א    🔗

לפני הרבה שנים – אבל מה משמע הרבה שנים בקוצר חיינו? – ובכן, לפני מעט שנים, ודומה כאילו לפני ימים מעטים, היה הדבר. והכתוב מדבר בפרק זמן שלפני מלחמת העולם הקודמת. ביום של שלהי קיץ ברחוב באודיסה הלכתי בלוית חבר, בא לקראתנו איש בעל קומה נאה. אמר לו חברי שלום ונענה בשלום טוב מקרב לב.

– זהו הסופר א. א. קבק – סח לי חברי לאחר שמברכו התרחק מאתנו – מחבּר “לבדה”.

לא הספקתי להסתכל כיאות באיש, אבל נצנצה לעיני צורתו בת הסבר המלבב וכן הבחנתי את גזרתו הנאה ואת חליפתו החומה ההולמת אותה, ובהפנותי את ראשי ראיתיו שנית מאחוריו. אכן, איש מידות, בעל גוף, מצעדו מאושש ומקלו השלוח לפניו נשקף כמין קולמוס הסופר, המשרטט שורות מאורכות על גבי גליון המדרכה. משהוספתי להסתכל בדיוקנו, כפי שנצטלם בטביעת זכרוני ללא שגיחה נכונה, העליתי בי רישום של שחקן. נדמה היה שזה האיש צועד בעולם כעל במת חזיון. הוא לא הלך לפי עסקו כיתר הבריות, אף לא צעד מעשה טייל. הוא כאילו היה מפסע לקראת מה. זה היה הרושם, ואין מקשין על רושם.

לימים נזדמנתי עם מחבר “לבדה” לפונדק אחד – והפונדק כאן פירושו מראשותי מיטתו של יעקב רבינוביץ, ששכב חולה קצת. באמרי קצת הריני מסתמך על מכסהו הקל – הלא היא אדרתו – שהיתה פרושה עליו ביום סתיו זה במקום שמיכה. ראויה האדרת לייחד עליה דברי הסברה. היא גלימת אמנים, פלרינה בלעז. בתקופה שקדמה לתקופה ההיא היה כל אמן בארצות אירופה ניכר בשלושה דברים: בעניבתו, בבלוריתו ובאדרתו הנרחבה, ששוליה מתנפנפים ומתבדרים כמוכנים לחבק עולם ומלואו. ובימים, שפרק זה מדבר בהם, כבר חדלה אפנת האדרת בכל רחבי אירופה ורק יחידי סגולה, אחד או שנים במדינה, שמרו לה אמונים. באודיסה היה יעקב רבינוביץ נושא־האדרת היחיד. שמועה היתה רווחת כי בוארשה המעטירה במלכות פולין, מתנוססת אדרת־אמנים של י. ל. פרץ, העושה על שכמו חרפים כקיצים. האדרת של פרץ הרי היתה דבר מפי שמועה, קצת בבחינת אגדה, לא כן השניה, והיא של יעקב רבינוביץ, זה האיש וזו אדרתו, ועיני הרואות. הכל נתייחד כאן לחטיבה ברורה ומפורשת. בין קיץ ובין חורף, בין שמש ובין גשמים ושלגים. נצח אדרתו של רבינוביץ לא תכזב, הוא נושא דגל מחנה האמנים בתבנית חיה. ויסלח לי בעל האדרת שאני מוציא לרשות הרבים חפץ פרטי. אין זה עוד פרטי. וכבר הורו חכמים: הכל סמל. וכל מי שפועל בתחום הרבים על אחת כמה שהוא וכל שעליו, אף בגדו ומקלו, נחלת הנוף החברתי הם. ולי זיקה מיוחדת לאדרת ההיא, שכנפיה המתנפנפות שימשו לי מעין מפרש לבן תועים בארחות ים. תועה בדרכי הייתי ושגיתי באהבת ספרות, אף ציפיתי ליד רומזת אלי להיכנס להיכל. אחרי האדרת הלכתי ואל האיש באתי ובכורי רוחי בידי המרתתות לחוות דעת. יצאתי מעודד מלפניו. הנה כי כן: האדרת אינה לי כלל חפץ סתם.

משנכנסתי בצל קורתו של איש האדרת באותו יום סתוי תמהתי לראות, מה שימוש נוסף יש לחפץ־ערך זה. הלבוש נהפך לכסות. המפרש פרוש על המטה. עשוי היה פרט זה לעורר בי הרהורי עצב. מה גם שאותו יום סתוי היה ומן השמים היה מטפטף מיץ עננים שנצטבר בלב לשקוי של מרה שחורה. אין לכם ימים מזומנים לעצבות כסתיו בדרום רוסיה, על שום כך דוקא שעל הרוב אינו שם קודר כלל, אלא עוטף הוא את האויר כמין סלסלה דקה של עגמת נפש חרישית. מעלה יש לצער הכבד והקודר שהוא נהפך לשכרון מהמם והנפש שוקעת לתוכו עד כדי שכחת עצמה. הערפל הדחוס של אילו כרכים אופף את האדם ונהדק אליו כמין גלימה של בית־חולים והריהו חבוש וכלוא בתוכו כבבית האסורים. אף בית האסורים מעניק יתרון מה, מין פטורים מעול של חופש, מן החובה לחיות חיים יפים. אך הזהורית הנוגה והמעונגה של הסתיו הדרומי פורטת על נימים דקות של הנפש וסוחטת דמעות מן הנשמה. אתה מתהלך לך כביכול בן חורין תחת אפריון של שמש, שהיא עצמה במחילה רועדת מקור. האדמה מתחת לרגליך רכה ויש שיהא מרופדה עלים כקטיפה, ערשך רעננה, אף אתה בריא ורענן ואף על פי כן קצת בלתי שפוי. תושבי חבל ארץ זה שנפשם למודה לחיוכים שמשיים מלאים ורחבים רוב ימות השנה דעתם מיטלטלת אליהם באין התולדה מראה להם פנים שוחקות. וכך הייתי אותה שיה עצוב בדרך הטבע ובדרכי הפרטית. מה טעם להעלים? היתה לי סיבה נוספת להיות שרוי בצער אותה שעה. באתי אל בעל האדרת ו“יצירה” בכיסי. אני סופר מתחיל. והלב שאינו מתחיל של הסופר המתחיל נוקף ונוטר אימה כל פעם שהוא מתיצב למשפט. הרבה נתחבטתי עד שהסכמתי בדעתי לילך ולבוא לכאן. והנה באתי. נכנסתי ומצאתי את בעל החדר שרוי לא לבדו אלא בחברת אורח – והאורח אינו אלא אותו איש־מידות, בעל החליפה החומה, מחבר “לבדה”, א. א. קבּק. אין צורך לומר שתוך כדי רגע ממש קפא בי הרצון לגלות אף ברמיזה את מגמת ביקורי. שני סופרים נודעים לשם, מופלגים בספרות, שטופים בשיחה, שלא נפסקה כלל בכניסתי. ואני מה כאן? מה אומר? מה אבטא בפניהם? כתב ידי נראה לי בזה הרגע כה דל ואפסי שתמה הייתי על עצמי כיצד עלה בדעתי לטלטלו לכאן.

נושא השיחה ביום סתוי זה היה שמשי בהחלט. על דפּי “השילוח” נדפס המחזה “החמה, החמה” של יצחק קצנלסון. קבּק מיצה את דינו של המחזה: לא יצלח. לא זו שהוא בוסר, אלא כמעט בלתי ראוי לדפוס. דעתו היא שאפילו ראוי לדפוס אינו עדיין מידה ירחון ספרותי המכבד את עצמו חייב לפרסם על דפיו רק מה שהוא בגדר יצירה. אמנם, קצנלסון צעיר, אבל הרי “השילוח” אינו צעיר ופחיתות כבוד היא לו להדפיס יצירות שאינן בעלות משקל. כיוון שבעל החדר צידד בזכות הצעירים שראוי לנהוג בהם חסד ולקרבם ככל האפשר, ולא עוד אלא שהביע את דעתו שיש דברים שאין בהם מן הבגרות והשלימות, אבל כנגד זה מרטט בהם חן נעורים ושופעת מתוכם איזו חיות תמימה של הסופר המתחיל והמבטיח, והם חביבים עליו פעמים מן היצירות המבוגרות והמושלמות, ערער עליו קבּק בחום ובטחון, שאין למבקר אלא מה שעיניו רואות וגם הקורא אין לו ענין אלא ליצירה שיש בה מן הבגרות ושסגולותיה הטובות הן בעין ובמזומן ולא רק בגדר הבטחה לעתיד לבוא. האמנות, טען הוא, אינה הבטחה, היא הגשמה. היא כתיבה טובה שמביאה נכסים ממשיים. אין בעולמה של האמנות אלא הממש. ביצירה יש ערך רק למה שטיבו ודאי וכל שלא הגיע לכלל מטבע בעל צורה מובהקת אינו שוה ולא כלום.

לשון השיחה היתה רוסית. קבּק חצב רוסית בדגש חזק, חיתוך דיבורו מוטעם, הברתו מאוששת, והמלים, דמה, מגודלות, שמנות, ניכרים בו גינוני המדקלם או הנואם. ואילו ניבו של רבינוביץ רוסית מחוזית באותיות פטיט. המלים “יצירה” ו “דבר” вещь ברוסית היו חוזרות ונישנות בפי שניהם. ולפי שדברו בלשון זרה על פרקי ספרות עבריים היו ה“יצירות” ו“הדברים” דופקים ביותר על אזני. כך מנהגם של הבריות בימים ההם לגלגל בשיחותיהם הספרותיות ב“יצירות” וב“דברים” ולבטא הכל בשם המפורש. יצירה זו היא הפלא ופלא, מלאכת מחשבת, לא בא כבושם הזה, וביתר קיצור: חזקה. ואילו “דבר” זה הוא חלש. בפירוש: חלש. גירסה אחרת: אינו שוה לצור על פי צלוחית. דומה, משהו שבאמצע, מידה בינונית, לא היה קיים בהשגה. והנה ה“דבר” של קצנלסון חלש, נחלקו הפוסקים – בעל האדרת ואורחו המכובד – זה אומר: יצירה שאינה במעלה רמה, כיון שיצאה מקולמוסו של צעיר וסופר מתחיל, ראויה לבוא בדפוס. וזה אומר: אף בצעירים אין לנהוג לפנים משורת הדין. יצירה חלשה מקומה יכירנה בסל המערכת. ואני הצעיר גנוז לי בכיסי דבר־מה שדינו לכל הדעות להשתלשל לתוך סל המערכת. לבי נוקפי כגנב שנתפס. יצחק קצנלסון לא זכה בעיני השופט הקפדן הזה – ואני אנה אברח בבשתי? קבּק לא הרווני נחת. לא ניחא היה לי עמו.

לא ניחא היה לי גם ממראהו. התבוננתי בו מקרוב וחיפשתי בארשת פניו אותו נהורא מעליא, שהננו מצפים למצוא אצל חכמים – ומי הם החכמים אם לא סופרי הדור? – ומצאתי בו רק בריות גופא ודיוקן מגושם במחילה. היכן החוט הנאצל? היכן סבר הצער? היכן העינים החודרות? היכן חכמת אדם תאיר פניו? כללו של דבר: היכן הדרת פנים של סופר?

הייתי מאוכזב. ויש גיל בחיינו, שבו אנו משלמים בעד אכזבה טינא שבלב. הרבה מרירות מצטברת בנו במשך שנות חיינו מן הפגישות עם גדולים שאין להם אותה הדרת פנים ועמידה נאה שאנחנו יחסנו להם תחילה. אנו מחייבים את בעלי השם שיהיו בני עליה, ובני עליה לפי השגתנו הם אנשי צורה. אין זאת אלא שאנו אוהבים מאד חכמים ורוצים לראות אותם כלולים בכל מעלות החן. או, להפך, אין אנו אוהבים אותם כל עיקר ושמחים למצוא בהם מומים ולהתאכזב מהם. לכן אין שום חכם כמעט יוצא זכאי מלפני משפטנו מצד מראהו החיצוני. הסופר לא כל שכן שהוא מעורר בהופעתו החיצונית פחי־נפש. הוא בורא נפשות וצר להן צורות ומקשטן ומיפן ושפך עליהן קרני הוד, הרי השכל והיושר מחייבים שאף היוצר דומה בחן ובהדר לברואיו ועל פניו מתוח חוט של אצילות, הוא זיוותן. והאם לא מזג קבק בגבורי סיפוריו סממני רוך ופינוק והזיה ויצר נפשות חולניות, איסתניסיות, נסוכות חן וגעגועים? בספרות הוא מתהלך כחולם, ובחיים הוא מרים על נס את העליה, את ההגשמה, תובע נכסים בעין, במזומן.

