדה. – הוא נתן הוראה לרתום ולהובילו אליהם. מצא את זה ואת זה. הם לא היו מופתעים מן הבקשה של מי שהוחזק בעיניהם כרוזן אולאף לאבינסקי. בהיותם משוללים לחלוטין רגישות של עדים בורגניים, לא שאלו אולי יכול העניין להסתדר, אלא שמרו על שתיקה מנומסת בדבר גורם הריב, כיאות לג’נטלמנים כפי שהיו.

הרוזן האמיתי, מצדו, או כפי שאתם אולי מעדיפים, אוקטאב המזויף, היה טרף למבוכה דומה: הוא נזכר באלפרֶד הוּמבֶּר ובגוסטאב רֶנבּוֹ, שסירב להשתתף בארוחת-הצהריים שלו, והחליט שהם ישמשו לו בפגישה הזאת. – שני הצעירים ציינו איזו תמיהה בראותם שידידם הוזמן לדו-קרב, שהרי זה שנה לא יצא כמעט מחדרוֹ, והלוך-רוחו היה שקט ולא מלחמתי. אך כשאמר להם שהמדובר בקרב לחיים ולמוות בשל סיבה שאין לגלוֹתה, לא התנגדו עוד והלכו אל בית לאבינסקי.

התנאים הוסדרו מייד. מטבע של זהב מושלך כלפי מעלה קבע את סוג הנשק, מאחר שהיריבים הצהירו כי החרב והאקדח מתאימים להם באותה מידה. צריך היה להגיע ליער בּוּלוֹן בשש בבוקר בשדרת פוֹטוֹ, ליד גג-הקש הנתמך בעמודים כפריים, במקום הפנוי מעצים, שהחול הכבוש בו מהווה זירה מתאימה לקרבות כאלה.

לאחר שהכל הוסכם היה כבר קרוב לחצות, ואוקטאב פנה אל דלת חדריה של פראסקוביה. הבריח היה מוזז כמו אמש, והקול הלגלגני של הרוזנת הטיל דברי לצון מבעד לדלת:

“חזור כשתדע פולנית, אני פאטריוטית מדי ולא אוכל לקבל אדם זר בביתי”.

בבוקר הגיע הרופא שרבונו, נושא נרתיק מכשירים כירורגיים וחבילת חיתולים, ואוקטאב קיבל את פניו. – הם עלו שניהם על המרכבה. האדונים זאמוֹיֶצקי ודֶה-סֶפּוּלוֶדה נסעו אחריהם ברכבם הקל.

“ובכן אוקטאב יקירי”, אמר הרופא, “ההרפתקה כבר נהפכת לטראגדיה? הייתי צריך להניח לרוזן שיישן בגופך כשמונה ימים על ספתי. הארכתי מעל לתחום זה של זמן שֵינות מאגנטיות. אבל ככל שמרבים ללמוד את חכמת הבראהמנים, הפּאנדיטים והסאניאסים שבהודו, שוכחים תמיד דבר-מה, ובכל תכנית מעובדת על הצד הטוב ביותר נמצאים פגמים. אבל איך קיבלה הרוזנת פראסקוביה את פני המאוהב מפירנצה המחופשׂ?”

“אני חושב”, השיב אוקטאב, “שהיא הכירה אותי חרף שינוי צורתי, ואולי המלאך שומר-ראשה הוא שלחש על אוזנה שלא תיתן בי אימון; מצאתי אותה תמה, קרה, טהורה כמוה כשלג בקוטב. מתחת לחיצוניות שאהבה, ניחשה בלי ספק נשמתה העדינה נשמה זרה. – הרי אמרתי לך שלא תוכל לעשות דבר בשבילי; אני אומלל יותר משהייתי כאשר ביקרת אצלי לראשונה”.

“מי יכול לקבוע תחום לסגולותיה של הנשמה”, אמר הדוקטור בלתאזר שרבונו בפנים מהורהרים, “ביחוד כשאיננה מועמת משום מחשבה ארצית, כשאיננה מזוהמת משום בוץ אנושי, והיא שומרת על עצמה כפי שיצאה מתחת ידיו של הבורא אל האור, מתוך התבוננות של אהבה? – כן, צדקת, היא הכירה אותך; צניעותה המלאכית חָרדה תחת מבט התשוקה, ובאופן אינסטינקטיבי התעטפה בכנפיה הלבנות. אני מרחם עליך, אוקטאב המסכן שלי! מחלתך היא באמת חשוכת-מרפא. – אילו היינו בימי הביניים, הייתי אומר לך: היכנס למנזר”.

“חשבתי תכופות על כך”, השיב אוקטאב.

