א    🔗

המלכה ילדה בן למזל טוב. פעמיים לפני זה הפילה את הוולד, ובית המלכות היה שרוי בדאגה לגורל הכסא. כי אין לך כסא מלוכה בלי יורש-עצר, המשתעשע סביבו בשעשועי ילדות כשהוא צעיר לימים, החומד אותו חמדה עזה בהיותו נער, והיושב עליו ישיבה כבדה ומכבידה, בבוא שעתו לקבל את ירושת המלוכה. כך מנהג המלכות מאז ומעולם.

על כן היתה השמחה גדולה בבית-המלוכה, כשנתבשרו בשורה זו של לידת הילד, שלפי דעתם של המילדים המומחים, שטפלו בענין במסירות נפש ממש, הוא עתיד להיות זרע של קיימא. בני המשפחה בירכו זה את זה, ואפילו התנשקו בנשיקות פה, לפי החוקים והדיוקים המנויים לפרטיהם בהלכות-המלוכה, בסעיפים הנוגעים לעניין, ושר מיוחד, ממונה על כך, היה מהלך בין הקרובים המרובים ומלמד אותם את החוקים ההם, ומחנך אותם ומאמן אותם בדבר הזה, משום שפרטי הלכות אלו אינם ידועים לכול, ואף אלו שידעום פעם כבר הספיקו לשכחם, שהרי לידתו של יורש עצר אינה שכיחה כל-כך, וזמן רב עובר בין פעם לפעם.

ולא בבית המלכות בלבד רבתה השמחה, אלא עשו פרסום גדול למאורע בכל רחבי המדינה, והכריזו על חג מהודר בשביל המוני העם, והעמידו מקופת המדינה יודעי נגן ומיטיבי שיר ועושים במלאכת הציור והקישוט ושאר מיני אומנים, בשביל לקשט ולפאר את הרחובות ולמלא אותם תרועת גיל ושיר ונגינה, כיאות וכראוי למאורע הגדול. והכל מעין המאורע: הקישוטים מראים לך את הכסא ואת הכתר ואת השרביט ושאר סמליות של מלכות: והנגינה – יש בה מתרועת נשי חיל הצועדים בסך, מארשים ממארשים שונים והימנונות מקובלים ונערצים, שכל שומעם יקום ויעמוד על עמדו עמידה ישרה ומתוחה, ופניו קפואות ועיניו מישירות להביט נכחו בלי ניד כל-שהוא. וכל כך למה? כדי שלא יתקל מבטו במבט חברו ולא יסיח, חלילה, את דעתו מן הענין ולא יפנה את לבו להרהורים שונים, שיש בהם כדי להפריע אותו מהרגשת החג, אלא כוונתו תהיה שלימה לשם יחוד כבוד המלכות וקבלת עולה, ומוחו ונפשו יהיו מרוקנים מכל מחשבה זרה ומכל הרהור צדדי, ולא יהיו נתונים אלא לקליטת הנגינה בלבד ולשיתוף עצמם בשמחה, וכדומה.

רבים הם הלהוטים אחרי שמחה, ובפרט אחרי שמחה שכזו, שאינה נוגעת לפרט, ואין אחריותה חלה עליו, על הפרט, והרי זה יכול להתערטל מעצמיותו ולהסיח את דעתו מדאגותיו וממצוקותיו ולקחת חבל בה מתוך קלות-רוח וליהנות הנאה מלאה מכל מה שמגישים לו, באין עליו כל חובה וכל דאגה וכל צער של הכנה וכל טרחה כיוצא בזה.

בשמחה של פרט לעולם הקנאה מתערבת, ויש מי ששמחת חברו היא לו צער רב, והוא מעלים עיניו ממנה, כדי שלא יראנה ולא יביא כאב אל לבו, או שהוא לוקח בה חלק בעל כרחו, משום נימוס או חובה, ונמצא כי יותר ממה שהשמחה מדשנת את עצמיו היא שולחת בו רזון. ואפילו ידיד ורֵעַ, שאין קנאה לפניו, אינו זוכה לשמחה שלימה, הואיל והוא דואג וחרד, שמא תארע תקלה, חלילה, והתכונה של חברו לא תעלה יפה, או שהוא מצטער על ממון רב שחברו מפסיד בעריכת השמחה, בין כך ובין כך אין שמחתו שלימה, ואין הנאתו בלי פגם. מה שאין כן בשמחת הכלל, שאין שייך בה לא קנאה ולא תחרות וגם לא חרדה ודאגה פרטית, ויכול אדם להנאות נפשו ולשמוח שמחה של שלימות, יתערב בהמונים ויקבל את המוכן לו ואת המוגש לו בסיפוק-רוח. ולא זו בלבד, אלא ששמחה זו של בכלל משכחת אותו את צרותיו הפרטיות ומסירה את דעתו מענייניו המצערים אותו, והרי צד זה של הענין יש לו חשיבות יותר מכל שאר הצדדים, ועל כן אין סתם בני-אדם נוהגים לחקור ולדרוש אחרי מקור השמחה המזדמנת להם, ואין הם מתחקים על סיבתה הראשונה, אלא די להם במה שלפניהם ונוח להם בשמחה כשהיא לעצמה.

