א 🔗
בּשנת 1897 הרבּו חשובי העתּונים הישראלים והאנגלים בּאמיריקה לפרסם מאמרי-מספּד על מות הרב והמלומד צבי גרשוני, שמת בּניו-יורק בּשנת הששים והאחת לימי חייו. הספידו את הנפטר גם גדולי העתּונים העברים בּרוסיה, אשר הדפיס בּהם המנוח מעת לעת מכתּבים מעניינים מאד מאמריקה. מאמרו האחרון “על היהודים והיהדות בּאמיריקה” פּרסם “בּהשלח”. כּעבור עת קצרה לאחר שהמציא את המאמר הנזכּר אל המערכת – כן מעיר אחד-העם – חלה גרשוני ומת מיתה חטופה. בּכרך הששי של “לוח אחיאסף” נזכּר גרשוני בּרשימת הנפטרים בּאותה שנה, ובּתוך שאר דברי-שבח נאמרו על אודותיו כדברים האלה: “המנוח, מי שהיה רב בּערי אטלנטה ושיקאַגה, הוא מיוצאי-רוסיה, ושם היה מזקני-המשכּילים. תּמיד הצטָער על חורבּן הרוח העברי והוא שמח לראות תּנועה עברית בּין הצעירים היהודים באמיריקה. הוא היה גם המעורר הראשי ליסוד חברת “חובבי-שפת-עבר”, הנקראת עתּה בשם “זרובּבל” ושמטרתה להפיץ את דעת הלשון העברית באמיריקה”.
ואמנם, כשאנו מדפדפים בּמכתּביו של גרשוני מאמריקה, שנדפסו מתּחלת שנות השבעים לעתּים קרובות בּ“המגיד”, ותכופות בּ“המליץ”, אנחנו רואים, כּי בּכלם בּחר לו לענין לענות בּו את ירידת הדת הישראלית בּין יהודי-אמיריקה ואת זרם הטמיעה המאַיֵם לבלוע שם את היהדות. בּכּעס ובהתמרמרות הוא מדבּר על החִנוך הלקוי שמחנכים רֹב ההורים בּאמיריקה את ילדיהם, והוא מחוה את דעתּו בּפה מלא, כּי חנוך שכּזה סופו להביא לידי שמד… גם בּמאמרו האחרון בּ“השלח”, שהזכרתּיו למעלה, הוא מדבּר בלעג שנון על בּית-הכּנסת של היהודים המתקנים בּפילאַדֶלפיה, בּמקום, שתּחת הצֶרמוניות היבֵשות והלקוחות בּהקפה משל אחרים, קבור הרוח העברי הלאומי. נפעם מרגשי-יגון הוא מספּר בּמרוצת דבריו, כי המטיף שבּאותו בּית-הכּנסת הוכיח את הקהל בּנאומו שנשא בּיום הכּפּורים, כּי אין להיהודים להחזיק דוקא רק בּ“מגן דוד”, ועליהם לאַחֵד את ה“מגן דוד” עם הצלב ועם אגן הסהר, ועל-ידי זה יתקשרו עם האנושות כֻּלה.
ומי היה יכול לצייר בּנפשו, כי גרשוני זה מי ששמש בּרבּנות בּכמה קהלות גדולות, המאמין האדוק והעברי הלאומי הנלהב, היה לפנים בשבתּו בּרוסיה יהודי מומר, שאחרי-כן התחָרֵט ויברח לחוץ לארץ, בּמקוֹם שהתגורר עוד זמן רב בּין מיסיונרים, עד שבּא לאמיריקה, ושם שב אל היהדות בּאמת ובלב תּמים…
מעניינות מאד תּולדות האיש הזה, המומר לשעבר, והבּיאוגראַפיה שלו נעשית עוד יותר מלאת-ענין על-ידי זה, שהרבּה ממאורעות-חייו וגם פּרטי השמד שלו ושיבתו אל היהדות פּרסם בּעצמו בּעתּונות העברית כדי להטהר מחטאתו בּעיני הקהל הישראלי.
ב 🔗
צבי גרשוני נולד בּוילנה בּשנת 1811. אביו היה מנכבּדי בּעלי-הבּתּים הוילנאיים, בּר-אורין ומגדולי-היחש. הירשיל’ה בּנו, שעוד בּילדותו נכּרו בּו סימני עלויות, למד אצל טובי מלמדי-העיר. בּמלאת לו שתּים-עשרה שנה, כּבר לא נמצא בּשבילו מלמד בּוילנה, ואז הכניס אותו אביו אל הישיבה המפורסמת של ר' מיילא. כעבור שתּי שנים כּבר נעשה צר לו המקום גם בּישיבה. אז קנה לו אביו לחבר אברך אחד, פּרוש, למדן מופלג כּמותו וחצי מוסמך להוראה, שאכל יום אחד בּשבוע על שֻלחנו, ושניהם ישבו ללמוד בּיחד בּבית-התּפלה של הגר"א. בּמשך עת קצרה נמשכו לבּות הצעירים זה לזה ויחוסיהם ההדדיים נעשו יחוסי-אחים.
והנה אירע מאורע – ומאורעות ממין זה היו אז בּוילנה מן המעשים שבּכל יום – כי הושפּע הפּרוש מצעיר בּן-עירו, שלמד בּבית-התּפלה לקצבים וקרא בּחשאי בּספרי-ההשכּלה העברים החדשים, שהיה מקבּל אותם מאת אחד ממכּיריו, תּלמיד בּית-מדרש הרבּנים, והתעוררה בּלבּו אף הוא תּשוקה אל ספרי-המינות האלה, כמו שנקראו אז בּפי הירֵאים. בּיום אחד, אחר הצהרים, הביא הפּרוש אל בּית-תּפלתו של הגר"א ספר עברי קטן וינח אותו על הגמרא ויחל לקרוא בּו, וכבֹא גרשוני לא הסתיר אותו ממנו. לא ארכה העת וגם נפש גרשוני חשקה בספרים האלה. עוד מעט ושניהם הזניחו את הגמרא והתמכּרו בּהתמדה לקריאת הספרים החדשים… עבר עוד זמן ידוע ותּחת השפּעת האידיאות החדשות, שנתגלו להם מתּוך הספרים הללו, הסיחו את דעתּם מן הגמרא לגמרי והקדישו את זמנם רק אל הלשון הרוסית, שלמדו אותה קודם בּעצמם ובמאוחר בּעזרת מכּיריהם תּלמידי בּית-מדרש הרבּנים. שניהם החליטו להסתּלק מן הקאַריֶירה הרבּנית ולהכּנס אל בּית מדרש הרבּנים. הפּרוש, שלא היה לו קרוב וגואל בּוילנה ולא הצטרך ליטול רשות ממי שהוא, נכנס כּעבור חצי שנה אל בּית מדרש הרבּנים. לא כן גרשוני, שהוכרח ללחום מלחמה קשה וארוכה עם הוריו הקנאים. עבר זמן רב עד שערב את לבבו להודיע את החלטתו לאביו. תּיכּף אחרי השיחה הראשונה סטר לו אביו על לחייו שתּי סטירות חזקות, וכאשר הקשה גרשוני את ערפּו ויאמר, כי יכּנס אל בּית מדרש-הרבּנים ויעבור עליו מה, גרשהו הוריו מבּיתם. גרשוני נכנס אל המחלקה הרביעית של בּית מדרש הרבּנים, ומשעה ראשונה ואילך יצא לו שם כאחד ממבחרי תּלמידיו. כשרונות מזהירים מיוחדים נראו בּו ללשונות. בּלשון העברית עשה חיל עד להפליא והיה מבּעלי-הסגנון המעטים יחד עם חבריו, שנעשו בּמאוחר לסופרים מפורסמים: אהרן שמואל ליבּרמאַן, ישראל בּרנשטיין ואברהם יעקב פּאַפּירנא.
