פַּרְעֹה    🔗

א.

ויבוֹאו משה ואהרון בני עמרם בן קהת בן לוי לפני פרעה מלך מצרים ויאמרו אליו: אלהי העברים נקרה עלינו ויצוונו לזבוח לו במדבר, ואתה שלח את העם ויחוגו לו במדבר.

ופרעה יושב על כסאו הגדול ושריו ועבדיו וכל סגני המלך עומדים לפניו. וגם שבעים סופרים כותבים בשבעים לשון, לעם ועם כלשונו, כי כל בני העמים והלשונות תּוּכּוּ לרגליו.

והנה שני אנשים מעם העברים עומדים לפניהם, והם “דומים למלאכי-השרת, רום קומתם כארזי הלבנון,גלגלי עיניהם כגלגלי כוכב הנוגה, זקניהם כאשכלות תמרה, זיו פניהם כזיו החמה; ומטה האלהים בידם, שחקוק עליו שם המפורש, ממדרך רגליהם ינוע הפלטרין ומדיבור פיהם יותאות השלהבות”. נפל עליהם פחד ורעדה, אימה ורתת, נבהל המלך ושריו, והמזכירים השליכו קולמוסיהם מידם ואיגרותיהם ממקומם, ונפלו על פניהם לפני משה ואהרון והיו משתחוים להם.

ויתחזק פרעה ויאמר אל משה ואל אהרון: אלהי העברים שלחכם אלי, ואני לא ידעתי את שמו ולא אדע את מדינתו; ואתם הגידו נא לי: באיזה מדינות ובאיזה ארצות הוא מולך? כמה מלחמות נלחם עם אויביו וניצח? כמה מדינות כבש? כמה עיירות לכד? וכמה חיילים ופרשים ורכב ושלישים למלככם, בצאתו למלחמה? ויענו משה ואהרון דבר את פרעה: אלהי העברים, אשר שלח אותנו אליך בדבר עמו, כוחו וגבורתו מלא עולם, קולו חוצב להבות אש, דיבורו מפרק הרים, כסאו שמים, וארץ הדום רגליו, קשתו אש חציו שלהבת, רמחו לפיד, מגינו עננין וחרבו ברק, ולא ברזל; והוא גם הוא יוצר הרים בחכמתו, מחולל ימים ונהרות, מכסה שמים בעבים ומוריד טל ומטר ומצמיח אדמה; הוא יוצר את "העובּר במעי אמו, וזן ומפרנס את כל באי-עולם מקרני ראמים ועד ביצי כינים; אין גדול ואין קטן בעיניו, צופה הוא בכל ומשגיח, והוא ממית ומחיה בכל יום.

ויעז פרעה ויאמר להם: אם אך כל אלה לו איני צריך לעזרתו, כי נהר ניליוס היוצא מתחת עץ החיים שבגן-עדן עובר בארצי, והוא הולך ומשקה את אדמתי ומימיו מתברכים, וכל פרי ופרי באדמת מלכותי משאו שתי אתונות, ולכל אחד שלוש מאות טעמים. ויכחש המלך באלהים, ולא אבה שמוע לדברי עבדיו.

ותבער חמת ה' ויאמר אדוני: רשע, אתה אומר לשלוחי איני יודע כוחו וגבורתו של אלהיכם, הריני מעמידך לדורות ואודיעך כוחי וגבורתי, למען תסַפר כבודי בכל העולם.

ב.

ויך ה' את ארץ מצרים ואת מלכה מכה אחרי מכה, וישבּר את ידי החרטומים, אשר הקשו את לב המושל, ויוציא עם העברים מן הארץ כשש מאות אלף רגלי הגברים, לבד הטף, וגם ערב-רב עלה אתם; ופרעה עוד הוסיף לרדוף אחריהם וישג את העם, ויט משה את ידו על הים ו היו המים לחרבה, ויבואו בני-ישראל בתוך הים ביבשה, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, ומרכבות פרעה וחילו ירדו בים. ובראות פרעה, כי גם הוא יבולע בין הגלים, הכיר בניצחון אל-העברים ויושט ידו לשמים ויקרא: רואה אני כוחך אלהים בעליונים, ו אתה הצדיק ואני ועמי הרשעים ואין אלוה בעולם אלא אתה. וירד גבריאל המלאך וישם שלשלת בצוארו וימשהו מן המים, ויאמר לו: רשע! אתמול אמרת מי ה' אשר אשמע בקולו, ועתה כי טבע אתה במצולה, תקרא ה' הוא הצדיק; ובכל-זאת אני מעמידך בדבר ה‘. וישב ימים רבים בלא ארץ ולא עם, וימליכהו ה’ אחר-כך על נינוה העיר הגדולה, ולו היה דבר אלהים על- ידי עבדו יונה בן אמיתי.

