אתה שואלני, האח, אם אהבתי; כן. זהו סיפור מוזר ואיום, ואף-על-פי שאני בן ששים ושש, אני לא מעֵז כמעט לנגוע באפרם של זכרונות אלה. איני רוצה להעלים ממך דבר, אבל לא הייתי מרצה סיפור כגון זה לנפש פחות נאמנה משלך. הם מאורעות כה מוזרים, שאיני מסוגל להאמין שאירעו לי. במשך שלוש שנים הייתי צעצוע בידי תעתוע משונה ושׂטני. אני, כומר כפרי מסכן, ניהלתי כל הלילות בחלום (ולוואי והיה זה חלום!) חייו של מכוּר לשׂטן, חייו של איש החברה-הגבוהה ושל אשורדניפאל. מבט יחידי מלא אדיבות שהוטל על אשה, כמעט שגרם לי לאמלל את נשמתי; אך לבסוף, בעזרת האל ובעזרת פַטרוני הקדוש, הצלחתי לגרש את הרוח הרעה שהשתלטה עלי. קיומי נעשה מורכב בגלל קיום לֵילי שונה לחלוטין. ביום הייתי כוהן-דת, טהור, עסוק בתפילה ובדברי קודש; בלילה, אך עצמתי את עיני, נעשיתי אציל צעיר, ידען חריף בנשים, בכלבים ובסוסים, משַׂחק בקובייה, שותה ומנאץ. וכשהייתי מתעורר עם הנץ השחר, דימיתי, להיפך, שישנתי וחלמתי שאני כומר. מחיים סהרוריים אלה נשארו לי זכרי דברים ומלים שאיני יכול להימנע מהם, ואף-על-פי שלא יצאתי מעולם מבין כותלי בית-הכומר שלי, הרי לשֵמע דברַי ניתן לומר, שאני אדם שניצֵל הכל ונטש את החברה, התמכר לדת ורוצה לסיים בחיק אלוהים את הימים המסוערים יתר על המידה, ולא סמינריסט צנוע שנזדקן בכומרייה נידחת, בפאתי יער בלי כל התייחסות לדברי התקופה.
כן, אהבתי כשם שאיש לא אהב מעודו, אהבה מטורפת וסוערת, עזה כל-כך שאני מתפלא על שלא גרמה לשבץ לבי. הה, איזה לילות! איזה לילות!
משחר ילדותי חשתי בי את יעודי לשמש כומר; לפיכך התנהלו כל לימודי בכיוון זה, וחיי עד לגיל עשרים וארבע לא היו אלא תקופת ניסיון לכך. עם סיום לימודי התיאולוגיה עברתי בזה אחר זה את כל המִסדרים הקטנים, והממונים עלי חשבו אותי ראוי, על אף גילי הצעיר, לעבור את השלב האחרון והמפחיד. יום ההסמכה שלי נקבע לשבוע הפסח.
מעולם לא הלכתי אל בין הבריות; החברה היתה בשבילי המכלאה של הקולֶז' ושל הסמינר. ידעתי רק במעורפל שהיה משהו שקראו לו בשם אשה, אבל מחשבתי לא נשתהתה על כך. הייתי תמים כולי. את אמי הזקנה ראיתי רק פעמיים בשנה. הללו היו כל קשרַי עם החוץ.
לא הצטערתי על דבר, לא חשתי את הקל שבהיסוסים ביחס להתחייבות ההחלטית הזאת; הייתי מלא חדווה וחוסר-סבלנות. מעולם לא סָפַר חתן צעיר את השעות בלהט קדחתני כזה; לא ישנתי משום כך, הייתי חולם שאני עורך את המיסה; להיות כומר, לא ראיתי דבר יפה מזה בעולם; הייתי מסרב להיות בִּמקום זה מלך או משורר. שאפתנותי לא תפסה למעלה מזה.
מה שאני אומר בזה הוא כדי להראות איך לא צריך היה לקרות מה שקרה לי, ולאיזה כישוף הייתי קרבן.
כשהגיע היום הגדול, צעדתי אל הכנסייה בצעד קל כל-כך, שדימיתי כי אני מוּרם באוויר, או כי יש לי כנפיים על כתפי. חשבתי את עצמי מלאך, והשתוממתי על פרצופם הקודר והמודאג של חברי; כיוון שהיינו רבים. ביליתי את הלילה בתפילות, והייתי במצב קרוב כמעט להתלהבות. הבישוף, זקן נכבד, נראה לי כאלוהים אבינו ההוגה בנצחיותו, וראיתי את השמיים מבעד לקמרונים של היכל הקודש.
אתם מכירים את פרטיו של הטקס הזה: ברכת הקודש, סעודת-הקודש בשתי הצורות, משיחת כף היד בשמן על-ידי החניכים, ולבסוף המיסה המוגשת יחד עם הבישוף. לא ארחיב את הדיבור על כך. הו! עד כמה צדק איוב, ועד כמה חצוף הוא מי שלא כרת ברית לעיניו! הרמתי במקרה את ראשי, שהחזקתי עד עתה רכוּן, והבחנתי לפנַי, קרובה כדי כך שהייתי יכול למששה, אם כי למעשה היתה במרחק גדול למדי משם ומעברו השני של המעקה, באִשה צעירה שיופיָה נדיר ולבושה בהדר מלכותי. כאילו נפקחו פתאום עיני. חשתי הרגשתו של עיוור שהראייה חזרה אליו לפתע. הבישוף, שהיה עד כה קורן כל-כך, נתקדר פתאום, הנרות הארוכים במנורות הזהב שלהם החווירו ככוכבי בוקר, ובכל הכנסייה השתררה אפלה גמורה. היצור המקסים בלט על רקע חשוך זה כהתגלות של מלאך; היא נראתה כמאירה מכוח עצמה ושולחת אורהּ יותר משהיא מקבלת אותו.
השפלתי את עפעפי, מתוך החלטה נחרצת שלא אשׂא אותם, כדי להתחמק מהשפעתם של דברים מן החוץ; שכן תקף אותי פיזור הנפש והתגבר והלך, ואני בקושי ידעתי מה שעשיתי.
רגע לאחר-מכן שבתי ופקחתי את עיני, מפני שמבעד ריסַי ראיתי אותה מנצנצת בצבעי מינסרה ובדמדומים הארגמניים, כשמסתכלים בשמש.
הו, מה יפה היתה! גדולי הציירים, שבעָקבם בשמיים אחרי היופי האידיאלי, הורידו ארצה את הדיוקן האלוהי של המאדונה, אפילו אינם מתקרבים למציאות אגדית זאת. לא חרוזיו של המשורר ולא לוח-הצבעים של הצייר מסוגלים למסור מושג עליה. היא היתה גדולה למדי, בגיזרה ובהופעה של אֵלָה; שערותיה בגון בלונדי רך נפרדו ברוֹם ראשה וזרמו על רקותיה כשני נהרות זהב; הייתי אומר שזוהי מלכה בנזרהּ; מצחה הכחלחל והשקוף נמתח רחב וצח על קשתות שני גבינים חומים כמעט, סימן מייחֵד שניתוסף עוד לרושם של האישונים בצבע ירקוּת-הים הבהירה והמבריקה ללא נשׂוֹא. איזה עיניים! בברקן חרצו גורלו של אדם; היו בהן חיוּת, זוך, להט, לחוּת נוצצת שלא ראיתי כמותם בתוך עינו של אדם; נפלטו מהן קרניים בדומה לחִצים, שראיתי ברורות כי הן מגיעות ללבי. לא ידעתי אם הלהבה המאירה אותן באה מן הרקיע או מן הגהינום, אבל ודאי הוא שבאה מזה או מזה. אשה זו היתה מלאך או שד, או שניהם כאחד; היא לא הגיחה בוודאי מצַלעהּ של חווה, אֵם כל חי. שיניים מן המזרח המפואר ביותר הבהיקו בחיוכה האדום, וגומות קטנות שוּקעו עם כל עיקום פיה בחלקת עורן החלק של לחייה המקסימות. אשר לאַפהּ, הוא היה מחונן בעדינות ובגאווה מלכותיים, והעיד על מוצא אצילי ביותר. נצנוצי ברקת פיזזו על עורן החלק והמצוחצח של כתפיה החשׂופות-למחצה, ומחרוזות פנינים גדולות בלונדיות גלשו על חזהּ. פעם בפעם זקפה ראשה בתנועה גלית של אֵפעה או של טווס מתנפח, והפעילה ריטוט קל של צווארון-התחרים הרקום מעשה רשת, שהקיף אותו כסריג של כסף.
היא היתה לבושה בשמלת קטיפה בצבע אדום בהיר ומתוך שרווּליה המצופים בפרווה של חוֹלד-הרים בלטו ידיים אציליות בעדינות אין קץ, עם אצבעות ארוכות, שמנמנות ושקופות באופן אידיאלי כדי כך, שהחדירו את האור כאצבעותיה של אֵלת השחר.
כל הפרטים הללו ניצבים לפני עיני כאילו היו אתמול, ועם שהייתי אז במבוכה עצומה, לא נשמט ממני דבר: הצביון הקל ביותר, נקודת-השחור הקטנה בזווית הסנטר, הפלומה הלא-מורגשת על דל-שפתיה, רכוּת המצח, צילם הרועד של הריסים על גבי הלחיים, את הכל תפסתי בדיעה צלולה להפליא.
