© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

תולדות גוסטב לנדאוּאֶר ופרשת יצירתו הן מן המופלאות; קנה-המידה הרגיל, הנקוט בהערכת חייהם של אנשי שם, איננו מותאם לאישיותו. גם תחנות חייו החיצוניות וגם צביון עולמו הפנימי דומים יותר לשל קדמון, לשליחה של איזו אמונה חדשה. אף מותו הטרגי והמתיחות הדרמטית של חייו בכלל ושל יומו האחרון בפרט, משווים להויתו דמות קדוש ומעונה. איש הרוח החיה, ובמובן הנעלה ביותר של המלה הזאת. בר-לבב ונאמן לעצמו; בעל עין חדה וחושים חריפים; נוטה למסתורין וצלול שכל; עדין נפש ולוחם ללא פשרות; תוגת עולם בלבו וחדוה גדולה במעשיו; אכול ספקות וכביר אמונה; עניו ומקפיד על כבודו כחוט השערה; שופע אהבה ואמן השנאה; נפעל ומתרגש, מנתח ומבליג על סערתו. כל התכונות האלו וכיוצא בהן חוברו בנפשו של לנדאואר ועשאוהו לאישיות גדולה, שזורת סתירות ומאצילה אור וחום על סביבותיה. והבריח התיכון שהיה מבריח את כל מסכת התכונות האלו, היה האמת. האינטלקט שלו היה בעל כנפיים זכות, ובהתלהבותו לא היה שמץ עשן. מעולם לא נתערבו בפכחונו או בהתפעלותו חשבונות זרים ויסודות שאינם טהורים. כל מה שעשה, לא עשה אלא מתוך כורח פנימי קדוש, שנהפך בתוך כור נפשו לבחירה חפשית, לעשיה מרצון ומדעת בעלים.

הוא היה גבה-קומה ורזה מאד, בעל מצח רחב ועינים חדורות ונסוכות הזיה. שערות ראשו מלאות ויורדות על צווארו כעין תלתלים. עיטורי זקנו היו מחודדים וזיפיים. פניו היו רוחניים-מזוככים, מלאי סבל וחתומי ריכוז נפשי: אי מנוחה הקורנת מתוך מעטה של שלוה מובלגת. בעויותיו החזקות והרחבות היתה מרטטת איזו התרגשות נבואית. קולו, קול הבא מתוך מעמקי ההכרה הפנימית, היה כובש בין בשעה שנשמע ביחידות ובין בשעה שנשמע בציבור. היה בו עירוב של ישו ודון קישוט. הילוכו היה הילוך חזק, במצעדים רחבים צעד, וגופו הכחוש נתערסל בתוך השכמיה, שנשתלשלה לו עד הירכים. עניבת צוארו היתה תפוחה ובעלת כנפות, תלבשתו מרושלת וכולו נטוי קדימה. ובמראהו זה היה מעלה בדמיון רואיו את האיקונין של אהסוור במהדורה תרבותית מערבית.

כך נשקפת לנו דמות טהורה זו מתוך רישומי חבריו ומכיריו.

לנדאואר גדל בחשאי, על דעת עצמו, כביכול. בית-אבא שלו לא יכול היה אלא להנחיל לו אותו פסימיזם, שקינן בו בימי נעוריו ושכל חייו ויצירתו היו נסיון אחד להשתחרר ממנו ולהפכו לכוח חיובי גדול. נולד בקרלסרוּה ב-7 באפריל שנת 1870, זו השנה, שבה נסתיימה המלחמה הגרמנית-צרפתית. אביו היה סוחר נעלים. זה היה יהודי אמיד בעל-בעמיו, השקוע כולו בחיי המעשה. פיקח, מלא מרץ ועקשן. גוסטב, שהיה בעל נפש רגישה, נפעלת, המקבל את הכל בכובד ראש וברוח קשה, לא היה יכול לעורר אליו הבנה מלאה בלב אביו. לאחר שגמר את חוק לימודיו בגימנסיה בעיר מולדתו, למד באוניברסיטאות של היידלברג וברלין גרמניסטיקה ופילוסופיה. במוחו של לנדאואר הצעיר נסרו כבר שאלות עיוניות שונות. במאמרו הראשון שהדפיס עסק בשאלת הבמה בתורת אמנות פלסטית. בשבועונו של פריץ מאוּטנר “גרמניה” פירסם את מאמריו. הוא לקח חבל בויכוחים שונים ונקלע לתוך חוג השאלות הסוציאליסטיות. במו עיניו ראה את העוני הגדול בברלין, והפרולטריון המציאותי, זה ההמון הסובל והמדוכא והירוד, הדריך את מנוחתו. “לא אוכל לשאת את הדבר, שאני ממלא את קיבתי עד אפס מקום, בשעה שאחרים רעבים ללחם”. הרגשה זו התוותה את מהלך חייו. והשנה שנת 1892, ימי מתח גבוה לשאיפות התיקון החברתי, ראשית התקופה הוילהלמית. הוא נזדמן לחוגו של בנדיקט פרידלנדר, שעשה אזנים לתורתו של אויגן דיהרינג. נתקרב אל משנתם של פרודון וקרופוטקין ויסודות עולמו הרוחני התחילו מתבססים. בהיותו בן עשרים ושלוש כתב את הרומן “המטיף למוות”. “הסוציאליסט”, כלי-המבטא של הסוציאליסטים הבלתי תלויים, נעשה לבמתו. הוא כותב ביקוד נפש ובעוז רוח. מגולל את בעיות הזמן והחברה, רב את ריב החלשים והמקופחים ומתקיף את סדרי המדינה והאחראים להם. מובן מאליו, שעין המשטרה היתה פקוחה עליו ומאז ואילך היה נתון לציד-משיסה. אך הוא לא שינה ממנהגו. אותה שעה הגיעו הדברים לידי מריבה גלויה בינו לבין אביו, שראה את עצמו מרומה על ידיו. הוא שלח אותו לבירות גרמניה על מנת ללמוד ולהיות כ“אחד האדם” ולבסוף עוסק הלה בענינים פליליים, המביאים אותו לבית הכלא. בהתמרמרותו הגדולה פרש הימנו, וכך נתקפחה גם התמיכה שלנדאואר היה מקבל לצרכי-מחיתו. מעמדו הכלכלי הורע שבעתיים, אך הוא הוסיף לנאום באסיפות, ובגלל נאום-תוכחה אחד בזמן ההתנקשות מצד האנרכיסטים בספרד ובצרפת, שבהן נרצח הנשיא סאדי קארנו, נחבש לנדאואר אחד עשר חודש בבית הסוהר אשר בפלצנזה. אמנם היתה בכך סטיה קלה מן הדרך, כי לנדאואר לא גרס מעשי אַלמות מצד אנרכיסטים, כי לנגד עיניו ריחף משטר אנרכיסטי ללא כפיה וללא שלטון הכוח. ירחי המאסר היו בשבילו ירחים של חשבון נפש מעמיק, ואם כי ריאתו היתה לקויה נשא את העונש מתוך גבורה. לאחר ששוחרר מבית הסוהר, שב לערוך את ה“סוציאליסט”. במסירות נפש עבד, מתוך עניות מרודה, באמונת תום ובכוח רב. הוא פירש לפני הקהל שלו, שהיה מצומצם למדי, את עיון עולמו ואת מעמדן של שאלות החברה ורצה לעורר, להמריץ ולסול את הדרך להמוני הפועלים. אולם עד מהרה התנגש עם חבריו לעבודה, שלא רצו או שלא יכלו למצות את המסקנות העקביות מדעותיהם. הם הטיחו כלפי לנדאואר את הטענה הידועה, שהוא כותב גבוהה גבוהה, שצורת דבריו ספרותית יתר על המידה ושאין הקהל מבין אותו. כך קמה בתוך מחנהו אופוזיציה שסילקה אותו מבמה זו. אולם בשנת 1909 התחיל לנדאואר להוציא את ה“סוציאליסט” כלי מבטא של האנרכיסטים, של “הברית הסוציאליסטית”. עד מלחמת העולם הראשונה טיפח וריבה את העתון הזה, ריכז סביבו ממיטב הסופרים שהיו לו חברים לדעה, אם כי קהל גדול לא עמד מעולם מאחוריו. מלחמתו המתמדת במפלגות ובדרכי שלטונן הרחיקה מעליו את הסוציאליסטים הרשמיים. ביחוד ניתכה חמתו על המרכסיסטים, שדבקותם במטריאליזם ההיסטורי ובתורת מלחמת המעמדות, נראתה לו כסכנה הגדולה ביותר לאמונה באדם וברוחו היוצרת. בספרו “הקריאה לסוציאליזם” ובהרבה מאמרים אחרים, שכונסו אף הם בשני ספרים, הוא מתקיף את המרכסיזם התקפה חריפה ביותר ומגולל את דעותיו ותכנית תיקוניו החברתיים. השקפותיו היו קרובות ביותר לשל קרופוטקין ופרודון. ההנחה של “הברית הסוציאליסטית” היתה: “הצורה היסודית של התרבות הסוציאליסטית היא ברית של עדוֹת-כלכלה, המנהלות את משקן ברשות עצמן ומחליפות ביניהן את תוצרתן על בסיס של צדק”.

המשטרה עקבה אחריו בלי הרף, שוּמה היה עליו לפרנס חמש נפשות, כי גם אמו היתה בביתו, וחיי המשפחה שלו לא היו בקו הנכסף. נישואיו עם אשתו הראשונה, שהיתה תופרת פשוטה, לא עלו יפה. אותה שעה השביע את רעבונו ורעבון בני ביתו בדמי תרגומים. אולם טבע היה בו לחשוף תוכן בכל מה שהוכרח לעסוק בו. הוא בירר לו תרגומים כאלה, שהי קרובים מאד ללבו ולרוחו. תירגם את ספרי קרופוטקין, זה האנרכיסט האציל, וביחוד עסק בשקידה בתרגום ספרו “העזרה ההדדית בעולם האדם והחי”. באופן כזה נהפכה אצלו מלאכת עירוי זו מכלי אל כלי לענין גדול ומעשיר את הנפש. בעזרתה לטש את לשונו הגרמנית והקנה את הערכין הרעיוניים שלו לקהל הרחב.

