רקע
תאופיל גוטייה
מקטרת האוֹפּיוּם
תאופיל גוטייה
תרגום: ק. א. ברתיני (מצרפתית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: צרפתית
פרטי מהדורת מקור: הקיבוץ המאוחד, תל אביב; 1989

לא מזמן מצאתי את ידידי אַלפוֹנס קאר יושב על סַפתו, עם נר דולק, אם כי היום היה עדיין במלוא אורו, ואוחז ביד צינור של עץ דובדבן, מצוּיד בפטרייה של חרסינה, שטפטף לתוכה איזו עיסה דומה למַדי לחומר-חותם; עיסה זו הבהבה בנפצוצים באח של הפטרייה, והוא שאף לתוכו דרך פּומית של ענבר צהוב את העשן, שנתפזר אחר-כך בחדר בריח מעורפל של בושם מזרחי.

נטלתי בלי לומר דבר את המכשיר מידיו של ידידי, והתאמתי את עצמי לאחד מקצותיו; לאחר כמה גמיעות חשתי מעין סחרחורת, שלא היתה נטולת נעימוּת ודמתה למדי לתחושות השיכרון הראשון.

כיון שהייתי אמוּר להכין את הפיליטון באותו יום ולא היה לי חשק להיות מבוסם, תליתי את המקטרת על מסמר, וירדנו אל הגן לומר שלום לדַהליות ולשחק קצת עם שוּץ, בעל-החיים המאושר שאין לו כל תפקיד אלא להיות שחור על-גבי שטיח של דשא ירוק.

שבתי לביתי, אכלתי את ארוחת-הערב, והלכתי לתיאטרון לסבול מאיזה מחזה, אחר-כך שבתי כדי לשכב, שהרי יש להגיע לכך, ובאמצעות המיתה לכמה שעות להתאמן לקראת המוות הסופי.

האוֹפיום שעישנתי, במקום פעולת ההרדמה שציפיתי ממנו, הטיל אותי, להיפך, לתוך זעזועים עצבניים כמו לאחר קפה חריף, והסתובבתי במיטתי כקרפיוֹן על הגריל או כפַרגייה על שיפוד, בגלגול מתמיד של השמיכות, למורת-רוחו של חתולי, שנתקפל ככדור על קצה שמיכת-הנוצות שלי.

לבסוף כיסתה שנתי המבוקשת-בתחנונים-ממושכים את אישונַי באבק זהבה, עיני נעשו חמות וכבדות, ונרדמתי.

לאחר שעתיים חשוכות בחוסר תנועה מוחלט חלמתי חלום.

הנהו:

שבתי ומצאתי את עצמי בבית ידידי אלפונס קאר – כמו בבוקר, במציאות: הוא היה ישוב על ספתו המרופדת באטלַס צהוב, במקטרתו ובנרו הדולק; אלא שהחמה לא הרקידה על הקירות, כפרפרים באלפי צבעים, את נצנוצי החלונות הכחולים, הירוקים והאדומים.

נטלתי את המקטרת מידיו, כשם שעשיתי זאת לפני כמה שעות, והתחלתי לשאוף לתוכי אט-אט את העשן המשכר. רכות שכולה נועם השתלטה עלי עד מהרה, וחשתי אותה סחרחורת שנתנסיתי בה בשעה שעישנתי את המקטרת האמיתית.

עד כאן החזיק חלומי את עצמו בתחומיו המדויקים של העולם הניתן לשכון בו, וחזר, בדומה לראי, על פעולות יומי.

הייתי מגולָל בערימה של כריות, והפכתי בעצלתיים את ראשי אחורה כדי לעקוב באוויר אחרי הקפיצים הסליליים הכחלחלים, שנמסו בערפל של צמר-גפן לאחר הסתחררות במשך כמה דקות.

את עיני נשאתי, כמובן, אל התקרה, השחורה כשחור ההָבנים, עם ערבֶּסקות של זהב.

מרוב התבוננותי בה בתשומת-לב נלהבת שלפני ההזיות, נראתה לי כחולה, אבל בצבע הכחול החמוּר, ככנף מעילו של הלילה.