ככל שהסתכלתי בה, הרגשתי שנפתחו בי דלתות שעד אז היו סגורות; אשנבים סתומים נפלשו לכל צד וחשֹפו תשקיפים לא-מוּכרים; החיים נראו לי בהיבט אחר לגמרי; זה אך נולדתי אל סדר מחשבות חדש. פחד איום הציק ללבי; כל דקה שחלפה נראתה לי כמו שניה וכמאה שנים. בינתיים נמשך הטקס, ואני נישאתי רחוק-רחוק מן העולם, שחשקַי הנולדים צרו בזעם על כניסתו. עם זאת אמרתי כן, כשרציתי לאמר לא, כשהכל בתוכי התקומם ומחה על הכפייה שלשוני הפעילה על רצון נשמתי: כוח מסתורי עקר נגד רצוני את המלים מתוך גרוני. בכך, בלי ספק, מסתבר מה שנערות כה רבות הולכות אל טקס הנישואים תוך החלטה נחושה לסרב באופן נחרץ לבעל שכופים עליהן, ושאף אחת מהן אינה מבצעת את תכניתה. בכך, בלי ספק, מסתבר שטירוניות מסכנות כה רבות נעשות נזירות, על אף החלטתן הנמרצת לקרוע לגזרים את צעיף נזירותן בעת שהן מצהירות אמונים. אין מעיזים לחולל שערוריה כזאת בפומבי ולא לאכזב את ציפיותיהם של הבריות; כל הרצונות הללו, כל המבטים הללו, דומה שהם מכבידים עליך כמכסה עופרת: ועוד, האמצעים ניטלו בדיוק רב כל-כך, הכל כּוּון כה יפה מקודם, בצורה סופית ובאופן כה בולט, שהמחשבה נכנעת לכובד הדבר ושוקעת לגמרי.
מבטה של היפה הלא-מוּכרת שינה מבע בהתאם להתקדמות הטקס. מן הרך והמלטף שהיה תחילה, נהפך למבע של בוז ותרעומת על שלא הוּבן.
עשיתי מאמץ שהיה מספיק לעקור הר, כדי להצטעק שלא רציתי להיות כומר, אך לא הצלחתי; לשוני נשארה דבוקה לחכי, ולא נתאפשר לי לתרגם את רצוני בתנועת-שלילה קלה ביותר. הייתי, ער כולי, במצב הדומה לסיוט, כשרוצים לצעוק מלה שבה תלויים חייך, ואינך מצליח.
היא נראתה רגישה לסבל שחשתי, וכדי לעודד אותי הטילה בי מבט מלא הבטחות. עיניה היו פואמה, וכל מבט משלה היה שיר.
היא אמרה לי:
"אם רצונך להיות שלי, אעשה אותך מאושר יותר מאלוהים בגן-עדן שלו. המלאכים יקנאו בך. קרע את הלבושים הקודרים שבהם אתה עומד להתעטף; אני היופי, אני הנעורים, אני החיים; בוא אלי, אנחנו נהיה האהבה. מה יוכל יהוה להציע לך כפיצוי? קיומנו יזרום כחלום ולא יהיה אלא נשיקה נצחית.
“שפוך את היין מתוך הגביע הזה, ואתה חופשי. אני אוליך אותך אל איים לא-מוּכרים; אתה תישן על חזי, במיטת זהב מוצק ותחת אפיריון של כסף; כיוון שאני אוהבת אותך ואני רוצה לקחתך אל אלוהיך, שלפניו לבבות אציליים כה רבים יוצקים זרמי אהבה שאינם מגיעים אליו.”
דימיתי לשמוע דיבורים אלה בקצב של רכוּת אינסופית, הואיל ומבטה היה בעל-תהודה כמעט, והמשפטים ששלחו אלי עיניה, צלצלו בעומק לבי כאילו איזה פה לא-נראה נפח אותם לתוך נשמתי. חשתי את עצמי מוכן לוותר על אלוהים, ובכל זאת מילא לבי מוּכנית את דקדוקי הטקס. היפה הטילה בי מבט שני, מתחנן כל-כך, נואש כל-כך, שלהבים מושחזים חדרו ללבי, עד שחשתי חרבות בחזי יותר מאֵם-הכאבים.
בא הסיום, נעשיתי כומר.
מעולם לא צייר פרצוף אנושי חרדה כה מזעזעת; הצעירה הרואה את חתנהּ נופל מת על-ידה, האֵם ליד עריסתו הריקה של ילדהּ, חווה היושבת על סף השער של גן-העדן, הקמצן המוצא אבן במקום אוצרו, המשורר ששמט לתוך האש את כתב-היד היחידי של היפה ביצירותיו, אין להם מראה מדוכא יותר וחסר אפשרות לנחמה. הדם אזל לגמרי מפניה הנחמדים, והיא נעשתה לבנה כשַיש, זרועותיה היפות נפלו לאורך גופה, כאילו הותרו שריריהן, והיא נשענה אל אחד העמודים, כיוון שרגליה התכופפו ומעדו תחתיה. אשר לי, חיוור כמת, מצחי שטוף בזיעה מגואלת בדם יותר מן המעונה על מצבת-הצלב, פניתי והלכתי כושל לעבר המבוי של הכנסייה; הרגשתי מחנק; הקמרונים השתטחו על כתפי, ודימיתי שראשי תמך לבדו את כל כובד הכיפה.
כשעמדתי לעבור את הסף, השתלטה לפתע איזו יד על שלי; ידה של אשה! מימַי לא נגעתי בה. היא היתה קרה כעורו של נחש, וטביעתה נשארה בי צורבת כטביעת ברזל אדום מלַהט. זו היתה היא. “אומלל! אומלל! מה עשית?” אמרה לי בקול נמוך; אחר-כך נעלמה בקהל.
הבישוף הזקן עבר; הוא הציץ בי בהבעה חמורה. הבלגתי בהעמדת-פנים הכי מוזרות שבעולם; החוורתי, הסמקתי, הוּכיתי בסנוורים. אחד מחברי ריחם עלי, אחז בי והוציאני משם; לא הייתי מסוגל למצוא בעצמי את הדרך חזרה לסמינר. במִפנה רחוב, בשעה שהכומר הצעיר הפנה ראשו לצד אחר, קרב אלי פאז' כושי, בלבוש משונה, ומסר לי בלא שנעצר בהליכה, ארנק קטן בזוויות-זהב חרוטות, ועשה לי אות להסתירו; הכנסתי אותו לתוך שרוולי והחזקתיו שם עד שהייתי לבדי בתאי. הקפצתי את האבזם, לא היו שם אלא שני פתקים עם המלים הללו: “קלֶרמוֹנד, בארמון קוֹנסיני”. הייתי אז מעורה כה מעט בחיי המעשה, שלא הכרתי כלל את קלרֶמונד, למרות פרסומה, ולא ידעתי כלל היכן עומד ארמון קונסיני. שיערתי אלף השערות, אחת משונה מחברתה; אך לאמיתו של דבר, על מנת שאוכל לראותה, לא הייתי מודאג ביותר ממה שהיא עלולה או עשויה להיות, גברת רמת-מעלה או מעגבת.
האהבה שזה אך נולדה נשתרשה עד חוסר אפשרות להשמידה; אף לא עלה בדעתי לנסות ולשָרש אותה, עד כדי כך הרגשתי שהדבר הוא בלתי אפשרי. אשה זו השתלטה עלי כליל, מבט אחד בלבד היה בו כדי לשנות אותי; היא הפיחה בי את רצונה; לא חייתי עוד בתוך עצמי, אלא בתוכה ובאמצעותה. הייתי עושה אלף דברים משונים, מנשק את ידי במקום שהיא נגעה וחוזר על שמה במשך שעות שלמות. מספיק היה שאעצום את עיני כדי שאראה אותה ברורות כאילו נכחה במציאות, והייתי חוזר ואומר לעצמי את המלים שאמרה לי ליד דלתי הכנסייה: “אומלל”! אומלל! מה עשית?" הבינותי את כל הזוועה שבמצבי, והצדדים הקודרים והאיומים שבמצבי נתגלו לי באופן ברור. להיות כומר! משמע תם, לא לאהוב, לא להבחין במין ולא בגיל, לסטות מכל יופי, לנקר לעצמך את העינים, לזחול באפלולית הקרה-כקרח של מנזר או כנסייה, לא לראות אלא אנשים גוססים, לשמור ליד גופות לא מוּכרות וללבוש בגדי אֵבל מעל לגלימה השחורה, כך שניתן לעשות מבגדיך תכריכים לארונך!
והרגשתי את החיים עולים בתוכי כאגם פנימי המתנפח ועולה על גדותיו; דמי הלם בכוח בעורקי; נעורי, שהודחקו זמן כה רב, פרצו בבת-אחת כאַלוַוי, שמאה שנים עוברות עד פריחתו ושמתפתח לפתע כקול הרעם.
מה לעשות כדי לשוב ולראות את קלֶרמונד? לא היתה לי שום אמתלה לצאת מן הסמינר, הואיל ולא הכרתי איש בעיר; אף לא הצטרכתי להישאר בו, אלא רק חיכיתי שיציינו לי את מקום הכּוֹמרוּת שעלי לשמש בו. ניסיתי לעקור את סורג החלון; אלא שהוא היה גבוה להחריד, וכיוון שלא היה לי סולם, לא צריך הייתי להעלות את האפשרות הזאת על הדעת. ובנוסף לכך, לא יכולתי לרדת אלא בלילה – ואיך הייתי מסוגל לכוון צעדי במבוך הרחובות? כל הקשיים הללו, שלאחרים היו דבר של מה-בכך, היו עצומים בשבילי, סמינריסט מסכן, מאוהב מאז אתמול, ללא ניסיון, ללא כסף, וללא בגדים.
הה! לולא הייתי כומר, הייתי יכול לראותה יום-יום; הייתי המאהב שלה, בעלה, אמרתי לעצמי בעוורוני; במקום להיות לבוש בלבושַי העגומים, הייתי לובש בגדי משי וקטיפה, עונד שרשרות זהב, סיִף ונוצות כבעלי-הנימוסים הצעירים היפים. שערותי, במקום להיות מחוללוֹת בגילוּח נרחב, היו משחקות על צוואר בתלתלים מתנועעים, היה לי שׂפם מדוּנג, או-אז הייתי איש-חיל. אבל שעה אחת שעשיתי לפני במת-כנסייה, כמה מלים שבקושי הושמעו, עקרו אותי לנצח נצחים מתוך האנשים החיים, ואני בעצמי קבעתי את מצבת קברי, הזזתי בעצמי את הבריח של כלאי!
