פתיחה    🔗

רואי פני מנדלי וזוכרי דמותו החיה מתמעטים והולכים. איש מקרוביו – ומנינם לא רב – לא נותר, כמדומה, בחיים. אף מנין מקורביו היה קטן תמיד. ואני אף לכלל מקורב לא הגעתי ורק פעמים מספר באתי תחת צל קורתו וזכיתי להסתכל במראהו הדגול ולהאזין לשיחו המופלא, שלא מצאתי את משלו אצל שום בשר ודם אחר.

אף על פי כן רואה אני כשר לפני לשרטט אילו קוים מקלסתר דיוקנו של האי סבא חכימא ולהעלות בכתב כמה מימרות נאות משלו.

איני מתיימר לעשות לו נפש כראוי לו או ליצוק בדפוס הולם מסכת שלימה של שיחתו הזורמת בעוז ומכה גלים לרוב בתוך אפיקים לאין שיעור והיא מבעבעת ומקצפת ברמזי־רמזים, בשצף של כוני־חן ואף בשצף קצף וחימה שפוכה ברוך ובתפנוקים ובחמדת מעדנות. לא קראתי ולא שמעתי, בכתב או בעל־פה, העתק חי של שיח מנדלי על כל כוניו וגוניו. לא היה איש מסוגל לעשות כמתכונתו ולחקות אף במעט את ניגוניו וגינוניו, את רטנוניו וחנוניו, את פרץ הרוגז המפויס שלו, את נזיפתו האבהית, הסבאית, הקונדסית, את משובתו הישישית, את קפודיותו הנלבבה, את פינוקו הקשיח למראית־עין, את רגשו החם והסואן המפורזל פרסת־ההגיון הקר, את החוכא הדוקרנית שלו, את משחק ה“רוגז” המלווה תמיד במשלוח זרת קטנה לעשיית שלום, את הבן־יחיד האב ואת המומוס המפליא לעשות שבו, את הרב־מג בכל תנועה, את האמן הגדול לעוית ולשאט־נפש לחיתוך פרצופי־בוז כלפי קטני־מוחין, את הקדמון שבו, את ישראל סבא היוצא תמיד רכוב על גבי אחד מ“חברה הלבנה”, רתחן וקפדן, בן־פרצי ועושה מרידות ביהודים היפים.

כללו של דבר ק“ן טעמים היו לו למנדלי. ואפילו רעיו וחבריו הקרובים, אף הם חכמים ומשיבי־טעם, לא יכלו לספר לאחרים על אודותיו אלא מקצת טבעו, בבואה דבבואה מהופעתו האשכולית, הבוראה בהבל פיה ובמחי העויה נפשות רבות, שיש להן מראית של בשר ודם ממש, על אורן וצלן, גבורתן וחולשתן, פקחותן ואיוולתן וכל האביזרים שלהן. מנדלי היה משנה את טעמו לרגעים. וכל הבא להחיות את צלמו ולדובב את פיו, על אחת כמה מי שבדומה לי ראה את סבא ממרחק של גיל־שנים ומבעד למחיצה של דרך ארץ ויראת הרוממות, אינו יכול אלא לצור קוים בודדים, חטופים במצלמה של יושב בצל והניבים הנאמרים בשמו אינם אלא בגדר נ”ט בר נ"ט.

בצל ישבתי לעתים בקרבת מנדלי ותיאורי דמותו אך צלליות הן.

 

קלסתר דיוקנו    🔗

קומתו גבוהה, זקופה, זקופה כאילו לתיאבון, עד כדי מראית של הבלטת הגבהות ומיתוח עצמו כמיתר כלפי מעלה. ליצנים אומרים, שאותו זקן שהיה טורח ושוקד להישיר שיעור קומתו כלפי מעלה, שלא יהא חס ושלום כפוף מקצת לפניו, התכופף לאחוריו ונמצא שצמחה לו חטוטרת לא בגבו אלא בחזיתו. אין יודעים מי ראשון הפריח בדיחה זו. יש מייחסים אותה לביאליק, יש לפרישמאן. אחרים מציינים מקור שלישי ורביעי. דרך כלל מתבדחים על חשבון הזקן, אבל אין זו התבדחות של ביטול אלא של הערצה גלויה וקנאה מסותרת. ובאמת נסוך במראהו של הזקן ובסבר פניו כוח־מה מטיל מרות ואף מדכא. דמותו כגינירל מן הותיקים, שרובי שנותיו עברו עליו בשדות הקרב. רב־אלוף בהחלט. כל שיבוא במחיצתו מוחזק כנגדו פרחח.

תוי פניו חדים; עיניו קטנות, אבל יש והן נחבאות מתחת לגבותיו ומצטמצמות עד לידי קוטן מוקטן, ללמדך שאין לך דבר מצומצם שאין לצמצמו יותר מכך ואף על פי כן אינו יוצא מכלל יש. עינים זוטות אלה מחזיקות את מנדלי במלואו. פלאי הטבע. את האספקלריות הגדולות הוא משבץ בתוך העצמים הקטנים ורוב אורות הוא משבר בחיק יהלום כגודל הפול או הענב. אף עושה הוא נפלאות גדולות במחבוא גחלילית זוטא. עיני מנדלי נאה להן הקוטן. חפרפרות הפועלות בחורים ובסדקים. איני זוכר מבט מנדלי כשהוא דרוך וערוך, אלא גולש או נחבא לו. הרואים הגדולים אינם מביטים כלל, הואיל ומראים להם הרבה בדרכים סמויות מן העין. חוששני לומר שאף מצחו היה צר. כן, דווקא. לא מצח רחב־ידים, משתרע, של תלמיד חכם, המתקמט או מצטמק ויפה לו מחמת פעולה המוחין וכלל מראהו כאילו נתון במצב של עיבור הגיונות והריון מחשבות. מנדלי דומה יותר לאיש ציד. בימינו קוראים לזה צלף. הסייפא שבו מאפיל על הספרא. איש־חיל זה מסתמא רובה טמון מתחת לחצנו או אקדח מתבטבט לו מאחוריו. כן, איש הדרבונות. “פריץ”. חטמו יהודי שביהודי, ובכל זאת יש בו איזה דמיון לגוי. הרבה מתוך שנאתו לגויים, אשר אכלו את יעקב ואת נוהו השמו: שכן על הרוב מחקים בני־אדם את יריביהם ומשנאיהם. במקצת–לא כדאי להסתיר – מחמת התבטלות מפני הגויים שהם שלוים ושבעים ושרויים בנחת ובריאים בגוף ואף בנפש, לפי השגת הימים ההם. טרח מן הסתם לא מעט להידמות לגוי בגובה, ביראה, בבטחון צעד ובתקיפות הדיבור ואף בחיתוך הדיבור. ואכן, לשונו חרב חדה. שנאמר: סייפא!

מסתבר שאי אתה יכול שלא להשוות את גיזרתו הזקופה לשל עץ. אלון! זקוף, תמיר, רץ אורח אל המרומים, רב־ענפים, טובל את פארותיו באויר־מרחקים. שכן חמה חריפה של סבא מנדלי אינה רק פלפלא חריפתא, דבר של בושם, עולה כאד מתוך ערפילי־טוהר של המופשט. היא עלוה, מרבד־דשאים, ריח השדה, רשרוש רגלים בין העלים, ברן־יחד צפרים, חיים שוקקים. כנגד כל כזית מופשט קב של ממש, כנגד כל ברק רעיון רעם רגשות. אין הוא תולה הרים בשערות ואף אינו תולה דיוקן יהודי בשער. היינו, בסתם זקן ופיאות, כדרך מספרים גרועים, שנותנים במקום גוף דמות, ואף לא את הדמות אלא את הלבוש או כל סימן־היכר חיצוני, וסימן־היכר ראשי בעיניהם הם הזקן, הפיאות, הגבות העבותות, חתימת זקן או שפם מדובלל או שומא ויבלת על החוטם. כשמנדלי מתאר זקן ופיאות אינו מסיח דעתו מעצם הדיוקן, ולאחר הדיוקן בא היהודי במלואו. חוץ ופנים, רוחניות וגשמיות, עולים אצלו במזיגה נאה, בדיבורו לא פחות מבכתיבתו. נפשות הנבראות בפיו יש להן כל המעלות וכל החסרונות, שהם צורך הבריאה הזאת לאותה שעה, פרט לא נעדר. מנדלי אף בשיחתו יושב על האבנים ומוציא בכל תיאור וסיפור שלו דבר מתוקן. הרגל כזה אצלו. להיות תמיד הוא במלואו: אמן גדול, אדם תקיף, יכול רצונו ורוצה את יכלתו, חורג בכל ניע ושיח מתחומי האנושי לתוך גנזי החי למינהו, הצומח.

שעה שהסתכלתי בו לראשונה בביקורי הראשון אצלו, טרם הספקתי להתבונן בתוי פניו, לספוג לתוך כלי הצופים שלי את צלמו כמו שהוא, כבר ניתנה לי ההזדמנות להזין את עיני בחמדת משחקו, כשהוא חותך בפני אורחיו פרצופים רבים ושונים של בני־אדם ושל בהמות וחיות ולשם המחשבה יתירה הוא חותך גם דיבורים, רננים וציוצים.