לא ידעתי עדיין שכל התביעה הזאת לטבין ולתקילין בא לו לקבק מבית מדרשם של מנדלי וביאליק ושאת ביסוסה המלא של התביעה לספרות הממש, לדברים שבבגרות, קיבל מביאליק שבעל־פה, שעשה אז אזנים רבות למדרש ההוי שלו בקסם לשונו ובדברנותו המזהירה. אני מפי קבק שמעתי לראשונה את המזמור לממש שבתיאור, כוח שבביטוי, לבגרות שבהרצאה. שיחו נסך בי דכאון ועצם מראהו לא קנה את לבי.

 

ב    🔗

קבק הסופר כבר לא עמד אז, בשנים ההן, במעלה גבוהה. הוא אמנם, מקובל על קוראים רבים אבל אין דעת המבינים נוחה הימנו. המבקרים כל פעם שיורדים לסייר את נכסי הספרות שלנו ומונים אחד לאחד את הכשרונות החדשים ונותני התקוות אינם מייחדים אותו בין היושבים ראשונה או שאינם מזכירים את שמו כלל. ואם כי גם מבקרים לשעתם פעמים טועים, נכון הוא שהיה יסוד ליחסם השלילי. בסיפורי קבק ובכל הרצאתו היה מורגש מין סם לפגם, דבר מה הנובע לא מתוך כלי ראשון, טעם של חיים שאובים. לא זו שהטנדנציה משוזרת לתוך סיפורו, אלא הסיפור כאילו משתזר לתוך הטנדנציה. הוא כותב טיוטה ומתאר לפי הזמנה, אמנם, הזמנה מבפנים, מתוך רצונו לעשות נפשות אלו ואלו, אלא שגם הזמנה היוצאת מתוך כוונת הסופר פסולה.

ואם כי הוא נוקט לכאורה שיטת הריאליזם אינו ריאליסטן כלל. הריאליסטן מסתכל בדברים ומתארם בשטפם, גם בבלבולם ובפראיותם – ועל ידי כך דוקא הוא נכנס לפעמים לתוך מדור המסתורין, שכן היומיומיות בגלמיותה מציגה לפנינו מחזות־בלהות או מעלה רוחות משונות בדומה לרפאים העולם מקברותיהם. אכן, המסתורין מצויים בשבּת של עולם ובחולין הקודרים של עולם, בנאצל ובגס, בחול ובמועד. אולם קבק של הימים ההם היה שייך לסוג הסופרים של המועד. סופרים שאינם תועים בעולם כביער עבות, אלא מטיילים בו כבגינת־ביתן, אף אינם רואים את האדם כעץ השדה אלא כמין עציץ. יש ספרות חול המועד, ספרות עציצית.

אמנם, רוב ליקויים שבחיבוריו הראשונים של קבק אינו מן הדין שיאפילו על הרבה מעלות טובות שלהם, אתה בהם עין יפה. רחבות היריעה, ישרות־לב שאינה מניחה למחבר לזייף את קולו אפילו שעה שהוא חוטא לאמת המציאות, נעימה לירית מובהקה, תיאורי־נוף בתפיסה מעודנת, חשק כתיבה סואן, נשימה ארוכה; והאוזן הבוחנת קולטת בחיתוך ניביו, מבעד לסיגנונו המרושל והשפכניי, גם את נעימת אהבת הבריות. לוית־חן שיוה לכתיבתו ציפוי של התאהבות הפרוש על יריעתו. ניכר שהסופר גופו מאוהב. במה? בגבור זה או באחר, בחלקות־נוף, במשיכה הקיימת בין הדברים ובין המינים, במעשי־נערות ובכיסופי־עלומים, והוא מאוהב בהתאהבות ומסתבר שרחבות היריעה של סיפוריו נובעת מתוך התענינותו הרחבה במקרי החיים וברוב עניניהם. סקרנות רבה מפעמתו. אך הבקורת ודעת קהל המבינים לא העלו על נס את מעלותיו הטובות של קבק משום שלא נתעוררו כנראה עליהן, אך שקדו להדגיש את חסרונותיו לא סלחו לו אף מקצת מן הפגמים שהתעלמו מהם לגבי אחרים. יש כנראה, בהערכה של דור איפה ואיפה. ממצים את הדין עם זה ודנים לפנים משורת הדין את זה. בשדה ההערכה האמנותית מצויים ענויי־דין למכביר. אפשר לקבוע מעין כלל שמדקדקים הרבה עם אנשי־לב ועם בעלי־רגש, עם הנסערים ועם המעפילים אל הגדולות. ולעולם מעדיפים חכמי הביקורת הלמדנית את השקר שאין לו כלל רגלים, אבל יש לו קבים של נוי, על האמת הצולעת והמחוסרת קישוטים. נימוקם: האמנות משמעה בגרות, שכלול, ויש שהשקר הוא אמנם מבוגר ומשוכלל במידה שאין האמת יכולה להשיגה כלל. מפאת הרישול בצורה והעדר הבחנה נאותה במיזוג סממני הביטוי והלשון לא ניחשו בקבק של בבא קמא – אם נתונה הרשות לחלק את מפעלו הספרותי לשתי בבות, ראשונה ואחרונה – את מותר חיוניותו, את מאור משאלותיו, את חמדת הנאצל הגנוזה ביריעתו המגושמת; לא הכירו בסגולת האהבה הגנוזה בסיפורי האהבים שלו. אך נכון גם כן שהמסכת הכללית של קבק היתה רפופה ומשוגשת בנעימות קלוקלות. יכול היה להידמות כקל־עולם או כקל־חיים, כמי שאין לו אלא ראיה חיצונית של הדברים.

קבק בחלק ההסבריי, המאמרי, של פעולתו הספרותית נתן סומכות לדעה שנתבצרה בלב רבים עליו כעל איש קל־רוח. קבק כתב מאמרים רבים בעניני ביקורת ובשאלות הזמן. כוחו לא היה גדול בהם, ויש שהוא מפתיע בקטנות המוחין לגבי חזיונות ציבוריים וספרותיים. היו לו ידיעות מרובות בספרות, היו לו גם דעות, אבל דעה מוצקה לא היתה לו וטעמו לא נמצא מזוקק. פעם גער בו ברדיצ’בסקי; פעם נזף בו ברנר. ניתן לומר שמאמריו שימשו מעין עדי־המלך כנגד סיפוריו. הראשונים האפילו אף על המאור שבאחרונים.

זכורני: בתרע"ג פירסם א. א. קבק על עמודי “הצפירה” ביקורת שלילית על סיפורי ברדיצ’בסקי' שלא נמצאו לו בהם לא תוכן של ממש ולא נוי של צורה, לא תיאור ולא עלילה, לא סיפור המעשה ולא שום מעשה ראוי להתפאר, לא לשון נאותה ולא חיתוך הדיבור אנושי. דומה שהמבקר אמר על זה המספר שהוא כולו גמגום ועמעום, השתפכות מכאן וטשטוש מכאן. אף לא נמנע מלהטיל בו את הפגם הנודע, שהוא מנגן בלי קול, “רבי אלם”, “גוטער־יוד” של העויות בלי שום תנועה נכונה, אומן בלי כלים; אף אמר שהסממנים של ברדיצ’בסקי מפציעים ונתזים ועוברים מן התמונה אל השולים ואל המסגרת. והעיקר, סופר בלי לשון, בלי יכולת. זו היתה ביקורת קטלנית, נועזה וגם ישרה, אבל… דרדקאית. היו בה כמה הערות נכונות, שפגעו בנקודות החלשות של ברדיצ’בסקי המספר, אבל הן פגעו בנקודות החלשות של ברדיצ’בסקי ולא בברדיצ’בסקי גופו. בחצים שנונים אפשר להרוג גופים חמריים, ולא יצורים מסתוריים. וסיפורי ברדיצ’בסקי הם בריות שבמסתורין. אין הם פרות שמנות הרועות על קרקע המעשים והאוכלות עשב ההוי. אולם קבק הגיש לברדיצ’בסקי חשבון של הוי דוקא. יש תפריט מסוים לסיפור של הוי. יש מתכון. כך וכך פטום הקטורת, כך וכך סממנים, וכל שאינו מקיים את סדר הקטורת כהלכתו חייב מיתה כמספר. אך ברדיצ’בסקי כתב סיפורים, שאינם העתקים מן החיים, אף כי אינם נטולי מציאות. הם אגדת המציאות. ויש לברדיצ’בסקי מיזוג סממנים סודיי משלו. כל אחר לא יכול עוד לעשות כמתכנתו. ואולי באמת אין ברדיצ’בסקי מספר אלא למעלה מזה: מנגן. אך לא בלי קול, כי קולו מתוק ושופע ממרחק כחול. תמצא לומר שאין הוא רואה מה שמספר צריך לראות ומה שאחרים בכלל רואים, כנגד זה הוא רואה מה שאין אחר רואה. אין לו כלים? והוא מנגן בכלים מכלים שונים. המפוחית, הכנור ואף חליל הרועים לו – והוא מיטיב נגן בכולם. הוא עצמו כלי מופלא ששר ישראל פרט עליו. ועל כלי יקר זה יצא קבק לקטרג בהוכחות שאובות מתוך ספרי־לימוד לספרות. כדוגמה ללשונות הלבוטה של ברדיצ’בסקי הביא, למשל, את הביטוי “מורא יפיה” שלא היה נהיר לו. קבק שאל כסתם מקשן: מה משמע יופי המטיל אימה? יופי מענג, מעדן, מלבב. קבק המבקר של אז ירד לתוך חייו של קבק המספר לעתיד.

ד. פרישמאן, אז עורך המדור הספרותי ב“הצפירה”, סירב תחילה לפרסם את הקטרוג הזה והיה מחזר על כמה ממקורביו שמא יקבל מאחד מהם הבטחה לענות למקטרג בשביל להסמיך בעתון סניגוריה לקטגוריה. מכאן אתה למד מידה יפה בראשונים להגן על הכשרון. פרישמאן עצמו היה סולד לעתים מאילו גינונים ספרותיים של ברדיצ’בסקי. אבל, אמר, ראוי ברדיצ’בסקי לפולסין ולא מידי המבקר קבק. יהלום ביהלום ילוטש. כיון שלא השיג כל הבטחה השהה הרה את כתב הקטיגור בתוך המערכת עד אשר לא יכול עוד הצפינו. בינתים סח מפעם לפעם בקבק המספר והמבקר. ומדרך פרישמאן שהוא מגלגל בפרט עד שנהפך אצלו לכלל וממעלת יחיד הוא מתרומם לדרגת ציבור. ושוב לא היה משיח בקבק, אלא בבית־מדרש קבק, בבית קבק או במשפחת קבק. ולא נחה דעתו עד שיצא ואמר עם קבק וגזע קבק. ובקיצור: אלה בני־קבק. והיה אומר בהתמרמרות:

– לא, אין מר יודע זאת… אלה בני קבק יש להם חוש הריח דק מן הדק. כל פעם שהם מוצאים פרודה נאה, שחובה לברך עליה בשם ובמלכות, מיד הם מעקמים את חטמם. נזלת תוקפת אותם והם מתחילים להתעטש. ומכל עטישה ועטישה נולד אצלם מאמר. והפעם דרך מקרה נכתב המאמר בגנוסות של ברדיצ’בסקי, שאלה בני־קבק לא יגיעו לעולם לקרסוליו.

ועוד:

– הללו אינם מבקרים בלבד. הם גם מספרים, מחברי רומנים. ברדיצ’בסקי לא כתב מעודו רומן. ואילו הללו כותבים רומנים עבים.