לאחר שגמר גרשוני את חק למודו בּמחלקה השמינית של בּית מדרש הרבּנים בּתור מורה-פֶּדגוג, בּא לפּטרבּורג כדי להמשיך את השכּלתו. אז, בּימי ממשלת הקיסר אלכּסנדר השני, לא היה קשה כּל-כּך ליהודים להכּנס אל בּתּי-הספר העליונים, וגרשוני נתקבּל תּיכּף אל האוניברסיטה בּמחלקה ללמודי-הפּילוסופיה. גרשוני הביא אתּו לפּטרבּורג מכתּב-המלצה אל הפרופסור חוואָלסון, שקֵרב אותו אליו בּעת הראשונה. על פי המלצת חוואָלסון השיג גרשוני שני שעורים בּבתּי נוצרים ממכּיריו. אחד משעוריו היה בּביתו של פּקיד נושא משרה גדולה בּממשלה, שלקח אותו למורה לבנו הסטודנט ולבתּו תּלמידת המחלקה השביעית של הגימנאַזיה. התּלמידים עשו חיל רב בּלמודם וזה הגדיל את חן גרשוני בּעיני הוריהם, והוא נעשה אצלם “בּן-בּית”. כּעבור עת קצרה התחיל גרשוני להרגיש, כי נמשך לבּו לאהבה את תּלמידתו… אבל הוא הבין יפה, כי כל זמן שהוא מחזיק בּיהדותו, לא תתּן לו העלמה הנוצרית את ידה. בּלי חשוב הרבּה ובלי שום סימן על איזו מלחמה פּנימית הלך בּיום בֹקר אחד ונשתּמד…
מאותו יום נעשה גרשוני עוד יותר מקורב לבני בית הפּקיד. לבּסוף הגיעה ההתקרבות לידי כּך, שהעתּיק את מושבו למעון הפּקיד. עתּה התחיל לבקש לו את ההזדמנות למשוך אליו את לב תּלמידתו.
אבל מבּלי משים, בּאופן בּלתּי צפוי לו, התחוללה בּלב גרשוני מהפּכה נמרצת. פּתאום התחילו מכרסמים אותו בּחזקה רגשי נֹחַם על הדבר אשר עשה. הוא הרגיש כאלו מכבּידים אבני-מעמסה על לבּו.
גרשוני עצמו תֵאֵר את מצב-רוחו בּעת ההיא בּדברים האופיניים האלה1):
"…כמעט עברו עלי כחדש ימים בּמשתּה שמנים, משתּה שמרים, והנה קול הנוחם דופק על פּתחי לבבי, העירני ואפתח את עיני לראות את כל הרעה אשר הבאתי עלי ואת אשר שחתי לנפשי מאוד, ומה אעידה ואצייר מגינת לבב איש רשע כי נעור לראות ולהבין דרכּו הנשחתה, למה אשוב ואדמה הכאֵב הנעכר אשר יביאו עשתּונות נוחם אל לב גבר, אשר התּאוה הארורה מסכה בּו רוח עועים ללכת אחרי מזמות לבּו ונכליו הרעים!
“כמשוגע ממראה עיני הייתי ואלך שולל כל היום מבּלי מצוא מרגוע לנפשי. אם אמרתּי אשפּוך יין על האש הקודחת בּקרבּי לכבּות אותה, והנה נהפּך היין בּי ויהי לשמן על מוקד לבבי ויגדל הלהב ויעל עשן-פּחדים ויגון לי, וכי שכבתי לנוח ואמר תּנחמני ערשי, ושנתי נהיתה עלי בחלומות ובחזיונים מבהילים ילדי עשתּונותי יומם. לא עליכם, בּחורי עמי, לא עליכם להבּיט ולראות המכאוב הנורא הזה! בהיכלי שרים נהלכתּי ויהיו בּעיני כקברות אבותי, אשר חצבתּי אני ואקבּרם חיים בּם. על מטה סרוחה שכבתּי ויהי לי כסתות הארגמן אשר למראשותי כּאבני-מגדל, אשר השלכתּי על מחמדי-נפשי ואמיתם. רבּו עלי מצוקות נפשי, עד אשר נלאיתי הכיל עוד, ואעזוב ארצי ומולדתּי ללכת לארצות, אשר חופש הדתות והדעות ישתָּרר בּהנה למען אוכל לשוב אל עמי זה אהבתּי ואזנחנו ולקרוא בּשם אלהי-אבותי, אל הרחמן, ולהתנפּל לפניו שיסלח לעוני כי רב ולחטאתי כי עצמה מאד”.
בּיום בּקר אחד עזב גרשוני את פּטרבּורג ויֵצא לדרך אך בּכּסותו לעורו. בּרֹב עמל ויגיעה בּא אחרי צרות רבּות ורעות לבּרלין. אבל הוא לא יכל להשָאר שם. זה היה בּימי מלחמת גרמאַניה ואוסטריה, בימים ההם התיחסו בּפּרוסיה אל בּני-הנֵכר יחס קשה מאד. בּלי היות לו תּעודת-מסע, הוכרח גרשוני להמשיך את דרכּו הלאה.
"צר ומצוק – כן מספּר גרשוני – מצאוני על דרכּי, ועמל ותּלאה סבבוני אל כל אשר פּניתי. קשה היה עלי מאוד לבקש חנינה בּאשר לא הסכּנתּי בּזאת, ולעבוד עבודה מי יאסף הבּיתה איש אשר לא ידעֶנו או לא הוגד לו עליו מאיש מכּיר ומודע כי לא גנב ורמאי הוא. ואנכי בּלב אמיץ נשאתי עלי את עול התּלאות, אשר לקחתּי עלי בּפחזותי וברֹע לבבי ולא נטיתי מן הדרך הטוב אשר בּחרתּי לי עד אשר בּאתי לונדונה.
