רקע
ישראל כהן
חזון העבודה של הרצל

חזון העבודה של הרצל / ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

“כל מעשה ממעשי בני אדם לא היה בתחילתו אלא חלום, וסופו שהוא חוזר ונעשה חלום”.

– אַלטניילנד.

 

א    🔗

בראשיתה של הציונות המדינית; כבראשיתה של כל תנועה חברתית או לאומית גדולה, היתה אוטופיה. האוטופיה של הרצל. היא היתה מעין “שמן למאור” לשאיפה המדינית ולפעולה המדינית של הציונות לתקופותיהן, והיא פירנסה גם את מאמצי ההגשמה החלוצית בארץ. לא תמיד הורשינו לפרוס אותה לכל אָרכה ורחבה, אך מעולם לא חדלה להיות היכל הכיסופין, מחוז-חפצנו. בחזוננו, שבו אין לרוחות-הקטב המדיניות כל שליטה, רואים היינו את התגשמותה של האוטופיה ההרצלאית בכללותה, אם כי הזמן הגיה כמה וכמה פרטים ממנה ופרם כמה חוטים מן הריקמה שלה. יצירה גדולה כזו, שכוח הדמיון וחוש המציאות שקולים בה, אי אפשר שתהא בת-חורין מפגמים וכתמים. אך על כגון דא נאמר: וגם דילוגיה עלינו אהבה.

האוטופיה היא אם כל חי חברתי ומדיני. היא בת-טיפוחה של המציאות הקשה והאכזרית, של האכזבה מן הקיים ועומד, אך היא גם פרי השאיפה הנצחית לעילוּי המציאות, לטוב, ליפה ולאמת. הורתה ולידתה בשלילת ההווה האפל והמדכא, מתוך מתיחת בקורת חריפה על המשטר הקיים, ומקור יניקתה – האמונה בעתיד משופר, שבני-אדם יכוננוהו מדעתם ומרצונם. צל העכשיו ואור הבאות שורים על כל אוטופיה. על פיה אתה יכול לא רק לדעת את חזון אחרית הימים שחזה יוצרה, אלא אתה יכול גם לחזור ולשרטט תמונה שלמה של המציאות החשוכה, שנתנה לו דחיפה לראות מראות העתיד. כך היה מימי הנביאים ואפלטון ועד פוריה, ממורוס ועד סאן סימון ובילאַמי. לפיכך דבוקים בכל אוטופיה משיירי התפיסה של הדור שבו נולדה. אם אפלטון הניח ב“המדינה” שלו את העבדוּת ולא ראה כל פסול בדבר, סימן הוא, שעם כל גדלותו ועושר-דמיונו היה כפות לזמנו ולמושגי זמנו. ואם הרצל אמר, ששאיפתו לכונן במדינת היהודים משטר אריסטוקרטי – הרי שאף הוא התנבא ברוח זמנו. אין שום יצירה פנויה מחותמה של התקופה שבה נולדה.

אֶנגלס, שכתב את המחברת “התפתחות הסוציאליזם מאוטופיה למדע”, ביקש לעשות את האוטופיה כינוי של גנאי ואת האוטופיסטים, המפרנסים דורות של שואפי התחדשות – למבלי-עולם. ברם, תוכנה של המחברת והדוגמאות, שהוא מביא לחיזוק דבריו, נתבדו עד מהרה. פסק-דינו של אנגלס, כי כל הסוציאליסטים עד מרכס – וביניהם הוגי-דעות גדולים ואנשי מעשה מופלאים – היו “אוטופיסטים”, היינו, כת של בעלי חלומות בטלים, טועים ומטעים, אנשים סנטימנטליים ותמימים, שהאמינו בשוא, פסק-דין זה העיד לא בלבד על יהירות לא-נאה, אלא גם על מגמה מעוקלת ועל דעה משוחדת. כיום, שעשרות שנים כבר מפרידות בינינו ובין חומר-ההוכחה המדעי, שמביא אנגלס, אנו יכולים לבחון ולהיווכח עד כמה בלתי-מדעי הוא המדע שלו וכמה מן ההתנפחות יש בהנחותיו.