ובשמחת בן המלך שנולד יכלו לשמוח אפילו עקרות, שכל ימיהן אבל וצער על עקרותן, הואיל ושמחה זו, שכל עיקרה הוא אמנם עניין של לידה, לא רק שלא הזכירה אותן את צרתן הפרטית, אלא עוד הועילה להשכיחה מלבן, כי לא הולדת בן-המלך חשובה להן, אלא הרחובות המקושטים, התזמורות המנגנות והפנסים השופעים אור-יקרות המשעשע את העין.

 

ב    🔗

והיה שם גיבן אחד, שיצא לשמוח עם כולם. כל המומים אדם יכול להסתיר ולחפות עליהם כל-שהוא, לא כן החטוטרת שעל הגב ושעל לוח החזה. ולא החטוטרת בלבד, אלא כל הפנים מעידים עליה, אותם הפנים, שאבריהם מחודדים ומוקשים וכולם זיזים בולטים ודוקרים, הנראים כננעצים לתוך חלל העולם.

ישב הגיבן כל ימיו בהיחבא והסתיר ככה את הגבנון שלו. ואם יצא, לא יצא אלא בשעה של אפלולית, כדי שלא ירגישו בו ולא יתנו בו את עיניהם קטנים וגדולים. ביחוד סלד מפני הקטנים. הללו – כל מום הוא להם מקור שעשוע ובדיחות-דעת, מבלי לצרף לכך אף קורטוב של חמלה ורחמנות. מסתבר, שהם מתנקמים באופן כזה על מום שבגופם, על קטנות שבהם. אולם עכשיו, כשהגיעה שמחה זו, יצא הגיבן ממחבואו וצעד ברחובות העיר מאז הבוקר, בשעה שקרני השמש הזהיבו את כל הקישוטים והציורים על הבתים והמגרשים, והמוני בני-אדם נדחקו אליך ואילך, כשהם אצים להשׂביע את עיניהם ולזכות במידה הגונה של כל ההצגות והתענוגות, כדי שלא יביישו אותם אחר כך, ולא יאמר אדם לחברו; זה לא ראית וזה לא ראית, ומה שלא ראית דווקא הוא העיקר.

הלך הגיבן בתוך ציבורי אנשים ונשא את מומו בגלוי, ואפילו הסיח דעתו הימנו. ודוקא משום כך, או אולי משום ההמולה והרעש והסקרנות המרובה שהיתה שרויה באנשים, לא שמו לב אליו ולא דקרוהו במבט-עינים, לא קטנים באכזריותם ולא גדולים בחמלתם, אלא נתנו לו להלך כרצונו ולעשות כל מה שלבו חפץ ולהתענג על מה שימצא כשר לעצמו.

אלא שאין שמחה ביחידות, ועוקצה של בדידות חריף יותר, כשאתה נמצא בתוך קהל ועדה. על כן היתה רוחו של הגיבן עכורה עליו, ולבו לא נתפנה מן התוגה, אף על פי שהיה צריך לשמוח, שנשתכח ממנו מומו, או שנתעלם מאחרים, חוץ משמחה זו של מלכות, שהיתה, כביכול, חובה על הכול.

ובמקום שיש תוגה אין הנאה. נמצא הגיבן הולך ללא תכלית ומפסיד לעצמו את כל הטוב הנתון בדרכו. ולא עוד, אלא שמלוותה לו הרגשה של חטא כלפי המלכות, שאין הוא נהנה בהנאתה, ואין נפשו שמחה בשעה שזו רוצה שישמח, וכל זרעי הצהלה והתרועה שזרעה בראשי הומיות, כדי לבדח את דעתו ולגרום לו קורת רוח, כאילו יצאו לבטלה.