הגיעו. – הרכב הקל של אוקטאב המזויף כבר עמד במקום המסומן.

מראהו של היער בשעת-הבוקר היה ממש ציורי, לאחר שאיבד אותו במשך היום: הדבר היה באותם ימי קיץ שהשמש טרם הספיקה להכות את ירקוּת העלווה; צבעים רעננים, שקופים, רחוצים בטל הלילה, גיוונו את גושי הסביבה ונישׂא מהם ריח ניחוח של צמיחה צעירה. העצים במקום זה יפים במיוחד, אולי משום שנתקלו בקרקע יותר מתאים, ואולי משום ששׂרדו יחידים מנטיעה ישנה; גזעיהם האיתנים, המצופים באיזוב או מבריקים בקליפת כסף, נאחזים בקרקע בשורשים מסובכים, משליכים בדים בכיפופים מוזרים, ועשויים לשמש דגמים לתרגילי ציירים ותפאורנים המרחיקים לכת בחיפושים אחרי דגמים פחות מפליאים. כמה ציפורים, ששאון היום משתיק אותן, צייצו בעליצות מתחת לעלווה; ארנבון חשאי חצה בשלושה ניתורים את חול השדרה ורץ להתחבא בעשב, נבעת מרעש הגלגלים.

השירים הללו של הטבע שהופתע במערומיו, העסיקו מעט מאוד, כמובן, את שני היריבים ואת עדיהם.

מראהו של הרופא שרבונו עשה רושם לא נעים על הרוזן אולאף לאבינסקי, אך הוא התאושש עד מהרה.

מדדו את החרבות, סימנו את המקומות ללוחמים, שלאחר ששׂמו את מעיליהם על הקרקע הגישו את החרבות חוד אל חוד.

העדים קראו:

“הַתחל”!

בכל דו-קרב, תהיה קנאוּת היריבים אשר תהיה, קיים רגע של חוסר-תנועה חגיגי; כל לוחם חוקר את יריבו בשתיקה ועורך את תכניתו, מחשב את ההתקפה ומתכונן לתגובה; אחר-כך מחפשׂות החרבות זו את זו, מרגיזות זו את זו, ממששות זו את זו, אם אפשר לומר כך, בלא שמניחות זו את זו; כך נמשך הדבר כמה שניות, הנראות כדקות, כשעות, לנוכחים המודאגים.

כאן היו נסיבות הדו-קרב, הרגילות למראית עיניהם של הצופים, מוזרות כל-כך ללוחמים עצמם, שנשארו כך אוחזים את הניצב זמן יותר ממושך מן הרגיל. לאמיתו של דבר היה לפני כל אחד מהם גופו של עצמו וצריך היה לתקוע את הפלדה בבשׂר שעוד אמש היה שייך לו. – הקרב נסתבך בשל היותו מעין התאבדות לא צפויה, ועם שהיו שניהם אמיצי-לב, חשו אוקטאב והרוזן אימה אינסטינקטיבית מזה שהיו שולפי חרב מול רוחותיהם ומוכנים להתנפל על עצמם.

העדים חסרי-הסבלנות עמדו לשוב ולקרוא: “אדונים, הרי עליכם להתחיל!” כשכלי הנשק נתנגשו סוף-סוף בקצותיהם.

כמה התקפות נהדפו בזריזות מצד זה ומצד זה.

הודות לחינוכו הצבאי היה הרוזן לוחם מיומן; הוא היה מנקד בפגיעותיו את השריון של הנודעים במומחים; אולם, אם שלט יפה בתיאוריה, הרי באופן שימושי לא היתה לו עוד הזרוע העצבנית הרגילה, שתוכל להביס את המוּרידים של שאמיל; זה היה פרק-ידו של אוקטאב שהחזיק את חרבו.

לעומתו אוקטאב, בגופו של הרוזן, חש עוצמה לא-ידועה, ועם שהיה פחות בקי בלחימה דחה כל הזמן מחזהו את החרב שחיפשׂה אותו.

לשווא התאמץ אולאף לפגוע ביריבו והסתכן במכות לא-בטוחות. ואילו אוקטאב, קר-רוח יותר והחלטי יותר, סיכל את תחבולותיו.

חימה החלה להשתלט על הרוזן, שפעולתו נעשתה עצבנית ולא מסודרת. על אף שהיה אוקטאב דה-סאווי, רצה להרוג את הגוף הרמאי שיכול לרמות את פראסקוביה, מחשבה שהטילה אותו לזעם שאין להביעו.

