רקע
שמואל ליב ציטרון
סמיון עפרון-ליטווינוב
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א

הוא היה אחד המומרים היותר גרועים ומשחתי-המדות, אשר בּהיותו כּבר בּדמי-ימיו נהפּך לבּו לשנוא את עמו ולפנות לו עורף. עפרון-ליטווינוב, אשר מתוך ספריו הראשונים (הוא היה סופר על-פּי אומנתו) נראה היה לכאורה, כי הוא עברי-לאומי נלהב, נעשה בּיום בּוקר אחד, ורק משום תּועלת חמרית, תּלמיד מובהק לבּראַפ-מאַן המפורסם ויואל הלוך בדרכיו ולרדוף את מי שהיו אחיו לאמונה וללאום בּעברית-זדון.

עפרון נולד בּוילנה בּשנת 1836. אבותיו היו מגדולי-היחש, מצאצאי משפּחת הגר“א. אביו, למדן מופלג וחרד קיצוני, התפּרנס מעסקי-קבּלנות, ובּשביל כּך היה לו לעיתים קרובות דבר עם נוצרים, פולנים ורוסים, שהיו מבקרים אותו בביתו. לרגלי משאו ומתּנו עם הנוצרים נוכח לדעת, כי חוסר ידיעתו בלשונות הגוים גורם לו נזק הרבּה במסחרו. זה הביא אותו לידי כּך, שמבּלי התחשב עם הרוח השורר בּסביבה שלו, הוציא את שמעון בּנו בּשנתו העשתּי עשרה מן החדר ויכניסהו אל בּית מדרש-הרבּנים, אשר אך זה נפתּח. זה היה בּעת שנחשב עדיין בּית מדרש-הרבּנים בּעיני יהודי-וילנה לקן של אפּיקורסות, והחרדים בּיחוד התיחסו אליו יחס של בּוז. על-כן נקל לשער את המהומה שנתעוררה בּין היהודים הירֵאים בוילנה בּראותם, כי אחד ממעולי חבריהם הרחיק את בּנו העלוי מעל הגמרא והכניס אותו אל מקור הרשעה – אל בּית מדרש-הרבּנים. אבל עפרון הזקן לא שם לב להתּלונות האלה ולכל המתאוננים עליו ענה תּשובה קצרה אחת: “אין אני רוצה כי יהיה בּני לאדם שאינו מן הישוב כמוני”. אבל מצד אחד בּקש לפַיֵס את רוח החרדים בּזה, שלא הסתּפּק בּלמודים העברים שלומד בּנו בּבית מדרש-הרבּנים וכל העת החזיק בּביתו את טובי המלמדים הוילנאים, אנשים מופלגי-תּורה, אשר “הלעיטוהו” גפ”ת ופּוסקים ויחנכוהו בּדרך יראים. אחד ממלמדיו היה זמן ידוע דודו, אחי אמו, דיין מפורסם בּוילנה, ר' עוזר שבּתי’לס, אשר אחרי עבור שנים רבּות שמש לו סֵמל אדם המעלה בּספּור שהקדיש לזִכרו “בּהוואָסכאָד”.

בהיותו בּן עשרים שנה גמר עפרון את חוק למודו בּבית מדרש-הרבּנים, ואז התחיל מכין את עצמו להכּנס אל האוניברסיטה, בּמשך העת שעסק במעשי-ההכנה האלה – שלש שנים – שִמש בכהונת מורה בּבית-ספר עברי מיסודה של הממשלה בּמחוז שווינציאַן. כמו שספּר אחרי-כן בּזכרונותיו ישב אז בּעיירה קטנה הקרובה לשווינציאַן רבּו מלפנים, דודו ר' עוזר שבּתי’לס, שהיה שם מורה-הוראה. על-פי בּקשת אמו, שאהב אותה מאד, היה לכל מועד וחג בּא לבקר את דודו זה ומבלה ימים אחדים בּביתו. בּימים האלה, בּהמצאו בּסביבה הפּאַטריאַרכאַלית של דודו, היה מרגיש את עצמו כנהפּך לאחר וכמו נאצלה עליו נשמה יתרה. החיים האידיליים הישראליים בּעיירה הקטנה היו מקסימים אותו ממש. בּהתפעלות מיוחדת הוא מצייר את לכתּו בּימי-החג עם דודו אל בּית-הכּנסת להתפּלל ואת תמהון יהודי-העיירה בּראותם בּפעם הראשונה בּחייהם צעיר מגולח-זקן עם “קוקאַרדה” בּכובעו, שאין בּו שום סימן של יהדות, מציע מאתים זהובים בּעד “מפטיר” והוא קורא בּעצמו את “ההפטרה” בּמתיקות הבאה “כשמן בּעצמות” השומעיםּ. בשעה שקוראים את זכרונותיו אלה של עפרון, שנכתּבו ונדפסו בשנת 1895, קשה להאמין, כי אחרי עבור רק ארבע שנים יופיע לפנינו אותו עפרון, עם שם-הלואי “ליטווינוב”, לא רק כמומר, כי אם גם כאחד מגדולי שונאי-ישראל, אשר שֵׁם יהודי היה לו לחרפּה…