“אתה צבעת אפוא מחדש את תקרתך בכחול”, אמרתי לקאר, שאדיש ושותק כמקודם הצמיד לפיו מקטרת אחרת, ופלט עשן יותר מארובת תנור בחורף, או יותר מאניית-קיטור בעונה כלשהי.

“ברור, בני”, ענה בהוציאו את האף אל מחוץ לענן, “אבל גם מראה פניך שלך מעיד נחרצות שצבעת את קיבתך באדום באמצעות איזה יין בּוֹרדוֹ פחות או יותר ‘לאפיט’”.

“אהה, אינך אומר את האמת: אני שתיתי רק איזו כוס עלובה של מים ממותקים שכל הנמלים על-פני האדמה באו אליה לשבור את צמאונן, בית-ספר לשחיית רמשים”.

“התקרה השתעממה, כנראה, מהיותה שחורה, היא התלבשה בכחול; בנוסף לנשים, אינני מכיר משהו הפכפך יותר מתקרות; זהו פרי דמיונה של תקרה, זה הכל, אין דבר שכיח מזה”.

לאחר שאמר זאת, שב קאר והכניס את אפו לתוך ענן העשן, בארשת סיפוק של אדם שנתן הסבר ברור ומאיר-עיניים.

אף-על-פי-כן לא השתכנעתי אלא למחצה, התקשיתי להאמין שהתקרות הן בעלות דמיון עד כדי כך, והמשכתי להתבונן בזו שמעל ראשי, לא בלי איזו הרגשת חרדה.

היא הכחילה, היא הכחילה כים שבאופק, והכוכבים התחילו שם לפקוח את עפעפיהם בריסי הזהב; ריסים אלה, דקיקים עד אין קץ, נתארכו עד לחדר שמילאו אותו באלומות מנסַרתיות.

כמה קווים שחורים שרטטו את פני השטח התכול הזה, ומייד הכרתי שהללו הם קורות הקומות העליונות של הבית שנעשה שקוף,

על אף הקלות, שבה ניתן בחלום לקבל כטבעיים את הדברים המוזרים ביותר, החל כל זה להיראות בעיני מפוקפק וחשוד, וחשבתי שאילו היה כאן חברי אֶסקירוֹס הקוסם, היה נותן לי הסברים מסַפקים יותר מהסבריו של ידידי אלפונס קאר.

כיוון שמחשבה זו היתה בעלת כוח של העלאת-אוֹב, התייצב פתאום אֶסקירוֹס לפנינו, כמעט כמו הכלב המתולתל של פאוסט היוצא מאחורי התנור.

פניו היו ערים מאוד ומראהו כחוגג נצחונו, ובשפשפו את ידיו אמר:

“אני חוזה על-פי האנטיפּודים, ומצאתי את הדוּדָא מדַבר”.

הופעת דמות זו הפתיעה אותי, ואמרתי לקאר:

הו קאר! אתה תופס את המתרחש, שאסקירוס, שלא היה כאן לפני רגע קט, נכנס בלי שפתחו לפניו את הדלת?"

“אין לך דבר פשוט מזה”. השיב קאר. “נכנסים דרך דלתות סגורות, זהו הנוהג: רק אנשים לא מחונכים נכנסים דרך דלתות פתוחות. הרי ידוע לך שאומרים לשם גידוף: ‘מתפרץ גדול לדלתות פתוחות’”.

לא מצאתי כל טענה נגד דעה כה שקולה, ונשארתי משוכנע, שאכן, נוכחותו של אסקירוס ניתנה להסתבר כראויה וחוקית מאוד כשלעצמה.

בכל זאת הסתכל בי בהבעת-פנים מוזרה, ועיניו גדלו במידה מופרזת; הן היו בוערות ועגולות כעיגולי-מגן בכבשן.

וגופו התפזר וטבע בצל, באופן שלא ראיתי ממנו אלא את אישוניו הלוהבים והקורנים.

