(לזכר ישראל זנגוויל) 🔗
ליוצר אמן יקרא העברי “חושב”, יען אשר מלא הוא “רוח אלהים” “לחשוב מחשבות לעשות”: המחשבה והמעשה אלו הם שני צירי היצירה, ובהם יתנכר היוצר, ועל פיהם ייוודע אם ועד כמה בן קיימא הוא פעלו.
ישראל זנגוויל הוא חושב מתמיד וגם מעמיק: במרכזה של מחשבתו עומד ישראל – לא ישראל סבא, בן דורם של יוצאי מצרים, של השופטים והמלכים, כי אם ישראל הנע ונד בין הגויים, חניך הגלות והדלות.
ישראל זנגוויל מתהלך מגיטו אל גיטו, ומן הגיטאות לא יצא, כי בהן שורש נשמתו, והוא יודע כי מהן אין לו מוצא. אח הוא ל“מלך השנוררים” של הגיטו, ונכד ל“חולמי הגיטו”. לכאורה אין הוא כי אם אח או נכד רחוק, ואולם בעצם יעמוד יחד עם “נכדי הגיטו” שלו בתוך תוכו של רחוב היהודים. ויש גם אשר ישאל את נפשו הכואבה – כי נפש כואבה לו, ולפעמים עד לייאוש –: לשם מה החרבנו את החומה החיצונית של הגיטו – והחומה בתוכנו היא עמדת, בקרבנו פנימה? האם לא טוב היה אז מעתה, בהיותנו שלמים ברוחנו וכנים לעצמנו, יושבים בתוך עמנו וחיים את חייו המלאים והטבעיים על נגעיהם ועל קדושתם? שאלה מרה זו ישאל גיבור “חד גדיא” שלו, ותשובה לא ימצא עליה. שמא תאמרו: אותם החיים לא נתראו לנו כמלאים, אלא לפי שהורגלנו להם שלא בטובתנו, ולפי שהיו לנו ל“טבע שני” על אפנו ועל חמתנו. ואולם מה יתרון ב“טבע ראשון” שלנו, לאשר לא טעם את טעמו, והוא גם איש אשר לא ירמה את עצמו, וכל גניבת דעת שלו או של אחרים אסורה עליו ומוקצה מחמת מיאוס?
והסופר הזה, שיצא לכאורה אל הגויים וגם קנה לו שם ביניהם, לא היה מבקש בעיקר אלא את דרך התשובה אל עמו, כלומר: אל הגיטו, כי עם ישראלי אחר מלבד יושב הגיטו לא ידע, וגם לצייר לעצמו לא יכול. תאמרו: פאראדוכסן – והיא רק אמת פשוטה. התבוננו אל “נכדי הגיטו”, שהוא אחד מהם. מה מבקשים הטובים שבהם? הלוא לשוב אל עמם ואל אלוהי עמם! ובעוד החולמים שביניהם הוזים על יהדות צרופה כביכול, שיטיפו בגיטו הניו-יורקי, תגלה להם הנועזת שבהם, והיא גם החכמה והטובה שביניהם – כי היא שבה אל היהדות התמימה של בי הגיטו!
ואולם לשוב אל היהדות הגיטואית – זאת אומרת: לא רק לשוב אל חלומותיה וחזינותיה. הדבר הזה לא יכבד על איש האומר: “החולם הוא אור החיים”. זאת אומרת: לא רק לשוב אל הגלות ואל הדלות. אף הדבר הזה חייב, ואפילו רוצה לכאורה, את ההרגשה ש,אסור להיות מאושר בין אומללים". לשוב אל היהדות הגיטואית – זאת אומרת: לתת צווארו בעול כל מנהגיה וכל חומרותיה ולקיימם לא רק בהרכנת ראש, כי גם באהבת לבב. המסוגלים “נכדי הגיטו”, אלו אחוזי הרוח הספקנית הקיצונית, לעמוד בנסיון זה, שהיה קשה כבר על לא מעטים מבני הגיטו, ולא אחד מהם נכשל בו?