 

ב

בּשנות הששים הראשונות בּא עפרון לפּטרבּורג. שם נכנס בּלי קושי אל האוניברסיטה, בּמחלקה ההיסטורית-פילולוגית. בּעת ההיא נמצאו בּין עשירי-היהודים שבּפּטרבּורג מֶצֶנאַטים ידועים, אשר דאגו לגורל הצעירים העברים וקצבו לטובת התּלמידים העניים של בּתי-הספר הגבוהים פּרסים חדשיים. בּיחוד הצטיינו בזה גדולי הפינאַנסיסטים העברים של אותו זמן הבּאַרון גינצבּורג, פּוליאַקוב ומלכּיאל. אילי-הכּסף האלה בּחרו לתת את תּמיכתם רק להצעירים, אשר העידו עליהם שלטוני בּתּי-הספר, כי הם מתמידים בלמודם ומצטיינים בּיושר הנהגתם. אך נכנס עפרון אל האוניברסיטה השתּדל וקבּל מאת הבּאַרון גינצבּורג פּרס הגון אשר נִתּן לו בּכל היום הראשון לחדש.

אולם עבר זמן ידוע ונראה, כי חיי-המטרופּולין הרועשים משפּיעים על עפרון השפּעה מַזֶקת. מעט, מעט התחיל להתרשל בּלמודיו, יותר ויותר השתּמט מן השעורים והוקיר את רגליו מן האוניברסיטה. הוא היה מבקר תּכופות את בּתּי-המשוש השונים משפל המדרגה, ושם היה מאַחר בּנשף בּחברת אנשים שאינם מהוגנים. כאשר לא הספּיק לו לכך הפּרס החדשי, החל ללוות סכומי-כּסף מאת ידידים ומכּירים מבּלי להחזיר אותם, כמובן, לבּעליהם עולמית. בּאחרונה נודע הדבר להבּארון גינצבּורג, וכבאו אליו בּיום הראשון לחדש הסמוך לקבּל את פּרס-חדשו, הודיע אותו ראש הקונטורה עמנואל לֶוין, כי בּשום לב אל התרשלותו בּלמודים ואל רע הנהגתו, החליט הבּאַרון לבלתּי תּת לו עוד מכאן ואילך שום תּמיכת-כּסף. עפרון, אשר לא חִכּה למפּלה כזו, נסה בּתּחלה לכחש ולאמר, כּי “לא היו דברים מעולם”; בּראותו כי אין איש מאנשי-הקונטורה מתיחס אליו בּאמון, התחיל רָב ומתקוטט בּהם, אבל לשוא, והוא הוכרח לשוב בידים ריקות. אז ערך אל הבּאַרון גינצבּורג מכתּב כתוב קשות ומלא חרפות וגדופים, וגם העיד בּו, כי יקח ממנו נקם. בּין-כּך הורע מצבו מאד. בּצר לו קבּל על-פּי המלצת מכּירים שני שעורי-הוראה אשר הקלו עליו קצת את מצבו. בּשעה שנוסדה בּפּטרבּורג חברת “מפיצי-השכּלה”, שהכניסה אל הפּרוגראַמה שלה גם תּמיכת תּלמידים עניים, הרבּה עפרון לדפוק על דלתות עסקני-החברה בּבקשת עזרה. אבל הוא כבר נתפּרסם אז לגנאי בחוגי היהודים האינטליגנטים שבּעיר-המלוכה, ולא נמצא בהם איש אשר יתעשת להיות לו למליץ ולדבּר עליו טובות לפני מי שצריך. בּאחרונה נתקפחה פּרנסתו לגמרי, והוא לא מצא דרך אחרת לפניו בּלתּי אם לעזוב את הלמודים ואת האוניברסיטה ולצאת מפטרבּורג.