ברם, אנגלס עצמו סתר את הנחותיו. ככל אדם חי, לא היה יכול גם הוא לעמוד בגזרה אכזרית זו, להנזר מן החלום ומן החזון. אנגלס, מרכס והמרכסיזם חזרו והכניסו את ה“אוטופיזם” בעד האשנב, לאחר שהוציאוהו דרך הדלת. המימרא הקלאסית, ששום אוטופיסט לא העיז לאָמרה, מפי אנגלס יצאה. הוא הוא שקבע, כי עתידה לבוא “קפיצה ממלכות הכפייה למלכות החירות”. הגע בעצמך: עולם נתון בשלשלאות של כוח וכפייה, ההון כופתו, המשפט כופתו, המוסר הבורגני כופתו – והנה יש שעה, שבה קופץ אותו עולם פתאום לתוך מלכות החירות! איך נהיה הדבר? אימתי? אכן, בלי מימרא אוטופיסטית – יתר על כן, מיטאפיסית – זו, לא היה יכול להמחיש כיצד יתגשם בסופו של דבר הסוציאליזם המדעי, המרכסיסטי. ובין אם הרגיש בכך ובין אם לא הרגיש בכך, הוא הכניס אלמנט זר, אנטי מדעי, בלתי ראציונלי, לתוך הנחותיו המדעיות ושיוה להן אופי אסכאַטולוגי, משיחי. כי לא התנועה המרכסיסטית בלבד אינה יכולה להתקיים על היבושת המדעית, אלא אף יוצריה. תנועה “מדעית” כגון אדם “מדעי”, אינם אלא מפלצות, שסכנה לעמוד בד' אמותיהן. כל הנוגע בהן יהיה לאבן. התאבנותו של העולם בימינו היא אולי אחת מתוצאותיה של מדעיות מפליצה זו.

 

ב    🔗

הרצל היה יליד המאה התשע-עשרה ורוחה של מאה זו שורה גם על האוטופיה שלו. מדינת-היהודים תיבנה ותיכון בדקדוק מדעי, היציאה מתפוצות הגולה תסודר סידור מדעי, העבודה בכפר ובעיר תיעשה בעזרת כיבושי המדע, הטכניקה תירתם לכל מפעל ואפילו סדרי החיים הפנימיים יכוונו ויותקנו באורח מדעי. ברם, הרצל האמין קודם כל באדם וברצונו. האדם הרוצה משתמש במכשירי המדע כדי לבצע את רצונו. אך קודם כל צריך כל אדם לרצות. כדי לעורר את הרצון של האדם היהודי, הנדכה והשחוח, לצאת ממצרים החדשה וליצור שוב מדינה לעצמו, מולדת – כתב הרצל אוטופיה. והוא הלביש אותה צורה כזו, שהמציאות והחלום מזוגים בה. המציאות היא חלומית והחלום הוא מציאות. מזג כזה של יסודות, צבעים וסממנים, העושה עלינו רושם של חטיבה שלמה, אינו מן השכיחים בסוג זה של יצירה. באוטופיה של הרצל אין מעברים פתאומיים, תמורות פלאים, המתחוללות בסוד קפיצת הדרך, כנהוג בכמה אוטופיות; הכל משתלשל והולך בדרך ההגיון של ההתפתחות החברתית והמדינית, בדרך ההגיון שנאשר ע“י הנסיון. מיום היווסדן של האגודות לארגון היציאה ועד הקמת המשטר הפנימי במדינת היהודים, מתרחשים המאורעות והמעשים בחינת שלשלת של סיבה ומסובב. לא בנאומיו בלבד, כי אם גם בספר חזונו לא הבטיח הרצל את מדינת היהודים כפרי בשל הנושר מאליו מן האילן, אלא כפרי של יגיעת גוף ויגיעת רוח, כסוף מעשה של מחשבה תחילה, כתולדתו של ריכוז רצונה ומאמציה של האומה בנקודה אחת. הוא לא עיטר את חלומו עיטורי-נוי יתרים; הווית-הקוצים של העם היהודי דקרה גם את הנעלה שבחלומותיו והוא שתת, כביכול, דם. בשעה שכנסת-ישראל טבעה בים של פגעים לא רצה לומר את שירתו עד-תום במרוכז, אלא חילק אותה במכתביו, באימרותיו, בנאומיו וביומניו. “מדינת היהודים” ו”אַלטניילאַנד" אינם ממצים את כל חזונו. ישנם קטעי-חזון במקומות רבים אחרים, המטילים אור-יקרות על האוטופיות עצמן. ואין ספק, שכמה וכמה שיירי-חלום ונפכי-הזיה לקח עמו לקברו. במכתבו לגידמן הוא אומר: “השמטתי כמה וכמה קוים הכתובים אתי בראשי הפרקים שעיבדתי”. כי איש דינאמי היה ואף האוטופיה הלאומית והחברתית שבחוּבו דינאַמית היתה.