רצה להתחבר אל מישהו, בשביל לחוג את החג בצוותא, אבל ראה את כל האנשים סביבו אצים-רצים, ואין לבם פנוי אליו. הללו, כנראה הילוכם מכוּון למקום מסוים, או לתכלית מפורשת, ואין שעתם נתונה לתהיות ולחישובים. ידועים הם במה לזכות והיאך לזכות ומה מן הטוב מזומן להם, והכל אצלם קבוע ומתוכנן מראש. ולא זו בלבד, אלא שהם מהלכים חבורות חבורות, ואין בתוכם מקום פנוי לאחד זר, שבוודאי לא ידע להצטרף למניינם ויכניס ערבוביה בשיחתם ובמעשיהם, ואף אם לא יראוהו כגורם הפרעה וקלקול בחברתם, הרי כיוצא דופן ודאי יהיה בעיניהם.

משום כך היה הגיבן מהסס מלהתחבר אל אנשים שברחוב, והמשיך את דרכו יחידי, והמועקה בלבו גדֵלה וגוברת.

 

ג    🔗

ודאי שהגיבן היה מפסיד על ידי כך את עיקר כוונתו, ליהנות ולשמוח, וסופו שהיה חוזר לפינתו במשנה תוגה ובכפל צער, והיתה מרירות תוססת בו ומרעילה את הוויתו ללא שיור וללא תקנה, ואפשר שהיה משתלט עליו רשע של נקמה, כדי לאמת את דעת הרבים, כי בעל מום סורו רע ופגיעתו אסון כרוך בה. אלמלא התרחש נס, אחד מאותם נסים שאנו דשים בעקבינו ואין אנו משגיחים בהם. נס ודרך הטבע – הכול לפי המרגיש והרגש, לפי הרואה וראייתו. כי לאמיתו של דבר אף הנסים החשובים ביותר אינם ולא כלום ואינם מוּדעים כלל למי שאינו נוגע בדבר, למי שבשרו ונפשו לא נעשו כמין חומר רותח ומפעפע, גועש ומרטיט, בשעה שאותו סממן הקרוי נס נבזק לתוך הוויתו של האדם.

גברת אחת צעירה ויפה עמדה בתוך הדחק של האנשים, ועל פניה היתה נסוכה מבוכה רבה. מבוכה זו היתה, לכאורה, בלי סיבה מספקת, כי לצדה של אותה גברת צעירה נמצא אדם צעיר קרוב לה ושומר צעדיה. אפשר שההמולה והשאון הרב מבסיס השפיעו עליה אותה מבוכת נפש. צעירה היתה, עיניה תכולות וזכות, ונפשה דמתה לאגם שקט חבוי בצל אילנות עתיקי ימים. ואפשר שמבוכתה באה לה בגלל טבעת שנשרה מאצבעה, בשעה שזרם ההמונים פרץ מכל העברים, הציף דרכים ומדרכות וכמעט שגרפה והשמיטה מאותו מקום, ששם נשרה טבעתה, אלמלא אימצה את כל כוחותיה כדי לשמור על מעמדה. ועד שמבטה תועה ונבוך, כאילו מתוך אבדן עצות ובלבול נפש, ראתה והנה האדם הצעיר, קרובה ומגינה נסחף לעבר אחר, ושוב אינו שליט על עצמו ואין לו אחיזה במקום, אלא נמשך עם גלי האנשים הנוהרים בלי מעצור והולך ומתרחק ממנה. גדלה מבוכתה עוד יותר, ולא ידעה אם לרוץ אחרי ידידה, או להשאר במקום ולשמור על טבעתה שנשרה. חשבה: ידידה שזז ממנה בוודאי ישוב ויחפש אחריה, או – אם תרצה – תלך היא ותחפש אחריו. אולם טבעתה – אבדה שאינה חוזרת היא. והיה צר לה על הטבעת יותר מאשר על הידיד, והסיחה דעתה הימנו.