"על האניה, אשר הלכתּי מהאַמבּורג ללונדון היו כמה אנשים עברים, אשר דמיתי להתרועע אִתּם ולשאול את פּיהם על דברת הארץ אשר בּאים אנחנו אליה וכתובת מלון-אורחים. אבל טרם הוצאתי את מחשבותי לפועל אדם, מחלת הים החזיקתני ואפּול דומם ולא יכולתּי להרים ראשי, עד אשר בּאה האניה אל מחוז חפצה. ויהי אני קמתּי ואפתּח את עיני לראות את האנשים, והמה לא היו שמה עוד, כי מהרו לעזוב את האניה טרם מצאתי אני את ידי ואת רגלי. מששתּי את כלי והנה מעט הכסף, אשר היה בּאמתּחתי לוקח ממני בּשכבי אי – חש. אבל תּודות השיבותי לה', כּי ראיתי את צרור חפצי עמדי.
“לא דבר קל הוא – מעיר גרשוני – לאיש אסור בּחבלי העון למצוא חופש לנפשו, ולא בּפּעם אחת ולא בּיום אחד תֵעשה זאת, כי עונותיו ילכדוהו ועון עקביו כי ישמרנו, ואל כל אשר יפנה ירשיע”.
וכן אירע, אמנם, לגרשוני.
ג 🔗
"לונדונה בּאתי – מספר גרשוני – ומעט חפצי עזבתּי אל תּוך האניה, כי לא ידעתּי אנה אלך ואיפה אשא אותם. כצל בּנטותו נהלכתּי בּחוצות העיר ההומיה ההיא ובין אלפים אנשים התבּוללתּי, אשר לשונם לא שמעתּי והמה לא הבינו לי. בּארבּעת לשונות חיות דבּרתּי ואל כל איש נסיתי לדבּר ככל אשר ידעתּי, גם לבּני ערב אשר פּגשתּי נסיתי לדבּר עברית, אבל איש לא הבי למדבּרי. כשלש שעות התנודדתּי רָעֵב וחדל-כֹח ופּרוטה לא היתה עמדי בּעד פּסת לחם. בּאתי אל בּית-מזון ואסיר המטפּחת מעל צוארי לתתּה בּעד ארוחת-לחם, אבל האיש אשר נגשתּי אליו, לא הבין את אשר דבּרתּי ויפתּח את הדלת ויוציאני אל רחוב העיר וַיראני דבר-מה אל צד הרחוב (אחר נודע לי, כי בּית משכּנות הראני). עודני עומד ומבּיט בּפני האיש אשר דִבּר בפּיו, הורה בּידו, קרץ בּעיניו להבינני חפצו, והנה איש עובר עלינו ויבּט בּי. אחרי כן נגש וישאל את פּי אם אדבּר אשכּנזית. אורו עיני לראות איש מדבר שפה, אשר שומע אנכי. הגדתּי לו כי עתּה בּאתי וכי בחצות קריה אנוע למצוא מקום ללון, ואל הבּית הזה בּאתי לתת את מטפּחת צוארי בּעד כּכּר לחם, כי רעֵב אנכי ואין לי כּל מאומה. ויקחני האיש ויביאני אל בּיתו ויאכילני וישקני. אחרי זאת החל לדבּר עמדי על דברת מטרתי וחפצי בּלונדון, וכאשר הגדתי לו, כי לעבוד עבודה חפצתּי, למען החיות נפשי, ענני, כי לא אוכל להשיג כּל עבודה בּאשר איש לא ידעני ושפת הארץ לא אשמע, גם תואר ודמות איש רך ורפה-כח לי. אך שמע נא את אשר אשאלך – הוסיף האיש לדבר:
עברי אתּה?
כן, אדוני! – עניתיו.
התאמין בּאלהי-אבותיך ולעבדו חפצתּ?
בכל לבבי ונפשי.
הידעתּ מה מדברי חוזי ישראל ומחוקקיו?
ידעתּי מעט.
בּא נא עמדי, אנהגך אביאך אל בּית, אשר יאספוך וילמדוך לקח תּורתנו הקדושה, גם לחמך ינתן
ומימיך נאמנים יהיו, והיה אם תטיב שאת, תּצלח, כי אנשים ישרים ורבּי-ערך ישימו עינם עליך לטובה.
“מקירות לבּי נשאתי חן להאיש אשר רחמני, ובשמחת-לבב הלכתּי אחריו, כי דמיתי, כי פּקיד הוא על בּית הכנסת-אורחים ושמה יביאני, והוא אל הבּית אשר תּחת משמרת הד”ר עוואַלד הביאני. בּראשית בּואי שם לא לא ידעתּי מה משפט הבּית וחקיו, ואחרי אשר נודע לי, כי בּמצודת עוני נפלתּי, לא נשאר עוד רוחי בּי לעזוב את המקום הזה, כי התּלאות אשר מצאוני על דרכּי השבּיתו שאון רוחי ואמר בּלבי פה אגורה, ועת בּני הבּית הזה ישאו תפלתם אל השם אשר יוקירו, אני לאלהי חסדי אהגה והוא יכפּר עוני, כי יודע הוא כל אשר עבר עלי על דרכי, גם הוא יורני מה לעשות ואיככה לצאת מכּור העוני עת בּוא דברו הטוב.
