רקע
אלתר דרויאנוב
מאוצר הבדיחה והאגדה של העמים
mנחלת הכלל [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: בתוך: כתבים נבחרים - כרך ב / אלתר דרויאנוב; תל-אביב: ברית ראשונים; תש"ה

(עבודים ותרגומים חפשיים)

לא. אושא, זכּרון לי“ב תשרי, תרפ”ז.

 

ג’וּחָא

כמה מבדחים מפורסמים העמידה ארץ-הקדם המושלמית, והמפורסם שבהם – ג’וחא (קרי: דשוחה). ובמחלוקת הוא שנוי: לערבים הוא ערבי, לתורכים הוא תורכי, וליהודי ערב ותורכיה הוא יהוּדי (עי יצחק-יחזקאל יהודה, “משלי אספניולית-יהוּדית”, “ציון” קובץ ב‘, ירושלים תרפ"ז, עמ’ 85; יהודה מביא שם גם משל עממי, אספניולי-יהודי, הקשוּר בשמו של ג’וחא). ויש אומרים: ג’וחא לא היה ולא נברא, אלא משל היה. – במחלוֹקת שנוּיים גם כמה מדברי ה“חכמה”, התלויים בשמו של ג’וחא: הערבים רואים אותם כאלו הם בלי-ספק שלו, ואלוּ התוּרכים מיחסים אותם למבדחם המפורסם שלהם “נצר אד-דין אפנדי, ומשום כך כורכים שני המבדחים הללו יחדיו וגורסים: “נצר-דין אפנדי ג’וחא” – כאלו הם אחד. כידוּע, קשה בכלל לקבוע מסמרוֹת בנוגע לאבהוּתה של בדיחה, שהרי רוב בדיחוֹת יצירוֹת שבעל-פה הן ומהלכות ממקוֹם למקוֹם, ובמדה לא-מוּעטת גם מעם לעם, ומספרי-בדיחות דרכם לתלות את המסופר בבני-מקומם ובבני-עמם. וכבר הבאתי במקום אחר את “פסק-הדין” העממי, ש”התוּלים ובדיחוֹת אין להם בעלים", – שנוּיי-נוסחאות יש גם בגוּף שמו של “גבורנו”: גוחא (גימל חלומה), גחה (גימל סגולה), גוחאן, שהא (שין וחית קמוצות) ועוד, ועוד.

ועם כל הספקות, שהתרה מוחלטת אין להם, קרוב בכל-זאת הדבר לודאי, שגוּחא אינו משל בעלמא, אלא אדם שהיה בעולם בפועל ממש (במאה העשירית, בערך, לפי התאריך הנוצרי), שהוא ערבי ולא תוּרכי, ומכל-שכן שאינו יהוּדי, שהוּא לחוּד ונצר אד-דין לחוּד, וכמה מדברי “החכמה” המיוּחסים לו הוּא אביהם באמת.

ולמה נתוּנה “החכמה” בתוך מרכאות? להוֹדיעך, שקשה להגדיר ולאמר, גוחא זה מה הוּא: תמים או ערום, שוטה מופלג או ליצן מוּפלג. אבל לא יחידי הוּא גוחא במשפחת המבדחים, שיש בהם גם מן השטות המופלגה וגם מן הליצנות המופלגה. כל הוּא “הנארר” האשכנזי, כך הוא “הסקומורוך” הרוסי, וכך הוּא “הבדחן” היהוּדי. תערוֹבת של תמימות מלוּגלגת ושל ערמוּמיות מלגלגת, של שטות מסוּנוורת ושל חריפוּת מסנוורת. דומה, שהללוּ מוחם עשוּי בדפוּס מיוחד, שלא כדפוּסם של שאר הבריוֹת, ולפיכך הם גם תוֹפסים את הדברים לא כהויתם, אלא הויה מהופכת: או שהדברים נתונים להם ראשיהם למטה ורגליהם למעלה, או שהם נתפּסים להם לא מראשיהם ולמטה, אלא מרגליהם ולמעלה. ומתפיסתם שלהם הם משפיעים גם עלינו לתפוס – ולו רק בשיעור הרף-עין אחד – את הדברים תפיסה מהופכת זו, שמאלינוּ לא היינוּ מגיעים אליה עד העולם, וליהנות מן החדוּש המוּפלא שבה – מן ההויה, שהיא הויה ולא-הויה כאחת. –

וזהוּ גוחא: תמים-ערום, שוטה-ליצן, טפש-פקח, וזה כחו. “אהנייה ליה שטותיה, ואמרי לי: שיטתיה”.

והנה קומץ קטן מדברי “חכמתו” של גוחא. רק קומץ קטן, מפני טעמים אלוּ: ראשית, כמה מבדיחותיו של גוחא פשוּטוֹת הן יותר מדי, ואין הנאה מהן. אוֹ שהיוּ פשוטות מעצם תחלתן, או שנעשו פשוטות מרוב ימים שעברו עליה ומרוֹב ידים, שמשמשו בהן. שנית, כמה מבדיחוֹתיו של גוחא הן מאותו הסוּג, שהאוזן נכוית הימנוּ. ושלישית – וזהו העיקר, – אין כוונתי בכלל ליתן ברשימותי אלה את אוצר-הבדיחה של העמים, אלא כוונתי היא רק להביא דוגמאות מאוצר זה.

א

היוּ לו לגוחא אפרסקים בכיסו. נגש לחבורה בשוק, טפח בידו על כיסו ואמר:

– חברה, שמא רוצה מי-שהוּא מכם לזכוֹת באפרסק היותר גדול, ינחש ויאמר, מה יש לי כאן, בכיסי.

מיד נענתה כל החבורה פה אחד:

– אפרסקים יש לך בכיסך.

תמה גוחא:

שמא שד גלה לכם רז זה?

ב

גוחא הביא לטחנה שק-חטים לטחון. ראה שאין איש ועמד וחפן מתוך שקיהם של אחרים ונתן לתוך שקו שלו. פתאום נכנס הטחן, וכשראה מה שגוחא עושה נתן עליו קול:

– גנב!

נעלב גוחא והשיב:

– בי אדוני, לא גנב אני, אלא שוטה אני.

אמר לו הטחן:

– אם שוטה אתה, למה אתה חופן משל אחרים ונותן לתוֹך שלך, ואין אתה חופן משלך לתוך אחרים?

צהל גוחא והתחיל צוחק בקול רם.

רגז הטחן ואמר לו:

– לשמחה מה זו עושה?

כבש גוחא את צחוֹקוֹ והחזיר:

– אני שמח, שמצאתי שוטה גדול ממני. אני שוטה פשוט, ואלוּ אתה – שוטה כפוּל.

ג

גוחא הביא קלחת סדוּקה למכור. לגלגו עליו:

– גוחא טפש, קלחת סדוקה המאבדת מה שנותנים לתוכה, מי יקנה?

החזיר גוחא:

– חייכם שטועים אתם. שבוע שלם היה צמרה של אמא שמור בתוכה, ולא אבדה אפילוּ טפה אחת.

ד

ראוּ לגוחא שהוא רוכב על פרדה ואינוֹ שוֹלט בה להטוֹתה למקום שהוּא רוצה. אמרוּ לו:

– גוחא טפש, להיכן?

החזיר גוחא:

– חכמים מחוכמים, למה תשאלוּ אותי? שאלוּ אותה.

ה

אביו של גוחא הלך לשוק ואת גוחא השאיר בבית ואמר לו:

– גוחא בני, שמור על הדלת.

מיד ישב גוחא על הקרקע והשעין את גבו אל הדלת. לאחר שעה קלה התחיל משתעמם, עמד והסיע את הדלת ממקומה, הניחה על ראשו והלך לו. פגש אותו אדם אחד ושאל לו:

– מה לדלת זו על ראשך?

נאנח גוחא והחזיר:

– מה אעשה ואבי גזר עלי שאשמוֹר עליה.

ו

גוחא חבט בידו אגוז קשה לפצחוֹ, ומחמת החבטה קפץ הגרעין מתוך הקליפה ונעלם. תמה גוחא:

– פלאי-פלאים! אפילוּ דבר שאין בו רוח חיים מתיירא מפני המות.

ז

אמרו לו לג’וחא:

– כבר הגעת לזקנה, ומן הקבלה שבעל-פה אין אתה יודע ולא-כלום.

החזיר גוחא:

– תנוח דעתכם, איש מכם לא קבל מה שקבלתי אנכי

חזרו ואמרו לו:

– רצונך, שתגיד לנו מה שקבלת ונדע גם אנו?

שהה גוחא שעה קלה ואמר:

– קבלתי מרבי, עליו החסד והרחמים, שקבל איש מפי איש עד הנביא עצמו, עליו החסד והרחמים: שתי סגוּלוֹת מיוחדות נתנו למאמינים, ולא נתנו לכופרים. אחת שכח רבי, עליו החסד והרחמים, ואחת שכחתי אני.

ח

גוחא נכנס לביתו של עשיר קמצן ומצא אותו ואת בני ביתו סועדים. ישב גוחא וראה שהביאוּ תרנגולת צלויה, וכשם שעלתה על השולחן כך ירדה מעל השולחן שלמה, ואיש מן הסועדים לא אכל הימנה. נאנח גוחא ואמר:

– מובטחני שתרנגולת זו תאריך ימים במותה מבחייה.

ט

גוחא הביא בשר שמן מן האטליז ואמר לאשתו:

– פטמה, שמא את יודעת, מה מאכל טוב אפשר להכין מבשר זה?

החזירה פטמה:

– מבשר שמן כזה אפשר להכין כל מיני מאכלים טובים שבעולם.

שמח גוחא שמחה רבה ואמר:

– הואיל וכך, מהרי, פטמה, ועשי לי כל מיני מאכלים טובים שבעולם.

י

פעם אחת הוזמן גוחא לסעודה עשירה בבית-עשירים, והגישו לשולחן תבשיל שלא ידע טעמו. תחלה טעם טעימה כל-שהיא, וכשראה שטעמו של התבשיל יפה חזר ואכל הימנו אכילה גסה. הציץ עליו בעל הבית ואמר לו:

– גוחא, שמא אתה יודע, תבשיל זה מה הוא?

הרהר גוחא והחזיר:

– איני יודע, אבל מכיון שעוד בימי ילדותי שמעתי, שמרחץ יש לו טעם גן-עדן, אני נמצא למד, שתבשיל זה מרחץ הוא.

יא

נזדמן לו לגוחא לסעוד בביתו של עשיר והגישו לשולחן פשטידה שמנה, ממולאה בשר וכל מיני תבלין. מיד פשט את ידו ולקח מן הפשטידה חתיכה הראויה להתכבד בה. אמר לו אחד מן המסובים:

– השמר והזהר, גוחא, שכל האוכל פשטידה שמנה זו יותר על המידה, מיד מסתכן.

נמלך גוחא רגע אחד בדעתו, קרא למסובים:

– בידכם אפקיד אשתי וילדי!

ופער את פיו לפשטידה שבידו.

יב

גוחא נזדמן לסעודה של בשר בביתו של נוצרי. ואותו יום יום הששי היה, כשהנוצרים אסורים באכילת-בשר. עד שגמרו לאכול אמר בעל המסעדה לגוחה:

– תמה אני עליך, שאתה אוכל מן השחיטה שלנו, האסורה לכם.

החזיר לו גוחא:

– הרי אני בין המושלימים מה שאתה בין הנוצרים.

יג

פעם אחת אמר אביו של גוחא לגוחא:

– הרי לך כסף, צא וקנה ראש צלוי של איל.

מיד נטל גוחא את הכסף והלך לעשות רצון אביו. קנה ראש צלוי של איל, אכל בדרך את כל הבשר והביא ואביו גולגולת ערומה, כעס אביו כעס גדול וצעק:

– רשע, מה זה בידך?

– ראש של איל, – השיב גוחא.

– והיכן הן אזניו?

– חרש היה.

– ולשונו היכן?

– אלם היה.

– והבשר כולו?

– אבא, אן עיניך? – השיב גוחא, – שמא אי אתה רואה, שקרח הוא?

יד

אמר גוחא לעשיר קמצן:

– מה טעם אין אתה מזמינני לסעודה?

החזיר הקמצן:

– משום שאני יודע בך, שזולל אתה. עד שאתה בולע מה שבפיך וכבר אתה פורס פרוסה חדשה.

רגז גוחא ושאל:

– ואתה מה רצונך, שבין לוגמה ללוגמה אתפלל שחרית?

טו

פעם אחת, בשעת סעודה, אמר גוחא לאשתו:

– כמה יפה טעמו של תבשיל זה, אלא שמדתו מועטת.

תמהה האשה:

– הא כיצד? הרי קערה מלאה לפנינו על השולחן, ואין אתנו איש בבית, אלא אתה ואני.

החזיר לה גוחא:

– יפה אמרת, פטמה. אף-על-פי-כן הייתי נהנה הרבה יותר אלמלי לא היינו בבית אלא אני והקערה.

טז

גוחא יצא עם שיירה לדרך רחוקה. הלכו כמה ימים במדבר ולא הגיעו לישוב. וכשהתחילה הצידה פוחתת והולכת נמנו וגמרו, שלא יאכל איש מהם אלא לחם אחד וביצה אחת. ובערב, כשישבו לאכול התיצב גוחה מרחוק ולא נצטרף לסעודה. אמרה לו החבורה כולה:

– גוחא, למה מרחוק תעמוד? קח גם אתה לחם אחד וביצה אחת ואכול.

החזיר גוחא:

– דייני, אם יתן לי איש-איש מכם חצי-לחם וחצי-ביצה. יותר מחצי-לחם וחצי-ביצה אין קיבתי מעכלת.

יז

שעה שלמה קודם זריחה יצא גוחא לחצר והתחיל קורא גברית. הקיצו שכניו ואמרו לו:

– שמא יצאת מדעתך, שאתה עושה מעשה תרנגול?

החזיר גוחא:

– יש לי היום עבודה רבה, ורוצה אני שתקדים השמש לעלות.

יח

גוחא עלה לצריח של המסגד, קרא בקול רם את העם לתפלה ומיד ירד והתחיל רץ מן המסגד והלאה. עכבוהו ואמרו לו

– גוחא, להיכן הרגלים?

חנן גוחא את קולו והחזיר:

– בבקשה מכם, אל תעכבוני. אני רץ לראות, עד היכן קולי מגיע.

יט

גוחא עלה על דוכן המסגד לדרוש. פתח ושאל:

– מושלמים, שמא אתם יודעים מה שאני מבקש לאמר לכם?

