רֵאשִׁית משֶׁה

א: הַלֵּדָה

ויאחזו שבטי ישראל במצרים ויפרצו בה וירבו במאד. ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף ואת כל הטוב אשר עשה, ויחל להעביד את בני-ישראל בפרך ובכל עבודה קשה. ויאָנחו מן העבודה הקשה וירא אלהים וידע.

ויהי היום וישכב פרעה ויישן, והנה זקן אחד עומד לנגדו ובידו מאזני­­-משקל. בכף האחת כל דרי מצרים למקטון ועד גדול, עם מלכם ושריהם, ובכף השנית טלה אחד. ויכריע הטלה הרך את כל עם מצרים. ויתפלא מאד על המראה הגדול הזה. וייקץ והנה חלום ותיפעם רוחו. וישלח ויקרא את כל חכמיו ויודעי חָזון, ויספר להם את הדבר אשר ראה וייראו מאד, ויענו ויאמרו: חלום רע ראית, מלכנו, הנה בן יולד להעם הבונה ערי מסכּנוֹת לנו, והוא יפרוק עוּלם מעל צוארם ויוציאם מארצנו ביד חזקה ובזרוע נטויה. ויחרד המלך ויתן ביום ההוא צו לאמור: כל הבן הילוֹד היאֹרה תשליכוּהו! ויעשו כן ויאבידו כל זָכר בבני-ישראל.

ועמרם בן קהת בן לוי בן ישראל נגיד בימים ההם, ולו אשה מבנות משפחתו ושמה יוכבד. ותהר ותלד בן, וימלא כל הבית אור, ותרא אותו כי טוב ותירא מאד, לבל יבולע לנער מיד הזדים, ותלך ותצפנו. ויהי בראותה, כי לא תוכל עוד להסתיר אותו, ותקח תיבת גומא, ותשם בה את הילד ותתן את התיבה בסוּף אשר על שפת היאור ותאמר: ה' כטוב בעיניו יעשה! ותלך בעת ההיא בּתיה בת המלך לרחוץ ביאור, ותרא את התיבה צפה על פני המים, ותשלח את אמתה ותקחה ותפתח אותה, ותמצא בה נער בוכה ותאמר: מילדי העברים הוא; ותקרא שמו משה, לאמור: מן המים משיתיהו. ובני-ישראל קראו לו שמעיה בן נתנאל ויאמרו: זה יושיענו.

ויגדל יצא אל אֶחיו וירא בסבלותם ויצא לבו, ויאמר לעמוד לימינם; ויהי פרעה עוין אותו ומתנקש בנפשו להרגו; ויברח מלפני פרעה, ויבוא לגבול מדין וישב על הבאר.

ב: הַמַּטֶּה

וליתרו, כוהן מדין בעת ההיא, שבע בנות רועות צאן אביהן בן אין לו, ותבואנה הנערות ותמלאנה את הרהטים להשקות את הצאן. ויבואו הרועים, אשר רבו את יתרו תמיד, ויגרשון וישפכו את המים, אשר דלו, לארץ. ויתחמץ לב משה לראות את העוול אשר עשו להן הרועים, ויראם את ידו הקשה וישק את צאן הנערות ויושיען מיד אויב.

ויקרא יתרו למשה לאכול לחם. וירא בגנו מַטה ספיר נטוע, ויקרב אליו, והנה שם אלהים צבאות חָקוק עליו, הלא הוא המטה אשר נטלוֹ אדם מגן-העדן בעת גורש ממנו ויתנחל לאברהם, ליצחק, ליעקב וליוסף; אחרי מות יוסף שוּדד ובא לבית פרעה, ומשם לקחוֹ יתרו ויטעהו בגנו. וינסו כל גיבורי קֵני לתלוש אותו, כדי לקחת את צפורה להם לאשה, ולא יכלו. וישלח משה את ידו “ויתלשוֹ כהיתלש עצי היער מסוּבּכו”, וויהי למטה אלהים בידו. ויתן לו יתרו את צפורה בתו לאשה, ויואל משה לשבת אתו.

ג: הַחֲלוֹם

ויהי כי רעה משה את צאן חותנו יתרו, ויחלום חלום, והנה על ראש הר גבוה עומד כסא רם ונישא; ועליו יושב איש, תארו כשמש, על ראשו כתר מלוכה, בשמאלו שרביט זהב ובימינו קורא לו, כי יגש אליו. ויגש משה אל הקורא לו; וימהר לרדת מעל הכסא, ויצווהו לשבת במקומו, ויסר את הכתר מעל ראשו, וישימוֹ על ראש משה, וימסור לו שרביט-הזהב אשר בידו, וימשחהו לראש. ויהי בישבו על הכסא, וירא את כל כדור הארץ לרגליו, וצבאות כוכבים ממעל נופלים ויורדים וקמים סביבו כמחנה-צבא במערכת-מלחמה. וייקץ משנתו ותיפעם רוחו. ויבוא לפני יתרו חותנו, יודע העתים והחכם בכל מדע, ויספר לו את דבר חלומו; ויען רעואל ויאמר: אלהים הגדול הראך גדולות ונצורות; ולא יעברו ימים רבים, עדי יתקיים בך הדבר הזה, כי תשב על כסא עמך, להיות נגיד ומצווה להם ולכל הגויים, וילכו כולם לאורך וישתחוו לאלהיך.

מֵחַיֵּי משֶׁה

א

ארץ מצרים ארץ מישור היא, שׂדיה יעטפו בר, ומבלי שירד הגשם תוציא אדמתה מדי שנה בשנה כל פרי עץ למינהו ורוב תבואות יעלה בה. ויראו אבות משה את הארץ כי טובה ובכנען אדמת מגוריהם היה רעב ויקומו וילכו שמה ויתאחזו בגושן ויפרו וירבו שם. ויקנאו בהם יושבי-הארץ ויחשבו עליהם רעות ויאמרו להכחידם. אמר אלהים: את בריתי אשר כרתי עם אבותיהם לא אָפיר, ויעמיד להם את משה, ראש הגואלים.

ויהי למלך הארץ בת יחידה, אשר אהבה מאד, והיא היתה בעוּלת בעל ולא היה לה ולד. ותכל נפשה ללדת בן-זכר, למען ישב על כסא המלך ולא תיסוב המלוכה לאחר. וַיִקר מקרֶהָ ללכת לרחוץ במים ביום שׂמו את הנער משה על שפת היאור. ותרד המימה ותרחץ את בשרה ותשב לה תחת אחד השׂיחים, לנגב את גופה. ותרא תיבה מרחוק ותצו לאמהותיה להביאה לה – והנה בה נער יפה ותמים מכף רק ועד ראש. ותחמול עליו ונכמרו רחמיה כאילו ילדתוּ בעצב ותגמור אומר לחַנכוֹ ולגדלוֹ. ותשב לביתה בחצר המלך ותערם ותאמר, כי הרה היא, ותבשר בעוד ירחים, כי ילדה בן. כה גדל משה בחצר המלך, הוא נער עם בני גדולים ושרי-המלך ולומד חכמה ולשון ותורת כל עם ועם. ויעל משה בחכמתו גם על מוריו ומלמדיו וישתוממו כולם על שׂכלוֹ ובהירות רוחו.

ב

מחכמי מצרים למד משה את חכמת המספר והמדידה, עמד גם על חכמת השירה והתעמל להשלים עצמו בדעת אלוהּ ורזי-יהּ. מבני אשור קיבל ידיעת-הכתיבה, הכשׂדים אילפו אותו ידיעת-הכתיבה, הכשׂדים אילפו אותו ידיעת מהלך המזלות וממשלתם על כל עניני העולם. ויתר החכמות הורוהו חכמי יוָן. אין חכמה ואין מדע, שלא שנה אותם הנצר העברי, ואין שלא התאמן בו, להבין כּוחו ויסודו.

ומשה הולך הלוך וגדול בחצר המלך. הוא גם נחשב לבן בת-המלך, תקות מצרים עליו ועיני כל העם צופות בו. ויתן משה לבו להתבונן גם בתהלוכות משפטי הארץ וירא כי אין צדק ואין משפט במצרים. הנה בא עם מכנען, לבקש לו מקלט ומנוח, ויחזיקו בבניו ויעשו אותם לעבדים. רבים מן הגרים ההם מתים מהטורח והעמל, ובני יושבי-הארץ לא יתנו לקרוביהם לכסות את המתים ברגבי אדמה, כמנהג המדינה, והגוועים מושלכים בראש כל חוצות בלי קבורה. וירא את דמעת העשוקים יום יום ויחר אפו ויקם נגד נוגש עריץ אחד, שנגאלה ידו בדם נקיים ויכהו והשיב דמו בראשו. וישמע המלך את אשר עשה וישא עליו חטא. וידע משה, כי חורשים עליו רעה ויקם ויעזוב את ארץ בני-חם וילך לו ארצה מדין.

ג

עם מדין בעל-מקנה היה ומבחר בניו רועי-צאן. והאיש שבן אין לו ורעתה בתו את הצאן. בנות–הכוהן גם הנה רועות בשדה ויצֵרו להן הרועים. וירא הזר את מעשיהם ויוכיח אותם בשבט לשונו. בושו מדבריו והניחו לנערות. ותשובנה אל ביתן ותספֵרנה לאביהן על-דבר האיש הפלאי. ויאמר הכוהן: לא טוב, בנותי, שעזבתן את האיש המושיע לכן, לכנה אל הבאר וקראנה לו לאכול אתנו לחם. ויהי בבוא משה עמהן ויעמוד בחצר הבנות, התפלא הכוהן על יקרת נפשו וטוהר פניו ויאמר: אך איש-הרוח זה וממנו לא נצפנו עתידות. ויאמר לו: שבה עמדי ואעשה אותך לרועה על צאני; ובלכתך עמהן בשדמות עשב ומרעה תתעמק באשר צפון לך. ויתן לו גם את בתו היפה לאשה.

עַל אַדְמַת נֵכָר

א: יַאנוּס

ויהי בעלות יוסף ממצרים לקבור את אביו בחברון ובני עֵשׂיו ניצבו לשטן לו, גברה ידו עליהם וישבּ את צפוֹ בן אליפז מבחירם ויביאהו מצרימה וישימהו בנחוּשתים. והאיש צפו איש גיבור-חיל, לא היה כמוהו מימי נמרוד מלך בבל. ויברח ממצרים אחרי מות המושל העברי ויבוא ארץ אפריקה, היא דנהבה, וישימוֹ אנגיאס המלך לשר-צבאו, והוא גדול ונכבד בעיני העם.

ויהי היום והנה אבד לצפו פּר בן-בקר וילך לבקש את הפר ויבוא למורד הר גבוה. ובתחתית ההר מערה גדולה ועל פיה אבן גדולה, וקול חיה גועה מן המערה, וינפץ את האבן בידיו – והנה חיה משונה, מחציה ולמעלה כדמות תיש ומחציה ולמטה כדמות אדם, עומדת ופוצעת בעצמות השור. קפצה עליו החיה ותאמר לבלעו חי; ויקם עליה ויהרגה בלי חרב וחנית, ויקרע בצפרניו את ראשה ויבא אותו אל אנשיו. ויקרע בצפרניו את ראשה ויבא אותו אל אנשיו. ויתמה העם על כּוחו ועל גבורתו ויוָעצו כולם לעשות לזכרוֹ יום אחד בשנה לחג ומועד ולנסך לו נסכים; ויקראו את שם החג הזה יאנוס על שם החיה הכבירה אשר הרג.

ב: בֶּלַע בֶּן בְּעוֹר

מלחמה רבה היתה בין בני-שעיר ובין בני-עֵשׂיו אחרי מלחמתם הרבּה את בני-יעקב. ויכרתו בני-עשיו ברית בסתר עם אנגיאס מלך דנהבה, ובני-שעיר התאחדו עם בני קדם ובני-מדין. והנצחון האיר פנים פעם אל המחנה האחד ופעם אל המחנה השני, עד אשר גברה יד בני-עשיו על שבטי החורי וַיכּו בהם מכה רבה וירשו את ארצם ויאחזו בה ויהי להם גם צאנם ובקרם לנחלה.

ונפש העם מרה איש על בנו ואיש על אחיו ועל רעהו שנפלו במלחמה; וישבעו לאמור, שמהיום ההוא והלאה לא ימליכו עליהם אחד מאחיהם, כי-אם איש נכרי מבני עם אחר והוא יצביא צבאותיהם, ואחד מאנשי אנגיאס מלך דנהבה, שעזרו להם במלחמתם נגד בני-שעיר נשאר עוד בתוכם, והאיש גיבור-חיל וטוב-רואי, חכם בכל מדע, ושמו בּלע ושם אביו בּעוֹר. ויאמרו בני-עשיו: אך זה ימלוך עלינו. ויקומו וימשחו אותו עליהם לשר ושופט ויקראו: יחי בלע! יחי המלך! ויפרשו שׂמלה וישליכו בה איש איש נזם זהב, טבעת וצמיד או גם שוהם ובדולח ויעשירוהו עושר רב. ויעשו לו כסא מלכות ויבנו לו היכל ויהי למלך על בני-עשיו. והאנשים אשר אתו לקחו את שכר עבודתם בחיל המלחמה וישובו אל אדוניהם דנהבה.

ג: יַאנִיָּה

בימים ההם חי בארץ כיתים איש אחד בעל-פלאות ושמו עוצי ויהי לבני כיתים לאלוה תעתועים ויזנו אחריו ויעמידו לו במות. ובן לא היה לעוצי, כי אם בת אחת ושמה יאניה. והנערה יפה עד מאד ומַשׂכלת בכל מדע. ויראו אותה אנשי אנגיאס מלך בני חם ויבואו ויהללו אותה למלך. וישלח המלך אל בני-כיתים אחרי מות עוצי אלילם, לאמור: הבו לי את הנערה יעלת-החן לאשה ואֶכרות לכם ברית; ונתן גם את בנותינו לכם והיינו לעם אחד; ואם תמאנו ומריתם בחרב אצא לקראתכם ואפיל את חומותיכם ואתוץ את עריכם ולא אותיר לכם שׂריד. וייראו בני-כיתים מפניו ויגמרו אומר למלא את רצונו, אם גם קשה היה בעיניהם, לתת את בת אלהיהם ללכת אל ארץ נכריה ותילקח מהם אורה וברכה. עוד שלוחי אנגיאס יוצאים, והנה מלאכי תורגוס מלך ביבינטו באו וידברו אליהם כדבר הראשונים לאמור: חשקה לב מלכנו ביאניה החמוּדה, ואתם תנו אותה לו לאשה ויכתירה בכתר מלכות ויושיבהּ לימינו ואתם תהיו לבני בריתו, ואם לא תעשו כדבר הזה ותאמרו: לא כן, הנערה תשב אתנו, כי אז יעבור בחרב על ארצכם וישם את אדמתכם שממה ויכחיד אתכם מגוי. ויענו בני-הכּיתים את צירי תורגוס לאמור: היו פה לפני בואכם רצי אנגיאס ודיבּרו באזנינו כדבריכם אתם היום, וניאות להם ולמשאלת-לבם, ואיך נתן אותה עתה למלככם ונפר את דברינו? וישובו מלאכי מלך ביבינטו בבושה למלכם ויאמרו לו: קדמך, מלכנו, מלך בני-חם, לו תהיה הנערה לאשה, והוא גם חזק הוא ממך. ויקצוף תורגוס עליהם ויאמר: פיכם ענה בכם. ויצו למַגר אותם בחרב. והוא וכל עמו יצאו למלחמה נגד אנגיאס. ואנשי כיתים מיהרו ושלחו למלך הזה לאמור: גם נפש תורגוס מלך ביבינטו חשקה בנערה, וכזאת וכזאת דיבר באזנינו. ויאסוף את כל חילו ויצא המלך אנגיאס גם הוא למלחמה. מספר בני החיל בשני המחנות רב ועצום. ותהי מלחמה חזקה וגדולה, ותגבר יד אנגיאס על תורגוס ויך אותו ואת עמו לפי חרב. אחרי-כן בא אל ארץ כיתים וישא שם את יאניה ויתן רוב מתנות לעמה ולבני-משפחתה ויבא אותה אל ארצה קרטיינה ויעש משתה גדול לבני עמו. וישמח וישׂשׂ עם המלכה היפה באדם. ויהי אור לשבטי חם.

אולם אחרי עבור ימי המשתה חלתה יאניה מחלה אנוּשה, וכמעט הגיעה עד שערי מות. ויצר למלך ולשריו ויאסוף את גדולי הרופאים והחכמים ויאמר עליהם: עוּצו עצה ומצאו תחבולה לרפא את יאניה החמודה מחָליה ואל נא נראה באָבדהּ. ענו החכמים ואמרו: לא אויר ארצנו כאויר ארץ כיתים ולא מימינו כמימיהם, ועל-כן חלתה המלכה. ויצו המלך להביא מים מארצה וישקלו במימי ארצו, והנה קלים הראשונים מן האחרונים וגם מראיהם זך מאד. ויפקוד לאסוף חוצבי-אבנים לאלפים ולרבבות ויחפרו תעלה מארץ כיתים עד מדינת קרטיינה וירצפו את התעלה באבנים וימשכו את המים הטהורים משם. ויהיו מעתה לכל צרכי המלכה, שתתה מהם, רחצה בהם, אָפו ובישלו בהם בעדה וגם השקו בהם כל זרע אשר נזרע בגללה. וישב כּוח יאניה אליה ויפיה עלה כפורחת. ויאהבו אותה כל יושבי הארץ וירקמו אנשי דורה גם את צלמה בלבושיהם מרוב יפיה, כאשר נעשה לבת אוּזדרובבל הנאה. וינחשו העם בכשפיה ותהי יאניה המלכה ללילית ולכוכב מתעה לבני-דורה.

ד: נָבִיא לְעַמּוֹ

ויקח לו איש מגדולי מדין ושמו צוען בן עיפא נערה אחת מבנות עמלק לאשה ותהר ותלד לו את יתרו. ואנשי מדין החלו בימים ההם לזנות אחרי אלהים אחרים ולשחת את דרכם. ותהי להם איפה ואיפה ומשקלים לא-נאמנים ורימו את בני-אדם. ויהי היום ויבוא אחד מסוחרי כנען לפני יתרו ויתאונן באזניו על איש אחד מבני עמו כי שקר בו. ויצא יתרו לשוק ויחל להוכיח את בני-אמונתו על רוע מעשיהם וזדון לבם. התאספו עליו אנשים ריקים ופוחזים ויהתלו בו, זה צרם אותו באזנו וזה דחפו בידו. שב יתרו נעלב ומיצר הביתה. בלילה בא אליו גבריאל המלאך ויאמר לו: יען קינאת לאמת וּנקלות בעבור תוכחתך, אני מושח אותך בשם אב-הרחמן לנביא על כל שבטי מדין וקמת ודיברת קשות עמהם מבוקר עד הערב. והיה אם ישובו מרוע מעלליהם, ונסלח להם, ואם יוסיפו לעשות הרע ויבעטו בך, חי מלך המלכים כי יכּחדו מעל פני האדמה וסופם אבדון ושחת.

וישכם יתרו בבּוקר ויקרא את כל זקני מדין בשער ויאמר אליהם: עד-מתי תלכו אחרי ההבל ותהבלו ותשתחוו למעשי-ידיכם? הלא אלהים חי יושב על כסאו בשמים ואתם לעצבים תשתחוו. אמרו הזקנים והשופטים: שקר אתה דובר, אין אלהים ממעל, אך מתחת. כיון שראה יתרו שאין שומע ומאזין לו, פרש כפיו לשמים ויאמר: אֵל נורא ושגיב, שפוט ביני ובין עמי! מיד הביא אלהים רוח סערה מעורב בברד ואבני-תופת וישמד את כל גוי-מדין ונעשו אהליהם קבריהם. רק יתרו ועדתו נותרו בחיים.

