חיים ארלוזורוב / ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

 

א    🔗

בשנת תרצ"ג דעך כוכבו של חיים ארלוזורוב. איטית ומודרגת היתה הופעתו, פסיעה אחרי פסיעה ראינוהו עולה לפסגת יעודו; אך פתאומית היתה אחריתו. כחתף בא קיצו.

ברם, אף על פי שחייו היו מעטים וקצרים, היו פירותיו מרובים ומפוארים. הוא הנחיל לנו שפע רב של רעיונות על ארחות חיי עמנו ועל חכמת המדינה ועל דרכי בנין מולדתנו. תורת הנהגה שלמה נתן לנו. ממה שנתן לנו מתן מפורש – נשתיירו בספרו ובנאומיו מחשבות ותכניות מרומזות, בחינת עוּברים, העתידים במרוצת הימים להתפתח ולצאת לאויר העולם. כי מרוכזים ומלאי שקידה וחריצות היו חייו המעטים. גורלו, גורל אדם קצר-ימים, כאילו האיץ בו והחיש את קצב דמו ופועל-רוחו. מה שבני-עליה אחרים, המאריכים לחיות, עושים ופועלים משך עשרות שנים, הוטל עליו להביא לידי גילום וגילוי במנין שנים קטן. כמין יד נעלמה דפקה בו במסתרים: הזדרז, בן-אדם! ימיך חוצצו. האדר השכלתך, חתום תעודתך.

הרגשה זו, הרגשת הקץ הקרוב והמהיר, היתה גנוזה בלבו עוד מימי נעוריו. באחד משני שיריו, שנכתבו עברית בשנת 1918, היינו, בהיות ארלוזורוב בן תשע-עשרה, כתוב לאמור:

בְּיוֹם קַיִץ צוֹרֵב, בְּרֶגַע אֶחָד, יֶחְדַּל לִבִּי מִדְּפֹק,

יֶחְדַּל לְעוֹלָם.

יוּשָׂם הַקֵּץ בְּלִי רַחֲמִים, וּפָסֶק לְעוֹלָם הַדִּיאָלוֹג

בֵּינִי וּבֵין הָעוֹלָם.

---

וּכְבֵן הַשָּב כְּתֹם הַמִּלְחָמָה לְבֵית אָבִיו הַשָׂב –

אֶטְבַּע נִשְלָם, שָלֵם, שָקֵט בִּתְהוֹמוֹת הַבְּלִימָה.

נבואתו הנוראה, שביום קיץ צורב יחדל לבו לדפוק, נתקיימה בכל האכזריות, שמלאך-המוות מגלה לפעמים כלפי בחירי המין האנושי. אולם השערתו, כי יטבע בתהומות הבלימה, נתבדתה כליל. הוא לא נשתקע. ארונו עדיין נישא על כתפי חבריו ומוקיריו הקרובים והרחוקים. מעטים זכו כמוהו להישארות הנפש. תורתו ופעלו הם לנו כבאר מים חיים. וכך יהיו בודאי לבאים אחרינו. כל מה שהניח אחריו הוא גרעיני ועסיסי. הוא ניצב לפנינו בקומתו ובצביונו השלמים. דבריו בשלים. תוכנם מבוגר וצורתם נאה, ואין חציצה בין הרגשתו ומחשבתו ובין ביטוים הלשוני. כי נקי-דעת היה וצלול הבעה.

 

ב    🔗

חיים ארלוזורוב נולד בפברואר של שנת 1899 בעיר רומני אשר בפלך פולטאבה. שם היתה קהילה יהודית כבת חמשת אלפים נפש. סבו, ר' אליעזר ארלוזורוב, היה מרא דאתרא ברומני, ואם כי חיים ארלוזורוב לא הכיר את סבו הנודע לתהילה, משום שבשעה שהלה מת היה הוא עדיין ילד רך בשנים, מכל מקום היה רישומו טבוע בו. הסיפורים והשמועות ששמע עליו, שהיו משולבים שילובי אגדה, עיצבו את דמותו ומילאו מה שהחסירה ההיכרות המציאותית. מידותיו הנעלות, חכמתו, אורח-הנהגתו כרב העיר, דבר היותו חביב ונערץ על בני הסביבה, שבאו לשמוע מפיו עצה ותושיה, הסיפור על מותו ועל וידוּיוֹ, וההספד הרב שהמוני העם קשרו על מותו – כל אלה נחרתו בלי ספק בנפש הילד אנין ההתרשמות. סבא היה לו אולי הדמות הראשונה של מנהיג עדה, ששאף להזדהות עמה ולהיות כמותה.

אביו של חיים, שאול ארלוזורוב, שסירב לרשת את כסא הרבנות אחרי מות אליעזר אביו, אעפ"י שהפצירו בו – היה יהודי בר-אורין, בקי בתלמוד ופוסקים. כשרונות רבים היו לו, שנתגלו בו עוד בילדותו. ואם כי חסרים היו במקומו התנאים הדרושים להתפתחותם, כי לא היו לו מורים אף לא אמצעים חמריים די הצורך, היה לומד מעצמו. הוא שקד על לימודים שונים, קנה לעצמו ידיעת הלשון הרוסים והגרמנית, והעמיק חקר במקצוע הפילוסופיה. מתפרנס היה מעסקי פרקמטיא: תבואה ועצים. בביתו היו נכנסים ויוצאים לא רק סוחרים ובעלי אחוזות, שעמהם היה לו מגע חילוני, אלא גם רופאים, עורכי דין, עתונאים וכיוצא בהם. כי לא סתם סוחר היה האיש, אלא יהודי משכיל, עשיר רוח, חריף שכל וחכם שיחה וכל מכריו ומקורביו אהבו להחליף עמו דעות בעניני דת, ספרות, אמנות, פילוסופיה ושאלות הזמן.

אמו, תיבדל לחיים ארוכים, לסקה טובולבסקי, מוצאה מליטא. היא בת עורך-דין, שהיה מכובד על הבריות וחינך את בניו ובנותיו ברוח ישראלית ואהבת הבריות. כשאר אחיותיה למדה גם היא לא רק שפות, חכמת נגינה והשכלה עברית, אלא גם עבודות משק-בית. לאחר שנישאה לשאול ארלוזורוב ונעשתה עקרת-ביתו, היתה מאצילה מרוחה על כל הליכות הבית. חוט של חן וחסד היה משוך על מנהגיה ונימוסיה. אוירה משפחתית זו קסמה לאורחים. ואם רישומי האב ניכרים בכשרונותיו הרוחניים רבי-האנפין של חיים ארלוזורוב, הרי דומה היה לאמו באצילות-נפשו ובנדיבות לבו.

בכפיפת הורים זו ובמסיבת שתי אחיותיו, שהיו צעירות מעט ממנו, חי, נתחנך ונתגדל חיים ארלוזורוב.

 

ג    🔗

ראויים לציון כמה מאורעות בשחר ילדותו של ארלוזורוב. כשהיה בן חודש ימים קנתה אמו על שמו כמה מניות של “אוצר התישבות היהודים”, ובהיותו בן חצי שנה קיבל מאת הבנק הזה את המכתב הראשון באחריות. המניות והשוברות נשמרים עד היום בימי אמו, ועליהם כתוב השם “ויטאלי סאלוביץ ארלוזורוב”.

בהיותו בעל זכרון להפליא הלך פעם למשרדו של אביו ולמד את מלאכת הקריאה על פי ספר רשימות אלפא-ביתא, שהפנקסן הראה לו. והוא אז בן שלוש שנים ומחצה.

בשנת 1905 אירע לו מאורע מחריד. הוא חלה ונפל למשכב. כשהגישו לו אוכל ישב והחזיק בידו את הקערה, פתאום נזרקה לחדר דרך החלון אבן שנפלה על המיטה ושברה את הקערה. הדבר היה בשעת הפּוגרום, שלא פסח גם על בית ארלוזורוב. מיד הלבישוהו ובתוך המרתף של השכנה הנוצרית הוחבא ושם ישן על גבי רצפת האבן כל הלילה. אותו לילה נופצו כל השמשות בביתם. והוא אז בן שש שנים.

באחד המכתבים לחברו זאלו, שנכתב בשנת 1916, הוא מספר: “היום רוצה אני לספר לך אגדה, אגדה פשוטה ותמימה לכאורה, אך כוונה עמוקה צפונה בה, עמוקה כל כך עד כי בכיתי ועלזתי כאחד כשירדתי לסופה. ואפשר שעדיין לא תפסתיה כל צרכה… אלא שחש אני, כי אמת בה: בעודי ילד ישבתי פעם לרגלי אבי זקני וקראתי בספר. והגעתי למקום שבו יסופר, כיצד יושב המשיח בודד בשערי רומי ומצפה. ניגשתי אל סבי ושאלתיו: ‘למי מצפה שם המשיח?’ סבי נתן בי לשעה את עיניו ואמר: ‘לךָ בני!’”

 

ד    🔗

לאחר הפּוגרום בשנת 1905 עברה משפחת ארלוזורוב לשטאַלוּפנן, עיירה קטנה על הגבול הרוסי-גרמני. רוֹשמוֹ של הפּוגרום היה כל כך גדול, עד שהילדים סירבו לדבר רוסית ואת מקומה ירשה הלשון הגרמנית. המחנכת של חיים ארלוזורוב הוזמנה במיוחד מקניגסברג והיא נהגה בו לפי שיטת המשמעת הפּרוסית. בשטאַלופנן למד חיים עברית. יהודי אחד, ששימש שם בכל תשמישי הכהונה – שו"ב, חזן, מורה-הוראה בעל-קורא ומלמד – נעשה מורו של חיים. חיים נכנס בשנת 1906 לבית-הספר הריאלי, ומעט מעט פרק מעליו כל סימן של זרוּת, שהיתה מורגשת תחילה במבטאו ובהליכותיו, ונעשה התלמיד הראשון במעלה. הוא הצטיין בחיבוריו, נתחבב על חבריו והיה להם למנהיג. מנהיגותו לא היתה כפויה עליהם, אלא כאילו נתהוותה מאליה. כשרונותיו ותכונות נפשו הכשירוהו לכך. כך נתאזרח חיים בעיירה הפרוסית הקטנה, שבה לא היתה להוריו רשות שהייה והיו נאלצים כל שנה להגיש בקשה לחידוש הרשיון, שניתן להם ברצון.

בהיות חיים בן שתים-עשרה ביקר בימי חופש-הקיץ בטראקיאני שבליטא, אשר שם היתה אחוזת דודו, ובראותו פלוגה של צבא-רוכבים עושים בתמרוניהם ביקש רשות להשתתף בתרגילים אלה. תחילה נענה בבת צחוק של ביטול, אך לבסוף נעשה אחד הרוכבים המובהקים. גם בתרגילי שחייה הצטיין כשם שהצטיין כעבור שנים אחדות במלאכת הסיוף. כשהגיע לבר-מצוה, ערכו חגיגה לכבודו ומורו חיבר בשבילו דרשה. אך חיים התעקש ולא רצה לחזור על דרשה מעשה ידי אחר, אלא דרש לפני הנאספים דרשה משלו, שעלתה יפה, אם כי הוכנה מניה וביה. היה זה מרד נגד דברים ומחשבות הכפויים עליו מבחוץ – קו אופי, העובר כחוט השני בכל מסכת חייו.

חיים עמד לעבור לגימנסיה בקניגסברג והתקין את עצמו לכך. למד לאַטינית והתקדם בלימודים. וכן הוא שוקד על מקרא ספריהם של סופרי המופת. בעניין זה סייע לו אביו, שהיה יודע ספרות וחריף בבקרתו. הוא הכניס אותו לספירת הפילוסופיה, אם כי אותה שעה טרם נמלאו לו ארבע-עשרה שנה. אמו הוסיפה לשקוד על חינוכו העברי, ובארון, אחיה של הסופרת דבורה בארון, היה מורו לעברית ולספרות עברית והשפיע עליו השפעה מעוררת ביותר.

