רֵאשִׁית משֶׁה    🔗

א: הַלֵּדָה    🔗

ויאחזו שבטי ישראל במצרים ויפרצו בה וירבו במאד. ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף ואת כל הטוב אשר עשה, ויחל להעביד את בני-ישראל בפרך ובכל עבודה קשה. ויאָנחו מן העבודה הקשה וירא אלהים וידע.

ויהי היום וישכב פרעה ויישן, והנה זקן אחד עומד לנגדו ובידו מאזני­­-משקל. בכף האחת כל דרי מצרים למקטון ועד גדול, עם מלכם ושריהם, ובכף השנית טלה אחד. ויכריע הטלה הרך את כל עם מצרים. ויתפלא מאד על המראה הגדול הזה. וייקץ והנה חלום ותיפעם רוחו. וישלח ויקרא את כל חכמיו ויודעי חָזון, ויספר להם את הדבר אשר ראה וייראו מאד, ויענו ויאמרו: חלום רע ראית, מלכנו, הנה בן יולד להעם הבונה ערי מסכּנוֹת לנו, והוא יפרוק עוּלם מעל צוארם ויוציאם מארצנו ביד חזקה ובזרוע נטויה. ויחרד המלך ויתן ביום ההוא צו לאמור: כל הבן הילוֹד היאֹרה תשליכוּהו! ויעשו כן ויאבידו כל זָכר בבני-ישראל.

ועמרם בן קהת בן לוי בן ישראל נגיד בימים ההם, ולו אשה מבנות משפחתו ושמה יוכבד. ותהר ותלד בן, וימלא כל הבית אור, ותרא אותו כי טוב ותירא מאד, לבל יבולע לנער מיד הזדים, ותלך ותצפנו. ויהי בראותה, כי לא תוכל עוד להסתיר אותו, ותקח תיבת גומא, ותשם בה את הילד ותתן את התיבה בסוּף אשר על שפת היאור ותאמר: ה' כטוב בעיניו יעשה! ותלך בעת ההיא בּתיה בת המלך לרחוץ ביאור, ותרא את התיבה צפה על פני המים, ותשלח את אמתה ותקחה ותפתח אותה, ותמצא בה נער בוכה ותאמר: מילדי העברים הוא; ותקרא שמו משה, לאמור: מן המים משיתיהו. ובני-ישראל קראו לו שמעיה בן נתנאל ויאמרו: זה יושיענו.

ויגדל יצא אל אֶחיו וירא בסבלותם ויצא לבו, ויאמר לעמוד לימינם; ויהי פרעה עוין אותו ומתנקש בנפשו להרגו; ויברח מלפני פרעה, ויבוא לגבול מדין וישב על הבאר.

ב: הַמַּטֶּה    🔗

וליתרו, כוהן מדין בעת ההיא, שבע בנות רועות צאן אביהן בן אין לו, ותבואנה הנערות ותמלאנה את הרהטים להשקות את הצאן. ויבואו הרועים, אשר רבו את יתרו תמיד, ויגרשון וישפכו את המים, אשר דלו, לארץ. ויתחמץ לב משה לראות את העוול אשר עשו להן הרועים, ויראם את ידו הקשה וישק את צאן הנערות ויושיען מיד אויב.

ויקרא יתרו למשה לאכול לחם. וירא בגנו מַטה ספיר נטוע, ויקרב אליו, והנה שם אלהים צבאות חָקוק עליו, הלא הוא המטה אשר נטלוֹ אדם מגן-העדן בעת גורש ממנו ויתנחל לאברהם, ליצחק, ליעקב וליוסף; אחרי מות יוסף שוּדד ובא לבית פרעה, ומשם לקחוֹ יתרו ויטעהו בגנו. וינסו כל גיבורי קֵני לתלוש אותו, כדי לקחת את צפורה להם לאשה, ולא יכלו. וישלח משה את ידו “ויתלשוֹ כהיתלש עצי היער מסוּבּכו”, וויהי למטה אלהים בידו. ויתן לו יתרו את צפורה בתו לאשה, ויואל משה לשבת אתו.

ג: הַחֲלוֹם    🔗

ויהי כי רעה משה את צאן חותנו יתרו, ויחלום חלום, והנה על ראש הר גבוה עומד כסא רם ונישא; ועליו יושב איש, תארו כשמש, על ראשו כתר מלוכה, בשמאלו שרביט זהב ובימינו קורא לו, כי יגש אליו. ויגש משה אל הקורא לו; וימהר לרדת מעל הכסא, ויצווהו לשבת במקומו, ויסר את הכתר מעל ראשו, וישימוֹ על ראש משה, וימסור לו שרביט-הזהב אשר בידו, וימשחהו לראש. ויהי בישבו על הכסא, וירא את כל כדור הארץ לרגליו, וצבאות כוכבים ממעל נופלים ויורדים וקמים סביבו כמחנה-צבא במערכת-מלחמה. וייקץ משנתו ותיפעם רוחו. ויבוא לפני יתרו חותנו, יודע העתים והחכם בכל מדע, ויספר לו את דבר חלומו; ויען רעואל ויאמר: אלהים הגדול הראך גדולות ונצורות; ולא יעברו ימים רבים, עדי יתקיים בך הדבר הזה, כי תשב על כסא עמך, להיות נגיד ומצווה להם ולכל הגויים, וילכו כולם לאורך וישתחוו לאלהיך.

 

מֵחַיֵּי משֶׁה    🔗

א    🔗

ארץ מצרים ארץ מישור היא, שׂדיה יעטפו בר, ומבלי שירד הגשם תוציא אדמתה מדי שנה בשנה כל פרי עץ למינהו ורוב תבואות יעלה בה. ויראו אבות משה את הארץ כי טובה ובכנען אדמת מגוריהם היה רעב ויקומו וילכו שמה ויתאחזו בגושן ויפרו וירבו שם. ויקנאו בהם יושבי-הארץ ויחשבו עליהם רעות ויאמרו להכחידם. אמר אלהים: את בריתי אשר כרתי עם אבותיהם לא אָפיר, ויעמיד להם את משה, ראש הגואלים.

ויהי למלך הארץ בת יחידה, אשר אהבה מאד, והיא היתה בעוּלת בעל ולא היה לה ולד. ותכל נפשה ללדת בן-זכר, למען ישב על כסא המלך ולא תיסוב המלוכה לאחר. וַיִקר מקרֶהָ ללכת לרחוץ במים ביום שׂמו את הנער משה על שפת היאור. ותרד המימה ותרחץ את בשרה ותשב לה תחת אחד השׂיחים, לנגב את גופה. ותרא תיבה מרחוק ותצו לאמהותיה להביאה לה – והנה בה נער יפה ותמים מכף רק ועד ראש. ותחמול עליו ונכמרו רחמיה כאילו ילדתוּ בעצב ותגמור אומר לחַנכוֹ ולגדלוֹ. ותשב לביתה בחצר המלך ותערם ותאמר, כי הרה היא, ותבשר בעוד ירחים, כי ילדה בן. כה גדל משה בחצר המלך, הוא נער עם בני גדולים ושרי-המלך ולומד חכמה ולשון ותורת כל עם ועם. ויעל משה בחכמתו גם על מוריו ומלמדיו וישתוממו כולם על שׂכלוֹ ובהירות רוחו.

