1. פגישה בגן הקיסרי 🔗
הגיעו הימים האחרונים של נובמבר. הגן הקיסרי של וינה היה שומם, רוח צפונית חדה ערבלה את העלים בגון זעפרן המצונמים מן הקרוֹת הראשונות; שיחי-הוורדים שבערוגות, נסערים ושבורים מן הרוח, ענפיהם נסחבו אל הבוץ. אף-על-פי-כן היתה השדרה הגדולה, הודות לחול המכסה אותה, יבשה וניתנת למעבר. חרף שממתוֹ בשל התנאים החורפיים לא היה הגן הקיסרי נטול קסם נוגה מסוים. השדרה הארוכה האריכה הרחק-הרחק את קשתותיה האדמוניות, באַפשרה לנחש במטושטש בקצֶהָ אופק של גבעות, שכבר היו טבועות באֵדים הכחלחלים ובערפל הערבי; משם מתרחבת הראייה על הפראטר ועל הדאנוּבה; זה היה בשביל משורר טיול ערוך כאוות-נפשו.
איש צעיר לימים צעד לאורך השדרה הזאת, ובחזוּתו היו סימנים בולטים לחוסר-סבלנות; לבושו בהידור קצת תיאטרלי היה מורכב ממעיל ארוך של קטיפה שחורה עם רקמת סרטים ושולי-פרווה, מכנסי-סריגה אפורים, נעליים רכות עם ציצות, שעלו עד מחצית אורכן של הרגליים. הוא נראה כבן עשרים ושבע עשרים ושמונה; קלסתר פניו החיוורים והנאים היה מלא עדינות, והאירוניה התכווצה בקמטי עיניו ובזוויות פיו; באוניברסיטה שממנה אך זה יצא, כנראה, כיוון שעדיין חבש את הקאסקֶט עם עלי האלון של הסטודנטים, גרם מן הסתם הרבה צרות לפלשתים1 והזהיר בשורה הראשונה של הבוּרשים והשועלים.
השטח הקצר מאוד, שבו ערך את סיבובי טיולו, העיד שהוא ממתין למישהו, או יותר נכון למישהי, הואיל והגן הקיסרי בווינה אינו נוח ביותר בחודש נובמבר לפגישות עסקיות.
ואכן, צעירה-לימים הופיעה עד מהרה בקצה השדרה: מגבעת משי שחור כיסתה את שפעת שערותיה הבלונדיות, שלחוּת הערב פרעה קלות את תלתליהן הארוכים; גון עור פניה, שברגיל היה לבן כדונג זך, קיבל לאחר נשיכות הקור צביון של ורדֵי-בֶּנגַל. מכונסת ומכורבלת כפי שהיתה בשכמייתה המתוּפרת בפרוות-נמייה, דמתה להפליא לפסלון “הרועדת מקור”; כלב מתולתל שחור ליווה אותה, משגיח נוח, שניתן לסמוך על וַתרנותו ועל שמירתו את הסודות.
“תאר לך, היינריך”, אמרה הווינאית הנאה באחזה בזרועו של הצעיר, “כי זה למעלה משעה שאני לבושה ומוכנה לצאת, ודודתי לא סייימה את הטפת-מוּסרה על סכנותיו של הוואלס, ועל מַתכוני עוגות לחג-המולד וקרפיונים מבושלים ביין אדום. יצאתי באמתלה לקנות נעליים חצאיות אפורות, שאין לי צורך בהן. בשבילך, היינריך, אני משתמשת בכל זאת בשקרים קטנים אלה, שאני מתחרטת עליהם וחוזרת עליהם תמיד; ומהו שעלה בדעתך להתמכר לתיאטרון; כדאי היה להשקיע עמל במשך זמן רב בפאקולטה לתיאולוגיה שבהיידלברג! הורי היו אוהבים אותך, אילו התחתַנו היום. במקום להתראות בסתר תחת העצים הקרחים של הגן הקיסרי, היינו יושבים זה לצד זה ליד תנור-חרסינה יפה, בחדר-שיחות סגור כראוי, משוחחים על עתיד ילדינו: וכי לא היה זה, היינריך, מנת-חיים מאושרים מאוד?”