בדרך כלל הטביעה הספרות העברית החדשה את חותמו על אופיו ועל דרך הרגשתו ומחשבתו. דבר זה אנו למדים לא רק ממה שסיפר בעצמו בימי בגרותו אלא גם ממכתב אחד לידידו דוגילאצקי, שנכתב בדצמבר בשנת 1915 בין השאר כתוב בו לאמור: “בכל שירי וסיפורי הולכים יד ביד החומר היהודי עם התפיסה וההרגשה היהודית (אולי שלא מדעת). מה כתבתי בזמן האחרון? מעט ליריקה, סונטים אחדים (על הרצל), אפּיגרמות על נושאים יהודיים, תרגומים (למשל ‘המשיח’ של דוד פרישמן), ואפילו קצת דברים אפּיים (‘יהודה השבויה’, ביריניקי, ועוד). בפרוזה: ‘פוגרום’, ‘האגדה’ ועוד ועוד. כמעט אותו גוון תכול-לבן, כמו לכתיבתי, ישנו גם לקריאתי. כמובן מאליו – תולדות ישראל, פילוסופיה של הדתות, ספרות בעברית קורא אני עכשיו את ‘הצופה לבית ישראל’ של ארטר ואת ה’מתמיד' של ביאליק. בגרמנית קורא אני מעט בשפּינוזה, מעט בהגל, מעט במתתיהו אחר, מעט באחד-העם”. וכשם שצביונו התרבותי ומסכת השכלתו הכללית נתגוונו ע“י מגעו במקורות התרבות הגרמנית והקלאסית, כך עוּצבה דמותו היהודית ע”י צבעי הקשת של תרבות ישראל. כי לא היה זה ענין שברגש בלבד, אלא מעשה טיפוח מדעת – אף דבר זה אנו למדים מהמכתב הנ"ל: “אף על פי שנכנסתי לפרדס, אף על פי שטרחתי ובקשתי לחדור לתוך הפילוסופיה של אומות העולם, לא אבדה לי מעולם הויתי הלאומית”. – וארלוזורוב בן שש עשרה שנה היה אז.

בפרוץ המלחמה בשנת 1914 שכב חיים בבית החולים, כי היה זקוק לניתוח האף. בגבורה נשא את סבל מחלתו. ארלוזורוב נאלץ להיות בבית החולים ובזכות מחלתו ניצלה כל משפחתו מגירוש, שנגזר עליה עקב היותה בעלת נתינות זרה. חיים לא ידע על כך. הוא הביע את החלטתו התקיפה להצטרף להגנת המולדת הגרמנית הנתונה בסכנה. בברלין סיים חיים את לימודיו בגימנסיה הריאלית של וורנר סימנס. בבית ספר זה הרגיש את עצמו בטוב, כי האוירה שהיתה שורה שם היתה לפי טעמו. בין המורים והתלמידים שררו יחסים נאים וחפשיים. אולם אביו של ארלוזורוב היה נאלץ לעזוב את משפחתו ולנסוע לרוסיה, כדי שיוכל להשתכר ולפרנס את משפחתו. הוא לא שב עוד, כי נספה במגפת החלירע, שפרצה בשנת 1918 בפּטרוגראד. כך הועמד עיקר הדאגה לכלכלה ולחינוך על האם, שהשכילה, כפי עדות בנותיה, לשאת בעול הזה בגבורה ובהצלחה. ראש דאגתה היה – החינוך. על פי המלצת המשרד הא“י בברלין לקחה את ישראל רייכרט (עכשיו בתחנת הנסיונות) למורה לבנה, כי הוא בא מא”י והיא ביקשה אדם שיספר לו על החיים החדשים המתרקמים בארץ. חיים למד בחשק רב עברית, תולדות ישראל, דברי ימי הציונות. מאותה שעה ואילך מילא רעיון הציונות את חדרי נפשו. וכשבא לכלל הכרה ציונית, שוב לא נח ולא שקט עד שעשה לו פרסום ורכש בבית ספרו תלמידים רבים, שארגנם ופעל בתוכם והם ראו בו מנהיגם. לאחר מותו נתפרסמו רשימות רבות של בני-חוגו הצעירים, שמתוכן אנו למדים, עד כמה יקד בלבו הרעיון הציוני ומה רבה היתה הצלחתו ברכישת נפשות לציונות. בתחילה נהו אחריו מתוך חשד מסותר, אך לא עברו ימים רבים וכל חבריו הוקירוהו והודו לא רק במידותיו האישיות הנעלות, אלא גם בשאר-רוחו, בטוב טעמו ובחין-ערכו. באגודות שיצר, בפגישות ובשיחות, חינך, הדריך ומילא תעודה נכבדה בחלק של הנוער היהודי הגרמני. באותו פרק זמן שינה את שמו, שכן קודם היה שמו “ויקטור” ומכאן ואילך קוֹרא לו: חיים.

חבר אחד מן הסוג הזה מספר: “פעם פגשתיו ברחוב. כולו נרגש. ניגש אלי ובידו ספרו הקטן של רילקה: ‘שיר האהבה והמות של נושא-הדגל כריסטוף רילקה’. זה עתה קרא את הספר בעצמו, ומיד לקחני לבית הורי, כדי לקרוא אותו לפני. שם ישב ברכיבה על גבי הכסא ודקלם לפני אותה יצירה גברית עדינה. ובהגיעו אל המקום, שבו כותב הקצין הצעיר אל אמו, כי הוא נעשה נושא-הדגל של גדודו וקורא בהתלהבות: ‘אמי! אני נושא הדגל!’ – הרגשתי, כביכול, כי חיים ארלוזורוב בעצמו הוא שנושא אתו ברמה את הדגל”.

אכן, עוד בשחר חייו הוקדש להיות נושא דגל ומנהיג. אם זה היה בבית-הספר, בקרב חוג התלמידים, חבריו ללימודים ולמשחקים, אם בתקופה מאוחרת יותר באגודת “תקות ציון” שיצר, ואם בתוך תנועת “הפועל הצעיר” בגרמניה, שאת יסודותיה הציב ואת דמותה עיצב, ואם ב“התאחדות” או במפלגת “הפועל הצעיר” בארץ או בהסתדרות, ואם לבסוף בכהונתו העליונה כעומד על משמרת הענינים המדיניים של הציונות – בכל התחנות האלה נשא את הדגל בנאמנות, בדבקות וברוב חכמה כלפי פנים וכלפי חוץ. הוא היה תמיד האחד, המיועד, שרצון ויכולת תואמים בו יחדיו. לפיכך כל פעם שצף ועלה איזה תפקיד גדול – מיד הופנו העינים אליו. ואף אלה, שזה דרכם להביט בעיני חשד על כל כוח צעיר המגדל כנפים ומרקיע ממש, ענו בעל כרחם אמן למראה עצמתו הרוחנית ואבירותו הנפשית. כל הופעתו אמרה כבוד ולעומתה היתה כל התנגדות כלה מאליה.

 

ה    🔗

בשלהי מלחמת העולם הראשונה, ב-1917, כשהאדמה רועדת מתחת לרגלים והמבוכה והמהומה גדולות, נוסד בגרמניה “הפועל הצעיר” ע“י ארלוזורוב וחבריו. הוא היה נתון אז ללימודיו. זה עתה סיים את הגימנסיה ונכנס לאוניברסיטה. אולם לבטי העולם ולבטיו הפרטיים לא הניחו לו לשקוט על שמריו וללכת מחיל אל חיל כצעירים רבים אחרים מבני גילו. לאחר שנוסד “הפועל הצעיר” והיה צורך בדברי הסברה הוחלט להוציא מאסף בשם Land und Arbeit (“ארץ ועבודה”). ארלוזורוב שיקע עצמו לא רק בעבודת תעמולה שבעל פה, אלא גם בעבודה ספרותית מסועפת. כתב בעצמו ותרגם משל גורדון, וילקנסקי וא. שוחט, והמאסף יצא לאור והיה ספר חינוך לנוער הציוני החלוצי בגרמניה במשך ימים רבים. מעט מעט כבשה לה קבוצת “הפועל הצעיר” מקום נכבד בחיי הציונות הגרמנית והפיצה את דבר ארץ-ישראל החיה והעובדת בקרבה. נוסד העתון “די אַרבייט” (“העבודה”), שהיה מופיע מדי חודש בחדשו ומפרסם מאמרים מקוריים ומתורגמים על שאלות הציונות והסוציאליזם היהודי, על הפועל העברי בארץ ועל עניני הגולה. לא קלה היתה דרכו של ארלוזורוב. הוא לא קיבל דברים מן המוכן, ניסוחיה הראשונים של פרוגרמת “הפועל הצעיר” נעשו על ידו תוך נפתולים קשים. הוא הרבה לקרוא בספרות הציונית והסוציאליסטית כדי להעלות מתוכה הגדרות למה שתסס במוחו ובלבו, הוא תירגם מאמרים מתוך העתון “הפועל הצעיר” שהופיע בארץ. ואף הוסיף משלו ברוח “הפועל הצעיר” הא”י.

בשנת 1920 נתכנסה בפּראג ועידה עולמית, שנקראה ע“י מפלגת “הפועל הצעיר” בא”י, והסתדרויות “צעירי ציון” בגולה. בועידה זו נוסחה ה“התאחדות”, זו מפלגת-האחוׂת של “הפועל הצעיר” בתפוצות הגולה. ארלוזורוב היה פעיל מאוד בהכנת הועידה ואף הרצה בה הרצאה פרוגרמטית מקיפה. בועידה זו, שהשתתפו בה כמה מטובי החברים בארץ ובחו“ל וביניהם א. ד. גורדון, היה בהרצאתו משום מעשה שבאומץ לב, שכן צעיר היה אז, בן 19 שנה. מפרק זמן זה ואילך באו לו שנים של פעולה מאומצת, פעולה שלא נפסקה אלא ע”י יד המרצח.

במאמרו “על החיים החדשים”, שנדפס בקובץ לאנד אונד ארבייט והוא, כנראה, המאמר הראשון שלו בשאלות ציוניות, ביטא ארלוזורוב את עיקרי אמונתו והכרתו. הצורה הפתיטית, שבה נכתב המאמר הזה, חלפה אחר-כך, ואת מקומה ירשה דרך כתיבה כבושה יותר וצוננת יותר, אך תוכנם של הדברים לא פג לעולם: “ארץ ועבודה”! ארץ ועבודה ברשות העם! אלה הן שתי התביעות הגדולות שאנו מוכרחים לתבוע, לא מעמדות תובעים כאן, כי אם העם הוא התובע. אין אנו דורשים זכות מעמד, כי אם זכות אנוש. מההתחדשות השלמה הזאת אנו נשאב את הכוח, שאנו צריכים לו בשביל היצירה שלנו בתרבות העולם. עמנו כבר יצר דברים כבירים. ובשעה אחרונה הוא שב אל מקור מחצבתו. דוגמת אנטיאוס: והענק נגע פעם שניה באמא-אדמה וכוחותיו החלו לצמוח מחדש".

בשנת 1919 הופיע ספרו “הסוציאליזם העממי של היהודים”. הספר עשה בשעתו רושם גדול, כי היה בו משום נסיון נכבד להגדיר את המציאות היהודית בגולה, את מגמת התפתחותה, את הכוחות החיוביים והשליליים הפועלים בתוכה. בו נמתחה בקורת על המרכסיזם ברחוב היהודי ועל מפלגות הסוציאליסטים היהודים, ביחוד על ה“בונד” ו“פועלי ציון”, באשר הן שם. והעיקר:בו ניתן ביטוי נאה לציונות העובדת ולשאיפת ההתחדשות החברתית והתרבותית של החלוץ העברי בא“י. “הגיעה השעה להגיד בגלוי, שהציונות, שאינה נשענת על המוני העובדים – היא אבודה, והציונות, שיש בדעתה להקיף את אלה, תצטרך לערוב להם, שגם הבית הלאומי החדש בא”י וגם הקמת ההריסות בגלות – ייעשו ברוח הסוציאליזם העממי וחידוש הפרודוקטיביזציה של העם היהודי. היעלה על הדעת להכניס את צוארי העם, שקנה לו את חירותו במחיר מלחמה קשה, בעול של שעבוד קפיטליסטי? היתכן, שהעם, אשר הקנה ראשונה לאנושות את האידיאלים של הצדק והחירות – יהסס לממש את האידיאלים הללו בחייו?”

