… ה’תרע"ג. בימי מלחמת הקולטורה בארץ ישראל
במגלת שרה ברנהרד כתוב לאמר: שנים אחדות אחרי מלחמת אשכנז וצרפת פנה אחד ממנהלי התיאטרון באשכנז אל המשחקת הצרפתית ושאל אותה על דבר המחיר שהיא דורשת בשכר עלותה על הבמה בברלין.
“את שתי המדינות אלזס ולוטרינגן!” – ענתה שרה בירנהרד.
“המחיר לא רב הוא” השיב לה מנהל התיאטרון, אבל קודם שאתן את המחיר הזה נחוץ לי לקחת בראשונה דברים עם ביסמרק".
שרה בירנהרד היא משחקת נפלאה, היא מצוינה בחריצותה להראות לעיני הרואים את הגסיסה כמות שהיא עד דכדוכה של נפש ועד כדי יציאת נשמה. אבל יותר ממה שהיא משחקת היא אשה צרפתית, ויותר ממה שהיא יודעת פרק בטיב במיתה, בקיאה היא בטיב החיים של עמה וארץ מולדתה. לגבי עמה וארץ מולדתה היא שוכחת כל משחק והיא אוהבת אותם בתום ילדות. ובמחיר עלותה על במת החזיון בברלין דורשת היא שממלכת אשכנז תשיב לצרפת את שתי המדינות אלזס ולוטרינגן.
כמובן שחקו האשכנזים על תמימותה של המשחקת. גם אותו הדירקטור שחק. אבל הצרפתים הריעו לקראתה וירימוה על נס וישימוה למופת לכל בנות גילה. אין שוקלים את הרצון הכביר במאזני האפשרות והיכלת ואין מודדים את הרגש החם במדת ההגיון הקר.
כמדומני שמעין תמימות כזו אנו מוצאים גם במרים הנביאה. היא, בראותה את עני עמה ומצוקותיו, לא דברה רמות ולא בחרה מליצה וחידות, ורק במילים פשוטות היתה מתנבאה ואומרת: “עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל”.
“וכיון שנולד משה וכל הבית נתמלא אורה, ויקם אביה וישקנה על ראשה ויאמר לה: בתי, נתקיימה נבואתך! – לא גבה לבה באותה שעה. גם “כיון שהטילוהו היאורה ותעמוד אמה ותטפח על ראשה ותאמר לה: בתי, היכן נבואתך?!” לא נפל לבה ולא רפתה רוחה. “ותתצב מרחוק לדעה מה יעשה לו”. אמונתה התמימה בעתידות עמה, היא שנתנה בלבה את התוחלת הנאמנה, כי בהיות נחוץ מושיע לישראל, תקום לו לאחיה הצלה. ומי יודע? – אפשר ששקולה תמימותה של מרים הנביאה כנגד כל הנבואות של מ”ה הנביאים ושל שש הנביאות בנות גילה שעמדו להם לישראל. לא מתחכמים ודוברי גדולות, אבל תמימים ומאמינים בונים בית עמם.
ובילקוטי הקטן אני רושם מאמר, כעין מאמרו של ר' יהושע בן לוי, בנוסח כזה: “בנות ישראל חייבות במקרא מגלה של שרה בירנהרד – שגם הן בנות לעמן”. ואת המבטא “חייבות” אינני בוחר ברצון כי אם באונס. רק מפני שאצלנו התלבש מעולם גם הפיוט בלבוש של דין. כשאני לעצמי גדול בעיני מי שאינו מצווה ועושה ממי שמצווה ועושה, ורשות עדיפא מחובה.
לא דור אחד כי אם דורות רבים אני רואה שאין החובה חביבה עליהם. הם קוראים לנפשם עונג בשעה שהם עושים דבר שהוא רשות, וכעין מועקה פנימית יחושו בשעה שהם עושים דבר שהוא חובה.
ובכן לא חובה היא לבנות ישראל לקרוא את הכתוב במגלת שרה ברנהרד כי אם רשות. ואולי עוד תלמוד בת ישראל קל וחומר בעצמה;אולי עוד תתגאה ותקרא: “ולא תהא כהנית כפונדקית?!”
אין נפשי אל הגאוה הזאת, אבל בדורנו אין אדם נתפש על גאוה טהורה, גאוה לאומית. בשעת חירום שאני.
והשעה שעת חירום לישראל. יהודים מתבוללים שבאשכנז עלו ביהודה להבקיע את המצודות שלנו, את אלזס ולוטרינגן של היהדות, את הטכניקום בחיפה ואת יתר בתי הספר העברים, שיש להם איזו השפעה עליהם. הם גוזרים כליה על הרוח העברי השורר בבתי הספר האלה בחפצם להטביע עליהם חותם זר, בחפצם להסיר את השפה הלאומית מגבירה ולהמליך תחתה שפה נכריה.