“כן, קַאטי, מאושרים מאוד”, ענה הצעיר בלחצו מתחת לאטלס ולפרווה את הזרוע השמנמנה של הווינאית היפה; “אבל מה אפשר לעשות? זוהי נטייה שאין להתגבר עליה; התיאטרון מושך אותי; אני חולם עליו ביום, אני מהרהר בו בלילה; אני חש את התשוקה לחיות ביצירת המשוררים; נדמה לי שיש בי עשרים ישויות. כל תפקיד שאני משחק יוצר בשבילי חיים חדשים; כל הייסורים שאני מביע, אני חש; אני הַמלט, אוֹתלו, קארל מוֹאוֹר; כשאתה מגלם כל אלה, ניתן רק בקושי רב להשלים עם תנאי חיים צנועים של פּאסטור בכפר”.
“יפה עד מאוד; אבל אתה יודע יפה, שהורי לא ירצו לעולם שחתנם יהיה שחקן”.
“ברור, לא שחקן בלתי-נודע, לא שחקן עני נודד, כלי-משחק בידי המנהלים והקהל; אבל שחקן גדול, הזוכה לתהילה ולתשואות, שמשלמים לו יותר מלמיניסטר, לזה יסכימו בחפץ לב, יהיו בררנים ככל שיהיו. כשאבוא לבקש את הסכמתם בכרכרה צהובה יפה, שהלַכּה שלה עשויה לשמש ראי לשכנים המתפלאים, ומשרת גבה-קומה משוּנץ יוריד לפנַי את המידרך, האם אַת מאמינה, קאטי, שהם יסרבו לי?”
“אני לא חושבת… אבל, היינריך, מי אומר שתגיע לכך?… יש לך כשרון, אבל לא די בכשרון, נחוץ גם מזל רב. כשתהיה אותו שחקן גדול שעליו אתה מדבר, זה יהיה זמן רב לאחר חלוף נעורינו, והאם תרצה אז כמקודם לשאת לאשה את קאטי הזקנה, כשתהיינה לרשותך אהבות של כל נסיכות התיאטרון הללו, העליזות כל-כך והמיוּפּות כל-כך?”
“עתיד זה קרוב בהרבה מכפי שאת חושבת”, ענה היינריך, “יש לי חוזה מכניס עם התיאטרון של שער קַרינתייה, ומנהלו היה כה מרוצה מן האופן שבו שיחקתי את התפקיד האחרון, שקבע לי מענק של אלפיים טאלר”.
“כן”, השיבה הצעירה בארשת רצינית, “תפקיד השטן במחזה החדש; אני מודה ומתוודה, היינריך, שאינני אוהבת לראות נוצרי הלובש מסיכה של אויב המין האנושי ומשמיע דברי ניאוץ. לא מזמן הלכתי לראות אותך בתיאטרון קרינתייה, וכל רגע חששתי שמא תפרוץ אש תופת מן השוחות שבתוכן אתה נבלע במערבולת של כוהל-יין. חזרתי הביתה כולי נבוכה וחלמתי חלומות איומים”.
“כל אלה הם דמויות-שווא, קאטי הטובה שלי; ואגב, מחר היא ההצגה האחרונה, ולא אלבש עוד את הבגד השחור והאדום, שאת כל-כך לא סובלת”.
“מוטב כך! מפני שאינני יודעת איזה חרדות סתומות מציקות לרוחי, ואני חוששת מאוד, שתפקיד זה, התורם לפרסומך, לא יהיה לטובת בריאותך, אני גם מפחדת שמא תדבקנה בך המידות הרעות של השחקנים המקוללים. אני בטוחה שאינך מתפלל עוד, והצלב הקטן שנתתי לך, אני מוכנה להתערב, שאבד לך”.
