דן מירון מציע לספרות העברית המתהווה (“מעריב” 26.1.74) להכיר בעובדה, כי “הספרות העברית במובנו הרחב של המושג מסתלקת והולכת מעולמנו. במקום הספרות העברית באים דברי ספרות הנכתבים עברית”. מאמרו הבלתי-שקול חותם את גזר דינה של ספרות חיה על-ידי טיעונים מופרכים. פגיעתו של מעשה פזיז זה היתה ודאי רעה יותר אלמלא רבו כל-כך במחנה המתנבאים על מותה הקרב של הספרות העברית.

סימן הפחיתות העיקרי, שמירון נותן בספרות המתהווה אצלנו, היא העדרה של “המערכת התרבותית המלכדת” את היוצרים המוכשרים של הדור הזה, שבקיומם הנפרד מודה אף הוא עצמו. אולם מאליו מובן שמגרעת זו היא עניינו של המסתכל, ולא של נושא בחינתו. (אם זכרוני אינו מטעני, שגה בפסקנות דומה כאשר בא לסכם את מפעל חייו של דב סדן ביום יובלו). מכלל ריבוי פניה של הספרות המתהווה ­– זו שטרם נופתה במבחן הזמן, כאותה ספרות שנוצרה לפני “ארבעים, שישים ואף שמונים שנה” ­– אין ללמוד על העדרה של “המערכת המלוכדת”. המתהווה בספרותנו מעיד על ההפך המוחלט: בבריחותיה ובשיבותיה, בפריצותיה ובחזרותיה בתשובה, הולכת וטווה הספרות בת הזמן את פרצופה המיוחד.

אני משער שאילו היה מדובר בספרות שנכתבה על-ידי סופרים שכבר חלפו מן העולם, היה קל יותר לחוקר-ספרות משיעור קומתו של דן מירון לראות את המערכת הכוללת גם של הספרות העכשווית, אך מאחר וזו מצויה בהשתנות מתמדת, והכוחות המנוגדים עדיין מתרוצצים בה, נראית היא כה “נזילה” ובלתי מתלכדת. מלאכת הסיכום והאיחוי של הכוחות המושכים כיום בספרותנו למערכת ברורה, מאורגנת, טרם באה. ובמקום עמדת-חוקר פסקנית, הכופרת בקיומה, מוטב להודות בפשטות, כי לפי שעה ניתן רק להעזר¹ בכוחה הפרוגנוסטי של הביקורת לתאר את קווי השתי ואת קווי הערב, שמהם נארגת היריעה לעינינו. העושה חשבון החלטי כזה עם הספרות המתהווה ­– כפי שעשה דן מירון במאמרו ­– מסתכן בתכלית שהינה למעלה מכוחו של אנוש.

מענה דומה מן הדין להשיב על קביעתו-האשמתו האחרת של מירון כלפי הספרות המתהווה, על שאין למצוא בה פירוש להוויית החיים הנוכחית: “המבקש להבין את סוד המועקה שב’מצב הישראלי' יבקשנו לשווא בספרות הישראלית”. אילו רבו רק המבקשים זאת בספרות הישראלית! וכי במה עוסקת הספרות הישראלית אם לא בנסיונות נועזים ונואשים למדוד את המציאות הישראלית, לפרש את סיתומה ולקרוע פתח במסך הפרוש על עתידה? והן אחד מצידוקיה העיקריים לזכות בתשומת-ליבו של הקורא העברי, שנזקק לספרות הנכתבת בשבעים לשונות, היא בהתרכזותה בבעיות קיומו. כאמור: הכל תלוי במסתכל ובמה שהוא רואה.