ה: משֶׁה בְּכוּשׁ

בלעם בן בעור מלך אדום היה מיועצי פרעה, בעת ביקש לכלות את עם-ברית. ויהי בראותו, שאלהים הפר זממו וכאשר יענו את עם ישראל כן ירבה וכן יפרוץ, קם ועזב את ארץ מצרים וילך לו למלך ניקנוס, שמלך אז באדום, ושני בניו עמו: אניס וסמריס. ובלעם גדול בקוסמים היה ולא היה בכל חרטומי ומכשפי הארצות איש ששׂגב ממנו בחכמתו. אומרים גם אומרים, שלא בעור אביו היה, כי אם לבן הארמי אובד אבינו. בימים ההם מלחמה רבה בין בני-כוש ובני-קדם. ויתערב ניקנוס בריב ויצא הוא בני-חילו להילחם ויעזוב את בלעם ובניו לשמור את העיר. ויהי בלכת ניקנוס מרד בו הקוסם ולא זכר לו חסדו, הגביה את החומות משני צדי העיר; מעֵבר השלישי חפר בורות רבים לאין מספר ומעֵבר הרביעי קיבץ בלהטיו המון נחשים ועקרבים. כה התבצר הוא ושארית העם ואין יוצא ואין בא.

ויהי בשוב ניקנוס וכל שרי החילים וישאו עיניהם, והנה חומת העיר גבוהה מאד, ויתמהו איש אל רעהו ויקראו לשוערים לפתוח להם; ולא אָבו לשמוע להם ויערכו מלחמה עמהם ויכו בהם השוערים. אמרו לבוא אל העיר דרך הבורות ויפלו בם הפרשים; בּיקשו לחדור מאותו עבר, ששם זוחלים הנחשים והצפעונים, וינשכו אלה בהם ויעשו בהם חבורות ופצעים. ויחדלו ממעשיהם, אך צרו על העיר וישבו באוהלים ובמלונות שנים רבות.

בימי המצור האלה ברח משה בן עמרם ממצרים ויבוא אל מחנה ניקנוס. והאיש משה מראהו נאה וקומתו דמתה לתמר וישא חן וחסד בעיני המלך וישימהו לשר-צבא. ויעבוד משה את מלכו באומן ובעוז. עברו ימים וניקנוס מת ויקומו בני-החילים וימליכו עליהם את הגיבור העברי ויתנו לו גם את המלכה לאשה כחוקי אדום ומשפטיו. ויהי ביום השלישי למלכו באו אליו זקני החילים ופקידי-הצבא ויפלו לרגליו ויאמרו: זה תשע שנים, שלא ראינו את נשינו וטפּנו ונפשנו מתגעגעת עליהם, הבה לנו עֵצה איך נחדור לעיר ונשוב אל ביתנו. ויאמר אליהם משה: התאזרו ולכו ההרה וקחו לכם מאפרוחי החסידה וקרבו אחר זה אל העיר מאותו העבר, שבו שוכנים הנחשים והעקרבים; והיה כי ישלחו השרפים את לשונותיהם לנגדכם, השליכו להם את האפרוחים, עודם בין שיניהם ואתם תקומו ותכבשו את העיר. ועלתה עצתו בידם וישובו ויכבשו את עיר מולדתם. ובלעם ובניו, בראותם כי עוד מעט ותכלה אליהם הרעה, ניחשו ופרחו באויר וימלטו את נפשותם.

ומשה זכר את ברית אלהי-יעקב ולא קרב כל הימים אל אשת אדוניו, וישם במיטה חרב בינו ובינה ולא חטא עמה. וינהל את בני-כוש בדרכי התורה והמשפט. והעם הצליח במעשיו ויהי למופת בין גויי הארצות. והמלכה בראותה, כי התרחק ממנה המלך החדש, חרה לה עד מות. ותקרא לשרים ולגדולי המדינה ותאמר להם: למה המלכתם עליכם איש-נכרי משבט לא שמענו לשונו? הנה לפניכם בן אדוניכם ניקנוס ולו משפט המלוכה. וישמע משה וידע, כי באה עתו לשוב אל אֶחיו ויסר את עטרת העולם-הזה מעל ראשו ונכתר בכתר של קדושה.

מִמִּצְרַיִם וּמִמִּדְיָן

א: הַיּוֹעֲצִים

בלעם בן בעור, רעואל המדיָני ואיוב העוצי היו מיועצי פרעה והיו נעלים ונישאים מכל חכמי המלך ושריו. ויהי כי החל פרעה לגור מפני שבטי ישראל, פן ירבו ועלו מן הארץ, או גם יכבשו אותה, שלח וקרא לשלושת הנבונים האלה ויאמר להם: עוצו עצה, מה נעשה בבני משפחת אברם, שבאו לגור בארצי, ועתה יאכלו את כל טוב אדמתי. נענה רעואל ואמר: אם על המלך טוב, יחדל לחרוש רעה על העם הזה, כי אֵל גדול כביר-כוח עמהם ולא ינקה את מציקיהם ומציריהם; גדול האלהים הזה גם מאלהיך וכל אשר לך, וכי תילחם בו נפול תפול לפניו, אתה ועמך, ויכחידך מגוי. חרה אף פרעה ברעואל; פנה לאיוב ויאמר אליו: הגד לנו אתה את דעתך על-אודות בני יעקב ודרכיהם ועוצה לנו איך נוכל להם? ענה איוב ואמר: הלא כל יושבי הארץ נתונים בידך, מיחלים לחסדך ויראים את שבטך, עשה כזאת גם עם יושבי גושן ואל תעשה פדות ביניהם ובין אחרים. לא ישרו בעיני פרעה דברי איוב, אמר לבלעם בן בעור: דבּר אתה את דבריך ונשמעם. עמד בלעם על רגליו ואמר: אם באֵש תילחם עם הגוי הזה, אז ינצלו, כאבי-אביהם, ואם בחרב תצא לקראתם, גם אז לא תצליח, צווה להשליך המימה כל בן נולד ואז תמחה את שמם. וייטבו דברי בלעם בעיני פרעה ויתן חוק ומשפט להשליך המימה כל בן נולד לעברים.

היועץ הראשון יתרו זכה, שעל שמו נוספה פרשה אחת שבתורה, איוב לקה ביסורין ובלעם בן בעור נפל בחרב יוצאי-מצרים.

ב: הַגַּחֶלֶת

ויהי היום ויעש פרעה מלך מצרים משתה לשריו ועבדיו בגינת ביתן המלך והוא יושב על כסאו, אלפרענית המלכה יושבת לימינו ובתיה בתו יושבת לשמאלו והנער משה מונח בחיקה. ויושט משה את ידו ויקח את העטרה מעל ראש המלך וישׂימה על ראשו. ויבּהל המלך וגם שרי המלכות שישבו אל השולחן תמהו איש אל רעהו. ובלעם בן בעור הקוסם בין המסובים היה וייעץ את המלך לשפוך את דמי הנער ולהינקות מרעתו. אמר המלך: יבואו שופטי הארץ וישפטו, אם יש משפט מות להנער, בא מלאך ממרום, נתלבש כאחד מחכמי המלך, עמד לפני פרעה ואמר: אם על המלך טוב יצווה להביא שתי קערות, באחת ישימו אבני-שוהם ובשנית גחלי-אש, והיה אם גם יגע הנער בידו אל הגחלים, אות כי לא שׂכל בו, ואם לאבני-שוהם יושיט ידו, אז דמו בראשו. עשו כן והעמידו לפני משה שתי קערות כאלה. ביקש להושיט ידו אל השוהם, בא מלאך אחד ודחפה אל האש. נטל גחלת אחת ונגע בפיו ומאז נעשה לכבד-פה וכבד-לשון.

ג: בַּבּוֹר

ויהי כי ברח בן עמרם מפני חרב פרעה ויבוא לארץ מדין ויושיע לבנות הכוהן וישק את צאנן, שאלהו רעואל אביהן: מאין יבוא ומאיזו ארץ מוצאו? ויספר לו הזר את כל אשר מצאהו על אדמת בני-חם ולא כיחד ממנו דבר. ולא זכר לו הלז את חסדו, ויאמר בלבו: אם בכתרו של מלך שלח ידו, מה ימצאני אני, אם אביאהו בצל קורתי? מיד עמד וישליכהו לבור ויאמר: לא יצא מזה ולא יראה את השמש. ותחמול על העברי צפורה בת רעואל, כי מצא חן בעיניה; ובכל יום ויום היתה מביאה לו לחם ותכלכלהו ימים רבים.

ויהי מקץ שבע שנים אמרה הבת לאביה: איש נקי ולא עוול בכפו השלכת לבור והוא צועק עליך בכל יום לאלהיו; העלהו משם ולא יהיה בך חטא. התפלא הכוהן ואמר: מי שמע כזאת, שאדם שלא אכל ולא שתה ימים רבים ואך אופל יכסנו עודנו חי? ועמד על פתחו של בור ושמע קול משבח ומזמר לשוכן מרומים. מיד הוציאהו לחפשי ויתן לו את בתו לאשה, כי דיברה עליו טובות. ותלך העלמה בדרך אברהם, התמכרה לאהבת בעלה ותלד לו בנים שנַים.

בְּמִדְיָן

א: הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן

בשעה שהיה משה בן-עמרם רועה במדבר את צאן יתרו כוהן מדין, נפרד גדי אחד מן העדר; דאג לו משה וילך לחפּש אחריו וימצאהו עומד על-יד בריכה של מים ומשיב נפשו. אמר הרועה: לא ידעתי כי צמא הוא כל-כך ואמרתי אך בּגוד בגד בי; בודאי עייף הוא מן הדרך. נטלוֹ על כתפו ונשאהו שוב אל המחנה ועוּלו נעים עליו.

באותה שעה נגלה אליו מלכו של עולם ואמר לו: רחמים כל-כך בלבך על הצאן והבקר, שבראתי בעולם, ולהם אין נפש משׂכלת ואינם מכירים בריבּונם – על בני שבט אברם העברי, שבחרתי בם מכל משפחות האדמה, בודאי תרחם ותחננם בצר להם. חייך, אתה תרעה את צאן-עמי והיית להם לרועה וקראתם כולכם בשמי. מיד נפל משה על פניו ויאמר: אודך, אלהים, על מפעלך עמדי, הנני לך כי שלחתני.

ב: הַנֶּשֶׁר והַיּוֹנָה

פעם ישב הנביא על גבעה נישאה בשדה-מדין ויחשוב על-אודות מפעלות תמים-דעים ועל נתיבותיו כי רבו, וישא עיניו והנה יונה הומיה פורחת באויר ויורדת. ותגש אליו ותאמר: נביא-האלהים ואיש רב-החסד, חנני-נא והצילני מהנשר האכזר, הרודף אחרי לבלעני חיה, ואני צעירה ורכה לימים, עוד לא שימשתי לפני קוני. ויחונן אותה משה, הסתירהּ תחת שולי מעילו ויאמר לה: הירגעי ואל תפחדי, לא יאוּנה לך כל רע, כי על-כן באת אלי. עודנו מדבּר, והנה הנשר גם-הוא ירד ממעל וידבר אליו לאמור: משה בן-עמרם, אם על יונה בריה קטנה חסת, חוס גם עלי, רעֵב וצמא לדם אנכי; ואם תגזול ממני אשר עלה בגורלי, תעוות משפט וחָטאת לי ולזרעי. מיד לקח הנביא את המאכלת מאמתחתו, גילה את זרועו ויחתוך ממנה חתיכת בשר כמשקל היונה, ויתנה לנשר ויאמר: הא לך חלקך; רק בנפש היונה לא תגע, כי על-כן מצאה אצלי חסותה. מיד פרש הנשר את שש כנפיו ויאמר: ציר ממרום אני ואך לנסותך באתי.

ג: חֲתַן דָּמִים

ויהי כי מתוּ האנשים המבקשים את נפש המושיע, נגלה אליו גבוה מעל גבוה ויאמר לו: לך שוב אל הארץ בני-עמה מַעבידים את בני-בכורי קשה וגאלת אותו מיד צר! ויעזוב משה את מדין וילך ארצה מצרים. הוא בדרך במלון, והנה השטן חורש לו. נתלבש אוריאל המלאך בלבוש נחש הולך קוממיות וַישׂר אל משה ויבלעהו עד טבורו. חָשך העולם, כוכבי השמים אספו נגהם, ותילל הבריאה על אבדן משיחה. ותרא צפורה תאומת משה, כי מתגבר סמאל, והוא השר משטמה, על בן האדם; ותחגור עוז בנפשה, לקחה צור חד בידה ותחתוך בו את ערלת בנה הנולד ותשלך אותה לפני אוריאל. ותשׂר אל המלאך ותוכל לו וַתוצא בלעוֹ מפיו. והשחר עלה שוב להאיר לתבל ומלואה. מעתה היה לה איש בריתה גם לחתן-דמים.

סִפּוּרִים

א: הַזְּאֵב הַמְדַבֵּר

ויהי כאשר היה משה רועה את צאן יתרו חותנו במדבר, בא אליו מלאך אחד בדמות זאב לבן ויתיצב למולו. נתירא משה ממנו, אמר לו הזאב: שלום עליך, אדוני איש-האלוהים! ויתפלא משה ויאמר: הלא אין החיות מדבּרות, ומי שׂם פה להן לשׂיח? ענה הזאב ואמר: אתה האיש, שעתידה התורה להינתן על ידו, ובתורתך נאמר על העגל, אשר הקימו להם בני-ישראל, שדיבר, והאתון, שרכב עליה בלעם החוזה, שדיברה גם היא… עוד אמר הזאב למשה הרועה: תן לי מן הצאן אשר אתך ואוכלם, כי רעֵב עבדך. ויען משה ויאמר לזאב: אלה הצאן, אשר אתה רואה, לא שלי הם, כי-אם של יתרו חותני הם, ותורה זו שאתה מעידה בי, היא גם תאמר: והייתם נקיים מה' ומישראל, ואני רק שכיר הנני; והיה כי אתן לך מן השמוּר עמדי, ובגדתי בקנין אחרים וחטאתי לאלהים.

ויאמר הזאב הרעֵב למשה: אם כן הדבר, לך אל חותנך, אל יתרו, וקח ממנו רשות, כי אקח לי שה אחד מן הצאן למנחה. ויאמר משה: הנני לעשות כמצוָתך; אבל מי ישב על הצאן לשמרם מחיות השדה? ענה אותו הזאב לאמור: הניחני אותי אצלם, והעבודה, שלא אוכל מהם בטרם תבוא, ואני ערב לך, שלא יקרם כל מקרה. וישמע משה בקול הזאב ויעזוב אותו על הצאן וילך לו אל חותנו ויספר לו את כל הדברים, אשר דיבר באזניו הזאב. ויאמר יתרו אליו: תן לו ממבחר הצאן, אשר יאבה לקחתם, וידך כידי. וישב משה אל עדרו וימצא את הצאן רועים לבטח באָחוּ, והזאב שומרם יושב בקצה וראשו בין ברכיו. ויבוא אליו משה ויאמר לו: קח לך מן הצאן את אשר תבחר, כי כן פקודת חותני עלי. הסתכל בו משה ולא ראהו עוד. והמלאך איננו…

ב: הַזָּקֵן הַמְכַחֵש

ויהי בלכת משה אל הר-חורב ומַטה האלהים בידו, וימצא איש אחד זקן עומד על פרשת דרכים. ויאמר לו משה שלום, ויענהו הזקן שלום. וישאל משה את הזקן: לאן אתה הולך? ויענהו הזקן לאמור: לשוט בארץ. ויאמר משה לזקן: האם יש לך צידה לדרך, והן בארץ ציה אנו והמדבר רחב-ידיים, לא תמצא בו לא זרע ולא תאנה ולא גפן. ויאמר אותו זקן: יש לי שתי גלוסקאות, אשר הבאתין עמי. ויענהו מש ויאמר לו: ובידי שלוש גלוסקאות, בוא ונשׂים אותן יחד בכיס, ותהיינה לנו בדרכנו, לאכול מהן. הוציא כל אחד מהם את הגלוסקאות שלו במנין; ויקח הזקן וישם אותן בתרמילו ויתנהו על כתפיו. אמר לו משה: תן דעתך על אלה. – הלכו יום תמים יחד וירעבו בבוא השמש, ויאמרו איש אל אחיו: נלון פה ונאכל מן הפת אשר בידינו. ויורד הזקן את תרמילו על צחיח סלע ויקחו פת-לחם ויחתכוה לשנים ויאכלו וישׂבעו, ויברכו לאל מטיבם ויישנו שם. הבוקר אור, ויקומו וילכו עוד ארבעה מילין. ויהי כי רעבו, ישבו לנוח ויאכלו גם את הפת השניה, כמעשה הראשונה, וכן היה ביום השלישי, וכן היה ביום הרביעי, את ארבע הככרות חלקו יחד בן-עמרם ואותו זקן חלק כחלק, ויהי שלום ביניהם. ויהי ביום החמישי, והמה הולכים כברת-אדמה רחוקה, וירעב משה ללחם, ויפן אל הזקן ויאמר: מהר והורד את התרמיל ונאכל עוד את הככר החמישית, כי רפה ורעב אני, ויכחש הזקן בפניו ויאמר: הלא אך ארבע ככרות היה לנו ונאכלן, ומה לך אלי עוד? וישבע לשוא.

עוד הם הולכים, והנה שני צבאים לקראתם, כי שלח אותם אלהים למען עבדו משה. ויאמר משה לזקן: נקח לנו את אחד הצבאים ונאכלנו. ויצחק הזקן עליו ויאמר: וכי יש חיה קלה בעולם מן הצבי, שאתה אומר לתפשו, והוא ידלג מיל. אמר לו משה: קח את המַטה הזה בידך ונסה נא להעבירו לפניהם. עוד המטה ביד הזקן, והצבאים עומדים על מקומם, מבלי לזוז. וישחטם משה ויצלה את בשרם בחום השמש. ויאמר משה לזקן: קום ואכול לשוֹבע נפשך, אך עצם לא תשבור, והישמר לך מעשות את הדבר הזה. ויהי כאשר אכלו וישׂבעו, לקח משה שוב את המטה והניחו על עצמות הצבאים, והתפלל לפני הבורא תפילה קצרה; והנה קרם עליהן עור ויתנודדו ויחיו ויקומו על רגליהם וירוצו לדרכם. ויאמר משה לזקן: משביעך אני במי שהחיה את הצבאים האלה, באין עוד בשר להם ולא גידים, שלא עשית קנוניה על הככר החמישית. ונשבע הזקן גם בפעם הזאת, שלא אכלה ולא שלח בה יד.

ויוסיפו ללכת במדבר ויצמאו למים. וירם אבי-הרועים את המטה בידו ויך על צור חלמיש, ויצאו מים רבים וישתו וירונו. ויאמר משה לחברו: משביעך אני שלישית, במי שהוציא מים מן החלמיש הזה כמבּאר מים חיים, אם לא שלחת יד בככר החמישית. ויען הזקן אותו לאמור: הנני נשבע כבראשונה, שלא נגעתי בככר ההיא, ולא גנבתי ולא נהניתי ממנה אף משהו. אמר משה לנשבע: אם-כן נלך בדרך הלאה.

