1971

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 25.2.1972

עד לצאת הקובץ הראשון של מבחר כתבים ומכתבים מעיזבונו של אבשלום פיינברג, איש ניל“י, שנולד בשנת 1889 בגדרה ונפל ב־20 בינואר 1917, בנסותו לעבור אל הקווים הבריטיים ליד שיח’־זוויד, דרומית לרפיח – לא היתה לקורא הצצה אינטימית לתוך עולמו. הדברים שנדפסו וסופרו על אבשלום, וצוטטו ממנו – רק גירו את הדימיון, והשאירו הרבה בגדר תעלומה. ספריו של יערי־פולסקין על ניל”י, ובהם זיכרונותיו של ליובה שניאורסון על אבשלום, ופרק המונוגראפיה המוקדש לו בספרם של ליבנה ונדבה – “ניל”י, תולדותיה של העזה מדינית“, וכן חומר שפורסם עליו בספר של ליבנה “אהרן אהרנסון, האיש וזמנו”, וב”יומן אהרון אהרנסון" שיצאו לאור בשנים האחרונות.

בידי מצויים קטעים מיומנו של דודי ברוך ראב מפתח־תקווה, שהיה מנהל העבודה החקלאית בתחנת הניסיונות בעתלית, ידידו של אבשלום, אך גם מתנגד לדרכו, ובייחוד לדרכו האחרונה. השתמשתי בהם לכתיבת המונוגראפיה הקצרה “הצבר הראשון, אבשלום פיינברג”, שנדפסה בקובץ “מעלות לוחמים”. השם “הצבר הראשון” יש בו כמובן יותר בבחינת הערכה מאשר קביעת עובדה, שהרי אבשלום לא היה הצבר הראשון מבני המושבות בארץ, אבל הוא היה כמדומה הצבר הפוליטי הראשון, שהיתה לו תחושה של מנהיגות ותודעה של ייעוד ודרך.

אף שקראתי כמעט כל מה שנדפס עליו בספרים, וגם ממה שלא נדפס, אודה שקריאת מכתביו ויומני־מסעותיו בקובץ החדש, שינו, לעיתים במידה מכרעת, את מושגיי על דמותו וחייו.

הקובץ מכיל שישה שערים: מכתבים לרבקה אהרנסון, מכתבים לשרה אהרנסון, מכתבים אחרים, יומן־המסעים (1911–1915), דין וחשבון אל הלייטננט ל. וולי (1915), ודין וחשבון אל גב' הנרייטה סאלד (1915).

רבקה אהרנסון היתה האחות הצעירה במשפחה. שרה גדולה ממנה בכמה שנים, ושתיהן צעירות מאבשלום. בשנת 1911, בעודו מהסס אם להישאר בארץ או לנסוע לכמה שנים לאמריקה כדי ללמוד ולצבור כסף למען יוכל להקים מפעל ממשי, בחקלאות. בשובו ארצה, פוגש אבשלום את אהרון אהרנסון. הפגישה עם אהרון ומשפחתו משנה מעתה באופן מכריע את כל חייו. הוא מכתיר את אהרון לרבו ולמנהיגו, נעשה לעוזרו הקרוב בתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית (כסניף של חדרה), ומטעמו יוצא לשוטט בארץ ובארצות השכנות, סיורים שמטרתם להעשיר את העשבייה, לגלות זנים חדשים של עצי פרי ויער, לעקוב אחר חידושי החקלאות והתעשייה החקלאית בלבנון ובסוריה, וכן אחר מצב השווקים. המטרה היא מדעית ותועלתית כאחד – ללמוד את האיזור כדי לבסס בצורה הטובה ביותר את ההתיישבות והחקלאות היהודית בארץ־ישראל, ולעשותה רווחית.

ב־1911 מתאהב אבשלום אהבה קשה ורבת ייסורים ברבקה אהרנסון. מכתביו אליה, המתפרסמים עתה לראשונה, מתנודדים בין כאב ובוסר של נשמה מורתחת לבין ניצוצות מפליאים ביופיים של גדולה אמיתית. כמו מכל מכתב אהבה שנכתב ביושר לב, אפשר ללמוד ממכתבים אלה לא רק על הכותב כי אם גם על זו שאליה נשלחו המכתבים. רובם נשלח מחדרה לזיכרון, והאחרון, מאלכסנדריה לאמריקה.

בשנת 1915 עזבו אלכסנדר אהרנסון ואחותו רבקה את הארץ באוניית מלחמה אמריקנית והגיעו לאלכסנדריה, ומשם הוכרחו לעזוב לאמריקה. ובשובם לארץ, כבר לא היה אבשלום, שרה, ואחר־כך גם אהרון – בחיים.

באביב 1914 נישאה שרה אהרנסון ליהודי בולגרי אמיד שישב בקושטא. היא עברה לגור אצלו, ורק בדצמבר 1915 חזרה לבדה לזיכרון, מיואשת מחיי נישואיה. את רבקה כבר לא פגשה, לעומת זאת נמצאו בזיכרון אחיה אהרון, וכעבור שבועות אחדים גם אבשלום, אשר השתחרר מבית־הכלא בירושלים, לאחר כישלון התגנבותו הראשונה בדרך המדבר אל קווי האנגלים בסיני.