מבין מר… הרומן נאה לו שיהיה גדול ושמן. בעל־כרס. הואיל והללו רואים את הספרות כענין של פיטום, אין הם מתכונים לאגדה של החיים, אלא ללביבות, וכל עיקרם הם מחזרים אחרי נשיקות בסיפורים. בחור פלוני מנשק בחורה פלונית וחוזר ומנשק – הרי לך רומן. כך הם כותבים רומנים. אלה… בני־קבק. ואלה הנותנים, לפי דברי המבקרים, חתיכות־חיים בסיפוריהם, הם חותכים חתיכות־חיים ומייצרים נשיקות. יש להללו תעשיה של נשיקות ושל… נקניקיות. וכך הם כותבים סיפורים שהם מיני נקניקיות ממולאות, פעמים הנקניקיות ממולאות לאומיות ופעמים סוציאליות, פעמים שמחת החיים ופעמים צער ההויה, געגועים, כיסופים. יש להללו מגירות שכאלה… כבבית־מרחקת. כאן אבקה של אהבה וכאן אבקה של גאולת העולם או של שקיעת החמה ונשיקות ונשיקות… אלה בני קבק. לא, לא. הללו לא יבינו לרוחו של ברדיצ’בסקי, שאינו כלל סופר משלהם. הוא כבד־פה. אין הוא כותב לפי הנוסח המקובל בשולחן ערוך האמנותי שלהם. אין הוא מושך בעט סופר. הוא מקפיץ את עט הסופר שבידו… מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות. כל הילוכו הילוך שבקפיצות. הוא עשוי כוללו משברים: שברי פסוקים. אין הוא מדבר אלא רומז. ומוצא אתה אצלו הרבה מקומות ריקים, משפטים נבובים לכאורה כעשבים השוטים… אך הנה הוא מפתיע אותך בתיאור חי ושותת דם ממש, בפסוק נמרץ, בביטוי חודר ונוקב, שיש לו נעימת־לוי של עולם־חלום. ומתברר לך שיש לבריצ’בסקי טביעת עין חדשה וגם עט שנון. האיש הזה רואה. רואה הרבה. אפשר שאין הוא רואה מה שנעשה מתחת לחטמו, אבל הוא רואה למעמקים. הוא דל בביטויו. אין לו שפע מילים; עני הוא בסממנים. עתים חסר־ישע לגמרי, אך משיחה אחת במכחולו מעלה פעמים באפינו ריח־צבעים עז ומשכר. לא, אין לנו ברדיצ’בסקי שני. ואילו בני קבק אלה, סופרי הנשיקות, הקלים הללו, הצועדים מעדנות, העשויים למשעי, וההמוניים בטבעם, לעולם לא יוכלו להעריך סופר תרומיי כברדיצ’בסקי.

יתכן שיש בכך משום חטא לנימוס הטוב לפרסם דברי גנאי מפי חכם כלפי סופר שוכן־עפר, ומה גם שהדברים נאמרו בזמן שהנדרש לגנאי עמד בעצם התפתחותו ולפני שכתב את עיקרי חבוריו, ואת המצוין שבהם, הלא הוא “במשעול הצר”, ששינו במרוצת השנים דעת רבים עליו לטובה. אך חולק אני על ההנחה שאין מספרים אחרי מות אדם אלא בשבחים שנאמרו עליו. האמת עדיפה מן הנימוס. הערכות מבינים, המסורות כפי שהן שמורות בזכרוננו, אינן אפילו בגדר אבק לשון הרע. אדרבה, תורה הן וללמוד אותן צריך. ולא עוד אלא תורה כפולה הן. על פיהן אנו לומדים את המעריך ואת הנערך כאחד.

נקט פרישמאן, כדרכו, לשון הפלגה, שחבוי בה גרעין של הערכה שקולה, ותמצית דבריו על קבק: זהו סופר המוני, העושה מטעמים לפי טעם הקהל. ואם כי רוב דברי פי חכם זה בעניני טעם הם טבין ותקילין, יש מקום לערער על כמה מהנחותיו בסוגיה של רומן וקהל ואף על פסק־דינו החמור שהוציא על קבק הרומניסטן. נכון שאין קול ההמון כקול שדי בהערכת הטוב והנאה, אבל נכון גם כן שאין קול ההמון כקול שד משחת דווקא ושבכל אשר יפנה הקהל רק ירשיע לסגל לו את המגונה והקלוקל. הנכון הוא, כמדומה, שהאמת היא באמצע, ולא אמצע של ספק הן וספק לאו – אמצע שיסודו בספק אינו אמת, כי אם בריחה מן האמת – אלא אמצע של נתבע למשכן ונותן נתבע לעגל ונותן, ואמצע של זכה נעשה לו סם־חיים ולא זכה נעשה לו סם־מות. וכשם שאסור לברוח מן האמת לתוך אמצע של היסוס, כך אסור לברוח מרשות הרבים של העם ומדרך המלך של הקהל – עם וקהל הם מקור־יניקה לכל אמנות גדולה – לרשות היחיד של לחשנות נמוכה וחרישיות פחדנית. זה הכלל: בדידות אינה זהותית עם התבדלות. אף הבודד אינו פטור מלעבור לפני תיבת הציבור ומלכוון את לבו כלפי כל העם. המטרה הסופית של כל שירת יחיד ותפילת יחיד היא ההשתפכות לתוך הים הגדול של האומה ושל האנושות הגדולה. לספרות העברית החדשה נתלוה מברייתה משגה אחד, פרי תנאים, ששמטה לקרן־זווית ותחת לדבר בלשון “האזינו” “אתם כולכם הנצבים היום”, לכוון עצמה כלפי גדולים וקטנים, חכמים והדיוטות, יחידים והמונים, בחרה לה שפת חכמים וענוים והסתפקה בכת קטנה של שומעי לקחה. עמנו השמוט במשך יובלות רבים מדרך המלך של אומות העולם לשביל בודד, נוטה להשגות שביליות, קרן־זויתיות, כתתיות. אף הלשון לא היתה מדוברת ומפותחת לבטא בה כל המושכלות וכל יצרי לב אנוש. בין כך וכך נגזר צמצום על יריעות ספרותינו, והיו רבים שהתנדבו לצמצום. אף מטעם זה לא נשמע קול העם ברעו בתחומי ספרותנו. כתבו שירים עממיים; סיפורים עממיים, הכל היה עממי, ועם לא היה. זה שאינו מדבר אל כל העם אינו נשמע על ידי כל האומה. וכלום אי־היות־נשמע על ידי כל העם אינו מעיד על אי־היות־מדבר במלוא הפה? צמצום הקול מביא לידי צמצום התוכן. השיר הלירי הקטן, הנובילה המרוכזת – כבודם במקומם מונח. אבל כל מה שאינו רחב־ידים הוא אולי גם קצר־תפיסה. פנקו וחבבו וטפחו את הזוטה ובאו תמיד בטרוניה עם רב ההיקף.

קבק של בבא קמא נתקפחה הערכתו אצל רבים מן המבינים מפאת שאיפתו למרחב ולהיקף רב. קבק היה במשמע מחבר ספרי־אהבים להדיוטות, סופר קל ושטחי. סופו של סופר זה הוכיח, כי גם גושפנקת השטחיות שהדביקו לו בתחילתו לא היתה פרי התבוננות מעמיקה במהותו. אמנם, קבק דיבר אל הקהל, אבל היה חותר להגיע אל העם. הוא לא היה סופר הוי סתם, כי אם נתן דעתו לתאר את הסביבה. בסביבה יש יתר מרחב להתבוננות מאשר בהוי. בני הדורות האחרונים יונקים יותר מן הסביבה השוטפת מאשר מן ההוי המגובש. ולתוך הסביבה מסתננת הנפש החיה בפרפוריה יותר מאשר לתוך דפוסים וצורות של מנהג ולבוש. כל סביבה מהווה מעין כלוב שלתוכו ניצוד האדם. נפלה היה קבק מהסופרים בני דורו, כולם כמעט מגזע מנדלי או מגזע פרץ. מתארים צורות ישובים יהודיים או משרטטים דמויות וטפוסים בודדים, נטולים מן הרקע החברותי. קבק לבדו ביקש לתת דמות דיוקנה של החברה ולתאר סביבה במלואה. רחבות זו היתה מהכרח ניזונה בתחילה מאיזה לקוי שבעמקות. אך ההרחב סופו להביאו לידי העמקה; המתאר את השכבות הרחבות מתכוון או סופו לכוון כלפי השכבות העמוקות. בתוך הרחבות אצורים גנזי העם – והעם אינו שטחי לעולם.

כלום לא טעו חכמים בזלזול זה שנהגו בקבק של בבא קמא?

אני מנסח דברי דרך שאלה מחמת טעם שהאמת מחייבתני לגלותו: אין לי בקיאות מלאה בכתביו הראשונים של קבק, שאוכל לשפוט עליהם נכוחה. גזירה היא על מרבי הכתיבה – וקבק נמנה עמהם – שידעו על אודותם מעט. בשביל להעריך סופר רב־תנובה במלוא שיעור קומתו צריך להסמיך להערכה קריאה שבעיון מתחילתו ועד סופו. ואין פנאי לכך. נאמר את האמת: אין פנאי בזמננו להכיר כראוי בעל־כשרון פורה. אין פנאי. צרה היא שתרבותנו המסועפת עושה אותנו אנשים מחוסרי־זמן. לשעבר יכול היה אדם להיות בקי לפחות בספרות עמו כל צרכה – אנו אין בידינו מידה זו. אין לנו שהות. הננו בני בלי זמן. וזאת אומרת בעצם: בני בלי תרבות. תרבות משמעה פנאי. פנאי למחשבה, פנאי להרגשה, פנאי לקריאה ופנאי לחשבון הנפש ולחשבון העולם בכלל. אני דן על קבק הראשון רק לפי הזכרון. והרי איני כותב עליו אלא מעין פרק־זכרונות. חפצי לברר את התפתחותו מסופר של סיפורי־אהבה אל סופר של ספורי חובות הלבבות, בהגיעו בקץ דרכו, ככתוב וכמתואר ב“משעול הצר”, אל הנבו שלו, נבו הזיו והזוהר, נבו הנהורא מעליא, נבו הבטחון והשלוה הנפשית. וחשבתי כי טוב לי לתאר את מהלכו זה לפי תצפיותי הפרטיות במשאי ומתני עמו.

 

ג    🔗

ילדות היתה בי ובשנת תרע"ג פרסמתי בקובץ “נתיבות” בחתימת אלף רשימת־חטף של בקורת שלילית על ספרו “דניאל שפרנוב”. זו היתה תופעת הבכורה ואף תופעת הנעילה שלי כרושם רשימות בקורת על סיפורים וספרים בודדים. הרבה נצטערתי על כך לאחר מכן, שאחזתי בנשק מבקר ועל שעשיתי זאת בעילוום־שם. שתים רעות. אומר אני מפורש: כל פעם שאני נוקט אומנות המבקר לבי נוקפני. לכל היותר מותר לנו לשבח ולהרים על נס את הנאה ולא להוקיע את המגונה בעינינו. ענין אחר דיון מלא ומקיף על כל כתבי הסופר. ואיני נרתע לומר שיש להעמיד בצריך עיון כל ענינה של הבקורת.

הנחה שמצויים בעלי בינה יתירה, שניתנה להם זכות יתרה להורות ולדון גם בעניני טעם ולכפות את השקפותיהם על הבריות, נכונה רק במובן זה שהם רשאים להיות מחנכים ולא שופטים, מורים ולא מרביצים, מדריכים במקל נועם ולא בעוקצין חובלניים. על אחת כמה שזו היא גסות הרוח להתכבד בקלון המבוקר, להתבדח על חשבונו, לנהוג בו מעשי ליצנות, שלא לכסות כלל את הלעג לקלקלתו, לחולשותיו, לחוסר כשרונו. ואילו בקורת דרך כלל עיקר ענינה להרביץ, להתעלל כמעט, להלבין פני הלא־יוצלח ברבים, להטיח כנגד המסכן שנינות ולפזול עינים כלפי קהל הקוראים הנהנה מן הלעג. וכי אין מחויב כל אוחז באומנות המבקר לפשפש במעשיו ולבדוק מפעם לפעם את חלפו אם כשר הוא? מסתבר שאותו מבקר גופו המראה את כל חריפותו בחידודים כלפי מבוקר שאין השעה משחקת לו, שאין כשרונו עומד לפי המקובל ברום המעלה, מדבר ברוח נמוכה ובהדרת־נימוסין ובהבלעה רבה כל פעם שהוא נוגע בחולשות של אחד גדול ומקובל. הרבה מן השחיתות המצוייה בספרות מקורה בידה החזקה והחובלנית של הבקורת. וכבר סח סופר דק־רגש אחד משני צנתרא דדהבא, האחים גונקור, בהספדו על פלובר: “הה, איזה ספר נפלא אפשר היה לכתוב, ספר של גמול ושלם, על כל הטעויות וכל העוולות שעוללה הבקורת לסופרים, למן באלזאק ועד פלובר”. ויש לומר, שמאז ימות פלובר ואילך, הוסיפה עוד יותר הבקורת לקלקל ולקפח. בימינו ספק הוא אם היא בכלל בגדר מפעל מוסרי ואין כל בטחון שיש עמה שירות הטוב. תמצא לומר: אבל הרי סדר עולם הספרות כך הוא! התשובה: צא וראה מה יושר יש בסדר העולם בכלל וממנו תלמד גם על עולם הספרות.