ב    🔗

מחכמי מצרים למד משה את חכמת המספר והמדידה, עמד גם על חכמת השירה והתעמל להשלים עצמו בדעת אלוהּ ורזי-יהּ. מבני אשור קיבל ידיעת-הכתיבה, הכשׂדים אילפו אותו ידיעת-הכתיבה, הכשׂדים אילפו אותו ידיעת מהלך המזלות וממשלתם על כל עניני העולם. ויתר החכמות הורוהו חכמי יוָן. אין חכמה ואין מדע, שלא שנה אותם הנצר העברי, ואין שלא התאמן בו, להבין כּוחו ויסודו.

ומשה הולך הלוך וגדול בחצר המלך. הוא גם נחשב לבן בת-המלך, תקות מצרים עליו ועיני כל העם צופות בו. ויתן משה לבו להתבונן גם בתהלוכות משפטי הארץ וירא כי אין צדק ואין משפט במצרים. הנה בא עם מכנען, לבקש לו מקלט ומנוח, ויחזיקו בבניו ויעשו אותם לעבדים. רבים מן הגרים ההם מתים מהטורח והעמל, ובני יושבי-הארץ לא יתנו לקרוביהם לכסות את המתים ברגבי אדמה, כמנהג המדינה, והגוועים מושלכים בראש כל חוצות בלי קבורה. וירא את דמעת העשוקים יום יום ויחר אפו ויקם נגד נוגש עריץ אחד, שנגאלה ידו בדם נקיים ויכהו והשיב דמו בראשו. וישמע המלך את אשר עשה וישא עליו חטא. וידע משה, כי חורשים עליו רעה ויקם ויעזוב את ארץ בני-חם וילך לו ארצה מדין.

ג    🔗

עם מדין בעל-מקנה היה ומבחר בניו רועי-צאן. והאיש שבן אין לו ורעתה בתו את הצאן. בנות–הכוהן גם הנה רועות בשדה ויצֵרו להן הרועים. וירא הזר את מעשיהם ויוכיח אותם בשבט לשונו. בושו מדבריו והניחו לנערות. ותשובנה אל ביתן ותספֵרנה לאביהן על-דבר האיש הפלאי. ויאמר הכוהן: לא טוב, בנותי, שעזבתן את האיש המושיע לכן, לכנה אל הבאר וקראנה לו לאכול אתנו לחם. ויהי בבוא משה עמהן ויעמוד בחצר הבנות, התפלא הכוהן על יקרת נפשו וטוהר פניו ויאמר: אך איש-הרוח זה וממנו לא נצפנו עתידות. ויאמר לו: שבה עמדי ואעשה אותך לרועה על צאני; ובלכתך עמהן בשדמות עשב ומרעה תתעמק באשר צפון לך. ויתן לו גם את בתו היפה לאשה.

 

עַל אַדְמַת נֵכָר    🔗

א: יַאנוּס    🔗

ויהי בעלות יוסף ממצרים לקבור את אביו בחברון ובני עֵשׂיו ניצבו לשטן לו, גברה ידו עליהם וישבּ את צפוֹ בן אליפז מבחירם ויביאהו מצרימה וישימהו בנחוּשתים. והאיש צפו איש גיבור-חיל, לא היה כמוהו מימי נמרוד מלך בבל. ויברח ממצרים אחרי מות המושל העברי ויבוא ארץ אפריקה, היא דנהבה, וישימוֹ אנגיאס המלך לשר-צבאו, והוא גדול ונכבד בעיני העם.

ויהי היום והנה אבד לצפו פּר בן-בקר וילך לבקש את הפר ויבוא למורד הר גבוה. ובתחתית ההר מערה גדולה ועל פיה אבן גדולה, וקול חיה גועה מן המערה, וינפץ את האבן בידיו – והנה חיה משונה, מחציה ולמעלה כדמות תיש ומחציה ולמטה כדמות אדם, עומדת ופוצעת בעצמות השור. קפצה עליו החיה ותאמר לבלעו חי; ויקם עליה ויהרגה בלי חרב וחנית, ויקרע בצפרניו את ראשה ויבא אותו אל אנשיו. ויקרע בצפרניו את ראשה ויבא אותו אל אנשיו. ויתמה העם על כּוחו ועל גבורתו ויוָעצו כולם לעשות לזכרוֹ יום אחד בשנה לחג ומועד ולנסך לו נסכים; ויקראו את שם החג הזה יאנוס על שם החיה הכבירה אשר הרג.

ב: בֶּלַע בֶּן בְּעוֹר    🔗

מלחמה רבה היתה בין בני-שעיר ובין בני-עֵשׂיו אחרי מלחמתם הרבּה את בני-יעקב. ויכרתו בני-עשיו ברית בסתר עם אנגיאס מלך דנהבה, ובני-שעיר התאחדו עם בני קדם ובני-מדין. והנצחון האיר פנים פעם אל המחנה האחד ופעם אל המחנה השני, עד אשר גברה יד בני-עשיו על שבטי החורי וַיכּו בהם מכה רבה וירשו את ארצם ויאחזו בה ויהי להם גם צאנם ובקרם לנחלה.

ונפש העם מרה איש על בנו ואיש על אחיו ועל רעהו שנפלו במלחמה; וישבעו לאמור, שמהיום ההוא והלאה לא ימליכו עליהם אחד מאחיהם, כי-אם איש נכרי מבני עם אחר והוא יצביא צבאותיהם, ואחד מאנשי אנגיאס מלך דנהבה, שעזרו להם במלחמתם נגד בני-שעיר נשאר עוד בתוכם, והאיש גיבור-חיל וטוב-רואי, חכם בכל מדע, ושמו בּלע ושם אביו בּעוֹר. ויאמרו בני-עשיו: אך זה ימלוך עלינו. ויקומו וימשחו אותו עליהם לשר ושופט ויקראו: יחי בלע! יחי המלך! ויפרשו שׂמלה וישליכו בה איש איש נזם זהב, טבעת וצמיד או גם שוהם ובדולח ויעשירוהו עושר רב. ויעשו לו כסא מלכות ויבנו לו היכל ויהי למלך על בני-עשיו. והאנשים אשר אתו לקחו את שכר עבודתם בחיל המלחמה וישובו אל אדוניהם דנהבה.