תוך סיכון להידקר ניסה מכה ישירה כדי להגיע דרך גופו שלו אל נשמתו ואל חייו של מתחרהו; אבל חרבו של אוקטאב נצמדה מסביב לשלו בתנועה כה זריזה, כה עזה, כה החלטית, שהחרב העקורה מפרק-ידו זינקה אל-על ועמדה לנפול במרחק כמה צעדים משם.

חייו של אולאף היו נתונים לרשותו של אוקטאב: עליו היה רק להידחק קדימה כדי לדקרו מעֵבר לעֵבר. – פניו של הרוזן התכווצו, לא מפני שפחד מן המוות, אלא חשב כי הנה הוא משאיר את אשתו לגנב-גוף זה, שמעתה ואילך לא יוכל דבר לגרום להסרת המסווה מעל פניו.

אוקטאב, רחוק מלנצל את יתרונו, השליך את חרבו, ובאותתו לעדים שלא יתערבו צעד לעבר הרוזן הנדהם, שנטל אותו בזרועו ומשך אותו לתוך סבך היער.

“על שום מה אתה שומר לי טינה?” שאל הרוזן. “למה לא תהרוג אותי כאשר אתה יכול לעשות זאת? למה לא נמשיך את הקרב, לאחר שנתת לי לשוב וליטול את החרב, אם אתה מתעב להכות באדם ללא נשק? הרי אתה יודע שאין השמש צריכה להקרין ביחד את שני צללינו על החול, וצריך שהאדמה תבלע אחד משנינו”.

“הקשֵב בסבלנות”, ענה אוקטאב. “אושרך נתון בידַי. אני יכול להוסיף ולהשאיר לעצמי את הגוף שבו אני שוכן היום והשייך לך כבעלוּת חוקית. אני נהנה להודות בכך כשאין עדים על-ידנו, וכשרק הציפורים, שלא יחזרו על כך, עשויות להאזין לנו; אם נשוב ונתחיל את הדו-קרב, אהרוג אותך. הרוזן אולאף לאבינסקי, שאני מייצגו בצורה הפחות גרועה שאני מסוגל לה, חזק בסיוּף יותר מאוקטאב דה-סאווי, שצורתו שייכת לך כעת, ושאיאלץ, לצערי הרב, להשמידו; ומיתה זו, על אף היותה לא ממשית כיוון שנשמתי תשרוֹד, עלולה לגרום עוגמת-נפש לאמי”.

הרוזן שהודה באמיתות ההערות, שמר על שתיקה שנראה כעין הסכמה.

“לעולם לא תגיע”, המשיך אוקטאב, “אם אתנגד לכך, שתחזור לתפקידך באישיותך; אתה רואה לאן הגיעו שני ניסיונותיך. ניסיונות אחרים יגרמו לכך שתהיה מוחזק משוגע לדבר אחד. איש לא יאמין לאף מלה מטענותיך, וכשאתה טוען שהנך הרוזן אולאף לאבינסקי, יפרצו הכל בצחוק בפניך, כפי שכבר יכולת להיווכח. יכלאו אותך, ותבלה את שארית ימיך, מתחת למקלחות, במחאות שאתה באמת בעלה של הרוזנת היפה פראסקוביה לאבינסקה. המשתתפים בצערך יאמרו לשֵמע דבריך: ‘אוקטאב המסכן!’ תהיה לא מוכר כמו שאבֶּר של באלזאק, שרצה להוכיח שלא מת”.

זה היה כה אמיתי-מתימאטי, שהרוזן המדוכא השפיל ראשו אל חזהו.

“הואיל ואתה כרגע אוקטאב דה-סאווי, חיטטת בלי ספק במגירותיו, דפדפת את ניירותיו; ואתה יודע שהוא מטפח זה שנתיים אהבה נואשת לרוזנת פראסקוביה לאבינסקה, שניסה לשווא לעקרה מלבו, אך היא לא תחלוף אלא בכלוֹת חייו, ואולי תעקוב אחריו גם בקבר”.

“כן, אני יודע זאת”, אמר הרוזן בנשכו את שפתיו.

“ובכן, כדי להגיע אליה השתמשתי באמצעי נורא, מפחיד, שרק תשוקה נלהבת יכלה להסתכן בו; הדוקטור שרבונו ניסה בשבילי מעשה הגורם לנסיגת הקוסמים מכל הארצות ומכל הזמנים. לאחר ששיקע את שנינו בשינה, גרם באמצעות מאגנטיזם לכך שנשמותינו יתחלפו בלבושיהן. פלא חסר-תועלת! אני אחזיר לך את גופך: פראסקוביה אינה אוהבת אותי! בחיצוניותו של הבעל הכירה את נשמת המאהב; מבטה קפא על סף החדר של חיי-הנישואים כמו בגן של וילה סאלוויאטי”.