הד“ר עוואלד לא היה בּלונדון בּעת הזאת, ואחרי עבור חדש ימים שב לונדונה ויבקר את הבּית, גם נסה את כּחי בידיעות שפת קדשנו ובידיעות הלשונות החיות, ואנכי אף כי לא בּכל לבּי השיבותי על שאלותיו, מצאתי חן בּעיניו ויחל לדבּר עמדי על דבּרת מֵי-התּמורה. אמרתּי לו, כי טבול הייתי בּארץ-מולדתּי, וכי על כן קדמתּי לברוח אל ארצות חפשיות, בּאשר בּחלה נפשי בּהמטבּילים ובּעניניהם. ויסרני האיש על פני מדוע לא אמרתּי זאת בּראשונה, גם דבּר עמדי רכּות להראות ולהוכיח לי, כי אמונת האנגליקנים נכונה יותר מאמונת הנוצרים בּארץ מולדתּי, וישלחני בּמכתּב-עדות אל ה”פּאַלסטיין פּלעס" ללמוד שמה מלאכה, ובּדעתּו היה (כאשר נודע לי אחרי-כן) לנסני שנה או שנתים אם אשאר אמון לחברתם אז אדָרש לחפצו, כי ידע מאד, כי דל כּחי ללמוד מלאכה. ואני נתתּי לבּי ללמוד שפת הארץ ככל אשר אוכל, כי דמיתי כי בּזאת יִוָשע לי,
ובּימי מגורי “בּפּאַלסטיין פּלעס” לא דברתּי ולא התוכּחתּי הרבּה על דברת האמונה עם פּקידי-הבּית, אבל עם הנערים אשר כגילי דבּרתּי ככל אשר עם לבבי ואעיד בּם לבלתּי יעַוְרו עיניהם הבטחות המדיחים ולקחם, כי שקר המה ואין בּם מועיל. ותּודות אשיבה לה' מושיעי, כי כמה מהם השיבותי מדרכּם. ידעתּי כּי לשני בּחורי-חמד מארץ אשכּנז, אשר היו יחד אתּי בּמשכּנות העול, כי העוני והלחץ הדיחם כמוני, ואשר דברי ללבבם נגעו ויעזבו את עדת המדיחים וישובו לאלהי אבותם ולארץ-מולדתּם. ידעתּי כי יגיעו דברי אלה להם ומאד אפצר בּם להעיד עלי בּמקהלות אם אמת בּפי ונכוחה בּשפתי. כמה נאצות ודברים רעים שמעתּי מפיות נערים, אשר אך בּלב ולב דבּרו עמדי למען דעת את הגות רוחי וליסרני על מעללי; גם האחד אמר להכּות אותי בּאגרוף רשע על אשר השיבותי מעון לאחד מרעינו, ועתּה הנה גם זה המתקנא קנאת דתו בּרח לאמיריקא וישב לעמו ולאלהיו. ומאד אתפּלא על פּקיד הפַּאלסטיין פּלֶס כי לא דבּר עמדי למטוב ועד רע על מעללי אשר עוללתּי שמה. לא ידעתּי אם לא הגיעו הדברים לאזניו, או אולי דמה כי בּעוד עת וזמן אחליף את דעתּי ואת דרכי.
“כעשרה ירחים נותרתּי בּבּית הזה. לדבּר שפת הארץ וקרא ספר אנגלי למדתּי, ומוצא לא הראני ה' עדנה ולמגנת רוחי לא אמר הרף. כל עוד בּפַּאלסטיין פּלֶס הייתי לא יכלתּי לבקש לי מאומה להחיות את נפשי בּעמל ידי, בּאשר חקי הבּית לא יַרשו לבּני-מגוריו לצאת מפּתח השער והלאה עד השעה הששית אחרי הצהרים, וגם מן אז חופש גמור לא ינתן להם, בּאשר מלמדי שפת הארץ וזמר יבואו, והיה גם הלילה משמר עד השעה התּשיעית, ובּשעה העשירית יסגרו הדלתות ואין יוצא ואין בּא עוד, ותקצר נפשי בּי אנה אמצא חופש”.
יותר מדי ארכו הדברים אלו אמרתּי להביא כאן את מאורעות ימי גרשוני בּאותה הפּרטיות, שהוא עצמו מספּר אותם. בּין מאורע למאורע הוא שופך את נפשו בּדברים נלהבים לפני האלוהים ובּני האדם בּתּפלה ובתחנונים כי יסלחו לו על אשר התגורר זמן רב כּל-כּך בּין המיסיונרים ולא בּקש לו אמצעים להחלץ מהם ולשוב אל היהודים. ובּזה עוד לא יסתּפּק. והוא פּונה אל בּני-הנעורים, אשר יראת ה' בּלבּם, בקריאה, כי יֵדעו להזהר יותר ממנו ולזכּור, כי אמונת-ישראל אינו צעצוע, שאפשר להשליכו או להחליפו בּאיזה חֵפץ אחר. לעניני נכבּדות רק עצם העובדות מדברי ימי גרשוני, ואותן אשים לפני הקורא בּסדרן הנכון.
בּמקרה נודע פּעם לגרשוני, כּי ישנה בּלונדון מוסד מיסיונרי עוד יותר גבוה, שנקרא בּשם “בּית-היהודים” “Jewicsh Home” וכי בּראשה עומד איזה ד“ר שוואַרץ, הממציא עבודות שונות וגם משרות לצעירים בּעלי-כּשרון, הנמצאים בּבית-המחסה שלו. פּעם אחת השתּמש גרשוני בּשעה הפּנויה שיש לו בּערב וילך אל הד”ר שוואַרץ ויבקש ממנו, כי יאספהו אליו, יען כי לא יוכל לאכול לחם חסד והוא רוצה למצוא את פּרנסתו בּעמל ויגיע כּפּים. הד"ר שוואַרץ, שכבר שמע אודות גרשוני וידע, כּי הוא אדם בּעל כשרונות מצוינים, קבּל אותו בּמאור-פּנים והבטיח אותו לאספו אל המוסד שלו אם רק יתּנו לו לעזוב את הפּאַלסטיין פּלֶס. צריך להעיר, כּי בּעת ההיא, ואפשר כּי גם עתּה, שררה בּין העומדים בּראש המוסדות המיסיונריום השונים אשר בּלונדון כעין התחָרות. כל אחד מהם השתּדל לצוד בּחֶרמו ולהביא לידי שמד את צעירי היהודים בּעלי-הכשרון, ואך חשד בּמי, שהוא מטובי תּלמידיו, כי הוא חושב לעבור למוסד אחר, השתּמש בּכל האמצעים, נוחים וקשים, לעצרו בּמקומו ולבלתּי תּת לו ללכת.
כזה אירע גם לגרשוני. לאחר שהבטיח אותו הד“ר שוואַרץ לאסף אותו אל המוסד שלו, התחיל לבקש תחבּולות איך להֵחלץ ממחנכיו הקודמים. כּכל שהתאמץ להסתּיר את מחשבותיו, התבּונן בּכל זה מנהל הפּאַלסטיין פֶּלֶס בּעינו החדה, כּי דבר לאט עמו, ומאז התחיל לשמור את צעדיו. הדבר הגיע לידי כּך, עד שלא הרשה לו לעזוב את הבּית גם בּשעת-הערב הפּנויה ובּיום הפּנוי האחד שהיה לו בחדש. בּמצאו את עצמו בּמצב כּל כּך דחוק, אִמץ גרשוני ביום אחד את לבּו ויכנס אל המנהל ויאמר לו, כּי אינו יכול בּשום אופן להִשאר פּה יותר, יען כּי אינו רואה כּאן שום מטרה לפניו, ואין טוב לו בּלתי אם לעבור אל המוסד אשר תּחת השגחת הד”ר שוואַרץ. בּתּחלה התקצף המנהל מאד על גרשוני, ואחרי-כן החל לדבּר אליו רכּות ויפצר בּו לבלתּי לכת. בּדבּרו הראה לו מכתּבים אשר כּתב על אודותיו ועל כּשרונותיו המזהירים לאנשי רמי-המעלה, ושכבר קבּל מהם תּשובות מבטיחות, כּי ישתּדלו להשיג עבורו כּהונה בּתור כּהן הדת. “לשמוע זאת – מספּר גרשוני – רחפו עצמותי, כי רעה לי משמרת הכהונה מכל הרעות אשר הבאתי על נפשי”. אבל סוף סוף מצא לו הזדמנות להִפָּטר מן המוסד הזה וילך אל הד“ר שוואַרץ. אולם הד”ר שוואַרץ לא שמר לו את הבטחתו ולא קבּל אותו אל מוסדו, כי הרגיש בּו, שלא על נקלה ישפּיע עליו לבגוד בּאמונתו.