וקרה המקרה, שאותה טבעת נתגלגלה ונגעה בקצה כף רגלו של הגיבן. חש מגע רך של טבעת זהב קטנה ונגע אל אזנו צליל דק ועדין של המתכת היקרה. זעה נפשו בקרבו למגע זה, ומתנגן הד מופלא בתוכו, עד שעמד והרים את הטבעת מן הארץ. במסיבות אחרות ודאי שאנשים היו נותנים את דעתם על כך, שאדם זה מציאה מצא, והיו תובעים ממנו שימלא את חובתו ויכריז על האבידה, או שיפנה לבית הפקידות ויפקיד את האבידה בידיה, עד שיימצא בעליה, ואם לא יימצא – הרי תרד לטמיון של מלך, המתמלא מכל אבידות שבעולם. אך כיוון שהפעם היו האנשים מבוהלים ודחופים ביותר, ולבם לא היו נתון אלא להנאותיהם ולמראות עיניהם, לא השגיחו בגיבן ובמעשהו ולא הפכו את לבם אליו, אף על פי שכל עין בוחנת יכלה לראות את ההיסוס ואת המבוכה בפניו ואפשר היה לקרוא מהם בנקל, כי החפץ היקר בא לו בהיסח הדעת ואין הוא בעליו האמיתי של זה.

ברם, כשם שאחרים לא השגיחו בו ולא חשו בדבר האבידה והמציאה כל עיקר, כך לא נעלם הדבר מעיני בעלת הטבעת עצמה, היא ראתה כיצד התכופף הגיבן והרים את טבעתה, כיצד החזיק אותה בידיו הגרמיות, ואף דבר המבוכה שבעיניו לא נסתר ממנה.

ובאותה שעה שמחה שמחה גדולה. ודאי שמחה למציאת הטבעת, אף על פי שעדיין לא חזרה לידה ועדיין לא תפשה את מקומה הראשון על אצבעה הוורודה והמאֳרכת. מוטב שהיא יודעת מוטב שהיא יודעת מקומה, משהיתה מתגלגלת ונעלמת ואובדת לגמרי. לא חששה, שמא אותו אדם שהרים את טבעתה אינו אלא מכת הגנבים והרמאים, ועכשיו שבא לידו חפץ זה, ימהר ויתערב בין הקהל הרב ויעלם מעיניה לאין יכולת למצאו שוב. ואף אם תמצאהו ותכירהו, הרי אין זה מובטח כלל וכלל שיודה על המציאה ויחזיר את האבידה, ואפשר אפילו שיעבירנה מידו ליד אחר, ושוב אין תקנה לדבר. נמצא, איפוא, שעליה להדחק אליו, ללכת בעקבותיו ולא להרפות הימנו. אולם מחשבה כזאת היתה, כאמור, רחוקה ממנה, ולא עוד, אלא שאפילו התשוקה לאחוז שוב בטבעת נדחתה לאיזו פינה נידחת שבנפשה ולא היתה מטרידתה יותר, ובמקומה חשה מעין הכרת טובה וחיבה של חמימות לאותו אדם, ששלה את החפץ הקטן מתחת רגלי ההמונים, שנהרו וסחפו את הכל בזרמם. על כל פנים היתה מעכשיו קשורה לאותו אדם, ועניין קרובה ומגינה, זה שיצאה בלוויתו לטיול ונעקר ממנה לפני שעה קלה, נדחה לגמרי.

 

ד    🔗

ככה נפגשו מבטיהם ונגעו נשמותיהם זו בזו, מעל לראשי האנשים שנצטופפו ביניהם ועל ידם מכל עבר. חתר הגיבן לפלג בין מחנות המהלכים, כדי להגיע אל אותה גברת צעירה ויפה, ואף היא הטתה כל גווה לקראתו, ובעיניה רמז של ידידות והכרת טובה.

וכשהתקרב אליה הגיבן, נראתה לו כמטרוניתא חשובה ומהודרת, אף-על-פי שהיתה צעירה לימים, הואיל וכל תנועותיה היו עטויות חן, וגזרתה דקה ועדינה, ועיניה שקטות ועמוקות. ומרגע שידע, כי שלה היא הטבעת שבידו, עלתה בעיניו ביותר, כמי שהפקידו אצלו אוצר גדול והוא יודע לכבד את בעל הפקדון, שלו שייך האוצר הגדול באמת. ומאידך גיסא, שמחה אף היא לקראתו וראתה בו אדם קרוב לה, משום שהחזיק בידו את הטבעת, ויתר מזה – משום שלא תצטרך להיות בודדה ומטושטשת בקהל האנשים, אחר שידידה ושומר צעדיה נעלם ממנה. אף לא הרגישה בדבר, שגיבן הוא. אדרבה, היא מצאה בו עניין רב, בלי שתברר לעצמה מהו הדבר המשווה לו ערך מיוחד והמוציא אותו מכלל שאר כל האנשים.

