לאסאל בנעוריו / ישראל כהן
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
גלוי וידוע, שימי הילדות והנערוּת טובעים את צורת-האדם. הרשמים שבפרקי-חיים אלה, כפיפת ההורים והמורים, מסיבות החינוך והמושגים, חוג החברים ומעגל ההשפעות הרוחניות, משמשים חמרי-מזון לנפשו. כל מה שהאדם קונה לעצמו אח"כ, אפילו קנינים אלה רבים הם ועמוקים, אינו אלא בחינת תוספת, הרחבה והעמקה, הצמודים לאותו בסיס, שהותקן בדרכים סמויות וגלויות בימי הילדות והנעורים. אפילו השינויים המתחוללים בקרבו לאחר זמן, ונראים כתמורה או כמהפך גמור, לכשנעיין יפה נמצא, שהם כבר מרומזים באותה מסכת של ימי-העלומים, אלא שתנאים שונים גנזו את הגרעין הזה או גם סירסו את צורת גילויו. אם באדם רגיל כך, באנשי-מופת על אחת כמה וכמה. אלה ודאי שאינם צצים ועולים פתאום, אלא הדין נותן, שיהיו מפתחים והולכים כל ימי חייהם עובּרים שניתנו בהם מתחילת ברייתם. כי הסגולות הרוחניות והנפשיות יכולות, ככל עובּר, להתפתח או להתנוון כדי סנדל. ואמנם כשאנו בודקים נבטי כשרונותיהם של אנשי-שם, אנו נוכחים לדעת, שלא כולם באו לידי גילוי, אלא רבים נבלו או שגידולם נתעקם. ברם, ענין רב לנו להתחקות על שרשי התפתחותם של אנשי-רוח קברניטים גדולים. אלא שהללו מופנים אלינו, על פי הרוב, בצדם האחד, הציבורי, או היצירתי-האוביקטיבי, ואילו חייהם הפנימיים, לבטיהם ודרכי התרקמות עולמם, נעלמים מאתנו. לפיכך משמשים יומניהם, תעודותיהם ומכתביהם הפרטיים, שלא נכתבו לכתחילה לשם פרסום ברבים ואין בהם כל פוזה או אצטלא – מעין אבוקה להאיר בה את האפלה, שהפינות הפרטיות שרויות בה. אולם דא עקא: לא תמיד נשתמרו יומני-הנעורים והתעודות האלה. ולפעמים התביישו בהם בעליהם כבחטאות-נעורים ודנום לשריפה, ולפעמים כלו ויאבדו בסערת הזמנים. אבל השרידים האלה חמדות גנוזות הן לעולם התרבותי, המתיחס אליהם כאל מפתח לאיזה מקדש נעול.
לאסאל היה אחד המעטים, שלא זו בלבד שחייו היו משופעים עלילות דרמטיות, מעלות ומורדות, גאון ושבר, שעשאוהו דמות אנושית מושכת בגדלותה ובמתיחותה, אלא גם זו: מזל מיוחד שקד על כך, שישתיירו אחריו מכתבים רבים, תעודות, שיחות ורשימות יומן, שיש בהם לפתוח פתח רחב להבנת נפשו והלכי-רוחו. מתוכם נשקפת לנו אותה אַמת-המים, המפכה מתחת למעשיו והופעותיו, המשקה אותם תמצית של חלומות, סבל, מרץ, תקוה ויאוש. ביחוד חשוב עד מאד יומן-הנעורים. 1
יומן זה נכתב כמעט ברציפות מינואר שנת 1840 עד קיץ 1841, היינו משנת החמש-עשרה לחייו ועד שנתו השש-עשרה. הוא נטל על עצמו לרשום כל מאורע, כל חווייה, כל מעשה טוב או רע, כל חלום וכל תשוקה, כדי שיוכל לראות את נבואתו האמיתית. ואמנם ביושר-לב שאין למעלה הימנו הוא כותב את הדברים ביומנו, באופן שעקבות ימי התבגרותו והתעוררותו נחקקו לדורות הבאים. הורים, מורים, חכמי-נפש וכל אדם יכולים למצוא בו ענין לימודי והנאה רוחנית. אך חשיבותו המיוחדת בכך, שהוא מכניס אותנו לפני-ולפנים של מי שהיה אח“כ מנהיג סוציאליסטי דגול, גבור-מלחמה, הוגה-דעות, מגינם של עשוקים, סופר ונואם. אנו רואים כאן בהתרקם אופיו, בהתפתח נבטיו ובהבשיל רוחו. אנו תופסים כאן אותו קו, שנמתח והלך עד יום מותו ומעבר לו. שום הפתעה לא חלה בחייו מבחינת האופי. כמעט הכל מרומז ביומן. באותה תקופה שהיה עדיין ספק נער ספק עלם, כבר צפה באצטגנינות שלו וקבע על פיה את דרכו. ומה שנתרחש אח”כ לא היה אלא הוצאת מה שהיה בכוח אל הפועל. המזיגה המפוארת של חשבון ודמיון, פכחון בהיר ושכרון סוער, שיקול-דעת וקלות-דעת, הבלגה עליונה על יצרים והסתחפות בזרמם – מזיגה זו הנבלטת ביומן היא מנת-חלקו כל ימי חייו, והיא הפותרת הרבה חידות בהתנהגותו ומישבת לנו כמה וכמה סתירות במעשיו.