היינריך הוכיח את חַפותו בהזיזו את דש בגדו; הצלב הקטן נצנץ כמקודם על חזהו.
תוך כדי שיחה זו הגיעו המאוהבים לרחוב תבוֹר ברובע ליאוֹפּוֹלדשטאדט, לפני חנותו של הסנדלר הנודע בהתקנת נעליים-חצאיות אפורות מושלמות; לאחר שיחה של כמה דקות על הסף נכנסה קאטי, מלווה בכלב המתולתל השחור שלה, אחרי שהושיטה את אצבעותיה העדינות היפות ללחיצת ידו של היינריך.
היינריך ניסה לתפוס עוד כמה פעמים את מראה המאהבת שלו בין הנעליים הנחמדות והנעליים-החצאיות הנאות, שהיו מסודרות באופן סימטרי על משולשי נחושת של חלון הראווה; אלא שהערפל ציפה את השמשות בנשימתו הלחה, והוא יכול להבחין רק בצללית מטושטשת; ואז, בקבלו החלטה נועזת, הסתובב על עקביו ופנה בצעד החלטי אל פונדק “הנשר בעל שני הראשים”.
2. פונדק “הנשר בעל שני הראשים” 🔗
באותו ערב היתה חבורה רבת משתתפים בפונדק “הנשר בעל שני הראשים”; החברה היתה המעורבת שבעולם, והקפּריזה של קאל וזו של גוֹיָה, שתיהן יחד, לא היה בכוחן ליצור היתוך משונה יותר של טיפוסים אופייניים. “הנשר בעל שני הראשים” היה אחד המרתפים המאושרים ביותר ששיבח הוֹפמאן; המדרגות שם היו שחוקות כל-כך, שמנוניות כל כך וחלקלקות כל-כך, שלא ניתן לשים את הרגל על הראשונה בלי להימצא מייד בעומק, המרפקים על השולחן, המקטרת בפה, בין ספל בירה וקנקן יין חדש.
מבעד לענן העשן הסמיך, שהתקיף קודם את גרונך ואת עיניך, נצטיירו לאחר כמה דקות כל מיני פנים מוזרות.
אלו היו ואלאחים בקפטנים ובכומתות של פרוות אסטרחאן, סֶרבִּים, הונגרים, בעלי שפמים שחורים ארוכים, עוטי סגינים רקומים ופסי-רקמה; בוהמיים שעוֹרם נחושתי, מצחם צר, צדודיתם מעוקמת; גרמנים ישרים במעילים ארוכים עם רקמת סרטים, טאטארים בעלי עינים שעפעפיהן מוּרמים; כל מיני אוכלוסין שניתן לדַמות. המזרח היה שם מיוצג על-ידי תורכי ישוב על בהונות רגליו באיזו פינה, שעישן בשקט טבק לאטאקייה מתוך מקטרת בקנה דובדבן של מולדאוויה, עם תנור של חומר אדום ופיון של ענבר צהוב.
כל הקהל זה, הנשען במרפקיו על שולחנות, אכל ושתה; המשקה היה בירה חריפה ומוֹהַל של יין אדום חדש ביין לבן יותר ישן; המזון – נתחי בשר-עגל קר, ירך-חזיר מעושנת או תופינים.
מסביב לשולחנות הסתובב במהירות בלא הפוגה אחד מאותם ואלסים גרמניים ארוכים הפועלים על הדמיונות הצפוניים פעולה זהה לזו של החשיש או האופּיום על המזרחיים; הזוגות חלפו ושבו וחלפו במהירות; הנשים, המתעלפות כמעט מעונג על זרועות רקדניהן, לשמע ואלס של לאנֶר, טיאטאו בחצאיותיהן את ענני עשן המיקטרת וריעננו את פני השתיינים. שני אַלתרנים מוֹרלאקים, מלוּוים בנַגן על קַתרוֹס, דיקלמו ליד הדוכן מעין קינה דרמאטית שדומה כי שיעשעה מאד כעשרה פרצופים מוזרים, חובשי תרבושים ולובשי פרוות כבשים.
