מי הוא שעושה את אֶדוויגה לעצובה כל-כך? מה עושה היא, ישובה בבדידות, סנטרה בכף ידה ואגרופה על ברכה, עגומה יותר מן הייאוש, חיוורת יותר מפסל הבהט הבוכה על קבר?
מזווית עפעפה מתגלגלת דמעה גדולה על פלומת לֶחיהּ, דמעה יחידה, אבל אינה מתייבשת לעולם, בדומה לטיפת מים הדולפת מכיפת סלע ובמרוצת הזמן שוחקת את השחם; דמעה יחידה זו, שנשרה ללא הפוגה מעיניה על לבה, ניקבה וחשׂפה אותו.
אדוויגה, אדוויגה הבלונדית, כלום אינך מאמינה עוד בישו הנוצרי, במושיע הרַחום? כלום מפקפקת אַת במחילתה של הבתולה מאריה הקדושה? למה מחזיקה את משני צדדייך את ידייך הקטנות השקופות, הכחושות והעדינות כידיהם של האֶלפים ושל הוויליות? בקרוב תהיי אם; זו היתה משאלתך היקרה ביותר: אישך האציל, הרוזן לוֹדבּרוֹג, הבטיח במת-כסף מאסיבי וקוּבעת זהב עדינה לכנסיית Euthbert הקדוש, אם תתני לו בן.
אבוי! אבוי! לבה של אדוויגה המסכנה מנוקב בשבע חרבותיו של הכאב; סוד איום לוחץ על נשמתה. לפני כמה חודשים בא אדם זר אל הארמון; מזג-האוויר באותו לילה היה נורא: הצריחים רעדו במִבנה, השבשבות צפצפו, האש זחלה באח, והרוח דפקה על השמשות כטרדן הרוצה להיכנס.
הזר היה יפה כמלאך, אבל כמלאך-נפיל; הוא חייך בנעימות והביט ברוֹך, והמבט הזה והחיוך הזה הקרישו את דמך מפחד והפיחו בך את האימה שחשים ברכינה מעל תהום. חן פושע, כמיהה בוגדנית כשל נמר האורב לטרפו, ליווּ את כל תנועותיו; הוא כישף בדומה לנחש המכשף את הציפור.
הזר הזה היה אַשף-זמרה; גון פניו השחום העיד שחי תחת שמי ניכר; הוא אמר שבא מקצה בוֹהמיה וביקש לארחו ללילה זה בלבד.
הוא נשאר באותו לילה ובעוד ימים אחרים ובעוד לילות אחרים, והארמון העתיק התנועע על יסודותיו, משָל התכוונה הסופה לעקרו מן השורש ולהפיל את עטרת שיניו אל מי האשדות המקציפים.
כדי לשַכך בכשפיו את מזג-האוויר, שר שירים מוזרים שהסעירו את הלב והולידו מחשבות זעם; כל הזמן ששר, עמד על כתפו עורב שחור מצוחצח, מבריק כזפת; הוא קבע את הקצב בחרטום-ההָבנה שלו ונראָה כעורך תשואות בנערו את כנפיו. אדוויגה החווירה והלכה, החווירה כשושנים לאור הירח; אדוויגה הסמיקה והלכה, הסמיקה כוורדים עם שחר, ונתנה עצמה להולכה אחורה אל כורסתה הגדולה, נחלשת, מתה-למחצה, שיכורה כאילו שאפה לתוכה את הניחוח הגורלי של הפרחים הגורמים מוות.
סוף-סוף יכול אשף-הזמרה ללכת לדרכו; חיוך כחול קטן בא להחליק את הקמטים מעל פני השמיים. למן אותו יום אין אדוויגה, אדוויגה הבלונדית, אלא בוכה בפינת החלון.
אדוויגה היא אם; יש לה תינוק כולו לבן וכולו סמוק. הרוזן לודבּרוֹג הזקן הזמין אצל היוצק את במת-הכסף המאסיבי והוא נתן אלף מטבעות זהב לצורף בתוך ארנק של עור-איָל, שיתקין את הקובעת; היא תהיה גדולה וכבדה ותכיל מידת יין גדולה. הכומר שירוקן אותה יוכל לומר שהוא שַתיין טוב.