וישאו את רגליהם וילכו מהלך שלושה ימים ושלושה לילות. ויבואו בקצה המדבר אל אחת מערי הפרזות. וימצאו את כל אנשי העיר יושבים ובוכים למגדול ועד קטן. ויגשו אל אנשי-העיר וישאלו אותם לאמור: מה המראה אשר אנו רואים? כולכם בוכים מזקן ועד נער, מאיש ועד אשה, ומה האסון אשר קרה לכם היום? הגידו נא לנו ונדע. ויענו אנשי-העיר אותם לאמור: הנה אב ופטרון לנו במקומנו, שכולנו אנו יוצאי חלציו, והוא חלה זה ימים ומחלתו אנוּשה ואין תרופה לו, ועתה הוציא את נפשו ואין חיים בו. ויען אותם משה לאמור: הנה נפשותינו תחת נפשו, כי נכמרו רחמיו עליהם. ויגש אל האלהים ויתפלל לפניו לאמור: אנא, אב עליון ואבי כל בשר, רחם נא על המת הזה והראה לבניו את ידך החזקה. וישׂם את המטה על פי הזקן הגווע וירעש הגוף הצנום, ויקם לתחיה. נפנה משה לאותו זקן ויאמר לו: משביעך אני בן-לויתי, במי שהחיה את המת הזה וישיבוֹ לבין החיים, אם לא נגעת באותה ככר, תן תודה. וירם המכחש את קולו ויאמר: נשבע אני בכל הקדוש ובכל החמוּר, שלא פשעתי ולא אשמתי בככר, כה יעשה לי אלהים עושה גדולות ונפלאות אלה, וכה יוסיף לי, אם אשקר ואכזב. כיון ששמע משה את כל השבועות החמורות האלה מפי הזקן, ענה ואמר: בודאי אדם זה מדור עשירי הוא, וכיסה אז את פני כל הארץ מרמה, כחש ושקר. – ולא שב לדבר עמו בדבר הככר ההיא.

וישובו אל ארץ המדבר, והנה באר לקראתם, ויאמר משה למלווהו בדרך: שמור-נא את המטה הזה, ואני ארד לבאר לטהר את עצמי. ויאמר הזקן אל לבו בלכת משה מאתו: הנה אותו מטה בידי, שבו עשה בן-לויה שלי את כל הנסים הללו, אקחהו מאתו ואעשה גם אני בו מופתים. נשתמט מהטובל, ברח לו והמטה בידו. בא לפנות-ערב לגבול המדבר וימצא תינוקות משחקים לפני אוהלים, כי הלכו אבותיהם לרעות את צאנם. ניגש אליהם והרג תינוק אחד מהם וינסהו להחיותו במטה, כאשר עשה משה לפנים, ולא עלתה בידו כלום, כי לא כל היצורים שוים; וגם המטה, אשר מיד אלהים בא, לא ביד כל אדם יעשה נפלאות. שבו אבותיו של התינוק מן השדה וביקשו להרגו. בינתיים הרגיש משה את אשר עשה לו הזקן, ואשר גזל מטהו ממנו, וירדוף אחריו וימצא את הגוזל והמכחש בצער ויגון, כי גואלי-הדם ביקשו את נפשו. התפלל משה והחיה את התינוק והציל גם את הזקן ממות.

ג: הַזָּקֵן יִלָּכֵד בַּפַּח

גם אחר הדברים האלה לא הניח משה את מלווהו, וילכו עוד שניהם יחדיו. עברו בנחל, ויקח משה שלושה כריות חול, התפלל עליהם ויהפכם לזהב ונוצצו באור השמש, ויחמוד אותם הזקן בלבו ויאמר למשה: למי כל הזהב אשר לפנינו? ויאמר משה: מי שאכל את הככר החמישית יקח שני כריות זהב, ומי שלא אכלה יקח רק אחד. קרא הזקן ויאמר: אני הוא שאכלתי את הככר ההיא, וכיחשתי לך. הודה ולא בוש. אמר לו משה: עכשיו שהודית, הרי כולם שלך. ויפּרד ממנו משה מיד ואיננו, ולא ידע הזקן איה הלך.

ויעמוד הזקן מַשמים על כריות הזהב, כי רבים המה ואין כוחו לשאת אותם ולהניעם ממקומם. ותעבור עליו אֹרחַת בני-אדם רוכבים על גמלים. ויגש אליהם ויאמר: שאוני, אדוני, הנה עפרות זהב לפניכם, ואני מצאתים במדבר; בואו ושאו אותם אל מקום מושב, ויהיו לכם שני שלישים מן האוצר, ואני אקח רק חלק אחד. ויענו האנשים ויאמרו לו: כדברך נעשה. ויטעינו את כל הזהב הרב על הגמלים. וגם אותו, את מוצא המציאה, לקחו עמהם וילכו לדרכם. עודם רוכבים פנו אליו ויאמרו: רעבים עבדיך, אולי יש פת בתרמילך, תן אותה לנו ונחַיה את נפשותינו. ויערם הזקן הנוכל לשׂום בסתר סם-מות בה, ויאמר: יאכלו נושאי המשא הזה ממנה ויפלו וימותו, ואירש גם את חלקם. – והם גם הם חשבו בלבם: למה נתן לאותו זקן אין-אונים שליש מן הזהב? נפיל אותו מן הגמל ונמיתהו, ויהי לנו כל העושר. ויתן להם הזקן את הלחם בו הארס לאכלה; עודנו בין שיניהם וישליכו אותו על שן סלע וירוצצו את גולגלתו ויפול מת בעוונו; והם גם הם אכלו מן הלחם ובא הארס אל קרבם והורעלו ויפלו מן הגמלים מתים וימותו אחד אחד.

ונשאר כל אותו הזהב מונח בירכּתי המדבר עד היום הזה.

ד: עֶגְלַת בָּקָר

בימי משה איש-האלהים חי במחנה ישראל איש אחד תם-דרך ויקח לו אשר מבנות שבטו ותהר. ויהי כי קרבו ימיה ללדת ואישה שומר את האוהל, בא אחד מצירי-המות ויקח את נפשו ולא זכר לראות יוצא-חלציו. והאשה ילדה בן ותקרא את שמו מנשה כשם בנו של הנביא. ויגדל הנער ויעש חיל והיה מתעמל בכל מעשיו לכבֵּד את אמו ולא זז מכל מוצא פיה. ויהי היום ותאמר לו אמו: הנה אביך מסר, בעודנו בחיים, לרועה אחד עֶגלה לחנכה ולגדלה, ואתה שנס את מתניך ולך אליו וקח אותה ממנו ותן לו את שכרו. ויעש הנער כדבר אמו, סר אל הרועה בארץ המדבּר, לקח ממנו את העגלה ויובילה לבית אמו רגלי. אמר לו העגל: הדרך רחוקה, למה תתיגע? שב על גבי. ענה מנשה ואמר: אין לי רשות לזה מאמי. בא שוב השטן, התלבש בדמות אדם זקן ואין-אונים ויאמר לנער: הושב אותי על גבי עגלתך, כי עייף אנכי, ואני אתן לך אלף כסף בשכרך. אמר הנער: רחם ארחמך ובודאי הרכבתיך בחינם ולא לקחתי ממך שכר-חסד, אבל מה אעשה? אמי לא הרשתני לעשות כך וכבודה יקר בעיני על כל. עוד הוא מדבר והנה נעלם השטן ואיננו.

בערב ההוא בא מנשה הביתה למחנה-ישראל, ועמוד-האֵש מאיר מרחוק. ויספר לאמו את אשר קרהו, נשקתו וחיבקתו ותאמר: ניחמתני, בני, כמותך ירבו בעם-העברים.

ויהי ממחרת הבוקר השכימה אמו ואמרה לבנה: קום משנתך ולך השוקה, למכור את העגלה בשלושים כסף, אבל בטרם ישקול הסוחר את הכסף על ידך, תשוב הביתה לקחת רשות ממני. הזדרז הנער, לקח את העגלה וילך עמה לשוק הבקרים. נזדמן לו סוחר אחד ואמר לו: בכמה אתה מוכר את העגל? אמר הנער: בשלושים כסף. אמר הסוחר: הא לך המחיר הזה ומסור את העֵגל לי. אמר הנער: עלי לשאול עוד את אמי הורתי. אמר הסוחר: הא לך ארבעים כסף ואל-נא תאחר אותי, כי אץ אני לדרכי. אמר הנער: אף אם תתן לי מלוא ביתך כסף וזהב, לא אעבור על מצוַת אמי. קרנו פני הסוחר ואמר: מלאך ממרום אני ואך לנסותך ירדתי ארצה. ועתה שוב לביתך עם העֶגלה. בעוד ימים יבואו זקני-ישראל אליך לקנותה, למען כּפּר בה על נפש נרצח לא נודע מי הכּהוּ, ותתנה להם. וישב הנער לאמו ויגד לה את כל דברי המלאך.

במועד ההוא נמצא הרוג אחד מעֵבר למחנה ולא נודע מי הכהו. באו בני-העם ויגידו את הדבר למשה ויחל את פני אלהיו, להורותו את המעשה אשר יעשה, כי לא פורש לו עד היום. ויאמר אלהים אל עבדו: דבּר אל גואלי המת כי יקנו עגלת-בקר אשר לא משכה בעול וישחטו אותה; אחר זה יקחו בדל-אזנה ויגעו בו במת, יחיה ויקום על רגליו ויאמַר מי הכהו.

יצאו הגואלים לבקש עגלה אשר לא עבד בה איש וימצאו עגלה כזאת בבית מנשה מכבד את אמו. וישקלו לו זהב מחירה. אחר-כן עשו בה כדבר משה, שחטוה ונגעו בבדל-אזנה במת. עמד על רגליו והעיד על רוצחו ושוב נפל דוּמם. ויהי הדבר לנס.

סִפּוּרֵי מוּסָר

א: עַל הַבְּאֵר

דרכּו של משה בּן-עמרם היה להתבודד ויפרוש מבני-אדם, למען התעצם בעבודת ה' ולבקש גם ארחות צור-שדי. ויהי היום והוּא יושב תחת עץ-פרי ולא-רחוק ממנו באר מים חיים. והנה איש הֵלך בא מן הדרך, שתה מן הבאר, כי צמא היה, ויעזוב את המקום; ולא הרגיש, כי כיס מלא זהובים נפל מידו. כעבור שעה אחת בא איש שני לשתות גם-הוא מן הבאר, וירא והנה כיס מוטל לפניו, ויקחהו אליו וילך-לו בלב שמח על המציאה אשר מצא. בא אחרי-זה איש שלישי וישת גם-הוא מן המים וישב על הקרקע לנוּח. והנה בא בחפזון האיש הראשון, אשר אבד את הכסף, ויחל לריב באיש היושב על הקרקע, לאמור: אתה שׂמת בכליך את כיסי שאבד ממני, השב לי את כספי, ואם לא, רעה תמצאך. טען הלז בתום-לבבו: לא מעלתי ולא לקחתי את הונך; באתי הלום רק לשבּור את צמאוני ולנוח מעמלי. ולא אבה הטוען להאמין לו, ויקם עליו בחמתו ויהרגהו.

וירא משה מרחוק את המעשה ויצעק אל ה' ויאמר: אלי, אלי, למה עמל ועוול תביט ואיך יעמוד לבך בך לראות איש אובד על לא-חמס בנפשו? הראֵני-נא את דרכיך ואדע. וַיֵרא אליו ה' ויאמר: הנה מקום אתי וניצבת על הצור ושם אורך את מעשי ואלמדך את דרכי התנהגותי. ויאמר לו יושב-שחקים: דע-נא, שזה האיש, אשר אבד את כיסו, הוא בן לאיש רשע, והלז גזל אותו מיד אביו של זה שמצאוֹ – וכה ירש מאליו את אשר לו. אולם זה הנרצח הרג פעם את אחי הרוצח, והתגלגל הדבר, שיגאל את דם קרובו ממנו. ואתה אל תהרהר אחרי מידותי, ישרים דרכי ואין עוולתה בם.

ב: הָעִוֵּר

ויהי היום ומשה ניצב על שפת היאור וירא שורת ילדים רוחצים במים והמה משחקים בנער עיור אחד שביניהם ומלעיגים לו, ויחר הדבר לנביא, ויקרא לאלהים ויאמר: למה תעוות משפט? ומה חטא הנער הזה, כי לקחת ממנו את מאור עיניו? עודנו מתפלל וקורא, והנה עיני הנער נפקחו וירא אל העולם כאחד האדם.

ויהיה ממחרת ויצא משה עוד אל הנחל, והנה המון הילדים רוחצים גם היום בנהר, וגם אותו הנער, שנעשה לו נס, בתוכם, ולבבו גאה ומכה את אחיו ומיצר להם. הוכיח אותו הנביא על מעשהו, ולא שמע בקולו. גם חסד לא ישמור לי. פרש משה ואמר: הצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט.

ג: הַתְּמוּנָה

ויהי כאשר הוציא משה בן-עמרם את שבטי יעקב ממצרים באותות ומופתים, ופרעה וכל חילו טבעו בים, והוא ומחנהו חונים באֵילים, חיל אחז כל העמים והשבטים מסביב, כולם היללו ושיבחו את מעשיו ויאמרו: אין זאת כי אם בן-אלהים הוא. ויתאַו מלך אחד ממלכי הערבים לראות את פני הגיבור הפלאי הזה. ובחצרו איש צייר אחד, חכם ונבון.

וישלחהו אדוניו למחנה ישראל ויצווהו לאמור, כי יצייר את תמונת מַנהיג העברים. ויעש הצייר כדבר המלך. ובעוד שבעת ימים הביא לו תמונת משה בן-עמרם מצוירה בששר עלי גליון. ויאסוף המלך את כל חכמיו ויועציו ויאמר להם: הנה לפניכם תמונת האיש, אשר גאל את בני משפחת העברים מיד מלך מצרים, התבוננו בה היטב והגידו לי על-פי קלסתר-פניו, במה כוחו גדול? נענו כולם ואמרו: האיש הזה אך רע-מעללים הוא, אין בלבו רחמים ונטעי-אומן, זרים מעשיו.

ויקצוף המלך על הצייר, ויאמר אליו: איך התעללת בי? האם אלוה ממרום יעשה איש בליעל לשליחו? אין זה, כי אם רמה רימיתני. אמר הצייר: חי המלך, כי אך את פני נשיא העם ציירתי, יועציך וחכמיך שקר המה דוברים וכהתה עינם לראות.

אמר המלך: אני בעצמי אלך למחנה ישראל ואראה, למי מעבדי הצדקה! שׂם את התמונה בכליו ויקם ויבוא אֵילימה ויעמוד לפני אוהל משה. ויצא אליו הנביא ויקדמהו בשלום. וירא כי אמנם מראה פני הנשיא כמראה אשר על פני הגליון. ויתמה על הדבר. ניגש אל משה ואמר: כזאת וכזאת ציויתי את הצייר אשר בחצרי וכה וכה דיברו חכמַי על מעשה ידיו, בּאֵר לעבדך את החידה. ענהו בן-עמרם לאמור: צדקו חכמיך אשר דיברו עלי, יצר לבי רע היה מנעורי, ואני אך נלחמתי עם נטיותי אלה, כבשתי את יצרי ואתאמץ להפוך כל מידה מגוּנה בי למידה טובה, טיהרתי את כתמי ואתקדש ואמצא חן בעיני קוני וישלחני לפדות את צאן-מרעיתו מיד נוגשיו.

פַּרְעֹה

א.

ויבוֹאו משה ואהרון בני עמרם בן קהת בן לוי לפני פרעה מלך מצרים ויאמרו אליו: אלהי העברים נקרה עלינו ויצוונו לזבוח לו במדבר, ואתה שלח את העם ויחוגו לו במדבר.

ופרעה יושב על כסאו הגדול ושריו ועבדיו וכל סגני המלך עומדים לפניו. וגם שבעים סופרים כותבים בשבעים לשון, לעם ועם כלשונו, כי כל בני העמים והלשונות תּוּכּוּ לרגליו.

והנה שני אנשים מעם העברים עומדים לפניהם, והם “דומים למלאכי-השרת, רום קומתם כארזי הלבנון,גלגלי עיניהם כגלגלי כוכב הנוגה, זקניהם כאשכלות תמרה, זיו פניהם כזיו החמה; ומטה האלהים בידם, שחקוק עליו שם המפורש, ממדרך רגליהם ינוע הפלטרין ומדיבור פיהם יותאות השלהבות”. נפל עליהם פחד ורעדה, אימה ורתת, נבהל המלך ושריו, והמזכירים השליכו קולמוסיהם מידם ואיגרותיהם ממקומם, ונפלו על פניהם לפני משה ואהרון והיו משתחוים להם.

ויתחזק פרעה ויאמר אל משה ואל אהרון: אלהי העברים שלחכם אלי, ואני לא ידעתי את שמו ולא אדע את מדינתו; ואתם הגידו נא לי: באיזה מדינות ובאיזה ארצות הוא מולך? כמה מלחמות נלחם עם אויביו וניצח? כמה מדינות כבש? כמה עיירות לכד? וכמה חיילים ופרשים ורכב ושלישים למלככם, בצאתו למלחמה? ויענו משה ואהרון דבר את פרעה: אלהי העברים, אשר שלח אותנו אליך בדבר עמו, כוחו וגבורתו מלא עולם, קולו חוצב להבות אש, דיבורו מפרק הרים, כסאו שמים, וארץ הדום רגליו, קשתו אש חציו שלהבת, רמחו לפיד, מגינו עננין וחרבו ברק, ולא ברזל; והוא גם הוא יוצר הרים בחכמתו, מחולל ימים ונהרות, מכסה שמים בעבים ומוריד טל ומטר ומצמיח אדמה; הוא יוצר את "העובּר במעי אמו, וזן ומפרנס את כל באי-עולם מקרני ראמים ועד ביצי כינים; אין גדול ואין קטן בעיניו, צופה הוא בכל ומשגיח, והוא ממית ומחיה בכל יום.

ויעז פרעה ויאמר להם: אם אך כל אלה לו איני צריך לעזרתו, כי נהר ניליוס היוצא מתחת עץ החיים שבגן-עדן עובר בארצי, והוא הולך ומשקה את אדמתי ומימיו מתברכים, וכל פרי ופרי באדמת מלכותי משאו שתי אתונות, ולכל אחד שלוש מאות טעמים. ויכחש המלך באלהים, ולא אבה שמוע לדברי עבדיו.

ותבער חמת ה' ויאמר אדוני: רשע, אתה אומר לשלוחי איני יודע כוחו וגבורתו של אלהיכם, הריני מעמידך לדורות ואודיעך כוחי וגבורתי, למען תסַפר כבודי בכל העולם.

ב.

ויך ה' את ארץ מצרים ואת מלכה מכה אחרי מכה, וישבּר את ידי החרטומים, אשר הקשו את לב המושל, ויוציא עם העברים מן הארץ כשש מאות אלף רגלי הגברים, לבד הטף, וגם ערב-רב עלה אתם; ופרעה עוד הוסיף לרדוף אחריהם וישג את העם, ויט משה את ידו על הים ו היו המים לחרבה, ויבואו בני-ישראל בתוך הים ביבשה, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, ומרכבות פרעה וחילו ירדו בים. ובראות פרעה, כי גם הוא יבולע בין הגלים, הכיר בניצחון אל-העברים ויושט ידו לשמים ויקרא: רואה אני כוחך אלהים בעליונים, ו אתה הצדיק ואני ועמי הרשעים ואין אלוה בעולם אלא אתה. וירד גבריאל המלאך וישם שלשלת בצוארו וימשהו מן המים, ויאמר לו: רשע! אתמול אמרת מי ה' אשר אשמע בקולו, ועתה כי טבע אתה במצולה, תקרא ה' הוא הצדיק; ובכל-זאת אני מעמידך בדבר ה‘. וישב ימים רבים בלא ארץ ולא עם, וימליכהו ה’ אחר-כך על נינוה העיר הגדולה, ולו היה דבר אלהים על- ידי עבדו יונה בן אמיתי.