ועדיין פרעה מלך מצרים חי, ועומד על פתח גיהינום ומודיע לכל הבאים שמה גבורותיו של הקדוש-ברוך-הוא.

מֵאֹפֶל וּמֵאוֹרָה    🔗

א: הַמּלְבֵּן

ויעבידו שבטי מצרים את בני-ישראל בפרך ונוגשי פרעה אצים בהם למלא אחרי מתכוּנת הלבֵנים וגם קש לא ניתן להם. ונוצו אחי יוסף בכל עבר לקושש קש ותבן, ניקבו את עקביהם, כי שמו אותם בטיט, והיה הדם יוצא ונלוש בחומר. בימים ההם היתה רחל בת שותלה הרה ללדת, והיא נערה מפונקת וטובת-טעם, כל רואיה ישבחוה, ותצא השדה לרמוס בחומר עם ארוסה, והפילה שפיר מטורח העבודה, ונגבל בטיט ועשו לבנה ממנו. ותצעק הנערה ותאמר: אוי לי על פרי בטני, אוי לי כי חוּלל נזרי; באותה שעה ירד מיכאל המלאך העליון, נטל בידו את המלבן וישימוֹ הדום לרגלי מלך המלכים וקודש הקדשים. אמר אלהים: נתמלאה הסאה, אף אני אשלח גואל לבני-ברית, וגם מלבן זה יהיה לזכרון לפַני כל ימי שמים עלי-ארץ.

ב: יְקוּתִיאֵל

לא העבידו בני-חם את בני-ישראל, אלא שעה אחת מיומו של הקדוש-ברוך-הוא, וזה שלוש ושמונים שנה ושלושה חדשים. וכיון שהגיעה שעת כוכבו של משה לעלות, אמרו חרטומי המלך: נער אחד יקום במחנה העברים והוא יהרוג את בכורותינו ויטביע אותנו ואת חילינו בים-סוף; ישמעו עמים ירגזו, חיל יאחז כל יושבי תבל. ויהרהר פרעה ויאמר: אם אלהים ילחם עמנו, יעלו עבדינו מן הארץ ונחלתנו שוממה.

בימים ההם נולד בן לעמרם בן-לוי, ותארו היה כמלאך-אלהים, ויקראו את שמו יקותיאל. שלושה חדשים טמנתו אמו, כי יראה פן יבולע לו. ויהי כי לא יכלה עוד להצפינו, הניחה אותו בתיבה ותשׂם אותו על שפת היאור. הכל צפוי לפני אלהים, והוא מסבּב הסיבות, מנוּגעק היתה בת-המלך ולא מצאה מרפא. ירדה לרחוץ בנהר והנה תיבה בסוּף ובה נער בוכב. שלחה ידה ותקחהו על זרועותיה. אך נגעה בגוף הטהור ונתרפאה מיד ויה בשרה כבשר הנער לטוהר. קראה ואמרה: הילד הזה צדיק גמור הוא ונשמתו רוממה; הלכה ונכנסה תחת כנפי-השכינה וזכתה לחיי-עד.

ג: הַנַעַר

עוד הנביא בבטן אמו גילה לו אלהים ספר-בראשית ויראהו תורת שעשועיו מאז ויאמר אליו: משחתיך לנגיד על עמי והיית להם לאב ולפטרון וציוית אותם תורות וחוקים, והוריתֶם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו. מהוּל יצא משה לאויר העלום ו לא נגעה בבשרו יד זר. ביום הזה בגדילו גם המאורות את אורם ותהי רוָחה והתעלות בעולם! חפצה אמו להניקו, פתח ואמר: אל תחשבוּני כנולד, כבר דברתי את האלהים ואיך על הלחם אחיה? בו-ביום הלך בבית כגדול; וישתוממו עליו כל רואיו ויאמרו: זה יהיה לנו למופת והוא יגאלנו מיד צרים; ויהי בהיותו בן שלושה ירחים החל להתנבא בחוצות גושן ובשוָקיה; עתיד אני לקבל את התורה ממרומים מתוך להבות-אש, אַרכין שמים לארץ ואקדש את יושבי-מטה ואָעלם לבני-מרום. אמרו שבטי יעקב: חסדך עמנו, בן-עמרם, אתה תהיה לנו לאלהים ותביאנו אל המקום כבר נחלו אותואבותינו. ויסתר משה את פניו ויאמר: צור שדי, הושע נא לעם הזה ואל יבושו בי.