ג: יַאנִיָּה    🔗

בימים ההם חי בארץ כיתים איש אחד בעל-פלאות ושמו עוצי ויהי לבני כיתים לאלוה תעתועים ויזנו אחריו ויעמידו לו במות. ובן לא היה לעוצי, כי אם בת אחת ושמה יאניה. והנערה יפה עד מאד ומַשׂכלת בכל מדע. ויראו אותה אנשי אנגיאס מלך בני חם ויבואו ויהללו אותה למלך. וישלח המלך אל בני-כיתים אחרי מות עוצי אלילם, לאמור: הבו לי את הנערה יעלת-החן לאשה ואֶכרות לכם ברית; ונתן גם את בנותינו לכם והיינו לעם אחד; ואם תמאנו ומריתם בחרב אצא לקראתכם ואפיל את חומותיכם ואתוץ את עריכם ולא אותיר לכם שׂריד. וייראו בני-כיתים מפניו ויגמרו אומר למלא את רצונו, אם גם קשה היה בעיניהם, לתת את בת אלהיהם ללכת אל ארץ נכריה ותילקח מהם אורה וברכה. עוד שלוחי אנגיאס יוצאים, והנה מלאכי תורגוס מלך ביבינטו באו וידברו אליהם כדבר הראשונים לאמור: חשקה לב מלכנו ביאניה החמוּדה, ואתם תנו אותה לו לאשה ויכתירה בכתר מלכות ויושיבהּ לימינו ואתם תהיו לבני בריתו, ואם לא תעשו כדבר הזה ותאמרו: לא כן, הנערה תשב אתנו, כי אז יעבור בחרב על ארצכם וישם את אדמתכם שממה ויכחיד אתכם מגוי. ויענו בני-הכּיתים את צירי תורגוס לאמור: היו פה לפני בואכם רצי אנגיאס ודיבּרו באזנינו כדבריכם אתם היום, וניאות להם ולמשאלת-לבם, ואיך נתן אותה עתה למלככם ונפר את דברינו? וישובו מלאכי מלך ביבינטו בבושה למלכם ויאמרו לו: קדמך, מלכנו, מלך בני-חם, לו תהיה הנערה לאשה, והוא גם חזק הוא ממך. ויקצוף תורגוס עליהם ויאמר: פיכם ענה בכם. ויצו למַגר אותם בחרב. והוא וכל עמו יצאו למלחמה נגד אנגיאס. ואנשי כיתים מיהרו ושלחו למלך הזה לאמור: גם נפש תורגוס מלך ביבינטו חשקה בנערה, וכזאת וכזאת דיבר באזנינו. ויאסוף את כל חילו ויצא המלך אנגיאס גם הוא למלחמה. מספר בני החיל בשני המחנות רב ועצום. ותהי מלחמה חזקה וגדולה, ותגבר יד אנגיאס על תורגוס ויך אותו ואת עמו לפי חרב. אחרי-כן בא אל ארץ כיתים וישא שם את יאניה ויתן רוב מתנות לעמה ולבני-משפחתה ויבא אותה אל ארצה קרטיינה ויעש משתה גדול לבני עמו. וישמח וישׂשׂ עם המלכה היפה באדם. ויהי אור לשבטי חם.

אולם אחרי עבור ימי המשתה חלתה יאניה מחלה אנוּשה, וכמעט הגיעה עד שערי מות. ויצר למלך ולשריו ויאסוף את גדולי הרופאים והחכמים ויאמר עליהם: עוּצו עצה ומצאו תחבולה לרפא את יאניה החמודה מחָליה ואל נא נראה באָבדהּ. ענו החכמים ואמרו: לא אויר ארצנו כאויר ארץ כיתים ולא מימינו כמימיהם, ועל-כן חלתה המלכה. ויצו המלך להביא מים מארצה וישקלו במימי ארצו, והנה קלים הראשונים מן האחרונים וגם מראיהם זך מאד. ויפקוד לאסוף חוצבי-אבנים לאלפים ולרבבות ויחפרו תעלה מארץ כיתים עד מדינת קרטיינה וירצפו את התעלה באבנים וימשכו את המים הטהורים משם. ויהיו מעתה לכל צרכי המלכה, שתתה מהם, רחצה בהם, אָפו ובישלו בהם בעדה וגם השקו בהם כל זרע אשר נזרע בגללה. וישב כּוח יאניה אליה ויפיה עלה כפורחת. ויאהבו אותה כל יושבי הארץ וירקמו אנשי דורה גם את צלמה בלבושיהם מרוב יפיה, כאשר נעשה לבת אוּזדרובבל הנאה. וינחשו העם בכשפיה ותהי יאניה המלכה ללילית ולכוכב מתעה לבני-דורה.

ד: נָבִיא לְעַמּוֹ    🔗

ויקח לו איש מגדולי מדין ושמו צוען בן עיפא נערה אחת מבנות עמלק לאשה ותהר ותלד לו את יתרו. ואנשי מדין החלו בימים ההם לזנות אחרי אלהים אחרים ולשחת את דרכם. ותהי להם איפה ואיפה ומשקלים לא-נאמנים ורימו את בני-אדם. ויהי היום ויבוא אחד מסוחרי כנען לפני יתרו ויתאונן באזניו על איש אחד מבני עמו כי שקר בו. ויצא יתרו לשוק ויחל להוכיח את בני-אמונתו על רוע מעשיהם וזדון לבם. התאספו עליו אנשים ריקים ופוחזים ויהתלו בו, זה צרם אותו באזנו וזה דחפו בידו. שב יתרו נעלב ומיצר הביתה. בלילה בא אליו גבריאל המלאך ויאמר לו: יען קינאת לאמת וּנקלות בעבור תוכחתך, אני מושח אותך בשם אב-הרחמן לנביא על כל שבטי מדין וקמת ודיברת קשות עמהם מבוקר עד הערב. והיה אם ישובו מרוע מעלליהם, ונסלח להם, ואם יוסיפו לעשות הרע ויבעטו בך, חי מלך המלכים כי יכּחדו מעל פני האדמה וסופם אבדון ושחת.

וישכם יתרו בבּוקר ויקרא את כל זקני מדין בשער ויאמר אליהם: עד-מתי תלכו אחרי ההבל ותהבלו ותשתחוו למעשי-ידיכם? הלא אלהים חי יושב על כסאו בשמים ואתם לעצבים תשתחוו. אמרו הזקנים והשופטים: שקר אתה דובר, אין אלהים ממעל, אך מתחת. כיון שראה יתרו שאין שומע ומאזין לו, פרש כפיו לשמים ויאמר: אֵל נורא ושגיב, שפוט ביני ובין עמי! מיד הביא אלהים רוח סערה מעורב בברד ואבני-תופת וישמד את כל גוי-מדין ונעשו אהליהם קבריהם. רק יתרו ועדתו נותרו בחיים.