הרצל לא רצה להיראות כאוטופיסטן מן המין הרגיל. ושלושה טעמים לדבר: ראשית, לא רצה לעשות את צרת ישראל ותקוותו כמין זמר או כמין ספרות משעשעת. בשעה שאלפונס דוֹדה, שאם כי היה אנטישמי גילה כלפיו חיבה ואף הוקרה, השיא לו עצה לגלם את חזיון הגאולה הישראלית בצורת רומן, כתב לו הרצל: “שלא לפי כבודי היה הדבר להציע לפני ההמונים את מערכי תכניתי כשהם מובלעים וזרועים בין מאורעות אהבה ומהתלות קטנות, כדרך שעשה בילאַמי ברומן שלו, החוזה עתידות”. שנית, חושש היה שמא יהיה מוחזק כשוגה בהזיות בטלות. חשש זה היה מבוסס, שהרי אפילו כמה מידידיו הקרובים ביותר בקראם בפעם הראשונה את “מדינת היהודים” חשבוהו לאיש, שאין ברוחו נכונה. ושלישית, שלא כאוטופיסטים אחרים כתב הרצל את האוטופיה שלו בעיקר בשביל עם אחד, העם היהודי, והוא נתכוון לא רק לקנות נפשות לתוכנה אלא גם להגשימה, ומכל מקום לפחות בהגשמה מיד, וכל יותרת של הזיה או קישוטי שגיון היו עשויים להזיק לענין ולהציגו כאשליה מסוכנת.

בהיות רצונו להביא לעם היהודי גאולה טבעית לאלתר ולא גאולה משיחית לעתיד לבוא, לא נסתבך בספרי-החזון בציורים יוצאי-דופן, כפי שעשו בעלי-אוטופיות אחרים. כפות רגליו לא ניתקו מעל קרקע המציאות גם בשעה שמרכבת דמיונו העלתה אותו על במתי עב. תמיד זכר את ענוּת עמו ואת מחסורו ואת הראוי ליעשות למען שינוי מעמדו. מבחינה זו היתה האוטופיה שלו שונה מאחרות בשני דברים: א) תכנית ההגשמה שלו אינה מבוססת על איזה נס. הוא לא היה סבור כפורייה בשעתו, שאיש עשיר יתן לו את ההון הדרוש לכונן את הפלנסטרה, אשר תשמש דוגמה של חיקוי לרבים; הרצל האמין, כי האוטופיה שלו בשלה היא וחיונית וצריכה להתגשם על ידי העם היהודי בעזרת העולם כולו. אף הוא הלך, כמובן, אל עשירי ישראל ודרש מהם כסף למימון תכניתו. אך הוא ראה בהם צד תומך שראוי לרכשו ולא סמך עליהם הרבה. על אכזבתו המהירה מהם מעידים מכתבים ונאומים לבארון הירש, לרוטשילד ולאחרים: “אלה בעלי האוצרות הבין-לאומיים עשירים הם עד כדי לתמוך במפעלנו, אולם אינם עשירים עד כדי שיוכלו לעצור בעדו”. מעולם לא התרפס לפניהם ואפילו לא רצה להבטיח להם שום בכורה במדינה היהודית מלבד הצלת רכושם: “אנו לא נסבול מעיקרא גם במדינת היהודים את עשרם המפחיד, שביכלתו להחניק את חירותנו הכלכלית והמדינית. גם אם תתחברו אלינו – לא! התבינו זאת, רבותי?” ב) הרצל לא תיאר באוטופיה שלו איזה מצב של אחרית-הימים, מין גן-עדן עלי אדמות, העתיד להברא במדינת היהודים. הוא ידע שאין מצב כזה כל עיקר. האנושות מתפתחת בלי סוף. ומה שהיה נראה פעם כסוף משמש אח"כ כראשית חדשה. לא אידיליה הבטיח הרצל ליצור, אלא מולדת-של-מטה, מעשה ידי העם היהודי, השוקד להקימה: “אין אנו מבטיחים להוריד לחם מן השמים. גם במדינת היהודים יהיו אומללים, חולים ואביונים”. סמי מכאן אותו חלום על אחרית רבת-אושר. הוא הכיר את נפש העם היהודי ולא ביקש אלא הפסקת הריבות למשך עשרים שנה עד שתתבסס המדינה, ואילו על חיסול גמור של הריבות לא חלם כלל…