מִיַּד צָר    🔗

א: אוֹת הוּא

ויגדל משה ויצא אל אחיו גושנה וירא בסבלותם וענים הרב. ראה משא גדול על קטן ומשא איש על אשה, משא בחור על זקן. נאנח ואמר: חבל לי עליכם, אחי! והיה מסייע לכל אחד ואחד ומעמיס את המשא על שכמו. אמר אלהים: אתה הנחת חצרות מלכים והלכת לראות בצער בני-שבטך ונהגת עמהם מנהג אחים, אף אני אניח את העליונים ואדבק בתחתונים. ראה בן-עמרם שאין להם לבני-ישראל יום מנוחה, בא לפני המלך ואמר: אם תעבוד בבני-גושן כל הימים מבלי לתת להם נופש ומרגוע, אז יכרעו כולם תחת עול העבודה ויהיה כל הטורח עליך ועל עמך. ענה המלך ואמר: עשה כטוב לבך, כי על כן מצאת חן בעיני. מיד עמד משה ותיקן את יום השבת ליגעים. אמר אלהים למשה: אתה חשבת רק להקל עבודת אחיך ונוח להם. חייך, שיום זה יום קדוש יהיה לדורות עולם, ואות זכרון כי אני ה' בראתי את העולם והצבתי גבולות לעמים וקידשתי את בני-אברם להיות עומדים לשרה לפני ולהזכיר את שמי.

ב: גִדוּלֵי אֶרֶץ

והדת ניתנה בארץ מצרים לאמור: כל הבן הילוד לעברים, שנתאחזו בארץ גושן, מאת אמו יוּקח ויושלך המימה בלי-רחם! ותהי יד בני-חם בבני-יעקב להכחידם ולכלותם. וה' נשבע לאבות העם הזה, להרבות את זרעם ולתת להם עצמה וכוח ולעשותם נר לגויים. ויבוא רוח בנשי-ישראל; טרם ישבו על-האָבנַים בבתיהן, יצאו השדה ותלדנה שם, עזבו העולל ביד שומר-אמונים ושבו לאהליהן. ואלהים בשמים ציוה מיד מלאך אחד ממשרתיו מעלה, לרדת מטה ולהיות אומן לילד. ורחץ האוֹמן את הנולד במים סכוֹ, משחוֹ וחיתלוֹ וישם ביד הפרחח שני חלוקי-אבנים, מן האחד היה יונק חלב ומן השני היה יונק דבש. יגדל המלאך את שערות התינוק מיד והאריכן מראשו עד ארכוּבותיו, למען יתכסה בהן ויחם לו. ונעשו בארץ מערות מערות, לא תראה אותן עין, ונשמרו בהן כל ילדי ישוּרון עד עת גדלם. אחר יצאו שורות שורות כדשא וכעשב וישובו נער נער אל משפחתו ואל בית-אבותיו.

אמרו בני-חם: לא נוכל לבני השבט הזה. עם-פלאים הוא; ויצאו איש איש לשדה-גושן בצמד בקרו ובמחרשתו וחרשו את אדמת בני-ישראל; העמיק אלהים לילדים הטמונים בקרקע ולא נגעו בהם כלי-משחית ויטיילו מתחת למעדר כמו בגן.

אחרים אומרים: גם אלה ילדי ישראל, שניתקו משדי אמם והשליכו אותם שוטרי המלך אל היאור, לא גועו. פלט אותם שר-המים ליבשה. ואל-אלהים היה עומד עליהם להחיותם. היניקם דבש מסלע ושמן מחלמיש-צור. וכשעברו ישראל את הים וה' עובר לפניהם – הכירוהו, קילסוהו וקידשוהו וקרא כל אחד לאמור: זה אֵלי ואנוֵהו!

ג: דָגוּל מֵרְבָבָה

כשהיו בני השבטים שקועים בעבדות ועינו אותם ועבדו בהם בפרך וכל הבן הילוד היאורה השליכוהו, היו בנות-ישראל מצטערות ויושבות עלובות באהליהן. אולם כשבאה עתן ללדת, השליכו על אל-שדי יהבן, יצאו השדה וילדו שמה. והיה אם זכר הוא, נטלו והניחו אותו על שן-סלע, מסרו אותו לשם ואמרו: אדון עולמים; את שלנו עשינו ואף אתה עשה את שלך; מחו דמעותיהן מעל עיניהן ושבו בחשאי הביתה. מיד היה יורד אלהים בכבודו ובעצמו ממכון שבתו, חתך טבור הנולד, רחצו, סכוֹ וחיתלוֹ והיה מטפל בו עד שגדל. כיון שגדלו ילדי ה', היו שבים לבית-אבותם. שאלו אותם אבותיהם: מי היה נזקק לכם כשנשארתם לבדכם בשדה? ענו ואמרו: בחור אחד נאה ומשובּח ירד משמים ארצה והספיק לנו את צרכינו, על שולחנו אכלנו ואת מימיו שתינו והוא שומר עלינו בלילה ומגין עלינו תמיד. מיד עמדו האבות ואמרו דברי קילוס להקדוש-ברוך הוא. אל-העולמים.