חייו של לנדאואר היו מלאים התרחשויות בינים, שכל אחת מהם הניחה רישומים גדולים אחריה. וכך אירע לו מעשה כזה: סַפּר אחד בשם ציתן נידון למוות בעוון רצח אשתו. לבסוף ניתנה לו חנינה ופסק דינו הוחלף במאסר עולם. מוריץ פון אגידי, קצין גבוה, פרש מן הדעות של מעמדו ומאורח החיים שלו ופעל עד מותו לטובת תיקון החברה, אסף את כל חומר ההאשמות הנוגע למשפט זה והוברר לו, שהיה כאן עיוות דין. הוא שכנע את לנדאואר והטה אותו לעמוד לימין ציתן. לנדאואר רצה בדרך זו להביא לידי חידוש המשפט, אלא שהמשטרה לא נענתה לו במשך ששה חדשים. אח"כ חזר על האשמתו בכרוז מיוחד, שהמציא לעתונו ולחברי הריכסטאג. אז נתעוררו השלטונות והביאו את הענין לפני בית הדין. לנדאואר נאשם בעוון הלשנה והעלבה. אולם בינתיים מת מוריץ פון אגידי, שהיה צריך להיות העד העיקרי ושבידו היה מרוכז כל החומר, ולנדאואר נידון לששת חדשי מאסר, בשים לב לנימוקיו האציליים.

כשיצא מבית הסוהר גברו עלי שוב הדאגות לקיומו. הוא השכיר את עצמו כעוזר בבית מסור לספרים ברחוב פוטסדאם, הרצה הרצאות ספרותיות-אסתטיות בחוג מטרוניתות במערבה של ברלין על המשוררים המודרניים, על הפילוסופיה של ברגסון, על השירה הטרנסצנדנטלית של וולט ווהיטמן, על תורת המסתורין של אקהארט. במכתבו לקרל קראוז הוא כותב על משרתו זו: “כדי שאוכל לשמור על עצמאותי מבחינה רוחנית ובכל זאת להתקיים, נעשיתי מוכר ספרים ולא הגעתי לכלל עבודה (ספרותית) אלא לעתים רחוקות”. כמובן שיותר משנתיים לא יכול היה לשאת משרה זו ונטש אותה. על זה הוא כותב לידידו הקרוב פריץ מאוטנר: “לא יכולתי איפוא להישאר במשרה זו בכבוד; ורוחי לא סבלה עוד את הדבר – – – ביצעתי את ההחלטה הזאת בהסכמה הגמורה של אשתי, שראתה בסבלותי זמן רב למדי”.

אשתו – זו הדוויג לאכמאן, משוררת דקת הרגש ואמן הצורה, שיצאו לה מוניטין גם בזכות תרגומיה המשוכללים והיפים. כשלנדאואר הכיר אותה, היתה נכנסת ויוצאת בביתו של המשורר ריכארד דהמל, כידידת אשתו פאולה, שרבים משיריו הוקדשו לה והוא העריך אותה מאד. יוליוס באַב מתאר אותה בספרו על דהמל בדברים האלה: “קטנת קומה היתה, אך עדינה לאין ערוך ומעיניה הכחולות והקורנות, ממצחה החזק וממערכת שיניה הצחורות נשקף כוח עמוק. היא היתה בדרך כלל ביישנית מאד, זהירה מאד, שקטה מאד; אולם בשעות מאושרות ביותר ובסוד אנשים ידידים היתה מתפתחת בה עליצות-לב מקסימה. בדרך כלל יש בה משהו – כתב פעם דהמל – מן הפרח אל-תגע-בי. היא אנינת רגש ביותר, בחינת מימוסה. אולם אם יכול אתה לעורר בה את רוח-המשובה, אז מתגלים בה, בין כובד-ראש ושחוק, כל מיני אמת נוכלת”. ה. לאכמאן נולדה ב-28 ביולי 1865. אביה היה יהודי רוסי, שברח מרוסיה בעודנו צעיר, כדי להנצל מגזרת ה“קנטוניסטים” (חובת שירות צבאי, שהיתה חלה על בן 14 שנה), והיה חזן בכמה קהילות בגרמניה. היא נתגדלה בעיירה שוובּית בתנאים חמריים קשים ביותר. לאחר שנפרד לנדאואר מאשתו הראשונה גרטה, נשא את הדוויג לאכמאן לאשה וחי עמה חיים שלמים ומאושרים. במכתבו לקונסטנטין ברונר כותב לנדאואר: “לפי שעה יודע רק אדם אחד מה טיבי: אשתי האהובה; ואין אנו צריכים כלל לדבר למען נבין זה את זה הבנה שלמה. – – – אנחנו מאוחדים במלוא השיעור שאנשים יכולים להיות מאוחדים”. המכתבים שכתב אליה לפני הנישואין ואחריהם הם מלאי יופי ומתיחות דרמטית, הם יצירה בפני עצמה. השיתוף הרוחני וההרמוניה שהיו ביניהם, מרהיבים ביותר. עד יומה האחרון, בפברואר 1918, נמשכו חיי תפארת אלה. אחרי מותה הוציא לנדאואר חוברת מיוחדת, שבה תיאר את ימיה האחרונים וחילק אותה בין ידידיו ומעריציה.

לנדאואר היה מאותם האישים, שחייהם ומחשבתם ופעולתם הם אחדות שאינה נפרדת. וערכו של לנדאואר הוא לא ביצירתו הרוחנית בלבד, אלא גם בתופעה עצמה של הויה אישית כזאת. המאמצים שהשקיע לנדאואר בעיצוב חייו הפרטיים אינם פחותים מאלה שהשקיע בביטוי עולמו הרוחני. בבואה נאמנה לחייו נותנים שני ספרי-המכתבים שהוצאו לאור על ידי חברו וידידו מרטין בובר.

ביחוד בא לנדאואר לכלל גילויו המלא ולכלל מבחן אמיתי בימי מלחמת-העולם הראשונה. הוא ניבא לבואה, אך התנגד לה בכל כוחו ועוז נפשו. יחסו השלילי למלחמה היה ללא כל פשרות ושיעורין. שום אהבה לגרמניה ושום יחסי חברים ואימת החברה והשלטונות לא יכלו להעביר אותו על דעתו זו. הוא ראה את שגעון הטבח ההדדי כשגעון ולא יותר. פולמוס חריף ומריר פרץ לא פעם בינו לבין ידידיו, שחשבוהו, כמי שאינו מן הישוב. פריץ מאוטנר ואשתו כתבו לו דברים קשים והסבירו לו, לפי הנוסח שהיה שגור בפי כל המשכילים בזמן ההוא בגרמניה, כי לא גרמניה אשמה במלחמה אלא אחרים, וכי היא הומניטרית באמצעיה בשעה שיריביה מתנגדים לה באכזריות גדולה. אולם לנדאואר קרע את כל החוטים והתפרים שאיחו את הדעות הללו והוכיח בראיות ובמופתים ובעדויות, כי גרמניה אכזרית לא פחות מאחרים ואשמתה אינה קטנה משלהם. גם בעצם המלחמה שירטט לעצמו ולאלה שנטו אוזן לו את דמותו של האדם, את העם-האדם, הקיים מעבר לגבולות ומעל לרעם התותחים, הרוצה בשלום ובחיים של טעם. בראשית מלחמת העולם הראשונה עוד חלם על המשך הוצאת ה“סוציאליסט” ועל פעולת הסברה נגד המלחמה, אך השתתף ביצירת חוגים בין-לאומיים של אנשי רוח המתנגדים למלחמה, אך עד מהרה נשאר בודד במועדו והתעטף בשתיקה ובצפיה. בימים המטורפים ההם התעמק בקורות המהפכה הצרפתית של שנת 1789. בחריצות אגר כרכים אחדים של מכתבים מאותו זמן כתעודות-תרבות טיפוסיות. עד אשר נתחוללה בגרמניה המהפכה שלאחר המלחמה הראשונה, וקורט אייזנר קרא אותו להשתתף בממשלתו אשר כונן במינכן. הוא נענה לו מתוך אמונה, שהכבשן הגדול של מלחמת העולם צרף את האנשים ועתה הגיעה השעה להגשים את מה שהרה והגה כל ימיו. גם יחס הוקרתו לאייזנר גרם לכך. גוסטב לנדאואר היה שר-ההשכלה בממשלת המועצות הבאַוורית, וכשפרצה המהפכה-שכנגד נרצח באופן אכזרי, ובאותה שעה היתה הממשלה המרכזית בברלין בידי הסוציאלדימוקרטים…

נוסחות שונות היו רווחות על ימיו האחרונים ועל אופן הירצחו. אך כולן נוראות ומעוררות זועה. ה“נויה צייטונג” המינכני מיום 3 ביוני 1919 מביא תיאור זה:

“באחד במאי עמדתי על משמרתי ליד השער הגדול, המוליך אל בית הסוהר בשטדלהיים. בשעה אחת וחצי בערך הובא גוסטאב לנדאואר על ידי פלוגת חיילים באווריים ווירטמברגיים. בחצר פגש את החיילים מאַיור לבוש ציבילית (שבבית המשפט הוברר, כי הוא הבארון פון גאגרן), וחבט על לנדאואר באלה. לנדאואר כרע ונפל מעוצם מהלומת קת הרובה וממהלומות המאַיור. אולם הוא קם ורצה לדבר. אז קרא סגן שר המשמר: “הסתלקו מהר הצידה!” ומיד ירה שתי יריות לקול צחוקם ולתרועתם של חיילי המשמר, שאחת מהן פגעה בראשו של לנדאואר. אף על פי כן עדיין נשם. בקריאה “היסוגו, ונטיל בו עוד אחת!” ירה סגן המשמר בגבו של לנדאואר, עד שלבו פקע מתוכו. ומכיון שפיפר עדיין, בעט בו הסגן וימותתו. אז הופשט ממנו הכל וגופתו הושלכה לבית הכביסה”.

לאחר שהעתון הזה פירסם את הדברים האלה, נגזרה עליו צנזורה מוקדמת.

וכן ידוע, שגופתו הוטלה בתוך קבר המונים ורק ב-17 במאי הצליחה בתו של לנדאואר להשיג רשיון לקבלת גוויתו ועזבונו הספרותי (בתוכו כתב-היד על הרצאותיו על שקספיר).

בשנת 1925 הוקמה אנדרטה על קברו, בעיקר ע"י חוגי פועלים במינכן בהנהגת קבוצה סינדיקליסטית. האובליסק הפשוט, אך האדיר, מוצב בלב יער האשוחים ונושא עליו את הכתובת:

1870 גוסטב לנדאואר 1919

ולמעלה חרותים מדבריו ב“קריאה אל הסוציאליזם”:

"יש צורך להביא עכשיו גם קרבנות ממין אחר,

לא קרבנות גבורה, אלא קרבנות שקטים, שאינם נראים,

כדי לתת מופת לחיים צודקים".