 

מנדלי אחד    🔗

הכל אומרים, ואף הוא גופו העיד על עצמו, שיש שני מנדלים. אולם, ראה פלא, רישומו הראשון בך הוא היפוכו הגמור: מנדלי אחד הוא, בעל פה ובכתב, באישיותו החיה ובדיוקן הנאצל שלו בספריו, בהעתק ממנו שבדמיון ומפי השמועה והתיאור איש מפי איש ובו גופו, במקור עצמו, לעולם הוא הנהו הוא על כל קו ותג. כן, דווקא מנדלי, בניגוד לכמה סופרים אחרים, שכבר נזדמן לי להכירם פנים אל פנים, אין האמן שבו סותר בשום פרט את האדם שבו וכדרך גילויו בחבוריו כן גילויו בחיים.

הרי, למשל, קצת דוגמאות.

ראיתי פלוני הסופר שופע רגש חם בספריו, ואילו ביחסו האישי הוא קר, כילי ממש לתשומת הלב ולמבט מלבב פלוני סח עם קוראיו מתון־מתון, שוקל מלים כאילו כל דיבור היוצא מפיו עשוי להכריע איזו כף של מאזנים, אך פה אל פה לשונו נטולה כל רסן ומזגו הסוער מעבירו על יושר שכלו וצלילות־דעתו. אף יש איש ריב ומדון בתחום הכתב, רתחן ונוקדן, אף נוקם ונוטר, קולמסו כפטיש יפוצץ, אריות יטרוף בניביו שהם מלתעות. עשוי הוא ללא חת בעמדו על הקתדרה, אלא שברדתו מעליה להתערב עם הבריות. מראהו כאיש חלש ונכנע, נמוך כעשב השדה ושקט כאגם־מנוחות, אף שיחו ושיגו עשויים בנחת ובענווה יתירה, תזל כטל אמרתו. אין הוא מסוגל לפגוע אפילו בזבוב. וכיוצא בזה מוצא אתה פלוני הסופר שופע בחיבוריו אמרי־שפר, נגלה אל קוראיו בקולות ובברקים ומשחק לפניהם בשלל צבעים, מעיין המתגבר ומזנק חידודים ובדיחות וחידושים מזהירים. ולא כן בדיבורו מפה לאזן ובמגעו האישי אפילו עם מכריו הקרובים. אותו שעה פנה הודו, ניטל זיוו וחכמתו מסתלקת מעליו, אף באר לשונו מסתתמת והוא מתגלגל ליצור אפור, בר־נש גמגמן. נמצא שאפילו המחוננים שבבני־אדם אינם זוכים לשני שלחנות ואין נופלת בחלקם מנה אחת אפיים. כיוון שהם מבזבזים את עשרם הרוחני בשדה־פעולתם הראשי הם נראים עניים מרודים ברוח ביציאתם מן התחום ההוא. אין כוחם מספיק להם אלא כדי שליטה ברשות אחת ולא בשתי רשויות בבת אחת. על כרחם הם נחזים לעיני אחרים בשני העתקים, או בהעתק אחד ובמקור אחד, בדו-פרצופין.

שהות קצרה בחברת מנדלי בביקורי הראשון העמידתני על תופעה הסותרת את מושג השניות, שכבר נתגבש אצלי מתוך נסיון־מה לידי כלל. אין שני מנדלים, אלא יש אחד. זה שבכתב הוא זה שבפה. וככוחו בכתב כוחו בפה. בעל־שפע בספריו ומעיין הנובע בניב־שפתיו. רתחן כלפי קהל קוראיו ונאפד זעם בקרב עדת שומעיו. כל סגולות החמד שלו כמחבר נתייחדו גם בשיחות־חולין ולהט הנעורים שטבע את חותמו בכל מה שיצא מתחת עטו בשנות תשחרתו עמד בו עד זקנה ושיבה. לא נס ליחו, לא פג שצפו וגם קצפו, לא נחלש מריו ולא הומתקה מרירותו. קו אחד חקוק בכל מהלכו, קו־חיים אחד, קו־חיים ארוך, קו דרוך, קו מנדלאי מובהק. לא נשתנה האיש, לא נתעייף; לא נתפייס; לא נעשה בעל תשובה; על אחת כמה שאין הוא מעמיד פנים לשום צד ולשום כיוון. הוא הנהו הוא: נאמן לעצמו משורש ועד צמרת. הוא רב הפנים יש לו על פי האמת דמות־דיוקן רק אחת; הוא המפליא לשחק נפשות רבות את נפשו שלו אינו משחק אף במעט; הוא הזרוע בסתריו קמטי־קמטים, עומד לעיני הכל, חבריו האריות שבחבורה ואנחנו הזאטוטים הנלוים אליהם, גלוי וחשוף. מנדלי אחד. אדם־פלא. זקן־צעיר. חכם־תם.

 

ב. ביקור ראשון    🔗

מימי לא ראיתי את מנדלי ביחידות, אלא במושב אורחים ורואי־פניו. את ביקורי הראשון אצלו עשיתי יחד עם שלוש אריות מישראל. ח. נ. ביאליק, ד. פרישמאן וי. ח. רבניצקי, שהואילו לספחני אל חברתם ולהביאני לביתו לחזות בסבא־פלאי. מנהג הוא שהולכים אל סבא בצוותא. ולא קמים והולכים אליו, אלא מזמנים עצמם לפני כן במשך ימים ושבועות ומזרזים זה את זה לעלות אליו ואיש אל רעהו יאמרו: ובכן, אימתי אנו מתוועדים לבקר אצל הזקן? או: “הגיעה השעה להקביל את פני הזקן!” “הזקן מסתמא מתרעם, רוטן”. ביאליק על הרוב פותח בדיבור זה ובקולו משמשים בערבוביה צליל חרטה והדי געגועים ואף בת־קול של טרוניה וקובלנה על טרדות הזמן. רבניצקי עונה “כן, כן” רופף בחצי־שפה, שיש בו יותר תוקף־החלטה, בחינת קום ועשה, מאשר במלים כדרבונות היוצאות מפי ביאליק ברוב רגש. מדיבור לדיבור משתפים ל“עליה” גם את פרישמאן, ואף אני ה“טירון” זוכה להצטרף למנין.

וזה היה בחורף הראשון של מלחמת העולם הראשונה. חורף קר. בעולם. מלחמה בעולם. בין־ערבים של יום־חורף קר בזמן מלחמה. בית־לבנים אדום, תלמוד תורה לילדי עניים, הוא עיר הבירה של ספרות ישראל החדשה. כאן המטרופולין. כאן מקום משכנו של נשיא ספרותנו, שעלה לנשיאות לא ברעש בחירות, אלא בידיעה ובבחירה חשאית של שר האומה. כאן גר מנדלי. חצר רחבת־ידיים. דומה קרשים, דומה, ערימת לבנים מגובבה בחצר. משהו עתיק־יומין מתנוסס. רחוב הזפת באודיסה. זה השער לפרוור ה“מולדובנקה”, תחום המושב של דלת העם. יש מקרים, אבל אין מקרים. כלומר, גם המקרים הם, כנראה, מחוייבי המציאות. נאה לו לאותו ארכי־זקן וארכי־סופר בישראל לשכן את מעונו על הגבול של כור העוני, על סף נוָם של ה“קבצנים” שלו.

סבתא, אף היא מגיזרת רמי־קומה, פותחת את הדלת. אנו צועדים במסדרון ארוך ואפלולי, לאחר כך חדר לפנים מחדר. והחדרים גובה להם. הכל עשוי כאן בשיעור־קומה מופלג. הננו, משמע, במחיצת הענקים. ארונות גבוהים, חלונות מרווחים. כל כלי הבית יש להם מראית של מוצקות ועתיקות. כאן לא נוצרו דברים לחיי שעה בלבד, כל חפץ יזעק: לחיים נשימה ארוכה.

קול נחירה דקה שומעים אנו. ואם כי דקה הריהי, דומה, עתיקת־יומין, בת־קול של דורות. הזקן מיסב נים ולא נים, בכורסה, סודר על גבו, ספר התנ“ך מונח פתוח על השולחן. כיפה לראשו. קר. קר בחדר. קר בעולם. מלחמה בעולם. זה רק חדשים מספר נגדעים ראשי אנשים בשדה הקטל – וכבר נתמעטו ידי האנשים הגודעים עצים ביערות להסיק תנורים, לחמם גויות. או שגם בימים אלה עולה ביערות הכורת על ראשי העצים. הגרזן חוטב והמשור מנסר, אלא שנתמעטו הקרונות להובלת העצים, להסיק את התנורים, לחמם את הגופים, הואיל ורוב קרונות עמוסים מטען לעיפה פגרי גויות המובלים משדות הקרב. קר להאי סבא. ספר התנ”ך פתוח לפניו והוא מנמנם לתוך התנ"ך.

קול נחירה דקה אחרון יצא מנחירי סבא ולא יסף. לפתע נתעורר הזקן וקם על רגליו. עמד ונזדקף ונתחייך לקראת האורחים ותלה בהם, בכללם יחד ובכל אחד מהם לחוד, בזה אחר זה, מבט ערמומי, רב־משובה ורב־רוגז, ספק מתרעם באמת וספק פורש על נחת־רוחו מעטה של תרעומת מעושה. ומכל מקום מטייל בין שפתיו לגלוג קל, מתגרה, כמי שהצליח להערים על חבריו ולהפילם בפח: כביכול התחפש כישן.

– שלום סבא, שלום ר' מנדלי, שלום אדון אברמוביץ – פוסקים שלושת האריות בזה אחרי זה את פסוקם איש לפי חיתוך הדיבור ולפי טיב היחס שלו לזקן.

