(על קברו של צ’לנוב).

בשמו של צ’לנוב קשורים המומנטים היותר חשובים, שהתרגשו ובאו בחיי התנועה הציונית מראשית צמיחתה עד היום הזה. את אחד המומנטים ההסטוריים האלה, שהייתי לו עד ראיה, אני רושם פה לזכרון, מפני שבו התבלטו ביחוד אישיותו המזהרת של המנהיג המנוח ומסירת נפשו אל רעיון התחיה.

I    🔗

הדבר היה בימי הקונגרס הציוני בּבּזל. על שלחן הקנגרס הזה עלתה ראשונה ההצעה האוגנדית המפורסמת, אשר החצתה את ההסתדרות הציונית לשני מחנות: לאומרי-“לאו” ולאומרי-“הן”. הרוב, אמנם לא כל כך גדול, עמד על צד האחרונים. החברים הרוסים של ועד-הפועל הגדול יצאו ברֻבם נגד אוגנדה. בראש האופוזיציה הזו התיצב צ’לנוב. עוד יומים קודם שהעמידו את אוגנדה למנין, פרצה בקרב הציונים הרוסים מלחמה עזה בין המפלגות. לנקודתה העליונה הגיעה המלחמה בבוקר יום ההעמדה למנין – הוא יום השלשה עשר באוגוסט 1903 – ושדה-המערכה היה אולם הקונגרס הקטן. הרוחות התלקחו והסער הלך הלוך וגדל מרגע לרגע; הנלחמים האשימו אלה את אלה בבגידה ובכל שבע חטאות-שאול. הדבר הגיע לידי כך, שהותרה רצועת המשמעת, ובחֻמם לא נשאו המריבים והמתקוטטים גם פני המנהיגים, וירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד…

באותה שעה כבר התחילו באולם-הקונגרס הגדול עושים הכנות אל ההעמדה למנין הדעות. אך זה מעט נכנס הרצל וישב על כסא הנשיאות, ומבטיו החודרים בחנו את שדה נצחונו הבא… לא רחוק ממנו ישב צ’לנוב, ופניו לבנים כסיד. לפני שנים, שלשה רגעים לחש לו הרצל באזניו את הדברים הנמרצים האלה: “ידוע תדע, כי אלה, אשר לא יסכימו עמנו בשאלה כזו, לא יוכלו עוד אחר כך לשבת אתנו יחד אל שולחן אחד”.

ברגע זה נגש אחד הצירים, כמו דרך טיסה, אל שלחן העתונאים, וינח, במקרה, לפני __ אני השתתפתי בקונגרס זה קורספונדנט של “המליץ” __ פסת-ניר קטנה כתובה בעט עופרת, ויבקש להביא אותה לפני צ’לנוב. בפתקא זו הודיע קבוצה של צירי-רוסיה את צ’לנוב, כי באולם-הקונגרס הקטן נעשים מעשים שלא יֵעָשׂו, ואם לא ימהר לבוא שמה תיכף ומיד, יש לחשוש לשלמותה של ההסתדרות… העתונאים מסרו את הפתקא אילך ואילך, עד שהגיעה לידי צ’לנוב. בתחלה רמז צ’לנוב בתנועת-יד, כי לא יוכל ללכת, אבל כעבור רגעים אחדים השליך אלינו מעל הבמה את כרטיס-הבקור שלו, וכתובים בו כדברים האלה: “אין אני יכול ואין אני צריך להניח את מקומי בשעה שממשמש ובא מומנט אחראי כזה בתנועתנו”.

באחרונה לא יכל להתאפק וילך. באותה שעה נתעורר בו המנהיג… אין אני זוכר עוד היום מה ראיתי אז על ככה לעזוב את שלחן העתונאים וללכת אחריו. אך נכנס צ’לנוב אל אולם-הקונגרס הקטן, פרץ שם קול בכי… והכל בכו: לא רק אלה העתידים לאמר “לא”, כי אם גם אלה, שכבר החליטו להיות מבעלי “ההן”… צ’לנוב התיצב על אחד הכסאות ובקולו הרך והנעים קרא: “אחים! פה במקום הזה, שאנחנו נמצאים בו כלנו עכשו, נוצרה לפני שבע שנים הפרוגרמה הבזילאית. הרבה ויכוחים נסערים ונלהבים נשמעו אז פה על דבר השאלה, אם לכתוב “במשפט גלוי” או “במשפט העמים”. רק בדבר אחד לא התוכחו פה באותה שעה; רק דבר אחד היה אז ברור לכּל: בארץ ישראל. מאז עברו אך שנים אחדות, ועתה באים פתאום ורוצים למחוק את שתי המלים האלה מן הפרוגרמה. אבל התחזקו, חברים, השקטו ולבכם אל יֵרך, הכָּנסו כלכם אל האולם והשמיעו את דעתכם איש איש את אשר ישים בפיו האלהים אשר בלבבו, ותחי זו תנחומתנו, כי סוף סוף יהיה הנצחון על צדנו אנו, על צד מולדתנו העתיקה, על צד ארץ ישראל!”