זמן רב התגורר עפרון בּערי-השדה השונות ועסק בּהוראה. בּקהל לא נודע עדיין שמו כלל. בּשנות השבעים התּיכונות, כשפּרצה מלחמת רוסיה וטורקיה, צף עפרון פּתאם בּמטרופולין הרומינית בּוקאַרשט, שערך משם מכתּבים על-דבר המלחמה אל ה“נויבויה וורמיה” של סובורין. בּבּוקאַרשט קבּל עפרון משרה עם משכֹּרֶת גדולה מאד אצל חבורת-הקבּלנים המפורסמת של “גאָראָוויטש, גרעגער ושותּפיהם”, אשר סִפּקה צרכי-מכֹּלת להמחנה הרוסי, שעבר את הדונאי, כעבור עת קצרה התחילו מודפסים בּעילום-שם “בּגולוס”, גדל היומנים הרוסים של אותו זמן, מכתּבי-פלסתּר נגד החבורה הזאת. בּעל המכתבים האשים את שלשת הקבּלנים היהודים הנזכּרים, כי הם משתּמשים בכל מיני תּחבּולות-ערמה לנצל את גנזך הממלכתּי הרוסי וכי המכּלת שהם מספיקים להמחנה היא תּערֻבת צרכי-אֹכֶל מזויפים וכל מיני פּסולת של מזון, וכי מלבד זאת מאזניהם מאזני-מרמה, ומדתם אינה מדה נכונה. המאמרים האלה שנדפסו בּ“הגולוס” וממנו עברו גם אל יתר העתּונים הצוררים לישראל, עשו בּזמנם בּסִפירות העליונות רושם נמרץ. לא ארכו הימים ומטעם השלטון נעשו חקירות ודרישות גדולות ומפורטות בעסקי החברה, וכך נתעורר משפט גדול ומסובּך, אשר עבר מאינסטאַנציה לאינסטאַנציה ונמשך שנים הרבּה ובאחרונה הרס את שלשת הקבּלנים היהודים הגדולים האלה ממעמדם הריסה גמורה, וממליונרים אדירים נעשו אביונים מחוסרי-לחם מלבד זאת שמש המשפּט הזה משך זמן ארוך חֹמר עשיר להעתּונות האנטישמית, אשר עשתה את כל העם העברי ערֵב בּעד מעשי החבורה, ורצתה להוכיח מזה, כי כל היהודים הם מסוכנים לממלכה ולארץ, ולפיכך ראשית חובת הממשלה היא להִפָּטר מהם בהקדם היותר אפשרי.

בּשעה שהלכו ונדפסו בּה“גולוס” מאמרי-הרעל האלה נגד חבורת הקבּלנים היהודים, חשבו רבּים, כי הכותב הוא איש נוצרי מגדולי שונאי ישראל, שצרה עינו בּיהודים1 העושים עסקים כל-כּך טובים. לא יכל להתקבּל על הדעת, כי יצאו הדברים מעֵטו של יהודי, ועוד פּחות מזה אפשר היה לחשוב, כי אותו יהודי הוא עפרון ולא אחר. איש לא חפץ בּשום אופן להאמין, כי אדם הנמצא בּתוך ד' אמות של החבורה והעומד בּיחוסי-ידידות עם האנשים העובדים בּה, וגם עם בּעליה עצמם, יהא מוכשר לכך, אף כי מצד אחר לא נתנו לעפרון ערך מיוחד בּתור בּעל מוסר ומדות מן היום שהכּירו בּו, כי אוהב הוא יותר מדי לראות טוב ולשתּות מכּוס החיים. אי אפשר היה לחשוד את עפרון בּדבר גם מטעם זה, שהיה מדבּר תּמיד על מאמרי-הפּלסתּר של “הגולוס” בּהתמרמרות מרובּה ולא אחת ושתּים הבּיע את צערו הגדול, כי בּהיותו נוגע בּדבר לא יוכל לצאת נגדם בּגלוי. האמת נתבּררה רק אחרי עבור שנים רבּות, בּעת שהמיר עפרון את דתו ונספּח גלוי לעין כל אל מחנה גדולי צוררי ישראל ומדיו.