ועדיין פרעה מלך מצרים חי, ועומד על פתח גיהינום ומודיע לכל הבאים שמה גבורותיו של הקדוש-ברוך-הוא.

מֵאֹפֶל וּמֵאוֹרָה

א: הַמּלְבֵּן

ויעבידו שבטי מצרים את בני-ישראל בפרך ונוגשי פרעה אצים בהם למלא אחרי מתכוּנת הלבֵנים וגם קש לא ניתן להם. ונוצו אחי יוסף בכל עבר לקושש קש ותבן, ניקבו את עקביהם, כי שמו אותם בטיט, והיה הדם יוצא ונלוש בחומר. בימים ההם היתה רחל בת שותלה הרה ללדת, והיא נערה מפונקת וטובת-טעם, כל רואיה ישבחוה, ותצא השדה לרמוס בחומר עם ארוסה, והפילה שפיר מטורח העבודה, ונגבל בטיט ועשו לבנה ממנו. ותצעק הנערה ותאמר: אוי לי על פרי בטני, אוי לי כי חוּלל נזרי; באותה שעה ירד מיכאל המלאך העליון, נטל בידו את המלבן וישימוֹ הדום לרגלי מלך המלכים וקודש הקדשים. אמר אלהים: נתמלאה הסאה, אף אני אשלח גואל לבני-ברית, וגם מלבן זה יהיה לזכרון לפַני כל ימי שמים עלי-ארץ.

ב: יְקוּתִיאֵל

לא העבידו בני-חם את בני-ישראל, אלא שעה אחת מיומו של הקדוש-ברוך-הוא, וזה שלוש ושמונים שנה ושלושה חדשים. וכיון שהגיעה שעת כוכבו של משה לעלות, אמרו חרטומי המלך: נער אחד יקום במחנה העברים והוא יהרוג את בכורותינו ויטביע אותנו ואת חילינו בים-סוף; ישמעו עמים ירגזו, חיל יאחז כל יושבי תבל. ויהרהר פרעה ויאמר: אם אלהים ילחם עמנו, יעלו עבדינו מן הארץ ונחלתנו שוממה.

בימים ההם נולד בן לעמרם בן-לוי, ותארו היה כמלאך-אלהים, ויקראו את שמו יקותיאל. שלושה חדשים טמנתו אמו, כי יראה פן יבולע לו. ויהי כי לא יכלה עוד להצפינו, הניחה אותו בתיבה ותשׂם אותו על שפת היאור. הכל צפוי לפני אלהים, והוא מסבּב הסיבות, מנוּגעק היתה בת-המלך ולא מצאה מרפא. ירדה לרחוץ בנהר והנה תיבה בסוּף ובה נער בוכב. שלחה ידה ותקחהו על זרועותיה. אך נגעה בגוף הטהור ונתרפאה מיד ויה בשרה כבשר הנער לטוהר. קראה ואמרה: הילד הזה צדיק גמור הוא ונשמתו רוממה; הלכה ונכנסה תחת כנפי-השכינה וזכתה לחיי-עד.

ג: הַנַעַר

עוד הנביא בבטן אמו גילה לו אלהים ספר-בראשית ויראהו תורת שעשועיו מאז ויאמר אליו: משחתיך לנגיד על עמי והיית להם לאב ולפטרון וציוית אותם תורות וחוקים, והוריתֶם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו. מהוּל יצא משה לאויר העלום ו לא נגעה בבשרו יד זר. ביום הזה בגדילו גם המאורות את אורם ותהי רוָחה והתעלות בעולם! חפצה אמו להניקו, פתח ואמר: אל תחשבוּני כנולד, כבר דברתי את האלהים ואיך על הלחם אחיה? בו-ביום הלך בבית כגדול; וישתוממו עליו כל רואיו ויאמרו: זה יהיה לנו למופת והוא יגאלנו מיד צרים; ויהי בהיותו בן שלושה ירחים החל להתנבא בחוצות גושן ובשוָקיה; עתיד אני לקבל את התורה ממרומים מתוך להבות-אש, אַרכין שמים לארץ ואקדש את יושבי-מטה ואָעלם לבני-מרום. אמרו שבטי יעקב: חסדך עמנו, בן-עמרם, אתה תהיה לנו לאלהים ותביאנו אל המקום כבר נחלו אותואבותינו. ויסתר משה את פניו ויאמר: צור שדי, הושע נא לעם הזה ואל יבושו בי.

מִיַּד צָר

א: אוֹת הוּא

ויגדל משה ויצא אל אחיו גושנה וירא בסבלותם וענים הרב. ראה משא גדול על קטן ומשא איש על אשה, משא בחור על זקן. נאנח ואמר: חבל לי עליכם, אחי! והיה מסייע לכל אחד ואחד ומעמיס את המשא על שכמו. אמר אלהים: אתה הנחת חצרות מלכים והלכת לראות בצער בני-שבטך ונהגת עמהם מנהג אחים, אף אני אניח את העליונים ואדבק בתחתונים. ראה בן-עמרם שאין להם לבני-ישראל יום מנוחה, בא לפני המלך ואמר: אם תעבוד בבני-גושן כל הימים מבלי לתת להם נופש ומרגוע, אז יכרעו כולם תחת עול העבודה ויהיה כל הטורח עליך ועל עמך. ענה המלך ואמר: עשה כטוב לבך, כי על כן מצאת חן בעיני. מיד עמד משה ותיקן את יום השבת ליגעים. אמר אלהים למשה: אתה חשבת רק להקל עבודת אחיך ונוח להם. חייך, שיום זה יום קדוש יהיה לדורות עולם, ואות זכרון כי אני ה' בראתי את העולם והצבתי גבולות לעמים וקידשתי את בני-אברם להיות עומדים לשרה לפני ולהזכיר את שמי.

ב: גִדוּלֵי אֶרֶץ

והדת ניתנה בארץ מצרים לאמור: כל הבן הילוד לעברים, שנתאחזו בארץ גושן, מאת אמו יוּקח ויושלך המימה בלי-רחם! ותהי יד בני-חם בבני-יעקב להכחידם ולכלותם. וה' נשבע לאבות העם הזה, להרבות את זרעם ולתת להם עצמה וכוח ולעשותם נר לגויים. ויבוא רוח בנשי-ישראל; טרם ישבו על-האָבנַים בבתיהן, יצאו השדה ותלדנה שם, עזבו העולל ביד שומר-אמונים ושבו לאהליהן. ואלהים בשמים ציוה מיד מלאך אחד ממשרתיו מעלה, לרדת מטה ולהיות אומן לילד. ורחץ האוֹמן את הנולד במים סכוֹ, משחוֹ וחיתלוֹ וישם ביד הפרחח שני חלוקי-אבנים, מן האחד היה יונק חלב ומן השני היה יונק דבש. יגדל המלאך את שערות התינוק מיד והאריכן מראשו עד ארכוּבותיו, למען יתכסה בהן ויחם לו. ונעשו בארץ מערות מערות, לא תראה אותן עין, ונשמרו בהן כל ילדי ישוּרון עד עת גדלם. אחר יצאו שורות שורות כדשא וכעשב וישובו נער נער אל משפחתו ואל בית-אבותיו.

אמרו בני-חם: לא נוכל לבני השבט הזה. עם-פלאים הוא; ויצאו איש איש לשדה-גושן בצמד בקרו ובמחרשתו וחרשו את אדמת בני-ישראל; העמיק אלהים לילדים הטמונים בקרקע ולא נגעו בהם כלי-משחית ויטיילו מתחת למעדר כמו בגן.

אחרים אומרים: גם אלה ילדי ישראל, שניתקו משדי אמם והשליכו אותם שוטרי המלך אל היאור, לא גועו. פלט אותם שר-המים ליבשה. ואל-אלהים היה עומד עליהם להחיותם. היניקם דבש מסלע ושמן מחלמיש-צור. וכשעברו ישראל את הים וה' עובר לפניהם – הכירוהו, קילסוהו וקידשוהו וקרא כל אחד לאמור: זה אֵלי ואנוֵהו!

ג: דָגוּל מֵרְבָבָה

כשהיו בני השבטים שקועים בעבדות ועינו אותם ועבדו בהם בפרך וכל הבן הילוד היאורה השליכוהו, היו בנות-ישראל מצטערות ויושבות עלובות באהליהן. אולם כשבאה עתן ללדת, השליכו על אל-שדי יהבן, יצאו השדה וילדו שמה. והיה אם זכר הוא, נטלו והניחו אותו על שן-סלע, מסרו אותו לשם ואמרו: אדון עולמים; את שלנו עשינו ואף אתה עשה את שלך; מחו דמעותיהן מעל עיניהן ושבו בחשאי הביתה. מיד היה יורד אלהים בכבודו ובעצמו ממכון שבתו, חתך טבור הנולד, רחצו, סכוֹ וחיתלוֹ והיה מטפל בו עד שגדל. כיון שגדלו ילדי ה', היו שבים לבית-אבותם. שאלו אותם אבותיהם: מי היה נזקק לכם כשנשארתם לבדכם בשדה? ענו ואמרו: בחור אחד נאה ומשובּח ירד משמים ארצה והספיק לנו את צרכינו, על שולחנו אכלנו ואת מימיו שתינו והוא שומר עלינו בלילה ומגין עלינו תמיד. מיד עמדו האבות ואמרו דברי קילוס להקדוש-ברוך הוא. אל-העולמים.

ד: הַיָם וְהַגוֹאֵל

וירדוף מלך בני-חם אחרי בני-ישראל, כי יצאו מארצו ופרקו מעליהם עול עבדותו. ראה המנהיג בצרת העם, התפלל עליהם לפני מושיע-דלים ויאמר: עמוד נא לעם בחרת בו ואל תתן אותו ביד צריו: אמר לו אלהים: דבר אל השבטים ויסעו, ואתה בקע לפניהם את הים ויעברו בו. עמד משה לפני ים-סוף ויאמר לו: שלחני יוצרי אליך, כי תגלה דרכך לבניו. ענהו הים ואמר לו: אתה ילוד-אשה הנך ואני ילוד המקום הנני, מי גדול ממי? האדם נברא בסוף ימי-הבריאה הנהרות והנחלים ביום השלישי, וגם בזה לנו משפט הבכורה. בא משה לפני אלהים ואמר לו: מורד בך הים ואינו שומע בקולך, אמר אלהים: עבד שמסרב לרבו, מה עושים לו? מלקים אותו בשבט, אף אתה הרם את מטך ונטה אותו על המים הרותחים וישקטו.

אחרים אומרים: כשנטה אביר-הרועים את ידו מול הים עמד עליו הים. אמר לו הגואל: במצות אלהים אני בא לא קבל עליו. הראהו את מטה-אלהים, ולא שמע לו. מיד נטל אלהים בכבודו ובגבורתו על משברי-המים וירא הים ויסוג. היו למלך שני גנים זה לפנים מזה; נתן את הפנימי במתנה לחביבו, בא זה להיכנס בו ולא הניחו שומר-הגן לבוא. אמר לו הלוקח: בשם מלכי אני בא. לא שמע לו. הראהו את טבעת המלך, ולא האזין לו. מיד הופיע המלך בכבודו ובעצמו וכשראה אותו השומר, מיד ברח לו…

ה: בַּיָם

מ אמר אויב: ארדוף, אשיג, אריק חרבי תורישמו ידי האויבים רצים אחרי בני-העם לבלעם חיים, וים סוער לפניהם עולים הגלים ושוטפים בחזקה. מיד שלח ה' את מיכאל המלאך הגדול ונעשה לחומת-אש ויפסק בין הרודפים ובין הגרושים כי רצו בני-חם אוּכּלו בו – ולבני-ישראל היה אור מאיר. ולא קרבו זה אל זה כל הלילה.

ורוח קדים שׂם את הים לחרבה. ויהי בבּוקר והנה ניצבו בו שנים-עשר שבילים והלך כל שבט ושבט משבטי ישראל בשביל מיוחד. בין שביל לשביל מפסיקות חומות-המים וחלונות בהן והיה כל שבט רואה את אחיו. ואלהים הולך לפניהם לנחותם את הדרך ועקבות רגליו לא נודעו. התחילו בני העם לתת בשיר קולם. רוממות צור מעוזם בגרונם.

ו: עוֹלָלִים וְיוֹנְקִים

בשעה שעברו בני-ישראל את הים בחרבה והשכינה מהלכת לפניהם, לנחותם הדרך בעמוד-אש ואף מלאכי מרום רצים לפניהם, פתח כל העם בשירה ורננה. מרים הנביאה וכל נשי ישראל מחוללות ומרקדות, עוללים ויונקים, תינוקות של בית-רבן עליזים ושמחים. אף עולל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו הגביהו את ראשם, כי האירה להם השכינה פניה, והחלו להודות ולהלל, לשבח לפאר ולרומם את המגביהי-לשבת. אומרים, שאפילו עוּבּרים במעי אמותיהם אמרו שירה בבטן והאור מבהיק גם להם. אף על היותר קטן בישראל שרתה רוח הקודש, אף הפחות שבפחותים היה נחשב אז כמשה.

בַּדִין

א: הָרָחֵל

היה רועה אחד, שרעה בהמות, סוסים וחמורים. מצא רחל אחת רכה וטובה, החזיק בה ומשכה ביניהם, שלח אליו בעל-הרחל ואמר לו: תן לי רחלי. אמר הרועה: אין בעדרי. כיון שראה אדון-הרחל שהעיז פניו, אמר: אלך ואראה איה הוא רועה את בהמותיו. קם ושיחת את העשב. שלח אחרי-זה לרועה לאמור: תן לי את רחלי אשר אתך. אמר הרועה: אין כזאת בעדרי. אמר אדון-הרחל: אלך ואסתום את מעיינותיו, שבם ישקה את בהמותיו, שלח אחר-כך אל הרועה לאמור: השב לי את הרחל. אמר הרועה: לא אשיב! הלך בעל-הרחל בלילה והחריב את גדרות בהמותיו. וגם אז חיזק הרועה את לבו ולא אבה למסור את הרחל. אמר בעל-הרחל: אשבּה את בנו. אולי ירך לבו ויוציא את הגזלה אשר אתו. כיון שעשה כן, נענה הרועה ובא לפני אדון-הרחל ואמר: הנה רחלך לפניך, הבה את בני, כמקרה הזה קרה לישראל בארץ פרעה.

ב: תִּבְלְעֵמוֹ אֶרֶץ

ויחנו בני-ישראל על שפת הים מנגב ורוח-צפון נשב בים וישלך את מתי מצרים ליבשה. אמר אלהים לארץ: ארץ, ארץ, קבלי את המון החללים האלה וישכנו בך. ענתה ואמרה: ריבון העולמים! גלי המים חנקו אותם – ואני אשים להם קבר? יבלעו אותם המים ויטפלו המה בהם! אמר אלהים: קבלי היום אותם, והיה כי ילחמו בני-הארץ עם בנַי ביבשה ואקום לעזרתם ואכלה את אויביהם, אז נחל-קדומים והוא נחל-קישון, יגרפם, אמרה האץ: אדון-השמים! בשעה שנהרג אחד מבני-אדם ופציתי את פי לקחת את דמו, ניארתי ממך וקבּה קבּוֹתי, מה יהיה גורלי אם אבלע שבט שלם? הישבע לי, שאין אתה תובע אותם ממני. נטה אלהים את יד-ימינו ונשבע לארץ, שלא ישא עליה חטא. ותפתח הארץ את פיה ותבלע את חילות פרעה.

ג: עִזָא

עוזא שר של מעלה לבני-מצרים היה, והוא גדול ונערץ ולו כוח וגבורה יתר על כל בני-השטנים. ויהי כי יצא אלהים בעמוד-אש וברכבי-אש מול חילות מצרים ויאמר לאבּדם ולכלותם ולהטביע את הנותרים בים. התאזר עוזא ועמד לפני אל זועם ויאמר: על בניך אתה מרחם ותעמוד לימינם, ואף אני על בני ארחם. מילטת את שלושת בני נח, שם, חם ויפת, ממי המבול ונשבעת לאביהם, שלא להביא עוד מבול על הארץ ושלא לשחת עוד את בני-האדם, והנה מציל אתה את בני-שם ומשחית אתה את בני-חם. האם משוא-פנים יש לפניך? והן נאמר בך: כי לא ישא פנים! מיד כינס אלהים פמליה של מעלה ואמר לה: שפטו-נא ביני ובין עוזא! השיבו ואמרו: אלהים אדירים! מידתך למוד במידה ולשלם לאיש כפעלו. בני-מצרים הטביעו את בני-אברהם בים, ימותו גם הם בגלי-הים.

ד: יוֹחַנִי וּמַמְרֵא

יוחני וממרא היו רבּי-המכשפים שבמצרים, ויהי כי נהפך לב פרעה וירדוף אחרי בני-ישראל ששלחם מארצו, ליווּ אותו שני המכשפים האלה ויאמרו: אם משה הרועה יעמוד לעמו, נילָחם עמו בשלו ויכול נוכל לו. ויהי כי כלתה הרעה לחיל-פרעה וישקף ה' עליהם ויחם אותם, הביעו המכשפים שמות הטומאה, נעשו להם כנפים ופרחו באויר וריחפו במרומי-עולם. אמר אלהים יי צבאות: רב עשו הרע ועתה אל משכּני המה עולים. קרא למיכאל שר-הפנים ואמר לו: לך ועשה בהם דין. מיד תפשם מיכאל בציצת ראשם וקיעקע אותם על-פני המים. וזה שנאמר: פוֹררת בעזך ים, שיבּרת ראשי תנינים על המים.

דְבַר מֹשֶה

א: הַשָלִיחַ

ויהי דבר ה' אל משה לאמור: היום חזיתיך עומד ליד כל נכשל ואתה גבר לא יראה עוול וישתוק. קום ולך מצרימה, ארץ העבודה הקשה לאחיך ולבית־אביך, להושיע את עמי מיד לוחציו, כי ידעתי את מכאוביו. ויאמר משה: מי אנכי כי אלך אל פרעה? ויאמר אליו ה': ראֵה, נביא נתתיך לגויים ושופט לעמי. ואתה קח את המטה הזה אשר בידך, ובו תעשה אותות ומופתים ויאמינו בך, כי שלוח שלחתיך. והיה כי יקשה פרעה את לבו לבלתי שלחם ונתתי ידי בו.

וילך משה וישב מצרימה, ומטה־האלהים בידו, ויך בו את המלך פרעה ואת ארצו פעם אחרי פעם מכות גדולות, וגם באלהיהם עשה שפטים; ויוציא את ישראל בעצם היום ובזרוע נטויה, ויבקע את הים, כי רדף מצרים אחריהם, ויעבירם בחרבה, ויזיל להם מצוּר במדבר ויוריד להם שׂליו מן השמים, וַינחם בענן יומם, ולילה בעמוד אש, ויהי להם לרועה נאמן.

ב: עָל הָהָר

ויהי כי נשא ה' את בני־ישראל ממצרים על כנפי נשרים, ויאמר לעשות לו את העם הזה לעם סגולה, ויביאם מדבר סיני ויחנו שם נגד הר האלהים ותקדשו בני־ישראל ויכינו את עצמם ליום הגדול.

ויהי ביום השלישי ויהי קולות וברקים ונפתחו השמים, ועלה ראש ההר בשמים, וערפל כיסה את ההר. אלהים הגדול יושב על כסאו ורגליו עומדות על הערפל; ומראה כבוד ה' כאש אוכלת ונוגה לו.

ויעל משה אל אלהים, אל ההר, רגליו של משה עומדות בהר, וכולו בשמים וצופה ומביט בכל מערכות השמים.