משאתה מתחיל תוהה על ישרותה של הבקורת, שהיא מכל מקום ענף מכובד של היצירה האמנותית, סופך שתהרהר גם אחרי טיב ישרה של האמנות בכללה ואחרי זוך מידותיה. הבקורת נתבעת להביא תעודת כשרות לעצמה. אבל כלום יכולה האמנות להגיד: הנשמה שניתנה בי טהורה היא! כל מלאכת־מחשבת פוגעת בתום החיים, מקיצה כוח נרדם, שנצטוה אולי מטעם ההשגחה העליונה להיות רדום, מדובבת את האלם, מחללת את הטוהר הבתולי של הרגש, נותנת פה לאשר לו דומיה תפארת ועושה מן הדממה הדקה צעקה גדולה, והיא שגורמת פילוג באחדות ומטילה קרע בין הדברים. הלא היא פועלת לעולם על ידי שתורמת פרט אחד מתוך הכלל ומעניקה לו יתר חיוניות ומרימה אותו כמין סמל. האמנות יסודה בעולם האצילות והיא יוצרת מעין מעמד של אצילים. דז’יוקונדה היתה אולי אשה פשוטה מן השורה. בא הצייר ונתן בה נשמה יתירה והעלתה ורוממתה מעל לכל בנות מינה. וכשם שהאומן תורם את נושאו כך הוא בתוך־תוכו תורם את עצמו ומתרומם מעל ליתר בני־תמותה. אין הוא עוד בשר ודם פשוט. הוא מדמה עצמו לקונו ומבקש להיות שותף למעשי בראשית. רעיון השותפות אי אפשר שלא יוליד במסתרי לב את הרעיון של אתה בחרתנו. עיקרה של אמנות גיבוש הצורה וכיבש החומר. כן, האמן הוא כובשן, שאפן, גאותן, בדלן, יחסן, תוקפן. הוא מבליט כל קו וכל תג להתבלט. רעיון האדם היוצר הורתו ולידתו בחטא, בהתאדנות, בפריקת עול דרך ארץ, בסלסול היצרים ובפינוק החושים, בעשית חיל. איזהו אמן? בעל הישגים. לפי מידת הצלחותיו נמדד לו הכתר. לפי מידת מרותו על החומר יגדל שמו. וכלום אין הכשרון שיא הקנין הפרטי? רכושנות רוחנית סוף־סוף מתגלגלת גם כן לנכסי־חומר. מבטאים בדביקות ובהתפעלות את השם כשרון. אבל מהו כשרון? כוח הפועל ביוצר: כוח. אין תימה שרבים רואים את מלח האמנות ביצרים עזים, בחושים בריאים, בחריצות הכפים, בכלים מתוקנים. בכלים, בכלים. דוק ותמצא שלאחר שמגרשים את הסיטרא אחרא, את פסולת הרשעות, ממדור החיים, היא עושה לה פרצות שונות וחוזרת ונכנסת דרך שם, כגון פרצת הדת, פרצת הקוממיות הלאומית, פרצת המדע, והגדולה שבפרצות היא פרצת האמנות. בתחומי האמנות אפילו חסידים וצנועים מתירים להם מערומים והפקרות ופגרא מוסרית זו היא הבעיה החמורה: עולם היצירה כעיר מקלט של כל הפסלנות האנושית. מי יתיר לנו פקעת זו? מי יושיענו במבוך הזה? נמצא שכל האומר, שהאמנות מטהרת, גואלת, מעדנת, מזככת, חוזר על משפטים קדומים ומעורערים בתוך תוכם. בעל כשרון, הוי אומר: בעל־כוח, בעל־חושים, בעל־גוף במחילה, בעל יד חזקה האוחזת במכחול, בעל לשון לימודים וידען בדקדוק, בעל מוח סבלן וכוח־עבודה עצום שיש בו גם מקשיות־עורף של שור הבר. לא, חקל תפוחין של האמנות אינו כלל חקל תפוחין קדישין. אף כאן כל דאלים גבר. אף כאן עיקר טביעת־עין חדה, יד אמיצה, חתוך הדיבור החזק, זכרון שאינו מאבד כלום ושליטה, שליטה בחומר. הקשב לשיחות אמנים על איזה ציר הן סובבות. על צבע הצייר, על גזרת השחקן, על לשון הסופר, על אצבעות המנגן, על יפי הקול או על שאגת אריה של הזמר. חיצוניות, גשמיות, חמרנות פשוטה. ואם בלי מידה של גסות־רוח אין מעמד גם בעולם הרוח, הבה ונבדוק את ענין היצירה האמנותית מעיקרו. אל תדברו גבוהה־גבוהה על הכשרון. הבו לנו אנשים טובים, חכמי היושר, רחמני הלב. יכול העולם להתקיים בלי בעלי כשרונות, אבל אין טעם לחיים בעולם שאין בו אנשים ישרים.

לישרים תהלה – כזאת היתה המגמה שהונחה ביסוד כתב העת “קולות”, שיצא לאור בעריכתי בעיר וארשה, בשנים תרפ“ג”־ד. ליצנים דרשו את שם הירחון מלשון קולות וברקים, תרועות וצעקות. אך תוכו היה היפך מכך. לא תקיעות ותרועות, כי אם שברים; ולא צעקות, כי אם לחישות שבלב. קומץ יחידים, מעטים מאד, שנתחלחלו מדבר־מה, שנראה להם בהווה ושנתנחש להם בעתיד לבוא, ביקשו לתת לחלחלה זו ניב. העולם של אז, שכעת הוא מסתבר לנו כעולם כתקונו, כלום לא היה מידרדר כבר במדרון? בימים ההם נזרעו ואף נבטו כל גרעיני החורבן של ימינו. בשעת תרצ"ט נפל העולם לתוך התהום. בשנים שלפני כן הוא הלך אל התהום במחולות, במנגינות, בשירים, במשחקי תיאטראות ובמשחקי בחירות אל בתי הנבחרים. כל השנים שבין שתי המלחמות לא שבתו אולמי הרקודים של השקר ולהטי השוא. להטים במדיניות ובחברתיות, להטים באמנות ובספרות. אותן השנים שרבי־טבחים הכינו את העקידה ליצחק, היה יצחק מצחק עם כל איל שנאחז לו בסבך, ויצחק האמנות לא כל שכן. המצפון ישן שנת מרמיטה, ואילו הכשרון היה מחולל מחול ויטוס הלא־קדוש. הכשרון עשה חוזה עם המוקיון. הכשרון הכריז שהוא משליך מתוך אני השיט שלא את הסבא מוסר ואת הקשישא שכל הישר. העולם של אז ברו היה מגוהץ במגהץ המלאכות היפות. בעלי הכשרונות הגדולים בכל העולם היו במחילה בעלי קטנות המוחין. אמנם, זעיר שם וזעיר שם, במדינות השונות, היו קבוצות קטנות של אנשי־ספרות שראו דבר־מה ונתחלחלו.

ירחון ה“קולות” לא היה מוקדש לטיפוח כשרונות. כי אם לטיפוח חרדות בלב הבודדים שבבני־אדם, שכבר חזו מבשרם את הבדידות האיומה המתרגשת לבוא מתוך תהום היצרים האפלים על כל פרט ועל צבור, על גוי ואדם יחד. דפי הירחון לא היו מוקדשים לפרקי “הנותן תשועה” למלכים ולשרים שבהיכל הספרות ולאמירת “מי שבירך” לכבוד גדולים ומפורסמים אשר שמם הולך למרחוק. אף לא נאמר שם לנסיכה אמנות: כלה נאה וחסודה את. לא לי לציין את מעט הטוב שנאצר בעלים האלה, שאף חיצוניותם לא הרהיבה כלל. אך רשאי אני להגיד, שניחושים נוגים פעמו בהם וחזות קשה הוגד על גורל עם ואדם, מנהיג וכוהן, פרנס ואמן, עסקן ומשורר. דמדומי הזמן ההוא, שלתוכם כבר נתקפלה שקיעת ימינו, האפילו שם את בלהותיהם, ואותה בעיה צורבת המכונה “בגידת הכהנים”, שהטילה שנים לאחר מכן סערה באירופה הספרותית, כבר מצאה שם את בטויה, אם כי גלויי הבטוי ראוי היה להם שיהיו מובהקים ו“ספרותיים” יותר. לא זכה הירחון הזה לתשומת־לב לא בשעתו ולא לאחר שכבר עבר זמנו אם כי לא בטל קרבנו ולא נתישנו נושאיו. אפילו רושמי רשימות, המהדרים במצוות אזכרת נשמות וקביעת מועדים וזמנים לכתיבת מאמרים יובליים בקשר לתאריכי מולד ומיתה, לא זכרו ולא פקדו את הירחון יוצא הדופן. וכי מה באמת יש לספר לדור על במה עברית בגולת פולין בשנת תרפ“ד, שכתוב בה לאמר: “בשנת תרפ”ד ליצירה תעיתי לבדד בחוצות קרית וארשה כהלך לא מעולם הזה וכו' ואתבונן ואראה צללים לובשים עזות, מדברים עתק, ומין אדם מתנוון וכו'” עד סוף כל אותו פרק בחתימת יוסף נתנזון. במאמרי “מנזרים” קובל אני על שאין לעמנו העייף ורצוץ בתי־מרגוע, היכלי־מנוחה, לכושלים, לנדחים, לדוויים, לחשבון הנפש ולרפואת הנפש, לעיון מחשבה ולתלמוד הדעת והבטחון, הלל צייטלין סח על צמאון הנפש, ובפרקים “רגעי השקיעה של גדולי ישראל” הוא מספר כיצד יהודים גדולים עושים הכנות למותם ומצוים לביתם. על “אדם באוהל” ישפוך צקון לחשו חבר אחד. ברנה, הגמר, היהודי, נצר מגזע אבות שרגליהם עמדו על הר סיני, נועץ צפרנים חדות בגיתה, שוכן האולימפוס הגדול, ומבקש ללמדו פרק במוסר וביושר. הוא אומר פשוט לגיתה: אתה גדול, אתה חכם, אתה משורר, אתה שבע־נחת ומאושר. אך אימתי הרימות את קולך למען הצדק? ומפני־מה לא יצאת מימיך להגן על האמת? אך טוב לנפשך בקשת, על עבדות סמכת את ידך. אם כך אף לא אמן גדול הנך. שלוה קנית לך וסערה לא ידעת. אם כן הרקוליס אינך. כך דיבר נגידים אותו יהודי קטן באזני אותו גוי גדול. ומי שחתוך הדיבור ועוז־רוח כאלו לו האמנם קטן הוא? ל“גיחות” כאלה כנגד תקיפי עולם הזה – המכוון לתקיפי עולם האצילות הזה, לתקיפים שבאמנים ובמשוררים – היה מוקדש הירחון “קולות”. אכן, זה היה כתב־עת יוצא־דופן, שעל עמודיו נכתבו בעברית חדשה קצת פרקי־תוכחה ישנים. כל הכותב על נושאים שבמוסר בתחומי הספרות נחשב דרשן ומטיף. דרשנים ומטיפים אינם אהובים על דורנו. אף אומרים להם: מה לכם ולספרות!

וראה פלא: נמצא מליץ־יושר אחד לכתב־עת זה, והוא א.א.קבק במאמרו הנרגש ב“הארץ”. קראתי ותמהתי. הלא זה קבק סופר ה“חיים” וה“נשיקות”, איש דרך המלך בכלל השקפותיו, המהלך בתלם אירופה ונימוסיה, היוצק מים ליד סופרי הגויים, נתן עינו לטובה בכת שוחרי מוסר, בעדה קטנה קרן־זויתית, הבועטת בהוד מעלתה האמנות. היתה זאת בעיני הפתעה נעימה גם קצת לא נוחה, חובה לומר זאת, לשם מצוי האמת. לעולם יש דעות קבועות על אישים, שאי אפשר לנו להתערער בהן, אפילו מן הערעור יוצא לנו ריווח. בית היוצר של מטבעות ההערכה שמרן הוא, ואולי עצלן. אינו רוצה לטרוח וליצוק איזה מטבע מחדש. כבר חרצתי מאז ומשכבר את משפטי על קבק האיש והסופר, וחס לי לשנות גם את הרישום הראשון שנטבע בי מן הפגישה הראשונה ההיא. הוא איש הבעין והבמזומן, כלים תן לו, בגרות, שכלול. נאמר ביתר בהירות: קבק זה כלום אינו סופר הרואה עיקר חמדת האמנות בחושנות? לך קרא את סיפוריו ותראה, תן דעתך על מאמרי הבקורת שלו, מה הוא מרים על נס, במה הוא מטיל את הדגש ועל ראש מי הוא שם את הכתר. וכלום אין הוא זה האיש אשר כולו אומר עולם הזה?