ואמנם סירב הרצל לכנות את “מדינת היהודים” בשם אוטופיה. הימים היו ימי אוטופיות. בילאַמי פרסם את רומן-העתיד שלו “שנות האלפיים”, והאֶרצקה - את “ארץ החירות”. והכל היו משיחים בהן, מהללים ומחללים. בהשפעת אֶנגלס נעשתה בחוגים מסויימים המלה “אוטופיה” שם נרדף לרעוּת-רוח ולחלום-שוא. מסתבר, איפוא, שהרצל לא רצה להכנס לחבורה זו, שבסתר-לבו כיבד אותה. לפיכך עיקם כמה וכמה שמות ובלבד שלא להוציא את הכינוי אוטופיה מפיו. הוא קרא לספרו “אגדה” (“אם תרצו אין זו אגדה”), “תכנית” (“בתכניתי יש חיים”), “רעיון” (“כוחו של רעיוני”), “משל” (“עלי למשול משלים”) וכו'. אולם מאחורי התארים האלה מוצנעת יצירת-חזון, שיש לקרוא לה בשמה האמיתי: אוטופיה, כלומר, חזון העתיד של עם ישראל כפי שנתגלה לו להרצל.

 

ג    🔗

הרצל היה אומן-פדגוג, מדינאי וחכם-נפש, והשתדל להגיש לציבור היהודי המגוּון כל כך את חזונו מתוך מידה ניכרת של כיבוש עצמו וכיבוש דמיונו. “אי-אפשר להיראות כדון-קישוט” – כתב ביומנו. אולם מצד שני הגיע לידי הכרה עמוקה, שכדי לרכוש אנשים ואימון לרעיונו אין הוא יכול להסתפק בנאומים ובמאמרים רגילים, הפועלים על השכל בלבד, אלא כורח הוא לו להסיר מעט את הצעיף מן הדברים ההומים בקרבו ומפרכסים לצאת לאור עולם: “עלי למשול משלים שונים, לפי שהדבר, שאני אומר לעשותו, אין דוגמתו בעולם”. ובמקום אחר יאמר: “אין כוח בידי שום איש, ואין גם יכולת כזאת לשום איש, להעביר עם שלם ממקום אחד למשנהו. כוח כזה מצוי רק בידי רעיון בלבד. וברעיון המדינה נעוץ הכוח התקיף הזה”. הרצל נשא בחיקו את הרעיון הזה שנים אחדות, וגם לאחר שכתב אותו בספר, הפך בו והפך בו ואימתו עליו היתה גדולה מאד. הוא חשש שמא גילה טפח יתר-על-המידה, שמא כיסה טפחיים יתרים-על-המידה, שמא יובן שלא כהלכה, שמא אסור עדיין לשטוח את חלומו האינטימי לפני קהל ועדה ושמא יקפח ע"י כך את מעט האימון שרכש לו. לפיכך מרעישה אותנו כל שורה שכתב על “מדינת היהודים”. אולם לא רק פחד מפני “מה יאמרו” גזל את מנוחתו, אלא גם הזדעזעות פנימית. כתיבתו את ספר-חזונו היתה מתוך השראה רבה, כלידתה של כל יצירה גדולה. הרצל מספר, שבשעת כתיבה שמע כעין “משק כנפי הנשר”. “אינני זוכר שום רגע בחיי, שבו התרוממה רוחי, כבאותה שעה שכתבתי בה ספרי זה”. “בזמן הכתיבה וביחוד בשעה שהעליתי על דעתי את רוח-החג הרוממה, שתהיה שרויה באניות ועם הכניסה לארץ, לא יכולתי להתאפק ובכיתי על ענוּת עמי. – – – בימים האלה הייתי חושש שמא אצא מדעתי. תקפו עלי המחשבות והיו חומרות ותוססות בקרבי ומרעידות אותי מגו ועד נפש”.