ה: משֶׁה בְּכוּשׁ    🔗

בלעם בן בעור מלך אדום היה מיועצי פרעה, בעת ביקש לכלות את עם-ברית. ויהי בראותו, שאלהים הפר זממו וכאשר יענו את עם ישראל כן ירבה וכן יפרוץ, קם ועזב את ארץ מצרים וילך לו למלך ניקנוס, שמלך אז באדום, ושני בניו עמו: אניס וסמריס. ובלעם גדול בקוסמים היה ולא היה בכל חרטומי ומכשפי הארצות איש ששׂגב ממנו בחכמתו. אומרים גם אומרים, שלא בעור אביו היה, כי אם לבן הארמי אובד אבינו. בימים ההם מלחמה רבה בין בני-כוש ובני-קדם. ויתערב ניקנוס בריב ויצא הוא בני-חילו להילחם ויעזוב את בלעם ובניו לשמור את העיר. ויהי בלכת ניקנוס מרד בו הקוסם ולא זכר לו חסדו, הגביה את החומות משני צדי העיר; מעֵבר השלישי חפר בורות רבים לאין מספר ומעֵבר הרביעי קיבץ בלהטיו המון נחשים ועקרבים. כה התבצר הוא ושארית העם ואין יוצא ואין בא.

ויהי בשוב ניקנוס וכל שרי החילים וישאו עיניהם, והנה חומת העיר גבוהה מאד, ויתמהו איש אל רעהו ויקראו לשוערים לפתוח להם; ולא אָבו לשמוע להם ויערכו מלחמה עמהם ויכו בהם השוערים. אמרו לבוא אל העיר דרך הבורות ויפלו בם הפרשים; בּיקשו לחדור מאותו עבר, ששם זוחלים הנחשים והצפעונים, וינשכו אלה בהם ויעשו בהם חבורות ופצעים. ויחדלו ממעשיהם, אך צרו על העיר וישבו באוהלים ובמלונות שנים רבות.

בימי המצור האלה ברח משה בן עמרם ממצרים ויבוא אל מחנה ניקנוס. והאיש משה מראהו נאה וקומתו דמתה לתמר וישא חן וחסד בעיני המלך וישימהו לשר-צבא. ויעבוד משה את מלכו באומן ובעוז. עברו ימים וניקנוס מת ויקומו בני-החילים וימליכו עליהם את הגיבור העברי ויתנו לו גם את המלכה לאשה כחוקי אדום ומשפטיו. ויהי ביום השלישי למלכו באו אליו זקני החילים ופקידי-הצבא ויפלו לרגליו ויאמרו: זה תשע שנים, שלא ראינו את נשינו וטפּנו ונפשנו מתגעגעת עליהם, הבה לנו עֵצה איך נחדור לעיר ונשוב אל ביתנו. ויאמר אליהם משה: התאזרו ולכו ההרה וקחו לכם מאפרוחי החסידה וקרבו אחר זה אל העיר מאותו העבר, שבו שוכנים הנחשים והעקרבים; והיה כי ישלחו השרפים את לשונותיהם לנגדכם, השליכו להם את האפרוחים, עודם בין שיניהם ואתם תקומו ותכבשו את העיר. ועלתה עצתו בידם וישובו ויכבשו את עיר מולדתם. ובלעם ובניו, בראותם כי עוד מעט ותכלה אליהם הרעה, ניחשו ופרחו באויר וימלטו את נפשותם.

ומשה זכר את ברית אלהי-יעקב ולא קרב כל הימים אל אשת אדוניו, וישם במיטה חרב בינו ובינה ולא חטא עמה. וינהל את בני-כוש בדרכי התורה והמשפט. והעם הצליח במעשיו ויהי למופת בין גויי הארצות. והמלכה בראותה, כי התרחק ממנה המלך החדש, חרה לה עד מות. ותקרא לשרים ולגדולי המדינה ותאמר להם: למה המלכתם עליכם איש-נכרי משבט לא שמענו לשונו? הנה לפניכם בן אדוניכם ניקנוס ולו משפט המלוכה. וישמע משה וידע, כי באה עתו לשוב אל אֶחיו ויסר את עטרת העולם-הזה מעל ראשו ונכתר בכתר של קדושה.

 

מִמִּצְרַיִם וּמִמִּדְיָן    🔗

א: הַיּוֹעֲצִים    🔗

בלעם בן בעור, רעואל המדיָני ואיוב העוצי היו מיועצי פרעה והיו נעלים ונישאים מכל חכמי המלך ושריו. ויהי כי החל פרעה לגור מפני שבטי ישראל, פן ירבו ועלו מן הארץ, או גם יכבשו אותה, שלח וקרא לשלושת הנבונים האלה ויאמר להם: עוצו עצה, מה נעשה בבני משפחת אברם, שבאו לגור בארצי, ועתה יאכלו את כל טוב אדמתי. נענה רעואל ואמר: אם על המלך טוב, יחדל לחרוש רעה על העם הזה, כי אֵל גדול כביר-כוח עמהם ולא ינקה את מציקיהם ומציריהם; גדול האלהים הזה גם מאלהיך וכל אשר לך, וכי תילחם בו נפול תפול לפניו, אתה ועמך, ויכחידך מגוי. חרה אף פרעה ברעואל; פנה לאיוב ויאמר אליו: הגד לנו אתה את דעתך על-אודות בני יעקב ודרכיהם ועוצה לנו איך נוכל להם? ענה איוב ואמר: הלא כל יושבי הארץ נתונים בידך, מיחלים לחסדך ויראים את שבטך, עשה כזאת גם עם יושבי גושן ואל תעשה פדות ביניהם ובין אחרים. לא ישרו בעיני פרעה דברי איוב, אמר לבלעם בן בעור: דבּר אתה את דבריך ונשמעם. עמד בלעם על רגליו ואמר: אם באֵש תילחם עם הגוי הזה, אז ינצלו, כאבי-אביהם, ואם בחרב תצא לקראתם, גם אז לא תצליח, צווה להשליך המימה כל בן נולד ואז תמחה את שמם. וייטבו דברי בלעם בעיני פרעה ויתן חוק ומשפט להשליך המימה כל בן נולד לעברים.

היועץ הראשון יתרו זכה, שעל שמו נוספה פרשה אחת שבתורה, איוב לקה ביסורין ובלעם בן בעור נפל בחרב יוצאי-מצרים.

ב: הַגַּחֶלֶת    🔗

ויהי היום ויעש פרעה מלך מצרים משתה לשריו ועבדיו בגינת ביתן המלך והוא יושב על כסאו, אלפרענית המלכה יושבת לימינו ובתיה בתו יושבת לשמאלו והנער משה מונח בחיקה. ויושט משה את ידו ויקח את העטרה מעל ראש המלך וישׂימה על ראשו. ויבּהל המלך וגם שרי המלכות שישבו אל השולחן תמהו איש אל רעהו. ובלעם בן בעור הקוסם בין המסובים היה וייעץ את המלך לשפוך את דמי הנער ולהינקות מרעתו. אמר המלך: יבואו שופטי הארץ וישפטו, אם יש משפט מות להנער, בא מלאך ממרום, נתלבש כאחד מחכמי המלך, עמד לפני פרעה ואמר: אם על המלך טוב יצווה להביא שתי קערות, באחת ישימו אבני-שוהם ובשנית גחלי-אש, והיה אם גם יגע הנער בידו אל הגחלים, אות כי לא שׂכל בו, ואם לאבני-שוהם יושיט ידו, אז דמו בראשו. עשו כן והעמידו לפני משה שתי קערות כאלה. ביקש להושיט ידו אל השוהם, בא מלאך אחד ודחפה אל האש. נטל גחלת אחת ונגע בפיו ומאז נעשה לכבד-פה וכבד-לשון.