היינריך פנה בכיוון קצהו של המרתף והלך לתפוס מקום ליד שולחן, שכבר ישבו שם שלושה או ארבעה ברנשים בעלי ארשת עליזה ובמצב-רוח טוב.
“הנה, זה היינריך!” קרא המבוגר שבחבורה; “היזהרו, ידידי: Foenum habet in cornu.2 אתה יודע, שערב אחד, לא מכבר, היה לך באמת מראה שטני? כמעט שהטלת עלי אימה. ואיך תתאר לעצמך, שהיינריך, השותה כמונו בירה ואינו מסרב לאכול נתח קר של ירך-חזיר, משמיע פתאום נעימות כה ארסיות, כה מרושעות ולגלגניות, ושדי בתנועה אחת משלו, שתחלוף צמרמורת בכל האולם?”
“אה! ברור! זה משום שהיינריך הוא אמן גדול, שחקן נעלה. לא דבר הראוי לשבח הוא לשחק תפקיד לפי אופיךָ; הצלחתה של גנדרנות היא לשחק בצורה נעלה תפקידהּ של תמימה”.
היינריך התיישב בענווה, ביקש שיגישו לו כוס יין מעורב, והשיחה נמשכה על אותו נושא. מכל הצדדים לא נשמעו אלא דברי הערצה ומחמאות.
“אה! אילו ראה אותך ווֹלפגאנג פון גיתה הגדול!” אמר אחד.
“הַראה לנו את רגליך”, אמר השני, “אני בטוח שאתה שסוע-דרבן”.
יתר השתיינים, שנמשכו אחרי הקריאות הללו, הסתכלו בהיינריך ברצינות, מרוצים מאוד מזה שנזדמן להם להתבונן מקרוב באדם כה נודע. הצעירים, שהכירו לפנים את היינריך באוניברסיטה, ושבקושי ידעו את שמו, התקרבו אליו ולחצו את ידו בלבביות, משָל היו ידידיו הקרובים. רקדניות-הוואלס היפות ביותר ירו אליו בעָברן את הרך במבטי עיניהן הכחולות והקטיפניות.
אדם אחד בלבד, שישב ליד השולחן הסמוך, נראה כלא נוטל חלק בהתלהבות הכללית; ראשו הפוך לאחור, תופף בהיסח-הדעת באצבעותיו על קרקעית המגבעת שיר-לכת צבאי, ומפעם לפעם הגיח מתוכו איזה הוּמף ספקני במיוחד.
מראהו של אדם זה היה משונה ביותר, אם כי היה לבוש כאחד מבורגני וינה המנומסים, הנהנה מרכוש ניכר; עיניו התגוונו בצבעים ירוקים והשליכו הבהובים זרחניים כעיני3 חתולים. כשנפשקו שפתיו החיוורות והשטוחות, נחשפו שני טורי שיניים לבנות מאוד, חדות מאוד ונפרדות מאוד, שנראו כאוכלות-אדם ואכזריות מאוד; ציפורניו הארוכות, המבריקות והמעוקמות, דמו איכשהו לטפרים; אך קלסתר זה לא הופיע אלא בחזיזים מהירים; לעיני המסתכל ביציבות קיבלו פניו עד מהרה מראהו של בורגני טוב-לב כשל סוחר וינאי שמשך ידו מן המסחר, והיית משתומם כיצד יכולת לחשוד בבעל פרצוף כה מצוי ושיגרתי שיש בו רשעוּת ושטניוּת.
בפנים לבו היה היינריך נפגע מאדישותו של האיש; השתיקה הזלזלנית כל-כך הפחיתה מערך התשבחות שהעמיסו עליו בני-חבורתו הרועשים. השתיקה היתה של מבין זקן מיוּמן, שאיננו נתפס לדברים שבמראית-עין ושראה בזמנו טובים מאלה.
אַטמאייר, הצעיר שבחבורה, הנלהב העז ביותר מהיינריך, לא היה מסוגל לשאת את הארשת הקרה, ובפנותו אל האיש המוזר, כאילו נוטלו כעד מסייע לטענה ששָטח:
“לא כן, אדוני, ששום שחקן לא היטב לשחק תפקידו של מפיסטוֹפלס יותר מחברי זה?”
“הומף!” השמיע הזר בהבריקו באישוניו הירקרקים ובהחריקו את שיניו החדות, “מר היינריך הוא בחור מוכשר, ואני מעריך אותו מאוד; אך כדי לשחק את תפקיד השטן, חסרים לו עוד דברים רבים”.
ובהזדקפו פתאום:
“האם ראית פעם את השטן, מר היינריך?”
הוא הציג את השאלה בטון משונה ולגלגני כל-כך, שכל הנוכחים חשו צמרמורת חולפת על גבם.
“והרי דבר זה יש לו חשיבות רבה לגבי אמיתוּת משחקך. בערב לא מכבר הייתי בתיאטרון של שער קרינתייה, ולא הייתי מרוצה מצחוקך; זה היה צחוק קונדסי, לכל היותר. הנה כיצד צריך היה לצחוק, אדון היינריך חביבי היקר שלי”.
מייד לאחר זה, כאילו לתת לו דוגמה, פלט התפרצות צחוק חדה כל-כך, צורמנית כל-כך, שהתזמורת והוואלסים נעצרו באותו רגע ממש; חלונות המרתף רעדו. הזר המשיך במשך כמה דקות את הצחוק האכזרי והעוויתי, שהיינריך ובני חבורתו לא היו מסוגלים, חרף פחדם, להימנע מלחקותו.
כשהתאושש היינריך חזרו קמרוני המרתף, בדומה להד נחלש, על הצלילים האחרונים של הלגלוג החד הקלוש והנורא, והזר לא היה עוד שם.
3. התיאטרון של שער קרינתייה 🔗
כמה ימים אחרי תקרית מוזרה זו, שכמעט ושכח אותה ושלא זכר ממנה אלא מעין מהתלה של בורגני אירוני, שיחק היינריך את תפקיד-השטן שלו בהצגה החדשה.
על המושב הראשון שבשורה הקדמית ישב הזר מן המרתף, ולכל מלה שהשמיע היינריך נד בראשו, מצמץ בעיניו, הקיש לשונו אל חכו והפגין סימנים של חוסר-סבלנות עז ביותר: “רע! רע!” מלמל בלחש.
שכניו, מתפלאים ונפגעים מדרכי-התנהגותו, מחאו כף ואמרו:
“איזה אדם בררן קשה!”
בסיום המערכה הראשונה קם הזר, כאילו קיבל החלטה פתאומית, פסח על התופים הקטנים, על התוף הגדול ועל התוף האפריקני, ונעלם דרך הדלת הקטנה, המוליכה מן התזמורת אל התיאטרון.
בהמתינו להרמת המסך הסתובב היינריך מאחורי הקלעים, ומשהגיע לסוף סיבובו הקצר, מה גדול היה פחדו משראה, בהסתובבו, אדם מסתורי באמצע המסדרון הצר, לבוש בדיוק כמוהו, שהביט בו בעיניים, שלשקיפותן הירקרקה היה עומק שלא נשמע כמוהו; שיניים חדות, לבנות, נפרדות זו מזו, שיוו דבר-מה אכזרי לחיוכו הלגלגני.
היינריך לא יכול לטעות בזיהוי הזר שבפונדק “הנשר בעל שני הראשים”, או יותר נכון, בזיהוי השטן עצמו; כיוון שזה היה הוא.
“אה! אה! אדוני החביב, אתה רוצה לשחק את תפקיד השטן! היית בינוני מאוד במערכה הראשונה, ואתה עלול למסור לתושבי וינה הטובים חוות-דעת רעה עלי. תרשה לי למלא את מקומך הערב, וכיוון שאתה עלול להפריע לי, אשלח אותך לקומת התחתית השנייה”.