סבא שבהרף־עין ראשון, תוך כדי זינוקו מהכורסא ועמידתו על רגליו, נראה לכאורה במלוא שיעור קומתו, מוסיף והולך באיזה אורח פלאי להזדקף כלפי מעלה וגבהותו צומחת מרגע לרגע, משל יודע הוא סוד ההתארכות לאין שיעור. ולאחר שהתמתח כל צרכו והתעטף בארשת של חשיבות הריהו סוקר בזה אחר זה את אורחיו, אף מאהיל בכף ידו על עיניו, פעם על זו ופעם על זו, להגביר את טביעות עינו, משל לאדם שרואה לפניו ברואים אנושיים ספק מוכרים ספק לאו, ושואל בסבר פנים של תם גמור:

– ואתם מי אתם?

אף חתימת בת־צחוק אין בפני הזקן. אם לצון חמד לו הרי זה לצון רציני. פרצופו מתקדר בתרעומת. ביאליק שנהירים לו כל פיתולי העויותיו של סבא מקביל את פניו בחיוך רחב ומציג מתוך בדיחות הדעת את האורחים בפני סבא בהזכרת שמותיהם, אף שמו של הטירון יוצא מפורש מפיו. מנדלי שונה אחריו דרך תהיה כל שם ושם, בהטילו אצבעו כלפי מצחו, אות למאמץ הזכרון, אף חוזר והוגה את השמות בהפרדתם להברותיהם, משל מתקשה הוא להחיותם בזכרונו. אותה שעה בפניו של השחקן המובהק משחקים בערבוביה תמהון, היסוס, אותות הלבטים להציל מן הנשיה דבר־מה קרוב כביכול ומוכר, מציאותיי מאד, שבכל זאת אין למוח תפיסה בו. ברם, מאבקו נתייחד בשמותיהם של הגדולים, שאותם לא זכר, ואילו את שמו של הטירון לא פקד כלל, משל לא שמע אותו לגמרי, ואם שמע לא נקלט כל עיקר בתוך האפרכסת שלו, גלש ליד תנוך אזנו ופנימה לא נכנס, כאילו אין זה שם מצורף מאותיות, אלא קומץ אותיות פורחות, שלא קרבו זו אל זו משום אין־דבק. חש אני שפני מחווירות מבושה ומצידוק הדין. שם זה של אחד מתחיל, שנסתפח אל גדולי הדור להיגרר אחריהם בשביל להסתכל בפרצופו של אריה דבי עילאי, שם זה שלא נתמלא עדיין שום תוכן, מי הוא ומה הוא לתבוע לעצמו זכות קליטה בתוך אוצר הזכרון של סבא, המלא מזן אל זן שמות גדולים ממאורות כל דור ודור. אוצר בלום זה תפוס, תפוס; תפוס הזקן ואין בו מקום לזאטוט מישראל.

משחק ה“ברוגז” שבפני הזקן נמוג לאט־לאט. עדיין נסוך בהם אור קפאון של תמהון וניכרים אותות הלבטים בחתירה אל הזכירה, אבל מתוך החיוך הערמומי המשותפך בזויות שפתיו מפציע והולך אור אחר, אור שמחת הנצחון הזורח בפני ילד שוב, שהצליח להוליך שולל את אחוזת מרעיו.

– טא, טא, טא, אומר הוא והחיוך לובש צורה של חוכא, וזו מתגלגלת חיש מהר לצחוק צוהל. נזכרת. בחיי, נזכרתי. כיצד אתה אומר, ביאליק, הוא שמו של זה?.. רבניצקי? אכן רבניצקי הוא זה. בחיי זה הוא. ור' יהודי זה הוא אל נכון מר פרישמאן, פרישמאן בכבודו ובעצמו. אכן, זהו ולא אחר. הרי אלו הם אורחים נכבדים. ואתה הוא זה ביאליק, לפי כל הסימנים. אורח נכבד גם כן.

הזקן מפשיל את משקפיו על מצחו בשביל לטבוע את עיניו ללא חציצה בשני האורחים הנכבדים ולהוציא מלבו כל חשש של ספק. הריהו נועץ בהם את מבטיו, מקריב אליהם את חיוכו, משל לאדם המקריב את פני חברו פנס דולק להאיר בו את מראהו. ולאחר שספג לתוכו, כנראה, וודאות גמורה ברוב הצצה הריהו מטיח כנגדם צחוק נלבב, שוקק המיית חיבה מהולה בקורטוב רוגז, שלא פג עדיין כל צרכו ואומר:

– בחיי, אתם כולכם נצבים לפני, אתם ולא אחרים, ועיני הרואות אתכם, כולכם יחד נקהלתם ובאתם בצל קורתי אחרי אשר זה עידן ועידנים נחבאתם לכם ולא זכרתם ולא פקדתם אותי. כן. אתם, בעצמכם ובדמותכם. הלא זה הוא רבניצקי, ידידי מאז ומשכבר, רבניצקי – וקולו של הזקן לובש צהלה יתירה, כאילו בזה הרגע דווקא, בהרף־עין זה ממש, נודע לו בבהירות יתירה, שאין עליה לערעור, שזהו רבניצקי בפועל – שובה, שובה אלי, רביניצקי, ואחזה בך – אומר סבא ונותן בקולו מעין צו של מפקד לפלוני הנתון למרותו ולהקריב אליו צעד.

אותה שעה מותח קומתו עד למלוא שיעורו בדומה לשר־צבא המזמן עצמו לקבל את המסקר הנערך לכבודו. ברם, רב־אלוף של מלכות ספרות ישראל אינו עומד דום, אלא, אדרבה, פיו נעשה מעיין המתגבר.

– הרי זה רבניצקי, רבניצקי שלי, מיודעי מאז ומשכבר. ואני כמעט לא הכרתי את פניו. וזה משום שרביניצקי שלי נתיישב בדעתו בעת האחרונה ועשה “ויברח” ממני ושוב אין אני רואה את פניו. זה ימים ושבועות מחפש אני אחרי שאהבה נפשי, אחרי רבניצקי, חוקר ושואל אני: היכן ידיד לבי רבניצקי? והילד איננו. אין רביניצקי. אין הוא דורש לשכני; אין שואל לשלומי. נחבא לו רבניצקי; נעלמו עקבותיו. שכחני רבניצקי גם שכחני. כמת מלב נשכחתי מזכרון רביניצקי. רבניצקי שפיקח הוא, חוקר לכל תכלית, ואין חלקו עם התולים הרים בשערות, אף אין זה ממנהגו להסתמך על סברות־כרס ועל השערות פורחות, כיוון שנהג בי כך חזקה עליו שבחן ובדק, טרח ושקל ובא לכלל דעה גמורה ופסוקה, שמנדלי חברו הותיק מאז כבר הלך לעולמו, נסתם עליו הגולל ואין עוד מנדלי. או שיעלת החן, המוזגת כוס שינה גדושה לאנוש כושל, עשתה בקסמיה למנדלי ואפפתו בזרועותיה והוא שקע בחיקה לתוך תרדמה מתוקה וחלומות נעימים פוקדים אותו, ויען כי שפר על מנדלי חלקו בנעימים חס לו לידידו רבניצקי להעירו משנתו לא כן, רבניצקי? שאם לא כן מה תירוץ ימציא רבניצקי לטעמו של דבר שהוא השליך את ידידו הותיק אחרי גוו ובמשך שבועות ארוכים לא זכר ולא פקד אותו. אף אגרת שלום לידידי אהובי לא שלח אלי. לא די שהוא לא הטריח את עצמו לפקוד אותי בנוי לא זיכני אפילו בצורת־אות. כן, מה תירוץ ימציא לי ידידי רבניצקי, במחילה מכבודו. תינח ביאליק שהוא מלא וגדוש תירוצים, כנהוג – סבא רב־אלוף מעביר את טביעות עינו, זו הבליסטראה, חיש מהר מרבניצקי לביאליק, לידות בו את אבני זעמו – אף זו. אין מקשין על ביאליק. ביאליק הוא משורר. משורר פורץ גדר ומי יאמר לו מה תעשה ומה תדבר ואיך תכתוב. משורר רשאי לכתוב ככל העולה על רוחו ואפילו בשפה שרק מלאכי השרת מבינים פירוש מלותיה, ואילו אנו, בני תמותה פשוטים, מסתכלים בשירו כתרנגול בבני־אדם ואיננו יודעים מהו סח. למשורר מותר הכל. וביאליק ידידנו הוא לא רק משורר הבונה בתי־שירים, חלקו גם בבוני ציון וירושלים ואוסישקין בתוכה. בנאי הוא ביאליק יקירנו ואף דבּר לעמו, דברנא רבא. דברן גדול. טא, טא, טא. דברן לעילא ולעילא, ואף על במת “יבנה”, לא יבנה שבארץ הקודש, אלא יבנה דאודיסה, “יבנה” של ארנאוטסקה הגדולה, מין בית־כנסת של לא־מתפללים, בית־מועד לכל הדברנים והפולמסנים, אף שם על הבמה ישא מדברותיו. ד"ר י. ק. ידבר; מר מ. ק. ידבר, אף ביאליק ידבר. באמת אמרו: אהבת הדבור של ביאליק אין לה שיעור. מטיף, מטיף גדול נעשה ביאליק יקירנו; מטיף לכלל, מטיף לפרט, מטיף לכנסת ישראל ולר' ישראל. כיוון ששטוף הוא תמיד בדבור שוב אין לו פנאי לישא את רגליו ולילך לביתו של אותו זקן לשאול לשלומו. תינח ביאליק. אבל אתה רבניצקי הרי דברן לא היית מימיך. או שמא גם אתה רבניצקי נהפכת לאיש אחר ונעשית עסקן בדברים – והזקן קורץ עינו במשובה – אם כך שוב אין אתה רבניצקי שלי. רבניצקי שלי שתקן היה כל ימיו – ובקול סבא נשמעת טענה, טרוניה ממש – ואני לרבניצקי שלי, אני על רבניצקי שלי לא אוותר. יש לי חזקה על רבניצקי שלי כפי שהכרתיו מאז ומשכבר. והוא שהלך לי לאיבוד. וכבר היה בדעתי לפרסם מודעה על האבידה בכתבי העתים. ואתה, מר פרישמאן, ידידי הטוב, מה לך שנחבאת? – שואל סבא ומסיע מיניה וביה את הבליסטראה בכיוון הדרוש – פרשתי את כפי לכל הרוחות וצפיתי למראה פני פרישמאן. שאול שאלתי: איהו? אומרים לי: אף פרישמאן שינה את טעמו. שוב אין זה פרישמאן ספרא, אלא פרישמאן סייפא. גנראל! כן, גנראל פרישמאן. ושוב, אומרים, אין פרישמאן הגנראל יוצא יחידי לרחוב, אלא צועד הוא תמיד בלויית פמליה של זאטוטים, נושאי־כליו, עדת לאפיטוטין המשוטטים עמו יחד על פני אודיסה המעטירה, הוא בראש כגנראל בגדוד. מה שייך? גנראל כהלכתו, כנאה וכיאה בימי מלחמה. וכאן מקשים המפרשים: הרי בידוע שאין ממנים אדם לגנראל אלא אם כן הוא זקן ושבע־ימים, ואילו פרישמאן מאור עינינו, קימא לן, הוא צעיר הצעירים. אלא שאין משגיחים בסתם מקשנים. נאמר גנראל, משמע כך הוא. מסתבר שגנראל מובלע מאוד בעסקים ואין שעתו פנויה לשחר פני ידיד ישן נושן.