וידבר אלהים את עשרת הדברים. וירעשו השמים והארץ ויסערו הימים והנהרות, התרוממו ההרים והגבעות עצי היערות רעשו, החיות המו, וגם המתים שבשאול תחתית קמו וחיו ועמדו על רגליהם, כמו אלה שעתידים לבוא. אשר ישנוֹ פה ואשר איננו פה – כולם נתרגשו לדבר ה'.

וייראו בני־ישראל ויקראו אל משה: דבּר אתה עמנו ולא נמות. ויהי להם משה מן היום הזה מול אלהים, ודבר ה' אתו והוא יצווה את בני־ישראל.

ג: עַל הַצוֹר

ויתפלל משה אל ה' אחרי אשר חטאו בני־ישראל ויורידו עדים מעליהם, לאמור: ה' ה' הראֵני־נא את כבודך ואדעך בשם. ויאמר ה‘: לא תוכל לראות את פנַי, כי לא יראֵני אדם וחי; אולם למען השבועה, אשר נשבעתי לך, אעביר טובי על פניך וידעת כי אחוֹן את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם. אמרו מלאכי־השרת לפניו: ריבון העולמים! אנו שנשרתך ביום ובלילה, לא נוכל לראות את כבודך, ואדם ילוד־אשה יזכה לכך?! עמדו בזעף ובקשו לשרוף את משה בהבל פיהם. מיד וירד ה’ בענן, הכניס את משה בנקרת הצור וסכך עליו בכפו. הסיר האל את כף ידו וראה משה את אחורי השכינה. התחיל משה קורא: ה‘, ה’, אל רחום וחנון, סלח נא לעוונותיהם של ישראל. ויאמר ה': גם את הדבר הזה אעשה – וסלחתי כדבריך. ויקוד משה ארצה וישתחו.

ויהי כאשר שב הנביא אל העם, והנה קרן עור פניו, וידעו כל בני־ישראל כי ה' אתו ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

עֲלִיוֹת וּכְתָרִים

א

ויהי כי ביקש אש הנביאים לעלות למרום, ויבוא ענן וירץ כנגדו, וירכב עליו ויעל מרומי שחקים. לא הניחוֹ קמואל השוער ללכת הלאה, והוא ממונה על שנים עשר אלף מלאכי־חבלה ואין מי שיעמוד נגדו. ויאמר לו הנביא: לא מעצמי באתי הנה, כי־אם במצות המלך הגדול, שאני ואתה חייבים בכבודו; ולא אבה קמואל שמוע לו. גזר עליו ואבּדו מן העולם. הוא עמד לעלות עוד; והנה פגש בו המלאך הענק הדרניאל, והוא גבוה מחבריו מהלך ששים ריבוא פרסאות, ובכל דיבור ודיבור שיוצא מפיו שנים־עשר ברקי־אש, ביקש לשרוף את הנביא בהבל פיו, מיד סכך עליו הקדוש־ברוך־הוא באברתו ויאמר: שליחי הוא, אל תגע בו, כיון שראה הדרניאל, איך אדון־העולם חולק לו כבוד, כפף את ראשו לפני הנביא ויאמר: עבדך אני.

ב: הַדִבּוּר

ויעמוד העם מרחוק, ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלהים. וכשיצא הדיבור הראשון: “אנכי ה' אלהיך!” היו זיקים וברקים יוצאים מפיו. לפיד מימינו ולפיד משמאלו, והקום פורח באויר ונשמע ואומר: עמי, עמי, בית־ישראל, אנכי ה' אלהיך. וישמעו את קול הדיבור מפוצץ ומרעים עולם ומלואו וינועו וחזרו לאחוריהם שנים־עשר מיל, נפשם יצאה בדברו. עם גוַע בדבר־אלהים; באותה שעה חזרה התורה לפני האלהים ואמרה לפניו: ריבונו של עולם: למי אלך ואתגלה, לחיים או למתים? ויען אלהים ויאמר אל התורה: תורת־חיים אַת ולבני־אדם חיים שלחתיך. ענתה תורה ואמרה: הבט ממקומך וראה, הנה כולם מתים, מיד הוריד האל טל על בני־העם, מאותו טל שעתיד להוריד בימי תחית המתים, ויקם רוח העם בקרבו ויתעודד. וישמעו יתר הדברים, אשר דבר אליהם אלהים ולא היה בהם עוד כושל.

אחרים אומרים: בשעה שהתחיל אלהים צבאות לדבר אלבני־ישראל מו ההר, “רעשו העליונים והתחתונים”, ולא היו בני־העם יכולים לעמוד על רגליהם מהדר גאות האלהים ומקולו העז. מיד שלח אלהים מחנה מלאכים ובאו שני מלאכים והקיפו כל אחד מהעם, אחד מניח ידו על לבו להרגיעו, האחר מגביה את ראשו, שיכול לעמוד בפני בוראו. ויאמר האלהים: הרשות נתונה לבני־עמי להסתכל בכבודי ולא יכּווּ בנחלתי.

ויפתח ה' אלהים שבעת הרקיעים ושבע הארצות ויאמר אל העם העומד ושומע לו: אתם עֵדי, שאין כמוני במרומים ובארץ, ראו שאני אחד ונגליתי עליכם בכבודי ובתפארתי. אם יקום פעם גבר ויאמר לכם: לכו ועבדו אלהים אחרים! תענו ותאמרו לו: וכי יש אדם שראה את בוראו פנים אל פנים בכבודו והדרו, וקם והניח את מלכו של עולם, ללכת לבקש לו אלהים אחרים? ויען העם ויאמר: את אלהינו נעבוד ובו נדבקה כל הימים.

הַר חוֹרֵב

א

ויהי כי רעה משה את צאן חותנו וביקש להם מקום־מרעה הרגיש מקום קדוש וטהור מרחוק, ויקם וילך ויאמר: חי אבי כי לא ארגע עדי אמצא שער השמים; הוא הולך במדבר והנה הר לקראתו. נשא הנביא את עיניו – והנה מחנה של צפרים עפות למעלה וכיון שמגיעות להר הן חוזרות. קרא ואמר: האדמה הזאת אדמת־קודש היא! חלץ נעליו, הניח את הצאן לרעות, והוא עלה והשתחוה בהר.

אומרים: הר חורב מוכן היה למשה עוד מששת ימי־בראשית; כיון שנתקרב הנביא אליו, התחיל ההר לדלג ולפזז, ואף משה עלז ושמח כמשׂושׂ חתן לקראת כלה.

ב

ויַרא מלאך ה' אל משה בלבת־אש. זה מיכאל היה, ובכל מקום שמיכאל נראה, שם הוא כבוד השכינה. אמר משה: אסורה ואראה מדוע לא יבער הסנה? האש של מעלה אינה מעלה לולבין והיא שחורה ואינה אוכלת. חמש פסיעות פסע משה באותה שעה ונחשבו לו לחמש מאות מיל. מיד נגלה עליו הקדוש- ברוך־הוא ודיבר עמו בקולו של אביו. אמר משה: הנני, אבא אבא מה אתה מבקש? אמר אלהים: אין אני אביך, כי אם אלהי אביך. ויסתר משה פניו. אמר אלהים אליו: אני נגלך לך ואמרתי להראות לך מה למעלה ומה למטה ומה שעתיד להיות, והרי אתה בורח מפני. והנה ימים יבואו, שבם תאמר: הראֵני־נא את כבודך.

ויאמר ה' אל משה: ראה ראיתי, אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות. לפניך אך היום נפתח ואני צופה ומביט במה שיהיה ובמה שיבוא; אתה דן על פי השמיעה ואני חוקר ובוחן כליות ולב, לו תדע אתה את העתיד, כי אז תשקול גם זה במאזנים, ואני איני דן לפי המעשים הבאים, כי אם לפי מידתם עכשיו. ועתה בני־עמך ימררוני במדבר ויעציבוני בישימון, ועף־על־פי־כן אין אני נמנע מגאלם. כי יצעק אלי אדם בעניוֹ, איני מבדיל בין עושה רצוני לבין אינו אינו עושה רצוני. באותה שעה ביקש משה מאלהים, שיודיעהו את שמו הגדול. ענה אלהים ואמר למשה: משה, משה, שמי אתה מבקש לדעת? לפי מעשי אני נקרא; כשאני נלחם עם בני עוולה, אני נקרא צבאות; כשאני נושא לאדם חטאיו, אל־שדי אני נקרא; וכשאני מרחם על עולמי, אני נקרא ה' ואין שמי זה מסמן אלא מידת הרחמים.

אחרים אומרים: כה דיבר אלהים למשה עבדו בתוך הסנה: אהיה אשר אהיה ביחידים, אשר יכירוני מעצמם וימליכוני עליהם מתוך לבבם, אבל ברבים על־כרכם ושלא בטובתם אני מולך עליהם.

ג

בחמישה עשר בניסן, הוא החודש הראשון, נגלה מלך־מלכי־המלכים למשה בסנה והראה לו, שהוא מנהיג העולם בחסד ובאמת. לא כשאר נביאים הוא משה. כל נביא כי קרב לאש מיד הוא נכוה, ומשה קרב לאש ולא ולא אחזה בו הלהבה. אליהו הנביא עלה באש, והאש ירדה אל משה. הלא משה היה גם בן אדם הקדמון והודיעו אלהים, שצריך לתקן חטא אביו.

ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט אל האלהים. אמר אלהים: אראהו בראשית שליחותו את גדולת משרתי. הראהו את יקר תפארת מטטרון, שהוא שר עולם היצירה, והראהו את רוממת המלאך סנדלפון, שהוא מושל עולם־העשיה. ביקש משה להיות רגל רביעית במרכבה, אמר לו אלהים: אל תקרב הלום, בך אבנה לי מקדש חדש וגדול יהיה שמך גדול מכל בשר.

ד

ויהי בעת בחר אלהים במשה ואמר לו: לכה ואשלחך אל פרעה והוצאת את עמי מידו, אמר משה לפניו: לא איש־דברים אנכי גם מתמול גם משלשום. הן אתה לא בראת את העולם אלא לכבודך ולא עשית אדם אלא ליקרך וכל אבר ואבר בו לא עשית לבטלה. בראת ראש לקוֹד לך, בראת עינים לראות פעלך והדרך, בראת אזנים לשמוע גאונך ובראת לו פה להביע תהילתך; תן בפי שיחה, תן לי כוח־הדיבור ועוז הלשון. עתיד אתה לדבר עמדי במאה שבעים וחמישה מקומות ואני אהיה ערל־שפתים. כל אמירה ו אמירה וכל פסוק שבתורתך יהיה נשמע בשבעים לשון, ואני כבד־פה אהיה. מיד אמר לו אלהים: אלה הדברים אשר תדבר לבני־ישראל.

אֵשׁ דָּת

א: הַשָלִיחַ

ויהי כי הגיעה עתו של משה בן עמרם לעלות למרום, לקבל שם תורת אל חי, קרא אלהים לחנוך בן־ירד אבי אביו, הוא מטטרון שר־הפנים, ויאמר אליו: קום־נא ורד לארץ מטה והבא הנה את משה עבדי. ובחרתי לך בזה שלושים אלף מלאכים והמה ילוו אותך על דרכך; חמישה־עשר אלף מלאכים ילכו לימינך וחמישה־עשר אלף ילכו משמאלך; בשירים, בתופים ובמחולות תצאו לנגדו, תעטרוהו בעטרות ותעלו אותו לשמי־מעל. אמר חנוך אל אדונו: אביר־מרומים, איני עומד בשליחותך, אבל איך אעלה בשר־ודם לעולם שכולו אש? ענהו גביר־עולמים ואמר: הפוך את בשרו ללהבת־אש ותהיה אש נכנסת באש, מיד אסף מטטרון מחנות המלאכים, ירד עמהם לשדה־המדבר, הפך בשרו של משה ללפידי־אש, שׂם עיניו לגלגלי־מרכבה, חיזק כוחו ככוח המלאכים ויעלהו ויעמידהו לפני כסר המלך. ולשונו של הנביא בוערת בשלהבת והוא הולך ובוער עד היום.

ב: הָעֲרָפֶל

רגלי הנביא היו עומדות בהר סיני, קומתו השתרבבה וראשו בשמים, והוא צופה ומביט כל הנעשה במרומים ומדבר עם מלכו של עולם, כבשר־ודם המדבר עם המלך. עוד הם שׂחים יחד, והנה קם אביר־מרומים מכסאו ויאמר: הגיע המועד, כי אתגלה גם אל עמך ושמעו את דברי מתוך האש. ויהי קולות וברקים, עשן ההר, והאלהים קורא בעוז, וכשיצא הקול הראשון מפי הגבורה, רעשו ארץ ושמים, ימים ונהרות התגעשו, התמוטטו כל ההרים והגבעות וכל האילנות כרעו ונעקרו, ואף המתים נתעוררו משנתם. ואלה שעתידים להתבראות התקדמו לבוא, וכולם קוראים זה אל זה: מי־זה ירעים גבורות? התגבר האור ויברק, אמרו בני־אדם: רב לנו, כי נמות, ניגשו אל הערפל ויבקשו בו סתרה.

ג: הַמַכְרִיעַ

רבים גם רבים עשו חיל ואתה עלית על כולם. כנגד מי זה נאמר? נגד בן־עמרם נאמר. אף הרבה רועים נאמנים היו בעולם ובאו להדריך את בני־אדם בדרכים ישרים ולהשקותם מבארות מים חיים, אולם משה מכריע אותם. עיניו של יצחק כהו כי הביט בשכינה, בעת שנעקד על הר המוריה; ומשה על למרום והזין עיניו בזיא אלהים וגם קרן אור פניו. יעקב שׂרה עם מלאך ויוכל לו, אבל נגע בכף ירכו והוא צולע. אבל כי עלה משה אל האלהים, ראוהו המלאכים ונתיראו ממנו ונפוצו לכל עבר, הרי משה אף גדול מיעקב, שהיה בחיר האבות ודמות דיוקנו חרותה בכסא הכבוד. ולא עוד אלא הכריעו מעשי משה את מעשה בראשית. אלהים קרא בראשון לבריאה את האור יום ומשה עוד גדל מן האור.

ד: הַתְּשוּבָה

בשעה שעלה משה לשמי־מרומים, לדבר עם הגבורה, חיל אחז כל יושבי מעלה. נתקבצו וסבבו את כסא האלהים, קרא ואמרו: מה לילוד אשה בינינו ומה רצונו ומגמתו בגבולותינו? שמא להשפיל אותנו הוא חפץ או אומר לפשוט את עֶדיֵנו מעלינו? ענה אותם אדון־המעשים ואמר: אל תיראו, משרתי, אך לקבל את התורה עלה, ואני נשבעתי למסרה לו. אמרו המשרתים: אֵל אדיר ונשגב! חמדה גנוזה לך באוצרותיך עוד תשע מאות ושבעים וארבע דורות לפני בריאת העולם, והגית בה והיא משׂושׂך כל הימים; והנה עתה אתה מקפלה ומוסרה בידי בריה, שהיום היא חיה ולמחר היא שוכבת דומיה בקבר. הנה הודך על השמים וגלה כבודה לנו! התחילו לפשוט כנפיהם ובקשו לשרוף את בן־עמרם בהבל פיהם. קם אלהים מכסאו ופרש על עבדו זה את זיו שכינתו ואמר לו: החזר לעבדי תשובה ובאר להם, למה־זה אבכּר תחתונים על בני עליונים! נפנה משה למלאכי־שדי ואמר: גדולים אתם ממני, אבל אין לכם חליפות ותמורה,לעצמותיכם גם אין פנים ואחור, כוחות מניעים אתם ואין חדלון ואין קצבה לכם; אבל אנו נעלה ונרד, נרד ונעלה, יודעים אנו את הרע ואנו בוחרים בטוב; את חפץ־החיים נטע אלהים בלבנו ואנו גם בוחרים במות; עולם בתוך עולם אנחנו, בין ההויה ובין ההפסד. לכם ניתנו המאורות התמידים, ואנו גם באופל נמצא את הנתיב. הקיפו משרתי־מעלה שוב את כסא־מרומים וקראו ואמרו: ה' אדוננו, מה אדיר שמך ואך לך הצדקה במעשיך ובמתנותיך;

ה: הַבְּרָכָה

בשעה שעלה בן־עמרם לשמי מרומים, ראה את אלהי כל המעשים יושב על כסאו וקושר כתרים לאותיות ומנקדן, עמד ונהנה מזיו השכינה ולא פתח פיו בהודיה. נשא אלהים עיניו וירא את משרתו מטה עומד מרחוק. אמר לו: משה, האין שלום בעירך? השיב משה ואמר: כלום עבד נותן שלום לרבו? אמר אלהים: היה לך לברכני, מיד נענה משה ואמר: ועתה יגדל־נא כוח ה' כאשר דברת! ירד אלהים מכסאו ואמר לו: לך ואשלחך אל בני־ישראל והורית אותם את החוקים ואת התורות, כי בך בחרתי.

ו: שַעַר הַחֲמִשִׁים

בסוד אלהים עלה משה לשמי ערבות ויעש שם ארבעים יום וארבעים לילה ויפתח את לבבו להשׂכיל ולהשיג כל צירופי השמות וכל נתיבות המעשים והתורות. וה' עומד עליו ללמדו ולהשקותו מבאר חכמתו. פתח לו כל שערי ההויה אחד אחד והראהו צפונות כל חדרי אוצרותיו, לימדהו אלהים סוד ארבעים ותשעה אלף שנה. סוף כל השמיטות; וכיון שהגיע לאלף הנותר, שׂכך כפיו עליו. אמר משה אל האלהים: גדול חסדך עמדי יותר מעם כל אדם על פני האדמה. הכניסני עוד בשער הזה ואחזה כל סתום בטרם אמות. בא מטטרון וקרא: רב לך, משה, להיות שוה לקונך. הדא דכתיב: ותחַסרהו מעת האלהים.

משׁה ועקיבא

א

ארבעה רועים גדולים היו לשבטי ישורון; יעקב ומשה, דויד ועקיבא בן־יוסף. יעקב הוא האחרון לאבות, דוד ראש למלכי יהודה, משה נתן את התורה,ועקיבא האיר אותה, פירשה וביררה וקשר כתרים לכל אות ואות ממנה ולימדה באלף פנים ויעש אותה רחבה מני־ים.

ויהי בעלות משה השמימה זאת התורה ולהנחילה לבני עמו, ראה את הקדוש־ברוך־הוא יושב והוגה בתורתו של בן־יוסף. אמר בן־עמרם לאלהים: אדון־עולמים! יש לך בן־אדם כזה בעולמך ואתה נותן את התורה על ידי ולא על ידו. ואם כורת אתה את שארית יהודה ברית חדשה, הלא בידך להקדימה. השיבו אלהים ואמר: רב לך לשאול לדרכי ולמעשי,כך עלתה במחשבה לפַני וכן יקום ויהיה. שוב אמר משה לאלהים: השמעתני תורתו של עקיבא עבדך והראיתני מושבו בסוף שמונה שורות, הראֵני גם את שכרו שתתן לו ואדע חלקו מהו. אמר אלהים למשה: חזור לאחוריך. החזיר משה את פניו וירא והנה אותו צדיק שחוט במאכלת בידי צרים, פושטים את עורו ושוקלים את בשרו במקולין כבשר גדי ועז. נזדעזע הרועה הנאמן ואמר: אֵל דיין־אמת! זו תורה וזו שכרה! שם חסידיך מנוֹאַץ ואיל שמך לא יחולל? עמד אלהים מכסאו ואמר: שתוק, בן־עמרם! כך עלתה במחשבתי והגיגי לא אָפר, כבש משה פניו בהדום ויאֶנח בשברון־מתנַים.