ניצבתי ליד החלון. השמיים היו כחולים להפליא, העצים התלבשו בבגדי האביב; הטבע הפגין שמחה אירונית. הכיכר היתה מלאה בני-אדם; אחדים הלכו, אחרים באו; זיווניות צעירות, יפיפיות צעירות, זוג אחר זוג, פנו לעבר הגן והחורשות; חבורות עברו ושרו פזמוני שיכרון; היתה תנועה, חיים, עליזות, שמחה שהדגישו בכאב את יגוני ואת בדידותי. אֵם צעירה, על סף הדלת, שיחקה עם ילדהּ. היא נישקה את פיו הקטן הוורוד, שעדיין היה זרוע פניני טיפות של חלב, והוא עשה לה, להכעיס, אלף מעשי ילדוּת נחמדים, שרק האימהות יודעות לזכות בהם. האב, שעמד במרחק כלשהו, חייך ברוֹך למראה הזוג המקסים, וזרועותיו המשולבות לחצו את השמחה על לבו. לא יכולתי לשאת את המראה הזה; סגרתי את החלון והתנפלתי על מיטתי תוך שנאה וקנאה נוראות בלבי, נושך את אצבעותי ואת שמיכתי כנמר שצם זה שלושה ימים.
איני יודע כמה ימים נשארתי במצב זה; אולם בהסתובבי בתנועת עווית זועמת, הבחנתי באב סֶראפּיוֹן, שעמד באמצע החדר והתבונן בי בתשומת-לב. התביישתי בפני עצמי, ובהשפילי ראשי על חזי, כיסיתי את עיני בידַי.
“רוֹמיאלד ידידי, משהו בלתי רגיל מתחולל בך”, אמר לי סראפיון כעבור כמה דקות של שתיקה, “את התנהגותך אי-אפשר באמת להסביר! אתה, ירא-שמיים כזה, שקט כזה ורך כזה, אתה מיטלטל בתא שלך כחיית-פרא. היזהר, אחי, ואל תשמע לפיתויי השטן; הרוח הרעה, מרוגזת מזה שהקדשת את עצמך לעַד לאדוננו, משוטטת מסביבך כזאב חומס ועושה מאמץ אחרון למשוך אותך אליה. במקום שתיתן את עצמך לתבוסה, רומיאלד יקירי, תקן לך שריון של תפילות, מָגן של סיגופים, והילחם באומץ-לב באויב; אתה תנצח אותו. הניסיון נחוץ לפרישוּת, והזהב יוצא טהור יותר מן המַצרף. אל תפחד ואל תתייאש; הנפשות הנשמרות ביותר והמתחזקות ביותר נתנסו ברגעים כגון אלו. התפלל, צוּם, שקע בהרהורים, והרוח הרעה תסור”.
הרצאתו של הכומר סראפיון החזירה אותי לתוך עצמי, ונעשיתי קצת שקט יותר. “באתי להודיעך שנתמנית לשמש כומר בס***; הכומר ששימש שם עד עתה אך זה מת, ואדוני ההגמון הטיל עלי שאלך ואכניסך שם לתפקיד, הֱיה מוכן למחר”. עניתי בתנועת ראש שאהיה, והכומר פרש. פתחתי את סידור-התפילות שלי והתחלתי לקרוא תפילות, אך השורות נתערבבו תיכף לפני עיני; חוט המחשבות נסתבך במוחי, והספר נשמט מתוך כּפַי בלא שהבחנתי בכך.
לנסוע מכאן מחר בלא שראיתי אותה! להוסיף עוד חוסר-אפשרות לאלו שכבר היו בינינו! לאבד לעד את התקווה לראותה, אם לא יקרה נס! לכתוב לה? באמצעות מי אשלח לה את המכתב? בתפקיד הקודש שהוטל עלי, לפני מי אוכל לשפוך את לבי, במי אוכל לבטוח? חשתי חרדה איומה. ועוד, מה שהאב סראפיון אמר לי בדבר תחבולותיו של השטן עלה בזיכרוני; המוזרוּת שבהרפתקה, יופיָה העל-טבעי של קלֶרמונד, הנצנוץ הזרחני של עיניה, הלחץ הצורב של ידה, המבוך שלתוכו הטילה אותי, השינוי הפתאומי שנתהווה בי, יראת-שמיים שלי שנעלמה ברגע אחד, כל זה העיד בבהירות על נוכחותו של השטן, והיד החלקה המבריקה לא היתה אולי אלא כפפה שבה כיסה על ציפורניו. מחשבות אלו הטילו אותי לתוך חרדה עצומה. הרמתי את סידור-התפילות, שנתגלגל ארצה מעל ברכי, ושבתי להתפלל.
למחרת בא סראפיון לקחת אותי; שתי פרָדות חיכו לנו ליד השער, עמוסות במזוודות הכחושות שלנו; הוא עלה על האחת, ואני על השנייה איכשהו. במשך כל מעברנו ברחובות העיר הסתכלתי בכל החלונות ובכל המרפסות אולי אראה את קלרמונד; אלא שהשעה היתה בוֹקרית מדי, והעיר טרם פקחה את עיניה. מבטי השתדל לצלול מאחורי הווילונות המתקפלים ודרך הווילאות של כל הארמונות, שלידם עברנו. סראפיון ייחס מן הסתם את סקרנותי להתפעלות שגרם לי יופיָה של האדריכלות, כיוון שהאט את צעדי פרדתו כדי לתת לי שהות לראות. לבסוף הגענו לשערי העיר והתחלתי להעפיל על הגבעה. כשהייתי למעלה-למעלה הסתובבתי לשוב ולראות את המקומות שבהם גרה קלרמונד. צל עננה כיסה כליל את העיר; גגותיה הכחולים והאדומים נתערבבו בצבע-ביניים כללי, כשפֹּה ושם צפו, בדומה לפתיתי קצף, עשני-הבוקר. על-פי פעלוּל אוֹפּטי מוזר נצטייר תחת קרן אור יחידה בניין חיוור-בלונדי, שעלה בגובהו על המבנים הסמוכים, שטבעוּ לגמרי באֵדים. למרות המרחק של פרסה אחת, נראָה הבניין קרוב מאוד. ניתן להבחין בו את הפרטים הקטנים ביותר, את הצריחים, את המַשטוחים, את סורגי החלונות, ועד לשבשבות בזנב-יוֹנים.
“מהו הארמון שאני רואה שם למטה מואר בקרני השמש?” שאלתי את סראפיון. הוא שׂם ידו מעל עיניו ולאחר שהשקיף ענה לי: “זהו הארמון העתיק שנתן הנסיך קונסיני למעגבת קלרמונד; מתחוללים שם דברים מחרידים”.
באותו רגע, איני יודע עדיין אם היתה זו מציאות או הזיה, דימיתי לראות שעל המרפסת מחליקה דמות תמירה ולבנה, שנצנצה במשך שניה וכבתה. זו היתה קלרמונד!
הה! האם ידעה שאותה שעה, ממרום הדרך המחוספסת שהרחיקה אותי ממנה, ושאסור היה שאשוב וארד משם, לוהט וחרד, דגרתי בעיני על הארמון שבו שכנה, ושמשחק-אור מגוחך נראָה כאילו קרֵב אלי להזמין אותי להיכנס לשם בתור בעל-בית? אין ספק שידעה, כיוון שנשמתה היתה יותר מדי קשורה בנועם בנשמתי, ואי-אפשר שלא הרגישה את זעזועיה הזעירים ביותר, ורגש זה הוא שדחף אותה לעלות על המרפסת, בעודה עטופה בצעיפי הלילה שלה, בטַל הבוקר הקר כקרח.
הצל הגיע עד לארמון, והכל לא היה עוד אלא ים ללא-נוע של גגות ושל טפחות, שלא ניתן להבחין שם אלא נענוע הררי. סראפיון נגע בפרדתו, וגם שלי החלה מייד ללכת אחריה, ועיקול הדרך חמס ממני לתמיד את העיר ס***, הואיל ואסור היה עלי לשוב אליה. לאחר שלושה ימים בדרך על-פני שדות עגומים למדי, ראינו מבעד לעצים את התרנגול המזדקר מעל מגדל-הפעמונים של הכנסייה שהוטל עלי לשמש בה; ולאחר שעברנו כמה רחובות עקלקלים הגובלים בבקתות ובגינות, מצאנו את עצמנו לפני חזית שלא היה בה מן ההדר הרב. שער-כניסה מקושט בכמה פסים ובשניים או שלושה עמודי אבן חולית חצובים בצורה גסה, גג-רעפים וכמה מִתמכים באותה אבן חולית כעמודים, זה היה הכל: משמאל – בית-הקברות השופע עשבים גבוהים, עם צלב-ברזל גדול בתווך; מימין ובצל הכנסייה ביתו של הכומר. זה היה בית פשוט עד מאוד בנקיון צחיח. נכנסנו; כמה תרנגולות ניקרו על הארץ גרגרי שבולת-שועל מעטים; כיוון שהיו רגילות, כנראה, לראות את בגדי-השחור של אנשי הכמורה, לא נבהלו מנוכחותנו וכמעט לא זזו לתת לנו מעבר. נביחה צרודה נשמעה, וראינו כלב זקן שבא בריצה.
זה היה כלבו של הקודם לי. עינו היתה כהה, פרוותו אפורה, וכל הסימנים העידו על זיקנה מופלגת שאליה עשוי כלב להגיע. ליטפתי אותו קלות בידי, והוא התחיל תיכף לצעוד על ידי במראה של סיפוק שאין להביעו. אשה זקנה למדי, שהיתה מנהלת משק-הבית של קודמי, באה אף היא לקראתנו, ולאחר שהכניסה אותי אל חדר נמוך, שאלה אותי אם מתכוון אני להשאיר אותה בתפקידה. עניתי שאשאיר אותה ואת הכלב, וכן את התרנגולות ואת כל הריהוט שבעל-הבית השאיר לה במותו, ומה שהביא אותה לידי התפרצות של שמחה הוא, שהאב סראפיון נתן לה בו במקום את התמורה שביקשה.