הנאצים הסירו אנדרטה זו.

לנדאואר היה יהודי לא על פי מוצאו בלבד אלא על פי שורש נשמתו. הוא לא הכיר את היהודים ואת היהדות ממקור ראשון. הוא היה בקי בתולדות ישראל, אך לא הכיר במידה הדרושה את העם היהודי בהווה. השפעה רבה השפיע עליו בתחום זה מרטין בובר. לנדאואר, שהיה נוטה למסתורין ואף תרגם את כתבי מַיסטר אקהארט, קנה לעצמו את אוצרות החסידות שגילה לפניו בובר, ביקוד נפש מיוחד. הוא עמל כל ימיו להעמיק את הכרת יהדותו והיה תורם מפעם בפעם ממסכת מחשבותיו לכל ויכוח עיוני ואקטואלי על היהודים. באחד המכתבים הוא כותב: “אם תטול מהיהודים את משה, ישו ושפינוזה, לא יהיה עוד עם יהודי. הקבלה היא ישראלית אמיתית כשפינוזה, שאיני רואה בו כל הלניזם. דעתך על מהותה של רוח ישראל אינה משביעה את רצוני כלל. רוח ישראלית היא כל מה שאתה נושא בקרבך כדבר המעולה ביותר, ולא מה שאתה מבזה אצל אחרים”. ולנדאואר נשא בקרבו את ערכי היהדות כדבר המעולה ביותר.

הוא כתב “על שירות היהודים”, על יהודי המזרח ויהודי המערב, על משפט בייליס וכו'. בשנים האחרונות היה פעיל גם בתוך הנוער הציוני. הרצה ב“אגודה הספרותית ע”ש פרץ" וב“בית העם היהודי”. בראשית 1919 יזם ג. לנדאואר יחד עם מרטין בובר לכנס במינכן את באי כוחם של כל הזרמים בציונות הסוציאליסטית, אלא שמחשבתו זו כבר לא הספיקה לצאת אל הפועל. ונביא בזה מדברי מרטין בובר בנאום ההספד שנשא בועידת ה“התאחדות” בפראג:

"– – – נזכור נא גם את האיש, זה שכמעט לא הכיר אותנו ושרבים מאתנו לא הכירו אותו, ואף על פי כן היה הוא מנהיגנו החשאי: גוסטב לנדאואר. לנדאואר היה מיועד להיות מנהיג היהדות החדשה, ויש בזה סימן לגורלנו הטרגי, שלמעשה לא היה מנהיגנו אלא נרצח בארץ זרה, בארץ אויבת, תוך מאמצים מיואשים לבנות חיים חדשים בארץ זו. כי האיש הזה לא נזדמן עם אותו הדבר, שהיה נועד לו, ולא עם האנשים, שהיה צריך להיות מנהיגם.

האידיאה של לנדאואר היתה האידיאה שלנו. הכרתו היתה, כי לא שינוי הסדרים הוא העיקר, אלא שינוי החיים האנושיים, שינוי היחסים שבין אדם לחברו. הכרתו היתה, כי הסוציאליזם אינו דבר-מה, הצומח מתוך התפתחות אוטומטית של התנאים הכלכליים, אלא הוא דבר, שלא יבוא לעולם אם לא נביא אותו על ידי מעשי יום-יום ובמו ידינו. זה היה רעיונו של לנדאואר וזהו גם רעיוננו".

 

ב    🔗

גוסטב לנדאואר היה אחד מאותם אנשי-העליה המועטים, שאי אתה רשאי להפריד בין אישיותם ובין תורתם. אהבת הבריות ואהבת האמת בערו בלבו בשלהבת אחת. שתיהן היו מפרנסות זו את זו. משל למנורה בעלת שני קנים, ששניהם יונקים ממקור אחד, ואין האחד משפיע את אורו אם אין השני דולק עמו. נשמתו חוצבה מספירת המסתורין והדתיות. אולם הוא לא גרס את הגילויים הדקים והנאצלים של הדת והמסתורין. הוא היה מתקן עולם, שכל כשרונותיו וסגולותיו, בקיאותו ועשירות רוחו היו נתונים לרעיון מרכזי אחד: להתחדשות היחיד והעדה. הוא ידע את החיים, את האנשים, ועם אהבתו אותם, הכיר את מומיהם, ידע מה צריך תיקון והיכן מקום התורפה. כמהפכן אמיתי לא הסתפק במתן רפואות קלות, כעין אספלניות על גבי המכה, אלא ביקש תקנה שלמה ויסודית לאדם ולעולמו. הכל טעון חידוש, חיי הרוח כחיי החומר, ספירת הטעם והיופי כספירת היחסים שבין אדם לחברו. אף הרגשת השמחה הפשוטה וההנאה מן האמנות לקוּ בחסר וביתר. עצבנות, מרוצה ומהומה, רדיפה אחרי הסלסול וההבלות הם סימני ההיכר של הדור. עראיות וחילופיות שולטות בכל. למה שהיה עוד אתמול מקודש ונערץ, אומרים היום: “ברוך שפטרני”. ומחר ינהגו זלזול במה שעומד היום במרכז ההתענינות וההתלהבות. והכל אשמים במצב הירוד הזה. הכל שותפים ברע: העשיר והעני, העובד והמעביד, המורים והתלמידים. הנשמה “הקפיטליסטית” פגעה בכולם. לפיכך צריכים גאולה ושחרור לא הפרולטרים בלבד, אלא כל האנושיות כולה.

לנדאואר היה בן בית במנין גדול של מקצועות היצירה האנושית. הוא עסק בבעיות פילוסופיות וכתב חיבור בשם “סקפסיס ומיסטיקה”, אף התקין את עצמו לכתוב את תולדות הפילוסופיה; הוא עסק עיסוק אינטימי ביותר באמנות, בספרות, במוסיקה, בתיאטרון והגיע בהם לידי השגה רחבה והישגים נכבדים. עיסוקו בספרות הביא לנו יבול מבורך: מלבד מאמרים רבים על סופרים ומשוררים והוגי דעות ועל היהדות, שבתוכן ישנן גם מסות גדולות ומקוריות, נתן לנו את ספרו בן שני הכרכים על שקספיר. הוא כתב גם סיפורים, שיש בהם ענין עד היום הזה. התעמק בשאלות חברתיות, כלכליות ומדיניות וכתב את ספרו הקטן ויקר-התוכן: “המהפכה”. בספרו “הקריאה לסוציאליזם” בירר את משנתו הסוציאליסטית וגיבש את יסודות השקפתו החברתית בניגוד למרכסיזם ומתוך הסתיעות בהוגי דעות שקדמו לו. כאמור, נשתקע בימי מלחמת העולם הראשונה בגנזי העבר והוציא לאור את שני הספרים בשם “מכתבים מן המהפכה הצרפתית”, שבהם דובב את שפתי לוחמי התקופה ההיא וגיבוריה. אחרי מותו הופיעו קבצים אחדים: Beginnen “” (החל), בהם נקבצו המאמרים שכתב על דרכי הגשמת הסוציאליזם; “האדם המתהווה”, שבו כונסו ובאו חיבוריו בשדה הבקורת הספרותית. בספר “דין וחשבון” כינס לנדאואר את דעותיו ואזהרותיו מלפני המלחמה ובשעת המלחמה. ואחרון אחרון: שני ספרי המכתבים שלו, שמרטין בובר הוציא לאור, הם ספרי יצירה גדולים, שמתוכם נשקפת אלינו אישיות לוחמת, מאירה, טהורה, השואפת לאמת ויושר, לצדק שלם וליופי נאצל. ואם נזכיר שוב, שהיה במשך שנים עורך “הסוציאליסט” והרבה לתרגם (תרגם את “מַיסטר אקהארט”), להרצות, לנאום ולהדריך את ה“במה לעם” – ונתגלתה לפנינו אישיות פעלתנית, רבת צבעים ועתירת רוח, הכובשת אותנו בעזוז כוחה ובביטויה המושלם, בסערת נפשה ובריכוז עצמה כלפי אידיאה אחת: שחרור האנושיות. אותה עבד ללא ליאות וללא פשרות, בגללה בא בריב עם ידידיו הקרובים ביותר ועל מזבחה נפל שדוד בשנת הארבעים ותשע לימי חייו, בעודנו מפרכס ברשת חלומותיו.

 

ג    🔗

הספרים הראשונים של לנדאואר היו הרומן “המטיף למות” וקובץ הנובילות “כוח וכוחות”. הסיפורים האלה, הנקראים בענין גם היום, אין חשיבותם אלא ביוגרפית בעיקר: בהם גילה את מאויי נעוריו, לתוכם יצק את האידיאלים שלו, ומתוכם נשקפת גם עתה בבואתה של התקופה. עד כמה החשיב לנדאואר את הסיפורים האלה מוכח מזה, שבמכתביו לידידו ולמשוררת הדוויג לאכמאן, זו שהיתה אחר כך אשתו, הוא מצביע על נפשות אחדות, הפועלות בסיפוריו, שמיזוג תכונותיהן עולה בקנה אחד עם תכונותיו שלו, ואומר, שכל הרוצה להכיר אותו ילך אצלן. גם הביקורת של הימים ההם, הביקורת שבעל-פה ושבכתב, העריכה בחיוב את יצירות הנעורים הללו. אולם ספרו הראשון, שנודעת לו חשיבות מצד תכנו וצורתו עד היום הזה, הוא “סקפּסיס ומיסטיקה”, שנכתב בעקבות חיבורו המונומנטלי של פריץ מאוטנר, “ביקורת הלשון”.

ולפי שחיבורו זה ומחברו השפיעו על לנדאואר השפעה עמוקה, וכמה מאבני היסוד שלהם משוקעות גם בבנין עולמו הרוחני, מן הראוי ליחד דיבור קצר על כך. השפעה זו, שנתמשכה ממאוטנר על לנדאואר, אינה מתפרשת בגדולת אישיותו של מאוטנר בלבד, אלא קודם כל בקירבת הרוח ובדמיון המחשבות שביניהם. שכן ההשפעה המפרה ביותר באה בשעה שהוכשרה הקרקע לכך הכשר טבע ותרבות. אותו “סקפּסיס” ששפע ויצא מתורתו של מאוטנר, נזדווג זיווג של קימא עם נפשו של לנדאואר. כשם שגם מאוטנר נסתייע בלנדאואר, נמלך בדעתו, אף סבר וקיבל ממנו דברים רבים כל כך, שבהקדמתו ל“ביקורת הלשון” הוא אומר במפורש, שבלי עזרתו של לנדאואר לא היה מגיע לחיבור הספרים האלה.