 

ג. עמך ישראל כולם גנראלים    🔗

לאחר “ברוך הבא” זועף זה הפשיר מקצת כעסו של סבא וחוכא גחכנית נתרחששה בין השטין של העויות הזעם שלו. זימן את אורחיו הנכבדים לשבת, הטיח בכל אחד מהנכבדים עין תוכחנית, מין מבט ממושך של עלבון, שנזדהר מתוכו חזיז של ליבוב ופיוס, בדומה לתינוק שנחשולי בכי פרצו מלבו על שום שנשדד ממנו צעצועו החביב ואין היבבה פוסקת מפיו אפילו לאחר שזרחה בפניו שחקת־נחת לקראת הצעצוע המוחזר לו בשלימותו. החזיר את מבטו על כל השלושה בזה אחר זה ואלי לא שעה אף כהרף־מבט, כאילו מלוא מראי אינו עולה אצלו כדי טביעות־עין, כשם ששמי במלואו זמזם ליד אזנו, הקשבת להמולת דורות קדומים, כצליל ריק. לאחר שהכל תפסו ישיבה, נתעטף סבא יפה בסודרו, בדומה לחזן המתכרבל יפה בטליתו לפני שהוא פותח לכבד את הקהל בגרונו, עצם תחילה עין שמאלית ולאחר כך ימנית, כמזמן עצמו לדיבור, פתח ואמר:

– טא, טא, טא, גנראל פרישמאן, אף רבניצקי שלי גנראל מלידה ומבטן, ואין צריך לומר ביאליק, שהוא גנראל בן גנראל. הוא, ביאליק, גנראל ותיק, שמלאכת הגנראליות קבלה היא בידו ממורו ורבו אחד העם. אחד העם – מה שייך? מר אחד העם אינו גנראל סתם, זהו ארכיגנראל. הוא האדון הגדול המפקד על כל הצבאות. פילדמרשאל פשוטו כמשמעו. אומרים עליו על הגנראל הגדול מר אחד העם שזומם הוא להבקיע לו דרך לתוך המרכז הרוחני שלו בכוח קלגסיו אשר רבו מני ספור. והוא מורה מורנו הגדול בראש, כמלך בגדוד. ורבניצקי שלנו, הוא מר יהושע חנא, יהיה בבחינת יהושע בן־נון, המשמש לפני רבו ההולך בראש צבאותיו. רבניצקי משנה למלך בגדוד. לא בכדי אנו עומדים בימי מלחמה קשים וכל העולם חזית. בימינו ירד השער על בני־תמותה פשוטים. כנגד זה צווחה רבתי מנסרת מסביב: הבו לנו גנראלים, לגנראלים אנו צריכים. ובכן מה יעשה רבניצקי ולא יהיה גנראל? אף ביאליק גנראל. פרישמאן גם כן. עמך ישראל כולם גנראלים. ולא נותר בעולם אלא זקן אחד, מנדלי שוטה, שלא לבש מדים. ובכן, במה נחשב הוא? היפלא הדבר שאותו זקן נשכח כמת מלב, אין זוכר ואין פוקד אותו.

רואה ביאליק שהזקן סובב הולך על ציר הרוגז וחוזר חלילה, הריהו נכנס לתוך דבריו ומבקש מתוך פנים שוחקות להקדים תירוץ לקושיה. רצונו להגיד לסבא שהביקור של היום הוא בעצם ביקור שנדחה משום כמה מכשולים שקמו להם, ממש, מעשי שטן, שכל פעם שעלה פניהם במחשבה לילך אליו קפץ עליהם מכשול חדש. בהן צדקו. והריהו מעיד עליו גם את רבניצקי. כלום לא היה מעשה לפני ימים שלושה או קצת למעלה מזה, שכבר היו מוכנים ומזומנים ומקלותיהם בידיהם לילך… אלא ש…

פרצוף מנדלי אספקלריה בהירה, שכל אדוות־נפש, כל זיע רגש, כל סלידה קלה של הדעה האנינה משתקפים בה. פליאה היא ואינה פליאה. נשמות עמוקות שיש להן מצולות, קלסתר דיוקנו. הוא דוקא מעין חלקה רדודה. משמע, עומק שקוף אינם דבר והיפוכו. שעה שביאליק מגמגם אמרי־התנצלות, ארשת פני סבא יורה חצי מורת־רוח. לבסוף פניו מתעקמים בהעויה של קוצר־רוח ואי־אימון גלוי. יד אחת שנשתרבבה מתחת לסודר עושה תנועה פסקנית חיש מהר אף לשונו החדה נשלפה מתוך נדנה:

טא, טא, טא. ביאליק ידבר ורבניצקי יענה אחריו אמן על כל דבור ודבור. בידוע, יש לו לביאליק עֵד לכל ימות השנה ורבניצקי שמו. ושניהם כאחד מומחים גדולים לתירוצים. מין זה אין הם חסרים לעולם. לא בכדי הם גנראלים. אף הם יורים הם. יורים בתירוצים. מנהג ישראל בידיהם. דרכו של ישראל שהיה מתחכם במשך דורי־דורות, לגבב תירוצים ולפטור את כל החיים בשה“י פה”י של תירוצים.

 

על התירוצים    🔗

קצה סודרו של מנדלי נפשל מעליו, דומה, מאליו, ואפשר בכוונת מכוון. נתחמם הזקן מריתחת דבורו, אף מעלות החום של כעסו הן בסימן גאות, ושוב אין הוא זקוק לעטיפה יתירה. ברם נקודת השרפה עוברת חיש מהר מן הגנראלים אל התירוצים.

– כך טבעו של עם חכם ונבון שהוא מלא וגדוש תירוצים. אין הוא עולה לסדר של פסח אלא אם כן יש לו תירוץ עבדים היינו. אין הוא צועד ארבע אמות בלא תירוץ. כיוון שיהודי נולד מיד מקשים עליו קושיה למה נולד ושוב אין זזים ממקום זה אלא אם כן מתקינים לו תירוץ לקיים מצוות הבורא, לתקן איזה ניצוץ, לתקן איזה פגם בספירה. אין יהודי רשאי לאכול אלא אם כן יש לו תירוץ לברך המוציא לחם מן הארץ. אין הוא נושא אשה בלי תירוץ. אינו חי ואינו הולך לעולמו בלי קופה של תירוצים התלויה מאחוריו. וזהו שאמרו אם ראית גנב ותרץ עמו. טא, טא, טא. מכיר אני את חכמי התירוצים. מעשה שתפסו מר גנב רכוב על סוס לא שלו ותוך כדי הרף־עין נזדמנה לפיו תשובה כהלכה. חס ושלום לאותו חסיד לאותו ותיק למשוך ולקחת סוס חי שאינו שלו. אלא מה? פרסת־ברזל ראה ונתאוה לה. כיון שהניח ידו על הפרסה, מיד נדבק אליה סוס ואף הוא נגרר אחריה ולא היתה ברירה בידו אלא לרכב עליו. אולם לא איש מנדלי שיפרנסוהו בפרסות־ברזל של סוסים. טא, טא, טא.

אילו מנדלי היה נותן לפטם את עצמו בתירוצים לא היה מתרחק אף תחום־שבת מן המקום שעמדו עליו הפרנסים המכובדים והיהודים היפים והבריות הטובות הללו, ועסקני הציבור הכשרים, שלא היו חסרים תרפ"ט תירוצים לכל מעשה־גניבה שלהם. הגנבים הללו – הם הם גדולי המתרצים. רבי התירוצים הללו – טפוי! – מצווח מנדלי ברגשת־זעם. חביב עלי כל סתם מקשן מכל סתם תרצן. משום שכל סתם תרצן חזקה עליו שהוא לא סתם גנב, אלא גנב לעילא ולעילא. נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי אדם קטן שאינו בחזקת גנב גדול. ואני תכלית שנאה שנאתי את האדם הקטן. מימי לא נהגתי חיבה יתירה בשקרנים, ברמאים למיניהם, בבדאים הן על פי הפשט והן על פי דרש, בזורקי אבק בעיני הבריות, במלחכי פינכא לסוגיהם. האדם הקטן נבזה אף נמאס בעיני יותר מכל העדה הנחמדה ההיא.