בספר הזה, אם כי כמה מנוסחאותיו הוגהו על ידו אחר-כך, כבר היתה מורגשת ראשית בגרותו של ארלוזורוב, שפע עשרו הרוחני, תרבותו וגישתו הרצינית. הפּרוגרמה הזאת לא נוצרה בדרך אגב, אלא היתה פרי לימוד ושיקול מדוקדק והסתכלות נוקבת. הוא היה חוליה בשלשלת הזהב של משה הס, פינסקר, הרצל, אחד-העם, א. ד. גורדון, יוסף אהרנוביץ, על ברכיהם נתחנך ומפיהם שמע לקחו. אולם הוא לא היה בחינת יורש פּסיבי, המקבל דינרים מוכנים בלבד, אלא יצק גם מטבעות זהב משלו. המסקנה שלו, שדרכו של “הפועל הצעיר” בא“י היא הנכונה והיחידה, לא הוסקה תוך ניצוח בדברי שפתיים, כי אם הזדקרה בפני הקורא מאליה, לאחר שטייל עמו טיול ארוך ורב-ענין בשדות המציאות המנומרת של הגולה הישראלית ולאחר שבדק יפה את ההצעות שכנגד. אם הוא וחבריו היו צריכים אחר-כך להכניס הגהות ניכרות בנוסח הדברים שבספר הזה, הרי לא בגלל צעירותו בלבד קרה הדבר, אלא גם בגלל צעירותה של התנועה כולה, שדרך החיים והיצירה קדמה להתגבשותה הרעיונית ולשון מעשיה היתה ברורה שבעתים מלשון דיבורה. לפיכך כשניסו לדחוס את “הפועל הצעיר” שהיה מגוון בדמויותיו האנושיות והיה שופע תמיד יזמה וחידושי יצירה בא”י, לתוך דפוסים רעיוניים, – מן ההכרח היה, שכמה בליטות ושקערוריות, רמזים וגופי ענינים, יישארו מחוץ לדפוסים אלה. זאת היתה גם הסיבה לכך שכעבור שנים התנגדו רבים לעצם הניסוח הרעיוני, לתורה שבכתב, וראו אותה כצוררת לתורת החיים המתחדשת מפרק לפרק ומסרבת להחתם בדפים ובגוילים. אולם אם בשביל א“י, היוצרת נכסי משק וערכי-רוח והרוקמת יום-יום מסכת של חיים חדשים, לא היתה שאלת התורה שבעל-פה שאלת חיים, הרי בשביל “הפועל הצעיר” שבגרמניה וכן בשביל ה”התאחדות" שבארצות גולה אחרות – היתה מורגשת נחיצות גדולה בביסוס עיוני של הציונות הסוציאליסטית. דבר הפועל הארץ-ישראלי כבש לבבות, אך ברחוב היהודי היו מנסרים אותה שעה גם פתרונים אחרים, שאינם ציוניים, לשאלה היהודית, והיה צורך בויכוח רציני ובחומר עניני ועובדתי מקיף, כדי לסתור את המגדלים הפורחים באויר, שהמתבוללים מן האסכולה הליברלית והסוציאליסטית הקימו בגרמניה. ארלוזורוב חש בכל חום נעוריו את הצורך הזה והקדיש את מיטב זמנו ומרצו להבהרת הדרך הרעיונית של תנועת “הפועל הצעיר” בגרמניה, שגדלה והלכה. ראוי לזכור, שבאותם הימים חלה גם פעילותו הגדולה של גוסטב לנדואר, איש הרוח, טהור הנפש ועתיר ההשכלה, שחידש וריענן את תכנו של הסוציאליזם, צרף אותו מסיגיו והעמיד אותו על יסוד אנושי איתן. אף הוא עמד להסתפח אל מחנה “הפועל הצעיר” וגם יזם לכנס כינוס ציוני סוציאליסטי, אלא שנשתקע בינתיים בזרם המהפכה הכללית, שנתחוללה בגרמניה, ונרצח בידי זדים. אולם המשמעות החדשה, שנתן לסוציאליזם, הכשירה את הרוחות לקלוט תורה זו ולהפקיע אותה מרשות המונופולין של בעלי התפיסה המטריאליסטית והמרכסיסטית. ספרו של ארלוזורוב שרוי בסימן הגדרה של הסוציאליזם ההומאני, האידיאליסטי. וכך הוא אומר: “דוקא במשק סוציאליסטי יהיה ערך מכריע עוד יותר מאשר במשק הקפּיטליסטי להלך המחשבות והדעות של הכלל, להכרה ‘האנושית’ שבקרב הפרט, לרצון העבודה של היחיד. – הגיעה השעה, שהתנועה הסוציאליסטית תתן אל לבה להזכר בתעודתה הנעלה יותר, והיא: הגברת התרבות ושלטון הצדק. – – – לא המטריאליזם ההיסטורי, כי אם המאמץ העליון של האידיאליזם הלאומי – הוא לבדו יכול ליצור בקרב העם היהודי את הכוחות, שמסוגלים ומספיקים בשביל להכין בארץ-ישראל את התנאים הדרושים להתפתחות חופשית ונורמלית לגמרי של המוני העובדים היהודים. רק כשהנוער היוצר אשר בעם יתמסר כולו, בכל רוח רצונו, לארץ ישראל - תתמסר הארץ לעם ישראל. רעיון החלוץ הוא גורם הכרחי בפרוגרמה שלנו”. הרעיונות האלה פותחו על ידו אח"כ בכוח רב ובאינטואיציה גדולה ונתנסחו בשיטתו, שיטת הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי, שהוסיפה נופך בעל חשיבות להבהרת דרכה של תנועת הפועלים הציונית.

 

ו    🔗

אישיות רבת פנים ורבת צדדים היה ארלוזורוב. נטיות וכשרונות שונים היו גנוזים בקרבו. וכולם שכנו בנפשו לא במצב רדוּם ומטושטש, אלא כמעצמות רוחניות ברורות, ככוחות פועלים. לא כולם באו לידי גילוי שלם, ולא בכל זמן נתגלו. עונות שונות היו בחייו: עונה של התמכרות לשירה ולספרות, עונה של קריאה, עונה של כתיבה, עונה של פעילות צבורית ועונה של השתלמות במדעים. משום שכל כוחות רוחו וגופו תבעו ביטוי. אעפי"כ משגה הוא להעלות על הדעת, שמחולק היה, כביכול, מדורים מדורים, מלכויות מלכויות, ואין אחת נוגעת בחברתה. הספירות שבנפשו נשקו זו לזו. ולא בימי בחרותו בלבד היו שירה ועסקנות משמשות אצלו בצותא חדא, אלא גם בשנותיו האחרונות, כשהמסיבות העמידוהו על הבמה המדינית הגבוהה ביותר של עם ישראל, לא פסק מלהגות בדברי פיוט ומלטפח את תרבות הרגש. כמה חטיבות בנאומיו נקראות כיום כפרקי שירה. המוזות הזכות, אשר פקדוהו בימי נעוריו והביאוהו לידי זמר בחרוזים ובלא חרוזים, לא משו מאהלו. מי שזכה פעם לבוא בסודן שוב אינו בן חורין להסתלק מהן. הנישואים עם בת-השירה נישואים נצחיים הם והדין של מתן ספר-כריתות אינו נוהג בהם. אדם, שכתר השירה הושם פעם על ראשו, יכול לגזור על עצמו אֵלם, או תענית של כתיבת שירים, אך מרוח השירה לא יימלט. הוא שבוי בידה עולמית. פתאום תהיה ידה עליו ותפעמו. היא תמצא אותו בחדר תלמודו, בתא העבודה או במשרדו המדיני. ככל שישתדל להתחמק הימנה, כן תרדוף אחריו ותשיגהו. כל פעם שארלוזורוב היה פותח את הרצאתו בעניני מדיניות או כלכלה והיה משמיע את החרוז-החוזר שלו: “אני לא אדבר לפניכם בעניני נשמה, אלא בענינים פּרוזאיים”, – מיד הורגש, כי זוהי התנצלות מפני איזה נעלם, המזמינו לדין על שהזניח עניני נשמה. חכם הכלכלה היבש, שאין לפניו אלא עובדות, מספרים ודיאגרמות, אינו רואה כל צורך להתנצל בנוסח זה. הוא בחינת שוגג. אבל ארלוזורוב היה בעל השתוקקות גדולה לעיצוב אמנותי, למתן דמות פיוטית. משום כך מעולם לא ירדו מעל שולחנו ספרי שירה. הם היו בני לויתו התמידיים. ואם כי היה רגיל לצטט חרוזי שירה גרמנית ואנגלית ועברית בארשת פנים, שהיה בה אחד מששים שבביטול, הרי רק למראית עין היה הדבר כך. הוא ידע אותה שעה, כי עשרות שירים מצויים אי-שם בבית גנזיו, שכתב אותם בתקופות שונות, ודאי מתוך חבלי לידה קשים ומאמצי ליטוש גדולים. אלה הם אותם השירים, אשר נצטרפו לאחר מותו לספר שלם, המפאר את מפעלו של ארלוזורוב ומשמש לנו, אולי יותר מאשר מאורעות ומעשים אחרים, אחד המפתחות להבנת אישיותו וזירת מלחמתו הפנימית. שמלחמה כזאת היתה שכיחה אצלו – אנו למדים גם מעדותה של סימה ארלוזורוב, רעיתו של חיים. ברשימה אחת היא מספרת: “ואחר-כך הוא התחיל שוב בבקורת העצמית שלו. היה זה אצלו שוב משבר נפשי, ודכאון פנימי עמוק. ידעתי, שעוד בשנים הקודמות, בשנת 1926, לפני נסעו לאמריקה וגם בשנים מאוחרות יותר, היו לו ימים של קשיים פנימיים”.

היינו רגילים לראותו ערוך ומסודר כהלכה. שומעי דבריו התענגו על יפי הצורה ועל חמדת האדריכלות. אולם הוא עצמו נאבק עם נפשו רבות. ואפשר שכל הרצאה על הפיננסים של התנועה הציונית או כיוצא בהם היתה פרי נפתולים פנימיים לא פחות מאשר השיר הוא תולדות נפתולי-אלהים של המשורר. כוח הבלגתו וכיבוש עצמו היו כבירים. לפיכך כשהיה יוצא לפני הציבור היה כולו מישור, בהירות, פשטות. אולם מישור זה לא היה אלא שטח הררי ומחוספס, שנכבש; והבהירות היתה אפלה דחוסה שהוארה, והפשטות היתה תסבוכת פנימית, שהותרה. הוא היה רב נכסים פנימיים, וכל המרבה נכסים מרבה דאגה ומפיר את השלום בקרבו. במכתב אחד לסימה רעיתו הוא כותב: “הנני כה חסר-תקוה ומורדף בפנימיותי בלי חשך. איני יכול למצוא לי מנוח. אך אקח בידי משהו, ומיד אני מרגיש דחיפה למשהו אחר. אם אשב לקרוא, מתעורר בי רצון לכתוב. אם את התזכיר אני כותב, משהו דוחפני לכתוב מכתב. יושב אני לכתוב מכתב, ומיד בא החשק לקרוא ספר. אם רומן אני קורא, לבי נוקפני, למה איני עובד עבודה ‘רצינית’. כשאין לי מנוח, אני הולך אל הראינוע. יושב אני בסינימה, שוב משהו דוחפני לקום ולצאת החוצה. עתים אני חושב: בן שלושים הנני כיום. במשך שלושים שנות חיי הראשונות בזבזתי כל כך הרבה כוחות – כוחות עצבים וכוחות נפש – פשוט, השלכתים ללא-חפץ. העוד יספיקו לי כוחותי? לכמה זמן? היספיקו לפחות עד אשר אגיע באמת אל ‘המפעל העיקרי’ של חיי? מתי יבוא הדבר הזה? ומה יהיה טיבו של ‘המפעל העיקרי’ הזה? עוד מעט והגיע הזמן”. מכתב זה נכתב ע"י אדם, שכבר הגיע למדרגת מנהיג מוּכר ומוסמך בתנועת הפועלים ובציונות. אכן, אפשר שדוקא משום כך הלכנו אחריו שבי. משום שכל הכרה וכל הצעת-דרך, שהביא לפני אחרים, היה כובשן תחילה לעצמו בטוב טעם ודעת ותוך היאבקות פנימית.