 

ד    🔗

הנימוס מחייבני אולי לפסוח על הדיון במאמר זה, שיש לי נגיעה בו, אבל רואה אני אותו כנקודת־מפנה בכיוון התפתחותו של קבק, כמעין אות מבשר לקבק של בבא בתרא, לקבק המתעמק בעולמו הנפשי של האדם, וקודם כל בעולמו הנפשי של עצמו; לקבק שנודע לו לפתע בכוח איזו השראה או תדהמה, ש“שנים אוחזין בנפש, חומר ורוח”. רואה אני מאמר זה פרט חשוב במחקר דרכו של קבק – והמחקר עדיף מן הנימוס.

אין ברצוני להעלים, או אפילו להמתיק, את משפטי על בבא קמא, הכוללת, לפי דעתי, רוב חבוריו עד ל“במשעול הצר” ואף אלה מהם שהופיעו לאחריו. אולם ב“במשעול הצר” מצויים עמודים רבים מוגהים באור מופלא, ומעוררים השתוממות, שאינך יודע היכן מבועם, אם יכולת הכשרון או איזה מקור עמוק מזה, החויה האישית וההתרעשות הפנימית. זהו בלי ספק ספר שהיה בגדר פלא גם למחברו, שנגה עליו אור חדש ואף האיש נעשה חדש וסגנונו נתחדש. קבק יצא מאיצטגנינותו הראשונה וכעת ישא כפיטן דק־רגש את דברו, נזדככה תכונתו, נצטללה השגתו, נתבדלחו סממניו, נתעמקה ונתעדנה גישתו ליסודו של עולם בתיאורי נוף־טבע ונוף־אדם. נתפייסה עמו הלשון וגילתה לו הרבה ממה שיש בה מן החן והמעודן לצוד לב ולשובב נפש. ולא עוד שופעת מקולמוסו לשון רזה זו, שפת פולמוסים ונאומים או מאמרים ראשיים, המצויה ביתר חבוריו, אלא שפה זכה, יומטובית, ספוגה ריח תורה וריח השדה, מזוגה עתיקיות רעננה, מין עותק של מותק, משולה לשעון עתיק, אשר לבו פועם בחזקה וכלל מבנהו, אף מחוגיו ולוח השעות עשויים מעשה חוטב בידי חכם־חרשים, ונמצא שהוא מורה את השעות ואף משמיע ניגון. לשון של זהורית זו שבה נכתב “במשעול הצר” היא לעצמה הישג רב. אין כאן עוד סתם ציורי נוף ותיאורי הוי ושילוב מחזות למסכות חיים, אלא יש חתירה אחת לנשמת החיים. אף האדם אינו כאן עוד רק בשר ודם, סתם אזרח, יצור מדיני, דייג של תאוות או דוור של עסקים, אספן של אהבות או הרפתקאות, אלא הוא, כדבר המחבר, בן למי שאמר והיה העולם, אדם בצלם. בצחות הגיון יורד קבק למסתורין של דברים: הויה, נפש, תפלה, שמחה, אמונה ובטחון. אין ספר המעלה כזה נכתב בלי עליה למחבר עצמו. לא רק כשרון כאן אלא תמורה ברוח. ואין זה בגדר הרגיל שיהא סופר המשמש רוב שנותיו על דוכן אחד נקרא לפתע לדוכן אחר. אין נסים מתרחשים אלא אם כן הם מתרחשים, זאת אומרת, אלא אם כן מתחוללת הפיכה בנפש, ואין הנס אלא לוית עזר ליגיעת הרוח. סבורני כי יותר ממה שיש בדבר ענין למחקר התפתחותו הספרותית, מענין הוא מבחינת התפתחותו האישית, ויותר ממה שיש כאן ללמוד בענין סממניו של הסופר כדאי להתחקות על כיוון מדותיו של האדם. ואכן, אין ב“משעול הצר” כמעט משום שבירת הקו הספרותי וכיבוש דרך חדשה, אבל יש כאן משום שבירת יצרי לשעבר והתחדשות הנפש, שאינה יורדת על האדם אלא אם כן נתנסה בכור המצרף של יסורים. קבק היה גם מראשית דרכו בעל יסורים מתחת למסוה של רודף חיים. ומסתמא גם קבק הראשון לא היה עשוי מעור אחד ודרוך לפי כיוון ריאליסטי בלבד. סתרו היה, כנראה, שונה מגלויו, או ששני כיוונים התאבקו בקרבו עד שהגיעה שעתו להזדככות. הלך רוחו הדתי של קבק בא לידי גלויו בתרצ“ו־ז, או קצת קודם לכן. ומבחינה זו נדמה לי יש ענין מאיר נתיב ברשימת הבקורת שנכתבה על ידו בעתון “הארץ” עוד בשנת תרפ”ד, שהיא, אגב, שונה מדרך כתיבתו המאמרית. זהו מאמר יוצא דופן, על כתב־עת יוצא דופן, מכאן אתה למד שהלך רוחו הדתי קדם לו משבר רב היסוסים ולבטים.

בפתח רשימתו על ה“קולות” נאמר: “בחוץ ליל הסתו הארצישראלי עם יללת סופותיו ורעש מטרות עוזו. אני פושט את רגלי הקפואות אל האח הבוער ומפקיר את עצמי ברשת הרהורי. הם מתחוללים ומסתובבים ללא סדר וללא כוונה כרוחות בקיץ. הרהורי הסתו הנוגים! הנה גם קיץ חייך קרב אל קצו, קרת חורף מלפפתך. הנה גופך, זה חסנך, ששונך, הסתגל והתרשל, הנה בלוריתך, זו עטרת גאותך, פאר תפארתך, כבר השלג בצלמון חרפך ואין לך שיור ממנה אלא פאה דלה זו… איכן האצבעות הרכות והענוגות שאהבו כה לסלסלה ולפרוע בה פרעות, איכן!… שש לקראת מלחמה יצאתי מעוטר צנה וסוחרה, כולי מאור זיקות תאוותי הלוהטות, חמוש כידוני יצרי החדים והעזים וחצי רצונותי המהירים והקולעים וכו'… והנה שבתי מנוצח, מנוצל ועיף, עיף. נוצותי מרוטות, זיקותי כבויים, חצי קהים, כידוני שבורים. ריקם שבתי אל עצמי. פקדתי את נפשי, את פינתי הפנימית, שזה זמן רב נטשתיה, והנה – אב הרחמים! – מה רבה השממה בקרבה ומה גדולה בה העזובה… אילוּ ניתן לי לתקן את כל שגיאותי אשר רבות שגיתי בעולמי ושכולן מצטרפות לשגיאה אחת גדולה, שגיאת חיי.. אבל, אהה! בשעה שכוחותי היו עמדי חסרה לי בינת הזקנה, וכשבינה זו באה כוחותי עזבוני ואינם. הבה נאסוף שארית כוחותינו להביא לפחות סדר בפינת עולמנו הקטן, לרקוע שמים חדשים בתוהו ובוהו אשר בנפשנו. הימים כבר חוצצו. היספיקו לנו?” ולהלן ברוח זו עד סיומה של הפתיחתא הארוכה שהוא ניגש לעצם הנושא ואומר: “באחד הלילות האלה דפדפתי את החוברות הדקות האלו המונחות לפני. אורחים דוממים כצללים נכנסו חרישית אל חדרי, ישבו ממולי, קצופים ועצובים, וחרש חרש שוחחו לי על הצער, על הבדידות, על האמת, על השקר, על משאלות הנפש ותעיות הרוח”. האין זו פתיחה ארוכה למדי, פרטית ביותר, לרשימת בקורת על קצת חוברות דקות המופיעות אי שם רחוק בגולה אשר בפולניה? מוזר שדווקה איש “הבלורית” ה“מאזר זיקות תאוות לוהטות”, “חמוש כידוני יצרים חדים ועזים” יצא להמליץ בשער על שיחם של פרושים. הרי זה פרק־וידוי קטן, שנזרק לפתע מתוך הקולמוס בתוך רשימת־אגב בעתון. “מסביב היתה שתיקה – כותב א. א. קבק ב”משעול הצר“, חלק ב', עמוד קמ”ה – כבדה היתה השתיקה, כמו שכבדות שלשלאות גורלו של אדם, כמו שעתים כבד, בכל כובד הנצח, רגע אחד טעון תגובת האמת שיש בה כדי לפרנס את כל החיים". ודומה שאף כאן, בפרק ודוי קטן זה של דרך אגב, התמלטה תגובת אמת שיש בה כדי לפרנס את כל החיים. ולמקרא זאת רשאים אנו לומר: הכרנוך, הנזיר! או הכרנוך, התוהה! הכרנוך, בעל התשובה בסתר! והלא כה הוא אומר במפורש: “שבתי אל עצמי. פקדתי את נפשי”. ולתוך הרהורי התשובה הפרטיים משולבים גם הרהורי תשובה של כלל וצבור. וכה נאמר שם באותו מאמר בקורת: “תמיד הייתי מהרהר ושואל: היסורים ממרקים – יסורינו אמנם עצמו וגברו מאד – והמירוק היכן הוא? עברו עלינו פורענות, גרושים, שחיטות, חורבנות – ומדוע לא זעיה בנו הנפש הכמהה לאלהים? מדוע אין העינים נשואות למרום בתפלה או באלה, בתחינה או בתביעה, אבל למרום, למרום… וכ'. האמנם חרבה הנפש ונצטמק הלב עד כי אין דורש ואין מבקש אלהים? מה תתן לנו האדמה מתחת אם נתרוקנו השמים מעל לראש?”

כה כתב א. א. קבק ב“הארץ” תרפ"ד. הכי רק פליטת־קולמוס היתה זאת, נסורת נכאים של מצב־רוח פיוטי, השתפכות הנפש של יפה נפש? דומה שכך הוא הדבר באמת. הכותב עצמו פוסק בסיום מאמרו פסוקים העושים פלסתר את כל מסכת הגיונותיו, בחינת סוף מאמר שובר את ראשו. במרוצת דבריו הוא מצהיר שאותן החוברות הצנומות, שאמש בשעת סופה השרו עליו חשבון הנפש וכיסוי טהרה, נראו לו למחרת לאור שמשה המבהיק של ארץ ישראל כמעין חזיון־שרב. הן גזו והיו כלא היו. וכך הוא מסיים ואומר: “ואותן החוברות הצנומות, שאך אמש נגנו על נימים נעלמות בנשמתך והמתגוללות כעת בפנת שולחנך? אתה מביט אליהן בבת צחוק כמו אל ידידות שאתה מתנצל לפניהן טרם תפרד מהן: לכנה לשלום אל מנזריכן. לי קוראים החיים. לכנה להתעלם בחיק הקדושה. ואני – אללי לי – שבוי בידי הסטרא אחרא, כי מתקה לי טומאת קסמיה”.

לי קוראים החיים – בעל התשובה כבר הרהר תשובה על התשובה. אבל שמא החרטה על החרטה היא פליטת הקולמוס. עויה של חן המפזזת על שפתי אדם שנפשו מתפתלת בעוית המכאובים? נקשיב ונבין. אלא שאין מקשיבים. לעיקר שבשפת הסופר, לפרקי ודוי שלו אין מקשיבים. ומה גם שהעיקר הזה הובע דרך אגב ונבלע כמעט בין השיטין. ואין הבריות נותנים דעתם על כך שדוקא את הפסוקים הגורליים על אודות עצמו אדם מביע לעתים בשפה רפה, במרושל ואף משלבם לתוך ענין שאינו מענינם. לא הקשבנו לקבק. ואולי לא הקשיב הוא עצמו זמן רב לדופק שבמעמקי שרעפיו. “החיים קוראים לי”. אבל החיים מה הם? ב“במשעול הצר” אנו שומעים תשובה על כך “שכל חייך יהיו תחיית המתים שאינה פוסקת”. קבק של לשעבר עדיין לא חשב את המחשבה הזאת עד תומה ואף לא במאושש. לימים, היינו, מקץ עשר שנים בערך ישמע קבק קולות אחרים קוראים לו וקבק האיש והסופר יחליף את נקודות החן, נקודות הכסף והברק החיצוני שקסמו לו, בנקודות הכוסף לחיים של טהרה ושמחה נאצלה. לפי שעה כדאי לציין עוד כמה פסוקים שהתמלטו מקולמוסו בשלהי המאמר הנ"ל: “גלמודים הם בחלל הריק מגדלי בתי התפלה עם פעמוניהם המפזרים במרחקים את הדי צליליהם וכו'… אבל אלמלא הנקודות הגבוהות והבודדות האלה, שאליהן אפשר מדי פעם בפעם להרים את העינים לזכור את אלהים, היו בני אדם אשר למטה נושכים איש את גרגרת חברו או מדביקים את עצמם אל הנקודה היותר גבוהה בחדר ביתם, אל וו התקרה”. תם ונשלם המאמר. לא תמה ונשלמה דרכו של קבק. היא אך זה עכשיו החלה. ניכרים הדברים: לא שגגת קולמוס ולא תפארת המליצה. הלבטים תקפו עליו והרהורי התשובה נכנסו לתוך אותו מדור חשאין שבנשמה, המשמש כור המצרף, מולדה, לאישיות כולה.