מבּוקאַרשט שב עפרון עם מעט כסף. הוא בּא אז לפּטרבּורג, ושם חפץ להכּנס בּתור עוזר אל אחד העתּונים הרוסים. בּעת ההיא כבר קרובה היתה ה“נובויה וורֶמיה” להֵהָפֵךְ מעתּון ליבּראַלי לקונסרבאַטיבי, ועפרון, שנמנה עדיין על מפלגת הפּרוגרסיביים, לא יכל מטעם זה למצא בּה עבודה. גם בּעתּונים הליבּראַלים לא שִחקה לו השעה, ולפיכך לא ארכו הימים והוא שב ונעלם מפּטרבּורג. זמן רב לא נשמע על אודותיו דבר. בּמאוחר התחיל שמו להִזָּכר בּעתּונות הפּרובינציאַלית, שפּרסם בּה פוליטוני-בּקֹרת. בּשאלות-הים לא נגע מעודו. את היהודים הזכּיר אך לעתּים רחוקות מאֹד, ואם הזכּירם בּאיזה מן הזמנים, היה זה תּמיד זכרון טוב. בּשנות התּשעים הראשונות אנחנו רואים את עפרון שוב בּפּטרבּורג, ומאז התחיל שם שוקע ונופל יותר ויותר…

 

ג

בּפטרבּורג היה עפרון יוצא ונכנס בּעת הראשונה בּמערכות העתּונים הרוסים-עברים. אבל גם באחת מהם לא מצא את אשר בּקש. רק פּעם אחת עלתה בּידו לפרסם בּ“הוואָסכאָד” את ספּורו “דודי ר' עוזר שבת’ילס”, אשר הזכּרתּי אותו בּפּרקים הקודמים, בּספּורו זה הבליט עפרון, אם בתמים או בתּמימות מעושה, יחס חם מאד אל היהדות האורטודוקסית, ואל ארחות חיי היהודים לפנים.

אחרי-כן נעלם עפרון לזמן רב מעל בּמת-הספרות, וכעבור שנה שב וצף עליה פּתאם, והפּעם בּשם “עפרון-ליטווינוב” ובתור עוזר גלוי להעתּון האנטישמיי “נובויה וורמיה”. הוא הסיר את המסוה מעל פּניו והופיע לפני הקוראים כאנטישמיי קיצוני, אשר שם לו לתעודתו “לגלות להעולם הנוצרי את המהות המַזֶקת של היהודים והיהדות”. את התעודה הזאת מִלא בּלב נאמן והצטיין בּה מכל המומרים גדולי שונאי ישראל מימי בּראַפמאַן ואילך. הוא חפר והוציא כמו מתחת לאדמה כל מיני הבּלבּולים ועלילות-השוא, אשר העלילו על היהודים והיהדות בשנות דור ודור. בּיחוד “המטיר אש וגפרית” על התּלמוד ועל הספרות הגאונית-הרבּנית, אשר נתן אותם “למקור השחתת-המדות והדמוראַליזאַציה היותר פּראית”. הוא השתּמש לכך בּתחבּולות המסוכּנות העתּיקות של המומרים: זִיֵּף רשימות-דברים שונות לקוחות מן הגמרא וה“שלחן ערוך” ומספרים עברים אחרים, עִקם וסֵרס את כוונת הדברים ועל סמך הזיופים והסרוסים רקם רשת שלֵמה של כל מיני שקרים וכזבים אודות “הקהל” העברי, “השואף לכבּוש ולשעבּד לעצמו את העמים המחזיקים בּדת נצרת ולהֵעָשות לאדון ולמושל יחיד על האנושות כֻּלה”, אודות חֻקי-היהודים המתּירים להונות ולרמות את בּני-הנכר בּמסחר ופרקמטיא. בּקצרה: לא היתה אף עלילה אחת, שהעלילו שונאי-ישראל על היהודים בּשדֵרות הדורות, אשר לא נתן לה עפרון תּוקף ושלא התאמץ להוכיח את אמתּתה על יסוד נסיונות-עצמו. מאמרי-הפּלסתּר האלה היו נמסרים תּיכּף בּהעתּונות האנטישמית הפּרובינציאַלית, אשר חשבה את עפרון לבר-סמכא ולפּוסק אחרון בּנוגע לשאלת-היהודים.