 

ז    🔗

כנואם וכמרצה היה ארלוזורוב בבחינת חידוש גדול בא“י. נתיחדו לו סגולות, שעשוהו מעין שליט בלבות אנשים ובמוחותיהם. הוא היה אחד מאותה כת של בני-עליה מועטים, שמהותם היא כוחם, שעצם הופעתם היא חלק מן המופתים החותכים, הנותנים טעם וצבע למופתי ההגיון, המובאים אח”כ בנאום או בהרצאה. משום שלא מידת ההגיון שבדברים בלבד משכנעת את השומע. גם ההגיון זקוק למלאכי-שרת, לאוירה, ללחלוחית של רגש, לעירוב כלשהו על יסוד שאינו על טהרת הגיון: לאמונה מצד השומעים. אדם, המרצה לפני קהל את מחשבותיו על שאלות חיים והמתווכח עם יריביו, אינו יכול לסמוך על עצמו בלבד, גם אם רוחו רוח ברזל; יש לו צורך במגע עם הקהל המעביר זרם חשמל ממנו אליו. מבטי העינים הנצלפים אליו מבין יושבי הספסלים, צמאונם לשמוע, מצב-רוחם, נכונותם להיות מושפעים וכיוצא בזה, הם תנאים מוקדמים, שבלעדיהם אין המרצה עשוי להצליח כל עיקר. לארלוזורוב היו כל התנאים האלה ויותר מאלה. קומתו זקופה היתה. בעלותו על הבמה היה משכמו ומעלה גבוה מכולם, על דרך הפשט והרמז. חיתוך פניו והחיוך התמידי אשר עליהם, חיוך, שהיה גלוי וסמוי כאחד; עמידתו האיתנה, הגאה וההדורה; קולו המלא, הנוסך בטחון והנשמע לבעליו תמיד; אוצר ידיעותיו המגוון; שכלו החריף; הבקיאות הגדולה בענין הנדון; ידיעת נפש השומע ונפש יריביו; ההומור הדק, שהיה משלבו בין השורות כל-אימת שאיזה רעיון יבש ומטיל כובד הובע על ידו, ועל הכול: נימוסיו והכרת צדקתו – כל אלה הכשירוהו להיות נואם עממי גדול. אולם עממיותו לא היתה על חשבון שיעור-הקומה הרוחני, היא לא מיעטה את דמותם התרבותית של דבריו, כשם שעמקו ועשרו הרוחניים לא קיפחו את עממיותו. ניגודים אלה, המצויים ביותר בחיים הציבוריים, לא נדבקו בארלוזורוב. סוד מיוחד נתגלה לו, שבכוחו ידע למזג תוכן תרבותי מורכב עם הסברה, שכל קורא ושומע ירוצו בה. ולא שהיה פופולריזטור, מעין אותם המרצים, הנוטלים רעיון חשוב מן המוכן ומפרשים אותו לפני הקהל הרחב. ארלוזורוב לא היה פרשן של דברי-אחרים. הוא היה בעצמו יצרן רוחני, אם הורשה לומר כך. ולא עוד אלא גם בשעה שפירש רעיונות קיימים היו הללו מתחדשים ומתגוונים בכלי-ראייתו. הנופך שהיה מוסיף עליהם לא היה יורד בחשיבותו מן הנוסח המקורי. ברק חדש ניתן להם. מעולם לא הקל מעל עצמו את המלאכה. חומר-הוכחתו הובא ממרחקים, כדי לבסס בו דבר קרוב-קרוב. לתוך השאלות האינטימיות של הציונות ותנועת הפועלים היה מכניס רוח רעננה מן העולם הגדול. בלי הרף היה קורע אשנבים, מרחיב את חוג הראייה של השומעים ומעמידם על מציאותם של צדדים, שהיו נעלמים מעינם עד כה. בשעת הרצאתו אוהב היה להפליג עם קהל שומעיו וקוראיו בטיול עיוני ארוך. לצורך הטיול הזה היה מצטייד בכל מיני צידה וכלי-תשמיש מדעיים, פולמוסיים והומוריסטיים. והשומעים, שנהנו מן הטיול והגיעו לידי ליאות נעימה, כלאחר כל טיול רב-רשמים, הופתעו פתאום בראותם כי אמנם באו למחוז חפצם. המסקנות, שהיו תכלית ההפלגה הזאת, נמנו לפניהם אחת אחת כתולדות מחוייבות מבחינת ההגיון. כי כוונתו לא היתה להלעיט את השומע מן המוכן ולפטור אותו מכל טרדה של עבודה עצמית; הוא נטל ידו בידו ועבר עמו את כל גלגולי המחילות שלהן, הכניס אותו לתוך חורשת הקנים שלו, כיסח עמו ויצא, כיסח עמו ונכנס, עד שנתהווה נתיב מפולש ואור-פתע זרח על הדברים. הרבה מראות וריחות נגלו והלכו לעיני המטייל והוא נעשה שותף במעשה בראשית ובמעשה מרכבה של מחשבת ארלוזורוב.

קהל השומעים העריך מאוד מאוד את מנהגו זה של ארלוזורוב והחזיק לו טובה על כך. גל של חום היה שופע ממנו אליו. המונים היו עומדים צפופים ושומעים רווחים. מעולם לא דקדקו עמו דקדוקי זמן. בדברו היו מחוגי השעון נסבים, כביכול, לאחור. פועלים שעסקו בכיבוש עבודה במושבות והיו צריכים להשכים קום ולצאת שוב לעבודתם עדי ערב, רוּתקו להרצאתו עד שעה מאוחרת; עסקנים, ששבעו משמוע הסברות על ענינים הידועים להם, ישבו לפניו באזנים קשובות כתלמידים לפני רבם; מתנגדים ב“אחדות העבודה” (עד האיחוד) יריבים מחוץ לתנועת הפועלים (ביחוד לאחר איחוד המפלגות), עשו אזנם כאפרכסת וכיבדוהו בלבם, אם כי לא תמיד נתנו ביטוי גלוי לרחשי הוקרתם; בישיבותיה של אספת הנבחרים היו בשנים האחרונות דבריו מעין ציר מרכזי, ולהערכתו המדינית והישובית היו עונים אמן מי מרצון ומי בעל כרחו; בועידות בין-לאומיות ובהרצאותיו לפני צירי הפרלמנט לא זו בלבד שהיה מעורר תשומת לב לדבריו, אלא היה מפתיע את הנאספים בעושר רוחו ובידיעת הענינים ורוכש את אהדתם לציונות. כאשר בא לא“י גרמשאו מנהל מחלקת העבודה של חבר-הלאומים, היתה שאלתו הראשונה: “היכן הוא המדינאי הצעיר והנואם הנפלא, שנפגשתי עמו בג’נבה?” בקונגרסים הציוניים, שאליהם באות המפלגות מוכנות בעמדות ובהצהרות, היה ארלוזורוב בין המעטים מאוד, אשר בדברו היה אולם-הקונגרס מתמלא והנאספים ציפו לשמוע מפיו נאום הגנה או נאום בקורת או הצעה כלכלית, שיש בהם משום חידוש וגם משום צורך להגיב עליהם. מזויין בכל כלי-הנשק המודרניים ומלא הכרת צדקת הענין שעליו הוא מגן, היה מופיע על במת הציונות. דיבורו קצוב ולשונו הגרמנית, השליטה בקונגרסים, אורגנית, מלאת עוז וחן, כפופה לצרכיו ומענגת את השומע, כדרך שגם לשונו העברית, שלא היתה לשון ילדותו, נעשתה בתקופה האחרונה גרעינית כל כך, עד שהיה מחדש בה בעניניו המקצועיים בלי דעת מה שתלמידים ותיקים לא השכילו לחדש. הכל ראו בו את המנהיג הציוני בעתיד הקרוב. בקונגרס הי”ז, שבו נבחר להנהלת הסוכנות, היתה הופעתו כבירת-רושם. נאומו, שהיה רצוף הגיון וחריפות ומידת אחריות וכוח-הוכחה, כבש את כל הנאספים, שהודו לו במחיאות כפים סוערות. במכתב לסימה רעיתו הוא כותב: “אתמול אחרי הצהרים דיברתי בכל זאת משך שעה ועשרים רגע בויכוח הכללי. וסבורני כי לא אגזים אם אגיד, שזאת היתה הצלחה אישית. לא רק באמצע הופסק נאומי במחיאות-כפים סוערות, אלא הבאתי את הקונגרס, בסוף הנאום, לידי קדחת אמיתית של תשואות-חן. החברים יצאו ממש מכליהם. כאשר חזרתי אל הפראקציה (סיעת הפועלים בקונגרס), קמה כל המפלגה כאיש אחד – מעשה בלתי רגיל אצלנו כלל וכלל. ביאליק ושמריהו לוין התנפלו עלי ונשקו לי על הבימה הפתוחה. מחזה נורא”.

מחזה זה של גילוי התלהבות והערצה לא היה בודד ולא בקונגרסים בלבד היה. בכל מקום שביקר קלעו לו שומעיו זר זהב של הוקרה וחיבה. הופעתו היתה חג לפועלים ולכל אלה מבין חוגים אחרים – והם היו מרובים – שבאו לשמעו. כי הוא לא היה איש החוג המצומצם, בן הכת. המשכילים ופשוטי בני אדם, פועלים ושאינם-פועלים, חסידים ומתנגדים, מרוצים ושאינם מרוצים, כולם הקשיבו בענין, למדו תורה מפיו והתיחסו אליו ביראת-כבוד. ולא שעשה מטעמים לכולם או שהבליע את דעותיו או שהסתגל לטעם השומעים. אדרבא, עמדתו הרוחנית היתה תמיד מפורשת. מעולם לא ריכך אותה. לא בשעה שהוכיח לחבריו במפלגת “הפועל הצעיר”, שהגיעה השעה להטביע עליה חותם סוציאליסטי מובהק, ועורר בזה את רוגזם של רבים, שהמסורת של חוסר הגדרות סוציאליסטיות מקובלות היתה מקודשת בעיניהם; לא בשעה שהתנגד לאיחוד המפלגות; לא בשעה שהופיע בשם מפלגתו או בשם ההסתדרות, ולא בשעה שנלחם לשיטתו הפוליטית כמנהל המחלקה המדינית ואף לא בדו-שיח. תמיד היה נאמן לעצמו והגדיר בבהירות יתרה את דעותיו. מעולם לא נמלט מבירור פומבי גם אם דעותיו על השאלה הנידונה לא היו פופולריות. להיפך. הוא כאילו שש לקראת החומרה. הוא ביקש כל ימיו לגול אבנים כבדות מעל פי הבאר החיה של ארץ ישראל. הוא אהב למתוח את מפרשיו בים הגדול והפתוח, להיאבק עם גלים ולהביא את ספינתו וכל מה שבתוכה לחוף מבטחים.

אולם כשם שהשתדל להניף משאות כבדים במנוף גדול, כך הזהיר באחד מנאומיו באספת הנבחרים, לבלי להניף משאות קלים במנוף גדול. חוש הפרופורציה היה מפותח בו כל-צרכו. כל הרצאה היתה בנויה מעשה-חושב: פתיחה, חומר הוכחה, מסקנות. הנחה משולבת בחברתה. המסד היה עשוי לפי מידת העומס של הבנין, שהוקם עליו. לא פחות מזה ואף לא יותר מזה. למדנות לשם למדנות לא גרס. שנא פוזה. אציל היה מכדי להתגנדר בבקיאותו ובאשכוליותו. יותר מדי בטוח היה בכוחו ובכושר השפעתו ולא היה זקוק לאמצעים חיצוניים של התהדרות. לבסס רצה ולא להדהים, לשכנע ולא לכפות הר כגיגית. פדגוג מנוסה היה, וידע, שחובה היא לשמור על חוש-המידה, שאין להפליג בגוזמאות, אף לא בגוזמאות שבביסוס מדעי. הוא השתדל תמיד לשחרר את עצמו ואת הרצאתו מן המעמס המיוחד. לא הרבה להשתמש במלים לועזיות ובמראי מקומות מכבידים. פה ושם תיבל את דבריו בהלצה שנונה, במשל נאה הדומה לנמשל, במעשה-שהיה עליז. אך גם באלה הקפיד שלא להפריז. הרצאתו נבעה כמתוך מעין מתגבר. אולם נביעה זו הוכנסה מיד לתוך אפיקים. היא לא שטפה בערבוביה. גם בחלקיה האימפרוביזציוניים, שבאו אגב גירוי של קריאת-בינים או אגב אסוציאציה, היתה הרצאתו סדורה וברורה תמיד. כל כך גדולים היו הכוחות הסידוריים שבנפשו. הוא לא השתמש בג’סטיקולציה יתרה. ובשעה שסיים הסברתה של סוגיה אחת או מחשבה אחת ולא הגיע עדיין תורה של חברתה, לא היה ממלא את החלל בפסוקי-תוהו, מעין מוכין שסותמים בהם פרצות, אלא היה שוהה שהייה קלה, מרים את משקפיו שהעלו אדים מחמת החום שבאולם והזיעה של המרצה, מנקה אותם ואת עיניו – וחוזר להרצאתו. הקהל כמעט שלא היה מרגיש בהפסקה זו וניצול יחד עם המרצה מדיבורי-בינים, מתחליפים, שקשים לפה המדבר ולאוזן השומע כאחד. פעמים שהיה מגביה את קולו קמעא לשם הטעמת דבר מיוחד או לשם הבעת התרגשותו. רק לעתים רחוקות היה פוסע איזו פסיעה תוך כדי הרצאה. משום שלא בכוח אפקטים ותפאורות חיצוניים קנה לבבות ולא בעזרתם ביקש להשפיע, אלא בתוכן דבריו, בצדקתם, באמיתותם, בעוצמה הפנימית הצפונה בהם, בהגיונם הכופה ובתכליתיותם. כל זה שיווה לנאומיו ולהרצאותיו אופי של חטיבות קלאסיות.