לאחר שהכניס אותי האב סראפיון לתפקידי, חזר אל הסמינר. נשארתי אפוא לבדי וללא תמיכה אלא בעצמי. המחשבה על קלרמונד החלה להטריד אותי, וחרף המאמצים שעשיתי לגרש אותה, לא תמיד הצלחתי. ערב אחד, בטיילי בשדרות הגובלות באֶשכרוֹע שבגני הקטן, דימיתי לראות מבעד לסוכה צורת אשה שעקבה אחר כל תנועותי, ובין העלים נצנצו שתי בבות-העיניים בגון הירוק של הים; אבל זו לא היתה אלא הזיה, ובעברי אל הצד השני של השדרה, לא מצאתי אלא עקבות סוליה בחול, קטנה כדי כך שהיית אומר כי היא של ילד. הגן היה מוקף בחומה גבוהה מאוד; בדקתי שם את כל הפינות והמחבואים, לא היה שם איש. בשום פנים לא יכולתי לפרש לעצמי את המצב הזה, שאגב, לא היה כלום יחסית לדברים המוזרים שעמדו לקרות לי. במשך שנה חייתי כך, ממלא את כל החובות המוטלות עלי בתפקידי, מתפלל, צם, מעודד ומגיש עזרה לחולים, מחַלק צדקה עד שאני מונע מעצמי את הצרכים הנחוצים ביותר. אך הרגשתי בקרבי יבושת עצומה, ומעיינות החסד היו סגורים בפנַי. לא נהניתי מן האושר שמעניק מילוי שליחות קדושה; מחשבותי היו נתונות למקום אחר, ודבריה של קלרמונד שבו אלי תכופות על השפתיים כמין פזמון חוזר שלא מרצון. הו, האח, תן דעתך יפה על כך! משום שהרמתי פעם אחת ויחידה את עיני אל אשה, בשל עבירה כה קלה למראית-עין, הרגשתי במשך שנים רבות התרגשויות מציקות ביותר: חיי נטרפו לתמיד.
לא אעכב אותך עוד זמן רב על התבוסות ועל הניצחונות הפנימיים שהיו מלוּוים תמיד בחזרות עמוקות לחטא, ואעבור תיכף למצב מכריע. לילה אחד צלצלו בחוזקה בדלתי. מנהלת-המשק הזקנה הלכה לפתוח, וגבר בגון נחושתי לבוש הדר, אבל לפי אופנה מוזרה, עם פגיון ארוך, נסתמן לאור פנסהּ של ברברה. תנועתה הראשונה היתה של פחד; אבל האיש הרגיע אותה ואמר לה שעליו לראות אותי מייד למען משהו הנוגע למשׂרתי. ברברה העלתה אותו. עמדתי לשכב במיטה. האיש אמר לי שאדוֹניתו, גברת מרום-המעלה, נמצאת על סף המוות והיא ביקשה כומר. עניתי שאני מוכן ללכת אחריו; לקחתי עמי מה שנחוץ למשיחה אחרונה בשמן-הקודש וירדתי בחיפזון רב. ליד השער הלמו בקרקע, חסרי-סבלנות, שני סוסים שחורים כלילה, מַשיבים על חזותיהם שני זרמי עשן ארוכים. הוא החזיק בשבילי את המשוורת ועזר לי לעלות על האחד, אחר-כך קפץ על משנהו, בהשעינו את ידו על גולת האוכף. הוא הלחיץ את הברכיים ושִחרר את מושכות סוסו שעף כחץ. סוסי שלי, שאת רסנוֹ אחז, החל אף הוא לדהור והחרה-החזיק אחריו בשוויון מושלם. בלענו את הדרך; האדמה רצה תחתנו אפורה ומפוספסת, וצלליות העצים השחורות ברחו כחֵיל-צבא במנוסתו. חלפנו דרך יער חשוך ואטום וקר כקרח עד כדי כך, שחשתי צמרמורת של אמונות תפלות מתרוצצות על עור בשרי. מרוב אימה. מזרקות הזיקים, שפרסות סוסינו עקרו מן האבנים הקטנות, השאירו במעברנו כעין שביל אש, ואילו ראה אותנו מישהו בשעה לילית זו, אותי ואת מוליכי, היה חושב אותנו לשני רוחות-רפאים רכובים על חלום-בלהות. להבות שובבות חצו מפעם לפעם את הדרך, והבָּרַדות צייצו מסכֵּנות בעבי היער, שם נוצצו מפקידה לפקידה עיניים זרחניות של כמה חתולי-בר. רעמת הסוסים התפרעה עוד ועוד, הזיעה זלפה על ירכיהם, ונשימתם יצאה מנחיריהם סואנת וסמיכה. אולם, משראה שהם מתרפים, הוציא הפרש קריאה גרונית, שלא היה בה כל סימן אנושי, כדי לעוררם, והריצה שוב החלה בטירוף. לבסוף נעצרה הסופה; גוש שחור, מנוקב בכמה נקודות נוצצות, נזדקף פתאום לפנינו; פעמי סוסינו נשמעו רועשים יותר על-גבי ריצוף מסומר, ונכנסנו אל מתחת לקימרון, שפער את לועו האפל בין שני מגדלים עצומים. תסיסה רבה שׂררה בארמון; המשרתים, אבוקות בידיהם, חצו את החצרות בכל הכיוונים, ואורות עלו וירדו מקומה לקומה. חטפתי מבט סתם בחלקי האדריכלות העצומים, בעמודים, במִקמרוֹת, במדרגות האבן, במַעקים, פאר של מבנה מלכותי ממש ומקסים. פּאז' כושי, ההוא שנתן לי את הפתקים של קלרמונד ושזיהיתי אותו מייד, בא ועזר לי לרדת, והממונה על הבית, לבוש קטיפה שחורה, שרשרת זהב לצווארונו ומקל שנהב בידו, קרב אלי. דמעות גדולות עלו על גדות עיניו ונשפכו לאורך לחייו על זקנו הלבן. “מאוחר מדי!” אמר בתנועת ראש, “מאוחר מדי! אבל אם לא יכולת להציל את הנשמה, בוא לשמור ליד הגופה המסכנה”. הוא אחז בזרועי והוליך אותי אל חדר הנפטרת; בכיתי כמוני כמוהו, מפני שהבנתי כי המתה לא היתה אלא קלרמונד האהובה אהבה כה מטורפת. הדוֹם-לתפילה עמד ליד המיטה; להבת כחלחלה, מרפרפת מעל מנורת ארד תלויה על קולב, השליכה על-פני כל החדר אור חלש ולא ברור, ופה ושם גרמה להבהובה בחושך של איזו זווית בולטת, של איזה רהיט או כרכוב. על השולחן, בתוך צנצנת חרותה, היה תקוע ורד לבן, כמוש, שעלעליו, פרט לאחד שעדיין נאחז, נשרו כולם לרגלי הכלי כדמעות ריחניות; מסיכה שחורה שבורה, מניפה, תחפושות מכל המינים, התגלגלו על הכורסות והעידו שהמוות בא במעון מהודר זה באופן פתאומי וללא הודעה קודמת. כרעתי על ברכי בלא שהעזתי לשאת עיני אל המיטה, והתחלתי לקרוא את פרקי התהילים בדבקות רבה, מודה לאל שהציב את הקבר בין האשה הזאת וביני, כדי שאוכל להוסיף לתפילותי את שמה המקודש מעתה. אבל לאט-לאט הואטה התלהבותי, ואני נפלתי לתוך הזיה, החדר לא היה בו עוד דבר מחדרו של נפטר. במקום האוויר המבאיש של מת, שהייתי רגיל לנשום בשמירוֹת על נפטרים, צף ברכוּת באוויר שהפשיר עשן תמציות מזרחיות שופע ערגה, איזה ריח אשה מאוהבת. האור החיוור הזה נראָה יותר כאורצל חסכני למען התאווה מאשר אור של מנורת-לילה בנצנוץ צהוב, המרטט ליד גופות מתים. חשבתי על המקרה המוזר, שגרם לי שוב למצוא את קלרמונד ברגע שבו איבדתי אותה לעולמים, ואנחת הצטערות נפלטה מתוך חזי. דימיתי שנאנחו גם מאחורי, ונפניתי לאחורי בלי משים. זה היה ההד. תוך כדי תנועה זו נפל על מיטת-הפאר מבט עיני, שעד עתה נמנע מכך. הווילונות של אריג-דמשק בפרחים גדולים, מורמים בפסים שזורים בזהב, איפשרו לראות את המתה ששכבה בכל אורכה וידיה שלובות על חזהָ. היא היתה מכוסה בדוֹק של בד-פשתן בלובן מסנוור, שהארגמן הכהה של הווילון הדגיש עוד יותר, והבד היה דק כדי כך, שלא גרע כלום מתבנית גופה המקסים ואיפשר לעקוב אחרי הקווים היפים הגַליים, כצווארו של ברבור, שהמוות לא יכול להקשות. היית אומר, פֶּסֶל עשוי בהט שהותקן בידי פַּסל מיוּמן כדי להניח אותו על קברהּ של מלכה, ואולי נערה ישֵנה, שנפל עליה שלג.
לא היה עוד בכוחי להחזיק מעמד; מראה חדר המשכב שיכר אותי, הריח הקדחתני של הוורד הכמוש-למחצה עלה אל ראשי, ופסעתי פסיעות רחבות בחדר, מתעכב בכל סיבוב לפני המִגבּה להתבונן בנפטרת החיננית מבעד לשקיפות תכריכיה. מחשבות מוזרות חלפו במוחי; תיארתי לעצמי שאיננה מתה כלל, ושזו היתה רק תחבולה שהשתמשה בה כדי למשוך אותי אל ארמונה ולספר לי על אהבתה. ברגע מסוים אף האמנתי שאני רואה את רגלהּ נעה בתוך לובן הצעיפים, וקפלי התכריך הישרים הופרעו.