רשתות אש ואשדות מים ואדים מאגנטים הבהבו והסתובבו מסביבי, השתזרו כל הזמן בלא להיפרד והתהדקו והלכו; חוטים מבריקים הגיעו לכל סיב וסיב שלי ונשתרשו בעורי כשערות ראשי. הייתי במצב של סהרוריות מלאה.

אז ראיתי פתיתים לבנים קטנים, שחצו את שטח התקרה הכחול כפקעיות של צמר נישאות ברוח, או כסיעת יונים המתפזרת באוויר.

לשווא השתדלתי לנחש מה זה היה, אך קול חרישי וקצר ליחש באוזני בהטעמה מוזרה: – אלה הם רוחות!!! עיני נפקחו; האדים הלבנים קיבלו צורות יותר מדויקות, והבחנתי בבירור בטור ארוך של דמויות מצועפות, שחלפו לאורך הכרכוב מימין לשמאל בעלייה מודגשת, כאילו איזה מַשב נמרץ הניף אותן ושימש להן כנפיים.

בזווית החדר, על זיז התקרה, ישבה דמות של נער העטויה באריג רחב של מלמלה.

רגליה, יחפות לגמרי, נתלו משוּכלות ברישול; עם זאת היו נחמדות, קטנות ושקופות, שהעלו במחשבתי את רגלי היָשפה היוצאות לבנות וזכות כל-כך מתחת לחצאית השיש השחור של איזס העתיקה במוזיאון.

דמויות הרוחות האחרות נקשו על כתפה, בחלפן, ואמרו לה:

”אנחנו מפליגות אל תוך הכוכבים, בואי אפוא אתנו".

הצל ברגל הבַּהט ענה להן:

“לא! אינני רוצה להפליג אל תוך הכוכבים; הייתי רוצה לחיות עוד שישה חודשים”.

הטור כולו עבר, והצל נשאר לבדו, מטלטל את רגליו הקטנות היפות ודופק על הקיר בעקבו המגוון בצביון ורוד, חיוור ורך כלֵב פעמונית-בר; אף-על-פי שפניה היו לוטות, הרגשתי שהיא צעירה, נהדרת ומקסימה, ונפשי זינקה לעֶברה בזרועות פשוטות ובכנפיים פרושות.

הצל הבין את מבוכתי מתוך כוונה או סימפאתיה, ואמר בקול ערב וגבישי כמו של מפוחית-פה: “אם יש בך האומץ לבוא ולנשק את פיה של זו שהייתי אני, ושגופה מונח בעיר האפלה, אחיה עוד שישה חודשים, וחיי יהיו למענך”.

התרוממתי והצגתי לעצמי את השאלה הבאה:

דהיינו, האם אינני כלי-משחק של איזה תעתוע, ואם כל זה שמתרחש אינו אלא חלום.

זה היה נצנוץ אחרון של פנס ההיגיון שנכבה בשינה.

שאלתי את שני ידידי מה דעתם על כל זה.

קאר קר-המזג טען שזוהי הרפתקה שכיחה, שיש רבות כמותה, ושאני תמים מאוד בהשתוממותי על דבר כה פעוט.

אסקירוס הסביר הכל באמצעות המאגנטיזם.

“הבה! טוב, אלך לשם; אבל אני בנעלי-בית…”

“אין דבר”, אמר אסקירוס, “אני חש מראש שתהיה מרכבה ליד השער”.

יצאתי וראיתי שאכן, כרכרה רתומה לשני סוסים כאילו מחכה. עליתי עליה.

עגלון לא היה – הסוסים התנהגו בעצמם; הם היו שחורים לחלוטין ודהרו במהירות כזאת, שעכוזיהם ירדו והתרוממו כגלים, ומטרות גיצים נתנפצו מאחוריהם.

הם פנו תחילה לרחוב לה-טוּר-ד’אוֹוֶרן, אחר-כך לרחוב בּלפוֹן, אחר-כך לרחוב לאפאיֶט, ומשם לרחובות אחרים, שאת שמותיהם אינני יודע.