ג: בַּבּוֹר    🔗

ויהי כי ברח בן עמרם מפני חרב פרעה ויבוא לארץ מדין ויושיע לבנות הכוהן וישק את צאנן, שאלהו רעואל אביהן: מאין יבוא ומאיזו ארץ מוצאו? ויספר לו הזר את כל אשר מצאהו על אדמת בני-חם ולא כיחד ממנו דבר. ולא זכר לו הלז את חסדו, ויאמר בלבו: אם בכתרו של מלך שלח ידו, מה ימצאני אני, אם אביאהו בצל קורתי? מיד עמד וישליכהו לבור ויאמר: לא יצא מזה ולא יראה את השמש. ותחמול על העברי צפורה בת רעואל, כי מצא חן בעיניה; ובכל יום ויום היתה מביאה לו לחם ותכלכלהו ימים רבים.

ויהי מקץ שבע שנים אמרה הבת לאביה: איש נקי ולא עוול בכפו השלכת לבור והוא צועק עליך בכל יום לאלהיו; העלהו משם ולא יהיה בך חטא. התפלא הכוהן ואמר: מי שמע כזאת, שאדם שלא אכל ולא שתה ימים רבים ואך אופל יכסנו עודנו חי? ועמד על פתחו של בור ושמע קול משבח ומזמר לשוכן מרומים. מיד הוציאהו לחפשי ויתן לו את בתו לאשה, כי דיברה עליו טובות. ותלך העלמה בדרך אברהם, התמכרה לאהבת בעלה ותלד לו בנים שנַים.

 

בְּמִדְיָן    🔗

א: הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן    🔗

בשעה שהיה משה בן-עמרם רועה במדבר את צאן יתרו כוהן מדין, נפרד גדי אחד מן העדר; דאג לו משה וילך לחפּש אחריו וימצאהו עומד על-יד בריכה של מים ומשיב נפשו. אמר הרועה: לא ידעתי כי צמא הוא כל-כך ואמרתי אך בּגוד בגד בי; בודאי עייף הוא מן הדרך. נטלוֹ על כתפו ונשאהו שוב אל המחנה ועוּלו נעים עליו.

באותה שעה נגלה אליו מלכו של עולם ואמר לו: רחמים כל-כך בלבך על הצאן והבקר, שבראתי בעולם, ולהם אין נפש משׂכלת ואינם מכירים בריבּונם – על בני שבט אברם העברי, שבחרתי בם מכל משפחות האדמה, בודאי תרחם ותחננם בצר להם. חייך, אתה תרעה את צאן-עמי והיית להם לרועה וקראתם כולכם בשמי. מיד נפל משה על פניו ויאמר: אודך, אלהים, על מפעלך עמדי, הנני לך כי שלחתני.

ב: הַנֶּשֶׁר והַיּוֹנָה    🔗

פעם ישב הנביא על גבעה נישאה בשדה-מדין ויחשוב על-אודות מפעלות תמים-דעים ועל נתיבותיו כי רבו, וישא עיניו והנה יונה הומיה פורחת באויר ויורדת. ותגש אליו ותאמר: נביא-האלהים ואיש רב-החסד, חנני-נא והצילני מהנשר האכזר, הרודף אחרי לבלעני חיה, ואני צעירה ורכה לימים, עוד לא שימשתי לפני קוני. ויחונן אותה משה, הסתירהּ תחת שולי מעילו ויאמר לה: הירגעי ואל תפחדי, לא יאוּנה לך כל רע, כי על-כן באת אלי. עודנו מדבּר, והנה הנשר גם-הוא ירד ממעל וידבר אליו לאמור: משה בן-עמרם, אם על יונה בריה קטנה חסת, חוס גם עלי, רעֵב וצמא לדם אנכי; ואם תגזול ממני אשר עלה בגורלי, תעוות משפט וחָטאת לי ולזרעי. מיד לקח הנביא את המאכלת מאמתחתו, גילה את זרועו ויחתוך ממנה חתיכת בשר כמשקל היונה, ויתנה לנשר ויאמר: הא לך חלקך; רק בנפש היונה לא תגע, כי על-כן מצאה אצלי חסותה. מיד פרש הנשר את שש כנפיו ויאמר: ציר ממרום אני ואך לנסותך באתי.

ג: חֲתַן דָּמִים    🔗

ויהי כי מתוּ האנשים המבקשים את נפש המושיע, נגלה אליו גבוה מעל גבוה ויאמר לו: לך שוב אל הארץ בני-עמה מַעבידים את בני-בכורי קשה וגאלת אותו מיד צר! ויעזוב משה את מדין וילך ארצה מצרים. הוא בדרך במלון, והנה השטן חורש לו. נתלבש אוריאל המלאך בלבוש נחש הולך קוממיות וַישׂר אל משה ויבלעהו עד טבורו. חָשך העולם, כוכבי השמים אספו נגהם, ותילל הבריאה על אבדן משיחה. ותרא צפורה תאומת משה, כי מתגבר סמאל, והוא השר משטמה, על בן האדם; ותחגור עוז בנפשה, לקחה צור חד בידה ותחתוך בו את ערלת בנה הנולד ותשלך אותה לפני אוריאל. ותשׂר אל המלאך ותוכל לו וַתוצא בלעוֹ מפיו. והשחר עלה שוב להאיר לתבל ומלואה. מעתה היה לה איש בריתה גם לחתן-דמים.

 

סִפּוּרִים    🔗

א: הַזְּאֵב הַמְדַבֵּר    🔗

ויהי כאשר היה משה רועה את צאן יתרו חותנו במדבר, בא אליו מלאך אחד בדמות זאב לבן ויתיצב למולו. נתירא משה ממנו, אמר לו הזאב: שלום עליך, אדוני איש-האלוהים! ויתפלא משה ויאמר: הלא אין החיות מדבּרות, ומי שׂם פה להן לשׂיח? ענה הזאב ואמר: אתה האיש, שעתידה התורה להינתן על ידו, ובתורתך נאמר על העגל, אשר הקימו להם בני-ישראל, שדיבר, והאתון, שרכב עליה בלעם החוזה, שדיברה גם היא… עוד אמר הזאב למשה הרועה: תן לי מן הצאן אשר אתך ואוכלם, כי רעֵב עבדך. ויען משה ויאמר לזאב: אלה הצאן, אשר אתה רואה, לא שלי הם, כי-אם של יתרו חותני הם, ותורה זו שאתה מעידה בי, היא גם תאמר: והייתם נקיים מה' ומישראל, ואני רק שכיר הנני; והיה כי אתן לך מן השמוּר עמדי, ובגדתי בקנין אחרים וחטאתי לאלהים.