כי הינה הגיטו היה מצוין לא רק ב“חולמיו” – כי גם בכופריו. זכרו את אוריאל אקוסטה, זה התינוק שנשבה בין גויים, ולכשגדל עזב את אצו ואת מולדתו וחזר אל הגיטו לבקש בו סיפוק לרוחו הישראלית, והוא לא מצא את שביקשה נפשו וחיה מיי מנודה ומוחרם. האם לא כגורל היהודי הנענה הזה יהיה גם גורלם של כל “נכדי הגיטו” לכשיחזרו אל הרחוב שנטרדו ממנו? האם א ננעלו להם שעריו לעדי עד? או האין גם טירודם מתוכו הסמל והמבשר של חורבן הגיטו בכלל?
ישראל זנגוויל, שיצא בעקבות אוריאל אקוסטה, וספר את כל צעדיו הרוחניים, משעה שנתעוררו בו הגעגועים הראשונים לעמו ולדת עמו בצורה של הרהורים אחרי הדת הקאתולית, ועד לתשובתו ולכפירותיו, הראשונה והאחרונה, המוחלטה – העמיד לעומת הכופר אכול הספקות יהודי אחד, מלא חכמה ודעת, ועל הכל אהבת החיים ושמחתם, שהיה רוב ימיו “אנוס” עד שברח אל הגיטו, מקום שם השליך לאחרונה את מסווה הדת הנכריה מעל פניו, ושב, לאשרו הגדול, לחיות את חיי עמו בריש גלי. הזקן הזה, שכוח עלומים לו וכולו שיכור מתענוג החיים שופך בוז ולעג על חברו הצעיר, שנזדקן בלא עתו מרוב חיטוטים ונקרנות אין קץ, ובילה ימי חייו בלא חמדה. המנהגים – צועק הזקן – הלוא הם צורת החיים! מנהגי הדת הישראלית – מה רבו, מה עמקו אוצרות החיים השפונים בקרבם!
תאמרו: דתיות זו אפיקורסית היא יותר מדי ל“נכדי הגטו”, אלו הנזירים מבטן, שאינם פוסקים לשאול את עצמם ואת חבריהם על “אני מאמין” שלהם. אם כה תאמרו – תבוא עליכם נערה נחמדה מ“נכדי הגיטו” בשאלה חמוקה: ככלום יש כאן מי שיודע את עצמו במידה שוכל להגיד אם מאמין הוא או לא? והיא שאלה שאין נגר ובר נגר שיפרקנה.
הינה זאת הנערה באמונתה תחיה, וידוע לא תדע המאמינה היא אם לא – ואילו גיבורם של “השדים” אשר לדוסטוייבסקי בילה את חייו לתוהו ולהבל יען כי “לא ידע שהאמין” בעמו; והרי לכאורה צדקה הנערה ממנו.