הרצל היה איש הוודאות הגדולה, איש האמונה העזה. אולם ככל איש-מעלה היו לו רגעי-נפילה, שעה שספקות נתגברו בו ואיימו עליו בשבירת בטחונו וערך מחשבותיו. וגם בשעת כתיבה נתפקפקה לא פעם אמונתו. וכך הוא אומר: “עבודתי בכתיבת הספר היתה תכופה יום יום, עד כי עיפה נפשי לפנות ערב; ורק באחת שובבתי נפשי לפנות ערב: בשמעי את נגינת ואגנר, ביחוד את האופירה ‘טאנהויזר’, אשר שמעתי בכל פעם שניתנה להשמע. רק בערבים שלא הוצגה בהם כל אופירה, הרגשתי ספק בצדקת רעיונותי”. אולם רגעים אלה היו בחינת ירידה צורך עליה. הרגשת היעוד שלו היתה חזקה, וחזה עתידות לא לעמו בלבד, אלא גם לעצמו: “היום הריני גלמוד, אדם בודד לנפשו, אבל מחר אפשר שאהיה נעשה מנהיג רוחני למאות ולאלפים. על כל פנים אהיה איש היודע ומכיר רעיון נשגב והמבשר אותו לבאי עולם. מלוא חיי-אדם לא יספיק לבצע את כל המחשבות. אבל הריני מניח אחרי ירושה רוחנית”. דברים כאלה וכיוצא בהם, שנאמרו לפעמים דרך אגב, מסייעים לנו להציץ לתוך מסתרי נפשו החולמת ולהבין את חליפות-רוחו ומזגו, חליפות שהן נחלת כל יוצר וסולל דרכים.

 

ד    🔗

מה היה הכוח המניע של הרצל? מה חזה לעמו? מה הודיע לעולם? מה היה קנה-הצופים שלו? אילו דרכים התווה להגשמת שאיפתו?

כמעט כל האוטופיות הראויות לשמן, המצויות בידינו, שרויות במזלו של איזה מאורע כביר ומזעזע, שאירע ליוצריהן או לדור, שבו חיו יוצריהן. “המדינה” של אפלטון שרויה בסימן הנורא של המתת סוקרטס, רבו ומורו הנערץ. בן 28 שנה היה אפלטון במות סוקרטס, וכל ימי חייו לא פסקה מהם השפעתו של מוות זה. כחידה ראה את הדבר: שמשטר, הקרוי דימוקרטיה, הדוגל בצדק ובאמת, יהא משקה סם-מוות לבחיר המין האנושי, לצדיק הגדול, לאוהב האדם ושוחר האמת! מאורע זה שייר בנפשו מעין צלקת, “טראומה” בשפת הפסיכואנליזה, שלא נרפא הימנה לעולם. וכל מאמציו הרוחניים היו מעכשיו מכוונים ליצור משטר כזה, מדינה כזו, שמעשי-עוול כאלה שוב לא יהיו בגדר האפשר.

הזדעזעות מעין זו עוררה גם את הרצל לכתוב את “מדינת היהודים”. גם הוא הוכה בתמהון: בתוך עולם של קידמה, הדוגל באהבת הבריות ובתחית הרוח, חי לו עם אחד מיוסר בכל מיני יסורין, משולל זכויות, מוקף שנאה, שבניו ובנותיו נרצחים ושכבודו מתחלל יום יום. קריאת-הגנאי והפרעות “האֶפּ! האֶפּ!” מקדמת אותו בכל מקום ואיברים שלמים נחתכים מגופו. והוא חזה זאת מבשרו. היה בעצמו קרבן. עובדות אלו הרעישו את נפשו. וכאפלטון בשעתו לא בא לידי כעס, אלא ביקש לעמוד על שרשי תופעה זו מתוך שלות-נפש וישוב-הדעת. והגיע לידי מסקנה: שלשנאת ישראל סיבות רבות ומנומרות, שכל דור בורר לו מהן ומבליטן, אך היא עצמה אינה עתידה לחלוף. פעם היא נעוצה בטעמים דתיים ופעם בטעמים חברתיים, כלכלים ומדיניים; לעתים הקנאה מעוררתה ולעתים היא באה בעקבות העובדה, שהעם היהודי הוא עם חסר-מגן ומושפל ואין תובע עלבונו. ודאי מתקדם העולם ומושגיו מתפתחים. אולם הרצל איש-המערב ראה מה שלא ראו כמה מיהודי המזרח, המלומדים בפרעות. הוא לא רצה להשליך את יהבו על ה“פרוגרס” ועל התעלותו של האדם, אם כי האמין בהם: “משום שאם נאמר להמתין עד שיזדככו הלבבות של בני אדם ויתעלו לאותה מדרגה, שעמד בה לסינג בשעה שכתב ‘נתן החכם’, יכלו בינתים ימי חיינו וחיי בנינו ונכדינו”.