ענה כל הקהל ואמר:

– לא, אין אנו יודעים.

נענה גוחא ואמר:

– אם אין אתם יודעים, סימן שאין אתם צריכים לדעת. וירד מן הדוכן.

לאחר שבוע עלה על הדוכן לדרוש, ושוב פתח ושאל:

– מושלמים, שמא אתם יודעים מה שאני מבקש לאמר לכם?

ענה כל הקהל ואמר:

– הן, אנו יודעים.

נענה גוחא ואמר:

– הואיל ואתם יודעים, אין לי עוד דבר להודיעכם. וירד מן הדוכן.

עבר עוד שבוע שגוחא חזר ועלה על הדוכן לדרוש, ושוב פתח ושאל:

– מושלמים, שמא אתם יודעים מה שאני מבקש לאמר לכם?

נתחלק הקהל: הללו אמרו: “לא, אין אנו יודעים”, והללו אמרו: “הן, אנו יודעים”. נענה גוחא ואמר:

– הואיל וכך, יעלו אלה שיודעים ויאמרו לאלה שאינם יודעים.

וירד מן הדוכן.

כ

גוחא נשא על שכמו שק-חטים לטחון. עד שהגיע לטחנה התחיל מהרהר בלבו:

– “כמה יפה וכמה נאה היה הדבר, אלו נעשו החטים שבשק אדרכמונים!”

ועד שהרהר בכך התחיל מאמין שאלהים שמע תפילתו וכבר נעשו החטים אדרכמונים. מיד הוריד את השק לקרקע תקע ידו לתוכו והוציא – כף מלא חטים. חלשה דעתו והתחיל מטיח דברים כלפי מעלה:

– אתה, אלהים, רמית אותי.

כא

גוחא בקש למכור פרתו הלך ושאל עצה מאת שכנו:

– כיצד ישבח את הפרה ויקפּצו עליה קונים?

אמר לו שכנו:

– צא והכרז עליה: “איני יודע בכל העיר פרה טובה כמותה; יפה וילדה (יו"ד פתוחה) ובת-בנים: זה ששה חדשים כבר יש לה עגל בבטנה”.

עשה גוחא כך וקפצו קונים על הפרה ומכר אותה. וכששב לביתו שמח וטוב-לב מצא שני אורחים בבית. כשראו אותו אמרו לו:

שדכנים אנחנוּ ולשדך את בתך באנוּ.

מיד התחיל גוחא משבחה בעיניהם:

– איני יודע בכל העיר כולה בחוּרה טובה כמותה; יפה וילדה ובת-בנים: זה ששה חדשים יש לה עגל בבטנה.

צחקו השדכנים ואמרו לו:

– גוחא טפש, שמא שבח הוּא זה לבחורה?

החזיר להם גוחא:

– ודאי שבח הוּא זה. הרי שאתם נוסעים למקום שהוּא ושני סוּסים לפניכם, אחד יגיע לשם בתשע שעות ואחד בשלש, איזה מהם המשובח? הוה אומר: זה שיגיע בשלש שעות. כיוצא בזה אדם הבא לישא אשה ולהעמיד ממנה בנים, ושתי נשים לפניו, אחת תלד בתשעה חדשים ואחת תלד בשלשה, איזו מהן המשובחת? הוה אוֹמר: זו שתלד בשלשה חדשים.

חזרוּ השדכנים ואמרו לו:

– אף-על-פי-כן טפש אתה, גוחא, ואם כך תכריז על בתך תשב בביתך עד שילבין ראשה.

אמר להם גוחא:

– אין ממש בדבריכם. הרי כך הכרזתי על פרתי, ומיד קפצו עליה קונים.

כב

אמרו לו לגוחא:

– כבר זרקה בך שיבה ועדיין אתה עושה מעשה נערות, ואין אתה מבקש לעבוד ולעסוק המשא-ומתן כדרך שהבריות עובדים ועוסקים במשא-ומתן.

שמע גוחא חרפתו ולא השיב ולא כלוּם.

לימים ראוּ לגוחא, שהוא צד חסידה וקצץ לה כנפיה היפות ומקורה הארוך. אמרו לו:

– מנוול אתה, גוחא, שלא חסת על בריה יפה זו ועשית לה כך.

החזיר גוחא:

– אדרבא, טובה גדולה עשיתי עמה. ראיתי בצערה, שהיתה משונה מכל העופות. עכשיו תהיה כמותם.

 

בְּאֶרֶץ-הַמְַּנְּדָרִינִים

לי. קרני, שכר עצה טובה.

א: משפט שלמה

חִין הזקן יצא מכפר-מגוריו ללכת העירה, כי היתה מצות המַנדָרין חזקה עליו לפקוד אותו. והיום יום-גשם, ולמחסה ממטר לקח חין הזקן בידו מטריה יפה, גדולה ורחבה, אשר בשבת ובמועד תוקח.

הוא בדרך וישא עיניו וירא: אדם מבקש לו סתרה מתחת לעץ עבות. גם הוא, הזר, העירה דרכו, ומפני הגשם אבדה עצה ממנו להגיע שמה. וירחמהו חין ויאמר:

– יש במטריתי מקום, כי יחסו בה שנים; אם נא מצאתי חן בעיניך, אחי בכורי, בוֹא וחסה בה.

ולא היה בפי האיש די מלים להודוֹת לו על טוב לבו, ויבקש, כי יגדיל חין את חסדו עמו וְיַנַּח ידו מן המטריה, כי עָיֵף, והוא, הזר, יפרוש אותה על שׁניהם. ויסרב חין, כי לא מן הנמוס הוא, שישרת אותו אחיו בכורו. ויפצר בו האיש מאד, ויאות לו חין הזקן. וילכו שניהם יחדו, והזר ידו אוחזת במטריה ופורשת אותה על ראשיהם.

ויהי בבואם העירה ויברך חין את בן-לויתו ברכת פרידה, וישב האיש ברכה גם לו – ואת המטריה לקח לו, וישתאה חין ויאמר:

– יגדל נא חסדך עמי, אחי בכורי, וְתַרשני נא לקחת את מטריתי.

ויתן עליו האיש בקולו ויאמר:

– למה הבל ידבר פיך? המטריה לי היא ואתי תהיה.

אז ידע חין כי נפל בידי איש בליעל, וַיָּרֶב עמו.

עוד המה רבים וַיֵחָלק עליהם העם אשר ברחוב לשתי מחנות: המחנה האחד היתה עם חין והמחנה השניה – עם האיש, אשר בידו המטריה. וּמֵאֵין לריב תוצאות הלכו חין וגוזלו אל השׁופט. ורבים מן העם אחריהם.

וביום ההוא ישב במשפט פַאוּקוּנג רב-התשבחות, הוא ראש השופטים אשר למלך סין, אליו באו כלם ויעמדו לפניו. וישׁמע פאו-קונג וישאל:

– האין יש פה עדים, אשר יעידו למי המטריה?

ויען ויאמר חין הזקן:

– גר אני פה, אדון רם ונשא, ובכל הקהל אין איש אשר יעידני.

– וכל הקהל יעידני, כי ידי היא שאחזה במטריה, – ענה ואמר השני.

וַיָּלט פאו-קונג את פניו כמעט רגע, ואחרי-כן קרא למשרתו ואמר:

– שבור את המטריה לשתים, ותן את החצי לאחד ואת החצי לאחד.

ויחשו חין הזקן ואיש-ריבו וכל העם אשר עמהם, ויצאו מלפני פאו-קונג, ויקם פאו-קינג וישלח את משרתו, כי ילך חרש אחרי חין הזקן ויריבו וישמע מה בפיהם על הדין אשר דן. ויעש המשרת כן, ובשובו אמר לאדוניו, לפאו-קינג:

– אדון רם ונשא, חין הזקן הוא הרשע, כי התקצף וקלל בך ובמשפטך בדברים אשר לא יעברו על דל-שפתי. בחמתו כי רבה אמר, כי מימיו לא שמע משׁפט-אוילים כזה.

– ומה אמר השני? – שאל פאו-קינג ופני נהרו.

– רב-צדק ורב-נמוס הוא השני, – אמר המשרת. – הוא שבח והלל אותך ואת משפטך.

ויען פאו-קונג ויאמר:

– מהרה והביאה אותם אלי.

ויהי בבואם ויאמר פאו-קונג לחין הזקן.

– עתה ידעתי, כי צדיק אתה בריבך.

ולשני אמר:

ואתה הרשע, כי אמרת לגזול רכושו ולגנוב את דעתי.

שלם תשלם את המטריה השבורה, וחמשים יכוך על חטא שחטאת.

ובסין יֵאָמר:

– אין חכם כפאו-קונג, ואין משפט כמשפטיו, כי עמקו מני-ים וגבהו מהררי-עד…

ב: הגונב מן הגנב

אל ווֹאנג המלוה בא אדם זר לו מתמוֹל-שלשוֹם ובידו צמיד כסף למכור או לתתו עבוט. ובתת וואנג המלוה את הצמיד במשקל למען דעת מה מחיר ישוה לו, בא זר אחר ויגש אל האיש, אשר לו הצמיד, ויאמר:

– טוב הדבר, כי מצאתיך. בקשתיך במלּונך ואמרו לי, כי הלכת הלום. רץ בא מביתך והביא לך מכתב מאחיך, וגם פלח-כסף הביא לך מאתו.

ובדברוֹ נתן את המכתב ואת פלח-הכסף על-ידו וילך.

– השיבה נא לי את צמידי, – אמר הזר לוואנג המלוה. – ברוך אלהים, כי עזרני ולא נתנני להאביד ממני את הצמיד, אשר זכרון-עולם הוא לי מאבותי. מכור לא אמכרנו ועבוט לא אעבטנו. הנה פלח-הכסף אשר הובא לי; קחהו ותנה לי את תמורתו. ואם מצאתי חן בעיניך, קרא נא באזני את המכתב אשר באני מאחי, כי לא למד עבדך קרוא וכתוב.

ויפתח וואנג את המכתב ויקראהו, לאמר:

“הנה אנכי שולח לך פלח-כסף – עשר אונקיות משקלו, מכור אותו לאיש, אשר לא יונה אותך, והיתה תמורתו לך למחיתך, ואני תקוה, כי לא ירבו הימים ואשלח לך עוד”.

וכהתימו לשמוע דברי-המכתב, אמר האיש לוואנג:

הנה עשר אונקיוֹת הכסף, אשר שלח לי אחי, קָחֵן נא ותנה לי תמורתן.

וישקול וואנג את פלח-הכסף אשר לפניו, ויהי משקלו אחת-עשרה אונקיה. וַיִחד וואנג המלוה ויכחד את מותר האונקיה. וישלם למוכר את עשר האונקיות, אשר אמר.

והמוכר העמיד פניו כאיש, אשר לא יראה ולא ידע, וַיָּצר את התמורה, אשר נתן לו וואנג, ויפן וילך.

ויהי כעבור שעה ויבוא וואנג אל הצורף למכור לו את הכסף אשר קנה, וַיִּמָּצֵא, כי אין הפלח כֻלו בלתי-אם כסף מצופה על סיגים. ויקצוף וואנג מאד וחמתוֹ בערה בו. וילך לבקש את המוכר וימצאהו במלון-אורחים. והוא יושב וממלא נפשו בשר ודגים וכל-טוב. ויגש אליו וואנג וַיַּשלך את הפלח לפניו ויקרא בחרי-אף:

– נוכל אתה, כי סיגים הוא הפלח, אשר מכרת לי, ולא כסף.

– מה תצעק אלי? אתה יודע כי מאת אחי היה לי הפלח הזה, ולא בחנתיו, אם כסף הוא או סיגים. ואולם אם אמת בפיך כי סיגים הוא, תנהו לי ואשיב לך תמורתו. אפס שקול ישקל בראשונה למען דעת, אם לא החלפת אותו באחר ואם לא תואנה אתה מבקש.

וישקלו את הפלח לעיני כל האורחים אשר בבית וַיִּמָּצא משקלו – אחת-עשרה אונקיה. וימלא המוכר חמה ויקרא לוואנג:

– אתה, נכבדי, נוֹכל. לא זה הפלח אשר מכרתי לך, כי רק עשר ולא אחת-עשרה אוֹנקיות משקלו. ואתה במרמה באת אלי להשיב לך את כספך חנם.

וַיָּשב האיש אל שולחן הבשר והדגים, וואנג נדחף אל ביתו אבל וחפוי-ראש ופלח-הסיגים בידו למזכרת-עון וכלימה…

ג: חכמת-אדם

איש היה בארץ-סין, לֶנג שמו; והיה האיש רב-אוצרות, וסוסים שוטפים קלי-מרוץ לו באורוותיו, אשר אין על עפר משלם.

ויהי מימים וירכב אל אחוזת-נחלתו ועבדו הֲשִׁין עמו. ובבואם שמה מסר לֶנג את הסוס, אשר אהב מכל סוסיו, בידי העבד ויצוהו להשיבו העירה.

ויהי בהיות השין בשדה ואדם זר אשר לא ידע, והוא רוכב על פרדה, קָרֵב אליו. ויברך אותו הזר לשלום, וכעבור שעה מעטה וידבק בו השין התמים, ויהלל לפניו את לנג אדוניו ואת רוב-עשׁרו ואת כח סוסיו, הממהרים כברק לרוץ ארח.

– הביטה נא, וראה סוס זה, – התהלל השין. – קל הוא ברגליו מצבי אשר בשדה ומעופר האילים.

והאיש הרוכב עמו יניע אחריו ראש, כי מאן להאמין. ויתעשת השין ויאמר אליו:

– נסה ועלה על הסוס, ובעיניך תראה, מה רב כחו וגבורתו.

ויאות לו האיש וירד מפרדתו, ויעלה על הסוס ויתקע את הדרבונות בבטנו – ויעלם. ויחיל השין עד בוש – והנה האיש איננו. ויבין השין, כי גנוֹב גונב הסוס, אשר אין כמוֹהו גם באורוות לנג אדוניו. ויחרד חרדה גדולה, כי ירא לנפשו מאד מפני זעם אדוניו.

ובצר לוֹ עלה על פרדת הגנב וירכב לבית-המשפט. וימצא את פאו-קונג, ראש השופטים אשר למלך סין, והוא יושב לשפוט את העם. ויספר לו השין את כל אשר קרהו, ויקשה הדבר בעיני פאו-קונג החכם, כי לא ידע חשין לא את שם הגנב ולא את מקום-מגוריו. רק אחת ידע – את המקום, שם נפגשו שניהם. כשתי כברות-ארץ לבוא העירה. וימלך לב פאו-קונג עליו ויאמר לַהֲשִׁין:

– השאירה נא את הפרדה פה עמי, ואתה שוב ובוא כעבור יומים.