הוא היה תמיד צעירא דמן חבריא, אך לא זעירה דמן חבריא. מועידת פראג ועד הנהלת הסוכנות היו מקיפים אותו ותיקים ממנו, בעלי-זכויות גדולים ממנו, שהוא היה מכבדם ומוקירם, אך היה בעל הכרת ערך עצמו וחש את העתידות שנצפנו לו. הכרה זו באה לידי גילוי בהרצאותיו ובנאומיו.

 

ח    🔗

הגולה היהודית שימשה תמיד אבן-שואבת לכשרונו האנליטי הכביר. על המסקנות, שהסיק מניתוח הגולה, הושתתה השקפתו הציונית. עוד בספרו “הסוציאליזם העממי”, שנכתב סמוך למוצאי המלחמה העולמית הראשונה, הפליג ארלוזורוב במחקר הכלכלה היהודית בתפוצות וקבע בה סימנים חולניים מיוחדים, המתבלטים בכל משטרי המדינות, יהיו אילו שיהיו. לעולם אין קו ההתפתחות של חיי היהודים עולים בקנה אחד עם קו ההתפתחות הכללית. הוא תמיד יוצא דופן. היהודי נדחק והולך מן המסלול הנורמלי לקרן זוית, שגם בה לא יחזיק מעמד. משום שכוחות אוביקטיביים דוחפים אותו לתוך סדקי הכלכלה, לאומנויות של תיווך. דבריו במבוא לספר כאילו נכתבו היום:

“בכל החזיתות שפכו בני עמנו את דמם, תחת דגלי זרים. תחומי המושב היהודיים צפופי ההמונים אשר במזרח, אלה שנמצאו באיזור המלחמה, נהרסו עד היסוד מבחינה כלכלית, והרס זה יוכל להעלות ארוכה על ידי שינוי צורה מוחלט של קיום-העם כולו. חייהם ופעולת-חייהם של מיליוני יהודים עומדים בסכנה; לעצם קיומה של ההויה הלאומית נשקפת סכנה. ומאחורי כל החזיתות – נחשול חדש של שנאת ישראל יגאה. עדיין רואים בו ביהודי: המהפכנים – את הרכושני, שכנגדו מעוררים לפרעות; הרכושנים – את המהפכן, שמצוה היא לכלאו עם יורדי בור”.

מה שאפשר להוסיף לתיאור זה, הוא: כי “תחומי המושב היהודיים צפופי ההמונים אשר במזרח” נעשו בינתיים דלולים. יד האויב האכזרי דללה אותם.

ניתוח הכוחות הפועלים בגולה נעשה על ידו בעיקר מתוך אינטואיציה. אך במשך הזמן בא במגע בלתי-אמצעי עם תפוצות ישראל הקרובות והרחוקות. היכרות זו ש“עשה” עם הגולה היהודית הניחה בו איזה רובד חדש ושיקעה במחשבתו משהו מן הכבד והמדאיג. לא פולין ורומניה, ליטא ולטביה בלבד הקדירו את מבטו בשמי-העופרת שלהן, הנטויים על ראשי תושביהן היהודים, אלא אף אמריקה. יהדות זו, שהיא מושרשת לכאורה ואזרחותה שלמה, נטלה את שלוותו. פעמיים נפגש עמה פנים אל פנים, והפגישה היתה מפרה מאוד. במאמרו “הציונות האמריקנית” ובמחזור המכתבים על היהדות האמריקנית, הנקרא “ניו-יורק וירושלים”, – מחזור שלא נשלם, – הוא מתאר את רשמי ביקורו. והרשמים האלה עולים לחשבון גדול ומעלים בנו מעין הד מכתביו של משה הס ב“רומא וירושלים”. יש בהם לא רק אנינות של התרגשות, הסתכלות נוקבת, יושר מחשבה, אומץ-לב וכוח-ביטוי כביר, שהגיע כאן לשיאו – אלא הם מקפלים בדפיהם גם המית-נפש חרישית, ענות לב מרגיש וכואב, אהבת ישראל עמוקה ולבטי יהודי גדול. הרמה היא מדעית, אך על הדברים שורה רוח השירה. הוא רואה את נכסי-הענק של אמריקה, את מיני תוצרתה ואת אָפני ייצורה המפליאים בגדלם, בכמותם ובאיכותם; הוא רואה את הציביליזציה האדירה ואת תוצאותיה הכבירות; הוא רואה את ארחות-חייה ואת מנהגיה ונימוסיה; הוא בא בדברים עם פרופסורים ומלומדים, פועלים וקפיטליסטים, כושים ונציגים דיפּלומטיים, ציונים ושאינם ציונים, מתבוללים וקוסמופוליטים; הוא רואה גם את עמדותיה הכלכליות של יהדות אמריקה, את עושרה ואת חלקה במערכת הפיננסית והמדיניות והייצור החמרי. אולם הסך-הכל היוצא מכל מה שעיניו רואות נוטל ממנו את חדות ההסתכלות. כי לא חוקר “אוביקטיבי” הוא ארלוזורוב. מתחת לשריון החוקר פועם לב חם, לב ציוני, החרד לשלום עמו, המרגיש את עצמו אחראי לגורל עמו. אזניו שומעות גם את צלילי-הלואי, ואת קולות-הגרר של הסימפוניה האמריקנית, ועיניו רואות גם את תופעות-האגב, הנטפלות לחזיונות השכיחים, ולבו מרגיש איזה קצב משונה, וניבא לו סערה, המצטברת מעט מעט, אך העתידה לפרוץ. גם כאן “העבודה היהודית ברובה המכריע נדחקה אל קצה ענפי המשק הרחוקים והרופפים, ענפים ממדרגה שניה מבחינת הכלכלה הלאומית. את התכנית הכללית של שביתה כללית בכל ענפי העבודה היהודיים אפשר לערוך ולחזור ולערוך – כל אסון אינו צפוי ממנה”. הסיבה לכך פשוטה היא: את עמדות-התווך של העבודה הלאומית לא ימסור שום עם לידים זרות. הוא הסתכל ומצא, שהאנטישמיות לובשת פרצופין שונים בהתאם למסיבות, אך היא חיה וקיימת. בגלוי ובסתר היא מטילה את ארסה. יש מי שרוצה בכל כוחו לשים את ראשו בחול, כדי שלא לראות חזיון זה. אך החזיון בוקע וחודר מבעד לכל מיני תריסים ומיתרסים, שיהודים מעמידים כנגדו. פה ושם כבר נראים שלטים: “רק נוצרים”, או “פרוטסטנטים רצויים” וכיוצא בהם. עדיין הנימוס מעכב קצת, אך במחתרת כבר מצטברת חשרת-עבים. אמנם ההתבוללות רבה. החיים היהודיים מתפוררים. הויכוח בין אידיש ועברית נעשה טפל. שתי הלשונות עוברות ובטלות מן החיים. הנוער מטמיע את עצמו מדעת ושלא מדעת. הערכין הישראליים הרוחניים, שזנו ופרנסו את הדור הראשון, שוב אינם נחלתו. הויה לועזית מא' ועד ת'. נישואי תערובת הם חזיון נפרץ. אולם באותה שעה ישנם כוחות, הדוחפים להתיחדות ולהתבדלות. מרצון ושלא מרצון חיים היהודים ב“חברה יהודית”. והמגמה הזאת גדלה והולכת. וטבעי הוא, שההתיחדות הזאת מלווה תהליך של התעוררות ההכרה הלאומית העצמית. בתהליך זה תלה ארלוזורוב תקוות גדולות, גם ליהדות האמריקנית וגם לתנועה הציונית. משום שראה ביהדות זו אוצר של כוחות כבירים, חמריים, רוחניים ומוסריים, אלא שהם נתונים תחת אפר של אשליות ואדישות לאומית. את אזלת-ידה של הציונות הרשמית ואת צרות-אפקה הרגיש על בשרו. המנגנון המאובן ראה בביקורו סכנה. הופעותיו היו מביאות לידי התעוררות, שמו יצא למרחקים ורבים דרשוהו. לשונו האנגלית הפתיעה את כולם והיתה לשיחת העתונות ובנאומיו כבש לבבות.

הוא הקדיש את מיטב כוחותיו לעבודה בקרב הנוער האמריקני. כי הבעיה “איך לקרב את הנוער יליד אמריקה לתנועה הציונית” – העסיקה אותו בלי הרף. ואמנם לא עברו ימים מועטים והוא קשר קשרים נאמנים עם הסתדרויות נוער שונות, ביקר אצלן, שוחח, שמע והשמיע, ולא חשך כל מאמץ כדי להשליך עוגן בתוך הים הגדול הזה של נוער אמריקני. והצלחתו היתה ניכרת. הוציא סדרה של חוברות באנגלית, חוברות מקוריות ומתורגמות, שעסקו בשאלות היהדות, הציונות, הסוציאליזם, ההתישבות, הקבוצה (ביניהן – מאסף “החלוץ”, חוברת על הרצל, מאמרי א. ד. גורדון, שלמה שילר ואחרים). באותה שעה עצמה השתדל להחדיר את רעיון א"י העובדת בתוך חוגי הפועלים באמריקה. ואחד החברים, המתאר את הרושם הכביר שארלוזורוב עשה על מנהיגי הפועלים באמריקה, מספר את העובדה דלקמן: “מכס פיין נכנס בשעת הארוחה בשיחה עם ארלוזורוב. השיחה נסבה, כפי הנראה, על השאלה הערבית ומלחמת המעמדות. היא נמשכה כשעה. אחרי הארוחה התחילה הישיבה, שפיין ישב בראשה. כשהגיעה השעה להציג את ארלוזורוב, פנה לחברי ‘פועלי-ציון’ ולאחרים ואמר להם: איני רוצה שתבינו את דברי, כאילו אני מקפח את זכותכם והנני כפוי טובה על התאמצותכם לענין אותי בפעולה היסטורית זו; הרבה למדתי מכם במשך השנים האחרונות, אבל מה שלמדתי היום בשיחה של שעה אחת עם החבר ארלוזורוב לא למדתי מכם במשך כל השנים”.