כידוע, מתח מאוטנר ביקורת נוקבת על הלשון האנושית שבדיבור ושבכתב. הוא הטיל ספק בעצם יכולתה של הלשון לתפוס את הדברים כהויתם. אין המושגים והמלים של שפת האדם חופפים את העצמים והכוחות שבטבע, שמהותם האמתית משתמטת מכלי הקיבול של הלשון. מחיצה עבה חוצצת בין המלה ובין הדבר הממשי, בחינת “ולא קרב זה אל זה”. את הדוגמטיזם המילולי ראה מאוטנר כגרוע שבדוגמטיזמים. הלשון אינה אלא כלי זכרונה של האנושיות. כל חשיבה אינה אלא מה שניתן לזכור והמלים הן סימני זכירה; שמות לנסיונות האנושיים המרובים, שאין להם שם. התוכן המסויים המיוחס ברגע זה למושג מן המושגים או למלה מן המלים, הוא תמציתן של תולדות המלה או המושג. ככל שאתה מכיר לדעת מאורעות נשכחים בקורותיה של המלה, כן תיטיב גם להבין את הנואַנסות בשימושה האקטואלי. אולם הסחרחורת תתקפך למשמע ריבוי ההוראות ולמראה ריבוי האנפין, הקופצים מתוך כל מלה. וכשם שקליפת הארץ על כל היצורים המתים והחיים המקופלים בה היא משקע של תולדות האדמה, כך כל מלה אינה אלא משקען של חטיבות שלמות מן ההיסטוריה האנושית. מובן מאליו, שספקנות כזאת בערך המלה וביציבותה חתרה קודם כל תחת המדע ותחת תורת ההכרה, שהלשון היא הצבת הראשונה שלהם. היא העלתה את הלשון מעלה מעלה, ועשתה אותה למושלת בכיפה, כדי לשוב ולמוטט אחר-כך את היסוד כולו. כלי חמדה זה, הלשון, יותר משהוא כלי הוא חמדה גנוזה. הלשון היא כולה משל ומליצה, השאָלות וסמלים. העצם, האוביקט, העולם הממשי, הטבע אינם נקנים לנו באמצעות הלשון. היא מחפה עליהם חיפויים, אך אליהם לא תקרב. על כן אין היא מכשיר להכרת העולם כמות שהוא ועל כן אין כלל מדע העולם. מהותה של הלשון – שטף תמידי, ששון גוונים. הלשון היא תופעה אסתיטית. אין היא תופסת את השכל ואין השכל נתפס על ידיה. שיטות המושגים של הפילוסופיה אינן איפוא אלא בתי קלפים. רק בתחום האמנות – המשיך לנדאואר את מחשבתו של מאוטנר – גדול כוחה של הלשון, שכן בספירה זו אין ערך מכריע לנסיון ולדברים כהויתם. כאן הסמל והניגון עיקר. כאן בטלים הניגודים, בין הגשמי ובין הרוחני, המלים פושטות את אָפיין הדיבורי והעצמים קורנים בצבעי לשון ברורים. מתוך המבוך של הספקנות הנוקבת הזאת פותח לנדאואר שער אל מיסטיקה חדשה. אולם מיסטיקה זו אינה אטומה וחסומה, אלא בה קבועים חלונות הפונים אל החיים.

ההרהור אחרי מידות הלשון ויכלתה הוא תמיד עדות למגמה דתית. מי שצלל לתוך תהומות הביטוי האנושי, ואינו יכול להעלות משם לבושים לשוניים למערומי חויה וחזון, מן הדין הוא שיהא בודק את מערכת כלי הלשון. והלא עובדה היא: לא מחמת עניות לשונית סובייקטיבית הגיעו מאוטנר ולנדאואר לידי הרהורי ביקורת (שהרי שניהם היו בלשנים מצויינים), אלא מתוך עשירות לשונית. הם הרגישו במהותה המרמה והמשלה של הלשון, תפסו את להטיה ועויותיה ובאו לידי כפירה. ברם, זאת היתה כפירה גדולה, רזיגנציה פוריה, מערך נפש המביא לידי אמונה וחידוש העולם.

נדמה, שרק מתוך הלך-רוח עברי אמיתי יכולה להיוולד תורה כזאת על ביקורת הלשון. ולא לחינם כה רבו התוקפים את מאוטנר על תורתו. המצע הנפשי לדעות הוא מעין ליריזם, – גם בשעה שיש לכאורה עסק עם הגיון נתחני ועם קביעת הנחות שכליות. לא השקפת העולם מכרעת כאן אלא הרגשת העולם. הנעימה היא נעימה של “תהלים”, הרוטטת במלוא תנופתה בשירת “ברכי נפשי”. ולא עוד אלא שעצם הכפירה ביציבות משמעותן של המלים שורש יהודי לה. וכי מה מוצנע מאחורי מדרש הפסוקים והמלים בתלמוד ובספרי הדרוש ומהי כל התורה שבעל פה, אם לא הרגשת מיעוט וצמצום המביאה לידי גילוי שבעים פנים בכל דיבור ובכל אות? גם הגימטריאות והנוטריקון אינם אלא סימן לאי הסתפקות במשמעות המפורשת ולהטלת חשד בה. לא זו בלבד שהפשט אינו מספיק, אלא שהוא גופו טעון בדיקה שמא מכשיל הוא ומתעתע, שמא הוא מצניע בתוכו איזו תהום.

אחרי שעבר לנדאואר דרך הכור של ביקורת הלשון ולאחר שהסכים הסכמה פעילה לפירוק העולם הקיים ולהתפקקות כל החוליות שבלשון ל“סימנים” אנושיים מוסכמים, היתה לפניו ברירה: להשתקע בספקנות עיונית, להגיע לידי אלם גמור, או לבנות עולם חדש בהתאם לתביעותיו המוסריות, כלומר: לצאת מעולם המסתורין הסביל ולהכנס לעולם הבנין והמלחמה הפעילה. לנדאואר בחר בדרך השניה.

 

ד    🔗

ודאות ראשונה ואחרונה, ודאות מוחלטת, שאין עליה פירכה, היתה לו מציאותו של האדם, מציאותם של החיים. כאן פסקו ספקותיו. ה“עצם” הזה היה הגיגיו כל הימים. גם את האדם ראה לא כפשוטו, לפי מה שהוא בשעה מסוימת ובמקום מסוים, אלא לפי מה שגנוז בו. הוא, המתנגד לתפיסה החמרנית, הרגיש בכל נימי לבו, מה התנאים המקולקלים מעוללים לאדם. על כן העמיק חקור ודרוש בשיטות הכלכליות ובסדרי העמים והמדינות ואת פרי מחקריו ועיוניו העניק לנו בספר לוהט, בפתוס נבואי ממש: ב“קריאה אל הסוציאליזם”. המכתבים מן הימים ההם מגלים לנו, באיזו התלהבות ובאיזו שמחה של מצוה כתב את “הקריאה אל הסוציאליזם”. כשעיינתי במכתבים האלה, המתארים את דרכי כתיבתו ואת התקדשותו לקראת כל פרק, עלתה בזכרוני “אגדת הסופר” לש“י עגנון. כך כתבו אבותינו את ספרי התורה, וככתיבתו של הספר, כן קריאתו. למן השורה הראשונה ועד תום הספר אתה אחוז בחבלי קסם של אמת מתרוממת, המבוטאת בלשון ססגונית וציורית ובקצב שירי. בין שמדובר על התנוונותם הרוחנית של חיינו, בין שלנדאואר מתקיף את ה”ידעונים" למיניהם, המרכסיסטים, הרביזיוניסטים או הסוציאל-דמוקרטים הרשמיים, ובין שהוא מצביע על הקלקלות וקורא לביעורן ולתיקון המידות – תמיד כובשת אותנו הגדלות הנפשית, שממנה נאצלים דבריו. נהר אחד, נהר הצער, יוצא ומשקה את כל הספר. אין בו אף שמץ מאותה נחת רוח המצויה אצל רופאי אליל חברתיים ומביאי ישועה קרובה. אין כאן אף קורט של פּוזה, המצויה במהפכנים. כי בעצמו של דבר איננו משלה את נפשו, שהמונים יקשיבו לדבריו וילכו מיד בדרך שהוא רוצה להוליכם. יותר משהוא קורא לכלל הוא קורא לעצמו, ליחידים, לרבים, שמהם יראו ויעשו גם ההמונים. “אין אנו יכולים להמתין לאנושיות; אין אנו יכולים לישב ולצפות עד שהאנושיות תתאחד לשם התחדשות, לשם משק משותף ולשם חליפין צודקים. עלינו היחידים למצוא בקרבנו את האנושיות ולחדשה ביצירה. הכל יחל מן היחיד והכל ביד היחיד. נלך אנחנו המעטים ראשונה לפנים, למען נהיה לרבים. הרוח שלנו צריכה להצית אש בלבבות, צריכה להאיר, לכבוש ולמשוך, לעולם לא יעשה הדיבור בלבד, אפילו יהא עצום מאד, אפילו זעם עולם, נועם ונחת יחלחלו בו. זאת תעשה אך ורק הדוגמה. שומה עלינו לשמש דוגמה של חלוצים. דוגמה וקרבנות! ואני קורא לאלה, הרוצים לעשות ככל יכלתם כדי לברוא את הסוציאליזם. רק ההווה ממש בו, ומה שלא ייעשה עתה, תיכף ומיד, לא ייעשה לעולם”. זוהי הנעימה הראשית בכל תורת לנדאואר: הגשמה אישית, עיצובם של חיי היחיד לאלתר.