ויהי כעבור שני הימים וישב השין, ויצוהו פאו-קונג לעלות על הפרדה, והוא, פאו-קונג, עלה על הסוס, אשר הכין לו, וירכבו שניהם יחדיו אל המקום אשר אמר לו השין.

ובצאתם את העיר ויאמר פאו-קונג להשין:

– רד מעל הפרדה ותנה לה לרוץ כלבבה.

והפרדה רעבה מאד, כי הרעיבה פאו-קונג ולא הטה אליה אוכל זה שני ימים. וברדת השין מעליה ותשא את רגליה ותרץ, ופאו-קונג נשא על סוסו אחריה, והשין רץ ברגליו אחריהם, כי קל-רגלים הוא, וחוגר כל כוחו להדביקם.

ופתאום צהלה הפרדה ותמהר לרוץ עוד מלבראשונהּ. ולקול צהלתה יצא איש לקראתה. וימהר פאו-קונג וַיֵּט הצדה לבל יראהוּ האיש ולא יתחמק מפניו, והשין לא יכול להתאפק ויקרא:

– אדון רם ונשא הנה הגנב!

עוד הוא מדבר והפרדה פרצה אל תוך חצר, ויפרוץ גם השין אחריה – והנה הסוס, אשר הוא מבקש, עומד על בלילו ולועס בעצלתים…

ד: שני הרואים

שוּנג בעל-הלשון אהב לדרוך את לשונו הבל ולהפיח כזבים. ויהי היום ויבוא שוּנג מפקינג עיר-הבירה ויספר לקונג אוהבו את כל הגדולות אשר ראה. אף ראו עיניו תוף אשר ירעם בקולו נפלאות ממזרח-שמש עד מבואו.

וישמע קונג ויאמר:

– היפלא מפקינג עיר-הבירה דבר? עיני ראו שם שור-פר שלש מאות אמה ארכו, חמישים אמה רחבו ומאתים אמה קומתו.

ויצחק שונג ויאמר:

– מיום ברוא אלהים שמים וארץ לא היה שור-פר כזה.

ויען קונג ויאמר:

– אם לא שור-פר כזה, אשר ראו עיני, מאין יוקח העור לתוף, אשר ראו עיניך.

ה: אדם וזבוב

כחום היום ישב המנדרין וָוא לשפוט את העם. ויגש אליו לִי הערום, בשמאלו נתח צלי ובימינו זבוב אוכל בשר, דשן ושמן. ויקוד לי אפים ארצה ויאמר:

– כל הנשמה תהלל צדקת-לבך וחכמת-משפטיך. ואני נבזה וחדל-אישים אשתחוה ואכרעה לפני כסא-כבודך ואבקש משפט. עם בוקר קמתי ואצלה את הצלי אשר בידי, למען הקריבהו לך, פחתי. ויעף הזבוב, אשר אתה רואה, וירד על הצלי. ועתה שפוט נא ביני ובינו, מה לעשות לו, ומלפניך משׁפטו יצא.

ויצחק המנדרין ווא בקרבו, כי עלה ריח-הניחוח באפו ויאמר:

– בן-הכות הרשע. מכל מקום אשר תמצאהו – הכה תכה אותו.

ויפתח לי את ימינו, ויעף הזבוב וינח על מצח-המנדרין. וַיִּשְׁנה לי יאמר:

– אמנה, כל הנשמה תהלל צדקת-לבך וחכמת-משפטיך, אדון רם ונשא.

ובדברו נחתה ידו הברזל ותפוצץ את הזבוב אשׁר נח על מצח המנדרין.

ו: המבקש אבדתו

נזיר-אלהים לא היה פֶנג השוטר, ויין ושכר וכל משּקה אשר יִשָּׁתֶה שתה ערב ובוקר וצהרים. ויהי היום וַיִּמָּסֵר לידו אסיר גלוח ראש להביאו אל בית-הכלא אשר בעיר הגדולה. הוא בדרך ועל כל מדרך כף-רגל ימלא פיו יין מן הבקבוק, אשר הכין לו. ויכרע ויקרס על אם הדרך, כי עברו היין וַיַּפֵּל עליו תרדמה ויישן. ויפן האסיר כה וכה וירא, כי אין איש, ופנג מושלך כפגר-מת, ויתיר חבלי-הכבל מעל צוארו הוא ויקשרם בצואר פנג, ואחר גלח לפנג את ראשו – ויקם וימלט.

הבוקר אור ופנג הקיץ מיינו, וישלח ידו למשש את צוארו, כי דבר-מה העיק עליו, והנה חבלי-כבל; ויוסף וישׁלח ידו לגרד את ראשׁו כי נגע בו קור-בוקר, והנה גלוח הוא. ויתעצב פנג אל לבו ויאמר:

– אכן טוב הדבר כי לא נמלט האסיר. אבל איה אנכי?…

ז: המבקשים חשבון

שֶׁנג וּטְשֶׁנג ידידים, וולשנג בת יחידה ולטשנג בן-יחיד. ויהי מקץ שנה להולדת בנו ויבוא טשׁנגׁ אל שנג ויאמר:

– חשקה נפשי להתחתן אותך. תן נא את בתך לבני.

וימאן שנג ויאמר:

– היה לא יהיה כדבר הזה, כי בן-שנה בנך, ובתי בת-שנתים וגדולה ממנו פי-שנים. ובמלאת לבנך עשר שנים והיתה בתי בת-עשרים. וכן לא יעשה במקומנו לתת לבחור בן-עשר בתולה בת-עשרים.

ויען טשנג ויאמר:

– לא מחכמה בקשת חשבון זה. ואני אחרת אחשבה, בעוד שנה ימלאו גם לבני שנתים. כַּתֵּר נא לי איפוא, שנה והיה גילם אחד…

ח: האמן

לי-הוּנג האמן ראה את מלאכתו כראות מלאכת-אלהים, ואיש לא בא אליו לעשות תבנית-פניו. ויאמרו לו אוהביו:

– כי תעשה תבנית-פניך ותבנית פני אשתך והעמדת אותן עם שער-ביתך וראו הכל, כי רבה אֳמָנותך, ונתנו כבוד וגדולה לשמך.

ויאמר לי-הונג:

– טובה העצתכם וכדבריכם אעשה.

ויהי היום ויסר אליו חותנו הזקן. וירא את התבניות אשר בשער ויאמר אליו:

– מי זאת הנשקפה בתבנית, אשר עשית?

וישתאה לי-הונג ויאמר:

– הלא זאת בתך, אשר נתת לי לאשה.

ויפלו פני הזקן וישאל:

– אם זאת אשתך, למה העמדת אותה ליד איש זר, כי ישיחו בה כל הולכי-רכיל?

ט: בן יכבד אם

בן יחיד היה פֵאי-אִי לאמו, והיא אשה קשת-רוח, ויש אשר גם תגרת-ידה לא חשכה ממנו. ויהי היום ותך אותו על הלחי, וישא קולו ויבך. ותתפלא האשה ותשאל:

– כל הימים אשר הפלאתי מכותיך, נשאת אותן דומם, ומה לך, כי ככה תבכה היום? האמנם כבדה עליך ידי מכל הימים?

וישיב פאי-אי לאמו ויאמר:

– לא. כי נהפוך הוא. קלה עלי ידך כל הימים, ומה אות, כי אין עוד כח בך כתמול-שלשום – ועל זאת אני בוכה…

י: זקנה

היה ליל-חושך וצלמות. ויקרא קֶטֶב מלך-השאול, אל מלאך המות ויצוהו:

– לך אל וואנג המלוה הזקן וקח את נפשו כי מלאו ימיו.

וילך המלאך – וישוב בגפו. וירגז קטב, ומקול-זעמו שאול רעדה כֻלה:

– מי ימרה את פי וְיִשְׁלָם? איה וואנג?

ויקוד המלאך אפים ארצה ויאמר:

– אל נא יחר לאדוני ואדברה. עבדך עשה כאשר אדוני צוה, ואלך אל בית וואנג. עיף ויגע באתי שמה, כי חושך אפפני וקור אכלני. ויהי אך פתחתי דלת ביתו ואראה: שתים נשים צעירות חובקות את וואנג הזקן ועל ברכיהן תְּיַשֵּׁנָה אותו. וָאֹמַר: למה זה הבל איגע להביא אותו, והוא עוד יום או יומים מבלעדי בוא יבוא?

יא: יונים

וימת וֹואנג ויבואו אוהביו לספוד לו ולבכותו. ואחרי-כן חפרו לו קבר וישימוהו בארוֹן להורידו אל קברו. ואשתו מאנה להתנחם ותפול על ארונו ותבך מרה:

– איש ואשתו שתים יונים המה בארובה אחת, ואיככה תחיה האחת באין השניה עמה? קחני אליך, וואנג אורי וישעי.

וַתֵּקַע אחת ממחלפות ראשה ותחזק במסמר אשר בארון. ותתחלחל האשה מאד ותצרח:

– הושיעו נא, כי תפסני וואנג ולא ירפני!

ויאמר לה אחד מאוהביו:

– מה לך, כי נזעקת, שרתי? איש אשתו שתים יונים הם בארובה אחת…

ותחלוט האשׁה ממנו ותגמור בעדו:

…ובמות אחת מהן תעוף השניה אל ארובתה:

יב: אוהב צדקה

כל באי שער-עירו ידעו את המנדרין וָוא, כי כולו אוֹהב שוחד ורודף שלמונים.

ויבוא אליו איש מאנשי-המקום וַיַּנַּח על השולחן אשר לפניו חמש אונקיות כסף – וישתחווה ויצא. ואחר בא אליו שני מאנשי המקום וַיַּנַּח על השולחן אשר לפניו עשר אונקיות כסף – וישתחוה ויצא.

ולמחר עמדו שניהם לפניו למשפט. ויצדיק המנדרין ווֹא את אשר הביא עשר האונקיות וירשיע את אשר הביא חמש האונקיות ויתמה האיש ויאמר:

– אולי שגית ברואה, אדון רם ונישא? לי הצדקה.

ובדברו הרים את ידו וַיְפַשֵׂק חמש אצבעותיה אל מול פני המנדרין.

וירם המנדרין את שתי ידיו ויפשק עשר אצבעותיהן אל מול פני האיש הדובר בו ויאמר:

– מה אעשה לך, בני, ולאיש-ריבך הצדקה יותר?

יג: על מה נעצב המנדרין פַא?

והמנדרין פא איש תם וישר, משפט-אמת ישפוט את העם ומשוחד ושלמונים ינער כפיו.

ויעצו אנשי המקום, לאמר:

– מה תשורה נביא למנדרין פא על כל הטובה אשר הוא עושה עמנו?

וילכו לשאול בעצת אשתו, ויפצרו בה מאד, ויפתוה, כי תגיד להם, מה תשורה יביאו לאישׁהּ. ותאמר להם האשׁה:

– הנה נא ידעתי, כי לא יקח תשורה מידכם. ואולם אם פֶּסל-עכבר, עשוי כסף תביאו לי אקחהו מידכם, כי על-כן במזל עכבר נולד אישי.

ויעשו כן. ותקח האשה את עכבר-הכסף ותצפנו, כי יָרְאָהּ לספר את הדבר לאישה.

ויתקשרו אנשי אָוֶן על המנדרין פא, כי לא אבה לקחת שוחד מידם ולהטות משפט, ויעלילו עליו עלילות ברשע לפני המלך, וחרה אף המלך ןיקרע את כהונתוֹ מידו ויתננהּ לאחר. ויבואו ימי ריש ומחסור, ולא ידע לשית עצות בנפשו לכלכל את ביתו. וימלך לב האשה עליה ותקח יום-יום גרגר אחד מעכבר הכסף אשר עמה, ותתנהו באוֹרז ובכל מאכל אשׁר יאכל, והיו לאכלה לה ולביתה.

ויהי כי רבו הימים ויאמר לה אישה:

– תם אני ולא אדע, מאין לנו האוכל, אשר אנו אוכלים יום-יום?

ותשפל האישׁה את עיניה ותספר לו האשה ותוסיף:

– אל נא יחר אפך בי, כבודי ומרים ראשי, כי עשׁיתי הדבר הזה ולא לרוחך. הפצר הפצירו בי האנשים, ולא עמד בי רוח להשיב פניהם.

וימלא לב המנדרין פא צחוק ועָגמה גם יחד, ויבט אל אשתו ברחמים רבים ויאמר:

– צר לי עליך, אחותי, כי לא נולדתי במזל שור…

יד: עושר שמור לבעליו לחנם

בסוד בחורים וזקנים ישב טְשִׁי-פִי הַכֵּלי וברוב עשרו התהלל, כי מאת אלף שקל לו. וישמע לִי, העני הערום, ויאמר:

– כמוני כמוך.

וילבש טשי-פי כעס ויאמר:

– האתה אלי תדמה ותשוה?

ויען לו ויאמר:

– לך מאה אלף שקל, וטובה לא תעשה עם נפשך; ואני לא אעשה טובה עם נפשי, כי מאה אלף שקל אין לי. וביני ובינך מה?..

טו: עוני ועושר

יום תמים פרשׂ עני אִלֵּם את ידו אל כל עובר, ואיש לא שעה אליו, לעת-ערב עבר עליו מנדרין זקן ונשוא-פנים וירחמהו ויאצל לו נדבה בברכת ידו הטוֹבה עליו. וימהר האלם ויבוא אל בית-היין ויגש אל המלצר ויאמר:

– הבה לי כוס ייּן, כי צמאתי.

ויתמה המלצר וישאל:

– האם לא זה עתה אלם היית?

וישיב האלם ויאמר:

– הטרם תדע, כי העוֹני אין הַדִבֵּר בפיו, והעוֹשר שם פה לאלם?

 

מִסִּפּוּרֵי הֹדּוּ

א: עדות שאין לה הכחשה

עם בוקר בא סוחר אל המלך, התנפל לפניו וצעק אליו:

– הושיעה, המלך! באו גנבים במחסני וגנבו את כל הצמר, אשר היה לי.

שמע המלך, ולא ידע להושיע. אמר לו אחד משריו:

– אדוני המלך, תנני-נא ואמצא את הגנבים.