בעזבו את המיסיונרים ואת מוסדות-התּמיכה שלהם נשאר גרשוני שוב בּלי-עזרה. הוא התחיל עוד הפּעם לשוטט בחֻצות לונדון ומצבו נעשה קשה יותר ויותר מיום ליום. בּראותו, כי אין לפניו דרך אחרת, כתב מכתּב של התוַדות ויגישהו בּידו אל הרב הכולל הלונדוני ד“ר נתן אדלר. המכתּב, שהיה כתוב בּסגנון עברי מצוין, לפי טעם הימים ההם, ומתובל בּמאמרי חז”ל, עשה על הרב הישיש רושם נמרץ מאד, הרושם הזה נעשה עוד יותר עז כשנכנס עם גרשוני בּשיחה וירא כי הוא אדם בּעל אֶרודיציה מופלאת בּחכמת ישראל ובמדעים הכלליים. אולם עם כל חמלתו הגדולה של אדלר לגרשוני ועם כל חפצו להשיג עבורו את העזרה הנחוצה, שתּתּן לו את היכֹלת להשיג מטרה בּחיים, לא יכל להשאיר אותו בּקרבתו בּלונדון. אדלֶר ידע הטיב על פּי הנסיון, כּי אך נפל פּעם בּידי המיסיונרים הלונדונים והם הוציאו עליו איזה סכום כּסף, אם רב או מעט, לא יניחוהו עוד בּשום אופן מידיהם, ותּמיד ובּכל מקום יארבו לו ויניחו על דרכּו כל מיני מכשולים. בּשימו את הדבר אל לבּו לא יכל אדלר בּלתּי אם לתת לו הוצאות-הדרך ולשלוח אותו לפּאַריז עם מכתּבי-המלצה אל אחדים מגדולי היהודים שם.
ד 🔗
בּלב מלא בּטחון בּעתידותיו בּא גרשוני לפּאַריז. בּשני השבועות הראשונים נראה, אמנם, בּאמת, כי פּה יבא הקץ לנדודיו ולצרותיו. האנשים, אשר הביא אליהם מכתּבי-המלצה מאת אדלר, קבּלוהו בּסבר פּנים יפות, וכל אחד מהם הראה לו התקרבות מרובּה. האנשים האלה נועצו יחד על אודותיו והחליטו להכניסו אל “הסורבּונה” על מנת לקנות לו שם השכּלה מדעית. גרשוני היה כמאושר בּעיניו, כי צמאונו להשכּלה עוד נשאר בּו בּעצם תּקפו.
אולם עברה עת מועטת ובּאופן בּלתּי צפוי קבּל גרשוני מיד גורלו מהלומה גדולה, אשר הרסה את כל תּקוותיו לימי-אורה. בּיום אחד התחילו פּתאם מטיביו ואנשי-חסדו מתרחקים ממנו. יחוסם אליו נעשה קר יותר ויותר מיום ליום, והדבר הגיע לידי כּך, עד כי מצא בּיום בּקר אחד את דלתות בּיתם נעולות לפניו. כּכל שהתאמץ גרשוני למצוא את סבּת ההתקררות הפּתאומית הזאת, לא עלה הדבר בידו. הדבר נתבּרר לו רק כעבור שני שבועות. בבאו יום אחד אל בּית-מאכל יהודי לקח בּמקרה בּידו גליון ישן של עתּון עברי-צרפתי, היוצא בּפַּאריז. אך סקר את הגליון, חשכו עיניו, כי נתקלו מבּטיו בּמכתּב מלונדון, שמסופּר בּו, כי איש אחד, גרשוני שמו, שהמיר לפנים את דתו בּרוסיה, בּא לאחר עשותו כמה מעשי-נבלה ללונדון, ששם נכנס תּיכּף לבקש עזרה אצל המיסיונרים, שאמר להם, כי הוא נוצרי אדוק. לאחר שקרבוהו המיסיונרים אליהם ופזרו עליו כּסף הרבּה, נמלט מהם ובא אל הרב הכּולל ר' נתן אדלר, ויסובב אותו בכּחש בּאמרו, כי הוא יהודי נלהב וחרד על דת. כמו שנודע לנו, עלה בּידי הנוכל לפעול על הרב הלונדוני לתת על ידו מכתּבי-המלצה לגדולי היהודים ממכּיריו בּפּאַריז. לפיכך אנחנו חושבים לנו לחובה להעיד בּיהודים הפּאַריזאים האלה, כי יזהרו מנפול בּפח הרמאי הזה, שכבר עשה את כל התּועבות שבּעולם תּחת מסוה האמונה והיראה". ככלותו לקרוא את המכתּב הזה, נשאר גרשוני יושב על מקומו כהלום-רעם. רק עתּה הבין מפּני מה התקררו פּתאם היהודים הפריזאים בּיחוסיהם אליו. בּרגלים כּושלות מסערת-רוח יצא גרשוני מאת בּית-המאכל. הוא נזכּר בּמה ששמע מפּי ר' נתן אַדלר, כי אך היה לו דבר מימיו עם המיסיונרים הלונדונים, לא ירפּו עוד ממנו ולא יחדלו מרדוף אותו בּכל מיני אמצעים. בּהרבּותו להגות בּמצבו החליט גרשוני לשלוח את רסן הבּושה מעל פּניו ולפרסם את ודויו בּרבּים, למען אשר יֵדעו הכּל על אודותיו את האמת הטהורה, ועל-ידי זה – כך קוה – תעלה בּידו להוציא מידי המיסיונרים את הנשק, שהם משתּמשים בּו נגדו.