רעם של קריאות “הידד!” לִוָּה את דברי צ’לנוב האחרונים, ובמהירות-הברק נכנסו כולם אחריו אל אולם-הקונגרס הגדול.

II.    🔗

באולם התחילה אך זה מעט ההעמדה למנין. המזכיר ליאון רייך קרא את הצעירים איש איש בשמו. בכל רגע נשמע באולם: “לאו!” “הן!” “לאו” “הן!” ברגעים הראשונים נראה היה כמו עתיד הנצחון להאיר פניו לאומרי “הלאו”. אבל פתאום, ובאופן בלתי צפוי כלל, פגע בהם החץ ממקום, שפחות מכל אפשר היה לחשוש מסכנה מצדו. על הבמה עלה מנהיג “המזרחיים”, הרב הלידאי המנוח, ר' יצחק יעקב ריינוס, ובקול אדיר וחזק קרא: “הן!” זה שמש אות לכל יתר הציונים החרדים, כי יחוו פה אחד את דעותיהם כדעת “הראש”. מרחוק התבוננתי כי יושב צ’לנוב תחתיו כעל חדודי-חרש, והוא רועד לרגעים מהתרגשות-עצבים. פתאום נעלם. אחרי כן נודע לי, כי הלך אל מאחורי הקלעים. שם התיעץ במשך שני רגעים עם החברים הרוסים של ועד-הפועל הגדול, וכולם נמנו וגמרו, כי תיכּף ככלות ההעמדה למנין יקרא צ’לנוב בשמם מעל הבמה הודעת-מחאה… על כתב-המחאה הזה חתמו רק שבעה חברים. שנים חוו דעתם נגדה, האחד חסר, ואחד התפרפר בכל גוו פרפורים של יסורי-ספיקות וענויי-פקפוקים, ולא חתם. צ’לנוב חזר תיכף אל שלחן-הנשיאות וימסור להרצל את כתב-המחאה באמרו: “נכונים אנחנו לכל מה שעתיד לבוא; יהיה מה שיהיה” (“וויר זינד אויף אללא קאָנזעקווענצען בּערייט”).

עובדה זו מסר אח“כ צ’לנוב עצמו בפרוטרוט בקונטרסו הרוסי **”ציון ואפריקה",** שפרסם בדפוס בשנת 1905. אבל בשיחה הפרטית, שהיתה לי אתו באותו יום, אמר מתוך הבעת צער מרובה, כי חושש הוא, שהפרזה האחרונה שלו , אשר הפליט פיו על דעת עצמו ובלי שום יפוי כּח מצד זולתו – כך הודה לי אז – אפשר שגרמה כאב-לב למנהיג הגדול, – דבר, שלא נתכוון אליו כלל.

קרוב לחמש-עשרה שנה כבר עברו מאז, ודברי צ’לנוב נשארו חרותים בזכרוני עד היום. מאמין אני לשמוע באזני עדיין גם את קולו, שנפסק לרגעים על ידי פרכוסי רעידה קלה…

– אין אתה יכול לצייר לך – כך התחיל צ’לנוב__ את המצב הקשה והמדכא, שנמצאתי בו באותם הרגעים. מצד אחד הרגשתי, כי הדבר שנעשה לנשמת נשמתי, כי הדבר ששמש לי קודש-הקדשים הולך ומתערער, הולך ומתמוטט, ומן הצד השני לא יכלתי לשחרר את עצמי מן הרושם הכביר, שעשה עלי האיש, אשר אך בשלו התחולל כל הסער הגדול הזה. ברגע אחד הקסימני גם הכעיסני, משכני גם דחפני… כמתנגדי וכאויבי היותר גדול נחשב בעיני ברגעים האלה; אבל כיצד אפשר היה לבלי הִנָּהֵה מתוך יחס של סימפּטיה עמוקה לאותו האיש, שכל דבּור שלו וכל הגה שלו וכל תנועת שריריו נושמים אהבה וחבה לעמנו, ואמונה חזקה ועצומה, כי כל מה שהוא עושה כובש דרך לפני גאולת-העם? אני, וכל חברינו תמימי-דעים, סבלו הרבה בבוקר יום זה, אבל בטוח אני, כי הוא, כּי לבו הגדול סבל לא פחות, ואולי עוד יותר…