ואחר-כך אמרתי לעצמי: “האומנם קלרמונד היא? איזו הוכחה לכך יש לי? הפּאז' השחור הזה, כלום לא יכול לעבור לשירותה של אשה אחרת? אני משוגע לגמרי, אם אני מתאבל ומתרגש כל-כך”. אלא שלבי ענה לי בפעימות: “זו היא, זו היא בוודאות”. התקרבתי אל המיטה והסתכלתי בתשומת-לב מוגברת בנושא אי-ודאותי. לומר לך את האמת? שלמוּת צורנית זאת, עם שהיתה מטוהרת ומקודשת בצל המוות, טרפה את דעתי ביתר תאוותנות, והמנוחה הזאת דמתה כל-כך לשינה עד כדי לטעוֹת. שכחתי שבאתי לשם בשביל תפילת אשכבה, ותיארתי לעצמי שאני בעל צעיר, הנכנס לחדר כלתו המסתירה את פניה בבושה ואינה רוצה כלל להיראות. עצוב מרוב כאב, יוצא מן הכלים מרוב שמחה, רועד מפחד ומהנאה, רכנתי אליה ואחזתי בקצה הסדין; הרמתי אותו לאט, כובש נשימה מחשש שמא אעיר אותה. עורקי רעדו בכוח כזה שהרגשתי את פכפוכם ברקותי, ומצחי שתת זיעה כאילו הזזתי לוח שַיש. אכן, זו היתה אותה קלרמונד כפי שראיתי בכנסייה בעת הסמכתי; היא היתה מקסימה כמו אז, והמוות שימש אצלה התהדרות נוספת. חוורון לחייה, וּורדוּת שפתיה הקלושה, ריסיה הארוכים המושפלים והמבליטים את גדיליהם השחומים על הלובן הזה, שיווּ לה ארשת של תמוּת עגומה ושל סבל מהורהר בכוח של קסם שאין לתאר; שערותיה הארוכות הפזורות, שביניהן נמצאו עוד כמה פרחים כחולים קטנים, שימשו כרית לראשה והגֵנו בתלתליהן על עירום כתפיה; ידיה היפות, הצחות יותר, השקופות יותר מלחם-הקודש, היו משולבות בתנוחה של מרגוע דתי ושל תפילה דוממת, שתיקנו כל מה שעלולות היו לעולל בפיתוי יתר, אפילו לאחר המוות, המעוּגלוּת העדינה וחלקת השנהב של זרועותיה הערומות, שלא הוסרו מהן צמידי הפנינים. נשארתי זמן רב שקוע בהתבוננות אילמת, וככל שהרביתי להביט בה, כן יכולתי פחות להאמין שהחיים נטשו לעַד את הגוף היפה הזה. אין אני יודע אם היתה זו הזיה או האור החוזר של המנורה, אבל היית אומר שהדם שוב התחיל זורם מתחת החיוורון האטום; עם זאת היתה כל הזמן ללא תנועה לחלוטין. נגעתי קלות בזרועה; היא היתה קרה, ובכל זאת לא יותר קרה מן היד ביום שנגעה בידי שלי במבוי של הכנסייה. חזרתי למעמדי, הרכנתי את פני אל פניה והִזלתי על לחייה את הטל הפושר של דמעותי. אה! איזו הרגשה מרה של ייאוש וחוסר-אונים, איזו גסיסה היתה בשמירת-מת זו! הייתי רוצה שאוכל לאסוף את חיי למצבור אחד ולהעניקו לה ולהשיב על גופתה הקרה כקרח את האש המאַכלת אותי. הלילה נע קדימה, ובהרגישי ששעת הפרידה-לעולמים קרֵבה, לא יכולתי להימנע מהנעימות העצובה והערֵבה להטביע נשיקה על שפתיה המתות של זו שרכשה את כל אהבתי. הו, איזה מופת! נשימה קלה נתערבבה בנשימתי שלי, ופיה של קלרמונד ענה ללחצו של פי; עיניה נפקחו ושוב קיבלו ברק כלשהו, היא נאנחה, ובפשׂקה את זרועותיה, כרכה אותן מאחורי עורפי בארשת התפעלות שאין לתאר. “אה! אתה הוא, רומיאלד”, אמרה בקול עורג ורך כתנודותיו האחרונות של נֵבל, “מה אתה עושה? חיכיתי לך זמן כה רב עד שמַתי; אבל עכשיו אנחנו נשואים, אוּכל לראותך וללכת אליך. היֵה שלום, רומיאלד, היֵה שלום! אני אוהבת אותך; זה כל מה שרציתי לומר לך, ואני מוסרת לך את החיים שהחזרת לי במשך רגע אחד באמצעות נשיקתך; להתראות בקרוב!”
ראשה שב ונפל לאחור, אבל עדיין כרכה זרועותיה על צווארי כאילו לעצור בעדי. סופת רוח זועפת פרצה את החלון ונכנסה אל החדר; עלעל הוורד הלבן האחרון ריטט זמן-מה ככנף בקצה הגבעול, אחר-כך נתלש ונתעופף דרך הסורג הפתוח, בשׂאתו עמו את נשמתה של קלרמונד. המנורה כבתה, ואני נפלתי מתעלף על שׁדי המתה היפה.
כששבה אלי רוחי, הייתי שכוב על מיטתי בחדרי הקטן שבבית-הכומרוּת, וכלבו הזקן של הכומר הקודם ליקק את ידי הפשוטה מחוץ לשמיכה. ברברה התרוצצה בחדר ברעדת זיקנה, פותחת וסוגרת מגירות, או בוחשת אבקות בכוסות. משראתה אותי פוקח את העיניים, פלטה הזקנה קריאת שמחה, הכלב נבח וכשכש בזנבו; אבל אני הייתי חלש כדי כך שלא יכולתי להוציא הגה ולעשות כל תנועה. נודע לי אחר-כך שהייתי שלושה ימים במצב זה, ולא נתתי כל אות חיים, פרט לנשימה לא מורגשת כמעט. שלושה ימים אלה אינם באים בחשבון חיי, ואיני יודע לאן הלך רוחי במשך כל הזמן; לא נשאר לי ממנו כל זכר. ברברה סיפרה לי שאותו אדם בגון הנחושת, שבא להזמין אותי בלילה, הוא שהביא אותי בחזרה באפריון סגור ומייד שב לדרכו. למן הרגע שהיה ביכולתי להתאושש שבתי והעברתי לעצמי את כל הנסיבות של אותו לילה גורלי. תחילה סברתי ששימשתי שעשוע של הזיית-קסמים; אבל נסיבות מציאותיות, מוחשיות, ביטלו מייד השערה זו. לא יכולתי להאמין שחלמתי, כיוון שברברה ראתה כמוני את האיש עם שני הסוסים השחורים ותיארה את הסידור ואת הכיווּן בדייקנות. עם זאת לא ידע איש בסביבה על קיומו של ארמון שאליו ניתן לייחס את תיאור הארמון שבו מצאתי את קלרמונד.
בוקר אחד ראיתי את האב סראפיון נכנס. ברברה הודיעה לו שאני חולה והוא מיהר לבוא בריצה. אף-על-פי שחיפזון זה העיד על החיבה וההתעניינות שרחש לי, לא גרם לי ביקורו הנאה כפי שנתחייבה. במבטו של האב סראפיון היה משהו חודרני וחוקרני שהציק לי. הרגשתי את עצמי נבוך ואשם כלפיו. הוא היה הראשון שגילה את מבוכתי הפנימית, ואני שמרתי לו טינה על פיקחותו.
תוך כדי בקשוֹ ממני ידיעות על מצב בריאותי בטון דבשי-צבוע, לטש אלי את שתי בבות-עיניו הצהובות כשל אריה ושיקע כמקדח את מבטו לתוך נשמתי. אחר-כך הציג לי כמה שאלות על האופן שבו אני מתרפא, אם אני מרגיש בטוב, במה אני עוסק בפנאי שמישׂרתי מאפשרת לי, אם עשיתי כמה היכרויות עם תושבי המקום, מה הם ספרי הקריאה החביבים עלי, ואלף פרטים דומים אחרים. עניתי על כל אלה בקיצור האפשרי ביותר, והוא עצמו, בלא לחכות שאסיים, עבר לעניין אחר. שיחה זו לא היה בה, כמובן, כל קשר עם מה שרצה לומר. אחר-כך, ללא כל הכנה, וכמו איזו חדשה שנזכר בה זה עתה וחשש שמא ישכח אותה אחר-כך, אמר לי בקול צלול ורוטט, שנשמע לאוזני כחצוצרות של יום-הדין:
“המעגבת הגדולה קלרמונד מתה לא מזמן, לאחר אוֹרגיה שארכה שמונה ימים ושמונה לילות. זה היה משהו מפואר-גהינומי. חידשו שם את התועבות של משתאות בלשאצר וקליאופטרה. באיזו מאת-שנים אנו חיים, אל אלוהים! את האורחים שימשו עבדים שזופים שדיברו בלשון לא-מוּכרת ושחזוּת כולם היא של שדים; בגדי-השׂרד של הפחוּת שבהם עשויים לשמש בגדי-גאלה לקיסר. כל הזמן נפוצו סיפורים מוזרים מאוד על קלרמונד זו, וכל מאהביה סיימו בצורה נבזית או אלימה. ריננו שהיא עלוקה, ערפד-נקבה; אבל אני סבור שהיתה בֶּלזֶבּוט עצמה”.
הוא נשתתק וסקר אותי בתומת-לב יתירה מהרגיל, לראות איזה רושם עשו דבריו עלי. לא יכולתי להימנע מאיזו תנועה, כששמעתי את שמה של קלרמונד, והידיעה על מותה, בנוסף לכאב שגרמה לי מחפיפוּת המקרה המוזר עם המחזה הלילי שהייתי עֵד לו, הטילה בי מבוכה ואימה שהופיעו על פנַי, חרף מאמצי להשתלט על עצמי. סראפיון הטיל בי מבט של דאגה וחומרה; אחר-כך אמר לי: “בני, עלי להזהירך, רגלך מוּרמת מעל תהום, היזהר שלא תיפול לתוכו. לשטן טפרים ארוכים, ובקברים לא תמיד יש לבטוֹח. את מצבתה של קלרמונד נזקקו לקבוע ולחזק בשלושה חותמות; כיוון שזו לא הפעם הראשונה, כך אומרים, שמתה. אלוהים ישמרך, רומיאלד!”
לאחר שהשמיע מלים אלה שב סראפיון והגיע אל הדלת בצעדים איטיים, ולא ראיתי אותו עוד; הואיל ונסע כמעט מייד לס***.