ככל שהיה קשה עליו הדבר, פּרסם גרשוני בּשבועון העברי היחיד בּזמנו, “המגיד”, מאמר גדול, שבּו ספּר בּארוכה את מאורעות ימי חייו מן היום אשר המיר את דתו, ושחתם אותו בּדברים המעניינים האלה:
“יעידו נא עלי האנשים יקרי-הערך האלה בּלונדון אם לא בּכל לבּי שבתּי לאלהי-אבותי ואם קבּלתּי מידם מאומה בּלתּי אם הוצאות הדרך לבוא פּאַריזה. יעיד נא החכם המשכּיל כמ”ר חזא“ל2) נ”י אם לא בחֹסר כֹּל יצאתי מלונדון ואעזוב אחרי אנשים רבּי-הערך ועמי-הארץ, אשר חפצו ויכלו לעשות טובה עמדי אם לוא הואלתּי להוָתר אתּם, וכזאת העשיתי אם לא יקרה בּעיני עדת עמי מעדתם? בּואו נא וענו בּי כל איש אשר ידע מוצאי ומבואי בּלונדון ואשר מאמין בּשם אלהינו אם לא לזכר שם ישראל כלתה נפשי ואם לא לאלהי אבותי חכּיתי שישלח עזרתו לי ויוציאני מבּור הרִשעה, אשר נדחתּי בּו בעֹני! ויעידו נא גם האנשים, אשר הכּירוני בּזה, אם לא כמשלשה חדשים אתנודד פּה בּעוני ובחוסר כל, ואם לא זה דברי “טוב לי למות בּרעב ובין עמי להקבר מלחיות חיי עֹני בּין המדיחים”. מי יתּן תבוא שאלתי כי יגלה בּקהל דבר תּשובתי הנאמנה וינחמו בּני משפּחתּי, אשר בּושת כסיתי פּניהם בּמעללי הרעים ולבּי הומה להם להשיב שבות כבודם, ותקותי לוא יתּן אלוה, כי ממני יראו הבּנים בּני גילי וילמדו לדעת מה נורא הוא מצב החוטא לעמו ולאלהיו לבל יבאו לכסלה המה".
כדי שיעלה מאמרו בּקהל את הרושם שהוא מבקש ויעורר אמון מצד קוראיו, הדפיס אותו גרשוני “בּהמגיד” בּתּוספת קיום-דברים מאת המלומד והסופר העברי, שהיה מפורסם בּזמנו שניאור זק"ש, שישב אז בפּאַריז. בּתוך יתר דבריו כּותב זק"ש על גרשוני: “הנני מעיד עליו נאמנה, כי מאז הכּרתּיו הנה וראיתי את דרכיו ואתבּונן עליו, אנכי הרואה, כי הוא איש נאמן רוח ואמת יהגה חכּו, כי שב לאלהינו בּתּשובה שלֵמה וגמורה, והוא מתנחם על מעשיו העוברים ומתחָרֵט עליהם בּאמת ואמונה ולא ישוב עוד לכסלה ולא יאמר עוד: אחטא ואשוב. ומצוה רבּה היא בּמאד מאד לקרבּו ולאמצו ולחזק ידיו באלהים, כי יבקשו לו מקום מנוח לפרנס עצמו בּכבוד בּכשרונותיו הרבּים, כי ידיו רב לו בּלשונות שונות ומדעים רבּים, וגם עשר ידות לו בּלשוננו הקדושה אשר לא שכחה והמאור שבה החזירו למוטב, וגם זכות משפּחתּו, משפּחת רם בּישראל, עמדה לו. אנא, אחינו, אל תמסו את לבבו ולא תבֹא את השב לאחוזתנו דתנו הקדושה בּלב שלם ורוח נכון. אל תּזכּרו לו עונות ראשונים, כחסדיכם זכרו לו עתה, כי הוא היום כאחד מאחינו בּני ישראל. קראו לו: אחינו אתּה, אחינו! קראו לו למאכל לחם אתּכם בּל יגוע בּרעב חלילה… רחמוהו נא ומן השמים ירחמו עליכם! ואל נא תבושו לעמוד בּמקום שבּעל התּשובה הזה עומד, וקבּלוהו בּסבר פּנים יפות”.
ה 🔗
מאמר-הוידוי של גרשוני עם הסכּמת שניאור זק“ש עשו רושם גדול. מאותה שעה ואילך פּתחו לפניו גדולי היהודים בּפּאריז שוב את דלתות בּיתם. אבל גרשוני לא חפץ עוד להִשָאר בּפּאריז. הוא ירא עדיין מרדיפות המיסיונרים. בּאחרונה נתעורר בּו החפץ לנדוד לאמיריקה. גם זק”ש מצא לפניו את הדבר לנכון, ועל פּי השתּדלותו נתן לו ועד חברת “כּל ישראל חברים” סכום-כסף ידוע להוצאות דרכו אל הארץ החדשה.
בּניו-יורק נמצא גרשוני בּשתּי השנים הראשונות בּמצב רע. האנשים, אשר הביא אליהם מכתּבי-המלצה מפּאַריז, הראו לו אך התקרבות מועטת. עת ידועה היה מצבו דחוק כל-כּך, עד כי נשכּר בּמחיר מצער להיות שומר בּמשכּן-קיץ. בּהמשך הזמן התודע אל איש אחד בּר-אורין, יליד וילנה, והוא המליץ עליו לפני גבּאי בּית-תּפלה קטן, כי יקחוהו להם למטיף. גרשוני נשא את נאומו הראשון למבחן, והפיק רצון מאת כל קהל-המתפּללים. אבל לא ארכו הימים ולגרשוני קם מתחרה בדמות אברך אחד מפּולין, שהיה קרוב ממשפּחתּו לנשיא העדה. אז נחלקו המתפּללים לשני צדדים נלחמים זה בּזה. האחד נטה אחרי גרשוני והשני החזיק בּמתנגדו. בּין כך התחיל האברך הפּולני מנקר ומחטט בּעבָרו של גרשוני, עד אשר הגיעו בּחיפושיו אל מקרה-השמד שלו. תּיכּף העמיד האברך קול זועות. אז הוציא גרשוני מכיסו את גליון “המגיד” עם מאמר-הודוי שלו. אבל מאמרו מלבד שלא הועיל לו, גם הזיק. בּני העדה הקטנה לא חפצו להחזיק בּתור מגיד אדם שהיה מומר מלפנים, והדפו אותו ממשרתו. אז נעשה מצבו שוב קשה מאד. להגדיל את סאת שברו נמצא האחד, ששלח אל “המגיד” קורספּונדנציה מניו-יורק על-דבר מעשה-שערורה שהיה שם בּמשומד, שהתחפּש ליהודי נאמן ונתקבּל למגיד בּבית-כּנסת. לא נתבּרר הדבר, אם לא ידעו בּמערכת “המגיד” בּמי מדובּר בקורספּונדנציה זו, או כי חשב העורך, שהיה כידוע חרד קיצוני, כי אין למי שהיה מומר, אפילו אם כבר חזר אל היהדות, להרשות לעצמו לקבּל משרת מגידות, הדורשת מאת בּעליה מדה מרובּה של יראת שמים… איך שהיה הדבר, עובדה היא כי המכתּב הניויורקי נדפס בּ“המגיד” והיה לגרשוני כמהלומת-רעם.