ובשעה שהגיבן התקרב וניגש אליה, אף לא ביקשה ממנו את טבעתה, והיה הדבר בעיניה כהיינו הך, אם היא בידיו או בידיה. ודומה אפילו, שדעתה היתה נוחה מזה שטבעתה שרויה בידיו של הגיבן, או משום שבכך יש לה שמירה מעולה יותר, או משום שרצתה בו שילך לצדה וילוונה בדרכה. והיה הדבר כמובן מאליו, שהוא ילווה אותה ויתהלך אתה.

נמצא, שבבת אחת נשתנה גורלו של הגיבן, שהיה מקודם מנודה ומבדד, ולא עוד אלא שזכה זכייה גדולה ונתלווה לגברת כזאת, שרבים בוודאי היו מקנאים בו בגללה, לו רק נתנו דעתם עליו ואל גורלו.

ואף היא, כאמור, שמחה בו, ולבה רחש אמון וטובה לאדם זה, שנשא את טבעתה. וטבעת זו, אף-על-פי שהיא עגולה וסגורה, נראה שהיא נעוצה ושחולה בתוך נשמותיהם ומחברת אותם חיבור של שמחה והנאה. מכאן ואילך הלכו ביחד, וההכירות שביניהם, שהיתה תחילה קלושה ורפויה, נעשתה אמיצה והדוקה יותר. הוא הכיר יותר ויותר בכל מעלותיה של בת-לוויתו, והיא – הרגש הטוב שבלבה עליו הלך ותפח, ולא עלה בדעתה להתנגד לו כשחבק את זרועה ולטף את גבה ותמך בה בכל שעה שבאו בין המצרים בדחק ההמונים.

צריכים היו ללכת ולראות בשמחה הכללית, הואיל ולשם כך באו הנה, ויפה להם לשתף עצמם בתוכה, הגיבן – בחברת אשה נאה, והיא – מגן ותומך לצדה. אלא שדווקא עכשיו, משניתן לו לגיבן למלא את תאוותו ולהתערב בין הקהל וליהנות מכל מראה עיניו, נצטמצם רצונו על בת לוויתו, ושוב נראה הכול תפל בעיניו, ולא איווה אלא אותה בלבד. והיא אף היא הסכימה דעתה ללכת אחריו, כשהציע לה לפרוש לצדדין על מנת שיחזו בכל המתרחש בראיה מן הצד.

 

ה    🔗

בצדדיהם של הרחובות והמגרשים, השופעים אור-יקרות ונוגה עצום, נתמשכו שקועים באפלולית ובעלטה של תעלומות גנים רחבי ידים וחורשות מרבות צל. בדרך הטבע נהרו המוני האנשים בתוך הרחובות והמגרשים המוארים, צמאים לראות את הנראה יפה ובהולים להזין את עיניהם בלי טרחה יתירה, מכל מה שמזדקר בתוך האור המרובה והמנצנץ בנצנוץ רב. מה שאין כן באותם גנים וחורשים אפלים – מעטים הציגו כף רגלם בשבילים השקועים בצל. אפשר שפחדו מפני מקומות אלה, ואפשר שביטלו אותם בלבם. מה ששייך לפחד, הרי לא צדקו כלל, הואיל והסכנה היתה מרובה יותר בתוך הדחק הרב של מקהלות אנשים, במקום שיכולת לצאת בריסוק אברים, ואף צעקת הכאב לא תגיע לאזנם של השוטפים במרוצת החג. ומה שנוגע לביטול – לא צדקו כפליים, מפני שרחש ההוויה בתוך הפינות הללו, הסמויות מן העין, היה ממלא את הנפש עדנת כמיהה ועריגה ומפלאות אל. אלא שכל זה לא היה מוכר להם לבני האדם, ובמקום שאין הכרה וידיעה, לא שייך לומר: צדקו, או לא צדקו. והעיקר, שמגמת פניהם היתה לחזות בכל אותם הדברים, שנוצרו במכוון לשם החג, ולא בזה שעומד וקיים מששת ימי בראשית. בין כך ובין כך נשתיירו אותם מקומות שקועים בבדידות, ואותם שבילים – מכונסים בתוך עצמם, ואותה אווירה – רוגעת ושומרת על תוכה בלי ניעור ועכירה.