ומובן וטבעי הדבר, שהתקיף את המרכסיזם התקפה שכמוה לא באה לפניה ולאחריה. בזעם קדוש, בהגיון חותך ובידיעה עמוקה השיר את כל קליפות המדע, שהמרכסיזם, כתורת העתיד, נכרך בהן. אם העבר האנושי אינו מדע במובן העצמי של המושג הזה, האיך יכול להיות מדע העתיד? יש רק דעת העבר החי עוד בתוכנו, אבל לא מדע של עבר בר מינן. הרצון לקבוע חוקי התפתחות למה שעתיד לבוא, איננו אלא התנשאות אוילית. המרכסיזם, שלפי סברתו תבוא החברה הסוציאליסטית כתולדה מחוייבת של התפתחות התנאים האוביקטיביים, פוטר את האדם מחובותיו, נוטל ממנו את רצונו ועושה אותו כעצם דומם, כפרי התנאים הכלכליים. והלא אם אין רצון עצמאי – התחדשות מנין? ואם אין העבודה למען הגאולה נובעת מתוך הכרתה של אישיות בת חורין, נגדעים שרשיה. גם לנדאואר מדגיש, שאנו נאלצים ללכת בדרך אחרת ושאנו מוכרחים לברוא חברה חדשה. אולם “הכרח” זה אין בו מיסודם של חוקי הטבע, אלא מיסוד הרצוי והצווּי הפנימי. גם כאן יש בחינת חוק, אך יסודו של זה ברוח שלנו. אנו מרגישים מועקה פנימית, תשוקת יצירה ותביעה להתחדשות, אנו חשים את כל הפסול והמשפּיל שבמצב הנוכחי, אנו מתמלאים כיסופי נפש לטוב ולנעלה יותר, ואז פורצת מתוכנו קריאה: לא, כך לא יהיה עוד! משטר חדש מוכרח להיווצר! זהו כורח קדוש, שבכוחו אפשר לבנות עולמות, אבל הוא כולו אישי, אינטימי. הכוחות הפועלים בהיסטוריה לא ניתנו להתנסח ניסוח מדעי. משפטנו עליהם יהיה תמיד דבר שבאוּמדן. הערכתם תלויה במהותנו, באופינו ובענינינו. אפשר להסתייע בשעת מעשה בכל מקצועות המדע, אך היא עצמה אינה אלא צירוף של השערות, ניחושים וציפיה פנימית. ואין בזה משום עונש שנענש האדם, אלא, להיפך. ברכה היא. מה טעם היה לחיים אילו היו צפויות מראש כל חליפותיהם ותמורותיהם? הן קפאון היה יורד על רצון האדם!

הכפירה הזאת בערכו של “העולם הקטן”, של היחיד, ומסירת השליטה לכוחות אוביקטיביים, הן שכפו על האדם מין מדינה, המתנשאת להיות ראש כל דבר וסוף כל דבר. אולם לאמיתו של דבר אין המדינה הזאת שרויה בפנימיותו של אדם ואינה מובלעת בקרבו. הוא מקבל אותה מאוֹנס, שכן היא מעמידה את הצנטרליזם החיצוני והדיסציפלינה במקום המרכז הנפשי והחיות האנושית. “לפנים היו קהילות, שבטים, גילדות, אגודות-אחים. כיום יש הטלת מרות, אותיות מתות”.

לנדאואר שאף לאידיאל של איגודים קטנים ורבים ככל האפשר, הקשורים בברית. ובלשונו: “החברה היא חברת החברות-החברות; ברית הבריתות-הבריתות; קיבוץ של קיבוצי-קבוצות; ריפובליקת הריפובליקות-הריפובליקות. רק בכאלה החופש והמשטר, רק בכאלה הרוח, רוח שהיא יחודיות וקיבוציות”. כאן מקום משכנו של הסוציאליזם, בעוד שהסוציאליזם הצנטרליסטי והמכני איננו אלא סוציאליזם של משטרה, המחניקה כל ערוּת עצמית, הכופה למעשים ולדעות ולאמונות, שאין להם שורש ברצון היחיד ובהכרתו הפנימית. המדינה הזאת היא ים של צינה, המקפיאה את היחיד, ואילו העדה וברית העדוֹת הן תאים של חום, חום משפחתי. בהן יבשיל בדרך אורגנית המשטר הסוציאליסטי.

שלושה מקורות לעבדוּת הכלכלית והם טעונים ביעור יסודי: ראשית, הבעלות הפרטית על קרקע. היא מולידה חוסר קרקע ונוטלת מן הרבים את האפשרות לעבוד את האדמה וליהנות מתנובתה, ולפיכך היא אם כל עבדות, שעבוד, מכס, חכירה, מס ופרולטריון.

שנית: הכסף כאמצעי חליפין במשק הקפיטליסטי. עובדה זו, שיש איזה נכס, שאין הזיקנה שולטת בו ואינו מתבלה, אלא נורש והולך מדור לדור בעוד הוא גופו איננו דבר של תצרוכת אמיתית – עושה את הכסף לגורם ראשון במעלה ליצירת אי השויון בעולם.

ושלישית: הערך העודף, הבא מתוך ניצול מצוקת העובדים ע"י המעבידים, שאינם משלמים לפועלים את השכר המלא תמורת העבודה.

שלוש הסיבות הללו צריכות ביעור. האדמה היא חטיבת טבע כאוויר וכאור והיא ניתנה לכל בני-האדם. בעלות על הקרקע היא בעלות על אנשים, היא שעבוד אנשים. עלינו להחזיר לעצמנו את האדמה. שומה עליהן, על עדות הסוציאליזם, לחלק את האדמה חלוקה חדשה. אין בעלים לאדמה, כשם שאין בעלים לאדם. שניהם בני חורין הם. שטחי האדמה הגדולים יהיו אדמת העדה וחלקים ממנה ינתנו למשפחה. אולם חלוקת האדמה לא תהא חד פעמית. היא תיעשה לעתים מזומנות. שום סדר אינו נצחי כשם ששום מהפכה אינה מביאה את ההויה החדשה לתמיד. מעשי-השואה יהיו נעשים מפקידה לפקידה, השואה גדולה ורחבת היקף, דוגמת יובל, שנת החמשים שבתנ"ך: “וקדשת את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו”.

הוא הדין ביחס לאמצעי החילוף, הכסף. הוא נכס מדומה, המתערב בכל מקום כשטן מפריע. הקפיטל נכנס לרשות יחוסיהם של בני אדם ודוחה את אינטרס הגומלין האמיתי ואת האימון ההדדי. תנא המסייע לו משמשת המדינה עם מנגנון הכפיה שלה. בגללה נהפך הכל לדברים שבמקח וממכר, לשטר של נייר. כל זה צריך שינוי גמור, לפיכך חייבים אנחנו לכונן אגודות יצרניות וצרכניות לשם עזרה חפשית ולסיוע גומלין. לא כסף כאמצעי חילופין שאינו בר בלייה עולמית, אלא פתק חליפין זמני. הייצור לשם תצרוכת בלתי אמצעית יעלה את ערך העבודה ואת האדם העובד וימנע הכנת כלי משחית וחמרי השמדה. ביסוד הצעותיו הניח לנדאואר את הרעיון של פרודון, להתקין בנק של חליפין ולבטל את מוסד הכסף. במשק החליפין הצודק יקבל כל יחיד, או כל קבוצה, את האמצעים החמריים, אדמה ותבואות האדמה די צרכם ויבטלו כל מיני מתווכים טפילים. העבודה תהיה חובת הכל ורצון הכל ולא יהיה מקום לערך עודף ולניצול ולהשתמטות. ברם, אין הענינים האלה מושגים במחי יד. העמים אינם עמים כיום והאנשים אינם אנשים שלמים. ובלעדיהם אין חברה ואין סוציאליזם. האומה היא רוח-קדומים יפה, אשר לא תסוף לעולם, אלא שהיא במצב של התנוונות. אין לחכות עד שהעמים יבריאו הבראה שלמה. היחידים, החלוצים, אנשי הרוח ואנשי המעשה, הנושאים בקרבם את רוח העם האמיתית ואת דמות תבניתו של העתיד הלאומי והאנושי, חייבים לקרוֹב אל מלאכת ההגשמה. אלה צריכים להתאחד ולבנות “חצרות” סוציאליסטיות, כפרים ועדות סוציאליסטיים. מתוך תאים אלה תצמח הויה חדשה בצורתה ובתוכנה. האדם יחדש את מושגיו ואת הסתכלותו בעולם. הכל ישונה מיסודו. חדוות חיים וחדוות יצירה גדולות תפרוצנה שוב, אלילי הממון והקנין הפרטי בקרקע ובאוצרות טבע ינופצו, והדוגמה תרכוש את נפש ההמונים. גם המשטר החדש לא יהיה אידיליה של רועים, תמיד יהיו מצויים מעשי עוול כשם שתמיד תתלקח אש המרד, אולם הרוח היא שתקבע פעם בפעם סדרים ומוסדות, היא תתקע בשופרה ותקרא דרור לכל יושביה, היא המצוי הנצחי אשר לא ינום ולא יישן.

לנדאואר ינק ממקורות שונים ובמשנתו החברתית ניכרים רישומיהם של פרודון, קרופוטקין, בקונין וטולסטוי, אולם הוא הגה ברוחו הגדולה תורה משלו ודרכי עשיה ותיקון משלו. הוא התנגד לרובריקות, להדבקת שלטים ותארים. אף על פי כן אפשר לשייכו לענף האנרכיסטי, כלומר, לאותו חלק בתנועה הסוציאליסטית, השואף ליצור משטר אנרכיסטי-פדרליסטי, אם כי בינו ובין האנרכיסטים היו חילוקי דעות קשים.

כדי להדגים מקצת מן המקצת מן הרוח שבספר זה ומסגנונו מן הראוי לתת פסקאות אחדות מפרק הסיום שלו:

“היו ברוכים, משוטטי דרכים, נטולי מנוחה, נודדי אורח ועוברי ארצות, אשר שאת לא תוכלו כל הסתגלות לזמננו זה. היו ברוכים, אתם האמנים, אשר יצור תיצרו דברים שהם למעלה מזמנם. היו ברוכים גם אתם, אנשי מלחמה מימים קדומים, אשר מיאנתם להניח לחיים שיהיו מצטמקים כגרוגרת! היו ברוכים גם אתם, המגמגמים, המחרישים, אשר במעמקי נפשכם, ממקום שם לא תעלה ולא תצוף כל מלה, הצפן תצפינו את נבואת הלב: גדלות לא תשוער, מלחמות לא מבוטאות, מצוקת נפש גדולה, חבלי תענוג ומכאובי פרא עתידים להתרגש על האנשים, על היחידים כעל העמים. אתם האמנים, הפיטנים, המוסיקאים, הן ידוע תדעו זאת ומתוככם יתדובבו קולות העוז וההתלהבות והמתיקות, העתידים לפרוץ מקרב העמים המחודשים. – – – אתם כולכם – כלום כה מועטים אתם? – אשר החלום שוחק ובוכה בקרבכם, אשר תנשמו אוירם של מעשים, אשר תחושו במצולותיכם תרועות ששון, אשר המציאות, הדמיון והמצוקה הביאוכם לשערי היאוש, כל אלה שבודדים הם, שישאו בחובם חזון וריתמוס של כוח יצירה מקובץ, כל אלה שיכולים להוציא מקרבם צו: בשם הנצח, בשם הרוח, בשם החזון, השואף להיות אמת ודרך – – לכל אלה אני קורא כאן!”