ובנותינו?
אמנם כבר נראו נצני הגאוה הלאומית גם בקרבנו בימים האחרונים, וכבר החלו גם בנותינו להתנבא במחנה. כבר יש בקרבנו בנות צעירות ותמימות, לא רק בארץ ישראל כי אם גם בשאר הארצות, הנלחמות בתום ילדותן בעד סגלותינו ושרידי מחמדינו;כבר יש בנו בנות צעירות ותמימות העולות על הבמה ומטיפות לשיבת ציון ולתחית השפה – והן נכונות לדרוש בכח תמימותן אולי עוד יותר מאלזס ולוטרינגן.
זה לא כבר באתי לעיר קטנה בגליציה וראיתי בצאת המון נערים ונערות מבית הספר העברי ומדברים עברית ברגש. אני עומד ומקשיב לשיחתם, אני עושה אזני כאפרכסת בשמעי כי שיחתם נסבה על הטכניקום בחיפה;ואני שומע כי גם הנערים וגם הנערות מתרגזים בתום ילדותם ומטיחים דברים כלפי המחריבים, ואני רואה כח פתאום קם השאון לדממה. הנה נערה אחת כבת שלש עשרה שנה הרימה את ידה הימנית למעלה, ולמראה האות הזה השלך הס וכל רעיה ורעותיה נצבו במעגלה מסביב לנערה הזאת. והנערה הזאת התמודדה וכמו גבהה פתאום על כל הנצבים סביבה. בלחייה בא אודם וכמו נצתה אש קדושה בעיניה וכמו התעבה קולה הדק בקסם-סתרים, וצליל קולה נשמע ברעש בקראה: “אחי ואחיותי!בבית ספרנו חתמנו היום כלנו את ידינו על גליון המחאה נגד המהרסים מבפנים ומבחוץ, אף חתמנו את ידינו על מכתב הברכה לאחינו ואחיותינו הקטנים בארץ אבותינו המקנאים קנאת שפתם ואינם נותנים להמירה בנכריה. אבל בזה עוד לא עשינו גדולות. הנה עוד חובה אחת קדושה מוטלת עלינו היום. בואו ונמלאנה. זה לפני רגע ספרה לי נערה אחת כי זה היהודי המתבולל אשר לחרפתנו נקרא עליו שם “מורה הדת”, כי זה המלקק את הריר מפי זרים העיז פניו בבית הספר הפולני להתל בשפתנו הלאומית ולדבר סרה ותועה על הציונות ועל מנהיגיה. לכו ונלכה כלנו אל ביתו להוכיחהו על פניו ולהשיב חרפה אל חיקו!”
ואני נפעמתי למראה עיני ולמשמע אזני. הנה בו ברגע מהרו כלם ללכת בקריאות של “תחי שפתנו הלאומית!” “יחיו כל הלוחמים בעדה והמקנאים קנאתה!” עד בואם לפני בית מגורו של מורה הדת, ויחליפו את קריאותיהם בקריאות של "בוז לך עוכר ישראל! חדל לך מפטפוטיך בגלענים אשר תְכַנֶה אותם בשם הוראת הדת. דתנו עברית היא, וקדושה היא, והלילה לבור גמור לבוא אל מקדשה ולחלל אותה בטומאת שפתיו!.
"ונבאו בניך ובנותיך כתיב – ואתה תשמע ותשחק בראשונה על תמימותם. אבל אם בעל נפש חושבת אתה ואם לב מרגיש בקרבך, תחשוב ותרגיש כי כל גופי תחית האומה תלוים בנבואה התמימה של צעירי העם;תחשוב ותרגיש כי אלמלא נטלה בימי המהומה הנבואה גם מן הצעירים והצעירות בישראל לא היה חרב בית המקדש…
ואם מעט לך, אתה המתחכם, אספר באזנך עוד דבר אחד: כי קודם ששבו הנערים והנערות לבתיהם נגשה נדחפה נערה אחת אל חלונות מעונו של מורה הדת ובכלונסאת-העץ אשר בידה נפצה שתי זכוכיות – ואתה תשמע, ואולי לא רק תשחק כי אם גם תתרגז. אבל אנכי הנני מגיד לך כי לא רק על הנבואה של הצעירים והצעירות עולמה של האומה קיים כי אם גם על פחזותם ועל משובתם…
אשרי העם שגם בזקניו עוד שמורה אש הילדות, ואוי לו לעם שהוא כלו מלא דעת זקנים והמזג הרותח של הילדות יחסר בו…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.