מה ראה הגיבן על כך שרצה לפרוש דווקא לצדי דרכים ושלבו נמשך משיכה חזקה לאותם מקומות אפלים ומופלאים? אפשר משום שרגיל היה בבדידות, וקשים היו עליו המון בני האדם, זרמם ושטפם. ומה שיצא מביתו לא יצא אלא משום שבדידות זו שלו ריקה היתה, ועכשיו, שמצא בת-לוויה, שוב לא היה זקוק לרעש שמחתם של אחרים. ואפשר משום שהיו בו אמונות תפלות וחשש לעין הרע, שלא תזיק בראייה ותגזול ממנו מת שנמצא לו באקראי ובהיסח הדעת. חרד היה על הדבר במאד מאד. מכל מקום, אין הליכתו עכשיו כהליכתו קודם, ואין רצונו עתה כרצונו בתחילה. בתחילה השתוקק להתמזג בעדת החוגגים ולהיבלע בתוכם, ונמצא הולך יחידי ומבודד, ועתה, ששוב לא היה מהלך יחידי, רצה להיבדל מן העדה ולעשות את דרכו לעצמו ובדרכים מיוחדים לו. ועוד נדמה לו, שמן הצד ייטיב לראות ולקלוט את הדברים השונים, לא יחסר כלום גם מן השמחה הכללית. אותה ראיה מן הצד בוודאי טבועה היתה בתכונתו וקשורה היתה במומו. בראיה זו מן הצד לעולם נגלו לו מחזות ועניינים שאינם ניתנים לראיה הרגילה, הקרויה ישרה. אום יספר לבת-לוויתו ממה שהוא רואה, בוודאי תשמח על כך, והוא יקנה על ידי זה את לבה להטות לו חסד. וכשהציע לה לזו לנסות לעבר החורשות האפלות, לא התנגדה לו, אלא קיבלה את דעתו בשלוות נפש והלכה אחריו, אף-על-פי שהוא לא היה לה לא אדון ולא בעל ואף לא מיועד להיות בעלה. נראה שהיה כוח בטבעת זו שלה, שנמצאה עתה על אצבעו או בידו של הגיבן, או שהיה חוסר-כוח בנפשה, והואיל ונסתבכה במבוכה ואבדה את דרכה, נתמשכה אחרי האיש שנתלווה לה באותה שעה, וחששה להישאר לבדה וללכת אחרי חיפושים ותהיות בדחק הרב שעל סביבה. ומה שלא היה פחד בלבה מפני הגיבן, הרי זה הדבר המופלא ביותר. את החטוטרת שלו לא ראתה ולא שמה אל לב. נמצאה הולכת אחריו ברצון, ולא עוד אלא שראתה את רצונו כרצונה ואת דרכו כדרכה.

נטל שהיה מעיק על נפשו של הגיבן כל זמן בלא יודעים ניטל עכשיו ממנו, משעה שנכנסו לבין השדרות ונשמו לרווחה את האוויר המבושם של גני הלילה. כאן באפילה אין כל חשש שירגישו בחטוטרת שלו. ומתוך שנשתחרר מחשש זה, שהיה מסותר בלבו, נתפנה לרגשות חדשים ולמאוויים, שלא היתה להם עד עתה שליטה עליו. נטל את ידה של בת-לוויתו וחיבקה ברוך, לטף את אצבעותיה, שהבהיקו בלבנוניתן מותך החושך, ולחש על אזנה דברי חיבה עדינים. הלכה זו ונתקרבה אליו ונתהדקה אל כתפו, והיתה שומעת את לחישת דבריו בעונג ונהנית מלטיפתו, שהיתה אף-על-פי-כן רוטטת ונעדרת בטחון. הוא דיבר והיא הקשיבה, כי מטבעה שקטה היתה, ומצב זה, שבא עליה ללא ציפייה ומחשבה, נסך עליה מעין חלום של קפאון. הלכו להם בשבילים בין כרי דשא נושמים נשימת לילה עמוקה, הקשיבו לרעם התשואות והצהלה שבא מן השטחים המוארים אור רב, אשר נחו במרוחק מהם. האורות הגיעו אליהם ממוזגים ורכים, והקולות נשמעו לאזנם כצלילי שירה רחוקה. נמצא, הם משתפים עצמם בשחת הכלל ולוקחים חלק בגינוסיא של מלך על פי דרכם, וחג זה שערך המלך ביום שמחת לבו לא נתקפח בשביל שום בריה, שאל הכול נהנים ממנו, זה בכה וזה בכה.