 

ה    🔗

בזכרוני חיים מאד רישומי הפגישה הראשונה, שאין שם זה הולמה כלל, הואיל וזו היתה פגישה חד־צדדית, שאחד היה הרואה והמתבונן והשני לא השגיח אולי כל עיקר; ולאמתו של דבר אין היא נכנסת גם בגדר של ראיה מפני אותו הטעם, שאין ראיה כהלכה אם היא חד־צדדית. רק הראיון, שהוא ראית־גומלין והתענינות הדדית, מעורר כל אחד מן השניים לתת לחברו פתחון־מבט לתוך מהותו. ותמיהני שאיני זוכר אימתי חלה פגישתנו השניה, שהיא בעצם הראשונה. משנת תרפ“ה ואילך הייתי מזדמן עם קבק בפגישות פרטיות ובמסבות סופרים, ואיני זוכר אימתי ראיתיו בארץ בפעם הראשונה ומה חליפת־דברים היתה בינינו. ואם כי היו לנו שיח ושיג גם במכתבים לא נתיחד לדברים כל מדור בגנזי נפשי. מתרפ”ה ועד תר"ץ בערך מסתכל אני בדפתראות הזכרון שביני לבינו והן כמעט ריקות, לוח חלק, לא שיחה רבת־רושם, לא מבט מלבב, לא סבר־פנים או דבור נוגע עד הלב, הפולשים לתוך נפשך ונעשים חלק מעצמותך. כאילו לא התחולל כל מגע בינינו. תמה אני גם תמה, ואיני מתבייש לומר, שאני מצטער מאד. מבלי זכירת הפרטים זכור לי רק, שכאן בארץ לבבתיו תמיד, אלא שלא נתתי דעתי עליו, לא בקשתי את קרבתו, לא הלכתי אליו במאור־פנים כי אם בעב הענן. הרגל רע? חנוך רע? לקוי בטבע הסביבה? אפנה נפסדת לשחק זעום־עפעפים? הרבה גורמים יש להתנהגות קמצנית ורעה. ולאו דווקא: הלב הרע. או הקשיחות. אין אנו רעים וקשיחים. הרי אנו צמאים למגע־לב־אל־לב. אל נעמיד פנים. אנו צמאים, יש לנו עינים רעבות, עינים המחפשות תמיד יפי־נוף של אדם, סבר־חן של פנים. וכלום אין מוחנו מתייגע לשמר בזכרון חיוך טוב, קמט־של ליבוב, אמירה נאה, העויה של יישר־כוח, צלם־דיוקן חמים, שהוא־מראה־מקום לנפש יפה? חפשתי אדם ואת קבק לא ראיתי. כלומר, הסתכלתי בו בטביעות־עין ספוגה משפט־קדום; הסתכלתי בו בעינים תפושות. מכאן אתה למד כמה מרוששים אנו את עצמנו על ידי שהננו מתבצרים בתוך דפוסי־הערכות. האנשים משתנים ומתפתחים, רבים מסגלים להם דעת ונסיון, ויש כאלה שרק בהגיעם לגיל עמידה נפשם נפתחת בקרבם לקבל שפע אמת והם מתחילים להתקדם, אבל אנחנו עדיין מודדים את מכרינו וחברינו, ואפילו את ידידינו, לפי אמת־מידה או לפי רישומים ראשונים, שנתישנו בידינו משכבר. החיים מתקדמים וההערכות מפגרות לעולם. בין כך וכך ראיתי את קבק משך שנים במפוזר, במעומעם, במחוטף. ראיתיו ולא התבוננתי בו, או התבוננתי ולא תיכנתי את רוחו. לא חדרתי לתכונת האיש מאחר שצמצמתי את מעוף מבטי על הסופר. כשאתה מייחד את התענינותך רק בסופר אי אתה תופס כהלכה גם את הסופר. חוסר המגע האישי מפריע. צרה היא שכל מקום שכשרון באמצע שם מתקפחים יחסי־יושר ודין־צדק ניזוק. כיון שאין הכשרון לפי טעמך אתה מטיל דופי גם בנושאו. ואם אתה מוקיר את הכשרון עלול הנך לסלוח לו יותר מדי מהבחינה האישית. המחוננים הללו: או שהננו מלבינים אפילו את חטאיהם האדומים כשני, או שהננו מדקדקים עמהם כחוט השערה.

רק פעם אחת הכניסני המקרה לתוך מעגל האור של נשמת קבק הזרועה אור. פגישתנו בערב אחד שלהי דקיטא תרצ"ב הוכיחה לי פעם נוספת, שיש שעת רצון בין אדם לחברו, ואף אם תתמהמה חכה לה. כולנו מכירים את פרצוף הבריאה, אבל יש רגע והנה לפתע פנים חדשות לעולם. יש רגע ואתה זוכה לגילוי העולם. וכך אנו זוכים לפעמים לגלוי האדם שבחבר, או לגלוי החבר שבאדם. באותו ערב, רשאי אני לומר, התוודעתי אל א. א. קבק: ראיתיו בעינים לא תפושות ובמבט בלתי קדום; גליתיו לי לעצמי בראיה ובשמיעה. ראיתיו ושמעתיו פשוט לגמרי, ואף זכיתי מצדו לדבור פשוט לגמרי, לאותו דבור המנסר בין השניים, שלא עלתה כלל בדעתם להצמיח ביניהם אמת נמוכה או לגדל להם במשותף שקר מרומם, שהם נזהרים מאד להכניס לתוך משאם ומתנם אף קורטוב חנופה מעודנת ואף אבק שוחד – אם שוחד דברים ואם שוחד מבט או חיוך. חרות בזכרוני סבר פניו כל אותו ערב; זכורה לי תמצית שיחו: איזו קובלנה מרה, תוכה רצוף השלמה מתוקה; בקורת חריפה מעוטפת בהרצאה שכולה פשטות; היתול דק וסלחני, החושף את האיולת, שאינו מחייב כלל שבט לגו כסילים; מידת הדין שאין עמה מצוי הדין עד לכדי יקוב הדין את ההר; טביעות־עין חדה שאין בה צרות־עין; שכל טוב שקוי רגש זך; ראיית ההבלות, שאינה אומרת הבל הבלים; התבוננות באפסות של מעשים רבים, שאינה גוררת אחריה אף קורטוב יאוש. יש שיח שהוא מעין ודוי, אם ודוי על חטאים ואם ודוי על פצעים. אך כמה יפה אף נעים פרק־ודוי, שאין בו לא הוקעת חטאים ולא חיטוט בפצעים, ואף על פי כן הוא פותח שער לתוך נפש המדבר, לתוך הטרקלין של נפשו דווקא. וכי רק מרתף אפל יש באדם? או כלום רק בית־חולים בלבד נושא כל אחד בחובו? יש לפני ולפנים שהוא פשוט טוב ובריא ונקי ורענן. אתה רואה לב טוב. טוב לחברך וטוב לך עמו. וטוב לדעת שיש פצועים שאין בדעתם כלל לעזוב את המערכה.

לא פנקו את קבק בכל שנות פעולתו הספרותית, לא נשאוהו על כפים. לא הביעו לו הרבה דברי עדוד. לבו היה עליו דוי. אך לבו טוב ובריא. הוא בעל לב־טוב, נרגש ולעולם לא נרגז. ואולי משם לבו הטוב לא הרגישו ביותר בשכלו הטוב. המית הלב יש שהיא מחרישה את הגיית השכל. אותה שעה ראיתי לפתע קבק חריף ובקי בכבשוני הנפש. הכרתי שהוא דק התכונה וקשיב מאד. הוא דווקא איש הקמטים שבנפש. רב־סילודים וחכם התפנוקים הרוחניים. משקע גדול של עצבות בתוך נשמתו, אבל פניו לא נתקדרו עליו. בין כתפיו לא ניטלטל תרמיל הנסיון. הוא מאוהב. כן, מאוהב. במה? בכל. בנוף, בספר, באדם, בארץ ישראל ובגאולת ישראל. תמה הייתי ביותר שאיש הפשט חיפש דרך אל יודעי ח"ן; שסופר התאוות העמיק לחשוב במשנת פרושים, ומתאר החברה והסביבה היה ביסודו של אדם אינטימי. ובכן, מהרהר הייתי, יש לעשות תיקון בטעות הדפוס שנשתרבבה לתוך מושגי על האיש הזה. זרחה לעיני שמשו של קבק חדש. אין איש זה כלל, כפי שחשבתי, חברותי לעולם, לאומיי תמיד, אזרחי ביותר; אין הוא הווי, עולמיי, חילוניי, קהליי ובעל הבתיי, כפי נצטלם משום־מה בספוריו ובמאמריו על שאלות הזמן ובפרקי הבקורת שלו. הנכון הוא שסתרו שונה מגלויו.

ויותר מכל הפליאתני אותה שעה תכלית הפשטות שבו. אף בפשטות יש כמה מידות. יש פשטות מלומדת ומחושבת; יש פשטות שהיא צפוי דק, עדין מאד, אבל פריר ביותר, מעשה חרסינה. יש פשטות רופפת ומרתתת מכל רוח מצויה עשויה סלסלה ומלמלה. יש פשטות כבדה מאד, פרי עמל מפרך וכבוש היצר או שבירת היצר. מבלי לדבר כלל על פשטות שהיא בחזקת מסוה, פוך ושרק. אבל יפה באמת פשטות שהיא בתכלית הפשטות שאין בה עשויה ולא צפית, לא כוונה ולא חשבון, ומכל שכן שאין בה דעת עצמה, אך היא לחם־חוק של הנשמה, יסוד שבנפש, אור זרוע מנר שבאדם. ברוסית אומרים: אדם־נשמה. שכזה נראה לי קבק באותה שעת־רצון. פשטן גמור, אם כי בעל נפש מורכבת; תמים שויתר מרצון על האומנות הנקיה והקלה של היות פקח; מאמין ובעל בטחון של אחרי ככלות הכל. פשוט לפי תומו. לא הציב כל מחיצה בינו לבין חברו. נגש והגיש עצמו פשוט־פשוט ללא כל מטען של אני, אף ללא מטען של עולם. ופרט אחרון חשוב גם מן הראשון. יש ותרנים על האני שלהם, שאינם יכולים כל זאת לוותר על מטען העולם הנתון בלבם, על המעצמה הרוחנית שהם נושאים בחובם, על מלאי החכמה והכשרון, שהם מטלטלים בכל מצעדיהם, על תרמיל הנסיון הרב העמוס להם על שכמם. ואם אין האנוכיות הגסה שלהם חוצצת בינם לבין אחרים, הרי האני המפונק שלהם, קופת הרוכלים המתנדנדת להם מאחוריהם, המלאה חכמה חריפה, טעם ושכל וידיעות – מתגבהים כהר ביניהם לבין הבריות. אדם סבל הוא מטבעו. הוא טעון תמיד מה שהוא ראה, מה שהוא שמע, מה שהוא חי, מה שהוא פעל, מה שהוא קלט לתוכו מהויות העולם ומה שהוא צבר לתוך אוצר נסיונו – ובתוך כל זה את כלל הצלחותיו וכשלונותיו. ונמצא שכל אחד כל כך מלא וגדוש אם לא עצמו, הרי עולמו שבלבו, שאין עוד ריווח בלבו לזולתו. אבל, דומה, יש שעה סגולה או אדם סגולה, ונכון לומר, פעמים יש זיווג מוצלח של אדם סגולה בתוך שעה סגולה, ששניים נפנים זה אל זה פנים אל פנים ועין אל עין ולב אל לב וכל אחד בא אל חברו חף מכל, חף גם מעולם, מנסיון, מופשט מכל מסוה, נטול מכל כוונת צייד ושררה. זו היא פגישה ישירה, ישרה, ראיה באמת; הבטה ללא כל חציצה, אף לא חציצה של משקפים, לא משקפי־שמש ולא משקפי־צל. טובה פגישת אנוש באנוש לאחר שנעקר טורא שביניהם ומתעורר האמון הפשוט. שניהם עומדים צפופים ומשתחוים רווחים. זה רק־אדם מול רק־אדם. ללא מטען, ללא מזוודות עמוסות ערכים והערכות, ללא תרמיל הפקחות והנסיון, אף ללא העולם כביכול. אלא אדם טהור, כעצם הנפש לטוהר, אדם בלי מהומה, מפורק מכל עול, אף מעול החכמה, הכשרון, הצדקות, ההצלחה והפרסום, עני ברוח כביכול ולפיכך עשיר מאד, הוא זה האדם האינטימי, הניגש קרוב עד לשערי הנפש של הזולת. אדם ביקר פשטותו. אך כמה יקר מציאות הוא אדם זה. וכמה אף יקר המציאות הזה נדיר בהתגלותו בתוך המציאות ההומיה, המחרישה בשאגת האריה שלה את פעית השה שבנשמה. כיון שכלל הבריות דחופים ומבוהלים ומרבים רעש – אפילו היחיד התוהה על נפשו אנוס על כרחו להיקלע בכף הקלע של הענקמון, להיות נדחף ונבהל ונרעש עם כל הקהל. אלא שיש שעת תרומה לפגישת שניים, רגע מוצל של אינש באינש פגע. באותו ערב של שלהי דקיטא נגלה אלי קבק כאדם בלי עולם, בלי סבל הירושה של תמול שלשום, בלי חבילה של מעשים ובלי ריחיים של תחבולות על גבו. אדם בר־לבב שאינו מכוון כונות אלא משוחח כדבר איש אל רעהו. הוא היה עמי. הוא פשוט. ימים רבים החזקתי לו בלבי טובה על כך. וסימן: לא הבעתי לו זאת אף פעם.