 

ה    🔗

במסתו “המהפכה”, מסה יפה ועמוקה, הגדיר גוסטב לנדאואר את מהותה של המהפכה ותיאר את דרגותיה העיקריות בתולדות החברה. בנושא זה הוא חוזר ועוסק במיוחד ובדרך אגב, ועד יום מותו תפסה המהפכה מקום נכבד בדמות עולמו.

המהפכה מכוונת, לפי הסברתו המקורית, כלפי כל תחומי חיי החברה, שהיו זמן מסוים במצב של קבע יחסי. לתקופה זו של יציבות יחסית הוא קורא טופיה. הטופיה היא המשטר הקיים, התגלמות ההווי של רעב ושובע, של יחסי גומלין ומלחמות, אסונות וחיי אושר. אולם הכל שוטף. מעט מעט משתנה “טופיה” זו עד שהיא מתרופפת ומתערערת, מתקרב זמן שלטונה של האוטופיה. האוטופיה היא עירוב של שאיפות אישיות, של מגמות רצון שונות, הקיימות תמיד קיום נפרד, ואולם בשעה של משבר הן מתלכדות, נישאות יחד עם הגלים המתגעשים, ונעשות צורה של הויה חברתית. כל טופיה מולידה אוטופיה וכל אוטופיה שבה ומולידה טופיה, וחוזר חלילה. שעת מהפכה היא אותו משך זמן, שהטופיה הישנה כבר בטלה, והחדשה טרם באה לעולם. המהפכה היא, איפוא, הדרך מטופיה לחברתה, מיציבות יחסית דרך התוהו ובוהו והאנדרלמוסיה אל יציבות יחסית אחרת. כל אוטופיה מורכבת משני אלמנטים: מתגובה נגד הטופיה, שמתוכה צמחה ועלתה, ומזכרן של האוטופיה הידועות משכבר הימים. כי אין האוטופיות מתות אלא למראית עין. הן ישנות, כביכול, שנת מרמיטה. עם כל זעזוע של מיטת השינה שלהן, הטופיה, הן מתעוררות לחיים. אולם כל טופיה יש בה אלמנטים של אוטופיה שנתגשמה בזמנה. הטופיה החדשה הבאה להציל את האוטופיה מביאה, לאמיתו של דבר, כליון חרוץ עליה.

דרכה של מהפכה שאינה סובלת תחומים. היא רוצה להבעיר תבערה עולמית. אף האוטופיה מבקשת לפרוץ כל סייגי מדינות, ואדיר חפצה להשיג את המצב האידיאלי ביותר בשביל כל האנושות. ואולם הטופיות שבארצות השכנות, כלומר המשטרים וכוחות השלטון היציבים, נאבקות על המשך קיומן ועומדות על נפשן. מתוך כך באה אי מנוחה בעולם כולו. האוטופיה אינה נהפכת, איפוא, למציאות גמורה, ומהפכה אף היא אינה אלא תקופה שבין טופיה לחברתה, או בלשון אחרת: הגבול בין שתי טופיות. אולם בלב האנושות חי חיי מחתרת בלתי פוסקים זכרונן של אוטופיות שקדמו ומבחינה זו ניתן לומר, כי המהפכה אינה חיץ זמני או תקופת מעבר, אלא עיקרון, הפוסע מעל לזמנים ולטופיות ומחלחל בחיי החברה בלי הרף. בסוד של קפיצת הדרך הוא עובר מאות וגם אלפי שנה וחודר ובא לתוך העתיד. המהפכה לובשת צורות המותנות בזמן ובמקום ובמסיבות. מהפכות שנתחוללו בימי קדם שונות בצורתן מאלו שבימי הבינים, והמהפכה באנגליה לא היתה דומה לזו שבצרפת וכו'. ואולם דבר אחד ניתן לומר בודאות, והוא – כי לעולם אין המהפכה מה שמהפכנים מבקשים לראות בה.

כל מהפכה היא טרגית, משום שאיננה מבצעת את רצונה. ולא עוד אלא שעל הרוב היא גם מחזקת את המשטר הקיים, את הטופיה שלפני המהפכה; בעצמו של דבר אין מהפכות חברתיות, אלא מהפכות פוליטיות בלבד. מהפכה סוציאלית, שינוי צורת חיי החברה, היא תמיד תולדה של עבודת בנין וחינוך ומתן דוגמה. המהפכות הפוליטיות מכשירות את הקרקע למהפכה חברתית, אולם אינן מביאות אותה. הן הופכות את ההויה החברתית הקודמת לתוהו, אולם אין בכוחן לברוא הויה חדשה. עיקר כוחן בסתירה, בשלילה, לפיכך אנו עדים לחזיון אכזרי ונורא: המהפכה מכלה את עצמה. היא מזדווגת עם מלחמה, מרבה אלימות ומעשי השמדה הדדית, עד שבא אחד גבר אלים ומשתלט עליה. “התסיסות המהפכניות – אומר לנדאואר – אפילו היה להן תחילה צביון סוציאליסטי, הופנו בנקל על ידי איזה נפוליאון, קאַוור או ביסמרק אל תוך זרם הפוליטיקה, משום שדרכי התקוממות אלה אינם בעצם אלא אמצעים למהפכות מדיניות או למלחמה לאומית, ואינם כשרים בשום פנים לתשמישי מהפכה סוציאלית; משום שהסוציאליסטים משתמשים באמצעים שבידי אויביהם, ואינם משתדלים לסגל לעצמם אמצעים מקוריים משלהם, שיש בהם כדי להכשיר את יצירת העם החדש והאנושות החדשה. לפיכך מתגלית בסופה של המהפכה העובדה המעציבה והמגוחכת – שהקפיטליזם הלאומי התגבר, ומהסוציאליזם לא נשתייר אפילו שריד ופליט”. כך כתב בשנת 1914, בפרוס מלחמת העולם הראשונה.

המהפכה המדינית היא איפוא, גילויה של הרוח בשלילתה, אם כי היא עלולה להביא גם לכלל חיוב. במהפכה חיה הרוח, אך אחריה היא שובקת את חייה. ולשוא מפטירים המהפכנים: הישן הוא המעכב ואם יעלה בידינו לסלקו ביד חזקה, תשוב הרוח לחיות. אין כל הגיון בכך. הן זהו הקו המהותי של המהפכה שלפניה אפיסת כוחות ואחריה – עיפות. כדי שיבוא דבר של קימא נחוץ עוד משהו אחר לגמרי: לא בחיל ובאלימות אלא ברוח. ולא די לנו שנקרא לרוח ונעוררה שתבוא, אלא עלינו לעצב דמות של ממש בחיינו. לשם כך יש לעקור את הרע מקרב האדם, לנטוע בו את הטוב ולתת לו לב חדש. ההעזה שמגלים המהפכנים בימי המהפכה אינה מספקת, היא טעונה המשך גם לאחר המהפכה, ולא במעשי הרס אלא במעשי בנין.

בעקבות האנרכיסט הראשון מימי הרנסנסה הצרפתית, אטין די לא בואט – ידידו של מונטין – שמת בן שלושים ושלוש, מעמיק לנדאואר בשאלה זו של שקיעת המהפכות והתגלגלותן בחילופן הגמור. בספרו “ההשתעבדות מרצון” שואל אטין די לא בואט, מה פשר החזיון הזה, שעם שלם, המונים רבים מני ספור, נותנים את גוום להתעללות ולעינויים בידי עריץ אחד, שאיננו לא הרקולס ולא שמשון הגיבור, אלא אדם עלוב ככל שאר האדם? והוא משיב: כוחו וגבורתו של זה מקורם בעבדות שמרצון, בהשתעבדותם של בני האדם מדעת. יצר החירות טבוע באדם מלידה, ויצר זה הוא כוח פועל. אולם בזמן מן הזמנים נשללה חירותם של בני האדם על ידי אויב תקיף. הדור שגדל תחת מרותו של האויב שוב לא ידע את החופש, אלא הורגל לשעבוד הרגל שנעשה לו טבע שני. אמנם, יש תמיד אנשים, שהוית החירות ממלאת את כל נפשם, שהחירות יקרה להם מחייהם, אך הללו מעטים הם, מפורדים, והרשות משגיחה בשבע עינים שלא יתלכדו יחד. במשך הזמן נוצר והולך סולם המעלות, כל כת חברתית שוכנת לה על מעלתה, ואף זה משמש חומה לעריץ המדכא. הדבר הנחוץ ביותר הוא, שהאדם יהא רוצה ושואף להיות בן חורין. “הוו תקיפים בהחלטתכם שלא להיות משועבדים – ולא תהיו משועבדים”. לא כיבוי שריפות ע"י שפיכת מים הוא המעיד על עצה וחכמה, אלא מניעת התהוותה של התבערה.

יותר משיש לחולל מהפכות ולמוטט משטרים מקולקלים, יש למנוע התהוותם של משטרים כאלה. וכשמהפכה פוליטית פורצת, צריך לשקוד ולהכשיר את אחריתה היאה, שלא תהא מתנדפת כעשן ומניחה אחריה עיי חרבות, צעקות נפגעים ונכונות לקבל עול עריצות חדשה. אחרי הרבולוציה צריכה לבוא ריגינרציה, תחיה. המהפכה היא גם מטרה בפני עצמה, היא מחדשת את הכוחות, אך באין לה המשך קונסטרוקטיבי, יורדת עייפות לעולם. התנגדות לעריצותו של יחיד ולעריצותה של המדינה, חינוך עצמי ופעולה משותפת של עדות וקבוצות מתוך חירות הדעת והרצון – זוהי, לדעת לנדאואר, הדרך להגשמת חיים חדשים. וכל שהאנשים שבאו לידי הכרה זו ולידי חוסר יכולת פנימית להמשיך את חייהם הקודמים, חייבים להתחבר לאגודות ולבריתות ולחיות ולעבוד יחד. הם ייתקלו בהתנגדות המדינה, בחוסר קרקע לבנין ישוביהם ובכיוצא באלה – כאן יהא מקום למהפכה המדינית. אולם דמותה של זו תהא אחרת אם אחריה יבוא בנין חברתי רב ימים.

