מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, כרבים מבני דורו, נעשה נושא למחקר ספרותי לפני שנתקיימו בו תנאי המחקר ההכרחיים. עוד בטרם זכו כתביו לפרסום מלא במהדורה מדעית, עוד בטרם מצאו כתבי היד שלו את דרכם לידי החוקרים, ובעוד אגרותיו פזורות בין עשרות מקבליהן – כבר קבעו מחברי תולדות־הספרות וכותבי ביקורות השקפתם על יצירתו, ואלו נעשו אבני פינה בהערכת אישיותו הספרותית.
ייחסו למי"ב את השפעתו המכרעת של ניטשה, למשל, אך לא תמיד עמדו עד היכן מגעת קירבה זו ביניהם ומה המרחק ביניהם. העמידו אותו כבר־פלוגתא לאחד־העם ומנו הבדלים ביניהם בגישות ובאופי; כל כך נלהבו להגזים בניגודים ולהגדיל את הפער, עד שהעבירו את הפולמוס הרוחני־ספרותי ביניהם אל המישור האישי. כאשר תפורסם יום אחד חליפת האגרות בין השניים, אפשר שתתברר מידת ההערכה ההדדית ומידת ההשפעה ההדדית של כל אחד מהם על זולתו.
- עוול רב עשו גם לאישיותו. משך כל חייו הקפיד מי"ב להרחיק
- את חייו הפרטיים מתחום התענייניותם של קוראיו ומבקריו. הוא מעט לכתוב על
- עצמו ואסר לפרסם אפילו את תמונתו בראש כתביו. הביוגרפיה של מי"ב ידועה
- בכללותה בלבד (בין היתר מתוך דברים שפרסמו אשתו המנוחה ובנו יבל"ח). לפיכך,
- יצירתו של מי"ב מפתה את הקורא לנסות ללמוד עליו מתוך סיפוריו ולדלות עובדות
- ביוגרפיות מהם. פיתוי זה מתחזק מתוך ההתאמה של חלק מסיפוריו למסגרת הכללית
- של פרטי חייו. נסיון מעין זה נעשה, למשל, ע"י ישורון קשת בספרו “מי”ב חייו
- ופעלו" (הוצאת מגנס ירושלים, תשי"ח), המצרף ביוגרפיה של מי"ב על־פי סיפוריו
- בסיפור “אויבי”, מתבארת האיבה החזקה בין המספר בגוף ראשון לבין אליפלט, ביאור ביוגרפי. חלומו של גיבור הסיפור, טוביה, מוכיח, לדברי קשת, על ראשית ההתנגשות בין הציווי הפנימי־המוסרי לביו ההכרח הייצרי במי"ב.
בגיל תשע “כבר קיננה בו במיכה יוסף ההרגשה הסתומה של האחריות לחיים ושל הקשר הגורלי בין חיי הנפש ובין ההכרח המציאותי. ואך טבעי הדבר, שהרגשה זו תהא מלווה בו רגש יראה רליגיוזית עם תחושת מציאותם של כוחות אויבים, של איבת־עולם בין החומר ובין הרוח, של פחד מפני הסיטרא־אחרא, הקם על האדם הרוחני לבלעו, למשכו מטה”.
הסיפור מעיד “על מעמדו המציאותי של מיכה־יוסף עוד משחר חייו כיצור אנושי מאותו סוג נפשי־קיצוני, המגרה בהכרח, כאמור, את תאוות ההתנגדות והתוקפנות בבאי־הכוח הקיצונים של הסוג האחר, הגשמי ונגד־רוחני”. ושוב: “אך אליפלט המכוער, נמוך־המדרגה, אולי נתאהב, פשוט, במיכה־יוסף העדין – – – אבל מיכה־יוסף אינו מרגיש בזה כלל, שהרי סובייקטיבי הוא מטבעו, אפילו רגש הרחמים, הטבוע באופיו, ודקות ההרגשה בשטח ההסתכלות לא עמדו לו לגשר על פני התהום המפרדת בינו ובין הגבול ממנו”.
ביאור מעין זה לסיפור מקצץ את כנפיו ומקפח את עמקות משמעותו. נעשה כאן עוול ליצירה אמנותית על־ידי ביאור ביוגרפיסטי מגמד; וראוי הדבר לבדיקה מדוקדקת, שממנה מסקנות לגבי סוג ראייה כזה בדרך־כלל.