ראיה חריפה זו, המרוכזת ריכוז אכזרי כל כך, שדוקא מתוך שהיא מביאה במנין את כל הצדדים היא מצטמצמת בנקודה אחת – הולידה בקרבו שלילה מוחלטת של הגלות. אולם יש בכך לא שלילת הגלות בלבד, אלא שלילתו של סדר-עולם וסדר-אדם זה, שאינו מוכשר בשום פנים ואופן להניח מקום של חיוּת ושל כבוד לעם היהודי. מבחינת השאלה היהודית נמצאים גם אומות-העולם וגם העם היהודי, במעגל-קסמים, שאין לו תקנה אלא פריצה. “הלחץ מביא אותנו לידי שנאת לוחצינו, ושנאתנו תוסיף להגדיל את הלחץ”. “אני מוקיר ומכיר תודה על האמנציפציה מתוך טעמים אנושיים, אך מתוך טעמים מדיניים אני חושב שהיא לא הצליחה – היא אחרה לבוא. כבר אי אפשר היה לשחררנו ע”י מתן חוק במקומות מגורינו עד עתה. – – – האנטישמיות גדלה יום יום, שעה שעה, ומוכרחת להוסיף ולגדול, כי הסיבות לא בטלו ואין דרך לבטלן".

הכרה זו, שהסער והזוועות של המציאות היהודית הבשילו בקרבו, היתה אבן-פינה בבנין השקפתו. ובמכתבו לגידמן הוא אומר: “במה שונה איפוא תכניתי מאוטופיה? עכשיו אומר לך זאת במלים ברורות: בכוח החיוני, השוכן בתכנית ואינו באוטופיה – – – תכניתי היא שימוש בכוח-מניע המצוי בתוך הטבע. כוח זה מהו? צרת היהודים! מי יהין לכפור במציאותו של זה? אכן אני אומר, כי כוח זה רב הוא ויוכל להניע מכונה גדולה ולהסיע אנשים”.

את הכוח-המניע מצא מיד, אך לא מצא א המקום, אשר אליו תוכל המכונה הגדולה להסיע את האנשים. תחילה היתה ארגנטינה מחוז-חפצו. אותה שעה טרם נתגלה לו רז המולדת הישראלית, שהיא אחת ואין בלתה. אותה שעה טרם הבין כל צרכו, שתכניתו זקוקה לא לבד לכוח דוחף, המניע לצאת מאיזו ארץ, אלא גם לכוח מושך, המניע להכנס לאיזו ארץ. אך מעט מעט “עשה” היכרות עם ההיסטוריה הישראלית החיה, והתחיל דולה הימנה ומשקה את עצמו ואת אחרים. או-אז נתחוור לו: “ארץ-ישראל היא מולדתנו הבלתי נשכחת. די לנו לקרוא בשמה, כדי שיתעורר כל העם בחרדת-קודש נאדרה”. גם ענין הלשון העברית לא היה מחוור לו בתחילה, ורצה שבמדינת-היהודים תהא שולטת השפה הגרמנית: “מי מאתנו יודע את הלשון העברית עד כדי כך, שיוכל לבקש כרטיס רכבת. אין כאלה”. אולם בשעה שתרגמו את “מדינת היהודים” לעברית ועמד על טעותו, ביקש מאת המתרגם למחוק את המקומות האלה.

ומשנתלבנו לו הדברים ונהפכו לחלק מנפשו, שוב לא הניח לשום גורם שבעולם להחליש את הודאות שבהם. הגלות נתגלתה לו בכל אכזריותה ובכל נוולותה המוסרית; העולם הגדול – בכל קשיחותו; הפתרון בכל בהירותו, והמכשולים בכל כבדם. אך ההכרה שנזדרחה בו, הכרת ההכרח במדינת-יהודים כפתרון אחרון של שאלת היהודים, לא הועמה. ונהפוך הוא: כל יום הפציעו ממנה קרנים חדשות, ששטפו את סביבותיו. והוא רושם: “אני חושב, כי מצאתי את הפתרון לשאלת היהודים”. לא “פתרון, כי אם את הפתרון, את היחידי”. ובאוטופיות שלו “מדינת היהודים” ו“אַלטניילאַנד”, המלאות השראה לאומית גדולה, הוא מפרט והולך את הפתרון שלו ומלבישו לבוש מוחשי ביותר.

 

ה    🔗

במדינת-היהודים תתוקן קודם כל הפגימה האורגאנית שבעם היהודי: ניתוקו מחיי-עבודה, תלישותו ממקורות הייצור והיצירה. הוא יחזור בה לחיים של כבוד, לחיים של עבודה. כל מלאכתו תהא נעשית בידי עצמו. לא רק מהנדסים, טכנאים, מורים, פקידים ומנהלי עבודה, אלא גם אכרים, פועלים פשוטים ובעלי מקצוע, נהגי רכבות ואניות, עובדי חרושת ויורדי-ים יהודים יעסקו בהקמת המדינה ובסיפוק צרכיה. לכל הגילים ולכל דרגות החיים יינתן האושר המוסרי של העבודה.