שבתי לאיתני וגם לתפקידי הרגילים. זכרה של קלרמונד ודבריו של הכומר הזקן קיימים היו כל הזמן בנפשי; עם זאת לא אירע כל דבר יוצא-דופן שיאשר את תחזיתו הקודרת של סראפיון, והתחלתי מאמין שחששותיו ופחדַי היו מוגזמים יתר על המידה; אבל לילה אחד חלמתי חלום. כמעט לא הספקתי לטעום מלגימות שנתי הראשונות, והנה שמעתי איך נפלשים הווילונות של מיטתי והטבעות מוזזוֹת על המוטות ברעש רם; התרוממתי בבת ראש על המרפק וראיתי צל אשה שעמדה לפני. הכרתי מייד שזו קלרמונד. היא נשאה בידה עששית קטנה בדומה לאלה ששׂמים בתוך מצבות הקברים, ואורה העניק לאצבעותיה הדקות שקיפוּת ורודה, שנתמשכה בהתקלשות לא מורגשת עד ללובן האטוּם והחלָבי של זרועה הערומה. כל לבושה לא היה אלא התכריך מבד-פשתן שכיסה אותה במיטת-הטקס שלה, התכריך שאחזה בקפליו על חזהָ, כמתביישת בלבושה המעט, אלא שידה הקטנה לא הספיקה; היא היתה לבנה כדי כך, שגון הבד נתערבב עם גון בשרה תחת הקרינה החיוורת של העששית. עטויה באריג העדין שהבליט את כל מיתארי גופה, דמתה יותר לפסל שַיש עתיק של מתרחצת מלאִשה חיה וקיימת. מתה או חיה, פסל או אשה, צל או גוף, יופיה היה כך או כך אותו היופי; רק נצנוץ אישוניה היה קלוש קצת, ופיה, שהיה לפנים אדום, לא היה צבוע עתה אלא בוורוד חלש ורך, דומה כמעט לגון הלחיַים. הפרחים הכחולים הקטנים שראיתי אז בין שערותיה היו יבשים לגמרי ואיבדו כמעט את עלעליהם; כל זה לא הפריע שתהיה נחמדה, נחמדה כדי כך, שעל אף המוזרוּת שבהרפתקה והאופן הלא-סביר שבו נכנסה לחדר, לא היה בי פחד אף לרגע.
היא העמידה את העששית על השולחן והתיישבה למראשותי מיטתי, אחר-כך, ברכנה אלי, אמרה בקולה הכספי והלטפני כאחד שלא ידעתי כמותו:
“נתתי לך לחכות לי הרבה, רומיאלד יקירי, ואתה חשבת מן הסתם ששכחתי אותך. אבל אני באה ממרחק רב, וממקום שאיש טרם שב ממנו: אין שמש ואין ירח בארץ שממנה אני באה; יש שם רק מרחבים וצללים; לא דרך, לא שביל; לא קרקע לרגל, לא אוויר לכנפיים; ואף-על-פי-כן הנה אני כאן, הואיל ועזה האהבה ממוות, והיא תנצח בסופו של דבר. אה! איזה פנים קודרים ודברים איומים ראיתי במסעי! כמה עינויים סבלה נשמתי, שנכנסה לעולם הזה בכוח הרצון, עד שמצאה את גופהּ ושבה והתמקמה בו! איזה מאמצים הייתי צריכה לעשות כדי להרים את הגולל שסתמו עלי! הנה! כּפֵּי ידַי המסכנות פצועות כולן. נַשק אותן כדי לרפאן, אהובי היקר!” היא הצמידה בזו אחר זו את כפי ידיה הקרות אל פי; נשקתי אותן באמת פעמים הרבה, והיא הסתכלה בי בשעת מעשה בחיוך של טוב-לב שאין לתאר.
אני מודה ומתוודה לגודל בושתי, ששכחתי לחלוטין את אזהרתו של האב סראפיון ובאיזה תפקיד אני משמש. נפלתי ללא התנגדות ובהתקפה הראשונה. אף לא ניסיתי להדוף את המפתה; רעננות עור בשרהּ של קלרמונד חדרה לתוך שלי, וחשתי ריטוטי תאווה מתרוצצים על גופי. ילדה מסכנה! למרות כל מה שראיתי מצִדה קשה לי להאמין שזה היה שד; על-כל-פנים, לא נראתה כך, ומעולם לא היטיב השטן להסתיר כך את טפריו ואת קרניו. היא קיפלה מתחתה את עקבי סנדליה וישבה שפופה בשולי המשכב בתנוחה שופעת גנדרנות שברישול. מפעם לפעם העבירה את ידה הקטנה בין שערותי וגללה אותן בתלתלים כאילו לנסות למען פַני תסרוקות חדשות. נתתי את עצמי למעשיה מתוך אדיבות שבתחושת אשמה, והיא ליוותה כל זאת בפטפוט נחמד ביותר. דבר ראוי לציון הוא, שלא הרגשתי כל השתוממות על הרפתקה לא-שכיחה זו, ובאותה קלות שאדם מקבל בשעת הזיה את ההתרחשויות המשונות ביותר כפשוטות מאוד, לא ראיתי אז בַּכל אלא דבר טבעי עד מאוד.
"אהבתי אותך זמן רב לפני שראיתיך, רומיאלד יקירי, וחיפשתי אותך בכל מקום. היית החלום שלי, והבחנתי בך בכנסייה ברגע הגורלי; אמרתי מייד: ‘זה הוא!’ נתתי בך מבט שבו הכנסתי את כל האהבה שהיתה בי, שרחשתי ושהייתי צריכה לרחוש לך; מבט העשוי לשַגע קרדינל, להכריע לפנַי מלך על ברכיו בנוכחות כל אנשי חצרו. אתה נשארת אדיש והעדפת עלי את אלוהיך.
"אה! מה מקנאה אני לאלוהיך, שאהבת ואוהב יותר משאוהב אותי!
“אומללה, אומללה שכמוני! לעולם לא ארכוש את לבך כולו רק לעצמי, אני שעוררת אותי לתחייה בנשיקתך את קלרמונד המתה, הפורצת בגינך את דלתות הקבר והבאה להקדיש לך חיים שלא רכשה אותם מחדש אלא כדי לעשות אותך מאושר!”
כל הדיבורים הללו נקטעו פה ושם בחיבוקים משַגעים שהממו את חושי ואת שׂכלי במידה כזאת, שכדי לנחם אותה לא חששתי להשמיע ניאוּץ איום ולומר לה שאני אוהב אותה אהבת אלוהים.
אישוניה נתעוררו מחדש ובערו ככְריזוֹפּראז. “אמת! אמת לאמיתה! אהבת אלהים!” אמרה בכרכה אותי בזרועותיה היפות. “כיוון שכך, תבוא אתי, תלך אחרַי לאן שארצה. תשאיר את בגדי-השחור המכוערים שלך. תהיה הגא והמעורר קנאה ביותר מכל המחזרים, תהיה מאהבי. להיות המאהב הנאמן של קלרמונד, שסירבה לאפיפיור, זה נהדר זה! אה! החיים הטובים שופעי האושר, הקיום היפה המוזהב שננהל! מתי אנחנו נוסעים מכאן, אצילי?”
“מחר! מחר!” נצטעקתי בטירופי.
“מחר, יהי כך!” חזרה ואמרה. “יספיק לי הזמן להחליף את הלבוש, כיוון שזה זעום קצת ולא יצלח כלל לנסיעה. כן צריכה אני להודיע לאנשַי הסבורים ברצינות שאני מתה והמתאבלים בכל כוחם. הכסף, הבגדים, המרכבות, הכל יהיה מוכן; אבוא לקחת אותך באותה שעה. היֵה שלום, מחמד לבי!”.. והיא נגעה קלות במצחי בקצות שׂפתיה. העששית כבתה, הווילונות שבו ונסגרו, ולא ראיתי עוד דבר; שנת עופרת, שינה ללא חלום, ירדה עלי בכובד והחזיקה אותי בתרדמה עד למחרת בבוקר. התעוררתי מאוחר מהרגיל, וזכר ההזיה המוזרה הטריד אותי כל היום; הגעתי לכך ששכנעתי את עצמי כי זה היה אד מובהק של דמיוני הלוהט. אף-על-פי-כן היו התחושות כה חיות, שקשה היה לחשוב שלא היו במציאות, ולא בלי פחד כלשהו ממה שעלול להתרחש שכבתי במיטה לאחר שהתפללתי לאלוהים, שירחיק מעלי הרהורים רעים ושיגן על תַּמוּת שנתי.
נרדמתי מייד תרדמה עמוקה, וחלומי נמשך. הווילונות נפלשו, וראיתי את קלרמונד, לא כמו בפעם הראשונה חיוורת בתכריכה החיוור וּסגול המוות על הלחיַים, אלא עליזה, זריזה ומצוחצחת, בבגד-מסע נהדר מקטיפה ירוקה, מקושט בשרוכי זהב ומופשל בצד כדי לגלות חצאית של אטלַס. שערותיה הבלונדיות השתרבבו בתלתלים עבים מתחת לכובע לבד שחור עמוס בנוצות לבנות מקיפות בצורה שרירותית; היא החזיקה ביד מגלב קטן ובקצהו משרוקית זהב. במגלב נגעה בי קלות ואמרה לי: “ובכן! יַשנן יפה שלי, כך אתה עושה את ההכנות? חשבתי שאמצא אותך על הרגליים. קום מהר, אין לנו זמן לבזבז”. קפצתי מעל המיטה.
“הבה! התלבש וניסע”, אמרה והורתה באצבעה על חבילה קטנה שהביאה עמה; “הסוסים משתעממים ומכרסמים את הרסן ליד השער. היינו צריכים כבר להיות במרחק עשר פרסאות מכאן”.
התלבשתי בחיפזון, והיא עצמה הושיטה לי את חלקי הלבוש, תוך פרצי צחוק על איטרוּתי, והראתה לי את השימוש כשטעיתי. היא סידרה את שערותי בכיוון הנכון, הושיטה לי ראי-כיס קטן בבדולח ונציה, ששוליו חרוצי-זהב, ואמרה לי: “איך אתה נראה לעצמך? רוצה אתה לקחת אותי לשירותך כחדרן?”