התינוק כולו לבן וכולו סמוק, אבל מבטו שחור כשל הזר: אמו הבחינה יפה בכך. אה! אדוויגה המסכנה! למה הרבית כל-כך להביט בזר עם נבלוֹ ועם עורבו?…
הכומר הטביל את התינוק; קראו לו בשם אוֹלוּף, שם יפה למדי! – הרופא החוזה-בכוכבים עולה על הגבוה שבצריחים לקבוע לו את ההוֹרוֹסקוֹפּ.
מזג-האוויר היה בהיר וקר: כלסת של חולדת-בר, בשיניים מחודדות ולבנות, נישק מגזר-הרים מכוסי-שלגים את קצה בגדו של הלילה; הכוכבים הגדולים והחיוורים נצצו בזוהר הלילה הכחול כשמשות של כסף.
החוזה-בכוכבים מודד את הגובה, מציין את השנה, היום והדקה; עורך חישובים ארוכים בדיו אדומה על-גבי קלף ארוך, זרוע כולו בסימנים קבָּליים; הוא חוזר אל לשכתו ושב ועולה על המישורת; בכל זאת לא טעה בחישוביו, מיקוּם המולד מדויק כמאזניים לשקילת אבני-חן; אף-על-פי-כן הוא שב ומחשב: הוא לא טעה.
לרוזן הקטן אוֹלוּף כוכב כפול, אחד ירוק ואחד אדום, ירוק בתקווה, אדום כגהינום; האחד אוהד, השני הרסני. וכי נשמע כדבר הזה, שלתינוק יהיה כוכב כפול?
בחזות חומרה ונוקשה שב החוזה-בכוכבים ונכנס אל חדר היולדת, ובהעבירו את ידו הגרמית בגלי זקנו הגדול, זקן-הקוסם, אמר:
“הרוזנת אדוויגה, ואתה, הרוזן לודברוג, שתי השפעות התקיימו בהולדתו של אוֹלוּף, בנכם היקר: אחת טובה, השנייה רעה; לפיכך יש לו כוכב אחד ירוק וכוכב אחד אדום. הוא נתון להשפעה כפולה; הוא יהיה מאושר מאוד או אומלל מאוד, איני יודע איזה מהם; ייתכן ששניהם בעת ובעונה אחת”.
ענה הרוזן לודברוג לחוזה-בכוכבים: “הכוכב הירוק ינַצח”. אלא שאדוויגה חששה בלבה, לב האם, שמא ינצח האדום. היא שבה והכניסה את סנטרה לתוך כפּה, השעינה מרפקה על ברכה, והחלה לבכות בפינת החלון. לאחר שהיניקה את תינוקה, היה עיסוקה היחידי להשקיף בעד החלון על השלג הנופל בפתיתים צפופים ומהירים, משָל מרטוּ למעלה את כנפיהם הלבנות של כל המלאכים והכרובים.
פעם בפעם חלף עורב לפני החלון, מקרקר ומנער את האבק המוכסף. דבר זה העלה בזכרונה של אדוויגה את העורב המוזר, שעמד תמיד על כתפו של הזר בעל המבט הרך של נמר, בעל החיוך המקסים של צפע.
ודמעותיה נשרו ביתר מהירות מעיניה על לבה, על לבה המנוקב, החשוף.
אולוף הצעיר הוא ילד מוזר מאוד: היית אומר שבעור בשׂרו הקט, הלבן והסמוק, יש שני ילדים בעלי אופי שונה; יום אחד הוא טוב כמלאך, יום אחר הוא רע כשֵד, הוא נושך את שַד אמו ושורט בציפורניו את פני אוֹמַנתו.