ב

ויהי בתת אלהי־שדי למשה בן־עמרם את התורה שעשועיו, הכתירו בכתר־מלכות, גילה לו צפונות עולם ונתיבות התולדה הראהו מה שעתיד להיות בכל ימי הדורות והעביר לפניו, כלפני אדם הקדמון, את כל גדולי־הדעה ואנשי־המעשה, שיעמדו אחד אחד להעיר לשבטי־ישראל ולהורותם את הדרך ילכו בה. נאחז משה בזמנו של עקיבא וישתומם על גודל חכמתו, עוצם שכלו והבנתו ורוב צדקתו וחסידותו. ניגש אל כסא־הכבוד ויאמר: ריבון העולמים! אדם בעל נפש רמה כזו עתיד לקום אחרי ויכול לעשות יותר על המורים והחוזים, ואתה לא תבחר בו תחתי לעשות אותו שליח לעמך! מה אני ומה המה פעלי נגדו ומה שמי כי אָשוח לו? כה דיבר העניו מכל אדם באזני אלהים.

הראה צור־שדי לבן־עמרם את גדולת עקיבא והראָהו גם את מיתתו האיומה. וירא משה, איך בני הרומיים סורקים את בשר המורה הזה במסרקות של ברזל ויקז הדם הקדוש על מעניו, התרגש משה ובכה בכי גדול ויאמר: אל עליון; זה שכרו של אותו צדיק וחסיד, ששקול הוא נגד כל חסידי־עולם? אמר אלהים: משה, משה. אל תהרהר אחרי מידותי, גזירה היא מלפנַי עוד מימי המעש. וידוֹם משה ולא קרן עוד עור פניו.

ג

הפקיד גבוה מעל גבוה את משה על גנזי התורה ועל גנזי חכמה ועל אוצרות תבונה ודעה והראהו כל גנזי־עולם, כל סתרי החיים וכל מערכות התקופות והמועדים הבאים זה אחר זה ונקשרים זה בזה. עברו לפני משה השופטים והמלכים, החוזים והרואים. עברו לפניו כיתות כיתות של אנשי הסנהדרין, היושבים בלשכת הגזית ודורשים בספרי האלהים ומשפטיו ועבר לפניו גם מזלו של עקיבא בן־יוסף, הלא הוא האיש שדרש על כל אות ואות מן התורה שלוש מאות וששים וחמישה טעמי מדרש ואין דבר נסתר לפניו. אמר משה אל ה‘: בי, אדוני, שלח נא ביד תשלח, אמר ה’ לסנגזאל שר־החכמה: קח את עבדי משה והוליכהו לבית־מדרשות ולכל היכלי־התורה. אשר יקומו לי בכל אפסי ארץ וישמע איך הכל קורא גם בשמו. אני ה' ואני מלך והוא ראשון לנביאי.

שְׁנֵי אֲרוֹנוֹת

א: אֲרוֹן הַבְּרִית

אמר אלהים למשה: עשה ארון עצי שטים ארון עדות וציפית אותו זהב ועשית כפוֹרת על הארון ודברתי אתך מבין שני הכרובים אשר על הכפוֹרת; ובבוא משה אל אוהל העדות, שמע תמיד את הקול מדבר אליו מעל הכפורת. אבל לא זה בלבד שהיה הקול “יורד כמין סילון של אש”, לבין שני הכרובים, להורות לו את התורות ואת החוקים, אלא ארון העדות והברית היה גם המצביא בעת מלחמה. הוא נוסע והולך לפני העם, לתור להם מנוחה, וענן ה' לפניו. ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: שובה, הק שובה. והיה אומר להם המחוקק לישראל: עמדו וסעו, הרי שכינה בארון. אמרו לו: אין אנו מאמינים; היה קורא: “קומה, ה'!” והארון מזדעזע והולך ומקדים ונוסע לפניהם, מישר כל עקמימות, דורס את הנחשים והעקרבים ומכלה את השונאים; ואם יחרה אף ה' בעמו – ולא ימיש עם ארון בריתו מתוך המחנה, וינָגפו הם לפני אויביהם.

שכינתא על גבי ארונא יתיב, ועמה המרכבה וחיות הקודש;וכל אלה שזנו עיניהם מן הארון, היו נופלים ומתים, כנאמר: כי לא יראֵני האדם וחי.

ב: אֲרוֹנוֹ שֶל יוֹסֵף

ויהי במות יוסף וישביע את אחיו ובני־עמו לאמור: כי פקד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה וקברתם אותי בקבר אבותי, אשר נתנו לי שכם אחד על אחי. ויכל לדבר ויאסוף רגליו וימת. ויחנטו אותו כמשפט, ויבכו אותו אחיו וכל מצרים שבעים יום וישימו אותו בארון־מתכת כבד ויקברוהו בקברות המלכים על שפת היאור, הוא שיחור.

וישמעו מצרים את השבועה, שהשביע את אחיו לפני מותו, ויאמרו: הבה נתחכמה לזה, והיה כי יצא ארון יוסף מאתנו ויצא גם עַמו ונלחם בנו. ויקומו בלילה ויקחו את הארון וישקיעו אותו בתחתיות נילוס. ויאמרו: עתה נשכון לבטח. ומאז נתברכו גם מימי הנהר בגללו.

וימת כל הדור הזה, אשר ידע את יוסף, וירבו בני־ישראל ויעבדו בהם קשה מדור לדור, ועם כל לחצם ועבודתם הקשה הנחילו את דבר השבועה לבניהם אחריהם דור לדור.

ויהי כאשר שמע אלהים אליהם, ויוציא אותם מהארץ ההיא לצבאותם בליל שימורים, ויעמוד משה מושיעם על שפת היאור. כי לא ידע איה נשקע ארון יוסף, ויקרא להמון המים לאמור: יוסף, יוסף, הן יוצאים אנו לחירות והגיע העת שנקיים את אשר פקוד פקדת עלינו. אם מראה אתה עצמך – מוטב, ואם לאו – נקיים אנו משבועתך. חיש נזדעזע הארון וצף למעלה כקנה. נטלו משה על כתפו והעבירו את הים. והיה מתהלך בכל ימי המדבר על יד ארון הברית. היו שואלים כל הנפגשים את צבאות־ישראל: “מה טיבם של שני ארונות הללו?” השיבו לאמור: “אחד של מת ואחד של שכינה!”. שאלו עוד: “מה טיבו של מת להתהלך על יד שכינה?” אמרו: “קיים זה מה שכתוב בזה!”

ויהי במות משה ויהושע הכניס את העם לארץ ויכבוש את ההארץ, ויקחו את עצמות יוסף גיבורם ויקברו אותן בשכם. ותהיינה שם עד היום הזה.

אוֹתוֹת

א: ממִלְחֶמֶת משֶׁה

ויפנו בני־ישראל ויעלו אחרי מלחמתם הגדולה את סיחון מלך האמורי דרך הבשן, והם עייפים ויגעים, ויצא לקראתם עוג מלך הבשן יהצה; והוא ענק וגיבור אדיר, לבוש שריון־נחושת וגבהו מכהה את עין השמש. ויבז בעיניו לעמוד בקרב עם מחנה־ישראל, ויעקור הר גדול, – גדלו ורחבו ככל מחנה־ישראל – ויאמר להשליכו עליהם ולרוצץ את גולגלתם. ויקוב אלהים חור בהר, ויפול על שכמו, ולא יכול לנטותו ימין ושמאל. קומת משה עשר אמות היתה, לקח חרב ארוכה עשר אמות, קפץ עשר אמות ויך בה את עוג וימיתהו; ויראו שרי חיליו כי מת גיבורם וירך לבם וינוסו, וידביקום בני־ישראל ויכו בם עד חרמה, ולא השאירו להם שריד.

ב: בְּאֲרָה שֶל מִרְיָם

יחד את משה אביר־הרועים עמדו להם לישראל לימינם עוד שני פרנסים טובים, אהרון ומרים, שעל ידם וזכותם באו הענן והבאר, הראשון היה מגין על שבטי יעקב יומם ולילה וישכון עליהם תמיד, והשני היה משקה אותם תמיד ונותן להם מימיו במדבר.

ומתגלגלת היתה הבאר ממסע אל מסע, היתה מקדמת ובאה לפניהם, מאירה להם את הדרך ומגרשת גם את האויבים שקמו לנגדם. על־כן ישירו אז בני־ישראל את השירה: עלי, באר! עלי, באר! הלא אחותנו את. עדיין היא צפה בים הגדול, עולים להר הכרמל ורואים אותה כמין כברה בים…

נוסח אחר, הבאר דומה לסלע מלוא כברה מפכפכת ועולה כמפי הפך הזה, עולה להרים ויורדת לגאיות; וכשהעם חונה למחנותיו, היתה שורה כנגד פתחו של אוהל־מועד. ובאים נשיאי־ישראל ושרים: עלי, באר! עלי, באר! והמים מבעבעים ועולים כעמוד למעלה, וכל אחד ואחד מושך את המים במקלו ובמשענתו, איש לשבטו ולמשפחתו, וישתו. היתה עוברת בנחל, אז היתה מאירה כלבנה מתוך המים.

ג: הָעֲנַנִים

וה' הולך לפני בני־ישראל במדבר יומם בעמוד ענן לנחותם את הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם. לא ימיש עמוד הענן ממחנה העם ולא יחסר עמוד־האש, והיו לכוכבי היום והליל כוכבים על־יד כוכבים.

ויהי בנסוע העם, ענני ה' הולכים לפניהם, והיה עשן המערכה ועשן־הקטורת עולה מהמשכן המטולטל, “ושני זיקוקין של אש יוצאים משני בדי הארון, והיו שורפים לפניהם את הנחשים ואת העקרבים” וסר כל פגע בדרך.

והיו האומות אומרות: מי זאת עולה מן המדבר בתימרות עשן? וחזרו ואמרו: אלהויוֹת אלו אין כל תשמישן אלא באש. עמד משה ואמר לישראל: כל הנסים האלה, שעשה לכם האל, הוא אך בשביל שקיבלתם את אלהותו בסיני. וה' אמר ועשה: אני בכל אמשול, באש ובמים.

ד: בִּגְדֵי יִשְרָאֵל

ויסע העם מחורב, ויולך ה' אלהים אותו ארבעים שנה במדבר; לא בלו שמלותיו ונעלו לא בלתה מעל רגלו.

ולא “כלי־קוּריים” הביאו עמהם ממצרים, כלים, שכל זמן שמשתמשים בהם הם מתחזקים, וכשמניחים אותם מתרפים והולכים כי אם בגדיהם היו אלה, שהלבישו אותם מלאכי־השרת, בעמדם לפני הר סיני, ועל כן לא בלו, ונשארו חדשים ויפים כביום עשייתם. ולא היו צריכים תכבוסת, כי הענן היה שף בהם ומגהצם; ולא בא בהם ריח הזיעה, כי הבאר היתה מעלה בכל יום מיני דשאים ומיני בשמים מן המעין גנים באר מים חיים, והיתה מעדנתם. ואם אמור תאמר: מה עשו אלה שעוד היו קטנים בימי סיני וגדלו? האם לא קצרו להם המלבושים? אף אני אענך: אל־נא תתמה; הלא החלזון הזה, כשגדל מלבושו גדל עמו, ויגדלו הקטנים ויהיו לגדולים וגדלו גם מלבושיהם עמהם ולא הוצרכו לחליפות־שמלות.

כיון שראו בני־ישראל, איך האלהים מנהיגם ומעדנם במדבר ושום דבר לא יחסר להם, התחילו מקלסין אותו ואמרו: אלהא די בשמיא את הוא רעיה טבא, דלא חסרת טיבותך לעולם. וישמע אלהים ויאמר: אשרי האב שבניו מקלסין אותו ויודעים המה כי חסים המה בצלו.

דּוֹר עִקֵּשׁ

א: הַמְקַלֵל

שלומית בת־דברי למטה דן היתה בימי עני השבטים במצרים, והיא היתה אשה יפה ומום אין בה; ובעלה אחד משוטרי ישראל, שהיו נכנעים לנוגשי פרעה. יום יום עם קריאת הגבר בא הנוגש לבית השוטר ויזרזו, לאמור: קום ועוררת את בני־עמך לעבודה ולא יתעצלו במלאכתם. והנוגש כבר נתן עיניו באשתו. השוטר אך עזב את אהלו, ויקם המצרי ויגש אל האשה, והיא לא ידעה כי זר יקרב אליה. לימים הרגיש הנוגש, כי השוטר יודע בדבר, – מצא עליו עלילה, לעבוד גם בו בפרך, ויבקש להכחידו. ידע משה ברוח־הקודש את אשר עשה בן־חם לאחיו לאחיו והזכיר עליו את השם והמיתו.

אחרים אומרים: ויהי כאשר שב השוטר הביתה, בקש לגרש את אשתו, כי לא נכון לבן־יעקב להתקרב עוד אל אשתו אחרי הוּטמאה; ותלך האשה ותגד לאחיה, ויבקשו אחי האשה להרגו וינס וימלט, עמד בן־עמרם לימינו ויושיעו מיד צריו.

ושלומית הרתה מהמצרי ותלד בן, ויהי כי גדל ויצא אל המחנה התנגש עם איש־ישראל. ויקוֹב בן־שלומית את השם ויקלל את אלהי העברים. וירגמו אותו בני־ישראל אבן במצוַת זו, והיה הדבר לחוק.

ב: מִיכָה

ויהי כי מיררו בני־חם את בני אחי־יוסף בחומר ובלבנים ובכל עבודה קשה והיו לוקחים את בניהם ושׂמים אותם בחומר ולָשים אותם, התחמץ לב המושיע ויצעק אל ה' ויאמר: למה הריעות לעם הזה, ואם הגדולים חטאו ומצאת בהם עוון, איך אתה מעניש ילדים שלא פשעו ותרטש עוללים על לא־דבר? אמר לו אלהים: בן־עמרם אל תהרהר אחרי מעשי ואל תאמר כי עוול בכפי. קוצים אני מכלה מן הכרם. אני צופה ומביט בכליות נולדים, אבחר מהם אלה שעתידים להרשיע ואמעך אותם בבנין. נבוך היה משה. אמר לו ה': אם מבקש אתה לעמוד על דברי, הוֹצא מן הלבֵנים גוף של תינוק אחד וגדלהו עמך. ויעש משה כדבר אלהים ויחַיה את מיכה, והוא מיכה, שהיה עשן פסלו ועשן המערכה במשכן שילה מתערבים זה בזה.

ג: חוּר

ולכלב בן־חצרון בן־פרץ בן־תמר אשה ושמה עזובה. ויהי במותה ויקח לו את אפרת, היא מרים אחות משה, ותלד לו את חור, שהתיחס לשני שבטים, ליהודה וללוי; הוא היה מגדולי הדור, נשיא בעמו ומכּיר את ריבונו ועובדו באימה וביראה.

ויהי כי בושש משה לרדת מהר־אלהים והשטן הראה לבני העם, כי גואלם תלוי בין שמים וארץ ולא ירד אליהם עוד; נקהלו כל ראשיהם ושופטיהם ויאמרו: קומו ועשו לנו אלהים חדשים ויהיו לנו לעינים במקום משה האיש, שהלך מאתנו ולא ישוב. נחצו המנהיגים, אלה בכה ואלה בכה. מיד עלה חור על הבמה וקרא: שמעו־נא המורים! הבאלהים, אשר הושיע לכם ונשא אתכם על כנפי נשרים, תבגדו את נביאו, בחר בו להיות לכם לרועה. תזנחו? היה מיסרם ומוכיחם בשבט־פיו. ויקומו עליו כל העם כאיש אחד וירצחוהו נפש, ויבוא קצף על בני־ישראל.

ד: עֵגֶל הָזָהָב

פרקו בני־ישראל את נזמיהם אשר באזניהם, כמעשה הערבים, ויביאו אותם אל הכוהן ויצר את הכל בחרט וישלך אותו לאש. היה בין הנזמים ציץ של זהב וכתוב עליו שם־הקודש ומתחתיו חרותה צורת עגל ויצא מהזהב הניתך עגל מסכה. התגנב סמאל לתוכו והיה גועה. והיו סבורים בני העם, שחי הוא – עלזו ושמחו, נשקוהו מנשיקות פיהם, השתחוו לו ויזבחו לו זבחים ויחוגו חג גדול.

אמר אלהים למשה עבדו: לך רד, כי שיחת עמך, שכח את אותותי ומופתי ועשו להם עבודה־זרה ונטשו תורתי. ותעל חמתו עד להשחית. באותה שעה ירדו חמישה מלאכי־חבלה לאַבּד את התועים, ואלה הם: אף וחימה, קצף, השמד והשחת; פערו פיהם וביקשו לבלוע את כל בני־הגוי כולם. נזדמנו כנגדם שלושת האבות ועמדו בשלושה. נשתיירו אך שניהם, אף וחימה. אמר משה לאלהים: ריבון כל העולמים! עמוד אתה באחד ואני באחד. ויעתר ה' אליו וימחץ בידו את החימה. ומשה גם הוא חפר חפירה עמוקה בנחלת בני־גד, הזכיר על אף את השם והורידוֹ וחבשוֹ שם עד היום. וכשמת משה, נתן אלהים קברו סמוך לאותה חפירה. והיה כי יבוא זעם בעולם, סמאל מקטרג על בני אל חי, מתנער ממקומו ופוער פיו לנשוך את השבטים, הוא מביט לקבר הנביא ונופלת עליו אימה ופחד והוא חוזר לאחור.

ה: יוּנוֹס וְיַמְבּרוֹס

יונוס וימברוס, בני בלעם הקוסם, היו במעל העגל והם הם גם מכשפי פרעה ונשיאי הטמאה היו. אומרים, שעגל־מסכה, אשר עשו בלהטיהם, מחציו ולמעלה היה כתבנית שור ולמטה היה דומה לחמור. ועל שם דו־פרצופיו קראו העם לאמור: אלה הם אלהיך.

ידוע היה העגל לבני־השבטים מימי שבתם על אדמת חם, כי עבדו אז לאפישׂ ועשו לו עגל ועל עין־ימינו היה סימן מעין צורה לבנה. והעגל היה עולה מידי שנה בשנה מן היאור והיה פורח באויר, ואנשי מצרים מהללים ומשבחים לפניו. גם שר־התהום, שדומה לעגל והוא עומד ומשמש תמיד במקום דנשקני שמיא וארעא אהדדי. קורא לזה: תן מימיך לזה – אסוף מימיך.

ו: הַחֵטְא

חטא העגל הוא עוון פלילי לבני־יעקב כחטא של אדם קדמאה, נפרעים מעובדיו חלק חלק בכל דור ועדין לא נמחה.

ויהי בטרם חטא האדם, היה נמשך אחרי חכמה עילאה ולא היה פורש מעץ־החיים והיה יושב תחת צלו תמיד; כיון שהתעורר בו החפץ להבין ולדעת, הכיר את הרע ושבק את הטוב ובאה חלאה לעולם ונדבקה ימי דורות רבים. כיון שקרבו בני־ישראל להר־חורב וקיבלו את התורה מפי הגבורה וענו כאיש אחד: נעשה ונשמע, טוהרו בני־האדם מזוהמת הנחש. רוח חדש בא עליהם והתקדשו וגורש האופל הנצחי מפני אור שבעת הימים. אין יצר במרחבי תבל, אין מעוּוָת ומִתלָאֶה, הארץ מוציאה פירות בכל־יום, מימי נהרות נהפכו לנחלי־שמן ורעה שור עם דוב, כפיר עם גדי ירבץ, מלא היקום דעה והשׂכל, טוהר ומנוחת שבת. כיון שנתחללו בני- ישורון ביום חופתם, מיד הוסרה מהם העטרה, נפלו ממדרגתם וחטא חדש הולך ומקיף מאז כל חי וכל בשר, כל נמצא וכל יש – בכל אשר יפנה ויטה. אין כרם עוד, אין קוץ ודרדר עולה. נאנקה הארץ, מתאבלים השמים, הכוכבים אוספים נגהם.