ד: הַיָם וְהַגוֹאֵל

וירדוף מלך בני-חם אחרי בני-ישראל, כי יצאו מארצו ופרקו מעליהם עול עבדותו. ראה המנהיג בצרת העם, התפלל עליהם לפני מושיע-דלים ויאמר: עמוד נא לעם בחרת בו ואל תתן אותו ביד צריו: אמר לו אלהים: דבר אל השבטים ויסעו, ואתה בקע לפניהם את הים ויעברו בו. עמד משה לפני ים-סוף ויאמר לו: שלחני יוצרי אליך, כי תגלה דרכך לבניו. ענהו הים ואמר לו: אתה ילוד-אשה הנך ואני ילוד המקום הנני, מי גדול ממי? האדם נברא בסוף ימי-הבריאה הנהרות והנחלים ביום השלישי, וגם בזה לנו משפט הבכורה. בא משה לפני אלהים ואמר לו: מורד בך הים ואינו שומע בקולך, אמר אלהים: עבד שמסרב לרבו, מה עושים לו? מלקים אותו בשבט, אף אתה הרם את מטך ונטה אותו על המים הרותחים וישקטו.

אחרים אומרים: כשנטה אביר-הרועים את ידו מול הים עמד עליו הים. אמר לו הגואל: במצות אלהים אני בא לא קבל עליו. הראהו את מטה-אלהים, ולא שמע לו. מיד נטל אלהים בכבודו ובגבורתו על משברי-המים וירא הים ויסוג. היו למלך שני גנים זה לפנים מזה; נתן את הפנימי במתנה לחביבו, בא זה להיכנס בו ולא הניחו שומר-הגן לבוא. אמר לו הלוקח: בשם מלכי אני בא. לא שמע לו. הראהו את טבעת המלך, ולא האזין לו. מיד הופיע המלך בכבודו ובעצמו וכשראה אותו השומר, מיד ברח לו…

ה: בַּיָם

מ אמר אויב: ארדוף, אשיג, אריק חרבי תורישמו ידי האויבים רצים אחרי בני-העם לבלעם חיים, וים סוער לפניהם עולים הגלים ושוטפים בחזקה. מיד שלח ה' את מיכאל המלאך הגדול ונעשה לחומת-אש ויפסק בין הרודפים ובין הגרושים כי רצו בני-חם אוּכּלו בו – ולבני-ישראל היה אור מאיר. ולא קרבו זה אל זה כל הלילה.

ורוח קדים שׂם את הים לחרבה. ויהי בבּוקר והנה ניצבו בו שנים-עשר שבילים והלך כל שבט ושבט משבטי ישראל בשביל מיוחד. בין שביל לשביל מפסיקות חומות-המים וחלונות בהן והיה כל שבט רואה את אחיו. ואלהים הולך לפניהם לנחותם את הדרך ועקבות רגליו לא נודעו. התחילו בני העם לתת בשיר קולם. רוממות צור מעוזם בגרונם.

ו: עוֹלָלִים וְיוֹנְקִים

בשעה שעברו בני-ישראל את הים בחרבה והשכינה מהלכת לפניהם, לנחותם הדרך בעמוד-אש ואף מלאכי מרום רצים לפניהם, פתח כל העם בשירה ורננה. מרים הנביאה וכל נשי ישראל מחוללות ומרקדות, עוללים ויונקים, תינוקות של בית-רבן עליזים ושמחים. אף עולל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו הגביהו את ראשם, כי האירה להם השכינה פניה, והחלו להודות ולהלל, לשבח לפאר ולרומם את המגביהי-לשבת. אומרים, שאפילו עוּבּרים במעי אמותיהם אמרו שירה בבטן והאור מבהיק גם להם. אף על היותר קטן בישראל שרתה רוח הקודש, אף הפחות שבפחותים היה נחשב אז כמשה.