ועפרון לא הסתפק בּכתבי-הפּלסתּר הפּובּליציסטיים שלו ויתן בּטוי לדעותיו האנטישמיות גם בּציורים וספּורים. הוא פּרסם כּרך של ספּורים בּשם הכּולל "בין היהודים" (“סרעדי יעוורייעוו”), שבּהם הוא מצייר ציור קאַריקאַטורי את חיי היהודים ברוסיה. בכל ספּור אין אף קורטוב של אמת והוא מיוסד רק על זיופים גסים של העובדות הנמסרות. אֶרֶס אנטישמי ספוג בּיחוד הספּור, שהגבּורה הראשית שלו היא אומנת רוסית, שהתחפּשה לעלמה עבריה כדי להתקבל בנקל בּתור מחנכת לביתו של מיליונר יהודי מן החרֵדים. בּמשך העת שבלתה המחנכת בביתו של העשיר, רשמה יום יום בּספר את כל אשר ראתה ושמעה שם, ועל יסוד הפּנקס היומי הזה בּנוי כל אותו ספּור-המעשה, שמתּחלתו ועד סופו הוא בֶריה ספרותית שלא היתה דוגמתה עד כֹּה בספרות האנטישמית שבּכל הלשונות. לברוא יצורי-דמיון ספוגי רעל וחמת-פּתנים כאלה על היהודים וחייהם, לא נועז עד כֹּה שום מומר, מלבד עפרון. מבּלי שים לב לזה נמצאו אז אף בּין סופרי העתּונאים הליבּראַלים כאלה, אשר גם מבּלי תּת מעולם שום ערך למאמריו הפּובּליציסטיים של עפרון, התעניינו בּכל זאת בּספּוריו, והתחשבו אתּם. אחד העתּונים הראַדיקאַלים, “רוסקאַיה מיסל” שהתיחס תמיד אל היהודים יחס של ידידות, כתב, מושפּע מן הרושם הראשון של ספּורי עפרון: “נִכָּר כי נכתּבו הדברים בּידי איש יהודי, היודע ידיעה עמוקה את חיי-היהודים”. והאנטישמיים בּעתּוניהם – על אחת כּמה וכמה! הללו נתנו את כרך ספּוריו של עפרון “לספר-­­­­הספרים”, ומצאו אותו ראוי לעלות על שלחן כל איש נוצרי כאנציקלופּדיה שלֵמה ומקפת למדעי היהודים והיהדות.

בחוגי האינטליגנציה הישראֵלית בּפּטרבּורג היו כתבי-הפּלסתּר של עפרון נגד היהודים מעוררים בּכל פּעם התמרמרות מרובּה. בּחשבם, כי כל טעם ונימוק לא ישפּיעו על האנטישמיים להחזירם למוטב וכי הרוסים הנאורים אינם נותנים בּלאו הכי שום חשיבות למאמריו של עפרון, מצאו האינטליגנטים היהודים ליותר נכון לעבור עליהם בּשתּיקה מוחלטת. אבל לאחר שחִוה ירחון רוסי פּרוגרסיבי את דעתּו, כי יודע עפרון, כנראה, את חיי היהודים, לא יכל עוד ה“וואָסכאָד” להתאפּק ויגלה בּרבּים את הסוד, כי עפרון-ליטווינוב זה, מחבּר הספּורים, הוא יהודי מומר, אשר בּגד בּעמו מפּני מטרות חמריות ואשר תּלויה לו מאחוריו קופּה של שרצים…

אבל בּזה לא הסתּפּקה עדיין האינטליגנציה הישראֵלית שבּפּטרבּורג. לא ארכו הימים ובאה ההזדמנות לידה לערוך נגד עפרון-ליטווינוב “סקאנדאל” בּפומבּי, אשר הרעיש את כל המטרופּולין הרוסית.