הסכים המלך. הלך השר לביתו, עשה משתה גדול והזמין כל אנשי-העיר, מן החשובים שבחשובים עד הפחותים שבפחותים… וכשבאו כל הקרואים ואיש איש ישב במקוֹמו הראוי לו, נכנס השר, הסתכל בפני המסובים, פתח ואמר:

כמה טפשים ומחוצפים הם הגנבים! את דלילי-הצמר עוד לא הסירו מסבך זקניהם, ולמשתה כבר באו. מיד נשאו שלשה מן המסובים את ידיהם והתחילו ממשמשים בזקניהם – ונמצאו מעידים על עצמם שהם הגנבים.

ב: כמה גדולה ברכת המלך

חכם אחד הפקיד את ממונו בידי חנווני ויצא למסעיו. לאחר זמן שב ממסעיו והלך אל החנווני לקבל פקדונו. כפר החנווני ואמר לו:

– מה לך ולי? בידי לא הפקדת כלום. התחילו נדונים זה עם זה: הלא תובע והלה כופר. וכשהגיעו הדברים לאזנם של הבריות אמרו לו לחכם:

– חנווני זה מכר ומודה הוא לנו, וכל דבריו אמת וצדק. הרף ממנו, ואם אין – עוונך תשא.

ראה החכם, שכלתה אליו הרעה, עמד וכתב הכל על גליון ומסר דינו למלך. קרא המלך את הגליון ואמר לחכם:

– איעצך וּייטב לך. לך ושב שלשה ימים ליד חנותו של אותוּ חנווני, ואל תוציא מפיך דבר וביום הרביעי אעבור עליך ואברך אותך בשלום. תחזיר לי שלום, ושוב לא תוציא מפיך דבר.

תמה החכם ודומה היה, שיעץ לו המלך ללא חכמה, אף על-פי כן עשה כעצתו: הלך וישב ליד חנוּתוֹ של החנווני שלשה ימים רצופים כאלם לא יפתח פיו. ביום הרביעי בא המלך לשם, וכל השרים והפרתמים עמו. כיון שראה המלך את החכם יושב על הארץ עכב את הסוס, אשר רכב עליו, ברך את החכם בשלום ואמר לו:

מה זה היה לך, אחי, כי לא באת אלי זה היום הרביעי, ואין אני יודע מה עמך?

נענע לו החכם בראשו, ודבר לא הוציא מפיו.

והחנווני ראה הכל ונבהל מאד. וכשפנה המלך והלך לו, רכן אל החכם והתחיל משדלו:

– האומנם בידי הפקדת ממונך? שמא תזכיר לי פרטי הדבר, כי שכחתי הכל.

אמר לו החכם:

– ביום פלוני ובחדר פלוני מחדרי ביתך היה הדבר. ואתה בטובך לקחת את הצרור מידי וצפנת אותו בארון אשר בפנת החדר, וּבמנעוּל על-גבי מנעול נעלת דלת הארון…

– כן אתה דובר, – הפסיקו החנווני. – עכשיו נזכרתי… בוא ואחזיר לך פקדונך… עדיין הוא צפון אתי…

ג: עבד ואדון

עבד ברח מאדוניו. לימים הלך הנברח לעיר אחרת, וכשטייל ברחוב העיר ראה את העבד מרחוק רדף אחריו, תפסו ואמר לו:

– למה ברחת מאתי?

חזר העבד והניח את ידו על שכמו של האדון ואמר:

– האני עבד לך, ולא אתה עבד לי? האני ברחתי מאתך, ולא אתה ברחת מאתי? בוא ונלך אל השופט.

וילכו שניהם אל שופט. זה אומר: “אני האדון, והוא העבד”, וזה אומר: “לא כי, אני האדון, והוא העבד”.

נמלך השופט, העמיד שניהם ליד חלון וצוה עליהם, כי יוציא איש-איש מהם ראשו בחלון. וכשעשו כך קרא השופט לתליין ואמר לו:

– מהר שלוף חרבך והתז ראשו של העבד!

כיון ששמע העבד את הדברים, מיד נרתע לאחוריו והפליג ראשו מתוך החלון. ואלו האדון נשאר עומד על עמדו: לא נע ולא זע…

ד: עדתו של עץ

בחור הפקיד מאה דינר בידי זקן והלך למסעיו. וכשחזר ובקש את ממונו מאת הזקן, כפר הלה ואמר:

– איני מכירך, בחור.

נמלך הבחור ותבע את הזקן לדין. וכשבאו שניהם אל הדיין, אמר הדיין לזקן:

– בחור זה תובע מאתך מאה דינר, שהפקיד בידך.

עמד הזקן בכפירתו וטען:

– להד"ם!

אמר הדיין לבחור:

– שמא עד יש לך, שהפקדת ממונך בידו?

החזיר הבחור:

– לא היה עד ביני ובינו. תחת העץ מסרתי את מאה הדינר מידי לידו.

התמם השופט ושאל:

– אם כן, למה זה תאמר, שלא היה עד בינך ובינו? הרי העץ עד. הילך חותמי לסימן ולך אמור לו, כי קראתי לו שיבוא להעיד.

לטשוּ הבחור והזקן את עיניהם: שמא אין השופט שפוי בדעתו? – גער השוֹפט בבחור ואמר:

– קח את החותמת ולך, אל תעמוֹד.

נכנע הבחוּר והלך, והזקן נשאר עם השופט בבית. שהה השופט קצת ואמר לזקן:

– עכשיו ודאי כבר הגיע הבחור אל העץ.

נענה הזקן ואמר:

– לא; עדיין לא הספיק לבוֹא לשם.

לא היוּ רגעים מעטים והבחור חזר ובא:

– אדוני השופט, העץ אינו נשמע לא לי ולא לך; אין הוּא רוצה לבוא ולהעיד.

החזיר לו השוֹפט:

– לחנם אתה אומר כך. העץ כבר עשה חובתו והעיד.

שמע הזקן וקפץ ממקוֹמוֹ:

– אדוני השופט, מה הבל יפצה פיך? לא בא לכאן שוּם עץ.

החזיר לו השופט:

– אמנם כן, הוּא לא בא, אבל עדוּתוֹ כבר העיד. כשאמרתי: “עכשיו ודאי כבר הגיע הבחוּר אל העץ”, החזרת אתה: “לא; עדיין לא הספיק לבוֹא לשם”. אלוּ כדבריך, שלא קבלת את הממון תחת העץ, היית אומר: “איני יודע לאיזה עץ הלך הבחוּר”. עכשיו, שלא אמרת כך, שמע מניה אתה יוֹדע את העץ ואת מקוֹמוֹ, כי שם נמסר הפקדון לידך. טרח ושלם.

ה: סוף האדם…

ההוּא שגזל מאת דרוויש צעיף-המלמלה מעל תרבושוֹ וברח. לא ידע הדרויש למצוֹא גוזלוֹ, הלך לבית הקברות וישב שם. אמרו לו:

– דרוויש טפש, ואם כל היום תשב כאן, כלוּם יבוֹא גוֹזלך לידך?

החזיר הדרוויש:

– סוף-סוף יבוֹא לכאן, ואחכה לו שיבוא…

ו: רגל מעכבת

בא אדם לסופר ואמר לו:

מכתב יש לי לכתוב, ואני כתוב לא אדע. נקבה שכרך וכתוֹב אתה את המכתב בשמי.

סרב הסוֹפר ואמר:

– איני יכוֹל; רגלי כואבת.

תמה הלה:

כלום ברגלך אתה כוֹתב? בידך אתה כותב.

החזיר הסוֹפר:

– ודאי בידי אני כותב, ולא ברגלי. אבל תמיד שולחים אחרי לקרוֹא את הכתוב, כי מבלעדי אין איש יודע לקרוֹא את אשר ידי כותבת. ואני רגלי כואבת…

ז: גמוּל המשורר

משורר הביא לשר וגדוֹל שיר-תהלה, אשר כתב לכבודוֹ. אמר לו השר:

– כסף אין בידי. בוֹא אלי מחר ואעניק לך בר מאסמי.

למחר השכים המשוֹרר, לקח שק גדול והלך אל השר. אמר לוֹ השר:

– מה בקשתך, כי באת אלי?

תמה המשוֹרר:

– הן אמרת אתמוֹל, כי תעניק לי בר מאסמך, ולשם כך באתי.

החזיר לו השר:

כמה תמימים הם המשוֹררים! אתה גמלתני טוֹבה, כי שמחתני בדברים, אף אני גמוּלך שלמתי לך ושמחתיך בדברים…

ח: כסוי חטאה

צייר הלך לוֹ מעירוֹ לעיר אחרת ועשה עצמוֹ רוֹפא. לימים בא לשם מכרוֹ, וכשמצא אוֹתוֹ רופא חולים תמה ואמר לו:

– מה ראית לשנות אוּמנוּתך?

החזיר לוֹ הצייר-הרוֹפא:

– כשהייתי צייר היוּ כל חטאותי לנגדי תמיד; עכשיּו שאני רוֹפא, מכסה האדמה על כל חטאותי…

ט: הנזיר והעכבר

נזיר סגפן טבל בגאנגס בשרו. ויהי אך שטוֹף שטף פיו במי הנהר הקדושים וגור-עכבר ירד לידוֹ, כי נפל מתוך מקורו של בז, אשר נשא אוֹתוֹ. מיד שם הנזיר את גור-העכבר על שרשו של תחוב, טבל שנית ועלה מן המים. בדרך למשכנוֹ הבודד נזכר את גור-העכבר והרהורי-תשוּבה נצנצוּ לו בלבו:

– אכזריוּת היא זו, כי עזבתיו לנפשו, והוּא יתום קטן, ואב ואם אין לו.

נמלך ושב לחוֹף הנהר, בקש ומצא את העכבר, ובכח הקדושה, שהנחילה אותו נזירוּתו, הפך את הגוּר הקטן לילדה יפה. הביאה לאשתו העקרה ואמר לה:

– גדלי אותה ותהי לנו לבת.

וירבוּ הימים, ותיף ותגדל הבת וימלאוּ לה שתים-עשרה שנה ויאמר הנזיר בלבו:

– הגיעה עת דוֹדים לבתי, כי אמרו חכמים: נערה-בתולה כי תראה נדת-דוותה בית אביה – אין לה מעמד עוד. אבל למי אתננה לאשה, כי גדולה היא ביוֹפי וביחוּס-משפחה, וחכמים אמרו: אין זווגם של איש ואשה עולה יפה אלא אם כן שניהם שוים לעושר לחכמה, ליופי וליחוּס-אבות?

שקל הנזיר בדעתו וקרא לאלהים קדושים, אשר רבבות קרני אורה יכתירוהוּ1, והתפלל אליו:

– אנא השקיפה משמים וקח נא את בתי לאשה.

ואוּלם שומר העולם, אשר עיניו כל הנעשה תראינה, ענהוּ:

– אישי קדושי, העבים תקיפים ממני, ואף בזרחי לעולם כוּלוֹ כחם גדוֹל להכוֹת אורי.

נשמע לו הנזיר וקרא לעב:

– רד וקח את בתי לאשה.

החזיר לו העב מתחת לצעיפוֹ:

– הסער תקיף ממני: לגזרים יקרעני ולארבעה רוּחוֹת השמים יפזרני.

אז קרא הנזיר אל הסער:

– בואה אתה וקחה את בתי לאשה.

שכך הסער רגע ואחר השיב:

– קדוֹשי! ההר תקיף ממני: אין כחי להזיזוֹ אפילוּ זרת אחת.

שמע הנזיר וקרא אל ההר:

– גשה אתה וקחה את בתי לאשה.

העניו ההר קוֹלוֹ ואמר:

– מה כחי ומה גבוּרתי כנגד העכבר? הוּא תקיף ממני, ואלפי מחלות יכרה בקרבי.

ראה הנזיר כי צדק ההר ממנוּ, וקרא לעכבר:

– עכבר, עכבר, צא מחוֹרך וקח את בתי לאשה.

נענה העכבר ואמר:

הריני מוכן ומזומן. אבל כיצד לחורי אביאנה?

שקל הנזיר בדעתוֹ ואמר: “הדין עמו”, – ומיד עשה בכח הקדושה, שהנחילה אוֹתוֹ נזירותו, והחזיר לבתו את הדמות, אשר נתן לה אלהים ביצרו אותה, – ותהי לעכברית.

י: חכמת זקנה

היה היה בהודוּ מלך עול-ימים, ולא מצא חפץ בלתי אם בעולי-ימים ורק להם האיר פנים. פעם אחת גמר אומר לצאת למלחמה, קרא לאנשיו ואמר להם:

– תנו דעתכם, כי לא יראוּ ולא ימצאו זקנים בצבאותי.

קיימו וקבלו אנשיו. ואוּלם אחד מהם הערים ולקח אתו חרש את אביו הזקן, כי היתה נפשוֹ קשורה בנפשו.

יום אחד הגיע המחנה לארץ-חררים אין מים. וכראות המלך כל המונו צחה צמא, אמר לבחוּריו:

– צאוּ ובקשו את הדרך למקום מים.

ומשוּם שכוּלם היוּ עוּלי-ימים ותבונתם עדיין לא בשלה לא יכלוּ למצוֹא את הדרך אשר בקשו. אז יצא הכרוז, הכה בתוף וקרא:

– האין יש פה זקן, אשר ידע למצוא את הדרך למקום מים?

נגש אוֹתוֹ זקן יחידי, אשר היה במחנה, הניח ידו על התוף ואמר:

שלחוּ את החמורים לנפשם, כי ילכו אל אשר יהיה רוּחם ללכת, ואתם לכוּ והביטוּ אחריהם. והמקום אשר יטוּ ראשיהם להריח – מקום מים הוא.

ויעשוּ כן, וימצאוּ מים.