לפגישה ההיא לא היה המשך. מתרצ“ב עד שנת ת”ש בערך שוב לוח חלק. אין זאת אלא שיש כוח־מה המונע אותנו שלא לחזור פעמיים על אותו דבר שאי אפשר לשוות לו גם בפעם השניה אותו חן נאצל שהיה שורה עליו בפעם הראשונה. אני על כל פנים הייתי חושש מפגישה שניה שמא לא יישנה החלום.

 

ז ¹    🔗

הספר “במשעול הצר”, שהופיע בשנת תרצ“ז, זכה בדין לשם טוב, אם כי אין הוא ראוי, לדעתי, לתואר טוב גם כמלאכת מחשבת שהאמת האמנותית חותמה. כיתר חבוריו של קבק לקןי גם חבור זה במצע שנתרקע מראש, בעשיה לפי תכנית, במגמתיות פעילה יתר על המידה. אין האידיאות מובלעות בדם לתוך עורקי החיים, אלא הן צפות ועולות על פניהן כשמן על פני המים. המחבר רואה הרבה, אבל לא מעט הוא רואה מהרהורי לבו. ויותר ממה שהוא מתאר נפשות הוא מטפיס טפוסים, שכבר ניצוקו בדפוסים של סופרים אחרים. לא ניטשטשו, למשל, ככל הצורך עקבות השפעתן של בריות דוסטויבסקי ב”האחים קרמזוב“, כגון אליושה, איואן, האב קרמזוב, הזקן זוסימה וכנופיות הילדים, שתעלוליהם משתלבים לתוך המסכת הכללית, על דמות דיוקניהם של ישו, יוחנן, יהודה איש קריות, תומא ולהקות הזאטוטים המתקהלים מסביב לישו ש”במשעול הצר“. הקורא המתבונן חש בשעת קריאה שמלבד מחבר הספר מדבר אליו עוד אחד, לחשן, שהיה מלחש גם למחבר בשעת כתיבתו – ושמו של זה: טנדנציה, טיוטה זרה, מתכונת. אלא שכל המגרעות הללו דהות בתוך היתרון האחד הגדול שנתברך בו הספר: הוא טבוע בחותם האמת האישית, החויה הפרטית, ההתרעשות הפנימית של מי שהעולם נגלה לו בזיו עילאי והאדם כפועל כפיו של בורא העולם, כבן לאביו שבשמים. האני מאמין האישי שופך כאן קסמיו על הכל והוא נשמת הספור ואף צר צורה לסגנונו המיוחד. את הפגימה האמנותית בתיאור האישים ממלאה ההתלהבות האמונתית ועל לקויים מבחינת הראיה הבלתי אמצעית מכפרת הראיה הפנימית. הטנדנציה פסולה משם שהיא כופה עצמה על ההתרחשויות, אבל כאן טנדנציה שנזדככה וניטהרה בכור המצרף של צער כמחבר עצמו ונעשתה יסוד שבנפש. אין היא באה בעלילות ובתוקפנות, אלא משדלת בנחת, מפתה, מלטפת. “הבורא התעטף בטלית של אורה בשעה שברא את עולמו, וכל אדם הוא חלק מאורו של עולם” – נאמר ב”משעול הצר“. ולהבדיל בין משל לנשמל, שיש לקיים תמיד ריחוק של יראת הכבוד ביניהם: אף מחבר הספר נתעטף באור נפשו וכל נפשותיו הן חלק מאורו. ואכן, אור זרוע על פני העמודים. מואר האדם, מואר הנוף, מואר החטא ואף לעוני ולדלות, לכל הבלויים העוטפים את גופי הדייגים המסכנים והאביונים הנעים ונדים, יש פנים שוחקות מנגוהות. היו שתהו ושאלו כיצד משתלבת פרשת פרושים זו לתוך מסכת חבוריו של קבק סופר החיים והתשוקות. אך דומה שההשתלשלות נראית בעין. אף בספריו הקודמים של קבק היתה שפוכה נהורא, אם גם לא נהורא מעליא, שמעל ליומיומיות, ושל כיסופים שבהתרפקות אל משהו יומטובי. אלא שהאור ההוא היה אור קפאון, אור של רגשנות רומנטית. והנה במרוצת השנים והסבל נזדכך האור ונעשה אור יקרות. לשעבר היה קבק שקוע באבהבים והיה מאוהב, תמיד מאוהב, בזיקוקין של נור, בזיקוקין של רעיון, בזיקוקין של משמני הארץ. הוא היה מכל מקום איש העולם, ואף יותר מכך, איש שבתוך העולם, שעניניו ומראותיו קרובים אליו ונוגעים לו. והנה כעת האבהבים נהפכו לאהבה וההתאהבות שלו, שהיתה מופנית לשעבר כלפי הקשקשים הנוצצים של הדברים, כלפי זהרים חיצוניים והפנים השוחקות של העלומים המשוחים ברק ופרכוס, נתעמקה לכדי התאהבות בעולם כמות שהוא, לא בעצמת החיים, כי אם בעצם החיים, ולא במחלפות שמשון העוטרות את הנופים, כי אם גם במלוא מערומיהם. הלא אלו הן השורות הראשונות של “במשעול הצר”: “עם השכמה, לפני זריחת החמה, יצא ישו יחידי אל השדה. חביב עליו טיול זה ביחידות, עם חשכת שחרית בשדה. דומה שבשעה דמומה זו נעשה העולם קרוב, פתוח, בלא חציצה כלשהי – מעשה בראשית. ואי אתה יודע בריאתו של מי קדמה: שלך או של העולם. אין הבדידות מפחידתו. אין בדידות כלל בעולם. הוא והעולם – חד הוא”. אכן, מן השורות הראשונות מוחש משב של הלך־רוח מיוחד שהספר כולו טבוע בצביונו. על הדפים האלה סח אלינו אדם שנהרס לו איזה חייץ, שנתמוטט לפניו איזה קיר, שניגש לאיזו נקודת־חפץ במישרים, שירדה לתוך נשמתו חויה עזה המדובבת את פיו. ללא חציצה. הכל כאן ללא חציצה גם אדם כמות שהוא הלך אל העולם כמות שהוא. הוא הלך אל העולם גם בלי העולם, היינו, בלי הרגלי היחסים הישנים שבינו לבין העולם. אף הלך בלי עצמו הישן, בלי סבל המורשה של עצמו, בלי צרור הרהב האישי מאתמול. התפרקות מהבלי העולם הזה, הן מהבלי התענוגות והן מהבלי המושכלות. אף מהבלי היסורים שבו. “טהורה ועמוקה עין האיסטיס עד כדי כך שנפשך כמדומה לך נשטפת ונטהרת בה מאבק החולין, מהזעם ומן הדוי שמבליט אותה”. אכן אין ספר כזה נכתב אלא לאחר שפשוף פנימי שבנפש, לאחר טבילה מסוג טבילתם של טובלי שחרית, שעליהם מדובר הרבה בספר, אם כי, ומתוך בינה יתירה, רק ברמיזה. איני יודע אם נתכוון קבק לכתוב ב”במשעול הצר" את מגילת האהבה הרוחנית או את מגילת הגאולה האנושית או את פרשת ההתגלות האלוהית לבן אדם – דברים שאי־הצלחתם אינה מוטלת כלל בספק. אבל יצא מגנזי רוחו ספר־מוסר חדש, מלא חן ושכל טוב, על נושא ישן נושן: אפסות הרדיפה אחרי קנינים מדומים לעומת האור הגנוז בחיי המאמינים השמחים בחלקם ומלפתים את פתם החרבה בשלוה ובבטחון. לישרים אושר, לענוים כבוד, למאמינים כוח לרפא כל התחלואים, לעקור עצבות מן הלב ולהמית אפילו את המות. בת־קול זו בוקעת ועולה מכל דפי הספר, משיחות הרב עם תלמידיו, מכל תיאור נוף, מכל פרק של הסתכלות באדם ובטבע, בצמח ובבעל חיים. הכל כאן, על דפי הספר הזה, – הצומח והחי, הצפרים במרומים והרמשים אשר למטה, העננים והצללים, האדם והבהמה, עשו יד אחת לספר את גדולת הבורא ולחבב עלינו את פועל כפיו. כי דווקא איש החיים והתשוקות, איש הבעיות האזרחיות והלאומיות על דפי רומנים, “סופר הנשיקות”, נעשה מחברו של ספר־מוסר בספרותנו החדשה, הוא ולא אחר, מאיר לנו נתיב כמה נפתלים חקרי לב אנוש. אי אתה יכול לנחש מראש להיכן יגיע פלוני בתום דרכו. אתה יודע רק את הנקודה שממנה יצא ואי אתה יודע לעולם היכן יעגון. משמע, שאין אנו מבחינים גם כן כהלכה את נקודת מוצאו של כל אחד. אנו שומעים קול דברים, אנו דנים על פי נטיות ארעיות שבאות משום מה במפותל לידי גלוי שכזה ולא אחר. הננו תופסים כל אחד בלשונו: אמרת כך וכך! פרשת מגמה זו וזו! ואין אנו חודרים מתחת למפורש אל הסתום. אף מסיחים את הדעת מכך, שיש והמפורש אינו אלא חפוי של איזה חוש נעלם יוצר על המפורש. אדם טוען לחטים על שום שהוא מתכוון לשעורים. ואף במחבואים אלה שאדם משחק אותם עם עצמו. יפה האפלולית למעשי יצירה, דרושה מחתרת. הכרח במחבואים, וכל אחד עושה את מהלכו דרך מדבר נפשו אל הנבו שלו מתחת לעמוד עשן או לעמוד אור. דומה שחסות האור גדולה אפילו מחסות העשן. פלוני ממשיך על עצמו מעין פרוכת של אור לא שלו, אור קפאון, הואיל והוא חותר אל מגמתו הנעלמת לעת עתה. אפשר שהוא חי במקלט האור הזה רוב שנותיו ועדיין אין מכך ראיה שמקלט זה הוא ביתו. מקלט הוא מקלט בלבד אפילו אם מאריכים בו ימים ושנים. קורות הספר “במשעול הצר” הן קורות האור הנעלם הבוקע משך שנת חיי סופר מתוך מחתרת. ושמא נכון לומר, כי מהלכו של קבק עד לספר המוסר שלו היתה פסיעה אטית במשעול צר “בין האש והמים” אל העיר אשר “נבנתה ותכונן במקום מישור”, ככתוב בפסוקים מספר עזרא הרביעי, אשר עליהם מתיחש שם הספר.

 

ח    🔗

מוזר הדבר שרישומים ערים ומובהקים נטבעים בנו רק מן הפגישות האקראיות וממגעי החתף עם אנשים. כיון שמתקשרים בין אדם לחברו יחסי קבע מיד תש בכל אחד חוש הספיגה ופגה חריפות ההתרשמות. דומה, נועד ריוח מסויים בנפש לכתוב עליו פרשת איש ואיש מן המיועדים והרעים. לאחר שנתמלא התורף בפרקים ראשונים כל הפרקים האחרים נכתבים על גבי השורות הכתובות מכבר והכתב והמכתב של הדברים המתרחשים לאחר כך יוצאים מטושטשים ומובלעים לתוך הרישומים הראשונים. לבסוף בהתרחב המשא והמתן בין השניים יש אשר מרוב ענינים נסגר לחלוטין הפנקס שהיה פתוח תחילה בלב והזכרון אינו רושם עוד. כך אנו מרגישים רק בזריחתו של יום ובשקיעתו, ואילו ביום הגדול המנסר ביניהן איננו מרגישים כמעט. הוא דש לו היום ומתקהה עלינו. אין לנו אלא להצטער על כך שבני אדם מתקהים במרוצת ההיכרות זה על זה, ואין ביניהם אלא או זריחות או שקיעות. רוב ימים ושנים אינם רואים זה את זה כמעט.