צער אמיתי כל-כך נתגלה בהטעמתו של אוקטאב, עד שהרוזן הוסיף אמון בדבריו.

“אני מאוהב”, הוסיף אוקטאב בחיוך, “ולא גנב, וכיוון שהנכס היחידי שהייתי חושק בו עלי אדמות אינו יכול להיות שייך לי, אינני רואה טעם בכך שאשמור בשבילי את תאריך, את טירותיך, את אחוזותיך, את כספך, את סוסיך, את כלי נשקך. – הבה, תן לי יד, ניראה כמתפייסים, נודה לעֵדינו, ניקח עמנו את הדוקטור שרבונו ונשוב למעבדת המאגיה, שבה יצאנו בשינוי צורה; בראהמה הזקן יידע יפה לבטל מה שעשה”.

“רבותי”, אמר אוקטאב, ממשיך עוד למשך כמה דקות את תפקיד הרוזן אולאף לאבינסקי, “החלפנו, יריבי ואני, הסברים חשאיים, ההופכים את המשך הקרב לחסר-תועלת. אין דבר המבהיר את המחשבות בין אנשים ישרים כהתנגשות חרבות קטנה”.

האדונים זאמוֹיֶצקי וסֶפּוּלוֶדה עלו על מרכבתם. אלפרד הומבֶּר וגוסטאב רֶנבּוֹ שבו אל רכבם הקל. – הרוזן אולאף לאבינסקי, אוקטאב דה-סאווי והדוקטור בלתאזר פנו בקצב מהיר לעֵבר רחוב די-ריגאר.

 

12

במהלך הנסיעה מיער בּוּלוֹן עד רחוב די-ריגאר אמר אוקטאב דה-סאווי לדוקטור שרבונו:

“יקירי הדוקטור, אשוב ואבדוק את המדע שלך בניסוי נוסף: להחזיר לקדמותן את הנשמות, כל אחת בשיכונה הרגיל. דבר זה לא יהיה קשה לך; אני מקווה שהאדון הרוזן לאבינסקי לא תהיה טינה בלבו עליך על שהחלפת לו את הארמון תמורת בקתה ושיכנת כמה שעות את אישיותו המבריקה בתוך אדם עני כמוני. בנוסף לכך הרי אתה בעל עוצמה שאין לך לפחד משום נקמה”.

לאחר אות של הסכמה מצדו אמר הדוקטור בלתאזר שרבונו: “הביצוע יהיה הפעם פשוט בהרבה מן הקודם; הנימים הסמויות המקשרות את הנשמה לגוף נקרעו לא מזמן אצלך ולא הספיקו לשוב ולהתאחד, וכוחות רצונך לא יהווּ מכשול, שההתקוממות האינסטינקטיבית נגד המאגנטיזם יוצרת למהַפּנט. האדון הרוזן יסלח מן הסתם למדען זקן כמוני על שלא יכול להתגבר על התענוג לבצע ניסוי שאין מוצאים בשבילו הרבה מועמדים, שהרי הניסיון הזה לא שימש, אגב, אלא כדי לאשר באופן מזהיר קיומו של טוהר-מידות המגביר את העדינות עד כדי האלָהה, וחוגג את ניצחונו במקרה שכל מידה אחרת היתה נכשלת. אתה תראה, אם רצונך בכך, את השינוי החולף הזה כחלום מוזר, וייתכן שבמאוחר לא תכעס על שנתנַסית בתחושה מוזרה זאת, שרק מעטים מאוד ידעו אותה, תחושת השיכון בשני גופים. – גלגול הנשמות איננו תורה חדשה; אך לפני המעבר לקיום אחר שותות הנשמות את קוּבעת השיכחה, והבריות אינם יכולים להיזכר, כמו פיתאגורס, שהשתתפו במלחמת טרויה”.

“הטובה שבשובי להשתכן באישיותי”, ענה הרוזן בנימוס, “שקולה נגד אי-הנעימות שבנישולי ממנה; דבר זה נאמר ללא כל כוונה רעה ביחס לאדון אוקטאב דה-סאווי, שעדיין אני הוא ושאפסיק להיות!”

אוקטאב חייך בשפתיו של הרוזן לאבינסקי לשֵמע המשפט הזה, שלא הגיע לפי הכתובת שלו אלא דרך הלבוש החיצוני הזר, ודממה קמה בין שלושת הנוסעים, שמצבם האנורמאלי הכביד על שיחה ביניהם.