 

ו    🔗

בימי המלחמה, לאחר שהופסק כלי-מבטאו “הסוציאליסט” מחמת נגישות הצנזורה ולאחר שנכשלו נסיונותיו ליצור מעין מיסדר של מתנגדים אקטיביים למלחמה, פרש לנדאואר מן החיים הסואנים על במת החברה והתמכר ליצירה ספרותית. הוא שיקע את כל עצמו בקורות המהפכה הצרפתית, חזר ובדק את מניעיה וכוחותיה, ובשקדנות בלתי רגילה אגר בזמן קצר שפע של מכתבים ותעודות, המפיצים אור על אישי המהפכה ומהלך התפתחותה, שפירסם אותם בשנת 1914 בשני כרכים – ספרים שהעשירו את ספרות המהפכה הצרפתית לא רק בחומר לימודי ומחקרי, אלא קודם כל בהארה מקורית של המהפכה וגיבוריה.

לנדאואר לא נתכוון לכתוב את קורות המהפכה הצרפתית, אלא רצה שהמהפכה תהא מדברת על עצמה מתוך מכתביהם של האישים אשר הכשירו את בואה ופעלו בתוכה – מכתבים שנכתבו לא לתכלית רשמית, אלא לצרכי הבעה אינטימית. הקורא בספרים הללו נאחז בחבלי דרמה אדירה, שהנפשות הפועלות בה, נאמני-ביתה ועושי-דברה של המהפכה, מתגלים לפניו בשעות המזוככות של חייהם, כשהם משיחים לפי תומם, לפי מעמדם הנפשי והחברתי. מתוך דבריהם בוקעים ועולים אמונה גדולה ורצון אמת להביא את האנושות לכלל תחיה והתחדשות – אמונה ורצון, שנעשו חלק מדמם, בחינת “והיה בלבי כאש בוערת, עצור בעצמותי”. עם קריאת “התעודות האנושיות” האלה נפתח והולך צוהר קטן ללבות המהפכנים מכל הכתות והזרמים, ואנו רואים אותם כהוייתם, בישרותם ובעקמימותם, בטכסיסיהם הנפתלים ובאמונתם היוקדת, בסבלות אהבתם ובגאותם הפצועה, בעוז רוחם ובתשישות כוחם. ובלשונו של לנדאואר עצמו: “באמצעותם נראה את צדקת כולם ואת חוסר צדקת כולם”.

כמו בשאר ספריו נאמן לנדאואר לעצמו גם כאן. הוא רואה את היחיד כמקור הכוח המניע למהפכה. לא מעשה ידיה של מפלגה ראה במהפכה הצרפתית, אלא מהפכה של הרוח, של האידיאה, שנדלקה בלב כל אחד מגיבוריה. משולים אנשי המהפכה האלה לאבוקות חיות ומהלכות. את ההמון רואה לנדאואר כריבוי של יחידים, ורק בתורת יחידים הוא משאיל לו ממשות וחשיבות. את המושג הכללי והמופשט של מהפכה צרפתית ניפץ לרסיסי אנשים חיים, לגבישי גבורה חיה. לא מהפכה אלא מהפכנים; לא המהפכה הצליחה או נכשלה, אלא המהפכנים. האידיאות והרוח, המצמיחות את הוית האדם וצומחות מתוכה, הן מרכז המהפכה, והן שעמדו למבחן ולא עמדו בו. אחד אחד עוברים הם לפנינו, מי שעדותו רבה ומגוונת ומי שעדותו מועטת וקצרה. כל מכתב הוא חטיבה של אדם, זמן, מקום ומערך נפש מהימים ההם. אנו רואים בעליל בהתרקם החוט, בהתחבר ניצוץ לניצוץ ומרץ למרץ. אנו מרגישים בחוש, כיצד מתהוה אותה מערבולת אש אדירה, שבתוכה טבלו הגיבורים, טבעו בה או טובעו.

לנדאואר אינו מחייב ואינו מזכה. מסתתר הוא מאחורי התעודות ואינו מופיע אלא בשעה שיש צורך בפסוק של הסברה או בתאריך. ואולם החומר ערוך ומסודר כך, שאין צורך ברמיזה. הוא מדבר בעדו. רק בהקדמה הוא נוטל רשות לעצמו להעיד: “דומני, שהקוראים יהיו מרגישים בלי הפסק, ואף אני עצמי לא אעלים את הדבר, שבהגישי עתה את הספר לקהל, הריני הוגה את משאלתי, שהכרת רוחה הפנימית של המהפכה וידיעת הטרגיקה שלה תשמשנה לנו סיעתא בזמנים כבדי הרצינות, שאנו צפויים להם”. אותם הימים ימי יוני 1918 היו. לנדאואר כולו צפיה למהפכה בגרמניה ומתכונן אליה, ועם חקרו את המהפכה הצרפתית היתה לפניו גם בחינה זו: מה יש ללמוד ממנה על העתיד וכיצד אפשר למנוע את תבוסת המהפכה הבאה.

עם זה אי אפשר לנו להסתלק מן ההרגשה, שלנדאואר טיפח באהבה מיוחדת את דמות המופת של מיראבו. לא כמות מכתביו בלבד מעידה על כך, אלא גם הטיפול המיוחד במיראבו. לפי מאורעות חייו החיצוניים היה מיראבו כמעט ניגוד גמור ללנדאואר: פרשת חייו של הראשון מלאה הרפתקאות, במובן הפשוט של המלה. אולם ביצרים ובכוחות הפנימיים שהרתיחוהו תמיד, וביחוד כמכין המהפכה הצרפתית, בלי שהביא אותה לידי גמר טוב – היה עשוי לשמש מופת, ואולי לא יהא מן ההפלגה בדבר אם נאמר, כי גם סגולותיו המיוחדות ככותב מכתבים, הרואה במלאכה זו חלק מתעודתו ודרך להבעת עצמו – קירבוהו ביותר אליו. מתוך מכתביו של לנדאואר בימיו האחרונים אנו למדים, כי ההרגשה, שנועד לו גורל של מכשיר המהפכה ואינו מסיימה – היתה שלטת בו בלי מצרים.

 

ז    🔗

גוסטב לנדאואר היה סופר ואמן. אולם אין כאן כל אפשרות להפריד בין הספירה האסתיטית, האתית, המדינית והמדעית. המידה המקובלת, המחלקת את היצירה האנושית מדורות מדורות, מגירות מגירות, היתה זרה לו בתכלית. רוחו היוצרת של האדם כוללנית היא ופירותיה חוזרים ונקלטים ומעשירים את נפש האדם כולה, שעם כל רשויותיה הרבות הריהי אחת. תיקון החיים והאדם, העלאתם והצמדתם למעינות ההויה הזכים, המפכפכים בתוך עורקי היקום – זוהי המטרה וזוהי נקודת המפגש של כל מיני עיצוב, יצירה, כיסופים, הכרה והעזה שבמפעל. הפיטן הוא מעין מנצח על מקהלת הרצונות והמאויים של הבריות, שלא חוננו בסגולות ניחוש ובמתת הבעה. ואולם לא מנצח בלבד הוא הפיטן, אלא גם משורר, השר בטנור-סולו, שקולו נשמע במיוחד ונעימתו אינה מתערבת בשל אחרים. הוא המורד הנצחי, המורד-הלוחם: מתקומם הוא על כל הבלוי והמהוה הטעון עקירה או חידוש, ונלחם לשימור הנכסים הנצחיים, שסכנה צפויה להם בשעת תוהו ובוהו. תעודה זו מוטלת עליו מטעם עצמיותו וגורלו, בחינת “בטרם תצא מרחם הקדשתיך”. יצירתו כפויה עליו כגיגית. יליד זמנו ועמו הוא, ולעולם אינו מחוץ לתחומם. אם שחיתות ירדה לעולם אף הוא בין הנפגעים, אלא שמשמר הוא בקרבו מצפון טהור ודמיון יוצר, המסייעים בידו להציל את עצמו, ולמצוא את עצמו בתוך היכל התועים, עד שהוא נעשה כמין אי בודד בתוך ים סוער ומתנחשל. יודעים הם הפיטנים המאושרים-האומללים מה בודדים הם ומה זרו מעשיהם בעיני הרבים-המרובים, אולם הכיסופים ההומים בקרבם אינם נותנים דמי להם, והם חוזרים ומנסים תמיד נסיונות וניסויים לעשות את האדם ואת העולם בצלמם ובדמותם.

המתיחות הזאת בין הרצון להתכלל בתוך הכלל ובין הבדידות, נחלתם האמיתית של הפיטנים, גורמת להם לאלו יסורים גדולים, אך היא גם המביאה אותם לידי מיצוי כוח יצירתם. ואולם לא רק בתוך החברה עזוב הוא הפיטן ובודד במועדו, אלא גם בתוך עצמו. זירה ערוכה בקרבו, ובה מתגוששים היצר והרוח, כוחות של מטה וכוחות של מעלה. מזיגתם של טבע ורוח היא שאיפה, אידיאל, אולם מנת חלקו של האדם היא השניות הטרגית. רק הגאון השלם, מיסודו של שקספיר, הלדרלין או גיתה, מצליח לבטל אותו קרע, לגשר עליו גשר או להביא את הטבע, היצר והרוח בברית האירושין. ולנדאואר מקדיש את שני ספריו הנפלאים על שקספיר לשם הוכחה, כי תכלית האדם היא להשלים בין הכוחות המתנצחים בקרבו. וכה דבריו: “כתר אישיותו של שקספיר פשר אחרון של מחזותיו הוא ההכרה, שאיש היצרים אפילו הוא שר נוגש ומצוה, אינו אלא עבד משועבד ואילו הרוח משחררת תמיד. הדרך מן היצר אל הרוח היא הדרך מן המלחמה אל השלום, מן המות אל החיים”.