במידה שהכרכרה נסעה, הלכו הדברים שמסביבי וקיבלו צורות משונות: היו בתים עגומים, שפופים על שולי הדרך, כאורגות זקנות, גדרות קרשים, פנסים שנראו בטעות כעמודי-תלייה; מייד לאחר זה נעלמו הבתים לגמרי, והכרכרה נסעה בשדה פתוח.

חלפנו על-פני מישור עגום וקודר; השמיים היו נמוכים מאוד, בצבע עופרת, ותהלוכה אינסופית של שיחים דקים רצה בכיוון ההפוך של העגלה, בשני צדי הדרך; היית אומר שזהו מחנה של מקלות-מטאטא במנוסתו.

לא היה דבר כל-כך עגום כפי שהיתה אינסופיות אפרפרה זו, שצללית העצים הדקה שרטטה בקווקווים שחורים: – אף כוכב לא נצנץ, אף נצנוץ אור לא קלֵף את העומק החיוור של האפלולית.

לבסוף הגענו לעיר לא-מוכרת לי, שבתיה, הבנויים על-פי אדריכלות מיוחדת ושניתן להבחין בה רק באופן מעורפל בחשיכה, נראו לי קטנים במידה שאי-אפשר לדור בהם; העגלה, עם שהיתה רחבה בהרבה מכפי הרחובות שחלפה בהם, לא חשה כל איחור; הבתים הסתדרו מימין ומשמאל כעוברים-ושבים נפחדים, והשאירו את הדרך פּנויה.

לאחר סיבובים רבים הרגשתי שהעגלה מתמוססת תחתי, והסוסים נעלמו בתוך אדים, הגעתי.

אור אדמדם הסתנן דרך סדקיה של דלת ארד שלא היתה סגורה; דחפתי אותה ומצאתי את עצמי באולם נמוך מרוצף בשיש לבן ושחור ומקומר באבנים; נברשת עתיקה, על כַּן של מצבּוֹר סגול, האירה באור חיוור דמות שוכבת, שתחילה סברתי שזהו פסל בדומה לאלה הישֵנים בשילוב ידיים, לרגליהם כלב, בכנסיות הגוֹתיות; אלא שהכרתי מייד שזו אשה בממש.

היא היתה חיוורת כחסרת-דם, ולא הייתי יכול להשווֹת את חיוורונה אלא לצביון הדונג הזך הצהוב. ידיה, נטלות ברק ולבנות כמו לחם-הקודש, היו משׂוכלות על לוח לבה; עיניה היו עצומות, וריסיהן נתמשכו עד לאמצע לחייה; הכל היה בה מת; הפה רק הוא רענן כרימון בפריחתו, הבריק בחיוּת שופעת וארגמנית, מחייך-למחצה כבחלום של אושר.

רכנתי אליה ושמתי את פי על פיה, הענקתי לה נשיקה שצריכה היתה להחיותה.

שפתיה הלחות והפושרות, כאילו אך זה נטשה אותן הנשימה, ריטטו תחת שפתי שלי והחזירו לי את הנשיקה בלהט ובהתרגשות שאין לתאר.

כאן יש איזה חֶסר בחלומי, ואינני ידוע כיצד חזרתי מן העיר האפלה; כפי הנראה רכוב על ענן או על עטלף ענקי. אבל זוכר אני היטב שמצאתי את עצמי עם קאר באיזה בית שאיננו לא שלי ולא שלו, ולא אחד מאלה שאני מכיר.

ועם זאת היו בשבילי כל הפרטים הפנימיים, כל הסידור, מוּכרים-ביתיים מאוד; אני רואה באופן ברור את האח בסגנון לוּאי השישה-עשר, את הפרגוד בפרחים, את המנורה במִצחה ירוקה ואת הכונניות המלאות ספרים בפינות האח.

תפסתי מושב בכורסה עמוקה עם כריות, וקאר, שני עקביו נשענים על אדן החלון, ישוב על כתפיו וכמעט על ראשו, שמע בארשת של נכנע ומעורר רחמים את הסיפור על מבצעי שראיתי בעצמי בחלום.