לנו, לציונים סוציאליסטים בארץ-ישראל, יקר היומן הזה שבעתים, משום שמתוכו אנו למדים כי העלם לאסאל, וממילא גם המנהיג לאסאל, איננו רק חוטר מגזע ישראל, אלא הוא בן-טיפוחה של רוח ישראל סבא. הסוציאליזם שלו, מוטב לומר: הרגשת הצדק והעוול שלו, ינקה ממסורת ישראל, ממוסר ישראל. מבארם שתה ובסגנונם התנבא. באמת-מידתם מדד ולחזונם שאף. ואף על פי שברבות הימים שקע כולו בתנועת הפועלים הגרמנית ולא עסק בעניני היהודים, הרי השפעת היהדות לא משה ממנו והיא שעיצבה את דעותיו ואת דרכו.
באמת אמרו: התגובה הראשונה על העוול חלה בסביבה הקרובה ביותר, המשפחה, בית-הספר, בית השכן. רק מי שניחן בכוח תגובה והתקוממות לעוולות קטנות, המתרחשות תחילה בעולם הקטן, יכול אח"כ בהתרחב אפקו, להגיב גם על עוול סוציאלי ארצי ועולמי. לאסאל היה מחונן בחוש-צדק מימי ילדותו, והחוש הזה פעל בסתר ובגלוי. המשרתת שהוכתה בביתם, הקיפוח שנתקפח בבית הספר, התנהגותם הרעה של המורים כלפי חבריו, גילויי התרפסות מצד מורים למנהל ומצד תלמידים למורים, בעל-האכסניא שלו המשעבד את אשתו ומנצלה, הצביעות והחנופה שבעסקי בני אדם – כל אלה קוממו אותו והתקינו את נפשו לקראת יעודו כלוחם למען הצדק והמשטר החדש.
היומן הזה פותח לנו אשנב להכרת עולמו הרוחני. אביו, שהיה סיטונאי לסחורות-משי, ולא היה אדוק במצוות, היה מבאי-ביתו של הרב גיגר. שוקד היה לשמוע את דרשותיו בבית הכנסת ואף היה לוקח עמו את פרדינאנד הנער, והלה, כששמע את דרשתו הראשונה, הוקסם ממנו. הוא הוקסם מתוכן דרשתו וצורתה ואף נתרשם מאד מן הרושם שעשה על השומעים. מן ההקשבה המרוכזת ומן השליטה הכבירה שגיגר שלט בלבבות. הוא, שעתיד היה בעצמו להיות נואם גדול, קיבל מגיגר את הדחיפה הראשונה לכך. וכך הוא מתאר את רושם הדרשה ותוכנה:
“נכנסנו לבית הכנסת. זה-עתה עלה גיגר על הבימה, ואחרי שהתפלל תפילת-לחש, דיבר בנעימה של דבקות: ‘אם יהוה לא יבנה בית, שוא עמלו בונים בו!’ והסביר שהכונה לכל בנין חיצוני כלכל בנין שאנו מקימים בתוכנו פנימה. ‘ובניתם מקדש בתוך נפשכם פנימה’. אח”כ הזכיר את דברי התורה: ‘זה השולחן אשר לפני יהוה’. בשעה שאתם מביאים את לחמכם באמונה וביושר, יכולים אתם לומר: זה השולחן אשר לפני ד‘. ואולם אם דבק במאכליהם דמם של אלה, אשר אתם מדכאים אותם, ואם סבאכם מהול בדמעות אלמנות ויתומים, המתאוננים עליכם בצדק, איך תהינו לבוא לפני ד’ ולהודות לו על כל מה שנתן לכם, אם עשוק הוא אתכם מידי יצורי-כפיו.