 

על האדם הקטן והמבקר הגדול    🔗

כיוון שמנדלי מגיע לפרשה זו רתחנותו גוברת. הוא מפשיל מעליו את סודרו מכאן ומכאן ותוך כדי כך הוא מתערטל גם בשצף שיחו מלבושין של נמוסין. שוב אין הוא מבליע עיקרי עוקצין ברמזים ובהעויות, אלא חותך דבורים כמתלהמים.

– כל מקום שאני מוצא את האדם הקטן בכל צורה שהיא מיד בשרי נעשה עלי חידודים־חידודים ובני מעי מתחתכים בקרבי. וטבע משונה יש לו לזה שהוא פושט צורה ולובש צורה. כל דור יש לו אדם קטן משלו, בצלמו ובתבניתו. ואין טבעו של זה משתנה על ידי כך שהוא נגלה אלינו בימים האלה ובזמן הזה בדמותו של המבקר הגדול, הדגול והנערך מר… אין לך פגע רע מן האדם הקטן שהוא מוחזק למבקר הגדול, למלומד הגדול, לחכם הגדול, למורה־מורינו. אף הוא מר… המבקר הגדול הנהו גנראל… גנראל לספרות. גנראל! טא, טא, טא, גנראל. גנראל נודע לתהלה, ששמו הולך לפניו. טא, טא, טא. שמו הולך לפניו. ואילו הוא עצמו, במחילה מכבודו, צולע על ירכו וכל משפט היוצא מתחת עטו צולע, אי, אי, צולע, משום שנכתב בלי ידיים ובלי רגליים.

העויה של מנדלי חורתת בחלל מעין תו של דבר־מה צולע להצחיק. אותו רגע ממש חש סבא בזיע־שפתים של ביאליק. מסתבר, רוצה הלה להגיד משהו בזכותו של המבקר הגדול. סבא עומד חיש־מהר בפרץ. קם ממש ממקומו. משתער כלפי ביאליק. מטיח כנגדו במרי־זעם:

– ידוע, ידוע, אתה ביאליק הנך חוטר מגזע מליץ היושר הגדול, נין ונכד לדובר־שבחים המהולל. אין לך אדם שאינך גומר עליו את ההלל. טא, טא, טא. רבותא היא לשבח ולהלל ולפאר ולרומם. טא, טא. מצאת לך ביאליק מלאכה קלה ונקיה: להיות אדם טוב ולמצוא בכל אחד איזו חמדה טובה. טא, טא. נשמה ישראלית. מי ידמה ומי ישוה לה. שקולה נפש אחת מישראל כנגד עולם מלא. טא, טא, ואין לך אדם קטן שאין לו שעה גדולה. כל המליצות הללו גלויות וידועות לפני. ואתה ביאליק נעשית מליץ גדול, מליץ יושר, אדם טוב ומטיב עם הבריות, עם כל הבריות, ואפילו עם הבריות היפות. טא, טא, טא. פישפש ביאליק ומצא בפלוני מר אדם קטן ומבקר גדול, שאף הוא הביע פעם דבור נאה, הגיד פעם דברים של טעם. הביע, הגיד. אבל לא זה עיקרו של דבר אם הביע ואם הגיד, אלא זה אימתי הביע והיכן הגיד. לא הדבור כשלעצמו הוא חכמה, אלא הדבור בעתו. ואילו מר מבקר אפילו השמיע פעם דבור ראוי לשמו חזקה עליו שלעולם לא אמר אותו לא בשעה הרצויה ולא במקום הדרוש. מר מבקר לעולם מחמיץ את השעה או מקדים אותה. או שהוא תועה בדרכי הזמן או שהוא תועה בדרכי המקום. בעצם מר אחד העם, למשל, ומר מבקר משמיעים פעמים אותם הדברים עצמם ואין ביניהם לכאורה כל חילוקי־דעות. אלא מה? שאחד העם אומר לציבור מה שיש בדעתו להגיד לו ולוחש לזוגתו מה שעלה במחשבתו להשמיע באזניה, ואילו מר מבקר מחליף את היוצרות על הרוב. הוא סח עם זוגתו שתחיה על ענינים הנוגעים לקהל הרחב, וכנגד זה מודיע ברבים סתרי־דברים, שנתכוון ללחשם על אוזן פלג־גופו. מר מבקר טועה רק טעות קטנה אחת והיא שמכשילתו כל ימיו. חכמים טועים כאלו יש לנו, ברוך השם, די והותר. והם מצויים דוקא בין מורי העם ומחנכי הדור. אחרים הם מלמדים ובעצמם אינם יודעים להבחין בין ימינם לשמאלם. בקפולה שלי היה יהודי שישב בבית המדרש חמישים שנה במקום תפילתו שממול לשעון הגדול התלוי בקיר. מסתבר שמבטיו היו משוטטים הרבה על לוח השעון, ואף על פי כן לא קנה לו משך חמישים שנה ידיעה בצורת האותיות שעל הלוח. וכל אימת שנתאווה תאווה לדעת מה השעה, היה שואל מפי אחרים. אף מר מבקר יושב שנים על שנים מול לוח השעון של ספרות ואין לו חוש להבחין ודעה להבדיל מה השעה על הלוח. אותו יהודי מבית המדרש שבקפולה ידע לפחות בעצמו, שהנהו במחילה בור ועם הארץ בחכמת השעון והיה מסתכל בלוח כתרנגול בבני־אדם, ואילו המבקרים מעמידים פני בקיאים וחריפים, משל הם דיינים מומחים, יורו יורו, ירעישו, יזרקו אבק. טא, טא, חכמים גדולים הם מורי השעות. וביאליק מהו אומר? אין לך אדם קטן שאין לו שעה של גדלות. טא, טא, טא.

 

ד. מורי השעות וחכמי הקידוש    🔗

כיון שמנדלי מגיע לענין מורי הדור ומורי השעות, הריהו דורש אותו כמין חומר מקולס ומפולפל ומתובל בכל הסממנים הנודעים מבית היוצר שלו.

– צא ולמד כמה גדולה פקחותם של אותם דיינים מומחים דמתקריין מבקרים, היושבים כל ימיהם מול השעון הספרותי שלנו, שאין הם יוצאים מן העולם עד שהם מתמנים פרנסים רוחניים על הצבור ואף קתדרה נמצאת מזומנה לפניהם והכל קוראים לפניהם מורי־מורינו. טא, טא, מורים. לא מורים הם בחכמה, אלא מורי שעות הם, שעתו של איזה גדול היא כעת. בגופי הספרות ובעיקרי עניניה אין הם מוצאים את ידיהם ואת רגליהם. תחת זאת צופים הם בשעות, אימתי זרחה שמשו של משורר זה ואימתי היגעה שעתו לשקוע בשביל לפנות את מקומו לכוכב פלוני שזה עתה דרך על שמי השירה. חוש הריח שלהם מפותח ביותר, ועל כל דבר וענין חטמם יגיד להם. ובאם לא יגיד, והם עצמם מורי הדור ומאורותיו, נבוכים במחילה מכבודם ומגששים בחושך באין שכל להבין וחוש להבחין – מה הם עושים? הריהם שואלים בצנעה לחוות דעתם של המעטים המבינים באמת באותה סוגיה. לאחר כך הם מפרסמים דעה זו שאינה שלהם במאמריהם הארוכים, המדעיים, רחמנא יצילנו, כאילו היא אמת חדשה שזרחה במוחם. אין להם משלהם כלום, אבל חוצפה יש להם, בטחון למראית־עין. מין יתרון הכשר להגיד בקול רם, בתרועה גדולה ובדגש חזק, מה שנאמר להם מפי אחרים בלחישה. הם יונקים מן הלחישה וחיים מפי השמועה. אין הם הוגים שום דעה משלהם ואין להם קרן קיימת של מחשבות במוחם, אלא לעולם הם בחזקת לווים; לקחנים מטבע ברייתם; רחרחנים ומשמשנים. יש להם תרמיל של קבצנים סמוי מן העין. שצוברים לתוכו דעות, השקפות, רגשות, רחשי־לב והגיגי־שכל, משם הם נוטלים ועושים מאמרים ארוכים וספרים עבים. אפילו התפעלות הם לוקחים בהקפה משל אחרים. וכשצריך להתמוגג הריהם משלשלים את ידם לתוך תרמיל הקבצנים ומעלים משם סמי־התמוגגות. אין הללו חס ושלום בגדר שכורים ממש אפילו שעה, אלא הם שכורים לכשירצו. משימים עצמם שכורים בכל שעת הצורך. אפילו שותים יין־צימוקים עשויים הם להעמיד פנים שלוגמים יין ענבים, יין המשומר, ומברכים עליו בורא פרי הגפן בעצימת עיניים ובכוונה עמוקה. חכמי הקידוש הם. אף מומחים מאין כמוהם לאחוז עיני הבריות. ולכן מפליגים בהעויות, נעים ונדים, מתנודדים כשכורים, מפרפרים כחולים נכפים. וכל כך נעשה להם הדבר הרגל לטעום ב“מים שלנו” טעם יין, שכל פעם שבא אחד גדול באמת ומוזג לפניהם כוס יין ממש, יין־ענבים, עז ותוסס, הרי חכמי הקידוש שלנו מעקמים פניהם בהעויה של בחילה ומיאוס, אף רוקקים בשצף־קצף מתוך שנפשם היפה סולדת כביכול במים פושרים. כיוון שהם טועמים ק"ן טעמים במי־אגמים ממילא עולה אצלם הטיפה המרה לאמתה לכדי טעם־חלשות. היין הטוב המקציף בכוס מטיל בהם שעמום ואף מפיל עליהם אימה. הם מגישים אותו אל אפס מחמת הרגל ישן לשלוח לפניהם בכל את האף להיות להם לפה ולחיך לטעום, מרחרחים, לאחר כך לוקקים ורוקקים, מצטמקים מתוך עוית, לא ניחא להם. הרי זה יין ממש. יין כהלכתו. אי, טפו, יין כדבעי. דבר שיש בו משום סביאה כל צרכה. ובמיוחד נודף ריחו הרע באפם וטעמו הפגום נמאס עליהם, כשאין זה מהול במים. השמעתם נבלה כזאת? יין וללא תערובת מים? הרי זה דבר שאין אפם של הללו יכול לעמוד בו ואין חיכם סובל כלל וכלל: בדומה לאתו בחור בישיבת זיטומיר שנפלו עליו אימה וחרדה למראה אילן טעון פירות. היה עומד ומצווח בהתפעלות: צאו וראו פלאי־פלאים, פירות הגדלים על העץ! כן. פירות כהלכתם, הראויים לאכילה, והם תלויים בענפי העץ! קושיה גדולה הממתו לאותו בחור: פירות על גבי העץ, במחובר לו ממש, היכי תמצא? ובכלל, מה ענין פרי מאכל אצל אילן?! כל ימיו אכל אותו בחור־ישיבה פירות ולא העלה במחשבתו את הרעיון שיש איזו שייכות בינם לבין האילנות הנטועים. אף מורי השעות שלנו שמועה שמעו שיש שכורים, אבל לא יעלה כלל בדעתם, שיין אשר מוצאו מן הענב ישמח לבב אנוש, יסחרר ראש. יש להם הללו גלוי־יין במים פושרים דוקא.