 

ו    🔗

היה בדעתו של הגיבן לבקש מבת-לוויתו לישב באחד המקומות החשוכים, שמתוך כך תרבה הנאתם, אלא שלא מצא עוז בנפשו, וחשש שמא תראה את הדבר כפגיעה בכבודה ותשתמט ממנו מכול וכול. והיא אף היא, אף-על-פי שעיפה היתה והישיבה רצונה לה, לא פתחה את פיה להזמין עצמה לשבת, מתוך שהיתה בעלת מידות וחשבה שלא נאה לנהוג כך. הוסיפו ללכת בשבילים ובמשעולים, משוטטים אנה ואנה, וסופם ודאי שהיו יושבים להנאתם מתוך הסכמה בדיבור או בלב. אלמלא נזדמן שם אדם אחד, שהתהלך הנה והנה וזרק מפעם לפעם עיגולים של אור מתוך פנס שבידו, כמחפש ותר אחרי מישהו.

משנתקרב אותו אדם אליהם, ראה הגיבן והנה אין זה אלא מכירו משכבר הימים, ולא מכירו בלבד, אלא ידיד נאמן ומסור לו, אף-על-פי שלא גיבן היה אלא זקוף וישר ביותר. ואם כל כך היה, מהיכן ידידות זו שביניהם? מסתבר שגם הוא נמנה על כת בעלי מומין, אלא שמום שלו מסותר היה, וחרש היה. מום של חרשות – לא מיד הבריות עומדים עליו ומרגישים בו. חרש זה, כשהוא שותק ונותן תשובה על-ידי נענוע בראש, חושבים שיש עמו הסכמה ונהנים ממנו. ואפילו כשהוא עונה שלא לעניין, תולים לפעמים האנשים את הקולר בעצמם, שלא ירדו לסוף דעתו העמוקה, ורואים בו מקוריות ועניין לעצמו.

עכשיו שמח הגיבן שמחה רבה ורצה שאותו ידיד ימהר ויגש אליהם, כדי שיראה בטובתו, שמצא לו בת-לוויה נאה כל-כך, וכבר רחש לו בלבו הכרת טובה על השתתפות של ידידות, שהלה ודאי ישתתף בשמחת לבבו. אמנם, תמיהה היתה בו, מה מחפש אשם זה במקומות אלו, הואיל וידע בו, שאין הוא נוטה לצל ואין הוא מחבב לשוטט בצדי דרכים, אלא מהלך תמיד בדרך המלך ואוהב להתערב בין הבריות ולהיות כמותם. ולא עלה לו ליישב תמיהה זו, עד שנתקשרה לה תמיהה שניה, גדולה מן הקודמת. משנתקרב אותו אדם יותר, נתחוור לו לגיבן, שהוא מוכר לא לו בלבד, אלא גם לזו המהלכת על-ידו. לכאורה, צריך היה הגיבן לשמוח על כך משנה שמחה, שנמצא להם אדם משותף ועניין משותף, חוץ מאותה טבעת,שעדיין נשאה בידו ולטפה מפעם לפעם ברוך ובחיבה רבה. על-ידי אדם קרוב לשניהם תוסר המחיצה האחרונה של זרות, שעדיין היתה חוצצת ביניהם, יבוטל מורך הלב, שעדיין היה שרוי בלבו של הגיבן, ויגדל האמון אליו מצדה של בת-לוויתו. אלא שנפשו ניחשה מה שניחשה, ונתפחד מאד מאותה פגיעה ומאותה ידידות. ולא נתבדו חששותיו, הואיל ואדם זה הביא לבת לוויתו של הגיבן ידיעה מבן זוגה שאבד לה והאיץ בה לחזור אתו – עכשיו שעלה בידו למצאה – והוא ילוונה למקום שהלה מחכה לה.

היה הגיבן כמי שמאבד עולם מלא, וחש בצער, כאילו נפשו עומדת לצאת מגופו. הרהר בגורלו, ונתקשרו בנפשו עננים של יאוש ונתלו על ראשו הררים של יגון. חש היה שאין מן המועיל להיכנס בשיחה עם ידידו ולבאר לו את העניין, שהרי חרש הוא. ולא זו בלבד, אלא שהוא בוודאי חושב לו את הדבר לצדקה גדולה, לזכות ולמצווה. דרכם של חרשים שהם אדוקים במצוות. ואף אילו הצליח לכרות לו אוזן ולהשיח לפניו את תוגתו, והיה מתחנן לפניו על נפשו, שלא יטול ממנו מה שניתן לו ושלא יניחנו בבדידותו, הרי גם אז ודאי שהחרש לא היה משנה את דעתו, ומסתבר אפילו שהיה עושה מתוך מידת האכזריות הטבועה בו, שהרי כל אלה כרוכים יחדיו: החרשות, האדיקות והאכזריות.