“אח”כ דיבר על כך, שתלמידי חכמים אינם צריכים להתהדר ולהתפאר בחכמתם. בין השאר הזהיר מפני שובע-חיים מופרז. ‘לעתים נראה לרבים, שאין דבר נעלה מן החיים האלה. הם רואים והנה אלה נמקים בעונים ואחרים שוב חיים חיי-תפנוקים. והריהם אומרים: האח, אין נשגב ונעלה בחיים. אבל, אחי ורעי, כאשר השמש אינה זורחת הלא אין זה מחמת שאבד נגהה, אלא רק מפני שעננים כיסוה לשעה קלה או שהאדמה העיבה רגע קט על קרניה’.
“קיצורו של דבר, גיגר עשה עלי רושם עז אם כי, כפי שאומרים, לא הגיעה דרשה זו למדרגתה של הקודמת”.
אולם גם אביו לא היה מנוער מרגש דתי, ולפעמים דיבר כבעל-אמונה ממש, ואם נשים לב לכך, שאהבתו של לאסאל לאביו היתה, לפי עדות עצמו, “עד כדי התפשטות הגשמיות” – ונבין מה היתה השפעתו עליו. וכך מתאר לאסאל שיחה אחת של אביו:
“‘בני’, אמר, בהושיטו לי את ידו ובהוליכו אותי אנה ואנה, ‘בני, בלי להתחסד – והלא ידעת כי איני כזה – האמינה לי, מוטב לסמוך על אלהים, כמו שכתוב בכתבי קדשנו: גול על יהוה דרכך ובטח עליו והוא יעשה. הבט וראה: שנים עגומות עברו עלי, והריני מודה לד’, שנתן בי כוח לשאת את כל אלה'”.
השפעת דרשתו של הרב גיגר מורגשת אצל לאסאל גם בבית-הספר למסחר. בשעה שכתב בשביל חברו חיבור על הנושא: “כיצד ניטיב להודות לד' על החסדים שהוא עושה עמנו?” ענה: “לא ע”י אמירת-סרק של פרקי תהילים, ולא ע“י כריעות-ברך, זמרה ותפילה וכו', אלא ע”י מעשים טובים ופעולות נעלות". תשובה זו העלתה כמובן, את חמתם של מוריו, שקראו לו מין ואפיקורוס.
שאלת היהדות העסיקה אותו מאד, ובשיחותיו עם חבריו היה מדבר עליה לעתים קרובות. טיפוסית היא שיחה אחת שביומן:
“בדרך שוחחתי עם בלוך. הוא ביקש להעמיד פני חשיבות וכינה עצמו בשם אתאיסטן. אך משראה שדעתי שונה לחלוטין מדעתו, שינה גם הוא את טעמו. הרבינו לדבר על גלגול הנפש, על גיגר ועל היהדות. והוא היה תמה שאני מהפך בזכות האמונה הישראלית. בן-בעור שכזה! כאילו אי-אפשר לאכול טרפה ולהיות עם זה יהודי טוב. אמרתי לו את הדבר הזה, ואמנם מאמין אני, שאני אחד היהודים הטובים ביותר שישנם בעולם, אף על פי שאינני מקיים מצוות הדת. אני מסוגל כאותו יהודי, אשר ב’לאילה' לבולבר לחרף את נפשי, כדי לחלץ את היהודים מן המצב המציק, שבו הם נתונים עכשיו. לא הייתי נרתע גם מפני הגרדום, אילו יכולתי לעשותם שנית לעם נכבד. הה, בשעה שאני כרוך אחרי חלומות-ילדותי, רעיון-שעשועים הוא לי להתיצב בראש היהודים, בנשק ביד, ולהעמידם ברשות עצמם”.
