אמרו עליו על מאיר מרגלית השחקן הבכיר ב“אהל”, בעיקר שם אם כי שיחק אף ב“הבימה”, שלאחר הצגת בכורה אסור לצאת לרחוב ולפגוש בו. כי בראותו אותך, אם אתה עוד עובד בעתון יומי וכותב הלילה בקורת תיאטרון יסתער עליך בלי בושת פנים וישאל: “נו איך הייתי אמש?” בלי בושה. בלי מבוכה. כמי שיצא הרחובה לאסוף את המחמאות המגיעות לו בצדק.
לאחר שהיה טוב מאד בתפקידו בין אם היה זה תפקיד קומי ובין אם היה זה תפקיד רציני במחזה קלסי או במחזה מודרני, ישראלי או זר, היה קל להחמיא לו אבל קשה להשביעו רצון. כל אשר אמרת לא הספיק לו. אתה אומר לו:
“אהה, היית טו– – – – ב” בהנאה גלויה. והוא בשלו:
“זה כל מה שיש לך להגיד לי!” בתביעה. בשמץ קנטרנות. בילדותיות המתאווה לאסוף אל חיקה את כל צעצועי התשבחות הקיימות בעולם. כל שאמרת לו לא הספיק לו. תמיד מלמל: “זה הכל! מה, לא הייתי נפלא, נהדר, מקסים, משגע מוציא מן הכלים!”
אתה אמרת.
בין שהיה פאלסטף אצל שקספיר, הרבי אצל אופטושו, האינסטלטור אצל קישון או הקמצן אצל מולייר, תמיד היה משחקו חם, עובר אל הקהל, מגיע אל כל אחד ואחד וממלאו ניחוח שיהופך במעשה הבמה.
פעם פגשתיו ברחוב דיזנגוף מהלך מודאג ומוטרד ביותר. אך ראני הסתער עלי בשאלה: “כשראית את פאלסטף באנגליה האם היה לו זקן או לא?”
זאת שאלה משונה שלא מהרתי להשיב עליה. פשוט פרט זה נשכח או נעלם ממני. עד מהרה החלטנו שיש לשער שלפאלסטף היה באותם הימים זקן. אף כי לא יכולתי להשיבו תשובה ברורה.
כל שהדאיג אותו באותו שלב כבר היה מראהו החיצוני. בכח האינטואיציה העזה שלו כבר קלט את דמות פאלסטף והיה בטוח שיוכל להעבירה לקהל. ורק המראה החיצוני הטרידו. כי ידע שפאלסטף חייב להיות גדל-גוף ובעל משמני-בשר והוא עצמו היה נמוך-קומה ודל בשר והיה מתירא שלא ירשים את הקהל במראהו.
ואז לחש לי: "אני אוכל דייסת-קווקר בכל בוקר ולפני עלותי על הבמה. אני מוכרח כח. כח פיזי. כח הגוף. כי המשחק מתיש מתיש מאד.
כשבא לחגיגת הבת-מצווה של בתי אילת שנערכה בביתנו בקש להקדים ולבוא לפני כל הקרואים כי בערב יש לו הצגה והוא מוכרח לנוח ביום שלפניה, כמה שעות.
בני-משפחה כבר התחילו להתכנס והיו אף כמה קרואים מקדימים שעקבו בהתרגשות אחר התרוצצותו על פני כל הדירה הגדולה מן הקצה אל הקצה. הוא רצה להספיק הרבה. לשמח, להכניס חיים בחגיגה שעוד לא החלה. מרצו הדשן, אלצו לדדות מחדר אל חדר. להחליף הלצות עם המלצרים, עם כלת החגיגה, עם קרובי המשפחה, עם כל אשר נקרה לו בדרכו. הוא לא ידע מי הם. אבל היה ברור לו שכולם יודעים מי הוא. מכירים את פרצופו, את קולו את העוויותיו. ובמשך שעה קצרה מלא את כל הבית בשמחה משונה, רועשת חמימה של איש אחד החפץ לשמח ומהר בעיקר את הילדים כי היה חשוך בנים.
כשיצא ספרי “לחם האוהבים” בהוצאת דביר אחר מלחמת השחרור קרא מרגלית קטע ממנו בתכנית רדיו שאף אני השתתפתי בה לרגל צאת הספר, שערך לנו עזרא המנחם העורך הספרותי ברצון. היה נדמה לי שכל חום לבו השקיע בקריאה.
להצגת המאה של “החייל האמיץ שווייק” הזמין אותנו כולנו, אותי ואת משפחתי להצגה החגיגית. ברוב אבירותו אמר לי:
“תבואי. אני מקדיש לך את ההצגה הזאת”.