אוקטאב המסכן הִרהר בתקוותו הדועכת, ומחשבותיו לא היו, יש להודות, דווקא ורודות. ככל המאוהבים הנִדְחים שאל את עצמו שוב ושוב למה לא היה אהוב, – כאילו האהבה קיימת על לָמה! הנימוק היחידי שניתן להציעו הוא “משום ש”, תשובה הגיונית בלאקוניות העקשנית שלה, שהנשים מעמידות נגד כל השאלות המביכות. עם זאת הודה לעצמו שנוּצח והרגיש שקפיץ החיים, שנמתח אצלו לזמן קצר בידי הדוקטור שרבונו, שוב נשבר ואיווש בלבו כקפיצו של שעון שהוּפל ארצה. אוקטאב לא היה רוצה לגרום לאמו את היגון על התאבדותו, והוא חיפש מקום שבו יכבה בדומייה מיגונו הלא-מוכר תחת השם המדעי של מחלה מתקבלת על הדעת. אילו היה צייר, משורר או מוסיקאי, היה מגבש את כאבו ביצירת-מופת, ופראסקוביה, לבושה בלובן, עטורת כוכבים, בדומה לביאטריצ’ה של דאנטה, היתה מרחפת על-פי השראתו כמלאך אורָה; אולם, כפי שאמרנו בהתחלת סיפורנו, אוקטאב, עם שהיה בעל-השכלה ונימוסים, לא היה מאותם אנשי-רוח המשאירים בעולם הזה את עקבות מַעברם. בהיותו בעל נשמה נעלה במסתרים, לא ידע אלא לאהוב ולמות.

המרכבה נכנסה לחצר הבית הישן של רחוב די-ריגאר, חצר מרוצפת עם שיבוצי עשב ירוק, שצעדי מבקרים כבשו שם דרך וקירות-הבניינים הגבוהים האפורים הציפו עליה צללים קרים כצללים הנופלים ממיקמרותיו של מנזר; הדממה וחוסר-התנועה שמרו על הסף כשתי אנדרטאות לא-נראות כדי להגן על התכנסותו של המדען בהרהוריו.

אוקטאב והרוזן ירדו מן המרכבה, והדוקטור עבר על-פני המידרך בצעד זריז קצת יותר מכפי שניתן לצפות מאדם בגילו ובלא להישען על זרועו של הנער-המשרת שהציעהּ ברוב נימוס, כשם שהשרָתים בבתים של בעלי-היחס נוהגים כלפי אנשים חלשים בגופם ובאים-בימים.

למן הרגע שבו נסגרו השעריים מאחוריהם, הרגישו את עצמם אולאף ואוקטאב אפופים אותה אווירה חמה, שהזכירה לדוקטור את זו של הודו ושרק בה יכול לנשום בנוֹחוּת, אבל החניקה כמעט את האנשים שלא היו קלויים כמוהו שלושים שנה בשמש הטרוֹפּית. ההתגלמויות של וישנוּ העלו חיוך מעושׂה כמקודם במסגרותיהן: שיווה, האל הכחול, היה לועג על כנוֹ, וּדרוּגה, נושכת את שׂפתה המיובּלת בשיני חזיר-הבר שלה, נראתה כמניעה את מחרוזת-הקרקפות שלה. המעון שמר על הרושם המסתורי והמאגי שלו.

הדוקטור בלתאזר שרבונו הוליך את שני הכפופים לו אל החדר שבו בוצע שינוי החיצוניות הראשון; הוא סובב את דיסקית הזכוכית של המכונה החשמלית, התניע את קני הברזל של הגיגית המאגנטית, פתח את ארובות החום כדי להעלות מהר את מעלות החום, קרא שתיים או שלוש שורות על פאפירוסים עתיקים כדי כך, שדמוּ לקליפות ישנות העומדות להתפורר, ולאחר שחלפו כמה רגעים, אמר לאוקטאב ולרוזן:

“רבותי, אני מוכן למענכם; אתם רוצים שנתחיל?”

בשעה שעסק הרופא בהכנותיו, חלפו מחשבות מדאיגות בראשו של הרוזן.

“כשאירדם, מה יעשה בנשמתי הקוסם הזקן בעל פני-הקוף, העלול אפילו להיות השטן בעצמו? – האם יחזיר אותה אל גופי או יישׂא אותה עמו אל הגהינום? החילופים הללו המיועדים להחזיר לי את רכושי, כלום אינם מלכודת חדשה, תחבולה מאקיאוולית לשם איזה כישוף שתכליתו נעלמת ממני? ובכל זאת אין מצבי עלול להיות גרוע ממה שהוא עתה. גופי שייך לאוקטאב, וכפי שאמר זאת בצדק רב הבוקר, אם אתבע אותו כשאני בחיצוניותי העכשווית, אביא לידי כך שיכלאו אותי כמשוגע. אילו רצה להיפטר ממני סופית, הרי יכול להפעיל את חוד חרבו; הייתי חסר-נשק, נתון לחסדו; משפטם של הבריות לא היה מוצא עניין להתערב בזה. צורות הדו-קרב היו הוגנות לחלוטין, והכל התרחש לפי הנוהג. – הבה! נחשוב על פראסקוביה, ובלי פחד ילדותי! ננסה את האמצעי היחידי הנשאר לי לכָבשהּ בחזרה!”