שאלת היהודים הטרידה אותו מאד. וכשהגיעה אליו הידיעה על הפרעות בדמשק, רשם:
“בערב הביא לי אחיה של אשת המנהל את הידיעה על היהודים במשק. אהה, נורא הדבר לקרוא, לשמוע, אי אפשר שהשערות לא תסתמרנה וכל רגשי הלב לא יתגלגלו בחמת-זעם. עם, הנושא כל אלה, עם נורא הוא, עליו לנקום או לסבול בדומיה. אמת, אמת איומה יש בפסוק הזה של המודיע: ‘היהודים בעיר הזאת סבלו דום מעשי אכזריות, בדרך שרק כת עולם זו של פאַריה יכולה לשאת בלי תגובה איומה’. נמצא, שגם נוצרים מתפלאים על דמנו הנרפה, שאין אנו מתקוממים, שאיננו בוחרים למות בשדה-הקרב ממות בעינויים. כלום העינויים, שהמרידו פעם את השוויצרים, היו גדולים מאלה? כלום היתה אי-פעם מהפכה צודקת מזו, אילו קמו היהודים בעיר ההיא והיו מבעירים אותה מקצה ועד קצה, היו מפוצצים את מחסן אבק-השריפה והיו ממיתים את נפשם עם מעניהם? עם מוג-לב, אינך ראוי לגורל אחר! הן גם התועלת הרמוסה מתפתלת, ואילו אתה מעמיק להשתוחח! לא תדע למות מות גבורים, להאביד, לא תדע טעמה של נקמה צודקת, לא תדע לקבור את עצמך עם אויביך ולרטש את בשרם מתוך עוית-המוות! עבד אתה מלידה!”
וזמן-מה אחר-כך הוסיף לרשום:
"שוב ספורי מעשיות תפלים על היהודים המשתמשים בדם נוצרים – מה שאירע בדמשק אירע גם ברודוס ובלמברג. אולם העובדה, שמכל פינות תבל מעלילים עלילה זו, אפשר שהיא רומזת, כי ממשמשת ובאה השעה, שבה נושיע לעצמנו בדם נוצרים.
Aide toi et le ciel t’aidera הקוביות מונחות, אך הן ממתינות למשחק.
ראוי במיוחד לשים לב לפסוק הצרפתי, שאינו מקרי אצל לאסאל. 42 שנה לפני שנתפרסמה ה“אוטואמנציפאציה” של פינסקר כבר השתמש הסטודנט הצעיר ביחס למצב היהודים באותה נוסחה, שבה סיים פינסקר את מחברתו ושהיתה מעין תמצית של תכנה: Helft euch selbst, und Gott wird euch helfen! וידוע כמה עמל אחד-העם בתרגומו ליתן מטבע עברי לפסוק זה. וישנה חליפת מכתבים בענין זה. שבהם ביקש עצה וחוות דעת. ואמנם השכיל אחד-העם לתרגם את הפסוק הזה תרגום עברי למופת: “תוֹשע ידכם לכם, ויושיעכם אלהיכם”. לאסאל, הסטודנט בן השש-עשרה, השתמש בסיסמה זו במקורה הצרפתי.