 

טִפְּשִׁים וּבַטְלָנִים

ספרות הבדיחה על טפשות ובטלנות “רחבה מני ים”, ואין לך עם, שלא יחד לו קבוץ ידוע לתלות בו כל מיני טפשות ודברי בטלנות. היונים הקדמונים יחדו לכך את האבדיראים, היהודים – את החלמאים, הגרמנים – את השילדאים, הרוסים – את הפושחנאים וכו' וכו'. מה טעם זכה קבוץ פלוני או אלמוני “לתפקיד חשוב” זה – אין איש יודע. גזרת הגורל היא, שהחלמאי ישא עליו את טפשותם של כל ישראל ואין פודה ומציל מן הגזירה. אולי בזאת יתנחמו “השעירים לעזאזל”, שהבדיחה של טפשות בדיחה מהלכת היא ברובה, ומה שהיהודים תולים בחלמאים, אותם הדברים עצמם תולים הגרמנים בשילדאים, הרוסים בפושחאנים וגומר. ברם, אין לכחד, שהחלמאי הוא חלמאי, השילדאי – שילדאי והפושחנאי – פושחנאי, ועל פי רוב אי-אפשר להחליפם זה בזה. קבוץ וקבוץ טבע טפשותו שלו, קבוץ וקבוץ וסממני הבטלנים המיוחדים לו, המקשטים אותו. –

“שעיר לעזאזל” הודי הוא “הבהאראטאקה” – הנזיר הסגפן, ארך-הצמה, מכת השיבאאיטים. מתנגדיו, נזירי הדזאאינים, נחרים ומתקלסים בו ומיחסים לו דברי טפשות ובטלנות במדה גדושה. יש גם קובץ “הודי-סנסקריטי של שלשים ושנים ספורי-מעשיות על הבהאראקאטה הטפש. חברוּהוּ הדזאאינים בין סוף המאה הארבע-עשרה לתחלת המאה החמש-עשרה, והוא אחד מזקני “ספרי-הטפשים” שבעולם. כאן נתונים שמונה מספורי המעשיות הנ”ל.

א: בהאראטיאקה מכניס אורחים

כל ימיו התפרנס הבהאראטיקה דורמאטי, (=טפש) מן המזון, שנדבו לו תושבי הכפר. פעם אחת הלך לאכר לבקש נדבת מזון. נענה לו האכר והעניק לו ביד רחבה חובץ קר של חלב-תאו. שמח דורמאטי, שב לקלעה אשר לו וזלל את החובץ היפה עד תוּמו. עם ערב נפלה עליו תרדמה ויחלום חלום: הקלעה מלאה מכל אשר ייאכל ומכל אשר יבושל במטבח, אף לא חסר המזג. הקיץ וישב ותהה:

– מה אעשה אנכי לבדי לכל הטוב הרב הזה?

תהה ותהה, ולסוף אמר אל לבו:

– כל ימי מפרנסים אותי תושבי הכפר; בשכר זה אזמין אני עתה את כולם לסעודה יפה.

אמר ועשה: קם, נעל את הדלת והלך והזמין את כל תושבי הכפר ומשפחותיהם לסעודה. מיד שופכו בכל בתי הכפר מים על הכירים לכבות את האש, וכל הקרואים באו לסעודה, אשר הכין להם דורמאטי. פתח דורמאטי את הדלת – והקלעה ריקה, אין בה כלום. בדק וחפש בכל הפנות, – אין כלום. מיד פרש את השמיכה אשר לו, ושכב לישון. רגנו אורחיו הרעבים ואמרו לו:

– שמא לראותך ישן באנו? לסעודה באנו.

החזיר להם דורמאטי:

– כתרו לי זעיר, ידידי הטובים, עד שאחלום שוב ואמלא את הקלעה כולה מאכל ומשקה ואאכילכם ואשקכם עד בלי די.

ב: בהאראטאקה מתקן את רבו

היה היה בהאראטאקה זקן מופלג, ומרוב זקנה נכפפה קומתו מאד. ולו תלמיד צעיר לימים, והוא טפש מופלג.

פעם אחת הלך אותו תלמיד טפש העירה לבקש נדבות, עבר על פני ביתו של אומן וראה: האומן סך קנה כפוף בשמן ומגישו אל האש. אמר הבהאראטאקה הצעיר לאומן:

– למה אתה עושה כך לקנה?

החזיר לו האומן:

– זו היא תקנתו שיתיישר.

צהבו פניו של הבהאראטאקה:

– עכשיו הוא יודע תקנה לרבו.

מיד שב לקלעה תפס את רבו והתחיל סך אותו בשמן ומגישו אל האש. זעק הזקן מרוב כאב, ונאספו כל תושבי הכפר ואמרו לתלמיד:

– טפש, הנל לו לזקן; את נשמתו אתה מוציא.

אמר להם התלמיד:

– אתם טפשים ואבותיכם טפשים. את רבי אני מתקן, אתם מה איכפת לכם?

ג: בהאראטאקה בעל-חשבון

תלמיד היה לו ללונטאקה ארך-הצמה הזקן ושמו קונטאקה, וקונטאקה יותר משהיה טפש היה רעבתן, ויותר משהיה רעבתן היה טפש.

יום מימים היה חג בבית מאמינו ומתוודו של קונטאקה, וכשבא לשם קונטאקה נתן לו בעל-החג שלשים וּשנים רקיקים בשביל לונטאקה הזקן. לקח קונטקה את הרקיקים והלך להביאן לרבו, בדרך החל יצרו נציק לו. חשב עם נפשו ואמר:

– רבי ודאי יפריש לי חצי מן הרקיקים, והרי אני יכול לאכול את חציי מיד.

אמר ואכל ששה-עשר. חזר וחשב עם נפשו ואמר:

– מששה-עשר אלוּ ודאי יפריש לי רבי חצי, והרי אני יכול לאכול את חציי מיד.

אמר ואכל שמונה. ושוּב פעם ושוּב פעם חשב עם נפשו ואכל את חציו מיד, עד שלסוף הביא לרבו חצי רקיק. תמה לונטאקה.

– כלום חצי רקיק שלח לך מתוודי?

החזיר לו קונטאקה:

– חס ושלום! מתוודך מסור לך בלב ונפש, ושלשים ושנים רקיקים שלח לך, אלא שאני אכלתי אותם.

– הא כיצד? – רגז לונטאקה.

הסיע קונטאקה חצי הרקיק האחרון לתוך פיו והחזיר: – כך אכלתי אותם.

ד: בהאראטאקאה קונים פרה

ארכי-הצמה הלכוּ בחבורה יחדו לבקש נדבות, ובאו לביתו של אכר. הגיש להם האכר תבשיל יפה: אורז מבושל בחלב, חמאה וסוכר, וכשאכלוּ והתבשיל נעם לחכם מאד בקשו לדעת, כיצד מבשלים מאכל-תאוה זה, וספר להם האכר. שפר עליהם הדבר, נמלכו וקנו גם הם פרה. וכשהביאוה הביתה הוברר, שבהמה חלשה היא וחלבה מועט. אמרוּ להם חבריהם:

– טפשים אתם, שקניתם בהמה חלשה כמותה. הביטוּ וראוּ עטינה קטן, וחלבה יהיה מועט תמיד. לכו והחליפוה באחרת, ושימו לב שתהיה שמנה ובריאה ועטינה גדול.

קמו חמשה מארכי-הצמה, הלכוּ לנוקד ואמרו לו:

– קח לך פרתנו ותנה אחרת במקומה.

אמר להם הנוקד:

– צאוּ ובחרו לכם, וזו שתמצא חן בעיניכם אותה קחו לכם. יצאוּ ובחרוּ – שור פר. שמחוּ שמחה גדולה ואמרו:

– עכשיו יש לנוּ פרה בריאה ושמנה, ועטינה גדוֹל. חלב יהיה לכוּלנוּ.

וכשהביאוּ את הבהמה לביתם נאספו כל ארכי-הצמה לחלוב אותה. חלבוּ וחלבו – וחלב אין. לסוף נמאסה החליבה על השור, בעט בעיטה גדולה, קפץ והתחמק מידם.

ישבוּ כולם ותמהו איש לרעהוּ:

– מפני מה אין החלב יוצא?

פתח את פיו הזקן והחכם שבכולם ואמר:

– טפשים אתם ואי אתם יודעים כלום.

אמרוּ ל חבריו:

– הגידה נא אתה, – והתנפלו לרגליו, כי ירחמם ויגלה להם רז זה.

נענה להם הזקן החכם ואמר:

– אין לפרתנו נקב בעטינה, ומשוּם כך אין החלב יוצא.

ענו ואמרוּ:

– אמת ויציב ונכוֹן.

ומיד תפסוּ את השוֹר, קשרו את רגליו מזה בצמה של אחד מהם, ואת רגליו מזה בצמה של שני מהם, והשלישי החל נוקב את מה שנראה לו עטין. לא היה רגע אחד והשור בעט בעיטה גדולה, קפץ קפיצה גדולה, תלש לשני קושריו את צמותיהם – וברח.

זעקו תלושי הצמות ויללו מרוב כאב, ולקול זעקתם ויללתם נאספו וּבאו כל תושבי הכפר. צחקו הנאספים, וארכי-הצמה בכו והתיפחו:

– ברחה פרתנו, ברחה פרתנו! חלב לא יהיה לנו…

ה: בהאראטאקה מזונב

בקלעה אחת קטנה גרוּ ארכי-צמה שנים, רב ותלמיד, ושניהם טפשים מופלגים.

לילה אחד הזקיק צורך קטן את הרב לצאת החוצה. יצא ועשה מה שעשה, ובאשר עמד שם שכב, ולקלעה לא שב, כי שכור-שנה היה מאד.

ויהי בחצות-הלילה ויחרד וילפת, כי צבת אותו הקור. וישא את קולו ויקרא:

– הוי, תלמידי! האם בקלעה אני, או בחוץ אני שוכב?

והתלמיד שכור-שינה גם הוּא, וכשמעו את השאלה, אשר שאל הרב, פשט ידו והתחיל ממשמש מסביב לו, למען דעת אם הרב כאן, או לא. עד שהוא ממשמש תפסה ידו בזנבוֹ של כלב, כי נכנס כלב לקלעה ומצא לו פה מקוֹם לינה. מיד החזיר התלמיד ושאל:

– הוי, רבי! יש לך זנב, אם אין?

פשט הרב ידו גם הוא והתחיל ממשמש בגופו מאחוריו תפסה ידו קצה אזור-חלציו והחזיר:

– הן! יש לי זנב.

נחה דעתו של התלמיד ואמר:

אם-כן, הרי אתה נמצא בקלעה ובמקומך אתה שוכב.

ולא שנה הרב את מקוֹמוֹ, וישכב בחוּץ כל הלילה. ועם בוקר מצאוהו קפוּא מקוֹר, וכל עוד נפשו בו.

ו: בהאראטאקה רב-מחשבות

ארך-צמה נכנס לביתו של אכר לבקש נדבה. הסתכל וראה: שור עומד על האבוס, קשור בחבל, ולו קרנים עצומות וכפופות. נעץ ארך-הצמה, את שתי עיניו בקרנים ומחשבה גדולה התחילה מנקרת במוחו.

– הימצא החלל שבין קרן לקרן לראשו שלו, או לא?

ומכאן ואילך לא הרפתה ממנו מחשבתו הגדולה ששה חדשים רצופים. לסוף החליט:

– היום יתקע את ראשו לבין הקרנים. דבר שהיתה עליו מחשבה ששה חדשים רצופים אי-אפשר שלא יצליח.

אמר ועשה – ותקע את ראשו לבין הקרנים. נבהל השור, קרע את החבל, פרץ לרחוב וארך-הצמה נגרר אירעו כשהוא תלוי לו בין קרניו וזועק. נתאסף קהל רב, ובקושי גדוֹל חלצוהוּ מבין קרני השור. וכשנצל מן הסכנה ועמד על רגליו, אמרו לו:

– טפש, כיצד עשית מעשה כזה שלא במחשבה תחלה?

נעלב ארך-הצמה והחזיר:

– אתם טפשים ואבותיכם טפשים! ששה חדשים רצופים חשבתי תחלה עד שעשיתי מעשה זה.

ז: בהאראטאקה משמש את רבו

בעיר לאקשמיפורה ישב ארך-צמה ושמו דהאראקאטה, ולו תלמיד טפש שבטפשים ושמו מודהאקה. יום מימים שלח הרב את התלמיד לקנות חמאה מהותכת ושמן-שומשמין. מיד לקח מודהאקה כף של קטורת, ששני בתי-קבול לה, אחד מלמעלה ואחד מלמטה, והלך לעשות רצון רבו. נכנס לחנות, שלם כסף וקבל לתוך הכף את החמאה המהותכת, הפך אותה וחזר וקבל לתוכה את השמן.

שמח וטוב-לב, שקיים מצות רבו, יצא מודהאקה מן החנות, שב אל דהאראקאטה ואמר לו:

– הנה השמן.

אמר לו דהאראקאטה:

– והחמאה היכן היא?

הפך מודהאקה את הכף ואמר:

– הנה גם החמאה.

ח: בהאראטאקה מעיד עדות-מת

כשמשמשו ובאו ימוֹת-הגשמים הלך דאנדאקה ארך-הצמה ליער על-מנת לכרות ענף-עץ ולעשותו סמוכה לקלעה שלו. מצא עץ עם ענף יפה, ארוך וישר, עלה על הענף, ישב עליו והתחיל כורתו. עברו עליו שנים הלכים, ראו את המעשה אשר הוא עושה והתרוּ בוֹ:

– שיבאאיטי, מלך הטפשים! אל תכרות את הענף, אשר עליו אתה יושב, כי נפול תפול ומות תמות.

התרו בו – והלכוּ לדרכם. לגלג עליהם דאנדאקה בלבו ואמר:

– הם טפשים ואבותיהם טפשים, ואני את הענף אכרות ואעשה אותו סמוכה יפה לקלעה שלי, – כרת את הענף ועמו יחד הטיח בקרקע.

שכב השיבאאיטי על הקרקע בפשוט ידים ורגלים, ועם לבו אמר:

– ברי הדבר, שאותם אנשים חכמים מחוכמים הם, ומן השמים גלו להם את הכל, כי על כן נבואתם נתקיימה במלוֹאה ומכאן שאני מתי.

והואיל והוא מת, לא קם ולא זע, לא פתח פיו ונשום לא נשם, כמנהג מתים. נגשוּ אליו בני-אדם ונסו להעמידו על רגליו, והוא חזר ומעד, נסו לדובב אותו, והוא שתק. ראו הללו שכך, הלכו לחבריו ואמרו להם:

דאנדאקה חברכם מוטל ביער מת.

תיכף מהרוּ לשם כל ארכי-הצמה, וכשמצאו את דאנדאקה התחילו מטפלים בקבורתו. הרימו אותו ונשאוהו כברת-ארץ עד שהגיעו לפרשת-דרכים. כאן עמדו ושקלו וטרו. הללו אמרו: “ימינה אנו צריכים ללכת”, והללו אמרוּ: “לא כי, שמאלה אנו צריכים ללכת”. עמדו ועמדו, התוכחו והתוכחו, הללוּ אמרוּ: “ימינה”, והללו אמרוּ: “שמאלה” – ולא הודו אלו לאלו.

הרים דאנדאקה המת את ידו ואמר:

– אל נא תריבו! מעיד אני לפניכם: כשהייתי עדיין בחיים פניתי תמיד שמאלה.