בקביעה האמורה ­– בדבר התנכרותה של הספרות הישראלית להוויית החיים הנוכחית ­– פטר עצמו דן מירון ממצע רחב של השוואה בין ספרות הדורות הקודמים לבין הספרות המתהווה, דהיינו: המצע שמשתרע בין קוטב התימה של הספרות לבין קוטב ההגות שביצירה הספרותי, ומכל האספקטים של העיון נזקק דווקא לסוגיית הלשון. וזהו כללו: אין לך ראיה לפחיתותה של הספרות המתהווה מאשר דלותה של הלשון שבה היא נכתבת. והראיה: יוצרים בעלי לשון אין מלאכת התרגום מדביקה את גדולתם במקור (ראה: עגנון, הזז ויזהר) ואלו החסרים אותה התרגום אף מיטיב עמם (עוז, למשל). קביעה זו אף קלושה מכל קודמותיה, שהרי הצלחתה של מלאכת התרגום היא אחד ממעשי הנסים בהווייתה של הספרות. קל וחומר מלשון נבדלת כלשון העברית. תרגום יצירה עברית תלויה תמיד במתרגם ובלשון שאליה הוא מתרגם. ודומה שאין מזדמנת לי עתה הוכחה אבסולוטית יותר להפרכת הכלל של מירון, מזו המוכרת לו ביותר. לית מאן דפליג ששלום עליכם היה רב אומן בלשון אידיש. האם המועברות של יצירותיו ללשונות אחרות נוטלת מגדולת יצירתו? יתר על כן: מתרגמו ללשון העברית, ברקוביץ, הן היה מבני הנפילים בספרותנו, ואף-על-פי כן: האם מכלל אי-הצלחתו לשמור על איכותה הלשונית של המקור צריך ללמוד על גדולתו של שלום עליכם, ולא מטיבה של יצירת שלום עליכם כשלעצמה?

סוגיית הלשון ביצירה הספרותית אינה כה פשוטה כפי שמציגה מירון. גמישותה, עושרה, מקורותיה וצירופיה מאוחים עם התוכן הגלוי והסמוי של היצירה. כל הדיבור על הלשון כעל ישות נפרדת ביצירה הספרותית הינו מופרך מכל וכל. אין הלשון עושה יריעה כתובה ליצירה ספרותית, כשם שאין להעלות על הדעת יצירה ספרותית בלעדיה. מדרגת הלשון אצל יוצר היא מדרגת היצירה כולה, שעלילתה והנסיון האנושי המגולם בה מבקשים להם את הלשון החד-פעמית, צרופיה, מילותיה ואורחותיה. על חיפוש החידוש בלשונו של דור יוצרים כבר נשברו הרבה קולמוסים, ודומה שכל מה שייאמר בסוגיה זו, שלא בהקשר ליצירה קונקרטית, לא יעלה ולא יוריד בפולמוס הנוכחי.

מצויות עוד הרבה קביעות ברשימתו של מירון שמן הדין להעיר עליהן, כגון: ההבלעה כי סופרי “דור בארץ” נטמעים בקודמיהם ואינם ברורים לעצמם. או: שבני “דור המדינה”, המהווים את הגל החדש, הם אדוני הישימון התרבותי, משום שהם מימשו את ציפיית הדורות “לשחרר הלשון והספרות מסבל הירושה שלהן”, וכה היטיבו לרדד את הלשון העברית ­– מלעיג עליהם מירון ­– ששחקו את כולה ועשאוה ל“ים של חול”. אך דומה שמוטב להתרכז בחשבונה של הספרות המתהווה מאשר בהפרכת קביעות שרירותיות מכל וכל.

עובדה היא שקיימת ספרות מתהווה, שיש בה כדי לפרנס את קינתו של מירון. אסור שריבוי פניה יעלימו מעיני הקורא את מציאותה של התייחסות רוחנית-תרבותית אחידה אצל מיטב יוצריה. מסגרת האחדה כללית זו שאציע להלן מניחה כמובן מאליו את מציאותם של לבושי-ביטוי אישיים אצל כל יוצר ויוצר בתחומי נושאי הכתיבה, הסגנון, הלשון וטכניקות הכתיבה להתייחסות רוחנית-תרבותית משותפת זו.