דבר זה מעיד על הלך-מחשבותיו של היהודי הצעיר, על אופן-הערכתו את עתיד עמו ומעמדו של ישראל בגויים, ועל המסקנות שהסיק מתוך הערכה זו, העולות בקנה אחד עם מה שהציונות אמרה ועשתה כעבור הרבה עשרות שנים: שחרור עצמנו בידי עצמנו. הלוּז הזה שבתפיסת לאסאל היה שריר וקיים כל ימי חייו גם ביחס לשחרורו של מעמד הפועלים. ואין ספק, שלאסאל הרגיש את הפתרון הציוני וחלם עליו, ואלמלא תנאי חייו ועבודתו, שבלעוהו כולו, היה חלומו, חלום-הנעורים, להתיצב בראש היהודים, בנשק ביד, כדי להעמידם ברשות עצמם – לובש צורה מוחשית יותר. כי גורל היהודים לא נתן לו מנוח. ואין לשכוח, כי בימיו עדיין היו קיימים בפרוסיה שמונה-עשר חוקי-הפליה נגד היהודים, וענין האמנציפציה היה אחד מעניני היום שלו ושל כל החברה היהודית. מלבד כמה פליטות-פה, אנו מוצאים שנשא את הכרת שייכותו לעם היהודי בגאון. באגרת-הוידוי, שכתב לבת-הנסיכים הרוסית, סוניה סוֹנצף, שבה הוא מודיע לה את מוצאו היהודי, כתוב בין השאר לאמור: “בני ארצך יבוזו לך על שנישאת ליהודי. את בת לצאצאי נסיכים, תינשאי לאדם, שהוא – אמת נכון הדבר, אם זכות-אבות נותנת זכות גאווה לבעליה, הרי יכול היה להתגאות במוצאו יתר על כולכם, לפי שמוצאו מעם, שהוא עתיק-יומין יותר מכל הנסיכים והאצילים, שאינם קיימים אלא כמה מאות-שנה בלבד, – מוצאו מעם-תרבות ראשון בהיסטוריה, ומן המלכים העתיקים”. 2
היהדות דיברה מתוך גרונו, מתוך סגנונו. רוח התנ"ך שורה גם על הקללות שלו. בשעה שאיש אחד, טיקטין שמו, בגד באחותו האהובה, לאחר שעמד לשאתה לאשה והמיט חרפה עליה ועל כל המשפחה, רשם לאסאל בזעם נבואי:
“אם אשכח לאותו נבל את המעשה הזה, אם לא אקוֹם נקמתי ממנו, ארור אהיה כל ימי חיי. תוּשבת כל שמחה מלבי, לא תבוא כל בת-שחוק על לחיי, אל תפקדני כל נחמה בעת צרתי. ארור אהיה בתהום התופת, אל תצהיל את נפשי כל קרן-שמש, אל תנצנץ לי כל תקוה בצר לי. יהיה בוז מנת-חלקי בעולם הזה, ויפגע בי בעולם הבא דינה של שבועת-שקר.”
ב 🔗
יניקתו זו מן היהדות, גרמה גם למחיצה שחצצה בינו ובין קרל מרכס. הלה, שכבר היה דור שני לטמיעה, והעם היהודי לא היה בשבילו אלא אחד המבצרים הקאפיטאליסטיים, התקיף את היהדות קשה. ובשעה שלאסאל הדגיש את המומנט הלאומי, וביחוד המומנט הממלכתי, היה מרכס קוסמופוליט, ואף בימי נעוריו לא התרגש במיוחד משאלת היהודים ואולי גם לא ידע עליה ידיעה ברורה. הבדלי חוויה אלה, שהם גם הבדלי אופי, היו כהרים גבוהים ביניהם. מרכס לא הבין את איש-הלפידות הלזה, שניצוץ נבואי גוּנב אליו. הוא ראה את התעמולה הסוציאליסטית של לאסאל כבלתי מדעית די צרכה. הוא, שעסק כל ימיו בהגדרה מדוייקת של שאלות כלכלית ומדיניות, ראה בנאומיו, בספריו ובהשקפותיו של לאסאל נסיגה גדולה, מין “אוטופיזם” חדש. ריחוקו של מרכס ממקום המעשה עוד החריף את הניגוד והיה מכנה את לאסאל ואת מעשיו בשם “כתתיוּת”. גם עצמאותו של לאסאל לא ישרה בעיניו. יומנו מעיד, שמימי ילדותו היה לאסאל חרד על כבודו ולא היה מוחל עליו בשום פנים. מרכס היה מוכן להשכין על ידו תלמידים מקשיבים, חסידים, אך לא רביים. והנה לאסאל היה “רבי” בפני עצמו, שלהקת תלמידים ומעריצים מסביבו והיה פועל על דעת עצמו בלי לקבל את הערותיו ולא את הגהותיו של מרכס, ואף חשב, שהוא איש כערכו. טבעי הוא, שמצב זה העלה את חמתו של מרכס. ורק לאחר מותו הטראגי הודה מרכס בערך מפעלו של לאסאל: “לאחר חמש-עשרה שנות תרדמה, הביא לאסאל את הפועל הגרמני שוב לידי יקיצה; זאת תהיה זכותו הנצחית”. פסוק כזה מפי מרכס בשנת 1868, שלא היה נדיב בפיזור שבחים, אינו קל-ערך כל עיקר.