בַּדִין    🔗

א: הָרָחֵל

היה רועה אחד, שרעה בהמות, סוסים וחמורים. מצא רחל אחת רכה וטובה, החזיק בה ומשכה ביניהם, שלח אליו בעל-הרחל ואמר לו: תן לי רחלי. אמר הרועה: אין בעדרי. כיון שראה אדון-הרחל שהעיז פניו, אמר: אלך ואראה איה הוא רועה את בהמותיו. קם ושיחת את העשב. שלח אחרי-זה לרועה לאמור: תן לי את רחלי אשר אתך. אמר הרועה: אין כזאת בעדרי. אמר אדון-הרחל: אלך ואסתום את מעיינותיו, שבם ישקה את בהמותיו, שלח אחר-כך אל הרועה לאמור: השב לי את הרחל. אמר הרועה: לא אשיב! הלך בעל-הרחל בלילה והחריב את גדרות בהמותיו. וגם אז חיזק הרועה את לבו ולא אבה למסור את הרחל. אמר בעל-הרחל: אשבּה את בנו. אולי ירך לבו ויוציא את הגזלה אשר אתו. כיון שעשה כן, נענה הרועה ובא לפני אדון-הרחל ואמר: הנה רחלך לפניך, הבה את בני, כמקרה הזה קרה לישראל בארץ פרעה.

ב: תִּבְלְעֵמוֹ אֶרֶץ

ויחנו בני-ישראל על שפת הים מנגב ורוח-צפון נשב בים וישלך את מתי מצרים ליבשה. אמר אלהים לארץ: ארץ, ארץ, קבלי את המון החללים האלה וישכנו בך. ענתה ואמרה: ריבון העולמים! גלי המים חנקו אותם – ואני אשים להם קבר? יבלעו אותם המים ויטפלו המה בהם! אמר אלהים: קבלי היום אותם, והיה כי ילחמו בני-הארץ עם בנַי ביבשה ואקום לעזרתם ואכלה את אויביהם, אז נחל-קדומים והוא נחל-קישון, יגרפם, אמרה האץ: אדון-השמים! בשעה שנהרג אחד מבני-אדם ופציתי את פי לקחת את דמו, ניארתי ממך וקבּה קבּוֹתי, מה יהיה גורלי אם אבלע שבט שלם? הישבע לי, שאין אתה תובע אותם ממני. נטה אלהים את יד-ימינו ונשבע לארץ, שלא ישא עליה חטא. ותפתח הארץ את פיה ותבלע את חילות פרעה.

ג: עִזָא

עוזא שר של מעלה לבני-מצרים היה, והוא גדול ונערץ ולו כוח וגבורה יתר על כל בני-השטנים. ויהי כי יצא אלהים בעמוד-אש וברכבי-אש מול חילות מצרים ויאמר לאבּדם ולכלותם ולהטביע את הנותרים בים. התאזר עוזא ועמד לפני אל זועם ויאמר: על בניך אתה מרחם ותעמוד לימינם, ואף אני על בני ארחם. מילטת את שלושת בני נח, שם, חם ויפת, ממי המבול ונשבעת לאביהם, שלא להביא עוד מבול על הארץ ושלא לשחת עוד את בני-האדם, והנה מציל אתה את בני-שם ומשחית אתה את בני-חם. האם משוא-פנים יש לפניך? והן נאמר בך: כי לא ישא פנים! מיד כינס אלהים פמליה של מעלה ואמר לה: שפטו-נא ביני ובין עוזא! השיבו ואמרו: אלהים אדירים! מידתך למוד במידה ולשלם לאיש כפעלו. בני-מצרים הטביעו את בני-אברהם בים, ימותו גם הם בגלי-הים.

ד: יוֹחַנִי וּמַמְרֵא

יוחני וממרא היו רבּי-המכשפים שבמצרים, ויהי כי נהפך לב פרעה וירדוף אחרי בני-ישראל ששלחם מארצו, ליווּ אותו שני המכשפים האלה ויאמרו: אם משה הרועה יעמוד לעמו, נילָחם עמו בשלו ויכול נוכל לו. ויהי כי כלתה הרעה לחיל-פרעה וישקף ה' עליהם ויחם אותם, הביעו המכשפים שמות הטומאה, נעשו להם כנפים ופרחו באויר וריחפו במרומי-עולם. אמר אלהים יי צבאות: רב עשו הרע ועתה אל משכּני המה עולים. קרא למיכאל שר-הפנים ואמר לו: לך ועשה בהם דין. מיד תפשם מיכאל בציצת ראשם וקיעקע אותם על-פני המים. וזה שנאמר: פוֹררת בעזך ים, שיבּרת ראשי תנינים על המים.