מעֲדַת קֹרַח

א: חָרוּת וְחֵרוּת

לפני ימי־המעשה והתאחדות חלקי המציאות לסדר ולמשטר היה על יש סובב על צירו ולא נשמעה אף רוח אלהים, שהיתה מרחפת על פני המים. לא היתה השגחה ממעל ומתחת לה ולא שפכה עוד ממשלתה ואדונותה; אין ערב ואין בוקר, אין חוקי יום וחוקי לילה, אין מצַוה ואין מצווּה, ואף אין מידה וגבול. ויאמר אלהים: יהי עולם ויהיו מאורות, ויבדל בין חלקי היש קירב נפרדים וריחק אותם בחוטים בל ניתקים, סובבים הגלגלים, עולים עננים ומטר יורד ומשקה את הארץ ואומר לה: גדלי, חוקים קיימים מושלים מאז ולא ישבתו, אין חירות לכל נמצא ורבצה על הכל עבדות בלי פדות.

בא קורח בן יצהר בן קהת ממשפחת לוי ומרד בערכי היצירה וביקש לחלץ את העולם מחוקיו ולהחזיר הכל לימי קדמות הבּוהו ¹ חלוקות הדעות על־אודות בן- יצהר. הללו אומרים כי הוא למטה כגבריאל למעלה, והללו אומרים, שמשורש קין הוא בא, הלא גם משה דן עמו – זהו הכל.

ב: רָב רִיב

ראשונים אומרים:

קורח בן־יצהר בן־קהת בן־לוי היה עשיר דורו, שלוש מאות פרדות לבנות טענו מפתחות גנזיו וכספו וזהבו לא יסָפר ולא ימנה מרוב. ויגבה לבו ויאמר: אם כל־כך הרבה בידי, לי גם נאה למלוך ולהיות נשיא בעמי, אמר אלהים־צבאות: בזה אתה מתגאה, והן לי הכסף, לי הזהב וכל ההון אשר בידי אדם אך ממני הוא.

אחרים אומרים, לא בא קורח אלא לפלוג על משה ועל תורתו. חכם גדול היה ומטועני הארון, כל רז לא אנַס לו ויודע הוא לדון על כל חוק ועל כל משפט. אמר: משה, משה! לא נצטוית על הדברים שתדבר לבני־ישראל בשם ה' ומלבך אתה בודאֶם; הנך מרבה לשׂום על העם משׂוי רב יותר משעבוד מצרים, ואף לא תורת־חיים לך. כל זה צפה יעקב מראש ויתפלל אל אלהים־שדי לאמור: בקהל קורח ועדתו לא יחד כבודי ולא יזכר שמי עליהם. התרשלו ידיו של משה מקטרונו ויפול על פניו ויתחנן אל ה' ויאמר: תהי ידך על בני־עוולה ולא יכפור עוד בי ובשליחותי. השיבו אלהים ואמר: ותגזר אומר ויקם לך.

ג: בְּנֵי קֹרַח

ובני קורח בן יצהר לא הלכו בעצת אביהם וידבקו בתורת הנביא ולא היתה אחריתם כמוהו. ויהי בעת פתחה האדמה את פיה, שנברא לה בין השמשות, ותבלא את כל השבט אשר רב עם בני לוי, מקום נתבצר להם בתוך המהפכה, שם עומדים עליו תמיד ומשוררים ומהללים ליושב־מרומים.

אומרים, שהאדמה לבשה אז תבנית אדם נורא ולה רגלים, שוקים, בטן וצואר, פתחה את לועה ובלעה את בני־הקרחים אחד אחש והורידתם חיים שאולה.

בעת חורבן הבית ושערי מקדש־יה נבלעו וירדו תהומה, להיות שמורים שם עד ביאת הגואל וזמן שוב בנים לגבולם. עמדו בני־קורח ותפשו בהם ואמרו: כשישובו אלה למקומם, גם אני נעלה עמהם ונהיה משרתים באוהן אלהים. והיה כאשר צלל יונה בים ובלעהו הדג ויראהו כל מה שבמרחבי הים ובתהומות והראהו גם היכל ה' בירושלים, והראהו גם אבן השתיה הקבועה בתהומות תחת היכל ה', ששם עומדים בני־קורח ומתפללים, ותצא נפשו לשמוע קול רינתם.

אחד מרבי התלמוד עבר במקום הבקע וראה עשן עולה ומיתמר משם, הרכין אזנו ושמע קול מדבר: משה אמת ודרכו אמת, אולם אנחנו הרשענו והעוינו.

ד: לְעָתִיד

אומרים: כשיחדש יי אלהים את עולמו, יעמוד ויסדר סדרי כל דור, מערכת כל בריה ובריה וכל נשמה ונשמה. ירד גם חנוך בן־ירד והוא מטטרן ועמו ארבע החיות של כסא־הכבוד ויעבירו את כל באי־עולם מראשית ועד אחרית ויעמידום לדין, יבחנו כל הרעות, יפרשו כל המעשים. יעלו גם את קורח ובני־עדתו משאול־תחתית ועמהם המונים המונים של תועים ומַתעים. וקול יוצא ושואל: פתחו את לבבכם והגידו, האם למדתם להכיר את אדון־כל ותדעו מה אחדותו? משיבים הם ואומרים פה־אחד ובדיבור אחד: אין מלך כמלך העולם ואין אלהים זולתו, הוא ראשון והוא אחרון;

צוֹרְרִים

א

עם יצא ממצרים, לבדד ישכון, וירא אותו בלק הקוסם ויאמר לקוֹב אשר לא קבה אלהים. ויאמר ה': לא איש אֶל ויכזב.

בלק אחד מקוסמי־עולם היה וחובר חֶבר. ויעש לו צפור מכסף זקוק והיה מקטיר לפניה ומנסך לה נסכים; ובעת שעלה ריח הניחוח לפניה היתה שטה ופורחת באויר ובאה לה אל שר־הטומאה, הוא עזאל, שמרום שבתוֹ הם הרי־החושך וממשלתו בלי־מיצרים, שומעת מאחרי הפרגוד את כל העתידות שתבואנה ושבה ומודיעה לשולחה את אשר יקרה באחרית הימים.

אומרים, בלק היה גדול מבלעם החוזה בחכמת הכישוף, עלה עליו בלעם בידיעת מהלך המזלות והגלגלים. בלעם היה יונק משני בתי־דינים, היה מתלבש בכל שריוני־המחנות של סמאל ועלה כל אחת־עשרה המדרגות בקליפות. ישמעאל בן־הגר בא אל חמותו והתגלגל העיבּור באתון בלעם. מלחמת החושך עם האור, גובר הליל והולך וחודר לממלכת היום.

ב

ויהי בראות בלעם בן בעור, שנעשתה עצתו ונפלו בני־ישראל בעוון פעור, שב לו אל בלק, לקחת ממנו שכרו. ואז בא פינחס בן־אהרון לנקום את נקמתו מבני- מדין ויצבא על העם הזה. וירא בלעם את הכוהן מרחוק ויקסום מקסמיו ויפרח באויר. נקב עליו פינחס את שם־הקודש ויפרח גם הוא באויר, השיג את האויב ואחזו בראשו וישלוף חרבו להמיתו. התחיל לבקש ולהתחנן לפניו ויאמר: האלהים! אם אך תחנני, לא אקלל את בני־עמך ולא אחטא להם. ענה פינחס ואמר לו: לא אך עתה הבאת רעה על עם שוקט על שצמריו, כי־אם בעת יעקוב, אבי השבטים, עבד אצלך, ביקשת לקחת נפשו וחממת עליו כליה; ויהי כאשר יצאו בניו ממצרים ואמרו לנוח מהעבודה הקשה, שלחת אליהם את עמלק וילחם עמהם ברפידים, – דמך בראשך! ויהרוג את הקוסם בחרב ויתן את בשרו לנשרי השמים.

ג

ויהי כאשר עלה בלעם בשמות־הטומאה למרומי האויר, ונבלא בין עננים ולא נראה עוד לעין, קרא פינחס לבני־החיל ואמר: מי בכם יודע לעשות כמעשהו יעלה אחריו. מיד ויקם צליה מבני דן, והוא גם־הוא יודע להשתמש בכשפים ויעל באויר, בקע חמש נתיבות ובלעם נעלם וחזר ונעלם ויטעה את רודפו, הסתכן צליה בנפשו. רמז לו פינחס הכוהן את הדרך והשיג את בלעם, תפשו והורידו מטה. ויצו פינחס את הנער להרגו ולא יכול לו. אמר פינחס אל צליה: קח חרב שחָרוּט עליה נחש מזה ומזה והמת אותו בשלו… ויעש צליה כן וישסע את הקוסם לעיני העם.

חֵטְא מֹשֶה

א

כשנגזר על הצדיקים להסתלק מן העולם, המה באים לפני אדם הראשון ומוכיחים אותו לאמור: אתה גרמת לנו כל זאת; אך טוב זרענו בחיינו והנה עלה יעלה עלינו הקוצר! משיב אדם ואומר: אמנם חטאתי אני, אבל גם אתם אינכם נקיים, אין זכאי בתבל ומלואה, איש בחטאו ימות. אף משה הצדיק מכל אדם, איש שנתקדש כולו לגבוה ולא קם נביא כמוהו ועובד לשכינה, נכשל במי מריבה. בידו היה לקדש את השם לעיני כל ישראל קדושה לדורות ולהפוך לכל העולם שפה אחת ולשון אחת; והוא לא דיבר אל הסלע לתת את מימיו להשקות את הברואים כי־אם לקח את המטה ויך את יצור ה' ויבזהו לעיני הקהל. קרא אל־שדי קול גדול: משה, משה! אף אתה בחירי לא האמנת בי ולא עבדתני בדיבור ולא ידעת כי אך בדיבור נברא שמים וארץ, ימים ונהרות, וברוח־פי כוננו המאורות וכל צבא מעלה. דור אחרי דור חיכיתי אל בואך ואמרתי אך אתה תכתרני לנצח ויטו כל בני־אדם שכם אחד לעבדני, והנה נקרע החוט ועלי לארוג אריגה מחדש. הליט משה את פניו באדרתו ויהי אַבל למעלה ולמטה.

ב

אומרים: כאשר הקהילו משה ואהרון את כל קהל המתלוננים בקָדֵש, ויעמוד הרועה לפני עמו בלב רגָז וכועס וקרא לפני השבטים: שמעו־נא המורים! ויטול את מטהו שבידו ויך בו על הסלע. נזדעזעו שמים וארץ, הרים נבהלו וניתקו ממקומם וזרם דם נשפך מן הסלע ויהי לנהר שוטף. נתכרכמו פני ישראל והביטו איש אל רעהו בעיני שממון ותמהון ואמרו: מבול חדש של דם מביא אֵל זועם עלינו. הוא נשבע אך על מבול של מים ושל אש, עתה הוא מערים ומביא עלינו סימני מכת בני־מצרים, אף משה נפחד ונרעש, השליך את מטהו מידו ויאמר: גואל אני ואותי פקד ה' על בני־עמו והנה אך משׂטמה הבאתי להם. צמא העם למים, ואני אשקה את העדה ואת בעירם דם! בכה השליח ועמו בכו אראלים.

ג

משה היה עבד־אלהים ונאמן ביתו. בבריאת העולם היה מוכן ומזומן להיות שליח התורה ומקבל את דברי הברית. הוא זכה להשיג סוד שבעה היכלות. מיד בצאתו מרחם אמו הגיע למדרגת יוסף וַיוסף להשתלם ולעלות למדרגת יעקב; אף קולו היה כקולו של יעקב, ששׂרה עם אל ויוּכל לו. אולם כל הימים שהיה חי, לא היה יכול מיכאל לנהוג את בני־ישראל, כי אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד. ישב השׂר הגדול על פתח־עינים ואמר: אם לא יכּשל בן־עמרם וחי לעולם, אך לחינם נבראתי ואני יושב בטל בשמי־מרומים, אקריב אך קרבנות־מתים ואין לי דבר עם שבטי־יה, שנועדו להיות לאור גויים, כיון שחטא משה, נגלה אליו אלהים־צבאות ואמר לו: הנה אני שולך תחתך מלאך לעמי והוא מיכאל עבדי ושמי בקרבּוֹ.

ד

מטהו של משה איש־האלהים חקוק היה משני עבריו. מהעבר האחד היה חקוק בו אות של רחמים ומהעבר השני חקוק בו אות הדין. בקריעת ים־סוף השתמש משה בצד הרחמים, ובהכאת הסלע נגע בצד הדין. אמר ה' אלהים: עליך היה לגבּוֹר על הדין ולהמתיק אותו בשרשו – והנה עוד גבר הפירוד, נחלק העולם ונלחמת הטומאה עם הקדושה, הטוב עם הרע, הודאי עם הספק והעקוב במישור. אמר משה: מחה עווני וברא אותי מחדש, אעקור את הרע במלואו ואַשקה כל באי־עולם ממעיין הברכה. אמר אלהים: רוב נתיבות עמדי, לא אתה תעלה את העם לארצי, כי־אם משרתך והוא נער.

אומרים: מטהו של משה היה מעץ הדעת טוב ורע, והרע הוא חלקו של סמאל. וכשידע משה שחטא ושב לאלהיו בכל לבו, נטל אלהים ממנו את המטה הזה ומסר לו מטה מענפי עץ החיים.

מוֹת הַנָבִיא

א: בּשֵבַח הַמָּקוֹם

כשאמר אלהים אל משה: הן קרבו ימיך למות, קרא את משרתו יהושע ואצוונו – התחיל להתחנן לפניו ואמר: אם אין רצונך שאביא אני את העם הזה אל נוהו, הנח אותי בעולם ואהיה כאחד האדם ולא אמות. אמר אלהים: שמתי קצבה לחיי־אנוש ולא אעבור את הגבול. אמר משה: אהיה כאיילי־מרומים וכצבי־הרים, אוכלי לחמך ושותי מימיך ורואים באריגת העולם, תשוה נפשי כאחד מהם. אמר אלהים: נתתי לאדם נפש־חיה נוסף על החיה ועל הבהמה והמלכתיו על כל אשר בראתי – ואים מלך נעשה שוב עבד, ומי שנושא את דמותי, לא יכול עוד להעביר את צלמו ממנו, אמר משה: הצור תמים פעלו, כל דרכיך משפט.

ב: תַחֲנוּנִים

כשאמר אלהים למשה: רב לך אל תוסף דבר אלי – שינס מתניו ובא לו אל יסודי־ארץ וקרא ואמר: ארץ, ארץ! בקשי עלי רחמים לפני יוצרך, אולי יחנני בעבורך ויכניסני אל אדמת ירושת האבות, אמר לו הארץ: מתוהו ובוהו מוֹצאי ועתידה אני לבלות באחרית הימים, איך אעז ואעמוד לפני מי שהוא חי וקיים לעד וסופר ומונה גם את כל הדורות אחרי! הניח את הארץ ובא ועמד לפני רקיע השמים. פתח ואמר: אי, שמים, בכם בחר אלהים למושב לו, הפילו אַתם תחינה בעדי ואזכה לראות את הר ציון ברינה. השיבו לו פאתי־השמים ואמרו: הלא ידעת, כי עלינו נאמר: שמים כענן גמלהו; גם אנו אין אנו זכאים! הלך לו בן־עמרם אל חָמה ולבנה והתחנן לפניהן, כי תמלצנה בעדו לפני אל־הרחמים. השיבו לו המאורות: גם אתה תאיר כמונו ואיך נתנשא עליך; בא לו בן־עמרם אל הכוכבים והמזלות – וגם אלה נשמטו והלכו להם אחד אחד. אמר משה: אין הדבר תלוי אלא בי. חזר ובא לפני אדון־הכל ואמר: ריבון העולמים! קח אחת משתי עיני והנח אותן תחת ציר דלתי היכלך ואהיה כך משמש במקדש. אמר לו אלהים: חייך, שגם מבניך אעמיד לשרת לפני.

ג: זֵקוּקֵי אֵש

נטל משה גוילי־עור וכתב עליהם את דברי התורה, החוקים והמשפטים, אשר למדהו יוצר בראשית; לא הספיק לגמור והנה הגיעה שעתו להסתלק מן העולם. קרא אלהים לגבריאל ולמיכאל ואמר להם: לכו והביאו לי את נשמת משה עבדי. אמרו לפניו: מסור שליחות זו לאחרים. בא סמאל ואמר לאלהים: עבדיך אלה ימאנו למלא רצונך, פקוד־נא אותי על נשמת בן־עמרם ואמלא דבריך. אמר לו אל־גבורות: הרשות בידך! מיד חגר מלאך־המשחית את חרבו, התעטף במעטה האכזריות וירד למטה בחימה גדולה לשפוך דם טהור וקדוש. בא ומצא את משה יושב לפני אהלו והוגה בפיו מה שהוא כותב בדיו, זיקוקין של אש יוצאים ממנו, טהרו כשמש ואור שבעתים מקיף אותו, נזדעזע ואחזהוּ חיל ורעדה ולא מצא פתחון־פה לדבר וחזר לו אל אל־עולם בבשת הפנים.

ידע משה, שהגיעה שעתו. עמד בתפילה לפני המקום ואמר: זכור את היום, שנגלית אלי בהר־סיני ועיטרת אותי ואת בני עמך בעשר עטרות, קבל אתה את נשמתי ואל תמסרני ביד ציר המשחית, אשר נלחמתי עמו תמיד ואחוֹק כנגדו חוקי־חיים מיד ירד המקום משמי־מרומים לקבל את נשמת אהובו, ואף משה קידש את עצמו כשרף וכמלאך ויחזור את רוחו למקור חוּצבה.

ד: הַנְשִיקָה

כשירד אביר־מרומים משמי שמים להעלות את נשמת משה למעונה ולטפל בגופו, ירדו עמו שלשה מלאכים מבחירי משרתיו, הלא המה: מיכאל, גבריאל וזגזגאל, ובאו ועמדו כלם על הר־ההר. מיכאל הציע מיטתו של משה, וגבריאל פרש בגד של בוץ עליו. מיכאל לימין המיטה, וגבריאל לשמאלה, וזגזגאל למרגלותיו. דומיה בעולם! המאורות עומדים ומחרישים. התקדש הנביא ויעל על המיטה המוצעת לו ויפרוש את רגליו. אמר אלהים אליו: הנח את שתי ידיך על החזה; והניח ידיו על חזהו. אמר אלהים שוב אליו: עצום עיניך; עצם את עיניו. קרא אלהים לנשמתו של החוזה ואמר אליה: בתי, עשרים ומאת שנה גרת באוצר טהור, ועתה הגיעה זמנך לצאת. ענתה הנשמה ואמרה: אלהי מעוזי, אף אני אוהבת את הגוף הזה, יגדל חסדך עלי ואל־נא תגרשני ממשכני. באותה שעה הרכין הבורא את עצמו למשה, נשקוֹ נשיקה עזה ויטול ממנו את נשמתו – בנשיקת־פה.

עוֹד מִמּוֹת הַנָבִיא

א: הַצַוָאָה

אין הקדוש־ברוך־הוא מואס בתפילתם של רבים. וכשראו בני־ישראל מצוקת הנפש של משה, סבבו כולם כאחד את משכן ה' והתחילו להתפלל על רועם. וירדו מאה שמונים וארבע ריבוא של מלאכי־חבלה ויסתמו את פי המתפללים. מנהיגם של המלאכים האלה היה צקון, ויקם נגד מלאך אחר, ושמו לחש להפילו ולגרש את מחנהו. מיד בא סמאל ואסרו ללחש בשלשלת של אש ויגדור גדר בעדו.