מעתה ועד למסעו האחרון, הגורלי, בינואר 1917, תקופה של שנה, עומסים אבשלום ושרה את עיקר עבודת הריגול של ניל"י על כתפיהם (אהרון עוזב את הארץ באוקטובר 1916, כדי לעבור אל צד האנגלים).

בתקופה זו פורחת אהבתם של אבשלום ושרה. אמנם, מקטעי המכתבים הספורים של אבשלום לשרה, ששרדו מתקופה זו, קשה לעמוד על כל עומקה של מסכת היחסים שנרקמה ביניהם.

בטרם קראתי את שני השערים הראשונים בספר הייתי סבור כי המשולש רבקה־אבשלום־שרה כך התרחש: האחות הצעירה התאהבה באבשלום והוא נשבע לה אמונים ואף התארס עימה. ואולם ליבו נמשך גם אחר האחות הגדולה, שרה, שהיתה מעין “פאם פאטאל” שמושכת גברים בכוח מגנטי עז, ומאכזבת אותם.

בספר של ליבנה ונדבה כתוב: “שרה ורבקה, שתיהן אהבו את אבשלום פיינברג, ושרה החליטה, כנראה, על נישואיה, לאחר שחשה שאבשלום נמשך יותר לאחותה.” (עמ' 89).

ואחר־כך – האחות הצעירה נסעה לאמריקה, והארץ מסוגרת במלחמה. והשיבה המאוחרת של שרה לאבשלום, בשנת 1916, והיא כבר אישה נשואה, נראתה כהשתחררות מכבלי הנאמנות של שניהם לאחות הצעירה, הטובה והמסכנה, והתפרצות הדדית של מאוויים שהיו כמוסים בלב מזה שנים, עוד לפני נישואיה של שרה.

כל התמונה הזו משתנה לאחר הקריאה של אגרות אבשלום לרבקה. הוא אוהב ומעריץ אותה כעבודת־אלילים ממש, ואילו היא קפריזית, מסרבת, וכמין תולעת מכרסמת בליבה ומתגברת אפילו על אהבתו הגדולה. היא אינה מוכנה להינשא לו, להקים משפחה, היא מענה את נפשו והוא שוקע בתקופות ארוכות של ייאוש. היא מענה אותו, וגם אינה מאמינה בכוחותיה, היא מפונקת.

הוא כותב לה:

"אנסה לבקשך לשיר לי שיר קטון, דבר טבעי ומובן בין אנשים שאוהבים איש את רעהו, ותיכף תביטי עליי כעל משוגע מהמין היותר מבהיל. ‘אני לשיר? מה רוצים ממני? ‘אנגיטשעפעט זיך’ (נטפלים)? ומה יודעת אני?’ ודי, המעיין המתגבר.

– אבל ילדת ליבי! אני לא אשווה אותך אל גארדן או אל טטראזיני, אינני בא לחפש אצלך דוגמאות לאמנות גבוהה. קולך את מתוק לי ונעים לליבי, מדוע לא תביני זאת. זאת שירה שלי, עצמית ופרטית.

– לי קול ערב? אתה משוגע באמת! מה רוצים ממני?

– רבקה את ילדה נחמדה,

– אני? רק כיעור, קוף, זועה וכו'.

– רבקה, אני אוהב אותך.

– שקרן! כזבן! גונב־הדעת! אוהב את את כל ה’מין' שבתבל – לבנות, סיניות, הודיות, כושיות, מאלה שבעריסה עד אלה שעל שפת הקבר, ורק יוצא מן הכלל יש לחוק זה, אחד־ויחיד זה… אני, הלא אתה שונא אותי, שואט אותי, ומדוע תשקר?" (עמ' 107).

אל מול הקפריזיות ואי־העקביות של רבקה, מצטיירת שרה כבחורה ארצית וטובת־לב. ולאחר מות אם המשפחה, היא ממלאת את תפקיד האם.

במכתביו של אבשלום אליה מן התקופה 1911–1914 אין מאומה מלהט הרגשות שפועם בליבו כלפי רבקה. אלה הם מכתבים אל ידיד טוב. אדם שאפשר לסמוך עליו, ואולי גם לפרוק על ליבו ייסורים שאחרים גורמים. את הכרעתה להתחתן הוא מקבל במעין הבטחה מתחמקת. “את רואה שעוד לא גמרת איתי, כשיעבור השיכרון הראשון – נתראה.” (עמ' 142).

קשה לתאר שה“שיכרון” הוא חיי־נישואיה, ואולי הכוונה לרמזים או לווידוי שלה על אהבתה אליו, אהבה אשר בליבו לא היה מקום לה באותן שנים.

מכתבו האחרון לרבקה, בשנת 1915, קורע לב ביופיו. זהו מכתב של אוהב נאמן, אך נכזב, אשר יש לו הרגשה שארבע השנים האחרונות התבזבזו לחינם, היו אבידה טראגית, לא קרה בהן מה שהיה צריך לקרות. אך הוא עדיין איננו מאבדת את התקווה שאהובתו הקפריזית בת העשרים ושלוש (הוא אז בן עשרים ושש) – תהיה שלו בשלמות, ויחד יבנה את ביתו.