בני “דור בארץ” פתחו מהלך חדש בספרות העברית, שתחילתו במרד ובפריצה. הדור ראה את ייחודו הרוחני בהינתקות מוחלטת מן המחשבה הלאומית (מערכיה, מבעיות שהתמקדה בהן ומפתרונות שהציעה), וציין בכך את התנערותו מהעולם הרוחני של קודמיו, שלידתו בגולה וכל מעייניו בה ובענייניה. לאחר שנים של תעייה רוחנית ­– שביטוייה היו חילופי נושאים תכופים, האלהת טכניקות כתיבה חדשניות ועוד ­– נמצאת הספרות המתהווה באווירה של התפייסות עם מקורותיה התרבותיים. זוהי החזרה בתשובה המלכדת כיום את מיטב היוצרים של הספרות העברית. בתמצית: המסגרת המלכדת את הספרות העברית המתהווה היא בעיית הרציפות התרבותית, ואתה מוצא בספרות של שלושים השנים האחרונות את התלהבות המרד והפריצה, עם מרי ואכזבת התעייה הרוחנית, ועתה, לבסוף, את שמחת-הפגישה עם השורשים.

במכוון איני מפרט כאן שמות של יוצרים, ואיני עוסק בחלוקות פנימיות של דורות. חלוקתו של מירון (והיא גם ההבדלה המקובלת על שקד, אם כי הערכותיהם ביחס לשני הדורות הינה מנוגדת), המבחינה בין סופרי “דור בארץ” לבין סופרי “דור המדינה” אינה מקובלת עלי. במסגרת המלכדת האמורה, של התייחסות רוחנית-תרבותית אחת, שתארתיה כאן בקיצור רב (הרחבתיה במאמרי “הפורצים חוזרים בתשובה”, הארץ 11.5.73), עדיין אנו שרויים במהלך אחד, שבני “דור בארץ” הם מתחיליו, הנמצא עתה בעיצומו.

ומכאן אל בעייתה המיידית של הספרות העברית, כפי שהיא מצטיירת לי. מאחר שהמהלך כולו החל ביומרת חידוש של דמות אדם חדש ושל ישות לאומית חדשה, ארץ-ישראלית, במקום במתיחת הרציפות התרבותית אל היהדות באמצעות חולייתה ההיסטורית האחרונה, החולייה הציונית, ההתרוששות האמיתית של הספרות המתהווה, בהשוואה לספרות שלפני “ארבעים שישים ואף שמונים שנה”, היא בתחום שונה לחלוטין. הספרות של שלושים השנים האחרונות איבדה את הנכס העיקרי של ספרות חיה ומשפיעה: את הקירבה ויחסי הגומלין עם קהל קוראיה בלשון העברית. לאחר אלתרמן, שלונסקי, וייבדל לחיים ארוכים אצ"ג, דומה שאין למצוא סופר עברי שיכול להתברך בקהל קוראים משלו, המגיב ליצירתו ומגלה יחס תובעני (במובן החיובי של המושג) להמשכיותה ולרמתה של כתיבתו.

ומכאן דומה שהספרות העברית זקוקה עתה יותר מכל לאותו דור של מבקרים, שבמקום לשאת קינה שבטרם עת על הגוף הנגוף, שלמרבה הפלא מחדש את כוחותיו לאחר חולי ממושך, יקום ויטפח את קשר האימון שאבד בין ציבור הקוראים בלשון העברית לבין הסופר העברי. היצירה העברית המתהווה ניצבת עתה ­– בסימנה של הרציפות התרבותית ­– על סיפן של שנותיה היפות וסיכוייה הגדולים. בכך היא מביאה מענה להרגשת החסרון שידע הקורא עד כה בספרות העברית, שהיה חסרון הרוח, חסרון השורשים. ועם מענה זה לצרכיו של הקורא היא מתקרבת לראשונה לאחר שנים רבות, גם אל הסיכוי לחידוש הקירבה הרוחנית בין סופריה ובין קוראיה. באחת: הספרות העברית המתהווה מייחלת עתה לאוהביה, ואין לה שום תועלת ממקבריה.

(מעריב, 1974)