¹

א    🔗

הוֹ כִּי פֶתַע הַשְׁקִיעָה תָּקְעָה צִפָּרְנֶיהָ הַמְכֻרְכָּמוֹת

בִּבְלוֹרִית שְׁלֹשֶׁת אִילָנַי וַתְּכַרְסֵם עֹז מַצַבְתָּם.

(“מעבר לימים”)

באלה הימים הלך לעולמו הליריקן והדרמטורג העברי מתתיהו שוהם, והוא בן 44. מעציבה מאוד העובדה, שמיתתו של סופר עברי בעל שיעור קומה, שיצאו לו גם מוניטין של מקבל פרס ספרותי מעירית תל-אביב, נודעה לקהל ע"י טלגרמה יבשה בלא שרטוטי ביוגרפיה והערכה בצדה. ולא על מערכות העתונים תלונתנו – חסרים היו להן המקורות לשאוב מהם ידיעות ביוגרפיות, אלא על החברה העברית כולה אנו קובלים, שיחסה צונן והיא מתרשלת להציב ציוני תולדות לכל יוצר עברי בעודנו בחיים. לא יתואר הדבר, שסופר אשר ישמש בכהונת הספרות כעשרים שנה, איננו רשום בשום מילון או לקסיקון או אנציקלופדיה, שיצאו במשך עשרים השנה האלו.

שוהם נכנס לשירה העברית מתון-מתון, אך כבד-צעד וטעון פירות. במשך חייו המעטים נתן לנו יבול מרובה בכמותו ומכובד באיכותו. ארבע דרמות ושירים ומאמרים העניק לספרותנו. ואף-על-פי-כן לא עשה העוויות של עשיר פזרן. הוא עשה את מלאכתו בהצנע ולא היה מכריז אלא על המוגמר ועומד. שלא כאלה, ששלושים חודש לפני צאת יצירתם לאויר העולם הם מזדרזים לבשר על הולד החדש, ולא פעם בשורתם שוא. שוהם היה בעצם קיומו בשורה. כל יצירה משלו, מלבד מתן עצמה היה בה גם משום מתן הבטחה ליצירה נוספת. ליבוטי הבעתו וחיבוטי עיצובו העידו, כי לא נשלמה המלאכה, כי הוא בבחינת “תנא ושייר”, כי לפי שעה נתן לנו מה שהשכיל להשיג בהיאבקות עם עצמו ועם זולתו, והשאר יבוא. דומה, שלא סיים פתרונה של שאלה אחת על מנת להיפנות לחברתה. תמיד בצבצו ועלו לפניו צדדים חדשים שהיו טעונים עיצוב מחדש.

אפשר שעוד יתגלה לנו, אך לפי שעה כמוס מאתנו אותו צינור-השפעה ואותו נתיב-מסתורין שהביאוהו עד הלום. קוראים אנו ביצירותיו ותמהים: הלזה מנין בא? מהיכן לו סגנונו, דרך-עיצובו ואופן-השגתו? חוליה באיזו שלשלת הוא? אין בו לא מסגנונו של מאפו ומתפיסתו האידילית, ולא מלשונו של ביאליק הממוזגת יפה והצחצחה, וכל שכן שאין חלקו עם שפת השירה הצעירה, הגמישה והנכפפת. לשונו כאילו מתעלמת במתכוון מן הדרך הארוכה ומן ההישגים הרבים, שהשיגו המשתמשים האחרונים בשפת התנ"ך, והיא רצה עלי אורח משלה, שגם שפיפון נושך עקב מצוי שם. עם קריאה, בלכתנו עם קצב פסוקיו וחרוזיו, משתררת בנו הרגשה כאילו זרם איתן פרץ ועלה מנבכי האדמה על פני היבשה והוא מבקיע אפיק ראשון למהלכו. על כן ניכרים חמרי-הסחף, הנגררים תוך כדי הילוכו של הזרם.