אהבתי ההצגה. ראיתיה כבר שלוש פעמים והלכתי בפעם הרביעית עם בני ביתי, לא בלי התרגשות. הוא היה טוב. טוב מאד. ולא היה דומה לו בבמה העברית בליצנותו הטרגית שכולה אינטואיציה אנושית. פשוטה.
לימים פצר בי: “בואי נכתוב ביחד מחזה. מחזה קומי. קומדיה. שנינו נשב ונחבר אותה.” הוא רצה מאד לכתוב מחזה. משום מה לא התיחסתי ברצינות להצעתו זו. תמיד התלוצץ וחשבתי שאף זו ליצנות היא.
כשפרסמתי ב“דבר” במוסף הספרותי סדרה של ראיון בעלי תפקידים שקספיריים על הבמה העברית פניתי כמובן גם אליו.
היה קשה לו להגדיר מדוע אהב כל-כך את תפקיד פאלסטף ב“נשי ווינדזור העליזות”. הוא שחק את האביר השמן והמצחיק בעליצות, בליצנות אולם אף לרגע לא שכח שהאביר השמן הוא אף בן-אדם.
“את יודעת” אמר “אני לא חושב שזה כל-כך מצחיק להתל בבן-אדם, אפילו הוא מצחיק ומגוחך מאין כמוהו. באיזה שהוא מקום צר היה לי עליו תמיד שהוא כזה חוכא ואטלולא כי באמת אני מרחם עליו שהוא כזה כמו שהנו והכל מתעללים בו”.
בתפקיד שווייק היה גא מאד. כפי שהיה גא בכל תפקיד ותפקיד שנטל על עצמו. אולם בעיקר היתה גאוותו על שווייק. מספרים שאפילו הרחיק לכת ואמר: “מלחמת העולם הראשונה נתנה לי את שווייק ומלחמת העולם השניה את שווייק השני…”. אולי אמר מה שאמר לא מתוך התעלמות ממוראות המלחמה אלא מתוך תמימות בלבד?
הוא היה חביבו של הקהל וחביב כולנו. הוא אהב את עצמו. הדר במלבושיו. היה שואלני כשנקריתי על דרכו אם חולצתו נאה ואם מקטרנו נאה. ומה אני חושבת על מראהו בכלל, בכלל ובפרט?
הוא שאף לכל התפקידים הגדולים שבספרות התיאטרון העולמי. אבל כשחיבוהו לשחק ב“כתובה” שחק אף זאת בשמחה רבה. הוא אהב לטול לידיו את כל התפקידים הגדולים והטובים. מספרים עליו שפעם טעה שחקן צעיר ברפליקה שלו ומרגלית תפשו בידו וצבטו עד כי קריאת כאב פרצה כמעט מפי הנצבט.
הוא לא התיר לאיש להביכו על הבמה. לטול ממנו את הבכורה ואת חלל הבמה הרחב שהיה זקוק לעצמו ולדמות שהוא מגלם. בנגוד לשחקנים אחרים לא שחק את עצמו ולא חזר על עצמו. יתכן משום שבכלל לא הכיר את עצמו. כל שידע על עצמו הוא שהוא אהב את עצמו אהבת נפש. כי נחן במנגנון תיאטרלי אינטואיטיבי מצוין. איש לא למדו מאומה כי מוצאו מגדוד-העבודה. על כך סיפר בגאווה שעלה ארצה ושרת בגדוד-העבודה. ואחרי כן נקלע לסטודיו “אהל” על שפת הים בצריף שעל המגרש הידוע שנמכר ברבות הימים וכמה מן השחקנים אפילו נהנו מהרווחים עליו.
מרגלית כל-כך החשיב את כוכבותו בתיאטרון והאמין בכל לבו שבלעדיו אין הצגה, אין הצלחה ואין קהל עד כי תבע לעצמו משכורת וחצי.
בהתפרק תיאטרונו הלך לזמן מה ל“הבימה” אולם פרש משם והקים לעצמו תיאטרון קטן, מצומצם. עם מאיר ינאי. לא נזדמן לי לראות הצגות אלה. אבל שמעתי שלא היתה תפארתו על דרך זו. גם ב“הבימה”, מקום שיש פרימדונות רבות בלעדיו לא יכול היה לחולל את פלאיו בלא שליטה בלעדית בבמה, בתפקידיה ובכל אביזריה.
אלמנתו קבעה אחר מותו פרס תיאטרון על שמו. אולי יש בזה כדי לפייס כל אותם אמני במה שבחייו גנב מהם את ההצגה כמעט תמיד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.