ובכן נפשטה האיבעיא? לא! ישראל זאנגוויל לא היה פותר חלומות הפושט איבעיות – כי רק חולם היה, ועל הכול שואל, שואל גדול ועמוק, והוא בעצם איש הרוח ושואל שאלות הרוח, והיהדות הגיטואית איננה קרובה ללבבו אלא במידה שהיא תלושה מן הקרקע, במידה שהיא “רוחנית”. כל אלו המנהגים העתיקים, שריח האדמה דבק בהם ולא יפוג מהם לעולם, עדיין “מגושמים” הם לו. גם ריחא מילתא היא, והוא את הרוח יבקש. ובעוד רגליו עומדות הכן באמצע הרחוב, בעוד אזזניו קולטות ביודעים ובלא יודעים את הקולות הבוקעים ועולים מבית הנסת הגיגטואי, ובמו פיו יחזור עליהם, בעוד עיניו מביטות נכחן אל המון העניים הנודדים, המבקשים לחם ופינה להניח בה את ראשם הדווי – בעודנו עושה כל אלה, ורוחו היא כבר מהם והלאה. הרי יהודים כמו שהם נמקים בגלותם ובדלותם, הרי יהדות כמו שהיא מרודה ומקופלת בתוך תוכה – והרי גם בראש וראשונה רוח היהודים והיהדות, רוח גדולה וחזקה למרות כול, ועל אף כל משנאיה ומאהביה גם יחד! האם לא זאת הרוח העזה והמורדה שהחזיקה ביהדותה לבדה בשעה שכל עמי אירופה שמסביב לה קיבלו את הנצרות? האם לא היא שמרגישה זה אלפי שנים את מנוחתם של שלווי העולם, שמתקוממה בכל תוקף מימי הנביאים ועד ליוצרי תנועת הפועלים כנגגד הרשעה העולמית? ובכן, ישאל ישראל זאנגוויל – ובשאלתו זאת יגיע עד קצה גבולה של ההתבוללות –: האין ישראל השאור בשבעיסת האנושות, השאור שכל זכות הקיום בפני עצמו אין לו ואי אפשר שיהיה לו, וזאת תעודתו להיבלע כולו בתוך העיסה עד לבלי השאר לו כל שריד? תאמרו: כל זמן שתהיה עיסה יהיה צורך גם בשאור, ואולם “תעודת” השאור לא תשתנה על ידי כך. זאת ועוד אחרת, וקשה ביותר: כוחו של השאור הישראלי הולך ופוחת לכאורה לפנינו ולעינינו, סר אלוי ישראל מעל כמו, והרוח היהשראלית משוועת לאלוהיה ואיננה נענית, כי אכלתה התרבות המערבית וכילתה את כוחה.
ב“חד גדיא”, שבה יערטל הסופר את נשמתו בעדנה ובאכזריות גם יחד, ילך הגיבור המבקש את אלוהי ישראל ולא ימצאנו, וישליך את עצמו לתוך הנהר, ועם צאת רוחו יישמע קולו, קול תינוק הקורא ממעמקים: שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד! וכל השומע, ואחזו אותו חיל ורעדה.
תאמרו: אך רוחניות יתירה וחולנית היא, שאין לה תקנה אלא בתשובת עם נידח ונודד לארצו. רעיון זה ישימנו הסופר בסיפורו “עושה השלום” בפיו של כופר יהודי מגושם מיוצאי הגיטו. יהודי זה, שמתוך פיו נופל תמיד הפסוק השגור בפי חניכי האמדונים הצפוניים: “הכול טבע”, דוחה את רעיון התעודה של הרוח הישראלית כהזיה טפשית ואומר: הבו ארץ לישראל וישנה טעמו. ואילו גיבור הסיפור “חד גדיא”, זה היהודי המערבי בעל התרבות העליונה, נרתע לאחוריו מפני רעיון זה. לא יקום ולא יהיה – יאמר איש-הרוח, אשר בעודנו בחייו, כרוח ישוטט בין בני אדם, כמוהו כעמו הגולה.
ואולם הינה זה באה סערה הכבירה האדירה, שחולל בנימין זאב הרצל בישראל ובגויים, ותאחז בציצית ראשו של איש הרוח החטטן והנקרן, ותעמידהו על הארץ בעל כרחו. ישראל זאנגוויל, זה החושב הנשגב שידע רק לשאול, קיבל את תשובת הציונות וממנה לא סר גם בהיותו ל“ארצי”. כי מהי הארציות, וקרים מהי? הלוא אך ציונות בלי ציון, אך הדיה של התנועה הציונית, שבלעדיה לא היו להם כל מציאות ואפשרות המציאות. אפס כי בנות הקול לא תמלאנה לעולם את מקום הקול, לא תחרשנה לעולם את קול הדמים של הגזע, הצועקים אל אדמתם ואל מולדתם, אל הרריה ועמקיה ואל שמיה שעליה.
[1927, “איים”].
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.