אלו אירע מאורע כזה לאחר, כי אז היה עובר עליו בּאין בּרירה בּשתּיקה וממהר לנוס מבּית-הכנסת וממשרת המגידות לכל אשר ישאוהו עיניו. אבל גרשוני התעורר מיד ממבוכּתו וידיו לא רפו. ולא עוד אלא שקבּל על עצמו להוכיח למתנגדיו, כי הוא, אף על פּי שהיה משומד, עוד שמו הטוב שמלפנים הולך לפניו, וכי דוקא בקן התּורה והיראה, בּרוסיה, מתיחסים אליו עוד היום יחס של כּבוד והערצה. והוא הוכיח את הדבר, בּהשתּמשו לכך בּשני אמצעים. קודם כּל השיב אליו את כּבודו בּמאמר נלהב, שפּרסם אז לא “בהמגיד”, כי אם בעתּון יותר נפוץ ויותר חשוב ממנו, הוא “המליץ”. בּמאמרו זה לא הצטדק עוד, כי אם נעשה בּעצמו קטיגור לאלה, הרודפים אותו בּגלל שגיאה שעשה רק מקלות דעת של נוער, ושכבר נטהר ממנה לגמרי. המאמר היה כּתוב בּסגנון כל-כך חריף, עד כי בּקרוא אותו אחיו הצעיר של גרשוני בּרוסיה, נבהל מאד. הוא ירא, כי בּמאמרו זה יעלה עליו גרשוני את חמת של היהודים החרדים בּאמריקה. זה נראה מתוך פליטון אחד, שפרסם גרשוני כּעבור זמן קצרה בּ“המליץ” בצורת מכתּב לאחיו. בּאותו פליטון כותב גרשוני, בּתוך שאר דברים: “הנך מתפלא איך נועזתּי אני, העמוס עונות כּל-כּך הרבּה, לדבּר בּלשון כזו. אל תירא; עוד מעט ויוָכחו יהודי-אמריקה לדעת, כי עד היום אני עולה בּבקיאות ובחריפות על הרבּה מאלה, שמשמשים אצלם בּכּתר רבּנות”.
כּמו שנתבּרר אחרי כן התכוון גרשוני בּדבריו האחרונים לעובדה זו: הוא נזכּר, כּי בּנעוריו נזדמן פּעמים אחדות בּבית אביו בּוילנה עם הגאון המפורסם ר' יוסף בּר סולובייצ’יג, שהיה אז רב בּבּריסק דליטא, וכי בּכל פּעם היה מתפלפל אתּו בּתּורה ושומע מפּיו דברי-תּהלה לעצמו. בּלי חשוב הרבּה ישב גרשוני ער כל הלילה וכתב על ספר כּמה חדושי-תּורה עם תּוספת של “שאלות ותשובות” בּענינים רבּי-הערך, ולמחר שלח אותם על-ידי הדואר אל הרב הבּריסקאי. לא נודע אם היתה אז לר' יוסף בֶּר איזה מושג על-דבר עבָרו של גרשוני וידע עם מי יש לו עסק. אבל עובדה היא, כי כעבור זמן ידוע קבּל גרשונו מר' יוסף בֶּר תּשובה מפורטת וכי קרא אותו בּמכתּבו בּשם “הרב הגאון”…
דבר זה נשמע מיד לא רק בּבית-התּפלה, אשר נבחר בּו גרשוני למטיף, כי אם גם בּחוגים יותר רחבים של החרֵדים בּניו-יורק. זה הביא לידי-כך, שנמצאו כמה אנשים נכבּדים, אשר הראו לגרשוני התקרבות מרובּה, ובּעזרתם היתה לו מעתּה יותר נקל לקבּל איזו משרה דתית, שנשא את נפשו אליה בּתּחלה, כשהרגיש את עצמו עדיין עזוב ועלוב ולא היה לו מוצא גם למזון סעודה אחת. אבל בּינתּים נזדמן לידו ענין אחר לענות בּו, שנעם לו בּיותר. בּדעתּו על בּוריה לשון אנגליה, החליט לנסות את כחוב ּז’ורנאַליסטיקה האנגלית.
ו 🔗
בּיום אחד הביא גרשוני את מאמרו הראשון למערכת עתּון עברי-אנגלי. המאמר יָשַר מאד בּעיני העורך, אבל הוא סלק את עצמו מתּת לגרשוני שכר-סופרים. לסופרים טירונים – כן אמר לו העורך – אינו משלם כלום. גרשוני, ככל שהיה נצרך לכסף, לא פּסק בּכל זה מהביא לו מאמרים, כל אחד יותר יפה ויותר מעניין מחברו. מאמריו היו בּרֻבּם בּמקצע חכמת-ישראל, בּהיסטוריה ובּבּקֹרת. אולם מעת לעת כתב גם מאמרים בּשאלות-הזמן, וכמעט כולם היו מחאות חריפות נגד היהדות האמיריקאית הנסחפת בּזרם הטמיעה, ותּהלות ותּשבּחות לסדרי החיים היהודיים הפּאַטריאַרכאַליים. בּרוח זה פּרסם גרשוני בּעת ההיא מכתּבים גם בּ“המליץ”.
זה הביא לידי כך, שמעט, מעט התחיל גרשוני להתפּרסם בּניו-יורק, ובּיחוד בּין הז’ורנאַליסטים. הוא קבּל הזמנות לעבוד בּאחדים מגדולי העתּונים האנגלים. על-ידי זה הוטב הרבּה מצבו החמרי, מה שהועיל לעורר בּו את חשקו משכּבר הימים לכונן לו מעמד בּחיים בּתור מלומד ואיש-המדע מומחה למקצע ידוע, הוא מקצע הפילולוגיה וההיסטוריה.
אבל הגורל לא חדל לרדוף את גרשוני. בּשעה שהיה לבּו בּטוח, כי אך הציג כּף רגלו על אדמת-אמיריקה, נשתּחרר על-ידי זה מידי המיסיונרים שחרור עולמי, – בּאותה שעה לא פּסקו עדיין המיסיונרים הלונדונים לארוב לו כדי לתּפּשו. כנראה חשבו את גרשוני ל“דג שָמֵן”, אשר קוו להפיק ממנו בּעתיד תּועלת מרובּה לעצמם, והשתּמטו מתּחת אפוטרופסות היתה להם כמהלומה קשה מאד, ויחשבו עליו מחשבת-נקם. בּיחוד נתעוררה עליו חמתם לאחר שנודע להם תּוכן הודוי, אשר פּרסם בּעתּונות העברית, ושהמטיר בּו אש וגפרית על המיסיונרים הלונדונים והעיד בּבני-הנעורים להזהר מהם ולהִשָמר מנפול בחֶרמם.