חסרו לו למרכס – ולא זו בלבד – כלי התפיסה בשביל לעמוד על טיבו של איש כלאסאל. להט כוחותיו, כוח ההשראה היוצא ממנו, כשרונו ההיפנוטי, סגולותיו הארגוניות היו מוזרים בעיניו. ככל שגדלה השפעתו בתנועת הפועלים הגרמנית, כן גדל זעמו של מרכס. הביוגרפיה שלו היתה ודאי כולה שלילה בעיניו. הוולקאני שבו, חוויותיו ומשאלותיו הפרטיות, לא היו מובנים לו. לכך היתה נחוצה ידיעה גדולה יותר בחכמת-הנפש. וזו היתה חסרה למרכס ולתלמידיו. משום כך היתה גישתם לאדם ולחברה סכימטית. בדבר זה מודים היום גם מרכסיסטים רבים, ולפיכך הם משתדלים להרכיב במרכסיזם נסיוב של פסיכואנליזה, כדי להשלים את החסרון האורגני הזה. ואולם עיוורון פסיכולוגי זה, עיוות-דין גדול כלפי לאסאל היה כרוך בו.
ג 🔗
כמעט שאין דוגמה לכך, שאישיות היסטורית תהא רואה בבהירות כזאת את קו-החיים שלה, את גורלה ויעודה עוד בשחר הילדות. אביו ביקש לעשותו סוחר הגון, משכיל, שלח אותו לבית הספר למסחר בלייפציג. הרבה צער נגרם לשניהם בבית-ספר זה. הדבר היה כרוך גם בהוצאות רבות. ואולם לאסאל איננו מסיח את דעתו מן העיקר, מן החלום האינטימי שלו. ובעצם ימי הלימודים, בשעה שאביו האמין, כי הנה-הנה ישוב בנו ויירש את מקומו המכובד כסוחר מפורסם, רושם לאסאל:
“למען האמת: אינני מאמין בשום פנים, שאהיה אנוס להזיר עצמי מחיים צבוריים, אסתטיים ומדיניים. תפסתי לפי שעה בהתעסקות מסויימת, ואני אמונה, שהמקרה, או מוטב לומר, ההשגחה, תחלצני מבית המסחר ותטילני לתוך גיא-חזיון, שבו אוכל לפעול. סומך אני על המקרה ועל רצוני העז, שיותר משאהיה עוסק בהנהלת ספרי-חשבון ראשיים ויומיים, אהיה עוסק בבנות-השיר, ויותר משאעסוק בצבע אינדיגו וסלק-בהמות אהיה עוסק בתאַליוׂת וכוהניהן, ויותר משאתן דעתי על מחירי הסחורה אהיה נותן דעתי על החופש, ויותר משאקלל את המתחרים, המורידים את השער, אקלל את כלבי-האריסטוקרטיה, הגוזלים מאת האדם את קנינו הראשון והנשגב. אולם בקללות בלבד לא סגי.”
ובמקום אחר רשם את מטרת-חייו בלשון ברורה יותר:
“עכשיו הוברר לי, שאני רוצה להיות סופר. יתרה מזו: רוצה אני להתיצב לפני העם האשכנזי ולפני כל העמים ולעוררם בדברים חוצבים להבות למלחמת החירות. לא ארתע מפני רטט מבטם המאַיים של מושלים, לא אניח שישחדוני בסרטים ובתארים, ולא אהיה יהודה-איש-קריות שני ולא אבגוד בענין החירות. לא, לא אשקוט ולא אנוח עד אם ישחירו מפחד על כסאותיהם וכתרם יחרוך את ראשם. מפריז מארץ החופש, שלוח אשלח כבאֶרנה את דברי לכל העמים בעולם, וכל הנסיכים והמושלים שיניהם דא לדא תנקושנה. ואף על פי כן אילו מכשולים שמתי לי במו-ידי על דרכי! כמה ילעגו יריבי על שמש-בית-המסחר שנמלט, שהמיר את אַמת-המידה בקולמוס! אפילו חסידי יהיו חוששים לבטוח בי, והכינויים “שמש-בית-מסחר”, “רוכב על אמת-מידה”, יהיו מצפצפים לקראתי מכל פינה. אולם עם התמוטטות הכתר, יתמוטטו גם המשפטים הקדומים, ושמש-בית-המסחר ידבר אליהם דברים, אשר למשמעם ייאָלמו דום”.