ארלוזורוב אהב את מרכזי היהדות בגולה ונמשך אליהם תמיד. הוא לא האמין באפשרות קיומה המכובד של הגולה; כל הסתכלויותיו ומחקריו הביאוהו לידי מסקנה, שגזר-דינה נחתך. אך סבור היה, שאפשר להמתיק קצת את מרירותה ע“י הכנסת האמונה הציונית והרוח החלוצית. “בלי ארץ ישראל לא תוכל הגלות לא רק להתחדש מבחינה לאומית, אלא להתקיים מבחינה לאומית לא תוכל”. הוא כפר בערכן של ה”פרוגרמות" וה“פלטפורמות” וכל אותן התוכניות, בין שהן מסיטרא דפועלים ובין שהן מסיטרא אחרת, שבגללן נקרעת כנסת-ישראל בגולה לגזרים. הוא, שהיה איש-העיון והניסוחים, לא החשיב עיונים בטלים, כי הבין שפרוגרמה, שאין מאחוריה מציאות, אינה אלא חספא בעלמא. והמציאות בגולה לא אישרה אלא פרוגרמה אחת, את הפרוגרמה הציונית וכל מה שכלול בה: עליה לא“י, תחית העם, תחית השפה העברית, שיבה לעבודה יוצרת וארגון חיים מדיניים עצמאיים. במחקרו הגדול והרחב “עתיד תנועתנו בגולה”, נתן ביטוי מובהק ליחסו הבקרתי לתורות שונות, הפורחות בחלל עולמן של מפלגות-הפועלים בגולה, המתנצחות זו עם זו על נוסחאות, שכבר עברה שעתן ובטל ערכן. וכל מעייניו היו נתונים בתפקיד אחד: להציל את יהדות הגולה, וביחוד את הדור הצעיר, ע”י העלאתו לא“י והשרשתו במולדת. וכשעלה היטלר לשלטון ותהום איומה נפערה לרגלי יהדות גרמניה, מיד חש לשם. לבו לא הטעהו. השואה שכבר התרגשה והפורענות שעמדה להתרגש על יהדות זו נראו לו בכל אימתן. אולם לא נסתפק בקינים, הגה והי. זאת לא היתה דרכו. הוא בדק ובחן את מצב הדברים והגיע לידי הצעות קונסטרוקטיביות, שהיה בהן גם משום הצלה להרבה יהודים וגם משום תנופה לציונות ולבנין הארץ. ואחת מן ההצעות האלה היתה עלית נוער וסטודנטים לא”י, שהם היו תמיד אצלו הראשונים לטיפול ולהצלה. וביום המר והנמהר, אשר בערבו נרצח, עוד נסע עם הנציב העליון לכפר-הנוער בבן-שמן להראותו את המקום, שבו ייקלט הנוער מגרמניה.

 

ט    🔗

כל הבא לתאר את פעולתו המדינית של ארלוזורוב חייב לדעת, שהוא דורך על מפתנו של אותו מקדש, שארלוזורוב התקין את עצמו כל חייו להכנס בשעריו. אעפ"י שהמלה “מדיניות” חצובה מספירת החולין ואין בה לכאורה כל צליל-של-מעלה, היו לה בפי ארלוזורוב משמעות מיוחדת וטעם מיוחד. לא את מאוויו ושאיפותיו בלבד קיפל בתוכה, אלא גם את כיסופיה ורחשי-תחיתה של האומה כולה. היא היתה לו מכלול כל חכמת החיים ותמצית מטרתו. בה ראה אבן-בוחן לבגרותו של ציבור, ליכולת עמידתו, לתבונתו המעשית ולכוח יצירתו. כיוצרי המדיניות העברית המחודשת קדמו לו הרצל ווייצמן. הוא למד מהם והעריץ אותם עד-בלי-חוק. משפטיו על וייצמן, בין שנחרצו בנאומים ובמאמרים ובין שנכתבו במכתבים פרטיים, שופעים אהבה ואמונה. “כשוייצמן מופיע באולם – אמר פעם – מתחיל אור שופע”.

ארלוזורוב, שהיה בן-טיפוחה של תנועת העבודה בארץ ישראל, במקום שצצו ועלו חיים לאומיים מאורגנים ומדיניות עצמאית, הבין בחושו העממי העמוק, כי המדיניות הציונית והישובית זקוקה לנושא בעל-הכרה. נושא זה לא יקום ע"י הקונגרס הציוני והישיבות של הועד הפועל בלבד. הדברים הנאמרים שם והמאמרים הנכתבים על כך חשיבותם החינוכית גדולה; אך כשם שהמעשה המדיני הוא תכוף ומתמיד, כך צריך להיות גם ההסבר המדיני. הוא הגשים במובן ידוע את התביעה הסוציאליסטית, שיש להסיר את הלוט מן המדיניות ולעשותה, לפחות להלכה, שוה לכל נפש. ולא רק בשעה שהיה בחינת מסתכל בחזיונות מדיניים, אלא גם בשעה שכבר הוטל עליו לבצע את הפעולה המדינית היה בא לעתים מזומנות לקהל החברים ומספר, מסביר ומפרש, מקשה ומתרץ ושוקד על כך, שגם לאיש מן השורה תהיה הבנה נכונה בהתרחשות המדינית. ערבים ולילות היה מבלה באסיפות בחוגים קטנים, דורש לפני הנאספים, מקשיב ומתווכח. מעולם לא ויתר על הרמה הרצינית ולא הסתגל לטעם מעוטי-ההבנה. הוא העלה את השומע אליו והכשיר אותו להבין.

הוא למד על מנת ללמד, ולימד על מנת ללמוד. כל ימיו טרח לקנות לו דעת-העולם ולהבין ארחות-עמים וחיי מדינות. הוא ידע יפה יפה, שהמדיניות היא מקצוע, שיש לו מגע עם מקצועות מיצרניים רבים. כמעט שאין ענף מדעי שהמדינאי אינו צריך להיות בקי בו. לפיכך שקד תמיד להקים לו שיטה מדינית שלמה. אפשר שהצלחה מדינית בודדת, או הישג בודד, יכולים לבוא לפעמים בדרך אקראי; אך לא תצוייר פעולה מדינית מקרית של תנועה, קל וחומר שלא תתואר אחריות מדינית, אם אין מאחוריה ידיעה יסודית בטיב התנאים והענינים. וידיעה זו נקנתה לו בעמל, בהסתכלות, במגע ישר עם החיים המדיניים במרכזי עולם, בעֵרוּת תמידית ובפתחון לב ומוח. אנשי-מופת, בני-ענק, ד’יזראלי, לאַסאל, ראטינאו, הרצל, וייצמן, האירו לפניו את הדרך.

המדיניות היתה לו לא תורה בלבד, אלא אמנות. כל הסגולות היציריות, הפיוטיות והספרותיות, כל אותם הרחשים והתסיסות והדחיפות שהניעוהו מימי ילדותו לעצב את רוחו בשירים ובסיפור ובדרמה – נתרכזו ונתגבשו במשנתו המדינית. כל מה שהצייר עושה במכחולו, הפייטן במבחר חוויותיו ולשונו, הפסל באזמלו והמנגן בכלי-נגינתו – ביקש ארלוזורוב לעשות במקצוע המדיניות. חכמת-המדינה היתה לו מעין מלכת המדעים, כדרך שהפילוסופיה היתה לשעבר מלכת החכמות. לא שירה לחוד, וספרות לחוד, ומחשבה עיונית לחוד, וכלכלה לחוד ופיננסים לחוד, אלא מזיגה של כולם. מסכת אחת. מעשה מקשה. כשם שהחיים הם מסכת אחת, שאינה בת-הפרדה. רק בשעה שכל הכוחות וסוגי היצירה שבאדם משתעבדים למטרה אחת, לעיצוב דמות החיים, יש תקוה לאחריתו של יחיד ושל עם. כמה פעמים ציטט ארלוזורוב אותו מקום בדברי גורדון, המדבר על התרבות החיה המקיפה את כל החיים, כל מה שהחיים בוראים לשם החיים. כי עבודת אדמה, בנין בתים, סלילת דרכים, כלי עבודה, כל מלאכה, כל מעשה הרי הם תרבות – מאלה ניזונה התרבות העליונה: המדע, האמנות, האמונות והדעות, השירה, המוסר וכו'. ראייה כוללת כזאת היתה גם ראייתו. וכשם שעינו הקיפה את הכולל, את השלם, כך החשיב את הפרט, את המספר, את העובדה, את המעשה. הן זהו אחד מסימני ההיכר של בעל רוח גדולה, שאינו מזלזל בממשות גם אם קטנה היא ואינו נמלט מפניה. באותם הימים, שארלוזורוב עסק בשקידה בתכנית הכספים של הסוכנות היהודית בצורת מלוה בין-לאומי לשם התישבות ציונית רחבת-מידה, כתב במכתבו לסימה רעיתו בין השאר את הדברים האלה, הממצים עד תום את אופיו:

“יתכן כי בעיניך, כמו בעיני הרבה אנשים, ‘שאלת-מלוה’, היא פשוט משהו יבש, משעמם, צמוק כעור בקר, מספרים, פנקסי חשבונות, תעריפי-ריבית, שוברות, גזברים עומדים על מכונם, שער הכספים בבורסה. אך אל נא תחשבי ככה. מלוה פירושו כמו כן: שדות ירוקים, אלפי אנשים החיים חיי אושר וחירות, שלום-ערביים בכפרים עיפי עמל, ילדים משחקים, כרי עשב שטופי-חמה. ובשבילנו ‘מלוה’ הרי זה עוד יותר: הרבה יותר מאשר אושר פרטי או סכום של מסיבות-חיים אישיות נתונות באשרן, מספר פרצופים מרוצים ועינים נוהרות מגיל; בשבילנו זה – חירות לאומית, אפשרות יצירה בשביל עמנו, שבחירי בניו עלולים כיום הזה להיות מרמס לכל רגל בליעל גסה”.

הוא ידע את סוד הצירופים של ממשים קטנים להויה לאומית ואנושית גדולה, הוא ידע את שיחת העובדות ושירת המספרים.

בסיסה של מדיניותו היתה המציאות, היא כמות שהיא. הוא גינה את הדוקטרינריות, את שבועת-האמונים לתיאוריה מופשטת ומאובנת. שני מקורות-יניקה היו לו: הריאליזם והחזון. הוא נשא את נפשו לתיקון ההויה לאור אידיאל. יש כידוע, שני טיפוסים של הוגי דעות: האחד רואה את המחשבה כיסוד ואת המציאות כאמאַנאַציה ממנה, והשני רואה את המציאות כעיקר ואת המחשבה כטפלה לה. ארלוזורוב לא נתפס למיתפיסיקה כחלחלה. הוא היה הוגה-דעות סינתטי. לא עשה את המחשבה המופשטת כאבי-אבות המציאות, אך גם לא נכלל על ידי המציאות הפעוטה. סולם מחשבתו שהיה מוצב ארצה הגיע גם השמימה. לא נשתעבד לעובדות. רק לאחר ששפך עליהן את רוחו, נעשו בשבילו חיוניות. בהופיעו לפני הציבור לא היה בעל חלומות, אך זוהר חלומי היה שורה גם על העובדות שנותחו על ידו. אם להגדיר את שיטת מחשבתו אפשר לומר, שהיא היתה בקרתית, קריטיציסטית, הוגה-דעות כזה אינו נותן אימון מראש לשום עובדה. כל הערכים, ההישגים, הצרכים, התביעות והטכסיסים עוברים תחילה דרך לשכת הבקורת שלו. באיזמל פיפיות ניתח את השאלות והתשובות המוסכמות. כך נולדו ונוסחו מחשבותיו על מהותה של תנועה לאומית; על הסוציאליזם ועל תנועת העבודה הארץ-ישראלית; על השאלה הערבית; על השיטה הפיננסית של הסוכנות; על המציאות היהודית בגולה, תפיסתו זו היתה פרי שקידה ועמל רוחני רב וסגולות נפש. רבותיו הגרמניים (מרכס, זומבאַרט, מכס וואֶבּאֶר, אוטו באַוּאר) הקנו לו את שיטת המחשבה המדינית, החברתית והכלכלית. מהם למד לנסח את משנתו שתהא ברורה וסדורה. ואילו אנשי המחשבה והמדינאים האנגלים הורוהו לנקוט קנה-מידה ריאליסטי בהגשמת אידיאלים חברתיים ומדיניים. מהם למד לשקול רצון כנגד יכולת ומשאלה חסודה כנגד אפשרות ממשית.