והוא נטל כמוהו כאוקטאב את קנה הברזל, שהדוקטור בלתאזר שרבונו הציג לפניו.

הלומים ממוליכי המתכת הטעונים בגודש זרם מאגנטי, שקעו תיכף שני הצעירים לתוך תשישות כה עמוקה, שהיתה נראית כמיתה בעיני אדם שלא קיבל הודעה מוקדמת על כך: הרופא הפעיל את המאגנטיזם, ביצע את תנועות הפולחן, ביטא את ההברות כמו בפעם הראשונה, ומייד הופיעו שני ניצוצות קטנים מעל אוקטאב ומעל הרוזן בריטוט אור; הרופא שב והוליך למגוריה הראשונים את נשמת הרוזן אולאף לאבינסקי, שנמשכה בטיסה זריזה אחרי המאגנט.

באותו זמן ממש התרחקה אט-אט נשמתו של אוקטאב מגופו של אולאף, ובמקום שתצטרף לשלו, התרוממה עליזה על שנשתחררה כביכול ונראה שלא היתה מעוניינת לחזור אל כִּלאה. הרופא חש עצמו נתקף רחמים על פסיכֶה זאת שפִּרפרה בכנפיה, ושאל את עצמו אם חסד הוא להחזירה אל עמק הנכאים. במשך רגע ההיסוסים עלתה הנשמה ועלתה. משנזכר בתפקידו חזר מר שרבונו בהטעמה נמרצת ביותר על המלה החד-הברתית שאין לעמוד בפניה ועשה תנועה רצונית מבריקה; האור הקטן החטטני כבר היה מחוץ למעגל המשיכה, ובחצותו את הזכוכית העליונה של החלון, נעלם.

הרופא הפסיק את מאמציו, שידע כי מיותרים הם, והעיר את הרוזן, שבראותו את עצמו בראי בקווי פניו הרגילים, השמיע קריאת גיל, השליך מבט על גופו חסר-התנועה עדיין של אוקטאב, כדי להוכיח לעצמו, שהוא משוחרר סופית מחיצוניות זו, וזינק החוצה לאחר שנפרד בברכת-יד ממר בלתאזר שרבונו.

רגעים מספר אחרי זה נשמעה התגלגלות עמומה של מרכבה, והדוקטור בלתאזר שרבונו נשאר לבדו פנים אל פנים עם גופתו של אוקטאב דה-סאווי.

“בשם חִדקוֹ של גאנֶשה!” נצטעק תלמידו של בראהמה מאֶליפאנטה לאחר שהלך הרוזן, “הרי לך עניין מרגיז; פתחתי את דלתות הכלוב, הציפור נתעופפה, והנה היא כבר מחוץ לחללו של העולם הזה, במרחק כזה שהסאניאסי בראהמה-לוגום הוא עצמו לא יוכל להדביקו; אני נשאר עם גוף על זרועותי. ודאי שאני יכול להמיסו באמבט הרסני כה חזק, שלא יישאר ממנו אף אטוֹם חשוב, או לעשות ממנו במשך כמה שעות מוּמייה-של-פּרעה בדומה לחנוטים שבארונות הססגוניים בהירוגליפים; אבל אז יתחילו חקירות, יחטטו במעוני, יפתחו את תיבותי, יציגו לי כל מיני שאלות מרגיזות…”

כאן חלפה מחשבת אור ברוחו של הרופא; הוא תפס עט ומשך במהירות כמה קווים על גליון הנייר, שתחב אחר-כך למגירת שולחנו.

הנייר הכיל את המלים הללו:

“הואיל ואין לי הורים ולא קרובי-משפחה, אני מוריש את כל רכושי למר אוקטאב דה-סאווי, שאני רוחש לו חיבה מיוחדת, – על מנת לשלם עיזבון של מאה אלף פראנק לבית-החולים הבראהמני בציילון, בשביל בעלי-החיים הזקנים, התשושים או החולים, לשלם קיצבה של אלף ומאתיים פראנק במשך כל החיים למשרת ההודי שלי ולמשרת האנגלי שלי, ולמסור לספריית מאזארין את כתב-היד של חוקי מאנוּ”.