והנה לאחר חודשים אחדים חוזרת שרה לארץ, והעלם המאוכזב והנמהר שוקע, אולי מתנחם, אולי מפצה עצמו על השנים שהיו “אבידה טראגית” – בחיקה של האישה, של האחות הגדולה וטובת הלב, אשר גם היא מאוכזבת, וגם לה יש הרגשה כי השנים שעברו מאז נישואיה הן בגדר אבידה טראגית, שנים מבוזבזות וחסרות אהבה.

ודומה שרק עתה הפך הנער אבשלום, תקוף העצבות, הייאוש והמחלות הגופניות – לגבר של ממש. מעתה שוב אין הוא חולם בלבד, אלא מגשים את עצמו בשלמות, במעשה. ובאותה תחושה של “חיים על קו הקץ” שבה חיו אבשלום ושרה, בתוך עבודת הריגול, הם מצאו אולי ניחומים משותפים: הוא על אהבתו האידיאלית ורבת־ההערצה לרבקה, והיא על ניצני אהבתה אליו, אשר נקטפו ונרמסו בחיי נישואים עקרים וחסרי סיפוק.

*

יקצר המקום לסקור את כל הדברים הבאים בקובץ “אבשלום”. הדינים והחשבונות שלו אל הלייטננט וולי ואל הנרייטה סאלד כבר צוטטו בהרחבה בספרם של ליבנה ונדבה, והבאתם כאן בשלמות מרחיבה את היריעה, אך אינה מגלה פרטים רבים שלא היו ידועים עד כה.

לעומת זאת מעניין מאוד הוא יומן המסעים של אבשלום מן השנים 1911–1915, תקופה המסתיימת בעבודתו לצד אהרון אהרנסון במלחמה בארבה, וההכנות לניסיונו הראשון לעבור את הקווים של החזית ליד באר־שבע. היומן כתוב כמין דין־וחשבון נמשך והולך למורו ורבו אהרון אהרנסון, אשר בשליחותו ובשיתופו נערכים מרבית המסעות.

על עריכת הספר, בייחוד עריכת היומן, קשה להוציא משפט. מה שמצוי – מוגש בצורה מהימנה, ובליווי ביאורים, ואולם מראש נאמר שאין זה אלא מיבחר, והשאלה היא כמובן – מהו החומר שהושמט, והאם הוא מהותי ומשנה באופן מכריע את התמונה המצטיירת מאבשלום?

הנה, למשל, בספרם של ליבנה ונדבה: “ניל”י, תולדותיה של העזה מדינית" (הוצאת שוקן, 1961), מופיע קטע חשוב מאוד מיומן הסיורים של אבשלום מיום 7 בספטמבר 1911:

“אחזתני תנומה תחת הצפצפות. דומני, כי היה זה המשך חלום שחלמתי בתל־אל־קאדי. אכן, זהו היום היפה ביותר בטיולי, והבניאס הוא הנחל הנחמד ביותר שראיתי מימיי. חבל, שעל ידו שוכן קן־שרצים הנקרא בניאס… לכשייכנסו האנגלים – חובה היא להרוס את מקור הכינים הזה ולהקים את העיר בניאס, שתהיה ראויה לבניאס.” (עמ' 62).

והנה, קטע זה אינו מופיע כלל ביומן המסעים של אבשלום. אמנם מופיע התאריך, והציון – תל־אל־קאדי, אך נכתבים שם דברים אחרים, ואין סימן אפילו להשמטה. והשאלה היא אם קטע זה, החשוב להבנת יחסו הקיצוני והבלתי־מתפשר של אבשלום לערבים – הומצא על־ידי ליבנה ונדבה, או הושמט על־ידי העורך של הקובץ החדש?

על כל פנים,קטעים אחרים, קיצוניים לא פחות, בהערכתו השלילית של אבשלום כלפי הערבים והאיסלאם, מצויים בדין־וחשבון להנרייטה סאלד: “כל המכיר את האנשים הללו (הערבים), יודע אל נכון כי הם מרגישים, חושבים, שואפים אך־ורק באמצעות הבשר, שהוא מורה דרכם היחיד במוסר. הם משכינים במוחם את כל הפריצות שתעלה על הדעת והם הופכים את סדר הדברים…” (עמ' 266–267).

מבחינת הקיצוניות הזאת שונה אבשלום מן הדור של הוריו, וגם של מרבית בני־גילו בארץ. שנאה קיצונית כלפי הגלות מכאן והבוז כלפי הערבים, שבשכנותם גדל, מכאן. והמסקנה – אקטיביזם לאומי קיצוני וחסר פשרות, קרוב מאוד לאקטיביזם של “השומר”.

* “אבשלום”. כתבים ומכתבים. ערך והקדים “קווים למונוגרפיה” אהרון אמיר. הוצאת שקמונה. חיפה. 1971. 382 עמ'.