פתאום נשמע קול צלצול עז בדלת, ובאו להודיע לי שגברת אחת רוצה לדבר עמי.

“הכניסו את הגברת”, עניתי, מתרגש קצת וחש מראש מה עומד להתרחש.

אשה לבושה בלבן, כתפיה עטויות במעילון שחור, נכנסה בצעד קל ותפסה מקום באפלולית המוארת בקרינת המנורה.

על-פי תופעה מיוחדת במינה ראיתי על פניה עוברים שלושה פרצופים שונים: הנה היתה דומה למאלי בראן, אחר-כך ל…, אחר-כך לזו שאף היא אמרה שאיננה רוצה למות ושדבריה האחרונים היו: “תנו לי זר סיגליות”.

אלא שהדמיונות הללו התפזרו עד מהרה כצל על-גבי ראי, תווי-הפנים נעשו יציבים ומרוכזים, ואני זיהיתי את המתה שנשקתי לה בעיר האפלה.

לבושה היה פשוט מאוד, ולא היה לה כל קישוט אלא עיגול של זהב בשערותיה החומות-כהות, שגלשו כאשכולות הָבנים לאורך לחייה החלקות והרכות.

שני כתמים ורודים קטנים צבעו בארגמן את ראשי לסתותיה, ועיניה הבריקו ככדורי כסף שהשחימו; עם זאת היה יופיָה כשל אבן מגולפת עתיקה, והשקיפות הבלונדית של בשרה הוסיפה טפח לדמיון זה.

היא עמדה לפני וביקשה, בקשה מוזרה למדי, שאומר לה מה שמה.

עניתי לה ללא היסוס ששמה קארלוֹטה, וזו היתה האמת; אחר-כך סיפרה לי שהיתה זַמרת ושמתה צעירה כל-כך שלא יכלה לדעת את תענוגות החיים, ושלפני לכתה לשקוע בנצח נטול התנועה, רצתה ליהנות מיופיו של העולם, להשתכר מכל התשוקות ולצלול באוקיינוס השׂשׂונות הארציים; שחשה צימאון שאין לרווֹתוֹ לחיים ולאהבה.

ובאמרה כל זאת באמנות הבעה ובשירה שאין בכוחי לחזור עליהן, כרכה זרועותיה כצעיף מסביב לצווארי, וקלעה את ידיה העדינות בתלתלי שערי.

היא דיברה בטורי שיר יפים להפליא, שגדולי המשוררים לא היו מסוגלים להגיע לדרגתם, וכשלא היה די בטור השירי להביע את מחשבתה, הוסיפה לו את כנפי המוסיקה, והיו אלו סלסולים, מחרוזות טונים זכים יותר מפנינים מושלמות, דקויות של קול, צלילים שעלו הרבה מעל התחומים האנושיים, כל מה שהנפש והרוח מסוגלים להזות כעדין ביותר, כנהדר ומקסים ביותר, כרחש אהבה עז ביותר, כלוהט ביותר, כנעלה ביותר שאין להביעו.

“לחיות שישה חודשים, עוד שישה חודשים”, היה הפזמון החוזר של כל המזמורים הללו.

ראיתי ברורות מה שעמדה לומר לפני שהמחשבה באה מראשה או מלבה עד לשפתיה, ואני עצמי השלמתי את החרוז או את השיר שנפתחו; בשבילה הייתי גם אני שקוף כמוה, והיא קראה בתוכי ברהיטות.

אינני יודע עד היכן יכלו להימשך רגעי ההתעלות הללו, שנוכחותו של קאר לא מיתנה אותם, והנה פתאום הרגשתי משהו שעיר ומחוספס חולף על פני; פקחתי את עיני, וראיתי את חתולי המשפשף את שפמו בשפמי שלי בברכת בוקר-טוב, כיוון שהשחר סינן דרך הווילונות אור בהבהוב.

כך נסתיים חלום האופיום שלי, שלא השאיר בי עקבות, אלא עצבות סתומה, המשך שכיח של הזיות מסוג זה.

[1838]

המלצות קוראים
תגיות