אליפלט מוגדר לכל אורך הסיפור על־ידי המספר־בגוף־ראשון לא כאויב בלבד אלא כשטן. בפתיחה: "ואלהי הרוחות הוא יודע כי סדנא דארעא חד־הוא, וכי כל חי תחת השמש – השטן עומד לנגדו… " כזה הוא תיאורו של אליפלט בפגישה הראשונה ביניהם: "ובפנותי וארא נער אדמוני, ולו עינים אדומות, יושב ממולי, והוא שולח אלי מבטיו הזרים… בארבע שנים ושלושה חודשים נפגשתי בחזון עם השטן, עם שטני בעולם… "
- ביום ט' באב, כאשר הם חוזרים ונפגשים בבית הקברות:
- "הרימותי את עיני ופלצות אחזתני. האומנם אליפלט עומד מאחורי. פניו עבו
- ומלאים אבעבועות, כשד משחת נגלה פתאום". ושוב: "ואז עלה על לבי לפנות
- לו את בית המדרש ולהתפלל בבית־הכנסת, שלא על דעת אבי, והנה רק החילותי לבוא
- שמה ויבוא גם השטן, וגם שם עולל לי". בליל סליחות, בעיר מגוריו של זקנו
- “ובנשאי את עיני וארא פתאום את אויבי אליפלט עומד ממולי. עיניו אדומות ופניו הפעם כפני השטן ממש”. בשובו אל עיר מגורי ־אביו בפסח: “הנני מביט בחלון – והנה קול צחוק פרוע באזני. אליפלט עומד לא רחוק ממני, כאילו פלטה אותו האדמה פתאום”. ובאחרונה, בליל יום הכיפורים: “ונשמע פתאום בעומק הבית קול כקול כלב נובח. ויבהלו בני־העם ויצא לבם; נדמה היה כאילו בא השטן ביניהם לקטרג, ויפנו כה וכה ויראו את אליפלט עומד על יד עמוד הבימה ורירו יוצא מפיו ועיניו בולטות”.
תבנית סיפורית אחת חוזרת ללא הרף בסיפור: כל רגע של חג וקדושה לנפש מופר עם הופעת השטן אליפלט. יומו הראשון של הילד ב“חדר” הופך לחגא עם הופעת אליפלט. יום השמחה שבלבישת בגד חדש הופך ליום של צער בשל אליפלט. מתיקותם של סיפורי התורה מערבת בה טיפה מרה בשל אליפלט, רגע הקדושה שבהתייחדות על קבר האם בט' באב מופר עם הופעת אליפלט, אמירת הקדיש לזכר האם מאבדת את טעמה בשלו. שמחת המועדים מופרת על ־ידו. המאבק בין המספר לאליפלט הוא בעצם המאבק בין קודש וחול, מאבק שבין אלוהים ושטן. לכן מתואר אליפלט בכל הסטריאוטיפים התיאוריים של השטן: גסות ההופעה, הצבע האדום, הלשון הארוכה והצחוק הפרוע.
מה מקור השנאה בין השניים? אמנם מוטעמים ניגודים שהיו ביניהם מבחינת הרקע הסוציאלי, המראה החיצוני והחינוך אך אלה בכוחם לבאר רק מדוע נבחר אליפלט על־ידי המספר להיות נושא לשנאתו; אין בהם הסבר על מקור השנאה עצמה. התשובה ניתנת בפתיחת הסיפור. העולם מתגלה לילד בן הארבע כקרוע ושסוע בין “המיית פלאים ועקת פלאים”. “עקת הפלאים” מוגדרת בעזרת תמונה מן הטבע: מראה השמים הכחולים, אשר נבלעים ומוקדרים על־ידי העננים השחורים. את “המיית הפלאים” מגדירה תמונת השבת בבית היהודי. העולם נתון במאבק זה, וכן גם נפש הילד בן הארבע, שהעולם מתגלה לו כאן בכפל פניו. מעתה חייו הם מאבק להיחלץ מ“עקת הפלאים” כדי לזכות ב“המיית הפלאים”. אליפלט מצטייר בעיני המספר כשטן המקדיר את שמי התכלת של חייו ולכן הוא נעשה מטרה לשנאתו.
כל נסיונותיו של המספר להימלט מאליפלט נידונים מראש לכשלון, התבנית החוזרת בסיפור מדגישה זאת. ככל שהסיפור מתקרב אל חג בחייו של המספר, הנך מצפה להופעתו של אליפלט, המקלקלת את שמחת החג או את קדושתו. הופעתו של אליפלט בחיי המספר נעשית פטאלית, גזירה של הגורל. אין לנוס מן הגזירה והגורל. העולם שסוע וכזה יישאר. זהו חלק מן המיתוס האנושי והעולמי כאחד. הסיפור של השנאה, בין אליפלט והמספר, הופך על־ידי כך סמל לגורל האנושות, החיה בעולם שסוע.
אין ספק שבסיפור זה משוקעים פרטים ביוגרפיים של מי"ב, אך קשה לדעת בוודאות אילו חלקים בו הם ביוגרפיים ואילו לאו, כי אותם פרטים בסיפור המשמשים מקור לפרטים ביוגרפיים (מוצאו של המספר ממשפחת רבנים מכובדת “שתורתם ויראתם אומנותם”) – הם חלק מריקמתו האורגנית וההכרחית של הסיפור. (פרטי המוצא, למשל, באים להוכיח שאפילו צאצא של משפחה שכולה שלמות וראיית־עולם אחידה, אינו יכול להימלט מן העולם השסוע בו אנו חיים, בין “עקת פלאים והמיית פלאים”).
דומה אם כן, שגם הביוגרפיה של מי“ב זקוקה עדיין למחקר של ממש על־פי אגרותיו, עדויות בני דורו ומקורות אחרים. אפשר ששנת המאה להולדתו של מי”ב הינה השנה המתאימה לתחילת המחקר המדעי של מי"ב ושל הקשר שבין חייו ואישיותו לבין יצירותיו.
(למרחב, 1965)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.