ענו ואמרו נושאי המטה:

– אדם זה נאמן עלינו. בחייו היתה אמת בפיהוּ, קל-וחומר במוֹתוֹ.

ומיד פנו שמאלה.

 

סִפּוּרֵי-מַעֲשִׂיּוֹת2

א: “חכמת ערום הבין דרכו”

שבחו לו לאדון-האחוזה את בנו של שומר-יערו, שבחור פקח הוא. שמע האדון את הדבר ואמר לסוכנו, כי יביא את הבחור אליו. מיד עשה הסוכן רצון בעליו וברגלים מהירות הלך לביתו של שומר-היער. נכנס אל הבית בגאוה ובגודל-לבב, כי על-כן בשליחותו של האדון בא, ומצא את הבחור יושב ליד הכירה, עיניו נטויות אל קדרה רותחת ומדבר לעצמו:

“מאסף מים בכברה ומסתכל בפני הלבָנה, – שנים אלה לא יכונו”…

אמר הסוכן לבחור:

– למה ליד הכירה תשב?

השיב הבחור:

– על הרודפים והנרדפים אני שומר.

שאל הסוכן:

– היכן אביך?

השיב הבחוּר:

– אבא הלך ליער לירות צבאים. את המתים יניח ואת החיים יביא הביתה.

אמר הסוכן לבחור:

– האדון שלחני אליך, כי תבוא אליו מחר עם בוקר. ובוא תבוא לא ברגל ולא בסוס, לא ערום ולא לבוש, ובבואך ליד השער בפנים החצר תעמוד בין קיץ לחורף.

השיב הבחור:

– שמעתי ואעשה.

למחר בבוקר פשט הבחור כל בגדיו מעליו, נתעטף ברשת של-דייגים, לקח חתול על זרועותיו, עלה ורכב על עז, הסיע בידו האחת עגלה ובשניה – שלגית, וככה הלך לחצרו של האדון. כיון שראה אותו האדון הולך ובא, פיתח לכלבו הרע ושלחו בבחור. לא נבהל הבחור ושלח את החתול מעל זרועותיו. מיד רץ הכלב אחרי החתול, והבחור נכנס בשלום, ועמד ליד השער רכוב על העז כשׁידו האחת על העגלה והשניה – על השלגית.

– הנני, קראת לי, אדוני, – אמר הבחור: – לא ערום ולא לבוש, לא ברגל ולא בסוס באתי, ולפניך ליד השער אני עומד לפניך בין קיץ לחורף.

נהנה האדון ואמר:

– ערום אתה בני, ודרכך הבינות. ואולם, אמור נא, מה פרוש הדברים, אשר דברת אתמול בבוא סוכני אליך.

השׁיב הבחור:

– האיש אשר יחפז וימהיר רגליו לרוץ ללא-צורך, עליו יאמר, כי שוטה הוא כמאסף מים בכברה. והנושא ראשו בגאוה וגאון ומסתכל בפני הלבנה אף הוא שוטה, ואשר מתחת לחטמו ראה לא יראה.

שאל האדון:

– ומי הם הרודפים ונרדפים, אשר שמרת עליהם ליד הכירה?

השיב הבחור:

– הלא הן הקטניות, אשר רדפו אלו אחרי אלו בקדרה הרותחת.

שאל האדון:

– ומה המעשה, אשר עשה אביך, כי הלך חירות צבאים ביער, המתים להניח והחיים להביא הביתה?

השיב הבחור:

– אבא הלך לפלות כליו ולעשות נקמה בפרעושים אשר לא נתנוֹ לו מנוחה כל הלילה.

גחך האדון, הניח לבחור יד על שכם ואמר לו:

– מעתה לפני תעמוד, ומחכמתך תחכמני…

ב: למי האח, האח, למי אוי ואבוי

הֵלך גבן הָלך לדרכו ועם לילה הגיע לפונדק. נכנס ובקש מקום ללון. אמר לו בעל הפונדק:

– כל החדרים מלאים אורחים וכל המטות תפוסות. אין בבית אלא חדר אחד פנוי, אבל שׁם מזיקים מצויים בלילות.

אמר ההלך:

– אין אני מתיירא מפני המזיקים. הרשני נא ואלון בחדר ההוא כי עיף אני מאד.

נענה לו בעל הפונדק ואמר:

– לך שכב. שם גם מטה מוצעת. אבל אין אחריותך עלי.

נכנס ההלך הגבן לחדר המזיקים, עלה על המטה המוצעת – ומיד נרדם, כי עיף היה מאד.

ויהי בחצי-הלילה – החלו מעשי-תעתועים של המזיקים. מתחלה התהוללו בינם לבין עצמם, ולבסוף נטפלו להלך, הרימו אותו מעל המטה וטלטלוהו טלטלה גדולה עד לתקרה. ככה התעללו בו כל הלילה, וכיון שנשמע קול קריאתו של התרנגול השיבוהו למטתו ונעלמו.

הבוקר אור וההלך ירד מעל מטתו רצוץ ושבור כולו. רק משא חטוטרתו הוקל מעליו. פנה כה וכה וראה: חטוטרתו דבקה בתקרת-החדר ושם היא תלויה.

– האח, האח! – קרא המאושר ונשא עיניו לשמים להודות ולהלל על התשועה הגדולה לו.

לא היו ימים מרובים ונעשה הדבר לשיחה בפי הבריות:

– בפונדק פלוני יש חדר מיוחד למזיקים ושם נושעים הגבנים.

בא גבן לבעל הפונדק ובקשה בפיו:

– יעשה נא בעל-הפונדק חסד עמו ויתן גם לו ללון לילה אחד בחדר-המזיקים.

נענה לו בעל-הפונדק ועשה רצונו.

ויהי בחצי הלילה – שוב התחילו המזיקים מתהוללים, נטפלו גם לגבן זה, טלטלו גם אותוטלטלה גדולה עד לתקרה, התעללו בו כל הלילה, ועם קריאת התרנגול החזירוהו למטתו ונעלמו.

וכשהאיר הבוקר והאיש ירד ממטתו שבור ורצוץ כולו חש, כי כבדה עליו חטוטרתו מבתחלה. פנה כה וכה וראה: – החטוטרת של הגבן הקודם שהיתה תלויה בתקרה, דבקה בו ונוספה גם היא על חטוטרתו שלו, ותהי לו להר-ההר.

אוי ואבוי! – נעקרה אנחה מִלבו של האומלל, וילט פניו בידיו…

ג: “אולת-כסלים – אולת”

טוב להם לבנאים בימות-הקיץ, ורע להם לבנאים בימות-החורף. בימות-הקיץ רבים בונים בתים, וידי הבנאים מלאות עבודה; בימות-החורף אין איש בונה בית, ואין עבודה לבנאים.

פעם אחת, בסוף הקיץ, שב בנאי לביתו מן העבודה ואמר לאשתו החדשה אשר לקח:

– הא לך עשרים שקל ושמרי עליהם. יבוא החורף הארוך ויקחם מידינו.

נשמעה לו האשה, לקחה את עשרים השקל וצפנה אותם בארון.

עוד פעם ועוד פעם הביא לה הבעל כסף ומדי פעם בפעם אמר:

– שמרי על הכסף היטב. יבוא החורף הארוך ויקח הכל.

ושוב צפנה את הכסף בארון.

יום מימים, כשהלך הבנאי לעבודתו, נכנס לביתו קבצן ארוך כתורן ובקש נדבה, אמרה לו האשה:

– אין בידי מאומה. בעלי צוה לצפון כל הכסף בשביל החורף הארוך, אשר יבוא ויקחהו.

שמע הקבצן ואמר:

– אני הוא החורף הארוך, ובאתי לקחת את הכסף.

נסתכלה בו האשה וראתה, שארוך הוא כתורן, נמלכה בדעתה ואמרה:

– אמנם-כן, זה האיש הוא החורף הארוך, – ומיד הוציאה את הכסף מן הארון ונתנה אותו לקבצן.

עם ערב שב הבנאי מן העבודה. יצאה האשה לקראתו ובשורה בפיה: – בא הדבר, אשר אמרת. היה כאן החורף הארוך ולקח כל הכסף, שצפנת לו.

שמע הבנאי את הבשורה, נענה ואמר:

– מחר אצא לשוט בארץ. אם אמצא עוד טפשים כמותך, שוב אשוב אליך, ואם לאו – לא תראיני עוד עד העולם.

למחר הצטיד האיש, עזב את ביתו ואת אשתו – והלך. הגיע לבית-אכר, נשא עיניו וראה: האכר ואשתוֹ עומדים על גג-הבית ומושכים אליהם פרה בחבל, הקשור בצוארה. תמה הבנאי ושאל:

– למה אתם מצערים את הפרה העלובה וחוֹנקים אותה?

השיבו האכר ואשתו:

– לא לצערה אנו מתכוונים; להטיב עמה אנו מתכוונים. גגנו הישן דשׁוא דשא יפה. תעלה הפרה ותרעה בדשא.

נסתלק מהם הבנאי ואמר:

– ברוֹך השם, שני חברים מצאתי לאשתי. אלך הלאה, שמא אמצא עוד חברים לה.

נשא את רגליו והלך. הגיע לארמון יפה עמד ותהה:

– כמה גדולה אמנותם של הבנאים, שבנו ארמון נהדר זה!

עד שעמד והזין עיניו בבנין המפואר, נשקפה בעד החלון גברת הארמון ושאלה:

– מה לך פה בן-אדם?

השיב הבנאי:

– כגבוה השמים על הארץ גבה יפי ארמונך על בתיהם של שׁוכני ארץ.

חזרה ושאלה האשה:

– ואתה בן אדם, מאין באת, מן השמים או מן הארץ?

שמע הבנאי את השאלה וחשב בלבו:

– דומה, גם זו חברה לאשתי.

נמלך והחזיר לה:

– לא בן-אדם אני, כי מלאך אני, ומן השמים אני בא.

נגהו פניה של האשה ואמרה:

– מימי לא ראיתי מלאך. עלה, עלה אלי ואחזה בך.

נשמע לה הבנאי ועלה אליה. אמרה לו האשה:

– הגידה נא מלאכי, מה שלום בני-יחידי, שמת לפני שנתים ועלה לשמים?

השיב הבנאי:

– שלום לו. אבל ריקם, בלי כסף, שלחת אותו אלינו, ואין בידו פרוטה לפורטה.

נאנחה האשה ואמרה:

– אמנם חטאנו, מלאכי; ריקם, בלי כסף, הלך בני מאתנו. שמא תיטיב עמדי ותקח מאתי כסף להביא לו?

הסכים הבנאי, והביאה לו האשה שק מלא כסף; העמיס הבנאי את השק על שכמו והלך לו.

מי יתן, – אמר, ואמצא עוד חברות יפות כאלה לאשתי. אלך ואבקש.

עוד לא הרחיק הבנאי ללכת, ואדון הארמון שב לארמונו מן השדה. יצאה האשה לקראתו ובשורה בפיה:

– היה כאן מלאך מן השמים והיא שלחה בידו שק מלא כסף לבנם.

מיד חבש לו האדון סוס ודהר למצוא את ה“מלאך”. הרגיש הבנאי, כי רודף אחריו מי-שהוא, מהר והחביא שׂק-הכסף בסבכי היער הסמוך, חזר ויצא מן היער, ישב בצדי הדרך כאדם היושב לפוש, ואת כובעו הניח על הקרקע.

הגיע אדון הארמון עד לו ושאל:

– שמא ראית הֵלך ושק על שכמו?

השיב הבנאי:

– הן, ראיתי; לפני חצי-שעה עבר כאן על פני, ומכובד השק אשר על שכמו לא היו רגליו רגל ישרה.

אמר האדון:

– אם כן, בקשה בפי אליך. עלה על סוסי ורדוף אחריו. אתה תכירהו, ואני לא אכירהו. כי על-כן אתה ראית אותו, ואני לא ראיתיו.

השיב הבנאי:

– רוצה אני לעשות רצונך, ואיני יכול. מתחת לכובעי, צפור יקרה, שקניתי לאדון נותן לחמי, ואני מוכרח לשמור על הכובע לבל תפרח הצפור.

אמר האדון:

– אין בכך כלום. אני אשׁב כאן תחתיך, ושמור אשמור על הכובע עד שובך.

השיב הבנאי:

– אבל בלי כובע איני יכול לרדוף אחר ההלך, כי תכה השמש על ראשי.

אמר האדון:

– אין בכך כלום. חבוש כובע שלי ורדוף אחריו.

הסכים הבנאי, חבש כובעו של האדון, עלה על הסוס, נכנס בטיסה אחת אל היער. מצא שקו – וכעוף הפורח נעלם.

והאדון ישב ושמר על הכובע. התחיל יצרו מגרה אותו לראות את הצפור היקרה שמתחת לכובע, נגע נגיעה זהירה בשולי הכובע, הרים קצהו והציץ לתוכו: – הצפור איננה. הכה אותו לבו ואמר:

– עכשיו ישוב האיש ויתבע ממני את הצפור היקרה, אשר קנה. מה אמר לו?

קפץ ושב לארמונו ושמח בלבו, כי בחכמה עשה לנער חצנו מן הדבר הרע הזה.

והבנאי שב לביתו דוהר על סוס, כובע האדון בראשו ושק-הכסף על שכמוֹ. לא הכירה אותו אשתו ויראה לגשׁת אליו,

אמר לה הבנאי:

– בואי אשׁתי וחבקיני. ראיתי אכרים ואכרות, ראיתי שרים ושרות וכמוך כמוהם. לא לחנם ברא אלהים את הטפשים, והוא ברך אותי בגללך…

ד: ידעונית שלא מדעת

בן יחיד היה לה לאשׁה אלמנה, והוא רחב כתפים ובריא-ידים, וכל היום התהלך בטל ועבודת-עבודה לא עבד, כי עצל היה מאד. וכתום הלחם בבית אמרה לו אמו:

– בני, מה תהיה אחריתנו? אתה עצל ואני זקנה. מי יאכילנו לחם?

השיב הבן:

– אל תדאגי אמא; גם לחם גם בשר יהיה לנו. הנה שכננו נושא אשה מחר. אלך ואגנוב את השור השמן, אשר הכין ליום חתונתו ויום שמחת-לבו.

נבהלה האם ואמרה:

– בשׁם אלהים, אל תעשה את הדבר הרע הזה, כי חטאה גדולה היא הגנבה, – חטאה לאלהים ולאדם.

השיב הבן.