באמת אמרו: אין חכמים גדולים מחכמי הקידוש. שהרי אותו בחור־ישיבה מזיטומיר, שלא ידע שיש סמיכות הפרשיות בין אילנות לפרי מאכל, סוף־סוף לא נתמנה חכם בקתדרה לידיעות הטבע ולא נעשה מורה הוראה לנטיעת אילנות. ואילו חכמי הקידוש שלנו בדקו ומצאו, שאפשר לזכות לכתר המבקר הגדול והחכם המפליא לעשות בתורת הספרות מבלי להבין צורת אות בסוגיה זו. ולא עוד אלא שהם מתחכמים להוציא לעצמם מוניטין כמומחים לאותה סוגיה. אף כרוז יוצא לפניהם, כרוז שאינו פוסק: הוי כל צמא לכו למים שלנו! טא, טא, המומחים.

 

מכת המומחים וצרת המיחושים    🔗

לאחר שמנדלי שפך את חמתו על מורי השעות וחכמי הקידוש הוא נאפד משנה־חימה על המומחים. דומה, לפני כן כבר כילה את כל חמתו. ולא היא. רוחו סופה המתגברת, כשם ששכלו מעיין המתגבר. דבוריו עפים כחצים ואין קץ לחצים שבאשפתו. כל פרץ־זעם היוצא מפיו מוליד מתוכו נחשול־זעם חדש, כפול ומכופל.

טא, טא, המומחים, אף זו היא מכה שאינה כתובה בתורה. כל הצרות באות מן המומחים. ומשנתרבו המומחים למחלות השונות עלה כמו כן מניינן של המחלות וגברה מידת הפורענויות שבהן. פלוני רופא מומחה למחלה פלונית. כיוון שהביאוהו אל החולה ולא נמצאה בו אותה מחלה הריהו כופה אותה עליו בכוח מומחיותו. הוא לוחש על המכה עד שזו מופיעה ובאה, צומחת וגדלה. ואם תחילתה כשיעור פול הריהו מעלה אותה לגודל כזית או כאבן ריחיים. זה כוחו של מומחה ששוב אין הנתון לטיפולו יוצא מתחת ידו בריא ושלם. ומאחר שאין מומחה אחד מרפא שתי מכות, חזקה על כל חולה שאין מורידים אותו מעל ערש הדוי אלא אם כן טופלים עליו לפחות שניים או שלה מומחים לעשות לו בדיקת־חוץ ובדיקת־פנים, להפכו לכאן ולכאן ולסקרו מפנים ומאחור, ואין חכמים מומחים זזים ממיטתו עד שעושים אותו קן של מחלות. והוא שאמרו: קנאת מומחים תרבה חלאים משונים. אף חכמי הקידוש שלנו באים עלינו בעב הענן של מומחיות – ומהם באו לנו רוב מחלות ומיחושים שירדו לתוך ספרותנו. לשעבר היו חכמים שכתבו ספרים, והכל ידעו שאין ספר נכתב אלא ברוח הקודש. באו חכמי הקידוש והנהיגו חלוקה משונה ברוח הקדש, והיא חלוקה לפי המיחושים, המרתקים את הסופר אל שולחן הכתיבה. מצאו והורו שיש מיחוש לירי ומיחוש אֶפי, מיחוש של בדיחות הדעת ומיחוש של מרה־שחורה, מיחוש של רוח השיר ומיחוש של סיפור המעשה, מיחוש סמלי ומיחוש תיאורי, מיחוש בחרוזים ומיחוש בפרוזה, מיחוש של היתול ומיחוש של השתפכות הנפש, מיחוש של מדבר בעדו ומיחוש של שליח ציבור, מיחוש המשורר הלאומי ומיחוש של משורר האהבה, מיחוש של מדבר בשער ומיחוש של מייחד יחודים ומכוון כוונות, מיחוש המרחיף בר־נש לעולמות העליונים ומיחוש המרכיבו על במתי־ארץ. מיחוש, מיחוש. הכל אינו אלא מיחוש. ואם תמצא לומר, הכל אינו אלא בגדר נזלת או בבחינת יבלת. פגעה נזלת בנשמה מיד היא משתפכת בליריקה ואומרת שירה; צמחה יבלת בלב מרוב שפשוף ומשמוש של ידי ידידים ואוהבים ושוחרי־טוב וגומלי־חסד, מיד פורצת ועולה נהמה עזה וחזקה מלב מיובל זה, שחכמים מומחים, יודפי חן, מחברים לזו תוים כיד חכמת המיחושים הטובה עליהם, והם חוקרים ודורשים לכל המיה והמיה מהבת־קול של קינה היוצאת הימנה וכלפי איזה שבר זו רומזת. אם נקבל את סברתם של חכמים מומחים אלה אין עוד שום גוף בעולם, אלא יש דמות הגוף, וכל עצם תם לגווע. אלא קיים הסמל בלבד. לא, לא, אין גוף. מה גוף? לא ממנו ולא מקצתו.

אני איני אני ורבניצקי שלי אינו רבניצקי ואין כלל ביאליק. על פי הפשט, ופרישמאן קל וחומר שאינו חס ושלום בשר ודם פשוט, אלא מין בושם הטוב, גלגולו של ניגון, הויה נאצלה. טא, טא, טא. את עולמו של הקדוש ברוך הוא העומד על מכונו איתן, חי וקיים ומשחק לפנינו בשלל צבעיו ובעתרת חמודותיו, נטלו הם הדיינים המומחים, חכמי הקידוש, ריסקוהו וטחנוהו בהבל פיהם, טחנוהו הדק היטב היטב ועשוהו כמין אבקה. טא, טא, על עולם ומלואו העלו את הכורת, רסקו את אבריו, השחיתו את תארו, השביתו את טהרו, ועשוהו לאבק פורח, למין תשבץ של סמלים. לקופה של רמזים, לערימה של העויות. את עולמו של הקדוש ברוך הוא עשו פלסתר הממומחים הללו. וזה גם עולמי שלי. שלי. שלי – מטיח סבא בשצף קצף ומשלב את זרועותיו על לוח לבו, משל הוא מאמץ את העולם אל לבו ומבקש להיות לו מגן ומחסה – את ילד השעשועים שלי הם חטפו מידי ויורקים לו בפניו את דברי ההבל שלהם, מבזים את צלמו. ואני לא אתן. לא אתן – זועק הזקן מנהמת לבו – לא אתן לידיים הגסות הללו לפגוע בבת עיני שלי, לעפר בעפר את עולמי שלי, להכהות את זיוו, לכבות את שמשו, לעשות פלסתר כל יפה־נוף ונקודת־חן שבו. לא אתן, עוד כוחי עמי להגן על כל היקר והקדוש לי. עוד כוחי עמי. אני מפני המומחים האלה לא אירא ולא אפחד, את עיני בינתי לא ינקרו. לא אתן להם לעבור על “בל תשחית” עולם ומלואו. טא, טא. אותי לא ירמו. אף על הספרות היקרה לי אגן בכל כוחי. לא אתן לעשותה אסקופה הנדרסת תחת רגלי מומחים, מומחים למיחושים. שקר יענו המומחים שאין הספרות אלא מטת סדום של מהלכים. מהלך ישן, מהלך חדש, מהלך תמול, מהלך היום, מהלך מחר, מהלך צעירים ומהלך זקנים, מהלך זקני הזקנים ומהלך פלוני המבקר הגדול, המרבה זרמים חדשים לבקרים ומכה גלים בהבל פיו. סתום הדבר ממני מה זה מהלך. מהיכן מהלך ולהיכן מהלך. טא, טא, מיום שנתרבו בעלי המהלכים בספרות, עמדה היא הספרות עצמה על מקומה ואינה משה משם אף צעד קדימה, ומיום שחכמי הקידוש התחילו דורשים בסמלים נתרבו בעלי הצימבלים והכל בצימבל מצמבלים ובתוף מתופפים. זה מכנר וזה מבמבם. הללו מפייטים והללו מחייטים, הללו מחנוונים והללו מגנבנים. וכולם יחד מעקמים העויות משונות וקוראים בקולות משונים, מי בקול דממה דקה, בלירקה זכה, משוחה בשמן ורכה, ומי באנקת מסלדיך, מי יש לו קול כבת היענה ומי מעמיד פנים כשואג בשאגת ארי, אם כי נעירתו כחמור, והכל מבשלים חרוסת שטעמה כצפיחית בדבש. וצרה זו באה לנו מן המומחים שלנו שתפסו את ה“עמוד” ואינם זזים משם. ומעשה בשניים…