הרוזן הזקן לודברוג, המחייך לתוך שׂפמו האפור, אומר שאולוף יהיה חייל טוב ושמזגו מלחמתי. העובדה היא שאולוף הוא נוכל קטן שאין לשׂאתו: הנה הוא בוכה, והנה הוא צוחק; הוא קאפּריזי כירֵח, הפכפך כאשה; הוא הולך, הוא חוזר, נעצר פתאום ללא סיבה נראית-לעין, נוטש מה שהחל לעשות, ולאחר ההמולה הסוערת ביותר עובר לחוסר-תנועה מוחלט; אף-על-פי שהוא נמצא לבדו, דומה שהוא מחליף דברים עם איש-שׂיח לא-נראה! כשהוא נשאל על סיבת כל התסיסות הללו, הוא אומר כי הכוכב האדום הוא שמציק לו.
אולוף יהיה בקרוב בן חמש-עשרה. אופיו נעשה מיום ליום בלתי-מסתבר; פרצופו, על אף יופיו המושלם, הוא בעל ארשת מביכה; הוא בלונדי כמוהו כאמו, עם כל התווים של גזע הצפון; אלא שתחת מצחו הלבן כשלג, שטרם קוּוקו במחליקיו של צייד ולא הוכתם בכרעוֹ של דוב, ושהוא באמת המצח העתיק של הלודברוֹגים, מנצנצת בין שני עפעפיים כתומים עין-שוהם מוארת בלהבות אדמוניות של מסדר העינויים האיטלקי, מבט רך כקטיפה, אכזרי ונוח כמבטו של אשף-הזמרה מבוהמיה.
איך חולפים החודשים מהר, ועוד יותר מהר חולפות השנים! אדוויגה נחה עתה תחת הקמרונים החשוכים באחוזת הקברים של הלודברוגים, ליד הרוזן הזקן, מחייכת בארונה על שאין שמה אובד. היא כבר היתה חיוורת עד כדי כך שהמוות לא שינה אותה בהרבה. על קברה יש פסל יפה בשכיבה, הידיים שלובות והרגליים על גב כלבה של שַיש, ליווּי נאמן של נפטרים. מה שאמרה אדוויגה ברגעי חייה האחרונים אין איש יודע, אך הכומר שקיבל את וידוייה החוויר יותר מן הגוססת.
אולוף, בנה השחום והבלונדי של אדוויגה העגומה, הוא בן עשרים כיום. הוא מוכשר מאוד בכל התרגילים, איש אינו מיטיב ממנו למתוח קשת; הוא מבַקע מחדש את החץ שאך זה ננעץ בריטוט בלב המטרה; בלי רסן ודרבונות מאַלף את הפרועים שבסוסים.
מעולם לא הביט באשה או בנערה בלי להיפגע, אבל אף אחת מאלו שאהבו אותו לא היתה מאושרת. אי-היציבות הגורלית של אופיו מנוגדת לכל הגשמת אושר בין אשה ובינו. רק אחת ממחציותיו חשה תשוקה, השנייה חשה מַשׂטמה; פעם מנצח הכוכב הירוק, ופעם הכוכב האדום. יום אחד הוא אומר: “הוֹ בתולות הצפון הצחורות, המנצנצות וזכות כגושי הקרח של הקוטב; אישונים כאור הירח; לחיַים מגוּונות בצבעים הרעננים של השחר הצפוני!” וביום אחר נצטעק: “הו בנות איטליה, מוזהבות מן השמש ובלונדיות כתפוח-זהב! לבבות לוהבים בתוך חזוֹת של ארד!” מה שעצוב יותר הוא שהוא כן בשתי ההכרזות.
אהה! עגומות מסכנות, צללים עצובים בכייניים, אפילו אינכן מאשימות אותו, משום שאתן יודעות כי אומלל הוא יותר מכֶּן; לבו הוא שטח רמוס בלי הרף ברגליהם של שני נאבקים לא-ידועים, שכל אחד מהם, בדומה למאבקו של יעקב עם המלאך, משתדל לקַפח את ירכו של יריבו.
אילו הלכו אל בית-הקברות, תחת העלים הקטיפניים הרחבים של הבוּצין בגזיריו העמוקים, תחת עירית שענפיה בצבע ירוק מזיק לבריאות, בשיבולת-השועל הפרועה ובסירפדים, היו מוצאים שם מצבת-אבן לא אחת, שעליה מזיל טל-הבוקר הבודד את דמעותיו. מינה, דוֹרה, תֶּקלה! האם מכבידה הקרקע מאוד על שדיכן העדינים ועל גופיכן המקסימים?