מידה זו של ריאליזם נתנה בידו קו ומשקולת, שמעולם לא הטעו אותו. כחרוז-חוזר הוא משמיע: “לא בתביעת זכויות היסטוריות ולא בכיבושים דיפלומטיים, על אחת כמה וכמה שלא בכוח גייסות, ואפילו לא בהכרעה המונית תנצח האומה הישראלית במלחמת השחרור הלאומי בארץ-ישראל; אלא אך ורק במרץ העקשני והעמל הרב בבנין ישובי כלכלי, בנין אשר ישריש את עדת המתישבים היהודים העובדים בארץ אבותינו לנצח נצחים”. גם בימים – ואולי דוקא באותם הימים – שבהן היה נתון ראשו ורובו בפעולה מדינית בשם הסוכנות, ראה את העיקר בעבודה מעשית, בעליה, במאמצי בנין חלוציים של יום יום, בכיבוש העבודה, בגאולת הקרקע, בהתישבות חקלאית, בהקמת תעשיה עברית, בסלילת כבישים, בחינוך עברי ובתרבות עברית. דוקא משום שהיה מכבד עובדות ומניח ביסוד הערכתו את המציאות כהויתה, פעל בכל להט רצונו ועשה כמיטב יכלתו, כדי להרבות עובדות כלכליות, משקיות ותרבותיות בא“י. אותן ראה כמסד, אשר עליו מתנוסס הבנין המדיני. מידת חסנו של הבנין המדיני כמידת חסנו של המסד הכלכלי והחברתי. מעולם לא התעלם מן הקשיים המדיניים ולא הצניע את אפשרויותיו המוגבלות להשיג הישגים מדיניים. אדרבא; באכזריות רבה היה חושף כל קושי וכל מכשול. שנא היה כל תעתועים וכל מתעתע. פעם המשיל את תפקידה של הפעולה הפּוליטית לתפקידו של החקלאי, המטפל בצמח ובתבואות השדה. לאמיתו של דבר תלוי העיקר לא בחקלאי אלא בכוחות חיים ובכוחות טבע, שהם מחוץ לשליטתו: באוצרות האדמה, במלחים, בשמש, בכמות הגשמים וכיוצא בהם. אולם החקלאי אינו אלא יוצר תנאים ומשתמש בתהליכי החיים בכל הכלים, אשר המסורת והנסיון והמדע העמידו לרשותו. את העיקר ראה בעבודת הפועל, בבעל-היזמה, בהון הלאומי היוצר, בחרושת, בגאולת הקרקע, בהתישבות, ובלשונו: “במעשים הקטנים הנעשים ע”י חיילים אלמונים”.

לפיכך כשאופוזיציה בלתי-שקולה בדעתה העלתה בשעתה בתנועה הציונית ובקונגרסים את ענין ה“מטרה הסופית”, מיד היה לפה לאותם החלקים המתקדמים והבונים בציונות, שהתנגדו להגדרות מילוליות ולנוסחאות בטלות ומזיקות. “החקלאי – אמר – אינו מאמין, שאם יצא לשדה ויקרא ריזולוציות, מיד יתקדם הגידול במהירות יתרה, ואפילו אם יגדיר את המטרה הסופית של שדהו בתכלית הדיוק”. הוא ראה בכך מעשה סרק, המביא נזק מרובה, משום, שהוא גורם “להסחת המרץ הציוני מן הנקודות העיקריות ומתעודות היום העומדות לפני התנועה”. “היהודי מחונן בכשרון טבעי לדעת מה יהיה הצעד הארבעים ותשעה והחמישים, שהוא עתיד לצעוד בדרך התפתחותו הנורמלית לקראת מטרתו, – אולם בו בזמן הוא נבוך לא מעט מדי ראותו הכרח לעצמו להחליט בדבר הצעד הקרוב, והצעד השני אחרי זה”. את הצעדים הראשונים לטובת הגשמת הציונות ראה בשתים: בהגברת כוחה הכספי והישבני של הסוכנות היהודית ובהכשרת תנאים מדיניים לבנין הבית הלאומי.

עוד בשחר חייו, לפני שהופיע בפעם הראשונה בקונגרס הציוני, העמיק לחשוב על “הפרובלימות הפיננסיות של הסוכנות היהודית”. הכנסותיה של “קרן היסוד” היו דלות מכדי שתוכלנה לממן התישבות ציונית בקנה-מידה רחב ובזמן קצר. ארלוזורוב הבין, שהתנועה הציונית יכולה לכרוע תחת הניגוד החריף הזה בין תפקידיה הגדולים ובין תקציבה הזעום, שאף הוא תלוי בקוניונקטורות בנות-חלוף. הוא הגיע לידי מסקנה, שהיא מחוייבת להתקין לעצמה משק כספים ממלכתי, כשם שגם מטרותיה ותפקידיה ממלכתיים הם. ובתקופה קשה לציונות, בשרור משבר בארץ, בשעה שאלפי פועלים מובטלים רעבו ללחם וחלמו על יום עבודה – ריכז ארלוזורוב את תשומת הלב הציונית בנקודה אחת, שראה בה תמיד פתח רחב להגשמת הציונות: במלוה בין-לאומי: ובספר מיוחד הציע תכנית מעשית של מלוה בין-לאומי, תכנית, שהיתה, ככל עבודותיו של ארלוזורוב, מפורטת, סדורה וברורה. והוא אז בן עשרים ושלוש. רגיל היה לומר לוייצמן: אתה השגת את הדקלרציה המדינית הראשונה של בלפור, עכשיו עליך להשיג את הדקלרציה השניה – את המלוה הגדול להתישבות ציונית. ברעיון הזה ראה גם את נקודת-הכובד המדינית שלנו, משום שהגשמת המלוה עשויה היתה להחיש את קצב הגשמת הציונות, ושאלת הקצב היתה מעסיקה אותו תמיד כשאלה מכרעת.

מדיניותו הציונית בנויה על שתי הנחות: א) שהציונות זקוקה לאהדה ולעזרה מן החוץ; ב) שעזרה זו אנו עתידים לקבל קודם כל מאת אנגליה והיא בעלת-בריתנו הראשונה. את המסקנות האלה היה משנן לעצמו ולאחרים בכל החריפות והבהירות. אין בימינו עם לבדד ישכון. קל וחומר שהישוב העברי והציונות, שכל עיקרם בהתהוות, זקוקים לעזרה. אנו עם מפוזר ומפורד, ורק בסיוען של אומות העולם הנאורות, נוכל להתקבץ שוב בארצנו. המפעל הציוני אינו יכול לשגשג באוירה של משטמה מסביב. לרגל השתלשלות של גורמים ומאורעות, שאינה מקרית, נעשתה אנגליה הממונה על ביצוע הבית הלאומי. היא ממלאת את התפקיד הזה באופן שאינו מניח את הדעת ובצורה זיגזאגית. פעמים שהיא מצעידה את המפעל הציוני צעד אחר צעד קדימה והודפתו שני צעדים לאחור. להיסוסיה יש סיבות רבות, ואין להשלים עמהם, אולם עובדה היא, שעמה אנו צריכים לפעול ואת רצונה אנו צריכים לרכוש. אין אנו בני-חורין לבחור לנו שותפים חדשים לבקרים. הדיבור הרדיקליסטי על “החלפת המנדטור” לא זו בלבד שאין לו על מה שיסמוך, אלא גורם פורענות גדולה. במאמרו הגדול “חומה של זכוכית”, מאמר, שנהפך לשם-דבר, לסמל, פירש ארלוזורוב את עיקרי תפיסתו המדינית. המאמר נתפרסם ב“הפועל הצעיר” לפני צאתו לחבר הלאומים בג’נבה בשליחות הישוב ובו הוגדרו קוי הפוליטיקה של הישוב ושל הציונות, שהיו לו לעינים אחר-כך באחזו בהגה המדיני בסוכנות. חשיבותו בכך, שארלוזורוב הפנה בפעם הראשונה את הפרוז’יקטור כלפי היחסים היום-יומיים שבינינו ובין הפקידות הבריטית, כלפי המחיצה של זרות ואי-הבנה החוצצת בינינו לבינה. ריכוז האור בשאלה זו הבליט אותה במיוחד. “האנגלים – הוא אומר – יודעים מזמן, כי האדמיניסטרציה של איזו ארץ שהיא אין לה פחות חשיבות ומשקל השפּעה מעשית מאשר הקונסטיטוציה. המלחמה נגד הפרת-חוקה או המלחמה נגד עיוות-דין היא בערך ענין פשוט הרבה יותר מאשר מלחמה נגד נוסחה אדמיניסטרטיבית קבועה. הרגלי האדמיניסטרציה נתונים הרבה פחות להגדרה ולתפיסה במושגים מדוייקים. הם גמישים והם משפיעים ופועלים למעשה הרבה יותר מאשר המשטר החוקי או הסדר המשפטי”. הפקידות הזאת לא הורגלה במין כזה של מתישבים. בצקלון נסיונותיה הקולוניאליים רבי-האנפין אין זן כזה מצוי. אנחנו בעיניה “אלמנט מיוחד של תושבים קולוניאליים, אמנם בעלי עור לבן, ונוסף לזה אלמנט בעל שכל מפותח, בעל השכלה ובעל תביעות מדיניות”. ברוטינה שלה אין האלמנט הזה משתלב כל עיקר. דעתה אינה סובלתו. לפיכך אין היא מרגישה את עצמה במצב נוח והיא משתדלת לעקוף אותו ולהתחמק מן המיוחד שבו. מכאן ההתנגשות. אולם גם אנחנו איננו עושים דבר, כדי להיות מובנים ולהסיר את החיץ. זר לא יבין אותנו. “לי נדמה לפעמים – אומר ארלוזורוב – שאנחנו היהודים אמנם מדברים בינינו לבין עצמנו די והותר, אבל במשך הדורות, דורות של חיים מסוגרים, נעשתה השפה שלנו לשפה פנימית, דוגמת שפה משפחתית מסוגרת, שאיה מובנת לשומע מן החוץ”. והוא הקדיש את כוחותיו כדי לפרוץ פרץ בחומת הזרות הזאת. כי רק בדרך זו של הבנת גומלים אפשר יהיה להביא לידי איזו התאמה שהיא את התחייבויותיה של ממשלת המנדט עם מעשיה הממשיים לשם הגשמת התחייבויות אלו. הוא לא הצניע את הסתירות השכיחות במציאותנו ולא המתיק אותן המתקה מלאכותית. את נפש שולחיו לא השלה. פעמים רבות תיאר תמונה קודרת, מציאותית, של הקואופרציה שלנו עם הממשלה: “יחסינו עם האדמיניסטרציה, כפי שנתהוו תחת לחץ השנים האחרונות, אינם קואופרציה, אלא מלחמה פרטיזנית בלתי-פוסקת, מלחמה מטרידה ומותחת עצבים, או – אם להשתמש במשל מודרני יותר – זוהי מלחמת חפירות יגעה ואפורה, שכאילו אין לה קץ ואין בה הכרעה”. לא אחת הדגיש, כי עזרתה של הממשלה אינה לעתים קרובות אלא סילוק מכשולים מצידה, מניעת הפרעה. אולם הוא ראה את תפקידו לא כמשחק משחק של “ברוגז”, כדי לספק תאבונם של רדיקליסטים מילוליים וחסרי אחריות, אלא לכבוש עמדות לציונות ביקש, להכשיר תנאים לבנין ציוני, לרכוש זכויות ואהדה ואימון. לשם כך יש צורך להלחם יום יום מלחמה תקיפה כל-אימת שזכויותינו מתקפחות ויש צורך להתריע באזני הממשלה הבריטית ובאזני דעת-הקהל האנגלית והבין-לאומית על העוולות הנעשות לנו. ברם, כל זה צריך להיעשות מתוך הנחה, שהגשמת המפעל הציוני קשורה קשר מציאותי עם אנגליה, וכי אותו “צד שלישי”, שחלק ידוע בציונות רצה תמיד להביאו לידי התערבות כנגד ממשלת המנדט, אינו אלא משובה של “תינוקות הרוצים להיות גדולים”. מחשבה כזאת ראה ארלוזורוב כהרת-פורענות. והוא לא היה רק נאה דורש. לאחר שנמסרה לידו המחלקה המדינית שקד בחריצות יתרה לקשור קשרים עם הפקידות הארץ-ישראלית. עושר-רוחו, שליטתו בתרבות האנגלית, נימוסיו, בקיאותו בשאלות הנוגעות לפקידות עצמה ונעימות שיחתו – פתחו לפניו שערים שהיו נעולים קודם לכך. גם יחסי הידידות עם הנציב הסירו מכשולים רבים. הוא ידע להבליט בקוים מצומצמים וממצים את אופי ידידינו באנגליה ובארץ, טיפח עמהם יחסים מיוחדים וראה אותם כ“צד השני” של אנגליה, האוהד לנו והמוכשר להכריע את הכף לטובתנו בבוא השעה המתאימה. “יש אסכולה אחת – אמר – במדיניות האנגלית, שהיתה במשך כל השנים האלה, כרעות כטובות, משען לציונות ואשר לא חדלה להאמין, כי הקמת הבית הלאומי לעם בא”י – ע“י עליה, התישבות חקלאית, יצירת תעשיה, הכנסת הון ושימוש בכל אפשרויות המדע והטכניקה – פירושה גם קיום הזכות ההיסטורית של העם העברי, גם הבטחת אושרה של הארץ וגם סיוע לאינטרסים הבריטיים”. באנגליה זו שם מבטחו.