 

ה. מעשה בשניים ועוד מעשה    🔗

– בענין המבקרים הללו שתפסו את ה“עמוד” אצלנו ונעשו בעלי דעה ומלפניהם משפטנו יצא–סח סבא ברישול מכוון ובחצי קולף כאותו מספר מובהק שיש לו באמתחתו ספור־עלילה מרתק מצד עצמו, שאינו זקוק לשום תבלין שאינו בו גופו, והריהו מסלק בּמתכוון כל גורמי המתיחות החיצוניים, מחביא קולו ומשרה על פניו ארשת סתמית, כאילו בא הוא להשמיע דבר של מה בכך – הרי זה מעשה בשני יהודים מחוסרי פרנסה בברדיצ’ב, שלא היתה בידם שום אומנות, אלא שקבלה אצלם, שאף קיבתו של היהודי תובעת מזונות, ודין הוא שפרנסת בני ביתו עליו. מה עשו השניים? נפלו על המצאה. נטלו חבל ועמדו באמצע הרחוב. מתחו את החבל לרחבו של הרחוֹב, זה אוחזו מכאן וזה מכאן, וכרוז יוצא לפניהם: כאן גבול. אין מעבר. וכל הרוצה לעבור חייב לשלם פרוטה. רק פרוטה את, אבל בלי פרוטה אין רשוּת לעבור. קבלו העוברים והשבים עליהם את הדין. לא היה איש שלא שלשל את הפרוטה לתוך קופתם של שומרי הגבול. סתם יהודי תם הוא. מצווים עליו: ר' יהודי, שלום! – ור' יהודי משלם. אף מלפני המבקרים שלנו יצאה גזירה, שאין נכנס להיכל הנצח בלי כתב־הורמנא חתום בעצם ידם – והכל מקבלים עליהם את גזר הדין. אין פוצה פה ומצפצף. מר מומחה, המבקר הגדול, מושל בכיפה, יורה־יורה, ידון ידון, ברצותו הוא ממליך וברצותו הוא נועץ חרב בבית המדרש ומצוה על פלוני שלא להיכנס להיכל. ואין שואל: מי שמך? מטבע היהודי לקבל מרות, להיות נכנע. ומעשה ביהודי אחד…

אותה שעה הרחישו שפתי רבניצקי דבור חרישי, שמתוכו נשמעה רק המלה ביאליק אף מבטו רץ אורח אל מול פני ביאליק. מנהג עולם הוא: ניב שפתיים של רבניצקי מכוון כלפי ביאליק מבטו של רבניצקי פונה לעולם כלפי ביאליק. מסתבר שרבניצקי בא לרמוז לביאליק שהגיעה השעה להיפטר מעם הזקן. ולא מסתבר ולא רמז בלבד יש כאן, אלא הענין ברור ומפורש. קוצר רוחם של האורחים כבר נתן את אותותיו השונים בפניהם שעה מרובּה לפני כן במבטי־גומלין שהיו מפריחים זה אל זה, מבטי תהייה ושאילת־עצה, שדחיקת הקץ ויראת הכבוד משמשות בהם בערבויה. מלכתחילה לא באו אלא להעיף מבט על הזקן, לשאול לשלומו, לגרום לו נחת רוח ועידוד בביקור קצר לפחות, נעקרו בכוח וביד חזקה מתוך הטרדות לשלם מס הכבוד לסבא. אולם הביקור הקצר נהפך למושב ארוך, שכבר גמע לתוכו שלש שעות כמעט. כן, שלש שעות. רבניצקי מעיף מפעם לפעם מבט על שעון הקיר. פרישמאן מוציא לרגעים בהיחבא את שעון הזהב מכיסו וחוטף מבט. ביאליק שמטבעו אין לו שעון־כיס ועיניו נתונות בזקן מתוך הקשבה חייכנית של התפעלות מתעורר לפעמים בריטון סתמי “מאוחר”, שאינו מחייב אמנם, שום מסקנה, אבל מעיד הוא על אי־מנוחה בנפש, אי־מנוחה הטורדת תמיד את האיש הזה, שאין שעותיו בידו בשום זמן ושלעולם רובץ עליו רעיון מעיק על־ביטול זמן והחמצת דבר־מה. אבל הנה הרחישו שפתי רבניצקי את השם ביאליק בנעימת־תוכחה זו המהדדת לעתים בפיו: כלומר, אי ביאליק, הרי אתה מבלה עולם!

– ומעשה ביהודי אחד – חוזר הזקן בקול מורם, שכבר גונב אליו צל של חשד שפיזור הדעת קפץ על קהל שומעיו.

אצל מנדלי שבכתב אין מעשה נפרד. כל מעשה גורר מעשה וענין מקפל בתוכו כמה וכמה ענינים. אף בעל פה אין הוא משנה מן המטבע שבכתב. ולא עוד אלא שמנדלי הדברן נוהג פזרנות יתירה בערבוב פרשיות ובשילוב תיאורים זה בזה וזה על גב זה. הריהו מגמא שעות בשיחו. כסבורים היו שזה הוא ביקור חטוף וכבר נאכלו בהעלם אחד שלוש שעות. רבניצקי רומז וביאליק לא נרמז. פרישמאן קורץ מבט לרבניצקי, ורבניצקי חוזר ורומז לביאליק. כעת נרמז. הוא המקורב מכולם אל סבא מעיז יותר. עד שהזקן פותח בספור המעשה מתרומם ביאליק בת אחת מעל הכסא, רוטן: סבא!

כעת אף רבניצקי מחזיק ואומר:

– סבא, הגיעה שעתנו ללכת. שוב אין לנו פנאי.

פרישמאן מכוון גם כן שעת הכושר לכרוך יחד קימה ודיבור מכין לפרידה.

– דחוקה לנו השעה, סבא – מוסיף ואומר ביאליק.

הזקן מעקם לכתחילה את פניו בהעויות של פליאה, רתיעה, רגשת צער ועלבון, בדומה לילד שעדת מבוגרים חוברה עליו יחד לגזול מידו חפץ שעשועים שלו. דומה, בצבצה בפרצופו גם מראית של כניעה לגזר הדין. אף הוא קם ממושבו, נוטל את הסודר, שנפשל מעליו תחילה, חוזר ומתעטף בו, כאילו פגעה בו צינה פתאום לפתע. אך הנה נמתחה על פניו ארשת תקיפות. קומתו שנתכופפה מקצת מתוך היסח הדעת נזדקפה במלוא שיעורה. הטיח מבט נגיד ומצווה ברבניצקי, בו דווקא, ונתן עליו בקול עז:

– זה אתה רבניצקי מסית ומדיח את ביאליק להיות בהול על זמנו. רואה פרישמאן בביאליק שהוא בהול ואף הוא בהול – וכולם יחד בהולים ומבוהלים. רבניצקי ראש המסיתים. טרדות רבות קפצו עליו על רבניצקי ושעתו דחוקה לו תמיד. איני מכיר את רבניצקי שלי. המירו לי את רבניצקי שלי ברבניצקי של סיטרא אחרא. רבניצקי שלי היה כל ימיו איש מתון המהלך לאט, כהילוכו כך דיבורו וכדיבורו הגיונו.

כטל תיזל אמרתו וכל עשייתו חותמה הנחת. אך נשתנו הזמנים ורבניצקי עמהם. ואף הוא כבר נעשה “נכתב” בתוך החברה של המבוהלים, עמא פזיזא, ששוט הטרדות והעסקים מצליף עליהם תמיד. ומה לך רבניצקי ששנית את טעמך? טא, טא, עינים גדולות צמחו לו לרבניצקי ואף הוא רוצה לבלוע את כל העולם. כיוון שאדם רוצה לבלוע את כל העולם הוא נמצא מחוסר זמן. ימים ושנים לא יספיקו לו למלא את תאוות הבליעה שלו. תנו לו זמן לרוב. אוצר של זמן – הכי ימצא לו? משמע, רבניצקי שלי נעשה שכיר־יום אצל עם ישראל – מעקם הזקן העויה של היתול – ואם רבניצקי שכיר יום של עם ישראל, הרי גם ביאליק הנהו שכיר יום. ואתה, פרישמאן, גם כן שכיר יום? כולכם נמכרתם לעבדים למשוך בעול העבודה, לעבוד, לעבוד, ושוב אין לכם שעה למעט שיחה. אין פנאי. אין פנאי. לשעבר היו הכל קובלים על חסרון־כיס, ואילו זמן היה לכל אחד די והותר. משבאו לעולם רבינצקי והפמליה שלו נתחוור להם, שאין הם לקויים חס ושלום בחסרון־כיס, אלא בחסרון־זמן. טרודים, טרודים ואין זמן מספיק לחיות. חסרון־זמן. והוא שנאמר בורא נפשות רבות וחסרונן.