– אל תדאגי אמא; לא אחטא לא לאלהים ולא לאדם. לא אגנוב את השוֹר. כי-אם אוֹצִיא אותוֹ חרש מן החצר ובחבל אקשור אותו אל האלון אשׁר ביער. ואחר אלך אל שכננו ואגלה את אזנו, כי אמי ידעונית היא, רואה דברים הכמוסים מעין כל, ומפיה שמעתי כי קשר הגנב את השור בחבל אל האלון אשר ביער, ושם הוא עומד. מיד ילך שכננו לשם ויראה, כי אמת היתה בפיך, ומרוב שׂמחה, כי מצא את שורו, גם לחם גם בשר יתן לנוּ.

עשה הבחור כאשר אמר, וגם לחם וגם בשר וגם יין שלח השכן לאלמנה הזקנה על הטובה הגדולה, שעשתה עמו, כי גלתה את המקום שם החביא הגנב את השוֹר, וכעבור ימים מעטים כבר ידעו בכל. שידעונית היא אמו של הבחור העצל, והבריות ספרו הרבה נסים ונפלאות, שעשתה בכח הראייה אשר חלק לה אלהים.

עברו ימים ושבועוֹת, ובבית המלך ארע דבר רע: טבעת יקרה, יקרה מאד, היתה לבת-המלך ואבדה. בקשו את הטבעת יום שלם, בקשו אוֹתה יומים, שלשה ימים – ולא מצאוה. הטבעת איננה. בכתה בת-המלך מרוב צער ושנתה נדדה, נדדה גם שנת המלך מצער בתו, כי יחידה היתה לוֹ. ובראות ראש-הויזירים בצער שניהם ספר למלך על האשה הידעונית, אמו של הבחור העצל, כי יודעת היא למצוא כל דבר אבוד. מיד שלח המלך שליחים להביא אותה לארמונו, למען תמצא את הטבעת האבודה. נבהלה האשׁה ואמרה לשליחי המלך:

– לחנם באתם אלי. לא ידעונית אנכי ולא חוזה אנכי, וכמוכם כמוני איני יודעת למצוא את הטבעת, אשר אבדה לבת-המלך.

השליחים לא הרפו ממנה, כי חזקה עליהם מצות-המלך להביאה לארמונו, ובעל כרחה-הלכה האשה אחריהם. ובבואה אל המלך בקשה מאתו שהות שלשה ימים לבקש את האבדה, כי אמרה בלבה: “אולי יחנני אלהים ובינתים תמָצא הטבעת”. הסכים המלך ונתן לה את שלשת הימים אשר, בקשה.

עבר יום ראשון – והטבעת לא נמצאה. וכשהחשיך היום דלו עיני האשה למרום ואמרה:

– הנה אחד!

כוונתה היתה לאמור: “הנה כבר עבר יום אחד, ותשועה לא היתה לי”. לא כן חשב הטבח, שעבר עליה אותה שׁעה, וכשמעו את הדבור יוצא מפי האשה סמר מפחד בשרו ואמר בלבו: “אלי מתכוונת המכשפה הזקנה!”, כי ידו וידי הטבחה והחדרן היו בגנבת הטבעת.

החשיך היום השני, נשאה האשה עיניה לשמים ונאנחה:

– הנה השני.

שמע החדרן את הדבור ורעדהּ אחזה אותו: “את שנינו – אמר – כבר מצאה המכשפה”.

הגיע היום השלישי. כל אותו היום לא אכלה ולא שתתה הזקנה, כי נפשה ירעה לה, לא דברה עם איש דבר וכצל נהלכה מחדר לחדר: אולי ייעשה לה נס ותמצא את הטבעת. לסוף הובילוה רגליה לחדר-המשרתים, מצאה שם את הטבח והטבחה והחדרן, ומצוקת-לבה הקשה שפכה לפניהם בדבור אחד:

– הנה כל השלשה!

לאמר: הנה כבר עברו כל שלשת הימים והיא לא נושעה,

אחרת הבינו הטבח הטבחה והחדרן, ומרוב אימה ופחד התנפלו לרגליה של הזקנה והתוודו לפניה:

– אמנם חטאנו, הנה הטבעת… חוסי נא, רחמי נא, ואל תספרי דבר למלך, כי ישא את ראשינו מעלינו.

תמהה עמדה הזקנה ולא האמינה למראה-עיניה ולמשׁמע-אזניה. וכטוב לבה בנס, שנעשה לה, גלגלה את רחמיה על שלשת האומללים, ויחדו החליטו: להעלים את הטבעת הגנובה בעיסה ולפטם בעיסה הזאת את הגדול שבתרנגולי-הודו של חצר המלך. ולמלך תאמר הזקנה כי ימצא את הטבעת בכרסוֹ של התרנגול.

וכך הוה: שחטו את התרנגול, פלחו את כרסו ומצאו את הטבעת.

התפלא המלך והתפלאו כל שריו על כח-הראיה המופלא, אשר חלק אלהים לזקנה, וביד רחבה העניק לה המלך מתנות כסף וזהב, וגם צוה להביא את כרכרתו ולשלוח בה את הזקנה לביתה בכבוד גדול.

עד שעלתה הזקנה לכרכרה, הטה המלך את ראש-וזיריו הצדה ואמר לו:

– הבה וננסה את הזקנה עוד הפעם. לך והביא שתים-שלש ביצים שלוקות ושים אותן חרש מתחת למושב בכרכרה, ונראה אם היא תרגיש בהן.

הלך ראש-הויזירים ועשה כדבר המלך. וכשעלתה הזקנה לכרכרה, נגש המלך אליה וברוב חבה אמר לה:

– שבי והענגי, כי בכרכרת המלך את נוסעת לביתך.

ישבה הזקנה, נענתה ואמרה:

– ברוב חסדיך, אדוני המלך, אני יושבת בכרכרתך במנוחה ושלוה כתרנגולת הדוגרת על ביציה.

שמע המלך ואמר לראש-הויזירים:

– זקנה זו תמצא גם מחט בערמת-שחת, – והעניק לה עוד מלוא-הכף זהב…

 

סוֹד הָאִירוּס

פדיון-אפיקומן לנכדתי היקרה

אריאלה גוטר

I

שבעה ארמונות, כמנין ימות-השבוע, בנה לו מֶלִיך-שח, מלך המלכים, וחליפות שכן בהם, לבל ישבע אחד מהם. ואל כל ארמון, אשר בחר לְשַׁכֵּן כבודו שם, שמה הלך חָפִיש זָמִיר עמו, כי אהבו מֶליך-שח מכל הפרתמים ושרי- המדינות אשר לפניו.

משורר היה חָפִיש, ועל שם שירתו כי נפלאה קוֹרָא לו: חפיש זמיר. ולא קם משורר עוד כחפיש זמיר, אשר נתן לו אלהים גם שירת הדיצה והחדוה וגם שירת העצב והתוגה, גם שירת השמים ממעל וגם שירת הארץ מתחת.

ובעמוֹד חפיש זמיר לשיר שירו, ינחם מֶליך-שח מעצבוני מלכותו, ישכח גבורת גבוריו, וחכמת חכמיו לא יעלה על לב, ולא יֵדע ולא ישמע בלתי אם שירי המשורר וצלילי נִבלו. צפור לא תציֵץ, עוף לא יפרח, חיה לא תִגְעֶה, ים ונהר לא יזדעזעו, עץ ושיח-השדה לא ישיחו, בריות לא ידברו ומלאכי שמים לא ירונו, כי נסוך קסם שירתו של חפיש זמיר על כל אשר ברא אלהים לעשות.

נער היה חפיש זמיר וגם גדלו ימיו – והוא יחידי בעולמו. אין כמוֹתוֹ.

והנה אורחת סוחרים באה מארץ אַפְגַנִיסְטַן ובפיהם דבר לאמר:

– המשורר אשר בחצר מַלְכָּם גדול מֵרַבִּים שירו, וגם משיר של חפיש זמיר יגדל.

ובהגיע השמועה לאזני חפיש זמיר, וַתְּהי בו כתולעת פתאום. אפס כי שָׂם מחסום לפיו ולא ענה דבר, מיראה פן תִּוָדע תולעתו.

הגיעה השמועה למֶליך-שח ותהי לו כמים על גבי חבית, כי אמר:

– “הבל יפצה פי הָאַפְגַנִים. אחד הוא חפיש זמיר, ואין שני לו במלכות השירה”.

ואולם, כשם שהגיעה לארמונו של מליך-שח השמועה על המשורר בחצר מלך אפגניסטן, כך הגיעה לאפגניסטן השמועה על חפיש זמיר המשורר בארמון מליך-שח. וַיִּמָּלֵך לב מלך אפגניסטן עליו ויאמר למשורר חצרו:

– לְכָה ואשלחך אל מליך-שח, למען תמדוד את עצמך עם חפיש זמיר המשורר הגדול. וידעו ויראו הכל, למי משניכם כתר השירה. ואני תקוה, כי לך יאתה.

ולא סרב המשורר מעשות דבר מלכו, כתב על קלף-צבי בִּדְיוֹ-זהב טובי שיריו, להביאם מתנה למליך-שח, הצטיד והלך. ולא ברכב, ולא בסוסים, – ברגל הלך, כחוק למשוררים מִדּור-דּוֹר. ומִדי יבוא לעיר וכפר לנוח, ישיר שירו ברבים, ושעות שלֵמות ישַׂמח לבב אנשים, לנטלם ולנשאם מעל לכל פִּגּוּלֵי-חייהם. ובכל מקום מֻקטר מֻגש לשמו, כי למִחְיַת רוח ונפש שלָחו אלהים, ושמעו הגדוֹל לפניו יהלך.

ומיום ליום גָברה ועָתקה התולעת בלב חפיש זמיר, וקנאה רעה אֲכָלַתּוּ, יומם לא ידע שָׁלֵו, ובלילה נדדה שנתו:

– “הַלְאַפְגַנִי ידַמוני ואֶשוה, ואם ביני ובינו הכתר יוטל?”.

וּבְהַכְבֵּד עליו רוחו מאד, יָצא אל הדרך מִשָּׁם יבוא המשורר החדש, עלה על ראש גבעה גבוהה וחכה לבואו.

– “אעמדה-נא פה – סח חפיש זמיר עם נפשו, – ואראהו מרחוק. אכירהו על-פי הַסִּמָּנִים אשר שמעתי עליו, אדע מה תואר ומה הדר לו – ואשובה”.

ולא ידע חפיש זמיר, כי בעצת יצרו הרע הוא הולך, ולא בראיה בלבד יעשה שליחותו.

עוד לא יצאה השמש לכל גבורתה וחפיש זמיר נשא את עיניו וראה: האיש פוסע ובא. ומיד שכח, כי לָשוּב הוא אומר, ירד מן הגבעה, נטפל אל הַבָּא ולא בשמו נודע לו. וילכו שניהם יחדו, הָלוֹך וְסַפֵּר איש עם רעהו.

וחפיש זמיר הִתַּמֵּם ושאל:

– לאן פניך מועדות?

ולא כחד האורח ממנו דבר ואת כל לבו הגיד לו:

– לארמונו של מליך-שח הוא הולך למדוד עצמו עם חפיש זמיר, להסיר מעל ראשו כתר השירה ולתתו בראשו הוא.

ולא יכול עוד חפיש זמיר לכבוש את תולעתו, ובהגיעם אל מקום בודד, רחוק מעין רואה, קם על האורח ורצחו נפש, ולהסתיר סודו חפר קבר עמוק וקברו קבורת עוֹלמים.

וְהַשְׁבֵּעַ השביע חפיש זמיר כל מי שראו המעשה אשר עשה, כי לא יגלה סודו, – השביע את השמים ואת הארץ ואת הרוח שבין השמים והארץ, את העץ ואת הפרח ואת שיח השדה, את השועל ואת הארנב, כל עוף המעופף על פני רקיע השמים וכל רמש הרומש על הארץ. וְהָעֵד הֵעיד בהם כי ביום עברם על השבועה תחדל שירתו ועד העולם לא תִשָֹׁמַע עוד, ויָבשה נפשם וחָרו מני יובש ותקנה לא תהיה להם.

וְהָאִירוּס ראה גם הוא את המעשה אשר עשה חפיש זמיר, וחתומים היו עדַין עליו, ועוד לא הבהיקה תכלתו אל מול פני השמש, כי היתה השעה שעת קודם-צהרים. ובגלל הדבר הזה לא שׂם חפיש זמיר אליו לב, ואותו לא השביע, וְנִקָה הָאִירוּס משבועתו.

II

פעמַיִם ושלש שלח מלך אפגניסטן שליחים אל מליך-שח לאמר:

– איה משורר חצרי?

ופעם בפעם שבו השליחים ובפיהם תשובה מאת מליך-שח:

– לא היה פה משורר-חצרכם, פניו לא ראינו וקולו לא שמענו.

וירבו הימים ונשבת מאנוש זכרו. לא נשבת זכרו רק מחפיש זמיר, ויש אשר פני האפגני יחכו עמו ביום וקולו ישמע בלילה:

– “אני, אני הוא”…

ויום מיָמים הֵקיץ חפיש זמיר ולבו אנסו ללכת אל המקום, שם כִּלָּה חמת קנאתו באיש, אשׁר לא חטא ולא אשם לו. והנה לא תכלת, כי ארגמן הוא האירוס על קבר המשורר, וריח לו כריח גן-עדן, אשר ברכו אלהים. ובגעת חפיש זמיר באירוס הארגמן דבק ריח גן-העדן בידיו ובבגדיו, ולא יכול הסירו עוד.

רגע אחד שח ראשו ולבו פִללו מאד: עתה ידע במי שלח ידו – במשורר המשיח. וכרגע שב והתעודד וידו העביר על פניו כמגרש זבוב טורד, ואל לבו אמר:

– מי יעידני? עִמי ימות סודי.

ובפרשו כפיו אל השמים ואל הארץ ואל כל סביביו, הוסיף ואמר:

– זִכרו את השבועה, אשר השבעתיכם…

III

בלילה ההוא הגדיל חפיש זמיר שירה לפני המלך והמלכה והשרים, ומליך-שח לא יכול התאפק, קם ונשק לו על ראשו לעין כל.

– עָלִיתָ למרום היוֹם, – אמר לו מליך-שח, – שָׁבִיתָ שבי, לקחתָּ לב מלך ושרים.

– וראה גם ראה, – הוסיף המלך ואמר: ריח בגדיך היום כריח גן-עדן.