ב    🔗

הִתְלַפְּדוּ כֹה אֳפָקִים, תְּהוֹם שַׁלְהֶבֶת הִתְקַמְרָה

וַתְּשַׁלְשֵׁל דְלָיֵי-בְּרֵאשִׁית לִמְשׁוֹת מֵהֶחָלָל

כַּדוּר-אֶרֶץ מִתְעַרְסֵל בְּמִקְלַע קַרְנֵי שְׁקִיעָה.

(“היום הגוסס”)

בשלושה חרוזים אלה מקופלים תעודתו ומילוי תעודתו של שוהם. הוא משקע דליי-בראשית בתוך באר-הקדומים, שמתוכה מפכים ועולים בעיות אדם וגורל אדם, שהניעו את גלגל החיים בימי קדם ושעדיין הם מניעים והולכים. שוהם רואה ומראה את הקבוע-ועומד ואת הבלתי-משתנה שבמזל האנושי. הוא צובע מחדש, כביכול, את שלמת הגורל האנושי שדהתה מרוב ימים, והכל מבריק ומפתה כבראשונה. לשם כך אנוס הוא לפרקים להוציא דמויות מסרתיות מידי פשוטן, לשים לב חדש בקרבן ולהשכין בנפשם יצרים אחרים. אך אם מצד הפרובלמטיקה והסברת הנפשות שפעלו בימי קדם הוא מהפכן גמור, ההופך צדיק לרשע ורשע לצדיק, טפל לעיקר ועיקר לטפל, הרי השפה המושמה בפי הנפשות האלו, המגלמות בעיות זמננו ומכאוביו, היא שפה שמרנית, היפר-תנכית, אם אפשר לומר כך. היא תנכית יותר מן התנ"ך. יש לשער, שגישתו המהפכנית לחומר הקדמון הביאתו לידי שמרנות בשדה הלשון. אין אדם אחד עושה, כנראה, שתי מהפכות. הוא פיקח את הגל מעל תקופות מעורפלות ומאורעותיהן וחיבר את נפתולי האדם הקטנים והגדולים של ימות-ראשונים אל מלחמת האדם בן-זמננו, באופן שאתה מרגיש בעליל את רציפות הדורות בשדה הקנאה, האהבה והיצרים; הוא העיז לחזות חזות אחרת ולעצב על פיה את הדיוקנאות הקמאיות. אך מצד בהירות הנאמר וצלילות הראות וטוהר האפקים, מדגים ספר “בראשית” סגנון ותיאור מודרניים ביותר לעומת הארכאיות של שוהם. מין עומס-יתר-על-המידה מורגש ביצירתו, מין הליכה-במתכוון על גבי חתחתים, הפוצעים בחודיהם ובחשיפותם את רגלי המהלך עליהם עד זוב דם. ואמנם מעין סיבי-דם מושחלים בין פסוק לפסוק, בין מחזה למחזה ובין נפש לנפש. אפילו ההומור והשחוק סמוקים ביצירותיו. פעמים שאתה מרגיש, שהמשורר פצע מלה מן המלים בידים. כך נראתה לי, למשל, המלה “יחך” במקום יחכה. בדקתי ולא מצאתי, שלשם משקל או יופי או טעמי טכניקה נעשה הדבר.

אולם כל הפגמים, שרבים מהם ודאי היו בטלים מאליהם בהמשך יצירתו, אינם יכולים להאפיל על שוהם כיוצר בעל כוח-איתנים, החוצב מן השיתין, המנובב את העבר הדומם ומשלבו בתוך ההווה הרוטט. לא ידענו כמותו זה כמה. יוצרים כשוהם מיועדים לבנות היכלות לספרות העברית מאבני-גזית. כל הינף של פטישו תקע יתד נאמנה, כל משיכת-קולמוס משלו טבעה מטבע וצרה צורה. וגדול הצער על שסופר רב-גנזים ושר-אוצרות כזה ירד אלי קבר תוך כדי זינוקו על חומר-יצירה חדש וגדול.