יום אחד קורא אולוף לדיטריך סַייסוֹ הנאמן; הוא אומר לו לחבוש את סוסו.
“אדוני, ראה-נא איך נופל השלג, איך שורקת הרוח וכופפת עד לאדמה את צמרות האשוחים; כלום אינך שומע במרחק את הזאבים הכחושים מייללים ואת האיילים הגוססים גועים כנפשות מעוּנים?”
“דיטריך, סַייסי הנאמן, אני אנער את השלג כנער פלומה שנאחזה במעיל; אעבור תחת קשת האשוחים בהרכיני קצת את נזר קוֹבעי. ואשר לזאבים, טפריהם יתקַהו על השריון הטוב, ובחָפרי בקצה חרבי את הקרח, אחשׂוף לאייל המסכן, הנאנק ובוכה בדמעות חמות, את הדשא הרענן והפורח שאין בכוחו להשיג”.
הרוזן אולוף דה-לודברוג, שהרי זהו תוארו לאחר מותו של הרוזן הזקן, מפליג על סוסו הטוב, מלוּוה בשני כלביו הענקיים, מוּרג ופאנריס, כיוון שהאדון הצעיר בעל העפעפיים בצבע התפוז, פגישה יועדה לו, וייתכן שממרום הצריחון המחודד בתבנית עמדת-זקיף, כבר נרכנת על המרפסת המחוטבת, חרף הקור והרוח הצפונית, הנערה המודאגת, המתאמצת להבחין בתוך לובן המישור בנוצתו של האביר.
אולוף, על סוסו הגדול בתבנית פיל, שאת צדדיו הוא מפלח במכות דרבונותיו, מתקדם בשדה; הוא חוצה את האגם, שהקָרה הפכה לגוש קרח אחד, והדגים משובצים בו בסנפירים מתוחים, כהתאבנוּת בתוך עיסה של שַיש; ארבע פרסותיו של הסוס, מצוידות בקרסים, נושכות היטב את השטח המוצק; ערפל, המתהווה מזיעתו ומנשימתו, עוטף ומלווה אותו; היית אומר שהוא דוהר בתוך ענן; שני הכלבים, מוּרג ופאנריס, משני צדיו של אדונם, נושפים דרך נחיריהם השותתים דם סילוני עשן ארוכים בדומה לבעלי-חיים אגדיים.
הנה יער האשוחים; בדומה לרוחות-רפאים הם פושטים את זרועותיהם הכבדות, העמוסות במפות לבנות; כובד השלג כופף את הצעירים והגמישים ביותר; היית אומר, שורה של קשתות כסף. האימה השחורה שוכנת ביער הזה, שהסלעים בו משַווים צורות מפלצתיות, כל עץ שם, עם שורשיו, דומה שהוא דוגר לרגליו על קן של דרקונים רדומים. אבל אין אולוף יודע פחד מהו.
הדרך נעשית צרה עוד ועוד, האשוחים מסבכים ללא תקנה את ענפיהם המסכנים; התבהרויות נדירות נותנות בקושי אפשרות לראות את שלשלת הגבעות המושלגות, הבולטות כסלסולים לבנים על השמיים השחורים והדהים.
למרבה המזל, מוֹפּס הוא סוס-מלחמה חזק, המסוגל לשׂאת על גבו את אוֹדין הענקי; שוב מכשול אינו מעכב בעדו; הוא מדלג על סלעים, הוא פוסח על מהמורות, ובפעם בפעם עוקר הוא מתוך אבני החלמיש, שטלפוֹ הולם בהן, זר ניצוצות הכבים מייד.
“קדימה, מופס, בעוז! לא נותר לך אלא לחצות את האפָר הקטן ואת חורשת הליבנים; יד נאה תלטף את צווארך החלק והמבריק, ובאורווה חמה כראוי תאכל שעורה מקולפת ושיבולת-שועל במלוא המידה”.