לא הייתי עוד זה שהיה ולא הכרתי את עצמי. לא דָמיתי לעצמי אלא כפסל הדומה לגוש אבני. פנַי הקודמים נראו כמיתווה גס ממה ששיקף הראי. הייתי יפה, ופחזוּתי נהנתה במוגדש משינוי זה. המלבושים ההדורים הללו, המעיל הנהדר הרקום, הפכו אותי לאדם אחר, ואני התפעלתי מן העוצמה שבכמה אמות של אריג הגזורות בצורה מסוימת. רוח מלבושי חדר דרך עור בשרי וכעבור עשר דקות הייתי מגונדר למדי.
עשיתי כמה סיבובים בחדר כדי להסתגל לנוחוּת. קלרמונד הסתכלה בי בארשת הנאה אימהית ונראה מרוצה מאוד מיצירתה. “די בילדותיות, לַדרך, רומיאלד יקירי! אנחנו נוסעים הרחק ולא נספיק”. היא נטלה את ידי ומשכה אותי. כל הדלתות נפתחו לפניה כשאך נגעה בהן, ועברנו ליד הכלב בלא להעירו.
ליד השער מצאנו את מַרגריתון; הוא היה הפרש שכבר הוליך אותי קודם; הוא אחז ברסן של שלושה סוסים שחורים כראשונים, אחד בשבילי, אחד בשבילו, אחד בשביל קלרמונד. הסוסים היו מן הסתם מגזע ספרדי, שנולדו לסוסות מופרות על-ידי רוח-הים; שכן רצו במהירות הרוח, והירח, שעלה בתחילת מסענו כדי להאירו לנו, התגלגל ברקיע כגלגל שניתק ממרכבו; ראינו אותו מימין קופץ מעץ לעץ ומתנשם כדי לרוץ אחרינו. הגענו עד מהרה אל מישור, במקום שמאחורי חורשה חיכתה לנו מרכבה רתומה לארבעה סוסים כוֹחניים; עלינו עליה, והרַכבים הפעילו את הסוסים לדהירה מטורפת. זרועי נתכרכה על גזרתה של קלרמונד, וידה האחת כפופה בתוך שלי, היא השעינה ראשה על כתפי, והרגשתי בזרועי את מגע צווארה הערום-למחצה. מימַי לא חשתי אושר עז כגון זה. שכחתי הכל ברגע זה, ולא זכרתי שאני כומר כשם שלא זכרתי מה שעשיתי ברחם אמי, עד כדי כך רב היה הכישוף שהרוח הרעה הפעילה עלי. למן אותו לילה היתה ישותי מחולקת לשניים, והיו בי שני אנשים, שלא הכירו זה את זה. הנה חשבתי שאני כומר, החולם כל לילה שהוא אציל, והנה אני אציל החולם שהוא כומר. לא יכולתי עוד להבחין בין חלום לערוּת, ולא ידעתי היכן מתחילה המציאות והיכן נגמרת ההזיה. האציל הצעיר המגונדר ופורץ-הגדר לגלג על הכומר; הכומר תיעב את השחיתויות של האציל הצעיר. שתי ספיראלות, אחוזות זו בזו ושלובות בלי לנגוע לעולם זו בזו, מתארות היטב את החיים הדו-ראשיים שהיו חיי. למרות המוזרוּת שבמצב זה אינני סבור שהגעתי אף רגע אחד לידי שיגעון. שמרתי כל הזמן בבהירות מלאה על קליטות שני קיומַי. אלא שהיתה עובדה אבסורדית שלא יכולתי להסביר לעצמי: שהרגשת אותו ‘אני’ היתה קיימת בשני אנשים שונים כל-כך. זו היתה אנוֹמאליה, שלא מסרתי לעצמי דין-וחשבון עליה, שהנה האמנתי כי אני הכומר של העיירה הקטנה ***, והנה אִיל סיניוֹרֶה רוֹמוּאַלדוֹ, המאַהב בעל-התואר של קלרמונד.
כל הזמן היה כאילו הייתי, על-כל-פנים חשבתי שהייתי, בוונציה; עוד לא היה בכוחי להפריד כראוי בין מה שהיה הזיה ובין המציאות של אותה הרפתקה מוזרה. התגוררנו בארמון שַיש גדול על הקאנאלֵיוֹ, גדוּש בפֶרסקות ובאנדרטאות, עם שתי תמונות של טיציאן מן התקופה הטובה ביותר בחדר השינה של קלרמונד, ארמון ראוי למלך. לכל אחד משנינו היתה גונדולה משלו ובַרקָרוֹלות של אנשי-שירותנו, חדר-מוסיקה משלנו ופייטן משלנו. קלרמונד תפסה את החיים כחיי-רווחה, והיה באוֹפיָה משהו משל קליאופטרה. אשר לי, ניהלתי רמת חיים של בן נסיך, נהגתי חשיבות בעצמי כאילו הייתי מבני המשפחה של אחד משנים-עשר השליחים או של ארבעת מחדרי-האֶוונגליונים של הריפובליקה הנערצה (ונציה); לא הייתי מוכן לפנות דרך שיעבור בה הדוֹז', ואינני סבור שמאז נפל השטן מן השמיים היה איזה אדם יהיר יותר ועז-פנים יותר ממני. הייתי הולך לרידוטו ומשחק בסכומי-כסף גבוהים. ראיתי את הטובה שבחֶברות העולם, בנים של משפחות הרוסות, נשות תיאטרון, רמאים, פאראזיטים ובריונים. עם זאת, וחרף ההפקרות של חיים אלה, נשארתי נאמן לקלרמונד. אהבתי אותה עד לטירוף. היא היתה מסוגלת לעורר אפילו את השׂובע ולייצב את אי-היציבות. לרכוש את קלרמונד פירושו היה לרכוש עשרים מאַהבות, להיות בעל לכל הנשים, כדי כך היתה מִשתנה, מתחלפת ונבדלת מעצמה; זיקית אמיתית! היא הכריחה אותך לבצע עמה בגידה שהיית מבצע עם אחרות, ברכשה במלוא המידה את האופי, את המראה ואת סוג היופי של האשה שנראתה כמוצאת חן בעיניך. היא השיבה לי אהבה פי מאה, והאצילים הצעירים ואפילו הזקנים שב“מועצת העשׂרה” הציעו לה לשווא את ההצעות הנהדרות ביותר. אחד פוֹסקארי הגיע אפילו לכך שהציע לה נישואים; היא סירבה לכל. היה לה זהב די והותר; היא לא רצתה אלא אהבה, אהבה צעירה, טהורה, שנתעוררה בגינהּ, ושהיתה צריכה להיות הראשונה והאחרונה. הייתי יכול להיות מאושר בהחלט לולא סיוט ארור שהיה פוקד אותי כל הלילות, שאז האמנתי כי אני כומר בעיירה, המתענה ומסתגף על הפרזותיו במשך היום. מעודָד בהרגל להיות אִתה, כמעט שלא חשבתי עוד על האופן המוזר שבו הכרתי את קלרמונד. אף-על-פי-כן מה שאמר לי בשעתו האב סראפיון עלה לפעמים בזיכרוני ולא הניח לי, אלא עורר בי דאגה.
זה זמן-מה שמצב בריאותה של קלרמונד לא היה עוד תקין; גון פניה נחלש מיום ליום. הרופאים שהוזמנו לא הבינו את סיבת המחלה ולא ידעו מה יש לעשות. הם רשמו כמה תרופות לא חשובות ולא שבו עוד. בינתיים הלכה היא והחווירה למראית-עין ונעשתה יותר ויותר קרה. היא היתה לבנה ומתה כמו בלילה הידוע ההוא בארמון העלום, והצטערתי מאוד בראותי אותה נמקה כך אט-אט. היא, נרגשת מאוד מצערי, חייכה אלי ברוך ובעצבות אותו חיוך גורלי של אנשים היודעים כי הם הולכים למות.
בוקר אחד ישבתי ליד מיטתה ואכלתי מעל שולחן קטן כדי שלא אשאיר אותה לבדה אף לרגע. בחתכי איזה פרי גרמתי לעצמי חתך די עמוק באצבע. הדם ניגר מייד בזרזיפים ארגמניים, וכמה טיפות פרצו על קלרמונד. עיניה הוּארו, חזות פניה קיבלה ארשת של שמחה אכזרית ופראית שכמוה לא ראיתי אצלה עד כה. היא קפצה מעל המיטה בזריזות חייתית, זריזותו של קוף או של חתול, והתנפלה על פצעי והתחילה למצצו בשקיקה שאין לתאר. היא בלעה את הדם בלגימות קטנות, לאט-לאט ובהקפדה, כבררן הטועם בהנאה יין תוצרת חֶרֶז או סיראקוזה; היא קרצה קלות בעיניה, ואישוניה נעשו מוארכים במקום עגולים. פעם בפעם הפסיקה כדי לנשק את ידי, אחר-כך שבה ולחצה בשפתיה על שפתי החתך שלי כדי להפיק משם עוד כמה טיפות אדומות. משראתה שאין הדם יוצא עוד, הזדקפה ורודה יותר משחר של מאי, העיניים לחות ונוצצות, הפנים מלאות, היד חמימה ולחה, בקיצור, יפה יותר מתמיד ובמצב בריאות מושלם.
"לא אמות! לא אמות! אמרה מטורפת-למחצה מרוב שמחה, נתלית על צווארי; “אוּכל לאהוב אותך עוד זמן רב. חיַי בחייך, וכל מה שהוא אני, בא ממך. כמה טיפות של דמך העשיר והאציל, היקר יותר ומועיל יותר מכל שיקויי-החיים שבעולם, השיבו לי את כוח הקיום”.