ויאמר הזאב הרעֵב למשה: אם כן הדבר, לך אל חותנך, אל יתרו, וקח ממנו רשות, כי אקח לי שה אחד מן הצאן למנחה. ויאמר משה: הנני לעשות כמצוָתך; אבל מי ישב על הצאן לשמרם מחיות השדה? ענה אותו הזאב לאמור: הניחני אותי אצלם, והעבודה, שלא אוכל מהם בטרם תבוא, ואני ערב לך, שלא יקרם כל מקרה. וישמע משה בקול הזאב ויעזוב אותו על הצאן וילך לו אל חותנו ויספר לו את כל הדברים, אשר דיבר באזניו הזאב. ויאמר יתרו אליו: תן לו ממבחר הצאן, אשר יאבה לקחתם, וידך כידי. וישב משה אל עדרו וימצא את הצאן רועים לבטח באָחוּ, והזאב שומרם יושב בקצה וראשו בין ברכיו. ויבוא אליו משה ויאמר לו: קח לך מן הצאן את אשר תבחר, כי כן פקודת חותני עלי. הסתכל בו משה ולא ראהו עוד. והמלאך איננו…

ב: הַזָּקֵן הַמְכַחֵש    🔗

ויהי בלכת משה אל הר-חורב ומַטה האלהים בידו, וימצא איש אחד זקן עומד על פרשת דרכים. ויאמר לו משה שלום, ויענהו הזקן שלום. וישאל משה את הזקן: לאן אתה הולך? ויענהו הזקן לאמור: לשוט בארץ. ויאמר משה לזקן: האם יש לך צידה לדרך, והן בארץ ציה אנו והמדבר רחב-ידיים, לא תמצא בו לא זרע ולא תאנה ולא גפן. ויאמר אותו זקן: יש לי שתי גלוסקאות, אשר הבאתין עמי. ויענהו מש ויאמר לו: ובידי שלוש גלוסקאות, בוא ונשׂים אותן יחד בכיס, ותהיינה לנו בדרכנו, לאכול מהן. הוציא כל אחד מהם את הגלוסקאות שלו במנין; ויקח הזקן וישם אותן בתרמילו ויתנהו על כתפיו. אמר לו משה: תן דעתך על אלה. – הלכו יום תמים יחד וירעבו בבוא השמש, ויאמרו איש אל אחיו: נלון פה ונאכל מן הפת אשר בידינו. ויורד הזקן את תרמילו על צחיח סלע ויקחו פת-לחם ויחתכוה לשנים ויאכלו וישׂבעו, ויברכו לאל מטיבם ויישנו שם. הבוקר אור, ויקומו וילכו עוד ארבעה מילין. ויהי כי רעבו, ישבו לנוח ויאכלו גם את הפת השניה, כמעשה הראשונה, וכן היה ביום השלישי, וכן היה ביום הרביעי, את ארבע הככרות חלקו יחד בן-עמרם ואותו זקן חלק כחלק, ויהי שלום ביניהם. ויהי ביום החמישי, והמה הולכים כברת-אדמה רחוקה, וירעב משה ללחם, ויפן אל הזקן ויאמר: מהר והורד את התרמיל ונאכל עוד את הככר החמישית, כי רפה ורעב אני, ויכחש הזקן בפניו ויאמר: הלא אך ארבע ככרות היה לנו ונאכלן, ומה לך אלי עוד? וישבע לשוא.

עוד הם הולכים, והנה שני צבאים לקראתם, כי שלח אותם אלהים למען עבדו משה. ויאמר משה לזקן: נקח לנו את אחד הצבאים ונאכלנו. ויצחק הזקן עליו ויאמר: וכי יש חיה קלה בעולם מן הצבי, שאתה אומר לתפשו, והוא ידלג מיל. אמר לו משה: קח את המַטה הזה בידך ונסה נא להעבירו לפניהם. עוד המטה ביד הזקן, והצבאים עומדים על מקומם, מבלי לזוז. וישחטם משה ויצלה את בשרם בחום השמש. ויאמר משה לזקן: קום ואכול לשוֹבע נפשך, אך עצם לא תשבור, והישמר לך מעשות את הדבר הזה. ויהי כאשר אכלו וישׂבעו, לקח משה שוב את המטה והניחו על עצמות הצבאים, והתפלל לפני הבורא תפילה קצרה; והנה קרם עליהן עור ויתנודדו ויחיו ויקומו על רגליהם וירוצו לדרכם. ויאמר משה לזקן: משביעך אני במי שהחיה את הצבאים האלה, באין עוד בשר להם ולא גידים, שלא עשית קנוניה על הככר החמישית. ונשבע הזקן גם בפעם הזאת, שלא אכלה ולא שלח בה יד.

ויוסיפו ללכת במדבר ויצמאו למים. וירם אבי-הרועים את המטה בידו ויך על צור חלמיש, ויצאו מים רבים וישתו וירונו. ויאמר משה לחברו: משביעך אני שלישית, במי שהוציא מים מן החלמיש הזה כמבּאר מים חיים, אם לא שלחת יד בככר החמישית. ויען הזקן אותו לאמור: הנני נשבע כבראשונה, שלא נגעתי בככר ההיא, ולא גנבתי ולא נהניתי ממנה אף משהו. אמר משה לנשבע: אם-כן נלך בדרך הלאה.

וישאו את רגליהם וילכו מהלך שלושה ימים ושלושה לילות. ויבואו בקצה המדבר אל אחת מערי הפרזות. וימצאו את כל אנשי העיר יושבים ובוכים למגדול ועד קטן. ויגשו אל אנשי-העיר וישאלו אותם לאמור: מה המראה אשר אנו רואים? כולכם בוכים מזקן ועד נער, מאיש ועד אשה, ומה האסון אשר קרה לכם היום? הגידו נא לנו ונדע. ויענו אנשי-העיר אותם לאמור: הנה אב ופטרון לנו במקומנו, שכולנו אנו יוצאי חלציו, והוא חלה זה ימים ומחלתו אנוּשה ואין תרופה לו, ועתה הוציא את נפשו ואין חיים בו. ויען אותם משה לאמור: הנה נפשותינו תחת נפשו, כי נכמרו רחמיו עליהם. ויגש אל האלהים ויתפלל לפניו לאמור: אנא, אב עליון ואבי כל בשר, רחם נא על המת הזה והראה לבניו את ידך החזקה. וישׂם את המטה על פי הזקן הגווע וירעש הגוף הצנום, ויקם לתחיה. נפנה משה לאותו זקן ויאמר לו: משביעך אני בן-לויתי, במי שהחיה את המת הזה וישיבוֹ לבין החיים, אם לא נגעת באותה ככר, תן תודה. וירם המכחש את קולו ויאמר: נשבע אני בכל הקדוש ובכל החמוּר, שלא פשעתי ולא אשמתי בככר, כה יעשה לי אלהים עושה גדולות ונפלאות אלה, וכה יוסיף לי, אם אשקר ואכזב. כיון ששמע משה את כל השבועות החמורות האלה מפי הזקן, ענה ואמר: בודאי אדם זה מדור עשירי הוא, וכיסה אז את פני כל הארץ מרמה, כחש ושקר. – ולא שב לדבר עמו בדבר הככר ההיא.