צוואה זו שעשה אדם חי למען נפטר איננו אחד הדברים הפחות מוזרים שבסיפור הבלתי-סביר ובכל זאת האמיתי הזה; אבל המוּזרוּת תתפרש תיכף.

הרופא נגע בגופו של אוקטאב דה-סאווי, שחום החיים טרם עזב אותו, הסתכל בראי וראה את הפנים המקומטים, השחומים והמחוספסים כעור שַגרין, בהבעה זלזלנית מיוחדת, ובעשותו מולו מחווה שבה משליכים מעיל ישן כשהחייט מביא לך חדש, מִלמל את הנוסחה של סאניאסי בראהמה-לוגום.

בו-ברגע נתגלגל גופו של הדוקטור בלתאזר שרבונו כהלוּם-רעם על השטיח, ואילו גופו של אוקטאב דה-סאווי, הזדקף חזק, ער, מחזיק-מעמד.

אוקטאב-שרבונו עמד על רגליו כמה דקות לפני הגופה הכחושה, הגרמית, החיוורת כמת; כיוון שלא נתמכה עוד בנשמה העצומה שזה אך נפחה בה רוח חיים, הפגינה כמעט מייד אותות של סֶניליות קיצונית וקיבלה עד מהרה מראה של גופת מת.

“היֵה שלום, סמרטוט אנושי מסכן, סחבה עלובה, קרועה ובלוּיה, מרופטת בכל התפָרים, שסחבתי שבעים שנה בחמשת חלקי תבל! שימשת לי יפה למדי, ואין אני עוזב אותך בלא להצטער במידה-מה. מתרגלים זה אל זה לחיות ביחד זמן כה רב! אבל בחיצוניות הצעירה הזאת, שמומחיותי תעשה אותה בקרוב חסוֹנה, אוכל ללמוד, לעבוד, לקרוא עוד כמה מלים מן הספר הגדול, בלא שיסגור אותו המוות בסעיף המעניין ביותר ויאמר ‘די!’”

אחרי ההספד הזה שהופנה אל עצמו, יצא אוקטאב שרבונו בפסיעה שקטה והלך לקבל לרשותו את קיומו החדש.

הרוזן אולאף לאבינסקי כבר חזר אל ביתו ושאל מייד אם הרוזנת תוכל לקבל אותו.

הוא מצא אותה ישובה על תל מאוּזב, במשתלה, כשלוחות הבדולח המורמים-למחצה איפשרו חדירת אוויר חמים ומאיר, בלב חורשה בתולה של צמחים אֶקזוטיים וטרופיים; היא קראה יצירות של נוֹוַאליס, אחד הסופרים העדינים ביותר, הנדירים ביותר, הרוחניים ביותר שהוציא הרוח הגרמני; הרוזנת לא אהבה את הספרים המציירים את החיים בצבעים ריאליים ועזים – והחיים נראו לה גסים במקצת מרוב הבילוי בעולם של הידור, של אהבה ושל שירה.

היא השליכה את ספרה ונשאה את עיניה לאט אל הרוזן. היא חששה שמא עוד תפגוש באישונים השחורים של בעלה את המבט הלוהט, הסוער, הטעון מחשבות מסתוריות, שהביך אותה בכאב כה רב ושנראָה לה – חשש מטורף, מחשבה יוצאת דופן – כמבטו של אדם אחר!

בעיניו של אולאף פרצה חדווה זכה, דלקה באש יציבה אהבה תמה וטהורה; הנשמה הזרה ששינתה את ארשת תווי-פניו, גזה לעַד; פראסקוביה הכירה מייד את אולאף הנערץ שלה, וסומק הנאה מהיר גיוון את לחיֶה השקופות. עם שלא ידעה על השינויים שבוצעו בידי הדוקטור שרבונו, הרי הודות לעדינות הרגשתה היתה לה תחושה מוקדמת לגבי כל השינויים הללו, בלא שמסרה לעצמה דין-וחשבון על כך.

“מה קראת פה, פראסקוביה היקרה?” שאל אולאף בהרימו מעל האזובים את הספר הכרוך בעור מארוקני כחול.

“אה! את הסיפור על ‘היינריך מאוֹפטרדינגן’ – זה אותו כרך שרכבתי במהירות הבזק לחפשו במוֹהילֶב – יום אחד, ליד השולחן, הבעת את החשק לרכשו. בחצות היה על שולחנך הקטן ליד מנורת-הלילה; אבל גם ראלף נשאר חסר-נשימה!”

“ואני אמרתי לך, שלעולם לא אגלה עוד כל חֵשק בנוכחותך. אתה דומה באופייך לאותו מושל ספרדי, שביקש את המאהבת שלו לא להסתכל בכוכבים, שהרי אין בכוחו לתת אותם לה”.