צריך להעיר, כי מה שנוגע לצ’לנוב עצמו אין הדברים: “הוא סָבַל” אומרים עדיין כלום. יסורי הגוף והנפש שנשא האיש באותו יום של העמדת ההצעה האוגנדית למנין הדעות ובימים הבאים אחריו, היו ענויי-תָּפְתֶּה ממש. במשך שתים, שלש השעות שארכה ההעמדה למנין נשתנה צבע פניו חליפות. הוא ישב על מקומו נפעם ונדהם. הרבה מתנגדים היו לההצעה האוגנדית בתוך האולם, אבל כל כובד משאו של הרגע כמו רבץ רק עליו, על צ’לנוב, בלבד אך נודעו תוצאות ההעמדה למנין, קם ממקומו קימה אבטומטית ויאסוף את ניירותיו וספריו ויחבוש את מגבעתו לראשו וירד מן הבמה. לאן? ומפני-מה? זה לא ידע באותו רגע. רק דבר אחד הרגיש אז: פה, באולם זה אי אפשר לו להשאר עוד; פה אין לו עוד מה לעשות…

צ’לנוב הלך מבלי דעת, אם הולך מי שהוא אחריו. הוא לא עשה חוזה מוקדם עם איש. אבל יציאתו עשתה רושם. חבריו, שחתמו אתו יחד על כתב-המחאה, היו הראשונים, שנלוו אליו. עברו שנים, שלשה רגעים ואל הדבר התבונן הקהל הגדול, אשר באולם מתחת ואשר על היציעות ממעל, ופתאום כמו נבקע הבית לקול רעם של מחיאות-כפים.

וצ’לנוב הלך אט, מבלי הבט לעברים, וחבריו מתנהלים אחריו. מעט, מבט נספח עליהם קהל גדול…

כלם נכנסו אל אולם-הקונגרס הקטן. צ’לנוב לקח את מקומו בפנה ליד החלון, ומרוב מצוקת-לב נעתקו מפיו מלים. חזות פניו החורים והנוגים עשתה על הרבה ממעריציו רשם מדכא והתחילו בוכים. דברן צעיר עלה על הבמה ודן את הרצל ברותחין. אחריו עשתה כמעשהו אשה צעירה, אשר קראה מתוך דמע: שבע שנים עבדנו וכבר אמרנו, כי עלה בידנו לחנך את מנהיגנו, כדי שיבין למשאת נפשנו ולתקוותינו, והנה בשנו משברנו. פתאם התעורר צ’לנוב ממקומו ויקרא בחמת-רוח: “דבּרו מה שלבכם חפץ, אבל בו, במנהיג, אל תגעו! אל תדמו, כי הוא חוגג עתה את נצחונו. לבו הנדיב של הארי זב דם… בעינינו הוא נשאר גדול אפילו בשעת קלקלתו הזמנית!”…

התמרמרות הנאספים על ההחלטה לשלוח קומיסיה חוקרת לאוגנדה, הלכה הלך וחזק. נשמעו קולות קוראים להריסת ההסתדרות וליסוד אורגניזציה חדשה בלי הרצל… רבים דרשו, כי יקבל בדבר החלטה תכופה. האטמוספירה כלה היתה רויה חמרים מפוצצים. די היה ניצוץ אחד להעלות בסערה את ההסתדרות כולה… צ’לנוב היה הראשון שהרגיש את האחריות ההסטורית של הרגע בכל תקפה. עם זה התחיל מכרסם אותו כתולעת הרעיון, כי אלמלא יצא היום יציאה דמונסטרטיבית מאת אולם הקונגרס, אפשר שלא הגיעו הדברים לידי מצב מסכּן כזה. בשארית כחו התנשא מעל כסאו ויעל על הבמה. תיכף השלך הס באולם. בקול רעד התחיל: “השומעים אתם, אחים, את הבכיות ואת הצעקות החודרות אלינו הלום מן המסדרון? השומעים אתם את הגניחות ההסטוריות? – הנה זה הוא נצחוננו! אבל עדיין זקוקים אנו לנצחון שני – לנצחון עלינו עצמנו… בשעה זו הרינו כלנו נרעשים ונדהמים מאד ומזועזועי-עצובים, ובמומנט אשר כזה אין איש מאתנו יכול לקבל עליו את האחריות בעד מעשיו. הצעד היותר קטן מצדנו עלול להרוס את כל עבודתנו הלאומית שעבדנו במשך שנים הרבה, ולהחריב את בניננו ההסטורי חורבן גמור. לפיכך הייתי רוצה להשיא לכם עצה, כי נלך עתה איש למלונו, ובערב, לאחר שכל אחד מאתנו ינוח קצת ויחליף כח, נשוב ונתאסף פה ובזהירות יתרה נתיעץ יחד מה לעשות ואיך לכלכל דבר”.