ומה מרעיש את נפשנו בקראנו ביומנו של הנער בן החמש-עשרה וחצי, כיצד נזרקה מפיו גם נבואה ממין אחר. בשעה שלמד שעורים בחכמת-הסיוּף רשם לעצמו: “מלבד זה אין אתה יכול לדעת, אם המקרה לא יביאך לידי הצורך להשתמש בה”…
ניבא וידע מה שניבא.
אך בקיץ שנת 1841, בהחליטו לעזוב את לייפּציג, שוחח עם אביו על עתידו. בפעם הראשונה גילה לו את כל לבו והרגשת יעודו. מן הראוי איפוא לתת את כל העלילה הדרמטית הזאת, כפי שהיא נרשמה בידי בן השש-עשרה:
“אבי שאלני מה אני רוצה ללמוד”. “את התלמוד הגדול והכולל ביותר בעולם”, עניתי, “אותו לימוד, הקשור קשר אמיץ ביותר, קדוש ביותר, לעניני האנושות: לימוד ההיסטוריה”. – – –
אבי שאלני על שום מה אינני רוצה ללמוד מקצוע הרפואה או המשפט. “הרופאים כעורכי-הדין,” עניתי, “סוחרים הם, העושים מקח וממכר בידיעותיהם. לעתים קרובות עושה זאת גם המלומד. ואני רוצה ללמוד תורה לשמה, לשם פעולה”.
אבי שאלני, אם אני חושב את עצמי למשורר.
“לא”, עניתי, “אך ברצוני להקדיש את עצמי למטרה הפובליציסטית, עכשיו, אמרתי, עכשיו זמן, שבו נלחמים למען מטרותיה הקדושות של האנושות. עד סופה של המאה הקודמת היה העולם נתון בשלשלאות של אמונות תפלות ואטומות. והנה נתעורר בהשפעת אנשי-רוח כוח ממשי, הממוטט בדמים את המשטר הקיים. ההתפרצות הראשונה היתה נוראה וגם לא היתה יכולה להיות אחרת. מאותה שעה ואילך נמשכת המלחמה הזאת. היא התנהלה לא בכוח גופני גס, אלא בכוח הרוח. בכל ארץ, בכל אומה, קמו אנשים, שנלחמו בדברים, נפלו או ניצחו. מלחמה למטרות נעלות נערכת בדרך הנעלה ביותר. ודאי תהא צריכה האמת להסתייע בכוח הפיזי, משום שהללו, אשר על גבי כסאות-השלטון, אינם רוצים אחרת. אם כן, לא להרגיז עמים באנו, לא, אלא להאיר את לבם, להשכילם”.
אבי החריש ממושכות, ואח"כ אמר: “בני, אין אני מתעלם מן האמת שבנאומך, אך מדוע רוצה אתה דוקא להיות המעוּנה והקרבן? אתה, שהנך שמחתנו היחידה, תקותנו, משעננו. החופש טעון כיבוש, אך הוא ייכבש גם בלעדיך. השאר עמנו, היה אתה אשרנו, אל תטיל את עצמך לתוך אותה מלחמה. אפילו אתה תצא מתוכה מעוטר בנצחון, הרי אנחנו נהא כלים בה. אנחנו חיינו רק למענך. שלם לנו כגמולנו. אתה לבדך לא תשנה את הדברים. הנח להם, יילחמו אלה, שאין להם מה לאבד, שלבם אינו תלוי בגורלם של ההורים”.
אמנם כן, הדין עמו! על שום מה דוקא אני המעונה והקרבן? אולם אם כל אחד יהא אומר כך, ויסתלק מתוך מורך-לב כזה, אימתי יקום הלוחם?
על שום מה אהיה דוקא אני המעונה והקרבן?
על שום שאלוהים השכין את הקול בלבי, הקוראני למלחמה, על שום שאלוהים נתן בי את הכוח, כך אני חש, המכשירני להלחם! משום שאני יכול להלחם ולסבול למען מטרה נעלה. בדיבור אחד: משום שאינני יכול שלא לעשות כן!"
כזה הוא לאסאל ביומנו. בקראנו בו אנו שותפים להתהוותו של אדם גדול ורואים עין בעין את סוד התרקמות אישיותו. המאמרים והנאומים והמעשים אינם אלא פירושים ליומן זה.
תש"ד
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.