היינריך אך זה הכיר את השטן וחש שהוא אבוד; בשאתו מוכנית את ידו אל הצלב הקטן של קאטי, שמעולם לא נפרד ממנו, ניסה לקרוא לעזרה ולמלמל פסוק להשבעת-שדים, אלא שהאימה לחצה ביתר כוח את גרונו; לא היה בכוחו לפלוט אלא חרחור חלש. השטן לחץ את ידיו המצוּפרנות על כתפיו של היינריך ותחב אותו בכוח לתוך הרצפה; אחר-כך, הואיל וקטע תגובתו הגיע, נכנס לבמה כשחקן מושלם.
משחק חריף זה, נַשכני, ארסי ושׂטני ממש, הפתיע קודם את השומעים.
“איך היינריך היום במלוא כושרו!” קראו מכל הצדדים.
מה שעשה בעיקר רושם רב היה אותו לגלוג צרחני בדומה לחריקת מסור, אותו צחוק של מקולל המנאץ את חדווֹת גן-העדן. מעולם לא הגיע שחקן לעוצמה סארקאסטית כזאת, לעומק רשעות שכזה: צחוק ורעד. האולם כולו גנח מרוב התרגשות, ניצוצות זרחניים ניתזו מתחת אצבעותיו של השחקן המטיל אימה; רצועות להבת נצנצו לרגליו; אורות הנברשת החווירו, שורת הזרקורים השליכה הבהובים אדמדמים וירקרקים; איזה ריח גפריתני שרר באולם; הצופים היו כבמצב של הזיה, ורעמי מחיאות-כפיים נלהבות הדגישו כל משפט של מפיסטופלס הנפלא, שהחליף תכופות חרוזים פרי המצאתו במקום חרוזיו של המשורר, החלפה מוצלחת תמיד שנתקבלה בהתלהבות.
קאטי, שהיינריך שלח לה תלוש-תא, היתה מלאת חרדה בלתי-רגילה; היא לא הכירה את היינריך היקר שלה; היא חשה מראש במעורפל איזה אסון שיבוא על רוח הקסמים שמולידה האהבה, על הראות השנייה שבנשמה.
ההצגה נסתיימה בפרצי התלהבות שאין לתארם. משהורד המסך, דרש הקהל בקריאות רמות שישוב מפיסטופלס ויופיע. חיפשו אותו לשווא; אבל אחד ממשרתי התיאטרון בא ואמר למנהל, שמצאו בקומת התחתית השנייה את מר היינריך, שנפל בלי ספק דרך דלת ברצפה. היינריך היה בלי הכרה; העבירו אותו לביתו, וכשהפשיטו אותו ראו בתדהמה שריטות עמוקות בכתפיו, משל נמר ניסה לחנקו בין כפותיו. צלב-הכסף הקטן של קאטי הציל אותו ממוות, והשטן, המנוצח בהשפעתו, הסתפק בכך שדחפוֹ לתוך מרתפי התיאטרון.
החלמתו של היינריך היתה ממושכת; ברגע שמצבו נשתפר, בא המנהל והציע לו חוזה מן הטובים ביותר, אולם היינריך סירב לו, הואיל ולא היה מעוניין כלל לסכן את בריאותו בשנייה, וידע, מצד שני, שלא יהיה מסוגל לעולם להידמות לכפילו המסוכן.
מקץ שנתיים או שלוש, לאחר שקיבל ירושה קטנה, נשא לאשה את קאטי היפה, ושניהם, ישובים זה לצד זה ליד תנור חרסינה, בחדר-שיחות סגור כראוי, היו משוחחים על עתיד ילדיהם.
חובבי התיאטרון מדברים עוד בהערצה על אותו ערב נפלא ומשתאים לשגיונו של היינריך, שפרש מן הבמה אחרי נצחון כה גדול.
[1841]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.