וישובו אל ארץ המדבר, והנה באר לקראתם, ויאמר משה למלווהו בדרך: שמור-נא את המטה הזה, ואני ארד לבאר לטהר את עצמי. ויאמר הזקן אל לבו בלכת משה מאתו: הנה אותו מטה בידי, שבו עשה בן-לויה שלי את כל הנסים הללו, אקחהו מאתו ואעשה גם אני בו מופתים. נשתמט מהטובל, ברח לו והמטה בידו. בא לפנות-ערב לגבול המדבר וימצא תינוקות משחקים לפני אוהלים, כי הלכו אבותיהם לרעות את צאנם. ניגש אליהם והרג תינוק אחד מהם וינסהו להחיותו במטה, כאשר עשה משה לפנים, ולא עלתה בידו כלום, כי לא כל היצורים שוים; וגם המטה, אשר מיד אלהים בא, לא ביד כל אדם יעשה נפלאות. שבו אבותיו של התינוק מן השדה וביקשו להרגו. בינתיים הרגיש משה את אשר עשה לו הזקן, ואשר גזל מטהו ממנו, וירדוף אחריו וימצא את הגוזל והמכחש בצער ויגון, כי גואלי-הדם ביקשו את נפשו. התפלל משה והחיה את התינוק והציל גם את הזקן ממות.

ג: הַזָּקֵן יִלָּכֵד בַּפַּח    🔗

גם אחר הדברים האלה לא הניח משה את מלווהו, וילכו עוד שניהם יחדיו. עברו בנחל, ויקח משה שלושה כריות חול, התפלל עליהם ויהפכם לזהב ונוצצו באור השמש, ויחמוד אותם הזקן בלבו ויאמר למשה: למי כל הזהב אשר לפנינו? ויאמר משה: מי שאכל את הככר החמישית יקח שני כריות זהב, ומי שלא אכלה יקח רק אחד. קרא הזקן ויאמר: אני הוא שאכלתי את הככר ההיא, וכיחשתי לך. הודה ולא בוש. אמר לו משה: עכשיו שהודית, הרי כולם שלך. ויפּרד ממנו משה מיד ואיננו, ולא ידע הזקן איה הלך.

ויעמוד הזקן מַשמים על כריות הזהב, כי רבים המה ואין כוחו לשאת אותם ולהניעם ממקומם. ותעבור עליו אֹרחַת בני-אדם רוכבים על גמלים. ויגש אליהם ויאמר: שאוני, אדוני, הנה עפרות זהב לפניכם, ואני מצאתים במדבר; בואו ושאו אותם אל מקום מושב, ויהיו לכם שני שלישים מן האוצר, ואני אקח רק חלק אחד. ויענו האנשים ויאמרו לו: כדברך נעשה. ויטעינו את כל הזהב הרב על הגמלים. וגם אותו, את מוצא המציאה, לקחו עמהם וילכו לדרכם. עודם רוכבים פנו אליו ויאמרו: רעבים עבדיך, אולי יש פת בתרמילך, תן אותה לנו ונחַיה את נפשותינו. ויערם הזקן הנוכל לשׂום בסתר סם-מות בה, ויאמר: יאכלו נושאי המשא הזה ממנה ויפלו וימותו, ואירש גם את חלקם. – והם גם הם חשבו בלבם: למה נתן לאותו זקן אין-אונים שליש מן הזהב? נפיל אותו מן הגמל ונמיתהו, ויהי לנו כל העושר. ויתן להם הזקן את הלחם בו הארס לאכלה; עודנו בין שיניהם וישליכו אותו על שן סלע וירוצצו את גולגלתו ויפול מת בעוונו; והם גם הם אכלו מן הלחם ובא הארס אל קרבם והורעלו ויפלו מן הגמלים מתים וימותו אחד אחד.

ונשאר כל אותו הזהב מונח בירכּתי המדבר עד היום הזה.

ד: עֶגְלַת בָּקָר    🔗

בימי משה איש-האלהים חי במחנה ישראל איש אחד תם-דרך ויקח לו אשר מבנות שבטו ותהר. ויהי כי קרבו ימיה ללדת ואישה שומר את האוהל, בא אחד מצירי-המות ויקח את נפשו ולא זכר לראות יוצא-חלציו. והאשה ילדה בן ותקרא את שמו מנשה כשם בנו של הנביא. ויגדל הנער ויעש חיל והיה מתעמל בכל מעשיו לכבֵּד את אמו ולא זז מכל מוצא פיה. ויהי היום ותאמר לו אמו: הנה אביך מסר, בעודנו בחיים, לרועה אחד עֶגלה לחנכה ולגדלה, ואתה שנס את מתניך ולך אליו וקח אותה ממנו ותן לו את שכרו. ויעש הנער כדבר אמו, סר אל הרועה בארץ המדבּר, לקח ממנו את העגלה ויובילה לבית אמו רגלי. אמר לו העגל: הדרך רחוקה, למה תתיגע? שב על גבי. ענה מנשה ואמר: אין לי רשות לזה מאמי. בא שוב השטן, התלבש בדמות אדם זקן ואין-אונים ויאמר לנער: הושב אותי על גבי עגלתך, כי עייף אנכי, ואני אתן לך אלף כסף בשכרך. אמר הנער: רחם ארחמך ובודאי הרכבתיך בחינם ולא לקחתי ממך שכר-חסד, אבל מה אעשה? אמי לא הרשתני לעשות כך וכבודה יקר בעיני על כל. עוד הוא מדבר והנה נעלם השטן ואיננו.

בערב ההוא בא מנשה הביתה למחנה-ישראל, ועמוד-האֵש מאיר מרחוק. ויספר לאמו את אשר קרהו, נשקתו וחיבקתו ותאמר: ניחמתני, בני, כמותך ירבו בעם-העברים.

ויהי ממחרת הבוקר השכימה אמו ואמרה לבנה: קום משנתך ולך השוקה, למכור את העגלה בשלושים כסף, אבל בטרם ישקול הסוחר את הכסף על ידך, תשוב הביתה לקחת רשות ממני. הזדרז הנער, לקח את העגלה וילך עמה לשוק הבקרים. נזדמן לו סוחר אחד ואמר לו: בכמה אתה מוכר את העגל? אמר הנער: בשלושים כסף. אמר הסוחר: הא לך המחיר הזה ומסור את העֵגל לי. אמר הנער: עלי לשאול עוד את אמי הורתי. אמר הסוחר: הא לך ארבעים כסף ואל-נא תאחר אותי, כי אץ אני לדרכי. אמר הנער: אף אם תתן לי מלוא ביתך כסף וזהב, לא אעבור על מצוַת אמי. קרנו פני הסוחר ואמר: מלאך ממרום אני ואך לנסותך ירדתי ארצה. ועתה שוב לביתך עם העֶגלה. בעוד ימים יבואו זקני-ישראל אליך לקנותה, למען כּפּר בה על נפש נרצח לא נודע מי הכּהוּ, ותתנה להם. וישב הנער לאמו ויגד לה את כל דברי המלאך.