 

י    🔗

בתוך המשולש הידוע – הגורם היהודי, האנגלי והערבי – שארלוזורוב לא נלאה להסבירו בכתב ובעל-פה, הקצה מקום נכבד לגורם הערבי. עוד בשנת 1921, לאחר מאורעות הדמים, קרא תגר על אלה, המשלים את עצמם ורואים את התנועה הלאומית הערבית כתוצאה מלאכותית של תעמולה והסתה שבאו מן החוץ, מעשה “ידים זרות”. לעומתם הזהיר בכל לשון של אזהרה: “מי שאינו רוצה לנהל פוליטיקה של בת-היענה, כלומר מי שאינו רוצה לעצום עין בפני המציאות, ימצא, כי מצבנו אנו, בשאיפתנו, להבטיח לעצמנו עד כמה שאפשר את חופש הפעולה לשם בנין ביתנו הלאומי, יש לנו רק דרך אחת: דרך השלום, – ורק פוליטיקה לאומית אחת: פוליטיקה של הבנה הדדית. חכמת “היד החזקה” לא הובילה מעולם למטרתה. במקום שכוחות בעלי מידה כאלה נדחקו לתוך מסגרת מדינית אחת, במקום שתנועות וענינים חיוניים כאלה נתקלים זה בזה בדרך אחת – תוכל רק ההסכמה להביא לידי הצלחה”. לפיכך עמל כל ימיו ללמוד את הסוגיה הזאת, שהבערות והדיקלום מרובים בה כל כך. שום מאורעות, שום מתיחות יחסים לא העבירו אותו על דעתו. לאחר ששב במאי 1921 ממשמרת-ההגנה ביפו, כתב בקור-רוח על השאלה הערבית וסיים “על אף האבל והמרירות, הממלאים אותנו היום, עלינו לנסות כל דבר העלול להביאנו למדינית של הסכמה”. הוא לא התנה את עבודתנו בשום גורם חיצוני, לא אנגלי ולא ערבי; לא אחת הצהיר, כי אנו נבנה את מפעלנו בכל התנאים. אולם הוא דרש מאת התנועה הציונית ומאת תנועת הפועלים, שתהיינה רואות את הגורם הזה בכל כבדו ותשתמשנה בכל מידת בינתן המדינית, כדי לקרב ככל האפשר את בוא ההבנה ההדדית הנכספת. בחוברת מיוחדת “לשאלת הארגון המשותף” וכן במאמרים ובנאומים ניתח את הגורם הערבי מבחינה כלכלית, חברתית, לאומית ומדינית. הוא ראה את הסבך הזה נכוחה, ללא כפיתות דוגמטית. הוא לא העלים עין גם מן הידים הזרות הבוחשות בקדרתה של התנועה הערבית ומקדיחות את תבשילה, אך דרש מכולנו, שלא להעלים עין גם מן העובדה, “שיש לפנינו בתנועה הערבית בא”י גרעין של תנועה פוליטית אמיתית וכי ישנם כמה גורמי התפתחות אוביקטיביים, הפועלים בלי הרף ומסייעים לפיתוחה ולהתבשלותה של התנועה הזאת".

שני דברים הדריכו את מנוחתו והיה מטעים אותם תדיר: הזמן הקצר שברשותנו ואי-השקט המאיים עלינו תמיד. אם ענין הקצב של ההגשמה הציונית ואורך-זמנה נתון בידי כמה גורמים, ובתוכם גם רצון היהודים להשתתף בפועל בבנין הארץ, – הרי השקט תלוי כמעט רק בגורם הערבי. בימי מאורעות תרפ“ט היה בחו”ל וראה במו עיניו כמה מפריע למפעלנו אי-השקט שבארץ. על כן כששב, הדגיש הדגשה כפולה ומכופלת את חשיבותו של השקט בשבילנו, שרק מדיניות-של-הסכם תוכל להבטיחו.

ברם, הכרת חשיבותו של הגורם הזה לא הביאה אותו לידי הפרזה. הפתרון לשאלה הערבית לא נהפך אצלו לתכלית בפני עצמה, אלא היה אמצעי למטרה הציונית. וכשם שהיה דרוך למתהווה בקרב הערבים והקשיב לכל רעיון שיש בו משום פתח להתקרבות מדינית, כך בחן שבע בחינות כל הצעה וכל תכנית, שניסרו באוירו של ציבורנו כתשובה לשאלה הערבית. ובאותה מידה של אומץ-רוח, שתבע את הכללת הגורם הערבי בתוך המדיניות הציונית, דחה כל מיני פתרוני-אליל, אחת היא פרי אילו כוונות היו. וכשנפתח בתוך תנועת-הפועלים ויכוח על ארגון משותף של הפועלים היהודיים והערביים, קימט את מצחו על כל תג ועל כל קוץ שבהצעה זו והוכיח את הטעות ואת הנזק שבה. כי כמו שהשתדל להקנות לעצמו ולאחרים מושג-אמת על הגורם הערבי, כן השתדל לבוא לידי פתרון-אמת, שמשמעו: השגת תנאים משובחים יותר להגשמת המפעל הציוני. הוא קיווה, שעצם תהליך הבנין בארץ, המביא עמו ברכה רבה לכל התושבים, יקהה את עוקצה של ההתנגדות אלינו ועל כל פנים יגבש בקרב העם הערבי מידה גדולה של נכונות לבוא עמנו לידי שיתוף ולהודות בזכותנו כאן.

אין ספק, שאילו ניתנה שהות לארלוזורוב כמנהל מדיניותה של הציונות, היה מורה לנו גם דרכי הגשמה בתחום זה של שאלות, שייחס להן חשיבות כה רבה. ברם, הוא גם הביא בחשבון אפשרות אחרת של התפתחות, שתחייב שינוי מהפכני במדיניות הציונית. במכתבו לוייצמן מיום 30 ביוני 1932 כותב ארלוזורוב בן השאר:

"השיטה האבולוציונית של המדיניות הציונית במסגרת משטר המאנדט הבריטי תיבחן בכך, אם עוד ייתכן להגיע בעזרתה ל’שלב' הבא. אם ייתכן הדבר – הרי מחייבים התבונה המדינית והשכל הישר להתעלם מכל הקשיים והתקלות, להתכחש להרגשת המרירות והאכזבה ולהוסיף ולצרף בהתמדה וללא רתיעה כוח לכוח, עד שיושג ה’שלב' השני; לא ייתכן – הרי כל המאמץ הזה לשווא, ואז אין עוד להחזיק בשיטה האבולוציונית של המדיניות הציונית ואין עוד לבסס עליה את האמונה וכוח-העמידה של התנועה הציונית. אני נוטה למחשבה שהדבר לא ייתכן ". (“יומן ירושלים”, עמוד 334).

הביוגרפיה של ארלוזורוב מרוצפת משבצות רבות ומופלאות. אבני-חן שונות מתנוצצות בהן. מרהיב לראות כמה שפע של חיים ועלילות, מושכלות ומורגשות, קופלו ביריעה קצרה זו של שלושים וארבע שנות חיים. אך ביריעה זו רוקמו שני חוטי-זהב, שאָצלו מראה וזיו לכל חייו: גורל ישראל וסוד רוחו, והאלמנט התרבותי בגלגולו העולמי. בהיותו חוטר מגזע יהדות שרשית, היתה מרטטת בו תמיד הנעימה הישראלית המקורית, ששבה אליו לאחר שהיה מנותק מימי בחרותו ממסורת העם וערכיו. בדרכים סמויות נשפע אל תוכו המיץ של היהדות החיונית. מכאן יחסי הוקרתו למטבעות מסורת ולמנהגי דת, שכמה מהם היה מקיים בעצמו. סגנונו העברי, שהתחיל רוכשו בדרכי לימוד מיוחדות בהיותו בן עשרים – היה סגנון יפה, מדוייק, פשטני ומלבב את שומעיו. בכוח גזעי העמיק לחדור לנבכי הרוח של הלשון העברית, נכנס בה לפני-ולפנים מן הקלעים כאחד בן-בית ולא נודע כי בא מן החוץ. אך כל זה היה נתון, כביכול, בתוך נרתיק של תרבות כללית גדולה ועתירת גוונים. רוחות טובות, צפרירי שאיפות נעלות, סוככו כפיהן עליו. הן שחילצוהו מהר מן הנטיות והסטיות המסוכסכות, המצויות בכל אדם צעיר, שכוחות רבים תוססים בו, שצמחיתו נמרצת ומואצת. פרט לתקופות מסויימות, שאין שום בן-תמותה בן חורין מהן, היה שרוי במזל מאזנים. עוד בימי עלומיו היו כוחותיו שקולים ומאוזנים. הרגש והשכל, ההגיון והאינטואיציה לא פעלו בקרבו במנוגד ובמפורד, בחינת מעצמות נפשיות המתנגשות אשה ברעותה, אלא הם היו חטיבה אחת שלמה. הוא השתדל להסיר מקרבו את כל השיירים וסרחי-העודף של רגשנות, כשם שהתרחק מן היובש השכלי והמוחי. ידע לדבר ולכתוב על הפוליטיקה הקולוניאלית ועל תולדות ההתישבות בעולם ובאותה שעה עצמה לצטט שיר של קיפלינג ולדקלם שיר של פרנץ וורפל או של ביאליק. רק לאחר מותו, כשהגיעו לידינו שיריו וסיפורו “מסע למולדת”, הבינונו, כי זיקה זו לשירה אמיתית לא היתה מקרית ובת-חלוף.

היה בו עירוב של פשטות והוד-כבוד. שתי המידות היו מוטבעות בו מלידה. בהתיצבו לפני מושלים ונציבים היה מופיע בכל גינוני המלכות הדרושים לכך, אך מששב למחנה העובדים התפרק מן העדי הכפוי עליו והיה חוזר לעצמו ולפשטותו. כאן, בתוך אחיו, לא נדבק בו מאום מן הרשמיות והנוקשות. גלוי-לב וגלוי-חזה היה עומד לפני קהל חבריו ומשחיל את מחשבותיו מחרוזות מחרוזות. הוא אהבם והם אהבוהו. “גאון חיי הוא – אמר באחד מנאומיו בקונגרס – שזכיתי זה שנים מספר לעמוד בתוך תנועת הפועלים בא”י".

הוא לא אהב לדבר על מוסר וצדק, אך היה בוער באש הצדק. הנחות רוחניות ואתיות הונחו ביסוד מחשבתו ופעולתו. האידיאלים אינם ענין, שצריך לדבר עליו כל שעה. הצניעות יפה להם. רוחם צריכה להיות שרויה עלינו, אך אין להרבות להג עליהם. גם הריאליזם שלו היה שקוי אידיאלים. אולם כמדינאי, המביא במנין לא רק את חזונו ורצונו או את חזונם ורצונם של שולחיו, אלא גם עובדות ורצונות של אחרים, לא אהב לדבר בשפת ההחלטיות והחגיגיות שבחזון. כמה פעמים הדגיש, שלא תיאור הראוי והרצוי הוא עיקר, שכן זה יכול להיעשות בנקל, אלא העיקר הוא כיצד להשיג את האפשרי בשיעור המכסימלי. וכך פתח את הרצאתו על “המדינה הארץ-ישראלית בתקופת המעבר”: “כוונתי אינה למדינה כפי שהיא מתוארת בשאיפתנו הפוליטית - אלא מתכוון אני למדינה כפי שהיא מתקיימת בתקופת מעבר”.

כתבי ארלוזורוב, שיצאו לאור בשבעה כרכים ליום-השנה הראשון למותו, הם אוצר בלום של שירה ומחשבה. הם לבדם דים להנחיל לסופר חיי עולם הבא. אולם ארלוזורוב לא היה סופר בלבד, אף לא היה אחד מאלה, הצורר בספריו את כל גנזי חייו ורוחו. רק נטפים קטנים נאגרו שם. רק צרורות קלים, שניתזו מן המחצב הגדול הזה, הובאו אל תוכם. הוא כתב לעת-מצוא. פעלו הציבורי מנע אותו מלהביע את כל-עצמו בכתב. אך גם בכתביו שמור עושר רב.

תש"ג

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.