 

ד

זה היה בשנת 1889. בּחוגים האנטישמיים שבּפּטרבּורג התחילו מתפּשטות שמועות, כי עומד עפרון-ליטווינוב לפרסם בּדפוס דראַמה, שתּהיה כמהלומת-מות ליהודים וליהדות. ואמנם עברה עת קצרה ובירחונו של סובורין “איסטאָריטשעסקי וויעסטניק” נדפסה דראַמה מאת עפרון בּשם “מבריחי-המכס או בּני-ישראל”. בּדראַמה זו שפך עפרון את כל הארס והרעל, אשר נספגו בּו בּיחס ליהודים מיום בּגדו בּעמו. הגבּורים הראשים הנם יהודים קאָנטראַבּאַנדיסטים, חלאת חברת מין האדם, אשר בּגלל בצע כסף הנקל להם לשדוד ולרצוח ולמכור את בנותיהם לבּושת, המנצלים את אוצר-הממלכה והמשחיתים את מדות פקידי-הממשלה על-ידי מתּן שוחד והמביאים לאַרץ נזקים גדולים בּחמר ובּרוח. עם זה התחכּם עפרון-ליטווינוב ועשה מעשה-ערמה: בּדעתּו, כי מאמרי-הבּקרת של ה“וואָסכאָד” כבר גרמו לגלות אותו לעיני חלק גדול מן הקוראים הרוסים בּפּרצופו האמתּי, בּפּרצוף של יהודי מומר, שקם לרועץ לעמו בּשביל נטיות עצמיות, מה שעלול להכרית כל אמון בּו מצד הבּריות, החליט בּנפשו להסתַּתֵּר מאחורי סופר רוסי גדול ובר-סמכא ויפרסם הודעה “בּאיסטאָריטשעסקי וויעסטניק”, כי הדראַמה “מבריחי-המכס” חֻברה לא על ידו בּלבד, כי אם בּשותּפות עם הדראַמאַטורגן המפורסם וויקטאָר אלעקסאַנדראָוו קרילוב. אבל עפרון לא השיג את מטרתו; הוא לא הונה איש, ורק עורר תמהון רבּים: מה ראה על כּכה הדראַמאַטורגן בּעל-הכּשרון האמתּי וויקטאר קרילוב לקרוא את שמו על יצירת-פּגול כזו. אבל הכל ידעו כי מחבּר דראמת-הפּלסתּר אינו אלא עפרון-ליטווינוב.

כעבור עת קצרה נודע בּקהל, כי בּחוגים האנטישמיים הוחלט להציג את חזיונו של עפרון “מבריחי-המכס” על הבּמה לעין רואים וכי נבחר לכך “התּאטרון הקטן” של סובורין, שבּו מציגים רק חזיונות נבחרים ושמבקריו הם בּיחוד מגדולי האריסטוקראַטיה הפּטרבּורגית. כן נשמע, כי את התּפקיד הכי נכבּד בּחזיון זה ימלא השחקן הדראַמאַטי המפֹאָר טינסקי, המושך בּכל פּעם אל התּאטרון קהל גדול מאד.