איזה מראה מקסים של חורשת הליבנים! כל הענפים מרופדים בקטיפת-כפור שעירה, הקטנים שבזרדים מצטיירים בלובן על חשכת האווירה: היית אומר שזה סל פיליגראני עצום, אלמוג-כוכבי של כסף, מערה עם כל נטיפיה; ההסתעפויות והפרחים המשונים, שהכפור מצפה בהם את החלונות, אינם מפגינים ציורים מסובכים ושונים יותר.
“האדון אולוף, כמה התאחרת! פחדתי שמא חסם את דרכך הדוב שבהרים או שהאֶלפים הזמינו אותך לריקוד”, אמרה בעלת הארמון הצעירה, בהושיבה את אולוף בכורסת האלון בקירבת האח. “אבל למה באת לפגישת האהבה יחד עם בן-לוויָה? פחדת לעבור לבדך את היער?”
“על איזה בן-לוויה רוצה את לדבר, פרח נשמתי?” שאל אולוף התמַה מאוד את בעלת הארמון הצעירה.
“על האביר עם הכוכב האדום שאתה מוליך אתך תמיד. זה שנולד ממבטו של הזַמר הבוהמי, הרוח הרה-האסון הדבֵק בך; השתחרר מן האביר עם הכוכב האדום, שאם לא כן לא אאזין לעולם לדברי אהבתך; אינני יכולה להיות אשה של שני גברים בבת-אחת”.
לשווא פעל אולוף, לשווא הירבה דברים, הוא אף לא הצליח לנשק את זֵרתה של יד בּרֶנדה; הוא פרש והלך משם מאוד לא-מרוצה ותוך החלטה להיאבק באביר עם הכוכב האדום, אם יוכל לפגשו.
על אף קבלת-הפנים החמורה של ברֶנדה, שב אולוף ועשה למחרת את הדרך אל הארמון עם הצריחונים בתבנית עמדות-זקיף.
בעשותו את הדרך אמר לעצמו: “ברֶנדה היא בלי ספק מטורפת; ולְמה היא מתכוונת בדברה על האביר שלה עם הכוכב האדום?”
הסופה היתה מן העזות ביותר; השלג הסתובב במהירות ובקושי איפשר להבחין בין ארץ ושמים. ספּיראלה של עורבים כרכרה בקדרוּת מבשרת רעות סביב נוצתו של אולוף, למרות נביחותיהם של פאנריס ושל מוּרג. בראשם היה אותו עורב מבריק כשוהם, שקבע את הקצב על כתפו של הזַמר הבוהמי.
פאנריס ומוּרג נעצרו פתאום: נחיריהם הנעים מריחים את האוויר באי-שקט; הם מריחים מרחוק נוכחותו של אויב. – אין זה זאב ולא שועל; זאב ושועל לא היו בשביל פאנריס ומוּרג אלא חתיכה גדולה לבלוע.
קול צעדים נשמע, ותיכף מופיע במפנה הדרך אביר רכוב על סוס גדול, מלווה בשני כלבים ענקיים.
היית חושב שהוא אולוף. הוא היה חמוש בדיוק כמוהו, בבגד עליון מקושט באותו סמל; אלא שעל קובעו נשא נוצה אדומה במקום ירוקה. הדרך היתה צרה עד שהכרח היה כי אחד האבירים יסוג.
“האדון אולוף, היסוג כדי שאעבור”, אמר האביר במִצחה מורדת. הדרך שאני עושה ארוכה היא; מחכים לי, עלי להגיע".
“בשם שפמו של אבי, אתה הוא שתיסוג. אני נוסע לפגישת אהבה, והמאוהבים ממהרים”, ענה אולוף, בהניחו ידו על ניצב חרבו.
הזר שלף את שלו, והמאבק החל. החרבות, שנפלו על שריונות הפלדה, גרמו לפריצה של אלומות ניצוצות מתנפצים; חרף חישולן היוצא מן הכלל נפגמו החרבות ונעשו כמַסוֹרים. מבעד לעשן סוסיהם ולערפל נשימתם הכבדה, היית חושב שהנאבקים הם שני נַפחים שחורים מתעקשים מעל ברזל אדום. הסוסים, מומרצים מאותו זעם כשל אדוניהם, נשכו במלוא המרץ את הצווארים המגוידים, וקרעו זה מזה קרעי חזה; הם התרוצצו בזינוקים זועמים, נזדקפו על אחוריותיהם, ובהשתמשם בטלפיהם כבאגרופים קפוצים העיפו זה לזה מכות איומות בעת שאביריהם הלמו זה בזה באופן איום מעל ראשיהם; הכלבים לא היו אלא נשיכה אחת ויללה אחת.
טיפות הדם, שדלפו דרך הקשקשים המשובצים בשריונות ונשרו בעודן חמימות על השלג, ניקבו שם חורים ורודים קטנים. לאחר רגעים מעטים היית אומר שזו כבָרה, עד כדי כך נפלו הדמעות תכופות וצפופות. שני האבירים היו פצועים.
דבר מוזר, אולוף חש את המכות שהעיף לאביר הלא-מוּכר; הוא סבל מן הפצעים שגרם ומאלו שקיבל; הוא הרגיש קור רב בחזהו, כמברזל שחדר וחיפש את לבו, ובכל זאת לא היה שריונו חבוּל באיזור הלב: פצעו היחידי היה ממכה שקיבל בשרירי זרועו הימנית. דו-קרב מיוחד במינו, שבו סבל המנצח כמוהו כמנוצח, שבוֹ לתת ולקבל היה דבר לא שונה.
באמצו את כוחותיו העיף אולוף במחי-יד אחד את קובע יריבו – הוֹ אימה! מה ראה בנה של אדוויגה דה-לודברוג? הוא ראה לפניו את עצמו: ראי היה משקף בדיוק פחות מזה. הוא נאבק ברוח של עצמו, באביר עם הכוכב האדום; הרוח השמיע צעקה גדולה ונעלם.
הספיראלה של העורבים עלתה השמיימה ואולוף האמיץ המשיך בדרכו; בשובו בערב אל ארמונו נשא על סוסו מאחוריו את בעלת הארמון הצעירה, שהפעם רצתה באמת לשמוע אותו. הואיל והאביר עם הכוכב האדום לא היה עוד, גמרה אומר להפיל מעל שפתי-הוורד שלה על לבו של אולוף את הווידוי, העולה במאמצים כה רבים לבוּשה. הלילה היה בהיר וכחול, אולוף נשא את ראשו לחפש את הכוכב הכפול ולהראותו לכלתו: היה שם רק הירוק, האדום נעלם.
בכניסתה העירה ברנדה, מאושרת מאוד מן הנס שייחסה לאהבה, כי השוהם בעיניו נשתנה לתכלת, אות ההתפייסות השמיימית. – לודברוג הזקן מחייך בשל כך בנוחות תחת שפמו הלבן בעומק קברו; כיוון שלמען האמת, אם כי לא ייחס חשיבות לכך, היו עיניו של אולוף מעוררות לפעמים את הרהוריו. – צלה של אדוויגה היה עליז, מפני שילדוֹ של האדון האציל לודברוג גבר סוף-סוף על ההשפעה הממאירה של העין בגון התפוז, של העורב השחור ושל הכוכב האדום: האדם הביס את השֵד המפתה.
סיפור זה מוכיח שרגע אחד של שיכחה, מבט אחד ואפילו תמים, מסוגלים להשפיע.
נשים צעירות, לעולם אל תתלינה עיניים באַלוף-זמרה בוֹהמי, המשמיע שירים משַׁכרים ושטניים. אתן, נערות, אל תסמוכנה אלא על הכוכב הירוק; ואתה, שהאסון גרם לך להיות כפול, הילחם בעוז, אפילו תצטרך להכות את עצמך ולהיפצע מחרבך שלך, וּגבוֹר על היריב הפנימי, על האביר הרשע.
אם תשאלו מי הביא לנו אגדה זו מנורבגיה, – זה ברבוּר; עוף יפה בעל מַקור צהוב, שחצה את הפיוֹרד, מחצית הדרך בשׂחייה ומחצית במעוף.
[1840]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.