המעמד הזה הטריד אותי זמן רב והפיח בי חששות משונים ביחס לקלרמונד, ובלילה, כשהחזירה אותי השינה אל בית-הכומרוּת שלי, ראיתי את האב סראפיון חמוּר יותר ומודאג יותר מתמיד. הוא הביט בי בתשומת-לב ואמר לי: “לא די שאבדת את נשמתך, אתה רוצה לאבד גם את גופך. בחור אומלל שכמוך, באיזה פח נפלת!” הטוֹן שבו השמיע באוזני את המלים המעטות הללו המם אותי בעוז; ואולם, חרף חריפותו נתפזר תיכף הרושם הזה, ואלף דאגות אחרות מחו אותו מרוחי. בינתיים ראיתי ערב אחד בראי שלי, שהיא לא חישבה כראוי את כיווּנו הבוגדני, את קלרמונד שופכת אבקה לתוך גביע הייין המתובל שהיתה נוהגת להכין אחרי הארוחה. נטלתי את הגביע, העמדתי פנים כמגיש אותו אל שפתי, והעמדתי אותו על איזה רהיט כאילו להשלים את שתייתו אחר-כך להנאתי, ובנצלי את הרגע שהיפה הפנתה אלי את גבה, רוקנתי אותו אל מתחת לשולחן; מייד אחר-כך פרשתי לחדרי ושכבתי במיטה, בהחלטה נמרצת לא לישון, אלא לראות מה יתרחש. לא חיכיתי זמן רב; קלרמונד נכנסה בבגד לילה, ובהשתחררה מצעיפיה, השתטחה במיטה על ידי. כשהיתה בטוחה לגמרי שאני ישן, חשׂפה את זרועי והוציאה סיכת-זהב מראשה; אחר-כך החלה למלמל חרש:
“טיפה אחת, לא יותר מטיפה אדומה קטנה, אוֹדם בקצה מחטי!… כיוון שאתה עדיין אוהב אותי, לא ראוי שאמות… אה! אהובי המסכן, דמך היפה שצבעו ארגמני כה מבריק, אני אשתה אותו. ישַן, נכסי היחידי; ישן, אלִי, ילדי; לא אעשה לך כל רע, לא אטול מחייך אלא מה שנחוץ כדי שלא יכבו חיי שלי. לולא אהבתי אותך כל-כך, הייתי מחליטה לרכוש מאהבים אחרים, שאת ורידיהם הייתי מייבשת מדם; אולם מאז הכרתיך אני מתעבת את כל הבריות… אה! הזרוע היפה! מה עגולה היא! מה לבנה היא! לעולם לא אעז לדקור את הווריד הכחול היפה הזה”. ותוך כדי אמרה זאת בכתה, ואני חשתי את דמעותיה הניגרות על זרועי שהחזיקה בין ידיה. לבסוף החליטה, דקרה אותי דקירה קלה במחטה והחלה למצוץ את הדם שזרם משם. אף-על-פי ששתתה רק טיפות מספר, נפחדה שמא תכַלה את כוחותי, על-כן כרכה בזהירות את זרועי בחיתול קטן לאחר שַפשפה יפה במשחה את הפצע שהגליד מייד.
לא היה בי עוד כל ספק, האב סראפיון צדק. אף-על-פי-כן, חרף הוודאות הזאת, לא יכולתי להימנע מלאהוב את קלרמונד, והייתי תורם לה ברצון את כל הדם שהיה נחוץ כדי לתמוך בקיומה המלאכותי. אגב, לא פחדתי ביותר; האשה שימשה לי ערובה בעד הערפד, ומה ששמעתי וראיתי הרגיע אותי לחלוטין; היו לי אז ורידים שופעים שלא היו עלולים להתרוקן תיכף, ולא התמקחתי על חיי טיפין טיפין. הייתי מוכן בעצמי לפתוח את זרועי ולומר לה: “שתי! שתימזג אהבתי לתוך גופך יחד עם דמי”! נמנעתי מלרמוז אפילו רמז קל על החומר המרדים ששפכה לגביעי ואת המעשה עם המחט, ואנחנו הוספנו לחיות מתוך הסכמה מלאה. בכל זאת הציקו לי נקיפות-המצפון של כומר יותר מתמיד, ולא ידעתי איזה סיגוף חדש להמציא כדי לדכא ולענות את בשׂרי. אף-על-פי שכל ההזיות הללו היו אי-רצוניות ואני לא השתתפתי בהן במאום, לא העזתי לנגוע בישוּ בידַי הטמאות כל-כך וברוחי המזוהם מהוללויות אמיתיות או מחלומות כאלה. כדי להשתמט מנפילה לתוך הזיות מעייפות אלה ניסיתי להימנע משינה, החזקתי את עפעפי פתוחים בעזרת האצבעות ונשארתי עומד לאורך הקירות, נאבק עם השינה בכל כוחותי; אבל דבק התנומה נתגלגל מייד אל עפעפי, ובראותי שכל ההיאבקות היא לשווא, שמטתי את זרועות הייאוש והעייפות, והזרם שב וסחף אותי אל גדות בוגדניות. סראפיון השמיע באוזני דברי תוכחה נמרצים ביותר והאשים אותי בחולשתי ומיעוט דבקוּתי. יום אחד, בהיותי רוגש יותר מהרגיל, אמר לי: “כדי שתשתחרר מדיבוק זה יש רק אמצעי אחד, ואף-על-פי שקיצוני הוא, יש להשתמש בו: לכאבים חזקים יש לתת תרופות חזקות. אני יודע את מקום קבורתה של קלרמונד; עלינו להוציאה מקברה, ואתה תראה באיזה מצב עלוב נמצא נושא אהבתך; אז לא תתפתה עוד להאביד את נשמתך בגלל גופה טמאה, אכולת רימה וקרובה להתפורר לעפר; זה יביא אותך בלי ספק לעשיית חשבון-נפש”. ואני, שהייתי כה עייף מחיים כפולים אלה, הסכמתי. כיוון שרציתי לדעת אחת ולתמיד מי מהשניים, הכומר או האציל הצעיר, נפל קרבן להונאת ההזיה, גמרתי אומר להרוג לטובת האחד או לטובת משנהו אחד משני האנשים השוכנים בקרבי, או להרוג את השניים כאחד, כיוון שחיים כאלה לא יכלו להאריך ימים. האב סראפיון הצטייד במכוש, במנוף ובפנס, ובחצות פנינו אל בית-הקברות של ***, שבו הכיר את השורה ואת הגוש. לאחר שהעלה את אור הפנס המעומעם על כתובות של מצבות רבות, הגענו לבסוף אל אבן חבויה-למחצה בין עשבים גבוהים ואכולת טחב וצמחים טפיליים, שבה פיענחנו התחלת כתובת זו:
פה נטמנה קלרמונד
שבהיותה בחיים היתה
היפה שביפות העולם
“זה בדיוק כאן”, אמר סראפיון, ןבהניחו את פנסו על הארץ תקע את הדֶקר בבקיע האבן והתחיל להגביה אותה. האבן זזה, והוא ניגש לפעול במכוש. אני הסתכלתי במשהו, קודר יותר ודומם יותר מהלילה; ואילו הוא, רכון בעבודתו העגומה, התכסה בזיעה, נשם בכבדות, ונשימתו הצפופה נשמעה כחרחור של גוסס. זה היה מחזה מוזר, ומי שהיה רואה אותנו מהחוץ היה חושב שאנחנו מחללים וגונבים תכריכי מתים, ולא כוהני דת. חריצותו של סראפיון היה בה משהו קשה ופראי ששיווה לו מראהו של שד ולא של שליח או של מלאך, ובפניו עם הקווים החמורים הגדולים שנחתכו באור הפנס, לא היה דבר מן המרגיע. הרגשתי על אברַי זיעה קרה כקרח נוזלת, ושערותי סמרו על ראשי ברוב כאב; ראיתי בתוך תוכי את פעולתו של סראפיון כחילול-קודש מתועב, והייתי רוצה שמצד העננות האפלות, שנעו בכבדות מעלינו, ייצא משולש של אש שיהפוך אותו לאבק. הינשופים שישבו על הברושים, מוטרדים מהבהק הפנס, באו לטפוח על הזכוכית בכנפיהם המאובקות, תוך גניחות עצובות; השועלים צרחו במרחקים, ואלף קולות-רעש נפלטו מתוך הדממה. לבסוף הלם המכוש של סראפיון על ארון-המתה, שקרשיו הדהדו ברעש המום ומצלצל, יחד עם אותו רעש איום שמשמיע האַין כשנוגעים בו; הוא הפך את המיכסה, וראיתי את קלרמונד חיוורת כשַיש, ידיה משולבות; תכריכה הלבן לא היה אלא קפל אחד מראשה עד רגליה. טיפה אדומה קטנה נצנצה כוורד בזווית פיה הדהה. סראפיון, בראותו כך, נתפס לזעם: “אה! הנה אַת, השטן, מעגבת פרוצה, שיכורת דם וזהב!” והוא התיז מים קדושים על הגופה ועל הארון, ששירטט עליו צורת צלב במַזה שלו. קלרמונד המסכנה לא הספיקה להירטב מן הריסוס הקדוש, וגופתה היפה כבר נהפכה לעפר; היא היתה רק בלִיל איום חסר-צורה של אֵפר ושל עצמות שרופות- למחצה. “הנה המאהבת שלך, אדוני רומיאלד”, אמר הכומר הקשוח, בהצביעו על השרידים העגומים, “האם תתפתה עוד ללכת לטייל בלידוֹ או בפוּזִינֵה עם היפהפייה שלך?” השפלתי את ראשי; התמוטטות עצומה התחוללה בקרבי. שבתי אל בית-הכומרוּת שלי, והאציל רומיאלד, מאהבהּ של קלרמונד, נפרד מן הכומר המסכן, שבמשך זמן כה רב היה בן-לוויה שלו. ואולם בלילה שלאחר מכן ראיתי את קלרמונד; היא אמרה לי כמו בפעם הראשונה במבוֹי הכנסייה: “אומלל! אומלל! מה עשית? למה שמעת בקולו של כומר טיפש זה? וכי לא היית מאושר? ומה עשיתי לך, שחיללת את קברי האומלל וחשׂפת את עליבות אפסותי. כל קשר בין נשמותינו ובין גופינו נוּתק מכאן ואילך. היֵה שלום, אתה תתגעגע עלי”. היא נמוגה באוויר כעשן, ולא ראיתיה עוד.
אהה! היא צדקה: התגעגעתי עליה לא אחת, ואני עדיין מתגעגע עליה. בעד שלום נשמתי שילמתי מחיר יקר; אהבת אלוהים לא היתה מחיר גבוה מדי כתחליף לאהבתה. זהו, האח, סיפור נעורי. לעולם אל תסתכל באשה, לֵך תמיד בעיניים לטושות ארצה, שכּן ככל שתהיה תם ושקט, מספיקה דקה אחת שתאבד את הנצח.
[1836]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.