ומשה בראותו כי אין חנינה לו, קרע את חלוקו וכיסה את ראשו כאָבל ונכנס לאהלו, בוכה ומילל וקורא: אוי לי, שלא זכיתי שרגלי תדרוכנה בארץ אברהם! אוי, לָחוּד חידה מבלי למצוא את הפשר! קרא ליהושע משרתו ואמר לו: מחָלה אני פניך, שתדאג לגדיי שאני מוסרם בידיך, תשקם ותאכילם ותבנה להם מחסה משמש ומקור. מצווה אני אותך על אִמי הרתני וגידלתני. אני, הבן האחרון לה, מת ואין לה עוד עוזר ומגן; והיה כי הגיע עִתה למות, קרע את בגדיך ולך לפני מיטתה ועשה לה מספד ואֶבל. מפקיד אנכי בידך את אשת בריתי, גיורת זו שעזבה את עמה ומולדתה ודבקה באלהי העברים. עשה עמה חסד ואל תונו אותה. והנה שני בנַי העלובים, יתומים בני־נשיא שלא זכו לעמוד במקום אביהם; אל־נא יהיו זזים מביתך, זכור להם את ברית אהבתנו ויהיו בין אוכלי שולחנך ואל יהיו נעזבים אחרי מותי ומבקשים לחם. וישא עבד ה' את קולו ויבך.

ב: לא יִשָא פַּנִים

אמר משה לאלהים: ריבון העולמים! הכל שוים לפניך, גזרה אחת לצדיקים ולרשעים, תם ורשע אתה מכלה יחד ומקרה אחד לטובים ולרעים. אֶתמהא! – אמר אלהים: רב לך, אל תוסף דבר. התחיל משה לבכות ויזעק במר נפשו. נזדעזעו שמים וארץ לקולו וכל יסודי־בראשית רעדו ואמרו: שמא הגיע זמנו של אותו איש למות, שעליו נאמר: אשר בידו נפש כל־חי ורוח כל בשר איש, - ואין איש אלא משה. גער בהם אלהים ואמר: אם אני ועבדי חלוקים אנו, אתם מה לכם, עשׂו את אשר הטלתי עליכם! ויצו על כל שרי רקיע ורקיע, לנעול את השערים בפני תפילתו של הנביא, ופקד על כל בית־דין ובית־דין מבתי־דינים של מעלה, שלא להתרצות לו ושלא יבטלו גזר־דינו. כיון שראו גלגלי־המרכבה ושרפי־להבה, שאלהים לא יחון את עבדו ושלא ישא לו פנים, פתחו ואמרו: ברוך הוא זה, שאין לפניו לא עוולה ולא שכחה, ולא ישא פנים לא לגדול ולא לקטן, לא לתחתון שבתחתונים ולא לעליון שבעליונים.

ג: תַּנְחוּמִין

אמר לו אלהים למשה עבדו: דורות דורות הם בעולם וגילים גילים הם, כבר עבר דורך וגילך, מה מעשיך כאן? אמר משה" לה' השמים ושמי השמים. ולי אין מקום באדמה, אמר אלהים: משה, משה! לא כמו שאתה חושב כן־הוא; לי אין זוג. אתה אין לך בן־זוג, עלה אלי מעלה, והנח לאחרים לרשת את הארץ. יֵדע החלק את הכל ודבק בכּל, וזה הכּוח ניתן למשה.

אומרים: כיון שהשלים משה נפשטו למיתה, פתח אדון־כל בקינה ואמר: מי יקום לי עם מרעים? מי יעמוד לעם סגולתי בעת יקומו צרים עליו? ומי יבקש רחמים עליהם, כי יחטאו לפני ויעשו הרע בעיני? בא מטטרון שר־השרים ועמד לפני רבו ואמר: ריבון עולמים! בחייו משה עבדך שלך הוא, ובמותו שלך הוא, והיה אם יסור גופו מעליו, הן נשמתו לעד קיימת והיא תשמש לפניך ותעטר לך עטרות. אמר אלהים: מטטרון ספרא רבא, ניחמתני בדבריך, ואף אתה היֵה לו לאח ורעיתם שניכם את העולם.

ד: הַלֵל הַגָּדוֹל

אמר לו הקדוש־ברוך־הוא למשה: קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להיגלות, ימיך בטלים והולכים, אבל אתה אינך בטל; עלֵה על הר העברים, עליה עולמית היא לך ואין לך עוד ירידה, אני מאיר לך באור חַמה ומכבודי אשים לבושך ומהדרי אשים כסותך ומזהרי אזהיר פניך וממעדני גן־עדן אשׂביע את נפשך ומכסא־כבודי אנחילך ואשׂימך בראש מ שרתי וצדיקי, ועוד הרבה מזה מתוקן לך.

אמר משה לאלהים: מתנתך אלי רבה וקטונתי מכל החסדים, אבל הראני־נא עוד את ארצך משׂושׂ כל הארצות ואלך ואעמוד על אבן־השתיה, שעליה יבנה בית־המקדש. אמר אלהים: הלא נשבעתי, ואפסול את מטבעתי? אמר משה: תן לי רשות, שאהיה כעוף השמים ואעשה את שתי זרועותי ככנפי השחר ואפרח בהן באויר־העולם ואראה ממעל את ארץ־האבות, שוב התחנן ואמר: אלהי כל הבריות ואדון כל המעשים: עשׂני כדג בים, הפוך שערות גופי לקשקשים ושתי זרועותי תהיינה כשני סנפירים ואעבור את הים ואלקק בלשוני את אדמת בני־עמי. עלה על הצור והפיל שוב תחינתו ואמר הושיבני על כנפי עננים ואראה ממעל ואַבּיט אך רגע בצבי כל הארצות מטה. וירא, כי אין עונה, בכה ואמר: ריבּונו דעלמא כוליה! חתכני אברים־אברים והשלך אותם מעבר לירדן והזֵמן שמה את גבריאל להחיותני ולהקימני ואנשק את אבני יהודה ושוב אמות. אמר הקדוש־ברוך־הוא למשה: כל־כך רבו געגועיך לראות ולהביט באדמת הקודש, אני עושה בך דבר, שלא עשיתי עוד עם כל חי. מיד הגדיל כוח־הראות על נביאו אלף מונים וראה משה ממעמדו את ארץ השבטים מדן ועד באר־שבע ומראשה ועד סופה. הראהו את ההרים ואת הגבעות, את הנמוך והגבוה, הסתר והגלוי, הרחוק והקרוב, והכל בסקירה אחת. התחיל משה מרנן ומשבח ומפאר ומהלל את יוצרו ויאמר: אודך, אלהים, כי גדול חסדך האחרון עמדי יותר מן הראשון! המלאכים והשרפים, כל משרתי עליון וכל שרי מעלה פתחו את פיהם בשירה וברננה, בהודאה ובהלל, ותגל הארץ וישישו השמים, אף כוכבים רקדו. בקשו לעשות חופה לחתן – והוא נאסף אל עמיו.

משֶׁה וִיהוֹשֻע

א: קֶבֵר הַנָבִיא

ויבן משה משכן ואוהל לה' ויפקוד את בני־ישראל ויצבא צבאותם לשבטיהם ולדגליהם וינהלם מחורב והוביל אותם דרך כל המדבר הגדול והנורא, להביאם אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותיהם לתת להם, ולא קמו אויביהם מפניהם, ויאכילם מָן במדבר וישבור צמאונם וידין גם את דינם, ויצו אותם חוקים ומשפטים צדיקים, ותורת־חיים נתן להם, אשר יעשה האדם וחי בהם, וימרו את פיו בכל פעם; והוא נשא להם ויחנכם כאומן את היונק ויתן רוח בם, להיות גוי חזק ואיתן ויודע את האלהים.

וילכו ממסע למסע ומתחנה לתחנה, עד בואם אל הר נבו, אשר בקצה ערבות מואב, והוא הר העָברים. וירא משה כי זקן הוא ולא יכול עוד לצאת ולבוא לפני העם כתמול שלשום ולא יכול לכבוש להם את הארץ, ויפקוד את י הושע בן־נון משרתו, אשר לא מש מאהלו, והוא איש אשר רוח בו, ויצווהו על עמו לאמור: חזק ואמץ, כי אתה תביא את העם הזה אל ביתו ואל נחלתו, והתנחלתם בצדק; וגם ללויים שומרי הברית, האומרים איש לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר, תתנו אחוזה ביניכם לשבת. ויכל לצוות ויעל אל ראש הפסגה ויראהו ה' את כל הארץ מעבר לירדן, וימת שם על־פי ה'. וימת בנשיקה, וישאו אותו שוכני מעלה בני. ויבכו אותו בני־ישראל ולא ידעו איש את קבורתו. נסתר מקומו מאת בני־האדם, פן יחטאו ויעשו אותו אלהים.

פעם שלחו בני־מלכים צירים רבים לבקש את קברו של משה הנביא בשדה מואב, הלכו ועלו אל ראש ההר וישקיפו, נדמה להם כמו צל קבר למטה, וימהרו לרדת ויבואו אל המקום למטה וישאו עיניהם, והנה צל הקבר למעלה, התפרדו לשתי מחנות, אחת עלתה למעלה ואחת נשארה למטה; והנה אלה שלמעלה חושבים לראות כמו קבר מלמטה ואלה שלמטה ראו אותו מרחוק למעלה.

וייגעו לריק כל המבקשים למצוא את קבר הנביא כל ימי אנוש עלי ארץ.

ב: הַיוֹרֵש

ויהי באמור אלהים למשה עבדו: עלה על הר־העברים והיאסף אל עמך, כי לא תעלה את שבטי אל הארץ, וידבר משה אל האלהים לאמור: את גורלי אשא, כי כך ציוית ולא אַמרה את רוחך; אבל הנני הולך למות, ולא ישאר איש אשר ישא אל עול העם הזה ואשר יהיה להם למליץ בינך וביניהם. יפקוד ה' אלהי הרוחות איש, אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, למען אבוא בשלום אל משכבי, ועדא כי אשאיר בני־עמי כצאן בלי רועה. ויאמר אלהים אליו: הנה לך נער משרת, נאמן־רוח וישר־דרך, אשר לא ימוש מאהלך תמיד, ושמו יהושע בן נון, בנער הזה בחרתי להיות לבני לפה; ואתה קום וסמכת את ידך עליו ואמרת לבני־ישראל: הא לכם איש להיות שומר לראשכם, על פיו יצאו כל עניני העם ועל פיו יבואו ואל יזיד איש למרות את פיו.

ויקם משה ויקח את יהושע למטה אפרים ויעמידו לפני העם, ופניו מאירים כפני הלבנה במילואה, ויסמוך ידיו עליו ויאמר אליו: הן קרבו ימי למות ואתה קום והיה לנגיד על כל שבטי בני־ישראל למשפחותיהם, את מלחמותיהם תלחם ואת הארץ הנכבשת תחלק להם בקורל. לשבט רב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט, אל תשא פנים, אל תבער חמתך כי לא י שמעו לך, וניהלת את העם הזה בשלום ונחת, ויהי הדבר כן.

ג: הַסֵפֶר

ויכתוב משה בספר את אשר יקרה את עמו באחרית הימים ויתנו ביד יהושע. ויצו אותו על עמו ועל מריוֹ ועל קשי ערפו. ויאמר אליו אל יהושע: הנני הולך אל משכב אבותי, ואתה שמור את הדברים, הכתובים בספר הזה, ודע כי בך בחר אלהים למלא את מקומי בכל דברי הברית.

ובשמוע יהושע את הדברים האלה מפי משה, קרע את בגדיו ויפול לרגליו ויאמר אליו: בי, אדוני, הן אתה שדיברת אל האלהים פנים אל פנים ובכל ביתו נאמן אתה, לא יכולת נשוא בעול הכבד, ואני עבדך, בן אחד מקטני שבטי ישראל, מה אני ומי אני, כי אבוא אחריך ואתפלל אל האלהים, בעת אשר אתה לא תהיה עוד עמנו. והנה וישמעו מלכי האמורי והכנעני, כי סר צל העם מאתם במותך, וקמו כלם כאיש אחד לבלוע אותי ואת עמי. וירם משה את יהושע ויושיבהו על כסאו עמו ויאמר אליו: אל יפול לבך ואל תיחת. ה' עמך בכל אשר תלך, לא בצדקת העם הזה תשמיד את הגויים, כי־אם בצדקת אבותיהם, אשר כרת עמהם את הברית. אתה תראה, כי לא יזנח ה' אותך זנוח ויעמוד ךלימינך לכל אשר תלך ובכל אשר תעשה. ויכל משה לדבּר ויחזק לב יהושע.

מִיתַת מֹשֶה

א

ויהי באמור ה' אל משה עבדו: עלה ההרה ומוּת בהר, חשב מלאך־המות, שציפה לנפשו של משה מאז, כי כבר ניתנה לו רשות עליו, וימהר ויעמוד לפניו ויאמר אליו: משה, משה, אלהים שלחני אליך לקחת את נשמתך ביום הזה, ואל־נא תמנענה ממני. ענה משה ואמר למלאך: לא אמות כי אחיה ואסַפר לעולם מעשי יה. ולא קיבל המלאך דבריו ויאמר אליו: בן־האדם, למה אתה מתגאה בקילוסך את המלך, ולו כל צבאי העולם מקלסים, ודַיוֹ שהשמים מסַפרים כבוד אל. אמר משה: ואני אשתיק אותם. ויאמר: האזינו השמים ואדבּרה ותשמע הארץ אמרי־פי. וירא ציר־המות, כי לא יכול לו ויפן וילך לו. לאחר שעה בא אליו פעם שניה, ושוב התיצב לפניו ואמר אליו: משה בן־עמרם, מסור פקדונך לאל הרוחות. ולא אבה המחוקק לשמוע אליו, ויזכור “שם המפורש” ויעף, הלא כן גם יספר הכתוב בשמו: כי שם ה' אקרא! והמלאך לא הרפה ממנו, ויעט אליו ויתיצב לפניו פעם שלך ישית לאמור: ה' אלהי שמים ואלהי הארץ שלחני אליך, ואין שלטון ביום המות. וירא משה ויתבונן, כי מן השמים מבקשים את רוחו. ויחל להצדיק על עצמו את הדין ופתח ואמר: הצור תמים פעלו; אבל לא אבתה הנפש לעזוב את מלונה הקדוש, ומשה מדבר עמה רכות לאמור: שובי נפשי למנוחיכי, שובי נפשי למנוחיכי. ותשמע הנשמה בקול רבהּ ותעל למרומים.

באותה שעה פתחו התחתונים ויאמרו: תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב. העליונים קראו ואמרו: צדקת ה' עשה ומשפטיו עם י שראל; ואף האלהים בעצמו משבח את בנו ואומר: ולא קם נביא עוד בישרעל כמשה, אשר ידעתיו פנים אל פנים וימליכני למטה ולמעלה.

ב

ויהי כי קרבו ימי משה למות, העלהו אלהים צבאות לשמי מרומים ו“הראה לומתן שכרו ומה שעתיד להיות”. ותעמוד מידת־הרחמים לפני הנביא ואמרה לו: בן־עמרם, פנה נגד הכסא ותראה, איך אבינו מורנו בונה בית־מקדש מאבנים טובות ומרגליות; בכל אולמיו ותאיו שורה זיו שכינתו, ובמקדש זה יושב המשיח ואהרן אחיך עומד ומקטיר לפני המזבח ומעילו עליו, ויפן משה וירא בית־האל עומד על תלו והכוהן הגדול משרת בו ומביט בו, ויתבונן ו הנה אחיו הוא, אשר מת בהר־ההר על גבול ארץ אדום, ותפּעם רוחו ויגש אליו, ויקרא לו אהרן מן העזרה: אל תגש הלום, בטרם מסרת את רוחך, כי לא יכנס אדם הנה, עד שיטעם טעם מות ויתקדש. החזיר משה פניו אל האלהים ויאמר אליו: ריבון העולמים! מתי תוריד משכּנך זה הבנוי לדרי מטה? ויאמר אלהים אליו: לא גיליתי עד הנה קץ הימין לכל בריה, לא לראשונים ולא לאחרונים. ויאמר משה: אם חסדך עמדי, גלה לי אך מעט מזעיר, בטרם אמות ושלום יהיה לי. ויאמר ה' אליו: אזרה את עמך ישראל במזרח בשערי הארץ ויתפזרו בארבע רוחות העולם בין הגויים, ואוסיף ידי שנית ואקבצם ושבו אל נוֵהם אשר ראית.

ויסתר משה פניו ותעל רוחו השמימה.

ג

ויעל משה לפני מותו בערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה, אשר על פני יריחו, ויראהו ה' את כל חלקי ארץ כנען, את ארץ הקיני, הקניזי ואת הקדמוני ואת החיתי ואת הפריזי ואת האמורי ואת הגרגשי ואת היבוסי, שעתידים השבטים לרשת אותם. הראהו יהושע תלמידו עושה מלחמה עם מלכי כנען ומנצח אותם אחד אחד, לא יקום גם אחד נגדו. הראוהו את ארץ הירושה מיושבת מבני־ישראל, איש תחת גפנו ותחת תאנתו והברכה בכל; וחזר והראהו את המציקים, הקמים מכל עבר לנשל אותם מעל אדמתם, בעזבם את דברי בריתו. – הראהו את ברק בן אבינועם עושה מלחמה עם עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון אשר אתו עם סיסרא וחילותיו וימגרו את עוזו ואת כוחו. הראהו גדעון בו יואש עושה מלחמה עם בני־מדין ועם בני־עמלק ויגרשם מן הארץ, הראהו את תקפו ונפלאותיו של שמשון בן־מנוח, אויב עם הפלשתים, ויראם את ידו. ויראהו אלהים למשה את שלשלת המלכים, שעתידים לעמוד מדויד וזרעו; הראהו את שלמה בנו עושה כלים לבית־המקדש ובונה את היכל המקדש לכבוד ולתפארת. הראהו את בנין הבית, שבית־תפילה יקָרא לכל העמים, אשר ינהרו אליו מצפון ומדרום, מים וממזרח והראהו את חורבנו. הראהו את שיירת הנביאים והחוזים, הקוראים לאלהים ולדברי נביאו, והראהו את גלות אליהו ואת גלות אלישע. הראהו אלהים למשה את מערת־המכפלה, שהאבות שוכבים בה; הראהו את כל העולם כולו, מיום שנברא עד יום שיחיו המתים. הראהו את ימי אדום וארמילוס, הראהו מלחמת גוג ומגוג וכל המוניו, שעתידים ליפול בבקעת יריחו; והראהו את שלוַת הצדיקים ואת מנוחת אלה, שמצאו את הדרך לחיי־עולם. ויאמר משה: רב לי.

וימת משה עבד ה' על פי ה'. ובת־קול יצאה והכריזה לאמור: משה עבדי מת, פתחו שמי־השמים את שעריכם.

האגדה אומרת: שנים־עשר מיל על שנים־עשר מיל אותה בת־קול משמיעה וקוראה: וימת משה בן־עמרם ספרא רבא דישראל. – קול ה' על נביאו, שלא קם כמוהו לא לפניו ולא לאחריו, ואשר ידעוֹ מנעוריו פנים אל פנים.

ומסורה אחרת תאמר: לא מת משה אדון־הנביאים כלל, ויד המות לא נגעה בשליח ה', אלא חי הוא עדי עד ו“עומד ומשרת למעלה” ביו יושבי עליונים, כמו ששירת על הארץ בין התחתונים. ויעל משה ולא מת.