על כן בחר הגיבן בשתיקה, אף-על-פי שבשרו ונפשו נעשו חידודיין חידודין. ויפה לו, שהיו שרויים באפילה ולא ראו על פניו אל כל המתחולל בקרבו פנימה. אחז בטבעת כמו בקמיע וגלגלה בין אצבעותיו. סופו שיהא אנוס להחזירנה לבעליה הראשונים, שהרי אם יסרב להחזירה, יוכלו להוציאה ממנו בדין. בלי נס לא יוכל להשהותה ברשותו.

עד שהוא מהרהר כך, נשמטה הטבעת מתוך ידו ונפלה לבין העשבים, שהיו פרושים לרגליהם. מה שנפלה הטבעת – אין תימה בדבר, שהרי ידו רוטטת היתה ביותר. אולם מה ששייך לעצם האבדה – אינה דומה אבידתה עכשיו לאבידתה בתחילה. בתחילה נפלה בשטח מואר, במקום שסופה להיות נמצאת ומוחזרת לבעליה, ואף אם לא תוחזר, הרי יש הנאה הימנה למוצאה, עכשיו שנפלה בתוך השטחים האפלים – שוב אין תקנה לדבר, ולא תועיל כל טרחה להעלותה מאותם שיחים או עשבים שנתגלגלה לתוכם. נמצא שהגיבן לא יחזיר את הטבעת, אף-על-פי שמצאה בתחילה, גם הוא לא יהנה הימנה, הואיל ושוב אינה ברשותו, ובשביל בעלת הטבעת זוהי אבידה עולמית.

הואיל ובחשכה היו, נעלם דבר האבידה מן השנַים האחרים, וכן גם דבר החלחלה שנתחלחל הגיבן באותה שעה. בעלת הטבעת עוד לא הספיקה לתת לבה לחפץ שלה, שנמצא כל הזמן בידיו של הגיבן. היא ראתה חובה לעצמה ללכת אחרי המכיר, שלקח על עצמו להחיזרנה לבן-זוגה, אף-על-פי שלא ניחא היה לה לצאת ממקומות יפים אלו ולהיסחף מחדש בהמולת ההמונים.

פנו ללכת לעבר הרחובות השוקקים וצוהלים בתרועות שמחה ובשפע של אורות. נגרר אחריהם הגיבן מתוך אבילות ועינוי נפש. לא שהיה מיצר שנשמטה הטבעת מידו, שהרי סוף סוף לא שלו היתה ועתידה היתה לצאת ממנו, אלא שחשש לחשד שיחשדו בו, שהוא מעלים את הטבעת מתוך כוונה רעה ושכל עיקרו אינו אלא רמאי ונוכל. ואף על פי שיש לו כעת אדם ידיד, שבודאי יגן עליו ויעיד על כשרותו, הרי אותו ידיד חרש הוא, ומתוך שלא ישמע את עצם הדברים, ינענע בראשו וייראה כמסכים למאשימיו של הגיבן.

היה הגיבן מהלך כמובל לגרדום, ולא העלה בנפשו שום הצלה לעצמו. לא די שנתקפח בבת אחת והוחזר למצבו שהיה בו קודם, עוד יטפלו עליו עוונות וחטאים, יראוהו כמתעתע ויבוזו לו על לא אשם בכפו.

הלכו ונתקרבו אל ההמונים השוקקים בקריאות הידד לחיי בן המלך שנולד. נדחקו לתוך הרחוב, שהיה כאילו סתום על-ידי האנשים הנוהרים לבמה, שעליה עמדו לצים ובידחו את הקהל, גל אחד שלהמום עם הפריד בין הגיבן ובין הולכים אתו, ובעוד רגע נעלמו מעיניו, נסחפו עם הזרם ללא מצוא. והגיבן נישא בצד אחר, כשהוא תוהה ונבוך מכל העניין שלא בא לידי גמר.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 52813 יצירות מאת 3070 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 21975 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!