הדברים עשו רושם. דומם התפזרו הנאספים, מלאי יגון ועצב הלכו ובראש מורד כאבלים…

III.    🔗

בא הלילה ההיסטורי של יום השלשה-עשר באווגוסט, __ אותו הלילה, אשר לא ישכח, בודאי, לנצח מלב כל אלה, שהשתתפו אז באספה. זה היה “ליל-שמורים” ממש. בשעה העשירית בערב התחילה הישיבה – וגם הפעם באולם הקונגרס הקטן, שנעשה בשני הימים האחרונים סמל “לנהרות בבל ששם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון” – ובשעה החמישית לפנות בוקר נגמרה. ועדין אי אפשר היה לאמר, כי הקהל כבר נרגע כּלו. עוד נודף היה באולם ריח גפרית… אבל לעמת זאת כבר שבה לצ’לנוב המנוחה הגמורה. הוא כּבר היה בטוח, כי ההסתדרות לא תמוט. מנוחה זו אשר לא עזבתהו במשך כל ישיבת-הלילה, השתקפה מתוך התוכן ההגיוני של נאומיו וגם מתוך קולו הרך והנעים. רק שתי פעמים נרעש צ’לנוב מרוב התמרמרות וכעס, וכּל פעם גרם לדבר עלבון כבודו של הרצל. באמצע הישיבה הודיעו, כי הרצל מבקש את הרשיון להכנס אל האולם, ונמצאו כאלה, שהעיזו להציע, כי ירשו לו את הכניסה בתנאי קודם למעשה, שיבטיח למפרע להסכים לכל ההחלטות החדשות העתידות לה קבל בסוד אומרי ה“לאו”. אחרים הציעו, כי יקבּלו אותו קבלה דמונסטרטיבית, שלא בסבר פנים יפות, כי איש לא יברכהו בשלום ולא יושיט לו את ידו. שמע צ’לנוב ויתעבר ויקרא בקול: “חברים! אל נא תעשו מעשי-ילדות! לא אנחנו יכולים להעליב את הרצל; אל נא תשכחו, אפוא, כי יש לנו פה עסק עם גדול הדור, עם הגאון יוצר הסתדרותנו העולמית!” וסאת כעסו של צ’לנוב התמלאה כשבאו וספרו לו, כי לפני חצי שעה התחצף אחד הצעירים, והוא תלמיד בית-הספר לאגרונומים במונפוליו להאשים את הרצל בפניו – הדבר היה באספת אומרי-ה“הן” – כי בגד בהאידיאל הציוני ויהפוך עורף להיקר ולהקדוש באומה. “זהו הגמול שאנו משלמים למנהיגנו!” – קרא צ’לנוב באנחה מרה ושוברת חצי גוף.

ישיבת הלילה ההסטורית עברה בשלום. למחר, בשעת הישיבה שלפני הצהרים, שבו ונכנסו כל אומרי-ה“לאו” עם צ’לנוב בראש אל אולם-הקונגרס הגדול…

כך הציל צ’לנוב את ההסתדרות.

*

בדרך חזרתי מבּזל נזדמנתי עם צ’לנוב בבית-הנתיבות בציריך. בשיחה ארכּה ע"ד תוצאות הקונגרס אמר לי צ’לנוב בתוך יתר דבריו:

– רבות נשאתי ורבות סבלתי בקונגרס זה. ואני סבלתי בתוקף דאגה משולשת: קודם כל דאגתי לגורל האידאַל הציוני שלנו, אחרי כן – לגורל ההסתדרות שלנו, ולבסוף חרדתי לגורל הרצל שלנו. עתה בטוח אני בטחון-איתן, כי תגבר ציון על מזרח-אפריקה, גם מאמין אני באמונה שלמה, כי ההסתּדרות הציונית תשאר מוצקת כל הימים ולא תרא רע. אבל אין אני בטוח עדיין, אם יארכו עוד להרצל כחות-האיתנים שלו, שבהם הוא נושא את כל כּובד גורלו המר של המנהיג העברי"…

צ’לנוב נבּא ולא ידע מה נבּא.