הארטיסטן הנזכּר היה יהודי מומר, ואף הוא מן הסוג היותר גרוע כעפרון-ליטווינוב. טינסקי נולד בּמינסק,ושם נתחנך אצל אביו הזקן, שהיה שומר-הקברות בּבית-העלמין הישן… בּנעוריו למד בּישיבה המפורסמת מיסודה של רבקה בּליומקעס, ושם נחשב בין טובי-התלמידים. פּעם אחת בּיום הפּורים הציגו תּלמידי הישיבה את החזיון “עקידת-יצחק” עם טינסקי – אַז נקרא עדיין בּשם משפחתּו שיף – בּתור ממלא התפקיד הראשי. לפי השגותיהם הקטנות של בּעלי-הבּתּים המינסקאים הרואים בּמחזה כבר נראה אז טינסקי כמשַחק מצוין, וכן היה גם בעיני-עצמו. התהלות המרֻבּות אשר פּזרו לו חבריו תּלמידי-הישיבה ואחרים, הזיחו את דעתּו עליו. על פּי עצת צעיר אחד ממכּיריו התחיל לבקר לעתּים קרובות את התּיאַתּרון הרוסי. בּאין לו פּרוטה לפורטה היה קונה את כּרטיסי-הכניסה בּכסף אשר גנב מכיס אביו הזקן. כמה פּעמים נתפש בגנבתו ואז היה הסבא מחלק לו חבלים בּאפו, אבל כל דבר לא הועיל. חשקו אל התּאטרון הלך הלֹך וגָבֹר מיום ליום. כמו בּחזקת יד נעלמה נמשכה נפשו אל הבּמה. בּיום אחד נעלם ממינסק ומשך שנים הרבּה לא נשמע על אודותיו דבר. והנה נודע בּיום בֹּקר אחד על פּי העתּונים הפּטרבּורגיים, כי בּין הארטיסטים אשר בּעיר-המלוכה הרוסית נגלה כֹּכב חדש, אשר נולד בּמינסק בּבית יהודים חרֵדים ומפּני סבּות שונות בּא בּברית הדת הפּראַבוסלאַבית. בּמינסק התפּשטו אז שמועות, כי טינסקי התאהֵב בּבתּו של עשיר פּטרבּורגי, ויען כי לא הסכּים אביה להתחתּן בּו, המיר את דתו ומאז נעשה לשונא ישראל.

הידיעה, אשר נתאשרה על-ידי המודעות, שהודבקו בּחֻצות פּטרבּורג, כי בּתּיאַתּרון הקטן של סבורין תּוצג הדראַמה של עפרון “מבריחי-המכס” בּהשתּתּפותו של טינסקי, הטילה בּין יהודי עיר-הבּירה סער גדול של התמרמרות. כל אחד בּפני עצמו ראה בּדבר עלבּון מוסרי פּומבּי גס ומחפּיר לעם העברי; כל אחד בּפני עצמו הרגיש את יסורי העלבּון הזה. בּיחוד היה דָוֶה על הדבר לב הסטודנטים היהודים, תלמידי בּתּי-הספר הגבוהים השונים. הם לא יכלו לשאת את העלבּון בּמנוחה ויחלטו לבלי תּת בּשום אופן להעלות את החזיון על הבּימה מבלי שים לב אל ההוצאות הקשות שעלול מעשם זה לגרור אחריו בּשבילם.

והצעירים היהודים מלאו את החלטתם זו בּאֹמץ-לב. אך התחילה המערכה הראשונה התחילו התּלמידים והתּלמידות מבּני- ישראל מבּיעים נגד החזיון מחאה עזה וסוערת על-ידי שריקות משונות, וכאשר לא הועילו הללו להפריע בּעד המחזה, החלו להשליך מעל היציעות אל תּוך האולם בּיצים רקובות וכיוצא בּדברים כאלה, המעלים בּאשה. אז התערבה הפּוליציה בּדבר. אחדים ממפריעי-המנוחה נאסרו, והנותרים הוסיפו להקים שאון והמולה עד שהוכרחו לבּסוף להפסיק את החזיון בּאמצע. בּליל השני לא הניחו עוד לסטודנטים יהודים להכּנס את התּאטרון. אבל בּתּאתּרון נאסף קהל עברי אחר, אשר סָאַן בּרעש אף הוא ולא הניח חארטיסטים לשחק. כן הלך ונשנה לילות אחדים רצופים. העתּונות האנטישמית רעשה ותתגעש ותּשפוך כאש חמתה על היהודים והיהדות, אבל סוף, סוף היה הכרח בדבר למחוק את חזיונו של עפרון מרשימת המחזות המוצגים ומעולם לא זכה עוד לעלות על הבּמה.

רבים חשבו, כי הגבּור עצמו, עפרון-ליטווינוב, ירעיש עולמות על מפּלת חזיונותיו. אבל מסבּות בלתּי- מובנות עבר על הדבר בשתּיקה, ולא עוד, אלא שמאז נשתּתּק לגמרי ולא נשמע קולו בּין החיים כּלל.


  1. “ביהדים” במקור המודפס, צ“ל: ביהודים – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות