[א]    🔗

‘אם ‘למדו היטב’ איננו הישג אמנותי גדול, הריהו בכל זאת התמודדות אמנותית, וכהתמודדות עשוי סיפור זה להוליך אל הבנה מעמיקה יותר של ההישגים המאוחרים’ – זהו היסוד למחקרו של דן מירון, ‘למדו היטב’ מאת שלום-יעקב אברמוביץ (עם מבוא, הערות ונספחים, שיצא לאור ביידיש על-ידי המכון היידי המדעי [ייווא] בניו-יורק 1969). אכן, ‘למדו היטב’ – שהוא בסך-הכל סיפור קטן, ומספר עמודיו אינו עולה על 75, והם קטנים ודלילים – איננו אליבא דמירון סתם ניסיון סיפורי ראשון למחברו, אלא חוליה ראשונה, רופפת אמנם, בשרשרת יצירתו הסיפורית של שלום-יעקב אברמוביץ, חוליה שאין לזלזל בה, משום שהרי גם בה ניכר המאמץ היוצרי של מי שנהפך במרוצת הזמן לאמן גדול.

כל הרוצה ליהנות וללמוד כאחד ממחקרו זה של דן מירון (ויש ללמוד ממנו לא מעט), ייטיב לעשות אם ילך בסדר קריאה אחר מזה שניתן בספר; דהיינו, שיעבור קודם על הנספח הראשון, ‘רשימת הפירסומים והמאורעות 1857–1869’, רשימה סינופּטית, הפותחת בפרסומו הראשון של אברמוביץ, הוא מאמרו ‘מכתב על דבר החינוך’, והמסתיימת בציוּן הופעת ‘האבות והבנים’, עיבודו המאוחר של ‘למדו היטב’, ובציון דברי הביקורת הקטלנית של א. א. קובנר על הספר. ברשימה זו כלולים כל ‘המאורעות’ הספרותיים, שפעלו או עשויים היו לפעול במישרין ובעקיפין של ש"י אברמוביץ במה שנוגע למעברו מן הפּוּבּליציסטיקה אל הדרך הסיפורית. מוזכרים כאן לא רק החיבורים בעברית וביידיש, אלא גם אחדים ברוסית ואף בגרמנית – כל מה שסייע לעיצוב דמותו היוצרית של אברמוביץ.

עצם העיון ברשימה יחזיר את הקורא אל התקופה של אברמוביץ המספר-המתחיל, ובכך יקל את קליטת הסיפור ‘למדו היטב’ עצמו, שיצא לאור בווארשה בשנת 1862, ושניתן כאן כמו שהיה, בצילום. אחר כך יפנה הקורא אל עיקרו של הספר, אל דיונו של דן מירון ואל יתר הנספחים.

דן מירון לא סתם הביא כאן את הרשימה הסינופּטית. ‘למדו היטב’ הוא אמנם סיפור, מעין רוֹמאן-זוטא, חלק ראשון של ‘סיפור אהבים’ – חלקו השני לא הופיע מעולם, משום שאברמוביץ נתקל בקשיים כספיים הכרוכים בהוצאת החלק השני, אבל בינתיים חל בו באברמוביץ שינוי של עצם הגישה אל תפקידו ואל היקפו של המסופר; בינתיים הרי כבר פירסם, קודם בהמשכים בעיתון ואחר-כך בספר, את ‘דאָס קליינע מענטשעלע’ – ובשנת 1868 הוא מוציא את ‘האבות והבנים’, שהוא עיבוד, הרחבה ושינוי של ‘למדו היטב’.

יתירה מזו: כעבור חמישים שנה ומעלה חזר אברמוביץ אל יצירתו זו ועיבד אותה מחדש ואף כלל אותה בכרך השלישי של כתביו העבריים, שיצאו לאור באודיסה בשנים 1909–1912. האם היתה זו רק התרפקות נוסטאלגית על הצעד הספורי הראשון, או שהיה בכך משום עדות להתמדה במניעים הרעיוניים¹, שהיו נחלתו של אברמוביץ עד סוף ימיו? על כל פּנים, יש, לדעתי, לשים לב לכך, שאברמוביץ לא עיבד עיבוד אחרון את ‘למדו היטב’ למען הכרך הראשון של כתביו העבריים המקובצים, כלומר לא הלך לפי הסדר הכרונולוגי של יצירותיו, אלא צירפו אל הכרך האחרון, ולא נתנוֹ בראש הכרך, אלא בסופו ממש, מעין נספח. ועוד: רבים כבר עמדו על אברמוביץ היוצר בשתי הלשונות, יידיש ועברית, על הבדלים מהותיים שבין הגירסות הלשוניות של אותן יצירות. והגדיל לעשות שמואל ורסס במאמרו ‘הרומן העברי הראשון של מנדלי וגלגוליו’ (מולד, כרך כ), אלא שדבר אחד קבוע הוא: אין ביצירותיו העבריות של אברמוביץ אף אחת, שלא נכתבה גם ביידיש, פרט ל’האבות והבנים'. ואף דבר זה אומר, לדעתי, ‘דרשני’.