בּיום אחד קבּל גרשוני הזמנה לבוא אל לשכת-הפּוליציה הניו-יורקית. שם הראו לו תּביעה בּכתב מאת בּית-הדין הלונדוני, לשלם תּיכּף להמוסד פּאַלסטיין פלס, הנמצא תּחת הנהלת הד"ר עוואַלד, סכום של מאתים לטראות שטרלינג, שהוא חיב לו על-פּי שובר חתום בּחתימת-ידו. גרשוני נזכּר, כי בּיום הראשון לאחר שנתקבּל אל בּית-המיסיונרים בּלונדון, נתנו לו לחתום על כּתב, שבּו נאמר, כי בּעזבו את המוסד עליו להשיב לו את כל הכּסף, אשר הוציא עליו בּמשך העת, שהתכּלכּל שם. אבל אז – את זאת הוא זוכר בּוודאות גמורה – אמרו לו, כי השובר אינו אלא צרמוניה גרידא, וכי את הכסף לא ידרשו ממנו לעולם. בּהבינו יפה, כּי אין זה אלא מעשה-נקמה מצד המיסיונרים הלונדונים וכי טענותיו, שלא היתה זו אלא צרמוניה גרידא, לא תועילנה לו, ירעה לו נפשו מאד, יען כּי מעט הכסף אשר הרויח מעבודתו הז’ורנאַליסטית, הוציא לצרכי מחיתו ובּכיסו לא נשארה לו אפילו פּרוטה לפורטה. גרשוני ספּר לראש-הפּוליציה על-דבר מצבו הקשה ויבקש ממנו לתת לו ארוכה לזמן קצר, ובקשתו נתמלאה. גרשוני ידע, כי אם לא ישלם את הכּסף לזמן המוגבּל, יושם בּבית-האסורים, ואפשר שגם ישלחו אותו לאנגליה, והוא התחיל ליַגע את מֹחו כיצד ובאיזו אמצעים להשיג את סכום-הכּסף הנחוץ לו. אפּשר שהיה מגלה את לבּו לידיד ומבקש עזרתו, אבל קשה היה לו לעורר בּזכרון מי שהוא, ובּיחוד בּזכרונו של יהודי חָרֵד – כּי ידידים בּין חפשי-הדעות לא היו לו ולא בּקש אחריהם – את ישיבתו המעציבה בּין המיסיונרים. כּכל שקרב לבוא היום, שהוגבּל לו מאת ראש-הפּוליציה, כּך נעשה מצב רוחו מדוכּא יותר ויותר.
אבל בּמקרה נזדמן לו לקרוא בּעתּונים מודעה מאת קהלת-היהודים הקטנה בּעיר-השדה מייקאַן-גואַ, המבקשת לה רב, שיהיה גם מטיף יפה. גרשוני לא חשב הרבּה וימהר ויסע לשם, ויַראה לגבּאי הקהלה את חליפות אגרותיו בּעניני “שאלות ותּשובות” עם ר' יוסף בֶּר הבּריסקאי וגם מכתּבי-המלצה מאת איזו אנשים מפורסמים מנכבּדי ניו-יורק, וישא בּבית-התּפלה שנים, שלשה נאומים בּיהודית ואנגלית, אשר מצאו חן בּעיני ראשי-הקהלה, ונתקבּל מהם לרב. אז בּקש וקבּל מאת הקהלה סכום הגון בּתור דמי-קדימה, ותּיכּף נסע לעת קצרה לניו-יורק “לעשו ליקבידאַציה לעסקיו”. שם צרף אל דמי-הקדימה סכומים קטנים, שקבּל בּמערכות-העתּונים, אשר עבד בּהן, ושלה מאת אחדים ממכּיריו, וכּך עלתה בּידו להכניס אל הפּוליציה את כל הסכום, שתּבעו המיסיונרים הלונדונים ממנו, עוד שני ימים קודם לארוכה, אשר נתּנה לו. בּשעה – כּך כתב גרשוני בּמכתּב לאחיו – ששלמתּי בּהכנסתי הרבּנית את הוצאותי על הכּהונה הנוצרית, הרגשתּי את עצמי מצד אחד מדוכּא כֻלי, ומצד שני חשתּי בּנפשי, כאלו נָגֹל מעלי הר-אלף"…
ז 🔗
בּמייקאַן-גואַ הרגיש גרשוני את עצמן משעה ראשונה ואילך לא כּל כּך יפה. מלבד אשר הקאַריֶרה הרבּנית בּכלל לא השבּיעה אותו רצון, והוא נדחף בּכֹח איתן אל העבודה הספרותית, לא יכל גם בּתור רב לחַדֵש בּקהלהו מה שמצא לטוב. הקהלה בּרֹב מנינה וברב בּנינה היתה של יהודים הדיוטים שטופים בּמסחר ובפרקמטיא ואין עיניהם כי אם על בּצעם, ולפיכך קשה היתה לו הישיבה בּיניהם מאד. קרוב לחמשה ירחים ישב גרשוני בּמייקאַן-גואַ וישב לניו-יורק.
בּניו-יורק היה גרשוני משך עת מועטת מטיף בּהיכל “עמנואל”. משם נתקבּל לרב בּאטלנטה. כעבור שתּי שנים נלקח לרב מאת חברת “בּני-שלום” בּשיקאַגה כבר נתּנה האפשרות לגרשוני לעסוק הרבּה בּספרות. הוא הוציא שם בּתּרגום עברי את הפּואֶמה המפורסמת של לונגפלו “עקסצלסיור”, כרך של ספּורים כּתובים אנגלית מקוריים ומתורגמים, גם יסד שבועון אנגלי-גרמאַני בּשם “The Advance” בּהשקיעו את עצמו יותר ויותר בּספרות, סלק את עצמו לבּסוף מן הרבּנות לגמרי. בּשנת 1882 בּא לניו-יורק, והפּעם נשאר שם עד יומו האחרון.
מאז התמכּר גרשוני רק אל עבודת-הספרות. מלבד ה“מכתּבים מניו-יורק”, שפּרסם על הסדר בּעתּונים העברים, ושעשה בּהם תּעמולה נמרצת להרעיון העברי-הלאומי ולחִבּת הקנינים התּרבּותיים של האומה הישראלית, הוציא גם ספרי-מדע ובּיחוד בּלשון האנגלית. בּין שאר דברים תּרגם ללשון אנגליה גם אחדים מספּורי הרומאַניסטן הרוסי טורגניוב והפּואמה הסאתּירית המפורסמת של מרדכי אהרן גינצבּורג “תּקון לבן הארמי”. בּשנות התּשעים הראשונות היה גרשוני עוזר גם לעתּונים היהודיים, היוצאים בּניו-יורק.
חפצו הכּבּיר של גרשוני, שכל-כּך הרבּה נשא וסבל עליו, נתמלא. על עמודי ספר דברי ימי ישראל נִרשם שמו בּין הבּנים המסורים והנאמנים לעמם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.