במועד ההוא נמצא הרוג אחד מעֵבר למחנה ולא נודע מי הכהו. באו בני-העם ויגידו את הדבר למשה ויחל את פני אלהיו, להורותו את המעשה אשר יעשה, כי לא פורש לו עד היום. ויאמר אלהים אל עבדו: דבּר אל גואלי המת כי יקנו עגלת-בקר אשר לא משכה בעול וישחטו אותה; אחר זה יקחו בדל-אזנה ויגעו בו במת, יחיה ויקום על רגליו ויאמַר מי הכהו.

יצאו הגואלים לבקש עגלה אשר לא עבד בה איש וימצאו עגלה כזאת בבית מנשה מכבד את אמו. וישקלו לו זהב מחירה. אחר-כן עשו בה כדבר משה, שחטוה ונגעו בבדל-אזנה במת. עמד על רגליו והעיד על רוצחו ושוב נפל דוּמם. ויהי הדבר לנס.

 

סִפּוּרֵי מוּסָר    🔗

א: עַל הַבְּאֵר    🔗

דרכּו של משה בּן-עמרם היה להתבודד ויפרוש מבני-אדם, למען התעצם בעבודת ה' ולבקש גם ארחות צור-שדי. ויהי היום והוּא יושב תחת עץ-פרי ולא-רחוק ממנו באר מים חיים. והנה איש הֵלך בא מן הדרך, שתה מן הבאר, כי צמא היה, ויעזוב את המקום; ולא הרגיש, כי כיס מלא זהובים נפל מידו. כעבור שעה אחת בא איש שני לשתות גם-הוא מן הבאר, וירא והנה כיס מוטל לפניו, ויקחהו אליו וילך-לו בלב שמח על המציאה אשר מצא. בא אחרי-זה איש שלישי וישת גם-הוא מן המים וישב על הקרקע לנוּח. והנה בא בחפזון האיש הראשון, אשר אבד את הכסף, ויחל לריב באיש היושב על הקרקע, לאמור: אתה שׂמת בכליך את כיסי שאבד ממני, השב לי את כספי, ואם לא, רעה תמצאך. טען הלז בתום-לבבו: לא מעלתי ולא לקחתי את הונך; באתי הלום רק לשבּור את צמאוני ולנוח מעמלי. ולא אבה הטוען להאמין לו, ויקם עליו בחמתו ויהרגהו.

וירא משה מרחוק את המעשה ויצעק אל ה' ויאמר: אלי, אלי, למה עמל ועוול תביט ואיך יעמוד לבך בך לראות איש אובד על לא-חמס בנפשו? הראֵני-נא את דרכיך ואדע. וַיֵרא אליו ה' ויאמר: הנה מקום אתי וניצבת על הצור ושם אורך את מעשי ואלמדך את דרכי התנהגותי. ויאמר לו יושב-שחקים: דע-נא, שזה האיש, אשר אבד את כיסו, הוא בן לאיש רשע, והלז גזל אותו מיד אביו של זה שמצאוֹ – וכה ירש מאליו את אשר לו. אולם זה הנרצח הרג פעם את אחי הרוצח, והתגלגל הדבר, שיגאל את דם קרובו ממנו. ואתה אל תהרהר אחרי מידותי, ישרים דרכי ואין עוולתה בם.

ב: הָעִוֵּר    🔗

ויהי היום ומשה ניצב על שפת היאור וירא שורת ילדים רוחצים במים והמה משחקים בנער עיור אחד שביניהם ומלעיגים לו, ויחר הדבר לנביא, ויקרא לאלהים ויאמר: למה תעוות משפט? ומה חטא הנער הזה, כי לקחת ממנו את מאור עיניו? עודנו מתפלל וקורא, והנה עיני הנער נפקחו וירא אל העולם כאחד האדם.

ויהיה ממחרת ויצא משה עוד אל הנחל, והנה המון הילדים רוחצים גם היום בנהר, וגם אותו הנער, שנעשה לו נס, בתוכם, ולבבו גאה ומכה את אחיו ומיצר להם. הוכיח אותו הנביא על מעשהו, ולא שמע בקולו. גם חסד לא ישמור לי. פרש משה ואמר: הצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט.

ג: הַתְּמוּנָה    🔗

ויהי כאשר הוציא משה בן-עמרם את שבטי יעקב ממצרים באותות ומופתים, ופרעה וכל חילו טבעו בים, והוא ומחנהו חונים באֵילים, חיל אחז כל העמים והשבטים מסביב, כולם היללו ושיבחו את מעשיו ויאמרו: אין זאת כי אם בן-אלהים הוא. ויתאַו מלך אחד ממלכי הערבים לראות את פני הגיבור הפלאי הזה. ובחצרו איש צייר אחד, חכם ונבון.

וישלחהו אדוניו למחנה ישראל ויצווהו לאמור, כי יצייר את תמונת מַנהיג העברים. ויעש הצייר כדבר המלך. ובעוד שבעת ימים הביא לו תמונת משה בן-עמרם מצוירה בששר עלי גליון. ויאסוף המלך את כל חכמיו ויועציו ויאמר להם: הנה לפניכם תמונת האיש, אשר גאל את בני משפחת העברים מיד מלך מצרים, התבוננו בה היטב והגידו לי על-פי קלסתר-פניו, במה כוחו גדול? נענו כולם ואמרו: האיש הזה אך רע-מעללים הוא, אין בלבו רחמים ונטעי-אומן, זרים מעשיו.

ויקצוף המלך על הצייר, ויאמר אליו: איך התעללת בי? האם אלוה ממרום יעשה איש בליעל לשליחו? אין זה, כי אם רמה רימיתני. אמר הצייר: חי המלך, כי אך את פני נשיא העם ציירתי, יועציך וחכמיך שקר המה דוברים וכהתה עינם לראות.

אמר המלך: אני בעצמי אלך למחנה ישראל ואראה, למי מעבדי הצדקה! שׂם את התמונה בכליו ויקם ויבוא אֵילימה ויעמוד לפני אוהל משה. ויצא אליו הנביא ויקדמהו בשלום. וירא כי אמנם מראה פני הנשיא כמראה אשר על פני הגליון. ויתמה על הדבר. ניגש אל משה ואמר: כזאת וכזאת ציויתי את הצייר אשר בחצרי וכה וכה דיברו חכמַי על מעשה ידיו, בּאֵר לעבדך את החידה. ענהו בן-עמרם לאמור: צדקו חכמיך אשר דיברו עלי, יצר לבי רע היה מנעורי, ואני אך נלחמתי עם נטיותי אלה, כבשתי את יצרי ואתאמץ להפוך כל מידה מגוּנה בי למידה טובה, טיהרתי את כתמי ואתקדש ואמצא חן בעיני קוני וישלחני לפדות את צאן-מרעיתו מיד נוגשיו.