חיבה יתרה נודעת ממנו למשטר העבודה במדינת-היהודים, ולפיכך דקדק לתארו במפורט וברב-התלהבות. בעבודה ובעובד ראה את יסוד המדינה: “בשם העבודה ידגלו ההולכים אל ארצם החדשה”. ארץ-הבחירה ארץ עבודה היא. יום העבודה הנורמלי יהיה בן שבע שעות. הדבר מסתמל בדגל לבן עם שבעת כוכבי זהב. המצע הלבן פירושו החיים החדשים והטהורים; הכוכבים הם שבע שעות הזהב של יום העבודה. העבודה תיעשה תוך חילוף משמרות שלוש שעות ומחצה תעבוד כל משמרת, ולאחריה תבוא חברתה. “ברציפות של שלוש שעות ומחצה עשוי אדם בריא להוציא עבודה מרוכזת רבה. ולאחר הפסקה של שלוש שעות ומחצה – שיהא מקדיש אותן למנוחתו, למשפחתו ולהשתלמותו – הרי הוא שוב רענן כולו, וכוחות עבודה כאלה יכולים לחולל נפלאות”.

האכרים היהודים לא יהיו מן הטיפוס הישן; הם יעבדו את משקם במכונות חדישות ואף חייהם יהיו ערוכים במתכונת המתאימה לדור הזה. שום חידוש מחידושי התרבות הטכנית והרוחנית לא יהיו זרים להם.

הפועלים יהיו מאורגנים ברשות מרכזית ויישלחו לכל מקום שיהיה צורך בהם. המעבידים יוכרחו לקבל פועלים רק מן הלשכה המרכזית הזאת: “את משיכתם והכנסתם של פועלים-עבדים לא-יהודים לתוך הארץ, תוכל החברה למנוע ע”י הכרזת חרם על בעלי חרושת מסוג זה, על ידי שתקשה לאלה את המשא ומתן, ההובלה וההכנסה וכיוצא בזה. על כרחם יהיו אנוסים לקחת את בעלי שבע השעות, בעלי יום העבודה הנורמלי".

ייבנו מעונות לפועלים, אך לא לפי הדוגמה של קסרקטיני הפועלים שבכרכי אירופה ולא לפי אותן הדירות הפעוטות והנוגות, המקיפות את בתי החרושת. אמנם גם בתי הפועלים במדינת-היהודים יצטרכו להיות דומים זה לזה, כדי להוזיל את הוצאות הבנייה, “אך כל הבתים הבודדים האלה עם גניהם יתלכדו לגוף כללי ויפה”.

גם בתי חינוך יוקמו ובהם יגדל דור יהודי צעיר, עובד ובן-חורין.

הנשים תעבודנה במלאכות המתאימות לכוחן ולכשרונן. נשים הרות תהיינה פטורות מעבודה.

מפעלי התעשיה יעבדו לפי תכנית ממלכתית, אשר תביא במנין קודם כל את הצרכים החיוניים של תושבי המדינה ולא את המותרות, אולם גם דברי-מותרות לא יחסרו לאלה הרגילים לכך. כל מפעל חרשתי חדש יוקם לאחר שהממונים על התיכנון ימצאו שיש צורך בו, כדי שלא להגדיל את ההתחרות ואת הערבוביה בשוק הסחורות.

היזמה הפרטית תבורך, אך הספקולציה תיעקר מן השורש. אולם עיקר המאמצים יהיו נתונים למפעלים שברשות הכלל.

הכנסתה של המדינה תהא מבוססת על מסים ומכסים ועל מפעלי-מונופולין, שהם לברכה לתושבים ויהיה צורך להרבות בהם ככל האפשר.

יווצרו שני כלי-ארגון מקיפים ואיתנים, שעליהם יוטל להוציא את המפעל הזה אל הפועל: “האגודה היהודית” ו“החברה היהודית”. הראשונה היא מעין ארגון, הכולל את העם היהודי. בראשו יעמוד לא מנהיג אחד, שיכול בנקל ליהפך למושל-בכיפה, אלא חבר-אנשים. היא תהא מעין “סוכנות יהודית”. ואילו “החברה היהודית” תהיה מעין מכשיר של הגשמה: “את אשר תכין הראשונה בדרך מדעית ומדינית, אותו תוציא השניה אל הפועל”. היא תעסוק במכירת כל נכסי היהודים היוצאים, תגייס כספים, תכשיר את התנאים בארץ. יוקם בנק מיוחד אם היהודים העשירים לא ייענו כהלכה בכספם.