כשמוע חפיש זמיר את דברי המלך האחרונים וַיִּבָּהֵל מאד, אפס, כי התחזק להשיב רוחו אליו עד מהרה, ואמר:

– בצאתי היום לשוח ביער, התעוני רגלי לפִנָּה בודדה וחבויה, שם מצאתי פרחים נותני ריח זה, קטפתי מהם ואמרתי להביאם מתנה למלכה, והנה בעודם בכפי נבלו והשלכתים מפני רק ריחם בידַי ובבגדי.

ענתּה המלכה ואמרה:

– צר לי, כי השלכת אותם. ואתה שוב-נא מחר לשם והביאה לי מהם, ואף אם נובלות יהיו גם הם.

וחפיש זמיר הבטיח לה לעשות רצונה. ומחר שב מן היער אחרי שהותו שם שעה ארוכה, ואמר. כי לא יָדע למצוא מקוֹם הפִּנה החבויה. ובהאמינה בו לא יָספה המלכה לבקש את אשר בקשה אתמול.

ושוב עברו חדשים, נקפו שָׁנים – וסודו של חפישׂ זמיר לא נתגלה, כי שָׁרתה השבועה על כל אלה, שראו את חטאתו הגדולה. ולא נִקָּה מן השבועה בלתי אם האירוס בלבד.

וּפעם אחת, אחרי שנת צהרים, יָצא מליך-שח לרכוב בדרך, העולה אפגניסטנה, ועבדים ושרים וגם חפיש-זמיר רוכבים עמו. והיום יום צח ובהיר, והעין צופה ורואה עד למרחקי-שמים. מימין ומשמאל שִׂמח האירוס את עין רואיו, כי נגולו עליו לכל תפארת תכֹלתם. ופתאום הבהיק מרחוק אירוס ארגמן מעל ערוגה צרה וארכרכה, ומראה הערוגה כאי ארגמן קטן בתוך ים תכלת. ובתמהונו הרב עצר סוסו וצוה על העבד, העומד לפניו לשרתו כי יֵרד ויביא לו מן האירוס ההוא.

וכבוא העבד ובידו אירוס הארגמן וַתִּפָּעֶם רוח המלך: ריח גן-עדן עלה באפו, והוא ידע ולא ידע את הריח. וּבְשֶׁל טבעם של ריחות להחיות נשכחות, נזכר הנלך כעבור רגע את הכל – את הלילה, אשר עלה חפיש זמיר למרום שירתו, את ריח ידיו ובגדיו בלילה ההוא ואת ספורו, כי מצא בפנה חבוֹיה פרח מופלא, עין לא ראתה זולתו, ומאתו היה לו הריח הזה.

וישמח מליך-שח שמחה גדולה ויקרא אל חפיש זמיר:

– גשה הנה וראה: נמצא הפרח אשר בקשת.

ויתחלחל חפיש זמיר מאד. ואולם גם הפעם שבה אליו רוחו כרגע, כי ידע: רחוק המשורר שהיה, ועמוק עמוק מי ימצאנו.

ומליך-שח ממקומו לא ימוש, כי לקח אירוס הארגמן את לבו, ויצוה לעקרו מן הערוגה עם בְּצָלו, למעו נטוע אותו בגנו, גן המלך.

ויעשו העבדים כן, ויחפרו את האדמה, והמלך עומד עליהם לזרזם. ויהי הם חופרים, הלוך וחָפור, הלוך וחפור, כי עמקו השרשים מאד, והנה פגע המעדר בעצמות איש, ועל העצמות פרושׂה מגִלת-קלף, כתובה פנים ואחור. ויתמהו החופרים איש אל רעהו, ויעלו את המגִלה מתוך הקסר ויגישוה אל המלך. ויקרא המלך וימצא, כי מנחה היא לו מאת המשורר האפגני, אשר אבד ועקבותיו לא נוֹדעו.

ואל המלך גֻּנּב דבר בסתרי לבו, כי הֶחֱיָה לו זכרונו גם את האימה אשר אפפה את חפיש זמיר רגע אחד בלילה ההוא, בעלותו למרום שירתו, ובקול נגיד ומצַוה קרא:

– חפיש זמיר, תן תודה, והגד נא לי, מה עשית?

ולא יכול חפיש זמיר הַצְפֵּן עוד נהמת לבו וַיָּלֶט פניו באדרתו ויכרע תחתיו, וכאוֹב מארץ היה קולו:

– ידי שפכו את הדם הזה.

וינעץ בו מליך-שח עינים קודחות אש, ובחמת רוח קרא אליו:

– ארור אתה, כי טִמֵּאת את הברית, אשר כרת עמך אלהים לתתך שַׂר השירה, מחזיר הנשמה לאדם רב. ארור אתה לפני אלהִים ואדם, ויָדי אַל תהי בך.

ויבעט בו המלך, וַיֵּשְׂט מעליו…

###הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ…

I

יום מיָמים אמר גבריאל שר-הגבורה לאלהים:

– אדני-אלהים, עפר אני תחת כפות רגליך, ותָמֵהַּ אני על אורך-אפיך, כי רב הוא. ערבוביה ואנדרלמוסיה בעולם: צדיק מט לפני רשע, ערום מכתיר את התמים, זאב-ערבות קובע נפש כבשה תמה, וכדגים שביָם בולעים בני-אדם איש את רעהו חיים. ואתה רואה הכל, שומע הכל, יודע הכל – ומחריש; במאמר פיך, בנדנוד עפעפיך תלוי כל העולם כלוֹ – ואתה מניח לעמל ולאוֶן, כי יירשו ארץ והם יהיו השליטים.

רגע אחד עצר גבריאל שר-הגבורה במִלִּין, ןאחר הוסייף ואמר:

– אלו רק שנה אחת השלטון בידי – פנים אחרות היו לו, לעולם: צדק ויושר, סדר ומשמעת הייתי מַשרה בַכֹּל.

שמע אלהים ואמר לו:

– האמנם באמת ובתמים אתה מאמין, שיודע אתה לשלוט יותר ממני?

השיב גבריאל:

– הן, אדוני-אלהים; אני מאמין.

אמר אלהים:

– הב ננַסה; יום אחד אתה תהיה השליט, ונראהּ איך יפול דבר, – ובדברו מסר לגבריאל שר-הגבורה את מטהוּ, מַטֵּה-השלטון.

תוך כדי מסירת הַמַּטֶּה נשאו שניהם עיניהם וראו: אשׁה עניה,יחפת-רגל ופרומת-שמלה, הולכת אחרי עִזָּהּ ומשדלת אותה בדברי-חבה לאמר:

– רוּצי, עִזִּי, אל אשר תרוצי למלא נפשך הָרְעֵבָה. אלהים ישמרך, לא תאונה אליך רעה. ואני לפעלי ולעבודתי אלך, למען הָבִיא לחם לאכול לילדי הרעבים.

אמרה והלכה לה, וְהָעֵז קפצה ורצה לדרכה.

נמלך אלהים ואמר לגבריאל שר-הגבורה:

– השׁמעת תפלתה של עניה עלובה זו? הואיל ואתה אלהים היום, דין הוא שתדאג לככך, כי לא תהיה אמונתה לאכזב, ועליך להיות מחסה לָעֵז, לבל יקרנה אסון.

נענה גבריאל ואמר:

– חוֹבתי היא ואעשנה, – ומיד הִגְבִּיהַּ בימינו את מַטֵּה-השלטון אשר נִתּן לו, ורץ לשמור על הָעֵז.

וְהָעֵז עולה גבעות, יורדת בקעות, שיחי-שדה ושבכי-יער מִשְׂחק לה. וגבריאל נהלך אחריה שטוף-זעה מרוב עמל וָטֹרַח, ורק עם ערב הביאהּ סוף-סוף לחצר האשה העניה, אשר שמה מבטחה באלהים.

עיף ויגע שב גבריאל לַשָּׁמַים, וידו העיֵפה צובתת בלי כח מַטֵּה-השלטון. הציץ עליו אלהים ברחמים ואמר:

– היש עם לבבך, רפאל עבדי הנאמן לשלוט גם יום מחר?

עבר צֵל על פני גבריאל, והוא הֶחֱזיר:

– חוסה, אדוני-אלהים, וקח מַטֵה-השלטון מאתי. אם נסרחה חכמתי לשלוט על עֵז, מי אנכי, כי ימלאני לבי לשלוט על תבל ומלואה?…

II

אלהים וכל הפמליה של מעלה הלכוּ לטַיֵּל, ולא הניחו בבית אלא מיכאל השר הגדול, שומר פתחו של גן-העדן. בא חַיָּט אחד, דפק בדלת ובקש להכָּנס. סרב מיכאל ואמר:

– אי אפשר, אין האדון בית, צֻוֵּה צֻוֵּיתִי, כי לא אתן לאיש להכנס עד שובו.

לא קִבֵּל החיָּט והעתיר תחנונים, עד כי לא קם רוח במיכאל השׂר הטוב והמֵטיב, ואמר לחיָּט:

– הִכָּנֵס תִּכָּנֵס, אבל בתנאי אחד: בַּפִּנָּה. מאחורי הדלת, תשב חֶרֶשׁ, לבל ירגיש בך האדון בשובו, ולא יחרה אפו בי, כי לא שמרתי מצוָתו.

הסכים החיָּט וישב בַּפִּנָּה מאחורי הדלת, ונשימתו עצר, לבל תִּוָּדַע שִׁבְתּוֹ פה.

וכשנסתלק מיכאל השר הגדול ויָצא אל מחוץ לגן-עדן, מיד קם החיט מִפִּנָתוֹ והלך אל אשר נשאוהו עיניו:

– כל ימיו עלי אדמות שמע את הבריות מספרים על מדורי גן-העדן; עכשיו יראה בעיניו הכל.

התהלך ממדור למדור, עד שהגיע למדור גדול מאד ועמד כמסמר נטוע:

– שורה ארוכה של כסאות נחמדים ויקרים, באמצע – כסא רם ונשא מכל הכסאות. כֻּלּוֹ זהב טהור, משובץ אבנים טובות לפניו – הֲדוֹם, אף הוא זהב טהור כֻּלּוֹ. זה כסא-כבודו של אלהים וזה הדום-רגליו.

עמד ועמד החיָּט ולסוף לא יכול עוד לשלוט ברוחו, – עלה וישב על הכסא. וכיון שישב על כסא-כבודו של אלהים, מיד נפקחו עיניו לראות מסוף העולם ועד סופו.

השקיף למטה וראה: אשה זקנה ומכוערת מעלימה פקעת חוטים מִשֶל חברתה. נתמלא חֵמָה, הֵרים את הֲדוֹם-הזהב וזרקוֹ בזקֵנה המכוערת. וּכְשֹׁךְ חמתו, בקשׁ לחזור ולהעלות את הדום-הזהב ולהשיבו למקומו, – ולא עלה בידו, כי כבשו אלפי ידים את המתנה אשר נִתְּנָה להן משָׁמים.

נבהל החיָּט, מהר וירד מן הכסא, שָׂם רגליו כאיָלות, שב למקומו בַּפִּנָּה שמאחורי הדלת והעמיד פנים, כאלו לא ארע כלום.

לאחר שׁעה שב אלהים מטיולו, עלה וישב על כסא-כבודו, ולא מצא הדום-רגליו, קרא למיכאל השר הגדול ושאל:

– מיכאל עבדי הנאמן, הדום-רגלי היכן?

לא ידע מיכאל להשיב דבר, חזר אלהים ושאל:

– ההיה פה איש?

לא כִחֵד מיכאל והשיב:

– חַיָּט עני דפק בדלת והתחנן, כי אפתח לו. ראיתי, כי עָיֵף הוא מאד, רחמתיו ופתחתי לו. הנה הוא יושב שָׁם, בפנה מאחור הדלת.

קרא האדון לחיָּט, של בו אש עיניו ושׁאל:

– אָן הדום-רגלי?

הִתְוַדָּה החיָּט ואמר:

– אדוני אלהים, חטאתי, עויתי ופשעתי, עליתי וישבתי על כסא-כבודך ונפקחו עיני לראות מסוף עולם ועד סופו. השקפתי למטה וראיתי זקנה מכוערת מעלימה פקעת חוטים משֶּׁל חברתה, כעסתי כעס גדול על המעשה, אשר היא עושה, וזרקתי בה הדום-רגליך. לחזור ולהעלותו מִשָּׁם לא עלה בידי.

נענה האדון ואמר:

– חיָט שוטה, אלו זרקתי אני בך ובדומים לך הדומי-רגלים מִדֵּי ראוֹתי את המעשים, אשר אתם עושים, לא היו מספיקים לא הדומי-רגלי ולא הדומי-רגליהם של כל הצדיקים והחסידים, העוטרים אותי מימיני ומשמאלי…

*

עם צאת שני הכרכים של כתבי א. דרויאנוב ז"ל אנו רואים צורך להביא כאן את דבריו האחרונים, שנאמרו מעל ערש דוי לידידיו הקרובים באי ביתו:

“לפניכם, ידידי, גלוי וידוע, שאינני מניח אחרי לא עשר ולא נכסים, ורק הכתבים האלה, בהם צררתי את נשמתי, הם חלקי מכל עמלי. בימי חליי ומכאובי עמלתי בשארית כחי כדי לאספם, לתקנם ולהכשירם לדפוס. והנה הם לפניכם, ואני מוסרם לידכם באמונת לבי, כי תשתדלו בעזרת חברינו וידידינו להוציאם לאור, לבל יפקד מקומם בתוך ספרי ישראל, ולמען ידע הדור הבא אחרינו את מערכי לב דור הולך ואת דאגותיו לבניו”.

נסיבות השנים האחרונות מנעו אותנו זמן ממושך מלקיים את רצון המנוח, ורק עכשיו, בזכות אגודת “ברית ראשונים”, שהמנוח היה מיסדה, ובעזרת ידידיו נתנה לנו האפשרות להגיש לקהל את הכתבים האלה, תמצית חיי רוחו של סופר ולוחם מן הראשונים לציון.

אנו מאמינים, כי הקהל העברי ישמור את חסד לאחד מדור ראשונים למלחמת האומה על תחיתה במולדתה ועל תרבותה ויקבל את ספריו בתודה וברכה.

הועדה להוצאת כתבי א. דרויאנוב

שליד “ברית ראשונים”


  1. פרוש: השמש.  ↩

  2. המוטיבים היסודיים של “ספורי–מעשיות” אלו ידועים ומפורסמים באוצרות הבדיחה והאגדה של עמים רבים אבל נוסחאותיהם שונים. ומשום שהנוסחאות שונים, דומני, שיש לי רשות להוסיף עוד נוסח, – במדה ידועה נוסח חדש.  ↩

המלצות קוראים
תגיות