“אילו הסתכלת באחד, הייתי מנסה לעלות השמיימה וללכת לבקש אותו מאלהים…”

תוך הקשבה לבעלה שבה והכניסה קווּצה מתמרדת נגד הסרטים, שנצנצה כשלהבת בקרן אור. תנועה זו גרמה לגלישת שרווּלה וחשפה את זרועה היפה שהיתה מוקפת בפרק-היד בלטאה זרועת כוכבי טורקיז שענדה ביום ההופעה בקאסצינות, הגורלית כל-כך בשביל אוקטאב.

“איזה פחד עוררה בך הלטאה הקטנה, שהרגתי בחבטת מקל, כשירדת לראשונה אל הגן לפי בקשותי הנמרצות! נתתי הוראה לצקת אותה בזהב ולקשטה בכמה אבני-חן; אך גם במצב של תכשיט היא נראית לך מפחידה, ורק לאחר זמן מסוים החלטת לענוד אותו”.

“אוה! אני עתה רגילה בו לגמרי, ומכל התכשיטים הוא העדיף בעיני, הואיל והוא מזכיר לי דבר יקר מאוד”.

“כן”, חזר ואמר הרוזן, “באותו יום החלטנו, שלמחרת אפנה רשמית אל דודתך ואבקש שתינשאי לי”.

הרוזנת, ששבה ומצאה את מבטו, את מיבטאו של אולאף האמיתי, קמה, נרגעת, אגב, בשל פרטים אינטימיים אלה, חייכה אליו, נטלה את זרועו ועשתה אתו כמה סיבובים במשתלה, עוקרת תוך כדי עָברהּ, בידה השנייה שנשארה חופשית, כמה פרחים, שאת עלי כותרותיהם נגסה בשפתיה הרעננות, בדומה לוֶנוס של סקיאווֹנֶה, האוכלת ורדים.

“הואיל ויש לך היום זיכרון כה טוב”, אמרה בהשליכה את הפרח שחתכה בשיני-הפנינים שלה, “נזכרת מן הסתם בשימוש שפת האם שלך… שאתמול לא ידעת אותו עוד”.

“אוה!” השיב הרוזן, “זוהי השפה שנשמתי תדבר בה בשמיים כדי לומר לך שאני אוהב אותך, אם רק שומרות הנשמות בגן-העדן על שפת אנוש”.

פראסקוביה, מוסיפה ללכת, היטתה לאט את ראשה על כתפו של אולאף.

“אהובי יקירי”, מלמלה, “הנה אתה כפי שאני אוהבת אותך. אתמול הטלתָ עלי אימה, והתחמקתי ממך כמו מזָר”.

למחרת קיבל אוקטאב דה-סאווי, ששב לתחייה ברוחו של הרופא הזקן, איגרת עם שוליים בשחור, שבה נתבקש להשתתף בתפילת-ההשכבה, בהלוויה ובקבורה של מר בלתאזר שרבונו.

הדוקטור, לבוש בחיצוניותו החדשה, ליווה את שׂרידיו הקודמים לבית-הקברות, ראה את עצמו נקבר, שמע בכובד ראש ששיחק אותו יפה מאוד, את ההספדים על קברו, שבהם ביכּו את האבידה שאין לה תקנה שאיבד המדע; אחר-כך חזר לרחוב סאן-לאזאר וחיכה לפתיחת הצוואה שכתב לטובתו.

באותו יום קראו במדור הידיעות השונות של עיתוני הערב:

“האדון הדוקטור בלתאזר שרבונו, הידוע בשהייתו הממושכת בהודו, בידיעותיו הפילולוגיות ובדרכי הריפוי המופלאות שלו, נמצא מת אתמול בלשכת עבודתו. הבדיקה המדוקדקת של גופתו דוחה לחלוטין את המחשבה על מעשה פלילי. מר שרבונו התמוטט בלי ספק מיגיעותיו השׂכליות המופרזות או נספָּה בעת ניסוי נועז. אומרים שצוואה כתובה כולה בעצם ידו, שנתגלתה בשולחן-הכתיבה של הרופא, מורישה לספריית מאזארין כתבי-יד יקרים ביותר וממַנה כיורשו צעיר הנמנה עם משפחה מכובדת, מר אוֹ. דה-ס.”

[1856]


  1. המחבר בלבל כאן: בשיר השירים, ב', כתוב: “מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות”, אבל בתהילים, קי“ד, כתוב: ”ההרים רקדו כאֵילים, גבעות כבני–צאן". המתרגם.  ↩

המלצות קוראים
תגיות