לאנשי הכהונה הדתית יוקצה במדינת-היהודים מקום הראוי לכבודם, ו“אולם בעסקי המדינה אין להם דעה, משום שהתערבותם עשויה לשים מכשולים חיצוניים על דרכנו”, כי חופש האדם וחופש החיים היו ראשי מטרתו.

המשטר המדיני המבוקש ע"י הרצל הוא משטר אריסטוקרטי, נוסח מונטסקייה, שבו ישלטו משכילי העם, שהם לב האומה ומוחה. “לפני עיני מרחפים סידורים ידועים מואֶנציה במניעת כל מה שגרם לחורבנה”. באידיאל זה של מדינה יש משהו מציורו של אפלטון, שביקש לתת את השלטון לפילוסופים.

 

ו    🔗

לא נמסרו כאן, כמובן, אלא קוים בודדים מתמונת מדינת-היהודים, כפי שנצטיירה בדמיונו של הרצל. אולם ראוי עוד לזכור, שאעפ"י שעיקר כוונתו היה לפתור את שאלת היהודים, שהיא פצע להם ופצע לעולם, הרי גנוז באוטופיה שלו גם חלום אנושי גדול. ופעמים הרבה נתן ביטוי לשאיפה זו: “היום מנצנצת בי המחשבה, שאני פותר אולי הרבה יותר משאלת היהודים בלבד, אלא את כל השאלה הסוציאלית!” ובמקום אחר כתב: “אפשר שיעלה בידי לפתור לא את שאלת היהודים בלבד, אלא יותר מכן, את השאלה הסוציאליסטית! שכן במקום ביצת העוולות, שעברו בירושה, הריני מעמיד את הסיכוי ליצירת חברה חדשה, העתידה להווסד על קרקע בתולה. הארץ של שבע שעות העבודה לא די שתהיה ארץ המופת לנסיונות סוציאליים, אלא תשמש גם “מֶכּה” לאמנויות היפות, שכל העולם התרבותי יעלה אליה לרגל: מפעלי יהיה רכוש יקר וקיים לכל האנושות, לכל העמים כולם, ולא ליהודים בלבד”. לפיכך לא ייגע ולא ייעף להסביר, לתבוע ולהודיע, כי יחסים טובים יהיו קיימים בין מדינת היהודים ואומות העולם. היא תהיה גם למופת בהתנהגותה כלפי הגר השוכן בקרבה. ומה נלבב דברו: “זאת צוָאתי לעם היהודי: יסדו והתקינו את המדינה שלכם באופן כזה, שהנכרי היושב בקרבכם יהא רואה את עצמו כבן-בית”.

ככל שהעמיק לצלול בנבכי ההיסטוריה הישראלית, כן נתחוור לו, שגם חיי הגלוּת לא היו לשוא. עם ישראל יצא צרוף ומזוקק מכוּר היסורים ושומה עליו למצות את הלקח. בארצו החדשה תנתן לגאונו בקעה רחבה להתגדר בה. ושם יהיה שומה עליו למלא תעודה אנושית נכבדה: “אלוהים לא היה מקיים את עמנו בעולם זמן הרבה כל כך, אלמלא הוטל עליו למלא שליחות גדולה בהיסטוריה של המין האנושי”.

אם יצירה ספרותית או חברתית משפיעה אור וחום לדורות, סימן הוא, שאש-תמיד עצורה בה, שאמת-חיים גדולה גנוזה בה. ואם האוטופיה של הרצל חיה ומעוררת זה 48 שנה, הריהי מעידה, שעל פי רוח-הקודש נכתבה, ששר-האומה היה עם פיו ועם קולמוסו של הרצל. חלומו נארג מחוטי הזהב של תקות ישראל ושאיפתו לעצמאות. כל הדורות יש להם חלק בחלום זה, שהרצל העיז להלבישו כתונת-פסים של זמננו ולבטאו בלשון ימינו. וכה אמר:

“מדינת היהודים איננו עוד חלומו של יחיד, אלא נחלת רבים היא. אני יודע זאת כבר כיום, ולמחר ידע זאת כל העולם כולו, שהיהודים חפצים במדינתם שבה יוכלו לחיות ולשגשג כאנשים חפשיים”.

אכן, כיום יודע זאת כל העולם כולו; אולם הרצל היה בעל-החלום הראשון ובעל-הבשורה הראשון.

תש"ד

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!