 

בורא נפשות רבות וחסרונן    🔗

וכך בעמידה, ביאליק מקלו בידו, פרישמאן מעילו העליון מותקן אצלו ללבישה, רבניצקי כבר הספיק להתעטף במעילו העליון אף השלים את הכפתור כהלכתו, והזקן מהדק מסביבו את קצות סודרו להשיב מלחמה למלאך הדומה של הקור המשליך את קרחו בעצמותיה הבלות של הזקנה, בחפזון ובאין־פנאי ומתוך השתאות לכוח הדיבור של הזקן הזורם בצלילות להפליא, מקשיבים הכל. סבא מנדלי דורש את הפסוק כמין חומר, מפרשו לקמטי־קמטיו, משליט את תיבותיו, היוצאות מפיו בדקדוקי־טעם ובכוני־חן, על כל קמטי ההעויות הנחתכות בפרצופו, מוזג כל תיבה ותיבה לתוך כל קמט וקמט. דומה, הנה ישתער הפסוק וישתלט על עולם ומלואו. בורא נפשות רבות וחסרונן – סח מנדלי ויונק בשפתיו את המלים, אף ממצמץ בעיניו, משל המלים נשאבות גם לתוך עיניו הנפחדות לרוחב ומטעימות להן טעם מחיה נפשות – דגש חזק בחסרונן. רצונך להכיר טיבה של נפש זו או פלונית, תן דעתך על הדבר שהיא מרגישה בחסרונו. שמתוך שבריה מרגישה באיזה חסרוֹן היא באה למלאותו לעצמה משל אחרים. אף טורחת ליצור לה קרן־מלואים, ומשל אחרים, כמובן.

קרן־מלואים, שממנה היא ממלאת את מחסורה בכל עת ובכל שעה. הבריה כשהיא שבעה לעולם לא תעמוד על טיבה ולא תרד לסוף דעתה. שבע תועבות בלבה. אך זו מעמידה פנים שוחקות ולובשת סבר של נימוסין. אין לך נברא שאין לו סבר של נימוסין ומסכתא גנבים משלו. אפילו כשפלוני יורד לתוך חייך ושוחט אותך בלי סכין עוד הוא משפיע עליך חיוכים וליבובים. ואימתי פורץ ויוצא המנוול היושב בסתר שלו, אימתי יוצא הגנב שבקרבו מתוך המחתרת? כשהוא גופו מרגיש באיזה מחסור והוא אנוס על פי הקיבה או על פי איזה אבר אחר להילחם על קיומו. כיון שבריה מגיעה למלחמת קיומה, ואף בריה אנושית במשמע, שוב אין לפניה לא חסד ולא רחמים, לא רגש טוב ולא חיוך צד לבבות. נקרעה מעליה המסכה, גז סבר הפנים, נמוגו כעשן כל כוני החן. אותה שעה רואים אנו כלה כמות שהיא, לא נאה, לא חסודה ולא יעלת־חן אלא פשוט יצור רעבתן, שכל עולמו במזונותיו וראש תאוותיו למלא את חסרונו. אותה שעה נגלית לפנינו הנפש במערומיה. ואיזו נפש! הה, איזו נפש!

בין היא בהמית בין אנושית רצחנית היא לעולם. מוכנה ומזומנה להחריב עיר ומדינה, להחזיר את העולם כולו לתוהו ובוהו ובלבד למלא את חסרונה ולהשביע את תאותה. ואין צריך לומר שבריה זו כיוון שהיא מגיעה לפרשת מזונות שוב אין לפניה לא חברות, ולא ידידות. הנאהבים והנעימים כיוון שנפלה תגרת המזונות ביניהם נעשים צהובים זה לזה, סופם שהם מוכנים לדרוס איש את רעהו. וכשהברואים הללו יוצאים לקרב ופושטים ידיהם בגדוד שוב אין הם מבחינים בכלי־זינם. הרבה כלי־חבלה יש להם. זה בא בקרדומו וזה בצפרניו, זה מנגח בקרניו וזה בועט. באגרופיו או נושף בשניו. ומי שאין לו לא צפרנים – ולא אגרוף בעטני ושיניים נושכניות הריהו לובש צורה חסדנית וממשיך על פניו חוכא צדקנית לתפוש את התם בלבו, לגנוב דעת הבריות. ופעמים גדולה סכנתם של מגנבי מלים משל גנבים ושודדים ממש. שהללו גונבי סוסים, גונבי ממון וכל שאר המיטלטלים והללו גונבי נפשות. לכאורה צנועים הם, ענותניים הם, רכי־לבב ואניני הדעת, אינם פוגעים בזבוב על הקיר, אין להם חס ושלום שום מגע ומשא עם היצר הרע, אף את שמע ולא שמעו, מסתפקים הם במועט ואינם חשים כביכול בשום חסרון. אך גנבים בני גנבים הם. בערמה מסתירים את חסרונם. מפני שכאלה אני מפחד. איני מתיירא הרבה מפני המגלים את חסרונם ברבים, שהללו שודדים בפרהסיה, אבל אימה נופלת עלי למראה המתקדשים והמתחסדים, המצניעים את חסרונם ומחביאים את צפרניהם, דודים מטבע ברייתם; דודים מבטן ומלידה; דבש וחלב תחת לשונם, כל דיבור מרוח אצלם בחמאה, שיחם שמן זית זך ושיגם נופת־צופים. כל מה שהם עושים אינם טורחים אלא להיטיב ולהנעים. אולם רק הריחו ריח פרנסה ומזונות הם נהפכים לחיות טורפות. לאן הלך הדוד שבהם? פנה דוד. פנה הוד. פנה זיו. בן־טובים הלך ואיננו ובמקומו בא בן־בליעל. יצאה הנפש הגסה ממחבואיה ונראית לעינינו במלא כיעורה ונוולותה. זו היא נפש שכל עיקרה בית־בליעה, רעבה וצמאה וטורפנית. כל הצרות באות מבית הבליעה הפעור לבלי־חוק, המוכן לבלוע הכל, ובלבד למלא את חסרונו. וזה ענינו של הכתוב בורא נפשות רבות וחסרונן. אי אתה עומד על טיבה של בריה אלא לפי חסרונה. ואין נפקא מינה אם הבריה היא אכלנית גדולה במחילה ובטנה מצווחת תמיד הב, הב, וכל כמה שהיא ממלאת כרסה אין היא באה על סיפוקה לעולם, או שזו היא בריה חכמנית מטבע ברייתה וכל תאותה למלא כרסה תורה וחכמה ולהפיץ את מעינותיה חוצה ולהקים תלמידים הרבה, כיוון שידו של יצר הרע באמצע, יצר הרע לוחש תמיד שלא למדתי דיי ולא הרביתי דעת ככל הצורך ולא חיברתי ספרים במידה מספיקה, כיוון שכך נעשה האדם עבד נרצע לבית הבליעה, התובע תמיד את מזונו, דוחק בו לבלוע עוד, לבלוע הכל. סימן מובהק לבית בליעה גדול הוא גם הדוחק בזמן. רוצה אדם לבלוע את כל הזמן – ושוב אין לו שום זמן. אין לו פנאי. אין לו פנאי – אף רבניצקי מצווח שאין לו פנאי. טא, טא, שוב איני מכיר את רביניצקי שלי. נטלוהו והמירוהו במי שאינו הוא. רבניצקי לשעבר לא היה רעבתן לזמן, לא היה זולל וסובא של זמן. צאו וראו, אילו עינים גדולות צמחו לו לרבניצקי, רוצה הוא לבלוע את כל הזמן. טא, טא, יש שיעור לתאוות הקיבה, אבל אין שיעור לתאוותנותן של העינים הגדולות. תיאבון – מהיכי תיתי. אין חלקי עם הפרושים והנזירים. אבל מימי לא שאפתי לצבור הון של זמן. מימי לא אמרתי שהנני חסר שהות ויצר הרע של זמן לא השתלט עלי. איני שונא רעבתנים הממלאים את קיבתם.

אבל כּלכּל לא אוכל חסכנים השמים לתוך כליהם. לא לפי כמות המזון שהבריה משמידה בפיה אנו עומדים על טיבה, אלא לפי כמות המאכלים והמזונות שהיא מערימה להחביא ליום המחרת. שונא אני מעשה מחבואים. זמני הוא תמיד שלי ואיני צריך לגנוב מעצמי פרוסות זמן ולהחביא – מדבר סבא ברגש ברוגז, בגערה. נוזף הוא בנכדיו.

אך נכדיו שומעים את נזיפתם ומסבירים פנים שוחקות להאי חכימא קשישא, ואינם מגרשים כלל מעל פרצופיהם אותות הבהלה והחפזון. ידיהם מושטות לשלום. משתפך חיוך של פרידה אף בפני הזקן, הוא לוחץ ידים ומעתיר על כל אחד דברי פיוסין. תוקע כף גם לי ומאהיל בידו השניה על עינו האחת: – ומי הוא זה? מפרחי כהונה?

– זהו הסופר הצעיר מר… – משיב ביאליק.

– צעיר… צעיר… מה השם? – שואל הזקן, ידו מאהילה על עיניו הצופות בי מתוך ערפילי קדומים, רואות ואינן רואות.