גם את הלדרלין מתאר לנדאואר כאישיות טרגית, שנכספה להתאמה בין היצר ובין הרוח, בין העולם החיצוני ובין המלכות שבנפשו. הוא נראה לו כקרבן החברה, שלא הבינה לרוחו הגדולה, שהניחה אותו בבדידותו עד שהכוחות הדימוניים אכלוהו. מובן, שהיה גם קרבן עצמו, שכן נשא בקרבו את הניגוד בינו לבין החברה. בכל ימי חייו לא היה לו גם יום כיפורים אחד, בו יתישב או יומתק ניגוד אורגני זה. אך הואיל ולנדאואר רואה את הלדרלין כמשכן האמת, היופי והעומק, אין הוא יכול למצוא צידוק לאשמת התנכרותה של החברה, אם אמנם הוא מכיר כי זו היתה הכרחית. דבריו על הלדרלין ועל הכוחות שדחפו את גיתה לפעילות מדינית, אינם אלא בבואה ביוגרפית של מלחמות נפשו הוא. ולא דברים אלה בלבד, אלא כל היסודות וכל דרכו בבקורת הספרות והאמנות, הם חטיבות חיים אישיות שנתגבשו, לאחר שעברו בנתיב-היסורים הארוך, ונצרפו ונעשו עקרונות וקני-מידה אוביקטיביים.

המושג “חירות” לא היה ללנדאואר תביעה חברתית-מדינית בלבד, המכוונת כלפי מישהו, המונע חירות מאחרים; החירות האמיתית היא חירות הנפש, חירות האדם מן השכבות העמומות שבקרבו, חירות מן הדמויות והחויות הגלמיות, המתחוללות בחביונו: השגת האחדות בתוך הריבוי הנפשי, הוצאת “חמרי” הפנים לאור, הגשמת האדם את עצמו. אישיותו של פיטן, של אמן, אינה רק מה שבא לידי בליטה ממנו כלפי חוץ, אלא אותו אוצר ואותם גנזים, שאף על פי שאינם נראים אין מציאות כמציאותם, הואיל והם החומר ההיולי, שמנו מתהוה עוברו של העולם החדש, עולם האמנות, לפיכך אין חירות שלמה ואין אמת לאמיתה אלא בדמויות האמנותיות. כישות המובלטת כלפי חוץ, אין האדם אלא מסכה ומסוה, המכסים על העצמות האמיתית, הגשמית והרוחנית. לעולם אין אתה יודע מהו הדם הנוזל בעורקיו, מה חוסן אבריו וגידיו, מה כוח עמסו ומה מידת ימיו הקצובה לו. קל וחומר שאינך יודע עד היכן שלטת הנפש בקרבו, מה מחשבות מנצנצות במוחו, מה תאוות יוקדות בקרבו ומה מוכשר הוא לעשות כל שעה ושעה. ולא זו בלבד שמסכה נסוכה על פניו ומסך חוצץ בינו לבין המביט בו, אלא גם הוא, “בעל-הדבר” עצמו, אינו יודע את נפשו. הוא גופו מופתע מפקידה לפקידה למראה הרחשים, האכזריות והאצילות המתגלים בו. רק האמן היוצר מעלה ומבהיר מקצת מהרתיחות והפעפועים, הממלאים את הויתו הנפשית, זו שהפנים החיצוניות אינן משקפות אותה, אם כי הבריות רגילים לומר שהפנים הן אספקלריה של הנפש. מכאן אתה למד, שהיצירה האמנותית מביאה גאולה לעולמו הפרטי של היוצר, מקרבת את בעליה לעצמם ומעניקה להם ידיעת עצמם. גאולה פרטית זו היא גם גאולה כללית, שכן קוראת היא דרור ונותנת פורקן גם ללחצם ולמועקתם של רבים אחרים, שלא זכו להוציא את עצמם מן האפלה.

הדמות המוצקת האחת, שהאדם נתלבש בה ומופיע בה לפני אחרים וגם לפני עצמו, אינה אלא מקצת מן האמת שלו. בעצמו של דבר עשוי האדם פרצופין ואנפין רבים; ביתר דיוק: מהויות רבות שוכנות ופועלות בקרבו. יניקתו משרשים רבים. יש בו ניצוץ של צדיק ושל רשע, של שפל ואציל, מלך ורועה, מיטיב ועריץ, רוצח ורחמן. תמונות אלו ואחרות שרויות בנפשו זו על יד זו וזו בתוך זו, אלא שאחת המהויות באה לכלל בליטה בכוחם של צירופים, שאיננו יודעים את פשרם. האמן, היוצר יצירות רבות ומעצב דמויות רבות, מתוך עצמו יוצר, בצלמו יוצר. בדמו הוא משקה את יצירותיו, מעורו הוא קורם עליהן ואת ברק עיניו הוא משאיל להן. זהו סוד הגלגול באדם היוצר, גלגול נשמות ופרצופין ומהויות ומערכי לב, שהוא הוא עולם האמנות המסתורי והממשי כאחד. התופעה הגופנית, המוחשית של האדם אינה לא אמת מקרית, חלקית ושטחית, ואילו במפעל האמנותי צרורה האמת השלמה, האינטימית, אמת של מעלה. האישיות האמנותית מקפלת בתוכה ואף מגלה מתוכה את כל חידת החיים והאדם. על כן מלא פיו של לנדאואר שירת ההלל הגדול לשקספיר, בו ראה את בעל הגלגולים המובהק, שביקש את הטהור, הנעלה, האלוהי, לא בשלות המחשבה, אלא בלהט החזון, בקדחת הדמויות והחיים; שעבר דרך כל מדורי היצרים והנטיות ויצא מזוקק ומושלם. “שקספיר לא יכול היה לישב בשלוה כעכביש השוהה ברשתו, לא בדרך זו יוצרים דמות של איש נקמה עריץ כריכארד השלישי, אציל בעל בולמוס כאותילו, מחבק צעיר, דוקר, אכזר כיאגו, איש-שררה אפל, הלוטש עיניו רק לענין אחד כמקבט, בעל טבע שלטוני אוניברסלי, גאוני, מקסים, מבלה עולם כאנטוניוס, וכל אותם הגברים והנשים, הזקנים והנערות שהועלו בחכתו. ואינני סבור, שניתנה לו היכולת ליצור על פי דוגמות ומודלים, שהתגונן בהם בקרירות דעת ובלי פניות, שהרי הוא גילה בהם את השורש הפנימי, העמוק ביותר והבוגדני. לפיכך אנו מניחים על כרחנו: הוא חי עם האנשים שכה הכירם, יחדיו הרגישו ונתנסו. הדמיון, שסייע לו בכך, שימש לו כעין מקדח לוהט שחדר לתוכם, אם בדמות אהבה ואם בדמות שנאה או אפילו קנאה: הוא נשתקע בנפשם והגיע למקומם במידה כזאת, שחי אותם כאילו היה הם הם ממש. הוא חי את כולם: רוצחים, שיכורים, כייסים, בטלנים, רועי זונות מלכים ומצביאים”.

וגם לנדאואר חי את כולם. משורר שנתחבב עליו היה מזדהה עמו ועושה אותו לקנין נפשו. יתר על כן: רק פיטנים ואמנים, שיכול היה למזגם בתוך דמו ולבו, היו חביבים עליו ומבוקשים על ידו. ביקרתו הספרותית אינה שופטת מלמעלה, אינה קובעת כללים מאובנים ואינה תובעת קיום דינים כתובים; לנדאואר שופט ומעריך כנהנה, מברך ברכת הנהנין או מגנה כאדם שרימוהו, שגזלו את זמנו וקיפחו את הנאתו. האמת שלו סוביקטיבית מאד, אך הלא אמת אחרת אינה ראויה לשמה. חוש מפותח היה בו להריח ולמצוא משוררים, הוגי דעות ואף גיבורי מחזות או נפשות ברומנים, שטבועים בהם שרטוטי אופי או רישומי מאורעות, הדומים לשלו. כל יצירה היתה לו כמין פירוש לתולדות היוצר וחייו. גם ברירת הסופרים נעשתה על ידו מתוך בחינה זו. ראית שלנדאואר מתלהב למקרא שיר או רומן – בדוק ותמצא, שיש בו איזה צד שוה לביוגרפיה שלו. והדבר מובן: כשם שיצירתו שלו היתה בשבילו דרך להבנת עצמו ולהגשמת עצמו, כך היו לו יצירותיהם של אחרים מעין השלמה למה שהחסיר הוא, אם מתוך עניות דעת ואם מתוך קוצר ראיה. אין אדם אחד, ואפילו הוא גדול, יכול להיות בן בית בכל חדרי החדרים של נפשו; משהו מתעלם ממנו, משהו אינו לפי מדרגת השגתו. אך כיון שבא אחר ואחז את הסוד המסתתר בציציות ראשו, מיד הוא נעשה גלוי ומובן ופשוט גם לזולת. באופן כזה ראה לנדאואר את ברוטוס ביוליוס קיסר, למשל, כמופת לעצמו, כמעט כבן דמותו. זה ניכר מהערכתו החמה, הנוגה והלבבית. כמה אהבה ותיאורי יופי מושקעים בה! אולם מה שאמר עליו, אפשר לאמרו בשינויי גירסה קלים על לנדאואר. הרי דוגמה:

“ברוטוס יודע, כי משהו דוחפו להכרעה גדולה, כי משהו מבחוץ מתרגש ובא קרוב קרוב, והוא חש את הדבר כהתערבות ברשותו שלו, שאין לסבלה. יודע הוא, כי הדבר שצריך לעצור ולהדוף אותו הוא ענין הנוגע לכלל, נוגע באותה נקודה, שבה לבו שלו הוא לבה של רומא, זוהי המחלוקת וזהו הניגוד העצום: מטבעו ומעיקרו הוא איש פרטי, אלא שלפי נטייתו האצילית אין הוא יכול לשאת הויה פרטית אם אין האנשים בחוץ בני חורין ומאושרים. הוא פוליטיקאי, הבא אל הפוליטיקה מבית מדרשה של הפילוסופיה, אך פילוסופיה זו דבוקה ושלובה בחייו. אין הוא סתם חושב מחשבות בלבבו, אלא, להיפך, חשיבתו אינה נחה ואינה שקטה עד שהמציאות החיצונית עולה עמה בקנה אחד. הוא מגיע לכלל פעילות מתוך עיון והתבוננות שלוים, מתונים, אך קשי עורף”.

אין זו הדוגמה היחידה ואין זה הגיבור היחיד, שלנדאואר נזדוג עמו זיווג עליון. הוא ביקש ידידים ועמיתים לא בחיי הממש בלבד, אלא גם בדמויות האמנות והספרות. ומשמצא ידיד נפש כזה, היה מתרפק עליו ומוסר לנו את השבח והעליה שבמהותו, מפייט אל תוכו את מיטב הגיגיו והזיותיו ועושהו לשר חייו ואוצרותיו.

ת"ש

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.