כאן אין כתוב בפנקס לבי אלא מעט – ואף המעט הזה אין בדעתי לעלותו כאן – מן השיח והשיג שהיה לי עם קבק בפגישות המזומנות לעתים החל משנת תרצ“ט ואילך לרגל עבודתנו המשותפת בעריכת “מאסף” סופרי ארץ ישראל, שיצא לאור מטעם אגודת הסופרים בשנת ת”ש. מצטער אני בצער חסר־שחר, כדרך כל צער שלאחר מעשה, שדווקא בשנים של הפגישות התכופות לא מצאתי מסלה אל האדם האינטימי של קבק. אולי משום שבאנו אז בקשרי מגע לא של אדם לאדם ואדם לעולם ללא חציצה, כי אם של דברים שבינינו. קרבו אותנו הדברים ועמדו בינינו הדברים. התעסקנו בעניני ספרות. ואין לך שטן מרקד בין הבריות כיחסים ספרותיים או אמנותיים. כאן הכל מתוח ורופס ופריך. כאן מנגנים על נימים עדינים ובוגדניים. הטעם הוא דבר־מה אכזרי. חברך אומר: טוב מאד. ואתה: רע בתכלית. הוא אומר־זו היא מלאכת מחשבת, ואתה שותק, אמנם, מתוך נימוס ובלבך מהרהר: פסולת וזיבורית! בין כך וכך מתרחקים הלבבות. ולמה אעלים? קבק היה אדם טוב. טוב לכל. מסביר פנים לכל. מדבר בשבח רבים ואף בפניהם, ופעמים יותר ממקצת. דעתי לא היתה נוחה ממידה זו. איני אומר זאת חלילה לגנותו, כי אם לצערי. כל כך הרבה הנני מתכתש עם עצמי להיות גם כן טוב לבריות, טוב לכל, מתאוה אני לטהר את לבי ומוחי מכל בקורת ורוגז על עוולות, ואיני יכול, לדאבוני. לא ניתנה לי הסגולה היקרה להיות בעל פנים שוחקות שעה שלבי בוכה. משום כך אולי לא הצלחתי להכנס לתוך מעגל אורו הנפשי ולעשות עמו שלום־אמת. ברם, בפרט אחד נוצרה בינינו לכאורה הסכמה. אגב טיפול בחומר הספרותי שנועד להתפרסם על דפי ה“מאסף” – זה המאסף לכל המחנות ולכל הכיוונים ומשמרות הזקנים והצעירים המאוחדים באגודת הסופרים והיו מהכרח מאוחדים אחדות שהיא בעיקרה ערבוביה בכתב־עת כללי זה מתוך רצון שלא לתת “שום יסוד לחשדנו בהפליה בין המשמרות והזרמים הספרותיים השונים”, ככתוב בהקדמה ל“מאסף” – צמחה בנו שאיפה לגייס את מאמצינו להקמת במה ספרותית בעלת כיוון מסויים, מוקדשת לבעיות הדת והאמונה. נאמר “בעיות” רק לשבר את האוזן. בעיות היא לשון של אנשי שבת תחכמוני וחכמי קתדראות. לשון זו לא הלמה אותנו כלל. המכוון לא לבעיות כי אם לשאיפות הנפש, לחובות הלבבות, להלך רוח אמוניי, הייתי אומר רוחניי, אלא שהבריות כבר קלקלו ברוח כל כך הרבה עד שאין אנו מבינים עוד מה משמעה. על הרוב רוח פירושה בפי רבים חומר. או אולי דבר מה מגובש וחמרני אפילו מן החומר עצמו. וכך, אמנם, נפלו קטעי ניבים בינינו: בוא וראה כמה הכל נתחמרן בימינו. העולם טובע בחמרנות. אף עולם המושכלות, אף עולם המדע, אף עולם האמנות. גדולה מזו: אף הדת היא בצורתה המגובשת מצוות אנשים מלומדה, היינו, חטיבה של קפאון, היא מעין קסרקטין לעולם הבא. הקדושה שבה חילונית היא. מה טוב היה אילו נתלקט חבר אנשים מאנשי שלומנו דווקא, בעלי בחינת עולם יהודית־לאומית, חניכי בתי מדרשות של הטעם האמנותי, שיש בלהט חשקם להמשיך שפע של נוי על כמה חורבות מסורתיות שלנו ולהשרות שכינת היופי על משכנות יעקב, אף לחדש את היהדות ממקורותיה שלה וממקורות המחשבה האנושית הרחבה. חלום חלמנו. ומתוך חלום דברנו כמדומה שפה אחת ודברים אחדים, הרהרנו בקול.

– ראה נא, ראה, – סח לי פעם כאשר נסבה שיחתנו על פלוני ומשכיל הוא המתיחד בין החרדים – הלא איש זה חרד לשולחן ערוך ואינו שם כלל דעתו על קונו. רבים יש שמפחדים מפני גיהנום ואין מורא שמים עליהם. הם יוותרו לך על מציאות הבורא ובלבד שיהיה להם חלק לעולם הבא. אלהים אין בלבם, אבל לבם שלם עם תרי"ג מצוות.

בפרק־זמן זה, בקשר להרהורי לב אלה ולא בלי קשרי סמיכות עם הוגיהם, נתכנס בחיפה בסיון תש"ב הכינוס הדתי לבעיות הדת. צר לומר: אין לך שטח שמרובים בו כל כך המושגים המבולבלים ובלבול המושגים כבתחום הדתי. רבים אומרים דת ומתכוונים למסורת או למנהג, להוי המקובל. ויש מפרשים ממש: מצוות מעשיות. אחרים באים מתוך שבחו של המעשה הדתי לידי גנותם של המדרש והחקירה במופלא ממנו או אפילו לידי זלזול בחובות הלבבות ובחשבון הנפש. יש מטילים דגש חזק בסיפא של הפסוק “ראשית חכמת יראת ה'” עד שהם משמיטים לחלוטין את הרישא. כיוון שחוזרים הרבה על המלים יראת שמים הרי הללו מתבלטות בצביונן המסורתי של חסידות וצדקנות שהנפש היפה סולדת מהן עד שיורדת לתוכה יראה, שיש לה הרבה אסמכתות בתולדות העולם, מפני יראת שמים. אין תימה שרוב בירורים בבעיה מסובכת זו יוצאים לבטלה ואין כמעט כנסיה המעלה בראש עניניה את יראת השמים, שלא תביא לידי הפלגה ומחלוקת. אף הכינוס בחיפה עמד בסימן הפלגה. היו שעיקר מבוקשם ללקט את ניצוצות ההרגשה הדתית ולכוון את הלבבות כלפי המאור שבאמונה על ידי מדרש הנעלם בכל דרכי החקירה מבית היוצר של השכל ושל הטעם האמנותי; ואחרים ראו את עיקר יעודו של הכינוס לקבוע פסקי הלכות, שהן חובת גברא לכל חברי הארגון החדש הזה, כגון ברכות, תפלה בצבור פעם ביום והדלקת נרות בערב שבת. פליאה היא ותהי לפליאה, אבל כך היה הדבר. על מדוכה זו ישבו כמה ימים אנשי דעה, מלומדים וסופרים והתנצחו ולא יכלו לבוא לידי הכרעה. נחלקו הדעות. נחלקו הגישות. נחלקו נקודות ההשקפה וכל כיוצא בזה. הואיל וכך נסתערו גם הרוחות ולא נמצאה עוד לא לשון ולא שאיפה משותפת. מציין אני בעגמת נפש: קבק הטיל את כל כובד הגיונו ולהטו בעלותו על במת הנואמים לצד אנשי המצוות המעשיות ומתוך שלילה רתחנית כלפי אנשי המדרש המבקשים למצוא אלהים בעיון מחשבה. הוא סבור היה שתפלה אחת בצבור של יהודים, או אפילו ביחידות, נר של שבת הדולק בבית יהודי, הנחת תפילין – עולים על כל המדרשים האמונתיים. גדול המעשה הקטן מן המחשבה הגדולה. המצוה היא דבר שבעין, שבמזומן. רחשי לב, חיפושים, עיונים, חשבון הרוח – אלו הם דברים שבמעלה שניה.

כך ובערך כך דיבר א. א. קבק מעל הדוכן בעוז רגש ובהתלהבות שציינה את מדברו. לא כך נדברנו בינינו אמש בלילה, שהיה כמעט ליל שימורים לנו. איני מתכוון להטיל חלילה קורטוב של רבב על נשמתו הטהורה. הוא היה בר־לבב. יתכן שגם אמש בלילה לא ירדתי לסוף דעתו. לא כל שפה אחת משמעה גם דברים אחדים. שני אנשים האומרים דבר אחד אינם אומרים, כידוע, אותו דבר. ומדרך הבריות שהם שומעים מה שנוח להם לשמוע. אולי מדמה הייתי כל הימים והלילה האחרון שלפני כן שהיינו בעצה אחת. ואולי… אל אהיה גם בדברי אלה כמטיל דופי, בצייני מידה אנושית מאד: קבק על הבמה שינה שלא במתכוון מן המטבע. הוא היה ביסודו שלו נואם נלהב, איש האהבה הגדולה, מאוהב תמיד, מאוהב בגבוריו, מאוהב ברעיונו האחרון שהתלקח בו לאותה שעה. קבק הנואם במעמד קהל שומעיו התלקח והתאהב במצוות המעשיות, שהיה, אמנם, בשנותיו האחרונות נזהר בשמירתן, עד לכדי היסח דעת מערך המדרש. אי אפשר לנו להתעלם מן הדבר כי פעמים אדם נאחז בצבור באמת, שהיא הפוכה מזו שהוא אדוק בה ביחידות. ושתי אמתות האלה מצטרפות אצלו לאמתה אחת. הוא, אדם אינטימי, השתפך מתוך אינטימיות אל תוך הקהל וביטל דעתו מפני דעת הקהל. אף לא ביטל דעתו. הוא נתן עצמו ועם עצמו ממילא גם דעתו. וכי לא הלך מראשית מצעדו על הבמה הספרותית אל העם? כלום לא כתב ספורי אהבה שוים לכל נפש? כעת התלקחה נפשו בסיפור אהבה בין אדם למקום, בין הבן לבין אביו שבשמים. אף ספר־אהבה זה צריך להיות שוה לכל נפש. מדרש הוא ענין ליחידים. המעשה הוא נחלת כל ישראל. מדרש הוא דבר שבנעלם. המעשה הוא ענין שבעין ושבמזומן. כלום לא כך שמעתי אותו בפגישתנו הראשונה באודיסה לפני הרבה שנים, לא, לפני שנים מעט, מרעים את קולו כנגד ספרות של בוסר, ספרות של צעירים, של חיפושים, של גישושים? אף דת צעירים, דת של מחפשים ומגששים, אינה עשויה להשביעו. הוא תבע את הבעין ובמזומן. סופו של כל אדם נעוץ בתחילתו.

הנני מציין את פגישתנו בחיפה לראיון האחרון שנתקיים בינינו. לאחר כך ראיתיו עוד כמה פעמים ראיית חתף, ראיה של אלכסון, של פרופיל. לא יכולתי עוד לעמוד פנים אל פנים עמו מפני שלא הייתי עוד ערוך לב אל לב אליו. על כך אני דואב שוב. ספריו האחרונים שיצאו מקולמוסו מלאחר “במשעול הצר” ואילך הם חזרה לעטרתו הישנה. אין בהם להט. אין בהם זוך. אין בהם אותו זיו חוורין “נטול ממשות”, שהוא הממשות לאמתה. חזר קבק לאכסניה שלו. יש סופרים מדלגים על ההרים ומקפצים על הגבעות. ויש משרכים את דרכם במישור ולפתע עושים קפיצה גדולה לשיא שלהם. לאחר מכן הם שוב צועדים בעצלתיים. כי מעבר לשיא מתחיל מחדש המישור. קבק יצא בספוריו האחרונים למישור של ראשית ימיו. אך שמו ינון בזכות השיא שהשיג ב“במשעול הצר”.