[ב]    🔗

אבל נחזור אל מחקרו של דן מירון: הוא מראה כיצד מציין סיפור-האהבים ‘למדו היטב’ את המעבר הפתאומי (שאולי הפתיע אף את אברמוביץ עצמו) מכותב מאמרים למספּר-אמן. שהרי עד אז וגם קצת לאחר-מכן היה עוסק בפּוּבּליציסטיקה, בדידאקטיקה – ובביקורת. ברוח הנטיות של ספרות ההשכלה באותן השנים היתה הביקורת עיקר תפקידה של הספרות, וכל אותה התנגחות שבין אברמוביץ לצווייפל (לשון אחרת: ‘קלקול המינים’ של אברמוביץ כהתקפה על ‘מינים ועוגב’ של צווייפל) היתה אולי גם אחד המניעים הנפשיים, מדעת או שלא-מדעת, לכתיבת פרקים מסוּימים של ‘למדו היטב’. דן מירון מיטיב להסביר את השוני בין התפיסות הספרותיות של סופרי ההשכלה באותו פרק זמן, כגון זו של אד"ם הכהן ואחרים, ובין תפיסת אברמוביץ, כפי שהובעה לא רק במאמריו הפולמוסיים, אלא בעיקר, וזה מעניינו של מירון, בדו-שיח שבין דוד ונחום הקמחי שב’למדו היטב'.

וכאן מתבלט מעברו של אברמוביץ מתפיסתו המשכילית אל התפיסה האמנותית-הבדיונית. גדולה מזו, דן מירון קובע מהו יחסו האישי של אברמוביץ אל הדמויות שב’למדו היטב‘, ואת קביעתו הוא עושה תוך הבחנה דקה מן הדקה, ממש לפי רמזים וקמטוטים קלים שבלשון. עם הבאת הנמקות והטעמות מתוך הדו-שיח שבין נחום לבין דוד מעלה דן מירון את הקונצפּציות של אברמוביץ עצמו באשר ל’תכליתיות’ שבספרות, והוא שנותן לו את האפשרות להסיק: "דוד מציע את הרומן כקטיגוריה בלטריסטית ספרותית, משום שדרכו, במסגרת התיאור הכולל והמקיף של המציאות הלאומית, תשתחרר הספרות העברית מהמקריות והפראגמנטאריות שלה ותתרכז ב’תכנית' שתוליך ממילא אל ‘מטרה’ " (מירון, עמ' 28). בכך נעשה כאילו אברמוביץ עצמו סופר המקיים את המצווה הלכה למעשה.

דן מירון מרמז בדיונו, שעצם העובדה שאברמוביץ חזר באחרית ימיו ועיבד את ‘האבות והבנים’, יש בה משום קשירת חוליה אחרונה אל חוליה ראשונה בשרשרת-יצירה אחת. יורשה לי להוסיף, ש’בימים ההם' נחשבת לאחת מיצירותיו האחרונות של אברמוביץ, שהרי פרקים אבטוביוגראפיים אלו נכתבו בערוב ימיו, כשעבר כבר את שנות השישים שלו – והנה ב’פתיחתא' של ‘בימים ההם’, שאף בה המדובר הוא בכסלון (כמו ב’למדו היטב'), שב המחבר, והפעם הוא שם דבריו בפי רב שלמה, ומתווכח עם חבורת מחברים על מהותה של ספרות ועל תפקידה של ספרותנו, כשם שבסיפור הראשון, ‘למדו היטב’, יושבים על מדוכה זו דוד ונחום הקמחי.

דן מירון אינו מסתפק בניתוח הקונצפּציות הספרותיות של אברמוביץ: לשם המחשת תפיסתו היוצרית של אברמוביץ, כלומר כדי להבין יפה את אברמוביץ ואת כוונתו ביחס ל’תכליתיותו' של הרומאן כסוג ספרותי, מעמת דן מירון שתי תפיסות בנידון זה; זו של אברהם מאפו וזו של אברמוביץ, וכן מתעכב הוא על שימושו של אברמוביץ בדמויות שליליות לעומת שימושו של מאפו. אברמוביץ, כותב מירון, מוצא לו היתר, בהציגו דמויות שהן ‘שחוק לרבים’, שהרי כך נוהגים ראשונים ואחרונים: המגידים ומטיפי-המוסר המסורתיים, מצד אחד, ובעלי האבטוֹריטה האינטלקטואלית, המבקרים הרוסיים, מאז ביילינסקי, שהשפיע על אחד כגוֹגוֹל, מצד שני.

גזירה-שווה היא אחת המידות המקובלות בעיונים ספרותיים, אלא שבמקרה שלפנינו לא נאחז דן מירון בהשוואת התפיסות הספרותיות של מאפו ושל אברמוביץ אחיזה מקרית. שוב: לפי הרשימה הסינופּטית ולפי המפה ההיסטורית של היצירה העברית, הרי מהו שקדם לו ל’למדו היטב' בסיפור העברי, ברומאן העברי, שרקעו הוא המציאות היהודית בת-הזמן? בעיקר ‘עיט צבוע’. עם הרומאן הזה, אומר דן מירון, צריך היה אברמוביץ להיאבק. כלומר, ללמוד את הדוגמה ולא לעשות כמותה. בעצם מצליח כאן דן מירון להוכיח ש’ראשונותו' (לפי המונח שקבע ביאליק) של אברמוביץ כבר צומחת גם בחוליה הראשונה, הרופפת, של יצירתו – אפילו בכתיבת סיפור אהבה (‘סיפור אהבים’ לפי ניסוחו של אברמוביץ) כמעט שלא היו קודמים לו בשפה העברית. ולא רק זאת: כמה קווים של פני היוצר אברמוביץ כבר מבצבצים בסיפור ראשון זה. אף מבחינת הפאבּולה ליסודותיה כבר מזכיר ‘למדו היטב’ את ‘בעמק הבכא’ ואת ‘ספר הקבצנים’. ואין צריך להזכיר את שמות הערים כסלון וצלמונה, המצויים כבר ב’למדו היטב' ושיחזרו בתקופה המאוחרת של יצירת אברמוביץ.

אגב, דן מירון מעיר הערה המתייחסת לטעות ספרותית-היסטורית ביחס לשימוש בשם גלוּפּסק (היא כסלון), שאחדים תולים את השימוש בו בחיקוי למספר הרוסי סאלטיקוֹב-שטשדרין, והרי סיפורו של זה, ‘קורות עיר אחת’, שבו השתמש המחבר בשם המקום גלוּפּוֹב, פורסם בשנים 1869–1870, ואילו אברמוביץ כבר השתמש בשם כסלון ב’למדו היטב', ובתרגומו היידי, גלופסק, כבר השתמש בפרקים הראשונם של ‘דאָס קליינע מענטשעלע’. ייתכן שכדאי לשוב ולבדוק, אם לא היה שימוש דומה אצל אחד הסופרים הרוסיים, שהקדימו בכך את אברמוביץ ואת סאלטיקוב-שטשדרין כאחד.

שימוש זה בשמות בדויים המציינים תכונות, שהיה רוֹוח בתקופת ההשכלה גם לגבי מקומות-יישוב וגם לגבי בני-אדם (ושהוא מצוי, בצורה מעודנת ומרומזת יותר, גם בספרותנו המאוחרת) הוא עניין לעצמו, שדן מירון מתעכב עליו לצורך מחקרו. אני משער, שבמסגרת ‘מפעל מנדלי’ של האוניברסיטה העברית בירושלים או במסגרת אחרת יוברר גם מדוע בכל זאת נהפכות ברדיצ’ב וקמיניץ וערים אחרות (לא רק אצל אברמוביץ, אלא גם אצל סמולנסקין ואחרים) לכסלון, צלמונה, בטלון, קבציאל, כזיב, גי-הצבועים וכדומה, ואילו אודיסה ולייפציג נשארות בשמותיהן. אולי משום שהללו מרכזים משכיליים היו? או בשל גורמים נוספים?

אשר לשמות היישוב מתעכב דן מירון בעיקר על כסלון ומציין את תכונותיה לפי ‘למדו היטב’ ולפי גלגוליה ביצירות המאוחרות. וכן הוא משרטט קלות סימני-ייחוד לשמות מקומות אחרים. כלומר, הוא מפקיע אותם מן הטיפוסיות ומשבצם בתחום האינדיווידואלי שלהם. אמנם, אברמוביץ עצמו מוצא לנחוץ להעיר ב’מסעות בנימין השלישי‘, פרק ט, כשהוא מדבר על צלמונה: ‘באמת אין זו אלא עיר בטלון גדולה במינה’, אבל דן מירון מצליח לגלות סימני-היכר אינדיווידואליים, כפי שאברמוביץ נותן ביישוב זה או אחר; לאמור: אברמוביץ ראה תמיד לפני עיניו מקום מוגדר ושמו כסלון, ומקום אחר ושמו צלמונה וכד’, וידע גם להראות את המקומות הללו, בין שהם חד-פעמיים באיזה סיפור ובין שהם חוזרים בכמה יצירות.

לפיכך נכונה היא מסקנתו של דן מירון (עמ' 63):

"דבר חשוב ביותר הוא, שיש ללמוד מ’למדו היטב‘, הוא להכיר כי כאן, בכסלון ובצלמונה ובגי-הצבועים, שקיומם התיאורי עדיין צנום ודל כל כך, מצוי הגרעין, שממנו צמחו מאוחר יותר התיאורים המופלאים של הערים ה’מנדלאיות’ - - - על-כן יעקוב הקורא המסור ליצירת אברמוביץ בעניין רב אחרי הקשרים שבין כסלון של ‘בעמק הבכא’ או ‘מסעות בנימין השלישי’ ובין מקורן ב’למדו היטב'.

שהרי כבר ב’למדו היטב' נקבע העיקרון התיאורי, המתבסס על עימות הערים, עיר קטנה לעומת עיר גדולה, עיקרון שלפיו הלך אברמוביץ ברוב יצירותיו המאוחרות.

[ג]    🔗

בין יתר הצדדים, שעליהם מתעכב דן מירון במחקרו, ושהם בוודאי ראויים לסקירה כוללת, אלא שמסגרת רשימה זו צרה היא, זוכה לתשומת-לב מיוחדת הצד הלשוני של ‘למדו היטב’. הסיפור הוא משכילי, והלשון היא מליצית-משכילית והישג יפה הוא לדן מירון, שעלה בידו להבחין מתחת למארג המליצי הזה את ניצני כוחו היוצרי האישי של אברמוביץ. דן מירון מראה מה קשים לאין ערוך היו מאמציו של אברמוביץ, בבואו להתמודד עם סיטאציות דראמאטיות, הנוצרות על-ידי דמויות מן המציאות. על המספר היה למצוא, מצד אחד, מבע עברי שווה-ערך ללשון מדוברת, ומצד שני, לפתח את האמצעים הדראמאטיים, כלומר להפגיש דמויות הנבדלות זו מזו בדיבורן ובאופיין. גם בנידון זה מעמת דן מירון את דרכו של אברמוביץ עם זו של אברהם מאפו ביחס ל’צחות' הלשון (ואגב, יצוין כאן דבר מעניין: בשער של ‘למדו היטב’ מצוי מתחת לקו ברוסית שמו של הסיפור עם תת-כותרת, המסבירה שזהו רומאן בלשון ‘עברית צחה’; ברגיל היתה העברית קרויה ברוסית ‘דרֶווני-ייוורייסקי’, ואילו כאן כתוב ‘טשיסטוֹ-ייוורייסקי’).

דן מירון מביא בנספח מיוחד דוּגמות מתוך הטקסט, שיש בהן כדי ללמד כיצד צומח כאן כוחו של אברמוביץ בתיאורי-טבע, וכיצד הוא מקיים את הקשר בין תיאורי הטבע לבין המצב הנפשי של הגיבורים. אבל הדבר המופלא ביותר הוא זה, שהפשטת הטכּסט ממחלצות המליצה נעשית בצורה מדגימה דווקא על-ידי תירגום קטעים ליידיש; התרגומים מחזירים כאילו את הראייה הראשונית של אברמוביץ, שהעתיק אותה לשפת עבר במאמצים על-אנושיים. דוגמה אחת בלבד מלשונו של אברמוביץ:

“ימי החג חלפו ואתם כל יתר פליטת הקיץ, העצים התנצלו זה כבר את עדיים מעליהם ויכופו ראשם לפני הרוח, המתגעש בסרעפותיהם, האיכר הוציא מגנו את יתר האבטיחים והקישואים והיה לבער לחזירים ולעיזים; עוף השמיים נדדו ושחו כל בנות השיר; החסידה עזבה ביתה על הברוש עתיק ימים, העומד בתוך הגן, ותפרוש כנפה לתימן, הארץ תאבל וקדרו השמיים ממעל, כל הדרכים התקלקלו ממטרות גשם וכל האנשים בוססים בטיט חוצות - - -” (למדו היטב, עמ' 33).

דן מירון מביא את דעותיהם של חוקרים קודמים, בעיקר של לחובר ושל קלוזנר, ביחס ללשונו של אברמוביץ ב’למדו היטב', מהן שוללניות ומהן יותר חיוביות, והוא מוכיח שכאן מצויות לא ‘פנינים מפוזרות’ של תיאור (כלשונו של קלוזנר), אלא כוח תיאורי שיטתי. הכלל, רשאי הוא דן מירון לסכם את מחקרו במשפטים אלו (עמ' 88):

“בפרק ראשון של כתבי אברמוביץ הבּלטריסטיים ניכר התמרור הראשון למהלך חדש ברומאן העברי המתלבלב; ליד הטיפוס של רומן-התככים הסנטימנטאלי וליד חטיבות הפּוּבּליציסטיקה ללא מעטה סיפורי כלשהו מתגלה לראשונה הווי-חיים יומיומי ביתי, אבל העיצוב מגוּון עד כדי כך, שרואים כאן בעצם צעידה בכיוון התיאורי הראליסטי האמנותי.”

כותב-טורים אלה רואה צורך לפענח פליאה אחת, זו של הקורא, שבוודאי יתמה על שום מה לא הוזכר כלל השם מנדלי מוכר-ספרים, אף לא בהקשרים שנראים אימאננטיים לשם זה. אני מצטט את דברי דן מירון מתוך ספרו ‘שלום עליכם, פרקי מסה’, הוצאת אגודת הסופרים על-ידי ‘מסדה’, עמ' 212:

“זרות אחת שבספר, שמשכה אליה בוודאי את תשומת לב הקורא, מחייבת הסבר-מה. בעוד ששלום-עליכם מכונה כאן בעקיבות בשמו הספרותי, מכונה ש”י אברמוביץ – גם זאת בעקיבות – בשמו הפרטי ולא בשם מנדלי-מוכר-ספרים. הסיבה לכך היא שהשם מנדלי איננו בשום-פנים-ואופן כינוי-עט במובן המקובל של המושג. זהו שם של דמות דראמאטית-בדיונית עצמאית לחלוטין, שאברמוביץ בחר לנהל באמצעותה את המהלך הסיפורי של רוב יצירותיו."

טשטוש-הגבולין בין אברמוביץ למנדלי, בין מחבר לגיבורו, הביא לטעויות בנידון זה. אלא שגם אחרים, אשר קדמו לדן מירון, כגון דוד פרישמן, וא. דרויאנוב (ראה מסתו ‘שלום-יעקב אברמוביץ’ בילקוט מסותיו בסדרת ‘מבחר ספרותנו לעם’) העדיפו את השימוש בשם אברמוביץ. על-כל-פנים, דן מירון משתמש במחקר שאנו דנים בו אך ורק בשם אברמוביץ; לפיכך העדיף גם כותב-טורים אלו את השימוש הזה, בלי שיחווה דעתו לכאן או לכאן, שהרי זוהי סוגיה לעצמה. ומעניין: דווקא בדברי ההקדמה של המו"ל (ייווא) מוזכר השם מנדלי בלבד – והטעם והנימוק מובנים.

הקורא המשכיל ימצא במחקרו של דן מירון חשיבות כפולה: ראשונה – עצם שיטת המחקר, המתבססת על צמידות לסביבה ההיסטורית-ספרותית, על צמידות לטקסט, על עימות מתוך ראיית העיקר, על כוח הבחנה ועל טעם טוב; שנייה – תרומה יפה למבדוק הטכּסטואלי של מנדלי-אברמוביץ, כפי שיאה ל’מפעל מנדלי' של האוניברסיטה העברית בירושלים, אשר עליו הוכרז לפני שנים מספר.